רוב ברבאה: לשים סוף למבקר הפנימי, בתרגום ענת קמרד

זוהי שיחה אחת מתוך שלוש, שרוב הציע ביום תרגול שהוקדש לנושא הזה. מקווה שיהיה מועיל, ותודה לענת קמרד על התרגום המוקפד והמועיל כל כך.

https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=ending+inner+critic

ובכן, המבקר הפנימי. מהו הדבר הזה, שאנחנו קוראים לו "המבקר הפנימי"? אני בטוח שרבים מכם כבר מכירים את הנושא, אבל רק כדי לצייר תמונה ברורה: המבקר הפנימי זו הדינמיקה הזו, מבנה שמתקיים כמעט כמו תת-אישיות בתוכנו, אשר באופן קבוע מוריד אותנו, מזלזל בנו, מביע קול של ביקורת עצמית, של שיפוט עצמי, של שליליות. זה השופט העצמי, באמצעותו אנחנו מאשימים את עצמנו, מקניטים את עצמנו. זו תחושה כוללנית של אשמה,על מה שאנחנו, על מי שאנחנו. האקלים הפנימי של המבנה הזה הוא כזה של קשיחות עם עצמנו, וגם של סלידה ובוז. 

כשהדינמיקה של המבקר הפנימי נוכחת בתודעה, אנחנו עשויים להרגיש חוסר שייכות, חוסר התאמה, היעדר אפשרות להתקיים כשווה בין שווים.  איך שאני, מי שאני –  זה לא מספיק. וכל-כך הרבה כאב יכול להיגרם מהמבנה הזה, כל-כך הרבה הרס וחורבן. 

המבקר הפנימי הוא תופעה כל-כך נפוצה ומושרשת, תושב קבע בעולם הפנימי שלנו, שלפעמים קשה לדמיין את החיים בהיעדרו. בתרבות שלנו זו הקיום של מבנה כזה מאד שכיח. 

אז ראשית – טוב לדעת. לעתים קרובות, אנשים סובלים מהמבנה הזה של המבקר הפנימי בתודעה, והם עשויים לחשוב שהמבקר הפנימי ייחודי לחוויה שלהם.  "זה פשוט אני. איכשהו, יש משהו שלא בסדר איתי. יש לי נטיה מוזרה כזאת לביקורת עצמית, ושנאה עצמית.". כשלמעשה, זה ממש חשוב לדעת שאנחנו לא לבד בזה. לפעמים אנשים באים לרטריטים ב"גאיה האוס" ואנחנו עובדים בקבוצות קטנות. אנשים משתפים, ומישהי מעזה לבטא את הכאב של החוויה הזו, של המבקר הפנימי. ברגעים האלו אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה הקבוצתית –  "תודה לאל, זה לא רק אני". החוויה הזאת היא משותפת לכולנו. חשוב לדעת שאנחנו לא לבד בזה. 

בקצה השני, לפעמים אנשים מניחים שהמבקר הפנימי הוא נחלת הכלל. שאצל כולם –  אלא אם היתה לך ילדות נטולת פגמים באופן יוצא דופן –  הוא קיים. זו הקיצוניות השניה. באופן מעניין, בין אם אני מניח שאני לבד זה ובין אם אני מניח שזה קורה לכולם, שתי ההנחות הללו כרוכות בתחושה של ייאוש.

לפני כמה זמן כריס שאל אותי מה אני מתכנן ללמד בקבוצה, ואמרתי "אה, אני אדבר על המבקר הפנימי". חשבתי איך לקרוא לשיחה הזו, חשבתי לקרוא לה "לסיים את המבקר הפנימי". הייתי במשרד בגאיה האוס, פניתי לכמה מהרכזים שהיו במקום ושאלתי "מה דעתכם על הכותרת הזו?". הם הסתכלו עלי בתמיהה וענו "הרי אתה לבטח לא יכול לסיים את המבקר הפנימי. אתה אולי יכול קצת להשקיט אותו, או לרכך את הקצוות החדים שלו, אבל המבקר הפנימי הוא די חלק מהחיים, לא?"

