רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 2, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


כמו שאמרתי, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו כמה דברים לגבי המכשולים: אחד מהם הוא שיש גם  מכשולים ממש עדינים. אז כולנו רגילים למכשולים ממש גסים, ולרוב זה מה שמלמדים אותנו כששומעים לראשונה על המכשולים בריטרטים של תובנה ודברים כאלו. אבל מכשולים מגלים את עצמם גם בצורה ממש ממש עדינה. וכפי שאמרתי, יש סוטה ב – Majjhima Nikāya – קובץ הדרשות באורך בינוני – שהבודהא מדבר על המכשולים העדינים והוא מונה את כל המכשולים העדינים[1]. דברים כמו התרוממות רוח ואינרציה, פחד, מאמץ יתר עדין, או פחות מידי מאמץ, ממש ממש עדין. תשוקה, אם היא לא מנוהלת נכון. תפיסות של ריבוי – אתם יודעים, יותר מידי מודעות ליותר מידי דברים. יש רשימה שלמה שם. אבל הנקודה היא, שיש מגוון שלם של דקויות. ובאופן מסוים, תמיד יש משהו לשחק אתו ולהתנסות בו משהו שניתן לעשות בו שינוי או טוויסט ממש קטן. 

כמובן שיש פעמים בתוך תרגול ג'אנות שכל זה נעלם, ואנחנו לא רואים אף מכשול. וזה בסדר. אתם לא צריכים לחפש אותם בשלב הזה. אתם פשוט נהנים מזה. כשתיכנסו יותר ויותר לטריטוריות של ג'אנה תתחילו לראות את המכשולים העדינים ששם, או שיכולים להיות שם, שבמבט ראשון לא הבחנתם בהם. זה לא שאנחנו תמיד מחפשים אותם. אנחנו לא תמיד מחפשים את המכשולים בתרגול ג'אנות. אנחנו אפילו יותר נוטים לעבר מה שנעים ומרגיע ומהנה. אבל הם יגיעו באופן מעודן.

תנו לי לציין משהו אחר שאני רוצה לחזור אליו בריטריט ולהדגיש אותו די הרבה. וזה משהו שאני חושב שמתבהר יותר בתרגול ג'אנות מאשר בתרגולי תובנה או מיינדפולנס. וזה סוג של מיקרו-נגטיביות של התודעה, שהיא מאוד שכיחה. אז אתם יכולים לשבת עם אנרגיה ממש נעימה בגוף. אתם יכולים לשבת עם פיטי למשל, או מה שזה לא יהיה, ואתם כבר יכולים להיות ממש רגילים לזה בשלב הזה. אבל זה עדיין ממש נעים. רוב האנשים יתנו את יד ימין שלהם כדי להרגיש את מה שאתם חווים ברגע הזה. אבל אתם כבר חוויתם את זה בעבר ו"ביום ההוא זה היה יותר טוב מהיום" (צוחק) ו"ואני יודע שזה יכול להיות יותר טוב". ובצורה הממש עדינה הזו, המיינד נוטה למה שלא בסדר, מה שלא טוב כמו שהוא צריך להיות. חלק מזה זה בסדר. זה חלק מ'ההתעצבות' לכדי צורה. שוב, כמו הקדר עם החמר על האבן ריחיים. זה ברור?
"אז מה לא בסדר? זה לא.. זה קצת כמו.." אני מפעיל על זה לחץ. אבל כשיש לזה את הטעם הזה של השליליות, אנחנו מדברים פה על משהו ממש ממש עדין. זה כמו כוס חצי מלאה, חצי ריקה, אבל ברמה ממש ממש מעודנת. זה רק שברגע הזה, הדרך שבה אני מסתכל על זה ומתייחס לדבר הזה שהוא בעצם ממש יפה, ואיכשהו אני מסובב את זה עם נימה שלילית, מסתכל על זה דרך עדשה שלילית. זה מאוד שכיח, וזה מה שאנחנו יכולים לקרוא לו כמו רמה מאוד בסיסית של זיהום מנטלי, של סלידה בתודעה. ואתם תבחינו בזה יותר ויותר ככל שתתקדמו, וזה בעצם משהו שממש חשוב להתייחס אליו ולעבוד אתו. החדשות הטובות הן שאנחנו מבחינים בזה הרבה יותר בתרגול ג'אנות, למרות שהייתם נוטים לחשוב שתבחינו בזה יותר בתרגול מיינדפולס או תובנה. אתם תתקרבו לזה ותראו את זה עובד ברמה הרבה הרבה יותר מעודנת, ואתם תוכלו לעשות עם זה משהו. ומה שאני רוצה לומר עכשיו ואני אחזור על זה, ועל דברים נוספים, זה שאנחנו פשוט מבחינים בזה. תצפו לזה, תזהו את זה, ואז תמצאו מחדש את ההנאה ותלמדו ליהנות ממנה. תמצאו את מה שנעים, תכנסו לזה, לתוך ההנאה. אז אנחנו עושים את המיקרו-תנועה הזו. אנחנו מדברים על מיקרו תנועה ממש מעודנת. שיפט קטן במערכת יחסים והגישה שלנו, כן? אבל בעצם, אנחנו יכולים לחשוב על זה כמכשול ממש עדין, לגמרי. 

