רוב ברבאה: ארבע הג'אנות: חלק 2 – גישה לטיפוח ג'אנות

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן ביום הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.

לגבי גישה

לפעמים אנשים נכנסים למצבים כאלה, אבל הם לא, זה הכל קצת אמורפי. זה די חשוב לדעת 'זה זה, וזה המצב הזה', ולהבחין, במקום: 'אני במצב שמרגיש ממש טוב'. משהו בלדעת כל אחד. הם יכולים להחוות כקפיצות קוואנטיות מאחת לשניה, או יותר כרצף, אבל זה טוב מדעת להבחין: 'אה, זו הג'אנה השניה', 'זו השלישית', וכו'. לפעמים לאנשים יש אפקטים משניים, נימיטה. הנפוץ ביותר זה אור בוהק. התודעה יוצרת אור. וזה רק סימן להעמקה של התרגול. לפעמים זו קצת הסחת דעת, אבל אם אפשר לערבב אותם עם החדווה או השמחה, הם מועילים. אבל הם לא חיוניים, ולפעמים מדגישים אותם יתר על המידה. מה שהוא כן חיוני, זו ההספגה של הגוף, המפולשות של כל הגוף. כל פעם, הבודהא אומר את המילים האלו. זה מהותי. דבר נוסף שהוא מהותי זו היציבות. המילה ג'אנה קשורה למילה 'ג'יאטי', שהיא המילה ליציבות של להבת נר. אז יש משהו מאוד יציב במצב הזה. הפקטורים האלו, הרוויה של הגוף והיציבות הם יותר חשובים מהאינטנסיביות. אסטזה יוצאת מגדר הרגיל לא כ"כ חשובה. וכך גם מידת ההספגות. יש כאלו שאומרים: "זו לא ג'אנה עד שמישהו יכול לערוף את ראשך ולא תשים לב". אולי מידה כזו יכולה להיות שימושית במקרה כזה, אבל זה לא הפקטור המשמעותי. יהיה רצף של הספגות. לפעמים יותר ולפעמים פחות, וכמובן שי כוונה לשם, אבל זה לא כ"כ חשוב. ויש גם הנחה שיותר ספוג ואינטנסיבי כך עדיף, אבל לא תמיד. למישהו עשויה להיות חוויה מאוד אינטנסיבית, אבל אין שם תבונה, ולא קורה הרבה בחיים של אותו אדם. אז אלו לא הפקטורים המרכזיים. זה אפשרי, ואני הייתי אומר, ממש ממש עדיף, למודט לפתח מומחיות בכל אחד מהמצבים האלו. מה שזה אומר זה שהוא יכול לשבת, או לעמוד או ללכת או משהו, ופשוט לומר: 'חסד'. והנה הוא בא. או 'דממה', וזה בא. כוונה קטנה וזה שם, ואפשר לשמר את זה ולהספג בזה. אולי זה נשמע ממש רחוק אבל זה לא, ויש אנשים כאן עכשיו שיכולים לעשות את זה, אחרי שהיו פה זמן ארוך. אפשר להכנס, לצאת ולשמר את זה. אפילו אפשרי ללכת להליכה ארוכה באחד המצבים, והגוף יודע מה לעשות. זה מאוד אפשרי. אז מידה כזו של מומחיות היא ממש עדיפה מבחינת השינוי ארוך הטווח, בהשוואה להבלחות של חוויה, שיכולות להיות מועילות או לא כ"כ מועילות. אם חוויה ג'אנית היא חד פעמית, ו-וואו, ולא עוד, אז זה מסוכן, במונחים של הקשרות. המיינד: '"אני ממש רוצה לחזור לשם".' כשזה נעשה יותר רגיל ויותר נגיש, הבעיה עם הקשרות היא לא כ"כ גדולה בכלל. הבודהא גם הדגיש את המומחיות הזו, ולתת לדברים להבשיל. יש לו את הדימוי של פרה מטופשת, שמלכחת עשב בשדה בהרים, והיא חושבת: "אני תוהה מה הטעם של השדה השני?" ואז היא הולכת במורד הנקיק, ויורדת מתוך סקרנות, ולא יכולה לצאת מהנקיק. לכודה בין השניים. אז תשארו איפה שאתם, ותנו לדברים להבשיל. חלק מהמומחיות הזו שמעורבת בזה, וזה ממש אפשרי בהתמסרות ארוכת טווח, זה שישנה התחושה שאלו תדרים או 'גלי רדיו', שנמצאים באוויר כל הזמן, ואפשר לעבור בין התדרים. חדווה, או שלווה, ונשאר בזה. אז זה כמו לפתוח את המלתחה, ואתה בוחר. אבל התחושה של מה קורה מתחילה להשתנות וזה עובר לתחושה אמתית שהם שם כל הזמן וצריך להתכוונן לזה. וזה הבדל חשוב.

אז שוב, לגבי גישה, ואני מזכיר את השאלה לגבי איך אתם שומעים את זה. אבל למתרגל שעובר דרך כל זה, גישה היא ממש חשובה. זה מאוד נפוץ לאחוז במילה הזו ג'אנה, ולרצות שיתנו לך תג של ג'אנה או משהו. האגו אוהב את זה. אבל יותר חכם לחשוב על זה כהעמקה של חיים שלמים. לאורך החיים אנחנו מעמיקים במסע היפה הזה של העמקה של סמאדהי, ההעמקה של התודעה. מחוייבות ארוכת שנים לזה, כחלק מהתרגול שלנו. ואלו דברים שיכולים לבוא עבורנו אם אנחנו מעוניינים ומכניסים את מה שנדרש. כשאני עובד עם אנשים באחד על אחד אני בכלל לא משתמש במילה ג'אנה. לעתים קרובות זו מילה שאנשים תופסים באופן לא מועיל ועושים מזה יותר מידי. אז אני שואל: 'איך השמחה?' או 'האם אתה יכול להספיג ת הגוף בחדווה?' ומציע את המילה ג'אנה רק כשדברים מיושבים ומורגלים כבר. וגם חשוב להכיר שכל רצף החוויה עדיין יהיה שם, כולל קושי ורמות מאמץ, וזה יהיה חלק מהחוויה, חלק מהתרגול. לפעמים אתה מוצא את עצמך במצב יפה, ואין שם שום מאמץ. ספוג, שם, בלי מאמץ. לעתים קרובות יותר, יש מין ניווט קל. ומה שאני מתכוון בזה זה שיש עבודה עדינה בתוך הג'אנה, קצת יותר זה, פחות זה, ומשחק עם כל הפקטורים באופן מאוד עדין. לפעמים יש גלים, ועושים מה שאפשר כדי לגהץ אותם. לפעמים המכשולים מסביב, כמו כלבי טרייר נובחים מחוץ לדלת, ולא ממש בחזית. ולפעמים – מתקפת מכשולים של ממש. כל זה זה התרגול של סמאדהי, ואפילו של ג'אנה. הכל חלק מזה. יש עבודה מעודנת די הרבה מהזמן, ולפעמים גם לא מעודנת.

האם זה אסקפיזם?

אוקיי, אז לשמוע על זה, ואפילו לפני ששמענו, במונחים של התרגול שאנחנו עושים, כמה אנשים שאלו – 'האם זה אסקפיזם?' האם אני בורח ל'לה לה לנד', ולא מתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים שלי? וזה חשוב, וצריך לגשת לשם עם איזו יושרה וכנות. אנחנו חייבים לראות את מה שאנחנו עושים כאן בהקשר. זו חתיכה מתוך הכוליות של התרגול, שאנחנו מדגישים כאן. האם אני יכול, כמתרגל, לפגוש את הקשיים הרגשיים שלי? האם אני יודע לעשות את זה? להתקרב, להחזיק מה שקשה, פיזית ורגשית? והאם אני יכול לעזוב את זה, וללכת למקום אחר? והאם אני יכול להבין מה אולי מזין את הקושי הזה, באופן שמפוגג אותו. וכל זה זה חלק מהתרגול, ואנחנו מדגישים את זה עכשיו. אם אני יכול לעשות את כל זה, אז השאלה של המנעות או אי המנעות נעשית משנים, כי אני יכול לעשות את זה לפעמים, ואת זה לפעמים. ואם אני בחרתי ללכת לחסד, וזה הדבר הלא נכון, הדברים יראו את עצמם בדרך כלשהי. אבל היכולת לעבור בין השניים נותנת יותר חופש, ואין את הדאגה של לעשות את הבחירה הלא נכונה. אז האם זה אסקפיזם? הבודהא אומר שזו המלטות, בריחה. הג'אנה הראשונה היא בריחה, מפלט מהמכשולים של עצלות, חוסר מנוחה, ספק, השתוקקות וסלידה וכעס. והשניה היא מפלט ממחשבה. השלישית היא מפלט מהגסות של הקודמות וכן הלאה. כן, מפלטים. האם זה מפלט מקשר עם אחרים? ודאי שלא. כשהולכים לתרגול סמאדהי, ברור שיש אהבה בזה. והסמאדהי, במיוחד כשהוא מגיע לחלק של השמחה, יש איכות אמתית של אהבה מעורבבת בזה. ובשלישית יש עדינות ופתיחות קיצונית שם. וזה הופך אותנו ליותר פנויים רגשית לעצמנו, לאחרים, ולחיים. זה ממש פותח את הזמינות שלנו בחיינו. גישה בחיים לתחושה הבלתי תלויה של שמחה ורווחה נותן ביטחון יוצא דופן. אני בטוח שאני יכול להיות שמח. וזה עניין גדול לדעת את זה, שאני יכול להיות שמח, ובדרך שלא צריכה הרבה. אנחנו פחות נזקקים כך, וזה לא הופך אותנו לקרים ומנותקים. כשהסמאדהי מגיע זה מביא אמון, כי החוויות ממש ממש מתאימות למה שהבודהא אמר, ואם אחת, שתיים שלוש וארבע נכון, אולי הכל נכון? הרבה אמון. ריפוי נפלא. אפילו סמאדהי טרום ג'אני מביא ריפוי לגוף, לתודעה, לגוף הרגשי, למערכת העצבים. מאוד מרפא. הרבה אנשים מוצאים שהיכולות האינטואיטיביות שלהם גדלות. זה מפתח את האינטואיציות ואת הרגישות לחיים.

מחר אני אדבר על היחסים בין ריכוז לתובנה אז טיפה על זה היום. לכל זה יש אפקט דרמטי על היחסים שלנו עם תאווה, רצון חושי וסלידה. יש משהו פה, שהוא הרבה יותר טוב, במלים קצת גסות, יותר טוב מרצון חושי. יש מספיק, ואין כ"כ רעב בתודעה. סביב הג'אנה השניה במיוחד יש שינוי כזה, לגבי התחושה של 'מאיפה מגיע אושר', וזה עושה שינוי בחיים. לפעמים, אני לא יודע אם זה נשמע גס או לא, אבל לפעמים אני אם נחשוב רק על הג'אנות הראשונות, כמה זה שווה במונחים של כסף? מיליונים? מיליארדים? כל מה שתוכל לקנות בכסף, לא יתן לא את הסיפוק הזה. יאכטה ענקית שעוגנת בקאריביים, עם מלצרים ואנשים שמנפנפים אליך ומביאים לך קוקטיילים עם מטריות. דמיינו שהיה לכם מטוב פרטי שהיה לוקח אתכם לשם, כשהייתם קצת בלחץ, הייתי מנפנפים לנהג, והוא היה לוקח אתכם למטוס ולשם, עם המים הזכים והשמיים וכל זה. זה לא משתווה לזה. לא משתווה. אני לא יודע כמה כסף צריך כדי שלמישהו יהיה את כל זה. מצטער על הגסות.

אחת התובנות האחרות, בג'אנה השלישית יש מידה עצומה של שלווה, ויש הרגעה של כל התנועה של רצון. לגמרי מסופק, שבע רצון. ולא צריך ורוצים שום דבר, לא יותר ולא פחות. ועם זה תובנה: שלווה באה מוויתור על להחזיק במשאלות, וזה האופי העמוק של שלווה. עם כל הג'אנות, יש הפחתה של העצמי, בכולן, הוא הולך לרקע, ולא כ"כ נבנה. הבודהא אמר: "פתחו סמאדהי. כשהוא מטופח, התודעה מזיזה הרים, ועל כל שכן אשליה עלובה". ולפתור את האשליה פירושו להתעורר. כך שזה משאב ענק בחיינו. לפעמים אנחנו תוהים 'איך זה יגיע לחיי היומיום', אבל עם תרגול אפשרות להביא פיטי, ואפילו שמחה או יותר, כאיכויות, גם אם לא היספגויות מלאות במהלך היום, אבל כאיכויות זמינות, ואפשר לשאוב מהן בתוך מצב קשה. וזה משנה את היחסים עם כל המצב. זה הרבה יותר אפשרי ממה שאולי נשמע. פעם היה נזיר צעיר, אני לא זוכר את כל הסיפור שם, אבל מישהו אמר לו: "נזירים ונזירות בודהיסטים, אתם מכורים לשקרים, גניבה, ובצע וכל זה. והוא היה ממש חדש אז התבלבל, והלך לבודהא. והוא אמר: 'תאמר לו שאנחנו לא מכורים לזה, אבל אנחנו מכורים לארבע צורות של חיפוש אחר תענוג', והוא משתמש במילה תענוג, ואלו התענוגות של ארבעת הג'אנות, והוא אומר – כי הן לגמרי מועילות לניבאנה, להתעוררות. 'זה תענוג שארשה לעצמי, זה תענוג שמוביל לניבאנה'. הוא אומר, באותה פסקה, שיש ארבעה פירות שצפויים להבשיל עבור מי שמחפש תענוג כך, ואלו הם ארבעת מצבי ההתעוררות. אז לזה אפשר לצפות. מאוד ברור. תרדוף אחרי זה, כי זה מוביל להתעוררות. אז השאלה הזו של הקשרות, זו לעתים מאוד נדירות בעיה. אני חושב שהזכרתי את הדימוי של סולם. ומה שדי נפוץ, מלעבוד אחד על אחד, שהם מגיעים לג'אנה השלישית, ואז אני צריך לבדוק איתם: 'היי, אתה עדיין שומר על הג'אנה הראשונה?' כי הם מסתכלים אחורה, וכל הזמזום הזה מרגיש גס, והתודעה נסוגה מזה. יש וויתור טבעי על המצבים התחתונים, אז זה נבנה. אז אוחזים בשלב שלמעלה, כדי להרפות מזה שמתחתיו, וכך מתקדמים.

יש דרך בה הדרך של סמאת'ה מוליכה עד התעוררות, זה אחד הנתיבים שהולכים על הדרך לניבאנה. אבל תמיד, זה חלק מדרך. כל מה שהזכרתי בהתחלה – טוב לב, נדיבות, תובנה וכל זה, זה תמיד חלק מהדרך. ומתרגלים משתנים במידה שהם מדגישים סמאת'ה. חלק ממש מעט, וחלק ממש הרבה, וחלק באמצע. וכל זה בסדר, וזה תלוי באישיות ופרדספוזיציות ודברים כאלו. אבל זה אפשרי, כשלעצמו, אם מהרהרים בסמאדהי באופן הנכון, שהוא יוליך כל הדרך להתעוררות. כאן, אנחנו ממש מדגישים את זה. מחר, אני אדבר על היחסים של ריכוז ותובנה, ואיך הם מזינים האחד את השני, וזה מה שקורה, הם מחזקים האחד את השני. אז זו מפה, ואני חושב שמה שאני באמת רוצה לומר זה שמה שתיארתי הערב הוא יותר זמין ממה שאולי נשמע, וזה יישמע אחרת לאנשים שונים, אבל זה יותר זמין ממה שאתם עשויים לחשוב. זה שם למתרגל, אם הוא רוצה את זה.   

תמלל ותרגם: יהל אביגור.


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: ארבע הג'האנות: חלק 1

רוב נתן את השיחה הזו ביומו הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008.

