מדיטציות מונחות: להרחיב את העולם של אנטה; חלק 3: בהירות לגבי המצרפים (אנגלית)

בקורסים האחרונים שלימדתי נוכחנו שוב שהניסוח הבסיסי והישיר של תרגול אנטה, כזווית של: 'לא אני, לא שלי' הוא לא תמיד מספיק נגיש. כדי להנגיש את השחרור האפשרי דרך צורת ההסתכלות הזו אני מציע כמה זוויות נוספות על תרגול אנטה. השלישית שאציע היא מבט בהיר על המצרפים. זו האחרונה שאציע ברצף הזה, בגלל הפסקת הקיץ.

את התרגול הזה העברתי באחד ממפגשי הקיץ שלימדתי במשותף עם סוזי קילי, והוא ניתן באנגלית. הוא ערוך כסדרה של כמה הנחיות ומדיטציות מונחות.

ברבע השעה הראשונה יש קצת שיבושי צליל, ואני קצת צועק על המחשב, משום שהעברתי את המפגש מהפארק העירוני בעפולה בערב מלא מבקרים. במהלך הערב עצמו זה הרגיש שזה מוסיף חן, אני מקווה שגם אתם תרגישו כך.

וככלל – אני מקווה שתיהנו!

סדרת הנחיות ומדיטציות מונחות קצרות: כוונה אוהבת, חמלה, אניצ׳ה, דוקהא, אנטה

השנה עם קבוצת הישיבה של ימי שלישי אחרי הצהריים היתה פורה מאוד.

במהלכה תרגלנו יחד סמאדהי על בסיס נשימה, מטא וחמלה, ואת תרגולי התובנה של אניצ׳ה, דוקהא ואנטה.

במפגש האחרון, בשביל הכיף, תרגלנו את כל התרגולים האלו בשעה אחת, שנעה לסירוגין בין פרקי הנחיות לפרקי מדיטציה מונחית.

אכן היה כיף, ואני מקווה שגם אתם תהנו!

מדיטציות מונחות: להרחיב את העולם של אנטה; חלק 2: לא בשליטתי

בקורסים האחרונים שלימדתי נוכחנו שוב שהניסוח הבסיסי והישיר של תרגול אנטה, כזווית של: 'לא אני, לא שלי' הוא לא תמיד מספיק נגיש. כדי להנגיש את השחרור האפשרי דרךצורת ההסתכלות הזו אני מציע כמה זוויות נוספות על תרגול אנטה: לראות את הגוף והמצרפים כטבע, לוותר על היוהרה של שליטה במצרפים, לתת למצרפים להיות שייכים לחלל, ולשלוח חמלה/מטא למצרפים (תרגול שהוא כבר על הגבולות של הקטיגוריה של 'אנטה', ובכל זאת בחרתי לכלול אותו). אז אלו ההנחיות והמדיטציה השניה בסדרה, שמדגישה את הוויתור על תחושת השליטה במצרפים כשער להבנת אנטה.

וזהו קישור למדיטציה הקודמת:

רוב ברבאה: חמלה, חלק שני: חמלה לעצמנו (בתרגום מרים ויילר ורן ברנשטיין)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו ביומו העשירי של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

אפשר למצוא את ההקלטה כאן: https://dharmaseed.org/talks/11949/

היא תורגמה באופן מדוייק ויפה על ידי מרים ויילר ורן ברנשטיין

טוב לב וחמלה כדרך להתעוררות

נדמה לי שאתמול בערב הארכתי קצת אפילו יותר מכרגיל, ולכן יש כמה דברים שנשארו מחוץ לשיחה, שאני רוצה לגעת בהם היום. היום אני רוצה להוסיף את העצמי, חמלה לעצמי. אז אנחנו נשארים עם חמלה לאדם שבבירור סובל, ואנחנו מוסיפים חמלה לעצמי. אני אדבר קצת על הדבר הזה, שהיה צריך להיות חלק מהשיחה של אתמול בערב אם לא הייתי כל כך ארכני. בעצם יש פתגם יהודי עתיק שאומר, "למה לומר בעשרים מילים מה שאפשר לומר באלפיים?" [צחוק]

כשאנחנו עוברים לחמלה לעצמי, זה מאוד נפוץ, מאוד מאוד נפוץ: היינו עכשיו עם מישהו שבבירור סובל, והתחושה שעולה או התגובה שעולה, וזה מובן, יכולה להיות, "אבל אני מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני רואה זה שאחרים בעולם סובלים הרבה יותר. אני מודעת לסבל שלי, אבל כשאני משווה אותו לסבל שאני יודעת שקיים בעולם, סבל שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, זה נראה לא הוגן להישאר עם עצמי ולתת את החמלה לעצמי." זה מאוד מאוד נפוץ. 

