גוף האנרגיה: שיחה ומדיטציות מוקלטות

רוב הציע את הרעיון הקונספט של ‘גוף האנרגיה’ (ולפעמים גם הגוף העדין’, ‘הגוף הפואטי’, בהקשרים ספציפפיים ‘הגוף רגשי’) ב2008 והוא ליווה את התפתחות ההוראה שלו מאז, דרך תרגולי הסמאדהי, העבודה עם הרגשות, וה soulmaking. וזה נושא מעניין דווקא משום שברובד אחד הוא די אינטואיטיבי ופשוט, אבל הוא גם מפליא ומרתק כאשר מתרגלים איתו לעומק ולאורך זמן.

בקובץ הזה מוצעת שיחה שלי על ביטויים שונים ודרכים שונות לעבוד עם גוף האנרגיה. במהלה ישנן שתי מדיטציות מונחות – אחת מכוונת לסמאדהי והשניה לעבודה עם רגשות בהקשר של גוף האנרגיה. בסופו יש סשן קצר של עבודה של איזון תשומת הלב בין עצמי ואחר.

מקווה שתהנו!

גוף האנרגיה: שיחה ושתי מדיטציות מונחות

הקלטת שיחה: הבחנה עדינה בעבודה עם רגשות, מתוך הקורס: ‘לב ער’

זוהי שיחה על הבחנה בעבודה עם רגשות, מתוך קורס ארוך בנושא זה. אני מקווה שהיא תהיה שימושית על אף שהיא חלק קטן ממארג עשיר יותר של תרגולים וגישות שהוצעו בקורס. מכל מקום, חשבתי שהיא יפה מספיק, ולכן שמח לחלוק אותה.

שיחה: הבחנה עדינה ושימוש בתיוג בתרגול עם רגשות

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: ‘הלב חסר הגבולות’ מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש ‘הכי טובה’. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור ‘מהו רגש’, או ‘מהו מצב מנטלי’, וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. ‘האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?’ מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. ‘האם באמת יש מישהו בי?’ ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – ‘מי אני באמת?’; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ”כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ’פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש’. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש’זה בדיוק מה שקרה’, ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: ‘כך וכך קרה’, אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של ‘יש לי את הסיפור שלי’ בגישה של ‘יש לי סיפורים’, וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות ‘ארוזים מראש’, קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום ‘אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי’, במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום ‘הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש’, במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים ‘לצאת’ או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: ‘מה זה נותן לי…’ נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; ‘מה זה נותן לי?’. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: ‘האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה’, אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של ‘נשמה’, איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי ‘מי אני’, ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, ‘הנה שוב אותו רגש’, והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש’זה הכל באשמתה’. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: ‘זה הכל באשמתי’. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: ‘האם יש לי את האומץ להרגיש?’ ‘האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?’ וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, ‘האם יש לי את האומץ לא להרגיש’? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של ‘כך הם הדברים’, אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 3)

זוהי שיחה מוקלטת שניתנה בקורס ‘יציבות ותבונה’, בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב, והיא ממשיכה את שתי השיחות הקודמות שהתפרסמו כאן.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

https://drive.google.com/open?id=1SrCF6UsF3bGVdQ2HxuG8rwkx4QtFlHey

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 1 + 2)

אלו שתי שיחות מוקלטות קצרות שניתנו בקורס ‘יציבות ותבונה’, בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב. השלישית תתווסף בעוד שבוע.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

שיחה ראשונה (20 דק’): https://drive.google.com/open?id=1kgU1SBtgMs44tjcHFJZMTA0XntwADStA

שיחה שניה (20 דק’): https://drive.google.com/open?id=1D2DzsdToewYWNQAPelAe7HWVw2VpaEF-

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק שני – לעצב את הדרך

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אני רואה שם שוב – תראו, זה משהו מאוד חשוב. זה כלי, אבל הוא מצביע על משהו אחר. על מה זה מצביע? שהתודעה בונה, במובן מסוים, מפברקת, יוצרת את מצבי התודעה, על ידי האופן בו אנחנו מתייחסים, ועל ידי האופן בו אנחנו מביטים. אם אני מבין בלי לראות ארעיות, שזה המצב הנורמלי, אני ממצק משהו, כך מסתבר, שאין לו את המוצקות שנדמה שיש לו. ‘בפני עצמו’, אפשר לומר, אין לו את זה. אין לו מוצקות. האם זה נשמע הגיוני? התודעה בונה את זה. התודעה מפברקת את זה, ‘מסנקרת’ את זה. באותו רגע, התודעה יוצרת את החוויה.