אוקיי ושוב במונחים של מכשולים עדינים, יש שני מונחים שנקראים 'שקיעה', ו'הסחפות' . אני לא יודע מאיפה הם מגיעים. אני לא יודע אם המילים האלו מגיעות מהבודהא, אף פעם לא נתקלתי בהן אצל הבודהא, הבאתי אותן אני חושב מ-קמלסילה[2], אני לא זוכר. אבל אלו מילים שנוכחות כיום בתרבות הדהרמה. אז – 'שקיעה' ו'היסחפות', מה זה אומר ?

היסחפות היא כמו גרסה מעודנת של חוסר מנוחה, ומה שזה בעצם אומר זה שהתודעה עדיין חיה, אתה עדיין עם המיינדפולנס, אתם ממש לא קופצים מחוץ לעור שלכם, או אובססיביים או מודאגים, או משהו כזה. התודעה נוכחת. הכל טוב, היא די עם האובייקט, אבל יש טיפה יותר נטייה להיסחף מהאובייקט, או לעיתים הביטוי של זה יהיה פשוט קצת יותר מחשבות או תמונות במיינד ונטייה שלו להימשך אליהן. אז שוב אנחנו מדברים כאן על משהו ממש עדין. 

ושקיעה היא ורסיה מעודנת יותר של עצלות. שוב, זה לא קרוב אפילו להירדמות או משהו כזה, זו פשוט קצת יותר עמימות שנכנסת פנימה. זה פשוט שיש פחות נוכחות, חיות, בוהק או חדות. אלו מכשולים מעניינים, בגלל שלעיתים קרובות הם בעיקר קשורים לרמות של מאמץ. שוב חזרנו לעניין של רמות מאמץ והעובדה שאני לא יכול להימנע מהנושא הזה. אני לא יכול להתעלם מהפרמטר הזה של התרגול. ככל שתכנסו עמוק יותר ויותר לסמאדהי, ממש טיפה יותר מאמץ, רק מעט יותר מידי או מעט פחות מידי עושה באופן פרופורציונאלי יותר הבדל, ויש לזה יותר השפעה. במילים אחרות, ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר, המערכת הופכת להיות הרבה יותר רגישה. ואז רק ממש מעט מאמץ יתר או פחות מידי מאמץ הולך להפריע ולגרום לבעיות ויש לזה יותר השפעה ברמות העמוקות האלו. 

אז עם המכשולים העדינים, 'שקיעה' ו'היסחפות', אחד הדברים שממש שווה לשים אליהם לב הוא רמת המאמץ, ולראות כפי שאמרנו קודם היום, מה תהיה ההשפעה של להפחית מעט את האינטנסיביות? או אולי לעבור ממוד של 'חקירה' למצב שהוא יותר 'רספטיבי'. במילים אחרות, מה שאני רוצה לומר הוא ששני המצבים – היסחפות ושקיעה יכולים להתעורר גם כתוצאה ממאמץ יתר, ממש מעט, או ההפך – קצת מאמץ חסר – באופן שנשמע פרדוקסלי. אנחנו לא יודעים…
מה אתם צריכים לעשות? אתם פשוט צריכים להיכנס לזה ולשחק, לשחק עם המאמץ העדין. מעט יותר, מעט פחות, טיפה יותר אינטנסיביות, טיפה פחות, טיפה יותר חקירה, טיפה יותר רספטיביות, קצת יותר עדין, אתם יודעים, מה שזה לא יהיה. ולפעמים אחת הדרכים שאני אוהב לחשוב על זה היא למשל עם ההיסחפות, למה יש שם יותר מחשבות? למה התודעה הולכת? אנחנו לוחצים עליה חזק מידי ו.. (אני אשתמש עכשיו בדימוי שהוא ממש מוצלח) זה קצת כמו ללחוץ על בננה והיא פשוט יורה החוצה לכל עבר. אולי זו לא האנלוגיה הכי טובה. אבל שוב, לחזור למה שאמרנו קודם, הגוף יכול לגלות לנו משהו לגבי המאמץ. אפילו המידה של תשומת הלב יכולה להשפיע על זה. אז יש הרבה דברים לנסות, אבל נקודה אחת שצריך לקחת בחשבון היא הספקטרום. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא ספקטרום. כשאנחנו מדברים על המכשולים, אנחנו בעצם מדברים על ספקטרום, למרות מה שהבודהא אמר "עם נטישת המכשולים, עם סילוק המכשולים עולה, הג'אנה הראשונה". כן, זה נכון, וברמה אחרת, אנחנו מדברים כאן על ספקטרום שלם שלא הולך להיעלם בדרך כזו או אחרת. לפעמים אפילו בתוך הג'אנה, שוב, אני משתמש במילה 'בתוך' בצורה רופפת. אתה יכול להיות בתוך השמחה. הנה האור הבוהק לפניכם ובקצוות שלו, בקצוות של המודעות אליו יש חבורה של כלבי טרייר שנובחים. וזה לא שהם ממש באמצע וממש רועשים, אבל אתה פשוט מודע להם שם ברקע. האם אתה בתוך הג'אנה או מחוץ לג'אנה? זו שאלה לא רלוונטית, 'בפנים', 'בחוץ'; מה יהיה הדבר האינטליגנטי פה? השאלה היא – מה אני צריך לעשות בנקודה הזו? מה צריך לקרות? 