אני זוכר נסיעה עם כמה חברי דהרמה לחודש עבודה בקהילת מצורעים בהודו, והייתה לי שיחה ארוכה עם חברה בנסיעת הרכבת הארוכה מדלהי. והיא עבדה הרבה בשירות מגיל צעיר מאוד, והיא סוג של אמרה ששירות בעצם הרבה יותר נחוץ בעולם השלישי, וכו', ושאין בו טעם ביחס למעמד בינוני לבן במערב, וכו'. אבל הייתה לנו שיחה ארוכה, ואז כשהגענו לקהילת המצורעים ובאמת ראינו כמה שמחה הייתה שם – זה היה מאוד מרשים. אנשים עם צרעת, ומחלימים מצרעת, או שהחלימו מצרעת – הייתה שם כמות אדירה של שמחה. והייתה לנו מין שיחה מתמשכת והשוואה של זה לחלק מהסבל במערב. אני באמת לא רוצה להנגיד כאן בין מזרח למערב, אבל לפעמים הסבל לא נמצא במקום שבו אנחנו חושבים שהוא, במובן הכי פשוט. ובכל מקרה, אי אפשר למדוד סבל. זה משהו שנחזור אליו. אבל אי אפשר למדוד סבל.

אבל התגובה הזו, "אחרים סובלים הרבה יותר" – מאוד מאוד נפוצה. לפעמים זו פשוט דרך התבוננות שאנחנו רגילים אליה, דרך שבה אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו ולחשוב. יש משהו – טוב, יש הרבה דברים מאוד חיוניים בחמלה לעצמי. אחד מהם הוא שהסבל הזה שכאן, הוא הסבל שאיתו אנחנו יכולים להשיג את האינטימיות הגדולה ביותר. ולכן יש אפשרות שלמעשה הוא יכול להיות הכי מלמד עבורנו, במונחים של, איך סבל נוצר? זכרו, זו השאלה הבסיסית של תובנה, של פַּנְיַא, של חוכמה. אז מכיוון שאנחנו הכי קרובים לאורגניזם הפסיכופיזי הזה שכאן, זה המקום שבו אנחנו יכולים ללמוד יותר מבכל מקום אחר. והחוכמה הזו מִתַּרְגֶּמֶת והופכת לחמלה לאחרים, כי אנחנו מבינים את שורשי הסבל. ככל שאנחנו רוכשים יותר הבנה לגבי שורשי הסבל, כך יכולה להיות יותר חמלה כלפי כל היצורים והיצורות. 

[3:57] חמלה לעצמי – מְרַפֵּא להפליא. יש שם היבטים מאוד מאוד חשובים של ריפוי. זה מגיע, כמובן, דרך מטא לעצמינו, דרך חמלה לעצמנו, אבל גם דרך הסמאהדי, במידה שבה הוא קיים. כבר ההשקטה של הגוף, ההרגעה של התודעה, הן מרפאות. לפעמים אני ממש יכול להרגיש את הריפוי כשהוא מתרחש. וגם דרך תובנה, כמו שאמרתי עכשיו. 

אז התרגול הזה של חמלה וחמלה לעצמי – אפשר באמת להנות ממנו. וכמו שאמרתי אתמול בערב, התרגול לא חייב תמיד להיות כבד. לפעמים זה מרגיש, אתם יודעים, הלב מהדהד באמפתיה, וזה יכול להרגיש – לא כבד, אלא פשוט חי, בהחלט. אבל יש גם הנאה שזמינה מתוך תרגול החמלה. וההנאה הזו היא חלק משמעותי מהריפוי, באותה מידה שהתחושה של הינגעות או לב שמתעורר ומגיב הם חלק מהריפוי. 

ההיבט הזה, שנגעתי בו אני חושב – אני בטוח שהתייחסתי אליו אתמול ואולי גם לפני כן – האיזון הזה בין האמפתיה לבין הנתינה, הוא כל כך חשוב. אני צריך לחזור על זה שוב? אני באמת אשמח להסביר את זה שוב אם אנשים עדיין לא בטוחים מה זה אומר עדיין. 

