רוב ברבאה נתן את השיחה הזו בריטריט 'כוונה אוהבת וחמלה כדרך להתעוררות' ב2007. את השיחה המקורית תוכלו לשמוע ב: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11971/
פתיחה: מה בדבר אושר?
מה בדבר אושר?
אז, מה לגבי שמחה? אושר? אנחנו יכולים לתהות, וזה די נפוץ שאנשים ישאלו את זה בראיונות. אתם מדברים על סבל, אבל אני חווה אושר, ואני לא יודע אם זה בסדר… אם מישהו יקפוץ הנה באופן אקראי, ויביט ממרחק בטוח, יסתכל עלינו נעים מפה לשם, בוהים ברצפה, עטופים בשמיכות, זה נראה די עגום…
אז הבודהא התייחס לדרך כדרך של שמחה (הוא גם די שמח לסתור את עצמו בכל מיני אופנים). מי שעקב אחריו, נזירים ואנשים שאינם נזירים, היו מזוהים על ידי כך שהם היו קורנים מאושר. ואם אנחנו חושבים על הדברמה במערב, כבר 30 שנה… התחלנו עם הרבה דגש על מיינדפולנס, ואז אמרנו – אוקיי, אולי צריך מטא. צריך 'לשמן' את התרגול עם האיכות של טוב לב, וכמובן, שוויון נפש. אלו הן שתיים מהברהמה-ויהאראס. יש הרבה דיבור על זה, ואושר לאו דווקא מקבל את אותה תשומת לב. הבודהא בעצם דיבר על זה הרבה.
יש סוגים שונים של אושר ושמחה. אז הוא דיבר על שמחה 'של העולם', וכזו שהיא 'לא של העולם', או 'רוחנית'. וזה לא בכלל נועד להכחיש את סוגי השמחה וטווח של האושר שאפשרי עבורנו. אבל אם אנחנו מדברים על אושר רוחני, או אושר של הדהרמה, המדובר הוא באושר שאינו תלוי באגו, שאינו קשור למה אני מקבל, או איך אני עומד בהשוואה לאחרים. וגם לא מבוסס על סיפוק חושי, וזה עניין יותר מעודן, ואני אחזור לזה. אז זה אושר שמגיע מטיפוח האיכויות היפות של הלב. אושר שמגיע מהערכה. טיפוח הערכה. מהפתחות, מהיות בקשר, מלתפוס יופי, ולטפח את האפשרות שלנו לתפוס יופי. מההעמקה בתרגול, מהתרגול עצמו, מהלימוד, מהסאנגהה – האנשים שאוהבים לתרגל. זה אושר של דהרמה, אושר רוחני. מסורתית, הבהרמה ויהארה הרביעית מתורגמת באושר סימפתי, כלומר, שמחה בשמחת אחרים. במקום קנאה, ותחושה של: 'למה הם קיבלו את זה, ולא אני?' האפשרות של התענגות בעונג של אחרים. אני מרגיש שזה תרגום קצת צר, ושמודיטה מכסה יותר מזה.
מה המקום של אושר בדרך, ולמה לטפח אותו?
המקום של אושר בדרך
אולי לאושר יש מקום ממש משמעותי בדרך, אולי זה משהו שאנחנו ממש צריכים לשים אליו לב. היישות מאוד מוזנת דרך אושר, בהזנה מאוד עמוקה. אחד הדברים שאנחנו עושים בתרגול זה להתנות מחדש את הלב והתודעה. התודעה שלנו רצה במעגלים, שהרבה מהם לא כ"כ מלאים באושר. אתם יושבים כל היום, ותראו את המעגלים, זה לא מלא אושר. והרבה ממה שאנחנו עושים זה להתנות מחדש, ולתת למעגלים האלו להיות פתוחים לאושר. כשאנחנו שמים לב לאושר, זה הופך להיות הרגל של התודעה. התודעה מתרגלת למצוא את 'המקצב' שלה באושר, במקום בשליליות ואי-שמחה.
טוהר
אושר ושמחה הם מטהרים. וזה מעניין, ואולי לא ברור מאליו. אנחנו שומעים שזו דרך של טיהור. ואיך אנחנו מדמיינים שזה נראה ומרגיש? אולי כמו הרבה דברים מבאסים שעולים, ואני צריך להרגיש את זה, ולשבת דרך זה, ויותר ויותר דברים קשים שעולים זה עדיף, כי אני מטהר את המערכת. אולי יש בזה אמת, אני לא יודע.