אז מה אמיתי כאן? אמרתי, יש פה יותר משנגלה במבט ראשון. עלינו להיות מאוד זהירים עם זה. הולם, ולא מנוגד. אני צריך לכבד את חיי הרגש שלי, את היופי שלהם, העושר והעומק שלהם, רגשות הם חשובים. הם אומרים לי דברים שאני צריך לשמוע, מדריכים אותי. וישנו רובד שבו הם אולי לא חשובים כפי שנדמה. דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים… אמרתי קודם שרגשות הם חשובים, כי הם מספרים לי מה אני צריך; כשיש רגש ישנו צורך שלא נענה. האדם הזה עשה קורס בפסיכותרפיה, הכשרה בפסיכותרפיה, והוא גם מתרגל דהרמה, והקורס היה על פסיכותרפיה מבוססת-דהרמה. והוא אמר לי, בטלפון, שנראה שכל האזור של צרכים זוכה למעמד שונה באימון הפסיכותרפי מאשר באימון המדיטטיבי. והוא התעניין בזה. ואמר, שישנה סכנה בדרך המדיטטיבית – שאני אעקוף רגשות בתהליך המדיטטיבי, דרך ריכוז, או מודעות חותכת, ואני אפספס חוויה רגשית ומסרים שאולי אני צריך להרגיש ולהיות מודע אליהם. וזה אפשרי, במדיטציה. והוא גם אמר, שישנה סכנה באפיק הטיפולי, שהצרכים שאני מרגיש נותרים שם ללא שאלה. אנחנו לא שואלים לגבי הצרכים ולגבי העצמי שאליו הם מתייחסים. למעשה, אנחנו נותנים אמיתיות ומאשררים את האמיתיות של הצרכים ואת העצמי. וזה אפשרי. סכנה כאן ושם.

אז מה אני צריך? להביא את מלוא הכנות שלי, האכפתיות והאינטליגנציה. לא לקפוץ למסקנות מהר מידי. כשאני מתחיל לראות שמצבי התודעה הם נבנים, מפוברקים – זה אומר שהם למעשה גמישים. כל המרחב הזה של הקיום שלנו הוא אלסטי, כמו פלסטלינה, ולכן ישנה האפשרות, ומזל שכך, לטפח איכויות יפות של לב ותודעה. מצבי תודעה יפים.

אחד המורים שלי, אג’אן טאניסארו, אמר: “אתה משתמש בהבנה שלך לגבי פיברוק כדי לפרק מצבי תודעה בלתי מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים”. וממשיך: “אנשים בד”כ לא אוהבים את הרעיון של לבנות או לפברק רגשות ומצבי תודעה, כי זה נשמע מלאכותי, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בלי להיות מודעים לזה”. אני יודע שזה משהו שיכול להיות קשה לשמוע, ושישנם אנשים שמוצאים את זה קשה. אם אנחנו מסתכלים על הטקסטים בקנון, רוב ההתייחסויות של הבודהא למצבי תודעה הן לגבי טיפוח של מצבי תודעה יפים. יש הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה מאשר מ’פשוט להיות איתם’. במסורת שלנו אנחנו נוטים להדגיש את ה’להיות עם’, ומסיבות טובות. מה שנובע מזה זה שכאשר ישנם מצבי תודעה קשים, אתה מוצא את הדרך לעזור להם לדעוך. מורה טיבטי בשם צ’וקי דראגפה, בטקסט על בודהיצ’יטה. ‘כאשר רגשות שליליים שונים עולים, אם נותנים להם להתבטא ללא נוגדנים ראויים, האדם מתרגל למצבי התודעה האלו. אז זה יהיה מאוד קשה להפוך את התהליך ולנטוש אותם בעתיד. לפיכך, אדם שמודע למה שיש לקבל ומה לדחות, ומכיר את מה שקורה בגוף, בדיבור ובתודעה שלו, יפעיל את הנוגדן כמו נשק חד במיוחד’. (במסורת הזו יש הרבה שפה לוחמנית). באמצעות הנוגדן הזה אתה מוחץ כל רגש קשה, לקראת עלייתם, או ממש כשהום עולים.’ אנחנו לא כ”כ מדברים כך, כי זה לא באמת מועיל לרוב, אבל בטקסטים זוהי השפה, לעתים קרובות. וזה טקסט על אהבה. זו לא סלידה, לא הרפלקס של רצון להפטר ממשהו, אלא עבודה מיומנת ועיצוב מתוך תבונה ואכפתיות.

