שיחה: פתיחה לריקות, חלק 1

לפני שבוע נפתח חלקו הראשון של קורס ארוך, שעוקב אחרי ‘ראייה שמשחררת’. זוהי שיחת הפתיחה לנושא, ובה אני מציע הגדרות ואוריינטציות ראשוניות לגבי מהי ריקות, מה היא לא, ומה בינה לבין שחרור הלב-תודעה.

זו היתה שיחה ממש כיפית, ואני מקווה שתהנו גם. לכל הפחות, תוכלו לשמוע קצת רעשי גשם ברקע, שזה כמעט תמיד טוב.

שיחה: פתיחה לריקות

התעוררות: דברים שלי בערב לרגל הוצאת התרגום ל’ראייה שמשחררת’

שלום לכולכם וכולכן.

אני שמח ומתרגש לראות אתכם/ן, מתרגש מהערב הזה, ומהסיבה שבגללה התאספנו. 

אקדיש את הזמן הזה כדי לדבר על התעוררות.

אזהרת מסע 

התעוררות היא רעיון מורכב מכמה וכמה בחינות. ראשית, זו מילה שהיו לה משמעויות שונות בזמנים שונים, בתוך המסורת הבודהיסטית. אפילו רק בימינו, ואפילו רק במסורת של מדיטציית תובנה, אנחנו נמצא כל מיני דרכים להגדיר ולהתייחס להתעוררות. ולו רק משום כך עלינו להודות שזו לא מילה שיש לה משמעות אחת. 

שנית, זהו רעיון מורכב מבחינה פסיכולוגית, וזה כנראה נכון במיוחד בימינו. הוא מעלה את הסוגיה של ‘יש לי או אין לי’, ואת סוגיית ההישג והמדידה העצמית. והוא מעלה את סוגיית ה’אדם הער’, ומיהו, ומה מייחסים לאדם כזה.

ובכל זאת. לזנוח את הרעיון הזה לחלוטין יהיה אובדן עצום לדהרמה ולפוטנציאל של האנושות. משום שהוא כן מסמן משהו משמעותי. הוא מסמן את האפשרות לראות ולהבין משהו משהו שמשנה את נקודת המבט על הקיום באופן יסודי ומתמיד. גם אם מי שהתעורר לאו דווקא חווה את הקיום מנקודת המבט של ההתעוררות כל הזמן, היא נמצאת שם כנקודת התייחסות פנימית. והיא נקודת ההתייחסות הבסיסית של הקיום. היא נחווית כאמת בסיסית. בנוסף לזה, המונח התעוררות לא מצביע רק על התוצאה הזו, אלא הוא גם מסמן נקודת השלמה של תהליך מובחן וספציפי, שמתרגלים/ות שונים/ות לאורך אלפי שנים הצביעו עליו. אז שווה להתעכב על השאלה: מהי התעוררות?

ממה מורכבת התעוררות?

נתחיל מהמבט הרחב ביותר. רוב הצביע על שלושה דברים שהם הכרחיים כדי להתעורר. הראשון הוא הבנה יסודית ומוטמעת של ההתהוות המותנית והריקות של כל הדברים. השני הוא טיפוח של איכויות יפות של לב ותודעה. השלישי הוא מיומנות עם העולם הרגשי. 

 היום אני אדבר על החלק הראשון, שהוא אולי הקו המרכזי והמודגש ביותר במסורת כדרך להתעוררות, ושאותו הספר פותח בפנינו.

אז הנה ציטוט של הבודהא מדרשה מפורסמת מאוד. זוהי הדרשה, שאולי שמעתם עליה, בה שהבודהא, שזה עתה התעורר, אומר שהדהרמה שהוא הבין היא קשה ועמוקה מידי מכדי ללמד אותה לבני דורו. 

“הדהמה הזו שהשגתי היא עמוקה, קשה להבחנה ולהבנה, שליווה, מזוקקת, למעלה לכל שיעור, מעודנת, נחווית על ידי חכמים/ות. אך דור זה מתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות. עבור דור המתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות, קשה לראות את ההתניה של זה וההוא ואת ההתהוות המותנית. קשה גם לראות את המצב של התרתם של כל הפיברוקים, ויתור על כל הקניינים, סופה של ההתאוות; המצב של קור הרוח; הפסקות והתרה. ולו אלמד את הדהמה ואחרים לא יבינו אותי, יהיה זה מטריד ומתיש.” (SN 6:1 The Request)

אז הבודהא מציין פה מה על אנשים לראות כדי להבין את הדהרמה. הראשון: “ההתניה של ההוא והזה וההתהוות המותנית”; והשני – המצב של התרתם של כל הפיברוקים. 

נתחיל עם השני ונחזור לראשון.

מצב ההפסקות 

התרגול המדיטטיבי בדרך הבודהיסטית יכול להוליד הרבה מצבי קיום יפים. הפתחויות שונות, מצבים מיסטיים, סוגים שונים של חוויות אחדות וכן הלאה. וישנו המצב, הבודהא אומר, שחורג לגמרי מכל עולם התפיסה הזה. גם מהתפיסה הרגילה, וגם מאותם מצבים מיסטיים. 

