שיחות ומדיטציות מוקלטות

שיחות, הנחיות ומדיטציות מקורסים וריטריטים שונים

לאורך השנים העליתי לכאן הקלטות של שיחות, מדיטציות והנחיות. כאן תוכלו למצוא כמה מהן מאורגנות על פי נושאים.

מלבד מה שמתפרסם כאן, ישנן גם הקלטות שלי בספריית תובנה: תובנה: יהל אביגור

והקלטות באנגלית ב Dharmaseed

מקווה שיועיל.


מטא וחמלה

רצף הנחיות ומדיטציות – טוב לב לכל כיוון

רצף הנחיות ומדיטציות – חמלה

שיחה: להזמין בודהיסטווה

ריטריט מטא ותובנה

שיחה: עבודה עם מחשבות בתרגול המטא, השענות על אמון

שיחה: אמון, קארמה ומטא

שיחה: על תרגול המטא, שמיטת העדפות

שיחה: הרעיון של צורות הסתכלות ועבודה עם שניות

ריטריט מטא מלא:

ריטריט מטא: יום 1: לצלול פנימה, למצוא את הגוף, לקבל בברכה

ריטריט מטא: יום 2: כוונה אוהבת, חופש מכעס וסלידה

ריטריט מטא: יום 3: להבין כעס וסלידה – להבין את הדהרמה; אהבה לכל הדברים

ריטריט מטא: יום 4: עונג והזנה, ממטא לחסד


עבודה עם רגשות ומצבי תודעה

קורס מלא – עבודה מיומנת עם רגשות ומצבי תודעה

סדרת שיחות באנגלית:

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.1: Approaching the hall of mirrors

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.2: Modes of attunement

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.3: Part 3: Approaching the phenomena of self

 The House of Mirrors of Emotions and Mind States pt.4: Dualities and the fading of perception


סמאדהי

הקלטות ריטריט מלא בנושא סמאדהי וג׳האנה

שיחות נוספות:

שיחה: לדאוג לעצמך היטב בתרגול

איסוף ראשוני של התודעה והנחיות בסיסיות למדיטציית נשימה

מדיטציית נשימה (וגם מדיטציית מודעות נרחבת)

עוד ווריאציה של מדיטציית נשימה (ועוד מדיטציית מודעות נרחבת)

היכרות ועבודה עם חמשת המכשולים


תרגולי תובנה וריקות

מטא, אניצ׳ה וריקות – רצף שיחות ומדיטציות מונחות

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: התרת היאחזות, אפשור, קבלה בברכה

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: צורת ההסתכלות המשחררת של אנאטה, התרת הזדהות

רצף הנחיות ומדיטציות מונחות: מודעות נרחבת

כמה תרגולים של סמאדהי ומודעות נרחבת

שיחה: על דעיכת התפיסה וריקות

שיחה: ריקות ומטא

תרגול: ׳אין הבדל במהות/הכל הוא מודעות׳

שיחה: צורה לסמסארה, יצירת שניות

שיחה: שחרורי תודעה

תרגולים אנליטיים

תרגול אנליטי: התלות ההדדית/הריקות של חלקים ושלמים

תרגול אנליטי: ההנמקה כפולת השבע

תרגול אנליטי: ׳לא אחד ולא רבים׳ – אנגלית


ועוד הרבה שיחות מריטריטים באתר ׳תובנה׳

הקלטות מריטריט: סמאדהי וג׳האנה

שיחות, הנחיות ומדיטציות מוקלטות מריטריט של עשרה ימים בנושא סמאדהי וג׳האנה

בריטריט הזה התמקדנו בטיפוח סמאדהי. זוהי האיכות של איסוף, הרגעה, איחוי, הרמוניה של הלב, התודעה והגוף. הבודהא ייחס לסמאדהי חשיבות רבה בדרך להתעוררות, ולאורך אלפי שנות מסורת התרגול אינספור מתרגלים.ות טיפחו ונהנו מהיתרונות שלו.

לרבים.ות, ובאופן כזה או אחר לכולם.ן, אלו ימים של מצוקה ובלבול. הטיפוח של רוגע, עדינות ועומק של קשב מאפשרים לעצמנו להיות משאב לעצמנו ולאחרים. הטיפוח שלהם הוא גם מיומנות שדורשת סבלנות ואמון, ולכן הריטריט הזה יועד למתרגלים.ות עם נסיון מסויים.    

תרגלנו סמאדהי בשני אופנים. אחד היה התרגול של מטא, כוונה אוהבת, אותו שמרנו לאורך הימים כדי לאפשר רוחב לב ורכות. ותמכנו בתרגול על ידי רגישות לנשימה בכל הגוף. תרגול שלהם מוביל לחופש יחסי ממכשולים והסחות, ומאפשר לחוות את הרעננות, העושר והשמחה הטבעיות של תודעה מאוחדת.

כחלק מהריטריט, הקשבנו לשיחות של רוב ברבאה מהריטריט Practicing the Jhanas, שמתורגמות באתר זה.


הקדמה קצרה ומדיטציה שקטה

רגישות, מכווננות, כוונה עדינה; סמאדהי עם הנשימה

תרגול מטא כשער
סקירת השיחה: ׳סמאדהי יצירתי׳, ועבודה עם חמשת המכשולים

27.1 פתיחה לסמאדהי וג׳האנה, עבודה עם תחושות של מתח ומודים של תשומת לב
תחושות של נועם כמשאב במדיטציה

עונג שאפשר לבטוח בו
סקירת השיחה של רוב – ׳לפתח פיטי…׳

עבודה עם מכשולים וארבעת בסיסי הכוח

פנייה אל הג׳האנה ועבודה עם מכשולים עדינים
שאלות ותשובות אחרי שיחה (של רוב) על הג׳האנה הראשונה

להעמיק בטריטוריה של הג׳האנה
הזמנה קצרה למדיטציה
ג׳האנה ותובנה

תשובות לשאלות חשובות – הייחוד של תרגול הג׳האנה
תשובות לשאלות חשובות – תרגול ג׳האנה בבית

מאחר והריטריט כולו נשען בעיקר על הדרשה הזו, (גם) בה הבודהא מתאר את מצבי הסמאדהי המדוברים, חשבתי שיהיה מועיל לתרגם ולצטט אותה כאן.

התרגום הוא מאנגלית, על פי זה של אג׳האן ט׳ניסארו (ראה.י למטה):


איסוף התודעה האצילי בעל חמשת הגורמים

שמעתי שבהזדמנות אחת שהה המבורך הוא בסוואת'י, בחורשת ג'טה, במנזר של אנטאפינדיקה. שם הוא פנה לנזירים, "נזירים, אני אלמד אתכם את איסוף התודעה האצילי בעל חמשת הגורמים. תקשיבו, ושימו לב היטב. אני אדבר".

"כפי שתאמר, אדוני," השיבו הנזירים.

אז אמר המבורך: "אז מהו, נזירים,  איסוף התודעה האצילי בעל חמשת הגורמים? יש מקרה שבו נזיר – פרוש למדי מחושניות, פרוש מאיכויות בלתי מיומנות – נכנס ונשאר בג׳האנה הראשונה: התלהבות ועונג שנולד מתוך הפרישות, מלווה במחשבה והערכה מכוונת. הוא מרווה ומספיג, מציף וממלא את הגוף הזה ממש בהתלהבות ובעונג שנולדו מהפרישות. אין דבר בכל גופו שאינו מפולש בתלהבות ובעונג שנולד מהפרישות.

"בדיוק כאילו עובד-בית-מרחץ מיומן או שולייתו היו שופכים אבקת אמבט לאגן פליז ולשים אותה יחד, מתיזים עליה מים שוב ושוב, כך שכדור אבקת האמבט שלהם – רווי, עמוס בלחות, ספוג מבפנים ומבחוץ – בכל זאת לא יטפטף; ממש כך, הנזיר מחלחל, סופג וממלא את הגוף הזה ממש בהתלהבות ותענוג שנולדו מהפרישות. אין דבר בכל גופו שאינו מפולש בתלהבות ועונג שנולדו מהפרישות. זוהי ההתפתחות הראשונה מאיסוף התודעה בעל חמשת הגורמים.

"יתר על כן, עם הרגעת המחשבה וההערכה המכוונת, הוא נכנס ושוהה בג׳האנה השנייה: התלהבות ועונג שנולדו מתוך ישוב הדעת, איחוד של מודעות חופשיה ממחשבה והערכה מכוונת – ביטחון פנימי. הוא מרווה ומספיג, מציף וממלא את הגוף הזה ממש בהתלהבות ובעונג שנולדו מיישוב הדעת. אין דבר בכל גופו שאינו מפולש בתלהבות ובעונג שנולד מיישוב הדעת.

"בדיוק כמו אגם עם מי מעיינות שמפעפעים מתוכו, ללא זרמים המגיעים ממזרח, מערב, צפון או דרום, ואשר השמיים מספקים לו מעת לעת ממטרים שופעים, כך שהמעיין הקריר של המים הנובע מתוך האגם מספיג ומרווה, מציף וממלא אותו במים קרירים, ואין חלק מהאגם שאינו חדור במים הקרירים; ממש כך, הנזיר מספיג ומרווה, מציף וממלא את הגוף הזה ממש בהתלהבות ובעונג שנולדו מיישוב הדעת. אין דבר בכל גופו שאינו מפולש בתלהבות ובעונג שנולד מיישוב הדעת. זוהי ההתפתחות השניה מאיסוף התודעה בעל חמשת הגורמים.

"יתר על כן, עם דעיכת ההתלהבות, הוא נשאר מאוזן, מודע ועירני, וחש עונג עם הגוף. הוא נכנס ושוהה בג'אנה השלישית, שעליה מצהירים האצילים, 'מאוזן ועירני, יש לו שהייה נעימה.' הוא מרווה ומספיג, מציף וממלא את הגוף הזה ממש בעונג שההתלהבות ניטלה ממנו, כך שאין דבר בכל גופו שאינו מפולש בעונג שההתלהבות ניטלה ממנו.

"בדיוק כמו שבבריכת לוטוסים כחולים, לוטוסים לבנים או לוטוסים אדומים, ייתכן שחלק מהלוטוסים הכחולים, הלבנים או האדומים שנובטים וגדלים במים נשארים שקועים ופורחים מבלי לבצבץ מן המים, כך שהם ספוגים ורוויים, מוצפים ומלאים במים צוננים משורשיהם ועד לקצותיהם, ושום חלק מאותם הלוטוסים הכחולים, הלבנים או האדומים לא יהיה משולל מים קרירים; הוא מרווה ומספיג, מציף וממלא את הגוף הזה ממש בעונג שההתלהבות ניטלה ממנו. אין דבר בכל גופו שאינו מפולש בעונג שההתלהבות ניטלה ממנו. זוהי ההתפתחות השלישית מאיסוף התודעה בעל חמשת הגורמים.

"ויתרה מכך, עם נטישת עונג ודחק – כמו עם היעלמותם המוקדמת יותר של התעלות ומצוקה – הוא נכנס ונשאר בג׳האנה הרביעית: טוהר של איזון נפשי ותשומת לב, לא-הנאה-ולא-כאב. הוא יושב, מספיג את הגוף עם מודעות טהורה ובהירה, כך שאין שום דבר מכל גופו שאינו מפולש במודעות טהורה ובהירה.

"זה כאילו אדם היה יושב, עטוף מכף רגל ועד ראש בבד לבן כך שאין שום חלק בגופו שהבד הלבן לא מכסה; כך, הנזיר יושב, מרווה את גופו במודעות טהורה ובהירה. אין שום דבר מכל גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה, בהירה. זוהי ההתפתחות הרביעית מאיסוף התודעה בעל חמשת הגורמים.

"ויתרה מכך, לנזיר יש את נושא ההרהור שלו כאילו מונח בידו, מטופל היטב, מבואר היטב, מכוונן היטב[1] באמצעות תבונה/הבחנה.

"ממש כמו שאדם אחד היה מהרהר באחר, או שאחד שעומד היה מהרהר ביושב, או אדם שיושב היה מהרהר באדם שוכב; ממש כך, נזירים, לנזיר יש את נושא ההרהור שלו מונח בידו. נגיש, מטופל היטב, מבואר היטב, מכוונן היטב באמצעות הבחנה. זוהי ההתפתחות החמישית מאיסוף התודעה בעל חמשת הגורמים…


התרגום הוא של אג׳האן ט׳ניסארו, מהאתר: https://www.dhammatalks.org/suttas/AN/AN5_28.html

The Factors of Concentration 
Samādhaṅga Sutta  (AN 5:28)

I have heard that on one occasion the Blessed One was staying near Sāvatthī in Jeta’s Grove, Anāthapiṇḍika’s monastery. There he addressed the monks, “Monks, I will teach you the five-factored noble right concentration. Listen, and pay close attention. I will speak.”

“As you say, lord,” the monks replied.

The Blessed One said: “Now what, monks, is five-factored noble right concentration? There is the case where a monk—quite secluded from sensuality, secluded from unskillful qualities—enters and remains in the first jhāna: rapture & pleasure born of seclusion, accompanied by directed thought & evaluation. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture & pleasure born of seclusion. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture & pleasure born from seclusion.

“Just as if a dexterous bathman or bathman’s apprentice would pour bath powder into a brass basin and knead it together, sprinkling it again and again with water, so that his ball of bath powder—saturated, moisture-laden, permeated within and without—would nevertheless not drip; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture & pleasure born of seclusion. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture & pleasure born from seclusion. This is the first development of the five-factored noble right concentration.

“And further, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhāna: rapture & pleasure born of concentration, unification of awareness free from directed thought and evaluation—internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture & pleasure born of concentration. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture & pleasure born of concentration.

“Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers,1 so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture & pleasure born of concentration. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture & pleasure born of concentration. This is the second development of the five-factored noble right concentration.

“And further, with the fading of rapture, he remains equanimous, mindful, & alert, and senses pleasure with the body. He enters and remains in the third jhāna, and of him the noble ones declare, ‘Equanimous & mindful, he has a pleasant abiding.’ He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the pleasure divested of rapture, so that there is nothing of his entire body unpervaded with pleasure divested of rapture.

“Just as in a blue-, white-, or red-lotus pond, there may be some of the blue, white, or red lotuses which, born and growing in the water, stay immersed in the water and flourish without standing up out of the water, so that they are permeated and pervaded, suffused and filled with cool water from their roots to their tips, and nothing of those blue, white, or red lotuses would be unpervaded with cool water; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the pleasure divested of rapture. There is nothing of his entire body unpervaded with pleasure divested of rapture. This is the third development of the five-factored noble right concentration.

“And further, with the abandoning of pleasure & pain—as with the earlier disappearance of elation & distress—he enters and remains in the fourth jhāna: purity of equanimity & mindfulness, neither pleasure nor pain. He sits, permeating the body with a pure, bright awareness, so that there is nothing of his entire body unpervaded by pure, bright awareness.

“Just as if a man were sitting wrapped from head to foot with a white cloth so that there would be no part of his body to which the white cloth did not extend; even so, the monk sits, permeating his body with a pure, bright awareness. There is nothing of his entire body unpervaded by pure, bright awareness. This is the fourth development of the five-factored noble right concentration.

מהי התעוררות? (חלק א')

הזמנה לחקירה פתוחה, מכבדת וסקרנית של המושג ׳התעוררות׳, והמקום שלו בדרך התרגול

להקלטת השיחה והתמלול לאנגלית:

https://hermesamara.org/resources/talk/2018-01-05-what-is-awakening-part-1

בשיחה עכשיו אני רוצה לחקור קצת את השאלה, "מהי התעוררות?", ולחקור קצת את החוויות והרעיונות של 'הארה,' 'שחרור,' 'התעוררות,' מה המילים האלה אומרות, מה הן יכולות להגיד. ושוב, אני מקווה שזה יהיה מועיל. אני מקווה שזה יועיל לכם ולכן. חלק מהשיחה יהיה דומה לשיחות אחרות בריטריט. אני מניח שחלק יהיה מין עצות ממני כמורה, או ידע או הבהרה, או שרטוט של אפשרויות, או הצעה, הצבעה על האפשרויות שיש לנו כבני אדם, כמתרגלות ומתרגלים. ולצד כל זה, שוב, אני גם מקווה לפתוח את השיחה סביב הנושא הזה, ולפתוח את החשיבה שלנו סביב הרעיונות והמילים האלה:התעוררות, הארה, שחרור (אני משתמש בהן, כרגע, כמילים נרדפות). וגם לפתוח את החקירה שלנו סביב הנושא הזה, את המקום לשאול ולבחון.

ואם תקשיבו תשמעו שבעצם יש כאן כמה שאלות ארוגות זו בזו. בין השאלות שאני פותח כאן, יש כמה שאלות, והן מחוברות. ארוגות זו בזו. אז הוראה, אני בטוח שאמרתי את זה כבר, מבחינתי הוראה היא תמיד חלק מהקשר רחב יותר. אתן יודעות, הוראה קורית בהקשר. מושפעות ומותנית על ידי ההקשר. חייבת להיות. אז באיזשהו אופן מה שנמסר כולל את מה שהמורה קיבל מהמסורת, ממסורות אחרות, מהמורים והמורות שלו, בכל האופנים, מכל הכיוונים, אולי. ההוראה גם כוללת את הדברים שהמורה למדה על עצמה, והאפשרויות שנחשפו שם, והדברים שהיא התנסתה בהם שעשויים להיות מועילים. וכמובן, הוראה היא גם בתגובה לתלמיד, או לתלמידים, או למה שעבר מהתלמידים אל המורה, או מה שנגלה שם.

אז כמו שאמרתי, אני מקווה שזה יהיה מועיל. ולפעמים, דברים שעולים בהוראה יהפכו למועילים רק ברגע מסוים, בנקודה מסוימת בתרגול. אז יכול להיות שנשמע איזו הנחיה או שיחה או הצעה, וזה פשוט לא הזמן לשמוע את הדברים האלה מבחינתנו. הם לא מרשימים אותנו, אנחנו לא מבינים אותם, הם לא נשמעים הגיוניים במיוחד, הם נשמעים סתם טיפשיים, או שהם לא מתאימים למושג אחר שבאותו זמן אנחנו מעדיפים להחזיק בו. אז באמת, האם מה שאני אגיד יועיל? תלוי אם זה הרגע הנכון עבורכם לשמוע את הדברים האלה, הרגע הנכון בחיים שלכם, בהתפתחות של התרגול שלכם, במסע שלכם, וכולי. 

אז מהי התעוררות? שוב, אם תקשיבו למורים שונים או תקראו את הטקסטים שלהם, או אם תשאלו טווח רחב של מתרגלות או מורות, "מהי התעוררות? מהי הארה? מהו שחרור? מה המשמעות של הדבר הזה בשבילכם?" אין ספק, בתקופה שלנו, שתקבלו טווח רחב מאוד של תשובות, טווח רחב מאוד של רעיונות ותגובות. ותמצאו גם מתרגלות רבות שלא ממש חושבות על המושג הזה בכלל. הוא לא קיים באוצר המילים שלהן, או שהן כמעט לא מתייחסות אליו, או אולי בשבילן הכוונה בהתעוררות היא רק "רגעים של מיינדפולנס שהם רגעים של ערות. כלומר, אלה רגעים של התעוררות." והן לא ממש רואות את המושג הזה, הוא לא קיים כחלק מההתארגנות שלהן ביחס למרחב. הם לא ממש מתייחסות אליו, והוא לא ממש פועל כעוגן שקשור לתרגול שלהן, או לחשיבה ולשיח, וכולי.

אבל יש באמת טווח רחב. אמנם, יכול להיות, שבמעגלים בודהיסטים, בגלל המרכזיות של ארבע האמיתות (שהזכרנו קצת גם בשיחות קודמות), דוקהה, ואז האמת השלישית, סוף הדוקהה, ההיפסקות של הדוקהה, יכול להיות שהתשובה התמציתית הנפוצה ביותר לשאלה מהי התעוררות היא שחרור או חופש מסבל. אבל אז מיד עולה, אצלי, השאלה הבאה: מה זה אומר? מה זה אומר חופש מסבל, שחרור מסבל. מה זה אומר? איך זה נראה? למה אתן מתכוונים במילה סבל? איזה סוג של סבל? 

אז בעיני, זה כבר מעניין – העובדה שהטווח כל כך רחב עכשיו. ודיברתי על זה בעבר. העובדה החברתית הזו, אם תרצו לקרוא לה ככה, מאוד מעניינת בעיני. והיא מעצבת את העידן שלנו, ואת הדהרמה בעידן שלנו. היא מעצבת גם את קהילת מדיטציית התובנה. אני אדבר עכשיו על דברים סביב הנושא הזה. וברור שאני לא יכול למנוע מחלק מהחשיבה שלי על השאלות האלה להיכנס לתוך הדברים, חלק מהחשיבה העכשוויות שלי, או הגישה העכשווית. וברור שהגישה הזו מותנית, משקפת, היא תוצאה של המסע שלי עם כל הדברים האלה, ברור. אבל אני לא מה שחשוב כאן, ואני מקווה ורוצה להציע מספיק תוכן שיפתח את המרחב הזה לכל מי שירצו להסתובב בו. אבל ברור שהדברים ישקפו ושהדברים ישענו על האופן שבו אני התייחסתי לשאלה הזאת בעבר, והאופן הזה, יחד עם גורמים אחרים, מתנה את היחס שלי לשאלה הזאת עכשיו. 

אבל אני לא מתכוון להגיד שום דבר שהוא סוף פסוק. אני לא מתכוון לתת כאן תשובה קטגורית, סופית, סמכותית לשאלה מהי התעוררות. ובמובן מסוים זה חלק ממה שאני מנסה להגיד. אופן ההתייחסות, דרך ההתייחסות שלנו אל מושג ההתעוררות, הראייה שלנו אותו – הם צריכים להתפתח, או הייתי אומר ש(ושוב, אני אומר את זה מנקודת המבט שלי) המושג הזה צריך להתפתח, וצריך להיות פתוח לחקירה ושאלה. האם מושג ההתעוררות שלנו פתוח לחקירה? או האם זה יותר שעצם השאלה, או המסע שיש לנו עם מושג ההתעוררות והמשמעויות האפשריות שלו, נשארים פתוחים ונעדרי תשובה סופית? אז ממש כאן מה שאמרתי עכשיו, אולי זו נקודת מבט די שונה (אני אחזור לזה), נקודת מבט שונה ממה שאולי פגשתן או ממה שאתן רגילות אליו. אז אני לא רוצה להגיד משהו סופי בסגנון "הדבר הזה הוא ככה וככה," דוֹגמה. אבל ברור שהרבה ממה שאגיד מושפע מההיסטוריה שלי עם השאלה הזאת, הניסיון שלי בתרגול, והאופן שבו אני נוטה להתייחס אליה עכשיו, בגישה ובחשיבה שלי. 

אבל בואו נתחיל עם העסק הזה של אופן ההתייחסות שלנו אל הרעיון עצמו. אז אומרים 'התעוררות,' 'הארה,' 'שחרור,' וכמו שאמרתי, לחלק מהאנשים, המילים האלה עוברות ליד האוזן ובכלל לא נרשמות. מתעלמים מהן. בשביל אחרות, המילים האלה די מלאות חיים, או טעונות. הן די מלאות רגש. אבל אחד הדברים שמעניינים אותי, ואני רוצה להתחיל ממנו, הוא כיצד אנחנו ניגשים או מתקרבים אל השאלה או הרעיון של ההתעוררות? כיצד אנחנו מתבוננות בו? איך אנחנו מתייחסות אליו? איך אנחנו חושבות עליו או ממשיגות אותו? 

אילו כוונות אנחנו מביאים אל מושג ההתעוררות, אל הרעיון הזה, המטרה הזו, אם תרצו, של התעוררות? אילו מהן מודעות, ואילו חלקים אולי נשארים לא מודעים? מהן ההנחות, ומהן (אולי מתוך ההנחות האלה) ההנחות הלא מודעות שאנחנו מביאים אל המילה הזו, המושג, הרעיון הזה של ההתעוררות כמטרה? אילו דחפים של הישות, של הנפש, אנחנו מביאים לשם? אז כאן, מבחינתי, כאן אני רוצה להתחיל, ובאמת אני חושב, שזו אחת השאלות ההכרחיות כשאנחנו מנסים לפתוח את כל השדה הזה. איך אני ניגש אל הרעיון הזה? איך אנחנו ניגשים אליו? אילו מושגים מנחים אותנו? אילו כוונות, הנחות, דחפים מעורבים במערכת היחסים הזו? מה פועל בנו ביחס למושג ולרעיון ההתעוררות? מה פועל בנו? מה פועל במערכת היחסים הזו? מה פועל בהמשגה הזו וברעיון הזה? מה אנחנו מביאים איתנו אליו? 

אני חושב שזה מאוד מועיל בשדה הזה, מאוד חשוב, ולמען האמת יכול להיות גם משחרר. כשאנחנו שואלות, "מהו שחרור?" וכשאנחנו שואלות "מהי התעוררות? מהי הארה?" וכולי, זה מועיל, חשוב ויכול להיות גם משחרר, להקדיש תשומת לב ולהרהר או לפחות לשקול את האפשרות, שבשביל רבות מאיתנו, בואו נאמר, בשביל רבות מאיתנו יש שני מניעים, שני סוגי מניעים שנוטים להשפיע על האופן שבו אנחנו ניגשות אל השאלה והלימוד של התעוררות, הארה, שחרור וכולי. אני רוצה לדבר על המניעים האלה עכשיו. והשאלה היא: עד כמה הגישה שלנו מושפעת או מונעת או מעוצבת או מונחית או קבועה על ידי המניעים האלה? עד כמה נקודת המבט שלנו, ובעקבותיה השדה כולו, מעוצבת, מונחית, קבועה, מושפעת מהמניעים האלה?