ולצד זה ישנו העידוד להגביר את היפה. למה? למה ישנו עידוד חזק כל כך לטפח טוב לב, נדיבות, חמלה, שוויון נפש, וכל מצבי התודעה היפים הללו? אלו הם משאבים עמוקים מאוד. אוצרות אמיתיים בשבילנו. וגם משום שבמצבי התודעה הללו האפשרות של תובנה מוגברת מאוד, דרך הבהירות, הפתיחות, הרגישות, הנרחבות.

וזה יכול להיות קל לשמוע: ‘אוקיי, אז אנחנו בונים את מצבי התודעה, החיוביים והשליליים’. ושאשמה תופיע. אבל זה לא נוגע לאשמה. מצבי תודעה, רגשות – עולים כשהתנאים שם בשביל להוליד אותם. כשהתנאים שם הם יופיעו, כשהתנאים לא שם אז לא. אין לזה שום קשר לעצמי. אני צריך לטפח ולתרגל לא מעט כדי לראות את זה, שזה בכלל לא קשור לעצמי. ללכת בדרך של טיפוח מה שיפה, בלי שום תחושה של ביקורת עצמית או שיפוט בתוך זה. אלו רק תנאים, שאני מעצב. שום דבר לגבי העצמי והשיפוט העצמי. לעתים קרובות, בגלל השיפוט העצמי, אנשים זונחים את האפיק של טיפוח. כשאני נכנס יותר לעומק כחלק מחייי הדהרמה שלי, ואני מתחיל לטפח ולעצב, אני רואה יותר ויותר איך דברים מתעצבים ונבנים בפנים, כי אני עובד ממש עם תהליך הבנייה. שם, אני גם רואה איך הדברים הקשים יותר נבנים. ואני גם רואה, בגלל הטווח שנוצר שם כשיש הרבה מטא, חדווה או שיוויון נפש, זה מאוד ברור איך התפיסה מתעצבת, כי אני נע על טווח הרבה יותר רחב. כמעט כל מי שהולך בדרך הזו מדווח, בשלב כזה או אחר, שהוא מתחיל לראות ‘אולי היתה לי נטייה להאמין או להניח שהרגשות הקשים, השליליים או המכאיבים הם אמיתיים יותר. אנחנו מאמין להם יותר. לא כולם, אבל זה מאוד נפוץ. והשאלה היא למה. למה אני מאמין שדיכאון, פחד, כעס, או כל מה שמרגיש קשה הוא אמתי יותר, איכשהו? האם אני יכול לחקור את זה? רגשות נבנים, אז איזה מהם יותר בנויים? אולי לא קל לשמוע, ולא קל לחקור, אל זה שם, כמשהו שצריך את תשומת הלב שלנו.

