מומחיות בג׳האנה הראשונה
אנחנו משתמשים במושג הזה מומחיות [mastery], וכל הדברים האלה הם חלק מפיתוח מומחיות. הכוונה כאן היא לא שתדרגו את עצמכם או תספרו נקודות וכל מיני ענייני אגו כאלה. הכוונה היא עבודה עם הג'האנות כך שהן באמת יהיו הכי פוריות. אז מה קורה? הנה אני כאן מתרגל, ועכשיו נכנסתי לג'האנה הראשונה, וזה מתקדם יפה מאוד, ואז משהו קורה. נזרקתי החוצה מהמרחב הזה. אני לא בטוח מה קרה. פשוט נדחפתי החוצה. או שזה היה משהו כמו, "הממ, זה מרגיש שהכל קצת מאבד כוח," ואז זה נעלם.
אז אחרי ש – טוב, אתן יכולות לנסות את זה מההתחלה. כשאתן מרגישות ש, "טוב, זו הטריטוריה של הג'האנה הראשונה, פחות או יותר" – כשזה קורה, כשאתן מאבדות אותה, תבדקו אם אתן יכולות להיזכר בה. פשוט להיזכר בג'האנה הראשונה ולהחזיר אותה, או כל מרחב אחר. תבדקו אם זה אפשרי. החוויה הזו קרתה ממש עכשיו; היא חיה; פשוט תיזכרו בה ותחזירו אותה. זו תנועה מאוד עדינה וקלילה. ברור שלפעמים זה לא יהיה אפשרי, ותצטרכו לחזור לתרגול הבסיס שלכן. או אם אתן עובדות על ג'האנה אחרת, אולי תמצאו ג'האנה מוקדמת יותר, או משהו.
אז אלה דברים שאתם יכולים לנסות. לקראת סוף הישיבה, אם אתם לא לגמרי מותשים, אתם יכולים להתאמן (רק לכמה דקות או משהו, שתיים שלוש דקות, חמש דקות) על תנועה מכוונת מתוך – נניח שאתם בג'האנה הראשונה או בסביבה שלה. באופן מכוון לצאת ממנה ולעבור אל מין מצב תודעה רגיל יותר. פשוט לשמוט – לצאת באופן מכוון. תבלו שם קצת – כמה רגעים או משהו. ואז תבדקו אם אתם יכולים לחזור אל הג'האנה הראשונה – פשוט לקפוץ בחזרה ישר אל הג'האנה הראשונה. אז אתם קופצים באופן מכוון יותר.
כל זה, הרעיונות שאני אציע עכשיו, שאתן יכולות לנסות, כולם מאוד קלילים. זה רק כיף ושעשועים. זה משחק. כן, זה חלק מהמומחיות, אבל הגישה צריכה להיות מאוד קלילה. אתן רק משחקות עם התפיסה, משחקות עם התודעה, משחקות עם מרחבים שונים.
עכשיו, דיברנו על הנחיות למדיטציה בהליכה, נכון? שווה שאני אחזור על זה בקצרה? כן? שוב, כל זה רלוונטי ל: איפה הקצה של מגרש המשחקים שלי עכשיו? אז נניח שאני מִתְרַגֶּלֶת עכשיו לג'האנה הראשונה. הייתי בתוכה ויצאתי. וזה ממש מרגש, ואני ממש בעניין. כשאני יוצאת לתרגול בהליכה, אני נעמדת בקצה השביל שלי, ובודקת: האם אני יכולה להרגיש את גוף האנרגיה, להיזכר ולהחזיר את הג'האנה הראשונה? ואני פשוט עומדת שם. אולי עולה פיטי. ואני פשוט עומדת, ונכנסת לפיטי, עובדת איתו, נספגת בו, וכולי – אותו דבר. ואני עומד או עומדת שם כמה זמן שזה לוקח, או כמה זמן שאני רוצה. אז יכול להיות שאני אעמוד שם לאורך כל פרק הזמן של התרגול בהליכה, וזה נהיה תרגול בעמידה. אין בעיה.
