רוב ברבאה: מאמץ והישגים, גישה והשקפה (תרגום: סיון גוטמן)

מכווננות, מיומנות וגישה מועילה בתרגולי סמאדהי, ג׳האנה ובכלל

להקלטה ולתמלול לאנגלית:

https://hermesamara.org/resources/talk/2019-12-20-attitude-effort-achievement-and-view


אני רוצה לדבר עכשיו על מאמץ והישגים, גישה והשקפה. והרבה ממה שאני הולך לומר ישמור על הרלוונטיות שלו, צריך להיות ישים, בכל רמה בה אתן נמצאות, בכל שלב של התפתחות דרך הג'האנות. וכמו שאמרתי, עניין המאמץ אף פעם לא נעלם. זה רק נהיה יותר עדין. אבל עניין הגישה וכל ההשקפה – כל זה כל כך חשוב. ולכן זה צריך לחול – אולי לא הכל, אבל הרבה מזה צריך לחול על כל רמה שאנחנו מדברים עליה.

התכוונתי לומר את זה בערב אחר, אבל אזרוק את זה עכשיו: מעניין לחפש את המילה סמאדהי במילון פאלי ובמילון בסנסקריט, כי זו בעצם מילה בסנסקריט, ולראות כמה מהשימושים ההיסטוריים שלה. אז סמאדהי כמעט תמיד מתורגם כ'ריכוז'. ואני מקווה שאתן יכולות לחוש עכשיו, אני מרגיש שזה תרגום נהדר, ועם זאת יש כמה בעיות שמגיעות עם התרגום הזה: סוג של אינדוקטרינציה מרומזת, ואז חוזרת על עצמה, ואז אינדוקטרינציה מושרשת שמגיעה. אנחנו נוטים לחשוב שזה אומר משהו, נכון? קיבלתן את המסר הזה, קצת.

אם נחפש מה פירוש המילה, זה בעצם אומר 'הסכמה', או, כמו פיוס, כמו קבוצה של אנשים מסכימים על משהו, או שני אנשים מתפייסים. או 'הרמוניה', כמו הרמוניה בכפר או משהו כזה. זו אחת המשמעויות העיקריות של המילה. מה זה אומר על המילה הזו? מה זה אומר לגבי ההשקפה שלך? מה זה מרמז על הקוספציה שלך? מה זה אומר על מה שאת מדגישה? אני לא הולך להגיד שום דבר על זה, אבל שוב, זו ההזמנה, התזכורת להקשיב על הבהונות.

אז, מאמץ – זו שאלה קבועה. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמה מאוד גסה. אנחנו יכולים לדבר על זה במעין רמת מאקרו ורמת מיקרו. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמות עדינות ביותר. מאמץ וגישה והשקפה – אני רוצה להיכנס לחלק מזה. לפעמים מה שקורה, הרבה פעמים מה שקורה, כשאדם אוהב את הדרך ואוהב תרגול, ובאמת יש לו רצון טוב וארוס לכל הדברים האלה, במהלך ריטריט, במהלך התרגול, בקלות רבה אנחנו שמים יותר מדי לחץ. יותר מדי לחץ על התרגול, יותר מדי לחץ על עצמנו. לפעמים, יש אנשים שיצליחו יותר עם קצת יותר לחץ. הם קצת כמו, "אה, זה מגניב. אתה יודע. דברים באים והולכים, ומה שלא יהיה. אתה יודע. זה לא… מה שלא יהיה", והם למעשה היו יכולים להגביר קצת את החום, לעבוד קשה יותר, יותר זמן על הכרית וכו'.

אבל רוב — אני לא יודע [אם זה] רוב — אבל נפוץ מאוד, במיוחד בסוג כזה של ריטריט, שאיפשהו לאורך הדרך זה נהיה קצת לחוץ מדי. הפעלנו יותר מדי לחץ. והרבה מזה לא מודע. אז איך נוכל להוריד לחץ, אם זה המקרה, בדרכים שונות? עוד דבר אחד אני רק רוצה להדגיש: הגוף צריך להיות נינוח יחסית, בוודאי בשלב זה בתרגול הג'אנה, במסע שלכם בתרגול הג'אנה, לרובכם. אנחנו לא רוצים ללחוץ יותר מדי על הגוף על ידי חשיבה, "עדיף להישאר עם רגליים משוכלות. זה יותר טוב. ואני צריך להיות בזה שוב ושוב במשך שעות על גבי שעות, ולשבת עם כאב." וכו'.

כפי שציינתי, את השנים הראשונות — אני לא יודע כמה — של תרגול הויפאסנה שלי ביליתי בעיקר בלהסתכל, להיות עם, לסבול, לעבוד עם, ככל שיכולתי, כאב פיזי. זה היה ישיבה אחרי ישיבה, שעה אחרי שעה, חודש ושנה אחרי שנה של ריטריט וכו'. הייתי אומר שזה פיתח הרבה. כלומר, אני מסתכל אחורה על הצעיר הזה, ואני חושב, אתה יודע, זה חתיכת דבר, פשוט לסבול את כל זה ולהיות מוכן לעשות את כל זה. הרבה התפתח מבחינת סבלנות ורצון והחלטיות, ואני לא בטוח כמה תובנה – מידה מסוימת של תובנה, אבל לא הייתי אומר שזה הדבר העיקרי. בשלב מסוים, המורה שלי נראיין — אני לא זוכר את ההקשר — סיפרתי לה את זה, או שדיברנו על ריטריט שאני יוצא אליו או משהו. והיא אמרה, "אתה יודע, זה נהדר, וזה נהדר שאתה מסוגל לעשות את זה. אבל יכול להיות שהתרגול שלך נעשה קצת צר." כי אם אתה שואל אותי, מה לגבי חקירה של רגשות וכל מיני דברים אחרים, או סמאדהי, או זה – זה היה בעיקר רק להיות עם הכאב. וכפי שציינתי, כריסטינה [פלדמן] הציעה, "למה שלא תנסה להחליף תנוחות לסירוגין?" ואז, זה היה בנקודה הזו שמשהו נפתח. הלחץ הוסר מהגוף, והסמאדהי אז באמת יכול היה להתפתח. אז, להוריד לחץ מהגוף.

דרך נוספת היא דרך נקודת המבט על מה שאנחנו עושים והרעיון של מה שאנחנו עושים. וזה כל כך הרבה ממה שאני רוצה לדבר עליו. [5:38] לפעמים, כמובן, "אני בריטריט של ג'האנה. אני רוצה לפתח את הג'האנה. אני רוצה לפתח את הריכוז שלי," וכו'. לפעמים אנחנו צריכים להרהר, או אולי לעתים קרובות אנחנו צריכים לחשוב על התמונה הרחבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כאן. אני מתכוון למה שאת מפתחת רק על ידי הניסיון, למשל, לשמור על תשומת הלב שלך בקצה האף. אז "אני נכשלת כי דעתי הוסחה במחשבה שוב" זו השקפה, ואז יש מלא רגש ופאפנצ'ה ודוקהה שעולים מתוך השקפה צרה מדי של מה שאת מנסה לפתח. אז כפי שאמרתי, אם אני לוקח בחשבון את העובדה שלמכשולים והיווצרותם יש פוטנציאל נרחב לתובנה, זה מרחיב את היקף ההשקפה שלי, את התמונה שלי של מה שאני מנסה לעשות. זה עושה הבדל עצום. ואז, כשהם שם, אני לא כולי כועס. זה לא כישלון. אני לא שופט את עצמי ככישלון בתור מודט או משהו כזה. אני מפתח רגישות וכל זה. ואולי זה יותר חשוב ממיקוד וריכוז. אני מפתח את כל המשאבים האלה, כפי שאמרנו.

והרבה מזה לא שחור ולבן. לפעמים בעיה נוספת עם השקפה שיש לנו היא שהכל כל כך שחור ולבן. בעצם, איפה השחור והלבן, מבחינת משאבים שמתפתחים, של רווחה או סבלנות, או מה שזה לא יהיה? אני מפתח ריכוז, אבל אפילו זה לא שחור ולבן. סבלנות, כפי שאמרתי, נחישות, היענות, משמעת – כל זה נמצא בתמונה הגדולה של מה שמתפתח, וכשזה לא הולך טוב מבחינת כמה אני נשאר עם התחושות [באף], אני צריך לפתוח את ההשקפה הזו. או בתחילת ישיבה, אני באמת צריך לקבל תחושה של התמונה הגדולה יותר של מה שאני עושה, של מה שמתפתח כאן. זה עושה הבדל גדול. אני, כמובן, מפתח מיינדפולנס. בכל פעם שהמוח נודד, התודעה היא שמבחינה שהמוח נדד. אז זה רגע של תשומת לב, ואני חייב לראות את זה. זה גם חלק ממה שאני מפתח. אל תתנו להשקפה להיות צרה מדי, כי כמו שאמרנו עם אנלוגיית השולחן שיש לו רק רגל אחת, צר מדי זה לא מספיק בסיס תמיכה, והדברים יתהפכו מאוד מאוד בקלות. [8:09] מעט רוח נושבת, הדברים נהיה קצת קשים, ואנחנו נעשים מדוכאים. משהו נופל.

בתקווה, עם הזמן, אני משחרר את השיפוטיות. אז בכל פעם שהמוח נודד, אני שופט פחות. ולא רק שאני מפתח ריכוז, אלא אולי אני מפתח, אני דואג לעבוד גם על זה, כמעין גורם אינטגרלי, ארוג פנימה. כל הדברים האלה ממש ממש חשובים. ועבור אנשים מסוימים, הם הולכים להיות — פיתוח הסבלנות, הויתור על שיפוט עצמי, פיתוח משמעת, פיתוח נחישות — כל זה בעצם יהיה חשוב יותר, משמעותי יותר עבור השחרור שלכן ועבור ריפוי הלב והחיים שלך מאשר השגת ג'אנה כלשהי. אני באמת מתכוון לזה. יש אנשים, זה כמו, "כן, ג'אנה, נהדר. אבל מה עם זה?" מה עם השיפוט העצמי הזה? מה עם מה שזה לא יהיה?

הזכרתי אתמול סוג כזה של מיקרו-הרגל – זוכרות, סוג כזה של, "אה, זה לא ממש טוב כמו שזה היה אתמול. יכול להיות טוב יותר." זה גם בתמונה הגדולה יותר של מה שמתפתח. ההשפעה של סוג כזה מעודן של סלידה, ברמת המיקרו, או ראייה שלילית – ההשפעה של זה על חיינו היא עצומה. ולכן, אם זה חלק מהתמונה הגדולה יותר שלנו של מה שאנחנו מפתחים, זה גם מרחיב את המיכל של מה שאנחנו עושים, את המבט על מה שאנחנו עושים, ומכאן, את היציבות של הכלי שלנו. עוד משהו לגבי המיקרו-הרגל הזה: האם אני יכול ללמוד לשחרר את המיקרו-הרגל הזה של "זה לא מספיק טוב" ועדיין לעבוד ולשחק באותו הרגע? ואז אין כאן סתירה. איך יכול להיות לנו כיוון שכלפיו אנחנו עובדים או משחקים, ועם זאת לא יהיה לנו את ה"לא מספיק טוב" השלילי הזה, או לפחות לא לתת לזה לנהל את ההצגה, ולצבוע בגוון השלילי שלו את כל ההתרחשות. 

מתי זה מכשול וקילסה (kilesa), ה"זה יכול להיות יותר טוב" הזה? מתי זה מכשול, ומתי זו באמת רק הבחנה נבונה, שהיא בעצם חלק מהאופורטוניזם הזה? מתי להרפות מה"אוי, זה יכול להיות יותר טוב" – מתי זה שינוי מיומן בגישה, ומתי זה רק עצלות ואינרציה? "אה, זה בסדר." אנחנו בעצם רק משלימים עם משהו, אבל זה נובע מעצלות ואינרציה. [11:18] זו שאלה ממש מעודנת, ממש חקירה מעודנת.

לעשות ריטריט ג'האנות או לתרגל ג'האנה לטווח ארוך, לפתח את זה, זה באמת יפתח את היציבות שלנו, את היכולת שלנו להישאר יציבים לטווח ארוך עם כל מה שאנחנו מחויבים אליו, כל מה שאכפת לנו ממנו עמוקות בחיים — הפרויקטים שאנחנו רוצים להגשים, השירות שאנחנו רוצים לתת — כי יש לנו יותר יכולת, יותר משאבים. אנחנו גם מאמנים את היציבות מרגע לרגע, כמובן, אבל צריך הרבה יציבות כדי פשוט להמשיך לבוא ולהמשיך להתכוון לעשות תרגול סאמדהי. אז היציבות שאת צריכה כדי לבוא שוב ושוב ולהמשיך להפנות את דעתך בכיוון מסוים — את למעשה מטפחת את סוג היציבות הנדרשת כדי להיות שם עבור הכוונות שלך לטווח ארוך, ולהישאר יציבה איתן, ועם המטרות והפרויקטים שלך ומה שבאמת חשוב לך, ולהתבטא בחייך בדרך שהולכת לקראת זה. אז יציבות, היכולת הזו ליציבות, היא בהחלט תוצאה של ג'אנה, אבל היא גם סיבה. היא חלק מהתנאים התומכים הסיבתיים. כל מה שקשור בזה, וכל זה, אני חושב, צריך להיות בתמונה הגדולה. אם התמונה נהיית קטנה מדי, נהיה אומללים לעתים הרבה יותר קרובות, ולחוצים ובשיפוטיות עצמית והכל.

אוקיי, אז מדברים על להוריד את הלחץ. לפעמים בהתחלה, התחלות הישיבות הן רגעים מעניינים למדי. לפעמים, כמובן, אתה נכנס ישר, נכנס ישר לעבודה, נכנס ישר לשחק, אתם יודעים, רק, "אוקי, קדימה." ולפעמים זה פשוט, אתם יודעים, את יכולה להיכנס ולבלות לזמן מה, פשוט לשבת שם, ויש סוג של מיינדפולנס קל, ובאמת מה שאת עושה זה פשוט להירגע, לבלות, רק לבדוק שאת לא לחוצה מדי לגבי כל העניין. לפעמים, עבור אנשים מסוימים, או עבור מודטים מסורים, עצם ההתיישבות בתנוחת המדיטציה מביא אוטומטית מערך שלם של השקפות וחבורה שלמה של לחצים. זה פשוט מקושר עם הכניסה לאולם המדיטציה, או לישיבה על כרית בתנוחה מסוימת, ואנחנו מביאים את כל המטען הפסיכולוגי הזה, שלפעמים הוא מעודן, ולפעמים פחות מעודן. אז בהתחלה, לפעמים זה יכול להיות פורה — פשוט לנוח. לְהִרָגַע. להסתכל מסביב. זה מוריד את הלחץ. ולפעמים, זה מאפשר לגוף האנרגטי להפוך להרמוני יותר, באופן טבעי, אורגני, במידה מסוימת, מכיוון שהלחץ – לעתים קרובות לחץ לא מודע שאנו מביאים – למעשה סוחט את הגוף האנרגטי בצורה מסוימת שאינה מועילה. [14:17]

ושוב – הזכרתי את זה בפתיחה – אני חושב שלפעמים לפתוח את הכוונה: "למה אני כאן?" הופך להיות כל כך מרוכז ב'אני' ו'התרגול שלי' ו'ההישג שלי', ואז ל'אני בהשוואה למישהו אחר' וכו' וכו'. האם אפשר להמשיך לפתוח את זה כך שאני בעצם לא עושה את זה רק בשביל עצמי? או אולי אני לא עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. דברים מסוג זה יכולים להיות מאוד מאוד משמעותיים, מאוד מרכזיים מבחינת ההשפעות שלהם. ושוב, אם אני בא ואומר, "יש לי ריטריט ג'אנות של שלושה שבועות או עשרים ושלושה ימים", מה שזה לא יהיה, או "יש לי ריטריט של שבוע", או "יש לי חודש", או "יש לי שנה", או מה שזה לא יהיה. ואז אנחנו יכולים לפעמים – לעתים קרובות במודע, ולפעמים חצי במודע – לתכנן מעין לוח זמנים של הישגים: "אני מניח שעד סוף השבוע השני אני אהיה שם." ואם זה שנה, אז אתה באמת הולך להיות… אתה יודע. [צוחק] או שלושה חודשים, או מה שזה לא יהיה. לוחות זמנים ממש לא מועילים בזה. ובכן, הם עוזרים לסבול. [צחוק] אז אם את רוצה לסבול, תבני לעצמך לוח זמנים של הישגים, של מה את מקווה להשיג מתי, או מה את די בטוחה שאת הולכת להשיג מתי, או אפילו מה את מתכוונת להשיג מתי. זה סוג של מכשול, במובן מסוים, למעשה. עזבי את זה, ותעבדי ותשחקי – תעבדי או תשחקי, איך שאת מעדיפה.