אחד מהדברים: למה אני צריך לשים לב? בואו נגיד – הנה האור הבוהק והשמחה ממש פה. והנה הטריירים הקטנים נובחים. אני פשוט הולך להיכנס ממש לשמחה, ואני הולך לפתוח את הגוף שלי לזה, ואת המיינד שלי לזה. עוד נדבר על כך. עכשיו, מאוד יכול להיות שכשאני אעשה את זה, הטריירים פשוט לאט לאט יירדמו או יירגעו או מה שלא יהיה. אבל גם יכול להיות שהם פשוט יישארו שם, ושזה הכי טוב שזה הולך להיות לעכשיו. אוקיי. אז יש לי את השמחה היפה הזו, ממש שמחה ואושר כיפיים וטעימים, שהאדם שקודם נתן את היד הימנית שלו עבור הפיטי עכשיו ייתן גם את היד השמאלית שלו עבור זה. ואל תדאגו! הטריירים שם. זו לא בעיה. פשוט תכנסו לזה ותיהנו מזה. ואל תדאגו מהעסק הזה של 'בתוך' או 'מחוץ'. זו בדיוק הדרך איך לא לגרום לתודעה לצרוך דברים שהם לא רלוונטיים. אבל גם לפעמים הטריירים ינבחו, ואני אגיד – תנו לי ללכת אליהם ולראות מה הם צריכים ולראות אם אני יכול לעשות משהו שיעודד אותם לעשות משהו אחר.   

אז זה לא שיש תמיד נוסחה אחת, אבל אחת הנוסחאות היא: "זה בסדר. זה הדיל עכשיו. זה הכי טוב שזה הולך להיות". 

—————–

לפעמים יש מכשולים בצורות אחרות. לפעמים מכשול עולה, והאם זה מכשול? לא, זה פשוט גוף האנרגיה, זה לא שהתודעה עסוקה עם משהו כזה או אחר. זה פשוט שגוף האנרגיה מרגיש קצת מכווץ או חסום. אני לא באובססיה לגבי זה, אני לא חושב על זה, לא נאבדתי בהשתוקקות, או בספק, או משהו כזה. זה פשוט מרגיש קצת חסום. אנחנו יכולים לקרוא לזה מכשול עדין, אם אתם רוצים. או שזה פשוט גוף האנרגיה שפשוט לא נרגע, או שהצ'יטה פשוט לא באמת 'מתיישבת' ונרגעת. זה אפילו לא בגלל איזו הסחת דעת גסה או מחשבה, זה לפעמים פשוט משהו מעט נסער באנרגיה של הצ'יטה או של הגוף. אז זה קצת כמו הטריירים הנובחים.

ולפעמים, ושוב ,זה משהו שיכול להיות רלוונטי עבור חלק מכם, או עבור חלק מכם בשלב מאוחר יותר, יכול להיות רלוונטי לחלק מכם עכשיו – לפעמים זה פשוט מדהים, אם יש לכם די הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג'אנות, זה לפעמים, זה ממש כמו, זה כמעט כמו שאתם יכולים לצלול מתחת למשהו. אז פה זה חסום, או פשוט לא מרגיש נכון. משהו לא ממש מיושב. וכמו שאמרתי זה קצת כמו תדרים של רדיו או בגדים בארון – הג'אנות שם ממילא, ואתם פשוט יכולים לכוון את הנקודה הזו בתודעה לרמה שהיא בעצם ממש שקטה. עכשיו, אולי זה לא יהיה ממש בתולי, מדהים, בוהק, שליו בצורה יוצאת דופן, אבל יש שם משהו שאתם מזהים אותו כמו – "אוקיי זה סוג של שלווה שמתאימה לג'אנה השלישית" בואו נגיד. אני מזהה את השלווה הזו. ואתה מכוון לשם את התודעה, ואתה פשוט קצת צולל מתחת. ואז מתכוונן לזה. אני לא נכרך. כן, החלק הזה של הגוף לא מרגיש ממש מחובר, או מרגיש אולי מעט מכווץ, או שהתודעה… אבל אני פשוט מתכוונן לשם, אני צולל לשם, ואז מה העבודה שלי שם? צללתי פנימה. עכשיו אני במגע עם השלווה הזו. מה עכשיו? עכשיו אני צריך לעבוד עם זה, להיכנס לזה, ליהנות מזה, להיפתח לזה, להתמקד בזה וכו'. נדבר על זה עוד. אז זה לא באמת שהג'אנה כבר ממש שם, אבל יש איזה פתח אליה, זה כמו שביל אל הג'אנה שנמצא שם, ואתה יכול לתפוס את זה ולכוונן את התודעה לשם ולצלול לשם – באמצעות אימון, עם הזמן. אז זה זה. וכשיש לך גישה אל השביל זה, או לפתיחה הזו, אז אתה עובד על להישאר שם ולייצב את זה, להיספג בזה וכו'. כמו שאמרתי, בתרגול ג'אנה, אנחנו ממש רוצים לפתח את הגישה הזו של לעבוד עם – לעבוד נגד, אם תרצו – המכשולים. אנחנו ממש רוצים את הרעיון הזה של 'אנטי דוט'. אבל אנחנו גם ממש רוצים לטפח סבלנות. אז אני סבלני בזמן שאני עובד עם זה. ממש חשוב. אני משחק עם זה ומתנסה עם כל זה, ואני משתמש בכל היצירתיות של וכושר ההמצאה שלי ב-איך שאני מתייחס למכשולים וממנף כל מה שיכול לעזור. אבל בו זמנית – יש לי פתרון חזק ומבוסס. אני לא מתכוון להרים ידיים עכשיו. אני לא מתכוון לקום וללכת, או רק לשבת שם ולומר "או מה שלא יהיה, למי אכפת". יש את עשר הקומבינציות האלו של איך לעבוד באופן אקטיבי, בצורה יצירתית, נבונה ונחושה, עם סבלנות, הכל יחד. זה לא שאנחנו רוצים להיקלע לקרב עגום של שעות עם המכשול הזה או עם מכשול אחר. בנקודה כלשהי, זה יהיה: "אוקיי מכשול, אתה ניצחת את הקרב הזה. אתה לא הולך לנצח את המלחמה, אבל את הקרב הזה ניצחת ואני יוצא להליכה", או "לשתות כוס תה". חלק מזה זה פשוט לשחרר קצת מהלחץ שאנחנו מפעילים ולפתוח קצת את התודעה. 

