שיחות ומדיטציות מוקלטות מקורס: דרכי ראייה משחררות – העמקה בתובנה

לפני כמה חודשים זכיתי להעביר קורס בן שמונה מפגשים שהתמקד בדרכי ראייה ותרגול שמשחררות את הלב והתודעה. עקבנו אחרי הנחיותיו של המורה רוב ברבאה – שמנחה תרגול של דרכי הראייה של אניצ'ה, דוקהא ואנטה. התרגול דרכן – מביא לתחושת חופש ברגע, מרגיע ומשקיט את התודעה, ופותח ומערער את תחושת המציאותיות והמוצקות של דברים יותר ויותר. כך הוא מאפשר תובנה הולכת ומעמיקה לגבי טבעם של הדברים – כריקים מקיום מצד עצמם ונבנים על ידי התודעה, ופותח דלת לשלווה והחופש העמוקים שבראייה הזו.

ישנם שבעה מפגשים מוקלטים. השניים הראשונים – עוסקים בפיתוח של סמאדהי, דרך תרגול של מדיטציית נשימה לכל הגוף. השלישי והרביעי – מניחים את היסודות לתרגול מכוון של תובנה עם שלושת המאפיינים (אניצ'ה, דוקהא, אנטה) ומאפשרים את התרגול עם דרך הראייה של אניצ'ה. החמישי והשישי – ממוקדם בדרך הראייה של דוקהא: אי נחת ושחרור, והשיחות בהם – נותנות תמונה מעמיקה יותר לגבי ההתפתחות וההתקדמות האפשרית על הדרך הזו. המפגש השביעי נותן הנחיות ראשוניות ופותח את האפשרות לדרך הראייה של אנטה – אי הזדהות.

בתיקיות המפגשים תמצאו הנחיות לקראת מדיטציה, מדיטציה מונחית (לעתים שתיים) ושיחת דהרמה (בחלק מהמפגשים).

הקישור להקלטות:

הקלטות מקורס העמקה בתובנה – דרכי ראייה משחררות

תרגומים וקישורים לשיחות של רוב ברבאה אפשר למצוא בתגית: 'קורס העמקה בתובנה' בענן התגיות.

 

רוב ברבאה – מדיטציית נשימה מונחית והנחיות 2

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס 'תודעה פתוחה, לב ער'.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה מונחית

אז – ממש לבסס את עצמכם בתנוחת המדיטציה. למצוא את האיזון שהתנוחה מבטאת. ערני, אנרגטי, רגוע, פתוח, רך.

מרגישים את הגוף יושב, את תחושת החיים בגוף.

ושוב, מוצאים את הקשר עם טוב לב, אדיבות. איך אנחנו רואים את תקופת המדיטציה הזו – כמתנה לעצמנו, מתנה לעולם.

וכשאתם מוכנים – למתוח את המודעות, לפתוח אותה כך שתמלא את כל מרחב הגוף, את כל הבועה הזו – כמו שאויר היה ממלא בלון, או הרוח – מפרש של סירה בים. למלא את הגוף המודעות. ולהרגיש את המרחב הזה של הגוף, את המרקם שלו.

היום נעשה משהו מעט שונה, ולא נתחיל בהכרח עם הנשימה הארוכה, אלא – בתוך המרחב הזה של מודעות פתוחה, נרחבת – להרגיש, או אפילו לדמיין, לחוש – את הנשימה נכנסת ויוצאת מהגוף בנקודה – כמה אינצ'ים משמאל ומתחת לטבור. לנשום פנימה והחוצה מהמקום הזה, עם התחושה של כל הגוף.

אז שחקו עם זה, היו משחקיים, קלילים, רספטיביים.

איזו סוג של נשימה מרגישה הכי טוב, כשאנחנו מרגישים את הנשימה שם? איזה סוג של נשימה מרגיש טוב לכל הגוף? אולי זה רוצה להיות ארוך, וממש לנוע, לפתוח את כל הגוף מהנקודה הזו.

אז למרכז את המודעות בנקודה זו, אבל גם לפתוח אותה בכל הגוף, ולהרגיש – איך הגוף מרגיש, מה מתרחש, כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? איזה נשימה מרגישה הכי טוב? ולנשום כך.

ואם אתם מרגישים מוכנים, יחד עם המודעות הזו שמכסה את כל הגוף – אפשר להניע את מרכז הנשימה, את מרכז המודעות – לנקודה דומה בצד ימין. כמה אינצ'ים מתחת לטבור, וכמה אינצ'ים לימין. מרגישים, מדמיינים, תופשים את הנשימה, אנרגיית הנשימה – נכנסת ועוזבת את הגוף מהנקודה הזו. רגישים לכל הגוף, ורגישים ל-איך הנשימה רוצה להיות, מה ירגיש הכי טוב שם.

למרכז את המודעות והנשימה – בנקודה במרכז, כמה אינצ'ים מתחת לטבור, בין הנקודות האלו. במרכז ה-הארה, או הדן-טיין. איך זה מהרגיש בכל הגוף כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? אז אפשר לכלול את כל הגוף: פלג הגוף העליון, הראש, הכל – ורק רגישים לאיך האנרגיה נעה, ממלאת את המרחב הזה של הגוף. ומה מרגיש טוב? מה מרגיש הכי נוח, הכי מהנה?

לתת לעצמכם לשחק עם סוגים שונים של נשימה.

ואז, אם אתם מרגישים מוכנים – להזיז את המרכז של המודעות, של הנשימה – למקלעת השמש, מתחת ל-סטרנום, לעצם החזה. למרכז את המודעות שם, ולתת לה להקרין משם כך שהיא כוללת את כל הגוף, ממלאת את מרחב הגוף במודעות. אולי בנקודה זו, דרך זו – הנשימה רוצה להיות שונה.

ושוב, כשמרגישים מוכנים – להזיז את מרכז הנשימה – גבוה יותר בציר המרכזי – למרכז הלב, בחזה העליון. אז – ממרכזים את תשומת הלב שם, ממקמים אותה שם, ורגישים לכל הגוף. רגישים לאנרגיית נשימה בכל הגוף. לתת לעצמכם לשחק, רגישים למה שמרגיש טוב שם. יכול להיות שזו הנשימה הארוכה, או נשימה קצרה יותר, יכול להיות מעודנת או עדינה מאוד.

ושוב, בזמן שלכם – לנוע עוד מעלה, ולמרכז את אנרגיית הנשימה בבסיס הגרון. ולהרגיש, לדמיין – את אנרגיית הנשימה נכנסת ויוצאת משם. כך – שאנחנו רגישים לאיך המקום הזה מרגיש, וגם כלל הגוף, ולאיך האנרגיה מתפשטת, מתפזרת, מהדהדת או שולחת אדוות מהמקום הזה.