או שאחרי כמה דקות, כשאני מרגיש ש"טוב, יש פיטי ואני ממש – כן, זה ממש יאמי, אני ממש בתוך זה, כל הגוף, הכל." עכשיו אני יכול להתחיל ללכת. עכשיו השאלה היא: האם אני יכול לשמור את הריכוז הזה? האם אני יכול לשמור את המרכזיות של הפיטי תוך כדי הליכה? וכמה מהר אני צריך ללכת כדי לעשות את זה? זה מעניין, אולי אני אצטרך ללכת ממש מהר. או ממש לאט. אז נדרשת הרבה מאוד היענוּת כדי להבין, מהו הקצב המתאים? כל המהלך נשען על היענוּת – רגישות והיענוּת. ואני יכול לעצור בכל נקודה על השביל ולהיכנס שוב לפיטי, להמשיך לקצה השביל, לקחת את הזמן, כמה זמן שאני רוצה. אנחנו הולכים והולכות הלוך ושוב בתוך הפיטי, משאירים את תשומת הלב על הפיטי, בתוך הבועה הזו, ונענים ונפתחים וחוקרים את הבועה, כן? אלה ההנחיות הבסיסיות להליכה. נוכל לחזור לזה.
עכשיו, חלק מהדברים שאני הולך להציע עכשיו, בעצם, כדאי להיות קצת זהירוֹת עם הקצב כשאתן מתחילות לנסות אותם. אבל, כשיש לכן מספיק ניסיון והכרות עם הג'האנה הראשונה ועם הפיטי, אז, בואו נאמר שאתן בתור לארוחת צהריים. האם אני יכול או יכולה לעמוד בתור, ופשוט להיזכר ולהחזיר את הפיטי, ואולי את כל המצב הג'האני? ואולי החזרתן אותו, אז האם אני יכולה להיכנס אליו לשלושים שניות, דקה? אם התור ממש איטי, אז אתן יכולות – לכמה זמן שלא יהיה. או שאתם שותים תה בטרקלין או בספריה: "בואי נראה. אני יכולה למצוא את הפיטי? הוא שם? אני יכולה לקרוא לו? אני יכולה להיזכר בו ולהיכנס אליו?" או שאתם הולכים במסדרון: "בוא נבדוק. אני הולך במסדרון – בוא נראה אם אני יכול ללכת במסדרון בתוך הפיטי." אני זוכרת או מזמנת משהו – מאוד מאוד בעדינות וקלילות. או שאתן בשירותים, או במיטה לפני – מה שלא יהיה.
אז בעצם מה שאתם עושים זה להיזכר בכוונה במצב, להיזכר בכוונה בתפיסה, ממש, ועם הכוונה הכי עדינה, הכוונה הכי עדינה לקרוא לו. אז כדי להתחיל לנסות את זה, אתם תהיו זקוקים למספיק היכרות עם הפיטי ועם הג'האנה. אתן לא רוצות לנסות את זה מוקדם מידי, כי זה יהיה סתם מתסכל. לפעמים, לחישה קטנה, לחישה בלב – למשל, התעלות [rapture] (אחד התרגומים של פיטי) או אושר [bliss] או משהו אחר, או פיטי, אם אתם מעדיפים את הפאלי. כמו גרעין של משהו אל תוך הצ'יטה, והוא עושה את הקסם שלו. התודעה, כשהסמאדהי הולך ומעמיק, התודעה נהיית יותר ויותר נוחה להשפעה. הצעות מאוד מאוד עדינות ממש פועלות כמו כוח קסם. אבל נדרשת מספיק היכרות. כמו שאמרתי, לא כדאי לנסות את זה מוקדם מדי או להפעיל יותר מידי לחץ. זה אחד הדברים, שבפגישות אחד על אחד, אני בטח אחכה לפני שאני אציע את זה למישהו. אפשר להרגיש, ולפעמים אני אהיה יותר מודע לזה שזה זמין ואפשרי. זה כמעט כאילו אפשר להרגיש את זה בתוך מישהו שעדיין לא הבין שזה זמין, אז: "אולי תנסה את זה?"