לעתים קרובות, כשהבודהא לימד, הוא נתן מפה של כל הדרך, בהפתחות שלה מההתחלה ועד לשחרור מוחלט וסופי, סוף הדרך. הווא אהב להציג את זה לתלמידים שלו. אני גם מקבל את התחושה שהוא אהב לפתוח לאנשים את התיאבון בהצגה הזו. אז אני רוצה לעשות את זה קצת הערב, להציג מין מפה של לאן התרגול הזה, פואנציאלית, יכול להוביל. אז אני רוצה לדבר על ארבע הג'אנות, מה שנקרא ארבע הג'אנות, שאלו מסבים של סמאדהי עמוק, הספגות עמוקה. זו מילה בפאלי, ובסנסקריט זה דהיאנה. כדי להתחיל, אני שם שאלה להחזיק בעדינות במהלך השיחה, ולשמור ברקע: מה קורה כשאתם שומעים על דברים האלו? מה קורה בתודעה, מה התגובה, ואיך אתם מקשיבים? אז, אם מישהו שומע על מצבים בהמשך הדרך, ביחס לאיפה שהוא עכשיו, מה התודעה עושה עם זה? האם הוא אומר שאיפה שאני עכשיו זה חסר ערך? 'זה לא שווה כלום, ואני רוצה את זה!' האם זה מבטל את החוויה הנוכחית? האם זה מוצא משהו בתיאור של משהו שאין לנו עדיין, וזה מוריד אותנו עכשיו? זו הביקורת הפנימית שוב. זה משתמש בזה כדי ללחוץ ולהתאכזר לעצמי. או שאנחנו שומעים משהו, וזה מכבה אותנו איכשהו. ואם זה מכבה אותנו, אז למה? מה הסיבה? אז שאלה קלה – איך אנחו מקשיבים לזה, ומה קורה כשאנחנו מקשיבים. רק לשים לב לתגובות. במובן מסויים, ואנחנו פה שלושה וחצי ימים, ובחמישה ימים אני לא ממש מצפה שרוב מה שאני מדבר עליו הערב יהיה נוכח בחוויה עכשיו. אנחנו פה רק כמה ימים. אבל לכמה אנשים שהיו פה הרבה יותר זמן, או שיש להם היסטוריה יותר ארוכה, וזה ידבר לחוויה שלהם. לחלק, אפילו בימים האלו, היו הצצות למשהו שנמצא מחוץ לחוויה הרגילה. אז אולי זה אפשרי. אבל לרובכם, עדיף לךהשען אחורה ולשמוע תיאור של לאן זה עשוי להפתח. נתתי המון עד עכשיו, ולגבי הערב, לא ממש צריך לעשות הרבה עם מה שאני אומר. אז.

הג'אנה הראשונה

התחושה הנוחה הזו, איך שהיא לא מופיעה, שעליו הצבעתי ועודדנו כאן, לאט לאט, ובאופן לא לינארי אנחנו מתחילים לפתח אותה. וכשהיא מתפתחת, התודעה אוהבת אותה יותר ויותר. זה נוח, מהנה, מרווח וכן הלאה. ובגלל זה, התודעה מתיישבת בה יותר. וכשהתודעה מתיישבת בה יותר, זה גדל. ונוצר היזון חוזר שם, ובסופו של דבר זה מתפתח, ויכול להיעשות יותר יציב. זה יכול להיעשות גם אינטנסיבי יותר, אבל לאו דווקא באופן ניכר. יש מילה: piti, פיטי, וזה מתורגם כ'גיל' או כ'תענוג', אבל בואו נשאר עם המילה 'פיטי'. זה קשה לומר, ולצייר קו מפריד, מתי התחושה הנעימה, צנועה ככל שתהיה, מתי היא מתחילה לנוע לאזור בו אפשר לקרוא לזה 'פיטי'. אולי זה ספקטרום, ואין ממש קו מפריד. אז אפשר לקרוא לזה פיטי. ויש הרה סוגים שונים. אם כ"א מכם היה מתאר עכשיו, היינו מקבלים הרבה תיאורים. כך עם פיטי. הרבה צורות, והרבה עוצמות. לפעמים ממש לא מדהים, ולפעמים כ"כ חזק שזה כמו שברק מכה בך. ומילים כמו 'אקסטזה', או 'חסד', הן לא מחוץ לתחום. אבל זו יכולה להיות פשוט חמימות, עקצוץ, רטט נעים, קלילות, יכול להיות בעל הרבה איכויות. אבל מה שהופך אותו ל'הוא' זו תחושה נעימה, שעולה מתוך מדיטציה. ואפילו זה… לפעמים לאנשים יש את זה מחוץ למדיטציה, מתוך פתיחות של היישות, ממוזיקה, או טבע, או פשוט פתיחות רגשית. והפתיחות הזו של היישות מאפשרת לערוצי האנרגיה להפתח, אם נשתמש בשפה הזו. והאנרגיה זורמת, ויש נעימות ורווחה שם. פיטי. אז הפיטי הזה מתחיל להכנס לחוויה, וזה יכול להיות ספורדי בהתחלה, ולהתייצב קצת, ואז ממש. ויש כל מיני בחירות שם. אחת – לשמור על הנשימה כמשהו שרוחץ את התחושה הנעימה הזו. ולפעמים הנשימה והפיטי מתערבבות, והן נעשות אתו דבר, והמתרגל נושם את התחושה הנעימה הזו. או שאפשר לעזוב את הנשימה, וללכת לרקע, או לאבד קשר איתה, והפיטי בא לחזית, והופך למושא של הריכוז. הדבר שהתודעה ממוקדת בו. ומתחילים לפתח את זה ולהתמקד בזה, ולתת לזה להתפשט ולמלא את כל הגוף. כך שכל הגוף מלא בתחושה נעימה. וזה יכול להיות ממש ממש נעים, או רק קצת נעים. אני אחזור לזה, אבל מידת האינטנסיביות פחות חשובה, מזה שהוא יהיה מפוזר ויציב. כשהפיטי הזה יציב, והוא נמשך דקות או יותר, והוא מרווה את הגוף, והתודעה ממש ממש נהנית מזה, ונספגת לזה וממש מתחככת בזה, מתפוגגת לתוך זה, נכנסת ומכירה את זה ממש, המצב הזה נקרא הג'אנה הראשונה, ההספגות הראשונה, או המצב הראשון של ריכוז.

לבודהא היו דימויים פואטיים יפים לג'אנות, ואני אקריא לכם אותם, לכ"א מהן. "הוא נכנס ושוהה בג'אנה הראשונה, והופך את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים לגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג. כפי שאיש-אמבט מיומן, או השולייה שלו, מערבב אבקת סבון בכיור מתכת ומתיז עליה בהדרגה מים, ומרטיב אותה עד שהלחות מרטיבה את כדור אבקת הסבון שלו", בימים האלה לא היו להם חתיכות סבון בסופר, אלא מישהו שמערבב אבקת סבון בקערה, בבית המרחץ, לכל רוחץ. "הלחות מרטיבה את כדור הסבון, מספיגה אותו ומתפלשת בו מבפנים ומבחוץ, ועם זאת הכדור עצמו לא נוטף. כך הוא עושה את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים בגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג."

זה דימוי די אקטיבי. האדם הזה מערבב משהו. אבל לפעמים, עם התחושה הנוחה הזו, ולהרבה מכם זה יהיה בעתיד, מישהו ממש מערבב את זה לגוף. אבל בפעמים אחרות זה יהיה הרבה יותר מעודן ופחות מעורב. זה יותר לתת לזה להתערבב, או לפתוח את המודעות, וזה מתערבב מעצמו. הבודהא בוחר משהו די אקטיבי. אז לומדים לעשות את זה, ועושים את זה שוב ושוב וליהנות מזה. וזה מתחיל להעמיק.

הג'אנה השניה

ועם הזמן, זה מבשיל. זה מבשיל למה שנקרא הג'אנה השניה. שהיא די דומה, אלא שכמה דברים שונים. ברקע, אפשר לומר, בג'אנה הראשונה, היה את הפיטי, והיתה שמחה ברקע. אבל הפיטי כ"כ חזק שלעתים קרובות לא שמים לב, אפילו, לשמחה שם. בג'אנה השניה השמחה עוברת קדימה, והפיטי לרקע. הפיטי עדיין שם במידה רבה, אבל מה שדומיננטי יותר בחוויה של הג'אנה השניה זו שמחה. שמחה שלא תיאמן. נביעה עמוקה ביישות של שמחה מאוד עמוקה ומספקת. הפקטור הנוסף של הג'אנה השניה. בג'אנה הראשונה, להרבה אנשים, אפשר להשתמש במחשבה מעריכה, ולחשוב קצת איך הולך במדיטציה, וקצת יותר לכאן או לשם. וחושבים על הנשימה: 'האם לאריך אותה', וכן הלאה. 'מחשבה מכוונת ומעריכה', זה נקרא. זה די נעלם בג'אנה השניה. התודעה לא יכולה לעקוב אחרי מחשבה בעת הזו. מחשבה, כמשהו שהמיינד כוקב אחריו, די נעלמת. ולא קורה כלום חוץ מהשמחה הזו. פעפוע יפה של שמחה. לבודהא יש דימוי יפה לזה.

"ממש כמו שהיה אגם בהרים, שמימיו נובעים מתחתיו", אז יש מעיין בהרים שמזין אגם, "ואין זרמים של מים שמגיעים ממזרח, מערב, צפון או דרום, והוא לא מתמלא מפעם לפעם על ידי מי גשמים, אז נביעת המים הקרירים הנובעת לאגם תגרום למים הקרירים להספיג, לכסות להרוות ולמלא את האגם, כך שלא יהיה חלק שם של האגם שלא יהיה מלא במים קרירים, כך גם הוא גורם לחדווה והשמחה שנולדו מריכוז להספיג, לכסות להרוות ולמלא את הגוף, כך שלא יהיה שום חלק של הגוף שאינו מלא בחדווה ושמחה." הם חיים באקלים חם, אז זה מאוד אטרקטיבי, בניגוד לכאן בדבון… אבל למאזינים, אתם יכולים לשמוע את היופי שבדימוי? אני מוצא את הדימוי הפואטי מדוייק להדהים. זה לוקח זמן.

הג'אנה השלישית

אבל מודט מתרגל לזה, ומתרגל לממש להספג בזה, ואחרי זמן מה, זה כאילו השמחה ממלאת את היישות כל כך, זה כמו מפל של שמחה, ויש מספיק. הלב מרגיש ש'יש לי מספיק', זה ממלא לגמרי. ומשהו קורה – זה מתחיל להתעדן. זה כאילו השמחה מתחילה להתעדן, והיא עוברת דרך כמה שלבים. יש שלב בו יש תחושה יסודית של שביעות רצון. וזה מעניין, אם אנחנו אומרים 'חדווה', או 'חסד' שמתאר את הג'אנה הראשונה, וששביעות רצון של השלישית, אנשים מעדיפים חסד, אם הם שומעים את זה. אבל יש משהו בשביעות הרצון הזו, היא ממש מספקת. זה לא ממש משהו שאנחנו זוכים לטעום בחיי היומיום שלנו. אלו מצבים שהם מעבר לטווח הרגשי ולטווח ההכרה שרוב האנשים יהיו רגילים אליו. זו תחושה יסודית של סיפוק, שביעות רצון,  הוהוא גם שליו להדהים. וזה מתחיל להבשיל, ותחושת השלווה צועדת קדימה. בנקודה זו, ה'באאז' של האסקטזה דהה, ומה שנשאר זו תחושה מאוד מעודנת, מתוקה באופן שקשה לתאר, של שלווה שמרווה את הכל. והבודהא:

"כפי שבבריכה של לוטוסים כחולים, אדומים או לבנים, חלק מן הלוטוסים שנולדו וגדלו במים פרחים שקועים במים, בלי לצאת החוצה מהם, ומים זכים מספיגים, ממלאים מרווים ומכסים אותם על עליהם ושורשיהם, כך שאין כל חלק של הלוטיסים האלו שלא ספוג במים קרירים, כך גם הוא גורם לשלווה, שהחסרה את החדווה (החדווה נעלמת בשלב זה) להספיג, לכסות להרווש ולהתפלש בגוף, כך שאין כל חלק של הגוף שלו שלא ספוג בשלווה".

במובן מסויים, לכל אחד השלבים האלו יש שלבים בתוכו, וזה יכול להיות שהשלווה הזו מתחילה להתרחב החוצה. היא מתחילה כאן, בגוף, ומתרחבת החוצה, וזה כאילו מישהו הוא בעולם של שלווה. הכל, כשהציפורים שרות, הן שרות שלווה. הכל נעשה צבוע באופן הזה. הכל מדבר שלווה. זה מאוד קשה, במצב כזה, להיות מופרע על ידי צלילים, למשל.

ושוב, מפתחים את זה, וזה צריך זמן, ובסופו של עניין זה מעמיק, ועוברים לג'אנה הרביעית, והמתרגל מוצא את עצמו ספוג ועטוף במצב של דממה מוחלטת. התודעה והגוף נעלמים, מתפוגגים לדממה. הגוף פשוט, כל מה ששם זו תחושה של דממה יוצאת דופן. וכך גם התודעה. הדממה, עם זאת, היא מאוד בוהקת. יש תחושה אמתית של חיות יוצאת דופן. לפעמים זה בוהק ויזואלית, לפעמים כל המצבים האלו הם בוהקים ויזואלית, ויש מין אור לבן-זהוב. ויש תחושה יוצאת דופן של נוכחות ותחושה של ממש להיות שם. הרגע הזה, מאוד חי, מאוד נוכח. וזה גם מאוד מעודן. אז מה שקורה שם זה שהמצבים נעשים יותר ויותר מעודנים. במובן מסויים, החדווה, ביחס לדממה הזו – זה די גס, מזמזם וצוהל. זה משהו מאוד מאוד יוצא דופן ומעודן, ומזוקק. אחד הדברים שקורים כאשר התודעה מעמיקה דרך זה זה שהתודעה עצמה נעשית מאוד מעודנת, ויכול לשים לב ולהשאר עם מושאים מאוד מעודנים. אז השלווה, בג'אנה השלישית מאוד מזוקקת, ואנחנו מאמנים את התודעה להשאר עם הדרגה הזו של זיקוק.

לפעמים אנחנו שומעים על זה, ואנחנו רוצים 'למהר דרך' כל זה, אבל אני חושב שזה יותר מועיל עם מישהו לוקח זמן עם כל שלב, ולתת לו להבשיל בעצמו. לפעמים אפשר לנדנד לו'צת, אבל לרוב הוא מבשיל בעצמו.

"הוא יושב וממלא את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה, כפי שאדם היה יושב מכוסה מראשו ומטה בבד לבן, כך שלא יהיה שום חלק בגופו שאינו מכוסה בבד לבן, כך גם הוא יושב ומרווה את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה." זה נשמע פחות דרמטי, אבל ללא יוצא דופן, מתרגלים מוצאים אותם יותר ויותר יפים ככל שהם מעמיקים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: מאמץ נכון והקשרות נבונה, חלק 2: על התמודדות עם קשיים, מאמץ נכון ואיזון

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


גישה לקשיים

גישה היא ממש חשובה. מיכאלאנג'לו, בגיל 87, אחרי 'דוד', אמר: 'אני לומד איך לפסל'. וגם מישהו מואר לגמרי – עדין לומר. לצפות לגלים זה חלק חשוב בגישה. זה לא ירגיש טוב כל הזמן, אלא עליות ומורדות, מכשולים, הגוף יתכוו., עצבנות. ואם השאלה יכולה להיות: 'מה אני יכול ללמוד כאן?' תרגול סמאת'ה זה לא רק שדברים ירגישו טוב, אלא גם – מה אני יכול ללמוד כשדברים לא מרגישים טוב. לפעמים בתרגול כזה מדברים על השתקעות של התודעה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות כ"כ מקובעים על היציבות של התודעה שלנו, אלא לקחת צעד אחורה ולראות תמונה גדולה: מה אני מזין בתהליך הזה, אפילו כשזה לא מרגיש טוב. אולי זה בורח, ואני מחזיר שוב ושוב, ואני בעצם מפתח סבלנות. האם אני יכול לראות את זה? הראייה של זה מאפשרת לזה להרגיש משמעותי, וזה עושה הבדל גדול. אולי התרגול של סבלנות חשוב כמו ריכוז, בעצם? אם התודעה בורחת, ואני מנסה לא להיעשות מעורב בשיפוט, וקוצץ אותו, אנחנו מחלישים שיפוט. זה ממש חשוב. אז יש תמונה גדולה יותר מאשר להיעשות מרוכז ולקבל ציון טוב על זה. סבלנות, אי שיפוט. מפתחים את השריר של התודעה, הוא הולך, ואנחנו מחזירים. או כשזה לא הולך טוב, להביא שאילה: 'מה הסיבה שזה לא הולך טוב, מה אני יכול לעשות?' הרוח של שאילה זה גם משהו שאנחנו מטפחים, וזה ממש חשוב. לא בזבוז זמן. לפעמים ביחסים למטרה, אנחנו מתקבעים על התוצאה, ומאבדים את הרגישות למה קורה ברגע, שיכול לעזור לנו לנוע. זה יכול להיות די מעודן. אנחנו בתוך המדיטציה, ויש קצת 'הםם, זה לא טוב מספיק'. אנחנו רוצים משהו שאולי טעמנו כבר, ויש השענות קלה קדימה, ברגע. שימו לב. ואם זה שם, האם אני מדלג על לדאוג לתאנים עכשיו? האם אני מעורב בתרגול, או שהלכתי לעתיד, או וויתרתי? האם אני שם לב למודעות הרחבה? האם אני משחק עם הנשימה? האם אני משחק עם רמות המאמץ?

מה מועיל למאמץ נבון?