אז יש לי את האפשרות הזו ‘רק להיות’ עם רגשות שעולים, ורק להיות. חלק יפה וחשוב של הדרך. אבל אפילו הרעיון הזה שאני ‘רק עם’ עשוי להיות לא כ”כ מדוייק, כי עשויה להיות לי נטייה, בתוך התערובת והתדרים השונים של החוויה הפנימית, עשויה להיות לי נטייה להתכוונן למה שיותר קשה ולראות את זה באופן ברור יותר בחוויה. ואז אני יותר מתכוונן לקשה. אבל נאמר, לצורך העניין, שיש משהו כמו ‘פשוט להיות עם’. יכול להיות שב’פשוט להיות עם’ נוצר קשר עם רגשות עמוקים יותר, ויש תחושה של משהו משתחרר. ואולי זכרונות עולים וכל זה. וזה חלק חשוב מריפוי. אבל עדיין, אם לא נכנסתי לעניין של בנייה של רגשות, לא הבנתי את חיי הרגש, ולא הבנתי את האנושיות שלי. יש רפוי ב’להיות עם’ ובלהחזיק. אבל אם אני לא מבין לעומק את העניין הזה של הבנייה, וגם, וגם וגם הולך בדרך של לבנות אושר, לבנות שלווה, ואני מדבר על חיי דהרמה מאוד מלאים, לא בהכרח ריטריט אחד, או אפילו כמה שנים, אז ללמוד לבנות מה שיפה, וכל זה יוצר את השלמות של הריפוי.

לפעמים, בנוגע ליצירה של מה שהוא יפה, יש אנשים שזה לא ממש מעניין אותם. ‘שמעתי על טיפוח של מטא, ושמעתי על סמאדהי וג’אנה, ועל שלווה, וזה לא ממש מעניין אותי לעשות את זה’. למה לא? כמובן, זה עניין של בחירה של כ”א, אבל זו שאלה חשובה – למה לא? זו שאלה מעניינת עבורי. לעתים קרובות זה יושב על הרבה הנחות לגבי המציאות ולגבי הלב. ולמה להגביל את הטווח שלי כאדם? יש לנו, כאנשים, טווח כל כך רחב של חיים רגשיים, של אפשרויות של התודעה למה שאני ארצה להגביל את זה? אז ההבנה הזו של הפיברוק הולכת מאוד עמוק, אל תוך השאלה של המציאותיות של העצמי וכן הלאה. ובלי להבין את כל זה, או כאשר אני מבין את כל זה – כל היחסים עם החיים הרגשיים נעשים שונים לגמרי, מתהפכים לגמרי. ובסופו של דבר, ואולי ניקח את זה בקלות עכשיו, אבל בסופו של עניין, זה אפשרי לפעמים שישנה תחושת קסם. אפשר לחוש את הקסם, ישנו פלא בגמישות של כל זה. הגמישות היא עובדה, בין אם אני רוצה בה או לא, ויש קסם בזה, ואנחנו מתחילים להשתמש בקסם הזה. ואני יוצר ומעצב את מצבי התודעה ואת חיי הרגש, ותוך כך מעצב את חיי, את המציאות שלי, את העולם שלי והתפיסות שלי. זה כאילו ישנה תחושה, לפעמים, כשאנחנו משחקים עם זה, יש תחושה – זה כאילו אני פורס את הדרך, ומפזר איזו אנרגיה קסומה ומעצב אותה לפני. ומה שנוצר שם, באופן הזה, הופך להיות הדרך שלי. זה כאילו אני יוצר הולוגרמות של סוסים פלאיים, ורוכב עליהם. ויש משהו מאוד יפה באפשרות שמוצעת כאן. אנחנו רוקחים משהו כאן; אנחנו תמיד מכשפים משהו, ואני מתחיל להשתמש בזה בצורה יפה.