(1) אז מניע אחד הוא – זו שאלה – הוא הרצון למדוד את עצמינו על מין סולם התעוררות. אז באמת, כמה ממה שמניע אותנו וכרוך באופן שבו אנחנו ניגשות אל שאלת ההתעוררות ואל התעוררות כמטרה, כמה ממה שמניע אותנו הוא מין מדידה של האגו, רצון של האגו להיות מספיק טוב? זו תנועה ונטייה די רגילה של האגו: למדוד את עצמו. אגו, או בעצם עצמי, תחושת העצמי, מותנית על ידי, מובנית [fabricated] סביב כל מדידה מהסוג הזה. זו יכולה להיות תנועה מאוד מעודנת, ומאוד עמוקה. אני לא זוכר איך קראו לשיחה שנתתי, משהו כמו "מעבר לתודעה המודדת".[1] סליחה, אני לא זוכר. אבל באמת באופנים המעודנים של – לא רק באופן הגס שמופיע כשזה באמת האגו והמבקר הפנימי, מקומות שממש חשוב להסתכל עליהם, אבל גם בתנועות המאוד מעודנות, שכרוכות בעצם ההבניה [fabrication] של התפיסה של אובייקט וסובייקט. היא מבוססת על מדידה. אני לא אכנס לזה עכשיו כי דיברתי על זה הרבה. נדמה לי שקראו לשיחה ההיא "מאיה ונירוונה" או משהו כזה. "מעבר לתודעה המודדת," משהו כזה, אם זה מעניין אתכן. אבל עכשיו אני רוצה לדבר על הרמה הגסה, הנטייה הזו של האגו למדוד את עצמו, התנועה והנטייה הדי רגילה הזאת. אז עד כמה התנועה הזו היא מין מוטיבציה כשאנחנו מתייחסים וניגשים אל רעיון ההתעוררות? 

(2) ושנית, עד כמה פועלים כאן מין רצון ונטייה להכניס את החקירה שלנו אל תוך מסגרות שקיבלנו מהמסורת או מהמסורות שכרגע מהוות בשבילנו סמכות? זה משהו שראיתי: זה לא ממש נפוץ לערער באופן רדיקלי על הראייה וההגדרות של התעוררות, הארה, שחרור, וכולי, איך שלא תקראו לזה, שקיבלנו מהמסורות שכרגע מהוות בשבילנו סמכות. אז במילים אחרות, כל השאלה של "מהי התעוררות?", וכל הגישה שלנו אליה, כרוכות במערכת היחסים הזאת עם סמכות ומסורת, ועד כמה אנחנו חופשיים להביא אל המקום הזה חקירה ושאילה רדיקלית. 

אז שתי שאלות: (1) עד כמה הגישה שלנו להתעוררות, והגישה שלנו אפילו לרעיון של התעוררות, מה הוא אומר, מה הוא יכול להגיד – עד כמה הגישה שלנו מונעת, מעוצבת, מונחית, קבועה על ידי הנטייה של העצמי או האגו לרצות למדוד את עצמו, לרצות להצטיין? (2) ועד כמה היא מושפעת ממין סמכות מסורתית שמתקבלת ללא סימני שאלה, או מהיעדר שאלה וחקירה לגבי הסמכות של המסורת. 

ולפעמים, כמובן, שני ה – אם תרצו – גורמים האלה, מתערבבים בכל מיני דרכים. המדידה של העצמי והקבלה ללא שאלה של סמכות ומסורת. ולפעמים, אתן יודעות, יש יותר ממסורת אחת. למשל, הבודהיזם של הקאנון הפאלי, או אפילו רק המסורת של מדיטציית תובנה. כמו שאמרתי, למורים שונים בתוך המסורת הזו יהיו פרשנויות שונות. זה די בריא בעיני. אבל אז השאלה היא (וזו לא שאלה קלה): למה אני בוחרת לאמץ את הפרשנות של המורה הזה בתור סמכות ולא את הפרשנות של המורה השנייה? אולי תגידו "טוב, זה מה שנשמע לי הגיוני." האם זה כל מה שיש כאן? מה פועל כאן אצלנו ברמה הפסיכולוגית, באופני ההתייחסות שלנו לסמכות, ובמקרה הזה, סמכות של מורים או מורות מסוימים, ואז הסמכות ביחס למושג ההתעוררות או סביבו? אז אלה שאלות ממש חשובות בעיני, לפתוח, להביא אל המודעות. 

אז בקשר למניע הראשון, הנטייה הזאת של האגו, הנטייה של כל תחושת עצמי להיבנות דרך מדידה והבחנה בין "מוצלח יותר" או "גרוע יותר", או מה שלא יהיה, ואז הנטייה של המופעים הגסים יותר של העצמי – האגו, ובוודאי שהמבקר הפנימי וכל זה – להתבסס על ההשקפה שמודדת את עצמי. לפעמים תלמידים שמתרגלים הרבה זמן ישאלו משהו כמו, "מה אתה חושב? איך אתה רואה את הכניסה לזרם (stream entry), או את השלב הראשון בהתעוררות שהבודהה תיאר בקאנון הפאלי?"

ולפעמים אני מוצא את עצמי… במקום פשוט לענות איכשהו מה אני חושב או מה שלא יהיה, בעצם, נדמה שיש שאלה חשובה יותר שצריכה להישאל בתגובה, השאלה: "למה את שואלת?" ולפעמים אני תוהה (ולפעמים אני חושב שבאמת זה מה שהיה שם – לא תמיד; ממש לא תמיד), אבל לפעמים, אני תוהה, אם העניין הוא הרצון להרגיש את שהשגת את הדבר הזה שנקרא 'כניסה לזרם' (stream entry), או את השלב הזה, כאילו "אני רוצה להיות מאלה. אני רוצה להיות מאלה שנכנסו לזרם. אני רוצה להשתייך למועדון הזה. שמעתי אנשים מדברים. יש פורומים ברשת, ואנשים אומרים את זה" או, "הייתי במפגש הזה, ואנשים שם אמרו ככה וככה לגבי אלה שנכנסו לזרם, ואני רוצה להשתייך למועדון הזה." או – שאלה מאוד קשורה כמובן, אבל מעט שונה – האם העניין הוא שאת לא רוצה לחשוב או להרגיש שאת לא שייכת למועדון הזה, שאת לא מאלה? הבדל מאוד עדין. 

ולמה? למה? ובאמת, האם אנחנו מעיזים לחקור את השאלה הזו? זה דורש הרבה אומץ. זה מהלך די רדיקלי להפוך את הכיוון של השאלה באופן הזה. האם אנחנו יכולים לחקור אותה ממש במרץ? היו פעמים שהעליתי את זה, ומי שישב איתי איכשהו ביטל את השאלה או שם אותה בצד, או משהו. ולפעמים הרגשתי ש, מממ, אני חושב שיש עוד הרבה מה לחקור פה. 

אז אני לא מתכוון לקפוץ לקיצוניות השנייה שאפשר למצוא לפעמים בזרמים מסוימים של הוראה, שפשוט אומרים "לשמוט את כל מושגי ההתעוררות. לשכוח מהם. זה אגו-טריפ. פשוט תימנעו מלפגוע בעצמכם בעצם העלאת השאלה על מה המשמעות של הדבר הזה יכולה להיות, ואם זה אפשרי, ואיך, וכל השאר. פשוט תניחו לזה. תשכחו מזה. אל תתקרבו, כי להתקרב זה להעיר את דרקון המבקר הפנימי. והדרקון יתעורר ויענה אותך."

אבל השאלה – "למה אתה שואל, והאם אתה יכול לחקור את זה ממש ברצינות?" – זו שאלה שבאה מתוך אהדה ורצון טוב. או, כשאני שואל אותה היא באה מתוך אהדה. אבל יש גם, הבחירה לשאול את עצמך את השאלה הזו נובעת מתוך אהדה ורצון טוב. אתם רואים למה? אם אני רודף אחרי משהו כדי איכשהו להצליח לספק את המבקר הפנימי הבלתי ניתן לסיפוק, או רק כדי "להגיע לשלב הזה, לעמוד ברמה, סוף סוף להיות מספיק טוב" – זה ההפך מאהדה או מרצון טוב, לחיות את החיים באופן הזה, לתרגל באופן הזה, כי התרגול נהיה רווי בדחף הזה. ואז השאלה – אם אתה מציב אותך לעצמך, או עם חבר, במקום שמרגיש בטוח לחקור את השאלה יחד, להציב אותה אחד לשני – נובעת מאהדה ורצון טוב. אבל יש בה גם הרבה אומץ ורדיקליות. יש בה אהדה אבל אני לא יודע אם אתן שומעות שיש בה גם הרבה אומץ ורדיקליות: "למה בכלל אני שואלת על התעוררות? מהי מערכת היחסים שלי עם הדבר הזה?" ויש היבטים אחרים. זה היבט אחד. יש מימד שלם שאפשר אולי לקרוא לו "מטא-חופש", מימד שלם של חופש שיכול להיפתח כשאנחנו פותחים ופותחות את מערכת היחסים שלנו עם מושג החופש, עם מושג השחרור, ההתעוררות, ההארה. וזה חלק ממה שאני מקווה לפתוח קצת. זה מין מימד אחר של התעוררות, מימד אחר של חופש. 

אבל אפילו בעצם העלאת השאלה – "למה  אני שואלת?" ובשאלות כמו "מה אני מביאה איתי אל תוך השאלה? באיזה מושגים אני מחזיקה? מהי מערכת היחסים שלי? מהן הכוונות שלי?", אלה לא שאלות קלות. אני חושב שהן דורשות אומץ. כנות. יושרה. והן דורשות תעוזה. 

באופן אישי, התעוררות, הארה, שחרור – הדברים האלה מאוד מעניינים אותי, מה יכולה להיות המשמעות שלהם, מה היא יכולה להיות. האפשרויות שיש לנו כבני אדם מאוד מעניינות אותי, אפשרויות של הכרה, של חיים, של תחושת קיום, האפשרויות של התפיסה, הרוחב, העומק, של האפשרויות של הנשמה, האפשרויות של – מה זה אומר לשחרר את הפעולה שלי בעולם? ומה שיכול להיפתח, ביחס לכל הדברים האלה, עבור החברה. אנחנו מדברים על התעוררות, שחרור. מה זה אומר מבחינה חברתית? מה יכולה להיות המשמעות של הדבר הזה בספירה הרחבה יותר של הקיום והבריות? גם הרעיונות, המושגים מעניינים אותי מאוד, ומערכת היחסים שלנו עם כל זה, ועם המושגים שעוסקים בכל זה, כמו שאמרתי.

אבל כשאני יושב עם תלמידה, ולפעמים זה יבוא ממנה – שהיא מרגישה את הלחץ הזה, המדידה הזאת, או איכשהו שהדברים פשוט נהיו נורא חנוקים ומוגבלים וכואבים בקשר לאיזשהו הישג על הדרך, הישג מדיטטיבי (בין אם מדובר בהתעוררות, או ג'האנה, או ריקות, שלבים של ראייה של הריקות, או מה שלא יהיה). כשאני בשיחה עם מישהי, אחד מאיתנו – או אני או היא – איכשהו תוהה עד כמה הכוונה נובעת איכשהו מתוך מדידה, מתוך רצון  לעמוד ברמה, וכמה לחץ זה יוצר. אז, לעיתים קרובות אני מרגיש שהדבר הכי נחוץ והכי מעניין לחקור ברגע הזה בשיחה הוא בדיוק הדבר הזה. מערכת היחסים עם. זה לא אומר שלא נגיע לכל השאר, ולרעיונות ולמשמעויות האפשריות, ואיך להתקדם לעבר המקום הזה או לפתוח אותו, לא משנה באיזה דימוי נשתמש כאן. אבל החתיכה הזאת לגבי מערכת היחסים עם, ומה שנכנס עם הכוונה והמוטיבציה, זאת חתיכה ממש הכרחית. ולעיתים קרובות, זה כאילו, אנחנו צריכים או צריכות את החלק הזה לפני שאנחנו הולכות הלאה. והוא בדרך כלל די מעניין, אני חושב. 

אז לפעמים, או בואו נאמר, ברגעים מסוימים, הרצון להוכיח את עצמי נהיה הכוונה או הדחיפה העיקרית שמניעה את התרגול כולו או חלק ממנו, למשל תרגול ג'האנות או ריקות או משהו אחר. אז מה קורה כאן? "אני צריך להוכיח את עצמי." האם זה לעצמי שאני צריך להוכיח את עצמי? או לאחרים? ולמי? למורה או למורים מסוימים? וכמו שאמרתי, איכשהו לעמוד ברמה, להיות טוב מספיק. וכמו שאמרתי, כשזה המצב, או אפילו אם אחד מאיתנו בשיחה חושד שזה המצב, אז בתפקיד שלי כמורה זה מה שמעניין אותי, ברגע הזה, זה מה שמעסיק אותי, הבין את הדבר הזה ולפרק אותו, ולהשתחרר מהדחף הצר והמכאיב הזה. וזה הופך להיות, ברגע הזה – אתם יודעים, רק ברגע הזה – יותר מעניין ויותר נחוץ מאשר להשיג איזו ג'האנה, להגיע לאיזה שלב של תובנה, או מה שלא יהיה. 

אם נישאר קצת בשדה של תרגול ג'האנות: המנגנונים הפסיכולוגיים, המנגנונים הפסיכולוגיים הכואבים שקשורים למה שמניע אותנו עלולים לפעול כאן, כמו שהם פועלים ביחס להתעוררות. עם תרגול ארוך טווח (אני מתכוון באמת הרבה תרגול ג'האנות ותרגול שנעשה באופן מאוד ממצה), המתרגלת תראה ש (אני חושב שזה כמעט בלתי נמנע לראות), אני מקווה – זה די ברור שנראה שההשגה של ג'האנה כזו או אחרת לא באמת תלויה בָּעצמי. ההופעה של ג'האנה תלויה בתנאים ברגע הזה. כשהתנאים נמצאים, כשתנאי העבר וגם ובמיוחד התנאים העכשוויים נמצאים, אז הג'האנה, כל ג'האנה, הג'האנה המסוימת הזאת תעלה, או תתייצב, או מה שלא יהיה, או תעמיק. וזה לא ממש קשור לעצמי. זה נהיה מאוד ברור כשמתרגלים הרבה ג'האנות, כשאתן נכנסות ויוצאות מהתרגול הזה לאורך זמן, בכל מיני תנאים, ומביאות מין תשומת לב חכמה או חקירה או סקרנות, מוכנוּת להבין: איך בכלל הדבר הזה עובד? למה בחלק מהימים זה הולך ממש טוב, ובאחרים לא, וכל מה שבאמצע? או למה ישיבה אחת הולכת ממש טוב ואחרת לא כל כך, וכולי. 

אז כשמביאים למקום הזה עניין, זה די בלתי נמנע לראות, אתם יודעים, שזה לא שהעצמי הוא באמת כזה מדהים ואיכשהו מתכנן את כל הדבר הזה. אלו התנאים. וזה איכשהו מפרק – ההבנה הזו מפרקת כל ניסיון להשתמש בג'האנות כדי להוכיח את עצמך או להוכיח שאתה ברמה או מספיק טוב. זה לא קשור לעצמי. זה לא תלוי בו. 

אבל כשאין הרבה ניסיון בתרגול ג'האנות, ויש מין קצת הצלחה או השגה של ארבע הג'האנות הראשונות, רק קצת, אז יכול להיות שאני אגיד, "אה, הנה – כן, יש לי את זה, הג'האנה הראשונה, השגתי אותה. השגתי את השנייה. השגתי את השלישית. את הרביעית." ויש תנועה מהירה כזאת של סימון "וי" ורשימת הישגים. לעיתים קרובות, עדיין לא נראה בבהירות את התלות של הג'האנות בתנאים. זה עדיין לא בוגר. הכל מהיר מידי. לא ראיתי. לא הקדשתי  מספיק תשומת לב. לא התנסיתי מספיק. אז זה יכול לקרות, והתוצאה המוזרה יכולה להיות שהתרגול, רק קצת, לא בכוונה – איכשהו, התרגול גורם לאגו להרגיש טוב, אבל בעצם הוא חיזק את כל התנועה והנטייה של האגו למדוד את עצמו, לנסות להוכיח את עצמו. 

אז שוב, נורא חשוב להביא איזו סקרנות ותבונה, גם ביחס למניעים שלי וגם ממש, "באמת יש הצדקה להתלהב מזה שהשגתי את הדבר הזה או את הדבר האחר?" אני באמת חושב, אם נישאר רגע עם תרגול ג'האנות, אני באמת חושב שתשוקה הרבה יותר בריאה לג'האנות ולחוויות של ריקות נשענת על אהבה של העומקים וסקרנות לגביהם, העומקים האלה של הכרה, של היפתחות, של תפיסה, היופי שיש שם, ההזנה שיש בחוויות מיסטיות מסוגים שונים. אני חושב שמין תאווה, אם תרצו, או אם להעז בכלל להשתמש במילה הזאת, תשוקה ואהבה של העומקים האלה, ואפילו היאחזות בהם, והיופי, וההזנה, והאהבה של העומקים המיסטיים האלה – זו מוטיבציה הרבה יותר בריאה. 

לפעמים בהקשר של תרגול ג'האנות קורה שמתרגלת חוששת לפתח היאחזות בעונג. אבל בעיני היאחזות בעונג – בפני עצמה, לעיתים רחוקות תהווה בעיה, מהניסיון שלי בהוראת ג'האנות. לעיתים רחוקות זו תהיה בעיה. מה שיכול להיראות כמו היאחזות בעונג בדרך כלל יעלה בעקבות אחד משני תנאים. במילים אחרות, זה נראה כאילו יש היאחזות בעונג, כשבעצם מה שקורה – בשורש של ה'לכאורה היאחזות בעונג' נמצאת למעשה הימנעות כרונית מאיזשהו כאב פסיכולוגי, רגשי או שקשור ליחסים, ואתה פשוט מתחבא. או שחלק ממה שמניע אותך – בואו נגיד את זה ככה – חלק ממה שמניע אותך זו הימנעות כרונית מסוגים מסוימים של כאב או קושי, או אתגר פסיכולוגי, רגשי או שקשור ליחסים. זו לא באמת היאחזות בעונג. 

חוץ מזה, מה שנראה כמו היאחזות בעונג יכול להופיע רק כשאין תחושה של מעשה נשמה (soulmaking), תחושה של מסתורין ויופי עם גילוי הג'האנות. הג'האנות נהיו שטוחות איכשהו, כי המימד הזה של הנפש, או הנשמה, נשאר סגור. הן רק מין חוויות נעימות או מענגות, במידה משתנה. ומכל מיני סיבות מורכבות, אנחנו לא נפתחים לתחושת המסתורין שהן יכולות לפתוח עבורנו. אין תחושה של העמקה והתמלאות הנשמה ושל מעשה נשמה. כל העיסוק הוא רק בעונג או בנעימות. ולפעמים כשזה המצב אז באמת יכול לקרות שההיאחזות בג'האנה, ההיאחזות בעונג, יכולה להיות כוח מניע. כי אין שום דבר אחר. זה רק עונג או נעימות. או שמה שמניע הוא בעיקר הימנעות, שנראית כמו היאחזות בעונג. 

העונג של ג'האנה – ניקח אפילו רק את הארבע הראשונות – העונג של הג'האנות האלה, וההזנה, ההגשמה, של הג'האנות, כל אלה חורגים בהרבה מסוגי ההנאה שזמינים לנו דרך חישה שטוחה, שאין בה נשמה: רק העונג של הארוחה, או העונג של הטעמים, או העונג של סקס או מה שלא יהיה, כשאנחנו חווים אותם באופן שטוח. העונג של הג'האנות מגמד את כל אלה – זה מישור אחר לגמרי. אבל העונג של מעשה הנשמה (soulmaking), והרב מימדיות שנפתחת, החדווה שיש בזה, וההזנה שיש בזה חורגות בהרבה מהעונג של הג'אהנה כשהיא נתפסת באופן שטוח, מורגשת באופן שטוח, כשהיא רק איזשהו מישור של עונג, כאילו, "אה זה נחמד. יש כאן הרבה עונג. אני אשאר כאן, בג'האנה השלישית," או איפה שלא יהיה.

אז שאלת המוטיבציה מעורבבת בכל הדבר הזה. מה אני רוצה, מחוויות ג'האניות, או מריקות, או מהדרך בכלל, או מהתעוררות ומכל הרעיון או המטרה של התעוררות? אם מה שמניע אותי זה הרצון הזה להוכיח את עצמי או לעמוד ברמה, העניין הזה של האגו שרוצה להיות טוב מספיק, בעיני זה לא כוח מניע עמוק. לא הייתי קורא לזה באמת תשוקה אותנטית. זו לא תשוקה של הנשמה. בואו נגיד שזו אפילו לא תשוקה אותנטית. זו לא תשוקה עמוקה. זה מנגנון פסיכולוגי שטחי, גם אם הכאב יכול להרגיש מאוד עמוק. לא הייתי קורא לה אותנטית. היא לא באמת שלך. היא איכשהו מוטלת עליך על ידי החברה. התשוקה להיות טובה מספיק היא מין תשוקה חברתית. 

מה את רוצה? מה אתה רוצה? מהי התשוקה האותנטית שלך לתרגול, לדרך? איזו התעוררות את מבקשת? איזו התעוררות אתה מחפש? לאילו אפשרויות את מקווה, אתה משתוקק, כמה? כשאנחנו מדברים על השאלה, "מהי התעוררות?" ומשחקים קצת עם השאלה הזו, אפשר לגשת אליה דרך לימוד של מושגים ותיאורים והבחנות – ואנחנו קצת מזה – מהמסורת הבודהיסטית וממסורות אחרות. ואפשר גם לתאר את המאפיינים הנגלים ואת סגנון החיים של מי שנחשבים בעיני רבים לכאלה שחוו הארה. אבל יחד עם כל זה (או אפילו במקום, אבל בואו נגיד 'יחד עם'), אפשר לשאול: מה את רוצה? מה אתה רוצה? 

אבל אתם רואים איך התשובה לשאלה "מה אתה רוצה? מה את רוצה?" יכול להיות – ואפילו יכולה להיות במידה רבה – מושפעת, מותנית, ואפילו קבועה על ידי הלימוד של מושגים, אמירות והבחנות לגבי התעוררות, כמו שאמרנו קודם, שבאים מהמסורת הבודהיסטית, על ידי סיפורים ודימויים שמתארים את המאפיינים ואת סגנון החיים, וכולי, של מי שנחשבים למוארים, וכולי. אתן רואות כיצד כל זה – מה שקיבלנו שם, שוב, ממקורות סמכות, או מתת-תרבות כלשהי, או מה שלא יהיה – כל הדברים האלה עשויים לעצב, להשפיע, לכוון ולהגביל את התשובות שלנו לשאלה – מה אני רוצה? הם עשויים לעצב, להשפיע לכוון ולהגביל את מה שאנחנו רוצות, או מרגישות שאנחנו רוצות. וברור שכשאנחנו שואלות, "מה אני רוצה בחיים? מה אני רוצה?" זו לא רק שאלה לגבי, "מה אני רוצה בחיים"? מה אני רוצה בקיום הזה שלי, בתנועה בזמן בין לידה למוות? מה אני רוצה מכל זה? למה אני מקווה? למה אני כְּמֵהָה? 

ואתם יודעים, אני לא צריך לספר לכם, כמה אנחנו מותקפים, מוצפים בפרסום ובדימויים תרבותיים, שדוחפים, דוחקים, מושכים, גוערים בנו שעלינו לפתח את הדבר הזה או האחר, מעצבים אותנו. ואתם יודעים, לפעמים זה ירגיש כאילו, "אוי, אני לא, אתם יודעים… אני רואה דרך כל המערכת הזאת שפועלת." אבל זה כל כך, כל כך נפוץ וכל כך חזק. ולפעמים יש חלקים שיהיו לגמרי ברורים, ונוכל להניח להם בקלות. לא נישאב פנימה, גם אם נראה אחרים נשאבים פנימה, בחברה ובתרבות. אבל גם, כל זה קיים גם בדרכים הרבה יותר מעודנות ובאזורים אחרים בחיים שלנו. 

קראתי על שבט ילידי באמזונאס, וחברת הגז שהגיעה לשם – או שאולי זה היה סכר, בניה של מפעל הידרואלקטרי? אני לא זוכר. הם ניסו איכשהו לשחד את האנשים שגרו שם. הם הבטיחו לתת להם טלוויזיות לווייניות ואלכוהול ודברים. הדברים האלה לא עניינו את האנשים האלה אבל בכל זאת הם נתנו להם אותם. ומכיוון שהיו להם טלוויזיות לווייניות וכל זה, ואז הם ראו אחרים שיש להם כל מיני דברים, חיים בסגנון חיים מאוד שונה – חיי שפע מערביים, כמובן; זה מה שרואים בטלוויזיה – והם נחשפו לפרסום מסחרי, שמכוון ומעצים תשוקות. ולאורך זמן ארוך, התוצאה הייתה שזה התחיל לעצב את הרצון שלהם. והם רצו את כל הדברים האלה. והיו לזה השלכות הרסניות על האזור הזה של האמזונאס, על הלכידות החברתית ועל הרווחה של השבט הזה, ואפשר לראות את אותם תהליכים בקנה מידה גדול יותר בעולם בכלל. 

השאלה היא  באיזו מידה "מה שאני רוצה" הוא תוצר של התניה? איזה חלק מהתשובה שלי לשאלה "מה אני רוצה" הוא תוצר של התניה של רעיונות, דימויים, פנטזיות? ואתם יודעים, גם, עוד דבר שקראתי בגארדיאן. היה איזה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, מחקר בפיג'י שעשה איזה בחור בשם ראול מרטינז. בספר בשם "ליצור חופש". מחקרים אנתרופולוגיים או סוציולוגיים, בואו נגיד, שעשו שם ב-1990 ולפני כן הראו שלא היו שם הפרעות אכילה. ב-1995 הטלוויזיה הגיעה לפיג'י. בעיקר טלוויזיה אמריקאית. והיו שם אינסוף פרסומות אוכל – אתם יודעים, טלוויזיה אמריקאית מלאה בפרסומות לאוכל, וכל מיני המבורגרים ומתוקים וזה ומה שלא יהיה. בתוך שלוש שנים, שנים עשר אחוז מהילדות בפיג'י סבלו מבולימיה.[2] אז דברים כאלה, הסיפור הזה באמת כואב ומזעזע, אבל אתן בוודאי מודעות להתניות כאלה. 