ושוב, להניע את מרכז תשומת הלב ואת מקור הנשימה – מעלה, לנקודה במקום – פחות או יותר באמצע הראש. כך שיכול להיות שהנשימה נכנסת למקום הזה מכל הראש, או שהיא מתחילה מהמקום הזה כנקודה, ומתרחבת משם – בספירה, מקרינה משם. אולי הנשימה רוצה להיות מאדו מאוד מאוד עדינה, מעודנת. תראו מה מרגיש טוב עכשיו, עבור עצמכם. לכלול את כל הגוף. את כל הבלון של המודעות.

ושוב, להניע את מרכז המודעות, מרכז הנשימה – לקצה הראש – לכתר. ולדמיין, להרגיש, לשחק עם אנרגיית הנשימה – נכנסת לראש דרך קצה הראש הכתר. ואיזה סוג של נשימה מרגיש הכי טוב שם? אולי נשימה ארוכה שזורמת לכל אורך הגוף מהכתר לבהונות וחזרה למעלה, אולי נשימה מאוד עדינה ומעודנת שבקושי נעה. רגישים, משחקיים. אז כל הגוף מלא במודעות מאירה, מלא באנרגיית נשימה.

כשאתם מוכנים – הביאו את המודעות לבסיס עמוד השדרה. ואיך זה מרגיש לנשום שם, פנימה והחוצה, עם כל הגוף? אולי זה מקרין מנקודה זו במורד הרגליים ובמעלה עמוד השדרה. מה שאתם מרגישים. להיות פתוחים, להשתמש בדמיון אם אתם רוצים, למצוא את הנשימה המהנה ביותר בנקודה זו.

ושוב, כשאתם מוכנים – הניעו את המרכז מעלה, לנקודה לאורך עמוד השדרה, באמצע הגב העליון. מאחורי מרכז הלב. ולנשום לכל הגוף – ואיזו נשימה מרגישה הכי טוב שם? אולי נשימה מלאה מאוד, ארוכה, או ליטוף עדין של נשימה מעודנת? ואיך זה מהדהד מנקודה זו?

אם אתם רוצים להישאר בנקודה זו – זה בסדר, או אם יש נקודה שהייתם רוצים לחזור אליה כמרכז – תרגישו חופשיים. אם יש נקודה אחרת איפשהו שהייתם רוצים לחקור כמרכז של נשימה – תנו לעצמכם לגלות אותה.

הנחיות להמשך תרגול

יש הרבה אפשרויות בעבודה עם הנשימה, ואנרגיית נשימה. הרבה. מה שעשינו עכשיו – יכול להיות מועיל מאוד לאנשים מסוימים, ולא לאחרים. אז כמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו ניגשים לשני תרגולים האלו מזוויות שונות, ובזמנים שונים – דברים מסוימים ירגישו מועילים, ואולי מה שלא מועיל עכשיו עוד יהיה, עוד כמה חודשים מהיום. אז – זה אפשרי, כשעובדים עם הנשימה קצת – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. ארוכה, קצרה, מאוד עדינה, מעוד מעודנת וכן הלאה. זה גם אפשרי – לשחק עם דרכים שונות לתפוש את הנשימה או אנרגיית הנשימה. אנחנו רגילים לחשוב שהיא מגיעה מכאן – מהפה או האף, ומה עוד יכול להיות, אבל כשאנחנו עובדים עם פנים אחרים של אנרגיית הנשימה, וכל הגוף מעורב, ואנחנו יכולים לתפוש אותה בכל מקום, ואפשר לשחק עם זה אם זה מרגיש מועיל. אז אני רוצה לדבר קצת, רק קצת – על עבודה עם אי-נוחות פיזית.

זה חלק מלהיות אדם, וודאי שחלק מלהיות מתרגל שיושב והולך ויושב והולך. לפעמים זה ממש כאב ברור, בגב בברכיים, בירכיים או בכל מקום אחר, ולפעמים זו פשוט אי-נוחות. לפעמים זה אפילו לא זה, אלא – אזור מסוים של הגוף מרגיש מכווץ או מוגבל. זה לא מרגיש שיש זרם חלק של אנרגיה שם, אלא – זה מרגיש חסום. זה יכול להיות בכל מקום בגוף, ולעתים קרובות – לאורך הציר המרכזי. אבל יכול להיות בכל מקום.

מה לעשות, כשזה המקרה?

ראשית – אפשר לוודא שאתם מרגיעים את שאר הגוף. לעתים קרובות – כשיש קושי איפשהו בגוף, אנחנו נעשים מתוחים. שאר הגוף נעשה מתוח. וזה רק תוקע דברים יותר. אז לכו לשאר הגוף והרגיעו. וכך להתחיל.

דבר שני – כשיש קושי במקום אחד הגוף – המודעות הרחבה שאנחנו מנסים לעבוד אתה – מתכווצת. היא מתכווצת סביב הקושי, וכל הדבר נקשר סביב עצמו. אז – שימו לב לזה, שהמודעות התכווצה, והרחיבו אותה שוב. מלאו את הבלון, השדה של המודעות. זה ממש יעזור. אז – השתמשו בדימויים האלו – מפרש של סירה והרוח, בלון מלא אוויר. אל תיתננו למודעות להתכווץ מידי כשיש קושי.

שלישי – כשיש קושי איפשהו בגוף – אנחנו, כאנשים – ההרגל של התודעה הוא להישאב לקושי כמו מגנט, ואנחנו נלכדים שם. ולפעמים – אנחנו אומרים: 'אני מנסה להיות מודע לזה'. אבל ההישאבות הזו לאו דווקא מועילה. אז בתרגול הזה, כרגע – לשים לב למרחב המודעות של הגוף, ויכול להיות שיש מקום שמרגיש בסדר, או נוח, או אפילו יותר טוב מזה, בזמן שיש קושי. האם זה אפשרי – להישאר יותר ממורכזים באזור הנוח, ולא להמשך כל כך לקושי. ללמוד, ושתהיה לנו הבחירה – להישאר ולשהות במה שנוח, ולא תמיד להישאב למה שקשה. כמובן שזה מועיל להיות עם מה שקשה, אבל זה הרבה יותר מועיל – כשיש בחירה. אני יכול ללכת לשם או לא. וזה יכול לשמור את מה שקשה – בשוליים. כך שזה לא כל כך משתלט עלי. לפעמים, למשל – אולי יש כיווץ בגרון, והוא מרגיש מכווץ, והנשימה מרגישה חסומה. אבל הבטן – אולי מרגישה לא רע, ולא שמתי לב לזה. אז קודם כל לשים לב לזה, ואז לשחק קצת עם הדמיון, ולדמיין שיש שם קשר – קשר בין הבטן לגרון. ערוץ אנרגיה או משהו. ולדמיין שהם מחוברים – ומה שנוח יכול להתחיל לנוע לאורך הקשר הזה, ולהתפזר – לנוע לתוך מה שקשה ולפוגג אותו.

מספר ארבע – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. אולי אזור אחד בגוף צריך נשימה עדינה ומרגיעה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו תקועים בכאב, כמו קרבנות שלו, וזה לעתים נדירות נכון. שחקו עם זה. אולי אני צריך למלא את כל הגוף בנשימה – נשימה מאוד מלאה, מאוד אנרגטית. אולי אני צריך רק ללטף משהו עם הנשימה העדינה ביותר.