אם אני יוצא להליכה, אז זה היופי, האוויר, האור, המרחב. אני מקווה שעד סוף הריטריט הזה כולכם תכירו ביופי של הגשם, כי אתם הולכים לתרגל הרבה עם זה. אין שום סיבה שמזג אוויר רע (או מה שקוראים לו מזג אוויר רע) ישפיע על התפיסה שלכם לגבי מהו יופי. באופן מסוים, מה שאנחנו עושים זה, הדגש הוא יותר על  טיפוח של well being מאשר להילחם נגד המכשולים. אנחנו עושים את שניהם, אבל זו דרך מסוימת לחשוב על זה. זה שיווי המשקל. ושוב, לאלו מכם, או כשאתם צוברים יותר ויותר ניסיון, אחרי שכבר יש לכם הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג'אנות שונות, אתם לפעמים ממש יכולים לחוש מה אפשרי ברגע מסוים. אז אולי אני עובד עכשיו בג'אנה הרביעית, שם מגרש המשחקים שלי. אבל יש מכשולים מסביב, או מה שלא יהיה, ואני תקוע בראשונה או בשנייה, ואז פשוט יש לך תחושה של: אני יכול להישאר עם זה, ולעצב את זה, ולשחק עם זה וזה יעמיק. בפעמים אחרות יש תחושה ש: " זה הכי טוב שזה יכול להיות עכשיו". פשוט יש לכם תחושה לגבי זה אחרי כמה זמן. זה דורש תרגול. אז עדיין, זה נהדר. אתם יודעים שזה ממש טוב. רק העובדה שיש איזה מכשול עדין שמונע מכם להגיע רחוק כפי שהגעתם בעבר היא לא בעיה. אתם לוקחים מה שאתם יכולים עכשיו, מה שנגיש לכם, ואתם סוג של מפתחים תחושה של (אני לא יודע מה יכולה להיות האנלוגיה פה…) מה יהיה אפשרי בכל סיטואציה. אוקיי. 

———

לסיום, כמה דברים על תובנה בהקשר של המכשולים.
משהו שכבר אמרתי: המכשולים הם ספקטרום. הם לא און / אוף. יש ספקטרום לכל מכשול כשבקצה אחד הוא ממש ממש גס, ואז נהיה יותר ויותר עדין. חלק מזה זה פשוט לדעת ולהבין שזו הטריטוריה שבה אני פועל. וגם להבין את ההשלכות של זה. אחת מהן, זה שהמכשולים הולכים להיות מבקרים שכיחים. הם יבואו וילכו. אם אני מחזיק בגישה של "הם לא צריכים להיות כאן" או "הם לא יהיו" או "אחרי כמות מסוימת של תרגול, או כשאגיע לג'אנה X  זה לא יקרה", זה יהיה ההפך מתובנה. זו אשליה. אז יש חלק מסוים מהתובנה הוא רק ההכרה שהם ספקטרום, מה שאומר, בצורה כזו או אחרת, ברמה כזו או אחרת על גבי הספקטרום, בין אם בצד הגס או העדין, שהם הולכים לבוא. אני מודע לזה. 

הדבר השני – זה לא ליניארי. כן, הם יבואו וילכו, וזה יקרה אפילו אחרי שתגיעו לאיזו ג'אנה שלא תהיה, אתם יודעים, כחלק ממה שהוא התרגול שלכם עכשיו. ואתם יכולים, במילים אחרות – איך אני אגיד את זה? יכול להיות לכם הרבה יותר קשה עם המכשולים בשלב מאוחר יותר של הריטריט מאשר שהיה לכם בשלבים מוקדמים של הריטריט. או שתרגישו "עכשיו הגעתי לג'אנה הזו. זה הלך כל כך טוב, ועכשיו פתאום אני בסוג של גיהנום" או מה שלא יהיה. אמרתי את זה כבר בעבר בהרבה מאוד שיחות. אם מישהו בא אלי ומתרגל סמאדהי, והוא מתאר לי סוג של תרגול חלק, בגרף עולה, יום יום, בדרך לגן עדן או עולם טושיטה, סוג של גרף ליניארי עולה ששום דבר לא מפריע לו, או שהוא משקר, או שהוא באמת, ממש לא שם לב. זה יותר כזה: אוקיי: יש מגמה, כן, אבל זה יותר כזה (מחוות יד – כנראה גרף שעולה כלפי מעלה עם גלים) בעצם זה יותר כזה. אני אסביר, אבל זה לא ליניארי. אז שוב, רק בגלל (ואני אחזור לזה עוד שנייה), שהיה לנו כזה מדהים בחמישת הימים האחרונים, וכל זה נפתח עבורנו, לא אומר שאני לא הולך ליפול לבור של מכשול מחר, או שהמכשולים לא הולכים לבקר. בואו נגיד את זה כך.   