ההנחה הזו מאד נפוצה: המבקר הפנימי הוא אולי מבנה שאנחנו נולדים לתוכו, בגלל נסיבות כאלו ואחרות, והוא פשוט יהיה שם עד יום מותינו. הכאב, הכיווץ. אבל זה לא חייב להיות ככה. אפשר לסיים את זה. אז למעשה, אני רוצה לשנות את השם של השיחה הזאת ולקרוא לה "לסיים את המבקר הפנימי". זה באמת באמת אפשרי לסיים אותו. אני יודע זאת בוודאות.

השכיחות של המבקר הפנימי, או עובדת התקיימותו לצידנו, מובנת. היא מובנת במיוחד אם לוקחים בחשבון את העבר שלנו. המבקר הפנימי אולי נכח בעבר המשפחתי שלנו, במסרים שקיבלנו באופן ישיר או עקיף מהמשפחה שלנו. אולי במסרים שקיבלנו במערכת החינוך. אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד בבית ספר, המסר הזה היה שלוב ומתוקשר בשיטת החינוך, ובכל מה שסבב סביב חינוך. מכאן אנחנו מבינים שחשוב לא להאשים את עצמנו בקיומו של המבנה הזה בתוכנו. המבקר הפנימי הוא לוגיקה פנימית שניתן להבין מאין הגיעה וכיצד התפתחה. 

מעניין לחשוב על כך שמהבקר הפנימי הוא אולי בכלל תופעה תרבותית. המבנה הזה מאד נפוץ בתרבויות מסוימות, כמו התרבות שלנו. לעומת זאת, הוא לא כל כך נפוץ בתרבות המזרח. וזה די מעניין. כתוצאה מתהליכים כגון הרנסאנס והנאורות, ותופעות נוספות שחלו באותה תקופה, אנחנו חיים בתרבות של אינדווידואליות. העניין הזה מובן מאליו –  אנחנו לוקחים כמובן מאליו את היותנו פרטים אינדיווידואליים, חופשיים לחקור ולהתפתח בשביל הייחודי שבחרנו לעצמנו. אבל לדבר הזה יש גם צדדים אפלים –  הפרגמנטציה של החברה. היעדר הלכידות החברתית הוא צד שמחזיק אותנו באגרסיביות, ומתוחזק על ידי תרבות של צרכנות. חוקרים של מדעי ההתנהגות בימינו כן ערכו מחקרים בהם ניתן לראות יחס ישיר בין מערכת יחסים לא מאושרת עם העצמי, לבין קיום בתרבות צרכנית ובחברה שדוגלת באינדיווידואליזם. אז אני יכול לומר לעצמי שאני לא חלק מזה, שאני לא טרף לזה, שאני לא חלק מהתרבות הצרכנית. אבל היא קיימת באוויר שאנחנו נושמים, במסרים שאנחנו סופגים. כשכל הקונסטלציה הזאת נוכחת ביתר שאת, המבקר הפנימי יוצא מפרופורציות. מעניין לחשוב, ככל שהאתוס והאתיקה של גלובליזציה וצרכנות יתגברו –  מה יקרה בעולם? זה כל מה שאני הולך להגיד בנושא הזה כרגע. 

אז בואו ונחקור חלק ממרחבי ההשפעה של המבקר הפנימי. מה הכח שלו? מה ההשלכות של המבנה הזה על החיים שלנו? יש למבקר הפנימי כל כך הרבה השפעות שונות, כל כך הרבה דרכים בהן הוא משתקף ומתבטא בהיבטים שונים של החיים שלנו, דרכים בהן הוא שולט, מכווץ, מגביל אותנו. בואו נבחר כמה.