מספר חמש – אפשר להעביר את הנשימה דרך כיווץ. לדמיין את הנשימה יוצאת מהבטן, מה-הארה – ועוברת דרך, עוברת דרך הכיווץ ואולי החוצה מכפות הרגליים. אם אנחנו מדברים במונחים אנרגטיים – כאב, אי נוחות – הוא חסימה של האנרגיה, או מקום שהאנרגיה לא הגיעה אליו. אז לפעמים אפשר לשאול – אילו חלקים של הגוף צריכים להיות עטופים באנרגיה עכשיו? אילו אזורים צריכים את הזרימה של האנרגיה?

מספר שש – אפשר לנשום ישירות אל המקום של הקושי. אז אם זו הירך, או הגב התחתון – אפשר לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת משם. ואיזו נשימה מרגישה מועילה? זה מצחיק – לעתים – האזורים המכווצים ביותר – בסופו של דבר מתגלים כנעימים ביותר. הרבה אנרגיה נמצאת שם, והיא מחכה להתפוגג, וכשהיא מתפוגגת – זה המקום הנעים ביותר.

אז יש הרבה בגוף האנרגטי שלנו שאפשר לגלות.

אם שום דבר מכל זה לא עוזר – זוזו. כל התרגול הוא באקלים של אדיבות, אבל גם של גילוי. אז תחקרו. הרבה יותר אפשרי לנו ממה שאנחנו נוטים לחשוב. לאמין. שחקו עם זה. ואם זה מרגיש: 'זה כואב מידי' – הזיזו את הגוף. היו אדיבים לעצמכם. ואפשר לזוז בשקט ואטיות, כפי שאנשים אכן עושים כבר. ועשו מדיטציה בתנוחה החדשה ותחזרו. וזכרו – אמרתי לחלק מכם – יש הרבה כיסאות, וזה מיומן – לעבור בין תנוחות, בתקופות שונות של מדיטציה. כיסא-רצפה וחזרה. לא צריך לדחוק בגוף יותר מידי. בסדר?

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שנייה על מרחב של מודעות: דממה

אז בישיבה הקרובה אנחנו עומדים להמשיך לעבוד עם המרחב של המודעות. ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לתת זוויות או טעמים שונים שמובילים באותו כיוון. אז אולי מה עשינו אתמול יהיה יותר מועיל מהיום, או להיפך, או מחר – והכל נע בכיוון דומה.

מדיטציה מונחית

שוב, מצאו את הדרך שלכם לתנוחה. באופן מאוד מודע. להרגיש את האיזון, שיווי המשקל בתנוחה. הוא משקף שיווי משקל, ואיזון פנימיים. ושוב, לכוון את המצפן, הכיוון – עם טוב לב, באדיבות. לכוון את התרגול ולהתכוונן אליו עם טוב לב ודרכה. להתחבר עם התחושה של הגוף יושב פה. אפשר להרגיש מקורקעים ומעוגנים בתחושה של גוף יושב.

היום אנחנו מתחילים ב-לשמוע, ולהיפתח לשמיעה. לפתוח את המודעות כך שתהיה מאוד רחבה – לכלל הצלילים שנמצאים שם. לראות אם זה אפשרי – להקשיב בצורה מאוד חשופה. לצליל הגולמי. לא להבחין, או לאבחן או להבין משהו. רק המרקם של הצליל החשוף, הנוכח.

תראו אם זה אפשרי שתשומת הלב לא תעבור מצליל אחד פה לאחר שם, בנפרד – אלא תפתח, ותקבל את הטוטאליות של השמיעה. המרחב, הספירה הכללית של צלילים, של שמיעה.

כך שהמיינד זוכה באיכות מאוד מרווחת, נוחה, פתוחה. מקבל צלילים. ובאותו זמן – מאוד נוכח, מאוד בהווה, מאוד חי, בשיווי משקל. אולי תוכלו גם להבחין – איך האיכויות האלו נבדלות קצת האחת מהשנייה. האם זה אפשרי לשחק עם – להרגיע את התודעה, להרגיע אותו לכדי קבלה, ולעתים – להגביר את האינטנסיביות של הנוכחות? אולי זה משהו שאפשר לשחק אתו.

ובפתיחות הזו – לראות גם אם אפשר לקבל תחושה של האופן בו צלילים באים והולכים מעצמם. אין צורך לדחות שום צליל, או להיאחז בשום צליל. רק הפתיחות של הקבלה, של הנוכחות.

בפתיחות הזו של המודעות, של ההקשבה – האם זה אפשרי גם לכלול את תחושות הגוף?

במובן מסוים – להקשיב לצלילים, ובמובן מסוים – לתחושות הגוף. מופיעות, נעלמות במודעות. ולתת למודעות להיות נרחבת, פתוחה, רספטיבית.

אז המרחב של המודעות מקבל את כל הצלילים, ונותן לכולם ללכת. מקבל את כל תחושות הגוף, ונותן לכל אלו ללכת. האם אפשר לכלול גם מחשבות ודימויים שעולים וחולפים במרחב של המודעות כפי שצלילים עולים וחולפים? לכלול הכל. להקשיב להכל. לא להיאחז בדבר, לא לדחות דבר. פתוחים, רספטיביים, נוכחים.

בתוך המרחב של המודעות כל הדברים שווים – צלילים, מחשבות, תחושות גוף.

תראו אם אתם יכולים לקבל תחושה – אם זה יהיה מועיל יותר להירגע אחורה, למוד יותר רספטיבי, פתוח – ולקבל צלילים, או – למוד יותר בהיר ונוכח.

איך זה יהיה – שהלב יהיה מעורב בשמיעה. הקשבה מלאה, עם כל הלב. להקשיב עם כל הישות.

אולי זה אפשרי, בהקשבה, בפתיחות של המודעות ושל שמיעה – להקשיב לא רק לצלילים, אלא גם לשקט, להיות מודעים גם לאיכות של דממה. צלילים ושקט. זה יכול להיות בין צלילים, סביב צלילים, זה יכול לפעפע דרך, ולמלא צלילים. אם אנחנו מקשיבים עמוקות – דממה עוברת דרך הצליל, היא חלק מהצליל.

צללים הם לא ההפך מהיציבות של דממה, הפתיחות והנרחבות של הדממה. הדממה מאמצת אותם וממלאת את כל הצלילים.

אולי אתם יכולים לקבל תחושה של היציבות של הדממה הזו מקיפה את הגוף, עוטפת את הגוף, מקיפה הכל. שקט נפתח החוצה, דממה בכל מקום. מחזיקה הכל.

לתת להכל להיות שייך לדממה. זה לא שייך לי. כל הצלילים, תחושות הגוף, מחשבות ודימויים – לתת להם לנוח בדממה. שייכים לדממה.

