הקלטת שיחה: גישות ראשוניות לעבודה עם רגשות (אנגלית)

זוהי הקלטת השיחה הראשונה שהצעתי בקורס Emotions and Awakening, שאני מלמד עם סוזי קילי.

בתוכה אני מציע כיוונים לעבודה ומכסה כמה מדרכי העבודה הבסיסיות (ועם זאת – מועילות מאוד!) שאפשר לגשת דרכן.

מקווה שתהנו!

https://drive.google.com/file/d/1-vnJvYUp3_K4OxOEhkT9wZudr5bG87BQ/view?usp=sharing

גוף האנרגיה: שיחה ומדיטציות מוקלטות

רוב הציע את הרעיון הקונספט של ‘גוף האנרגיה’ (ולפעמים גם הגוף העדין’, ‘הגוף הפואטי’, בהקשרים ספציפפיים ‘הגוף רגשי’) ב2008 והוא ליווה את התפתחות ההוראה שלו מאז, דרך תרגולי הסמאדהי, העבודה עם הרגשות, וה soulmaking. וזה נושא מעניין דווקא משום שברובד אחד הוא די אינטואיטיבי ופשוט, אבל הוא גם מפליא ומרתק כאשר מתרגלים איתו לעומק ולאורך זמן.

בקובץ הזה מוצעת שיחה שלי על ביטויים שונים ודרכים שונות לעבוד עם גוף האנרגיה. במהלה ישנן שתי מדיטציות מונחות – אחת מכוונת לסמאדהי והשניה לעבודה עם רגשות בהקשר של גוף האנרגיה. בסופו יש סשן קצר של עבודה של איזון תשומת הלב בין עצמי ואחר.

מקווה שתהנו!

גוף האנרגיה: שיחה ושתי מדיטציות מונחות

הקלטת שיחה: הבחנה עדינה בעבודה עם רגשות, מתוך הקורס: ‘לב ער’

זוהי שיחה על הבחנה בעבודה עם רגשות, מתוך קורס ארוך בנושא זה. אני מקווה שהיא תהיה שימושית על אף שהיא חלק קטן ממארג עשיר יותר של תרגולים וגישות שהוצעו בקורס. מכל מקום, חשבתי שהיא יפה מספיק, ולכן שמח לחלוק אותה.

שיחה: הבחנה עדינה ושימוש בתיוג בתרגול עם רגשות

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: ‘הלב חסר הגבולות’ מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש ‘הכי טובה’. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור ‘מהו רגש’, או ‘מהו מצב מנטלי’, וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. ‘האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?’ מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. ‘האם באמת יש מישהו בי?’ ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – ‘מי אני באמת?’; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ”כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ’פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש’. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש’זה בדיוק מה שקרה’, ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: ‘כך וכך קרה’, אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של ‘יש לי את הסיפור שלי’ בגישה של ‘יש לי סיפורים’, וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות ‘ארוזים מראש’, קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום ‘אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי’, במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום ‘הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש’, במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים ‘לצאת’ או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: ‘מה זה נותן לי…’ נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; ‘מה זה נותן לי?’. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: ‘האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה’, אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של ‘נשמה’, איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי ‘מי אני’, ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, ‘הנה שוב אותו רגש’, והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש’זה הכל באשמתה’. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: ‘זה הכל באשמתי’. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: ‘האם יש לי את האומץ להרגיש?’ ‘האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?’ וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, ‘האם יש לי את האומץ לא להרגיש’? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של ‘כך הם הדברים’, אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 3)

זוהי שיחה מוקלטת שניתנה בקורס ‘יציבות ותבונה’, בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב, והיא ממשיכה את שתי השיחות הקודמות שהתפרסמו כאן.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

https://drive.google.com/open?id=1SrCF6UsF3bGVdQ2HxuG8rwkx4QtFlHey

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 1 + 2)

אלו שתי שיחות מוקלטות קצרות שניתנו בקורס ‘יציבות ותבונה’, בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב. השלישית תתווסף בעוד שבוע.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