יוגית 1: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? כי הן מתבלבלות לי. 

רוב: אני לא בטוח שאני יודע.

יוגית 2: אני חושבת שסימפתיה איכשהו באה עם רחמים.

רוב: בסדר, אולי זה נכון. תודה, פרנסס. יכול להיות שהשימוש במילה 'סימפתיה' בשפה האנגלית קיבל גוון משמעות שמעלה תחושה של רחמים, שיש בה היבט של מרחק ומין של עמדה של עליונות. אני לא יודע אם זאת המשמעות המקורית. פשוט, אתם יודעים, 'סים-פתיה' – הצירוף לא מורה על זה. אבל כנראה שהמילה קיבלה משהו מהמשמעות הזאת. 

יוגי 3: אני תוהה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על המילה הזאת, 'רחמים', אם הוא קשור יותר לגישה מערבית מאשר למושג התנכי המקורי. אולי הייתה שם חמלה, אבל אנחנו פירשנו אותה בתור משהו ממרחק, אתם יודעים, משהו שאנחנו מסתכלים עליו ממרחק.

רוב:  כן, מאוד יכול להיות. כן, וסביר שהמשמעות המקורית של המילה הייתה הרבה יותר קרובה לחמלה. אבל התחושה הזאת עשויה לעלות עבור חלק מהאנשים כך או כך. ולכן אני פשוט מבקש להשתמש במילים כדי להבחין את החוויה שיכולה להופיע בתרגול כשאת נהיית קצת מרוחקת, קצת מסויגת, כמעט עליונה. 

אבל החלק הזה על האיזון בין האמפתיה שלנו, האופן שבו אנחנו מהדהדים, אנחנו מרגישים את הסבל, נפתחים אליו, מכילים אותו, ומאזנים את כל זה עם הנתינה. ולטעום, להרגיש בגוף את היופי של מה שאנחנו נותנים כדרך לקיים את החמלה. 

כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמנו, האיזון הזה והתהליך הזה עדיין קיימים, בדרך כלשהי. בדרך כלל בתרגול תובנה, כשאנחנו חווים כאב – רגשי או פיזי או מנטלי, לא משנה – ההנחיות, חלק מההנחיות, הן ממש להיכנס אל תוך הכאב, ולהרגיש אותו מקרוב, להיות חשופים אליו, להיפתח אליו, להיכנס אל המרקם שלו, להיות ממש שם איתו. וככה, הנחיות תרגול תובנה די שגורות – מאוד מועילות, מאוד חזקות, מאוד יפות. הדגש מעט שונה כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמי, כאן אנחנו מודעים לכאב, לא משנה איזה כאב – רגשי, פיזי, לא משנה – אבל זה כמעט כאילו הוא נמצא במרכז של משהו. ואנחנו מודעים לזה. מרגישים את זה. אנחנו אפילו מרגישים את הסבל שבא עם הכאב הזה. אבל איכשהו, אנחנו יותר מעוניינים במה שנמצא מסביב, אנחנו מעוניינים ב – מישהי כתבה יפה בפתק שהיא השאירה – בהחזקה שנמצאת מסביב לכאב. אז זה כאילו שהכאב נמצא במרכז. ואנחנו לא מכחישים אותו. אנחנו עדיין מרגישים אותו, אבל אנחנו לא נכנסים ישר לתוכו. אנחנו מתעניינים יותר בחמימות וברכות ובהחזקה שנמצאות מסביבו. ותשומת הלב אפילו קצת יותר שם. וכך, שוב, אנחנו עם האיכות הזאת של מה שרוחץ, מה שנותן, מה שיוצא אל.

סוגיה נוספת שיכולה לעלות כאשר אנו מפנים מטא או חמלה לעצמי היא השאלה, "האם אני מזין את האגו שלי? אם אני משקיע יותר מדי זמן רק בהתייחסות לעצמי באהבה ובחמלה, האם אני אולי מזין את האגו ומחזק את החוויה הזו של העצמי?", שאלה טובה. אבל כשאנחנו בוחנים היטב את הדברים, אנחנו למעשה רואים שתחושת האגו תלויה בסוג הלא מיטיב של תשומת לב לעצמי – באובססיה, שיפוטיות, ביקורת, או דברים מסוג זה. 