“ישנו הנחוּת, ישנו הנעלה, ומעבר להם ישנו הוויתור על כל שדה התפיסה הזה”. (MN7, משל הבד; לקוח מתוך “ראייה שמשחררת”). 

והוא אומר גם: 

“באשר נמה־רופה (כלומר כל תפיסה שהיא), ואיתה תפיסת הצורה, דועכות בלי להותיר עקבות, שם הסבך כולו נחתך. (SN 7:6 מתוך “ראייה שמשחררת”) 

ודרשה של הבודהיזם המאוחר מהדהדת זאת: 

באין שום ראייה של צורה, שום ראייה של ודאנה, שום ראייה של תפיסה, שום ראייה של הבניות רצוניות, שום ראייה של הכרה, תודעה או מבנה מנטלי — זאת, לימד הטטהגתא, היא ראיית הממשות. ( Prajñāpāramitā Samcayagatha: מתוך “ראייה שמשחררת”)

הטקסטים האלו, וישנם עוד רבים, מצביעים על מצב בו תפיסה אינה מופיעה, כולל תפיסת זמן, מרחב, ואפילו לא תפיסה של ‘אין’. וזוהי, אומר הטקסט, הממשות. זהו הדבר אותו יש לראות, ואותו יש להכיר. 

זה מצב שאפשרי לראות ישירות. הנסיון שלי בתרגול, ועם תלמידים/ות מראה שמפגש אמתי עם מצב כזה עשויה להיות חוויה מופלאה ומשנת חיים. זה לא נפוץ שמישהו מתרגל באופן שמאפשר את זה. ועוד יותר נדיר לחוות אותו ברגישות שמאפשרת ממש לחוש את החופש והיופי שהוא פותח. 

הבודהא אומר שהמצב הזה הוא רכיב בלתי נפרד מהתעוררות. במיטבו, הוא פותח עבור התודעה אופק של משהו טרנסצנדנטי לגמרי, חופשי מאי נחת, וחופשי מכל עול; אפילו מהעול המעודן של ‘לתפוס דברים’. ומשם והלאה, לאחר שיוצאים מהמצב הזה, התודעה לא יכולה אלא לדעת שמימד טרנסצנדנטי כזה קיים. והוא שם את כל העולם הזה, את כל עולם החוויה, ‘בסוגריים’. עולם החוויה כבר לא נושא את אותו משקל של אמיתיות, של הכרחיות, שליווה אותו עד אז.

אז זהו רכיב של התעוררות, ובכל זאת רק רכיב אחד. ולשיטתו של רוב, בהחלט לא החשוב ביותר.

התהוות מותנית

הרכיב השני הוא ההבנה של ההתהוות המותנית. זה מונח שמשמש במסורת באופנים שונים. ועכשיו אני אתייחס אליו במובן שמודגש בספר ונשען על הוראתו של הבודהא.

הבודהא תיאר את המצב עליו דיברתי קודם כ’התרתם של כל הפיברוקים’. ואמר: זה מצב בו התודעה אינה תופסת דבר. ואפשר לומר אפילו שאין שם תודעה כלל, לפחות לא במובן המקובל של המילה. ואכן, באופן הזה המצב הזה מתואר על ידי אנשים. מכך משתמע משהו חשוב מאוד, והוא משתמע עקרונית וגם בחוויה. כל הדברים, כל החוויות שאנחנו חווים/ות, האוזן והצלילים, העין והמראות וכן הלאה – כל אלו הם בגדר פיברוקים. הם אינם אמיתיים לגמרי, ואינם קיימים מצד עצמם. הם מופיעים בתלות בתודעה. זוהי דרך לדבר בקיצור על אחת המשמעויות של המונח התהוות מותנית.

ולא רק שהדברים של החוץ והפנים הם אינם אמתיים באופן בו נדמה שהם, אלא גם התודעה הזו נשענת ותלויה באותם דברים. לפיכך אי אפשר לומר שהדברים של החוץ והדברים של הפנים הם אינם קיימים. אם רק התודעה היתה קיימת, והם לא, היינו יכולים לומר שהם לא קיימים. ואולם, הדברים של החוץ והפנים מופיעים בתלות בתודעה, ואילו התודעה תלויה בהם. לפיכך המסורת מצביעה על כך שהן המופעים והן התודעה הם נטולי קיום עצמי, ולא ‘בלתי קיימים’. “מעבר לקיום ולאי קיום”. הבנה יסודית ובלתי מעורערת של זה פירושה התעוררות. 

למה זה משחרר?

שאלה טובה.