אבל מה שרציתי להגיד הוא שיכולה להיות גם התניה רוחנית שתשפיע עלינו, הטיה רוחנית של מה שאנחנו רוצים בהקשר הרוחני, דרך מי שאנחנו פוגשים או פוגשות, דרך מורות, דרך דמויות סמכותיות, דרך הסנגהה, דרך ספרים, מה שפופולרי בספרים, כל הדברים האלה. ואני לא יודע, חלקכן לא פה מהיום – ממש לא מהיום – ואולי נתקלתן או הייתן בסנגהות שונות, קהילות רוחניות שונות, ומורים ומתרגלים – אני לא יודע אם אתן תוהות, אם זה העסיק גם אתכן. אבל לפעמים, יש קהילות – אני לא מתכוון לקהילות שעומדות במקום; אני מתכוון לסנגהות; סנגהות שנמצאות בתנועה אפילו – כאלה שנכנסתי ויצאתי מהן לאורך, אני לא יודע, שלושים שנה, יותר משלושים שנה. לפעמים אני תוהה, ואני לא יודע אם גם אתן תוהות, אם יש כמעט תחושה של דמויות מסוימות בסנגהה – אולי הדמויות של מתרגלים ותיקים יותר או מורים – שלפעמים, איכשהו, אני לא יודע, איכשהו במין אופן חצי מודע מתמקמים, או  מקרינים איזושהי פרסונה באיזה אופן חצי מודע, כאילו מין – 'מוֹכרים' זו מילה חזקה מידי, אבל איכשהו מקרינים אותה כדי להשפיע על אחרים, בדרך כלשהי. 

אז זה תלוי בסגנון של הסנגהה. לפעמים, אתם יודעים, לפעמים הסגנון יהיה נזירי ולפעמים ממש לא, וכל זה. אבל לפעמים, למשל, יכול להיות דימוי של מישהו שמח, חמים, אבל בעצם מעט מרוחק, מתבונן בחביבות משועשעת בעולם ובמי שמתהלכים בו, עסוקים ונאחזים, אבל יש שם איזשהו רצון טוב. ויש משהו בפרסונה הזאת – אני תוהה; אני תוהה אם חשבתם על זה – כאילו מישהו, באופן לא מודע או אולי, חצי מודע, מתמקם בתוכה או מקרין אותה וכאילו – כן, קצת 'מוכר' אותה, דרך החיוך, ודרך האופן שבו הוא או היא הולכים, או עומדים בתור לארוחת הצהריים, או איך שהשל שלהם נח על כתף אחת, או מה שלא יהיה.

ואתן יודעות, אולי זה טוב להציע מודל של כזו אפשרות של, בואו נגיד, היעדר-אינטרס, אי היאחזות; טוב להציע איזה מודל ארכיטיפי אפילו, של מין איזון נפשי כמעט מרוחק. אבל מתי המודל הזה נהיה מין דימוי קבוע, נוקשה כזה שמתקבל ללא שאלה, וכל זה איכשהו קורה באופן לא לגמרי מודע, המשיכה הזאת שפועלת עלינו, הסגירה או הקביעה של, "ככה זה נראה. זה המודל"? ובלי מקום לשאלות, ואיכשהו הדימוי הזה קצת קובע לנו איזו דרך לא מודעת. זה מין סגנון. אבל זה דימוי קבוע, למרות שהוא עשוי להיות יחסית לא מודע, בשונה מדימוי המדומיין (imaginal). ושוב, השאלה היא מה את רוצה? מה אתה רוצה? 

אז שוחחתי על התעוררות, או שאלתי, אתם יודעים – באמת, כמה אנשים – מין שיחות בקווים דומים, או שנוגעות בשאלות דומות סביב הרעיון הזה של התעוררות, סביב איפה שהם היו. ואולי שאלתי, "מה אתה באמת רוצה? מה את באמת רוצה?" ולפעמים, ממש בקלות, התשובה שעולה היא: "אני רוצה את קץ הסבל." אבל זה לא נשמע אותנטי, בעיני. "אני רוצה את קץ הסבל." אז אני שואל, "איזה סבל?" והתשובה שעולה – וזה קרה יותר מפעם אחת – התשובה היא משהו כמו, "טוב, אני קצת מכור לאוכל," או משהו כזה. האמת היא שזו תגובה יחסית שכיחה. ואני שואל עוד קצת על ההתמכרות הזו לאוכל ומה היא כוללת, ואנחנו ממש לא מדברים כאן על משהו כמו אנורקסיה או בולימיה או משהו. זה רק, יש מין התענגות יתר על אוכל. ואני תוהה, באמת, "כמה סבל עולה מתוך, סביב, עם הדפוס הזה של התמכרות לאוכל שאתה או את מתארים? עד כמה זו באמת בעיה?" 

אז את אומרת, "אני באמת מתעניינת בהתעוררות. זה הדבר שאני באמת עובדת לקראתו. מה זה אומר להתעורר? זה אומר שהסבל יגמר. אני באמת רוצה את קץ הסבל." אבל האם יש כאן באמת כל כך הרבה סבל? יש לאנשים מערכות עיכול טובות – בהשוואה אלי, לכל אחד יש מערכת עיכול טובה – אבל באמת, מערכות עיכול די יציבות. והם בעצם יכולים להרשות לעצמם לאכול כל מיני מאכלים ומתוקים, ולאכול יותר מידי וכל מיני כאלה, והם ירגישו קצת כבדים, או שיהיה להם איזה כאב בטן. אבל זו לא באמת בעיה. זה באמת מה שאתה רוצה? את רוצה? הסבל הזה שאתם מרגישים, עם, אתם יודעים, אכילת יתר סביב מאכלים מסוימים? זה מה שבאמת הכי חשוב לכם? 

ולפעמים אני ממשיך לשאול את השאלה הזו, ולפעמים מי שיושבת איתי ממשיכה לחשוב, ולפתוח את השאלה, ואומרת, "אני לא רוצה," אולי היא אומרת, מצטטת את הבודהה, כשהוא מדבר על מי שלא התעוררו או מי שבכלל לא תרגלו ולא התקדמו בדרך. "אני לא רוצה להיות לא מיומנת, רגילה, סתמית (untrained, ordinary, run-of-the-mill)." אז, התשובה הזאת, אם נחקור עוד קצת, זה כאילו, "האם באמת העניין הוא קץ הסבל? האם את באמת כל כך מודאגת מהסבל שאת חווה בחיים שלך?" בעצם, אין כל כך הרבה סבל, באמת. יש את הבעיה ההיא עם אוכל, או משהו. זה אפילו לא מייצר כזה קושי גדול. אז אחרי עוד חקירה ובדיקה, זו התשובה שעולה. 

אז התשובה הזאת, שוב, היא מגלה בעיני את העניין הזה של הזדהות עם האגו ומדידה. "אני לא רוצה להיות ככה. אני לא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת, מאלה שלפי הבודהה הם 'לא מיומנים, רגילים, סתמיים.'" אז שוב, האם המניע שלי הוא אגו ומדידה? או האם המוטיבציה היא – בואו נגיד, החלק הזה או החוט הזה של המוטיבציה – האם הוא גדול יותר או חזק יותר מהמשיכה להפחתת הסבל? במילים אחרות, מהי ההשפעה היחסית של מוטיבציות שונות שמניעות אותי? או האם יש משיכה ליופי? לא דיברנו על זה בכלל עדיין. (בעצם כן דיברנו, כשדיברנו על הג'האנות, אבל.) מהו המשקל היחסי של המוטיבציות השונות האלה? כשאני אומר, "אני לא רוצה להיות לא מיומן, רגיל, סתמי," נדמה שהאמירה הזו מצביעה על זה שהשאלות האלה של הזדהות, הזדהות עם האגו ומדידה בעצם שולטות.

ולפעמים הפסיכולוגיה אפילו יותר – אני חושב – אפילו יותר מסובכת. אז מישהי אומר, "אני לא רוצה להיות לא מיומנת. אני לא רוצה להיות כזאת." אבל בעצם חלק ממנה כועס ומורד באפשרות או בדרישה לאימון כזה. הבודהה מדבר על "אימון של סוס פרא," וכולי, כמטאפורה לפיתוח מדיטציה ותרגול: סילה, סמאדהי, פַּנְּיָא. אז יש חלק אחד בתוכי שאומר: אני רוצה להיות מספיק טובה, ואני לא רוצה להיות מאלה שהבודהה קרא להם לא מיומנים. וחלק אחר מורד, כועס, על הדרישה הזאת לאימון או אפילו האפשרות שלו. זה מעניין בעיני. זה כאילו, מה הולך כאן? האם אני יכולה לפתוח את זה? האם אני יכולה באמת להתבונן במה שקורה כאן בכנות, באומץ, כמו שאמרתי? 

אז בהיעדר אמונה קוסמולוגית, הֶקְשֵׁר קוסמולוגי שבתוכו המשמעות של 'התעוררות' היא 'סוף ללידה מחדש' – זה המושג הקוסמולוגי שהבודהה אימץ ולימד: התעוררות היא סוף ללידה מחדש. שלבי ההתעוררות הם תנועה לעבר ההפסקה הסופית של הלידה מחדש עם הופעת הארהנט. אז יש את מי שלא חוזר – כלומר לא נולד מחדש לקיום החומרי. יש את מי שחוזר פעם אחת – יש לך עוד לידה אחת, לידה מחדש אחת בקיום החומרי הזה. לסוֹטָאפַּנַּה (Sotāpanna) יש מקסימום שבע – סוֹטָאפַּנַּהבפאלי הוא מי שנכנס לזרם (stream-enterer). לו או לה יש מקסימום שבע.

אז כל הסיפור הוא המהלך הזה לקראת קץ הלידה מחדש. זו השקפה קוסמולוגית, כמו שנדמה לי שהזכרתי בשיחה אחרת. וההשקפה הזו באה יחד עם אמונה בסבל אינסופי שמחכה לנו עם האינסופיות של הלידה מחדש. בעצם, לידה אינסופית מחדש היא סבל אינסופי, אמנם במין רכבת הרים מקרית לכאורה, למעלה ולמטה, גבוה ונמוך, מזל ואסון, וכל זה, ממש אכזרי. אז יש מין השקפה קוסמולוגית לגבי התעוררות; שממוקמת בתוך הקוסמולוגיה הזאת, קץ הלידה מחדש. בהיעדר קוסמולוגיה כזאת – ואני חושב שעבור הרבה אנשים היום זה המצב; זה לא באמת תופס, כל הקוסמולוגיה של קץ ללידה מחדש. "מה שאני באמת מבקשת הוא קץ הלידה מחדש, לא להיוולד שוב אל מישור הקיום האנושי." זה די הפוך. אלה שמאמינים בלידה מחדש היום, רואים את זה כמשהו די מושך וחיובי. אבל בכל מקרה, בהיעדר אמונה קוסמולוגית שאיכשהו מבנה את ההשקפה הרחבה יותר על מהי התעוררות, עולה השאלה: שוב, מהי התעוררות בתוך תפיסת העולם שלך, ולמה את רוצה בה? למה אתה רוצה בה?

תשובה מאוד קלה בהקשר הבודהיסטי תהיה לחשוב על התעוררות כקץ הסבל. שוב, לפעמים (למען האמת, פעמים רבות), האם באמת זה הדבר שאתה הכי רוצה? קץ סבל – באמת מה זה מה שאתה הכי רוצה? עכשיו לפעמים, כשיש הרבה מאוד כאב, ואנחנו מרגישים לכודים בכאב, בין אם הוא פסיכולוגי או פיזי, זה יכול להיות הדבר העיקרי: "אני רק רוצה שהסבל יגמר." אבל כשזה עובר, או אחרי שראינו דרך הכאב הפסיכולוגי הזה, או מה שזה לא יהיה, או מנקודת מבט אחרת, ביחס לכל החיים שלנו, לכל הקיום שלנו, תגידו, זה באמת מה שאתם הכי הכי רוצים – שהסבל יגמר, שהדוקהה תיגמר? זה באמת מה שאתם מחפשים בתרגול? 

ולעיתים קרובות, מישהו יגיד את זה, וזה יהיה כל כך ברור, בעצם, ברור לשנינו, שהוא לא חי ככה. הוא או היא לא חיים ובוחרים בכל יום לסיים את הסבל – רחוק מזה! יש להם הרבה סבל בחיים והם די בסדר עם זה. זה לא כזה עניין, קצת כאב בטן, קצת ישנוניות, קצת מה שלא יהיה. והם ככה, אתם יודעים, סוגרים עסקאות עם הסבל: "אני אתענג ככה וככה, ואני אקבל את הסבל הזה שבא עם הכמיהה לדבר הזה, או עם ההתענגות עליו." הם חיים ככה. והם אומרים, "אני רוצה שהסבל יגמר." משהו אחר הולך כאן. טוב, אז "קץ הסבל" זו דרך אחת למסגר את זה. וזו יכולה להיות תשובה תקפה. אני רק רוצה לשאול, באמת? ואם כן, אז מצוין. אז זה הכיוון שלך. אבל באמת? 

יש כאלה שאולי שיגידו, "שמחה. אני רוצה שמחה. התעוררות היא שמחה," או איכשהו יקשרו בין התעוררות לבין שמחה. אני רק אזכיר את זה. אני לא בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל זה גרם לי לחייך. אולי אתן יכולות להחליט בעצמכן מה ללמוד מהסיפור הזה. אבל שוב, מהגרדיאן, בדצמבר 2016, עשו סקר בבריטניה, והסקר מצא ש – השאלה הייתה, האם אתה מחשיב את עצמך לשמח. והייתה שם סדרת שאלות: "האם אתה שמח? האם אתה מחשיב את עצמך לשמח?" ותשעים ושניים אחוז מהמשיבים אמרו שהם שמחים. [צוחק] זה מאוד מעניין בעיני!

הייתה עוד שאלה בסקר. ביקשו מהמשיבים להעריך כמה אנשים בבריטניה יגידו שהם שמחים. במילים אחרות, כמה אנשים יענו על השאלה הזאת, "האם אתה שמח?" בחיוב. כמה מהבריטים יגידו שהם שמחים? ההערכה הממוצעת הייתה 47 אחוזים. אז 92 אחוזים אמרו שהם שמחים, וההערכה לגבי כמה אחרים שמחים – ההערכה הממוצעת הייתה 47 אחוזים. זה מעניין. אני לא בטוח מה זה אומר. אני חושב, גם, אני לא בטוח אם זאת רק סטטיסטיקה אמריקאית או גם בבריטניה – אחד מחמישה אנשים משתמש בתרופות נגד דיכאון. אני לא יודע איך זה מתיישב עם תשעים ושניים אחוזים שאומרים שהם שמחים. 

אז אני לא יודע. אתן מתחברות לשמחה? היא מטרה עבורכן? או שאתן מרגישות שזה משהו שאיזה מסורת רוחנית או פסיכולוגית מוכרת לכן? מה זה בכלל אומר? אני מתכוון, כל הסקרים האלה בעייתיים, אבל מה זה אומר 'שמחה'? זו מילה מוזרה. איך אנשים מפרשים אותה? אני מתכוון, בשבילי, זו מילה כל כך פתוחה. יש לה טווח כל כך רחב של משמעויות, כל כך הרבה סוגי שמחה, גוונים, כל כך הרבה הבחנות שאפשר לעשות בין מינים ודרגות של שמחה. אז יכולה לעלות פה תהיה, מה היו ההבחנות והתפיסות של האנשים שענו לסקר ואיזה מין טווח של שמחה הן יצרו? 

אבל בכל מקרה, איך זה יראה? איך זה נראה להגיד, "אני שמח, אני שמחה"? איך זה נראה שמחה כמטרה? אני לא יודע אם זה משהו שאנשים אומרים. אני נתקל בתשובה הזאת לעיתים רחוקות. אולי זה חלק מתשובה רחבה יותר (אני לא בטוח) לשאלה מה מישהו או מישהי רוצים. 

ויש גם שאלות סביב – שוב, אנחנו מדברים על מושגים של התעוררות, ואיך אנחנו איכשהו מקבעים את הדבר שאנחנו רוצים, או אם זה באמת מה שאנחנו רוצים, ואיך הדבר הזה קשור למושגים ורעיונות שיש לנו, ולמה שנחשפנו אליו, וכל מיני דברים. אז כמו שאמרתי, כל השאלות האלה ארוגות זו בזו. למה לעיתים קרובות, או בדרך כלל, אנחנו נאחזות במושג ההתעוררות כאיזושהי תכלית סופית? אני מתכוון, זה מה שהבודהה לימד, וזה מה שרוב המסורות הרוחניות מלמדות. הן מציגות מין תמונה של, "זו המטרה שאחריה אין שום דבר, או אין התפתחות נוספת. זהו. זו תכלית ההתעוררות. זו המטרה הסופית." מה הקשר בין סופיות המטרה, התעוררות בתור מין תכלית סופית, לבין תפיסת העצמי או הנטיות של תפיסת העצמי? אז כמו שרמזתי בהתחלה ובאחת השיחות הקודמות, תפיסת עצמי משתמשת בהתעוררות כתכלית סופית כמין פיגום לעמוד עליו. עצם הסופיות הופכת למין בסיס, אם תרצו, או תמיכה, או פיגומים שתפיסת העצמי, תפיסת האגו, נבנית עליהם, מתרכבת, ולעיתים קרובות מתקשחת. 'מיומן' או 'לא מיומן,' 'רגיל, סתמי' או 'לא סתמי,' לא משנה. אז "אני X."

וכל החשיבה בשחור ולבן – שמאפיינת גם התמכרויות, והרבה קשיים אחרים – אבל החשיבה הזאת בשחור ולבן יכולה בקלות להופיע גם כחלק מתפיסת עצמי וכחלק מההשקפה על מטרה, השקפה על מהי התעוררות. והן הולכות ביחד. ואני חושב שיש כאן משהו חשוב. אז אנחנו נוטים לחשוב במונחים של הגעה למין נקודה סופית של התעוררות. כמו ששאלנו, "מה זה שמחה?", אפשר לשאול גם: איך יראה קץ הסבל? העלמות הסבל, העלמות הדוקהה, איך זה נראה? איך זה יופיע? איך זה יראה? איך יראו החיים בלי השתוקקות, סלידה, תעתוע (greed, aversion, delusion)? איך זה נראה?

עכשיו, שוב, למושגים הבודהיסטיים הקלאסיים מהקאנון הפאלי: סבל, ניבאנה, ארבע האמיתות הנאצלות (כל אחת מהן), שלושת הקילֶסַה, וכולי. – יש טווח רחב מאוד של פירושים. אבל בעצם, הייתי אומר שלגבי כל פירוש, עדיין הייתי שואל: איך זה נראה? איך זה יראה באמת לחיות את קץ ההשתוקקות, הסלידה והבורות? איפה בדיוק יעבור הקו בין מה שנחשב השתוקקות ומה שלא? 

חלקכם יודעים שהנטייה שלי, ההעדפה שלי, היא להתבונן על הבורות כרצף, ואותו דבר לגבי היאחזות כרצף, כך שכשאנחנו מדברים על היאחזות מאוד מעודנת, או תעתוע מאוד עמוק או מעודן, הם בעצם מהווים חלק מכל בנייה (fabrication) ומכל תפיסה. המשמעות היא שרגע שאין בו שום תעתוע הוא רגע בלי תפיסה. ורגע בכלל בלי היאחזות הוא רגע בלי תפיסה. אי אפשר לחיות את זה. אז איפה על הרצף של היאחזות ותעתוע נמצא הקו המפריד שאומר, "כאן זה תעתוע וכאן זה לא"? 

ניכנס לזה קצת: אם, בעצם, המוטיבציה שלי, כשאני מסתכלת פנימה ובודקת, "האם אני מבקשת את קץ הסבל? לא, לא באמת. האם אני רוצה שמחה? לא בטוח," ואני ממשיכה, "מה הדבר שאני באמת רוצה? מהו?, ואם, בתרגול שלי, ובקיום שלי, אם התשוקה היא, ולפעמים זו התשובה (אני יודע שזו תהיה התשובה עבור חלקכן; זו באמת השאלה שלכן – זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד אחר, להגיד לכם מה אתם רוצות), אבל אם התשובה היא שבאמת, "למה אני מתרגלת? בשביל מה אני מתרגלת?" והאמת היא שאני מתרגלת מתוך אהבת המסע. האהבה והכמיהה לקדושה או הקדושה של ההיפתחות. האהבה והכמיהה למלאות הנשמה. האהבה והתשוקה ליופי ומופעים שונים של יופי שיכולים להיפתח. העניין ב- והיופי של מה שאנחנו קוראים לו היצירה והגילוי של העצמי, האחר, העולם, כל הדברים האלה. 

אם זו התשובה, או אם זה סוג הדברים שמניעים אתכם, למה שלא נאפשר למושג ההתעוררות להיות פתוח? איפה הגבול של אהבת המסע שלי? הגבול של הקדושה שיכולה להיפתח, או של מלאות הנשמה, מעשה הנשמה, היופי, המופעים השונים של היופי? איפה נמצא הגבול של בנייה (fabrication) הפואטית, המיומנת, מלאת הנשמה של העצמי, האחר, העולם, ושל ארוס? האם זה יכול להיות בסדר לאמץ מושג פתוח של התעוררות? דיברתי על זה בעבר, אני יודע, אז זה לא יהיה חדש עבור רובכם. 

אני רוצה להמשיך, אבל שוב, רק לסכם, אני ממש רוצה להדגיש את האפשרות שאני מרגיש שהיא ממש חשובה, לפתוח, לפרק, להתבונן, לשאול: בשבילי, מה נמצא סביב ובתוך מערכת היחסים שלי עם מושג ההתעוררות? ובמערכת היחסים שלי עם התרגול שמכוון להתעוררות? מה מעורבב בהשקפה, במושג, במערכת היחסים שלי, במונחים של כוונות, הנחות, מניעים, וכולי? בעיני, כמו שאמרתי, זו שאלה שמוּנעת מתוך עמדה של טוב לב, אבל שיש בה הרבה אומץ. או יכול להיות בה הרבה אומץ. רק השאלה בפני עצמה יכולה לפתוח עוד מימד שלם חדש ששייך לדבר הזה שאנחנו מכנים התעוררות, או שחרור. 

בואו נעצור פה לעכשיו. 


השיחה תורגמה במיומנות ונדיבות על ידי מרים ויילר


[1] Rob Burbea, “Maya and Nirvana (Beyond the Measure of Mind)” (27 Nov. 2008),

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/10832, accessed 10 June 2020.

[2] Raoul Martinez, Creating Freedom: The Lottery of Birth, the Illusion of Consent, and the Fight for

Our Future (New York: Pantheon Books, 2016).

רוב ברבאה: הג'האנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג'האנה – חלק 2

על עבודה ומשחק במחוזות סמאדהי עמוקים ויפים

אז יש לי את ההשקפה הזו על תרגול ג'האנות, שכוללת טריטוריה רחבה מאוד של חוויות – לא רק שמונה הג'האנות המוגדרות באופן ברור וחד (לכאורה), אלא כל הטריטוריה. האזור האפור, האזור של "אני בגיהנום עכשיו," הכל – אפילו כשאני מסתובב או מסתובבת בחוץ (אני אגיע לזה) בין ישיבות של תרגול פורמלי – זה תרגול ג'האנות, כי אני לא הולכת בחוץ כמו שהייתי הולכת בריטריט מהאסי, או בריטריט גואנקה, או אם הייתי סתם מסתובבת, או בדרך לעבודה. אז זה ענק, ההשקפה הזו. זה אומר שיש עבודה לעשות (כמו שאמרתי כשהצגתי את השיחה היום) או יש משחק לשחק, תבחרו כאן את המילה החביבה עליכן, בתוך ומחוץ ל – כשאתן על הכרית וכשלא, אבל גם בתוך ומחוץ לג'האנה. 

כשאתם נכנסים בפעם הראשונה לג'האנה חדשה – נניח, הפעם הראשונה שנכנסתם לג'האנה הראשונה או השניה או מה שלא יהיה – לעיתים קרובות זה ירגיש לגמרי חסר-מאמץ, בפעמים הראשונות במרחב חדש. עשיתם את הקפיצה הקוואנטית הזו, וזה מרגיש לגמרי חסר-מאמץ. המחשבה על עבודה, או עשיה, או משחק עם משהו, מרגישה נורא רחוקה ולא קשורה. המחשבה הזו בכלל לא תעלה אם לא שמעתם הנחייה כזו. אם אתם רק מדלגים בין ג'האנות במהירות, אתם בכלל לא תשימו לב לזה. אתן תפספסו 99 אחוז מהערך של תרגול ג'האנות. אתם רק מדלגים וזה כאילו, כמו שאמרתי, אתם מדלגים – "ראיתי את הטאג' מהאל. נסעתי לשם, והפניתי את מצלמת את הפלאפון שלי אל המבנה בזמן שהסתכלתי על משהו אחר." אם תישארו, ממש תשתקעו ותשרו [marinate], אם ממש תעבדו, ותשחקו, ותביאו את כל הרגישות והחכמה והמודעות והפתיחות שלכן, ותשהו שם ממש באינטימיות, ממש תכירו את המרחב, אחרי כמה פעמים בשכבה החדשה הזו שהגעתן אליה אתן תתחילו לראות שבעצם, "אה, כן יש עבודה לעשות כאן. או, כן יש משחק לשחק כאן. יש הרבה מה לעשות." אבל זה מאוד מאוד מעודן. אנחנו מדברים על עבודה, משחק מאוד מעודנים – כן, לגמרי, בדרך כלל. אז אם אתם מרגישים עדיין כאילו שאתם במין מצב לגמרי חסר-מאמץ שאתם לא יכולים לעשות בו כלום, בעצם מה שקורה הוא שאתם במין מצב של היעדר מודעות, וזה לא יהיה מועיל במיוחד, וזה לא יעמיק, זה לא במיוחד יועיל לחיים שלכם, וכולי. 