אחת מהרשימות של הבודהא היא ארבעת הבסיסים להצלחה. לא שומעים עליה הרבה. אם אתה רוצה להצליח במשהו, כולל מדיטציה, צריכות להיות ארבע איכויות, שצריך לבדוק שהן שם. תשוקה; עקשנות; מכוונות ותשומת לב מלאה; חדשנות. לבדוק אם התשוקה שם. אנחנו צריכים לרצות את זה. צריך להמשיך ולנסות, בעיקשות, לקום וליפול. מכוונות. אתה עם הנשימה, ואתה עם הגוף, ונותן לזה את כולך. מעורב בתהליך. איך הנשימה? מה מרגיש טוב? מאיפה לנשום? האם אני עם כל הגוף? האם מלוא הישות שלי שם? וזה כך לכל דבר. אם אתה רוצה לכתוב רומן, או נובלה. ארבעת הדברים האלו צריכים להיות שם, אחרת זה לא יקרה. אז הדבר האחרון – וימאמסה – זה מין אינטיליגנציה יצירתית, יצירתיות, אנחנו מגיבים ומשחקים. אולי ללכת לגישה אחרת, למטא. או אם אין השראה, להרהר במוות. אנחנו יכולים להיעשות עצלים, כי סדרי העדפויות שלנו לא מיושרים.

אז. פקטורים של מאמץ נבון. הוא צריך שיהיה בו 'מיץ'. לעתים כ"כ קרובות אנחנו ניגשים לתרגול מ'צריך'. אני 'צריך' לעשות את התרגול הזה. 'צריך לעשות סמאדהי', 'צריך יותר טוב לב'. כמה מהמאמץ בא מ'צריך'. זה ממש מהותי. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה. ועם זה השאלה: 'האם אני עושה את זה נכון, או לא?' ויש פחד מאחורי השאלה הזו. הרבה פחד. כשהתרגול מגיע משם, מ'צריך' ו'האם אני עושה את זה נכון?' הוא יתייבש, יישבר, או יפגע בקיר. האם יכול להיות 'מיץ' של לגשת לתרגול מעניין, אהבה, או תשוקה, אפילו. אנחנו רוצים משהו. לא צריכים להיות משהו, אלא ממש רוצים.  

אז מאמץ נבון צריך אמון, ותחושה של אפשרות. אנחנו צריכים להרגיש שמשהו הוא אפשרי עבורנו, אחרת לא יהיה איזון וחכמה במאמץ. כם התרגול הזה, אנחנו מתחילים לראות, באופן חווייתי, שאנחנו אף פעם לא רחוקים מתחושה נעימה. גם כשיש כיווץ, קושי, אך פעם לא רחוק משהייה נעימה.

איזון

לקפוץ לעניין האחרון. איזון. וזה פועל, balancing, כלומר, יש שם תגובתיות בריאה, וזה לא עניין סטטי. לפעמים אנחנו מדמיינים שנשים את החוגה על חמש, ונפעיל 'קרוז קונטרול'. אבל זה לא ככה, אלא יש תנועה וגמישות שם. תמיד ישנה שאלה: האם אני 'יותר מידי' או 'פחות מידי?' צמוד מידי או משוחרר מידי? זה תמיד חלק מהאמנות, המשחק עם המאמץ. וגם, כשאנחנו מעמיקים, המודעות של מתי יש יותר מידי או פחות מידי נעשית יותר ויותר מעודנת. אנחנו יותר ויותר מעודנם שם. וזה מאוד מדורג. חלק גדול ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר 'רגישות'. הבודהא אמר שמאמץ נכון זה כמו להחזיק ציפור. אם אתה לוחץ אתה תהרוג את הציפור, ואם אתה רפוי מידי – היא תברח. עם התודעה, אם אנחנו לוחצים חזק מידי יש לזה אפקט מצחיק. ראשית, אפשר להרגיש את זה בגוף. אם אתה לוחץ חזק על התודעה שתשאר עם הנשימה, זה יורגש בגוף. אז תנו לגוף לשקף לכם מתי זה יותר מידי. וגם תשימו לב שכשאתם לוחצים חזק, זה לוחץ על התודעה, וגורם לו ליצור יותר מחשבות. לשים לב לזה. כשאני מרגיש 'יש כ"כ הרבה מחשבה', זה כי אנחנו לוחצים מידי על המיינד. זה כמו כדר. עם האובניים שם. אם הוא לוחץ מידי, או פחות מידי. צריך ממש רגישות, ואם יש מיומנות אפשר ממש להרגיש – מהו הלחץ הנכון. ההכדר המומחה יוכל להסביר לשוליה, וחלק מזה אי אפשר ממש לומר, כי אלו דברים מאוד מעודנים, האופן בו מגיבים ללחץ, והאופן בו מעצבים דברים או מעודדים. וכך זה במדיטציה. כמו שהזכרתי, בנקודה אחת או אחרת, המיינד ימרוד. מפעם לפעם, ללא ספק. 'השאר עם הנשימה'. 'אני לא רוצה'. מה שיכול לעזור זה להרגיש את המאמץ, את הגישה, ולהשתמש בנעימות, תהיה אשר תהיה, לרחוץ את הרווחה הזו עם הנשימה. גישה רגועה. זה יכול להיות מאוד עדין. הנשימה, המאמץ, מאוד עדינים. זה כמו, אפילו הדימוי שיש לי, של לרחוץ תינוק, ואתה מחזיק את הראש של התינוק. אפילו יותר עדין מזה. רוחץ בתחושהת הנעימות עם הנשימה. אז ההנאה והנינוחות הן חשובות למאמץ. אם אנחנו מחוברים ומזינים את תחושת הנוחות הזו, זה מקל על המאמץ, במקום מין חתירה יבשה. ולאורך זמן, בהדרגה, באופן לא לינארי, אנחנו נעשים יותר ויותר מיומנים, ויש יותר ויותר עדינות בהחלקה השל המקומות הלחוצים, בהתפוגגות שלהם, איוד שלהם בגוף, עם הנשימה, המגע שם התודעה, האופן בו אנחנו תופסים את הנשימה. יותר ויותר מיומנות ועידון שם.

עוד אפשרויות למשחק עם הנשימה

אז, כמעט בסוף, אני אזרוק שלושה דברים שאני אומר מחר בהנחיות. להיות מודעים לכמה כבדה וכוחנית התודעה ביחס לנשימה ולגוף. להיות מודעים לזה, ולפעמים לראות אם המיינד יכול להיות ממש עדין, כמו נוצה. קל כמו נוצה. נוגע בגוף עם תשומת הלב. אז מודעים לנושא הזה של קלילות וכבדות, ולחקור את זה, במיוחד לתחום של כל הגוף. משהו לבדוק ולחקור. דבר שני. הנשימה באה פנימה והחוצה. יש לנו את הנשימה פנימה והחוצה. ויש גם, איך לומר, רמה יותר עדינה של אנרגיית נשימה, שהיא לא כ"כ נעה פנימה והחוצה, אלא זה הטון ברקע של הבלון הזה, ולהתכוונן לזה גשדה אנרגיה, מרקם, רטט. וזה נעישה 'הנשימה'. או הנשימה המעודנת, או, הנשימה והגוף מתאחדים במודעות כזו, והנשימה פנימה והחוצה אולי נמשכת, אבל זה רק פן של מה שקורה. ויש איכות שקטה יותר ומעודנת יותר של 'אנרגיית רקע' של הגוף, ואנחנו רוצים להתחיל להתעניין בזה. דבר אחרון. במדיטציה המונחית הבוקר, אופציה אחת, שאני חושב שאמרתי – היתה של הנשימה באמצע הגוף ומתרחבת. אולי זה יכול להיות שאנרגיית נשימה מקיפה את הגוף. יש את הגוף, והיא מוקף אנרגיית נשימה, והגוף נושם דרך כל הנקבוביות של הגוף? מאוד מיומן. ואנחנו יכולים להנמס לאנרגיית הנשימה שמקיפה אותנו. להפתח לזה. אז אני אביא את זה שוב מחר. אבל יש אפשרות לתפוס את הנשימה סביב הגוף. אוקיי.

סיכום

אז, הרעיון הזה של איזון המאמץ, מעכשיו ועד יום מותנו, זה חלק מהתרגול. זה בסדר שזה חלק מזה, אנחנו רוצים ללמד את עצמנו. אם אנחנו עושים איזון כזה, אם המאמץ נכון, אם אנחנו אכפתיים, ויש משחק, סבלנות, רגישות ויציבות, אם כל זה שם, זה חצי מהקרב נוצח שם. ואז אנחנו לא צריכים לזרוק את התינוק עם מי האמבט, שזו סכנה אם אנחנו מזיחים את כל הנושא של מטרות. אם אנחנו נותנים לזה תשומת לב רצינית, נאבקים בזה במובן הטוב, אחנו לא סוגרים דלתות לעצמנו. אנחנו לא סוגרים את הדלתות למה שיכול להיות ממש ממש יפה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: מאמץ נכון והיקשרות נבונה חלק 1: על מטרות וביקורת פנימית

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


מה שאני רוצה להכנס אליו הערב קצת זה הנושא של מאמץ נכון והקשרות נכונה. ובעיקר מאמץ נכון, יש לזה הרבה צדדים ורמות. במובן מיקרוסקרופי, מה קורה בתרגול שלנו בהקשר של מאמץ, ממש חיוני, וגם בהקשר של התמונה הגדולה – איך אני בחיי ביחס למאמץ, למטרות, התקדמות ודברים כאלו, ונגעתי בזה, אבל אני רוצה להכנס יותר לעומק.

מטרות בדרך הרוחנית

אז אם נתחיל עם התמונה הגדולה. זו שאלה, אני מרגיש, ממש חשובה: מהו היחס שלי לרעיון ולתחושה של מטרות בדרך הרוחנית; של התקדמות בדרך. זה ממש מהותי עבורנו, מסתבר, להיאבק קצת עם השאלה הזו, כי זו שאלה לא קלה לרוב האנשים במערב היום. יכול להיות לנו הרעיון של 'רק להיות', מה שזה לא אומר. אבל כמו שאמרתי אתמול, הבודהא, בעצם לא אמר כך, או דיבר בכיוון הזו. רעיון כזה יכול להיות מאוד מועיל לעתים, כגישה אחת ב'מזנון' של הגישות שלנו, אבל אם זו הדרך הבלעדית בה אנחנו ניגשית לדרך, אז לתרגול יהיה מעט מאוד דמיון לשאר חיינו. כי חיינו מלאים מטרות. נתתי את הדוגמא של נהיגה במכונית. אני צריך להגיע, ולפעול בכיוון. אם אני הולך לשירותים, אני צריך את המטרה של לשים את העניינים בקערה הזו. ואחרים מאוד אסירי תודה על זה. אם אתה ביחסים, אפילו ידידות, יש מטרה שזה יעבוד, שתהיה יותר הרמוניה, ואם יש שבר, או אי הרמוניה, יש מטרה לרפא, ולעבוד לקראת משהו שעובד. אולי זה לא יהיה הפריים שניתן לזה, אבל זו שאיפה שחשוב שתהיה. מטרות הן לא בעיה, ושאיפות בטח שלא. איפה שאנחנו סובלים זה בהשקפת העצמי שמתגבשת סביב מטרות. העניין של מדידת-עצמי; האם אני טוב מספיק או לא, אין אני ביחס לאחרים. 'אני' ו'מודד' ו'משווה' הולך יחד. כשה'אני' ביחס למטרה לוכד את השקפת העצמי, שם הקושי. 'אני לא שם'; 'היא שם', 'הוא שם', ואני לא. ואני יוצר תחושת עצמי סביב כישלון, סביב להיות איטי, או טיפש, או לא-כשיר-רוחנית, או משהו כזה. אז השאלה היא – אם אני זורק את כל הרעיון הזה מהחלון, אז האם התפיסה שלי את הדרך הרוחנית מקוצצת? האם יש לי יחסים מכווצים, וגירסה מכווצת של רוחניות? ולפעמים, זה די נפוץ עבורנו במערב לעשות את זה. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע, אבל אנחנו נוטים לעשות את זה – לטאטא את כל הפן הזה, את הרעיונות האלו הצידה. וזה קל להכנס לדימויים לגבי הדרך הרוחנית. אפילו מורים יכולים לעשות את זה. מורה אמרה לי שהיא לימדה בעיר אירופית מאוד עשירה ושופעת. והיה לי שיעור ערב, ובפעם הראשונה שהם נפגשו, והגיעו עשרים מנהלי עסקים, ישר מהעבודה, חליפות וכל זה. מנהלים בכירים, ובאחורי הראש היא חשבה: 'זה מאוד שונה, מעניין איך זה ילך'. ואיך שהשיעור התחיל, מה שהם עשו זה להפעיל את הגישה של 'כל הכוח קדימה', שהם הפעילו בתאגיד, והיא אמרה שזה היה נפלא. והיה לה דימוי שאנשים רוחניים חיים בטוטנס (מעין פרדס-חנה של אנגליה, י"א) שלובשים שרוואלים. אני מתנצל בפני אנשי טוטנס.

אם אתם קוראים את הדרשות, הבודהא השתמש המון במילה 'לחתור', וזו מילה שנעלמה מתרבות הדהרמה המודרנית במערב. ויש לזה סיבות טובות, אבל הבודהא אומר את זה כל הזמן: 'תחתרו לקראת המטרה'. ובאותו זמן, הוא לא טיפש לגבי זה, הוא מכיר שבתהליך של כמיהה למשהו, תנועה לעבר מטרה יהיה, מה שהוא לפעמים קורא לו 'המצוקה של המתרגל'. תהיה מידה מסויימת של אי-סיפוק. אני רוצה להיות שם, ואני כאן. והוא אומר – זה יהיה שם, לעתים, וזה בסדר. אפשר לכלול את זה. אז מה שאנחנו באמת צריכים, אני מרגיש, זו גישה בריאה של תנועה כלפי שאיפות ומטרות, כלפי מאמץ. במובן מסויים, השאיפות שלנו יתנו לחיינו כיוון, ובכך מיישרות אותנו עם מה שיפה, ונותנות לחיינו אצילות. אחד המורים שלי אומר שחיים ללא שאיפות או מטרות הם, וזה דימוי קצת לא-נעים, הוא אומר שזה כמו להיות דג משכשך בבריכה. אתה משכשך, ושום דבר לא ממש קורה. זה חלק מהאמנות, המאבק עם זה, העבודה עם היחסים עם מאמץ, זה חלק מהאמנות של מדיטציה, אין שאלה. אז, למה אנחנו מתרחקים מהנושא של מטרות, של שאיפות בהירות? ובכן, יש את הכאב של השקפת-עצמי; העצמי נכרך סביב העניין. מהרעיון של הצלחה משתמע רעיון של כשלון, ואנחנו חוששים מהקצה הזה של הדברים. שאם אני אשקול את הרעיון של הצלחה, אני מזמין את הרעיון של כשלון. וזה נכון. אבל מהפחד שהעצמי שלי יזהה את עצמו עם כשלון – אני זונח את כל העניין. ויש לזה עלות. יש לזה מחיר עמוק. לפעמים אנחנו עייפים פשוט. עייפים מהחיים. ולא רוצים עוד משהו לשאוף אליו, לא רוצים עוד מטרה. לפעמים, וזה חשוב, אנחנו עייפים מזה שיש לנו מטרות שהן לא משמעותיות עבורנו. אלו דברים שאנחנו חותרים אליהם, אבל שבאופן עמוק הם בעצם לא חשובים לנו, והחיים שלנו עלו על הרכבת של משהו שהוא בעצם, במובן מסויים, חסרי משמעות עבורנו. ואז ברור שאנחנו רוצים לעזוב את כל העניין של מטרות. לפעמים מטרה אצילית ויפה, אתם יודעים – התעוררות, רצון לפתח לב חסר גבולות. אפילו מטרה אצילית יכולה להתחיל להרגיש חסרת משמעות, אם אנחנו מחליקים ליחסים איתה, וזה מאוד קל, לגלוש ליחסים מעוותים או לא מועילים איתה. ואז גם מה שהוא אצילי נעשה חסר משמעות. מאבד את היופי שלו. אם, איכשהו, בדרך בה אנחנו רואים את זה אנחנו מעוותים שם משהו. הבודהא אמר פעם: 'בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת'. אז מטרת הדרך היא לנטוש השתוקקות, זו דרך לומר מהי התעוררות. והוא אמר – בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת. להשתמש בתשוקה, בשאיפה ובהשתוקקות כדי ללכת אל מעבר אליה. לפעמים אני תוהה אם הבעיה שלנו, לפעמים אני תוהה, שזה לא שיש לנו יותר מידי תשוקה, אלא שאין לנו מספיק. איכשהו לא נתנו לזה לבעור ביישות, לשקוע ביישות, לאש הזו. או שאנחנו לא סלקטיביים מספיק עם התשוקות שלנו; לא בוררים. קצת זה, קצת זה, קצת תענוג. לא מבקשים הרבה. אנחנו עושים דמוניזציה לתשוקה, אבל אולי בעצם אין מספיק מזה.

מה הוא מאמץ נבון?

אז מה יהיה מאמץ נבון? וזו שאלה ממש חשובה, ואני מרגיש שהמילה 'מאבק' היא חשובה. אנחנו ממש צריכים להכנס לזה בחיים שלנו, ויהיו שם יחסים שונים עם זה. אז צריך לחשוב מה זה עשוי לכלול, ואפשר לראות שלושה פנים. אחד – לאין אני מפנה את המאמץ? השני, מה מעורב במאמץ נבון, ומה לא? מה חלק מזה, ומה לא? והשלישי, השאלה של איזון. ואני אכנס לכולם.