בהירות
באושר יש בהירות. מצב מאושר הוא יותר בהיר ממצב לא-שמח, שנוטה להיות מבולבלת. זה מביא טיהור דרך בהירות, וזה גם מטהר כי זה משנה את הכוונות שלנו, לאט, בהדרגה, באופן לא לינארי ולאורך זמן. ככל שיש לנו יותר אושר, בא והולך, כך אנחנו מרגישים יותר ויותר ש'יש לנו מספיק'. מאוד בהדרגה, וכנראה באופן כמעט בלתי נתפס, אנחנו מרגישים שיש מספיק. והתודעה לא צריכה לנוע כ"כ בתאווה, בקנאה, או בתנועה המצרה של קמצנות. זה מטהר את הכוונות. יש לנו מספיק, ואנחנו יכולים לתת ולהשפיע. יש לנו מספיק. אושר גם, באופן אורגני, נע לכיוון שוויון נפש. התנועה הטבעית שלנו היא לכיוון שוויון נפש עשיר, יפה. לכדי זה הוא מבשיל. דיברנו על שיוויון נפש ועל האפשרות להשאר יציבים, מרווחות ונוכחים. זו אחת התוצאות של אושר. שנטידווה אמר שאושר הוא פן חשוב והכרחי של מאמץ, לצד שאיפה. בהירות לגבי מה אנחנו שואפים, תחושת ביטוחון ביכולת להגיע לאנשהו, ומנוחה. אושר הוא מרכזי, ומאפשר לנו לעשות מאמץ על הדרך.
התמרה עמוקה דרך אושר, ולא רק דרך קושי
אנחנו יכולים להניח שאולי שמחה זה קצת שטחי, בהשוואה לעניינים הכבדים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. זה משהו שאני רואה על אחרים, וגם על עצמי בעבר. כשהייתי במגע עם מה שקשה, הייתי בתחושה של 'לעבור דרך' הדברים הקשים. אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה אני מניח פה, מה אני מניח לגבי הטבע של עומק ושל שמחה? מה אני מניח לגבי התמרה? שזה רק דרך הקושי והאומללות? וזה יכול להיות שאי-שמחה, או חוסר של שמחה יכולה להיות, באופן נורמלי מאוד, המצב הנורמלי שלנו. ובגלל שזה נורמלי אנחנו חושבים שזה טבעי. זה די מעניין, וצריך לא מעט חקירה כדי לראות שאי-שמחה היא יותר מנופחת. שזו עבודה קשה יותר להיות לא-שמח מאשר שמח. צריך לעשות הרבה כדי להשאר לא שמחים. צריך די הרבה מחשבה, מבנה מחשבה ששומר על האומללות פועלת.
אז אפשר לשאול: האם אני מרגיש שזה אפשרי שאושר יהיה משהו שנוכח בחיי כאורח קבוע? כמובן שלא תמיד, זה בלתי אפשרי, אבל לעתים קרובות, האם אני מרגיש שזה אפשרי בשבילי? כל האנשים מעוניינים בשמחה, ואנחנו מניחים שאנחנו מעוניינים בזה. אבל אני חושב שזה נדיר שמישהו יהיה ממש ממש מעוניין בזה, ללא סייג.
זו קלישאה לומר שאנחנו מחפשים אושר במקום הלא-נכון. אנחנו מופצצים בפרסומות שאומרות לנו באופן בוטה יותר או פחות שאנחננו צריכים להיות כך או אחרת, לעשות כך או אחרת כדי להיות מאושרים. אז זו כבר קלישאה בחוגים שלנו לומר שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אבל זה נדיר שמישהו אוחז את השור הזה בקרניו, ולא מוכן להרפות ולהתפשר על הדבר שאינו-הכי-טוב. וזה יכול להיות, וזה אכן כך, שחקירה מלאה לתוך שמחה מתברת כאותו דבר כמו חיפוש אחר קץ הסבל. אלו שני צדדים של אותו מטבע. יש הרבה מילים, אושר, שמחה, וטווח גדול של מה זה אומר. ואני לא רוצה להתערכב המון על מילים, אבל כן להכניס עוד אחת.
מימוש והגשמה
אז, fulfillment, מימוש או הגשמה. היה סקר בקרב הורים, והוא בחן את השמחה שלהם לפני ואחרי הפיכתם להורים. ותוצאה די ברורה היתה שהם נעשו פחות שמחים. אבל, למרבה המזל היה קצת תחכום של הפסיכולוגים שם, והם דירגו את תחושת המימוש, ההגשמה שלהם, וזה היה הרבה יותר גבוה מקודם. אז לא צריך להתפס פה למלים. אם אני חושב על הוראה, זה לפעמים מאוד קשה. זה מעייף, וכל זה. לפעמים, לרוב, זה מלא שמחה, וזה אושר לחלוק את הדהרמה, אבל יותר מזה – זה מאוד fulfilling, מרגיש מאוד משמעותי. לפני שלימדתי הייתי מלחין, ולמוזיקאי יוצר, שממש אכפת לו ממה שהוא מבטא, יש הרבה תסכול בתהליך הזה, וממש הרבה נסיון לנווט שם עם הפרטים, לתפוס את הדבר נכונה. האם זה תהליך מלא שמחה, לא יודע, אבל זה ממש מביא תחושת הגשמה. אז זו תמונה רחבה.