ככל שאני חווה את עצמי כקיים ואת הדברים של החוץ והפנים כקיימים, מידה דומה של חרדה היא בלתי נמנעת. זאת משום שאני תמיד תחת איום, באופן כזה או אחר. ואולם, אם אני נוכח לגלות שהדבר האמתי יותר, ‘הממשות’, במילותיה של הדרשה שהקראתי קודם, הוא כי הן זה שכאן והן זה ששם אינם קיימים באמת, הרי שלחרדה ומצוקה אין על מה לצמוח. כמו שעץ לא יצמח באוויר, כך אי נחת לא תצמח ללא קרקע של אמונה בקיום של עצמי ועולם.

נגרג’ונה, שהיה המורה והפילוסוף החשוב ביותר במסורת, מלבד הבודהא עצמו, אמר:

“כשיש אמונה שדברים הם אמיתיים… תשוקה ושנאה מיוצרות… בלי האמונה הזאת מזהמים לא יכולים להופיע… וכשדבר זה הובן לחלוטין, כל ההשקפות והסבל מתמוססים… (כך) לימד היודע הנשגב של האמת (הבודהה).” (מתוך: “ראייה שמשחררת”).

החוויה עליה שוחחנו קודם, של הפסקות עולם התפיסה, היא מטבעה זמנית. ואולם התובנה שאנחנו מדברים עליה עכשיו יכולה להטמע ביישות ולשנות אותה באופן כרוני. העולם כבר לא יכול להיות מובן כקיים במובן בו אנחנו מתכוונים בדרך כלל, והעצמי לא יכול להיחוות כקיים במובן כזה. אותה חוויה, עליה דיברנו קודם, היא אך אמצעי להבין את זה. 

איך אפשר לראות את זה?

אבל זה גם משהו שאנחנו יכולים ללמוד לראות בתרגול שלנו לכל אורך הדרך.

דרך לחשוב על מהי מדיטציית תובנה היא: כזיהוי של פעולות שאנחנו עושים, שמגבשות את חוויית המציאות שלנו באופנים שנושאים סבל, והפחתת הפעולות הללו. 

התודעה שלנו יוצרת ומגבשת את עולם החוויה הזה, שאנחנו חווים. זה ברור, אם אנחנו חושבים על מצב של כעס, למשל. אנחנו מדמיינים את עצמנו ואחרים בדרך מסויימת מאוד, וזה משמר את מצב הכעס. 

אבל אנחנו עושים את זה גם ברמות מעודנות מאוד.

אנחנו מנסים, למשל, לשמור על דברים קבועים ויציבים. ואם אנחנו מתרגלים הפסקה של הפעילות הזו, יש בזה שחרור. ואם אנחנו עושים את זה ברגישות והתמדה, החוויה כולה תתחיל להשתנות. תיעשה הרבה יותר קלילה, פתוחה, ופחות בנויה. אנחנו מפסיקים לבנות את מה שבנינו קודם לכן. 

או שאנחנו יכולים הפסיק את התנועה שמבחינה ומבדילה בין דברים על סמך האינטרס שלנו כלפיהם. לפנות לכיוון של אי העדפה, למשל. ולצד ההקלה שזה יביא, בהדרגה אנחנו גם נחווה פחות ופחות הבדלים. הגבולות בין דברים והמובחנות שלהם תתחיל להתמוסס. 

ישנן כמה וכמה דרכים לעשות את זה.

כל דרך כזו היא משחררת ומקלה בפני עצמה. ואנחנו צריכים/ות לחזור שוב ושוב, בדרכים שונות ומזוויות שונות על אותו עניין: ‘איך התודעה יוצרת את מסת החוויה הזו, ואיך אפשר להקל, להתיר אותה?’. ולשים לב – לא רק הסבל מתנקז החוצה מתוך החוויה; קורה שם משהו לחוויה של עצמי ועולם – היא מתמוססת, מתפוגגת, דועכת. 

אותן חוויות מיסטיות אותן הזכרתי קודם לא נפתחות באופן מקרי. הן נפתחות משום שאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו, שאנחנו עושים/ות באופן רגיל. למשל – להיאחז, לקבע במקום, להעדיף, לייחס לעצמי, לראות משהו כאמתי.  

וכשאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו מן הדברים האלו, ובמידה בה אנחנו מפסיקים/ות, חוויית המציאות שלנו נעשית שונה מהרגיל. חלקים ממנה שבנינו על ידי התודעה כבר לא ניבנים. ואם אנחנו מפסיקים/ות, באופן עדין, רגיש ומודע מאוד, לעשות אותם כליל, החוויה של עולם ועצמי לא מופיעה כלל. 

ודרך זה אפשר להבין: “מהי המציאות הבסיסית? ריקות. מהיא ריקות? שאין מציאות בסיסית” (R.B: Untill all is liquid: emptiness and sensing with soul)

הספר פותח את הדרך הזו באופן ישים ומשחרר. ממגוון של זוויות, וברמה שונות של דקות. מהברור יותר ועד לרמות מעודנות ויפות של חופש, ששום מורה או ספר מערבי לא הציעו עד כה. והוא עושה זאת בדרך שמאפשרת לגזור, בראייה ישירה, את המסקנות הנובעות מכך. זוהי דרך להתעוררות, שהבודהא הצביע עליה לפני 2500 שנים, ואנחנו מוזמנים/ות ללכת בה היום.