מה זה שיש לעבוד לקראתו? כל כך הרבה פעמים, מה שקורה בהקשרים רוחניים מסוימים, זה שיש כל כך הרבה כאב סביב הרעיון של מטרה או הישג, או בלהשיג דבר זה או אחר או מה שזה לא יהיה, שזה כל כך כואב, במיוחד למערביים, שהם פשוט זורקים את זה החוצה. ואז אנחנו מקבלים לימוד של "אין שום מקום ללכת אליו, אין דבר שיש לעשותו, דא-דה-דה-דה-דה". וזה או זה או זה. החיים שלנו לא כאלה. יש מקומות ללכת אליהם בחיים שלנו. יש דברים לעשותם. יש דברים שאכפת לנו מהם. אנחנו צריכים שיהיו לנו מטרות. אנחנו צריכים לעשות דברים. אנחנו צריכים לגרום לדברים לקרות. זה חשוב לנשמה שלנו. איך אני עושה את זה? איך אני מתייחס לעבודה לקראת מה שאני אוהב, מה שאני מרגיש שחשוב, לשחק בצורה כזו, ובכל זאת לעשות זאת ללא לוח זמנים, למשל? לשחרר את זה. אני לא צריך להיות לחוץ בקשר לזה. או שזו אמנות להיות בעל מטרה ולעבוד לקראת מטרה, ולהיות מודע לאיפה נכנס הלחץ בתוך זה. אולי זו דרך טובה יותר לומר זאת. כי זה ייכנס, אם אתה אוהב את הדברים הזה. אתה תסבול. אתם הולכים לסבול בריטריט הזה בדיוק מהנקודה הזו, אם מספיק אכפת לכם. אם לא אכפת לכם, כנראה שלא תסבלו. אבל אם אכפת לכם, אתם הולכים לסבול.

והבודהא דיבר על זה. הוא כינה זאת: "המצוקה של המודטים".[1] אם אין לך את זה, משהו לא בסדר. משהו, הייתי אומר, לא בסדר בתמונה הגדולה שלך, בגישה שלך. אז זה יבוא, וחלק מהאומנות הוא, "אה, הנה זה", ולשים לב, אפילו ברמות ממש עדינות, מה מזין אותו? איזלו תפיסות מזינות אותו? איזו דרך התנהלות מזינה אותו? זה חלק מהאמנות.

ושוב, זה מתקשר לעניין הזה של ההישג: "האם זה זה? יש לי את זה? האם זו הג'אנה הראשונה? האם אני בתוכה? האם אני בחוץ? האם השגתי את זה? האם יש לי את זה?" וזה, כמובן, קשור לשאלה הזו שדיברתי עליה כמה פעמים: מה נחשב ג'אנה? "יש לי את זה? זה זה?" תלוי איך אני מגדיר "זה", נכון? אז שוב, לעתים קרובות, השאלה הזו של "מה בעצם נחשב כג'אנה הראשונה? מה נחשב כג'אנה כל שהיא? מה עונה להגדרה של ג'האנה?", היא לעתים קרובות – איך לומר את זה? — רק להנמיך את הטון בשפה הפנימית שלי — ניתן לעתים קרובות להעלות את השאלות האלו בדרכים אינטליגנטיות יותר, אני חושב. בדרכים פוריות יותר. לעתים קרובות זה לא. [צחוק] מה חשוב? מה חשוב? אל תאבדו את הראייה הזאת. תנו לשאלות שלכם, תנו לדגשים שאתם שמים, תנו לעמדות שלכם, ותנו לפרקטיקות שלכם — לנבוע מ"מה חשוב? מה אני רוצה? לאן אני בעצם מנסה להגיע?" וזה מעניין, אם חושבים על זה. יש כזה מתח ומהומה סביב מה זה ג'אנה ומה זה לא ג'אנה, או בשיח הפנימי של אדם, או במונחים של פולמוס וויכוחים וכל הדברים האלה.

אם אתה חושב על, אני לא יודע, משהו כמו מיינדפולנס או גורם אחר בדרך המתומנת, האם יש לנו אותו סוג של עניין סביב זה? או שבעת גורמי ההתעוררות? רוב האנשים, עם כל הדברים האחרים האלה — "מה זה מיינדפולנס? האם זה מיינדפולנס? או שזה לא מיינדפולנס? האם זה רגע של מיינדפולנס?" זה לא כל כך שחור ולבן. או מטא היא דוגמה אפילו יותר טובה, כי דיברנו על זה קודם. כן, עלינו להכיר בכך שזה מועיל להגדיר מטא. על מה אנחנו מדברים? אנחנו לא מדברים על, כאילו, "אם אתה לא אוהב אותי בחזרה אני הולך לקפוץ מהחלון." זה לא מטא. אז זה טוב [לדעת]: "אוקיי, מטא זה זה. זה ללא תנאי. זה ללא היאחזות. זה אוניברסלי." זה טוב, אתה יודע – איחולי טוב. זה טוב להגדיר מה זה מטא. אבל התרגול של מטא, אתם יודעים, לפעמים הוא חזק יותר, לפעמים הוא חלש יותר, כפי שאמרנו זה עתה. יש לו כל מיני תתי רגשות או טעמים. זה קומפלקס של הרבה דברים שונים — או לפעמים אין שם רגש, וזו רק כוונה. כל זה זה מטא, אתם יודעים. לפעמים, בזמנים מסוימים, היא פחות או יותר מטוהרת מהאויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היצמדות. נכון? זה ספקטרום, והרבה דברים כלולים בתוכו. וכל זה נחשב כמטא, נכון? זה אמור להיחשב.

מדוע אנו חושבים על ג'אנה – ג'אנה ראשונה, ג'אנה שלישית, מה שזה לא יהיה – כמשהו שונה בדרך כלשהי? למה יש לזה – מה קורה? איכשהו, בצורה כל כך עקשנית וללא עוררין, אנחנו תופסים את הג'אנה כמשהו שונה. המילה האחת הזו נהייתה כל כך טעונה. וכפי שאמרתי, אני רק מניח את השאלה הזו: האם אפשר לחשוב ולהתייחס לכל הדברים האלה באופן קצת יותר אינטליגנטי? בואו נגיד את זה ככה. אז כן, לפעמים עדיף פשוט לוותר על השאלה הזו, אם זה 'אוכל לכם את הראש'. והמוטרדות הזאת יכולה להיות לחלוטין לא מילולית. אני אחזור לזה בסוף. אני מוטרד "האם אני בתוך הג'אנה או מחוץ לג'אנה?" ואני אפילו לא חושב, "האם אני בפנים או בחוץ?" פשוט תיכנסי לזה. רק תהני מזה. פשוט עבוד או שחק או נסה למקסם את ההנאה שלך. [21:43]

בעניין ההשקפה והגישה והדגשים וכל זה, האם אמרתי אתמול, איכות על פני כמות? אמרתי את זה, נכון? כֵּן. לעתים קרובות, בעיקר, הייתי אומר שזה עוזר לתעדף את איכות הקשב על פני כמות הקשב — כלומר, "כמה זמן עובר עד שדעתי מוסחת?" זה עדיין חשוב, לשמור על תשומת הלב מעוגנת. אבל הייתי אומר שלרוב האנשים הרבה יותר טוב לתת לזה חשיבות משנית ביחס לאיכות. ולמה הכוונה איכות? תרגול עם כל הלב  הוא חלק מאיכות. עד כמה, ברגע הזה, אני יכול להיפתח עם כל הלב, ולתת, ולהתקרב, ולהתעניין, ולתת את עצמי למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו? וזה אחד מהדברים האלה — בסדר, אז זה ממש חשוב ברמת המיקרו כאן. זה גם ממש חשוב בחיים. אתם יודעים, היכולת, היכולת, הנכונות להיות מכל הלב – לפעמים זה מה שחסר לאדם, לא רק בתרגול הריכוז שלו, אלא גם בחייו. זה דבר חשוב. כמה אני יכול להיות עם כל הלב ברגע הזה, עם הדבר הזה, עם האדם הזה, מה שזה לא יהיה, עם התשוקה הזו, עם הנושא הזה, עם מה שזה לא יהיה?

אז איכות פירושה עם כל הלב, אבל גם כמה מהדברים שדיברנו עליהם אתמול: ויסות העוצמה הזה. איכות אין פירושה רק דרגת עוצמה '11' כל הזמן. המשמעות היא כוונון העוצמה של תשומת הלב בהתאם למה שמתרחש ברגע. ואם אתה אומר, "אני בעצם לא בטוח שאני יודע מה זה אומר, עוצמה, או שאני יכול להרגיש מה זה אומר", זה משהו שהייתי ממליץ לכם להתנסות איתו. שחקו עם זה. קבלו תחושה של העברת הילוכים או סיבוב החוגה למעלה ולמטה של עוצמת הקשב. כי שוב, בחזרה לנושא הזה של אינרציה: לפעמים זה כמו, "אני שם לב. אני שם לב. מה זה? אני רק שם לב. אוקי, אין על מה לדבר. אני שם לב." "אתה עם הנשימה שלך?" "כן, אני שם לב לנשימה שלי." אבל האינרציה, שם, זה לא לטרוח באמת לשחק עם זה, לקבל תחושה של, "אה, זה מה שזה, ככה זה מרגיש להיות בתשומת לב אינטנסיבית. ככה זה מרגיש להוריד מעוצמת תשומת הלב." ולפעמים פשוט לא חקרנו את כל זה כי יש מידה מסוימת של אינרציה. אנחנו רק חושבים על תשומת לב, מיינדפולנס, מה שזה לא יהיה. אז עדינות, קלילות של תשומת הלב — כל זה קשור. דיברנו על זה אתמול.

גם החוויה המרווחת באופן יחסי הוא חלק מהאיכות. איזה סוג של ריווח של תשומת הלב עוזר? אז בחזרה למה שדיברנו על פיטי מוקדם יותר היום, אתן יודעות, איזה מוד? (כלומר איזה אופן? מיקוד חודר לעומת רספטיביות) כל זה הוא חלק מהאיכות, להיות מוכן לשחק עם תחושת המרחב של תשומת הלב. לפעמים, ברגעים מסוימים, יש מקום אפילו לסוג של רגישות פואטית או אפילו אימאג'ינלית בהתייחסות למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו — הנשימה, למשל. לפעמים, לרוב המתחילים ברוב הריטריטים, אנו נוטים [לומר]: "שימו לב לתחושות כפי שהן. אל תדמיינו. אל תחשבו שום דבר" וכו'. ואז כאשר אנו מציגים את התרגול עם הגוף האנרגטי, אז אנחנו אומרים, "זה בסדר לדמיין. והעניין הוא לא באמת התחושה. כלומר, זה סוג של תחושה, אבל זה סוג אחר של תחושה." אבל בעצם, מה לגבי אם זו לא רק תחושה ולא רק אנרגיה? מה זה יהיה, לפעמים – בסוג כזה של ריטריט, זה כמו להוסיף תבלין לארוחה – מה זה לנשום את נשימתו של אללה הרחמן והרחום? מה זה לנשום את נשימתו של אלוהים? עכשיו, אם אני רק מחזיק את דרך ההסתכלות הזו בקלילות ביחס לנשימה. מה קורה?

כמובן, זה אולי לא יעבוד בשבילך בכלל. אין כאן נוסחה. הנקודה היא שיש דרכים לחוש את מה שאת חשה, מה שאת מתרכזת בו, ולחוש את זה ברגישות יותר פואטית או אימאג'ינלית. הנשימה של האהוב, הנשימה של האלוהי, הנשימה של טבע הבודהה — אלו הן רק דוגמאות. או שהנשימה נצבעת, איכשהו: אני נושם רחמים. אני נושם ומוציא חמלה, מה שזה לא יהיה. יכול להיות שבזה (ועבור חלק מכם שמכירים את תרגול האימאג'ינל; אני לא הולך להסביר זאת), יכול להיות שכל תחושת העצמי בשלב זה הופכת אימאג'ינלית. יכול להיות שזה בסדר. שוב, חזרנו לכוונה. מה הכוונה העיקרית שלי כאן בריטריט הזו? אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לכל הדבר האימאג'ינלי וכו', אבל זה כמעט כמו לעשות טיטור – כמה מהחוש האימאג'ינלי הזה או הרגישות הפואטית הזאת יש בתמהיל של מה שקורה. אז כמו שאמרתי, להוסיף רק קצת מהתבלין הזה פנימה — זה יכול להצית משהו, במקום "שום דבר לא באמת קורה". קצת מזה יכול לשנות את כל מערכת היחסים. למה? זה חוזר למה שאמרתי קודם: מה הכי עיקרי בהתעוררות פיטי? פתיחות הלב, פתיחות של ההוויה — זה בעצם מה שעושה את ההבדל הגדול ביותר.

[27:59] לפני שנים, קירסטן ואני הלכנו לבקר — היה לנו חבר שהוא חוקר בברלין, הבחור שממנו למדתי סנסקריט. והוא נתן לי את הטקסטים האלה ממערות באפגניסטן, מערות בודהיסטיות באפגניסטן, בסנסקריט. והן היו גרסאות של האנאפאנהסאטי סוטה (Ānāpānasati), תשומת הלב של הבודהא לנשימה. אבל היו להם כל מיני דברים כמו, "דמיין שאתה נושם נשימה כחולה", או עם צבעים ודימויים בתוכם. איבדתי אותם, לצערי. [צחוק] הם לא היו המקוריים! [צחוק] אבל בכל מקרה, דברים כאלה הם במסורת. אז קצת מזה, קצת מזה, לטטר קצת, טיפה מהשמן האתרי הזה או כל דבר אחר — זה יכול להצית משהו. קורטוב של תבלין בארוחה. אבל הכל מאוד עדין, מאוד עדין. לפעמים כשאנשים מדברים על, כמו, טונגלן, נשימה של חמלה פנימה והחוצה — לפעמים כשאנשים מתרגלים כך, הכל כבד מאוד. הכל מאוד מגושם וסוג של גס. אני מדבר כאן על משהו הרבה הרבה יותר עדין. זה ממש כמו טיפה קטנה של משהו לתוך תערובת.

[29:17] אוקיי, בחזרה לזה — אני כנראה לא אטחן את זה הרבה אחרי השיחה הזו. אבל שוב, כל כך בקלות אנחנו יכולים להגיע – מהעבר שלנו, מהאינדוקטרינציה שלנו – לחשוב על, "מה אנחנו עושים כאן? אנחנו מפתחים את המיקוד שלנו, מפתחים את הריכוז שלנו, או איכשהו מנסים להיות או להיכנס לתוך מצב שבו אין מחשבות". ואז אנו מודדים את כל העניין עם, "כמה זמן אני על האובייקט הזה? כמה קורה שעולות מחשבות וכו'?" האם יכול להיות שההשקפה הזו היא חלק מהאינרציה שלנו? האם יכולה להיות לנו אינרציה סביב השקפה זו? כפי שאמרתי, חלק מהדברים האלה שמקבלים דגש הם למעשה, אם מסתכלים על כל המכלול של מה שהבודהא אמר על כל זה, זה רק ביטויים ספורים פה ושם. איכשהו הם נשלפו, חזרו עליהם הרבה, הודגשו, הפכו לאינדוקטרינה. איך זה יהיה להדגיש לפעמים, או במקום, או אפילו בעיקר, את הרעיון הזה של עצם השאיפה לטפח ולמקסם, אפילו, את העונג וההנאה? חקר העדינות, חקר הטריטוריה השלמה ממילא, רק החקירה ואהבת החקירה, ואהבה למה שנפתח? איך זה היה אם אלו היו הכוונות והדגשים העיקריים, במקום מיקוד, ריכוז, היעדר מחשבות וכו'?

קודם, אני חושב שאמרתי את זה, תלוי כמה ניסיון יש לך, אבל לאנשים מסוימים, בנקודות מסוימות בתרגול שלהם, עשוי להיות ממש טוב לעזוב את כל הפרדיגמה של הג'האנות, את כל המסגרת הרעיונית של הג'האנות לזמן מה, ולמעשה אולי פשוט לחשוב על תרגול תובנה ותרגול סמאדהי. והכוונה בתרגול סמאדהי היא לא כל כך מיקוד וריכוז, אלא כפי שאמרתי, הרווחה הזו, טיפוח הרווחה, העונג וההנאה. נחזור ל"מה המשמעות של סאמאדהי?", הרמוניזציה, הסכמה, פיוס. מה זה מציע? איך זה מרגיש? ויחד עם שמיטה של כל המסגרת הרעיונית של הג'האנות, אנחנו גם שומטים את השאלה הזו של (או מפחיתים אותה משמעותית) "זה זה עכשיו? השגתי את זה?" לפעמים מה שזה עושה, השאלה הזו, זה שהיא יוצרת סוג של התרגשות-יתר עדינה ברגע, או היאחזות או ניסיון . והבודהא אומר בעצם בסוטות כשהוא מתאר את הג'הנאות: "אל תחטוף. בלי לחטוף בג'האנה הראשונה, בלי לחטוף את הפיטי."[2] אבל החטיפה באה מתוך גישה מסוימת, מתוך גישה מסוימת. השקפה מסוימת, מתוך מצב נפשי מסוים. [32:33] זה משהו שקורה ברגע, שנובע מהשקפנ. אתם רואים כמה חשובה השקפה? ובלהניח לכל המערכת הזו של הג'האנות, [יש] למעשה פחות שיפוט עצמי, מכיוון שלעצמי אין את כל הסולם מדידה הזה, הסולם הזה שבאמצעותו נעשה דירוג עצמי, מדידה, וכל המנטליות הזו של הישגים. הרבה מההשקפות האלו למעשה רק יפעלו נגד העמקת הסאמאדהי ונגד פתיחה של הג'האנות.