שיחה ראשונה (20 דק’): https://drive.google.com/open?id=1kgU1SBtgMs44tjcHFJZMTA0XntwADStA

שיחה שניה (20 דק’): https://drive.google.com/open?id=1D2DzsdToewYWNQAPelAe7HWVw2VpaEF-

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק שני – לעצב את הדרך

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אני רואה שם שוב – תראו, זה משהו מאוד חשוב. זה כלי, אבל הוא מצביע על משהו אחר. על מה זה מצביע? שהתודעה בונה, במובן מסוים, מפברקת, יוצרת את מצבי התודעה, על ידי האופן בו אנחנו מתייחסים, ועל ידי האופן בו אנחנו מביטים. אם אני מבין בלי לראות ארעיות, שזה המצב הנורמלי, אני ממצק משהו, כך מסתבר, שאין לו את המוצקות שנדמה שיש לו. ‘בפני עצמו’, אפשר לומר, אין לו את זה. אין לו מוצקות. האם זה נשמע הגיוני? התודעה בונה את זה. התודעה מפברקת את זה, ‘מסנקרת’ את זה. באותו רגע, התודעה יוצרת את החוויה.

אז מה אמיתי כאן? אמרתי, יש פה יותר משנגלה במבט ראשון. עלינו להיות מאוד זהירים עם זה. הולם, ולא מנוגד. אני צריך לכבד את חיי הרגש שלי, את היופי שלהם, העושר והעומק שלהם, רגשות הם חשובים. הם אומרים לי דברים שאני צריך לשמוע, מדריכים אותי. וישנו רובד שבו הם אולי לא חשובים כפי שנדמה. דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים… אמרתי קודם שרגשות הם חשובים, כי הם מספרים לי מה אני צריך; כשיש רגש ישנו צורך שלא נענה. האדם הזה עשה קורס בפסיכותרפיה, הכשרה בפסיכותרפיה, והוא גם מתרגל דהרמה, והקורס היה על פסיכותרפיה מבוססת-דהרמה. והוא אמר לי, בטלפון, שנראה שכל האזור של צרכים זוכה למעמד שונה באימון הפסיכותרפי מאשר באימון המדיטטיבי. והוא התעניין בזה. ואמר, שישנה סכנה בדרך המדיטטיבית – שאני אעקוף רגשות בתהליך המדיטטיבי, דרך ריכוז, או מודעות חותכת, ואני אפספס חוויה רגשית ומסרים שאולי אני צריך להרגיש ולהיות מודע אליהם. וזה אפשרי, במדיטציה. והוא גם אמר, שישנה סכנה באפיק הטיפולי, שהצרכים שאני מרגיש נותרים שם ללא שאלה. אנחנו לא שואלים לגבי הצרכים ולגבי העצמי שאליו הם מתייחסים. למעשה, אנחנו נותנים אמיתיות ומאשררים את האמיתיות של הצרכים ואת העצמי. וזה אפשרי. סכנה כאן ושם.

אז מה אני צריך? להביא את מלוא הכנות שלי, האכפתיות והאינטליגנציה. לא לקפוץ למסקנות מהר מידי. כשאני מתחיל לראות שמצבי התודעה הם נבנים, מפוברקים – זה אומר שהם למעשה גמישים. כל המרחב הזה של הקיום שלנו הוא אלסטי, כמו פלסטלינה, ולכן ישנה האפשרות, ומזל שכך, לטפח איכויות יפות של לב ותודעה. מצבי תודעה יפים.