הראשון: לאן המאמץ מכוון? זה ממש חושב. כשהבודהא דיבר על 'מאמץ נכון' הוא סיכם את זה כחלק מהדרך שמובילה לשחרור. והוא אמר: ישנם ארבעה מאמצים נכונים. 1. המאמץ להביא איכויות יפות, מיומנויות, של הלב והתודעה. כמו שאנחנו עושים כאן, מנסים לטפח מצב של רוגע אנרגטי, סמאדהי. זה מאמץ נכון. להביא את מה שנכון ויפה. כולל נדיבות, מטא. 2. וכשזה עלה, לשמר אותו. אז כאן אנחנו עובדים עם הנשימה, וזה מרגיש טוב, והגוף והתודעה מרגישים מאוחדים ויציבים. האם אפשר רק לעודד את זה להשאר קצת? להתמיד? זה המאמץ הנכון השני. 3. השלישי הוא לנטוש את האיכויות ההפוכות, הלא מיומנות, לא מועילות, לא מיטיבות, לא יפות. לא שהן לא יעלו, לא שהן לא חלק מלהיות אנושיים, אבל אנחנו מעוניינים בלהרפות מהם. כשיש עצבנות, קנאה, כעס… דברים לא מועילים. חלק מאלו, ואני לא אכנס לזה, זה יותר מעניין. אולי בכעס, למשל, יש חלקים מועילים. לנטוש את מה שלא מועיל. והאחרון: 4. למנוע את עלייתו של מה שלא מועיל. אז מה שאני עושה עכשיו, שאני מטפח את האדמה כדי שעשבים לא יעלו. אני לא יודע הרבה על גינון, אז אני לא יודע אם ואיך זה אפשרי. משהו שאנחנו עושים שמונע את עלייתם של מצבים לא מועילים. אז לאן זה מכוון? לקראת זה. והתעוררות. זה מכוון להתעוררות, הארה,  שחרור, ניבאנה. כל מילה שתבחרו. באופן מעניין,אנשים מסויימים לא מוצאים את זה מעניין כל כך. וזה בסדר גמור, ואני מקבל את זה. אבל לאנשים מסויימים זה ממש כן. וזה עניין שלם שלא נכנס אליו. או הרעיון ש'אולי יש משהו חסר-מוות שניתן להבין'. משהו שהוא מעבר למוות, וזה משהו שאנחנו יכולים לדעת, והידיעה של זה ממש משחררת, באופן שלא-יתואר. אז המאמץ הנכון הוא בכיוון הזה. וזה מעניין לאנשים מסויימים ולא לאחרים. אבל ארבעת המאמצים הם תמיד: להוליד את מה שיפה, לשמר, ולנטוש ולמנוע את מה שלא יפה.

יש אנשים, כשאני אומר 'מעבר למוות', שזה לא מהדהד טוב לאנשים מסויימים. אבל אני אומר את זה, כי לא לומר את זה יהיה חוסר צדק כלפי השאיפות שאולי יהיו חיות בשביל חלק. אז מה כלול במאמץ נכון? אני מרגיש, שהקשרות נבונה נחוצה. מה זה אומר? אז, אנחנו צריכים, בעצם, להקשר לאכפתיות שלנו לאתיקה, אכפתיות למה שאנחנו מביאים לעולם. צריכים להקשר לסמאדהי. צריך להקשר לתובנות שלנו. להקשר לסילה, סמאדהי ופניה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו לא אמורים להקשר לכלום, אבל אני לא בטוח אם זו הדרך הטובה ללכת בדרך הזו, וזו גם לא היתה הדרך שהבודהא לימד. תינוק דטן צריך להקשר לאמא שלו. הוא חייב את זה. ההקשרות לדבר טוב. זה בריא, ההקשרות של האם לתינוק ושל התינוק לאם. תיאוריית ההקשרות המודרנית מתארת איך זה קורה, ואיך לדאוג לזה, ומה קורה לתינוק ולצמיחה שלו כשזה לא שם. אז הקשרות היא חשובה כדי שמשהו יגדל. וזה אותו דבר על הדרך. תינוק מוזן על ידי ההקשרות לאם.

עם תחושה של איזון. אם האם, כשהתינוק נעשה עצמאי, והיא לא יכולה לשאת את זה שהוא מתרחק, אז היא נקשרת יתר על המידה. זה אותו דבר עם ההקשרות למה שיפה בדרך. מה בריאה, ומתי זה יותר מידי. וגם, בסופו של דבר אנחנו מוותרים על ההקשרויות האלו. מתירים עצמנו מההיקשרות לאתיקה, וזה לא אומר שאנחנו מפסיקים להיות אתיים, רק שאין הקשרות שם. מתירים את ההקשרות לתענוג של סמאדהי. זה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים לתרגל אותו. אפילו, אנחנו מתירים את ההקשרות לתובנה. אפילו תובנה היא לא מטרת הדרך, אלא שלב בדרך לשחרור. אז אפשר להתיר את עצמך מהדברים האלו, אבל רק אחרי שהיה לך מספיק, שתפסת את זה באופן מלא. הבודהא לא אמר: 'תרפו מהכל, עכשיו. פשוט תרפו'. הוא לא לימד כך. מה קורה אם אנחנו מנסים לעשות את זה? אנחנו פשוט נשענים בחזרה על ההקשרויות הסמויות, או הבלתי מודעות… לא מודעים ליער שלם של הקשרויות שפועלות. אין שם את עומק התבונה, או העדינות. נופלים בחזרה על הקשרויות ברירת מחדל, ברורות או סמויות. בלי הקשרות לסילה, סמאדהי ותובנה, אין לנו את המינוף על מנת לשחרר את עצמנו מההקשרויות הפחות מועילות שיש לנו. אז נחשוב על סולם. מטפסים על הסולם לקראת שחרור, ובמובן מסויים, אתה מחזיק את השלב למעלה, וההחזקה הזו מאפשרת לך להרפות את מה שמתחתיך. או שאתה דוחף עם הרגל את השלב. אתה נסמך על משהו כדי להגיע למשהו אחר. לעתים קרובות, בעיקר סביב סמאדהי, אנשים שואלים אם הם לא ייקשרו לזה. לפעמים אנחנו מודאגים מההקשרות לסמאדהי, אבל החיים שלנו מלאים הקשרויות שאנחנו לא מודאגים מהם. איפה שאנחנו גרים, מה שאנחנו אוכלים, כל מיני דברים כאלה. למה אנחנו מודאגים מאחד, ולא מהאחרים? לבודהא יש את הדימוי של רפסודה, והשחרור זה החוף השני. ואנחנו נעים מחוף הסבל לחוף השני, ואתה משתמש ברפסודה כדי לחצות. אבל אתה לא נוטש את הרפסודה בחוף האחד, או באמצע. אתה לא שובר את הרפסודה להדליק מדורה בחוף הזה, ורוקד בניצחון כי שברת את הרפסודה ואתה כבר לא קשור אליה. אתה עוד בחוף הזה. או, יש לי מכונית, ואני רוצה לסוע לאנשהו. אז האם המכונית תשאר לנצח? ודאי שלא. אבל היא תביא אותי למקום הנכון. האם היא תתקלקל? האם ייגמר הדלק? בטח. אבל אני יכול לתקן אותה, יכול לתדלק.

מהו חלק ממאמץ נבון, ומה אינו חלק?; עבודה עם ביקורת פנימית

הפן השני – מה מעורב, מהו חלק, ממאמץ נכון, ומה לא. אנרגיה אחת, חשוב מאוד, קונסטלציה שהיא לא חלק מהעניין זה הנושא של הביקורת הפנימית. ובקלות היינו יכולים לדבר על זה שעה. זה כ"כ רווח וייחודי לתרבות שלנו, הקול ששופט אותנו: 'זה לא טוב מספיק, עוד לא שם, לא עשית את זה נכון', וכל זה. תמיד מאשים, תמיד מבקר, תמיד שופט או משווה באופן שלילי. זה, אני חושב, ממש עניין גדול בתרבות שלנו במערב. זה ענק. ויש לזה כוח ענק, פנימית – כמה כוח יש לזה בחיים שלנו. ממש משהו שצריך לבדוק. עד כמה הביקורת הפנימית, וזה לא שם לכולם, אבל להמון אנשים, עד כמה זה מכוון את הבחירות, מושך בחוטים, כמה סמכות יש לזה? וכמה סמכות יש לזה בתרבות הדהרמה? גם בתרבות הכללית, וגם בתרבות הדהרמה? האם ישנם דברים שאולי אנחנו לא מדברים עליהם כמורים, כי איכשהו הם, הביקורת הפנימית בהרבה אנשים תשמע אותם, וזה יכאיב, והאם זה משפיע על תרבות הדהרמה בכלל? אם אני מרגיש שכשאני אומר משהו, ומרגיש כאב בתגובה לזה, אז אני לא אומר את זה בכלל, ואם כך אני עושה, מה זה עושה לתרבות הדהרמה. אם אני משמיט דברים כמו ניבאנה, המצב חסר-המוות, אפילו סמאדהי, בגלל שזה כואב לי להרגיש את הכאב מאחרים, אני מרגיש שזו שאלה ענקית במערב, כתרבות דהרמה. וקולקטיבית אנחנו צריכים לגשת לזה. יש כ"כ הרבה כאב כרוך במבנה הזה, ויש לו כ"כ הרבה כוח בגלל זה. וגם, זה אפשרי, מאוד אפשרי להיות חופשי לחלוטין מזה. לא משנה כמה זה גרוע עכשיו, זה אפשרי להיות לגמרי חופשי מזה. וזה יכול לקרות בהדרגה, ואני יודע את זה מתלמידים שעבדתי איתם לאורך זמן, ויכול לקרות באופן פתאומי מאוד. וזה לגמרי אפשרי להיות חופשיים לגמרי מזה.

אז אני רוצה לבלות זמן בדיבור על מבנה של הביקורת הפנימית, ואיך לעבוד איתו. כמה אסטרטגיות.

אפשרות אחת היא – לפנות אליו, ולשאול אותו: 'אם אני אשיג את מה שאתה אומר שאני לא טוב מספיק כי לא השגתי אותו, האם תהיה מרוצה?' ויכול להיות שהוא יאמר: 'כן, אני אהיה'. אבל תשארו עם זה, ותראו אם ה'כן' הזה הוא נכון. 'באמת?' 'האם אתה אומר לי את האמת?'. ומה שתראו זה שהוא מלא אוויר חם. לא משנה מה, לא משנה מה אתם משיגים, זה לא יהיה מספיק בשביל הביקורת הפנימית. אתם מתחילים לראות שזה עניין לא הגיוני, לא סיבתי שקורה. וזה, אי אפשר לקחת את זה ברצינות, כי זה לא רציונלי ולא חכם. לפעמים יש 'בליפ' של 'לא טוב מספיק', וזה פשוט משהו לא רציונלי.

ואפשר לקחת את זה ממקום אחר. זה טוב לא להיות מסופק על הדרך, עד שאתה בודהא. עד שסיימת. ויש אי-שביעות-רצון בריאה. ואתם יודעים שאני יכול להתפתח יותר, להבין יותר לעומק, זה אפשרי. ואני לא מסופק עד שאני שם. יש חלק שלא יהיה מסופק עד אז, ויש אופן בו זה בריא. מה שהולפך את זה ללא-בריא זו הנקודה בה הופך להערכה עצמית. כשאנחנו מגדירים וכובלים את העצמי בהשקפות שמסתמכות על זה. זה הופך למשהו שנע מן השאיפות שלנו לעבר הגדרה עצמית, ואנחנו כרוכים בזה, וזה כואב ושורף.

אפשרות שלישית. לשפוט את העצמי זה לא מועיל, אבל אם אנחנו שופטים משהו, אולי לשפוט את הכוונות שלנו? אנחנו קצת יותר בשליטה של הכוונות שלנו, יש לנו כוונה לסמאדהי, לטוב לב, לנדיבות. יש לנו פחות שליטה על התוצאות. יש יותר מידי פקטורים אחרים ששולטים בתוצאות. יש לי כוונה לסמאדהי, אבל אולי שמעתי חדשות רעות, או יש לי שפעת. אני לא בשליטה על הזרם של תנאים מהעבר וההווה שמשפיעים על התוצאה. אם אני שופט את עצמי בהתבסס על התוצאה, זה לא נבון. אם אתה שופט את עצמך, שפוט את הכוונות. האם אפשר לכבד את העצמך על הדברים הנכונים? כבוד עצמי, בתרבות שלנו, נשען על דברים לא נכונים. כמה אני יפה, כמה עשיר, כמה זה או אחרת, איזה סטטוס יש לנו, וכן הלאה. ותחושת העבוד העצמי שלנו נמדדת בקווים האלו. האם אנחנו יכולים להריץ אותה במסלולים בריאים יותר? לכבד את עצמנו על הדאגה האתית? היופי של השאיפות, הכוונות? על מעורבות שלנו בתהליך של לדאוג למשהו שממש חשוב לנו? זה משהו לכבד.

ולפעמים זה שווה, לכוון את התודעה לכיוון החיובי, ולשבת בתחושה של הטוב שלנו, בתחושה של מה אנחנו מוקירים או מעריכים בעצמנו. זה לא כ"כ פופולרי בתרבות. זה נשמע אגואיסטי או משהו. אבל למה לא להזכיר לעצמנו את האצילות שלנו, את השאיפות היפות, את הדאגה האתית? ובמדיטציה לשבת עם זה, להביא את המיינד לזה. לשהות בזה. אנחנו, בד"כ, שוהים עם ההיפך המוחלט. וזה הופך להרגל, הרטנוניות. ואנחנו חושדים דווקא בשהייה ביופי שלנו ובכבוד, במקום לחשוד ברטינה העצמית. זה הפוך.

הבודהא עושה הבחנה חשובה בין פעולות ומהות. במקום לשפוט אנשים, עדיף להעריך האם פעולה היא מועילה או לא. הדבר הזה שאני עושה, התגובה הזו – האם היתה מועילה או לא? לא לשפוט את העצמי בזה, אלא להעריך – האם הפעולה הזו היתה נבונה? זה שינוי פשוט, זו היתה אחת הגאוניויות של הבודהא. לא לשפוט את המהות של האדם, אלא להעריך – איזו פעולה מועילה, איזו לא כ"כ? זה אולי נשמע מופשט, אבל נסו להפעיל את זה ביישות שלכם. ההשלכות זה זה מאוד משמעותיות והולכות מאוד לעומק.

חמישי. מה אני, בדיוק, מבקר, כשאני מבקר את עצמי, מה אני מבקר, בדיוק? בד"כ אני מרגיש שאני מבקר את 'עצמי'. אבל מה זה? זו תמונה גדולה ומופשטת. אם אני מפרק את זה קצת, מה שאני מוצא שאני שופט זה רגע של משהו. והרגע הזה, אם אני מסתכל מקרוב, אין שם בדיוק עצמי. אם אני יושב במדיטציה והמיינד נודד. מה אני שופט שם בדיוק? רגע של שיכחה? רגע בו לא היתה תשומת לב? האם הרגע הזה הוא 'אני'? אנחנו לא רואים את זה, לוקחים את הרגע הזה, מנפחים אותו ל'עצמי', שופטים את כל זה, ויוצרים כאב.

שישי. ככל שמתרגלים סמאדהי, אז כשדברים מרגישים טוב, ומתאחדים, והדברים מרגישים שהולכים טוב, זה די ברור שזה לא תלוי בעצמי, אלא בתנאים שהתחברו. כשהתנאים שם – סמאדהי שם, וכשלא אז הוא לא. לוקח זמן לראות את זה. אבל זה מונע ניפוח של העצמי או תחושת כשלון.

הדבר השביעי הוא מטא, מדיטציית טוב לב. זה משאב ענקי שלנו. תרגול מטא לאורך זמן עושה הבדל ענק עם הביקורת הפנימית. שוב ושוב, להפנות טוב לב לעצמי ולאחרים, לשטוף את העצמי בטוב לב, ולאורך זמן זה מרכך, ומבקע את הביקורת הפנימית. וגם בטווח הקצר, בריטריט הזה עובדים עם הנשימה. ואם המיינד נעשה לחוץ, ויש נוקשות ושיפוט – עברו לטוב לב, וכוונו אותו לעצמכם, למה זמן שצריך.

ואחרון – להסיט את תשומת הלב מהעיסוק העצמי בתרגול, ולראות שאנחנו מתרגלים למען כל הישויות. אנחנו נצמדים לעצמי, אבל אפשר להפתח, וזה ממש עוזר.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: פתיחה לתרגול סמאדהי

פתיחה לתרגול סמאדהי

זוהי שיחת הפתיחה שרוב ברבאה נתן בריטריט של חמישה ימים בנושא סמאדהי, איסוף התודעה או ריכוז, מ2008. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1183/


ראשית, אני רוצה לומר עד כמה אני שמח להיות כאן ולחלוק את ההנחיות האלו אתכם, ולחלוק את המתנה שאני מרגיש שהגיעה אלי דרך הדהרמה. הלימוד הזה של סמאדהי, ושל הדהרמה בכלל עשה כזה מהפיכה בחיי, שאני ממש מרגיש מאושר לחלוק את זה. את חלקכם אני מכיר, והרבה לא, אז אני רוב, וזה כריס, שיסייע בריטריט.