שיחה מוקלטת: ההתהוות המותנית

ללימוד של הבודהא על ההתהות המותנית ישנן שתי פונקציות חשובות. הראשונה היא שימושית מאוד: לצייר מפה המורה על האופן בו התודעה יוצרת חוויות נושאות סבל, ומצביעה על שערים להתרתן. השנייה נגזרת מאותה מפה, אבל מאפשרת מבט מרחיק לכת ורדיקלי הרבה יותר. היא מאפשרת למתרגלת להיווכח כיצד חוויות קיום מופיעות ודועכות בתלות בפקטורים של ההתהוות המותנית, וכך לשמש פתח למה שרוב כינה ‘חקירה פנומנולוגית רדיקלית’ אל טבעו וטיבו של הקיום.

השיחה הזו היא שיחה על משמעותה הראשונה של ההתהוות המותנית, ובתוכה רמזים לאופן בו ניתן לפתוח גם את האפשרות השניה. אם השניה היא המסקרנת עבורכם/ן, ועוד לא התחלתם/ן לקרוא את ‘ראייה שמשחררת’, עכשיו זה הזמן (או שאפשר לחכות לקורס שיתחיל בעוד כחודש).

השיחה ניתנה בריטריט סוף שבוע מקסים ב’משיב נפש’, שהסתיים אתמול.

הנה הקישור:

שיחה: ההתהוות המותנית (עם שאלות ותשובות בסוף)

הדרשה לקצ’יאנה (על השקפה נכונה)

זהו תרגום לאנגלית של הדרשה החשובה הזו מהקנון הפלי, בה הבודהא מניח בסיסים לתפיסת דרך האמצע ככזו שרואה את ההתהוות המותנית של העולם כדרך האמצע שהולכת מעבר לקיום או אי-קיום. תפיסה זו נעשתה מרכזית מאוד בבודהיזם המאוחר.

את התרגום לאנגלית של אג’אן ט’אניסארו אפשר למצוא כאן: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.htmlhttps://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.html


בשהותו בסוואטי… קצ’יאנה גוטה הנכבד ניגש אל המבורך ועם הגיעו השתחווה וישב לצד אחד. ביושבו שם אמר למבורך: “אדון, ‘השקפה נכונה, השקפה נכונה”, כך נאמר. באיזו מידה ישנה השקפה נכונה?

על פי רוב, קצ’יאנה, העולם נתמך על ידי קיטוב בין קיום או אי-קיום. אבל כאשר אדם רואה את מקור העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, “אי-קיום” בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו. כאשר אדם רואה את הפסקתו של העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, ” קיום” בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו.

על פי רוב, קצ’יאנה, עולם זה כבול להקשרויות, היאחזויות והטיות. אך אחד כגון זה אינו מתערב או נאחז בהקשרויות, ההאחזויות, ההתקבעויות של התודעה, ההטיות או האובססיות; הוא גם אינו משוכנע ב’עצמי שלו’. אין לו אי-ביטחון או ספק שרק אי-נחת, כאשר מתהווה, אך הוא שמתהווה; וסבל, כאשר חולף, אך הוא חלף. בכך, הידע שלו בלתי תלוי באחרים. במידה הזו, קצ’יאנה, קיימת השקפה נכונה.

“הכל קיים” זוהי קיצוניות אחת. “הכל אינו-קיים”: זוהי השניה. נמנע משתי הקיצונויות הללו, הטתהגטה מלמד את הדהמה שבאמצע: מתעתוע כתנאי נדרש עולה פיברוק. מפיברוק כתנאי נדרש עולה ידיעה. מידיעה כתנאי נדרש עולה שם-וצורה. משם-וצורה כתנאי נדרש עולים ששת אמצעי החושים. מששת אמצעי החושים כתנאי נדרש עולה מגע. ממגע כתנאי נדרש עולה תחושה. מתחושה כתנאי נדרש עולה השתוקקות. מהשתוקקות כתנאי נדרש עולה היאחזות. מהיאחזות כתנאי נדרש עולה התהוות. מהתהוות כתנאי נדרש עולה לידה. מלידה כתנאי נדרש, הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש מתממשים. כזו היא התהוותו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.

עכשיו, עם הדעיכה וההפסקות ללא זכר של תעתוע זה ממש דועך גם הפיברוק. מדעיכת הפיברוק דועכת הידיעה. מדעיכת הידיעה דועך שם-וצורה. מדעיכת שם-וצורה דועכים ששת אמצעי החושים. מדעיכת ששת אמצעי החושים כתנאי נדרש דועך מגע. מדעיכת המגע דועכת התחושה. מדעיכת התחושה דועכת השתוקקות. מדעיכת השתוקקות דועכת ההיאחזות. מדעיכת ההיאחזות דועכת ההתהוות. מדעיכת התהוות דועכת לידה, ואז הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש פוסקים כולם. כזו היא הפסקתו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.