הסוג הלא מיטיב של תשומת הלב העצמית מזין ובונה את האגו ואת החוויה של העצמי, ולעומת זאת, תשומת הלב המלאה בחמלה, מלאה ברוך, מלאת קבלה ואכפתיות, מלאת תובנה לגבי השאלה, "מה הוא מקור הסבל הזה?", היא כזאת שלא בונה את האגו, אלא למעשה תרכך דברים, תאפשר להם להיות משוחררים ומרווחים יותר.

וכפי שאמרתי קודם, כשיש חוסר אהבה עצמית, אנחנו נוטים לחפש אותה בחוץ. אנחנו מסתכלים החוצה יותר מדי, בצורה לא מאוזנת. ואיכשהו גם זה בעצם מזין את העצמי. אז ישנו תרגול בסיסי לחמלה עצמית: פשוט לחזור על ביטויים שמבטאים אותה, להחזיק את כוונת החמלה העצמית , ולהרגיש את האנרגיה הנוצרת סביב זה. 

אבל בתגובה להערה של מישהו, אחזור על משהו שאמרתי: חמלה, אני מרגיש – לא כולם ירגישו את זה, אבל יש אנשים שבהחלט ירגישו את זה – חמלה היא אנרגיה קלילה יותר מאשר לחזור על ביטויים. זה עשוי להיות קצת יותר עדין. אז אולי זה אומר שתרצו להרפות מהביטויים. יש אנשים שבכלל לא רוצים להשתמש באף ביטוי בחמלה, כי היא עדינה יותר. יש אנשים שפשוט משתמשים בביטויים הרבה יותר בקלילות, וזה מאפשר תחושה של התקרבות לסבל, של אמפתיה וגם של נתינה. אז תשחקו עם זה. שחקו עם עד כמה הדוק היחס שלכם לביטויים.

אוקיי, אז יש את התרגול הבסיסי של חמלה כלפי עצמך וכל הריפוי היפיפה שכרוך בזה. יש עוד שתי אפשרויות שאני רק רוצה להציג. שוב, חלק מכם יתעניינו, וחלק לא, זה בסדר פשוט להתעלם מהן. אבל אני רוצה להציג אותן.

לפעמים אנחנו מכוונים את החמלה כלפי העצמי שלנו, ואנחנו למעשה לא מרגישים סבל רב באותו הרגע. אין שום דבר דרמטי במיוחד. אין סבל גדול כאן ועכשיו. אבל בזכות התרגול, אנחנו יכולים להיות שרויים באקלים של חמלה. זה כאילו יש אילו רכות ורוך שמגיעים לאקלים הפנימי שלנו, ומידה מסוימת של סמאדהי, של התיישבות התודעה – זה לא חייב להיות עניין גדול – מידה מסוימת של התיישבות. ניתן גם לקצר את התרגול למילה אחת או לביטוי אחד ובכך לפשט ולהקל אותו. אין סבל מיוחד ודרמטי, אבל יש פה פוטנציאל משהו עוצמתי. ניתן להשתמש בכל האקלים הזה ובתרגול כסוג של עדשה כדי להסתכל על החוויה של האדם ברגע, ולהבחין בכל סוג של סבל, גם בסבל עדין, ולמוסס אותו.

אז ניתן למעשה להשתמש בסוג של תרגול תובנה דרך עדשת החמלה, באופן שעדשת החמלה מכווננת לכל ביטוי עדין של סבל. ומה שיכול לקרות בזכות אקלים החמלה הוא שברגע שרואים את הסבל העדין הזה, הוא פשוט מתמוסס מעצמו. ניתן לבחון את מה שמתרחש, איפה ישנן היאחזויות, ואז פשוט לשחרר את זה – כי יש את ההתכווננות הזו לסבל, בזכות תרגול החמלה. ויש שחרור טבעי, יכול להיות שחרור טבעי.

זו יכולה להיות דרך מאוד מאוד יפה ועוצמתית לתרגל. זה נוטה לגבש את כל התובנות שכבר היו לנו. ואז ניתן להגיע לתובנה שכאשר אני מעורב יותר מדי בסיפור, ואני נותן מקום לסבל שלי דרך הסיפור, אני בעצם יוצר יותר סבל. כולנו ראינו איך התודעה יכולה לעשות זאת. אנחנו גוררים את העבר והעתיד ואת הסיפור, ובונים סבל. אז באקלים של חמלה, יחסית ברוגע, רואים את ההתחלה של זה. ואיכשהו בהתבוננות וברכות, זה פשוט מתמוסס. זה פשוט מתמוסס.