טווח עצום
כשאנחנו מדברים על אושר, יש טווח עצום. כל הדרך בין מישהו שמרגיש שהוא הולך להתפוצץ באקסטזה, וזה קורה, ויש אנשים באולם הזה שאמרו לי שזה קרה להם, יותר מפעם אחת. אושר מבעבע, אושר שליו, כל כך הרבה אופנים ומרקמים שונים. ואני רוצה לדבר על כל הטווח. הרבה אושר הוא לא כ"כ מדהים. אני ממש רוצה לכלול את זה (ומישהו יכול להרגיש: 'אוי, אף פעם לא ממש היה לי אושר חזק') כי זה חשוב באותה מידה. כל הטווח משמעותי. מישהו אמר לי על הטווח הזה, שהוא האזין לסימפוניית הלילה של בטהובן, שנגמרת ב'מחווה לאושר', וכ"כ נסחף לתוך זה, ולמשך זמן מה התפיסה של העולם עבורם היתה שכל העולם היה אושר. כל היקום היה ביטוי של אושר. אז יש טווח גדול. כל זה חשוב וטוב, ולא צריך להתקבע על ביטוי קיצוני.
נגישות למשאב של אושר מאפשרת וויתור
אבל איך זה יהיה לחוות חצי שעה של אושר בכל יום? האם זה עשוי להיות אפשרי? איך זה ישפיע על חיינו? מה יהיה האפקט? אני חושב שזה יהיה משנה-חיים. אושר יכול להפוך הרבה דברים ליחסיים, 'לשים בסוגריים' הרבה דברים. אנחנו מדברים הרבה על וויתור. Let go. אבל לפעמים אנחנו צריכים משהו אחר להחזיק בו בשביל לוותר. זה יותר מידי לבקש ממישהו שמרגיש עני בפנים לוותר. ברור שהם ייאחזו. כשאנחנו מרגישים שיש לנו מספיק, הרבה יותר קל להרפות. יש סיפור על הבודהא, שהוא הלך לסיבוב נדבות בכפר, ולידו נזיר אחר ממסורת אחרת, והוא קיבל אוכל, והבודהא לא. ואז הנזיר פנה אליו ואמר: 'מה תעשה עכשיו?' במין התרסה. והיתה שם ערימת קש, והבודהא קפץ עליה, ישב למדיטציה, ואמר: 'אנחנו ניזונים מאושר'.
אושר מתוך מגע עם הקשה
אני מניח, אני יודע שזה יכול להיות קשה לחלק מהאנשים לשמוע את זה. 'מה לי ולאושר'. וזה מרגיש לגמרי זר לטווח החוויה שלהם. אז זה יכול להיות קשה לשמוע. וזה יכול להביא בשבילנו נוכחות של החוסר באושר. שוב, כמו שאמרתי לפני כמה ערבים, האם אפשר לעכב את המדידה ורק להקשיב. אני רוצה להצביע על מה שיכול להזין אושר, וזה נעשה יותר ויותר אפשרי. אולי מישהו מקשיב, ויש ההיפך מאושר. עצב, אי-שמחה. עצב ואושר תלויים באיך אנחנו מביטים ומתייחסים. אם יש עצבות, בכל זמן, אם ישנה אומללות, אז רק כניסוי, לשים את תשומת הלב על מרכז הלב, מעוד בעדינות. ותשומת לב מאוד מעודנת, מאוד קלילה. ולהיות עם תחושת העצב הזו, ובעיקר עם תחושת אי-הנעימות שבזה, הקושי, וכריסטינה דיברה על וודנה, על אי-נעימות. אז מה יקרה אם נשארים באופן מאוד עדין ואכפתי עם תחושת האי-נעימות שבעצב שם. ואם אפשר לעשות את זה, ויש קשר לזה, עם נוכחות, ואפשר להחזיק עניין, ויש קבלה ואפשור של העצב ואי הנעימות הזו, ויש יציבות של שלושת הדברים האלו, הקשר, העניין והקבלה. אם שלושתם נוכחים, אני מוכן להתערב שאם מישהו יחזיק את היחס הזה, הוא ייטה את המצב לכדי אושר, דרך היחסים. אושר או עצב תלויים ביחסים. אז זו הזמנה לשחק עם זה, אפילו עכשיו, כשאני מדבר. ההיעדר של דחייה, של רצון להפטר ממשהו, מביא אושר. לפני זמן קצר…
אני, ואני מניח שאני לא היחיד, אני רגיש לשום. ויום אחד אכלתי שום בארוחת הערב, והיה לי קשה לישון, והיה יום עמוס יום אחרי. אז היתה מין עצבנות בגוף, והחלטתי: אני פשוט אכנע לזה ואשב. והכניעה לזה, אי ההתנגדות – אפשרה לשמחה לבוא, כי ההתנגדות לא היתה שם. הכל תלוי בנוכחותה או היעדרה של ההתנגדות.