בסוף, כמו שאמרתי לגבי ההליכה, זה יהיה אפשרי להתחיל את הישיבה ככה, ממש. אתן תוכלו להתחיל עם פיטי, להתחיל עם הג'האנה הראשונה, או, אם הג'האנה השלישית היא המקום שאני לומדת עכשיו, הקצה של מגרש המשחקים שלי אז להתחיל עם הג'האנה השלישית. זו כוונה מאוד מאוד מעודנת, וכולי. וכמובן שכשאתן עובדות על זה, לפעמים אתן תנסו, ואתן יודעות, "טוב, 'התעלות'!… טוב, 'התעלות'! [rapture]" "נו כבר!" אתן יודעות, חמש עשר דקות מקסימום. אם זה לא הולך, זה לא הולך. הכל בסדר. בחזרה לתרגול הבסיס. אבל לאורך זמן, זו הופכת להיות, יותר מכל אפשרות אחרת, זו הופכת להיות הדרך להיכנס לג'האנה. פשוט לזכור אותה. פשוט להביא את הכוונה המאוד מאוד מעודנת הזו. אז הדבר הזה, מה שתיארתי עכשיו, זה אחד המרכיבים של מומחיות [mastery].
צריך להיות זהירים כאן עם האנרגיה, כי אחד הדברים שתרגול הבסיס עושה זה בעצם לתת אנרגיה. אתה בונה דרכו אנרגיה. אז כשאתה מתחיל ישר עם הפיטי, לפעמים זה ימשך איזשהו זמן, אבל כל הישיבה – הפיטי איכשהו ילך לאיבוד מהר יותר, מוקדם יותר במהלך הישיבה – לפעמים. ובפעמים אחרות לא. אני משתמש לפעמים באנלוגיה של קפיצה לרוחק, לקופצים לרוחק יש מסלול ריצה לפני הקפיצה, אבל שוב, זאת אחת האנלוגיות האלה שלא ממש עובדות כשחושבים עליהן. כי יש קופצים לרוחק שלא צריכים את הריצה לפני הקפיצה, לפעמים! טוב, אני אעבוד על זה. במילים אחרות, לפעמים יכול לקרות שנמצא את הפיטי – מעולה, אבל אז רבע שעה אחר כך, הכל פשוט מתפוגג. לא הייתה שם מספיק אנרגיה שבנינו בעזרת תרגול הבסיס. ועדיין שווה לשחק עם זה. אם זה קורה, טוב, חוזרים לתרגול הבסיס; לא משנה! הדבר החשוב כאן הוא הגמישות.
אז כשאתן מגיעות או מגיעים למקום הזה – ושוב, אל תמהרו. חלק מהמתרגלות, זה כאילו הן שומעות את כל זה ומיד רצות לנסות, וזה מוקדם מידי. אחרים חושבים: "אה, אין סיכוי שאני יכול לעשות את זה. זה נשמע ממש מתקדם ומוזר." ובעצם הם כן מוכנים. אז דברו איתנו. נסו קצת. הכל ממש בקלילות. אבל באופן כללי שווה לחכות קצת עם הדברים האלה. ובהתחלה – לא בכל פעם – רק לנסות מידי פעם. "טוב, אני יושבת, ובואי נראה אם אני יכולה להביא את הדבר הזה רק בעזרת התכוונות מעודנת." אבל לא בכל פעם. בסופו של דבר זה אפשרי.
טוב, אז אני יושב וזה הולך ממש טוב. מה אני עושה? מה אני עושה עכשיו? אני יושב. ואני ממשיך לשבת. ואני יושב עוד. אני יושב כל עוד שזה טוב. וכשאני אומר טוב אני מתכוון – כל עוד שטוב בג'האנה הזו. תשתקעו, תשרו [marinate]. אז כן, יש מקום למעבר מהיר בין הג'האנות אבל זה מקום מאוד מוגבל ומשני. הרבה יותר מזה, אנחנו רוצים לשרות ולהשתקע. שבו כל עוד אתם יכולים לשמר ולהחזיק את הג'האנה הזו וזה מרגיש טוב. אז העסק הזה של ההשתקעות, הוא כל כך חשוב. אנחנו רוצים לעבוד לקראת, בואו נגיד, מינימום – מינימום! שאני יכול לשבת בתוך פיטי ממש נעים, ממש ספוג בו, למשך שעה. בואו נגיד משהו כזה בתור מינימום. אם אני לא צריך ללכת לתורנות או משהו.