תרגם: יהל אביגור

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק שני – לעצב את הדרך

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אני רואה שם שוב – תראו, זה משהו מאוד חשוב. זה כלי, אבל הוא מצביע על משהו אחר. על מה זה מצביע? שהתודעה בונה, במובן מסוים, מפברקת, יוצרת את מצבי התודעה, על ידי האופן בו אנחנו מתייחסים, ועל ידי האופן בו אנחנו מביטים. אם אני מבין בלי לראות ארעיות, שזה המצב הנורמלי, אני ממצק משהו, כך מסתבר, שאין לו את המוצקות שנדמה שיש לו. ‘בפני עצמו’, אפשר לומר, אין לו את זה. אין לו מוצקות. האם זה נשמע הגיוני? התודעה בונה את זה. התודעה מפברקת את זה, ‘מסנקרת’ את זה. באותו רגע, התודעה יוצרת את החוויה.

אז מה אמיתי כאן? אמרתי, יש פה יותר משנגלה במבט ראשון. עלינו להיות מאוד זהירים עם זה. הולם, ולא מנוגד. אני צריך לכבד את חיי הרגש שלי, את היופי שלהם, העושר והעומק שלהם, רגשות הם חשובים. הם אומרים לי דברים שאני צריך לשמוע, מדריכים אותי. וישנו רובד שבו הם אולי לא חשובים כפי שנדמה. דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים… אמרתי קודם שרגשות הם חשובים, כי הם מספרים לי מה אני צריך; כשיש רגש ישנו צורך שלא נענה. האדם הזה עשה קורס בפסיכותרפיה, הכשרה בפסיכותרפיה, והוא גם מתרגל דהרמה, והקורס היה על פסיכותרפיה מבוססת-דהרמה. והוא אמר לי, בטלפון, שנראה שכל האזור של צרכים זוכה למעמד שונה באימון הפסיכותרפי מאשר באימון המדיטטיבי. והוא התעניין בזה. ואמר, שישנה סכנה בדרך המדיטטיבית – שאני אעקוף רגשות בתהליך המדיטטיבי, דרך ריכוז, או מודעות חותכת, ואני אפספס חוויה רגשית ומסרים שאולי אני צריך להרגיש ולהיות מודע אליהם. וזה אפשרי, במדיטציה. והוא גם אמר, שישנה סכנה באפיק הטיפולי, שהצרכים שאני מרגיש נותרים שם ללא שאלה. אנחנו לא שואלים לגבי הצרכים ולגבי העצמי שאליו הם מתייחסים. למעשה, אנחנו נותנים אמיתיות ומאשררים את האמיתיות של הצרכים ואת העצמי. וזה אפשרי. סכנה כאן ושם.

אז מה אני צריך? להביא את מלוא הכנות שלי, האכפתיות והאינטליגנציה. לא לקפוץ למסקנות מהר מידי. כשאני מתחיל לראות שמצבי התודעה הם נבנים, מפוברקים – זה אומר שהם למעשה גמישים. כל המרחב הזה של הקיום שלנו הוא אלסטי, כמו פלסטלינה, ולכן ישנה האפשרות, ומזל שכך, לטפח איכויות יפות של לב ותודעה. מצבי תודעה יפים.

אחד המורים שלי, אג’אן טאניסארו, אמר: “אתה משתמש בהבנה שלך לגבי פיברוק כדי לפרק מצבי תודעה בלתי מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים”. וממשיך: “אנשים בד”כ לא אוהבים את הרעיון של לבנות או לפברק רגשות ומצבי תודעה, כי זה נשמע מלאכותי, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בלי להיות מודעים לזה”. אני יודע שזה משהו שיכול להיות קשה לשמוע, ושישנם אנשים שמוצאים את זה קשה. אם אנחנו מסתכלים על הטקסטים בקנון, רוב ההתייחסויות של הבודהא למצבי תודעה הן לגבי טיפוח של מצבי תודעה יפים. יש הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה מאשר מ’פשוט להיות איתם’. במסורת שלנו אנחנו נוטים להדגיש את ה’להיות עם’, ומסיבות טובות. מה שנובע מזה זה שכאשר ישנם מצבי תודעה קשים, אתה מוצא את הדרך לעזור להם לדעוך. מורה טיבטי בשם צ’וקי דראגפה, בטקסט על בודהיצ’יטה. ‘כאשר רגשות שליליים שונים עולים, אם נותנים להם להתבטא ללא נוגדנים ראויים, האדם מתרגל למצבי התודעה האלו. אז זה יהיה מאוד קשה להפוך את התהליך ולנטוש אותם בעתיד. לפיכך, אדם שמודע למה שיש לקבל ומה לדחות, ומכיר את מה שקורה בגוף, בדיבור ובתודעה שלו, יפעיל את הנוגדן כמו נשק חד במיוחד’. (במסורת הזו יש הרבה שפה לוחמנית). באמצעות הנוגדן הזה אתה מוחץ כל רגש קשה, לקראת עלייתם, או ממש כשהום עולים.’ אנחנו לא כ”כ מדברים כך, כי זה לא באמת מועיל לרוב, אבל בטקסטים זוהי השפה, לעתים קרובות. וזה טקסט על אהבה. זו לא סלידה, לא הרפלקס של רצון להפטר ממשהו, אלא עבודה מיומנת ועיצוב מתוך תבונה ואכפתיות.