אחת מהן, היא האופן בו המבקר הפנימי משפיע על התרגול שלנו, ועל מערכת היחסים שלנו עם התרגול: מערכת יחסים עם תחושה של תהליך משלנו, של מסע משלנו שהוא רוחני ונפשי. אחת מהדרכים, היא מצב בו מאד בקלות ה"אמור" נכנס לתרגול: "אני אמור לתרגל, אני אמור להצליח להתרכז יותר, אני אמור ככה, אני אמור אחרת". ה"אמור", ואפשר לשמוע את זה במילה עצמה, הוא ביטוי של לחץ. הוא מביא תחושה של לחץ למערכת היחסים עם משהו שאמור להיות מתנה לעצמנו – התרגול שלנו. ללחץ הזה יש השפעות שונות: הוא יכול לכווץ, להגביל, לסגור, הוא יכול לסיים את שגרת התרגול שלנו לחלוטין. הוא יכול להוציא את השמחה והחדווה מהתרגול: מה שאמור להרגיש כמו מסע משמח ועסיסי של האדם נעשה מאד בקלות למשהו יבשושי וחסר שמחה, בגלל ה"אמור". שנית, כשיש לחץ, הוא יכול לעורר לחיים דמות פנימית נוספת. בתגובה ל"אמור ולמבקר הפנימי" מתעורר "המורד הפנימי". כשאני מרגיש שהמבקר הפנימי לוחץ אותי עם תחושות כגון "אתה חייב לתרגל, אתה חייב לתרגל כך וכך זמן, אמור אמור אמור, צריך צריך צריך" המורד הפנימי ייכנס לתמונה ויאמר: "אני לא רוצה לעשות את זה בכלל. למה לי?". למעשה, המורד הפנימי הוא ביטוי של כח חיים בריא. יש משהו בריא באמירה "לא, זה לא בסדר" אל מול המבקר הפנימי. זו החיות שבי, דינאמיקה טבעית שעולה. 

דרך נוספת שבה המבקר הפנימי משפיע על התרגול שלנו, היא בהגבלה ואף חסימה של היכולת לחקירה עמוקה בחיים, לשאילה של השאלות העמוקות והיפות ביותר. שאלות כגון "איך אני אחיה? מה צריך להיות המסע הפנימי שלי? מהו הקיום הזה? איך אני רואה את הקיום באופן עמוק ובהיר יותר?". אילו שאלות כל כך עצמתיות וחשובות, וחשוב שנהיה מסוגלים לשאול אותן, כחלק מהחופש הפנימי שלנו. לפעמים זו תהיה שאלה אחת, לפעמים הלך רוח מתמשך של סקרנות וחקירה לתוך הרוח שלנו. כשהמבקר הפנימי נמצא שם, היכולת הזו נחנקת על ידו. 

לא מזמן דיברתי עם מישהו, והוא סיפר על משהו מאד שכיח. אותו איש היה ברטריט וניסה לפתח הרגל של מדיטציה נוספת לאחר ארוחת הבוקר. הוא אמר לי "כל הזמן תכננתי לעשות את זה, אמרתי שאגיע לזה, ולא הגעתי. אבל בעצם, למה אני רק מתכנן?". "למה אני מתכנן" אינה השאלה שנמצאת בבסיס העניין. זו שאלה שמכוננת על ידי שיפוט עצמי. מי שמפעיל אותה זה המבקר הפנימי שאומר "הדבר הזה אמור לקרות, והוא לא קורה. אני לא בסדר כי אני לא יכול להתרכז". אנחנו כל כך רגילים להלך הרוח של המבקר הפנימי שאנחנו בכלל לא שמים לב שזה קורה. אנחנו כל כך רגילים לנשום את האוויר הזה.

מה ההשלכות? אי-קיבלה של עצמנו, אי-קבלה של מה שבאמת קורה. במקרה הזה – של סבל בתוך החוויה. במקום לאפשר חקירה לתוך האירוע: "מה זה התכנון הזה? למה יש אותו? מה החוויה של לתכנן משהו שוב ושוב? האם זה קורה לי באופן מתמשך? מה קורה כשאני בתוך תכנון?"

בדהרמה אנחנו מדברים על ארבעת האמיתות הנאצלות. הראשונה בהן –  יש סבל. יש דוקהא. יש היעדר סיפוק. המילה הזאת בפאלי – "דוקהא" – מתארת מצב שאנחנו נעים בתוכו. חלק מהמצב האנושי. אנחנו פוגשים את הדוקהא בגוף בתודעה, במערכות יחסים, בסביבה. עם זאת, שתי המילים הללו – "יש סבל" – טומנות בחובן הזמנה מרומזת לקבל את אי הנחחת כחלק מהמצב האנושי. תמיד יהיה סבל, בהחלט יהיה. אין בכך ספק. אם אני מקבל את הסבל כחלק מהמצב האנושי, מהר מאד המבקר הפנימי מגיע ואומר "זה לא בסדר. זה לא אמור להיות ככה. אני לא מקבל את זה." כשהדינמיקה של המבקר הפנימי נוכחת אני לא יכול לקחת את הצעד אל האמת הבאה, שהיא האפשרות לשאול ולחקור –  מה גורם לסבל? האם אני חייב לסבול? האם הסבל שלי מסווה משהו, אולי סבל עמוק יותר? בלי קבלה של הסבל כחלק מהמצב האנושי, אין לי אפשרות לחקור ולהבין אותו לעומק.