ניקח צעד החוצה שניה – ולאן אנחנו מכוונים עם כל זה, לאן אני מכוון מבחינת רגשות ומצבי תודעה בחיים של תרגול? ואני חושב על חיים שלמים של תרגול. ובכן, אני הייתי אומר שאני מכוון ליותר ויותר אפשרות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש שלי. החירות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש. ולהיות עם זה באופן מרפא ובריא. להיות עם הרגשות – הקשים, וגם היפים. ולעתים קרובות מאוד אנשים מדווחים, כשהם מטפחים דרך תרגול – ישנו פחד, כשנעים לאזורים של פתיחות, וטוב לב ופגיעות של הלב ופתיחות, או לכיוון מצבים של שקט ואושר. אלו אזורים שלא חווינו, אז ללמוד להיות עם זה, להחזיק את זה, לחזק את האפשרות הזו. וגם, ולא דיברתי על זה בכלל בשיחה, אבל אני אמר בכל זאת – שחלק מההעמקה בדרך כרוכה בהשקטת החיים הרגשיים. כל הדבר הזה דועך ומשתתק, ואיך זה להרגיש בנוח עם זה, עם ההיעדר, המרווחות והיציבות שיכולות להיות שם בהיעדר הרגש, והיופי והאוצר שבזה, והחיים שבזה, משום שזה לא מת. אני רוצה, הייתי מקווה, להגביר את היכולת שלנו, ולהגביר את היכולת של הלב עוד ועוד. כי, עם ההעמקה של התרגול, אנחנו נעשים יותר ויותר פתוחים. הלב, ככלי חישה, נעשה יותר ויותר רספטיבי, ולפעמים אלו לא רק הרגשות שלי שאני חש. לפעמים אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר רספטיביים לרגשות, לסבל של העולם, למשל, סבל של עולם, ואני יותר פתוח ורספטיבי לזה. ועם זה, אבל על כדור הארץ, על העולם. אתה שומע על עוד דליפה של נפט, ועל אי לקיחת אחריות על הדליפות האלו, ואתה שומע על הכחדות מינים. דברים, בתקווה, נפתחים עוד ועוד, ויש יותר ויותר יכולת להחזיק את כל זה, לשאת את כל זה. ואנחנו מעוניינים, כמתרגלים, אני מקווה שאנחנו, נוכל להחזיק את כל זה. להחזיק הכל ללא פחד, ייאוש, בלי שזה ישתק או ימעך אותנו, או יוביל אותנו לציניות. זה חלק מהמסע שהלב עובר עם כל זה. אז זה נראה לי שאנחנו ממש צריכים את זה בימים אלו, אנחנו ממש צריכים את זה כדי להיות בעולם. אז זה חלק מזה – להגדיל את האפשרות הזו. וגם להבין יותר ויותר את הדינמיקה הזו של עיצוב ובנייה, ולבנות ולעצב דברים יפים, וזה מוליד אהבה, אושר, שלווה. למה? משום שזה משאב עמוק, עצום, עבורנו כאנשים, ומשאב של חמלה. ככל שינם שלווה ואושר, כך יש חמלה. וגם, זה מקור לתובנה. אז אני מגביר את היכולת, אני לומד לעצב, ואני גם מעוניין להבין את הקסם הזה של התודעה, הפיברוק, העיצוב הזה שקורה. ממש להבין את זה לעומק, כי להבין את זה לעומק זה ממש חלק מלהבין ריקות. ולהבין ריקות זה הדבר העמוק ביותר שמוביל לחופש.