אז אנחנו כאן בריטריט. ובמובן מסויים, כל ריטריט שאנחנו עושים הוא יציאה מהזרם של חיי היומיום, וכניסה לזרם של הרהור. והזרם הזה של ההרהור זה משהו שהולך הרבה אחורה. דורות, אלפי שנים של אנשים של בני אדם שרצו לצאת מהזרם, ולאפשר משהו אחר. לצאת לתקופה קצרה או ארוכה, כדי לחקור את החיים יותר לעומק, ולראות מה עשוי להיות אפשרי לנו כאנשים, מה עשוי להיות אפשרי להכרה האנושית. האם זה אפשרי – לפגוש את החיים אחרת? האם זה אפשרי שישנה הבנה שיכולה לבוא, והאם אני יכול להבין את החיים, ואפילו את המוות אחרת. זה עומד מאחורי התנועה של כניסה לזרם הזה. אז כשאנחנו באין לריטריט, אנחנו נתמכים על ידי התנופה הזו, של אינסוף אנשים שנכנסו לזרם הזה, עם השאלה הזו.

זה ריטריט סמאת'ה, וזו מילה שפירושה רוגע, או שלווה. אני אשתמש במילים סמאת'ה וסמאדהי, יש ביניהן הבדל מסויים, אבל לעת עתה זה לא חשוב, ואני אשתמש בהן לחילופין. רוגע, שלווה, ריכוז – זה התרגום הרגיל. אחדות של המיינד והגוף יחד, איסוף של התודעה. סמאת'ה או סמאדהי מוביל לתענוג ושמחה. אמור להוליך לתענוג, רווחה. לזה אנחנו מכוונים, ולאורך זמן – תחושה ממש עמוקה של רווחה, מאוד יסודית, הרבה יותר מרשימה, בהפרש גדול, ממה שמישהו הכיר בעבר. זה לא רק עניין בודהיסטי, או פרוייקט בודהיסטי, וזו מילה שקיימת גם במסורות אחרות. זה התקיים עוד הרבה לפני הבודהא. אבל הבודהא ממש מדגיש את זה בתורה שלו. אם תדפדפו דרך הדרשות, תראו שכל כמה עמודים הוא קורא: 'פתחו סמאדהי'. למעשה, הוא נזכר שההחלטה שלו לפתח סמאת'ה היתה אחת מנקודות המפנה בתרגול שלו. אחרי שעזב את הארמון, הוא עשה כמה שנים של סגפנות חמורה מאוד, ויום אחד עלה זיכרון של היותו ילד קטן, יושב בגנו של אביו, בצל עץ, וראה איכר זורע את שדהו מרחוק, והיה משהו בקיום שלו שם, שאפשר לו להכנס למצב יפה של סמאת'ה, של תודעה מאוחדת, נוכחת, פתוחה, בהירה ושמחה. והוא נזכר בזה כשהוא תרגל את הסגפנות החמורה, והתחושה היתה: 'זה מצב ללא אשמה', זה מצב שאין בו רע, ושיש לו פירות. והוא שינה את דרכיו, וחזר לתרגל מצבי סמאדהי. אחרי ההתעוררות אמר: 'כל עוד יש כבוד לסמאדהי, הדהרמה לא תידרדר'.

רוב הריטריטים שאני מלמד הם של מדיטציית תובנה, וזה ריטריט טיפה שונה. יש לו גווון אחר וגישה אחרת ללימוד. אחד הפנים הוא – שאנחנו נדבר ממש על מדיטציה. בד"כ אנחנו מדברים על חיי יומיום, וכל זה, אבל עכשיו נתמקד בעיקר בזה; ונדגיש גם טכניקה, ויותר מזה – את האמנות של זה. זה לא כ"כ לגבי טכניקה פשוטה, אלא יותר אמנות, ואנחנו רוצים לתקשר משהו מהאמנות הזו, ואני מקווה שתקבלו תחושה שלה בעצמכם. במהלך הריטריט אני אומר יותר מידי; יותר ממה שתוכלו לקחת פנימה עכשיו. הרבה מידע, טיפים וגישות. אנשים הם שונים, אנשים שונים שומעים דברים שונים, וצריכים דברים שונים, ומגיבים לדברים שונים. אנשים שונים ימצאו דברים אחרים מועילים. ואני מניח את ההנחיות, והן לא ממש לינאריות, אלא זה יותר מזנון של רעיונות, שאני לא יכול להגיד את כולו בבת אחת, אז אני צריך לעשות סדר, אבל יכול להיות שמה שמופיע מאוחר יותר יכול להיות מועיל מהתחלה. ואני גם אומר דברים, ואחזור אח"כ ואדגיש פנים שונים של דברים שאמרתי. אז אני מדבר אתכם, אבל גם לדבר השחור הזה כאן (מכשיר ההקלטה). חלקכם ממש תאהבו את מה שאני אומר, חלקכם לא, וחלקכם תרצו לשמוע את ההקלטות אח"כ, ולשמוע שוב. אז יש את ההקלטות, שאפשר לשמוע שוב, ואפשר לשמוע מה שנכנס, ולבטוח במכונה השחורה הזו.

אז אני רוצה לומר משהו על גישה לריטריט. שתי מילים: משחקיות וסבלנות. זה ממש מפתח בתרגול הזה. איך זה יהיה לשחק בתרגול שלנו? יש פן של יצירתיות, סקרנות, נסוייות קלילה, כמו ילדים שמנסים דברים, שהם ממש שקועים במשהו, אבל גם יש שם קלילות. האיכות הזו, ככל שניתן, צריכה להכנס לתרגול. האיכות של משחקיות מרגע לרגע ממש צריכה להכנס לתרגול, ככל שניתן. ועם מה אנחנו משחקים כאן? אנחנו משחקים עם הנשימה. אני אסביר אח"כ מה זה בעצם אומר. משחקים עם הנשימה, ועם האופנים בהם אני תופס אותה. אז בד"כ אנחנו תופסים אותה נכנסת מכאן ויוצאת משם, אבל זו רק דרך אחת לתפוס אותה. אז אנחנו יכולים לתפוס אותה בהרבה דרכים. ולשחק גם עם האופן בו התודעה מתייחסת לנשימה וגוף. כבני אדם יש לנו גוף, נשימה, ותודעה. ולשחק עם האופן בו התודעה מתייחסת לגוף מבחינת תשומת לב, והכוח שלה, הרוגע והקלילות שלה. ולשחק גם עם התפיסה, וזה הדבר האחרון. אז משחק, מאוד חשוב. וסבלנות. יש לנו חמישה ימים, וזו רק התחלה. אנחנו מתחילים תהליך של חיים שלמים. וזה לא יהיה לינארי. מה שאני רוצה לתת לכם זה משהו שאתם יכולים לקחת, ככלים.

ואני רוצה לבקש מכם לבוא עם 'ראש פתוח' לכל העניין הזה, במיוחד אם יש לכם נסיון בתרגולים אחרים. זה כפי הנראה ירגיש חדש, ביחס לגישות אחרות. עם הטכניקות ממש לא עובדות אחרי כמה ימים, תאמרו לי, ואנחנו נמצא משהו אחר שעובד. חלקכם פה אני מכיר, ואני יודע שחלקכם מתרגלים באופן שמרגיש ממש טוב. אם זה מרגיש ממש טוב בגוף, תשארו עם מה שאתם עושים, ונמשיך משם.

אנחנו משחקים עם הנשימה, ואנחנו מתמרנים את הנשימה בתרגול הזה. לא כל הזמן, אבל עושים את זה. לא כמו פרניאמה, אלא באופן הרבה יותר מעודן. אבל כן משחקים אותה. ולעתים קרובות יש התנגדות לזה: 'זו לא מדיטציה כהלכתה'. ואני אשאל: 'למה לא?'. הרבה אנשים למדו לא לתמרן את הנשימה; ואני אשאל: 'למה לא?' והאמת היא שעוד לא ענו לי באופן משכנע. אבל חלק ממה שאני משער הוא, שאנחנו מדברים המון על להיות 'עם דברים כפי שהם', בלי לשנות או לתמרן כל הזמן. אבל 'להיות עם דברים' לעולם לא יוכל להיות הדבר היחיד בתרגול; לעולם לא. ואם התרגול שלנו הוא רק 'להית עם מה שיש', ולא מגיב ומעצב דברים, אז זה לא מיתרגם כ"כ טוב לחיינו. אנחנו לא פאסיביים בחיינו, רוב הזמן; אנחנו מתמרנים כל הזמן, מזיזים דברים. אתם יכולים לדמיין את עצמכם נוהגים בלי להתערב באיך שהמכונית נוסעת, אלא רק 'להיות עם דברים'? ברור שלא. אז למה כן לתמרן את הנשימה? אנחנו מעוניינים כאן בלהפוך את תחושת הגוף והנשימה לנעימה ומענגת ככל שניתן. לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. מכוונים להגביר את תחושת התענוג. ואחת הדרכים לעשות את זה הוא לתמרן את הנשימה כדי שזה ירגיש טוב. כשיש תענוג בנשימה, התודעה יכולה להשתקע בזה. בד"כ במדיטציית נשימה, הנשימה נכנסת ויוצאת וזה די משעמם. כשיש תענוג, התודעה מעוניינת להשאר שם, במקום לקפוץ בחזר מהקיר הזה כל הזמן. והתענוג הזה, התחושה של חמימות, רווחה ונחת בגוף, לאט לאט אנחנו בונים את זה, וזה הופך למשאב עצום בשבילנו, ולא דבר קטן. אז, רק מציע להיות פתוחים לרעיון הזה. אני אחזור הרבה על מה שאני אומר היום.

וגם, להיות פתוחים ולהניח לרעיונות קודמים לגבי 'איך נשימה אמורה להרגיש'. אנחנו חושבים: 'הנשימה אמורה להכנס בנחיריים, ולרדת במורד הגרון' וכל זה, אבל אולי אנחנו יכולים להניח לכל זה, ולהיות פתוחים לגבי 'איך הנשימה אמורה להרגיש', או איפה אפשר להרגיש את הנשימה. להיות פתוחים לגבי זה.

ואנחנו רוצים שדברים ייעשו יותר ויותר נינוחים. בתרגול הזה – אנחנו עובדים עם זרם האנרגיה בגוף. זה בסדר עם זה מרגיש מופשט כרגע, אני אנחה על זה יותר. מעוניינים בתחושה של רטט בגוף. ויש המון לגלות שם, עולם שלם. אז כאן, כשאני אומר 'גוף', אני לא בהכרח מתכוון לציפורניים וטחול וכל זה. אלא יותר – האזור הזה של מרקם ואנרגיה. אז כשאני אומר להיות עם הגוף או עם כל הגוף', אני מתכוון לתחושה של האזור הזה כאן (האזור של כל הגוף – יהל). וכשאני אומר נשימה, אני מתכוון לתנועה של אנרגיה בתוך זה, וגם לאוויר שיוצא ונכנס. אז סמאדהי; לפעמים אנחנו מקבלים תחושה שסמאדהי זו דבקות של המיינד באובייקט, והמיינד נדבק לזה ומתאחד עם זה. אבל יש הרבה יותר במה שסמאדהי הוא.

יש לזה הרבה קשר לוויתור. וויתור על ההטלטלות שיש לנו עם העולם, עם עצמנו, אחרים, עבר ועתיד. וויתור על ההטלטלות הזו היא תנאי לסמאדהי. וויתור וסמאדהי מאפשרים את מה שהבודהא כינה 'שהייה נעימה'. וזה מה שסמאדהי מאפשר. שהייה נעימה. בתוך ודרך זה התפיסות שלנו מתחילות להשתנות, להפתח. אנחנו מתחילים להשתנות ולהפתח, התודעה מתעדנת, ודברים מתעדנים, כולל החוויה של גוף ונשימה.

אז מישהו, ואולי מישהו כאן חושב: 'זה נשמע די אנוכי, לנסות לטפח מקום נעים לעצמנו'. אבל, מבחינת גישה, חשוב לראות שזה לא עניין אנוכי, ולעשות מה שאפשר כדי להרפות מגישה או אג'נדה של עיסוק – עצמי מוגזם. אג'אן בודהדאסה היה אחד המאסטרים הגדולים של מדיטציה בתאילנד, נזיר, שמת בשנות התשעים. והוא אמר: 'מדיטציה היא פעילות לטובת בריאות הציבור'. זה מובן? למה שאנחנו עושים כאן, יש אדוות החוצה. בסופו של דבר אנחנו מודטים לטובת כל הישויות, לרווחת כל הישויות. כאדם, מה אני מביא לעולם? מה אני יוצר מבחינת הפעולות שלי? האם האדוות שליוות ומועילות? האם מביאות רווחה? מה אני מוציא במונחים של דיבור? זה ענק. מה אני יוצר במונחים של מחשבות ותדרים אנרגטיים? יש לנו הרבה השפעה אחד על השני, כבני אדם, אנחנו מאוד רגישים. אז מה אני יוצר? לפעמים כשאנחנו מתרגלים, אנחנו מאבדים לפעמים את התחושה של תמריץ לתרגול שלנו. וזה טוב להזכיר לעצמך: זה לא בשבילי, זה לכל היצורים, וזה יכול לעזור לפתוח את תחושה ההשראה שלנו מחדש. אותו בודהדאסה היה מתחיל כל שיחת דהמה: 'אחים ואחיות להזדקנות, למחלה, ולמוות. זה דבר מאוד בודהיסטי לומר, אבל באופן בסיסי הוא אומר: אנחנו בסירה הזו יחד, והיא שוקעת. וזו המציאות. אנחנו אחים ואחיות לזקנה, מחלה ומוות. אין שום אדם באולם או בעולם שלא יעבור את זה. אנחנו חולקים את זה, ומשהו בלהביא את תחושת המשותפות הזו בליבת השאיפה שלנו בתרגול, את זה שאנחנו עושים את זה בשביל אחינו ואחיותינו. לפעמים, אחרי ירח הדבש של המדיטציה, שיכול להיות מחר בבוקר, או שאתם מתרגלים שנים, וזה קל להחליק לתוך… אתה יושב באופן קבוע, ויש תחושה של 'לסיים עם זה', כי זה פשוט עוד משהו, עוד חלק ממה שאתה עושה בחייך. ויש משהו בלהכנס למוד של 'לסיים את זה'. אבל מיינד כזה, מה הוא עושה, איך זה עוזר, לאחי ואחיותי להזדקנות, מחלה ומוות. כשאני מנסה 'לעבור את זה', אולי לך זה מספיק, אבל במה זה עוזר לאחרים? יש פה משהו חשוב על גישה. וצריך לעודד את זה להפתח כך לפעמים.

הבודהא דיבר על נדיבות, דאנה, כבסיס לתרגול הזה. אנחנו יכולים להתייחס לתרגול שלנו כדאנה, כנדיבות. אחרים יהיו המושא לעצבנות שלי, לתגובתיות, לחוסר ההתחשבות שלי. אז לעשות פחות מזה – זו מתנה לאחרים. זה חשוב מאוד, ולכן אני מזכיר את זה הלילה. אנחנו יכולים להחיות ולהביא את הגישה של נתינה כשאנחנו מרגישים שזה נחוץ. זה מאוד קל שהתרגול ייעשה קפוץ קצת. במיוחד כאן, אנחנו מנסים לעשות משהו. לטפח רוגע ורווחה. ומשום שיש מטרה, זה מאוד קל לתודעה להתכווץ סביב זה קצת או הרבה. כשאני מסב את ההשקפה לתרגול כנתינה… כשיש נתינה בלב, זה יוצר תחושה מרווחת. נדיבות, כתנועה, יוצרת מרווחות בתודעה ובלב. כשאנחנו קפוצים מידי, זה מאפשר מרחב, וזה נותן לתרגול להפתח במקום לחנוק אותו. בחודשים או בשבועות האחרונים ראיתי ארבעה סרטים על שינויי האקלים. אחד מהם, אולי ראיתם, זה סרט חדש של אל גור, ממש טוב, ואני לא זוכר איך קוראים לו, ועוד שניים. ותמיד אחרי שראיתי אותם, תהיתי – האם האנושות, האם אנחנו נוכל לצאת מזה או לא. עניין כ"כ גדול, ושאלתי את עצמי 'למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח זה?'. קראתי על כמות השאלות שברק אובאמה נשאל מכלי התקשורת השונים. וכל כלי תקשורת שלח כמה מאות שאלות, ומתוכן על שינויי האקלים – ממש מעט, אפס, או אחת או שתיים. אז למה אנחנו שוב ושוב נרדמים לנוכח מה שמתבקש מאיתנו, והאם אנחנו יכולים לפנות לזה, קולקטיבית ואישית? המשאב הפנימי של רווחה, מה שאנחנו, לאט לאט, אוספים כאן בתרגול הזה, עושה הבדל ענק, וזה פקטור ענק שמאפשר לנו לשחרר ולוותר. אנחנו צריכים פחות. פשוטו כמשמעו, כשיש לי מספיק כאן, אני צריך פחות. אין שאלה לגבי זה. אני לא צריך לטוס באיזיג'ט לכל מיני מקומות לשכב על החוף, אפילו כשיש לחץ. אני יודע שזה עניין רגיש. אבל לעתים קרובות אין לנו את המשאבים הפנימיים שלנו. בנוגע לאוכל, בידור, קניית דברים כדי להרשים אחרים. אנחנו פחות תלויים בזה שדברים יהיו נוחים, ושעונג חושי יגיע עוד ועוד. פחות תלויים בתחות ביטחון, איכשהו. וזה עומד בליבה, אולי, של מה יאפשר לנו כמין אנושי להתמודד או לא. אולי זה מוגזם לומר, אני לא יודע. לאורך חיים של תרגול כזה, אנחנו יותר ויותר זמינים לטוב, יותר זמינים לעזור לאחרים, כי יש לנו מספיק. כל הרעיון של וויתור, של הרפיה, כבר לא מפחיד. אז נדיבות כבסיס, חלק מהדחף שלנו לתרגול – ממש חשוב.