החלק השלישי לגבי תובנה, זה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להיכנס למערכת יחסים עם המכשולים, בה אנחנו ממש לא לוקחים אותם באופן אישי. המכשולים הם חלק מלהיות אנושיים, עד ש, כנראה, מישהו הופך לארהנט, וזה אומר ער לחלוטין. הם פשוט פנים של להיות אנושיים. לקחת באופן אישי – מה שאני מתכוון בזה למשל: "או, אני מודט רע" או "זה אומר שאני.." או יותר גרוע "אני אדם רע, כי כל הזמן מגיע המכשול הזה. כל הזמן מגיעה סלידה", או "כל הזמן מגיעה השתוקקות. אני ממש תאב-בצע" או "אני כזה וכזה". 

המכשולים – אל תיקחו אותם אישית. הם פשוט משהו אנושי. הם כמו חלק מהעובדה של להיות בני אנוש, והעלייה של המכשולים לא אומרת כלום על היכולת שלי כמודט או הערך שלי כבן אדם. זה ממש, ממש חשוב. אז, האם אני יכול לעודד את הגישה הזו? וזה חלק מהכיוון שאנחנו רוצים לנוע אליו. זה חלק מהמתנה של תרגול ג'אנות. אחרי זמן מה אנחנו מתחילים לראות: זה לא אישי. אבל אנחנו רוצים ממש לעודד את הגישה הזו – לא לקחת את זה באופן אישי. 

הדבר השני שאנחנו רוצים לנוע לעברו – וזו כבר התובנה הרביעית– הוא שיותר ויותר אנחנו מתחילים פחות ופחות להאמין לסיפורים שהמכשולים 'מוכרים לנו'. מה שקורה זה שמכשול עולה, ואנחנו משוכנעים שהעניין הוא בעצם הבן האדם הזה, שהוא בעצם הבעיה. זו לא הבעיה של המכשול שלי. זה הוא. או שהסיפור מסובב לגבי עצמי, ולעיתים קרובות זה מעורר את כל הפפנצ'ה, את כל ההתרבות של המחשבות. בעצם, מה שקורה זה, שזה זרע של מכשול שצמח, שזה מה שקורה לבני אדם. הזרעים האלו של המכשולים פשוט ימשיכו לבוא – זרעים של סלידה, זיהומים מנטליים, תאווה, התנגדות, אשליה – בצורה כזו ואחרת, יציגו עצמם כמכשולים. הם זרעים קטנים. ואז ללא תשומת לב קשובה וחכמה, הזרעים האלו הופכים עצים ממש ממש ענקיים, יערות, ג'ונגלים – כן, ג'ונגלים זה יותר טוב. חלק ממה שמאפשר להם להפוך לג'ונגל זה שאני מאמין להם: מאמין למה שהם אומרים לי, מאמין לתפיסות, לסיפורים שהם מוכרים לי. זה כל כך חשוב ומכריע. כמו שאמרתי, אם שום דבר אחר לא הולך לקרות לכם בריטריט הזה; אם לא חוויתם אפילו אלפית השנייה של גרם של הרגשה טובה, אבל זה מה שקרה בריטריט, שלמדתם להאמין להם פחות, אז זה ממש ממש טוב. זה הולך לעשות שינוי ענק בחיים שלכם – שינוי עצום. 

והתובנה החמישית, בהקשר של מה שאמרתי עכשיו, היא שאנחנו בעצם מתייחסים למכשולים כ – כן, הם ממש לא נעימים, אבל הם בעצם סוג של אבק של זהב, עפר של זהב. יש בהם משהו כל כך יקר. אני פשוט צריך למצוא את מערכת היחסים הנכונה איתם. אני יכול להפוך את זה לאוצר עבורי, אם אני רק אמצא את מערכת היחסים הנכונה איתם, בהקשר של אופן ההסתכלות שלי עליהם, והבאת חכמה לזה. אז הם ממש כמו אבק זהב, כמו משהו לא מזוקק, שמכיל עדיין גם דברים לא ממש טובים. אבל בעצם יש פה אוצר, בגלל שכמו שאמרתי, המכשולים הולכים להופיע בחיים שלנו. לא רק במדיטציה. בואו נחשוב, למשל, מה לגבי הפרויקט היצירתי הזה שלי? לגבי העבודה שלך? מה לגבי איך אני מביא את עצמי במערכת יחסים ארוכה? אותם דברים עלו. אותם מכשולים יעלו, הם יפריעו, והם יכשילו. ניווראנה – זו המילה להם בפאלי. וזה בדיוק מה שזה אומר: משהו שהוא מכשול, שמפריע בדרך שלנו להתקדם קדימה. הם הולכים לעשות את זה בכל התחומים השונים של חיינו. לא רק במדיטציה. אני יכול לפתח חכמה לגביהם, אם אני אלמד איך להתייחס אליהם בדרך שבה הם יאבדו את הכוח שלהם מולי. יכול להיות שהם ימשיכו לבוא כזרעים, אבל הם יאבדו את הכוח שלהם – זה ענק, ויקר באופן אבסולוטי. וחלק מזה הוא שאני מתחיל להבין גם משהו לגבי רגשות. וזה ממש מעניין. משהו שנראה כמו "זה הרגש הזה שאני מרגיש", אני בעצם רואה "הו, לפעמים זה בעצם רק זרע של מכשול. והתודעה הפכה אותו לסיפור ואז עלה הרגש הזה. אבל בעצם, בשורש שלו, זה היה רק מכשול, או בעיקר מכשול". לפעמים. אז יש משהו לגבי הבנה של המכשולים, שבעצם ממש חשוב להבנת חיי הרגש שלנו. אני אחזור לזה עוד דקה. העובדה שיש פה ספקטרום, שיש מנעד – זה חלק מההתפתחות של העידון, כי אני מבחין שהם יהפכו יותר ויותר עדינים. אז תשומת הלב שלי צריכה להפוך גם היא יותר עדינה, על מנת שתוכל לקלוט את המכשולים העדינים ולעבוד איתם. אז כשדיברנו אתמול על כמה חשובה ההתפתחות של העידון, הדקות, והיכולת לברור ולהבחין, אז זה גם בהקשר של המכשולים. בהקשר של המסלול המלא שלנו, הזיהוי הזה, והעבודה עם הספקטרום העדין של מכשולים, הם גם חלק מפיתוח של העידון. כן, כמובן שזה הרבה יותר נעים להתכוונן ולהבחין בדקויות של רמות עידון של השלווה המדהימה הזו, לעומת השלווה היוצאת דופן הזו, אבל במונחים של העידון המלא, השלם, ששוב, כל כך חשוב בהקשר של חיי הרגש שלנו וכל השאר – זה גם חשוב. זה הכול עניין של עידון. הכול עניין של הבחנה בדקויות. של התכווננות. 