טיפוח המיומנות של אושר
האושר כמיומנות
לעתים קרובות, כשאנחנו שומעים את הלימוד, ואולי שומעים על זה, זה די נפוץ שתהיה גישה של: 'כן, אבל זה ארעי'. אבל אני לא חושב שזה מספיק. אני לא בטוח אם זה מספיק. אני לא בטוח אם לחשוש לטפח את זה, כי אני לא רוצה להיאחז, כי זה ייגמר בדמעות, אני לא בטוח אם זה מספיק.
יש שיר של וויליאם בלייק: 'הוא המנסה לאחוז באושר, הורס את מעוף החיים, אבל זה המנשק את האושר בזריחתו, זוכה לנשוק לחיי הנצח'. לעתים קרובות מה שאנחנו שומעים בלימוד זה: 'תן לזה לבוא וללכת'. אבל אולי יש יותר מזה. אז כן, זה ארעי, אבל אנחנו גם יכולים לטפח אושר. ושתי הגישות האלו חשובות. אז לעתים אנחנו יכולים להיות במוד של תרגול שבו הכל בא והולך, ואנחנו עם הארעיות. וזה ממש בסדר. ולפעמים אנחנו רוצים להזין משהו. אז, זה בלתי אפשרי, לכל אחד, אפילו לבודהא, להיות באושר כל הזמן. אפילו הוא ינוח לעתים בשיוויון נפש, בהקלה. אי אפשר להחזיק את זה כל הזמן, כי זה מותנה. אבל זה יכול ליהות יותר תדיר, ויכול להעמיק. ואנחנו יכולים ללמוד להחזיק ולשמר את זה. זו גישה קצת שונה ללימוד. אפשר ללמוד להחזיק אושר. אפשר לתרגל את זה, ואנחנו צריכים להבין איך. מה מזין אותו? מה בונה אותו ומאפשר אותו? איך אני לא מפריע לו?
הבודהא השתמש במילה 'מיומנות' הרבה מאוד. ולאנשים מסויימים זה לא יהיה מושך. אבל אולי אנחנו יכולים לפתח תשוקה מסויימת כלפי זה. אם אנחנו אומרים 'האמנות של אושר', אז אולי אני לא ממש אמן, ואין לי את זה בדיוק. אבל מיומנות זה משהו שכולנו יכולים ללמוד. בכל מקום בו אנחנו, אנחנו יכולים להיעשות יותר מיומנים איכשהו. ומה שנראה בלתי אפשרי יכול להיעשות יותר ויותר אפשרי עבורנו דרך מיומנות.
אני זוכר שהייתי בן שש, ונסענו לבקר דודים שלי באיטליה כל שנה, והנסיעה ארכה שלושה ימים (זה היה מעניין…) ומתישהו עצרנו, והיה שם מתקן קארטינג לילדים, והיו בו רמזורים, וצמתים, ולמכוניות היו הילוכים. אחי הצעיר ראה את זה, קפץ פנימה, והאיץ, שמח כמו נהג מירוצים. ואני הייתי לגמרי המום, וקפאתי. זה נראה כ"כ מסובך, ו'איך אני אמור לנווט דרך כל זה?'. אבל כמובן שעכשיו נהיגה זה כ"כ פשוט, אני לא חושב על זה. זו מיומנות שמתפתחת. כשלמדתי לנהוג, בגיל 17, זה נראה כ"כ מסובך. זו מיומנות. ואושר זה אותו דרך, במובן מסויים. אחד המורים שלי, אג'אן ג'ף, מדבר על היקשרות נבונה. ואולי זה נבון להקשר למה שמביא אושר. ומאוחר יותר, אפשר להתיר אותו, לטובת משהו טוב יותר. הוא משתמש באנלוגיה של סולם, כשאתה לא עוזב שלב אחד עד שאתה יכול לעלות לבא אחריו. משהו מאפשר לנו לעבור הלאה. אולי אנשים מסויימים ירגישו לא בנוח עם זה, כי זה מרגיש מטרתי מידי. יש הרבה לומר את זה, אבל אני לא אכנס לזה היום, אבל אולי יש מקום לגישה הזו בדרך, כמו גם לגישה ההפוכה. אולי יש מקום לשתיהן? גם ל'תן לזה לבוא וללכת'. ואנחנו יכולים לעבור בין המודים האלו.