אז לפעמים, עבור אנשים מסוימים, בשלבים מסוימים של התרגול שלהם, למעשה פשוט להוריד את כל המסגרת של שמונה ג'האנות, ורק לחשוב על, לחלק לשניים: יש תרגול תובנה, ויש תרגול סמאדהי. סמאדהי עוסק בלהנות. [צחוק] למעשה, גם תובנה, בדרך שבה אני מלמד אותה. אז זה רק מעט שונה באיך שניגשים לזה. אני אסביר את ההבדל. בתרגול תובנה, זה אמור להיות ממש נחמד. זה אמור לפתוח חוויה טובה, כי בתרגול התובנה, מה שאנחנו עושים זה, אנחנו משחררים את ההיאחזות ברגע. ההיאחזות היא שגורמת לדוקהא. דרך הסתכלות תובנה, בהגדרה שלי, היא משהו שמשחרר היצמדות. לכן זה צריך להביא הקלה, שחרור, וזה מרגיש נחמד. אבל מה שמעניין אותנו, אם כן, כשאנחנו עושים תרגול תובנה, הוא כל התהליך הזה: איפה ההיאחזות? איך אני משחרר את זה? אילו דרכי הסתכלות עובדות כדי לשחרר את ההיאחזות? ומה קורה בתחושת העצמי, העולם, הדוקהא, המציאות שלי כשאני מרפה מההיצמדות? אז כל זה — זה בהחלט בילוי נעים, אבל זה סוג מסוים של בילוי נעים.

תרגול סמאדהי עוסק יותר ב, ובכן, הנה האיכות הנפלאה הזו שהתעוררה. ויכולות להיות איכויות יפות רבות ושונות. עכשיו זה באמת, כפי שאמרתי, להתערבב בזה, או לפתוח את עצמי לזה. באמת להיכנס לזה. ואני פחות מתעסק בשאלות האחרות האלה, בעיקרון, לגבי היאחזות והמציאות וכל זה. אז בשני התרגולים — זה אמור להיות נחמד. [צחוק] אוקיי, אז אם אדם מרפה מהמסגרת של הג'האנות לזמן מה, ואז הוא יכול להתחיל להבחין, בהדרגה, בגוונים השונים בחוויה שלו. רק מלחשוב על סמאדהי ועל האיכויות הנפלאות האלה, וליהנות מהן, לאט, לאט, אני מתחיל להבחין בין הגוונים השונים והאיכויות והתדרים האלה. ואז בשלב מסוים, אתם יכולים לחזור למסגרת של הג'האנות ביחס לזה, עם פתקי Post-it.

אנשים אחרים, כפי שאמרתי, באמת צריכים להבחין יותר. זה באמת הזמן בתרגול שלהם שבו הם צריכים לעשות יותר אבחנות, יותר הבחנות בין "זה סוג כזה של עונג. זה סוג כזה של טריטוריה. וזהו. ובמה זה שונה? ומהן הטריטוריות השונות ומה הם תתי-הטריטוריה שם?"

ונחזור לדבר הזה: מהו מגרש המשחקים שלי? מה זה אומר לפתח מומחיות? אם לא נעשה הבחנות בתוך כל הטריטוריות האלו, הפירות שנפיק מהם יהיו פחותים בהרבה. ואני מכיר מודטים שיכולים להגיע לרווחה, והם יכולים לשבת ברווחה במשך שעות, למעשה. והם יושבים באותה רווחה במשך כעשרים שנה — זאת אומרת, לא בלי הפרעה, אתם יודעים, אלא עשרים שנה של התרגול שלהם, כי הם לא רצו לעשות את ההבחנות, כשהם יכלו להבחין מתי שזה עלה לראשונה בין, נניח, פיטי לשמחה, או בין הגוונים השונים של שמחה. אז מה שקרה זה שזה פשוט נהיה כאילו, עם הזמן, כל האיכויות האלו התערבבו יחד. זה היה מרק נחמד, אבל זה היה רק מרק. כאן בגאיה האוס, לפני כמה שנים — אני לא יודע אם זה היה בזמן שלך כרכז, אבל פעם היו מרקי שאריות. אז בעצם, כל שאריות ארוחות הצהריים, בסוף השבוע, היו מעורבבות לסיר אחד, מחוממות, וזה יהיה… [צחוק] וכמובן שלא היה לזה טעם של כלום. זה פשוט לא היה בטעם של כלום, באמת. אנשים עדיין היו מלאי הערכה, אבל … [צחוק] זה היה נחמד, אבל זה לא שאפשר היה להבדיל שם בין טעמים כלשהם. אם לא נבחין בין הדברים, הסכנה האמיתית היא שנישאר פשוט עם מרק של יופי שלמעשה אף פעם לא באמת מתפתח. זה אף פעם לא באמת מתפתח ומביא לשחרור ולפתיחה של טריטוריות מסוימות.אז שוב, אני סותר את עצמי. לאנשים שונים יש צרכים שונים בזמנים שונים. [37:25]

גם לגבי מאמץ, ביחס לכל מה שאנחנו אומרים, לפעמים פחות מאמץ הוא יותר פרודוקטיבי ברגע מסוים, ממש לסגת. אז זה די מרומז בהרבה ממה שאמרתי. לפעמים אפילו מאמץ יתר קל יכול להפריע לדברים בדרכים שונות. לפעמים ההפרעה הזו יכולה להיות חמורה ביותר, למעשה, כאשר המאמץ גדול מדי. אולי נדבר על זה מתישהו בקרוב. ולפעמים ההפרעה יכולה להיות ממש ממש עדינה. אבל למאמץ יתר יש השפעה. אני חוזר לאנלוגיה הזו של קדר שיוצר אגרטל או סיר על אבניים. לפעמים, עם הידיים, אתה הולך ללחוץ עם יותר לחץ, ולפעמים עם פחות לחץ. וזה מה שמתאים למה שאני מנסה לעצב באותו רגע. במובן מסוים, הידיים תמיד לוחצות. אז פשוט – אם הידיים על החימר הן האנלוגיה של תשומת הלב – תשומת הלב תמיד שם, אבל האופן שבו היא לוחצת משפיע על מה שמתעורר. כמה לחץ משפיע על הצורה שנוצרת. וזה מגיב, וזה משתנה, וזה מאולתר.

יכול להיות גם ש(שוב, למתוח קצת את האנלוגיה) הגודל — אפשר שכל טווח היד שלי יעצב את האגרטל הגדול הזה או את האזור הספציפי הזה שבו הוא מתעקל, ואני עושה את זה ככה. או אולי יש אזור מסוים שבו אני רק רוצה מקום קטן שבו הכלי יהיה צר, ואז אני פשוט שם את האצבעות שלי שם. וזה יעשה משהו. אז שוב, הגודל, הלחץ, כל זה – זה יעצב את מה שיתעורר. וכל זה מאולתר, מגיב, רגיש, משתנה. [39:37]

הבודהה נותן כמה דימויים. הוא מדבר הרבה על מאמץ נכון, מאמץ מאוזן. אתם בטח מכירים את הדימויים האלה, אבל אזכיר אותם שוב. הוא מדבר על ניסיון להחזיק שליו, שהוא ציפור קטנה מאוד, ולהחזיק אותו בידיים – רפוי מדי, הוא עף משם; חזק מדי, ואתה הולך למחוץ אותו.[3] או אנלוגיה אחרת שהוא נתן למוזיקאי, נגן לאוטה — הוא אמר שזה כמו לכוון את המיתרים: חזק מדי, ייקרע המיתר; רופף מדי, אתה לא יכול לנגן כלום. ובכן, אתה יכול, אבל זה ישמע… לא ממש טוב. אז תמיד יש את השאלה הזו, ו- כבר אמרתי את זה בעבר – זו תמיד סוג של שאלה רגישה ורספונסיבית: מה המאמץ? אבל אם מדברים על מאמץ, כפי שציינתי לפני זמן מה, אפשר לדבר על סוג של רמת מיקרו של מאמץ, כלומר, ברגע זה, מה רמת האינטנסיביות הדרושה? מה רמת העידון הדרושה? כל זה.

אבל גם ההשקפה ברגע הזה. לפעמים אנחנו מדברים על השקפה, [ואנחנו] חושבים, "הו, זה כאן למעלה." מה שאני באמת רוצה להעביר הוא, כל השקפה שיש לך כאן למעלה על התמונה הגדולה של התרגול ולאן אתה הולך, בהכרח מחלחלת מטה, או שההשלכות שלה מחלחלות מטה להחלטות המיקרו, להחלטות בפועל מרגע לרגע, לניווט, ומה שאתם עושים בתרגול. אנחנו רוצים לראות את זה ולהבין את זה, ולהבין את כוחן של השקפות. אז חלק מהעניין של המאמץ ברמת המיקרו הוא גם הרגישות והמשחק עם: איזו השקפה יש לי כרגע לגבי מה שאני עושה, מה הדגשים, הגישות, מצבי הרוח?

וישנה רמת מאקרו, שאלת המאמץ ברמת המאקרו. זה אומר, כמו, "האם אני קם ופשוט הולך לטייל עכשיו? האם זה מספיק? האם אני צריך מנוחה? כמה שעות ביום אני עסוק בתרגול פורמלי? האם זה יותר מדי? האם אני דוחס יותר מדי?" או בעצם, האם זה כמו, "יכולתי לעשות יותר"? אתה יודע, האולם פתוח, באמת, באמת, 24/7, וגם חדר התרגול בהליכה. אז אולי יש לך, כאילו, כולם בשטיפת ארוחת בוקר, ואתה יכול לעשות מספר דברים בזמן הזה. אבל אתה יכול לבוא ולשבת או ללכת. לפעמים אנחנו פשוט נכנסים ל"אני רגיל להיות בריטריט, ואני יושב כל כך הרבה". ולמעשה, זה יכול להיות יותר. אז כל רמת המאקרו הזו של המאמץ, אתם יודעים: "האם אני צריך להרגיע? האם אני צריך לעשות יותר?" ושוב, ההשקפות הרחבות יותר הן גם חלק מרמת המאקרו.

בחלק מהתיאור או ההגדרה שלי של מה כרוך בהשגת מומחיות, ציינתי שבשלב מסוים, זה כרוך ביכולת להתהלך בג'האנה, או לתרגל לעשות זאת. אז זה מעניין, כי אם את מגיעה לנקודה הזו, או כשאת מגיעה לנקודה הזו, את אומרת, "אוקי, אני הולכת לעשות את זה," ואת יכולה להסתובב וללכת משך — מה שזה לא יהיה – עשרים דקות הליכה או מה שזה לא יהיה. ואת בג'אנה, או שעה הליכה, וזה הרגיש כמו, "וואו, זה היה נהדר. באמת הייתי שם, ובאמת הייתי בתוך, באיזה מצב של רווחה שזה היה, וממש עם גוף האנרגיה, ושם היה הפוקוס העיקרי שלי, וכפות הרגליים יכלו פשוט למצוא את דרכן." ואז את חוזרת עם השקפה עדינה, "הישיבה הזו הולכת להיות מדהימה עכשיו." וזה יכול להיות! יכול להיות, באמת. אני לא מדבר כל כך על, "תיזהרו מזה". זה מה שאתם שומעים בדרך כלל בריטריטים של תובנה: "הו, זהירות מזה." אני לא מדבר כל כך הרבה על זה. אני מדבר רק על, אנחנו לא תמיד יודעים, כי זו שאלת אנרגיה. אז יכול להיות, זה באמת יכול להיות — העובדה שהיית בג'אנה עשויה באמת להכניס אותך לסוג אחר של קרש קפיצה לפרק הזמן של  תרגול ההליכה הפורמלי או של הישיבה הבאה. אבל יתכן גם שלעשות את כל זה, דרש אנרגיה רבה. ואז את באה ולמעשה את מבינה, "אוי, אני קצת עייפה עכשיו." או שלמוח אין ממש אנרגיה. אז זה עדיין ממש שווה להתנסות, כשתגיעו לנקודה הזו, להיות מסוגלים לעשות את זה ולתרגל את זה.

אבל זה דבר מעניין. אז מאמץ, אנרגיה — ג'האנות מביאות אנרגיה, ללא ספק, אבל הן גם לוקחות אנרגיה. זה הרבה עבודה. אתם משקיעים הרבה עבודה, רק ב, שוב ושוב ושוב, לעבוד באופנים האלה, לשחק באופנים האלה. זה חלק מכל האומנות של להיות בריטריט, וחלק מכל האומנות של התרגול זה לפתח תבונה ורגישות לרמות האנרגיה. ולא תמיד אפשר לחזות את זה מראש, מתי הולכת להיות שקיעה או מתי "עכשיו אני בעצם עייף מהעבודה שעשיתי, ואני צריך לנוח". לפעמים הנפש תצטרך לנוח. היא באמת צריכה לנוח מהאופנים האלו של מאמץ.

עוד דבר מעניין — ושוב, זה אולי משהו שתתקלו בו אחרי שתהיו, או לאחר שיהיה לכם, לא מעט ניסיון עם ג'האנות שונות. קורה לפעמים שאת נמצאת בג'האנה, ואז את מאבדת אותה קצת, או שאת מרחפת, רק לכמה רגעים או משהו, לכמה רגעים. ואז את מחזירה את המיינד חזרה, ובחזרה, אחרי כמה רגעים של "ספייסינג אאוט", הוא חוזר ברמה עמוקה יותר. זה מעניין. הייתי אומר, שתי מסקנות או הרהורים לקחת מזה. (1) האחת היא, אולי "ספייסינג אאוט" זה לא תמיד בהכרח אסון. אז אם אני מהיר מדי עם השיפוט העצמי, אז אפשר להגיד, "חכה. בוא נראה. בוא נראה." אל תניחו מיד שזו בעיה. (2) הדבר השני שצריך לתהות לגביו הוא שאם זה קרה, האם זה יכול להיות אינדיקציה לכך שהיה כאן, מבלי ששמתי לב, קצת מאמץ יתר מלכתחילה? וכשריחפתי, מה שקרה למעשה זה שפשוט הרפיתי קצת. המאמץ השתחרר, וזה מה שאפשר את ההעמקה. אני לא יודע, אבל עבורי זה משהו שכדאי מאוד לחשוב עליו. אז זה יכול להיות אינדיקציה, וזה אמור להגיד לי משהו: "אוקיי, טוב, בוא ננסה אולי לחזור פנימה, ולהיות קצת יותר רפוי לזמן מה, מבחינת המאמץ, קצת פחות רגל על הגז."

ושוב, זה כנראה יותר רלוונטי ברגע שכבר חוויתם חוויות שונות של מצבים ג'האניים, אבל זה עשוי להיות רלוונטי גם בעבודה עם חוויות של הגוף האנרגטי: לפעמים מה שיכול להזדחל פנימה זה שאנחנו מצפים להיות מסוגלים לגשת לחוויה כזו או אחרת או לג'אנה או לאיזשהי איכות של אנרגיה. ובמובן מסוים, זה דווקא טוב. זה טוב ויפה שאנחנו יכולים לצפות לזה. וזה חלק מההבשלה של התרגול, שיכולה להיות למתרגל ציפייה סבירה שזה או זה יתעורר, ושיש יכולת להיכנס לזה. אבל בקלות הציפייה הזו יכולה להפוך לסוג של דרישה עדינה, דרישה עדינה שזה או זה יתתעורר, או שזה יהיה טוב כמו בדרך כלל, או כמו שזה היה אתמול. ויש כאן תפיסה עדינה. זה אולי לא כרוך בהרבה [מחשבה] — זה אולי לא כרוך בשום מחשבה. אבל זה רק סוג עדין של דרישה או עמדה שם.

שוב, רק שינוי קל ועדין של השקפה: במקום זאת, שוב, למה שלא נחשוב על לקלוט, לשים לב, להפוך רגישים ואז להתכוונן לכל התדרים שיש בתמהיל, בתמהיל של גוף האנרגיה, של הרגש, של הדברים הנפלאים שיש שם? וזה שונה. אז אולי זה יהיה תמהיל קצת שונה, אבל השאלה היא, "מה ישנו? ולמה אני יכול להתכוונן?", ולא דרישה. עצם הכוונון לתדרים בתמהיל גוף האנרגיה, עצם ההתכווננות לתדרים בתמהיל של ה-citta, יגביר את התדר.