אז העבודה מתחילה. "טוב, הנה הייתה לי חופשה קצרה במרחב החדש," ואז העבודה והמשחק מתחילים. ואני מתרגלת לזה – מה זה אומר בשביל התודעה באמת לעבוד באופנים הכי עדינים, ובאמת לשחק בדרכים הכי עדינות, ללמוד על הג'האנה הזו, לבסס אותה, להעמיק אותה, וכולי, ללמוד על המרחבים השונים שלה, הרמות, הטקסטורות, הצדדים השונים? 

עוד דבר שיכול לקרות, וזה לעיתים קרובות מה שקורה כשאנחנו מגיעות, כשהתודעה מגיעה לשכבה חדשה, כשהצ'יטה מגיעה לשכבה חדשה, זה קצת כמו סכר שנפרץ. שוב, החוויה הראשונה של הג'האנה הראשונה או הג'האנה השניה, כאילו סכר נפרץ, והמים פשוט שוצפים פנימה. זה יכול להיות מאוד מאוד אינטנסיבי. ואז, שוב, כשאני מתרגלת לג'האנה הזו, החוויה, נדמה שהיא נהיית פחות אינטנסיבית, או לעיתים קרובות זה מה שיכול לקרות.  

אז, איזו מין 'עבודה'? איזה מין 'משחק'? מה הם כוללים? העיקרון של תנועה בין אופנים של הבאת תשומת לב – האופן החודר, המקבל, הרחב, הצר, וכולי – התנועה הזו היא חלק מהעבודה. שוב, זו תנועה די מעודנת, אבל היא חלק מהעבודה. יש משהו פעיל בג'האנה. יש עוד אופנים אפשריים של עבודה עם תשומת הלב: אני יכול לעטוף את האיכות הג'האנית סביב הגוף שלי ולהתמוסס בתוכה, או למוסס את הגוף שלי החוצה – יש הרבה אפשרויות. תשחקו. תחפשו את האופן שעובד לכן. אז אתן יודעות, תהיו יצירתיות. אפילו אם אני מציע "לשבוע, להתענג על הנימיטה העיקרית, מה שהיא לא תהיה, המרכיב העיקרי, כמו הפיטי בג'האנה הראשונה, ממש להתענג עליו, ממש לרוות, זה דורש מין עבודה אקטיבית. אם אני ממש רוצה להתענג עליו עד המקסימום, אני אצטרך ממש לשחק עם מערכת היחסים שלי איתו. 

יש ראשי תיבות שחלקכם, מי מכם שפגשו באחד על אחד לאורך השנים, מכירים. מה אני צריך או צריכה? כשאני בתוך ג'האנה, אני צריך לדעת: מה אני צריך לדעת? כמו שאמרתי, בהתחלה זה משהו כמו: "אה, אני לא צריכה כלום. אני פשוט שם." זה פשוט קורה. אני מתקדם עם המומנטום של המים שפרצו את הסכר. אני לא עושה כלום. זה פשוט, "וואו, וואו, וואו, וואו, וואו!" אחרי זמן מה, אתם תראו, "אה, רגע. יש פה עבודה לעשות." וכולי. מה כוללת העבודה שעלי לעשות? מה חשוב, מה לא חשוב? כי אם אני אדע מה חשוב זה יאפשר לי לדעת מהי העבודה שעלי לעשות. מה שלא חשוב – כל זה לא חלק מהעבודה שלי.  

אז יש ראשי תיבות: מששאלה [במקור SASSIE]. אני לא סתם יושבת שם. אני עושה משהו. אל תשבו סתם – תעשו משהו! אין איזה ספר כזה? לא, זה ההפך. אל תשבו סתם. תעשו משהו! לפעמים. לפעמים אפשר להיות במצב של אי עשייה, אבל שוב, זה בעצם, בהקשר הרחב היותר, זה רק אופן אחד של עבודה. רק אופן עבודה. אז, מששאלה [SASSIE]

  • מ' של מלאות [במקור, S של Suffusion]. כמו שאמר הבודהה, "למלא, להרוות את הגוף כולו."[1] אז זה אחד הדברים שאני עובדת עליו. כשיש פיטי, אני עובדת: לוודאי, או האם אני יכולה לעודד, האם אני יכולה לעזור לכל מרחב הגוף להיות כולו מלא ורווי באופן הומוגני בפיטי? בשלב מסוים זה יהיה המצב, מרחב הגוף יהיה מלא ורווי. זהו. ואז סיימנו עם המשימה הזאת. אין יותר מה לעשות. זהו. מה עוד אפשר לעשות? הכל מלא ורווי, נכון? אז המשימה הסתיימה. ודיברנו על דרכים לשחק עם זה, ומה לעשות כשזה לא כל כך מצליח. 
  • ה' של היספגות [במקור, A של Absorption] אז לפעמים (אני לא יודע אם יצא לכם לחוות משהו כזה), זה כמעט כאילו הפיטי (או מה שלא יהיה, שמחה, משהו אחר), הפיטי יכול להרגיש כמעט כאילו הוא איכשהו 'מלפנים', איכשהו קצת לפניכם, כאילו הגוף והצ'יטה שלכם נמצאים כאן, וזה איכשהו נמצא מלפנים, או משהו כזה. ואנחנו מנסים: האם אני יכול להיספג בתוך זה עוד? האם אני יכול למקם את עצמי ואת הצ'יטה איכשהו יותר 'בתוך' זה, כך שאני ממש ארגיש שאני 'בתוך' משהו? עכשיו, מבחינתי, הייתי אומר, שההיספגות הזו – אין לה גבול. אין לה גבול. 

יש עוד דבר שאני רוצה להגיד על המלאות. אני יכול להגיד אותו ואז לחזור להיספגות? זה בסדר? כן? אז כשאני מנסה למלא, אני לא, מחפשת, עוברת על הגוף שלי ובודקת: "איפה אין פיטי?" זה קצת איכשהו כמו להסיט את תשומת הלב אל השלילי. זה יותר, אל תתרחקו מהפיטי ותתבוננו ככה, "הא!" עם איזה אובססיה למה שלא בסדר. רק תנו לפיטי להתפשט – תעזרו לו להתפשט, תפרסו אותו, תמרחו אותו, אתן יודעות, כמו ריבה על טוסט או משהו, במקום להתעסק בשלילי. שווה לזכור את הנטיה העדינה הזו לעבר השלילי, לעבר מה שלא בסדר, לעבר "זה לא מספיק טוב." אז בסופו של דבר, כמו שאמרתי, כשאנחנו לומדות להכיר את הפיטי, כשהחוויה של כניסה אל הג'האנה הראשונה ויציאה ממנה נהיית יותר ויותר מוכרת, הפיטי יתפשט תמיד. זה פשוט רגיל. ובסופו של דבר, כשהפיטי יהפוך ליותר ויותר מוכר, כמו שהזכרתי אתמול, והדגשתי את זה מאוד, נוכל, אם נרצה, לפעמים, לראות כאב, לשחק עם התפיסה כך שנראה כאב בתור פיטי. האזור הכואב הזה בגוף, אני רואה אותו כפיטי, ולכן הוא נעים. אפשר לעשות את אותם הדברים גם עם יתר הג'האנות. אז האזור הכואב הזה, אני יכול לראות אותו כשמחה, או דממה, או אַיִן (שוב, אני לא חושב שזה נכון לגבי הג'האנה השמינית). 

עכשיו, למה אני אומר את זה? אני לא מתכוון למשהו כמו, "אה, זה יכול להיות טריק די מוצלח. זה יכול להיות שימושי, אם את בנסיעת אוטובוס ארוכה ולא נוח לך או משהו." כן, זה יכול לעזור, אבל זו לא הנקודה. וזו בוודאי לא הכוונה לנסות ככה, "אה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה. אז אני יכולה לחיות חיים ללא כאב." זו לא הכוונה. לבודהה היו מלא כאבים. לי יש מלא כאבים. זו לא הכוונה. הכוונה היא, שאני לומד כאן משהו על הגמישות של התפיסה. אני לומדת משהו על התלות שישנה בין תופעות וחוויות לבין דרכי הסתכלות. בתלות בדרך ההסתכלות, ישנה החוויה הזו; בתלות בדרך הסתכלות אחרת, ישנה חוויה אחרת. וכשאני מבינה את הריקות של כל הדברים – במילים אחרות, שכל התופעות, כל החוויות, כל הניסיון, כולם תלויים בדרך הסתכלות – כשאני באמת מבינה את זה, ההבנה הזו מחזקת, או, במילים אחרות, היא מלמדת אותי על, היא אומרת שתפיסות הן גמישות ובנות שינוי, וזה מחזק את היכולת שלי להגמיש את התפיסה. 

אז נדמה לי שזה היה אתמול, אמרתי שזה הדבר הכי חשוב. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה. זה הדבר הכי חשוב. אני חושב שאמרתי שזה יותר חשוב מאשר "האם זו הג'האנה הנכונה? האם אני בתוך הג'האנה הזאת? האם אני בחוץ?" נכון? אמרתי את זה, כן? זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא הדגש העיקרי או הכוונה העיקרית בריטריט הזה. אז בתור אופן תרגול, זה משני. במילים אחרות, תשחקו עם זה קצת, כשאתם מכירים היטב את הפיטי או את המרכיב העיקרי של ג'האנה אחרת. זה לא הופך לתרגול העיקרי. אז, מבחינה פילוסופית, ומנקודת המבט של ההשלכות ביחס לחיים שלנו וביחס לתובנה שלנו ולשחרור שלנו, זה הדבר הכי חשוב. בהקשר של ריטריט ג'האנות, זה תרגול משני. זה משהו שאתם יכולים לבחור לשחק איתו מידי פעם.

אז בחזרה לעניין של ההיספגות. האם יכול לקרות שההיספגות שלנו תהיה כל כך עמוקה שלא נשמע צלילים? למשל, אתה לא שומע את הציפורים מצייצות, או מה שלא יהיה. דלתות החושים נסגרות. שוב, בקאנון הפאלי, הבודהה לא מתאר את ארבע הג'האנות הראשונות באופן הזה. הוויסודהימגה כן מתארת אותן ככה, אני חושב.[2] לפעמים בקאנון הפאלי הבודהה אומר שזה קורה בג'האנות חסרות הצורה.[3] בג'האנה החמישית עד השמינית.[4] אבל במקומות אחרים, הוא לא אומר את זה. הוא מתאר אותן כאשר החושים עדיין פתוחים. אז ברור שהוויסודהימגה היא שיפור בהשוואה למה שאמר הבודהה, נכון? 

בואו נעצור רגע. נסו לוודא שאתן לא מחזיקות במושג של כפירה. או, האם אתן כן מחזיקות במושג של כפירה? כי הגישה של חלק מהאנשים אל הדהרמה אומרת ש"באופן אקסיומטי, מההתחלה, מה שהבודהה אמר הוא אמיתי ונכון והוא הסמכות." למען האמת, כנראה, אני לא יודע מה אחוז הבודהיסטים שניגשים לבודהיזם באופן הזה. אז איפה אנחנו עם השאלה הזאת? האם אפשרי שמישהו או מישהי שחיו אחרי הבודהה שיפרו את ההוראה שלו? 

יוגית: למה לא?

רוב: גם אני חושב, למה לא? אבל אני באמת מתכוון לזה כשאלה, ממש שאלה. אם אתן לא חושבות שזה אפשרי, למה? למה זה לא אפשרי? באיזה השקפה אתם מחזיקים על כל הדבר הזה, שנובע ממנה שמשהו כזה הוא בלתי אפשרי? בכל שדה אחר של פעילות אנושית זה אפשרי לשפר את מה שהיה [קודם]. אז איינשטיין שיפר את התיאוריה של ניוטון, שבעצמו שיפר את התיאוריה של קופרניקוס. ועכשיו אומרים, "טוב, יכול להיות שיש טעות בתיאוריה של איינשטיין. אז יהיה צריך לשפר אותה בקרוב." אז זה מעניין – אני לא אכנס לזה. דיברתי על זה בהקשרים אחרים. 

אבל אם נגיד שאו שאת מחזיקה בעמדה של, "הבודהה צדק," ואז אין שאלה; איך נחליט "האם החושים נסגרים? האם אני שומעת את הציפורים או שאיני שומעת אותן?" אם החלטת שהבודהה צדק, את שומעת את הציפורים, בסדר? אם החלטת שזה אפשרי שמישהו יכול היה להוסיף על ההוראה של הבודהה ולשפר אותה, אז הדברים קצת יותר פתוחים. אם תשאלו אותי, האם היה לאורך ההיסטוריה של הבודהיזם מישהו ששיפר והוסיף על דברי הבודהה, או על היבטים מסוימים של ההוראה של הבודהה? הייתי אומר שכן, אני חושב שנגרג'ונה עשה את זה. אני חושב שהוא לקח דברים שהבודהה איכשהו אמר אבל לא ממש הרחיב עליהם באופן מלא – אם אתן מכירות את הדרשה לקצ'יאנה ודרך האמצע בין קיום לאי קיום.[5]בעיני, הכל נמצא שם בקאנון הפאלי, ונגרג'ונה לקח את מה שהיה שם והרחיב, ועיבד, ופירט את ההשלכות והמשמעויות של הדברים. ומבחינתי, באמת, זה שיפור. זה לא משהו שאני רוצה לכפות על אף אחד, זה רק, אם אתם שואלים אותי. 

איך נחליט? בוויסודימגה נאמר שהחושים נסגרים, אתה לא שומע את הציפורים – זה שיפור? או לא? כאילו, אין ספר שזו היספגות 'טובה יותר', לא? היספגות אינטנסיבית יותר, כי את לא שומעת כלום – זה חייב להיות יותר טוב, נכון? זה יותר. יותר זה גם יותר טוב. [צחוק] סליחה. 

שוב, אני רוצה שנשתמש בתבונה שלנו. אם אנחנו רוצים להגיד שזה יותר טוב, אז למה זה יותר טוב? למה יותר היספגות זה יותר טוב? וזה יהיה קשור, שוב, אני חוזר אל הדברים שאמרתי בהתחלה: איך אני חושב? מהי ההשקפה שלי על הג'האנות? מהי ההשקפה שלי על התעוררות? ואיך אני רואה את הג'האנות ואת המקום שלהן ביחס להתעוררות? אז למה יותר היספגות זה יותר טוב? אתם חייבים איכשהו להסביר את השלם, "מה אנחנו עושים? לאן אנחנו הולכים או הולכות? מה אנחנו עושות עם הג'האנות?"

ואפשר – יש תפיסות כאלה, שוב, שמתארות את הג'האנות באופן כזה, ש"כן, זה חייב להיות ככה, שאם השגתי את תשומת הלב הממוקדת הזו, כמו קרן לייזר, זה יותר טוב, כי תובנה עולה מתוך תשומת לב ממוקדת כזו, שמסוגלת לנתח המציאות של הרגע הזה ולראות את ההופעה וההעלמות הרגעית והמהירה נורא של המצרפים. וזו המציאות המוחלטת, וראיתי אותה בעזרת תשומת הלב הממוקדת שלי," אם אני מאמינה או מאמין שזו התובנה המוחלטת, שאין משהו אחריה. דיברתי על כל זה. אני לא אחזור. 

אבל האם באמת 'יותר' זה 'יותר טוב'? אילו פירות נולדים מתוך 'יותר היספגות'? ושוב, אפשר להפוך את זה. נסו לבלות עם אלו שיש להן דרגה כזו של היספגות, או שאומרות שיש להן דרגה כזו, או משהו כזה. תבלו איתן או איתם. תלמדו איך הן, איך החיים שלהן, איך התובנה שלהן. דברו איתן על עניינים שקשורים לתובנה עמוקה. האם המצב הזה נותן פירות? או – אילו פירות הוא נותן? 

אז היספגות – הייתי אומר שהיא אינסופית. לא משנה כמה אנחנו ספוגים בתוך, שוב, השאלה כאן היא: מהי העבודה, מה אני מנסה לעשות בתרגול, ברגע הזה, בג'האנה הזו, עם הפיטי הזה, מה אני מנסה? אני מנסה להיות יותר ספוגה, להעמיק את ההיספגות שלי. אבל אין לזה סוף. מישהי אחת אומרת, "אה, לא שמעתי את הציפורים." מישהו אחר אומר, "אה, טוב, מישהו ניסר את הצוואר שלי במסור ואני לא הרגשתי כלום!" זה כאילו, "טוב, הוא יותר טוב ממנה…" זה לא משנה! מהם הפירות? אבל בבסיס, מבחינת עבודה ומשחק, זה נותן לנו כיוון. ולא משנה כמה ספוג או ספוגה אני, אפשר להיות יותר. אבל לא צריך לדאוג לגבי זה יותר מידי. רק לזוז עוד קצת. זה לא "יש לי את זה? אין לי את זה? זו בכלל ג'האנה כי אני עדיין שומעת את הציפורים?" זו לא השאלה. זה רק, זה נותן לנו כיוון שאין לו סוף. ובמובן מסוים, זה מפחית את הלחץ. ועוקף את כל השאלה הזו של "יש לי את זה? אין לי את זה?"

אז העבודה כאן, כשהתמלאתם, העבודה של ה-מ' (ה-S הראשונה), זה פשוט זהו. סיימתי. טוב. אני לא צריך לדאוג לגבי זה. כאן עם ההיספגות, זה מרכיב קבוע של משחק ועבודה יצירתית. האם אפשר להיכנס עוד פנימה? האם אפשר ממש ממש להיכנס? וזה פתוח. זה כיוון שמזמין עבודה ומשחק מעודנים, אבל זה לא משהו שאני יותר מידי מודאג לגביו. יכול להיות שיום אחד יהיה טוב יותר מיום אחר – זה לא משנה.

  • טוב – מ', ה', ועכשיו פעמיים ש': שימור [S של Sustaining]. שימור של הפיטי אם אתם עובדים על הג'האנה הראשונה, או של הנימיטה העיקרית באיזו ג'האנה שבה אתם עובדים ו-(4) שימור או התמדה של תשומת הלב על האובייקט הזה. גם לגבי השניים האלה הייתי אומר שהם אינסופיים, ויש להם אפשרויות אינסופיות. אז לא משנה כמה אנחנו משמרות או מתמידות, תמיד אפשר להגביר. ואם תסתכלו מספיק מקרוב, ואני לא רוצה שתעשו את זה עכשיו, תוכלו לראות שאפילו כשיש המון שימור או התמדה, כשתשומת הלב ממש ממש מתמידה, עדיין יש מיקרו-ננו שניות שבהן היא לא שם. אבל אל תעשו את זה, ואני אסביר בסוף למה. זה כיוון שאני עובד איתו: "טוב, זה הדבר שאני צריכה לעבוד עליו עכשיו: ממש להתמיד, ממש לשמור את התודעה על האובייקט העדין הזה, האובייקט המעודן הזה." או אם זה מרגיש שיש רווחים בפיטי או בשמחה או מה שלא יהיה, אם אני אסתכל מספיק מקרוב, אני אראה רווחים. אז זה מקום להביא אליו קצת יותר כושר הבחנה, וגם תבונה. זה פשוט, כמה שאני משמרת את הדברים האלה, כמה שהם מתמידים, הם יכולים להיות יותר. אז אני עובדת או אני עובד. זה כיוון של עבודה, כיוון של משחק, בשונה מהישג או הגדרה – אני מגדיר, "זו הייתה, זו לא הייתה, ג'האנה, כי הכל הלך טוב ואז שמעתי את ציפור מצייצת. אז בשניה ההיא, הייתי מחוץ לג'האנה, ואז בשניה הבאה הייתי שוב בפנים." זה לא מועיל לחשוב באופן הזה. פשוט תעבדו על עוד שימור ועוד התמדה. 
  • מ, ה, ש, ש, א של אינטנסיביות [I של Intensity]. אז כאן, אם אנחנו מדברים על הג'האנה הראשונה, האינטנסיביות היא האינטנסיביות של הפיטי. והייתי אומר שזה לא באמת משנה. אז שוב, יש נטייה נפוצה מאוד לחשוב ש"טוב, אם הוא יותר אינטנסיבי הוא בטוח גם יותר טוב, נכון?" לא! זה לא משנה. הפיטי צריך להיות חזק מספיק בשביל להיות נעים, וזהו. האינטנסיביות תשתנה עם הזמן, אתם תראו. אתם תראו גם שאם אתם משחקים עם דברים מסוימים, לפעמים יש דברים שאפשר לעשות כדי לחזק את האינטנסיביות. לאורך זמן, עם הג'האנה הראשונה – ככה, אני מתכוון הרבה זמן בתוך ומחוץ לג'האנה הראשונה, הרבה השתקעות, הרבה ניסיון ומומחיות שמתפתחים – האינטנסיביות תפחת. זה כמו הנהר ההררי הזה שדיברתי עליו. זה הכיוון של ההבשלה, ולא עוד ועוד אינטנסיביות. אז יש איזה דרך שבה האינטנסיביות של הג'האנה הראשונה (א) לא חשובה, ו(ב) ממילא, לאורך זמן, פוחתת. 
  • מ, ש, ש, א, ה (בסוף) ולפניה – ל היא… להנות! [E של Enjoy, S, A , S, S , I] ולפעמים אין לי ברירה אלא ממש להגיד למתרגלות או מתרגלים, זה כמעט כאילו את רוצה לתרגל כשלפנייך שלט ניאון בוהק שאומר: "ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י." לפעמים, זה כמעט כאילו ש, אני אומר, אתן יודעות, יכול להיות שאם פשוט תנסו למקסם את ההנאה ברגע, שוב ושוב, עם התושיה והיצירתיות והמשחק שלכן, יכול להיות שזה פשוט יקח אתכן לאן שאתן מנסות להגיע, ומה שצריך לקרות יקרה, רק מתוך הכוונה למקסם את ההנאה. מאוד שונה מ"זה זה? או שלא? האם אני עושה את זה נכון?" וכולי. 

אבל כמה פעמים שמעתי, מחבר'ה בריטריטים שתרגלו ג'האנות, כמה קשה זה לאפשר לעצמנו להנות באמת, להנות באופן מלא? וכמה, לעיתים כל כך קרובות, אנחנו שמים לב שיש משהו שעוצר אותנו, משהו שחוסם או מונע. ולפעמים זה מילולי; אנחנו ממש אומרים, "אה, זה לא יכול להיות נכון. זה לא יכול להיות. אני לא יודע מה מלמדים כאן, אבל זה לא מתאים. זה לא דהרמה כמו שהיא אמורה להיות." או משהו דומה. לפעמים, או לעיתים קרובות יותר, זה יותר עניין אנרגטי. אנחנו ממש מרגישים את עצמנו עוצרים או מונעים, ואז הספק עולה: "זה באמת בסדר?" וכולי. לפעמים זה קשור להיסטוריה שלנו – אולי סוגים מסוימים של חינוך דתי שאיכשהו הדגישו ש"מה שהוא רוחני או דתי לא יכול לכלול הנאה, לא יכול להיות שיהיה לו שום קשר להנאה." לפעמים זה הרקע הדהרמי שלנו, הרקע הבודהיסטי שלנו, ששוב, דוחף לאיזושהי סנוביות ביחס להנאה. שוב, הכל קשור להשקפות מסוימת בנוגע למקום שאליו אנחנו הולכים והולכות, ואז, השקפות מסוימות שנטבעות באישיות והופכות לחלק ממנה, וכל השאר. זה כל כך שכיח. זה ממש ממש שכיח. 

אז מה צריך לקרות כאן? לפעמים, מתרגלים או מתרגלות צריכות ממש לחקור עם עצמן או עם חבר, או מורה, או מישהו; בעצם, מהן ההשקפות? במאה אני מאמינה כאן? ומהו באמת השורש של הפסיכולוגיה הזאת, האמונה הזאת? אבל, אולי לעיתים קרובות יותר, הדבר הזה מקבל מענה בלי תהליך פסיכולוגי גדול. זה פשוט מקבל מענה, מרגע לרגע: "טוב, אני שמה לב שאני קצת עצורה. אז ה-ל של מששאלה [ה-E של SASSIE] – האם אני יכולה להנות? מהרגע הזה – האם אני יכולה ממש לרוות ולהתענג עליו? האם אני יכולה ממש להיפתח אליו?" אז פשוט, מרגע לרגע, אתן מעודדות ומעודדים את ההנאה, וזה משנה את הדפוס הפסיכולוגי הרגיל, הדפוס הפסיכולוגי העמוק סביב הנאה, סביב רוחניות, וכולי. מהניסיון שלי, לעיתים קרובות אפשר לרפא את הדפוס הזה, את הנטייה הזו להחזיק, למנוע, אפשר לרפא אותה פשוט באמצעות התנועה הזו מרגע לרגע, שוב ושוב – אני לא חייבת לעשות סביב זה תהליך פסיכולוגי גדול. אבל לפעמים, יש אנשים שזה כן נחוץ להם; זה מאוד מועיל לבדוק ולחקור את זה. 

העבודה, המשחק – הם מאוד קלילים ופתוחים לשינוי; מאוד מוכנים להיענוֹת. מהי העבודה עכשיו? מהו המשחק עכשיו? מה אני צריך לעשות? ולפעמים זה: להנות ממה שיש לך. להנות ממש שיש לך. למקסם את ההנאה. שוב, כמה חזק יכול להיות הקול הזה של "זה לא מספיק טוב. זה לא טוב כמו שזה היה אתמול," וכולי. והנטייה הפסיכולוגית העדינה, של ההשקפה, לרדת על מה שיש לנו, או למצוא פגמים, לחפש פגמים. בעצם, מה שקורה הוא שמכל הדברים שאנחנו יכולים להקדיש להם תשומת לב – משהו נעים שקורה, משהו שיכול להיות טוב יותר – אנחנו שמים לב לדבר שיכול להיות טוב יותר. זו נטייה של תשומת הלב יותר משזו מחשבה ממש. "לא, זה ממש לא כזה טוב" – זו רמה די גסה. לפעמים זה רק המקום שאליו תשומת הלב נוטה: אני מתעסק במה שלא בדיוק כמו שהוא צריך להיות. אז תהנו ממה שיש לכם. תהנו מהדבר הטוב. לפעמים זה הדגש שצריך להביא. יש פה כזו מתנה מבחינת האפשרות לחנך מחדש, לכוונן מחדש את הנפש. שוב ושוב ושוב, הרגעים העדינים האלה יוצרים שינוי פסיכולוגי. 