אחת היכולות היפות ביותר שניחנו בהן כבני אנוש היא היכולת לשאול, באופן עמוק ונוקב, אודות הקיום שלנו בחיים. במערכת היחסים עם התרגול לעתים קרובות השאלה מתמקדת ב"האם אני עושה את זה נכון?", לעתים אפילו בלי שנשים לב. כשזה קורה, כל העומק והכח והחדווה והגילוי שגלומים בתרגול נמעכים מתחת ל"האם אני עושה את זה נכון". במערכות יחסים בין אישיות האופן בו המבקר הפנימי מתקיים מיתרגם למשפטים כגון "האם אני משעמם? האם אני מטופש?". החרדה החברתית שלנו נכנסת לפעולה דרך המבקר הפנימי כי אנחנו לא מרגישים טוב עם עצמנו. אין את השורה התחתונה של אהבה עצמית בלתי מותנית, של קבלה עצמית וחמימות. והדבר הזה מוצא את דרכו לאופן בו אנחנו מתקיימים ביחד עם אנשים אחרים.

לא מזמן, במהלך אחד הרטריטים כאן בגאיה האוס, אחד המשתתפים  ניסה לעבוד על תרגול עם הנשימה והבין שזו השאלה הנוכחת אצלו: "האם אני עושה את זה נכון?". ההבנה הזו היתה די משחררת. האם זה אפשרי בשבילנו לשנות את השאלה, ולשאול שאלות שונות במהלך התרגול? את "האם אני עושה את זה נכון", להחליף ב"מה שלומי?".  האחרונה מגלמת טוב לב ואדיבות, יותר מאשר צורך לענות לדרישות מסוימות. מה יעזור לי עכשיו, במערכת היחסים עם התרגול ועם ריכוז עמוק? זו שאלה שונה מאד מ"האם אני עושה את זה נכון". 

אם נעיין באוסף השיחות והכתבים הבודהיסטיים, כנראה נתקשה למצוא אפילו פעם אחת בה הבודהה מדבר על הדינמיקה הזאת של המבקר הפנימי. זו דינמיקה שנעדרת מהקנון הזה. בעוד הבודהה מדבר באופן נרחב על נחישות, על מאמץ, על התערות מלאה ברצון לחוות התעוררות, האופן בו נעשה שימוש במילים האלו הוא מאד שונה. בימינו, מורים משתמשים במילותיו של הבודהה מאד בזהירות. אם, למשל, אני זורק לשיחה מילה כמו "נחישות", עבור רוב האנשים היא תנחת ישר לתוך זרועותיו של המבקר הפנימי ותעורר כאוס בתודעה. הדינמיקה של המבקר הפנימי מאד נוכחת אצל מתרגלים רבים, ועל-מנת שדיון במושגים כגון נחישות ומאמץ ינחתו באופן שונה, אנחנו צריכים לנהוג ברגישות רבה. 

בסופו של דבר, אנחנו צריכים לאתגר את המבקר הפנימי. לעשות זאת ביחד כתרבות דהרמה, כחברה מערבית ובמובן הרחב יותר כאינדיווידאולים. אבל אפילו בעודי אומר את המשפט הזה, מישהו עשוי לשמוע אותו דרך המבקר הפנימי, מישהו עשוי לשמוע את זה כ"אתה עשוי לסיים את זה כבר". הרבה פעמים אנחנו מסננים את הדברים שאנחנו שומעים ורואים דרך העדשה של המבקר הפנימי. המבנה הזה מקרין החוצה, ומוצא את דרכו למערכות היחסים שאמורות להיות הכי מזינות בעברונו. לפעמים הוא יכול למצוא דרכו אפילו למערכת היחסים עם בן או בת הזוג שלנו: הם אומרים או לא אומרים משהו, ואנחנו מרגישים ששופטים אותנו. 