אם אני רצה ומדלגת מהראשונה עד השמינית – נגיד, אני פשוט רצה או רץ דרך כולן מהראשונה עד השמינית ואז בחזרה מהשמינית לראשונה, וזה התרגול שלי, ואני 'מתרגלת ג'האנות' – השאלה שיש לי כאן היא: איזה שינוי התרגול הזה יוצרר בחיים שלך? באמת, בכנות, תשאלו: האם הוא מייצר שינוי משמעותי? איזה שינוי הוא מייצר? כמה שינוי הוא מייצר? ואם לא, למה אני מתרגל או מתרגלת באופן הזה? למה שאני אמשיך לתרגל באופן הזה? אולי ככה למדתי. אולי ככה אני מבינה את הטקסט, לא משנה. אבל למה? המטרה שלנו כאן היא להביא לשינוי: שינוי אמיתי, עמוק, משחרר, יפה, משאבים עמוקים, וכל הדברים האחרים שהזכרנו. אז ההשתקעות והשריה בתוך, זה אחד הדברים העיקריים שבאמת יביאו לשינוי.
אז אני יושב, למשך כמה זמן שאני יכול, במגרש המשחקים שלי – נגיד שזה הפיטי והג'האנה הראשונה – ואז בשלב מסוים, הבטריות מתחילות להתדלדל. הכל – האנרגיה נחלשת. אז או שהפיטי נחלש, והתודעה נהיית קצת יותר מוסחת, או שיש אזורים בגוף שנהיים לא נוחים – כואבים או משהו. אולי אפשר להחיות אותו? אז נגמרו לי הבטריות, אבל לפעמים זה כמעט כאילו אתה מוצא איזה מחבוא עם מאגר קטן של אספקת חירום, שאתה יכול להתחבר אליו. ואתה פשוט מחייה את הפיטי, מוצא דרך, והוא חוזר לכמה דקות, אולי. אולי (זה מאוד משתנה) יש לך כמה סיבובים של עוד חמש או עשר דקות, פשוט על ידי החזרה לחיים של הפיטי. אז העובדה שהפיטי נעלם לא אומרת שאין דרך איכשהו להחזיר אותו. אולי זה ידרוש חזרה לתרגול הבסיס, וכולי.
אבל בנקודה מסוימת, זה כבר, "טוב, נגמר הדלק. הוא לא הולך לחזור." ואז, הגיע הזמן לעשות משהו אחר. אולי לקום ולעשות מדיטציה בהליכה, בעמידה, או פשוט ללכת לשתות תה. ללכת לנוח, לתת לצ'יטה לנוח, להוקיר ולהעריך, להתבונן ביופי בחוץ. להניח את התודעה במנוחה של ההודיה הקלילה, בפתיחות שלה. אולי זה זמן לתרגול יוגה או משהו כזה. אולי לצאת להליכה. עם התרגול הזה יהיו זמנים שתצטרכו לנוח. פשוט צריך לנוח, אם אנחנו עובדות ועובדים על זה ככה. זה לא יעבוד לשבת-ללכת-לשבת-ללכת-לשבת-ללכת. ממש צריך לנוח ולאגור כוחות.