בפעמים אחרות, זה נעים, זה נחמד, זה יפה, זה הולך טוב, התודעה יציבה, הרגשה טובה, מה שלא יהיה, פיטי, סוקהא, מה שיש שם, אבל יש מין קהות ממש ממש עדינה. אז מה קורה? זה לא שאני נרדם או משהו. אולי הדבר שנחוץ כרגע הוא להביא יותר נוכחות – אתן יודעות, אנחנו במישור מאוד מעודן עכשיו – להביא יותר חיות, להביא יותר ערנות. צריך ממש לתרגל יותר משחקיות ובדיקה, ולא פשוט לשבת שם ולהגיד, "זה בסדר. זה טוב." עוד חקירה, או משהו אחר שנדרש, לשחק עם האינטנסיביות ולהגביר ולהנמיך אותה, לשחק עם האופנים השונים של הבאת תשומת הלב, וכולי. אז לפעמים, יש משהו נעים. ואנחנו חושבות, "אה, זה טוב." אבל בעצם, מה שנחוץ, למשל, זה לבדוק, "האם אני יכולה ממש להגביר את האינטנסיביות של תשומת הלב ברגע הזה, וממש לחדור אל תוך הדבר הזה?" 

אז לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, העסק הזה עם האינטנסיביות של תשומת הלב – הרבה  אנשים לא… כי זה לא משהו שמלמדים בבית ספר. אז אנחנו צריכים ללמוד להכיר אותה. מהי מידת האינטנסיביות ברגע הזה? איך זה מרגיש? ואיך אני יכול – למשל, להגביר את האינטנסיביות? אבל זה יקח אותי, ברגעים מסוימים, לשכבה אחרת. ברגעים אחרים, הדבר הנכון יהיה יותר הכיוון של קבלה. וברגעים אחרים, אנחנו לא דואגים ומתעסקים יותר מידי בלעשות את זה יותר טוב. פשוט נהנים ממה שיש. אז מה שאנחנו צריכים בכל רגע, זה משתנה כל הזמן, קליידוסקופ, וכולי. 

דבר שהוא די נפוץ – הזכרתי, למשל, את החוויה הזאת של אור, מין אור לבן או זהוב. זה די נפוץ. אני קורא לדבר הזה – 'נימיטה משנית.' זה סימן משני שהסמאדהי מעמיק. העיקרית – שוב, אם אנחנו מדברות על הג'האנה הראשונה, העיקרית היא הפיטי. זה יכול לקרות, שהאור יתחיל להיות מאוד מעניין, והפיטי גם נמצא שם. זה די חשוב: האם אני יכולה לערבב אותם? כי האור הוא טוב, והוא יכול לעזור, והוא סימן. אבל האם אני יכולה לערבב אותם? כך שזה יהיה כמעט כאילו הם רק שני צדדים של אותו דבר, שני היבטים של אותו דבר, כך שאם אני ממש חוקרת לעומק, אם אני חוקרת לעומק את הפיטי, אין הבדל בין החקירה הזו לבין החקירה של האור. אני חווה את החקירה של הפיטי גם כחקירה של האור. ואם אני חוקרת את האור, כי אני יכולה לחקור את האור בתור דבר שיעזור לי לחדור עמוק יותר אל תוך הפיטי – במילים אחרות אלה פשוט היבטים שונים של אותה התופעה. אם אתן לא מצליחות לערבב אותם אז חשוב להיות ממש ממש בטוחות: מה עיקרי ומה משני כאן? האור הוא משני. פשוט תניחו לו. זה בסדר. זה סימן טוב, אבל לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא הפיטי, וזה הדבר שאליו אני מנסה להיכנס עוד. אבל לעיתים קרובות זה כן אפשרי – אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני מדבר על "לערבב אותם"? זה כמעט כאילו שהחוויה החזותית של כניסה אל האור לא תהיה שונה מלהיכנס אל הפיטי, למשל. 

[בתגובה לשאלה, כנראה לגבי ה-ש' הכפולה, במקור שני ה-S בלב ה-SASSIE] הכוונה בשניהם היא יציבות. אחד מתייחס ליציבות של תשומת הלב ואחד ליציבות של הנימיטה העיקרית, אז יציבות של הפיטי – במילים אחרות, הוא לא נעלם לשנייה או משהו ואז חוזר. או אם מדובר בג'האנה השניה, שמחה, או מה שרלוונטי. אז שני סוגים של שימור.

אנחנו משתמשים במושג הזה מומחיות [mastery], וכל הדברים האלה הם חלק מפיתוח מומחיות. הכוונה כאן היא לא שתדרגו את עצמכם או תספרו נקודות וכל מיני ענייני אגו כאלה. הכוונה היא עבודה עם הג'האנות כך שהן באמת יהיו הכי פוריות. אז מה קורה? הנה אני כאן מתרגל, ועכשיו נכנסתי לג'האנה הראשונה, וזה מתקדם יפה מאוד, ואז משהו קורה. נזרקתי החוצה מהמרחב הזה. אני לא בטוח מה קרה. פשוט נדחפתי החוצה. או שזה היה משהו כמו, "הממ, זה מרגיש שהכל קצת מאבד כוח," ואז זה נעלם. 

אז אחרי ש – טוב, אתן יכולות לנסות את זה מההתחלה. כשאתן מרגישות ש, "טוב, זו הטריטוריה של הג'האנה הראשונה, פחות או יותר" – כשזה קורה, כשאתן מאבדות אותה, תבדקו אם אתן יכולות להיזכר בה. פשוט להיזכר בג'האנה הראשונה ולהחזיר אותה, או כל מרחב אחר. תבדקו אם זה אפשרי. החוויה הזו קרתה ממש עכשיו; היא חיה; פשוט תיזכרו בה ותחזירו אותה. זו תנועה מאוד עדינה וקלילה. ברור שלפעמים זה לא יהיה אפשרי, ותצטרכו לחזור לתרגול הבסיס שלכן. או אם אתן עובדות על ג'האנה אחרת, אולי תמצאו ג'האנה מוקדמת יותר, או משהו. 

אז אלה דברים שאתם יכולים לנסות. לקראת סוף הישיבה, אם אתם לא לגמרי מותשים, אתם יכולים להתאמן (רק לכמה דקות או משהו, שתיים שלוש דקות, חמש דקות) על תנועה מכוונת מתוך – נניח שאתם בג'האנה הראשונה או בסביבה שלה. באופן מכוון לצאת ממנה ולעבור אל מין מצב תודעה רגיל יותר. פשוט לשמוט – לצאת באופן מכוון. תבלו שם קצת – כמה רגעים או משהו. ואז תבדקו אם אתם יכולים לחזור אל הג'האנה הראשונה – פשוט לקפוץ בחזרה ישר אל הג'האנה הראשונה. אז אתם קופצים באופן מכוון יותר. 

כל זה, הרעיונות שאני אציע עכשיו, שאתן יכולות לנסות, כולם מאוד קלילים. זה רק כיף ושעשועים. זה משחק. כן, זה חלק מהמומחיות, אבל הגישה צריכה להיות מאוד קלילה. אתן רק משחקות עם התפיסה, משחקות עם התודעה, משחקות עם מרחבים שונים. 

עכשיו, דיברנו על הנחיות למדיטציה בהליכה, נכון? שווה שאני אחזור על זה בקצרה? כן? שוב, כל זה רלוונטי ל: איפה הקצה של מגרש המשחקים שלי עכשיו? אז נניח שאני מִתְרַגֶּלֶת עכשיו לג'האנה הראשונה. הייתי בתוכה ויצאתי. וזה ממש מרגש, ואני ממש בעניין. כשאני יוצאת לתרגול בהליכה, אני נעמדת בקצה השביל שלי, ובודקת: האם אני יכולה להרגיש את גוף האנרגיה, להיזכר ולהחזיר את הג'האנה הראשונה? ואני פשוט עומדת שם. אולי עולה פיטי. ואני פשוט עומדת, ונכנסת לפיטי, עובדת איתו, נספגת בו, וכולי – אותו דבר. ואני עומד או עומדת שם כמה זמן שזה לוקח, או כמה זמן שאני רוצה. אז יכול להיות שאני אעמוד שם לאורך כל פרק הזמן של התרגול בהליכה, וזה נהיה תרגול בעמידה. אין בעיה.

או שאחרי כמה דקות, כשאני מרגיש ש"טוב, יש פיטי ואני ממש – כן, זה ממש יאמי, אני ממש בתוך זה, כל הגוף, הכל." עכשיו אני יכול להתחיל ללכת. עכשיו השאלה היא: האם אני יכול לשמור את הריכוז הזה? האם אני יכול לשמור את המרכזיות של הפיטי תוך כדי הליכה? וכמה מהר אני צריך ללכת כדי לעשות את זה? זה מעניין, אולי אני אצטרך ללכת ממש מהר. או ממש לאט. אז נדרשת הרבה מאוד היענוּת כדי להבין, מהו הקצב המתאים? כל המהלך נשען על היענוּת – רגישות והיענוּת. ואני יכול לעצור בכל נקודה על השביל ולהיכנס שוב לפיטי, להמשיך לקצה השביל, לקחת את הזמן, כמה זמן שאני רוצה. אנחנו הולכים והולכות הלוך ושוב בתוך הפיטי, משאירים את תשומת הלב על הפיטי, בתוך הבועה הזו, ונענים ונפתחים וחוקרים את הבועה, כן? אלה ההנחיות הבסיסיות להליכה. נוכל לחזור לזה. 

עכשיו, חלק מהדברים שאני הולך להציע עכשיו, בעצם, כדאי להיות קצת זהירוֹת עם הקצב כשאתן מתחילות לנסות אותם. אבל, כשיש לכן מספיק ניסיון והכרות עם הג'האנה הראשונה ועם הפיטי, אז, בואו נאמר שאתן בתור לארוחת צהריים. האם אני יכול או יכולה לעמוד בתור, ופשוט להיזכר ולהחזיר את הפיטי, ואולי את כל המצב הג'האני? ואולי החזרתן אותו, אז האם אני יכולה להיכנס אליו לשלושים שניות, דקה? אם התור ממש איטי, אז אתן יכולות – לכמה זמן שלא יהיה. או שאתם שותים תה בטרקלין או בספריה: "בואי נראה. אני יכולה למצוא את הפיטי? הוא שם? אני יכולה לקרוא לו? אני יכולה להיזכר בו ולהיכנס אליו?" או שאתם הולכים במסדרון: "בוא נבדוק. אני הולך במסדרון – בוא נראה אם אני יכול ללכת במסדרון בתוך הפיטי." אני זוכרת או מזמנת משהו – מאוד מאוד בעדינות וקלילות. או שאתן בשירותים, או במיטה לפני – מה שלא יהיה. 

אז בעצם מה שאתם עושים זה להיזכר בכוונה במצב, להיזכר בכוונה בתפיסה, ממש, ועם הכוונה הכי עדינה, הכוונה הכי עדינה לקרוא לו. אז כדי להתחיל לנסות את זה, אתם תהיו זקוקים למספיק היכרות עם הפיטי ועם הג'האנה. אתן לא רוצות לנסות את זה מוקדם מידי, כי זה יהיה סתם מתסכל. לפעמים, לחישה קטנה, לחישה בלב – למשל, התעלות [rapture] (אחד התרגומים של פיטי) או אושר [bliss] או משהו אחר, או פיטי, אם אתם מעדיפים את הפאלי. כמו גרעין של משהו אל תוך הצ'יטה, והוא עושה את הקסם שלו. התודעה, כשהסמאדהי הולך ומעמיק, התודעה נהיית יותר ויותר נוחה להשפעה. הצעות מאוד מאוד עדינות ממש פועלות כמו כוח קסם. אבל נדרשת מספיק היכרות. כמו שאמרתי, לא כדאי לנסות את זה מוקדם מדי או להפעיל יותר מידי לחץ. זה אחד הדברים, שבפגישות אחד על אחד, אני בטח אחכה לפני שאני אציע את זה למישהו. אפשר להרגיש, ולפעמים אני אהיה יותר מודע לזה שזה זמין ואפשרי. זה כמעט כאילו אפשר להרגיש את זה בתוך מישהו שעדיין לא הבין שזה זמין, אז: "אולי תנסה את זה?"

בסוף, כמו שאמרתי לגבי ההליכה, זה יהיה אפשרי להתחיל את הישיבה ככה, ממש. אתן תוכלו להתחיל עם פיטי, להתחיל עם הג'האנה הראשונה, או, אם הג'האנה השלישית היא המקום שאני לומדת עכשיו, הקצה של מגרש המשחקים שלי אז להתחיל עם הג'האנה השלישית. זו כוונה מאוד מאוד מעודנת, וכולי. וכמובן שכשאתן עובדות על זה, לפעמים אתן תנסו, ואתן יודעות, "טוב, 'התעלות'!… טוב, 'התעלות'! [rapture]" "נו כבר!" אתן יודעות, חמש עשר דקות מקסימום. אם זה לא הולך, זה לא הולך. הכל בסדר. בחזרה לתרגול הבסיס. אבל לאורך זמן, זו הופכת להיות, יותר מכל אפשרות אחרת, זו הופכת להיות הדרך להיכנס לג'האנה. פשוט לזכור אותה. פשוט להביא את הכוונה המאוד מאוד מעודנת הזו. אז הדבר הזה, מה שתיארתי עכשיו, זה אחד המרכיבים של מומחיות [mastery]. 

צריך להיות זהירים כאן עם האנרגיה, כי אחד הדברים שתרגול הבסיס עושה זה בעצם לתת אנרגיה. אתה בונה דרכו אנרגיה. אז כשאתה מתחיל ישר עם הפיטי, לפעמים זה ימשך איזשהו זמן, אבל כל הישיבה – הפיטי איכשהו ילך לאיבוד מהר יותר, מוקדם יותר במהלך הישיבה – לפעמים. ובפעמים אחרות לא. אני משתמש לפעמים באנלוגיה של קפיצה לרוחק, לקופצים לרוחק יש מסלול ריצה לפני הקפיצה, אבל שוב, זאת אחת האנלוגיות האלה שלא ממש עובדות כשחושבים עליהן. כי  יש קופצים לרוחק שלא צריכים את הריצה לפני הקפיצה, לפעמים! טוב, אני אעבוד על זה. במילים אחרות, לפעמים יכול לקרות שנמצא את הפיטי – מעולה, אבל אז רבע שעה אחר כך, הכל פשוט מתפוגג. לא הייתה שם מספיק אנרגיה שבנינו בעזרת תרגול הבסיס. ועדיין שווה לשחק עם זה. אם זה קורה, טוב, חוזרים לתרגול הבסיס; לא משנה! הדבר החשוב כאן הוא הגמישות. 

אז כשאתן מגיעות או מגיעים למקום הזה – ושוב, אל תמהרו. חלק מהמתרגלות, זה כאילו הן שומעות את כל זה ומיד רצות לנסות, וזה מוקדם מידי. אחרים חושבים: "אה, אין סיכוי שאני יכול לעשות את זה. זה נשמע ממש מתקדם ומוזר." ובעצם הם כן מוכנים. אז דברו איתנו. נסו קצת. הכל ממש בקלילות. אבל באופן כללי שווה לחכות קצת עם הדברים האלה. ובהתחלה – לא בכל פעם – רק לנסות מידי פעם. "טוב, אני יושבת, ובואי נראה אם אני יכולה להביא את הדבר הזה רק בעזרת התכוונות מעודנת." אבל לא בכל פעם. בסופו של דבר זה אפשרי. 

טוב, אז אני יושב וזה הולך ממש טוב. מה אני עושה? מה אני עושה עכשיו? אני יושב. ואני ממשיך לשבת. ואני יושב עוד. אני יושב כל עוד שזה טוב. וכשאני אומר טוב אני מתכוון – כל עוד שטוב בג'האנה הזו. תשתקעו, תשרו [marinate]. אז כן, יש מקום למעבר מהיר בין הג'האנות אבל זה מקום מאוד מוגבל ומשני. הרבה יותר מזה, אנחנו רוצים לשרות ולהשתקע. שבו כל עוד אתם יכולים לשמר ולהחזיק את הג'האנה הזו וזה מרגיש טוב. אז העסק הזה של ההשתקעות, הוא כל כך חשוב. אנחנו רוצים לעבוד לקראת, בואו נגיד, מינימום – מינימום! שאני יכול לשבת בתוך פיטי ממש נעים, ממש ספוג בו, למשך שעה. בואו נגיד משהו כזה בתור מינימום. אם אני לא צריך ללכת לתורנות או משהו. 

אם אני רצה ומדלגת מהראשונה עד השמינית – נגיד, אני פשוט רצה או רץ דרך כולן מהראשונה עד השמינית ואז בחזרה מהשמינית לראשונה, וזה התרגול שלי, ואני 'מתרגלת ג'האנות' – השאלה שיש לי כאן היא: איזה שינוי התרגול הזה יוצרר בחיים שלך? באמת, בכנות, תשאלו: האם הוא מייצר שינוי משמעותי? איזה שינוי הוא מייצר? כמה שינוי הוא מייצר? ואם לא, למה אני מתרגל או מתרגלת באופן הזה? למה שאני אמשיך לתרגל באופן הזה? אולי ככה למדתי. אולי ככה אני מבינה את הטקסט, לא משנה. אבל למה? המטרה שלנו כאן היא להביא לשינוי: שינוי אמיתי, עמוק, משחרר, יפה, משאבים עמוקים, וכל הדברים האחרים שהזכרנו. אז ההשתקעות והשריה בתוך, זה אחד הדברים העיקריים שבאמת יביאו לשינוי. 

אז אני יושב, למשך כמה זמן שאני יכול, במגרש המשחקים שלי – נגיד שזה הפיטי והג'האנה הראשונה – ואז בשלב מסוים, הבטריות מתחילות להתדלדל. הכל – האנרגיה נחלשת. אז או שהפיטי נחלש, והתודעה נהיית קצת יותר מוסחת, או שיש אזורים בגוף שנהיים לא נוחים – כואבים או משהו. אולי אפשר להחיות אותו? אז נגמרו לי הבטריות, אבל לפעמים זה כמעט כאילו אתה מוצא איזה מחבוא עם מאגר קטן של אספקת חירום, שאתה יכול להתחבר אליו. ואתה פשוט מחייה את הפיטי, מוצא דרך, והוא חוזר לכמה דקות, אולי. אולי (זה מאוד משתנה) יש לך כמה סיבובים של עוד חמש או עשר דקות, פשוט על ידי החזרה לחיים של הפיטי. אז העובדה שהפיטי נעלם לא אומרת שאין דרך איכשהו להחזיר אותו. אולי זה ידרוש חזרה לתרגול הבסיס, וכולי. 

אבל בנקודה מסוימת, זה כבר, "טוב, נגמר הדלק. הוא לא הולך לחזור." ואז, הגיע הזמן לעשות משהו אחר. אולי לקום ולעשות מדיטציה בהליכה, בעמידה, או פשוט ללכת לשתות תה. ללכת לנוח, לתת לצ'יטה לנוח, להוקיר ולהעריך, להתבונן ביופי בחוץ. להניח את התודעה במנוחה של ההודיה הקלילה, בפתיחות שלה. אולי זה זמן לתרגול יוגה או משהו כזה. אולי לצאת להליכה. עם התרגול הזה יהיו זמנים שתצטרכו לנוח. פשוט צריך לנוח, אם אנחנו עובדות ועובדים על זה ככה. זה לא יעבוד לשבת-ללכת-לשבת-ללכת-לשבת-ללכת. ממש צריך לנוח ולאגור כוחות. 

אז שוב, כדאי להיות קצת זהירות וזהירים עם הקצב של הדברים האלה כשאתן מתחילות להתנסות בהם, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי, חלק מהמומחיות [mastery] הוא שתוכלו לצאת להליכה – לא רק מדיטציה בהליכה, ותוכלו ללכת בתוך בועה של פיטי ושהפיטי יהיה במוקד תשומת הלב. או שתוכלו ללכת בתוך בועה של שלווה של הג'האנה השלישית, או דממה של הג'האנה הרביעית, או מה שלא יהיה. והמרכז של תשומת הלב הוא האיכות הזו, האיכות העיקרית – דממה, שלווה, פיטי, מה שלא יהיה – ואתן ממש נהנות, ולא במיוחד דואגות לגבי איפה הרגליים שלכן דורכות וכולי. אז שוב, מתי הזמן להכניס את זה, לנסות לשחק עם זה? אפשר לדבר איתנו ולברר, או פשוט לנסות. אבל בהתחלה, זה הכל רק משחקים. אז, "טוב, בואי נראה אם אני יכולה ללכת מכאן עד לעץ בתוך פיטי." ואולי זה 50-40 מטר או משהו. זה לא משנה. ואז בהדרגה, אפשר לנסות להרחיב. זה חלק מהכיף, חלק מהמשחק, וחלק מהמומחיות. בלי לחץ, מאוד בעדינות. אנחנו ממש רק משחקות ומשחקים. 

בואו נגיד שאתם יושבים, והגיע הזמן לצאת מהג'האנה. הפעמון של ארוחת הצהריים מצלצל, ואם אתם בעניין, זה כאילו, "אהההה, למי אכפת מארוחת צהריים?" וזו תגובה מאוד בריאה. ואז אתם נזכרים, "אה יש לי תורנות שטיפת כלים אחרי ארוחת צהריים אז אני חייב לאכול." אז, "טוב אני צריך לצאת." לפעמים, בהתחלה, כשיוצאים מג'האנה, חשוב לעשות את זה די לאט, כי זה באמת מצב שונה. אז אם פשוט תפקחו עיניים ומיד תקומו, זה יכול להיות קצת מבלבל ומערער. אז כשמצבים מסוימים עדיין חדשים, אני מציע לצאת מהם די בהדרגה. 

אבל דבר שני, כחלק מאותה התכוונות, לפעמים, אולי תנסו לבדוק אם אפשר איכשהו לשמר בסביבה את האיכות הג'האנית? לשמור את הקשר אליה, ואפילו לתת לה להיות במרכז תשומת הלב. אז טוב, אני הולכת לארוחת צהריים, או משהו, אני יושבת, פוקחת עיניים. וכשאני פוקחת עיניים, אני עדיין מאוד מחוברת לפיטי, אם אנחנו באזור של הג'האנה הראשונה, או איפה שאתן נמצאות. ואני קמה או שאני קם, עדיין; כשאני יוצא – אולי כשאני יוצא, אני מתחיל לאבד אותה. אז נסו לעצור לרגע, לבדוק אם אפשר להחזיר אותה, ולהמשיך לזוז. שוב, הכל משחקי. 

אני אגיד את זה שוב, אבל כשאנחנו מגיעים לג'האנות הגבוהות יותר, לא צריך לצאת לפי הסדר. אז עכשיו אנחנו מדברים על הג'האנה הראשונה, אבל באו נגיד שאתם עובדים או עובדות על השלישית. כשאתם יוצאים, אין צורך לעבור ככה, "שלוש, שתיים, אחת." אתן לא חייבות לעבור דרכן בדיוק כמו שאתן לא חייבות לעבור דרך "אחת, שתיים, שלוש" כדי להיכנס לג'האנה השלישית. אז לפעמים אפשר לעשות את זה אבל רק כי זה המשחק שבא לכם לשחק היום. למשל אתם יכולים לעשות שלישית, ראשונה, שניה, ואז לצאת, או משלוש לאפס, או מה שלא יהיה. אבל אתם בוודאי לא חייבים לעשות את זה. 

טוב, כמה דברים, שבמובן מסוים נובעים ממה שאמרתי, אבל זה כל כך חשוב – כמה דברים על מאמץ: סבלנות והתמדה. ככל שתתרגלו באופן הזה, כך תראו שהמצב של הצ'יטה והתפיסה, יכולות להיות קפיצות קוואנטיות בעשירית השנייה, בתרגול כזה – ולעיתים קרובות הן יגיעו באופן לא צפוי. שום דבר לא קורה, שום דבר לא קורה – פתאום, משהו נפתח. אם אני נהיית מבואסת ומיואשת כששום דבר לא קורה, אם אני נהיית חסרת סבלנות, ואני איכשהו מאבדת את הערנות ואת העידון של האנטנות שלי, הגישה הזו תמנע מהקפיצות הקוואנטיות האלה לקרות, כי אני מכבה משהו. במילים אחרות, אל תישאבו אל חוסר סבלנות. אל תישאבו אל ההשקפה שאומרת, "אויש, זה נורא," או מה שלא יהיה. אז האנטנות שם פתוחות, וזה די מדהים כמה מהר דברים יכולים להשתנות. יש קפיצה קוואנטית ופתאום מופיעה דלת, ואת יכולה לעבור דרכה. אז זה חלק מהעניין: סבלנות והתמדה, כי דברים כאלה קורים.

אבל סבלנות והתמדה יחד עם משחק – ממש ממש חשוב – כלומר, "האם אני צריך להיות קצת יותר אקטיבי כאן? האם אני צריכה איכשהו להגביר את תחושת הנוכחות, החיות? האם הדבר שנחוץ כרגע הוא לוודא שהאנטנות שלי מכוונות לדקויות מעודנות? או שצריך לנסות דבר אחר? האם אני צריכה לשחק עם רמות מעודנות של מאמץ, מעט יותר, מעט פחות?" אז סבלנות, התמדה, אבל עם משחק. 

ותמיד השאלה: מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף עכשיו? ממש עכשיו, ברגע הזה, מה נחוץ להדגיש? מה נחוץ לתעדף? האם, ברגע הזה, לתקופת הזמן הקצרה הזאת, הדבר שצריך להדגיש, לשים במרכז, הוא הריכוז, היציבות של תשומת הלב על האובייקט, הנשימה או הנימיטה העיקרית, הפיטי, מה שלא יהיה? או שזה העידון של תשומת הלב שצריך עכשיו להיות במרכז? או ההתמסרות? או הכוונה להרחיב ולפרוס? או למקסם את ההנאה מרגע לרגע? כל אלה דגשים שונים, "טוב, אז לחלק הקטן הזה בתוך פרק התרגול הזה, זה הדבר שאני מדגיש, או זה מה שנחוץ להדגיש." לזה אני מתכוון כשאני אומר משחקיות, גמישות, היענות, נכונות. 