זה יכול לקרות גם עם מורה, כשלמעשה כל מערכת יחסים עם מורה או עם מטפל נפשי אמורה להיות מושתת על אהבה או על הרצון לטפח. אילו מערכות היחסים שיכולות להיות הכי יפות. וההשלכה הזו מוצאת את דרכה גם לתוכן.

חשוב לזכור שהדרך לאתגר את המבקר הפנימי היא דרך של טוב-לב, ואינה כרוכה בכיווץ או הימנעות. כשאני מחליט לאתגר תא המבקר הפנימי, יתכן שהדמות שתצוץ לפתע היא אותו דמות של מורד. ובמקום לפעול נגד המבקר הפנימי, המורד יפעל כנגד התרגול עצמו. אנחנו מקבלים שני כוחות שפוגעים בנו במקום לעזור. אבל האפשרויות בתרגול הן עצומות, באמת עצומות. ואם יש שיעור אחד שכדאי לקחת מהשיחה של היום, הוא שסיום המבקר הפנימי זה דבר אפשרי. 

אני רוצה לדבר עכשיו על איך אנחנו יכולים לנוע לעבר התמודדות עם הכח הזה. איך אפשר להפחית ממנו, לפוגג את ההתנגשות איתו. למעשה, ישנן שתי גישות, שכל אחת מהן כוללת חמש דרכים לפעולה, ובאמצעותן אנחנו יכולים להילחם במבקר הפנימי. 

בגישה הראשונה אנחנו נשתמש כאשר המבקר הפנימי מופיע במלוא הכח, כשאנחנו ממש לכודים בתוכו והוא חונק את הלב שלנו. הגישה השניה כוללת דרכי פעולה, בהן אנחנו יכולים להשתמש כשהמבקר לא מאד פעיל. 

נפרט על שיטות הפעולה הכלולות בגישה ראשונה. דרך אחת מבוססת על תרגול של התכוונות אוהדת, מטא. דרך שניה מתמקדת בדרכים להביא אדיבות וטוב לב לתרגול שלנו. הדרך השלישית היא חקירה של המבקר הפנימי, שאילה אודותיו, שימוש בתודעה כדי לחקור את המבקר הפנימי, ואולי להשיג מבט יותר אובייקטיבי אודותיו דרך תרגול של מיינדפולנס. הדרך הרביעית, היא הימצאות בדיאלוג עם המבקר הפנימי, ללמוד לשאול ולהיות בדיאלוג איתו. הדרך החמישית היא ניכוס מחדש של הכח שלנו, לנכס בחזרה תחושה בריאה של כח פנימי (אני לא מתכוון לכח על מישהו, אלא על כח בתוכנו). בדיוק כשאנחנו מרגישים שאין לנו כח, שאנחנו נמחצים תחת משקל נעליו של המבקר הפנימי, להגיע למקום בו הכח הפנימי שלנו זמין לנו. לשם אני רוצה להגיע.

בואו נעמיק לרגע בשיטה הראשונה, מטא. מטא היא מילה בפאלית, שמשמעותה "התכוונות אוהדת" (Loving Kindness). כלומר, ידידותיות עמוקה. כמו שכולנו יודעים, בחלקו זהו תרגול מדיטטיבי, אשר במהלכו אנחנו זורעים בסבלנות זרעים של טוב לב, של התכוונות לטוב, כלפינו וכלפי כל היצורים החיים. לעתים קרובות אנשים משתמשים במשפטים כגון "מי יתן ואהיה מאושר", "מי יתן ואשהה בשלווה". במהלך התרגול אנחנו חוזרים על המשפטים האלו במטרה להתחבר אליהם, ולעתים קרובות יש לדבר הזה כח עצום. כמובן, שכשהמבקר הפנימי נוכח בחזקה, כשהדינמיקה הזאת חיה ופועלת ויוצרת סערות בתודעה, האפשרות שחזרה על משפטים קטנים כמו "מי יתן ואשהה בשלווה" תעזור לנו עשויה להיראות כמו בדיחה, כמו טיפה באוקיאנוס, כמו משהו מגוחך לעשות. מה שמרגיש אמיתי כשהמבקר הפנימי נוכח בחוזקה בתודעה, זה המבקר הפנימי. הכח של המבקר הפנימי והתפישה שהוא יוצר נחוות כמאד אמיתיות ומשכנעות. אנחנו ננעלים לתוך תפיסה מסוימת של הדברים. 