[48:38] אז אני חייב לשים לב לזה, וזה דורש רגישות מסוימת. אני צריך להיות מוכן להיות מכוון למה שישנו — זו הרספונסיביות. ואז אני צריך להתכוונן ולהתאים עצמי לזה. וההתכווננות תעצים. וזה דבר אחר — אני לא דורש; אני רואה מה יש כאן. מה אפשרי כאן? מה בעצם יש כאן? ואז התכווננות. זה שונה מלדרוש משהו. הדרישה הזו יכולה, כפי שאמרתי, להיות מאוד מאוד עדינה. אם נחזור למה שאמרתי על פיטי, שלמעשה רלוונטי גם ל, בוודאי, לגורמים שונים של הפקטורים העיקריים בארבעת הג'האנות הראשונות, אפילו — למעשה, לא, אולי בכל הג'האנות. במדיטציה, חלק מהעבודה והמשחק שדיברנו עליהם, חלק מהכיוון הזה של להגביר ולמקסם את העונג, ללקק את הדבש מהכוס, או מה שזה לא היה, אפשר לומר, במונחים של סולמייקינג (אני רק מציין את זה בקצרה; זה לא משנה אם אתם לא מכירים את זה), למעשה יש ארוס לאיכות הזו. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה שלו: זה לרצות יותר מגע, לרצות יותר אינטימיות, לרצות לחדור, לרצות להיפתח. אלה מכם שמכירים את תרגול הסולמייקינג, אתם מזהים את זה. זה ארוס, אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה, כי אנחנו לא, בשלב זה, נותנים לזה להתפתח לדימוי — יותר מדי דימוי, או [דימוי] גדול שלם, שם זה מרחיב את הפסיכה, לוגוס, וכל זה. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה. מחוץ למדיטציה, אפשר שזה יהיה ארוס עם הפנטזיה, עם הדימוי וכו', ארוס בהגדרה הגדולה יותר, כלומר ארוס שמתאפשר לו לעורר פסיכה ולוגוס ואת כל הדינמיקה של הסולמייקינג.

אם זה לא הגיוני עבורכם, תשכחו מזה. זה לא חשוב. מה שחשוב כרגע, במדיטציה מרגע לרגע, זה החיפוש אחר העונג, לחפש להנות מזה, להיכנס לזה. תיכנסו לזה. בגדול יותר, מחוץ למדיטציה, ולמעשה בתוך המדיטציה, בשניהם, ההשקפה לגבי העצמי על הדרך היא קריטית. מהי ההשקפה שלי על עצמי כמתרגל, כמי שהולך בדרך? אז הכרתי אנשים שהיו להם כל מיני התנסויות ממש עמוקות במדיטציה לאורך השנים, ומשהו לא בסדר בהשקפה של העצמי על הדרך, ההשקפה על העצמי כמתרגל. ויש מעט מאוד שחרור שנובע מזה. כל הדרך שבה הפסיכולוגיה שלהם מפרשת או מחזיקה את העצמי כמודט: חווה את החוויה הזו, את החוויה הזו, דה-דה-דה-דה-דה-דה, מבין את הרעיון לגבי הריקות, אפילו הייתה חוויה מסוימת של היעלמות או דעיכה — משהו לא עובד. איזשהו חיבור כאילו נתקע בכיוון הלא נכון.

לפעמים ביחס לג'האנה (אני לא יודע אם אמרתי את זה בשיחה בעבר; בהחלט אמרתי את זה בכמה מפגשים אישיים), אנחנו יכולים להיות כל כך לחוצים סביב האוריינטציה ההישגית, ואז השיפוט העצמי. ואתם יודעים, דרך אחת לסוג של להוריד את הלחץ — אני אגיד את זה ואז אני אגיד משהו הפוך — דרך אחת להוריד את הלחץ היא: אוקיי, מה שאנחנו עושים כאן (בענייני הג'האנות, והפיטי, והעונג, וכל אורכי הגל השונים האלה של העונג) זה משהו שדומה ל-, אוקי, את עייפה, והגב שלך כואב. ובבית, או איפה שלא תהיי, יש ספה, ויש עליה הרבה כריות. ואת פשוט מסדרת את הכריות האלה ככה שזה ירגיש הכי טוב ונוח שאפשר. ואת אומרת, "או, אם אני מעבירה את זאת לכאן, זה יותר טוב. עכשיו, הו, זה יותר טוב." זה מה שאתם עושים. אתם הולכים להיכנס לכל העניין של מלא שיפוט עצמי בקשר לזה? זה בעצם מה שאנחנו עושים. זו דרך אחת לחשוב על זה. תורידו את הלחץ בהשקפה. אנחנו פשוט כמו, "אוקיי, הנה חווית הגוף הזו, הנה חווית המיינד הזו, הנה אלה, אתם יודעים, כל מה שמעורב בזה, והנה הגוף האנרגטי הזה. מה יעזור לגרום לו להרגיש טוב?" וזה פשוט לא כזה ביג דיל. משחקים עם זה עד שזה מרגיש טוב, או כדי למקסם כמה שזה מרגיש טוב.

ברמה אחרת, ובחזרה לעניין הארוס, ההשקפה על העצמי שהולך בדרך — אנחנו כן רוצים ש, או זה אפשרי שזו יכולה להיות תחושה אמיתית של ברכה, של מתנה, ענווה, תשוקה, אהבה, דימוי של המסורת, דימוי של הבודהה, דימוי של המורים, דימוי של עצמי על הדרך — כל זה הופך אימג'ינלי במובן המלא של המילה בהקשר של סולמייקינג. וכפי שהבודהא אמר, זה עדיין יהיה כרוך בכאב לפעמים. עדיין יהיה מצוקה, תסכול, אכזבה, לחץ. "מצוקת המודט", הוא מכנה זאת. אבל זה יכול להיות שם, וזה חלק מהחתך של ארוס. זה חלק מהפנטזיה הגדולה יותר של סולמייקינג. לאלו מכם שמכירים תרגול סולמייקינג (אני לא הולך להסביר על זה עכשיו), אנחנו צריכים לקבל תחושה של העצמי על הדרך, דימוי, הבנייה של העצמי כמתרגל על הדרך, באופן מזין, דימוי שבאמת הגיוני עבורנו, שמחזיק אותנו היטב בכל העליות והמורדות. אז כל הדברים האלו שאנחנו נוגעים בהם היום — כל זה רלוונטי, ואף גורם לקשיים השונים והמגוונים שאנו נתקלים בהם בתרגול שלנו. שוב, אנחנו נוטים להחזיק השקפה מאוד צרה של מה שאנחנו צריכים לעשות.

אבל כל העסק הזה הוא לעתים קרובות הגורם לקשיים, וזה יותר סיבתי ממה שאנו נוטים לחשוב עליו כעל הבעיה: חוסר יכולת להיכנס לג'אנה. שוב, אני יכול לחשוב על מתרגלת אחת שבאמת תרגלה מדיטציה במשך עשרות שנים — עשרות שנים, עשרות שנים, עשרות שנים, הרבה ריטריטים וכו', והיא רוצה לפתח את סמאדהי שלה, שזה אומר, עבורה, 'ריכוז' ו'מיקוד'. "אוי, הריכוז שלי כל כך גרוע", שזה משהו שכמעט כולם אומרים. היא אומרת, "התודעה שלי נודדת, ומחשבות באות", ושוב, היא מודדת בדיוק במונחים של מה שאמרתי. אולי לא לשים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות: "כמה מחשבות מגיעות? האם התודעה שלי נודדת?" אבל היא מודדת ככה. היא אומרת, "אני צריכה באמת להיכנס לזה לפני שאוכל לעשות כל סוג אחר של תרגול. אני באמת צריכה לפתח את המיקוד שלי. אני באמת צריך לפתח את הריכוז שלי".

ולמעשה, היות ואני מכיר אותה די טוב כתלמידה, היא בעצם צריכה, הייתי אומר – הרבה יותר חשוב מזה שהיא צריכה לפתח את המיקוד שלה, ולשמור על התודעה מיוצבת על משהו, וכל זה, בעצם מה שצריך לקרות הוא חקירה, חקירה או התפתחות בתרגול של היכולת להתמסר במלאות למשהו. זה דבר שונה מאוד. מה זה באמת להופיע? אני נותן את עצמי. עכשיו, יש סוג של "אני נותן את עצמי. באמת אכפת לי מזה". יש סוג של רמת מאקרו. ויש את רמת המיקרו הזו, כמו כשעשיתי את הקטע עם האמבטיית שמש: פתיחה, התמסרות. הבעיה, הייתי אומר, היא יותר עם זה. היא לא עם שמירה על יציבות התודעה ועם היכולת שלה לעשות זאת. הסיבה שהיא לא יכולה לעשות את זה היא כי יש בה משהו שנמנע – אנרגטית, עם לב שלם, מבחינת הנשמה שלה, גם בחייה, מבחינת היפתחות והתמסרות. ולכן עבורה, רק לעתים רחוקות מאוד יש איזשהו סוג של הצטברות של אנרגיה בהוויה. משהו פשוט חוסם את זה. משהו לא ייפתח לזה. לא מתאפשר לאנרגיה להצטבר. ולמעשה, אלו הבעיות העיקריות. אלו הם הגורמים העיקריים לחוסר היכולת להעמיק בסמאדהי ולגשת לזה. אבל רק לראות בצורה מאוד שונה. אז זו השקפה אחרת.

אבל אתם יכולים גם לראות, אפשר גם לראות (ודיברנו על זה), אתם רואים כמה מאותן סוגיות ממש באות לידי ביטוי בחייה. זה לא כמו, "אה, זו רק בעיה של מיקוד וריכוז." סוגיות מהסוג הזה — של לאפשר לאנרגיה להצטבר, של להיות עם כל הלב, של באמת לתת את עצמה, לעמוד מאחורי משהו, של באמת להיפתח — למעשה מתבטאות גם בחייה וגורמות לכל מיני, בואו נאמר, מגבלות. אז שינוי בהשקפה, שינוי בהבנה, ואז שינוי בדגש של, "מה אני בעצם מתרגל כאן? מה יעשה הבדל? מה חשוב?"

שוב, לפעמים, לעתים קרובות, בני אדם — הגוף אינו פתוח. גוף האנרגיה, כמעין הרגל, לא כל כך פתוח. אז רוב האנשים לא ישימו לב – זה לא משהו שהוא מאוד ברור. כמו למשל אנשים עם תנוחות ממש שפופות ומכווצות; אני לא מדבר על זה. אני מדבר על משהו הרבה יותר עדין שהוא מוחשי, אבל לא ברור, בואו נאמר, לרוב האנשים. ולפעמים זה קשור לאמון. ולפעמים זה קשור, לפעמים אתה רואה, "אה, האדם הזה, גם, למשל, מאוד קשה לו להרגיש משהו כמו התמסרות." כל הדברים האלה קשורים. אתה אומר, "זה עניין של הריכוז." אולי לא קשור לריכוז; זה עניין של משהו אחר, של הלב והנשמה, וכיצד הלב והנשמה, לאורך זמן, מעצבים או מגבילים עמדה אופיינית מסוימת, או דרך אופיינית של הוויית גוף האנרגיה. גוף האנרגיה תמיד זז; הוא תמיד נפתח ונסגר. אבל יכול להיות סוג של — בדרך אופיינית, הוא מעט סגור, כך שדברים מסוימים פשוט אינם אפשריים. ושוב, אולי ללמוד לתרגל אמון בהיפתחות, לתת אמון בהתמסרות, פשוט לאט לאט ללמוד איך לעשות את זה עם האנרגיה, לתרגל את זה.

או כפי שרמזתי קודם, לפעמים מה שקורה הוא שאנשים נכנסים למעין לחץ, או שהתרגשות יתר (שעשויה להיות מאוד מאוד עדינה) מתגנבת פנימה, בדיוק כש, למעשה, יש הרבה מיקוד, יש הרבה ריכוז, יש הרבה פיטי. אולי הם ממש על הסף של הג'אנה הראשונה, אם בכלל מדברים על קצוות. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהם חושבים יותר מדי על קצוות. וההשקפה הזו, היא יותר מדי שחור ולבן. "שם – אם אני רק אוכל להגיע לשם," גם אם "שם" זה, מטפורית, שני סנטימטר מכאן, "זו תהיה הג'אנה." שוב, זו יכולה להיות מחשבה מילולית. יכול להיות שזו לא מחשבה מילולית. וההשקפה הזו של שחור-לבן מאפשרת למתח להתגנב פנימה, ולדחף לחטוף ולתפוס, מה שגורם לבעיה, ללחץ. מה עם, במקום זה, פשוט להיכנס לזה? להיכנס למה שיש בחוויה שהוא נפלא, וליהנות מזה, ולא לדאוג איפה הגבול? ליהנות, ממש להתענג על מה שקיים בחוויה, לעומת הרעיון של להשיג משהו, ואז למדוד אם השגתי אותו. [1:01:06] מה שמעניין אותי זה פשוט להתענג על הדבש הזה.

דבר אחרון. הזכרתי שהבודהא דיבר או תיאר את הג'האנות לפעמים כ'השגות תפיסה'.[4] ומה שאנחנו עושים, הייתי אומר שהדרך הכי פורה, הכי אמיתית, הכי תקפה מבחינה אונטולוגית והכי משחררת לראות את מה שאנחנו עושים בכל התרגול הזה, היא שאנחנו משחקים עם התפיסה. ובמשחק הזה עם התפיסה, ייפתחו 'השגות תפיסה' מסוימות. ודרך ההשקפה הזו, הייתי אומר, היא הרבה יותר משמעותית מ"אנחנו מתרגלים תשומת לב יציבה", או "אנחנו מתרגלים תשומת לב עוצמתית כמו קרן לייזר שמנתחת או מגדילה דברים, כמו להסתכל על דברים דרך זכוכית מגדלת", או ש"אנחנו מפשטים", או אפילו ש"אנחנו משחקים עם אנרגיה".

אני מדבר הרבה על אנרגיה כשאני מלמד. לפעמים, כמו שאמרתי, נראה שזה מועיל להרבה אנשים. יש אנשים שממש לא אוהבים את זה כי זה לא מהדהד להם בכלל; הם לא מבינים את זה. אבל אתם יודעים, אנחנו יכולים לקשר את כל זה לצ'י קונג וכל זה, וזה הגיוני לדבר על אנרגיה. אבל לעתים קרובות מאוד, אם כן, אנחנו יכולים לחשוב, אנחנו יכולים להיות כמו להינעל בדעה מסוימת: ש"אנחנו באמת עושים כאן משהו עם האנרגיה, או עם גוף האנרגיה, או עם הגוף, או עם הצ'אקרות", או עם מה שזה לא יהיה. או "אנחנו מביאים את גוף האנרגיה למצב כזה או אחר של אנרגיה", או מה שלא יהיה. ואנחנו ננעלים ההשקפה הזו. "אני עובד על הכיווץ הזה", מה שזה לא יהיה. "אני פותח פה את האנרגיה". לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מועיל בתור השקפה, ואנחנו יכולים לדבר במונחים אנרגטיים. וכמה מהדוגמאות האלו לקושי, למעשה קל יותר לדבר עליהן במונחים אנרגטיים, ואיך הן מתקשרות לחיים. ולפעמים, אדם פשוט – נמאס לו מהסוג הזה של חשיבה, וזו לא האמת הסופית של מה שקורה. זו רק דרך מסוימת לחשוב על זה, דרך לפרש את זה, דרך לתפוס את זה.

אז הרעיון הזה של השגות תפיסה, והרעיון של משחק עם תפיסה — זה שינוי הכיוון הכי רדיקלי של המסגרת המושגית, ושינוי הכיוון הכי חשוב של המסגרת המושגית שאתם יכולים לעשות, ובאמת להבין מה זה אומר, ולהשתמש בזה דרך שהיא באמת פוריה ולא רק "כן, כן, כן." זה קשור קשר הדוק להבנה רדיקלית ועמוקה של ריקות. הג'האנות, מה אנחנו עושים בג'האנות — לא הסברתי. עברתי הלאה במהירות בשלב הזה של השיחה. נחזור לזה. אבל אם אני מתחיל להבין את הג'האנות כ"אנחנו משחקים בתפיסה, ואז השגות התפיסה נפתחות דרך המשחק שלנו בתפיסה", זה משתלב לחלוטין בהבנה של הריקנת העמוקה של כל הדברים. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה, הייתי אומר. הדבר החשוב ביותר בדהרמה הוא תפיסה: הבנת תפיסה ומשחק בתפיסה. ואתן יכולות לפרש את כל הדהרמה כתורה שמתעניינת בעיקר בזה: משחק בתפיסה. הכל — אפילו דברים שנשמעים כאילו אין להם שום קשר לזה — אתם יכולים להבין את הדהרמה כולה כחקירה של משחק עם תפיסה, וגזירת מסקנות מסוימות ואופנים מסוימים של שחרור מזה.