אז שוב, כדאי להיות קצת זהירות וזהירים עם הקצב של הדברים האלה כשאתן מתחילות להתנסות בהם, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי, חלק מהמומחיות [mastery] הוא שתוכלו לצאת להליכה – לא רק מדיטציה בהליכה, ותוכלו ללכת בתוך בועה של פיטי ושהפיטי יהיה במוקד תשומת הלב. או שתוכלו ללכת בתוך בועה של שלווה של הג'האנה השלישית, או דממה של הג'האנה הרביעית, או מה שלא יהיה. והמרכז של תשומת הלב הוא האיכות הזו, האיכות העיקרית – דממה, שלווה, פיטי, מה שלא יהיה – ואתן ממש נהנות, ולא במיוחד דואגות לגבי איפה הרגליים שלכן דורכות וכולי. אז שוב, מתי הזמן להכניס את זה, לנסות לשחק עם זה? אפשר לדבר איתנו ולברר, או פשוט לנסות. אבל בהתחלה, זה הכל רק משחקים. אז, "טוב, בואי נראה אם אני יכולה ללכת מכאן עד לעץ בתוך פיטי." ואולי זה 50-40 מטר או משהו. זה לא משנה. ואז בהדרגה, אפשר לנסות להרחיב. זה חלק מהכיף, חלק מהמשחק, וחלק מהמומחיות. בלי לחץ, מאוד בעדינות. אנחנו ממש רק משחקות ומשחקים.
בואו נגיד שאתם יושבים, והגיע הזמן לצאת מהג'האנה. הפעמון של ארוחת הצהריים מצלצל, ואם אתם בעניין, זה כאילו, "אהההה, למי אכפת מארוחת צהריים?" וזו תגובה מאוד בריאה. ואז אתם נזכרים, "אה יש לי תורנות שטיפת כלים אחרי ארוחת צהריים אז אני חייב לאכול." אז, "טוב אני צריך לצאת." לפעמים, בהתחלה, כשיוצאים מג'האנה, חשוב לעשות את זה די לאט, כי זה באמת מצב שונה. אז אם פשוט תפקחו עיניים ומיד תקומו, זה יכול להיות קצת מבלבל ומערער. אז כשמצבים מסוימים עדיין חדשים, אני מציע לצאת מהם די בהדרגה.
אבל דבר שני, כחלק מאותה התכוונות, לפעמים, אולי תנסו לבדוק אם אפשר איכשהו לשמר בסביבה את האיכות הג'האנית? לשמור את הקשר אליה, ואפילו לתת לה להיות במרכז תשומת הלב. אז טוב, אני הולכת לארוחת צהריים, או משהו, אני יושבת, פוקחת עיניים. וכשאני פוקחת עיניים, אני עדיין מאוד מחוברת לפיטי, אם אנחנו באזור של הג'האנה הראשונה, או איפה שאתן נמצאות. ואני קמה או שאני קם, עדיין; כשאני יוצא – אולי כשאני יוצא, אני מתחיל לאבד אותה. אז נסו לעצור לרגע, לבדוק אם אפשר להחזיר אותה, ולהמשיך לזוז. שוב, הכל משחקי.
אני אגיד את זה שוב, אבל כשאנחנו מגיעים לג'האנות הגבוהות יותר, לא צריך לצאת לפי הסדר. אז עכשיו אנחנו מדברים על הג'האנה הראשונה, אבל באו נגיד שאתם עובדים או עובדות על השלישית. כשאתם יוצאים, אין צורך לעבור ככה, "שלוש, שתיים, אחת." אתן לא חייבות לעבור דרכן בדיוק כמו שאתן לא חייבות לעבור דרך "אחת, שתיים, שלוש" כדי להיכנס לג'האנה השלישית. אז לפעמים אפשר לעשות את זה אבל רק כי זה המשחק שבא לכם לשחק היום. למשל אתם יכולים לעשות שלישית, ראשונה, שניה, ואז לצאת, או משלוש לאפס, או מה שלא יהיה. אבל אתם בוודאי לא חייבים לעשות את זה.