מזווית מסוימת אפשר לומר שהמבקר הפנימי הוא הרגל. הוא כח הרגלי, תפיסה, אוסף של מחשבות שליליות ששוהות בתודעה והולכות אנה ואנה. זהו ההרגל של המחשבות האלו, שאליו מתווסף ההרגל של להאמין להן. מזווית מסוימת המבקר הפנימי הוא מעין מסלול מעגלי הדוק של מחשבות שליליות ואמונה בהם. זה כל מה שזה, איכשהו. מה שמשחרר בידיעה הזו, זו המילה "הרגל". לזכור שזה רק הרגל. כשההרגל הזה גדל, יוצר משקעים, בונה אחיזה בנפש, אנחנו פשוט מתחילים ליצור הרגלים אחרים. הרגלי חשיבה אחרים, אמונות אחרות. בזמן תרגול מטא אנחנו מכניסים למסלול המעגלי לוויינים של מחשבות אחרות, שמערערות את המקום של אותם הרגלי חשיבה ישנים. מחשבות על טוב לב, על שלווה, וגם האפשרות להוקיר ולחגוג את עצמנו. בעזרת ההרגל של מטא המבקר הפנימי מתחיל לאבד מכוחו, ומפנה את  מקומו להרגל של אהבה עצמית. עם הזמן, ועם החזרה. וכבר חזיתי בעבר בניסים מתרחשים בעזרת תרגול מטא, עבורי ועבור אחרים. אדם שיכול להיות מאד מעונה, מאד כלוא בדינמיקה של המבקר הפנימי, ובמהלך שנים בסבלנות ועוד סבלנות זורע זרעים של מטא, אפילו כשזה מרגיש מגוחך ונלעג. ומשהו מתחיל לזרום בתוך גושי הקרח, משהו משתנה, מאפשר לחמימות ולנדיבות הלב לזרום בתוכם. בעזרת זמן וסבלנות. 

לעתים קרובות כאשר שנאה ותיעוב עצמי נוכחים, אנחנו עשויים להרגיש שהכיוון הנכון הוא פשוט לתרגל הרבה מטא כלפי עצמי. אמנם, זה תרגול שיכול להיות מאד מועיל. אבל במקרה הזה מאד יכול לעזור לכוון את המטא כלפי אחרים. כשאני נותן למטא לשוטט, לתעות, המבנה של המבקר הפנימי לא יכול שלא להתפוגג. במקרה הזה, הריפוי הוא מאד דומה בין אם אני נותן את המטא לעצמי או לאחרים. 

בנוסף – אנחנו זקוקים לאהבתם של אחרים. לעתים קרובות, בתרבות של מדיטציה כמו זו שלנו, אנחנו נוטים להאמין שכל אי-ההיאחזות, כל הבהירות וכל העומק אמורים להגיע מבפנים בלבד. אני אשב ואעצום את עיני, אתרגל ודברים יתבהרו. אמנם, יש כח עצום בפיתוח תרגול דהרמה מבוסס באופן עצמאי. אך לקבלה של אהבה, לאירוע בו מישהו אחר מביע את האמון שלו בנו, יש כח מרפא עצום. לפעמים בסיום של עבודה משותפת (כגון תרגול בשירות –  ע.ק)  משתתפים יתנו פידבק חיובי אחד לשני – "כל הכבוד, עשית עבודה טובה". אנחנו לעתים קרובות נוטים לנפנף את התגובות האלו, להפחית בערכן, והן לא מהדהדות בתוכנו. אבל לפעמים, מישהו ייגש אלינו ויביט לעומק, באופן מאד מכוון, ואנחנו נרגיש שהוא יכול לראות אותנו יותר טוב כרגע ממה שאנחנו מסוגלים לראות בעצמנו. עם בהירות, עם צלילות. אולי אותו אדם יאמר "לא אכפת לי מה את חושבת, אני רואה אותך, אני רואה את היופי שבך". לפעמים אמירה כזו יכולה לגעת מאד עמוק. יצא לי להיות בצד המקבל של זה ובצד הנותן של זה. לפעמים, כמורה וכמטפל נפשי, אמירות כאלו הן מאד ראויות, הן הדבר הנכון לעשות, ומאפשרות לאדם לראות את עצמו באופן מלא. ובתקווה, עם הזמן, הם יספגו את המבט הזה ויוכלו להסתכל על עצמם באותו אופן.  