למה אני מתכוון ב'תפיסה'? תפיסה — saññā היא המילה הפאלית. לעתים קרובות זה מתורגם כמשהו כמו 'תיוג'. בכלל לא לזה אני מתכוון כשאני אומר 'תפיסה'. ב'תפיסה' אני לא מתכוון לתיוג: 'ירוק', 'שרה', 'כרית'. למעשה זה לא 'כרית'; זה 'ספסל'. ב'תפיסה', אני מתכוון, זה מונח אקוויולנטי ל'חוויה' או, יותר טוב, 'מופע'. אני משתמש בשלושת המונחים האלה – ו'תופעה' – לסירוגין: תפיסה, מופע, חוויה, תופעה. אז 'השגת תפיסה' זה לא 'השגת תיוג'. אם הייתי אומר, אם הייתי מתייג את שרה 'בננה', את קירסטן 'רימון' ואת ג'וליאן 'קיווי'… [צוחק] אני לא משחק עם תוויות כאן! אני משחק עם פבריקציה של חוויה, פבריקציה של מופעים. 'אנרגיה' היא תפיסה מפוברקת, מופע מפוברק. זה לא 'אנרגיה'. זה פבריקציה. זו פבריקציה מסוימת של מופע, של חוויה. סוג כזה של אנרגיה הוא סוג כזה של פבריקציה, סוג כזה של כישוף, סוג כזה של אריגה ופיסול של מופעים וחוויה. הג'אנה הראשונה היא סוג כזה של אריגה, של יצירה, של פבריקציה של חוויה, מופע, תפיסה. הג'אנה השמינית היא — בעצם, זו לא דוגמה טובה. נחזור לזה מאוחר יותר. [צחוק]

פפאנצ'ה היא סוג מסוים של פבריקציה של חוויה. גם התודעה היומיומית הרגילה היא סוג מסוים של פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. החיים הם פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מדיטציה היא חקירת הפבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מיומנות ואומנות במדיטציה היא מיומנות ואומנות בפבריקציה ובפבריקציות השונות ומה שהן מובילות אליו. האם הן מובילות לאן שאנחנו רוצים להגיע? אם אני רוצה שזה יוביל אל הלא מפוברק, או לפבריקציה מיומנת, או אל סוג כזה של שחרור, או סוג כזה של מצב, או סוג כזה של איכות, או סוג כזה של אנרגיה, או סוג כזה של ג'אנה – השגות תפיסה. וזה מאוד קשור לריקות, שלמעשה קשורה לפבריקציה של החוויה, לפבריקציה של תחושת הקיום בזמנים שונים.

אז הג'האנות שזורות לחלוטין בתוך כל המובן של מה שהכי חשוב בדרך. זו דרך לחשוב על כל הדהרמה. לראות את זה ככה, עם סוג כזה של השקפה, שונה מאוד מדרכים אחרות שבהן אנחנו יכולים לחשוב על מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. וכמו שאמרתי, עבור חלק מכם — בסדר, אני כן מדבר הרבה על אנרגיה, וחלק מכם מאוד מרוצים מהשפה הזו, אבל זה יכול לפעמים להיות יותר מדי… כאילו זה דבר אמיתי. אם אתה אחד מהאנשים האלה, מה יקרה אם תחשוב מחדש על כל העניין, תחשוב מחדש על התרגול שלך, תחשוב מחדש על אנרגיה, תחשוב מחדש על ג'אנה, תחשוב מחדש על הדהרמה במונחים של תפיסה — ש, כפי שאמרתי, המשמעות של היא לא תיוג?

אוקי-דוק. השעה 5:45. האם תרצו לסיים עכשיו, או שיש כמה שאלות שאולי מרגיש מועיל לשאול? האם זה מרגיש כאילו יש? רק לקבל תחושה של מי עשוי להרגיש שהוא רוצה לשאול. למה שלא ניקח רק כמה שאלות? זה יהיה חלק שלוש. ואז, כן, בוא נראה איך זה הולך. כן.

ריטריט מטא – יום רביעי: עונג והזנה; ממטא לחסד

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

הנחיות מדיטציה: עונג והזנה בתרגול
מדיטציה ושיחה: ממטא לחסד, וכמה תשובות לשאלות טובות

ריטריט מטא – יום שלישי: להבין כעס וסלידה, להבין את הדהרמה; אהבה לכל הדברים

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

התרגול של אי סלידה, אי מאבק – הנחיות ומדיטציה
שיחה – להבין כעס וסלידה – להבין את הדהרמה
הנחיות ומדיטציה – מטא לכל הדברים

ריטריט מטא – יום שני: כוונה אוהבת, חופש מכעס וסלידה

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24. 

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

הנחיות ומדיטציה – מטא: ידידות, כוונה אוהבת
שיחה – עבודה עם כעס וסלידה, חלק 1
הנחיות ומדיטציה מונחית: אפשור, קבלה בברכה

ריטריט מטא – יום ראשון: לצלול פנימה, למצוא את הגוף כבסיס, לקבל בברכה –

מדיטציות מטא: ידידות, כוונה אוהבת

אלו הקלטות מריטריט מטא, שניתן באבו גוש, בינואר 24.

הן כוללות הנחיות לישוב התודעה, שיחות על בניית אמון וחופש ושחרור מכעס וסלידה, הנחיות לתרגול מטא לדמויות ולחוויות, והפתחות לחסד.

אני ממש נהניתי, מקווה שגם אתם תיהנו

פתיחה קצרה לריטריט
להתחיל לפנות אל תרגול המטא
לצעוד אל תוך השקט, מתוך שייכות: הוקרה, מחויבות מוסרית
הנחיות ותרגול: תשומת לב לכל הגוף, לפנות בכוונה אוהבת
שיחה: לבנות אמון
הנחיות ותרגול: אפשור, קבלה בברכה

הנחיות ומדיטציות: טוב לב לכל הכיוונים

האיכות של מטא: כוונה אוהבת, ידידות, רצון טוב, היא מרכזית בדרך התרגול הבודהיסטית. הן ביחסים שלנו עם החוויה של עצמנו מרגע לרגע, והן יחסים עם כל מי ומה שאנחנו פוגשים.ות בעולם. זוהי איכות מאחה, מרפאת, מרחיבה ומקלה.

אחת הדרכים לטיפוח מטא היא תרגול של כוונה אוהבת כלפי דמויות שונות: עצמנו, אנשים שקל לנו לתפוס כידידים, אנשים ניטרליים,, וגם כאלו שקשה לנו לתפוס כידידים ולאחל להם טוב.

סדרת ההנחיות והמדיטציות האלו נועדה לתמוך בטיפוח האיכות הזו.

מקווה שיועיל.

הנחיות ומונחית – בסיסים לתרגול מטא
מישהו שתומך בך – הנחיות ומונחית
מטא לחבר – הנחיות ומונחית
מטא לאנשים ניטרליים – הנחיות ומונחית
מטא לאנשים שקשה לנו איתם – הנחיות ומונחית

רוב ברבאה: חמלה (בתרגום סרגיי לרנר ורעות פרץ)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו באמצעו של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

היא תורגמה בנדיבות על ידי סרגיי לרנר ורעות פרץ

אפשר למצוא את ההקלטה והטקסט באנגלית כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2008-02-04-compassion#fn8

אז הבוקר הצגנו את תרגול החמלה, ואני באמת רוצה, במובן מסוים, להאיר ולהרחיב כמה מהדברים שדיברתי עליהם הבוקר, לעבות את זה, ולהסתכל מה כרוך בתרגול של חמלה. וגם לענות על השאלה, מהי בעצם חמלה? מה המילה הזאת אומרת? אז כפי שאתם.ן יודעות, חמלה היא השנייה מבין הברהמוויהארות (brahmavihāras). ארבעת הברהמוויהארות: טוב לב, חמלה, אושר ושוויון נפש. אנו יכולות לומר שחמלה היא התגובה הטבעית של הלב לסבל כאשר אינו עסוק בעצמי, או אינו נתפס בהשקפה עצמית שלילית. חמלה היא אותה איכות, אותה אנרגיה, שרוצה להקל על הסבל שהיא פוגשת. היא רוצה לעשות משהו בנידון. היא רוצה לרפא אותו – רוצה להקל, רוצה לרפא, רוצה להרגיע, רוצה לנחם, רוצה לשחרר את הסבל הזה בעצמנו או בישות אחרת, בין אם על ידי שינוי הנסיבות, על ידי נחמה, על ידי מתן הבנה כלשהי. בכל דרך שהיא. וכפי שאמרתי הבוקר, כאשר הזרם של טוב הלב (זרם המטא) – אם הוא זורם, כאשר הוא פוגש סבל, הוא הופך באופן טבעי מאוד לחמלה. טוב הלב פוגש סבל, והוא יהפוך לחמלה באותו רגע. אז יש לנו את המילה הזו 'חמלה', והיא נהדרת – זו מילה יפה. במובן מסוים, 'חמלה', כמו כל מילות הדהרמה האחרות הללו, היא סוג של תרכובת. ישנם גורמים והיבטים רבים המעורבים בו. זה נהדר שיש מילה אחת, וזה מועיל שיש מילה אחת, ולדעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה. אבל כשאנחנו מתחילות להסתכל באמת על מהי חמלה, יש לה הרבה מאוד היבטים. חמלה כוללת אמפתיה, ואני אדבר על זה עוד הערב. זה כולל נתינה, ולכן נתינה היא היבט של חמלה. מה אנחנו נותנות? ככזו, חמלה היא דבר מאוד פעיל. גם אם זה רק אנרגטית על הכרית, במדיטציה, אבל גם בעולם, היא כוללת נתינה של משהו.

חמלה כוללת גם שוויון נפש, יציבות של ההוויה, יציבות של הנפש והלב. וזה למעשה גורם הכרחי של חמלה, אם אנחנו רוצות שהחמלה שלנו תהיה בת קיימא, שתהיה חזקה, תהיה פתוחה, שתחזיק מעמד בעולם, שנוכל לשאת מעמד, לשמור על פתיחות, להתמודד עם הסבל שאנו נתקלות בו בעולם הזה. בחמלה יש חוכמה. וזה באמת מהותי. במובן מסוים, ככל שהחוכמה מעמיקה והחמלה מעמיקה יותר, הן מתחילות באמת להתאחד. אבל חמלה גם בפני עצמה אינה עיוורת. בחמלה יש מידה מסוימת של הבנה מה הם הסיבות לסבל, ויש בה נכונות ושאיפה לחשוף את הסיבות לסבל, ברמה הכי עמוקה שאפשר. אז חוכמה. אם אנחנו מדברות על חוכמה ותובנה, זה מה שזה אומר: אנחנו רוצים להבין איך נוצר סבל, בדרכים שמביאות חופש.

בתוך החמלה כמובן יש מטא, טוב לב. בחמלה יש קבלה, אז זה מעניין: לצד הרצון להקל על הסבל, יש בה גם השלמה עם עובדת הסבל. חמלה יכולה לכלול הומור, לעתים קרובות יש בה הומור, אז זו לא בהכרח אנרגיה כבדה; היא יכול להיות קלילה מאוד. בחמלה יש הקשבה. זו ממש איכות של חמלה. לפעמים אנחנו נתקלים במישהו, אנחנו עם מישהו – אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהקשיב, חוץ מלפתוח את עצמנו בצורה כזו. וזו חמלה. כאשר באופן מסוים האדם נותן את ההקשבה, למרות שזה סוג של קבלה, הוא נותן אותה, מציע אותה. פתיחות – בחמלה יש את האיכות הזאת של פתיחות. בעצם יש בה שמחה. אושר הוא גורם של חמלה. בחמלה יש אמונה, וזה מאוד מעניין.

וכמו שאמרנו עם תרגול המטא, זו לא רק תחושה. לפעמים אנחנו מקבלים תחושה מוגדרת של חמלה ושל הרוך הזה והתהודה הזו והחום הזה שזורם החוצה, אותה אנרגיית ריפוי שזורמת החוצה. אבל זו לא רק תחושה. זה בעצם הרבה יותר מזה. ואם בחיינו החמלה שלנו מוגבלת לזמן שבו אנו מרגישות אותה, זה יהיה מוגבל מדי. לפעמים בחיים שלנו אנחנו לא מרגישות את זה, אבל אנחנו עדיין פועלות על סמך חמלה. אנחנו מגלמות את הכוונה הזו. אנחנו לא יכולות להרגיש את זה כל הזמן כי הרגשות הם ארעיים – כמו מה שדיברנו עליו עם המטא.

עכשיו, רוב האנשים, אם אנחנו כנים עם עצמנו, היחס לחמלה או לרעיון של חמלה הוא לעתים קרובות אמביוולנטי. מאוד מאוד נפוץ, ומאוד מובן וקל, לראות את החמלה כסוג של נטל. הנה, איכשהו, אני הולך להיות עמוסה בסבל העולם. וכולם בחדר הזה מודעות לגודל העצום של הסבל בעולם. ואיכשהו הרעיון להיפתח לזה מרגיש כמו נטל – למרות, או לצד, השאיפות הרוחניות הטובות ביותר שלנו.

אנחנו שואפות להיות מלאות חמלה, ובכל זאת יש את האמביוולנטיות הזו. אנחנו גם מרגישות, "ובכן [נאנח]… אני לא יודעת. אני לא יודעת." אנו מרגישות, אנו חוששות שהחמלה תכריע אותנו, תטביע אותנו, תגרום לנו לאומללות. אנחנו יכולות לחשוש מזה. כאשר התובנה נעשית עמוקה יותר, אנו מבינות שבעצם חוסר חמלה, אם הלב שלנו לא פתוח בחמלה, זה בעצם סבל. משהו בלב הסגור, הלב קרוש – וזה סבל. ויכולנו לדבר על, שוב – זו לא מילה מצוינת, אבל המילה הזו 'בגרות' בתרגול. חלק מהבגרות בתרגול היא כאשר התובנה הזו הגיעה מספיק לעומק, שאנחנו יודעות שזה סבל גדול יותר עבור הלב להיות סגור ולחיות ללא חמלה מאשר להרגיש מוצף בסבל.

אז יש את האמביוולנטיות הזו: במקביל לפחד או החשש, בו בזמן יש לנו אינטואיציה כנה. אני חושב שרובנו לא היינו נמצאות בחדר הזה אם לא היינו מרגישות אהבה אינטואיטיבית וכמעט כמיהה אל החֶמלָה. ההוויה, הלב, חש אפשרות לעצמו, חש לעצמו עומק של אפשרות, ויופי בעצמו. וחלק בנו משתוקק לזה, חש באפשרות הזו. אני חושב שחלק בנו מבין שדרך החמלה ובחמלה, קיים קשר עמוק מאוד. יש חיבור עמוק מאוד שמתרחש. אנחנו מתחברות מחדש לעצמנו, לאיזה היבט מאוד עמוק של עצמנו, של ההוויה שלנו, של הלב שלנו. להתחבר מחדש ללב שלנו. חיבור וחיבור מחדש עם ה'אחר'. לתרגול החמלה יש משהו מאוד עמוק בחיבור המחודש הזה, ואנחנו כמהות לזה. ככל שאנו מחזקות את האינדיבידואליות והנפרדות שלנו, כמהות לחיבור הזה שמגיע בצורה עוצמתית דרך תרגול חמלה.

אולי יש לנו גם תחושה של המתיקות בתרגול החמלה. אז למרות שיש את החשש הזה, אנחנו יכולות לחוש שיש שם מתיקות בשביל הלב, מתיקות ממש מקסימה. חמלה גם מעוררת אנרגיה. זו למעשה איכות ממריצה. אני אחזור לזה מאוחר יותר. חמלה צריכה להיות ממריצה ולא מעייפת. חמלה צריכה להיות גם נעימה ולא-לא נעימה. למרות שאנחנו פותחות את עצמנו לסבל, אנחנו מכוונות לסבל, אנחנו מסתכלות עליו, אנחנו מוכנים לתת ללב להדהד איתו – עדיין, חמלה היא איכות נעימה. זה קיום נעים, אפילו נשגב או אלוהי.

יש בה גם חום. יש חמימות מקסימה בחמלה. וכפי שהבודהא היה אומר, זה משהו שמאציל את היישות. חמלה נותנת להוויה אצילות מאוד עמוקה אורגנית, טבעית ויפה. משהו שאנחנו יכולות להתגאות בו. כאשר האיכות הזו קיימת, אנו יכולות להרגיש גאות בצורה מאוד בריאה, לא אגואיסטית.

ישנה גם תחושה, אולי יש לנו את התחושה הזו בחמלה, שהתנועה אל מעמקי החמלה מתחילה, או תתחיל, למוסס סוג של כלא של האינטרס העצמי. אז אולי אנחנו כבר מרגישות בחיינו, או ככל שמתרגלות יותר – כשאנחנו מתחילות את התרגול, אנחנו עשויות להרגיש איך האינטרס העצמי הזה הוא סוג של כלא, שאנחנו לוכדות את עצמנו בתוכו. אז עם תרגול החמלה, יש לנו את התחושה הזו, התחושה האינטואיטיבית הזו, שכשאנחנו נכנסות לחמלה, אולי הכלא של האינטרס האישי יתמוסס מעט, או אפילו הרבה. אולי אנחנו מאוד נמשכות לזה, אבל יכול להיות שאנחנו עשויים להיות די אמביוולנטיות גם לגבי זה.

במובן מסוים, חלק מהותי מהאשליה הבסיסית, מבחינה דרמית, הוא האמונה בעצמי נפרד ובלתי תלוי. איכשהו אנחנו לכודות באמונה הזו, ואנחנו מאמינות בה, ואנחנו ממשיכות לחזק אותה עם האינטרס העצמי. ובאמצעות תרגולים כמו טוב לב או התכוונות אוהבת וחמלה, כשהתובנה נובעת מאותם תרגולים, עם ההעמקה של הסמאדהי, כשהלב נפתח, יש תחושה של ריכוך ופתיחה של העצמי, בצורה מאוד לא ליניארית – מאוד הדרגתית, בהתחלה רק בהצצות קטנות, אחר כך קצת יותר וכו'. תחושת העצמי מתחילה להתרכך, יכולה להתחיל להיפתח, ותובנות על כל הטבע של העצמי והאחר וכו' מגיעות מתוך זה.