טוב, כמה דברים, שבמובן מסוים נובעים ממה שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב – כמה דברים על מאמץ: סבלנות והתמדה. ככל שתתרגלו באופן הזה, כך תראו שהמצב של הצ'יטה והתפיסה, יכולות להיות קפיצות קוואנטיות בעשירית השנייה, בתרגול כזה – ולעיתים קרובות הן יגיעו באופן לא צפוי. שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה – פתאום, משהו נפתח. אם אני נהיית מבואסת ומיואשת כששום דבר לא קורה, אם אני נהיית חסרת סבלנות, ואני איכשהו מאבדת את הערנות ואת העידון של האנטנות שלי, הגישה הזו תמנע מהקפיצות הקוואנטיות האלה לקרות, כי אני מכבה משהו. במילים אחרות, אל תישאבו אל חוסר סבלנות. אל תישאבו אל ההשקפה שאומרת, "אויש, זה נורא," או מה שלא יהיה. אז האנטנות שם פתוחות, וזה די מדהים כמה מהר דברים יכולים להשתנות. יש קפיצה קוואנטית ופתאום מופיעה דלת, ואת יכולה לעבור דרכה. אז זה חלק מהעניין: סבלנות והתמדה, כי דברים כאלה קורים.
אבל סבלנות והתמדה יחד עם משחק – ממש ממש חשוב – כלומר, "האם אני צריך להיות קצת יותר אקטיבי כאן? האם אני צריכה איכשהו להגביר את תחושת הנוכחות, החיות? האם הדבר שנחוץ כרגע הוא לוודא שהאנטנות שלי מכוונות לדקויות מעודנות? או שצריך לנסות דבר אחר? האם אני צריכה לשחק עם רמות מעודנות של מאמץ, מעט יותר, מעט פחות?" אז סבלנות, התמדה, אבל עם משחק.
ותמיד השאלה: מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף עכשיו? ממש עכשיו, ברגע הזה, מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף? האם, ברגע הזה, לתקופת הזמן הקצרה הזאת, הדבר שצריך להדגיש, לשים במרכז, הוא הריכוז, היציבות של תשומת הלב על האובייקט, הנשימה או הנימיטה העיקרית, הפיטי, מה שלא יהיה? או שזה העידון של תשומת הלב שצריך עכשיו להיות במרכז? או ההתמסרות? או הכוונה להרחיב ולפרוס? או למקסם את ההנאה מרגע לרגע? כל אלה דגשים שונים, "טוב, אז לחלק הקטן הזה בתוך פרק התרגול הזה, זה הדבר שאני מדגיש, או זה מה שנחוץ להדגיש." לזה אני מתכוון כשאני אומר משחקיות, גמישות, היענות, נכונות.
חלקכם אולי שמעתם את ההנחיה לבחון בדיעבד את הג'האנה אחרי שיצאתם ממנה. מישהו נתקל בהנחיה כזאת? כן, כמה אנשים. אז יש לה איכשהו קצת כל מיני פירושים, אבל הייתי אומר, אחד הדברים, אחת השאלות ששווה לשאול היא: האם למדתי משהו חדש? האם היה פה משהו חדש בשבילי, משהו מועיל שלמדתי? במילים אחרות, האם קרה משהו שהרגיש כמו היפתחות, שיפור, העמקה או משהו כזה באיזושהי דרך. האם, אולי, זה קשור למשהו שעשיתי? כל דבר. ורק לזכור את הדבר הזה לפני שאתם קמים, ולנסות אותו שוב. ואולי זה היה צירוף מקרים. אולי זה לא היה הדבר הזה. אבל אולי כן, אולי זה היה הדבר שעשיתם, או שעשיתם באופן אחר, או זה שהנחתם יותר או פחות משקל או דגש איפשהו או מה שלא יהיה.
בהקשר רחב יותר, אולי תרצו לבדוק, למשל: "האם אני מזניחה את הג'האנה הראשונה והשניה?" אז התבוננות ובדיקה מנקודת מבט רחבה יותר. לפעמים, הרבה פעמים אומרים שחלק מהבחינה של הג'האנה, הוא ההתבוננות בעובדת הארעיות שלה, שמא תטעו לחשוב שג'האנה היא דבר קבוע. זו הנחיה קצת מוזרה בעיני, כי זה ברור לגמרי, או אמור להיות ברור לגמרי שהיא לא קבועה. זה אמור להיות ברור לגמרי, או שזה נהיה הרבה יותר ברור לאורך זמן, שג'האנה היא גם לא הישג של העצמי. הופעה של ג'האנה תלויה בשילוב מסוים של תנאים ונסיבות. וככל שאנחנו מתרגלים יותר, כך ההבנה הזו אמורה להפוך לברורה מאליה. למעשה הסכנה שתיקשרו לג'האנה ותְצַפּוּ שהיא תהיה קבועה, זו סכנה קטנה מאוד, וכך גם הסכנה שהעצמי יתלהב מעצמו יותר מידי, סכנה קטנה מאוד, בעיני.