אחד המורים שלי, אג’אן טאניסארו, אמר: “אתה משתמש בהבנה שלך לגבי פיברוק כדי לפרק מצבי תודעה בלתי מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים”. וממשיך: “אנשים בד”כ לא אוהבים את הרעיון של לבנות או לפברק רגשות ומצבי תודעה, כי זה נשמע מלאכותי, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בלי להיות מודעים לזה”. אני יודע שזה משהו שיכול להיות קשה לשמוע, ושישנם אנשים שמוצאים את זה קשה. אם אנחנו מסתכלים על הטקסטים בקנון, רוב ההתייחסויות של הבודהא למצבי תודעה הן לגבי טיפוח של מצבי תודעה יפים. יש הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה מאשר מ’פשוט להיות איתם’. במסורת שלנו אנחנו נוטים להדגיש את ה’להיות עם’, ומסיבות טובות. מה שנובע מזה זה שכאשר ישנם מצבי תודעה קשים, אתה מוצא את הדרך לעזור להם לדעוך. מורה טיבטי בשם צ’וקי דראגפה, בטקסט על בודהיצ’יטה. ‘כאשר רגשות שליליים שונים עולים, אם נותנים להם להתבטא ללא נוגדנים ראויים, האדם מתרגל למצבי התודעה האלו. אז זה יהיה מאוד קשה להפוך את התהליך ולנטוש אותם בעתיד. לפיכך, אדם שמודע למה שיש לקבל ומה לדחות, ומכיר את מה שקורה בגוף, בדיבור ובתודעה שלו, יפעיל את הנוגדן כמו נשק חד במיוחד’. (במסורת הזו יש הרבה שפה לוחמנית). באמצעות הנוגדן הזה אתה מוחץ כל רגש קשה, לקראת עלייתם, או ממש כשהום עולים.’ אנחנו לא כ”כ מדברים כך, כי זה לא באמת מועיל לרוב, אבל בטקסטים זוהי השפה, לעתים קרובות. וזה טקסט על אהבה. זו לא סלידה, לא הרפלקס של רצון להפטר ממשהו, אלא עבודה מיומנת ועיצוב מתוך תבונה ואכפתיות.

ולצד זה ישנו העידוד להגביר את היפה. למה? למה ישנו עידוד חזק כל כך לטפח טוב לב, נדיבות, חמלה, שוויון נפש, וכל מצבי התודעה היפים הללו? אלו הם משאבים עמוקים מאוד. אוצרות אמיתיים בשבילנו. וגם משום שבמצבי התודעה הללו האפשרות של תובנה מוגברת מאוד, דרך הבהירות, הפתיחות, הרגישות, הנרחבות.

וזה יכול להיות קל לשמוע: ‘אוקיי, אז אנחנו בונים את מצבי התודעה, החיוביים והשליליים’. ושאשמה תופיע. אבל זה לא נוגע לאשמה. מצבי תודעה, רגשות – עולים כשהתנאים שם בשביל להוליד אותם. כשהתנאים שם הם יופיעו, כשהתנאים לא שם אז לא. אין לזה שום קשר לעצמי. אני צריך לטפח ולתרגל לא מעט כדי לראות את זה, שזה בכלל לא קשור לעצמי. ללכת בדרך של טיפוח מה שיפה, בלי שום תחושה של ביקורת עצמית או שיפוט בתוך זה. אלו רק תנאים, שאני מעצב. שום דבר לגבי העצמי והשיפוט העצמי. לעתים קרובות, בגלל השיפוט העצמי, אנשים זונחים את האפיק של טיפוח. כשאני נכנס יותר לעומק כחלק מחייי הדהרמה שלי, ואני מתחיל לטפח ולעצב, אני רואה יותר ויותר איך דברים מתעצבים ונבנים בפנים, כי אני עובד ממש עם תהליך הבנייה. שם, אני גם רואה איך הדברים הקשים יותר נבנים. ואני גם רואה, בגלל הטווח שנוצר שם כשיש הרבה מטא, חדווה או שיוויון נפש, זה מאוד ברור איך התפיסה מתעצבת, כי אני נע על טווח הרבה יותר רחב. כמעט כל מי שהולך בדרך הזו מדווח, בשלב כזה או אחר, שהוא מתחיל לראות ‘אולי היתה לי נטייה להאמין או להניח שהרגשות הקשים, השליליים או המכאיבים הם אמיתיים יותר. אנחנו מאמין להם יותר. לא כולם, אבל זה מאוד נפוץ. והשאלה היא למה. למה אני מאמין שדיכאון, פחד, כעס, או כל מה שמרגיש קשה הוא אמתי יותר, איכשהו? האם אני יכול לחקור את זה? רגשות נבנים, אז איזה מהם יותר בנויים? אולי לא קל לשמוע, ולא קל לחקור, אל זה שם, כמשהו שצריך את תשומת הלב שלנו.