אבל לצד זה יש מין תובנה בסיסית, והיא שאנחנו מתחילות להבין שאנחנו לא באמת יכולות להיות מסופקות באופן מלא מחיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי. זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר המטבע הזה נופל. הדאגה לאינטרס העצמי היא מעין תבנית שאנו יורשות. אפשר לומר, ממש במונחי דהרמה, אנו יורשות מהחיים הקודמים שלנו את האשליה הזו שחיפוש אחר אושר מתממש באמצעות ריכוז עצמי. משהו יכול להתחיל לקרות דרך תובנה ודרך חמלה. אנחנו מתחילות להבין שכל הפרוייקט הזה לא יכול להביא להגשמה אמיתית. זה להיפך, ולמעשה, חיפוש אחר אושר באמצעות ריכוז עצמי מוביל למעשה לסבל. וכולנו יכולות לומר, "כן, כן, כן, אני יודעת." אבל זה לוקח זמן, זה באמת לוקח זמן לעכל את זה מספיק כך שמישהי ממש תחיה כך.

אבל הייתי אומר, באמת, שיכולה להגיע נקודה עם תרגולים כאלה – תרגולי תובנה ואהבה וחמלה – זה כמעט כאילו התודעה מגיעה לקצה. ומשהי יכולה להרגיש שכנוע: "אני לא מעוניינת יותר לחיות חיים עם העצמי במרכז" – כל המבט וההשקפה על החיים שנראית כל כך טבעית, כל כך מובנת מאליה, מתחילה לאבד את הכפייתיות שלה או את השכנוע. ומישהוי באמת יכולה להגיע לנקודה של: "זה פשוט לא עושה לי את זה יותר. אני פשוט לא מעוניינת בזה יותר". משהו בלב נשבר לרווחה. משהו נמס. לא רוצה שהעצמי יהיה יותר מרכז הבמה, או מרכז החיים בהכרח. ככל שאנחנו ממשיכות עם התרגולים האלו – שוב, הם מאוד לא ליניאריים, אבל מגיעה מחויבות עמוקה יותר ויותר לכך, מחויבות עמוקה יותר ויותר לאהבה ולחמלה ולחיות פחות מתוך העצמי, ביחס ועבור העצמי. הדלאי לאמה אוהב לומר: "הדת שלי היא טוב לב." במקום להסביר את כל הפילוסופיה הבודהיסטית המורכבת וכו', הוא פשוט אומר, "הדת שלי היא טוב לב. הדת שלי היא חמלה".

אנחנו צריכות לשאול שאלות לגבי זה. בתרגול החמלה יש הרבה טיפוח, אבל יש בו גם הרבה שאילה. בכל הפרקטיקות האלה יש את החיות של החקירה. חלק ממה שאנו שואלות הוא: מהי חמלה? מה זה אומר? אבל אנחנו גם שואלות עוד כל מיני שאלות. וזה וחיוני, זה באמת חיוני לחיים של תרגול שנשאל את השאלות הנכונות לגבי עצמנו, לגבי החיים שלנו, לגבי התרגול שלנו. האם אנחנו שואלות את השאלות הנכונות? זה כל כך חשוב.

אני יודע רק שני דברים על הסופרת גרטרוד שטיין. אחד מהם הוא שכשהייתה על ערש דווי, היא הייתה מוקפת במין פמליית המעריצים שלה. אתם מכירות את גרטרוד שטיין? [צחוק] אז היא הייתה מוקפת בפמליה כזו של מעריצות. היה ברור שהיא גוססת. היא גלשה בין הכרה לחוסר הכרה, פנימה והחוצה – אני לא יודע אם זו הייתה תרדמת. ולאנשים סביבה נראה היה שהיא נכנסת ל'עולם הבא', כביכול, עוברת הלאה וחוזרת. והיא עשתה את זה לזמן מה. ומישהי מהפמליה שלה, ששמה, אני חושב, היה מילדרד משהו כזה או אחר – "טוב, אולי היא חוזרת עם קצת חוכמה ו ידע משמעותיים שהיא יכול לחלוק איתנו." אז כשגרטרוד הופיעה שוב והיתה לה קצת הכרה, היא אמרה, "גרטרוד, מה התשובה?". גרטרוד קצת פקחה את עיניה ואמרה: "מילדרד, מה השאלה?" [צחוק].

אנחנו מחפשות תשובות, אבל האם יש לנו בהירות לגבי מהן השאלות הנכונות? מהן השאלות הנכונות בחיים? אחת השאלות, שאלה מהותית – איך אנחנו מטפחות חמלה? לא רק מה זה, אלא איך נעשה את זה? מה יוצר את זה? זה ממש חלק מהעניין. אנחנו צריכים להיות מעורבות באופן פעיל בשאילה הזו. וכך, כפי שציינתי הבוקר, יש הרבה טכניקות מעורבות. בחרנו את המשפטים. זה בסדר. זה משהו טוב להתחיל איתו. טונגלן הוזכר, התרגול הטיבטי הזה של – פשוטו כמשמעו זה אומר 'לתת ולקחת' או ׳לקחת ולתת׳. זה דומה מאוד – אנחנו לוקחות את הסבל, ואנחנו נותנות את הריפוי, את החמלה. מישהי עשויה לרצות להתכוונן מתוך התמסרות לאנרגיה של בודהיסטווה, כמו קואן ין, הבודהיסטווה של החמלה, לישו, לישות כלשהי שבדרך ארכיטיפית מגלמת חמלה, ופשוט לכוונן את ההוויה לאיכויות האלו, להקדיש את עצמך ליישות הזו ולאיכויות שהיישות הזו מביאה.

תרגול התובנה עצמו יביא חמלה. למה? כי התובנה היא השאילה העמוקה הזו לגבי "מאיפה מגיע הסבל?" ולכן ההשלמה שלו, או הצד ההפוך של המטבע הזה תהיה חמלה. בעצם השאלה – "איך נוצר סבל?" – כשזה נשאל לעומק, חמלה באה מאליה. אז משהי יכולה פשוט לתת את עצמה לתרגול עמוק של תובנה, וחמלה בהחלט תגיע. אבל כמובן, פיתוח חמלה הוא לא משהו שאנחנו פשוט עושות בצורה רשמית, כמו שזה לא רק משהו שאנחנו עושות בתרגול מדיטציה פורמלי. זה, במובן מסוים, יכול להפוך או צריך להפוך לזרם בחיינו. מה זה לחיות חיים שיש בהם את הזרם היפה והעמוק של חמלה שזורם, כאפיק מרכזי מאוד של החיים? במובן מסוים, החיים למעשה נעים, זורמים, נישאים על זרם החמלה הזה.

אז מה מטפח חמלה? מה מאפשר לה לצמוח? החלק הבסיסי והיסודי ביותר, היא הנכונות להיפתח ולגעת בסבל. זו נכונות לאפשר ללב להיפתח, להנגע על ידי סבל, להתקרב, להשאיר את העיניים פקוחות, לשמור על הישות פתוחה, ולגעת, לשאת עדות, להרגיש סבל. זה מה שהבודהא מכנה, למעשה מה שהפרשנויות מכנות, הסיבה המיידית׳ לחמלה. עכשיו, נכונות לפתוח ולגעת בסבל, זו לא בחירה מובנת מאליה להרבה אנשים. יש סבל – "נתראה מאוחר יותר!״. ״אני לא רוצה לדעת. אני רוצה להתרחק מזה כמה שיותר. אני רוצה להגן על עצמי, להגן על הלב. אני לא רוצה להרגיש את זה. אני לא רוצה להיפגע. זה יותר מדי. אני לא רוצה להיות מוטרדת" – בין אם זה הסבל של אותו אדם עצמו, או הסבל בעולם.

הנחיצות של חמלה היא לא מובנת מאליה. אולי עבור רבות, אם לא לכל האנשים בחדר הזה, זה כנראה כבר מובן מאליו. אבל זה כנראה בגלל ששמעתן את זה שוב ושוב בהוראת דהרמה כזו או אחרת, או דרך אינטואיציה רוחנית שלכן, או מה שלא יהיה. אבל זה בעצם לא מובן מאליו. אנחנו צריכות תזכורת לזה. אפילו בהקשר של הריטריט הזה, אנחנו צריכות תזכורת לזה, שאנחנו רוצות לפתח את הנכונות הזאת להיפתח לסבל ולהנגע על ידו. ובו זמנית בעודנו שומרות, משגיחות, שלא נוצף עד כדי קהות. צפייה בחדשות כל יום, למשל, קריאת עיתון כל יום, יכולה להיות למעשה יותר מדי, והלב פשוט נהיה קהה. אז אנו צריכים לדאוג ליכולת הזו להיפתח ולהנגע.

לאט, עם הזמן, אנו מפתחות ביטחון שאנו יכולות לעשות את זה. למעשה, אנו מפתחות ביטחון ביכולת של הלב להתקרב לסבל בלי להפגע. זה בהחלט בא עם הזמן. אנו נעשות בטוחות יותר ביכולת ובנכונות שלנו לעשות זאת. כמו שאמרתי, תרגול תובנה, ככל שאנו נכנסים לעומק התובנה, ולשאלה הזו של איך סבל מתעורר, אמור להביא איתו חמלה באופן אוטומטי. במיוחד הקו של אנטה הזה שאנחנו כל הזמן נוגעות בו בריטריט הזה. ואם להיכנס לזה יותר… ככל שאנו משחררות יותר את העצמי, מחזיקות באופן רפוי יותר – או יותר נכון לומר, ככל שאנו משחררות את ההזדהות שלנו, כך מתאפשרת יותר חמלה בתוך היישות. זה כאילו, פשוטו כמשמעו, יש יותר מקום בלב כשאנחנו פחות מצומצמות סביב הגדרה עצמית, השקפות עצמיות, בעלות, הזדהות.

בנוגע פעולה. זה משהו מעניין. לפעמים בתור מודטות אנחנו יכולות להניח שכל מה שצריך לעשות זה לשבת כאן כל היום, או מספיק שעות, לשבת וללכת, לשבת וללכת, לשבת וללכת – ובום, הנה זה! [צוחק] אולי, אבל אולי לא. אז אולי החמלה מעמיקה דרך פעולה מתוך חמלה, דרך הצבת עצמנו במצבים של שירות, מצבים של התנדבות וכו', שבהם זו ממש הסביבה. מקום בו אנחנו ממשמשות. אז בהחלט יש תנועה מהתרגול הפורמלי שזורמת החוצה אל החיים, אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך. הסיבתיות של רוב הדברים בדהרמה היא דו כיוונית.

לבודהה יש עצה מאוד יפה זו, והוא אומר שאם אתה רוצה להעמיק בחוכמה, תתחבר לחכמות. בעצם להסתובב עם אנשים עם תובנה, להסתובב עם כאלו שהעמיקו בתרגול ושחיות את ההבנה הזו. הסתובבי איתן, תתחברי, תן לזה להשתפשף, תני לעצמך ללמוד מזה. ובכן, אנחנו יכולות לומר שאם אתה רוצה שהחמלה תצמח, התרועעי עם החומלות. התרועעי עם אלה שנותנות את עצמן לשירות. יש המון בודהיסטוות בעולם הזה, שחיים חיים של חמלה, בעולם הראשון, בעולם השני ובעולם השלישי. ואפשר לחפש את האנשים האלה ולהיות סביבן. יש הרבה יצורות יוצאות דופן בחוץ. כדאי לתת לזה להשתפשף. תנו למשהו מהחמלה שלהם, אבל גם, במובן מסוים, לפרישות שלהן, כי יש חופש כזה בחמלה. וניתן לקבל את התחושה הזאת על ידי זה שאנחנו נותנות לפרישות ולחופש שלהן להתחכך בהוויה שלנו. ההוויה קולטת את זה. יש בזה משהו מאוד יפה, אני חושב.

מה מזין את החמלה? אושר מזין חמלה. זה מעניין. יש לי חברה, שאני חושב שהזכרתי אותה לפני כמה ימים באחת השיחות. היא סובלת מדיכאון מדי פעם. ובתקופות של דיכאון היא לא מסוגלת להתבטא, לפתוח את הלב, לאפשר לזרום ממנה את מה שיפה ומלא חמלה עמוקה, שנמצא בלב שלה. אז לדאוג לאושר שלנו – בדרכים השונות, טיפוח האיכויות היפות, הנדיבות, הסמדהי, המטא, כל השאר, בניית האושר בהדרגה לאורך חיינו – האושר הזה מאפשר חמלה. זה בסיס לחמלה. ככל שיותר אושר, למעשה, יותר חמלה.

אני חושב ששמעתי שאמא תרזה אמרה פעם שהיא לא תקבל נזירה שרוצה לעבוד במסדר שלה (שזה, אתן יודעות, שירות מסור מאוד; זה העניין העיקרי שלהן, לעבוד עם העניים מבין העניים בכלכותה) היא לא תקח אישה צעירה או אישה שרוצה להיות נזירה אלא אם כן השמחה הזו נמצאת שם, או שמגיעה באופן ברור מעצם הנתינה. שהיא פשוט תגיד, "לא, זה לא מתאים לך." אז זה חלק מזה, אבל לדאוג לאושר שלנו זה עניין משמעותי.

אנחנו יכולות לשאול את השאלה ההפוכה: מה חוסם חמלה? זאת שאלה חשובה מאוד. מה חוסם חמלה? אם אתן זוכרות,  כשדיברנו על התכוונות אוהבת (loving kindness) ועל האויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היאחזות, אהבה שמגיעה עם תנאים – זה אויב קרוב אחד של ההתכוונות האוהבת. לחמלה יש ארבעה אויבים קרובים, מה שנותן לנו מושג לגבי – זה שזאת בעצם איכות מעודנת ועשירה יותר. במובן מסוים, זאת איכות עמוקה יותר.  אז זה מאוד עדין. יש ארבעה: (1) פחד, (2) כעס, (3) רחמים (4) אבל. אני אסביר עליהם קצת.

ראשית, אני רוצה לחזור על נקודה מתוך השיחה הקודמת: זו לא טעות שהם עולים ונכנסים לתוך תרגול החמלה שלנו, בתרגול הפורמלי או בחיים. הם יגיעו. למעשה, הם צריכים להגיע. זאת לא תהיה טעות לצפות שיבואו. לחלוטין ניתן לצפות להם. זה חלק מהאנושיות שלנו. זה חלק מאיך שאנחנו לומדות, איך שאנחנו לומדות מהי חמלה בצורתה הטהורה. אני זוכר כששמעתי על זה לראשונה, והרהרתי על הנוכחות של האיכויות האלה בחיי, ותהיתי, “טוב, אולי מעולם לא חוויתי חמלה. אולי אין לי מושג מה זה.” זה כנראה קצת קיצוני מידי, כי אני חושב שכולנו יודעים מהי חמלה, וכולנו חווינו אותה. אבל זה טוב להביא את שאילת השאלות הזאת. שאילה היא חלק מהלמידה של התרגול הזה באותה מידה כמו עצם הטיפוח והסמדהי וכל זה.  

(1) פחד, הראשון, פחד. נגענו בזה. אנו מפחדות להפתח לסבל. אנו מפחדות שאם אני אפתח לסבל של האדם הזה, זה יפגע בי. אני ארגיש פגועה מזה. כה נפוץ, כה נורמלי. אנו מפחדות, כי כיצד אני הקטנה יכולה להחזיק את כל הסבל של העולם, או אפילו להפתח לשבריר ממנו? העצמי המצומצם ירגיש מוצף מזה. זה ירגיש יותר מדי. יש פחד אמיתי מזה. לרוע המזל, הפחד עצמו אינו נייטרלי. הנוכחות של הפחד נוטה לגרום לתחושה של הצפה, שזה הדבר ממנו חששנו מלכתחילה, ו\או להעצים את תחושת הסבל שלנו בעת שאנחנו נפתחות לסבל של אחרות. כך שהפחד גורם בדיוק למה שפחדנו שנרגיש. הוא מביא להשפעה ההפוכה. אחזור אל האויב הזה, לפחד.

(2) כעס. זה אחד מעניין, כעס. לעתים קרובות אנחנו עדות לסבל בעולם, כל צורה של סבל – חברתי, סביבתי, פוליטי – כל הסוגים של סבל. אנחנו עדות לאדם אחד מתנהג בצורה אכזרית ופוגענית כלפי אחר, כלפי בעלי חיים וכיו”ב. לעולם הטבע. כמה קל זה, ומובן,  כמה קל לחמלה לצאת מהמסלול, במקום להשאר עם החמלה, אנחנו סוטות ממנה. הלב סוטה לתוך סוג של כעס צדקני – כה נפוץ, וכה, בדרך מסוימת, נורמלי וקורה בקלות. במקום להשאר עם הסבל ועם החמלה בקשר לזה, אנחנו סוטות לאשמה, שיפוט – של עצמנו או של אחרות. או במקרה של עצמנו, “אני לא אמורה להרגיש את זה”, ואנחנו שופטות את עצמנו רק על הרגש, החוויה של סבל. 