זה מגבש את התובנות הקודמות שלנו לראות שבניית סיפור היא בדרך כלל, לא תמיד, אבל בדרך כלל לא מועילה. או שיכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא ב״כאן ועכשיו״, לא בנוכחות. אז בדרך זו של שימוש בתרגול חמלה, יש קצת יותר פתיחות למה שקורה בפועל באותו הרגע. זה לא רק נכלל בביטויים בחמלה. זה קצת יותר פתוח, והחמלה מחבקת את החוויה ברגע. יכול להיות שאנחנו פשוט מרגישים שסגרנו, הלב פשוט סגור, ואנחנו לא חפצים שיהיה ככה סגור. ושוב, האקלים מאפשר לה להיפתח. או שאנחנו מרגישים שאנחנו נאחזים במשהו. ואנחנו מודעים לאחיזה. ושוב, עדשת החמלה רואה את זה ויכולה פשוט להתיר את ההיאחזות. אבל זה יכול להיות כל מגוון של תובנות. הזדהות – אנו רואים שאנו מזדהים עם משהו. או אם מישהו למשל חושב "אה, אני לא רואה את הריקות של משהו. אני מאמין בקיומו המובנה של משהו".  יכולים להיות כאן מגוון שלם של תופעות עדינות. כולן ניתנות להתרה בעזרת עדשת החמלה. 

אז שוב, אני  מציע את זה כאפשרות. כדרך תרגול. זו היא למעשה דרך יפה מאד לשלב בין תרגולי תובנה וחמלה, דרך יפיפייה לתרגל תובנה, ודרך להעמיק ולהרחיב את תרגול החמלה.

אפשרות שנייה – וזו היא כמובן רק אפשרות – היא להפנות את החמלה לעצמי, וככל שנרגעים יותר, או ברגעים של רוגע יותר עמוק, אנחנו בוחנים את מושא החמלה, ולפעמים ניתן להבחין, לעיתים מתבהר, שמושא החמלה הוא רגעי תודעה (mind). אז כשאני מפנה חמלה לעצמי וקיים סבל – סבל גדול או סבל קטן – מה שאני באמת נתקלת בו זה רגעים של תודעה, רגעים של מודעות עם משהו שקורה בהם. לא עצמי – אני אף פעם לא נתקל בעצמי. מה שאני פוגש זה רגעים של תודעה עם משהו שקורה ברגע התודעה הזה, רגעים של מודעות. או שאפשר לומר שהעצמי שאני נתקל בו הוא פשוט רגעי תודעה. זה רק רגעי תודעה.

להבחנה הזו יש פוטנציאל של ריכוך תחושת העצמי. תחושת העצמי מוצקה – העצמי העצמאי, המקובע והמוצק שלי – זה מתרככת ומתרווחת, היא יכולה להיות מאוד מרווחת. ובזכות המרחב שנפתח משתחררת יותר חמלה. ככל שתחושת העצמי הזו מרווחת יותר, כך החמלה מעמיקה עוד ועוד. וברגע שראינו את זה בעצמנו, על עצמנו, אנחנו יכולים להבחין בחוסר העצמיות של האחר. אז כשאני מפנים חמלה אל מישהו אחר למי בעצם אני מפנה את החמלה? אין שם אף אחד. זה רק רגעי תודעה , רגעי פעילות של התודעה.

אז במובן מסוים, אנחנו מפנים חמלה לרגעי תודעה חסרי בעלים. זוהי דרך נוספת אל האנאטה, העיסוק עם הלא-עצמי. והפרדוקס קיים: ככל שהעצמיות של מקבל החמלה מתמעטת, וככל שהעצמיות של מושא החמלה מתמעטת, כך יש יותר חמלה. כמה מוזר!

אבל אלו הן רק הצעות, אמצו אותן אם אתם רוצים לחקור, אמצו אותן אם הן מרגישות מועילות. אחרת פשוט הרפו מהן. תייקו אותן לזמן אחר, אולי. זה בסדר גמור. לבודהה יש משפט: "אם אתה רוצה לחפור באר למים, חפור בור אחד וחפור אותו עמוק. אל תחפור הרבה בורות קטנות – אתה לא תגיע עמוק מספיק". אז באופן דומה עם כל האפשרויות האלה. פשוט קחו דבר אחד או שניים שנראים, "אה כן, אולי אני יכול לעבוד עם זה", ותחפור איתם עמוק. תראו מה קורה. השאירו את היתר לפעם אחרת.