אז הבודהא דיבר הרבה על מה מביא אושר, ואם נחזור על מה שדיברנו עליו…
המשאבים של סילה ודאנה
סילה, תשומת לב לאתיקה. הברכה שבאי-אשמה. מתוך האכפתיות כלפי מה אנחנו מוציאים מעצמנו בחיים האלה, אנחנו יכולים לנוח בתחושת הטוב שנובעת מאתנו, ואנחנו לא צריכים לחשוש 'מה אמרנו עליהם', 'האם הם יגלו', ואז אפשר לנוח ללא חשש.
דאנה והוא דיבר עד אינסוף על דאנה ונדיבות. הלב הנדיב הוא לב שמח. כמה אמון יש לנו בזה? כמו שאמרנו אתמול.
התכלות האושר בדאגה וגישות פנימיות שליליות
ומה מכלה את האושר?
דאגה. זה ברור. ואנחנו יכולים לעבוד בתרגול על עם דברים שמדאיגים אותנו, ולייבש את הדאגה הזו. ישנם הסכמים תרבותיים כ"כ חזקים לגבי דברים שצריך לדאוג מהם, כמו כסף למשל. כולם, וזה מאוד מובן, כולם מסכימים שאנחנו צריכים לדאוג מכסף והשקעות, ואם יש לך את תיק ההשקעות הנכון, וכל זה. ואולי צריך להיות מאוד ברורים לגבי עצמנו עם דאגות לגבי כסף, ולחתוך את זה. לתרגל נדיבות. ללכת נגד הזרם הזה. יש כזה זרם ותנופה לדאגה הזו, ולפעמים צריך להיות בהירים עם עצמנו לגבי זה, וזה ממש חשוב.
אושר נאכל על ידי גישות פנימיות שליליות. קנאה, תאוות בצע. או, מישהו עושה משהו יפה, ואנחנו קצת מורידים אותם. אלו תנועות קטנות, אבל כ"כ נפוצות, ואנחנו צריכים לשים לב אליהן, ולראות שאנחנו נהנים מההישגים של אחרים, ומההצלחות שלהם. שיפוט. לפני כעשר שנים, כשהייתי מלחין, והיתה לי יצירה שהציגו בארה"ב, ואני הייתי נוכח בכל החזרות עם התזמורת. ונסיון ממש עיקש לדייק את הצלילים, הקצב, והתיאום, ולנסות שזה יהיה מושלם. והקונצרט בא, ואני הקשבתי עם אותה גישה, שרואה את אי האיזונים ואי-הדיוקים. וזו היתה חוויה לא נעימה לראות את הקונצרט, יושב על קצה הכיסא ושומע את כל הטעויות. כמה ימים אחרי זה הלכתי לבקר חבר, והלכנו לראות קונצרט של מוזיקה ערבית, שנמשך כל היום בערך. זה היה בספריה ענקית, והיו כל מיני מופעים שם, אבל הסצינה היתה של משפחות, וילדים וסבתות, והרבה רעש. ואני ישבתי שם, וראיתי את כל היופי של החיים שנפתחו שם. ולא היתה את הביקורתיות הזו, אלא רק היופי של אנושיות מתאספת, וחיים מתבטאים. האם זה יהיה אפשרי, אולי לא קל, שיהיה דיוק של האיכות הביקורתית, פנימית וחיצונית, בלי הדאגה, השיפוט, הדחיה. אלא הבחנה ופתיחות ליופי ואושר. אני חושב שזה אפשרי, בעצם.
אושר מתוך ראייה של הקשה באופן שמביא רווחה
כמו שאמרתי קודם, אם ישנו מצב של אי-שמחה, אי-שביעות רצון, תלונה פנימית, קושי, עייפות, כל דבר שהוא שמרגיש קשה, מה שייטה לקרות סביב זה הוא שהתודעה והלב ידחו ויתנגדו. ההתנגדות והדחייה הזו – מתישות את היישות, ומסובבת את האירוע שוב ושוב. הופכות אותו למאוד אמיתי ונוכח. אז אנחנו יכולים לפנות אל האירוע, באופנים שמשנים את הדינמיקה הזו: עם עניין, עקביות ואנרגטיות עדינה של תשומת הלב. האיכויות האלו של תשומת הלב יפחיתו את ההתנגדות, ויביאו סוג עדין של אושר, שנובע מאי ההתנגדות, מתחושת הקשר עם מה שקשה.