ולצד זה ישנו העידוד להגביר את היפה. למה? למה ישנו עידוד חזק כל כך לטפח טוב לב, נדיבות, חמלה, שוויון נפש, וכל מצבי התודעה היפים הללו? אלו הם משאבים עמוקים מאוד. אוצרות אמיתיים בשבילנו. וגם משום שבמצבי התודעה הללו האפשרות של תובנה מוגברת מאוד, דרך הבהירות, הפתיחות, הרגישות, הנרחבות.

וזה יכול להיות קל לשמוע: ‘אוקיי, אז אנחנו בונים את מצבי התודעה, החיוביים והשליליים’. ושאשמה תופיע. אבל זה לא נוגע לאשמה. מצבי תודעה, רגשות – עולים כשהתנאים שם בשביל להוליד אותם. כשהתנאים שם הם יופיעו, כשהתנאים לא שם אז לא. אין לזה שום קשר לעצמי. אני צריך לטפח ולתרגל לא מעט כדי לראות את זה, שזה בכלל לא קשור לעצמי. ללכת בדרך של טיפוח מה שיפה, בלי שום תחושה של ביקורת עצמית או שיפוט בתוך זה. אלו רק תנאים, שאני מעצב. שום דבר לגבי העצמי והשיפוט העצמי. לעתים קרובות, בגלל השיפוט העצמי, אנשים זונחים את האפיק של טיפוח. כשאני נכנס יותר לעומק כחלק מחייי הדהרמה שלי, ואני מתחיל לטפח ולעצב, אני רואה יותר ויותר איך דברים מתעצבים ונבנים בפנים, כי אני עובד ממש עם תהליך הבנייה. שם, אני גם רואה איך הדברים הקשים יותר נבנים. ואני גם רואה, בגלל הטווח שנוצר שם כשיש הרבה מטא, חדווה או שיוויון נפש, זה מאוד ברור איך התפיסה מתעצבת, כי אני נע על טווח הרבה יותר רחב. כמעט כל מי שהולך בדרך הזו מדווח, בשלב כזה או אחר, שהוא מתחיל לראות ‘אולי היתה לי נטייה להאמין או להניח שהרגשות הקשים, השליליים או המכאיבים הם אמיתיים יותר. אנחנו מאמין להם יותר. לא כולם, אבל זה מאוד נפוץ. והשאלה היא למה. למה אני מאמין שדיכאון, פחד, כעס, או כל מה שמרגיש קשה הוא אמתי יותר, איכשהו? האם אני יכול לחקור את זה? רגשות נבנים, אז איזה מהם יותר בנויים? אולי לא קל לשמוע, ולא קל לחקור, אל זה שם, כמשהו שצריך את תשומת הלב שלנו.

אז יש לי את האפשרות הזו ‘רק להיות’ עם רגשות שעולים, ורק להיות. חלק יפה וחשוב של הדרך. אבל אפילו הרעיון הזה שאני ‘רק עם’ עשוי להיות לא כ”כ מדוייק, כי עשויה להיות לי נטייה, בתוך התערובת והתדרים השונים של החוויה הפנימית, עשויה להיות לי נטייה להתכוונן למה שיותר קשה ולראות את זה באופן ברור יותר בחוויה. ואז אני יותר מתכוונן לקשה. אבל נאמר, לצורך העניין, שיש משהו כמו ‘פשוט להיות עם’. יכול להיות שב’פשוט להיות עם’ נוצר קשר עם רגשות עמוקים יותר, ויש תחושה של משהו משתחרר. ואולי זכרונות עולים וכל זה. וזה חלק חשוב מריפוי. אבל עדיין, אם לא נכנסתי לעניין של בנייה של רגשות, לא הבנתי את חיי הרגש, ולא הבנתי את האנושיות שלי. יש רפוי ב’להיות עם’ ובלהחזיק. אבל אם אני לא מבין לעומק את העניין הזה של הבנייה, וגם, וגם וגם הולך בדרך של לבנות אושר, לבנות שלווה, ואני מדבר על חיי דהרמה מאוד מלאים, לא בהכרח ריטריט אחד, או אפילו כמה שנים, אז ללמוד לבנות מה שיפה, וכל זה יוצר את השלמות של הריפוי.