חלקכם אולי שמעתם את ההנחיה לבחון בדיעבד את הג'האנה אחרי שיצאתם ממנה. מישהו נתקל בהנחיה כזאת? כן, כמה אנשים. אז יש לה איכשהו קצת כל מיני פירושים, אבל הייתי אומר, אחד הדברים, אחת השאלות ששווה לשאול היא: האם למדתי משהו חדש? האם היה פה משהו חדש בשבילי, משהו מועיל שלמדתי? במילים אחרות, האם קרה משהו שהרגיש כמו היפתחות, שיפור, העמקה או משהו כזה באיזושהי דרך. האם, אולי, זה קשור למשהו שעשיתי? כל דבר. ורק לזכור את הדבר הזה לפני שאתם קמים, ולנסות אותו שוב. ואולי זה היה צירוף מקרים. אולי זה לא היה הדבר הזה. אבל אולי כן, אולי זה היה הדבר שעשיתם, או שעשיתם באופן אחר, או זה שהנחתם יותר או פחות משקל או דגש איפשהו או מה שלא יהיה. 

בהקשר רחב יותר, אולי תרצו לבדוק, למשל: "האם אני מזניחה את הג'האנה הראשונה והשניה?" אז התבוננות ובדיקה מנקודת מבט רחבה יותר. לפעמים, הרבה פעמים אומרים שחלק מהבחינה של הג'האנה, הוא ההתבוננות בעובדת הארעיות שלה, שמא תטעו לחשוב שג'האנה היא דבר קבוע. זו הנחיה קצת מוזרה בעיני, כי זה ברור לגמרי, או אמור להיות ברור לגמרי שהיא לא קבועה. זה אמור להיות ברור לגמרי, או שזה נהיה הרבה יותר ברור לאורך זמן, שג'האנה היא גם לא הישג של העצמי. הופעה של ג'האנה תלויה בשילוב מסוים של תנאים ונסיבות. וככל שאנחנו מתרגלים יותר, כך ההבנה הזו אמורה להפוך לברורה מאליה. למעשה הסכנה שתיקשרו לג'האנה ותְצַפּוּ שהיא תהיה קבועה, זו סכנה קטנה מאוד, וכך גם הסכנה שהעצמי יתלהב מעצמו יותר מידי, סכנה קטנה מאוד, בעיני. 

ג'האנה תלויה בתנאים ונסיבות ולכן אין ספק שהיא ארעית. היא תלויה בנסיבות ותנאים. והיא גם ריקה. מהפרספקטיבה של הרמות העמוקות יותר של הריקות, אל תעשו את זה עדיין. אל תהרהרו בריקות שלה עדיין. חלקכן אולי לא יודעות למה אני מתכוון, אבל אם יש לכן ניסיון בתרגול ריקות, תניחו לו כרגע. נחזור לזה בהמשך כאפשרות. וזה לא חלק מלבחון בדיעבד או להתבונן בג'האנה. וגם, ההשתנות המיקרוסקופית של הג'האנה – גם את זה אל תעשו. זה לא יועיל בשלב הנוכחי. אנחנו לא רוצים לעשות לג'האנות דה קונסטרוקציה מוקדם מידי. אנחנו רוצים לתת להן להיבנות. לפרק את הג'האנה בשלב מוקדם מידי זה ממש לזרוק את התינוק עם המים. פספסתי את הנקודה. תמיד נוכל לפרק אחר כך. מה שאנחנו רוצות עכשיו זה לבסס, להתבונן בג'האנה ולחוות אותה כמשהו מתמשך והומוגני, לא ארעי ומלא חורים, ולא מלא מה במה שמנוגד לו, וכולי. 

טוב, דבר אחרון: מחוץ לתרגול הפורמלי, ואולי כשאתן בתורנות, או במקלחת, או משהו אחר, לפעמים הצ'יטה זקוקה למנוחה. באמת חשוב לא ללחוץ עליה יותר מידי. אבל יש שם ספקטרום, כי עדיין אפשר להחזיק במין מגע קל או נוכחות קלה, תחושה קלילה של הנוכחות של המרכיב העיקרי של הג'האנה, הפיטי או אחד האחרים. אפשר ממש לנוח, פשוט לשחרר את כל הדבר, או שאפשר, בפעמים אחרות, להתכוונן ככה שזה, "אני הולכת במסדרון, ממש בתוך הפיטי הזה, או אני יוצאת להליכה בתוך הפיטי הזה," או פשוט לנוע במרחב עם תחושה קלה של הטעם של המרכיב העיקרי של הג'האנה, פיטי או סוקהא או אחד האחרים. באופן כללי, כל הטון והכיוון של התרגול מחוץ לישיבה צריך להיות באמת די קליל, באמת די קל, פתוח: תשומת הלב הקלילה הזו, פתוחה, קלילה, קלה. זו הרוח.

שוב, לזכור, כל זה הוא תרגול ג'האנות, הכל. אנחנו רוצים גם להיות קשובים להופעה ולהעלמות של המכשולים, טוב? ולא לקחת אותם באופן אישי, אם אפשר, ולא להאמין להם. אבל אנחנו מודעות אליהם, כי הם מופיעים, והם באמת כמו חיצי רעל. מכשול מופיע, ומפיץ את רעלו בצ'יטה, ואז מתחיל לצבוע את ההשקפה על העצמי. מתחיל לצבוע את ההשקפה על אחרות ואחרים. מתחיל לצבוע את ההשקפה על התפיסה, את ההשקפה על הריטריט. מכשולים הם כמו חיצי רעל. חשוב להיות באמת די מודעים לזה שהם בסביבה, לא להאמין להם, לא לקחת אותם באופן אישי. 

טוב. אז זה טוב. הספקנו לדבר על מה שתכננתי. אז מחר יכול להיות שאני אגיע, ויכול להיות, תלוי במה יהיה, שאני לא אגיע. אבל לפחות הספקנו.


[1] למשל AN 5:28.

[2] Buddhaghosa, Path of Purification, 323–4.

[3] MN 43, AN 9:37.

[4] ראו,  Ṭhānissaro Bhikkhu, “Silence Isn’t Mandatory: Sensory Perception in the Jhānas” (2014), 17–20


השיחה תורגמה על ידי מרים ויילר

https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Uncollected/MiscEssays/

SilenceIsntMandatory4.pdf, accessed 16 Feb. 2020.

[5] SN 12:15. אפשר למצוא תרגום של הדרשה לאנגלית כאן ותרגום לעברית כאן.

רוב ברבאה: מאמץ והישגים, גישה והשקפה (תרגום: סיון גוטמן)

מכווננות, מיומנות וגישה מועילה בתרגולי סמאדהי, ג׳האנה ובכלל

להקלטה ולתמלול לאנגלית:

https://hermesamara.org/resources/talk/2019-12-20-attitude-effort-achievement-and-view


אני רוצה לדבר עכשיו על מאמץ והישגים, גישה והשקפה. והרבה ממה שאני הולך לומר ישמור על הרלוונטיות שלו, צריך להיות ישים, בכל רמה בה אתן נמצאות, בכל שלב של התפתחות דרך הג'האנות. וכמו שאמרתי, עניין המאמץ אף פעם לא נעלם. זה רק נהיה יותר עדין. אבל עניין הגישה וכל ההשקפה – כל זה כל כך חשוב. ולכן זה צריך לחול – אולי לא הכל, אבל הרבה מזה צריך לחול על כל רמה שאנחנו מדברים עליה.

התכוונתי לומר את זה בערב אחר, אבל אזרוק את זה עכשיו: מעניין לחפש את המילה סמאדהי במילון פאלי ובמילון בסנסקריט, כי זו בעצם מילה בסנסקריט, ולראות כמה מהשימושים ההיסטוריים שלה. אז סמאדהי כמעט תמיד מתורגם כ'ריכוז'. ואני מקווה שאתן יכולות לחוש עכשיו, אני מרגיש שזה תרגום נהדר, ועם זאת יש כמה בעיות שמגיעות עם התרגום הזה: סוג של אינדוקטרינציה מרומזת, ואז חוזרת על עצמה, ואז אינדוקטרינציה מושרשת שמגיעה. אנחנו נוטים לחשוב שזה אומר משהו, נכון? קיבלתן את המסר הזה, קצת.

אם נחפש מה פירוש המילה, זה בעצם אומר 'הסכמה', או, כמו פיוס, כמו קבוצה של אנשים מסכימים על משהו, או שני אנשים מתפייסים. או 'הרמוניה', כמו הרמוניה בכפר או משהו כזה. זו אחת המשמעויות העיקריות של המילה. מה זה אומר על המילה הזו? מה זה אומר לגבי ההשקפה שלך? מה זה מרמז על הקוספציה שלך? מה זה אומר על מה שאת מדגישה? אני לא הולך להגיד שום דבר על זה, אבל שוב, זו ההזמנה, התזכורת להקשיב על הבהונות.

אז, מאמץ – זו שאלה קבועה. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמה מאוד גסה. אנחנו יכולים לדבר על זה במעין רמת מאקרו ורמת מיקרו. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמות עדינות ביותר. מאמץ וגישה והשקפה – אני רוצה להיכנס לחלק מזה. לפעמים מה שקורה, הרבה פעמים מה שקורה, כשאדם אוהב את הדרך ואוהב תרגול, ובאמת יש לו רצון טוב וארוס לכל הדברים האלה, במהלך ריטריט, במהלך התרגול, בקלות רבה אנחנו שמים יותר מדי לחץ. יותר מדי לחץ על התרגול, יותר מדי לחץ על עצמנו. לפעמים, יש אנשים שיצליחו יותר עם קצת יותר לחץ. הם קצת כמו, "אה, זה מגניב. אתה יודע. דברים באים והולכים, ומה שלא יהיה. אתה יודע. זה לא… מה שלא יהיה", והם למעשה היו יכולים להגביר קצת את החום, לעבוד קשה יותר, יותר זמן על הכרית וכו'.

אבל רוב — אני לא יודע [אם זה] רוב — אבל נפוץ מאוד, במיוחד בסוג כזה של ריטריט, שאיפשהו לאורך הדרך זה נהיה קצת לחוץ מדי. הפעלנו יותר מדי לחץ. והרבה מזה לא מודע. אז איך נוכל להוריד לחץ, אם זה המקרה, בדרכים שונות? עוד דבר אחד אני רק רוצה להדגיש: הגוף צריך להיות נינוח יחסית, בוודאי בשלב זה בתרגול הג'אנה, במסע שלכם בתרגול הג'אנה, לרובכם. אנחנו לא רוצים ללחוץ יותר מדי על הגוף על ידי חשיבה, "עדיף להישאר עם רגליים משוכלות. זה יותר טוב. ואני צריך להיות בזה שוב ושוב במשך שעות על גבי שעות, ולשבת עם כאב." וכו'.

כפי שציינתי, את השנים הראשונות — אני לא יודע כמה — של תרגול הויפאסנה שלי ביליתי בעיקר בלהסתכל, להיות עם, לסבול, לעבוד עם, ככל שיכולתי, כאב פיזי. זה היה ישיבה אחרי ישיבה, שעה אחרי שעה, חודש ושנה אחרי שנה של ריטריט וכו'. הייתי אומר שזה פיתח הרבה. כלומר, אני מסתכל אחורה על הצעיר הזה, ואני חושב, אתה יודע, זה חתיכת דבר, פשוט לסבול את כל זה ולהיות מוכן לעשות את כל זה. הרבה התפתח מבחינת סבלנות ורצון והחלטיות, ואני לא בטוח כמה תובנה – מידה מסוימת של תובנה, אבל לא הייתי אומר שזה הדבר העיקרי. בשלב מסוים, המורה שלי נראיין — אני לא זוכר את ההקשר — סיפרתי לה את זה, או שדיברנו על ריטריט שאני יוצא אליו או משהו. והיא אמרה, "אתה יודע, זה נהדר, וזה נהדר שאתה מסוגל לעשות את זה. אבל יכול להיות שהתרגול שלך נעשה קצת צר." כי אם אתה שואל אותי, מה לגבי חקירה של רגשות וכל מיני דברים אחרים, או סמאדהי, או זה – זה היה בעיקר רק להיות עם הכאב. וכפי שציינתי, כריסטינה [פלדמן] הציעה, "למה שלא תנסה להחליף תנוחות לסירוגין?" ואז, זה היה בנקודה הזו שמשהו נפתח. הלחץ הוסר מהגוף, והסמאדהי אז באמת יכול היה להתפתח. אז, להוריד לחץ מהגוף.

דרך נוספת היא דרך נקודת המבט על מה שאנחנו עושים והרעיון של מה שאנחנו עושים. וזה כל כך הרבה ממה שאני רוצה לדבר עליו. [5:38] לפעמים, כמובן, "אני בריטריט של ג'האנה. אני רוצה לפתח את הג'האנה. אני רוצה לפתח את הריכוז שלי," וכו'. לפעמים אנחנו צריכים להרהר, או אולי לעתים קרובות אנחנו צריכים לחשוב על התמונה הרחבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כאן. אני מתכוון למה שאת מפתחת רק על ידי הניסיון, למשל, לשמור על תשומת הלב שלך בקצה האף. אז "אני נכשלת כי דעתי הוסחה במחשבה שוב" זו השקפה, ואז יש מלא רגש ופאפנצ'ה ודוקהה שעולים מתוך השקפה צרה מדי של מה שאת מנסה לפתח. אז כפי שאמרתי, אם אני לוקח בחשבון את העובדה שלמכשולים והיווצרותם יש פוטנציאל נרחב לתובנה, זה מרחיב את היקף ההשקפה שלי, את התמונה שלי של מה שאני מנסה לעשות. זה עושה הבדל עצום. ואז, כשהם שם, אני לא כולי כועס. זה לא כישלון. אני לא שופט את עצמי ככישלון בתור מודט או משהו כזה. אני מפתח רגישות וכל זה. ואולי זה יותר חשוב ממיקוד וריכוז. אני מפתח את כל המשאבים האלה, כפי שאמרנו.

והרבה מזה לא שחור ולבן. לפעמים בעיה נוספת עם השקפה שיש לנו היא שהכל כל כך שחור ולבן. בעצם, איפה השחור והלבן, מבחינת משאבים שמתפתחים, של רווחה או סבלנות, או מה שזה לא יהיה? אני מפתח ריכוז, אבל אפילו זה לא שחור ולבן. סבלנות, כפי שאמרתי, נחישות, היענות, משמעת – כל זה נמצא בתמונה הגדולה של מה שמתפתח, וכשזה לא הולך טוב מבחינת כמה אני נשאר עם התחושות [באף], אני צריך לפתוח את ההשקפה הזו. או בתחילת ישיבה, אני באמת צריך לקבל תחושה של התמונה הגדולה יותר של מה שאני עושה, של מה שמתפתח כאן. זה עושה הבדל גדול. אני, כמובן, מפתח מיינדפולנס. בכל פעם שהמוח נודד, התודעה היא שמבחינה שהמוח נדד. אז זה רגע של תשומת לב, ואני חייב לראות את זה. זה גם חלק ממה שאני מפתח. אל תתנו להשקפה להיות צרה מדי, כי כמו שאמרנו עם אנלוגיית השולחן שיש לו רק רגל אחת, צר מדי זה לא מספיק בסיס תמיכה, והדברים יתהפכו מאוד מאוד בקלות. [8:09] מעט רוח נושבת, הדברים נהיה קצת קשים, ואנחנו נעשים מדוכאים. משהו נופל.

בתקווה, עם הזמן, אני משחרר את השיפוטיות. אז בכל פעם שהמוח נודד, אני שופט פחות. ולא רק שאני מפתח ריכוז, אלא אולי אני מפתח, אני דואג לעבוד גם על זה, כמעין גורם אינטגרלי, ארוג פנימה. כל הדברים האלה ממש ממש חשובים. ועבור אנשים מסוימים, הם הולכים להיות — פיתוח הסבלנות, הויתור על שיפוט עצמי, פיתוח משמעת, פיתוח נחישות — כל זה בעצם יהיה חשוב יותר, משמעותי יותר עבור השחרור שלכן ועבור ריפוי הלב והחיים שלך מאשר השגת ג'אנה כלשהי. אני באמת מתכוון לזה. יש אנשים, זה כמו, "כן, ג'אנה, נהדר. אבל מה עם זה?" מה עם השיפוט העצמי הזה? מה עם מה שזה לא יהיה?

הזכרתי אתמול סוג כזה של מיקרו-הרגל – זוכרות, סוג כזה של, "אה, זה לא ממש טוב כמו שזה היה אתמול. יכול להיות טוב יותר." זה גם בתמונה הגדולה יותר של מה שמתפתח. ההשפעה של סוג כזה מעודן של סלידה, ברמת המיקרו, או ראייה שלילית – ההשפעה של זה על חיינו היא עצומה. ולכן, אם זה חלק מהתמונה הגדולה יותר שלנו של מה שאנחנו מפתחים, זה גם מרחיב את המיכל של מה שאנחנו עושים, את המבט על מה שאנחנו עושים, ומכאן, את היציבות של הכלי שלנו. עוד משהו לגבי המיקרו-הרגל הזה: האם אני יכול ללמוד לשחרר את המיקרו-הרגל הזה של "זה לא מספיק טוב" ועדיין לעבוד ולשחק באותו הרגע? ואז אין כאן סתירה. איך יכול להיות לנו כיוון שכלפיו אנחנו עובדים או משחקים, ועם זאת לא יהיה לנו את ה"לא מספיק טוב" השלילי הזה, או לפחות לא לתת לזה לנהל את ההצגה, ולצבוע בגוון השלילי שלו את כל ההתרחשות. 

מתי זה מכשול וקילסה (kilesa), ה"זה יכול להיות יותר טוב" הזה? מתי זה מכשול, ומתי זו באמת רק הבחנה נבונה, שהיא בעצם חלק מהאופורטוניזם הזה? מתי להרפות מה"אוי, זה יכול להיות יותר טוב" – מתי זה שינוי מיומן בגישה, ומתי זה רק עצלות ואינרציה? "אה, זה בסדר." אנחנו בעצם רק משלימים עם משהו, אבל זה נובע מעצלות ואינרציה. [11:18] זו שאלה ממש מעודנת, ממש חקירה מעודנת.

לעשות ריטריט ג'האנות או לתרגל ג'האנה לטווח ארוך, לפתח את זה, זה באמת יפתח את היציבות שלנו, את היכולת שלנו להישאר יציבים לטווח ארוך עם כל מה שאנחנו מחויבים אליו, כל מה שאכפת לנו ממנו עמוקות בחיים — הפרויקטים שאנחנו רוצים להגשים, השירות שאנחנו רוצים לתת — כי יש לנו יותר יכולת, יותר משאבים. אנחנו גם מאמנים את היציבות מרגע לרגע, כמובן, אבל צריך הרבה יציבות כדי פשוט להמשיך לבוא ולהמשיך להתכוון לעשות תרגול סאמדהי. אז היציבות שאת צריכה כדי לבוא שוב ושוב ולהמשיך להפנות את דעתך בכיוון מסוים — את למעשה מטפחת את סוג היציבות הנדרשת כדי להיות שם עבור הכוונות שלך לטווח ארוך, ולהישאר יציבה איתן, ועם המטרות והפרויקטים שלך ומה שבאמת חשוב לך, ולהתבטא בחייך בדרך שהולכת לקראת זה. אז יציבות, היכולת הזו ליציבות, היא בהחלט תוצאה של ג'אנה, אבל היא גם סיבה. היא חלק מהתנאים התומכים הסיבתיים. כל מה שקשור בזה, וכל זה, אני חושב, צריך להיות בתמונה הגדולה. אם התמונה נהיית קטנה מדי, נהיה אומללים לעתים הרבה יותר קרובות, ולחוצים ובשיפוטיות עצמית והכל.

אוקיי, אז מדברים על להוריד את הלחץ. לפעמים בהתחלה, התחלות הישיבות הן רגעים מעניינים למדי. לפעמים, כמובן, אתה נכנס ישר, נכנס ישר לעבודה, נכנס ישר לשחק, אתם יודעים, רק, "אוקי, קדימה." ולפעמים זה פשוט, אתם יודעים, את יכולה להיכנס ולבלות לזמן מה, פשוט לשבת שם, ויש סוג של מיינדפולנס קל, ובאמת מה שאת עושה זה פשוט להירגע, לבלות, רק לבדוק שאת לא לחוצה מדי לגבי כל העניין. לפעמים, עבור אנשים מסוימים, או עבור מודטים מסורים, עצם ההתיישבות בתנוחת המדיטציה מביא אוטומטית מערך שלם של השקפות וחבורה שלמה של לחצים. זה פשוט מקושר עם הכניסה לאולם המדיטציה, או לישיבה על כרית בתנוחה מסוימת, ואנחנו מביאים את כל המטען הפסיכולוגי הזה, שלפעמים הוא מעודן, ולפעמים פחות מעודן. אז בהתחלה, לפעמים זה יכול להיות פורה — פשוט לנוח. לְהִרָגַע. להסתכל מסביב. זה מוריד את הלחץ. ולפעמים, זה מאפשר לגוף האנרגטי להפוך להרמוני יותר, באופן טבעי, אורגני, במידה מסוימת, מכיוון שהלחץ – לעתים קרובות לחץ לא מודע שאנו מביאים – למעשה סוחט את הגוף האנרגטי בצורה מסוימת שאינה מועילה. [14:17]

ושוב – הזכרתי את זה בפתיחה – אני חושב שלפעמים לפתוח את הכוונה: "למה אני כאן?" הופך להיות כל כך מרוכז ב'אני' ו'התרגול שלי' ו'ההישג שלי', ואז ל'אני בהשוואה למישהו אחר' וכו' וכו'. האם אפשר להמשיך לפתוח את זה כך שאני בעצם לא עושה את זה רק בשביל עצמי? או אולי אני לא עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. דברים מסוג זה יכולים להיות מאוד מאוד משמעותיים, מאוד מרכזיים מבחינת ההשפעות שלהם. ושוב, אם אני בא ואומר, "יש לי ריטריט ג'אנות של שלושה שבועות או עשרים ושלושה ימים", מה שזה לא יהיה, או "יש לי ריטריט של שבוע", או "יש לי חודש", או "יש לי שנה", או מה שזה לא יהיה. ואז אנחנו יכולים לפעמים – לעתים קרובות במודע, ולפעמים חצי במודע – לתכנן מעין לוח זמנים של הישגים: "אני מניח שעד סוף השבוע השני אני אהיה שם." ואם זה שנה, אז אתה באמת הולך להיות… אתה יודע. [צוחק] או שלושה חודשים, או מה שזה לא יהיה. לוחות זמנים ממש לא מועילים בזה. ובכן, הם עוזרים לסבול. [צחוק] אז אם את רוצה לסבול, תבני לעצמך לוח זמנים של הישגים, של מה את מקווה להשיג מתי, או מה את די בטוחה שאת הולכת להשיג מתי, או אפילו מה את מתכוונת להשיג מתי. זה סוג של מכשול, במובן מסוים, למעשה. עזבי את זה, ותעבדי ותשחקי – תעבדי או תשחקי, איך שאת מעדיפה.

מה זה שיש לעבוד לקראתו? כל כך הרבה פעמים, מה שקורה בהקשרים רוחניים מסוימים, זה שיש כל כך הרבה כאב סביב הרעיון של מטרה או הישג, או בלהשיג דבר זה או אחר או מה שזה לא יהיה, שזה כל כך כואב, במיוחד למערביים, שהם פשוט זורקים את זה החוצה. ואז אנחנו מקבלים לימוד של "אין שום מקום ללכת אליו, אין דבר שיש לעשותו, דא-דה-דה-דה-דה". וזה או זה או זה. החיים שלנו לא כאלה. יש מקומות ללכת אליהם בחיים שלנו. יש דברים לעשותם. יש דברים שאכפת לנו מהם. אנחנו צריכים שיהיו לנו מטרות. אנחנו צריכים לעשות דברים. אנחנו צריכים לגרום לדברים לקרות. זה חשוב לנשמה שלנו. איך אני עושה את זה? איך אני מתייחס לעבודה לקראת מה שאני אוהב, מה שאני מרגיש שחשוב, לשחק בצורה כזו, ובכל זאת לעשות זאת ללא לוח זמנים, למשל? לשחרר את זה. אני לא צריך להיות לחוץ בקשר לזה. או שזו אמנות להיות בעל מטרה ולעבוד לקראת מטרה, ולהיות מודע לאיפה נכנס הלחץ בתוך זה. אולי זו דרך טובה יותר לומר זאת. כי זה ייכנס, אם אתה אוהב את הדברים הזה. אתה תסבול. אתם הולכים לסבול בריטריט הזה בדיוק מהנקודה הזו, אם מספיק אכפת לכם. אם לא אכפת לכם, כנראה שלא תסבלו. אבל אם אכפת לכם, אתם הולכים לסבול.

והבודהא דיבר על זה. הוא כינה זאת: "המצוקה של המודטים".[1] אם אין לך את זה, משהו לא בסדר. משהו, הייתי אומר, לא בסדר בתמונה הגדולה שלך, בגישה שלך. אז זה יבוא, וחלק מהאומנות הוא, "אה, הנה זה", ולשים לב, אפילו ברמות ממש עדינות, מה מזין אותו? איזלו תפיסות מזינות אותו? איזו דרך התנהלות מזינה אותו? זה חלק מהאמנות.