אז יש לי את האפשרות הזו ‘רק להיות’ עם רגשות שעולים, ורק להיות. חלק יפה וחשוב של הדרך. אבל אפילו הרעיון הזה שאני ‘רק עם’ עשוי להיות לא כ”כ מדוייק, כי עשויה להיות לי נטייה, בתוך התערובת והתדרים השונים של החוויה הפנימית, עשויה להיות לי נטייה להתכוונן למה שיותר קשה ולראות את זה באופן ברור יותר בחוויה. ואז אני יותר מתכוונן לקשה. אבל נאמר, לצורך העניין, שיש משהו כמו ‘פשוט להיות עם’. יכול להיות שב’פשוט להיות עם’ נוצר קשר עם רגשות עמוקים יותר, ויש תחושה של משהו משתחרר. ואולי זכרונות עולים וכל זה. וזה חלק חשוב מריפוי. אבל עדיין, אם לא נכנסתי לעניין של בנייה של רגשות, לא הבנתי את חיי הרגש, ולא הבנתי את האנושיות שלי. יש רפוי ב’להיות עם’ ובלהחזיק. אבל אם אני לא מבין לעומק את העניין הזה של הבנייה, וגם, וגם וגם הולך בדרך של לבנות אושר, לבנות שלווה, ואני מדבר על חיי דהרמה מאוד מלאים, לא בהכרח ריטריט אחד, או אפילו כמה שנים, אז ללמוד לבנות מה שיפה, וכל זה יוצר את השלמות של הריפוי.

לפעמים, בנוגע ליצירה של מה שהוא יפה, יש אנשים שזה לא ממש מעניין אותם. ‘שמעתי על טיפוח של מטא, ושמעתי על סמאדהי וג’אנה, ועל שלווה, וזה לא ממש מעניין אותי לעשות את זה’. למה לא? כמובן, זה עניין של בחירה של כ”א, אבל זו שאלה חשובה – למה לא? זו שאלה מעניינת עבורי. לעתים קרובות זה יושב על הרבה הנחות לגבי המציאות ולגבי הלב. ולמה להגביל את הטווח שלי כאדם? יש לנו, כאנשים, טווח כל כך רחב של חיים רגשיים, של אפשרויות של התודעה למה שאני ארצה להגביל את זה? אז ההבנה הזו של הפיברוק הולכת מאוד עמוק, אל תוך השאלה של המציאותיות של העצמי וכן הלאה. ובלי להבין את כל זה, או כאשר אני מבין את כל זה – כל היחסים עם החיים הרגשיים נעשים שונים לגמרי, מתהפכים לגמרי. ובסופו של דבר, ואולי ניקח את זה בקלות עכשיו, אבל בסופו של עניין, זה אפשרי לפעמים שישנה תחושת קסם. אפשר לחוש את הקסם, ישנו פלא בגמישות של כל זה. הגמישות היא עובדה, בין אם אני רוצה בה או לא, ויש קסם בזה, ואנחנו מתחילים להשתמש בקסם הזה. ואני יוצר ומעצב את מצבי התודעה ואת חיי הרגש, ותוך כך מעצב את חיי, את המציאות שלי, את העולם שלי והתפיסות שלי. זה כאילו ישנה תחושה, לפעמים, כשאנחנו משחקים עם זה, יש תחושה – זה כאילו אני פורס את הדרך, ומפזר איזו אנרגיה קסומה ומעצב אותה לפני. ומה שנוצר שם, באופן הזה, הופך להיות הדרך שלי. זה כאילו אני יוצר הולוגרמות של סוסים פלאיים, ורוכב עליהם. ויש משהו מאוד יפה באפשרות שמוצעת כאן. אנחנו רוקחים משהו כאן; אנחנו תמיד מכשפים משהו, ואני מתחיל להשתמש בזה בצורה יפה.