להזין אושר על ידי ראייה שלו – באחרים ובעצמנו
אז חלק ענק בהזנה של אושר זה לא לפספס אותו. לא להתעלם ממה שמביא אושר וממה שאפשר להעריך. אז אנחנו ממש צריכים לזהות אושר, ולזהות מה יש להעריך. אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב, לכוון את המקומות אליהם תשומת הלב הולכת, ולהשען למה שמביא אושר. אז כאן, בריטריט, אפשר להיות אכפתיים כלפי הלב והתודעה על ידי הכוונת המבט על מה שאפשר להעריך פה. כמה טוב יש פה, כמה אדיבות. הנדיבות של המנהלים שדואגים לנו. גאיה-האוס מתנהל על ידי טוב לב. יש הרבה טוב לב מאחורי ודרך מה שקורה פה. האם אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב לזה? להביט סביבכם, כשאתם בחדר האוכל, הולכים בבית, ולראות מי עוד כאן, מי מתרגל כאן, ואיזה יופי שאנחנו תומכים האחד בשני. אם הם לא היו כאן, עד כמה זה היה קשה יותר לתרגל. ההרגל של התודעה, לעתים קרובות, הוא בכיוון ההפוך. מה קשה, מה לא מתאים. אנחנו צריכים להרגלים חדשים. זה מצריך קצת עבודה בהתחלה, אבל אפשר להתרגל לזה. יום אחד נהגתי, והייתי קצת עצבני ממשהו, והחלטתי לתרגל את זה. ואז הרהרתי: 'איזה יופי שהמכוניות שבצד הנגדי לא נכנסות בי, בכוונה'. סתם השתעשתי, אבל זה עבד! כמובן, יש אנשים רעים, ודברים קשים קורים, אבל בסך הכל – אנשים הם לא כל כך רעים! יש משהו לגבי יצירתיות בתרגול, והאפשרות לנער דברים, באופן מהנה. אנשים שמבלים הרבה זמן בריטריט, מבלים כאן הרבה זמן, ומבלים הרבה זמן במרחב של אהבה ותשומת לב, ואז הולכים לניוטון אבוט, ו'איכס', ויש שיפוטיות שנכנסת. חשוב לשים לב לזה. לכוון את התודעה אל עבר היפה. הבודהא אמר: 'להשאר זמינים ליפה'. זה אומר בדיוק את זה. אתם יודעים, אנשים הופכים את הגנים ליפים. דברים קטנים, אבל חשובים. המנהלים פה מקבלים עיתון קטנטנן, שנקרא 'חדשות חיוביות'. והוא מלא בחדשות חיוביות, דברים יפים שאנשים עושים. בעוד שלראות עיתון אחר, אוי ואבוי. אז אנחנו מותנים שם, אבל יכולים לכוון – לאן לשלוח את תשומת הלב.
וחשוב כל כך לשים לב ולהעריך את האיכויות היפות של עצמנו. זה ענק. ולעתים קרובות כל כך אנחנו לא שמים לב לזה. האם אני יכול להעריך את תכונותי הטובות? רק להיות פה, בריטריט. כל המאמץ, הנכונות, האומץ. כל היציבות שזה מצריך. הכל. האם אני יכול להעריך את זה? זה ממש חשוב כמשאב של אושר. היה לי חבר, פסיכותרפיסט, שמת לאחרונה. והוא עבד עם הרבה סוגים שונים של אנשים, ואחת הקבוצות האחרונות היתה של אנשים עם התמכרויות לכל מיני דברים. ומה שהוא עשה עם מכורים, עם עוד אנשים, אבל בעיקר איתם, הוא ביקש מהם לעשות רשימת מלאי של עשרה דברים שהם אסירי תודה עליהם. וכמעט ללא יוצא מהכלל התגובה היתה של ביטול או זלזול. ועם זאת, כשהם היו עושים את זה ומדווחים שזה ממש עשה הבדל. הכוח של הכרת תודה הוא עצום, ולא רק למכורים, כמובן. הרבה מזה זה להחזיק את השאלה הזו על בסיס יום-יומי. רק משהו אחד ביום שאתה אסיר תודה עליו.
אז יש מקום בתרגול ללהיות עם מה שקשה, כמובן שכן, ולהיות סבלני ואדיב. ממש חשוב. אבל יש גם את המקום של לנער את התודעה, ולכוון אותו להוקרה, הערכה, יופי וכן הלאה. שוב, מהי ההנחה? האם אחד מהם נשמע שטחי?
הברהמה ויהאראס
מה עוד מזין אושר?
ה'ברהמה-ויהארות' האחרות, כמובן. מטא מביאה אושר ושמחה ללב. וגם חמלה. וזה מעניין, ואנשים מרגישים, לפעמים, שאתה יכול לשאת את נטל העולם, אבל מתוך תרגול עם זה מגיעה שמחה. הרצון לשרת אחרים. שנטידווה מדבר על בודהיצ'יטה. להיות מוצף ברצון לעבוד לטובת אחרים, ובאושר שזה מביא. זה יכול להיות מאוד לא-דרמטי. אם שמעתם את אמא-תרזה, יש כ"כ הרבה אושר בנתינה שם. וזה צריך להיות שם, כדי שנוכל ממש לתת.