ושוב, זה מתקשר לעניין הזה של ההישג: "האם זה זה? יש לי את זה? האם זו הג'אנה הראשונה? האם אני בתוכה? האם אני בחוץ? האם השגתי את זה? האם יש לי את זה?" וזה, כמובן, קשור לשאלה הזו שדיברתי עליה כמה פעמים: מה נחשב ג'אנה? "יש לי את זה? זה זה?" תלוי איך אני מגדיר "זה", נכון? אז שוב, לעתים קרובות, השאלה הזו של "מה בעצם נחשב כג'אנה הראשונה? מה נחשב כג'אנה כל שהיא? מה עונה להגדרה של ג'האנה?", היא לעתים קרובות – איך לומר את זה? — רק להנמיך את הטון בשפה הפנימית שלי — ניתן לעתים קרובות להעלות את השאלות האלו בדרכים אינטליגנטיות יותר, אני חושב. בדרכים פוריות יותר. לעתים קרובות זה לא. [צחוק] מה חשוב? מה חשוב? אל תאבדו את הראייה הזאת. תנו לשאלות שלכם, תנו לדגשים שאתם שמים, תנו לעמדות שלכם, ותנו לפרקטיקות שלכם — לנבוע מ"מה חשוב? מה אני רוצה? לאן אני בעצם מנסה להגיע?" וזה מעניין, אם חושבים על זה. יש כזה מתח ומהומה סביב מה זה ג'אנה ומה זה לא ג'אנה, או בשיח הפנימי של אדם, או במונחים של פולמוס וויכוחים וכל הדברים האלה.

אם אתה חושב על, אני לא יודע, משהו כמו מיינדפולנס או גורם אחר בדרך המתומנת, האם יש לנו אותו סוג של עניין סביב זה? או שבעת גורמי ההתעוררות? רוב האנשים, עם כל הדברים האחרים האלה — "מה זה מיינדפולנס? האם זה מיינדפולנס? או שזה לא מיינדפולנס? האם זה רגע של מיינדפולנס?" זה לא כל כך שחור ולבן. או מטא היא דוגמה אפילו יותר טובה, כי דיברנו על זה קודם. כן, עלינו להכיר בכך שזה מועיל להגדיר מטא. על מה אנחנו מדברים? אנחנו לא מדברים על, כאילו, "אם אתה לא אוהב אותי בחזרה אני הולך לקפוץ מהחלון." זה לא מטא. אז זה טוב [לדעת]: "אוקיי, מטא זה זה. זה ללא תנאי. זה ללא היאחזות. זה אוניברסלי." זה טוב, אתה יודע – איחולי טוב. זה טוב להגדיר מה זה מטא. אבל התרגול של מטא, אתם יודעים, לפעמים הוא חזק יותר, לפעמים הוא חלש יותר, כפי שאמרנו זה עתה. יש לו כל מיני תתי רגשות או טעמים. זה קומפלקס של הרבה דברים שונים — או לפעמים אין שם רגש, וזו רק כוונה. כל זה זה מטא, אתם יודעים. לפעמים, בזמנים מסוימים, היא פחות או יותר מטוהרת מהאויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היצמדות. נכון? זה ספקטרום, והרבה דברים כלולים בתוכו. וכל זה נחשב כמטא, נכון? זה אמור להיחשב.

מדוע אנו חושבים על ג'אנה – ג'אנה ראשונה, ג'אנה שלישית, מה שזה לא יהיה – כמשהו שונה בדרך כלשהי? למה יש לזה – מה קורה? איכשהו, בצורה כל כך עקשנית וללא עוררין, אנחנו תופסים את הג'אנה כמשהו שונה. המילה האחת הזו נהייתה כל כך טעונה. וכפי שאמרתי, אני רק מניח את השאלה הזו: האם אפשר לחשוב ולהתייחס לכל הדברים האלה באופן קצת יותר אינטליגנטי? בואו נגיד את זה ככה. אז כן, לפעמים עדיף פשוט לוותר על השאלה הזו, אם זה 'אוכל לכם את הראש'. והמוטרדות הזאת יכולה להיות לחלוטין לא מילולית. אני אחזור לזה בסוף. אני מוטרד "האם אני בתוך הג'אנה או מחוץ לג'אנה?" ואני אפילו לא חושב, "האם אני בפנים או בחוץ?" פשוט תיכנסי לזה. רק תהני מזה. פשוט עבוד או שחק או נסה למקסם את ההנאה שלך. [21:43]

בעניין ההשקפה והגישה והדגשים וכל זה, האם אמרתי אתמול, איכות על פני כמות? אמרתי את זה, נכון? כֵּן. לעתים קרובות, בעיקר, הייתי אומר שזה עוזר לתעדף את איכות הקשב על פני כמות הקשב — כלומר, "כמה זמן עובר עד שדעתי מוסחת?" זה עדיין חשוב, לשמור על תשומת הלב מעוגנת. אבל הייתי אומר שלרוב האנשים הרבה יותר טוב לתת לזה חשיבות משנית ביחס לאיכות. ולמה הכוונה איכות? תרגול עם כל הלב  הוא חלק מאיכות. עד כמה, ברגע הזה, אני יכול להיפתח עם כל הלב, ולתת, ולהתקרב, ולהתעניין, ולתת את עצמי למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו? וזה אחד מהדברים האלה — בסדר, אז זה ממש חשוב ברמת המיקרו כאן. זה גם ממש חשוב בחיים. אתם יודעים, היכולת, היכולת, הנכונות להיות מכל הלב – לפעמים זה מה שחסר לאדם, לא רק בתרגול הריכוז שלו, אלא גם בחייו. זה דבר חשוב. כמה אני יכול להיות עם כל הלב ברגע הזה, עם הדבר הזה, עם האדם הזה, מה שזה לא יהיה, עם התשוקה הזו, עם הנושא הזה, עם מה שזה לא יהיה?

אז איכות פירושה עם כל הלב, אבל גם כמה מהדברים שדיברנו עליהם אתמול: ויסות העוצמה הזה. איכות אין פירושה רק דרגת עוצמה '11' כל הזמן. המשמעות היא כוונון העוצמה של תשומת הלב בהתאם למה שמתרחש ברגע. ואם אתה אומר, "אני בעצם לא בטוח שאני יודע מה זה אומר, עוצמה, או שאני יכול להרגיש מה זה אומר", זה משהו שהייתי ממליץ לכם להתנסות איתו. שחקו עם זה. קבלו תחושה של העברת הילוכים או סיבוב החוגה למעלה ולמטה של עוצמת הקשב. כי שוב, בחזרה לנושא הזה של אינרציה: לפעמים זה כמו, "אני שם לב. אני שם לב. מה זה? אני רק שם לב. אוקי, אין על מה לדבר. אני שם לב." "אתה עם הנשימה שלך?" "כן, אני שם לב לנשימה שלי." אבל האינרציה, שם, זה לא לטרוח באמת לשחק עם זה, לקבל תחושה של, "אה, זה מה שזה, ככה זה מרגיש להיות בתשומת לב אינטנסיבית. ככה זה מרגיש להוריד מעוצמת תשומת הלב." ולפעמים פשוט לא חקרנו את כל זה כי יש מידה מסוימת של אינרציה. אנחנו רק חושבים על תשומת לב, מיינדפולנס, מה שזה לא יהיה. אז עדינות, קלילות של תשומת הלב — כל זה קשור. דיברנו על זה אתמול.

גם החוויה המרווחת באופן יחסי הוא חלק מהאיכות. איזה סוג של ריווח של תשומת הלב עוזר? אז בחזרה למה שדיברנו על פיטי מוקדם יותר היום, אתן יודעות, איזה מוד? (כלומר איזה אופן? מיקוד חודר לעומת רספטיביות) כל זה הוא חלק מהאיכות, להיות מוכן לשחק עם תחושת המרחב של תשומת הלב. לפעמים, ברגעים מסוימים, יש מקום אפילו לסוג של רגישות פואטית או אפילו אימאג'ינלית בהתייחסות למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו — הנשימה, למשל. לפעמים, לרוב המתחילים ברוב הריטריטים, אנו נוטים [לומר]: "שימו לב לתחושות כפי שהן. אל תדמיינו. אל תחשבו שום דבר" וכו'. ואז כאשר אנו מציגים את התרגול עם הגוף האנרגטי, אז אנחנו אומרים, "זה בסדר לדמיין. והעניין הוא לא באמת התחושה. כלומר, זה סוג של תחושה, אבל זה סוג אחר של תחושה." אבל בעצם, מה לגבי אם זו לא רק תחושה ולא רק אנרגיה? מה זה יהיה, לפעמים – בסוג כזה של ריטריט, זה כמו להוסיף תבלין לארוחה – מה זה לנשום את נשימתו של אללה הרחמן והרחום? מה זה לנשום את נשימתו של אלוהים? עכשיו, אם אני רק מחזיק את דרך ההסתכלות הזו בקלילות ביחס לנשימה. מה קורה?

כמובן, זה אולי לא יעבוד בשבילך בכלל. אין כאן נוסחה. הנקודה היא שיש דרכים לחוש את מה שאת חשה, מה שאת מתרכזת בו, ולחוש את זה ברגישות יותר פואטית או אימאג'ינלית. הנשימה של האהוב, הנשימה של האלוהי, הנשימה של טבע הבודהה — אלו הן רק דוגמאות. או שהנשימה נצבעת, איכשהו: אני נושם רחמים. אני נושם ומוציא חמלה, מה שזה לא יהיה. יכול להיות שבזה (ועבור חלק מכם שמכירים את תרגול האימאג'ינל; אני לא הולך להסביר זאת), יכול להיות שכל תחושת העצמי בשלב זה הופכת אימאג'ינלית. יכול להיות שזה בסדר. שוב, חזרנו לכוונה. מה הכוונה העיקרית שלי כאן בריטריט הזו? אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לכל הדבר האימאג'ינלי וכו', אבל זה כמעט כמו לעשות טיטור – כמה מהחוש האימאג'ינלי הזה או הרגישות הפואטית הזאת יש בתמהיל של מה שקורה. אז כמו שאמרתי, להוסיף רק קצת מהתבלין הזה פנימה — זה יכול להצית משהו, במקום "שום דבר לא באמת קורה". קצת מזה יכול לשנות את כל מערכת היחסים. למה? זה חוזר למה שאמרתי קודם: מה הכי עיקרי בהתעוררות פיטי? פתיחות הלב, פתיחות של ההוויה — זה בעצם מה שעושה את ההבדל הגדול ביותר.

[27:59] לפני שנים, קירסטן ואני הלכנו לבקר — היה לנו חבר שהוא חוקר בברלין, הבחור שממנו למדתי סנסקריט. והוא נתן לי את הטקסטים האלה ממערות באפגניסטן, מערות בודהיסטיות באפגניסטן, בסנסקריט. והן היו גרסאות של האנאפאנהסאטי סוטה (Ānāpānasati), תשומת הלב של הבודהא לנשימה. אבל היו להם כל מיני דברים כמו, "דמיין שאתה נושם נשימה כחולה", או עם צבעים ודימויים בתוכם. איבדתי אותם, לצערי. [צחוק] הם לא היו המקוריים! [צחוק] אבל בכל מקרה, דברים כאלה הם במסורת. אז קצת מזה, קצת מזה, לטטר קצת, טיפה מהשמן האתרי הזה או כל דבר אחר — זה יכול להצית משהו. קורטוב של תבלין בארוחה. אבל הכל מאוד עדין, מאוד עדין. לפעמים כשאנשים מדברים על, כמו, טונגלן, נשימה של חמלה פנימה והחוצה — לפעמים כשאנשים מתרגלים כך, הכל כבד מאוד. הכל מאוד מגושם וסוג של גס. אני מדבר כאן על משהו הרבה הרבה יותר עדין. זה ממש כמו טיפה קטנה של משהו לתוך תערובת.

[29:17] אוקיי, בחזרה לזה — אני כנראה לא אטחן את זה הרבה אחרי השיחה הזו. אבל שוב, כל כך בקלות אנחנו יכולים להגיע – מהעבר שלנו, מהאינדוקטרינציה שלנו – לחשוב על, "מה אנחנו עושים כאן? אנחנו מפתחים את המיקוד שלנו, מפתחים את הריכוז שלנו, או איכשהו מנסים להיות או להיכנס לתוך מצב שבו אין מחשבות". ואז אנו מודדים את כל העניין עם, "כמה זמן אני על האובייקט הזה? כמה קורה שעולות מחשבות וכו'?" האם יכול להיות שההשקפה הזו היא חלק מהאינרציה שלנו? האם יכולה להיות לנו אינרציה סביב השקפה זו? כפי שאמרתי, חלק מהדברים האלה שמקבלים דגש הם למעשה, אם מסתכלים על כל המכלול של מה שהבודהא אמר על כל זה, זה רק ביטויים ספורים פה ושם. איכשהו הם נשלפו, חזרו עליהם הרבה, הודגשו, הפכו לאינדוקטרינה. איך זה יהיה להדגיש לפעמים, או במקום, או אפילו בעיקר, את הרעיון הזה של עצם השאיפה לטפח ולמקסם, אפילו, את העונג וההנאה? חקר העדינות, חקר הטריטוריה השלמה ממילא, רק החקירה ואהבת החקירה, ואהבה למה שנפתח? איך זה היה אם אלו היו הכוונות והדגשים העיקריים, במקום מיקוד, ריכוז, היעדר מחשבות וכו'?

קודם, אני חושב שאמרתי את זה, תלוי כמה ניסיון יש לך, אבל לאנשים מסוימים, בנקודות מסוימות בתרגול שלהם, עשוי להיות ממש טוב לעזוב את כל הפרדיגמה של הג'האנות, את כל המסגרת הרעיונית של הג'האנות לזמן מה, ולמעשה אולי פשוט לחשוב על תרגול תובנה ותרגול סמאדהי. והכוונה בתרגול סמאדהי היא לא כל כך מיקוד וריכוז, אלא כפי שאמרתי, הרווחה הזו, טיפוח הרווחה, העונג וההנאה. נחזור ל"מה המשמעות של סאמאדהי?", הרמוניזציה, הסכמה, פיוס. מה זה מציע? איך זה מרגיש? ויחד עם שמיטה של כל המסגרת הרעיונית של הג'האנות, אנחנו גם שומטים את השאלה הזו של (או מפחיתים אותה משמעותית) "זה זה עכשיו? השגתי את זה?" לפעמים מה שזה עושה, השאלה הזו, זה שהיא יוצרת סוג של התרגשות-יתר עדינה ברגע, או היאחזות או ניסיון . והבודהא אומר בעצם בסוטות כשהוא מתאר את הג'הנאות: "אל תחטוף. בלי לחטוף בג'האנה הראשונה, בלי לחטוף את הפיטי."[2] אבל החטיפה באה מתוך גישה מסוימת, מתוך גישה מסוימת. השקפה מסוימת, מתוך מצב נפשי מסוים. [32:33] זה משהו שקורה ברגע, שנובע מהשקפנ. אתם רואים כמה חשובה השקפה? ובלהניח לכל המערכת הזו של הג'האנות, [יש] למעשה פחות שיפוט עצמי, מכיוון שלעצמי אין את כל הסולם מדידה הזה, הסולם הזה שבאמצעותו נעשה דירוג עצמי, מדידה, וכל המנטליות הזו של הישגים. הרבה מההשקפות האלו למעשה רק יפעלו נגד העמקת הסאמאדהי ונגד פתיחה של הג'האנות.

אז לפעמים, עבור אנשים מסוימים, בשלבים מסוימים של התרגול שלהם, למעשה פשוט להוריד את כל המסגרת של שמונה ג'האנות, ורק לחשוב על, לחלק לשניים: יש תרגול תובנה, ויש תרגול סמאדהי. סמאדהי עוסק בלהנות. [צחוק] למעשה, גם תובנה, בדרך שבה אני מלמד אותה. אז זה רק מעט שונה באיך שניגשים לזה. אני אסביר את ההבדל. בתרגול תובנה, זה אמור להיות ממש נחמד. זה אמור לפתוח חוויה טובה, כי בתרגול התובנה, מה שאנחנו עושים זה, אנחנו משחררים את ההיאחזות ברגע. ההיאחזות היא שגורמת לדוקהא. דרך הסתכלות תובנה, בהגדרה שלי, היא משהו שמשחרר היצמדות. לכן זה צריך להביא הקלה, שחרור, וזה מרגיש נחמד. אבל מה שמעניין אותנו, אם כן, כשאנחנו עושים תרגול תובנה, הוא כל התהליך הזה: איפה ההיאחזות? איך אני משחרר את זה? אילו דרכי הסתכלות עובדות כדי לשחרר את ההיאחזות? ומה קורה בתחושת העצמי, העולם, הדוקהא, המציאות שלי כשאני מרפה מההיצמדות? אז כל זה — זה בהחלט בילוי נעים, אבל זה סוג מסוים של בילוי נעים.

תרגול סמאדהי עוסק יותר ב, ובכן, הנה האיכות הנפלאה הזו שהתעוררה. ויכולות להיות איכויות יפות רבות ושונות. עכשיו זה באמת, כפי שאמרתי, להתערבב בזה, או לפתוח את עצמי לזה. באמת להיכנס לזה. ואני פחות מתעסק בשאלות האחרות האלה, בעיקרון, לגבי היאחזות והמציאות וכל זה. אז בשני התרגולים — זה אמור להיות נחמד. [צחוק] אוקיי, אז אם אדם מרפה מהמסגרת של הג'האנות לזמן מה, ואז הוא יכול להתחיל להבחין, בהדרגה, בגוונים השונים בחוויה שלו. רק מלחשוב על סמאדהי ועל האיכויות הנפלאות האלה, וליהנות מהן, לאט, לאט, אני מתחיל להבחין בין הגוונים השונים והאיכויות והתדרים האלה. ואז בשלב מסוים, אתם יכולים לחזור למסגרת של הג'האנות ביחס לזה, עם פתקי Post-it.

אנשים אחרים, כפי שאמרתי, באמת צריכים להבחין יותר. זה באמת הזמן בתרגול שלהם שבו הם צריכים לעשות יותר אבחנות, יותר הבחנות בין "זה סוג כזה של עונג. זה סוג כזה של טריטוריה. וזהו. ובמה זה שונה? ומהן הטריטוריות השונות ומה הם תתי-הטריטוריה שם?"

ונחזור לדבר הזה: מהו מגרש המשחקים שלי? מה זה אומר לפתח מומחיות? אם לא נעשה הבחנות בתוך כל הטריטוריות האלו, הפירות שנפיק מהם יהיו פחותים בהרבה. ואני מכיר מודטים שיכולים להגיע לרווחה, והם יכולים לשבת ברווחה במשך שעות, למעשה. והם יושבים באותה רווחה במשך כעשרים שנה — זאת אומרת, לא בלי הפרעה, אתם יודעים, אלא עשרים שנה של התרגול שלהם, כי הם לא רצו לעשות את ההבחנות, כשהם יכלו להבחין מתי שזה עלה לראשונה בין, נניח, פיטי לשמחה, או בין הגוונים השונים של שמחה. אז מה שקרה זה שזה פשוט נהיה כאילו, עם הזמן, כל האיכויות האלו התערבבו יחד. זה היה מרק נחמד, אבל זה היה רק מרק. כאן בגאיה האוס, לפני כמה שנים — אני לא יודע אם זה היה בזמן שלך כרכז, אבל פעם היו מרקי שאריות. אז בעצם, כל שאריות ארוחות הצהריים, בסוף השבוע, היו מעורבבות לסיר אחד, מחוממות, וזה יהיה… [צחוק] וכמובן שלא היה לזה טעם של כלום. זה פשוט לא היה בטעם של כלום, באמת. אנשים עדיין היו מלאי הערכה, אבל … [צחוק] זה היה נחמד, אבל זה לא שאפשר היה להבדיל שם בין טעמים כלשהם. אם לא נבחין בין הדברים, הסכנה האמיתית היא שנישאר פשוט עם מרק של יופי שלמעשה אף פעם לא באמת מתפתח. זה אף פעם לא באמת מתפתח ומביא לשחרור ולפתיחה של טריטוריות מסוימות.אז שוב, אני סותר את עצמי. לאנשים שונים יש צרכים שונים בזמנים שונים. [37:25]

גם לגבי מאמץ, ביחס לכל מה שאנחנו אומרים, לפעמים פחות מאמץ הוא יותר פרודוקטיבי ברגע מסוים, ממש לסגת. אז זה די מרומז בהרבה ממה שאמרתי. לפעמים אפילו מאמץ יתר קל יכול להפריע לדברים בדרכים שונות. לפעמים ההפרעה הזו יכולה להיות חמורה ביותר, למעשה, כאשר המאמץ גדול מדי. אולי נדבר על זה מתישהו בקרוב. ולפעמים ההפרעה יכולה להיות ממש ממש עדינה. אבל למאמץ יתר יש השפעה. אני חוזר לאנלוגיה הזו של קדר שיוצר אגרטל או סיר על אבניים. לפעמים, עם הידיים, אתה הולך ללחוץ עם יותר לחץ, ולפעמים עם פחות לחץ. וזה מה שמתאים למה שאני מנסה לעצב באותו רגע. במובן מסוים, הידיים תמיד לוחצות. אז פשוט – אם הידיים על החימר הן האנלוגיה של תשומת הלב – תשומת הלב תמיד שם, אבל האופן שבו היא לוחצת משפיע על מה שמתעורר. כמה לחץ משפיע על הצורה שנוצרת. וזה מגיב, וזה משתנה, וזה מאולתר.

יכול להיות גם ש(שוב, למתוח קצת את האנלוגיה) הגודל — אפשר שכל טווח היד שלי יעצב את האגרטל הגדול הזה או את האזור הספציפי הזה שבו הוא מתעקל, ואני עושה את זה ככה. או אולי יש אזור מסוים שבו אני רק רוצה מקום קטן שבו הכלי יהיה צר, ואז אני פשוט שם את האצבעות שלי שם. וזה יעשה משהו. אז שוב, הגודל, הלחץ, כל זה – זה יעצב את מה שיתעורר. וכל זה מאולתר, מגיב, רגיש, משתנה. [39:37]

הבודהה נותן כמה דימויים. הוא מדבר הרבה על מאמץ נכון, מאמץ מאוזן. אתם בטח מכירים את הדימויים האלה, אבל אזכיר אותם שוב. הוא מדבר על ניסיון להחזיק שליו, שהוא ציפור קטנה מאוד, ולהחזיק אותו בידיים – רפוי מדי, הוא עף משם; חזק מדי, ואתה הולך למחוץ אותו.[3] או אנלוגיה אחרת שהוא נתן למוזיקאי, נגן לאוטה — הוא אמר שזה כמו לכוון את המיתרים: חזק מדי, ייקרע המיתר; רופף מדי, אתה לא יכול לנגן כלום. ובכן, אתה יכול, אבל זה ישמע… לא ממש טוב. אז תמיד יש את השאלה הזו, ו- כבר אמרתי את זה בעבר – זו תמיד סוג של שאלה רגישה ורספונסיבית: מה המאמץ? אבל אם מדברים על מאמץ, כפי שציינתי לפני זמן מה, אפשר לדבר על סוג של רמת מיקרו של מאמץ, כלומר, ברגע זה, מה רמת האינטנסיביות הדרושה? מה רמת העידון הדרושה? כל זה.

אבל גם ההשקפה ברגע הזה. לפעמים אנחנו מדברים על השקפה, [ואנחנו] חושבים, "הו, זה כאן למעלה." מה שאני באמת רוצה להעביר הוא, כל השקפה שיש לך כאן למעלה על התמונה הגדולה של התרגול ולאן אתה הולך, בהכרח מחלחלת מטה, או שההשלכות שלה מחלחלות מטה להחלטות המיקרו, להחלטות בפועל מרגע לרגע, לניווט, ומה שאתם עושים בתרגול. אנחנו רוצים לראות את זה ולהבין את זה, ולהבין את כוחן של השקפות. אז חלק מהעניין של המאמץ ברמת המיקרו הוא גם הרגישות והמשחק עם: איזו השקפה יש לי כרגע לגבי מה שאני עושה, מה הדגשים, הגישות, מצבי הרוח?

וישנה רמת מאקרו, שאלת המאמץ ברמת המאקרו. זה אומר, כמו, "האם אני קם ופשוט הולך לטייל עכשיו? האם זה מספיק? האם אני צריך מנוחה? כמה שעות ביום אני עסוק בתרגול פורמלי? האם זה יותר מדי? האם אני דוחס יותר מדי?" או בעצם, האם זה כמו, "יכולתי לעשות יותר"? אתה יודע, האולם פתוח, באמת, באמת, 24/7, וגם חדר התרגול בהליכה. אז אולי יש לך, כאילו, כולם בשטיפת ארוחת בוקר, ואתה יכול לעשות מספר דברים בזמן הזה. אבל אתה יכול לבוא ולשבת או ללכת. לפעמים אנחנו פשוט נכנסים ל"אני רגיל להיות בריטריט, ואני יושב כל כך הרבה". ולמעשה, זה יכול להיות יותר. אז כל רמת המאקרו הזו של המאמץ, אתם יודעים: "האם אני צריך להרגיע? האם אני צריך לעשות יותר?" ושוב, ההשקפות הרחבות יותר הן גם חלק מרמת המאקרו.

בחלק מהתיאור או ההגדרה שלי של מה כרוך בהשגת מומחיות, ציינתי שבשלב מסוים, זה כרוך ביכולת להתהלך בג'האנה, או לתרגל לעשות זאת. אז זה מעניין, כי אם את מגיעה לנקודה הזו, או כשאת מגיעה לנקודה הזו, את אומרת, "אוקי, אני הולכת לעשות את זה," ואת יכולה להסתובב וללכת משך — מה שזה לא יהיה – עשרים דקות הליכה או מה שזה לא יהיה. ואת בג'אנה, או שעה הליכה, וזה הרגיש כמו, "וואו, זה היה נהדר. באמת הייתי שם, ובאמת הייתי בתוך, באיזה מצב של רווחה שזה היה, וממש עם גוף האנרגיה, ושם היה הפוקוס העיקרי שלי, וכפות הרגליים יכלו פשוט למצוא את דרכן." ואז את חוזרת עם השקפה עדינה, "הישיבה הזו הולכת להיות מדהימה עכשיו." וזה יכול להיות! יכול להיות, באמת. אני לא מדבר כל כך על, "תיזהרו מזה". זה מה שאתם שומעים בדרך כלל בריטריטים של תובנה: "הו, זהירות מזה." אני לא מדבר כל כך הרבה על זה. אני מדבר רק על, אנחנו לא תמיד יודעים, כי זו שאלת אנרגיה. אז יכול להיות, זה באמת יכול להיות — העובדה שהיית בג'אנה עשויה באמת להכניס אותך לסוג אחר של קרש קפיצה לפרק הזמן של  תרגול ההליכה הפורמלי או של הישיבה הבאה. אבל יתכן גם שלעשות את כל זה, דרש אנרגיה רבה. ואז את באה ולמעשה את מבינה, "אוי, אני קצת עייפה עכשיו." או שלמוח אין ממש אנרגיה. אז זה עדיין ממש שווה להתנסות, כשתגיעו לנקודה הזו, להיות מסוגלים לעשות את זה ולתרגל את זה.