הקלטת שיחה: גישות ראשוניות לעבודה עם רגשות (אנגלית)

זוהי הקלטת השיחה הראשונה שהצעתי בקורס Emotions and Awakening, שאני מלמד עם סוזי קילי.

בתוכה אני מציע כיוונים לעבודה ומכסה כמה מדרכי העבודה הבסיסיות (ועם זאת – מועילות מאוד!) שאפשר לגשת דרכן.

מקווה שתהנו!

https://drive.google.com/file/d/1-vnJvYUp3_K4OxOEhkT9wZudr5bG87BQ/view?usp=sharing

גוף האנרגיה: שיחה ומדיטציות מוקלטות

רוב הציע את הרעיון הקונספט של 'גוף האנרגיה' (ולפעמים גם הגוף העדין', 'הגוף הפואטי', בהקשרים ספציפפיים 'הגוף רגשי') ב2008 והוא ליווה את התפתחות ההוראה שלו מאז, דרך תרגולי הסמאדהי, העבודה עם הרגשות, וה soulmaking. וזה נושא מעניין דווקא משום שברובד אחד הוא די אינטואיטיבי ופשוט, אבל הוא גם מפליא ומרתק כאשר מתרגלים איתו לעומק ולאורך זמן.

בקובץ הזה מוצעת שיחה שלי על ביטויים שונים ודרכים שונות לעבוד עם גוף האנרגיה. במהלה ישנן שתי מדיטציות מונחות – אחת מכוונת לסמאדהי והשניה לעבודה עם רגשות בהקשר של גוף האנרגיה. בסופו יש סשן קצר של עבודה של איזון תשומת הלב בין עצמי ואחר.

מקווה שתהנו!

גוף האנרגיה: שיחה ושתי מדיטציות מונחות

הקלטת שיחה: הבחנה עדינה בעבודה עם רגשות, מתוך הקורס: 'לב ער'

זוהי שיחה על הבחנה בעבודה עם רגשות, מתוך קורס ארוך בנושא זה. אני מקווה שהיא תהיה שימושית על אף שהיא חלק קטן ממארג עשיר יותר של תרגולים וגישות שהוצעו בקורס. מכל מקום, חשבתי שהיא יפה מספיק, ולכן שמח לחלוק אותה.

שיחה: הבחנה עדינה ושימוש בתיוג בתרגול עם רגשות

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: 'הלב חסר הגבולות' מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש 'הכי טובה'. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור 'מהו רגש', או 'מהו מצב מנטלי', וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. 'האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?' מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. 'האם באמת יש מישהו בי?' ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – 'מי אני באמת?'; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ"כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ'פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש'. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש'זה בדיוק מה שקרה', ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: 'כך וכך קרה', אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של 'יש לי את הסיפור שלי' בגישה של 'יש לי סיפורים', וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות 'ארוזים מראש', קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום 'אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי', במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום 'הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש', במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים 'לצאת' או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: 'מה זה נותן לי…' נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; 'מה זה נותן לי?'. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: 'האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה', אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של 'נשמה', איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי 'מי אני', ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, 'הנה שוב אותו רגש', והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש'זה הכל באשמתה'. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: 'זה הכל באשמתי'. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: 'האם יש לי את האומץ להרגיש?' 'האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?' וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, 'האם יש לי את האומץ לא להרגיש'? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של 'כך הם הדברים', אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 3)

זוהי שיחה מוקלטת שניתנה בקורס 'יציבות ותבונה', בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב, והיא ממשיכה את שתי השיחות הקודמות שהתפרסמו כאן.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

https://drive.google.com/open?id=1SrCF6UsF3bGVdQ2HxuG8rwkx4QtFlHey

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 1 + 2)

אלו שתי שיחות מוקלטות קצרות שניתנו בקורס 'יציבות ותבונה', בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב. השלישית תתווסף בעוד שבוע.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

שיחה ראשונה (20 דק'): https://drive.google.com/open?id=1kgU1SBtgMs44tjcHFJZMTA0XntwADStA

שיחה שניה (20 דק'): https://drive.google.com/open?id=1D2DzsdToewYWNQAPelAe7HWVw2VpaEF-

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com