בהקשר של לא לקחת את המכשולים באופן אישי ולא להאמין להם, האם אתם יכולים לשמוע שזה בעצם וויתור, letting go? זה בעצם הבאת תובנה לגבי מה הם המכשולים. אני רואה אותך, מה אתה, ואני משחרר. אני לא נכרך שוב אחרי הסיפור הזה, אחרי ההזדהות הזו. יש פה letting go. זו תובנה. כן?

דבר אחרון: אם אתם עושים מספיק זמן תרגול ג'אנות, מה שתתחילו לשים לב אליו הוא, מה שנראה כמו נפילה / הדרדרות או אפילו ריאקציה – זה כאילו הכל הולך ממש טוב, ואולי אפילו טריטוריה חדשה נפתחת. הגעתי לפתיחה חדשה, או למצב חדש, או משהו מדהים קרה. ואני שם למשך זמן קצר, כמה שזה לא יהיה – חצי יום, שלושה ימים, מה שלא יהיה, אפילו כמה שעות – ואז פתאום זה כאילו גיהנום משתחרר. ולפעמים זה נראה ממש כאילו הפתיחה המדהימה הזו היא זו שגרמה לנפילה אחורה, שזה כמו איזו תגובה לזה איכשהו. זה לא שזה יקרה עכשיו כל פעם, אבל יש משהו כזה. וזה מעלה הרבה שאלות. מה שאני מתכוון זה, שתצפו לזה, אל תיקחו את זה אישית, זה לא ליניארי, כל זה. אבל האם יש פה איזשהו קתרזיס, איזושהי היטהרות שמתרחשת? 

אני יודע שיש אנשים שזה בדיוק אופן ההסתכלות שלהם: שמה שאנחנו עושים בתרגול ג'אנות זה בעצם מאפשרים סוג של היטהרות קארמטית של הסנקהרות שלנו ושל הרגשות שלנו. יש אנשים שזו דרך ההסתכלות שלהם. אני אהיה קצת יותר זהיר. אז אני לא רוצה לפסול את זה, אבל אני מעדיף להחזיק בשתי התפיסות: כן ולא. שוב, אם אני לוקח צעד אחורה, מה שאנחנו רוצים זה את הטווח. זוכרים מה אמרתי? אני רוצה שיהיה לי טווח. אתם זוכרים שאמרתי את זה? אני רוצה שתפתחו טווח בהקשר של הרגשות שלכם. אני רוצים אותו בהקשר של הרגשות שלנו, וגם בהקשר של איך אנחנו עובדים עם ומתייחסים לרגשות. אני רוצה שיהיה לכם טווח ממש רחב. אני יכול לעבוד עם רגשות בהרבה דרכים. אני יכול להסתכל על רגשות בהרבה צורות. וגם יש לי טווח ממש גדול של רגשות. אבל אם יש הרבה תרגול ג'אנות, ואם אנחנו מאפשרים לתרגול ג'אנות, בטווח הארוך אני מתכוון, לאפשר לתובנות להגיע, אנחנו נבחין יותר ויותר באופן הפיברוק של רגשות. אנחנו נוטים לחשוב "רגש זה דבר אמיתי. הוא עולה מעצמו. הוא כאן. וזה כאילו – אני צריך להתמודד אתו בגלל שזו האמת". במשך הזמן, אולי נכנס לזה יותר ואולי לא, ואני יודע שזה עניין רגיש, אבל זה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להכחשה שרגש זה פבריקציה. מבלי שאני אעשה משהו, בדרך כלל באופן בלתי מודע, הוא לא יכול לעלות כרגש כזה. הוא לא יכול להיות מפוברק. הוא לא יכול להיבנות. אז במילים של הבודהא, אנחנו: "רואים מכשול כמכשול"[3], ולא בהכרח כרגש. אני מזהים מה נוכח שם. זה 'פברוק', ובמילים אחרות זה בעצם 'ריק'. רגש הוא ריק.
אבל אם אתם זוכרים את התובנה הראשונה, אמרתי "אני יכול לבחור לראות רגש כריק, ואני יכול לראות אותו כאמיתי". אני לא חונה באף אחד מהם. יש לי את האפשרות להחליף בין צורות ההסתכלות. עבורי זה ממש מכריע. לרוב, אנשים יחנו באחד מהם, וזו הופכת להיות ההשקפה שלהם. בשבילי זה יהיה קטסטרופלי וטרגי להחזיק רק בצורת הסתכלות אחת, תמיד לראות רגשות כפברוק. אני לעולם לא ארצה להחזיק רק באופן ההסתכלות הזה. אבל שתי דרכי הראיה הופכות נגישות. ולכן הראיה של קתרזיס, הראיה של "כן, משהו מיטהר כאן. אולי אני אפילו לא יודע מה, אבל אני יושב בתוך ההיטהרות הזו" ואז יש לי את העמדה הזו ואת המערכת יחסים הזו עם זה, או את הראיה של "זה לא זה. הם פברוקים, ואני צריך להתעניין בפברוקים". שתי דרכי ההסתכלות שם. אבל ככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר ג'אנות אנחנו מתחילים לראות "מכשול כמכשול" יותר ויותר, כפי שהבודהא אומר. ומה שקורה, כפי שאמרנו, זה לא ליניארי. זה ממש למעלה ולמטה. אבל יש שם כיווניות, בטווח הארוך, עם תרגול ג'אנות, שמה שעשוי להראות יותר כפפנצ'ה – כמו תסיסה ממש חריפה, כאילו אנחנו 'נאבדים' בתוך סיפור, ומאמינים בכל דבר, והשקפה עצמית וכל זה, בעצם מתחיל להראות עצמו פחות כ-פפנצ'ה, ויותר כפשוט מכשול טהור. ובמשך הזמן, יש סוג של ניפוי, סינון החוצה של האלמנט ה'פפנצ'אי' של התודעה. וזה הופך ל: "זה רק המכשול". זה עדיין יכול להיות ממש חזק: אני ממש חסר מנוחה בגוף, אבל אין סיפור שמוצמד לזה. אני לא נאבד לתוך זה. מה שהיה בדרך כלל פפנצ'ה הופך יותר ל"אני פשוט מתמודד עם מכשול עכשיו". ואז במשך הזמן, אפילו המכשולים עצמם ייטו יותר ויותר להיות בצד העדין של הדברים, אבל הם עדיין שם. אז עם הרבה זמן לתוך תרגול ג'אנות, יש את התנועה הזו של 'גילוח החוצה' של הגסות, ירידה לעומק של המכשולים, אפילו של היותר מעודנים. אבל הם יישארו. זה חלק מהדיל. ואנחנו צריכים להיות בסדר עם זה,  ממש מוכנים לזה, אוקיי? (צוחק) סליחה.