אבל לעתים קרובות אנחנו מפנות את האצבע לכיוון מישהי אחרת ומאשימות וכועסות, מרגישות שהכעס מוצדק, והתרחקנו מהחמלה. אז זה די מעודן, סוג של תנועה מפתה שמרחיקה – מאוד נפוץ. כעס הוא מורכב, ונגעתי בזה בשיחה אחרת. מנקודת מבט דהרמית, התנועה הזאת, של האשמה ושיפוט, חסרה בה הבנה. חסרה בה ההבנה של הסיבות של מה שבאמת, באמת גורם גם לסבל וגם מאפשר למישהו לנהוג באופן שגורם סבל. חסר בזה ההתהוות המותנית של זה, ואני אסביר למה אני מתכוון. לפני שלוש או ארבע שנים, אני לא ממש זוכר, עשיתי ריטריט אישי של חודשיים על התכוונות אוהבת וחמלה. כשהגעתי לקטגוריה הקשה, היה לי אדם אחד שהכרתי, ושניים שלא הכרתי.  

אז היה לי מבחר, אסופה של אנשים קשים. ושני האנשים היו שני פוליטיקאים – לא אומר מי הם, אבל היה נראה לי, אתם יודעים, שיש להם חלק בהרבה מהדברים שקרו בעולם ועדיין קורים, בואו נגיד ככה.  אבל אז כשהתחלתי לכלול אותם כחלק מהדמות הקשה, התחלתי להרהר, או שהייתי צריך להתחיל להרהר, במקום רק “הם נוראיים” וכו’, התחלתי להרהר על התנאים והנסיבות אשר, באיזושהי דרך, גרמו להם להתהוות, אפשרו להם להיות, לפעול, לבחור, להיות עיוורים בדרכים בהן הם נראו לי עיוורים. במקרה של פוליטיקאי מסוים, רק להרהר, “ובכן, תסתכל על המשפחה שלו. תסתכל על אבא שלו ועל המסורת\השושלת  שלו, מאיפה וממה הוא הגיע. עם מה הוא חונך?” כל התנועה מהיום הראשון של חייו הייתה לראות באופן מסוים. והוא חונך באופן הזה. סביר להניח שדרך מוסדות חינוכיים וכו’. זה מתחיל להרחיק את זה מהעצמי, העצמי שלו, ולראות יותר במונחים של התנאים שהתהוו.

כמו כן, לראות שאדם יכול לגרום לסבל לאדם אחר. כאשר הם גורמים סבל לאחרת, הם בעצם גורמים לסבל עבור עצמם. ייתכן שהם נוכחים בעולם באופן חמדני. זה לא סבל ברור וגלוי, אבל הם פשוט חמדנים. אבל מה הם מטפחים? מה קורה בתודעה שלהם, בלב שלהם, בגדילה ובהתפתחות של הלב שלהם? בעולם, לבחור בדרך הזאת זה למעשה לטפח חמדנות דרך הפעולה והבחירה. הם מטפחים חמדנות.

 טיפוח, פיתוח, חיזוק. זכרו את הדפוסים ההרגליים שאנחנו מדברות עליהם. את נכנסת לתנופה מסוימת, “מנגנת תקליט” מסוים. מה שאנחנו אומרות זה שעם מטא וחמלה אפשר לשנות את התנועה. מישהי יכולה להיות בעולם של חיזוק התנועה של חוסר רגישות, של עיסוק עצמי. אלה תנועות הרגליות. אנחנו יכולות להסתכל על האישה הזאת, פוליטיקאית או מי שזה לא יהיה, ואנחנו יכולות לחשוב, “לא נראה שהן סובלות. נראה שהן גורמות לסבל, אבל אני לא רואה סבל. אני רואה שהן מחייכות. אני רואה שהן עשירות. אני רואה אותן יוצאות לחופשה.” אבל יש לי שאלה: עד כמה אושר עמוק הוא דבר אפשרי עבור מישהי שמטפחת את האיכויות האלה של הלב – שמטפחת חמדנות לטווח הארוך? עד כמה אושר עמוק אפשרי עבורה? טיפוח חוסר רגישות; לטווח הארוך – אז כן, ייתכן שהן עשירות, וייתכן שיש להן כל מיני דברים. אבל בלב, כמה אושר עמוק אפשרי להן? כשמישהי מאיתנו פועלת באופן הזה בעולם, היא למעשה סוגרת את הדלת על האפשרות של אושר עמוק. 

 אני זוכר שכשגרתי בארה”ב, בשנתיים האחרונות, גרתי בבוסטון – ובכן, גרתי בבוסטון לאורך כל הזמן. בשנתיים האחרונות, עברתי ממרכז העיר לפרבר שהיה יותר ירוק ומלא צמחיה ושקט. זמן קצר לאחר שהגעתי לשם, הייתי יוצא להליכות כדי להינות מהסביבה הירוקה, והתחלתי לשים לב כמה רכבי שטח (כביש-שטח, SUV) יש שם. אתם יודעים מה זה רכבי כביש-שטח? אני לא יודע איך קוראים לזה באנגליה…מה המילה האנגלית לרכב שטח?

יוגי: רכבים חסרי תועלת

יוגי 2: עסק ביש-שטח (צחוק)  

רוב: כן רכבי 4X4 גדולים שאנשים – רכבים ממש גדולים, כן (צחוק)

התחלתי לשים לב כמה הרכבים האלה היו נפוצים על הכבישים. נראה שישנם אפילו אנשים שבבעלותם שניים כאלה. זה היה מתישהו במהלך השנתיים האלה שהתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר קרו. זה המשיך להדהים אותי. האם אנשים לא רואים את הקשר? אתם יודעים, הניתוח הפוליטי הבסיסי שלי – האם אנשים לא רואים את הקשר בין נפט, האינטרסים של אמריקה לנפט במפרץ, ורכבי שטח, וצריכת דלק, ואז כעס וכו’? אני לא רוצה להכנס לפוליטיקה כרגע, אבל… התחלתי להרגיש יותר ויותר  נסער מכל הסיפור. בנקודה מסוימת הלכתי למורה שלי, נראיין, ותיארתי לה את זה ומה זה עורר בתוכי. היא אמרה, “תשלח להם מטא. תשלח להם הרבה מטא.” ואז היא אמרה, “לא רק זה – תאחל להם עוד רכבי שטח.” [צחוק] אני הייתי כזה, “פףף אוקיי”.

  למעשה, את החלק השני לא יכולתי לעשות. זה פשוט נראה בלתי אפשרי ואפילו לא כזה נבון בעצם. אבל החלק הראשון היה מועיל. ומה שקרה, מה שקרה בנקודה מסוימת היה שעלתה תובנה, ומטבע נפל, והבנתי שבורות, תעתוע – האנשים האלה היו מאוד חביבים (טוב, מרבית הזמן), מאוד נחמדים, אנשים מקסימים שפשוט חיים את חייהם באופן שנראה להם טוב. אבל היה שם, כפי שראיתי זאת באותה העת, תעתוע לגבי ההשלכות של הבחירות האלה. 

 והתעתוע הזה, שהבודהה כינה בורות ותעתוע, הוא לא-עצמי. שוב, זה אנאטה. באופן מסוים, הוא לא שייך לאף אחד. אז היה כאן סוג מסוים של תעתוע, שאני חשפתי, ואז – “אתה נתון לתעתוע, אתה. אתה. אתה.” פשוט לראות: בורות, כאיכות, זה משהו שכולנו חולקים. הדרך שבה זה מתבטא בחיינו יכולה להיות שונה, אבל הבורות אינה שייכת לעצמי. היינו יכולים… בואו נסיים בזה. אני חושש שהזמן לא יספיק לנו.  

כשמאשימים את הבורות, ומדביקים את הבורות לאדם ספציפי, איפה החמלה בזה? למעשה, החמלה לא יכולה לזרום למעשה. לפעמים, ההבנה שהבורות אינה שייכת לאיש – לכולנו יש בורות עד שנהיה בודהות, היא פשוט מתבאטת בדרכים שונות – נותנת רשות לחמלה להכנס. לפעמים, כשאנחנו כועסות על אנשים, “להשאר” – אלו מילות הבודהה – “להשאר ופתוחות לתפיסה של מה שיפה”, להתחבר לתכונות היפות שלהן. אז לא משנה במי מדובר, להתחבר למשהו שנפלא בהן.  

לעתים מה שעלינו לעשות, כשהחמלה נוטה לעבר כעס, זה למעשה לכוון את החמלה כלפי עצמנו – משום שכשאנחנו מקשיחות מכעס, זה דוקהה. זה סבל. אז עזבו את האדם השני, חזרו לעצמכן. תנו את החמלה לעצמי, ואז הישות והלב יכולים להתרכך ולהפתח. ואז ייתכן שהחמלה תוכל לזרום. כשאנחנו שבויות בכעס, אנחנו כואבות. כשאנו שבויות בהאשמה ושיפוט, אנחנו כואבות. לפעמים איננו מבינות זאת. אז, חמלה כלפי העצמי. באופן כללי, הכעס הזה, האויב הקרוב השני – חמלה רוצה להקל על סבל, אך היא אינה רוצה לדחוק אותו הצידה מתוך סלידה. זה יותר שהיא מחזיקה את הסבל. היא מחבקת את הסבל, מחזיקה אותו, מכילה אותו, ואז מוסיפה ריפוי ומוסיפה הבנה. אז זו אינה תנועה של סלידה. זו החזקה והבאה של ריפוי והבנה. זה עדין, אבל זו איכות שונה.

 (3) פחד, כעס, רחמים. ‘רחמים’ (‘Pity’) בניגוד ל’חמלה’, זה כשאנחנו מסתכלות על מישהי אחרת מלמעלה: “או,הם כאלה מסכנים שהם סובלים כך”, ואנחנו מרגישות ׳מעל זה׳ בדרך כלשהי. מאוד מעניין. זה – כל אלה הולכים להתגנב לתוך התרגול. אתם תשבו כאן בחדר, תלכו הלוך וחזור, ותשימו לב: “אהה, נהייתי קצת מעל לאותו אדם. קצת הסתכלות עליו מלמעלה נכנסה.” לפעמים זה ממש ברור, לפעמים זה מאוד עדין. שוב, זה בסדר. רחמים הם מעניינים. הם מחלישים. חמלה מעצימה, רחמים מחלישים. אז אנחנו יכולות לראות בעצמנו, כשאנו מרחמות על עצמנו, כשאנו תקועות ברחמים עצמיים, זה למעשה מחליש את העצמי שלנו, מחליש את היכולת שלנו לפעול ולהתעלות על הסבל. יש משהו כמעט מרוקן ומשתק ברחמים. זה משאיר את הסבל שם, בעוד שחמלה מניעה אותו, מרפאה אותו, מפוגגת אותו.  

חמלה לעצמי ולאחר היא מעצימה, לא משתקת. זה מאוד מעניין. כל האויבים הקרובים האלה, כולם, עולים כאשר יש יותר מדי תפיסת עצמי. אז שוב, חזרנו לעניין הזה של אנאטה. יותר מדי תפיסת עצמי – כשאני מודאגת מדי לגבי עצמי בפחד, או יותר מדי מגדירה את העצמי של האחר בכעס, או רחמים: “הן כאלה, אני כזאת.” או רחמים עצמיים: “ככה אני. אני תמיד אהיה כך.” אני המסכנה והאיומה. “יותר מדי תפיסה עצמית של העצמי ושל האחר נכנסת, והאויבים הקרובים עולים. אנחנו יכולים לאזן את זה בתרגול על ידי הרהור וראייה של המשותף. אנחנו רואות את המשותף. מישהי יושבת בתרגול, נותנת חמלה למישהו, ואנחנו מרגישות מעט מעליהם. נזכיר לעצמי את הדברים המשותפים, דברים אנושיים. אז במקום להסתכל על ההבדלים – “אני לא ממש עושה דברים כאלה. אני לא סובלת ככה.” בכמה קלות זה יכול להכנס – נזכיר לעצמנו מה משותף, את האנושיות המשותפת, ברגע הזה.   

(4) אז פחד, כעס, רחמים – האחרון הוא אבל. וזה עוד אחד מעניין מאוד. מאוד קל כשאנחנו פוגשות סבל, שלנו או של אחרות, להיות מוצפות על ידו, להרגיש הצפה. וכשהאבל עולה כאויב קרוב – כשלפעמים יכול להיות קשה להבחין בהבדל – שוב, זה משתק. בטווח הארוך, זה למעשה מתיש. אבל זו אנרגיה מעייפת. זה אחד מורכב, כבמקרים רבים, אנחנו צריכים למעשה לחוש אבל. זה חלק מתהליך של ריפוי. זאת איכות הכרחית. אבל בנקודה מסוימת, אנחנו מתחילות להסתכל על זה ולראות, ייתכן שישנה דינמיקה שבה האבל למעשה מסתחרר ונבנה? כשיש אבל בסביבה, אם זה אבל, זה יהיה מעייף. העייפות הזאת, גורמת לישות, גורמת ללב להיות פגיע יותר לאבל נוסף, אשר גורם ללב להיות עייף יותר. וכך זה מסתחרר סביב עצמו.

[46:46] בואו נכנס לזה מעט יותר. ישנם שני היבטים של חמלה – זאת נקודה מאוד, מאוד חשובה. ואני בטח אחזור עליה בכל מקרה, אבל זה מאוד, מאוד חשוב – ישנם שני היבטים של חמלה שדורשים איזון. ואנחנו יכולות לדבר על מה שאמרתי, מה שהתכוונתי כשאמרתי “אמפתיה”.

אז זה היבט אחד: (1) אמפתיה. וההיבט השני הוא (2) הנתינה. ואני ארחיב על זה. (1) אז קודם כל, מה זאת אמפתיה? אמפתיה היא הפתיחות, הרספטיביות, ההדהוד הזה של הלב עם הסבל של אחרת. היות מונעת, ננגעת על ידי הסבל של אחרת. אבל יש סוג של, הייתי אומר – מרחב ומתיקות בזה, שמצביעים על אמפתיה. אז לפעמים, אנו שמות לב, אנו רואות את הסבל של אחרת, ואיכשהו נשאבנו לתוכו, ואנחנו פשוט סובלות בדיוק כמו האחרת.

אז אמפתיה היא מעט שונה. היא מעט רחבה יותר ומרווחת יותר, ויש לה איכות של מתיקות. זה למעשה דבר מאוד יפה ומושך עבור הלב באיכות של אמפתיה. יש לי קרובת משפחה שאני יודע שאוהבת אותי מאוד, אבל לפעמים כשיש לי קושי מסוים או מחלה או משהו כזה, יש משהו בדאגה שלה שמזדהה מעט יותר מדי ומפוחד מדי, וזה כמעט כאילו זה נכנס לתוך החמלה, והיא נעשית בלתי מועילה. זה מרגיש לא מועיל. זה מרגיש כמעט כמו עול עבור האישה הסובלת. ייתכן שאתן מכירות משהו כזה, ייתכן שחוויתן את זה בחייכן.

אבל האמפתיה היא משהו מאוד יפה ונהדר, איכות יקרה של הלב.ייתכן שנרגיש בזמנים מסוימים בחיינו משיכה לפתוח את האיכות של אמפתיה. יש משהו – זה כמעט כאילו אנחנו רוצות לפתוח את הלב לרווחה, לפתוח את היישות לרווחה, ואנחנו רוצות להכניס פנימה את הסבל של העולם. אני זוכר שכשגמרתי ריטריט של שנה כאן לפני מספר שנים, ולקחתי קצת חופש לפני שחזרתי לכאן שוב. ואחד הדברים שעשיתי היה שחציתי את אירופה ברכבת, והלכתי למחנה הריכוז אושוויץ, מחנה השמדה למעשה. וזה היה סוג של עלייה לרגל. זה היה כאילו חלק מהישות שלי רצה… הרגשתי – זה היה כמעט תעלומה עבורי, וזה היה חלק מזה, אבל חלק מהישות שלי רצה ללכת למקום הזה שבו היו כמויות בלתי נתנות לתיאור של סבל. 

אני לא יודע את המספרים. שכחתי כמה בני אדם נרצחו שם. רציתי להיות שם ופשוט לשתות הכל פנימה. זה כאילו שהלב רצה להיות רחב ופשוט לשתות הכל פנימה. ולמעשה להיות שם – אני לא יודע, ייתכן שחלקן הייתן שם – זה מורגש איכשהו. הרבה מהשרידים של הקסרקטינות ותאי הגז וכו’ עדיין שם. יש שם משהו מורגש. משהו בישות רצה לשתות את זה. פשוט – זה הסבל. זה חלק מהסבל של העולם. פשוט רציתי לספוג את זה איכשהו. אני חושב שזה זה. אנו מרגישות פתוחות ומרווחות מספיק  כדי לעשות את זה. אבל יש כאן איזון מאוד חשוב. אוולווקיטשברה היא הבודהיסטווה של החמלה, ואחת המשמעויות של זה היא האחת שמקשיבה לבכי העולם. יפהפה. האחת שמקשיבה לבכי העולם.