לסיכום

אז, כמו שאמרתי בהתחלה- אנשים שונים ימצאו את עצמם בגישות שונות. לחלק – מה שעשינו אתמול, לחלק – היום, ולחלק – מחר. מה שמרגיש טוב, מועיל, מוביל לפתיחה, מייצר וויתור, תחושת קלילות, שלווה. אם היום הרגיש בדיוק כמו אתמול – זה ממש בסדר. אם זה הרגיש שונה לגמרי – זה גם בסדר.

להביט על הקיום כמבע של אהבה

כמה מחשבות לקראת יום תרגול בקורס מטא, שיתקיים היום

תרגול המטא, כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן – פותח הרבה מאוד אפשרויות יפות של קיום וחוויה. אחת התולדות הצפויות שלו היא – התפתחות ההרגל של ראיית אירועים שונים של קיום – כמבע וביטוי של אהבה. אימוץ הכוונה האוהבת, הרצון הטוב – כנקודת מוצא למגוון רחב מאוד של פעולות. אנחנו, כאנשים – אנחנו רוצים, והולכים לכיוון – שאנחנו מאמינים שייטיב עבורנו. לעתים הצעדים שלנו מונעים מתוך פחד, ייאוש או הימנעות, ולעתים מתוך אהבה ורצון טוב – כלפי עצמנו וכלפי אחרים, אבל מנקודת מבט מסוימת – גם אלו המונעים מתוך פחד – הם ביטוי של אהבה שהסתלפה, או שלא הובנה כראוי. אם אנחנו מביטים בחמלה על מעשים שנעשים, על ידינו או על ידי אחרים, מתוך פחד – אנחנו יכולים לבחור לראות את האהבה העצמית שמניעה את הפחד הזה, שמתבטאת כרצון להגן ולשמור. אולי אין בזה הרבה תבונה, וודאי – הבחירה מתוך מניע כזה גובה מחיר, בדמות אופי הפעולה ובדמות חיזוק הקארמה של הכוונה של הפחד, ובכל זאת – אפשר לראות – שהמניע היסודי הוא אוהב.

ואנחנו יכולים להתרגל לרעיון של – לחשוב על החיים שלנו, להשקיף על ולתרגם לעצמנו את הפעולות הגדולות והקטנות, שלנו ושל אחרים – כמבע של אהבה. האהבה הזו לובשת צורות רבות ושונות. לפעמים צריך להגן, למצוא מנוחה ולהתכנס; לפעמים לפעול, להתנגד ולהתנגש; לפעמים ליצור ולבטא; להתאהב נואשות; לפעמים צריך לאבד, להתאבל ולזעוק. כל זה, מנקודת המבט הזו – הוא מבע של אהבה. איך זה יהיה – לראות את החיים שלנו ושל אחרים כך?

זוהי נקודת מבט שרובנו לא-רגילים אליה, והיא דורשת תרגול, וישנם דברים שתומכים בה. הראשון בהם הוא – תרגול דרך הראייה של מטא. זו פשוט דרך להתרגל לרעיון, לאמץ את המבט. כאשר אנחנו מתרגלים אותה לאורך זמן – אנחנו נעשים יותר ויותר יצירתיים באופן בו אנחנו 'מכניסים' מטא למקומות בהם הייתה שנאה או פחד, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

ראייה של הריקות של הדברים – של היותם תלויים בנקודת המבט, ולא 'פשוט קיימים' – מאפשרת להגמיש את נקודת המבט על כל חוויה, ולשחק אתה. הראייה של הגמישות של התפישה – של האפקטיביות והגמישות של התגיות שאנחנו מצמידים למופעים. גם כל מידה ואופן של הבנה של אנטה – שמאפשרת לראות שעצמי ואחרים – לא באמת קיימים באופן נוקשה ואמתי כפי שנראה במבט ראשון.

סמאדהי – מאפשר לנו להחזיק את נקודת המבט לאורך זמן, ולהפוך אותה לאפקטיבית – לחלחל לעומק הגוף, התודעה והמבט שלנו.

נדיבות – עוזרת מאוד לחזק את התחושה שאכן – יש פה קיום שבמרכזו אהבה. לצד מעשים של נדיבות – קשה לנו מאוד להכחיש – שיש שם, בצד המקבל – משהו יפה וראוי לאהבה, ופה – בצד הנותן – משהו יפה וראוי לאהבה.

ויש את האפשרות של יחסים חבריים עמוקים ופתוחים, שמלמדים אותנו להתמיד עם האהבה, מול שינויים, קשיים, צרכים שונים; מלמדים אותנו הרבה על ריקות, משום שביחסים כאלה אנחנו חייבים להודות – שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על האדם האחר, הוא לכל היותר שער אליו – נקודת כניסה למשהו הרבה יותר גדול, בלתי נדלה, אינסופי. ולעתים, ביחסים כאלה – אתה יכול להיראות כך בעיני האחר; ומתוך כך – אתה מתרגל לראות את עצמך דרך עיניים שיש בהן אהבה, ויש בהן יראת כבוד וענווה מול התולדה האינסופית של אירועים ומופעים של קיום שעוברת דרכך.

רוב ברבאה מגדיר אופקה, המילה בפאלי שמתורגמת בדרך כלל כ-'שוויון נפש', equanimity – באופן שונה למדי: הוא מגדיר אותה כ-'התמד ויציבות של אהבה'. הראייה כך, דרך מטא – מביאה יציבות, גמישות, כוח, פתיחות ורווחה לקיום. והופכת אותנו להרבה יותר כשירים לתת ולהתמסר לאחרים, ללא פחד – ומתוך הייחוד והכוח שלנו.

יצירתיות של הסמאדהי

מורים שונים, בהמשך לבודהא עצמו – מדברים על סמאדהי כאיסוף של התודעה, הרגעה, השקטה, איחוי של גוף ותודעה. האיסוף הזה מוליך, בהדרגה – למצבים בהם התודעה פחות ופחות יוצרת, פחות ופחות מפברקת חוויות שמרכיבים את תחושת המציאות הרגילה שלנו. ראשית מתפוגגים המצבים המנטליים של התנגדות והשתוקקות גסה, ולאחר מכן גם חוסר מנוחה מעודנת יותר ויותר, וההתפוגגות הזו מביאה לכדי שמחה, שלווה ויציבות. הן מתבטאות כחוויה מובחנת של שינוי התחושה והחוויה הגופנית. הגוף עצמו הופך לשמחה, הופך לשלווה, הופך ליציבות ודממה. לאחר מכן ממשיכים להתפוגג פנים נוספים של החוויה: הגבולות בין דברים, תחושת החומריות שלהם, ותחושת הקיום שלהם. זו דרך עמוקה, מלאת יופי, שמלמדת אותנו המון, ופותחת אפשרויות יקרות עבור התודעה. ההליכה בה תובעת התמדה, סבלנות ויצירתיות – יצירתיות באופן בו אנחנו מטפחים את האיכויות האלו מרגע לרגע, ובאופן בו אנחנו מתמודדים עם הקשיים שעולים בזמן שאנחנו מנסים לעשות זאת.