התכוונתי לענות עכשיו לשאלות, אבל כבר היו לנו כמה, ואני חושב שזה מספיק לעכשיו. אז בואו נשב דקה יחד. (שתיקה). תודה לכם. תהנו מהתה, מהתרגול בערב, ואני חושב שיש כמה ראיונות הערב. אז אם לא בדקתם עדיין, פשוט תבדקו שזה לא אתם. ונפגש מחר.


[1] MN 128

[2] כפי הנראה לכוונה היא למורה מודרני בשם קמלסילה, ולא למורה בן המאה השמינית. לדיון בשקיעה וריחוף ראה: Kamalashila, Meditation: The Buddhist Way of Tranquillity and Insight, 2nd edn (Birmingham: Windhorse, 1996), 165–74

[3] 7 Cf. the Buddha’s statement at DN 22: “One dwells seeing phenomena as phenomena in terms of the five hindrances” (dhammesu dhammānupassī viharati pañcasu nīvaraṇesu).

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 1, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


בעצם, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על המכשולים, אבל כמה דברים לפני כן. 

כמו שאמרתי, זה מאתגר ללמד את הריטריט הזה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להעביר, וכל כך הרבה דברים שמרגיש שחשוב לתקשר, כיוון שכל אחד מכם נמצא במקום שונה, עם צרכים שונים. הזכרתי אתמול את התרגול בהליכה, ודרק בדיוק הזכיר מטא. מי מכם מתרגל מטא כתרגול הבסיס שלו? מישהו? יופי, אוקיי. כשאתם מתרגלים בהליכה האם מרגיש לכם בנוח לתרגל מטא? זאת אומרת, אתם יודעים איך עושים את זה? כן? אוקיי, אני מניח שמה שאני רוצה לומר זה שאני אדבר על מטא מחר, אבל שוב, מה שאני רוצה להציג זה את האפשרות לתרגל מטא עם מודעות לגוף האנרגיה. זה אומר שיכול להיות שיש לי משפטי מטא, ויכול להיות שאני רואה את זה ויזואלית, או לא משנה מה. אבל בעצם יש לי את כל המרחב הזה, ואני אף פעם לא מאבד את זה, ואני רגיש לזה (אדבר על זה יותר מחר) אז כשאני הולך הלוך ושוב, אני עושה את זה עם הסוג הזה של המודעות, עם כל המטא, כפי שאני מתרגל מטא, אוקיי? האמת, זה כל מה שרציתי לומר על זה לעת עתה, ואני אדבר על מטא מחר. זה בסדר? 