עוד חלק חשוב מאוד – זה לדאוג ללב. ואפשר לומר שזה מה שהתרגול הוא – לדאוג ללב. וזה מה שאנחנו עושים בתרגול, בעצם, מהתחלה ועד הסוף. אז מישהו שאל את הבודהא: 'מה עוזר לסמאדהי?'. והוא אמר: 'שמחה'. סמאדהי מביא לשמחה, אבל גם תלוי באיזו דרגה יסודית של רווחה. אז אנחנו נאמר משהו עכשיו, ואני מציע שתזכירו את זה לעצמכם לאורך הריטריט. שזה – לכוון את הלב לקראת הערכה. פשוט בכל פעם שנזכרים. להרהר, למשל, בכל מה שתומך בזה שתהיו כאן חמישה ימים. אולי מישהו דואג לדברים עבורכם, אולי דואג לעבודה איכשהו. יש שמונה אנשים שמתנדבים כאן בבית, ואנשי צוות. להזכיר ללב את מה שניתן להודות עליו. זה לא דבר קטן. אנחנו רוצים להזין אושר, ואנחננו עושים את זה באופן מכוון. זה כ"כ קל לאנשים, לרובנו, להתמקד בשלילי. זה נראה כ"כ מושך, 'האוכל לא משהו, וזה צפוף מידי כאן', וזה מפתה, להתמסר להתלוננות. אפילו קצת. זה נראה כ"כ אמין ונכון. אז מה שאנחנו יכולים לעשות, כולנו, זה להמיר את זה למוד של הערכה. כל מה שמעביר אתכם לתחושה הזו, תכניסו את זה מעת לעת. במיוחד כשהמיינד רוטן לו. אז סמאת'ה הולכת נגד הכיוון של היקסמות מהשלילי. אז הערכה והוקרה, וחלק מזה – להיות בטבע. קחו זמן ביום, אם אפשר בזמן ארוחות, ואם לא אז בסדר, אפשר גם בזמן הליכה – וצאו לטיול, ופתחו את היישות לראות, להריח לחוש את הטבע והיופי שלו. וגם, קחו זמן ביותר לתרגול גופני. אולי זו ההליכה, או יוגה, צ'יקונג, טאיצ'י, או כל דבר אחר. זה יעזור לחווית הגוף והאנרגיה שלו.

יהיו ראיונות בריטריט, אבל הם יהיו קבוצתיים. ויש משהו לגבי הראיונות הקבוצתיים, במיוחד בתרגול כזה, שאנחנו מנסים לפתח בו משהו – וזה התודעה המודדת, המשווה, והכאב שבזה. זה עניין מערבי, ולא ממש קיים במרכזי תרגול לא-מערביים. ואם יש מישהו שהוא במקום אחר לגמרי – זה ממש בסדר. ממש בסדר. האם זה אפשרי לא לתת לפחד מהתודעה המודדת והאכב שם – יותר מידי סמכות? אנחנו שם, אנשים, אחים ואחיות להזדקנות, מחלה ומוות, חולקים מה שקורה לנו בתרגול. אז מה עם מישהו עשה יותר, ומישהו עשה פחות. וגם יהיו הרבה שאלות בתרגול הזה, ואני ממש רוצה לעודד את זה גם.    

השתיקה היא אינטגרלית לתרגול. הבודהא אמר: (הסמאדהי) 'תלוי בפרישות'. אנחנו כ"כ מלאים במידע ומילים מאחרים ומעצמנו, וזה יפה, התקשורת המילולית שלנו, אבל איך זה לוותר על למלא אחרים במה שמגיע ממני, ולהרגיע. השתיקה שאנחנו יכולים לקחת יחד ולהתחייב לה יחד זה מעשה של נדיבות. זה יכול להיראות מוזר בהתחלה, שישים אנשים יושבים האחד ליד השני ולא מדברים. האם אפשר להרגיש שיש אפיק של תקשורת, עם אנשים, דרך ובתוך השתיקה. שהיא לא לגבי מילים. להרגיש את החיים של מי שסביבנו, ולהרגיש את התמיכה שניתנת ומתקבלת. אז, בבקשה, הטלפונים, שזה נראה קל להשאיר אותם דולקים בריטריט, בבקשה אל. יש פה משהו כ"כ יקר, בזרם הזה של סמאדהי, והטיפים האלו שאני נותן, שאת רובם קיבלתי מאחרים. יש פה אוצר, ואל תפספסו אותו בשביל לשלוח טקסט, או לשמור על תקשורת. אם יש משהו שאתם חייבים לעשות, עשו אותו היום, ותנו את עצמכם לפשטות של ריטריט ולוח זמנים. אפשרו לעצמכם להתמסר לזה.

ודבר אחרון – חמשת הכללים. אני רואה אותם כתנועה, כמחווה של אהבה. אנחנו מתחייבים לכללים האלו כמחווה של כבוד ואהבה האחד לשני. לאפשר אוויר של אמון, רוגע. מאפשרים לכולם להפתח, ולוותר על השמירה. זו מתנה לעצמנו, כי אנחנו יכולים להיות רגועים כשאנחנו חיים עם הכללים האלו, ואנחנו מאפשרים לאחרים לעשות כן. והפתיחות שזה מאפשר זה חלק ענק מסמאת'ה, מההעמקה של התודעה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

הדרשה על הרגעת המחשבות, או: 5 דרכים להתמודד עם מחשבות לא מועילות

תרגום מאנגלית: יהל אביגור, עריכה ותוספות: סנדיה

זהו תרגום לעברית של התרגום לאנגלית של טאניסארו. את התרגום לאנגלית אפשר למצוא כאן:

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.020.than.html


כך שמעתי.  בעת אחת המבורך שהה על יד סוואטהי בחורשת ג'טה, במנזרו של אנתפינדיקה. שם הוא פנה אל הנזירים: 'נזירים!'

'כן אדון', הנזירים השיבו. המבורך אמר: 'כאשר נזיר מכוון את עצמו להשגת תודעה נעלה, יש חמישה נושאים שעליו להתייחס בזמנים מתאימים. אילו חמישה?

ישנו המקרה בו מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עולות בנזיר בזמן שהוא מתייחס  או עוסק בנושא כלשהו.

1. עליו לפנות לנושא אחר, נפרד ממה שאינו מיטיב. כאשר הוא פונה לנושא האחר, הנפרד מזה הקשור במה שאינו מיטיב, אז המחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שנגר נמרץ או שולייתו היו משתמשים בפיסת עץ קטנה על מנת להסיר, להניע, או למשוך אחת גדולה ממנה; באותו אופן, אם מחשבות זדוניות, בלתי מיטיבות – הספוגות להשתוקקות, סלידה או תעתוע – עולות בנזיר בעודו מתייחס לנושא מסוים או עוסק בו, עליו לפנות לנושא אחר, נפרד מזה, ומקושר למה שהוא מיטיב. כאשר הוא פונה לנושא האחר, הנפרד מזה הראשון, וקשור למה שהוא מיטיב, אז אותן מחשבות זדוניות, בלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה.       

2. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר בעודו מתייחס או עוסק באותו נושא, המקושר למה שמיטיב,  עליו לבחון את הסכנות באותן מחשבות: 'באמת, המחשבות האלו שלי הן אינן-מיטיבות, הן מבישות, ויובילו לסבל'. כאשר הוא בוחן את הסכנות באותן מחשבות, אותן מחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שגבר או אישה צעירים שנהנים מהתקשטות – יהיו מבועתים, מושפלים, ונגעלים אם גווייה של נחש, כלב, או אדם היו תלויות מצווארם; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

3. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר בעודו בוחן את הסכנות באותן מחשבות, עליו להתעלם מאותן מחשבות, ולא להפנות אליהן כל תשומת לב. כאשר הוא מתעלם ולא מפנה כל תשומת לב אליהן, אותן מחשבות זדוניות ובלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שאדם בעל עיניים טובות, שאינו רוצה לראות מראות שהופיעו בשדה הראייה שלו, יעצום את עיניו או יסתכל למקום אחר; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

4. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר כאשר הוא מתעלם ולא מפנה כל תשומת לב אליהן, עליו לפנות ולהרגיע את פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות. כאשר הוא ניגש להרגעת פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות, אותן מחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שמחשבה תעלה בדעתו של אדם שהולך מהר, מדוע אני הולך מהר? למה שלא אלך לאט?' ולפיכך הוא הולך לאט. המחשבה עולה בו, מדוע אני הולך לאט, למה שלא אעמוד?' ולפיכך הוא נעמד. המחשבה עולה בו: 'מדוע אני עומד? למה שלא אשב?' ולפיכך הוא מתיישב. המחשבה עולה בו: 'מדוע אני יושב, למה שלא אשכב?' ולפיכך הוא נשכב. כך, הוא מוותר על תנוחה גסה לטובת אחת מעודנת ממנה; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

5. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר כאשר הוא פונה להרגיע את פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות, אז, בשיניים חשוקות ועם לשונו נלחצת כנגד חכו, עליו להכות, לרסן ולרסק את תודעתו באמצעות המודעות שלו. כאשר הוא, בשיניים חשוקות ועם לשונו לחוצה לחכו, הוא מכה, מרסן ומרסק את תודעתו באמצעות המודעות שלו, אותן מחשבות זדוניות ובלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שאדם חזק היה תופס אדם חלש יותר בראשו, גרונו או כתפיו, והיה מכה אותו, מרסן ומרסק אותו; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

כאשר נזיר… פונה לנושא אחר… בוחן את הסכנות באותן מחשבות… מתעלם מאותן מחשבות ולא מפנה אליהן כל תשומת לב… פונה להרגעת פיברוק המחשבה ביחס למחשבות האלו… מכה, מרסן ומרסק את תודעתו עם המודעות שלו… מייצב את תודעתו מבפנים, מבסס אותה, מאחד אותה ומרכז אותה: אזי הוא קרוי נזיר אשר קנה שליטה על דרכיה של המחשבה. הוא חושב את המחשבות שהוא רוצה, ואינו חושב את אלו שאינו רוצה. הוא הפסיק את התאוות, ניתק את הכבלים, ודרך חדירה מיומנת אל היוהרה, שם קץ לאי הנחת ולסבל (דוקהא).

כך אמר המבורך. והנזירים המסופקים התענגו על דבריו.

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: ארבע התנגדויות נפוצות

סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: חלק שני – ארבע התנגדויות נפוצות

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.


כל מי שעושה תרגול כזה – מטא, חמלה, עבודה עם הנשימה, או כל מי ששומע על תרגול כזה, אולי לא כולם, אבל ל – 99% מהאנשים, תהיה אחת מארבע התנגדויות אם לא יותר. ומישהו מתחיל לעשות תרגול כזה, ואחרי זמן מה יש לו תחושה של 'אולי זה לא רעיון כזה טוב'. אז אני רוצה להכנס לזה ולחשוף שם קצת, ובתקווה להביא תבונה ושיקול דעת לשם. אם אנחנו נותנים את עצמנו לתרגול סמאדהי, לעתים יש תחושת קפיצות. בתהליך אנחנו מרגישים קפיצות. כנראה כבר שמתם לב לזה. מנסים להשאר עם משהו, וזה מרגיש דחוס. המאמץ להשאר מרגיש דחוס. כל הרעיון של עבודה לכיוון מטרה, של העמקת הריכוז של טיפוח סמאדהי או מטא. האם לא אכנס לאיזו 'חתירה' או מאמץ סביב זה? הקשרות. אם סמאדהי מרגיש טוב, האם לא אקשר ואתקע שם? והאחרון: הדחקה. האם זה אפשרי שע"י המשפטים, או השארות עם דבר אחד, ואפילו ארגיש טוב שם, אולי אני מדחיק איזה רגש או משהו ביישות שצריך לעלות? אלו הארבעה. קפיצות, חתירה למטרה, הקשרות והדחקה.

הדברים אלו עולים, כשאלות וספקות. והרבה אנשים ירגישו קצת מבואסים כשזה עולה. ואנשים ירגישו מבואסים מזה, ואז יעלה רצון לעבור לתרגול של 'רק להיות', או 'להיות עם מה שיש'. זה מאוד מאוד נפוץ. כמעט כל מי שעושה תרגול כזה, תהיה לו, בנקודה אחת לפחות, את הנטייה הזו. יותר מידי עבודה, או משהו לא מרגיש נכון, ועוברים לתרגול ויפאסנה פתוח.

לחץ ודחיסות

אז – קפיצות. איך אפשר לעשות את התרגול הזה, ולא להיעשות דחוסים מידי. רכות זה פקטור של סמאדהי. בסמאדהי יש רכות, או נוקשות בו. זה חלק מהאיכות שם. אחת הדרכים שהיא מאוד עוזרת מול תחושה של קפיצות יתר, ואתם בודאות תתקלו בתחושה הזו, אחד מהם זה להפוך את המודעות קצת גדולה יותר. הבודהא אמר – רגישים לכל הגוף. אז האם אפשר שיהיה לנו, כחלק מהתרגול, מודעות שכוללת את כל הגוף, ולהיות מקורקעים בזה? וגם, ברוחב הזה של מיינדפולנס, מודעות לגבי: 'איך אני מרגיש לגבי התרגול כרגע', מהם היחסים הרגשיים שלי עם התרגול עכשיו? האם אני משועמים, מנסה יותר מידי, לא מעוניין, חותר לאנשהו? תחושת הגוף יכולה לשקף את היחסים האלו שיש לנו עם התרגול כרגע. כשאנחנו קפוצים מידי, אפשר להרגיש את זה בגוף. אז חלק מהאמנות היא שתהיה מודעות רקע של הרוחב של הגוף, ולהיות רגישים לזה, זה ישקף את מה שקורה במובן של היחסים. זה נשמע הגיוני?

כשהסמאדהי מעמיק, הגוף נעשה מאוד מרכזי, מאוד חשוב. ולכן – רגישות לכל הגוף. והגוף הוא העוגן למה שאנחנו עושים. ועם הסמאדהי, תחושת הגוף משתנה, ונעשית יותר מעודנת, פחות מוגדרת, וזה חלק ממה שקורה לאורך זמן, כשהסמאדהי מעמיק. אבל אנחנו יכולים לעבוד עם הקפיצות – להרגיש אותה בגוף, ולהרגיע את הגוף. זה חלק מהתמונה הגדולה של הסמאדהי. רגישים לכל הגוף.

לפעמים אנחנו ניגשים לתרגול, וזה כאילו אנחנו מפשילים שרוולים, ובטון תקיף וזועף: 'מי יתן ואהיה ברווחה!'. זה לא יקרה כך. הכוונות הטובות ביותר שם, אבל צריכה להיות ממש עדינות ורוגע של הגישה. לנשוך שיניים… זה הולך לפעמים, אבל בד"כ זו אמנות מאוד מעודנת. אז, שוב, האם יכולה להיות עדינות וטוב לב? התודעה נודדת, ושימו לב – האם יכולה להיות עדינות וטוב לב בחזרה?

ולפעמים – תהיה קפיצות, ואתם תרגישו: 'אני ממש רוצה ללכת לתרגול ויפאסנה', אבל תראו אם אפשר לקבל את הקפיצות, להביא אדיבות לשם, וזה ישתנה. ואנחנו יכולים להיות מודעים לקפיצות, כי הגוף משקף את זה בבטן, בכתפיים. לשים לב, ולהרגיע. חלק מהאמנות היא העמקת תשומת הלב לרמת המאמץ. ואנחנו לומדים: מתי יותר מאמץ, מתי פחות? יותר על דוושת הגז, פחות? להביא את זה לתוך התרגול.