לפעמים, בנוגע ליצירה של מה שהוא יפה, יש אנשים שזה לא ממש מעניין אותם. ‘שמעתי על טיפוח של מטא, ושמעתי על סמאדהי וג’אנה, ועל שלווה, וזה לא ממש מעניין אותי לעשות את זה’. למה לא? כמובן, זה עניין של בחירה של כ”א, אבל זו שאלה חשובה – למה לא? זו שאלה מעניינת עבורי. לעתים קרובות זה יושב על הרבה הנחות לגבי המציאות ולגבי הלב. ולמה להגביל את הטווח שלי כאדם? יש לנו, כאנשים, טווח כל כך רחב של חיים רגשיים, של אפשרויות של התודעה למה שאני ארצה להגביל את זה? אז ההבנה הזו של הפיברוק הולכת מאוד עמוק, אל תוך השאלה של המציאותיות של העצמי וכן הלאה. ובלי להבין את כל זה, או כאשר אני מבין את כל זה – כל היחסים עם החיים הרגשיים נעשים שונים לגמרי, מתהפכים לגמרי. ובסופו של דבר, ואולי ניקח את זה בקלות עכשיו, אבל בסופו של עניין, זה אפשרי לפעמים שישנה תחושת קסם. אפשר לחוש את הקסם, ישנו פלא בגמישות של כל זה. הגמישות היא עובדה, בין אם אני רוצה בה או לא, ויש קסם בזה, ואנחנו מתחילים להשתמש בקסם הזה. ואני יוצר ומעצב את מצבי התודעה ואת חיי הרגש, ותוך כך מעצב את חיי, את המציאות שלי, את העולם שלי והתפיסות שלי. זה כאילו ישנה תחושה, לפעמים, כשאנחנו משחקים עם זה, יש תחושה – זה כאילו אני פורס את הדרך, ומפזר איזו אנרגיה קסומה ומעצב אותה לפני. ומה שנוצר שם, באופן הזה, הופך להיות הדרך שלי. זה כאילו אני יוצר הולוגרמות של סוסים פלאיים, ורוכב עליהם. ויש משהו מאוד יפה באפשרות שמוצעת כאן. אנחנו רוקחים משהו כאן; אנחנו תמיד מכשפים משהו, ואני מתחיל להשתמש בזה בצורה יפה.

ניקח צעד החוצה שניה – ולאן אנחנו מכוונים עם כל זה, לאן אני מכוון מבחינת רגשות ומצבי תודעה בחיים של תרגול? ואני חושב על חיים שלמים של תרגול. ובכן, אני הייתי אומר שאני מכוון ליותר ויותר אפשרות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש שלי. החירות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש. ולהיות עם זה באופן מרפא ובריא. להיות עם הרגשות – הקשים, וגם היפים. ולעתים קרובות מאוד אנשים מדווחים, כשהם מטפחים דרך תרגול – ישנו פחד, כשנעים לאזורים של פתיחות, וטוב לב ופגיעות של הלב ופתיחות, או לכיוון מצבים של שקט ואושר. אלו אזורים שלא חווינו, אז ללמוד להיות עם זה, להחזיק את זה, לחזק את האפשרות הזו. וגם, ולא דיברתי על זה בכלל בשיחה, אבל אני אמר בכל זאת – שחלק מההעמקה בדרך כרוכה בהשקטת החיים הרגשיים. כל הדבר הזה דועך ומשתתק, ואיך זה להרגיש בנוח עם זה, עם ההיעדר, המרווחות והיציבות שיכולות להיות שם בהיעדר הרגש, והיופי והאוצר שבזה, והחיים שבזה, משום שזה לא מת. אני רוצה, הייתי מקווה, להגביר את היכולת שלנו, ולהגביר את היכולת של הלב עוד ועוד. כי, עם ההעמקה של התרגול, אנחנו נעשים יותר ויותר פתוחים. הלב, ככלי חישה, נעשה יותר ויותר רספטיבי, ולפעמים אלו לא רק הרגשות שלי שאני חש. לפעמים אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר רספטיביים לרגשות, לסבל של העולם, למשל, סבל של עולם, ואני יותר פתוח ורספטיבי לזה. ועם זה, אבל על כדור הארץ, על העולם. אתה שומע על עוד דליפה של נפט, ועל אי לקיחת אחריות על הדליפות האלו, ואתה שומע על הכחדות מינים. דברים, בתקווה, נפתחים עוד ועוד, ויש יותר ויותר יכולת להחזיק את כל זה, לשאת את כל זה. ואנחנו מעוניינים, כמתרגלים, אני מקווה שאנחנו, נוכל להחזיק את כל זה. להחזיק הכל ללא פחד, ייאוש, בלי שזה ישתק או ימעך אותנו, או יוביל אותנו לציניות. זה חלק מהמסע שהלב עובר עם כל זה. אז זה נראה לי שאנחנו ממש צריכים את זה בימים אלו, אנחנו ממש צריכים את זה כדי להיות בעולם. אז זה חלק מזה – להגדיל את האפשרות הזו. וגם להבין יותר ויותר את הדינמיקה הזו של עיצוב ובנייה, ולבנות ולעצב דברים יפים, וזה מוליד אהבה, אושר, שלווה. למה? משום שזה משאב עמוק, עצום, עבורנו כאנשים, ומשאב של חמלה. ככל שינם שלווה ואושר, כך יש חמלה. וגם, זה מקור לתובנה. אז אני מגביר את היכולת, אני לומד לעצב, ואני גם מעוניין להבין את הקסם הזה של התודעה, הפיברוק, העיצוב הזה שקורה. ממש להבין את זה לעומק, כי להבין את זה לעומק זה ממש חלק מלהבין ריקות. ולהבין ריקות זה הדבר העמוק ביותר שמוביל לחופש.