ואפשר גם להרחיב את ההגדרה של סמאדהי, ולעבוד עם היכולת הזו של התודעה בדרכים נוספות ויצירתיות.

לאחר, או לצד התרגול הזה – נפתחות אפשרויות נוספות של עבודה יצירתית. אנחנו יכולים להגדיר סמאדהי, בעקבות רוב ברבאה, כ-איסוף של התודעה והגוף סביב חוויה נעימה. אם אנחנו חושבים על סמאדהי כך, ישנן הרבה מאוד אפשרויות יצירתיות שנפתחות עבורנו ביומיום, ואנחנו לא חייבים לתחום את הסמאדהי רק למצבים האלה – של ההתפוגגות. אנחנו יכולים, למשל – להיספג בשמחה שמגיעה מאדם אחר, או פשוט בתחושת הנוכחות שלו. לתת לתחושת הנוכחות הגופנית של מישהו אחר, שאולי מצוי במצב של שמחה או רווחה כלשהי – להדהד בתחושת החוויה הגופנית שלנו. אולי, תוך כדי הליכה ברחוב – ישנה איזו נעימות באוויר, איזו אווירה של חידוש או של יופי מסוג אחר. לפעמים מוזיקה יכולה להיות כזו, בעיקר – אם אנחנו שומעים אותה בשמיעה ראשונה, או מוזיקה מוכרת – באופן חדש של שמיעה. אנחנו יכולים להיות בסמאדהי עם רעיון מסוים, כמו, למשל – לכרוך את תחושת הקיום, לזמן מה, סביב רעיון או מחשבה לגבי 'מיהם אחרים' – להיספג באפשרות שהם אחים ואחיות – ולתת לזה לשנות את המבט, להדהד ולהרוות את הישות; או – להיספג ברעיון שהקיום שלי נועד לשרת אחרים; או – ברעיון שאני יכול לבטוח ביקום שיוליך אותי למקום הנכון. זה הופך להיות משחק – אנחנו מביאים את הרעיון הזה, ונותנים לו לשנות את המבט, את חוויית הגוף. אנחנו לא חייבים להאמין בו, אלא רק – לשחק איתו, לאפשר לו להיות אפקטיבי.

סמאדהי, בדוגמאות האלו – כרוך בפתיחות, בגמישות, ולאו דווקא במוצקות, במיקוד וביציבות שלפעמים שתומך בדרך כלל ברצף תרגול שעוסק בסמאדהי. מה שתומך בסמאדהי מהסוג הזה – זה הרגל של רגישות פתוחה ונינוחה לכל הגוף; תחושת שייכות שיכולה לנבוע ממערכות יחסים בריאות, או ממעשים והלכי נפש שמעודדים שייכות – כמו נדיבות או ידידות; וגם, בכל מידה שבה זה זמין – ראייה של ריקות: ההבנה – שדברים הם לא מה שהם נראים במבט ראשון, אלא – תמיד פתוחים לפרשנות, ומושפעים מהמבט והמגע אתם.

טאניסארו: הנחיות בסיסיות למדיטציית נשימה

בתרגום יהל אביגור

https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/breathmed.html

הטכניקה שאני אלמד היא מדיטציית נשימה. זה נושא טוב למדיטציה, בלי קשר לרקע הדתי שלך. כמו שהמורה שלי אמר פעם – הנשימה לא שייכת לבודהיזם או לנצרות או למישהו בכלל. זהי איכות משותפת לכולנו, שכל אחד יכול לעשות עליה מדיטציה.

מבין כל הנושאים שישנם למדיטציה, זהו כנראה המועיל ביותר עבור הגוף. כי כאשר אנו מתעניינים בנשימה, אנחנו מעוניינים לא רק באוויר שנכנס ויוצא מהריאות, אלא גם בכל התנועה של אנרגיה בכל הגוף, שמתרחשת עם כל נשימה. אם אתה יכול ללמוד להיות רגיש לתחושות האלה, ולתת להן לזרום בצורה חלקה וללא הפרעה – אתה תעזור לגוף שלך לתפקד בקלות רבה יותר, ותיתן לתודעה משען להתמודדות עם כאבים.

אז בואו נשב למדיטציה למשך כמה דקות. אפשר לשבת בנוחות וזקיפות, במצב מאוזן. אתה לא צריך להיות ישר כמו חייל, רק תנסה לא לרכון קדימה או אחורה, שמאלה או ימינה.

אפשר לעצום עיניים ולומר לעצמך, 'הלוואי שאהיה מאושר באמת, וחופשי מסבל'. זו אולי נשמעת כמו דרך מוזרה, אנוכית, להתחיל במדיטציה, אבל ישנן סיבות טובות להתחיל כך. אם אתה לא יכול לאחל אושר לעצמך, אין שום דרך שאתה יכול באמת לאחל לאושרם של אחרים. יש אנשים שצריכים להזכיר לעצמם תמיד שהם ראויים לאושר. כולנו ראויים לכך, אבל אם אנחנו לא מאמינים בזה, אנחנו תמיד נמצא דרכים להעניש את עצמנו, ומתוך כך אנחנו נעניש גם אחרים, בדרכים בוטות או מעודנות.

שנית, חשוב להרהר ב-מהו אושר אמתי ואיפה אפשר למצוא אותו. רגע של הרהור יראה שאתה לא יכול למצוא אושר אמתי בעבר או בעתיד. העבר נעלם, וגם הזיכרון שלו לא אמין. כלפי העתיד – אין לנו ודאות. אז המקום היחיד שאנחנו יכולים באמת למצוא אושר הוא בהווה. אבל גם בהווה – אתה צריך לדעת איפה לחפש. אם אתה מנסה לבסס את האושר שלך על דברים שמשתנים – מראות, קולות, תחושות, אנשים ודברים בחוץ – אתה מועד לאכזבה. זה כמו לבנות את הבית שלך על צוק שבו היו מפולות חוזרות ונשנות בעבר. אז – אנחנו צריכים לחפש את האושר האמתי בפנים. כך המדיטציה היא כמו חיפוש אחר האוצר: למצוא את מה שיש לו ערך מוצק ובלתי משתנה בתודעה. משהו שאפילו המוות אינו יכול לגעת בו.

כדי למצוא את האוצר הזה אנחנו צריכים כלים. הכלי הראשון הוא לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו: לפתח רצון טוב לעצמנו. השני הוא להפיץ את הרצון הטוב כלפי יצורים חיים אחרים. תגיד לעצמך: "כל היצורים החיים, לא משנה מי הם, לא משנה מה הם עשו לי בעבר – מי ייתן וידעו אושר אמתי". אם אתה לא מטפח את המחשבה הזאת, ובמקום זה אתה נושא טינה לתוך המדיטציה שלך, זה מה שתמצא כשתסתכל פנימה.