אז ספציפית לגבי תרגול המטא, וקת'רין אמרה לי שהיא דיברה על מתן וקבלת אהבה במטא לעצמנו. לפעמים צריך לעבור למוד מקבל, וזה עוזר עם הקפיצות, ועם המטא בכלל. אם אנחנו קפוצים מידי עם המאמץ, יהיה לזה אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים שיקרה. המיינד לחוץ, וכמו בננה חצי מקולפת – לוחצים על החלק התחתון, ואו שהיא מתרסקת, או שהיא עפה החוצה. מכוונות נכונות – מנסים להיות קפוצים עם התודעה והיא בורחת יותר. יותר מחשבות וכניסה אליהן. ולפעמים אנחנו רפויים מידי, ויש עמימות ושקיעה של התודעה. להיות מודעים לזה. זה חלק מהעדינות, וצריך להיות מודעים ולשחק עם זה. תהליך מעודן.

מטרות בדרך הרוחנית

התנגדות אפשרית שניה – הנושא של מטרות, ואפשר לדבר על זה כל היום, אבל… לפעמים, או לעתים די קרובות יש את הפיתוי לחשוב שמטרות אינן רוחניות. 'אין לאן ללכת, שום דבר להיעשות', וכו'. יכול להיות מאוד חזק, וכמובן יש בזה איזה עומק לגלות שם. אבל אל תהיו מהירים מידי עם זה, וצריך להביא את כל הכנות והיושרה לשאלה הזו. החיים שלנו מלאי מטרות. ב17.30 תהיה שעת התה, ויהיה פעמון, והמטרה שלנו תהיה להשיג מרק במורד הגרון. לא עניין גדול. עכשיו המטרה שלי היא לתקשר משהו באופן מועיל ככל שניתן. והמטרה שלכם… לנסות להשאר ערים. החיים מלאים מטרות. היו זהירים עם האזור הזה. כן, אי שניות, ואנחנו נדבר הרבה על זה בהמשך, על אי שניות וריקות וכל זה, אבל ממש להבין מה זה אומר, אי שניות, זה קשה ממש להבין את זה עם עומק, בלי שיש עומק של סמאדהי. ואם יש מאמץ ומטרה עם הסמאדהי, והוא מתפתח, זה מביא כיוון חדש לגמרי לכל הנושא של מטרות. אנשים יכולים לומר מאוד מהר: 'הכל לא דואלי, אין מה להשיג', אבל הם נוחתים בחזרה לתפיסת ברירת מחדל, והבנת ברירת מחדל של 'מהם הדברים', ועדיין יש תחושה של: 'אני כאן, והמיינד מעורפל, וזה בסדר'. והאי-שניות מגיעה בלומר 'זה בסדר'. מקום יותר עמוק של אי שניות, שיכולה לבוא דרך תרגול סמאדהי ומטא זה שלמעשה, אין שום דרך בה דברים הם התודעה היא לא כמו שהיא נידמית כרגע. היא לא מעוננת, או בהירה, או עמוקה, או רדודה. אני לא יושב כאן, ואתם לא יושבים שם. זה לא גאיה האוס, וזה לא ריטריט מדיטציה. יכול להיות קשה להבין את זה בלי העומק של סמאדהי. יש עומק של הבנה של אי שניות שחשוב לחשוף, ולא להתפשר על משהו זול יותר.

אני חושב שבשיחת הפתיחה ג'ון הזכיר את המילה 'ברהמה-ויהארה'. 'בראהמה' פירושו אלוהי או מעודן, ו'ויהארה' – משכן. אז התרגולים האלו, טוב לב וחמלה – הן משכנים בשביל הלב. הלב, היישות, ההכרה, שוכנת במקום של יופי, מעודנות, משהו שמרגיש אלוהי. ויותר ויותר, כשהריטריט יעבור, אז תהיה תחושה של זה, של משכן להכרה, ללב. אז בראמה ויהארס, מטא, חמלה, אושר ושוויון נפש, הם משכנים. גם סמאדהי. הוא הופך למשכן לתודעה. כשאנחנו חושבים על 'איפה המיינד שלי בד"כ שוכן', זה לא במקומות מעולים. לרוב הוא לא שוכן בכל מקום, אלא נמשך למה שעושה את הרושם הכי גדול. שוכן בשום-מקום, או, ואפילו יותר גרוע – שוכנים בשיפוט עצמי, בעצבנות. טווח שלם של מצבים שאנחנו, ריאלית, ממש נוטים לעשות בהם בית. אנחנו כ"כ מתרגלים לזה במהלך חיינו, למקצב לא מועיל ולא שמח. משהו לא מועיל הופך למשכן שלנו, וזה כמעט טבע שני. חלק מתרגול המטא זה להחליף את המשכן השלילי במשהו הרבה יותר חיובי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם הרבה מחשבות, ולעתים קרובות הן מחשבות ביקורתיות, שליליות. או שיפוט על אחרים, או של מצב. מה אם נשתמש באנרגיה של המחשבה, שהיא ממילא מסביב, ונכוון את המחשבות במטא. להחליף את הלא-מיומן במיומן. אני זוכר תקופה, אני לא זוכר לכמה זמן זה היה, בו הקדשתי את עצמי למטא. כל התרגול הפורמלי, וככל שניתן במהלך היום, מטא מטא מטא. במקלחת, ברחוב. דבר נפלא לעשות. בתחילת התקופה הזו הייתי הולך ברחוב לעבודה, ומנסה לשלוח מטא, והנטייה היתה: 'אני לא רוצה למלא את המיינד בזה, אלא לתת לו להיות יצירתי וספונטני'. ואז הבטתי במה עולה בתודעה אם אני רק נותן לה להיות, וזה לא היה כ"כ יצירתי, בעצם… רוב המחשבות, חשבתי אותן 1,000 פעמים בעבר. כמה מחשבות יש לכם שלא חשבתם כבר, או שהן באמת מועילות? לא כזה הרבה. ואחרי שראיתי את זה ממש הייתי בסדר עם להחליף את זה במטא. והמיינד, לאט לאט, מוותר על התחושה של 'אני חייב לחשוב על זה'. המכשולים, והפיתוי שלהם, הסיפור שהם בונים, פחות ופחות מפתה כשהסמאדהי מתפתח. מאוד בהדרגה. והסמאדהי, האיסוף, הפשטות של התודעה, הופך למשהו שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו. זה טעם נרכש. נפלא ככל שהוא, זה טעם נרכש כמעט לכולם.

אנחנו יכולים להיות בריטריט, ועושים מדיטציה בהליכה, ומישהו יוצא, או שמכונית מגיעה. ואם המיינדפולנס שם, אפשר לתפוס את הרגע של לרצות לראות: 'מה קורה?' 'מי בא?' ואם המיינדפולנס ערה, אפשר לומר: 'אני לא צריך לדעת'. האם זה באמת משנה, איזו מכונית מגיעה, או מי עושה הליכה? אני לא צריך לדעת את זה. או בישיבה, לפעמים, אתה מתחיל לחשוב משהו, ובחצי הדרך של מחשבה, אפשר לתפוס את זה: האם אני צריך לסיים את המחשבה הזו?' 'מה יצא לי מזה, בעצם?' ולתת לדברים ללכת, סמאדהי וויתור, שני צדיים של אותו מטבע, זה לא ברור בהתחלה.

כשהסמאדהי מתפתח, לאורך זמן מה, ואולי אפילו במהלך הריטריט, לאנשים מסויימים, משהו מתחיל לעלות בחוויה, שנקרא 'פיטי', piti, וזו כל תחושה פיזית נעימה שעולה ממדיטציה. חום, עקצוץ, תחושה עולה, לב נפתח, תחושה של התרחבות. זה יכול להיות טווח שלם של חוויות, וגם טווח שלם של עוצמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק, כמו מכת ברק של אקסטזה. אני לא יודע כמה זה נפוץ. ובצד השני – משהו ממש לא מדהים. לא משהו שהייתם כותבים עליו הביתה. אלא תחושה נחמדה של נינוחות, תענוג בגוף. כל זה זה פיטי. לפעמים מתורגם כ'אושר', 'אקסטזה', שזה קצת חזק. זה יכול לבוא מהסמאדהי. כאילו התודעה מתחככת באובייקט, במטא, ויש ניצוץ שעולה מזה. כשהמייד פחות מפוזר, והוא, מילולית, מוציא פחות אנרגיה. ביומיום מפזרים אנרגיה כל הזמן. וכשהמיינד פחות מפוזר הוא אוסף אנרגיה, ויש לה ביטוי גופני. לאנשים מסויימים. לא עניין גדול אם זה לא קורה. לא עניין גדול אם כן; אבל שווה לדעת. לפעמים זה מגיע מתוך עניין. כשאני ממש מעוניין ברגע הזה של חוויה, זה יכול להוליד את זה. לפעמים זה מגיע כי יש אנרגיה, והיא מתבטאת. לפיטי יש קשר לפתיחות. פתיחות של היישות. בד"כ מתייחסים לזה כבא מתוך ריכוז, וזה בהחלט בא משם. אבל יש לו יותר קשר לפתיחות של היישות. לכן חלק מהאנשים כשמקשיבים למוזיקה, או בטבע, ויש פתיחות של היישות, ויש תחושה שבאה עם זה, לפעמים. אי-הטלטלות זו מילה טובה. כשההכרה לא מיטלטלת מדברים, זה מאפשר פיטי. כשיש מטא, זה מצב של אי-הטלטלות. אנחנו לא כבולים לחויה באופן לא מועיל, וזה מאפשר את זה. אנחנו רוצים, בריטריט כזה, לעודד סמאדהי. אז כל סוג של תחושה נעימה או נוחה (אולי זה מרגיש שזה לעולם לא יקרה, ואני רק סובל, אבל אנחנו רק בתחילת הריטריט!) כל תחושה נעימה, נוחה, פיזית – אנחנו רוצים לעודד. זה חלק מהתרגול, ושווה לערבב את זה עם מה שקורה. ופיטי זה רק השלב הראשון, ויש חדווה, ושלווה ועוד.

הפחד מהיקשרות למדיטציה

כאן ההתנגדות השלישית עולה. 'אוקיי, אם זה מרגיש טוב, האם לא אקשר לזה, וזה יהיה רע'. זה לא מוליף להקשרות בטווח הארוך. אולי אם יש חוויה אחת או שתיים, אבל אם זה מתפתח, אין שם הקשרות. התענוג של המדיטציה לא מוליך להקשרות. אז אם יש איזה סוג, צנוע ככל שיהיה, של הנאה, ראו אם אפשר ליהנות מזה. להכניס את זה פנימה. ולערבב את זה עם מה שקורה, פתוחים להנאה, איך שהיא. אג'אן ג'ף הציע: 'תקשר לזה!', ואני אף פעם לא שמעתי משהו כזה, והייתי: 'באמת?!'. וזה היה מאוד נכון. זה בסדר להקשר לזה. היישות מתבגרת, ומניח להקשרות. תהנו מזה אם יש ממה. לעתים קרובות האנשים שעושים עניין מהקשרות לתענוג במדיטציה, לא עושים עניין גדול מהקשרויות אחרות. אוכל מעולה, בית יפה לגור בו, ואת זה לא מאתגרים, והתנוג המדיטטיבי מאותגר. זה טיפה הפוך, אני חושב. שלא לדבר על הקשרויות לדברים כמו ביקורת פנימית.

לפעמים, וזה לכל הריטריט – יש תחושה של העמקה, עונג, וזה לא מוכר, ופחד עולה. זה מאוד נפוץ. לפעמים אנחנו מודטים, והפחד ממש חזק, ואנחנו בטריטוריה לא מוכרת, ו'מה קורה? איפה הנורמליות?' כשזה קורה – לכו לפחד ותעבדו איתו. ולפעמים יש מצב ביניים: יש מידה של פתיחות והנאה, ויש תענוג שם, ויש גם פחד. שני הדברים קורים. למרבה הצער, התודעה נמשכת, כמו מגנט, לפחד. האם היא חייבת? אם הוא לא חזק, קחו צעד אחורה, ואולי לא לדחות את הפחד, אלא ללכת לכיוון של מה שמהנה, נעים בחוויה, ולהשען כך. וההנאה מזה – תעזור לפחד לפחות. זה עניין של טעם נרכש והתרגלות. לאט לאט, ללמוד לבטוח בזה. לפעמים הפחד בא כי יש התרככות. עם המטא, העצמי מתרכך, ומתחיל להיעשות פחות מוגדר. פחות תחושה של 'עושה'. ולפעמים בא פחד חזק, ממוות. כמו לאבד את עצמי במוות. מאוד נפוץ וחשוב כחלק מהתרגול. אנחנו לומדים חוויות שונות של העצמי, ולהרפות מהאופן הנוקשה בו קשרנו את עצמנו להשקפת עצמי, דרך הסמאדהי והמטא זה קורה, וזה מאוד חשוב.

כשהסמאדהי מעמיק, ויש פחות תחושת עצמי, יש אהבה שמגיעה מהסמאדהי. סמאדהי… אהבה מגיעה ממטא, וגם מתרגול תובנה עם עושים את זה היטב, וגם מהסמאדהי. אהבה לעצמי, לאחרים, לטבע, לכל הדברים, לכל הישויות. זה סימן של סמאדהי עם ההעמקה שלו. והכרתי אנשים, לפעמים, שהיו מסוגלים ללכת למצבים עמוקים של סמאדהי בלי פתיחות ואהבה, וזה הופך למשהו מאוד שביר. אני זוכר מישהו בריטריט ארוך, עושים את הסוג הזה של תרגול באופן לא רספטיבי, פתוח, בלי אהבה. ואז היה משבר בריאותי מאוד קשה. וכל התרגול פשוט התפורר. חלקית, כי לא היתה בו רכות, אהבה, רספטיביות. זה לא נכון ללכת כך. טבעית, בסמאדהי יש אהבה בו.

חשש מהדחקה וטבעם של רגשות

נקודה אחרונה, לגבי ההתנגדות האחרונה. קפיצות, מטרות, הקשרות. ורביעית – הדחקה. האם זה אפשרי שאם אני מתמקד במשהו, ומרגיש טוב, עושה מטא, ואני מדחיק משהו שצריך לעלות, רגשית. משהו ביישות שצריך לעלות. זו שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעודנת. ואני חושב שמה שאני רוצה לומר בעיקר הוא לא למהר לתשובה. זה מאוד מעניין מה שקורה. האם אנחנו יכולים לחקור את זה? אני זוכר, לפני עשור או יותר, הייתי בשיעור ערב של מדיטציה בארה"ב, והיה מצב של אדם שהכרתי, שהיה, שעשה פשע, בעצם, שעירב גם אותי ואנשים נוספים. ואני ממש כעסתי, וזה נחשף לאורך זמן, והיה הרבה כעס, ועבודה סביבו. וערב אחד, בשיעור הזה, מדטתי, והיתה מידה של סמאדהי. שום דבר יוצא דופן. רק מידה של איסוף. ולתוך זה – עלה הזכרון של האדם הזה, והיה מאוד ברור, עם הבהירות של הסמאדהי, הדימוי עלה, ורגע של הכעס. רגע, ומה שלא היה שם זה… לא לא ניצת למשהו גדול יותר. בד"כ זה היה כעס די גדול, ותחושה של זה. ועכשיו זה עלה, והיה כעס, ולא ניצת. ניצוץ שלא נתפס. זה עשה עלי רושם ענק. זה סיפור של אי-אירוע, אבל עשה עלי רושם. היתה מישהו בריטריט עבודה כאן, וחוותה קשיים, וגם סמאדהי. ואמרתי לה – כשהסמאדהי שם – הזכרי במה שקשה. זרקי את זה פנימה, ותראי מה קורה. והיא חזרה ואמרה: 'עשיתי את זה, וכלום לא קרה. הקושי לא נבנה'. מה שהיא הבינה מזה… משהו שנאחנו לוקחים כנתון, כמשהו שחייב לעלות, למשל כעס – זה צריך אותנו כדי להבנות. זה צריך תנאים להיות שם, וברגע הזה לא היו לו את התנאים להיווצר. אז אנחנו יכולים לחשוב שיש מחסן של רגשות ישנם, ואני לא רוצה להטות דברים לצד אחד יותר מידי, אלא רק להפנות מבט לשם – נוטים לחשוב שיש מחסן, ויש כעס שצריך לעלות. אבל הכעס לא יעלה אם התנאים ברגע ההווה לא שם. ואנחנו יכולים לפעמים לראות את זה, שאם אנחנו לא מזינים משהו בהווה הוא לא עולה. אם אנחנו רואים את זה שוב ושוב אנחנו מבינים שהרבה מה'אשיוז' שיש לנו, הם למעשה ריקים. אין להם קיום עצמי. הם צריכים שאני אעשה משהו בהווה; הם לא אורבים שם, ומחכים להראות את עצמם בצורתם השלמה מראש. אנחנו צריכים לראות את זה שוב ושוב כדי שזה יהיה בהיר.