אבל זה דבר מעניין. אז מאמץ, אנרגיה — ג'האנות מביאות אנרגיה, ללא ספק, אבל הן גם לוקחות אנרגיה. זה הרבה עבודה. אתם משקיעים הרבה עבודה, רק ב, שוב ושוב ושוב, לעבוד באופנים האלה, לשחק באופנים האלה. זה חלק מכל האומנות של להיות בריטריט, וחלק מכל האומנות של התרגול זה לפתח תבונה ורגישות לרמות האנרגיה. ולא תמיד אפשר לחזות את זה מראש, מתי הולכת להיות שקיעה או מתי "עכשיו אני בעצם עייף מהעבודה שעשיתי, ואני צריך לנוח". לפעמים הנפש תצטרך לנוח. היא באמת צריכה לנוח מהאופנים האלו של מאמץ.

עוד דבר מעניין — ושוב, זה אולי משהו שתתקלו בו אחרי שתהיו, או לאחר שיהיה לכם, לא מעט ניסיון עם ג'האנות שונות. קורה לפעמים שאת נמצאת בג'האנה, ואז את מאבדת אותה קצת, או שאת מרחפת, רק לכמה רגעים או משהו, לכמה רגעים. ואז את מחזירה את המיינד חזרה, ובחזרה, אחרי כמה רגעים של "ספייסינג אאוט", הוא חוזר ברמה עמוקה יותר. זה מעניין. הייתי אומר, שתי מסקנות או הרהורים לקחת מזה. (1) האחת היא, אולי "ספייסינג אאוט" זה לא תמיד בהכרח אסון. אז אם אני מהיר מדי עם השיפוט העצמי, אז אפשר להגיד, "חכה. בוא נראה. בוא נראה." אל תניחו מיד שזו בעיה. (2) הדבר השני שצריך לתהות לגביו הוא שאם זה קרה, האם זה יכול להיות אינדיקציה לכך שהיה כאן, מבלי ששמתי לב, קצת מאמץ יתר מלכתחילה? וכשריחפתי, מה שקרה למעשה זה שפשוט הרפיתי קצת. המאמץ השתחרר, וזה מה שאפשר את ההעמקה. אני לא יודע, אבל עבורי זה משהו שכדאי מאוד לחשוב עליו. אז זה יכול להיות אינדיקציה, וזה אמור להגיד לי משהו: "אוקיי, טוב, בוא ננסה אולי לחזור פנימה, ולהיות קצת יותר רפוי לזמן מה, מבחינת המאמץ, קצת פחות רגל על הגז."

ושוב, זה כנראה יותר רלוונטי ברגע שכבר חוויתם חוויות שונות של מצבים ג'האניים, אבל זה עשוי להיות רלוונטי גם בעבודה עם חוויות של הגוף האנרגטי: לפעמים מה שיכול להזדחל פנימה זה שאנחנו מצפים להיות מסוגלים לגשת לחוויה כזו או אחרת או לג'אנה או לאיזשהי איכות של אנרגיה. ובמובן מסוים, זה דווקא טוב. זה טוב ויפה שאנחנו יכולים לצפות לזה. וזה חלק מההבשלה של התרגול, שיכולה להיות למתרגל ציפייה סבירה שזה או זה יתעורר, ושיש יכולת להיכנס לזה. אבל בקלות הציפייה הזו יכולה להפוך לסוג של דרישה עדינה, דרישה עדינה שזה או זה יתתעורר, או שזה יהיה טוב כמו בדרך כלל, או כמו שזה היה אתמול. ויש כאן תפיסה עדינה. זה אולי לא כרוך בהרבה [מחשבה] — זה אולי לא כרוך בשום מחשבה. אבל זה רק סוג עדין של דרישה או עמדה שם.

שוב, רק שינוי קל ועדין של השקפה: במקום זאת, שוב, למה שלא נחשוב על לקלוט, לשים לב, להפוך רגישים ואז להתכוונן לכל התדרים שיש בתמהיל, בתמהיל של גוף האנרגיה, של הרגש, של הדברים הנפלאים שיש שם? וזה שונה. אז אולי זה יהיה תמהיל קצת שונה, אבל השאלה היא, "מה ישנו? ולמה אני יכול להתכוונן?", ולא דרישה. עצם הכוונון לתדרים בתמהיל גוף האנרגיה, עצם ההתכווננות לתדרים בתמהיל של ה-citta, יגביר את התדר.

[48:38] אז אני חייב לשים לב לזה, וזה דורש רגישות מסוימת. אני צריך להיות מוכן להיות מכוון למה שישנו — זו הרספונסיביות. ואז אני צריך להתכוונן ולהתאים עצמי לזה. וההתכווננות תעצים. וזה דבר אחר — אני לא דורש; אני רואה מה יש כאן. מה אפשרי כאן? מה בעצם יש כאן? ואז התכווננות. זה שונה מלדרוש משהו. הדרישה הזו יכולה, כפי שאמרתי, להיות מאוד מאוד עדינה. אם נחזור למה שאמרתי על פיטי, שלמעשה רלוונטי גם ל, בוודאי, לגורמים שונים של הפקטורים העיקריים בארבעת הג'האנות הראשונות, אפילו — למעשה, לא, אולי בכל הג'האנות. במדיטציה, חלק מהעבודה והמשחק שדיברנו עליהם, חלק מהכיוון הזה של להגביר ולמקסם את העונג, ללקק את הדבש מהכוס, או מה שזה לא היה, אפשר לומר, במונחים של סולמייקינג (אני רק מציין את זה בקצרה; זה לא משנה אם אתם לא מכירים את זה), למעשה יש ארוס לאיכות הזו. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה שלו: זה לרצות יותר מגע, לרצות יותר אינטימיות, לרצות לחדור, לרצות להיפתח. אלה מכם שמכירים את תרגול הסולמייקינג, אתם מזהים את זה. זה ארוס, אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה, כי אנחנו לא, בשלב זה, נותנים לזה להתפתח לדימוי — יותר מדי דימוי, או [דימוי] גדול שלם, שם זה מרחיב את הפסיכה, לוגוס, וכל זה. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה. מחוץ למדיטציה, אפשר שזה יהיה ארוס עם הפנטזיה, עם הדימוי וכו', ארוס בהגדרה הגדולה יותר, כלומר ארוס שמתאפשר לו לעורר פסיכה ולוגוס ואת כל הדינמיקה של הסולמייקינג.

אם זה לא הגיוני עבורכם, תשכחו מזה. זה לא חשוב. מה שחשוב כרגע, במדיטציה מרגע לרגע, זה החיפוש אחר העונג, לחפש להנות מזה, להיכנס לזה. תיכנסו לזה. בגדול יותר, מחוץ למדיטציה, ולמעשה בתוך המדיטציה, בשניהם, ההשקפה לגבי העצמי על הדרך היא קריטית. מהי ההשקפה שלי על עצמי כמתרגל, כמי שהולך בדרך? אז הכרתי אנשים שהיו להם כל מיני התנסויות ממש עמוקות במדיטציה לאורך השנים, ומשהו לא בסדר בהשקפה של העצמי על הדרך, ההשקפה על העצמי כמתרגל. ויש מעט מאוד שחרור שנובע מזה. כל הדרך שבה הפסיכולוגיה שלהם מפרשת או מחזיקה את העצמי כמודט: חווה את החוויה הזו, את החוויה הזו, דה-דה-דה-דה-דה-דה, מבין את הרעיון לגבי הריקות, אפילו הייתה חוויה מסוימת של היעלמות או דעיכה — משהו לא עובד. איזשהו חיבור כאילו נתקע בכיוון הלא נכון.

לפעמים ביחס לג'האנה (אני לא יודע אם אמרתי את זה בשיחה בעבר; בהחלט אמרתי את זה בכמה מפגשים אישיים), אנחנו יכולים להיות כל כך לחוצים סביב האוריינטציה ההישגית, ואז השיפוט העצמי. ואתם יודעים, דרך אחת לסוג של להוריד את הלחץ — אני אגיד את זה ואז אני אגיד משהו הפוך — דרך אחת להוריד את הלחץ היא: אוקיי, מה שאנחנו עושים כאן (בענייני הג'האנות, והפיטי, והעונג, וכל אורכי הגל השונים האלה של העונג) זה משהו שדומה ל-, אוקי, את עייפה, והגב שלך כואב. ובבית, או איפה שלא תהיי, יש ספה, ויש עליה הרבה כריות. ואת פשוט מסדרת את הכריות האלה ככה שזה ירגיש הכי טוב ונוח שאפשר. ואת אומרת, "או, אם אני מעבירה את זאת לכאן, זה יותר טוב. עכשיו, הו, זה יותר טוב." זה מה שאתם עושים. אתם הולכים להיכנס לכל העניין של מלא שיפוט עצמי בקשר לזה? זה בעצם מה שאנחנו עושים. זו דרך אחת לחשוב על זה. תורידו את הלחץ בהשקפה. אנחנו פשוט כמו, "אוקיי, הנה חווית הגוף הזו, הנה חווית המיינד הזו, הנה אלה, אתם יודעים, כל מה שמעורב בזה, והנה הגוף האנרגטי הזה. מה יעזור לגרום לו להרגיש טוב?" וזה פשוט לא כזה ביג דיל. משחקים עם זה עד שזה מרגיש טוב, או כדי למקסם כמה שזה מרגיש טוב.

ברמה אחרת, ובחזרה לעניין הארוס, ההשקפה על העצמי שהולך בדרך — אנחנו כן רוצים ש, או זה אפשרי שזו יכולה להיות תחושה אמיתית של ברכה, של מתנה, ענווה, תשוקה, אהבה, דימוי של המסורת, דימוי של הבודהה, דימוי של המורים, דימוי של עצמי על הדרך — כל זה הופך אימג'ינלי במובן המלא של המילה בהקשר של סולמייקינג. וכפי שהבודהא אמר, זה עדיין יהיה כרוך בכאב לפעמים. עדיין יהיה מצוקה, תסכול, אכזבה, לחץ. "מצוקת המודט", הוא מכנה זאת. אבל זה יכול להיות שם, וזה חלק מהחתך של ארוס. זה חלק מהפנטזיה הגדולה יותר של סולמייקינג. לאלו מכם שמכירים תרגול סולמייקינג (אני לא הולך להסביר על זה עכשיו), אנחנו צריכים לקבל תחושה של העצמי על הדרך, דימוי, הבנייה של העצמי כמתרגל על הדרך, באופן מזין, דימוי שבאמת הגיוני עבורנו, שמחזיק אותנו היטב בכל העליות והמורדות. אז כל הדברים האלו שאנחנו נוגעים בהם היום — כל זה רלוונטי, ואף גורם לקשיים השונים והמגוונים שאנו נתקלים בהם בתרגול שלנו. שוב, אנחנו נוטים להחזיק השקפה מאוד צרה של מה שאנחנו צריכים לעשות.

אבל כל העסק הזה הוא לעתים קרובות הגורם לקשיים, וזה יותר סיבתי ממה שאנו נוטים לחשוב עליו כעל הבעיה: חוסר יכולת להיכנס לג'אנה. שוב, אני יכול לחשוב על מתרגלת אחת שבאמת תרגלה מדיטציה במשך עשרות שנים — עשרות שנים, עשרות שנים, עשרות שנים, הרבה ריטריטים וכו', והיא רוצה לפתח את סמאדהי שלה, שזה אומר, עבורה, 'ריכוז' ו'מיקוד'. "אוי, הריכוז שלי כל כך גרוע", שזה משהו שכמעט כולם אומרים. היא אומרת, "התודעה שלי נודדת, ומחשבות באות", ושוב, היא מודדת בדיוק במונחים של מה שאמרתי. אולי לא לשים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות: "כמה מחשבות מגיעות? האם התודעה שלי נודדת?" אבל היא מודדת ככה. היא אומרת, "אני צריכה באמת להיכנס לזה לפני שאוכל לעשות כל סוג אחר של תרגול. אני באמת צריכה לפתח את המיקוד שלי. אני באמת צריך לפתח את הריכוז שלי".

ולמעשה, היות ואני מכיר אותה די טוב כתלמידה, היא בעצם צריכה, הייתי אומר – הרבה יותר חשוב מזה שהיא צריכה לפתח את המיקוד שלה, ולשמור על התודעה מיוצבת על משהו, וכל זה, בעצם מה שצריך לקרות הוא חקירה, חקירה או התפתחות בתרגול של היכולת להתמסר במלאות למשהו. זה דבר שונה מאוד. מה זה באמת להופיע? אני נותן את עצמי. עכשיו, יש סוג של "אני נותן את עצמי. באמת אכפת לי מזה". יש סוג של רמת מאקרו. ויש את רמת המיקרו הזו, כמו כשעשיתי את הקטע עם האמבטיית שמש: פתיחה, התמסרות. הבעיה, הייתי אומר, היא יותר עם זה. היא לא עם שמירה על יציבות התודעה ועם היכולת שלה לעשות זאת. הסיבה שהיא לא יכולה לעשות את זה היא כי יש בה משהו שנמנע – אנרגטית, עם לב שלם, מבחינת הנשמה שלה, גם בחייה, מבחינת היפתחות והתמסרות. ולכן עבורה, רק לעתים רחוקות מאוד יש איזשהו סוג של הצטברות של אנרגיה בהוויה. משהו פשוט חוסם את זה. משהו לא ייפתח לזה. לא מתאפשר לאנרגיה להצטבר. ולמעשה, אלו הבעיות העיקריות. אלו הם הגורמים העיקריים לחוסר היכולת להעמיק בסמאדהי ולגשת לזה. אבל רק לראות בצורה מאוד שונה. אז זו השקפה אחרת.

אבל אתם יכולים גם לראות, אפשר גם לראות (ודיברנו על זה), אתם רואים כמה מאותן סוגיות ממש באות לידי ביטוי בחייה. זה לא כמו, "אה, זו רק בעיה של מיקוד וריכוז." סוגיות מהסוג הזה — של לאפשר לאנרגיה להצטבר, של להיות עם כל הלב, של באמת לתת את עצמה, לעמוד מאחורי משהו, של באמת להיפתח — למעשה מתבטאות גם בחייה וגורמות לכל מיני, בואו נאמר, מגבלות. אז שינוי בהשקפה, שינוי בהבנה, ואז שינוי בדגש של, "מה אני בעצם מתרגל כאן? מה יעשה הבדל? מה חשוב?"

שוב, לפעמים, לעתים קרובות, בני אדם — הגוף אינו פתוח. גוף האנרגיה, כמעין הרגל, לא כל כך פתוח. אז רוב האנשים לא ישימו לב – זה לא משהו שהוא מאוד ברור. כמו למשל אנשים עם תנוחות ממש שפופות ומכווצות; אני לא מדבר על זה. אני מדבר על משהו הרבה יותר עדין שהוא מוחשי, אבל לא ברור, בואו נאמר, לרוב האנשים. ולפעמים זה קשור לאמון. ולפעמים זה קשור, לפעמים אתה רואה, "אה, האדם הזה, גם, למשל, מאוד קשה לו להרגיש משהו כמו התמסרות." כל הדברים האלה קשורים. אתה אומר, "זה עניין של הריכוז." אולי לא קשור לריכוז; זה עניין של משהו אחר, של הלב והנשמה, וכיצד הלב והנשמה, לאורך זמן, מעצבים או מגבילים עמדה אופיינית מסוימת, או דרך אופיינית של הוויית גוף האנרגיה. גוף האנרגיה תמיד זז; הוא תמיד נפתח ונסגר. אבל יכול להיות סוג של — בדרך אופיינית, הוא מעט סגור, כך שדברים מסוימים פשוט אינם אפשריים. ושוב, אולי ללמוד לתרגל אמון בהיפתחות, לתת אמון בהתמסרות, פשוט לאט לאט ללמוד איך לעשות את זה עם האנרגיה, לתרגל את זה.

או כפי שרמזתי קודם, לפעמים מה שקורה הוא שאנשים נכנסים למעין לחץ, או שהתרגשות יתר (שעשויה להיות מאוד מאוד עדינה) מתגנבת פנימה, בדיוק כש, למעשה, יש הרבה מיקוד, יש הרבה ריכוז, יש הרבה פיטי. אולי הם ממש על הסף של הג'אנה הראשונה, אם בכלל מדברים על קצוות. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהם חושבים יותר מדי על קצוות. וההשקפה הזו, היא יותר מדי שחור ולבן. "שם – אם אני רק אוכל להגיע לשם," גם אם "שם" זה, מטפורית, שני סנטימטר מכאן, "זו תהיה הג'אנה." שוב, זו יכולה להיות מחשבה מילולית. יכול להיות שזו לא מחשבה מילולית. וההשקפה הזו של שחור-לבן מאפשרת למתח להתגנב פנימה, ולדחף לחטוף ולתפוס, מה שגורם לבעיה, ללחץ. מה עם, במקום זה, פשוט להיכנס לזה? להיכנס למה שיש בחוויה שהוא נפלא, וליהנות מזה, ולא לדאוג איפה הגבול? ליהנות, ממש להתענג על מה שקיים בחוויה, לעומת הרעיון של להשיג משהו, ואז למדוד אם השגתי אותו. [1:01:06] מה שמעניין אותי זה פשוט להתענג על הדבש הזה.

דבר אחרון. הזכרתי שהבודהא דיבר או תיאר את הג'האנות לפעמים כ'השגות תפיסה'.[4] ומה שאנחנו עושים, הייתי אומר שהדרך הכי פורה, הכי אמיתית, הכי תקפה מבחינה אונטולוגית והכי משחררת לראות את מה שאנחנו עושים בכל התרגול הזה, היא שאנחנו משחקים עם התפיסה. ובמשחק הזה עם התפיסה, ייפתחו 'השגות תפיסה' מסוימות. ודרך ההשקפה הזו, הייתי אומר, היא הרבה יותר משמעותית מ"אנחנו מתרגלים תשומת לב יציבה", או "אנחנו מתרגלים תשומת לב עוצמתית כמו קרן לייזר שמנתחת או מגדילה דברים, כמו להסתכל על דברים דרך זכוכית מגדלת", או ש"אנחנו מפשטים", או אפילו ש"אנחנו משחקים עם אנרגיה".

אני מדבר הרבה על אנרגיה כשאני מלמד. לפעמים, כמו שאמרתי, נראה שזה מועיל להרבה אנשים. יש אנשים שממש לא אוהבים את זה כי זה לא מהדהד להם בכלל; הם לא מבינים את זה. אבל אתם יודעים, אנחנו יכולים לקשר את כל זה לצ'י קונג וכל זה, וזה הגיוני לדבר על אנרגיה. אבל לעתים קרובות מאוד, אם כן, אנחנו יכולים לחשוב, אנחנו יכולים להיות כמו להינעל בדעה מסוימת: ש"אנחנו באמת עושים כאן משהו עם האנרגיה, או עם גוף האנרגיה, או עם הגוף, או עם הצ'אקרות", או עם מה שזה לא יהיה. או "אנחנו מביאים את גוף האנרגיה למצב כזה או אחר של אנרגיה", או מה שלא יהיה. ואנחנו ננעלים ההשקפה הזו. "אני עובד על הכיווץ הזה", מה שזה לא יהיה. "אני פותח פה את האנרגיה". לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מועיל בתור השקפה, ואנחנו יכולים לדבר במונחים אנרגטיים. וכמה מהדוגמאות האלו לקושי, למעשה קל יותר לדבר עליהן במונחים אנרגטיים, ואיך הן מתקשרות לחיים. ולפעמים, אדם פשוט – נמאס לו מהסוג הזה של חשיבה, וזו לא האמת הסופית של מה שקורה. זו רק דרך מסוימת לחשוב על זה, דרך לפרש את זה, דרך לתפוס את זה.

אז הרעיון הזה של השגות תפיסה, והרעיון של משחק עם תפיסה — זה שינוי הכיוון הכי רדיקלי של המסגרת המושגית, ושינוי הכיוון הכי חשוב של המסגרת המושגית שאתם יכולים לעשות, ובאמת להבין מה זה אומר, ולהשתמש בזה דרך שהיא באמת פוריה ולא רק "כן, כן, כן." זה קשור קשר הדוק להבנה רדיקלית ועמוקה של ריקות. הג'האנות, מה אנחנו עושים בג'האנות — לא הסברתי. עברתי הלאה במהירות בשלב הזה של השיחה. נחזור לזה. אבל אם אני מתחיל להבין את הג'האנות כ"אנחנו משחקים בתפיסה, ואז השגות התפיסה נפתחות דרך המשחק שלנו בתפיסה", זה משתלב לחלוטין בהבנה של הריקנת העמוקה של כל הדברים. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה, הייתי אומר. הדבר החשוב ביותר בדהרמה הוא תפיסה: הבנת תפיסה ומשחק בתפיסה. ואתן יכולות לפרש את כל הדהרמה כתורה שמתעניינת בעיקר בזה: משחק בתפיסה. הכל — אפילו דברים שנשמעים כאילו אין להם שום קשר לזה — אתם יכולים להבין את הדהרמה כולה כחקירה של משחק עם תפיסה, וגזירת מסקנות מסוימות ואופנים מסוימים של שחרור מזה.

למה אני מתכוון ב'תפיסה'? תפיסה — saññā היא המילה הפאלית. לעתים קרובות זה מתורגם כמשהו כמו 'תיוג'. בכלל לא לזה אני מתכוון כשאני אומר 'תפיסה'. ב'תפיסה' אני לא מתכוון לתיוג: 'ירוק', 'שרה', 'כרית'. למעשה זה לא 'כרית'; זה 'ספסל'. ב'תפיסה', אני מתכוון, זה מונח אקוויולנטי ל'חוויה' או, יותר טוב, 'מופע'. אני משתמש בשלושת המונחים האלה – ו'תופעה' – לסירוגין: תפיסה, מופע, חוויה, תופעה. אז 'השגת תפיסה' זה לא 'השגת תיוג'. אם הייתי אומר, אם הייתי מתייג את שרה 'בננה', את קירסטן 'רימון' ואת ג'וליאן 'קיווי'… [צוחק] אני לא משחק עם תוויות כאן! אני משחק עם פבריקציה של חוויה, פבריקציה של מופעים. 'אנרגיה' היא תפיסה מפוברקת, מופע מפוברק. זה לא 'אנרגיה'. זה פבריקציה. זו פבריקציה מסוימת של מופע, של חוויה. סוג כזה של אנרגיה הוא סוג כזה של פבריקציה, סוג כזה של כישוף, סוג כזה של אריגה ופיסול של מופעים וחוויה. הג'אנה הראשונה היא סוג כזה של אריגה, של יצירה, של פבריקציה של חוויה, מופע, תפיסה. הג'אנה השמינית היא — בעצם, זו לא דוגמה טובה. נחזור לזה מאוחר יותר. [צחוק]

פפאנצ'ה היא סוג מסוים של פבריקציה של חוויה. גם התודעה היומיומית הרגילה היא סוג מסוים של פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. החיים הם פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מדיטציה היא חקירת הפבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מיומנות ואומנות במדיטציה היא מיומנות ואומנות בפבריקציה ובפבריקציות השונות ומה שהן מובילות אליו. האם הן מובילות לאן שאנחנו רוצים להגיע? אם אני רוצה שזה יוביל אל הלא מפוברק, או לפבריקציה מיומנת, או אל סוג כזה של שחרור, או סוג כזה של מצב, או סוג כזה של איכות, או סוג כזה של אנרגיה, או סוג כזה של ג'אנה – השגות תפיסה. וזה מאוד קשור לריקות, שלמעשה קשורה לפבריקציה של החוויה, לפבריקציה של תחושת הקיום בזמנים שונים.

אז הג'האנות שזורות לחלוטין בתוך כל המובן של מה שהכי חשוב בדרך. זו דרך לחשוב על כל הדהרמה. לראות את זה ככה, עם סוג כזה של השקפה, שונה מאוד מדרכים אחרות שבהן אנחנו יכולים לחשוב על מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. וכמו שאמרתי, עבור חלק מכם — בסדר, אני כן מדבר הרבה על אנרגיה, וחלק מכם מאוד מרוצים מהשפה הזו, אבל זה יכול לפעמים להיות יותר מדי… כאילו זה דבר אמיתי. אם אתה אחד מהאנשים האלה, מה יקרה אם תחשוב מחדש על כל העניין, תחשוב מחדש על התרגול שלך, תחשוב מחדש על אנרגיה, תחשוב מחדש על ג'אנה, תחשוב מחדש על הדהרמה במונחים של תפיסה — ש, כפי שאמרתי, המשמעות של היא לא תיוג?

אוקי-דוק. השעה 5:45. האם תרצו לסיים עכשיו, או שיש כמה שאלות שאולי מרגיש מועיל לשאול? האם זה מרגיש כאילו יש? רק לקבל תחושה של מי עשוי להרגיש שהוא רוצה לשאול. למה שלא ניקח רק כמה שאלות? זה יהיה חלק שלוש. ואז, כן, בוא נראה איך זה הולך. כן.

ריטריט מטא – יום רביעי: עונג והזנה; ממטא לחסד

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

הנחיות מדיטציה: עונג והזנה בתרגול
מדיטציה ושיחה: ממטא לחסד, וכמה תשובות לשאלות טובות