רק כאשר התודעה התנקתה באופן הזה – אתה מוכן להתמקד בנשימה. אז – תביא את תשומת לבך לתחושת הנשימה. נשום פנימה והחוצה באריכות כמה פעמים, תוך התמקדות בכל נקודה בגוף שבה קל להבחין בנשימה, ודעתך מרגישה נוח להתמקד בה. זה יכול להיות באף, בחזה, בבטן, או בכל נקודה שהיא.

הישאר עם המקום הזה, שים לב איך זה מרגיש כאשר אתה נושם פנימה והחוצה. אין צורך לכפות את הנשימה, או להכביד מידי עם המיקוד של התודעה שם. תן לנשימה לזרום באופן טבעי, פשוט לעקוב אחר איך זה מרגיש. תטעם את זה, כאילו הייתה זו תחושה נפלאה שרצית להשהות. אם דעתך נודדת, פשוט תחזיר אותה. אל תתייאש. אם היא נודדת 100 פעמים, עליך להחזיר אותה 100 פעמים. תראה לה שאתה רציני, ובסופו של דבר היא תקשיב לך.

אם אתה רוצה, אתה יכול להתנסות עם סוגים שונים של נשימה. אם נשימה ארוכה מרגישה נוחה, השאר כך. אם היא לא, אפשר לשנות את הקצב לכל קצב שמרגיש מרגיע עבור הגוף. אתה יכול לנסות נשימה קצרה, נשימה מהירה, נשימה אטית, נשימה עמוקה, נשימה רדודה – מה מרגיש הכי נוח עבורך עכשיו.

כאשר נוח לך עם הנשימה במקום בו בחרת, אפשר להתחיל להעביר את תשומת הלב שלך כדי להבחין איך הנשימה מרגישה בחלקים אחרים של הגוף. התחל על ידי התמקדות באזור בדיוק מתחת לטבור שלך. נשום פנימה והחוצה, ושים לב איך זה מרגיש באזור. אם אתה לא מרגיש שום תנועה שם, פשוט היה מודע לעובדה שאין תנועה. אם אתה מרגיש תנועה, שים לב לאיכות התנועה – כדי לראות אם הנשימה מרגישה לא אחידה שם, או אם יש מתח או לחץ. אם יש מתח, תחשוב עליו מרפה. אם הנשימה מרגישה מחוספסת או לא אחידה, תחשוב עליה מחליקה. עכשיו העבר את תשומת הלב שלך לימינה של הנקודה הזו – לפינה הימנית התחתונה של הבטן – וחזור על אותו תהליך. ואז לפינה השמאלית התחתונה של הבטן. ואז למעלה, לאזור הטבור. ימינה. שמאלה. אל מקלעת השמש. ימינה. שמאלה. לאמצע החזה. ימינה. שמאלה. לבסיס הגרון. לאמצע הראש.

כאשר תתרגל בבית – אתה יכול להמשיך את התהליך הזה דרך כל הגוף – דרך כל הראש, דרך הגב, ודרך הידיים והרגליים עד לקצות האצבע ולבהונות, ולהישאר למשך כמה דקות בכל מקום. אבל מאחר והזמן שלנו כאן מוגבל – אני מבקש שתחזיר את תשומת הלב לאחת הנקודות שכיסינו. תן לתשומת הלב להתיישב שם בנוחות, ואז תן למודעות ולערנות שלך להתפשט ולמלא את כל הגוף, מהראש עד לבהונות, כך שאתה כמו עכביש שיושב באמצע הרשת שלו: הוא יושב במקום אחד, אבל רגיש לכל הרשת.

שמור על המודעות שלך רחבה באופן הזה – אתה צריך לעבוד בזה, משום שתהיה נטייה של המודעות להתכווץ למקום אחד – ותחשוב על הנשימה נכנסת ויוצאת החוצה דרך כל הגוף, דרך כל הנקבוביות. תן למודעות שלך פשוט להישאר שם לזמן מה – אין שום מקום אחר בו אתה צריך להיות בו, שום דבר אחר שאתה צריך לחשוב עליו.

ואז, בעדינות, צא מהמדיטציה.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה 'המציאות' – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: 'זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך' (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. 'זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו'. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: 'אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה'. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: 'אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל'. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא על כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: 'כל היונקים הצמריריים שמשמאל' – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא 'אני נותן/ת אהבה לך'. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. 'אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה'. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: 'אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום'. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים 'כל הברואים/ות', למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 2

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

יש הרבה שאני רוצה להביא היום, אז אני מקווה שאתם/ן בנוח.

כמו שאמרנו כמה פעמים, אנחנו רוצים/ות לשמור את התחושה של מאמץ ומעורבות בתרגול – די קלילה. התחושה של 'יישום' היא עדינה, משחקים, ועיקשות עדינה וסבלנית. מה שהוא מפתח חשוב זו יכולת תגובה. האיכות והטווח של יכולת תגובה שיש לנו. אז אם אנחנו שטים/ות בספינה באוקיינוס, ויש לה כל מיני מפרשים, ומשוטים, והגאים ואולי אפילו מנוע, אז המלחים/יות כל הזמן יגיבו למצב האוקיינוס, לזרמים, לרוח וכן הלאה. קצת יותר מזה, קצת פחות מזה, לשנות את המפרש, את היחסים עם הרוח וכל זה. אידיאלית, מה שאנחנו עושים/ות זו הזנה של תנועה של הרמוניה של הישות כולה בתוך הזרם הזה של איחולי טוב. הרמוניה ואיסוף. מילה אחרת לזה תהיה ריכוז, אבל אני מעדיף את המינוח של איסוף והבאה להרמוניה. בשיחת הפתיחה דיברתי על הזנה, אז – האיסוף הזה הוא מזין. בחיוביות, אהבה, אדיבות – זה מאוד מזין, באופן עמוק. אז זה האידיאל, את זה אנחנו רוצים/ות לעודד ולהזין בעדינות. כשזה קורה, ובמידה בה זה קורה – זה מרגיש טוב. יש שם תחושת רווחה, שיכולה להתבטא כקלילות של הגוף והישות, חמימות, נינוחות, אפילו תענוג. וכמובן, לפעמים זה ממה לא מה ש-שם, אלא יש מכשולים, כמו שכריס אמר אתמול. אז אני יכול להיות מודע/ת: זה הכיוון שאליו אני הולך/ת, אבל עכשיו, מה שיש זו עצבות, וכמו באנלוגיה של הספינה, יש הרבה דרכים להגיב. אפשרות אחת היא לדעת שהעצב שם, אבל אני ממשיך/ה עם המטה. דברים באים, ואנחנו לא ממש משנים/ות את התרגול, ולתת לכל מה שיש שם – להיות שם. אז לגבי המכשולים, אם יש עייפות או עמימות, אולי אפשר להביא אור לשם. לדמיין את השמש בלב, למשל. האם אני יכול/ה לחדש את הזקיפות של הגוף, או להיות מודע/ת למרחב של הגוף? כשיש עייפות כל התחושה של ההכרה קורסת, אז אפשר לפתוח אותה שוב, וזה מאוד עוזר. או המרחב של החדר – מאוד מועיל. או לעמוד, כמו שכריס אמר. לגבי ספק – לבטוח בזריעה של הזרעים, ואם יש שאלות אז אפשר לשאול בקבוצות או עם עצמכם מאוחר יותר. אם יש חוסר מנוחה – להרגיע את הגוף, להרחיב את תשומת הלב, ובעדינות עם המאמץ. ואולי – לטפח קשר קרוב יותר למשפטים ולכוונה מרגע לרגע.