ג'האנה תלויה בתנאים ונסיבות ולכן אין ספק שהיא ארעית. היא תלויה בנסיבות ותנאים. והיא גם ריקה. מהפרספקטיבה של הרמות העמוקות יותר של הריקות, אל תעשו את זה עדיין. אל תהרהרו בריקות שלה עדיין. חלקכן אולי לא יודעות למה אני מתכוון, אבל אם יש לכן ניסיון בתרגול ריקות, תניחו לו כרגע. נחזור לזה בהמשך כאפשרות. וזה לא חלק מלבחון בדיעבד או להתבונן בג'האנה. וגם, ההשתנות המיקרוסקופית של הג'האנה – גם את זה אל תעשו. זה לא יועיל בשלב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לעשות לג'האנות דה קונסטרוקציה מוקדם מידי. אנחנו רוצים לתת להן להיבנות. לפרק את הג'האנה בשלב מוקדם מידי זה ממש לזרוק את התינוק עם המים. פספסתי את הנקודה. תמיד נוכל לפרק אחר כך. מה שאנחנו רוצות עכשיו זה לבסס, להתבונן בג'האנה ולחוות אותה כמשהו מתמשך והומוגני, לא ארעי ומלא חורים, ולא מלא מה במה שמנוגד לו, וכולי.
טוב, דבר אחרון: מחוץ לתרגול הפורמלי, ואולי כשאתן בתורנות, או במקלחת, או משהו אחר, לפעמים הצ'יטה זקוקה למנוחה. באמת חשוב לא ללחוץ עליה יותר מידי. אבל יש שם ספקטרום, כי עדיין אפשר להחזיק במין מגע קל או נוכחות קלה, תחושה קלילה של הנוכחות של המרכיב העיקרי של הג'האנה, הפיטי או אחד האחרים. אפשר ממש לנוח, פשוט לשחרר את כל הדבר, או שאפשר, בפעמים אחרות, להתכוונן ככה שזה, "אני הולכת במסדרון, ממש בתוך הפיטי הזה, או אני יוצאת להליכה בתוך הפיטי הזה," או פשוט לנוע במרחב עם תחושה קלה של הטעם של המרכיב העיקרי של הג'האנה, פיטי או סוקהא או אחד האחרים. באופן כללי, כל הטון והכיוון של התרגול מחוץ לישיבה צריך להיות באמת די קליל, באמת די קל, פתוח: תשומת הלב הקלילה הזו, פתוחה, קלילה, קלה. זו הרוח.
שוב, לזכור, כל זה הוא תרגול ג'האנות, הכל. אנחנו רוצים גם להיות קשובים להופעה ולהעלמות של המכשולים, טוב? ולא לקחת אותם באופן אישי, אם אפשר, ולא להאמין להם. אבל אנחנו מודעות אליהם, כי הם מופיעים, והם באמת כמו חיצי רעל. מכשול מופיע, ומפיץ את רעלו בצ'יטה, ואז מתחיל לצבוע את ההשקפה על העצמי. מתחיל לצבוע את ההשקפה על אחרות ואחרים. מתחיל לצבוע את ההשקפה על התפיסה, את ההשקפה על הריטריט. מכשולים הם כמו חיצי רעל. חשוב להיות באמת די מודעים לזה שהם בסביבה, לא להאמין להם, לא לקחת אותם באופן אישי.
טוב. אז זה טוב. הספקנו לדבר על מה שתכננתי. אז מחר יכול להיות שאני אגיע, ויכול להיות, תלוי במה יהיה, שאני לא אגיע. אבל לפחות הספקנו.