איכויות של תשומת הלב
אז, מה עוד? תשומת לב, ויש תשומת לב, עירנות, עם סקרנות של חקירה, ויש אנרגיה שם. זה מביא אושר. הבודהא מדבר על זה כנוסחא. מיינסדפולנס, סקרנות של חקירה, אנרגיה, ואושר מגיע משם. וזה לא צריך להיות עניין גדול. אז האם זה אפשרי לפעמים, כשאנחנו יושבים, להכניס לתשומת הלב שלנו את האיכויות האלו? סקרנות, חקרנות, אנרגיה?
תשומת לב לאושר בגוף
אז משהו שנעשה ממש משמעותי בזה, זה תשומת לב לאושר עצמו. הבודהא אמר, וזה ציטוט מאוד משמעותי. 'מה שמישהו מהרהר בו לעתים קרובות, יהפוך להיות הנטייה של הלב והתודעה שלו'. אז ממש להרהר במשמעויות של זה. אם אנחנו נשארים עם אושר, זו נהיית הנטייה של הלב. אז אם יש אושר, על כל הספקטרום, אפילו ממש זעיר, ועד עצום, איך זה מרגיש בגוף? לשמחה, לאושר, יש הדהוד בגוף. אם אנחנו יכולים להחזיק את זה, אפילו אם זה קטן, ולהתכוונן לזה – כך אושר נבנה. ודרך זה אנחנו נעשים יותר ויותר מכירים אושר. זה נעשה יותר ויותר נגיש, והולך ומעמיק.
אז כשיש אושר, זה מעניין מה מזין אותו ומה לא. יש אנשים שאומרים: 'יש כ"כ הרבה אושר, ואני רוצה לרקוד'. ולפעמים אנשים עושים את זה, ממש מוקדם בבוקר, אנשים אחרים ישנים, ומישהו רוקד במסדרון. אתה מתכוונן לזה בגוף, ויש תחושה שזה רוצה לצאת. התנסו עם זה. אם זה שם, אפשר לזוז. ואפשר גם לנסות להיות יציבים עם זה, ולתת לזה לגדול בפנים. אבל תשומת הלב לאיך שזה מרגיש היא ממש חשובה.
אז… השמחה הרוחנית הזו, ולפעמים הפן הפיזי הזה נקרא בפאלי 'פיטי', שיכול לבוא מריכוז. זה תענוג שלא מבוסס על תענוג חושי. זה עניין די משמעותי. אנחנו לא מעוניינים בסגירה של החושים, אבל בתרגול, כשהוא מתבגר, יש התבגרות של היחיסם עם תענוג חושי. איך זה להיות פתוחים לתענוג של החושים, אבל אולי יותר – לתחושה של מסתורין או פלא שמגיע דרך החושים. משהו זמין דרך החושים, שהוא שונה מתענוג חושי. עמוק ומזין יותר. וזה קשור לפלא. יש גשם, ואולי זה לא נעים, אבל יש בזה פלא. זה לא תלוי בנעים או לא, אלא במשהו אחר.
אנחנו יכולים, לאורך זמן, להגדיל את האושר הפיזי, על ידי תשומת לב אליו. וזה יכולל להיראות כאילו זה בא מריכוז, לפעמים, וזה נכון,אבל נכון יותר לומר שזה מגיע מאי-היכבלות. שיש אי-היכבלות ופתיחות, זה מאפשר אושר, מאפשר שמחה. וזה יכול להגיע עד לנקודה של תחושה של בחירה עם כל זה. אז משהו קשה מגיע… אני זוכר שבארצות הברית, חודש אחרי ה9.11, והצבא פלש לאפגניסטן, והייתי מאוד עצוב מזה. אבל הייתי זמן קצר אחרי ריטריט, ותרגלתי את זה, והיתה תחושה שאני ממש יכול לבחור שם, ולא רק להיות קרבן של העצב. זה לא תמיד יהיה אפשרי, עם זאת. אז לאמן את התודעה, וזה ממש אפשרי.
שלושת המאפיינים והאושר שמגיע מפתיחות, פניות והיעדר
דיברתי בלילה על שלושת המאפיינים: הרהור בארעיות, בבאי-הסיפוק האינהרנטי שבדברים, ובאי-עצמיות. ככל שאנחנו מהרהרים בהם יותר – יותר אושר ייפתח. אפשר לראות את זה, הם לא מדכאים, אלא מביאים הרבה שחרור. אם מעמיקים אז רואים שאושר ופליאה, פליאה היא פן של אושר, תלויים במידת העצמי שניבנית. ככל שישנו יותר 'עצמי', ככל שהשקפת העצמי עבה יותר, כך ישנה פחות אפשרות לפליאה. אז, ממש לראות את זה. איך שחרור, וויתור על ההזדהות מאפשרת אושר, ובמיוחד פליאה.