אני יודע שזו שיחה ארוכה, ואני שואל – האם אפשר להחזיק את כל זה יחד, במקום שיהיה מנוגד? להחזיק, להיות עם, והעניין הזה של פיברוק – מכיל האחד את השני, עם גמישות. אני גמיש בהשקפה ובגישה. ואם לא, שמעתי משפט יפה לפני כמה ימים, מהמסורת הסופית, אני חושב, אם אני מתמקד באחד בלבד – “הזהר”, הם אומרים, “הזהר שמא התרופה שלך תהפוך לקללתך”. אם אני בוחר רק אחד מאלו כאפיק בתרגול זה יהיה מוטה ויהפוך לקללה. אם אני רק מעצב, רק מפתח, אני עשוי לפספס את המסר הפנימי, ואולי אני מתנתק ממשהו. ואם אני רק ‘עם’ אז יכול להיות שאני נותן לרשות שלי מעמד כמשהו אמתי, במובן שהם לא, ומחמיץ את כל העניין של קסם ופיברוק. אז הזהרו, זה מאוד קל בתרגולים האלו ובתרגולים דומים, באופן מודע או שלא, להציב את קו הסיום ב’רק להרגיש את הרגשות שלי’, או רק להרגיש אותם ולחלוק אותם. ויש בזה הרבה יופי, בלהרגיש ולחלוק, אבל אני אם מצייר שם את קו הסיום אז זה לא מלא ועמוק מספיק. כי אני צריך לשאול – מה כל זה משרת? אם אני מעוניין בריפוי של העולם, ואני רוצה להיות כוח בשירות הריפוי של העולם, אז התרגול המדיטטיבי שלי צריך לאפשר אומץ, לאפשר כוח פנימי. איכויות כאלו. זה לאו דווקא יבוא מ’פשוט להיות עם’ שוב ושוב. אז אני לא יודע, אני מודע לזה שכיסיתי הרבה שם. האם זה נשמע כמו משהו מ”סדר גבוה”? זה אכן סדר גבוה. זה ענק, עצום, קולוסאלי, אבל גם אפשרי. זה יפה ומדהים וגם אפשרי. אין שום דבר ממה שאמרתי שאינו אפשרי. שום דבר בכלל. זה אפשרי לנו כמתרגלים וכאנשים, וזה גם יפה מאוד. אז שלושת הפנים הללו – כל אחד בפני עצמו הוא יפה, והכוליות של שלושתם יפה עוד יותר. אז אנחנו מדברים על משהו אפשרי ויפה. ומה עוד, איזה דבר אחר היית רוצה לעשות בחייך, עם חיי הרגש שלך? זוהי דרך לחופש.

אז בואו נשב בדממה לכמה דקות.


תרגם: יהל אביגור

Photo by cihat u00f6zsaray on Pexels.com

מודעות והתעוררות: הקלטות ממפגש קורס למתרגלים מתקדמים

במפגש החמישי של הקורס ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק ראשון – התרת כבלים

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אחד ממורי העיר פעם: ‘הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו’. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ’יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ’יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ’יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה’. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ”כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו ‘אני’. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל ‘איפה בגוף?’ רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת’רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה’פורטה’ שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, ‘מבפנים’, אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: ‘זו רק שלווה’, או ‘זה רק כעס’, או ‘ זה רק תיעוב עצמי’. ואנחנו יכולים לומר ‘זה רק זה’, ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: ‘איך זה ממש מרגיש’, מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: ‘אני לא יכול להיות עם זה’ כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה ‘עניינים’ שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה ‘קורה’, ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: ‘האם תשומת הלב שלי מועילה’. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: ‘האם האופן בו אני שם לב עוזרת?‘. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: ‘האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?’ אנחנו מדברים כ”כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של ‘פחד’, והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על ‘להיות עם’, להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה’להיות עם’, ‘להיות במגע’, להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: ‘זה חסר תקווה’, ‘אני חסר תקווה’. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: ‘זה נורא, זה בלתי נסבל’. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ’ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של ‘להיות עם’, אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? ‘זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש’. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. ‘זה אומר את זה עלי’. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: ‘זה לא אמור להיות כך’. ‘אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט’. ‘אדם כמותי לא אמור להרגיש כך’. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: ‘יש עוד המון מזה בפנים’. ‘ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו’. איך אתה יודע? או, ‘זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר’. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: ‘האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?’. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: ‘פחד’, ‘כעס’, ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: ‘לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון’, ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.


תרגם: יהל אביגור

Photo by zydeaosika on Pexels.com

תרגם: יהל אביגור