ניקח צעד החוצה שניה – ולאן אנחנו מכוונים עם כל זה, לאן אני מכוון מבחינת רגשות ומצבי תודעה בחיים של תרגול? ואני חושב על חיים שלמים של תרגול. ובכן, אני הייתי אומר שאני מכוון ליותר ויותר אפשרות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש שלי. החירות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש. ולהיות עם זה באופן מרפא ובריא. להיות עם הרגשות – הקשים, וגם היפים. ולעתים קרובות מאוד אנשים מדווחים, כשהם מטפחים דרך תרגול – ישנו פחד, כשנעים לאזורים של פתיחות, וטוב לב ופגיעות של הלב ופתיחות, או לכיוון מצבים של שקט ואושר. אלו אזורים שלא חווינו, אז ללמוד להיות עם זה, להחזיק את זה, לחזק את האפשרות הזו. וגם, ולא דיברתי על זה בכלל בשיחה, אבל אני אמר בכל זאת – שחלק מההעמקה בדרך כרוכה בהשקטת החיים הרגשיים. כל הדבר הזה דועך ומשתתק, ואיך זה להרגיש בנוח עם זה, עם ההיעדר, המרווחות והיציבות שיכולות להיות שם בהיעדר הרגש, והיופי והאוצר שבזה, והחיים שבזה, משום שזה לא מת. אני רוצה, הייתי מקווה, להגביר את היכולת שלנו, ולהגביר את היכולת של הלב עוד ועוד. כי, עם ההעמקה של התרגול, אנחנו נעשים יותר ויותר פתוחים. הלב, ככלי חישה, נעשה יותר ויותר רספטיבי, ולפעמים אלו לא רק הרגשות שלי שאני חש. לפעמים אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר רספטיביים לרגשות, לסבל של העולם, למשל, סבל של עולם, ואני יותר פתוח ורספטיבי לזה. ועם זה, אבל על כדור הארץ, על העולם. אתה שומע על עוד דליפה של נפט, ועל אי לקיחת אחריות על הדליפות האלו, ואתה שומע על הכחדות מינים. דברים, בתקווה, נפתחים עוד ועוד, ויש יותר ויותר יכולת להחזיק את כל זה, לשאת את כל זה. ואנחנו מעוניינים, כמתרגלים, אני מקווה שאנחנו, נוכל להחזיק את כל זה. להחזיק הכל ללא פחד, ייאוש, בלי שזה ישתק או ימעך אותנו, או יוביל אותנו לציניות. זה חלק מהמסע שהלב עובר עם כל זה. אז זה נראה לי שאנחנו ממש צריכים את זה בימים אלו, אנחנו ממש צריכים את זה כדי להיות בעולם. אז זה חלק מזה – להגדיל את האפשרות הזו. וגם להבין יותר ויותר את הדינמיקה הזו של עיצוב ובנייה, ולבנות ולעצב דברים יפים, וזה מוליד אהבה, אושר, שלווה. למה? משום שזה משאב עמוק, עצום, עבורנו כאנשים, ומשאב של חמלה. ככל שינם שלווה ואושר, כך יש חמלה. וגם, זה מקור לתובנה. אז אני מגביר את היכולת, אני לומד לעצב, ואני גם מעוניין להבין את הקסם הזה של התודעה, הפיברוק, העיצוב הזה שקורה. ממש להבין את זה לעומק, כי להבין את זה לעומק זה ממש חלק מלהבין ריקות. ולהבין ריקות זה הדבר העמוק ביותר שמוביל לחופש.