אוקיי, לא רע, 20 דקות. בואו נתרגל עכשיו.

שיחה מוקלטת:The dynamics of releases and worlds on the spiritual path

זוהי שיחה שנתתי בריטריט מקוון בנושא מטא ואנטה עם יוהא פאנטילה.

אני מדבר בה על הדינמיקה של וויתור/אי פיברוק ושל השתקעות והחיוב והתנועה ביניהן לאורך חיי התרגול. תהנו!

https://drive.google.com/file/d/11fKMn5C5znjX9aJoLGPlefBSDT0Wwzvp/view?usp=sharing

שיחות מוקלטות: הקשתות הארוכות של הדהרמה: על אפשרויות ההפתחות של תרגולי הסמאדהי והתובנה

הקורס השלישי ברצף הקורסים של ימי שישי בבוקר, 'לראות היטב – חלק ג' הסתיים ביום שישי הזה.

בעוד שהקורס כולו היה מוקדש להליכה איטית ומוקפדת, צעד אחרי צעד – לטיפוח מיומנות בסמאדהי ובתרגולי דוקהא ואנטה, במפגש האחרון הצעתי מבט רחב וארוך טווח יותר על ההפתחות האפשרית של התרגול.

יש פה שתי משבצות בנות כשעה, שמתחילות במדיטציה מונחית (של 20 ו25 דקות) אחריה שיחה של כעשרים וחמש דקות, וכמה שאלות ותגובות.

מקווה שיהיה מעניין ומועיל.

יהל.

תרגול ושיחה: אפיק ההתפתחות של תרגולי סמאדהי:

https://drive.google.com/file/d/1H6oTk7GJp2mP7TbwQf7mJCgXb1YT2jVu/view?usp=sharing

תרגול ושיחה: אפיק ההתפתחות של תרגולי התובנה:

https://drive.google.com/file/d/1gUiTVX0JuxuJFvxYRn47QsrK7Qo4551W/view?usp=sharing

שיחה: תרגול האנאטה, הפחתת הזדהות

בסוף השבוע האחרון קיימנו ריטריט במנזר יפיפיה, בנושא אנאטה.

היה נפלא, בכל מובן שהוא.

כדי לתמוך במתרגלים/ות הצעתי שיחות בכל ערב, ואני משתף כאן את הקלטת השיחה של הערב השני, על תרגול האנאטה. כמו תמיד עם תרגולי תובנה, אני נשען על 'ראייה שמשחררת', ואני לא מתיימר לחדש, אבל יכול להיות שהזווית על הדברים כן תחדש משהו; ובכל מקרה – זה מועיל מאוד לשמוע שוב, להזכר, ולהזמין את הלב והתודעה לעומק הזה, השונה כל כך מהרגיל.

תהנו!

https://drive.google.com/file/d/1-nPNanT-vUR1Zd1XeEO2g-hg8EivdFOD/view?usp=sharing

שיחה מוקלטת: פתיחה לתרגול אניצ'ה: שינוי, ארעיות

חלקו השני של הקורס 'לראות היטב' מתקרב לסיומו. במהלך הקורסים האלה (חלק ג' מגיע בקרוב!) אנחנו סוקרים את הספר 'ראייה שמשחררת' באופן עקבי ומעמיק, ומיישמים את התרגולים שמופיעים בו באופן שיטתי. כך – תובנה משחררת מעמיקה של הריקות של כל הדברים שולחת שורשים עמוקים ללב ולתודעה.

תרגול האניצ'ה – רגישות לארעיות, לשינוי, עם השחרור והתובנות שהוא מאפשר הוא אחד השערים החשובים לחופש כזה, וגם אחד הנגישים ביותר.

לכן, אני אציע כאן כמה מהשיחות והמדיטציות של תרגול האניצ'ה שהצעתי בקורס.

הפעם – שיחת הפתיחה לתרגול הזה.

אז הנה הקישור. מקווה שתיהנו!

https://drive.google.com/file/d/1RT3iwyc7aW9ypbuaPhIvgRCYWtNgB8ZC/view?usp=sharing