אני יודע שזו שיחה ארוכה, ואני שואל – האם אפשר להחזיק את כל זה יחד, במקום שיהיה מנוגד? להחזיק, להיות עם, והעניין הזה של פיברוק – מכיל האחד את השני, עם גמישות. אני גמיש בהשקפה ובגישה. ואם לא, שמעתי משפט יפה לפני כמה ימים, מהמסורת הסופית, אני חושב, אם אני מתמקד באחד בלבד – “הזהר”, הם אומרים, “הזהר שמא התרופה שלך תהפוך לקללתך”. אם אני בוחר רק אחד מאלו כאפיק בתרגול זה יהיה מוטה ויהפוך לקללה. אם אני רק מעצב, רק מפתח, אני עשוי לפספס את המסר הפנימי, ואולי אני מתנתק ממשהו. ואם אני רק ‘עם’ אז יכול להיות שאני נותן לרשות שלי מעמד כמשהו אמתי, במובן שהם לא, ומחמיץ את כל העניין של קסם ופיברוק. אז הזהרו, זה מאוד קל בתרגולים האלו ובתרגולים דומים, באופן מודע או שלא, להציב את קו הסיום ב’רק להרגיש את הרגשות שלי’, או רק להרגיש אותם ולחלוק אותם. ויש בזה הרבה יופי, בלהרגיש ולחלוק, אבל אני אם מצייר שם את קו הסיום אז זה לא מלא ועמוק מספיק. כי אני צריך לשאול – מה כל זה משרת? אם אני מעוניין בריפוי של העולם, ואני רוצה להיות כוח בשירות הריפוי של העולם, אז התרגול המדיטטיבי שלי צריך לאפשר אומץ, לאפשר כוח פנימי. איכויות כאלו. זה לאו דווקא יבוא מ’פשוט להיות עם’ שוב ושוב. אז אני לא יודע, אני מודע לזה שכיסיתי הרבה שם. האם זה נשמע כמו משהו מ”סדר גבוה”? זה אכן סדר גבוה. זה ענק, עצום, קולוסאלי, אבל גם אפשרי. זה יפה ומדהים וגם אפשרי. אין שום דבר ממה שאמרתי שאינו אפשרי. שום דבר בכלל. זה אפשרי לנו כמתרגלים וכאנשים, וזה גם יפה מאוד. אז שלושת הפנים הללו – כל אחד בפני עצמו הוא יפה, והכוליות של שלושתם יפה עוד יותר. אז אנחנו מדברים על משהו אפשרי ויפה. ומה עוד, איזה דבר אחר היית רוצה לעשות בחייך, עם חיי הרגש שלך? זוהי דרך לחופש.

אז בואו נשב בדממה לכמה דקות.


תרגם: יהל אביגור

Photo by cihat u00f6zsaray on Pexels.com

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק ראשון – התרת כבלים

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אחד ממורי העיר פעם: ‘הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו’. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ’יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ’יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ’יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה’. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ”כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו ‘אני’. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל ‘איפה בגוף?’ רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת’רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה’פורטה’ שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, ‘מבפנים’, אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: ‘זו רק שלווה’, או ‘זה רק כעס’, או ‘ זה רק תיעוב עצמי’. ואנחנו יכולים לומר ‘זה רק זה’, ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: ‘איך זה ממש מרגיש’, מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: ‘אני לא יכול להיות עם זה’ כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה ‘עניינים’ שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה ‘קורה’, ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: ‘האם תשומת הלב שלי מועילה’. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: ‘האם האופן בו אני שם לב עוזרת?‘. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: ‘האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?’ אנחנו מדברים כ”כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של ‘פחד’, והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על ‘להיות עם’, להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה’להיות עם’, ‘להיות במגע’, להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: ‘זה חסר תקווה’, ‘אני חסר תקווה’. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: ‘זה נורא, זה בלתי נסבל’. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ’ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של ‘להיות עם’, אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? ‘זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש’. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. ‘זה אומר את זה עלי’. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: ‘זה לא אמור להיות כך’. ‘אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט’. ‘אדם כמותי לא אמור להרגיש כך’. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: ‘יש עוד המון מזה בפנים’. ‘ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו’. איך אתה יודע? או, ‘זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר’. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: ‘האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?’. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: ‘פחד’, ‘כעס’, ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: ‘לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון’, ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.


תרגם: יהל אביגור

Photo by zydeaosika on Pexels.com

תרגם: יהל אביגור

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג’אנות. חלק שני: גישה לקשיים (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה ‘אינרציה’? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: “אני פשוט תמיד עושה את זה ככה” או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. “אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת,” וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – “אני נוטה להתרחק ממטא” או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? “על מה זה מרמז?”, ו – “אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת.”

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של ‘גמיש’?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: “אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם.” טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג’אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו’. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: “אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת.” אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, “לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן.” אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: “אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה.” כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר “בלה-בלה-בלה” – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? “אה, כן, זה…” מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ’אמיתיים’, ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג’אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של “אני לא כל כך הולכ/ת לשם” – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: “אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה.” אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: “אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…” יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו’. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו’. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו’ , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.