אני יודע שזו שיחה ארוכה, ואני שואל – האם אפשר להחזיק את כל זה יחד, במקום שיהיה מנוגד? להחזיק, להיות עם, והעניין הזה של פיברוק – מכיל האחד את השני, עם גמישות. אני גמיש בהשקפה ובגישה. ואם לא, שמעתי משפט יפה לפני כמה ימים, מהמסורת הסופית, אני חושב, אם אני מתמקד באחד בלבד – “הזהר”, הם אומרים, “הזהר שמא התרופה שלך תהפוך לקללתך”. אם אני בוחר רק אחד מאלו כאפיק בתרגול זה יהיה מוטה ויהפוך לקללה. אם אני רק מעצב, רק מפתח, אני עשוי לפספס את המסר הפנימי, ואולי אני מתנתק ממשהו. ואם אני רק ‘עם’ אז יכול להיות שאני נותן לרשות שלי מעמד כמשהו אמתי, במובן שהם לא, ומחמיץ את כל העניין של קסם ופיברוק. אז הזהרו, זה מאוד קל בתרגולים האלו ובתרגולים דומים, באופן מודע או שלא, להציב את קו הסיום ב’רק להרגיש את הרגשות שלי’, או רק להרגיש אותם ולחלוק אותם. ויש בזה הרבה יופי, בלהרגיש ולחלוק, אבל אני אם מצייר שם את קו הסיום אז זה לא מלא ועמוק מספיק. כי אני צריך לשאול – מה כל זה משרת? אם אני מעוניין בריפוי של העולם, ואני רוצה להיות כוח בשירות הריפוי של העולם, אז התרגול המדיטטיבי שלי צריך לאפשר אומץ, לאפשר כוח פנימי. איכויות כאלו. זה לאו דווקא יבוא מ’פשוט להיות עם’ שוב ושוב. אז אני לא יודע, אני מודע לזה שכיסיתי הרבה שם. האם זה נשמע כמו משהו מ”סדר גבוה”? זה אכן סדר גבוה. זה ענק, עצום, קולוסאלי, אבל גם אפשרי. זה יפה ומדהים וגם אפשרי. אין שום דבר ממה שאמרתי שאינו אפשרי. שום דבר בכלל. זה אפשרי לנו כמתרגלים וכאנשים, וזה גם יפה מאוד. אז שלושת הפנים הללו – כל אחד בפני עצמו הוא יפה, והכוליות של שלושתם יפה עוד יותר. אז אנחנו מדברים על משהו אפשרי ויפה. ומה עוד, איזה דבר אחר היית רוצה לעשות בחייך, עם חיי הרגש שלך? זוהי דרך לחופש.

אז בואו נשב בדממה לכמה דקות.


תרגם: יהל אביגור

Photo by cihat u00f6zsaray on Pexels.com

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק ראשון – התרת כבלים

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אחד ממורי העיר פעם: ‘הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו’. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ’יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ’יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ’יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה’. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ”כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו ‘אני’. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל ‘איפה בגוף?’ רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת’רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה’פורטה’ שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, ‘מבפנים’, אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: ‘זו רק שלווה’, או ‘זה רק כעס’, או ‘ זה רק תיעוב עצמי’. ואנחנו יכולים לומר ‘זה רק זה’, ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: ‘איך זה ממש מרגיש’, מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: ‘אני לא יכול להיות עם זה’ כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה ‘עניינים’ שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה ‘קורה’, ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: ‘האם תשומת הלב שלי מועילה’. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: ‘האם האופן בו אני שם לב עוזרת?‘. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: ‘האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?’ אנחנו מדברים כ”כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של ‘פחד’, והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על ‘להיות עם’, להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה’להיות עם’, ‘להיות במגע’, להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: ‘זה חסר תקווה’, ‘אני חסר תקווה’. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: ‘זה נורא, זה בלתי נסבל’. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ’ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של ‘להיות עם’, אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? ‘זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש’. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. ‘זה אומר את זה עלי’. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: ‘זה לא אמור להיות כך’. ‘אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט’. ‘אדם כמותי לא אמור להרגיש כך’. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: ‘יש עוד המון מזה בפנים’. ‘ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו’. איך אתה יודע? או, ‘זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר’. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: ‘האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?’. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: ‘פחד’, ‘כעס’, ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: ‘לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון’, ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.


תרגם: יהל אביגור

Photo by zydeaosika on Pexels.com

תרגם: יהל אביגור