אז בד"כ אנחנו חושבים על סמאדהי כמשהו שאני מנסה לעשות ויוצר. כשנכנסים לזה – רואים שסמאדהי זה בעצם פחות לעשות. אנחנו עושים פחות ופחות, וגם פחות ופחות עצמי, ויש אהבה שמגיעה משם. מתחילים לראות את הריקות של הדברים, מתוך תרגול המטא והסמדאהי. מתחילים לראות שדברים לא יכולים להיות דברים בלי שאני עושה הרבה סביבם, תומך בהם ובונה אותם. וזו הראייה של הריקות, באופן מאוד מדורג, שוב ושוב, שמביאה את החירות הגדולה ביותר בחיים ובתרגול. וזה אפשרי לנו, דרך התרגולים הללו. אוקיי. אפסיק כאן.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

פתיחה: מה זה סמאדהי?

אז, מה שהייתי רוצה לדבר עליו היום זה סמאדהי. זו מילה שחלקכם מכירים, וחלק פחות. זו מילה בפאלי samadhi. ואני רוצה לדבר עליו ולתת קצת אוריינטציה וכוונה לכל הריטריט הזה. אז המילה הזו, סמאדהי, מתורגמת בד"כ כריכוז. וזה מעניין, כאחד המרכיבים של הדרך, מה היחסים שלנו עם הפיתוח של סמאדהי או ריכוז. לעתים קרוובת אנחנו מניחים שזה משהו שאין לנו הרבה סיכוי איתו, ומעדיפים חלקים אחרים על הדרך. או שזה אזור שיש בו שיפוט מסויים, ויש חרדה סביבו: 'כמה אני מצליח שם?'. ואני רוצה לחקור קצת, ולהציב את זה כהתכוונות לריטריט.

כשלפני כמה שנים חשבנו על הריטריט הזה, אחד המרכיבים ששכנעו אותי שזה רעיון טוב לעשות את זה היה שיכולים להיות שלושה פירות לריטריט כזה. הראשון – פיתוח טוב לב וחמלה, איכויות של לב. דבר יפה, שאין לו תחליף, ונפלא. השני – היה החלק של להבין איך זה מוביל להתעוררות, ולהשתמש בהן כדי להביא שחרור של הלב והתודעה. והשלישי – הפיתוח של סמאדהי, של ריכוז. וחשבתי ש, לפחות חלק מזה – יקרה לכולם. אז אי אפשר להפסיד כאן. זה מצב של ניצחון או ניצחון. במסורת המקובלת, התרגולים של טוב לב וחמלה נחשבים, מלבד היותם יפים כשלעצמם, נחשבים כמובילים לריכוז. והתפקיד שלהן בהתעוררות לא כ"כ הוכר, וכאן אנחנו רוצים להכניס בחזרה את הפקטור הזה, שלהן כדרך להתעוררות.

אז. סמאדהי, המילה הזו. במסורות אחרות יש לה משמעויות אחרות. במסורת שלנו – בד"כ מתורגם כריכוז, וזה סביר, אבל לא נותן את העומק והרוחב של במה מדובר. כשאנחנו שומעים 'ריכוז' אנחנו חושבים – שזה לגבי להפוך את התודעה לקטנה ולדחוס אותה למקום קטן, ולשמור אותה שם; או שאנחנו חושבים על משהו, כמו נוזל כביסה מרוכז – הרבה דברים במקום קטן. או – שאנחנו חושבים על לשמור על משהו עם משהו: התודעה עם הנשימה. וזה בהחלט חלק מהעניין, להשאר ביציבות עם משהו. אבל זה לא הכל, וזה הכי טוב, במובנים מסויימים, לשמור על המילה המקורית, שאומרת משהו מאוד יפה. אפשר לומר: יציבות של התודעה, בהחלט. איסוף. התודעה וההכרה מרגישות אסופות, לא מפוזרות. איחוד זו מילה טובה. ובעיקר – איחוד של תודעה וגוף. יש תחושה של הגוף והתודעה מתאחדים, באים יחד לאחדות, כאשר הסמאדהי מתפתח. עומק של מדיטציה, אחד המורים שלי היה אומר, ויש, אכן, תחושה של העמקה כשמפתחים את זה. עידון הוא חלק מזה. התודעה מתעדנת; זה מעניין. מה בקצה השני של סמאדהי? נניח, התקף טנטרום; זה לא מצב מעודן כ"כ של תודעה. דברים די גסים, צבועים בשחור ולבן. כשמרפים מזה, התודעה נעה לעבר יותר ויותר עידון. וככל שמעמיקים בסמאדהי – יותר עידון של התודעה וההכרה. אז אנחנו יכולים לדבר על מצבים מובחנים של העמקה, הג'אנות, ואני לא אכנס לזה היום. אבל כאן נתייחס לזה כרצף – התודעה נעה לאורך הרצף הזה. וזה מסע של חיים, שאין לו סוף; אנחנו ממשיכים להעמיק בזה. ועבורי, החיות של הדרך נשענת על המשך של הגילוי והחקירה של עומקי התודעה. זה זמין לנו כאנשים ומודטים – ללכת במסע הזה אל מעמקי ההכרה.

היתרונות של סמאדהי

בתמונה הגדולה – סמאדהי מביא הרחבה של התפיסה. התפיסות שלנו בחיינו: אני כאן, אתה שם, יושבים כאן; התפיסות האלו מתחילות להתרחב ממובנן הרגיל. ודרך ההתרחבות הזו – באה רספטיביות, באיטיות, בהדרגה. התחלות של הפתחות לתחושה אחרת של 'מהם דברים'.

תחושה עמוקה של מנוחה עם ההעמקה של הסמאדהי. הגוף, הלב מוצאים מנוחה עמוקה. כשסמאדהי מתפתח לאורך החיים, אנחנו יותר זמינים לעצמנו, לאחרים. ויש רעננות של גילוי שמגיע עם זה; רעננות של תפיסה. אפשר לראות את החיים באופנים חדשים, שונים מאוד.

בד"כ עם סמאדהי, אנחנו חושבים על אובייקט אחד, ושהמשימה היא לשמור את המיינד שם: מטא, נשימה, חמלה. להשאר עוד ועוד, והסמאדהי מעמיק. אבל המילה יותר רחבה, ולמישהו יכול להיות תרגול ויפאסנה, ועדיין יהיה שם סמאדהי, בגלל האיסוף וההעמקה.

בד"כ המיינד נע עם האובייקטים של החוויה, באופן לא מועיל. נתפס במשהו, חרד ממשהו, דוחה משהו. כשהמיינד ביחסים עם החוויה שהם פתוחים ולא מיטלטלים – בתרגול נשימה, מטא או ויפאסנה, אז אפשר לומר שזה סמאדהי. אי-הטלטלות ופתיחות. 

אם אנחנו חושבים על המיומנויות השונות שאנחנו יכולים לטפח כאנשים… זה די מדהים. חלקן עוצרות נשימה. אם חושבים מה זה דורש לנגן קונצ'רטו לפסנתר היטב, או לכתוב אותו, או אם חושבים על דיוויד בקהם… מדהים. והטווח ממש מדהים. אני לא יודע אם עשיתם את זה כשהייתם ילדים, אבל אפשר לערום מטבעות על המרפק, ולנסות לתפוס אותם. השיא העולמי הוא של 104 מטבעות. הבנאדם כנראה ממש השקיע בלנסות לפתח את זה. מדהים. מבחינה דהרמית, השאלה היא – אילו מיומנויות באמת שווה לפתח? אני דווקא מעריך את בקהם, אגב. אבל לעצמנו – צריך לזכור שיש לנו זמן מוגבל, הזמן שלנו ייגמר. ויש לנו אנרגיה מוגבלת. מה שווה לפתח? אנחנו לעתים קרובות לא מעריכים מספיק את הכוח של סמאדהי. הבודהא ביקש, שוב ושוב, לפתח את זה, את המיומנות הזו.

במערב עד כה, הדהרמה מאוד צעירה, ועד כה הפוטנציאל של האזור הזה של התרגול לא מוצה. היה דגש על התמקדות בפרטים קטנים, וזה לא מה שסמאדהי אומר, והבודהא לא דיבר עליו כך. העניין הוא של האיסוף, האיחוד של התודעה. ועם זה, לאורך חיים או ריטריט – מגיעה רווחה יוצאת דופן. אחד הפירות היא רווחה נפלאה. וריפוי. ריפוי של הגוף, הרגשות, התודעה. איכות החיים, כשהמיינד מתבהר ומתאחה – איכות החיים משתפרת באופן מורגש מאוד.

סמאדהי מביא איתו תחושה של יציבות לחיינו. אז אם אנחנו מעורבים בפרוייקטים יצירתייים ארוכי טווח, כמו כתיבת קונצ'רטו לפסנתר, זה דורש הרבה יציבות – לבוא כל יום, ולהמשיך ולעשות את זה עוד ועוד. כל סוג של פרוייקט יצירתי, אמנותי או לא. או בשירות – בעבודה או התנדבות, או עם משפחה או חברים, הביטוי בפועל של אהבה וחמלה דורש יציבות. והסמאדהי נותן לנו את היציבות הזו, של שירות או יצירתיות. גם במונחים של תובנה. יש משהו בסמאדהי, בהיותו הקרקע הטובה ביותר לתובנות לפרוח עליה. כמה פעמים היינו בריטריט, וממש הבנו משהו. דפוס, או את הארעיות, וראינו משהו ממש בבהירות. והריטריט נגמר, ויום אחרי זה זה רק זכרון. סמאדהי זו קרקע פוריה לשורש הזה, ותובנות יכולות להיות משהו שעובדים איתו וחיים אותו.

בשנה הראשונה שעשינו את הריטריט הזה, ובנקודה כלשהי, בשני-שליש הריטריט, הוא אמר – יש סמאדהי נחמד מאוד, איסוף בהירות וריכוז, והוא אמר: 'אני חושב שעדיף שלא יהיה לי ריכוז טוב, כי כשאעזוב, בחיים, המיינד מפוזר, ואני רוצה להביא מטא באופן הרגיל של המיינד שלי, אחרת זה לא ריאלי'. היה הרבה יושר שם. אבל סמאדהי מאפשר לדברים להכנס לרמת התאים, כשהמיינד רגוע. מטא, כמו תובנה, יכולה להכנס לתאים, להפוך לטבע שני, כשהסמאדהי מעמיק. אז כן, לישם מטא וחמלה כשהמיינד מפוזר, אבל יש משהו בלשהות עם מטא כשהמיינד מיוצב – זה מרווה את היישות ברמת התאים. מישהו אמר – היום אנחנו באים לריטריט, ושמים לב בעיקר להיפך. המיינד נסחף מכאן לשם. זה נורמלי. יש לנו הרגל של חיים שלמים של לא ממש לתת תשומת לב טובה. זה בסדר. ואנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה.

מה תומך במסאדהי?

יציבות

אז רק היציבות של להגיע לישיבות והליכות, ההמשכיות של התרגול. זה כבר התחלה של סמאדהי. היציבות של הצורה החיצונית היא סוג של סמאדהי, וזה מתחיל, היציבות הזו, לחלחל לישות. הישות מתחילה להיות יותר יציבה. רק מלהגיע. לא משנה איך מרגישים. אתה קם, בחוץ או כאן, ולא מרגיש טוב, או קצת עייף. מובן. אבל יש משהו ביציבות, לא משנה איך מרגישים, יש יציבות, וגם כוח. כוח של תודעה, זה גם פן של סמאדהי, כוח גמיש, ולא נוקשה. כוח עמוק ורך של תודעה, וזה מתחיל לחלחל ליישות רק מלהגיע. לתרגל עם כל מה שיש.

משפטים

ובתרגול – לחזור למשפטים, לגוף, לאובייקט, שוב ושוב ושוב. אנחנו מגשימים את ההתמדה והכוח, וזה ימצא את הדרך שלו אל היישות. ועם הזמן – להשאר יותר עם המשפטים, עם מושא המדיטציה.

שמחה

אז, אחד הפירות של סמאדהי, ואני מדבר על משהו בטווח הארוך, ובטח תשימו לב בריטריט הזה; וזכרו – אני מדבר היום, אבל נסו לשמור את זה באחורי התודעה לכל הריטריט. אחד הפירות של סמאדהי היא שמחה. הבודהא דיבר על זה שוב ושוב ועל החשיבות של זה. לאחרונה, בשנים האחרונות בדקו מודטים, ומצאו שמודטים שמחים יותר מאנשים שלא-מודטים. משהו באונה הקדמיית ימנית, שקשורה לרגשות חיוביים, היתה פעילה יותר, או משהו כזה. והשמאלית, הקשורה ברגשות קשים, פחות. אז ככלל – מודטים שמחים יותר, אבל למודטים שעשו לפחות עשרת אלפים שעות – יש קפיצה ענקית בגרף. זה די הרבה. הרבה יותר משתעשו בריטריט הזה. אבל רק לומר – תמשיכו… ובהחלט, הבודהא, לפני אלפי שנים, מאוד בהיר לגבי זה: סמאדהי, בטווח הארוך, בונה אושר, אין ספק. והוא אמר עוד משהו מאוד מעניין. להיפך: מישהו שאל אותו: מה הכי מזין סמאדהי? ובלי למצמץ הוא אמר שמחה. אז זה מעניין. היא מגיעה מסמאדהי וגם מזינה אותו. זה מעניין. כמתרגלים, במיוחד בריטריט כזה,  צריך לדאוג לאיזו רמה בסיסית של שמחה, מאוד פשוטה, שצריך להזין. להטות את התודעה לרווחה והזנה.

פתיחות והערכה

אז איך עושים את זה? האם אפשר להיות בריטריט בפתיחות מסויימת. לפעמים אנחנו בריטריט, ואנחנו, בגלל הרגל, או בגלל ששמענו שכך צריך – יש מין התכווצות: 'אני אהיה ממש טוב במיינדפולנס שלי', והעיניים לרצפה. האם יכולה להיות פתיחה, רספטיביות, והכוונה של התודעה להערכה. אז יש הרבה דברים, כאן ועכשיו, היום, בריטריט הזה, שאפשר להעריך. הרבה דברים. יש שמונה מנהלים נפלאים שמזינים אותנו ומשגיחים עלינו. יש לנו את היופי של האזור פה, של הטבע. יש לנו את הלימוד. איך זה יהיה להביט סביב: מי כאן, מי מתרגל איתי, מיהם האנשים הנפלאים האלו, מתרגלים איתי ותומכים בי. איזה יופי, וכמה יותר קשה זה היה אם היינו פה לבד. אז בארוחת הצהריים הביטו סביב. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך, וזה מתאים, אבל לעתים אחרות – הביטו סביב, והאם אפשר להעריך את היופי הזה, ואת התמיכה של אחד בשני בשתיקה, בלוח הזמנים וכל זה. הוקרה. להזין הוקרה. ולקחת זמן מה ביום להטות את התודעה כך, ולחשוב על כל מה שמאפשר לכם להיות כאן שלושה שבועות. הוקרה על זה.

פשטות

מה עוד מזין את רמת הבסיס הזו של שמחה? אולי פשטות. להרפות לפשטות של להיות כאן. אהבה לדהרמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק – האהבה לזה שישזמן לתרגל, לאפשרות לשמוע את הלימוד, להיות בסביבה כזו. טבע. קחו את הזמן להיות ניזונים מהטבע, ליהנות ממנו.

עבודה עם קשיים

לאורך זמן ובהדרגה, האיסוף, הריכוז, האיחוד – הסמאדהי הולך ומעמיק. זה לא קורה, אף פעם, באופן לינארי. אם מישהו נכנס לראיון ומדווח על נסיקה יציבה וחלקה למימדים אתריים של חסד… זה לא ריאלי. זה יקרה בצורה מאוד לא לינארית, עם הרבה עילות ומורדות. כך התודעה עובדת. יש את המכשולים ואת הקשיים שאנחנו חווים. למדו לצפות לגלים. הם בגדר נתון. למדו לקבל אותם. כלומר, לקבל שהם שם, זה לא אומר – לשכב ולתת להם לכבוש אותך ולהתוות את כיוון ההכרה שלך ליומיים או שלושה. אבל לקבל שהם שם, כמאפיין של התודעה. לפעמים זה עניין של פשוט לראות אותם, להיות סבלניים, להבחין. ולפעמים להיות ממש אקטיביים. הבוקר נתנו הרבה דרכים פעילות לעבודה איתם, בהקשר של לקבל אותם. ללמוד לעבוד איתם. ושתי הנקודות הכלליות מהבוקר: אם זה אפשרי שהם לא 'יעשו עליך סיבוב'. להכיר בזה שזה מי שנמצא, המכשול הזה והזה, ולא להתפתות או להסחף לסיפור או לתוכן של מה שנראה שקורה, השתוקקות, סלידה או ספק. לראות אותו כמי שהוא, לזהות את זה. זה ענק, זה חצי מהקרב נוצח כך. ולא לקחת אותם אישית, ולא לשפוט את עצמך בכלל נוכחותו של מכשול. כאשר אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מוסיפים שמן למדורה. האם יכולה להיות גישה של טוב לב? כל הריטריט הזה רווי, ככל שניתן, בטוב לב. מכשולים באים, וזה קצה, או חצי יום קשה, כמה אדיבות יכולה להיות שם, כמה טוב לב, במקום תגובתיות?

תמלל ותרגם: יהל אביגור