מקבלת, שומעת את הסבל. זה דימוי מאוד רספטיבי. אבל לפסל, הדימוי, הרופה (צורה-גוף) של זה יש – אני לא יודע כמה ידיים או זרועות – הרבה.  

יוגי: 1,000. רוב: כמה? 1,000 זרועות וידיים. למה? להושיט אותן כלפי חוץ, לתת. אז יש איזון  של (1) האמפתיה, לקחת פנימה ו (2) נתינה כלפי חוץ. זה כה, כה חשוב. אנחנו יכולות להתייחס לזה בתרגול שלנו. 

ייתכן שגילית היום בתרגול שחשת – אני לא יודע, זאת שאלה, בעצם: האם הרגשת לעתים עול או כאילו זה כבד מעט, או מציף? כן, מאוד, מאוד נפוץ. נפוץ באופן קיצוני. זה לא חייב להיות כך. אתן יכולות לשחק עם זה. שוב, אתן יכולות להתנסות עם זה. אנו חשות אמפתיה. אנחנו מודעות לאמפתיה, מה שאנו לוקחות פנימה. אנחנו מתכווננות לסבל. אבל אנחנו גם מודעות לזה – אפילו אם אנחנו רק מדמיינות את זה – אנרגיה מרפאת שיוצאת החוצה. ואנחנו מדמיינות את האנרגיה זורמת מהגוף שלנו וכו’. אז יש משהו שנכנס ומשהו שיוצא. רוב האנשים יטו את האיזון, אפילו מבלי להבין זאת, לעבר יותר אמפתיה, לכיוון של ממש להכנס לתוך האמפתיה, ולא כל כך לעבר הרגשה של איכות האנרגיה שיוצאת החוצה: הריפוי, בוהק מזין, למעשה אנרגיה שמחה שיוצאת החוצה. 

העניין הוא שאנחנו יכולות לשחק עם האיזון הזה בתרגול. אתן יכולות ממש לשחק עם זה בעודכן יושבות כאן. היו מודעות ל-היכן האיזון נמצא, ופשוט הטו את התודעה יותר לעבר הרגשת האנרגיה המרפאת הנעימה בעודה יוצאת כלפי חוץ. אז אתן יכולות ממש לשחק עם זה. זה לא איזון סטטי. במילים אחרות, אינכן הולכות למצוא, אתן יודעות, לשים את המחוג על חמש ולהשאיר אותו שם. תמיד תזוזו, וזה בסדר לזוז. ולפעמים אתן יותר באמפתיה – בסדר. אבל הייתי אומר שמעט יותר איזון כלפי ההרגשה של הנעימות ושל האושר גורמת לחמלה להיות מהנה, ברת-קיימא, יציבה, שוות נפש, משהו שאנחנו אוהבות לעשות. ואנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה הזאת בגוף, את האנרגיה הזאת זורמת, או אפילו לדמיין אותה. וזה ממש, ממש הולך לעזור. 

[53:40] ישנו היבט שלישי לחמלה, בסדר? אז יש את האמפתיה, ויש את הנתינה כלפי חוץ. ישנו היבט שלישי, שאינו ניכר בהתחלה, אבל מתגלה יותר עם הזמן. באופן מסוים, אני נותן מעין סקירה כללית הערב. (3) ההיבט השלישי נוגע לתחושת מרחב, איכות מרווחת או תודעה מרווחת. זה כאילו התחושה היא שהלב מתרחב ומסוגל להתרחב כך שנראה שהוא יכול כמעט למלא את כל המרחב, או כאילו הסבל שבעולם מוחזק על ידי חמלה שהיא, בדרך כלשהי, חלק מהמרקם של היקום. 

זה סוג של חמלה אוניברסלית. אז זה נע, שוב, באופן שאינו ליניארי, הדרגתי. תתחילו לקבל הצצה לתוך זה, ואין צורך לעשות מזה יותר מדי. לעתים אנחנו יכולות לקבל תחושה של חמלה שהעצמי אינו מחולל אותה. וזה כמעט כאילו אנחנו נפתחות לתחושה גדולה יותר של חמלה, שהסבל של העולם מוחזק – מוחזק, נוכל לומר, באהבתו של היקום, בחמלת היקום, בלב האל, איזו שפה שעובדת. זה כמעט כאילו משהו מעמיק, והטבע האמיתי של הלב נגלה לא כמוגבל, אלא כאינסופי ונרחב. וזה יכול, יש לו יכולת חסרת גבולות להחזיק סבל. אז ההיבט הזה של החזקת סבל הוא במידה רבה חלק מחמלה כשהיא מעמיקה. זה פשוט מגיע באופן טבעי. אולי אדם יכול להסתכל על זה במונחים של אלוהים או האנרגיה של בודהיסטווה – זה בסדר, ועד גבול מסויים זה גם לא באמת משנה איזו תווית תתנו לזה.

אבל אנחנו מוצאים את הפתיחה מהסוג הזה, את התפיסה הזאת בהרבה מסורות רוחניות שונות. ג’וליאן מנורוויץ’, המיסטיקנית האנגליה: “האהבה היא נטולת התחלה”, היא אומרת. “אהבה היא נטולת התחלה.”  זו תחושה אחרת לגמרי, עמוקה יותר של מה היא אהבה, ומה היא חמלה. אני מתכוון לדלג על כמה חלקים ולחזור אליהם בהנחיות מחר בבוקר.

כשאנחנו סובלות – אז לגבי חמלה לעצמי עכשיו – כשאנחנו סובלות בגלל משהו, זה יכול להיות מאוד מועיל, זה יכול להיות מאוד מיומן, בין אם זה בדידות או כאב בגוף או בבטן, כאב ראש, בלבול, חרדה, עצב, תחושת אובדן, אבל, מה שהסבל לא יהיה, כשיש את הסבל שלי ואנחנו מרגישות אותו, להבין, להרהר באופן מכוון: “הסבל שלי  אינו שונה מהסבל של אחרות למעשה”. אז שוב, כמה קל עבורנו להבנות את הסבל שלנו עם תחושה של בידוד. ולחשוב – לעתים זו אפילו לא מחשבה מודעת: “זו רק אני שיש לה את זה. אני זאת שעוברת את זה. לאף אחת אחרת אין את זה.” לעתים זאת אפילו לא מחשבה מודעת, ואנחנו מוסיפות, אנחנו עורמות עוד סבל בעזרת הבידוד של עצמנו. אז זה יכול להיות – ושוב, משהו לשחק איתו – אתן יכולות, כשסבל ישנו, פשוט לקחת צעד אחורה ולהרהר באופן מכוון: “מישהי,איפשהו, סביר להניח שאפילו ברגע זה, עוברת משהו דומה מאוד, משהו מאוד דומה אם לא כמעט זהה.” 

תכניסו את זה כהרהור. לעתים הסבל שלנו – אנו חשות את הסבל שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לפגוש אותו עם חמלה. חלק מזה זה הבידוד של עצמנו שחוסם את החמלה. אז להכניס את ההרהור, שוב, לגבי המשותף שבזה, לגבי אי-ההבדל של הסבל שלנו, נכניס את זה ונפתח לאנושיות של הסבל שלנו. זה קריטי. ובאנושיות הזאת, בהבנה של האנושיות, יש סוג של התרככות.

והישות פשוט מתרככת. במקום להסתבך בדרך נוקשה ושברירית בבידוד עצמי, הגדרה עצמית ונפרדות, פשוט להכניס את ההרהור על המשותף, מה שאנו חולקות, האנושיות, מאפשר לזה להתרכך. ובריכוך יש פתיחה, והחמלה יכולה להתחיל לזרום. אז שחקו עם זה, שחקו עם זה.

[59:09] בעודנו עוברות לתת חמלה לאחרות, אנחנו מתרגלות כלפי החברה והדמות המיטיבה וכל זה, לעתים נרצה לתת חמלה למישהי. נסתכל עליה. נאמר: ”טוב, לא נראה שהיא סובלת כל כך. אין סבל גלוי לעין. היא נראית די בסדר. היא די שמחה.” ואז ניתן להזמין לתודעה את הידיעה לגבי שבריריות החיים. נגענו בזה לפני מספר ימים. פשוט להזכר בכך שהחיים הם שבריריים – ברמה הפיזית, ברמה הרגשית, מבחינת נסיבות החיים. חוסר הוואות של החיים – איזה אתגר! אפילו אם אותה אישה נראית במצב סביר, זה מאתגר להיות בן-אדם. באופן בסיסי, מאתגר להיות בן-אדם. זה לא קל. זאת לא התהוות קלה. זאת לא טריטוריה פשוטה.

אז לעתים הרהרו בכך, אם תרגישו שהאישה הזאת לא ממש סובלת, פשוט בשביל “לשמן” את זה קצת, להכניס לזה מיץ. כמו כן ניתן להרהר, “אני בעצם לא יודעת. אפילו אם אני מכירה את האישה הזאת טוב, ייתכן שאיני יודעת באמת מה קורה איתה, ואיזה סבל ייתכן שיש שם. איני יודעת. איני יודעת.” ניתן גם להרהר על אחדות, ולהתחיל להטות את הלב ואת התודעה לעבר אחדות. אנחנו אחד. אתם יודעים, ברמה מסוימת זה נכון – בפגיעות הזאת, השבריריות הפיזית שלנו.

הגוף הזה יכול להפצע בכל עת. הוא יכול לחלות בקלות רבה. הגוף הזה הוא פגיע. אנחנו פגיעות בפני המוות. להרהר, אנחנו אחד בזה. אנחנו חולקות את זה. יש בזה אחדות. אנחנו אחד באי-הוודאות. שוב, אנחנו חיות בעולם שבו דברים אינם וודאיים. מה שקורה, מה שיקרה מחר, אינו ודאי. מה שיקרה בשנה הבאה, עבור כולנו, אינו ודאי. בכלל לא. וסביר להניח שכולנו מכירות נשים שחייהן השתנו ברגע. משהו קורה – מישהי מקבלת חדשות כאלו ואחרות, חווה תאונה, דבר זה או אחר – והחיים משתנים ברגע, באופן דרמטי, דרסטי. אנחנו חולקות את זה. אנחנו אחד בשבריריות של אי-הוודאות הזאת. אנחנו אחד גם בבלבול שלנו עם כל זה.

אז זה מה שהבודהה דיבר עליו. זה תעתוע בסיסי. החיים –  עוד לא פיצחנו אותם. לא נפתור אותם עד שלא נהיה בודהות מושלמות. אנחנו חולקות את האווידיה הזאת, התעתוע הזה, ההשתוממות הזה. ובמידה מסוימת, כולנו מחפשות אושר, רווחה, בטחון במקומות שלא מספקים אותם. אנחנו חולקות את זה. אנחנו חולקות את הבלבול הזה. אנחנו אחד בזה. אז ככל שנהרהר יותר באחדות הזאת ונביא אותה פנימה, יותר חמלה תוכל לזרום. יש שיר יפהפה שנכתב ע”י – למעשה, היא משוררת פלסטינית-אמריקאית בשם נעמי שיהאב נאי. השיר נקרא “Kindness” (טוב לב, אדיבות), אבל מה שהיא באמת מדברת עליו היא חמלה. אז כשתשמעו את המילה ‘קיינדנס’, פשוט שמעו ‘חמלה’. והיא אומרת…: 

https://web.archive.org/web/20201004093657/https://poets.org/poem/kindness

אז מהרהרות באחדות הזאת. נקודה אחרונה, והיא נוגעת לאנאטה ולריקות. דיברנו על אנאטה, הריקות של העצמי. אנחנו יכולים גם לדבר על,מנקודת מבט אחרת, הטבע האינסופי של העצמי, הטבע האנסופי של אדם. אני חושב שכבר נגענו בזה. אני לא זוכר. 

הגוף הזה – מאין הוא הגיע? ראיתי תכנית מעולה לפני כמה ימים לגבי כוכבי שביט שנוחתים על הפלנטה, ולגבי זה שהחיים בעצם התחילו על ידי היסודות שהובאו לכאן מכוכבי השביט. הם הגיעו או מכוכבי השביט או ממפץ גדול, לא מפץ גדול, אלא איזושהי סופרנובה או כוכב אחר. עכשיו, כל זה יכול להשמע קצת מדע בדיוני, אבל זה מדע למעשה, שהגוף הזה מגיע – היסודות שבו מגיעים מהיסודות שנוצרו בכוכבי ענק, ואז הכוכבים האלה התפוצצו והעיפו את היסודות האלה לחלל. וכל היסודות שמרכיבים את הציפורניים ואת הקרנית שלנו ומה שלא יהיה – כל מי שבחדר הזה, היסודות שהרכיבו את זה נולדו באותו הכוכב. אני חושב שזה מדהים! [צחוק] אם נלך אחורה אפילו יותר, אפילו יותר, הכל היה אחד במפץ הגדול, היקום היה למעשה פצפון, מכווץ לגודל של כדור קטן.      

כל החלל והזמן היו מכווצים כאן, וזה התפוצץ. הכל היה אחד באופן מילולי. כל מה שהיה ביקום היה מילולית אחד. אבל – אני חושב שאני הזכרתי את זה בנקודה מסוימת – הנשימה שאנחנו שואפות, הכל יכול לחדור אלינו, בוודאי שהארץ. אנחנו נושמות פנימה אוויר. מתי זה נהיה ‘אני’? ונושפות החוצה. ואנחנו חולקות את האוויר אחד עם השנייה ועם העצים ועם כל שאר החיים, ועם הפלנטה.          

יש את המפולשות הזאת למה שאני מכנה ‘אני’ ברמה הגופנית גרידא. והאוכל, אני חושב, האם זאת הדוגמה של סטיבן בצ’לור (לא מצליח לזכור) של אכילת בננה? זה משהו מאוד עיסתי. או דייסה – זאת דוגמה נוספת. זה עיסתי. באיזו נקודה הדייסה הופכת להיות אני? אתן מבינות? זה הולך… [צחוק] וולט וויטמן – אני חושב שזה מ’שיר של עצמי’ (Song of Myself)   זה שיר ארוך, ארוך ומיסטי של וולט וויטמן, 1855: “אני מאמין שעשב של דשא אינו פחות מאשר מעשה מלאכת הכוכבים.” מקסים. על זה הוא מדבר. אתן יודעות, מאיפה הוא הגיע לזה, 1855? ג’וני מיטשל – חלקכן מבוגרות מספיק כדי לזכור. [צחוק] “אנחנו אבק כוכבים”. רמה גופנית. לפני כמה ימים דיברתי על כך, ברמת התודעה, שכל מה שאני יכול לראות כשאני מביט פנימה זה תפיסות, תפיסות, תפיסות. התפיסות האלו – תראו, הנה הרדיאטור, הנה הקיר – כל מה שאני יכול לראות אלה תפיסות. האם התפיסה היא אני, או האם היא שם בחוץ? ישנה אי-נפרדות בין העצמי והעולם, משום שתפיסה היא מאפיין דו-כיווני.

אני זקוק לעולם על מנת לראות את עצמי, משום שכשאני רואה, כל מה שאני רואה אלו תפיסות. כשאני מביט פנימה לחפש את העצמי, כל שאני רואה אלו תפיסות. כדי שתהיה לי תפיסה, אני זקוק לשאר היקום שאוכל לתופסו. אז אנחנו יכולות לדבר על ריקות. אנחנו גם יכולות לומר שריקות היא מלאות: זה מלא בכל. הישות הזאת, הישויות האלו, העצמי הזה מלא ביקום. המיינד והגוף (יהיו לנו שאלות אחר כך) – אינם נפרדים. אז זאת רק דרך נוספת לראות זאת. מפולשות הדדית (Interpenetrating)- אז חיבור הדדי (‘interconnectedness’) זה ביטוי שמשתמשים בו הרבה בדהרמה, אבל במובן מסוים, הוא אינו הולך עמוק מספיק. מפולשות הדדית. באופן מילולי: דברים, תאים, יצורים – כל הדברים מפולשים-הדדית.

עכשיו, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואני מודע היטב, אנחנו יכולות לשמוע את זה, ואו שזה נשמע כמו קונספט היפי משנות השישים שעבר זמנו, או איזה מן משהו אינטלקטואלי, אתן יודעות, אם אתן במסיבת קוקטיילים, ואתן לא מצליחות לחשוב על משהו להגיד, אתן מעלות את זה כי לשעשע מישהו. זה לא חייב להיות רק רעיון נחמד או משהו אינטלקטואלי. שוב, זה משהו שאפשר להביא לתוך התרגול. אתן יכולות ממש להיות בתרגול, לתרגל מטא או חמלה – הכניסו את זה פנימה. חשבו על המפץ הגדול, וחשבו על אבק כוכבים ועל זה שהנשימה היא מפולשת באופן הזה. הביאו את זה לתרגול, ותראו מה קורה. צריך לתרגל את זה, אבל זה יוביל לאהבה ולחמלה.