בהדרגה, כשהדרך מתקדמת, אנחנו נפתחים יותר ויותר לאושר שאינו מ'דברים', וההרהור בשלושת המאפיינים עוסק בזה – בשחרור ההתמכרות לדברים כמשהו שיכול לתת לנו תחושת 'בסדר'. אז לא להזניח את היופי שבדברים, ואת האפשרות ליהנות מהם, אבל אנחנו מבינים, באופן אמתי מאוד, את המגבלות שלהם. ישנו הסיפור על הצפרדע שגרה באוקיינוס, ומבקרת אחת שמבקרת בשלולית, וזו של השלולית אומרת: 'תראה איזו שלולית טובה יש לי! איפה את גר?' והשניה אומרת: 'קצת קשה להסביר, אתה צריך לבוא ולראות…'. אז זה קצת ככה. זה משהו שאנחנו מתבגרים אליו באופן מאוד אורגני כשהדרך מעמיקה.
כמה סבל ישנו בעולם מתוך זה שאנשים מאמינים שהם צריכים משהו? זה יכול להיות משהו שאין בו בהכרח את הצורך בדיוק, אלא פשוט אמונה בזה שזה הכרחי שיהיה. יש כל כך הרבה רעש סביב יחסים רומנטיים בעולם שלנו, ואז אם מישהו לא ביחסים אז הוא מרגיש: 'אני חייב להיות ביחסים'. אבל זה לא ממש הדבר עצמו, אלא אולי העניין הוא יותר באמונה ש'אני חייב את הדבבר הזה, ואין לי'.
באופן טבעי מתפתח אושר מתוך ההיעדרות, שאינו מבוסס על סלידה. יש שיר של רומי שאני מאוד אוהב, שאומר: 'בוא אל החורשה באביב. יש אור, ויין, וישנן נשים מקסימות בפרחי האשכולית, אם לא תבוא, דברים אלו אינם משנים דבר. אם תבוא, הדברים האלו אינם משנים דבר'. משהו לגבי היחסים שלנו עם דברים משתנה, והאושר אינו תלוי בדברים, יפים ככל שיהיו. זה חלק מן ההפתחות של הדרך.
החופש מתפיסה מקובעת של עצמי ועולם, האושר שמעבר לחיים עצמם
כשאושר מגיע והולך, ומגיע והולך, ואנחנו מתחילים לשים לב איך התחושה שלנו לגבי דברים, והתפיסה שלנו לגבי דברים משתנה. הם מרגישים כך כשאנחנו מביטים בהם כך, ואחרת כאשר אנחנו מביטים בהם אחרת. הם תלויים במצב הנפשי, וזה מגלה לנו את הריקות של הדברים. הם לא קיימים מצד עצמם, ותלויים בדרך בה אנחנו מביטים.
וישנו האושר של החירות. האושר בהיות משוחרר מלהגדיר את העצמי, את העולם, לא להיות כבול על ידי דברים. האושר של הריקות. אג'אן ג'ף אומר: 'הבודהא לא וויתר, לא let go אחרי החיפוש שלו אחרי השמחה העמוקה ביותר'. הוא לא וויתר בחיפוש שלו אחרי שמחה שאינה מתכלה. והוא אומר: כל השמחה הזו שנחווה בחיינו תסתיים במוות, אז – האם זה אפשרי למצוא אושר, שמחה, שמעבר לדברים של החיים? לפעמים המוח לא יודע מה לעשות עם זה, אבל איך זה יהיה לקחת את החקירה אל האושר כ"כ עמוק.
סיכום: היכרות עם מלוא הטווח, יצירתיות של החקירה
אז – כמה כנים, יסודיים, מעמיקים אנחנו יכולים להיות בשאלה לגבי סוגי האושר והשמחה שישנם.
ישנו, כמו שאמרתי, טווח עצום. ישנו האושר בדברים חומריים, כמובן שיש, ויש אושר בלהיות מוצלח יותר מאחרים, ובלנצח. אבל צריך להכיר את כל הטווח. לטעום את כל הטווח, ולשמור על החקירה ערה, ואז – אנחנו יודעים, לא דרך מה שמורה אומר, או הדהרמה, או פרסומת כזו או אחרת – אנחנו מכירים את הסוגים והטעמים השונים של אושר, ויודעים מה יותר או פחות טוב. וזה לא מגיע מתחושה של 'צריך', אלא מתוך ההתנסות, מתוך ידיעה ישירה, מתוך תאי הגוף.
מה שאני באמת רוצה לומר הוא שאושר, כמו כל דבר בדהרמה, הוא חקירה ומיומנות, ואפשרי לגמרי. אנחנו יכולים ללמוד מה מזין את זה. זה אפשרי עבורנו. ממש, לגמרי, אפשרי.