אז – מתישהו דברים יכולים לזרום באופן יותר חופשי, ואפשר להרגיש שדברים ממש נעים בכיוון של הרמוניה, אבל אז האוקיינוס, בהיותו מה שהוא, מביא סערה. אוקיי – מנמיכים/ות מפרשים, מדליקים/ות מנוע או משהו כזה. משנים/ות את התרגול. איך זה יהיה לוותר על המטא לזמן מה, לשנות צורה – ולפנות ישירות לעצב, או לעייפות, או לביקורת הפנימית וכן הלאה. אנחנו נכנס לזה הערב.

אוקיי, אני רוצה לדבר על, בתוך תרגול המטא – על אפשרויות תגובה ומשחק. אני מקווה שיהיה אפשר לעכל את כל זה, וזה לא יהיה יותר מידי.

הקטיגוריות הן גמישות, ואפשר להתחיל איפה שרוצים/ות. אפשר לעשות ישיבה או הליכה שלם על העצמי, על המיטיב, או לשחק בין הקטגוריות. אנחנו רוצים/ות להדגיש את מה שקל, ואז לבנות עליו. השתמשו הרבה במיטיב. כדי לעודד תחושה שזה זורם.

יש את המשפטים. לא לכולם/ן – המשפטים יהיו מרכזיים. יכול להיות שזה לא מה שהתרגול שלכם/ן סובב סביבו. יש גם את האור ואת תחושת הגוף. אבל אם אתם משתמשים/ות במשפטים – לפעמים המיינד מפוזר, ואז אולי עדיף לומר כל משפט פעמיים. בפעם הראשונה אולי אני לא ממש שם, ואולי בפעם השנייה ויש יותר נוכחות. אפשר לומר את המשפטים יותר 'חזק' כלפי פנים. ויש ספקטרום שלם: אפשר להשקיט את כל זה, ולהפוך את זה ללחישות. אולי לפעמים יש תחושה שהדברים מתחילים להיות בהרמוניה, ואז משפט שלם הוא יותר מידי מגושם. ואולי אני רק רוצה לומר: 'שליו', 'שליו'. ולאט לאט נוטה לכיוון הרמוניה עם הכוונה. יכול להיות שבסופו של דבר המשפטים נעלמים, ויותר קל בלעדיהם. אני מרגיש/ה משהו שקורה כאן, ואני נותן/ת לו לעשות את שלו, והמשפטים הם רק עול. יכול לעזור עם המשפטים – לפעמים ממש לומר אותם אחד אחרי השני, ולפעמים לומר אותם ולשמוע אותם מהדהדים. לראות איך הישות מגיבה אליהם.

מטא, כוונה אוהבת – זו לא תחושה אחת. לפעמים אנחנו אומרים/ות 'תחושה של מטא'. אבל האמת היא שיש שם טווח שלם של רגשות והרגשות. מצבים ותנאים רגשיים שהם חלק ממה שאנחנו יכולים/ות לקרוא לו מטא. קונסטלציה שלמה של צבעים וטעמים. אז לפעמים, ולפעמים אין תחושה בכלל וזה בסדר גמור, אבל לפעמים – המטא מרגישה מאוד מרגיעה או משככת. לפעמים יש תחושה של ריפוי; לפעמים של פעפוע או תסיסה; לפעמים זה בהיר מאוד, כמעט שמשי; לפעמים חמים; לפעמים יש עדינות. אנחנו רוצים/ות לאפשר את כל הטווח הזה. כל זה – מטא. לפעמים זה הופך יותר לחמלה. כשיש מטא, וזה פוגש סבל, זה הופך לחמלה. כל אלו הם הצבעים והגוונים של מטא, והם טובים. זה טווח רחב. ואני חוזר – ממש צפוי, ובסדר גמור – שלפעמים אנחנו רק שותלים/ות ואין תחושה.

ואני אומר שוב ושוב – רגישות לכל הגוף. מין רגישות מעודנת, קלילה, מרווחת – לכל הגוף. למה זה חשוב? גם בשביל ההרמוניה והאיחוי והריכוז. חלקית, ואני לא יודע אם שמתם/ן לזה לב, ואולי הייתה לכם/ן הצצה לזה לפעמים – אני אומר/ת משפט: 'מי יתן ואהיה שליו/ה'. ואם אהיה רגיש/ה לגוף, אוכל לשים לב שמשפטים שונים מהדהדים אחרת בגוף. אז אם אני אומר/ת: 'שליו' זה מהדהד בגוף בצורה שהיא אולי קצת אחרת מאשר 'שמחה', או אפילו: 'נחת'. האם מישהו/י שם/ה לב? זה ממש חשוב. אנחנו רוצים להיות רגישים/ות לזה, ולהיפתח, ואם אני מרגיש/ה במשפט מסוים – במשהו קטן שם, זה לא צריך להיות דבר גדול, אז אולי אני יכול/ה לחזור על המפשט הזה, להישאר אתו קצת, וכאילו לגלוש על הזרם הזה באוקיינוס לזמן מה. גולשים על הרזוננס והתחושה הטובה, ואולי זה דוהה ואני ממשיך/ה. לזה אני מתכוון כשאני אומר תגובתיות. אנחנו גולשים/ות בתרגול הזה. מקבלים/ות תחושה של… רוצים/ות הרמוניה ולהשען יותר ויותר על רווחה ומטא. אז – גוף, גוף, גוף, גוף, גוף. רגישים/ות לכל הגוף, ממש חשוב.

אומר משהו עכשיו, ואולי זה מוקדם מידי, אבל אולי לא. אם אני רגיש/ה לכל הגוף, לאט לאט אני נעשה רגיש/ה לניואנסים ותדרים גופניים, לשדה האנרגיה של הגוף, למרקם של המרחב הזה, ואני מתחיל/ה לשים לב – אם אני לא לוחץ/ת, ואני פשוט רגיש/ה – לפעמים – יש תחושה של משהו שם. משהו שמרגיש קצת חמים, קצת פתוח, קצת קל. אל תניחו שזה לא שם, ואל תדרשו שיהיה. אחרי זמן מה, וזה נפתח בקצב שלו, אז אין מה ללחוץ. וזה ממש לא בהכרח משהו גדול בכלל, לא זיקוקים, זה יכול להיות מין טון ברקע. וזו המטא, וכשאנחנו עם המשפטים – אנחנו מזינים את הטון הזה, ואפשר להתחיל להכיר בזה שהוא שם, ולהזין את התחושה הזו. וזה נעשה פן וביטוי של המטא, משהו שאנחנו מפרשים/ות כמטא. אין לחץ או דרישה, זה עניין של רגישות, של אפשור, ואז זה מתחיל להרגיש – אני לא יוצר/ת מטא, אלא יותר – מכיר בזה שזה שם. ואפשר להתרגל ולפתח ביטחון בזה.

אני אומר עוד דבר אחד, ואז במהלך התרגולים אומר עוד. זה משהו שאולי נתקלתם בו: אם אני שולח/ת מטא לעצמי: 'מי יתן…' ויש לי תחושת עצמי מסוימת ברגע הזה, וזה יכול להיות גם עם מישהו/י אחר/ת – אולי אני יודע/ת משהו על האחר/ת, או על סיפור החיים שלו/ה, הנראטיב שלו/ה, ואולי יש לי תחושה של המאבקים, הקשיים וההיסטוריה שלהם/ן, או על שלי, כמובן – אז לפעמים יש תחושה שהמטא פונה לכיוון של תחושת העצמי הנראטיבי: אני יודע/ת מה עברת, יודע/ת עם מה את/ה מתמודד/ת, ועל המסע שלך, ואני פונה ברמת הנראטיב – שלי או של אחר/ת. וזה ממש יפה והולם. ובפעמים אחרות – עם ההשקטה של הישות מתוך תרגול המטא – הכל נעשה פשוט יותר. מה שאנחנו מקבלים/ות, כתחושת עצמי – זה תחושה של הגוף וההיות כאן ועכשיו, ויש פחות תחושת נראטיב. תחושת העצמי משתנה. ואנחנו רוצים/ות להיות מעוניינים בזה. לפעמים זה עצמי מאוד נראטיבי, ולפעמים – הגוף והיישות, יותר פשוט. לאחר זמן מה – זו הופכת להיות הרמה הדומיננטית יותר, זה חלק מההתפתחות הטבעית של מטא, ויש שם הרבה ריפוי. וכמובן שגם ברמה הראשונה יש. אז אם אתם מוצאים/ות את עצמכם/ן ברמה הזו, תנו לזה לקרות. אתם לא בהכרח צריכים/ות להחיות את כל הרמה הנראטיבית.

אוקיי, אז היום נציג קטגוריה נוספת, ואנחנו מתרחבים במטא שלנו. היו לנו את העצמי ואת המיטיב, והחבר/ה הוא – חבר/ה, או צאצא/ית, או הורה וכן הלאה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה והיסטוריה של קשר ואכפתיות, אבל אלו יחסים ש, באופן טבעי, יש בהם יותר מורכבות מאשר עם המיטיב/ה, איתו יש יחסים קלים. עם החבר/ה – אולי התווכחנו, לא הסכמנו, אולי יש דברים בו/ה שפוגשים אותי לא טוב, ולהיפך, וזה בסדר ואני יודע/ת שיש שם אהבה. זה החבר/ה. קצת יותר רחב. זה מובן? אוקיי. את השאר אשאיר לפעמים הבאות.

מדיטציה מונחית

למלא את מרחב הגוף, את התנוחה – עם מודעות. רגישות לכל הגוף ולכל המרחב של תחושות שאנחנו קוראים/ות לו גוף. שוהים/ות שם זמן מה, ומותחים/ות את הגבולות של זה, כמו בלון, אולי קצת יותר מגבולות הגוף. ובתוך זה יש רגישות עדינה, קלילה. פתיחות לוויברציות שם. וממשיכים/ות להרחיב את זה. רגישים/ות לאיך זה מרגיש, כל המרחב הזה, הכוליות שלו. הוויברציות שם, המרקם, ההמהום, התחושה. אז שומרים/ות את זה עדין, מרווח, רגיש.

ואז מתחילים/ות את ה-מטא עם עצמנו או עם המיטיב, מה שקל יותר. לתת לעצמכם/ן לשחק, להגיב, ולהשתמש במה שמרגיש מועיל. אולי זה הפן הגופני, אולי המשפטים, אולי הגוף. החמימות שמתפשטת בגוף, אולי חמימות מדומיינת, אולי רכות מדומיינת, אנרגיה מדומיינת של רכות. אז לא צריך לפחד להשתמש בדמיון, בדמיון הוויזואלי, או התחושתי. הלב עוקב אחרי זה.

כאשר אתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – מזמינים/ות ללב, לתודעה, לעיני הרוח – את הדימוי או התחושה של חבר/ה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה, היסטוריה, אכפתיות, ולפעמים, כמו כמעט בכל יחסי אנוש – מורכבות מסוימת. אז שהו שם, לזמן מה. קבלו תחושה שלהם/ן, של ההיות שלהם/ן. ושוב, תחושה של הטוב שלהם, של האדיבות, של האיכויות היפות. להתכוונן לזה. לראות איך גם הם/ן כמהים/ות לרווחה, באופן טבעי ויפה, כמהים/ות לשלום, לתחושת הרמוניה, בריאות, נחת, שמחה. משאלה טבעית של כל הישויות החיות. וכשאתם שומרים/ות על הרגישות הקלה והמעודנת לכל הגוף – מרחיבים/ות את איחולי הטוב, הכוונה האוהבת – לחבר/ה. להציע להם אותה אכפתיות, אותה עדינות, חמימות. מחזיקים אותם/ן בזה – באנרגיה המרפאת של מטא. לרחוץ אותם/ן באיחולי טוב.

בלי לחץ, בלי דרישה, רק מציעים/ות.

אם אתם/ן טיפוסים ויזואליים, תנו לעצמכם/ן לשחק קצת עם האור. איך זה יהיה לראות את האדם/אשה הזה/ו, החבר/ה – שמח/ה, מחייך/ת? זה לא מכחיש שום דבר לגבי מה שאולי הם/ן עוברים/ות, אלא – רק אפשרות לשחק עם הדמיון קצת כדי להזין משהו במטא. איזה אפקט יש לזה – לראות אותם/ן מחייכים/ות, שמחים/ות, שלווים/ות?

ושוב, אם אתם/ן ויזואליים/ות – אפשר לדמיין את עצמכם/ן נוגעים/ות בהם באדיבות. מלטפים/ות אותם/ן בעדינות, מבטאים אדיבות איכשהו. דמיינו את עצמכם/ן עושים/ות זאת. איזה אפקט יש לזה? תנו לעצמכם/ן לשחק קצת.

אם אתם/ן טיפוס יותר תחושתי – דמיינו את האנרגיה המרפאת, החמימה – מקרינה מתוך הגוף שלכם/ן ועוטפת ומחלחלת אל הישות שלהם/ן. הרבה אפשרויות. רק שחקו, היו קלילים/ות.

ואז כשאתם מוכנים/ות – חזרו לתחושה פשוטה של הגוף שלכם/ן כאן. החיים של הגוף. מקורקע ופתוח.