דבר שני, ממש בקצרה. ממש מיהרתי אתמול בחלק האחרון של השיחה, אז אני רק רוצה לוודא שמשהו היה ברור. יכול להיות זה שהיה ברור בכל מקרה, ואולי אין צורך שאומר את זה. אבל כשדיברתי על, אתם יודעים, "למה אנחנו עושים ריטריט ג'אנות?" ואיך אנחנו תופסים את הסיבות לעשות ריטריט ג'אנות, ועל מה אנחנו שמים דגש – אני לא רוצה להחליף דגשים אחרים או מה שמורים אחרים אולי ידגישו – בין אם זה לפשט, או קרן לייזר, או האפשרות של תודעה חסרת תנודות, או כל זה. אני לא רוצה להחליף את כל הסיבות האלו – יותר להוסיף עליהן, אוקיי? אז כל הדגשים האלו חשובים, ויכולים להדגיש אותם בזמנים שונים, אבל אני רק ממש רוצה להוסיף משהו שלרוב לא מדברים עליו, שעבורי נראה ממש ממש חשוב: וזה האיכויות האלו של הרגישות, התכווננות, עידון וכו'. זה יותר להוסיף את זה לסיבות האפשריות שבגללן אנחנו עושים את זה, והדגשים האפשריים, ואז לאפשר להם להיות יותר משמעותיים, או אולי אפילו הסיבות והדגשים הכי משמעותיים. אז לא התכוונתי לומר, אתם יודעים, לזנוח את כל זה. זה יותר שאלה של על מה אנחנו שמים דגש.

אוקיי. מה שאני רוצה לדבר עליו, כפי שאמרתי, זה המכשולים. עכשיו יש פה כמה דברים: אחד הוא שלפעמים, בסוטות, זה כאילו, זו לא בדיוק ההגדרה, אבל זה כאילו, כשנוטשים את המכשולים, אז נפתחת הג'אנה הראשונה. אז זה ממש נשמע כאילו שחלק מההגדרה של הג'אנה זה העדר מכשולים. לא נאמר "עם הריכוז המתמשך על כך או כך.." אלא "עם נטישת המכשולים"[1], זה ממש מעניין, וזה די חשוב. שוב, יש לזה השלכות. איך אני חושב על מה שאני עושה פה?
אבל חלק ממה שאני רוצה לומר עליהם זה שזה יכול להישמע "אוקיי עבודה עם המכשולים בעצם מתרחשת לפני הג'אנות ('טרום-ג'אנות')", וזה אכן כך, ברור, זה קורה מהיום הראשון כשמישהו מתחיל לתרגל מדיטציה. אבל לא רק אז. ברגע שנכנסים לג'אנות, אפילו כשכל שמונה הג'אנות אולי נגישות ומבקרים בהן וחוקרים אותן לעיתים קרובות וכו' – אפילו כשכל זה קורה ומצליח ונהדר, המכשולים עדיין יופיעו לפעמים. בוודאי. מה שאני עוד רוצה להוסיף, ועל זה מדברים רק לעיתים רחוקות, ומכירים בכך, זה שהמכשולים יכולים להופיע בצורה מאוד מעודנת גם בתוך ג'אנה.  

עכשיו אני משתמש במילה הזו, ג'אנה, בצורה מאוד רופפת ופתוחה, כדי להימנע מהגדרה נוקשה של מהי כן ג'אנה ומהי לא ג'אנה. הנקודה היא, שוב, לגבי עידון. כך שאפילו בתוך ג'אנה, מכשולים יכולים להופיע. ויש סוטה ב  – Majjhima Nikāya כשהבודהא מלמד מתרגלים ממש ממש מתקדמים. הם עושים כל מיני דברים שקשורים להתעוררות עם כוחות-תודעה מיוחדים וכל מיני כאלו, והוא עדיין מדבר איתם על המכשולים העדינים שמגיעים ברמות עמוקות מאוד של סמאדהי[2]. אז אנחנו צריכים להחזיק ברעיון הזה שמכשולים, כמו שאמרתי קודם, הם חלק מהעסק כאן. הם חלק מהעסק כשהג'אנות נראות לנו רחוקות מאיתנו שנות אור, והן חלק מהעסקה גם כשצברנו הרבה ניסיון בג'אנות. הם יבואו וילכו, והאמת, הם חלק מהעסקה, בצורה מעודנת יותר, אפילו כשנמצאים בתוך ג'אנה, ולכן הם חלק מהעבודה, חלק מהמשחק, חלק מהשלם. שוב, כשאני אומר 'תרגול ג'אנות' אני מתכוון שהוא כולל את המכשולים וכל זה. אני רוצה לומר משהו על תובנה בהקשר של המכשולים, אבל קודם אני רוצה לעבור עליהם ממש מהר כיוון שהרוב כנראה ממש מוכר לכם. אני רוצה לעבור על חלק מהנוגדנים (Antidote) למכשולים. 

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לפני כן הוא שאנחנו משתמשים בהם, בנוגדנים, כשיש לנו איזושהי מטרה: כשאתה רוצה להיפטר ממשהו או משהו, אני רוצה נוגדן למחלה, או כל דבר, אני ממש מקווה להיפטר מהמחלה הזו. אז יש, בואו נאמר, דרכים לתרגל מדיטציית תובנה, שבהן כשעולה מכשול, ההשקפה היא "זה בסדר". הוא רק פה, אני רק מתבונן בו. אני עושה אותו דבר עם מכשול ובלי מכשול, או כמו שאני עושה עם כל דבר אחר. רק מתבונן. זה לא יותר טוב או פחות טוב. ואני פשוט אומר לעצמי – "זה בסדר". אבל כשמתרגלים ג'אנות זו לא הגישה. אנחנו רוצים נוגדנים, ואנחנו רוצים לעבוד נגד המכשולים. וזה בבסיס, גם בסאטיפאטאנה סוטה – זו ההנחיה של הבודהא – הוא מדבר על מה מזין את המכשולים ומה מרעיב אותם. ואנחנו בוודאות ממש מעוניינים במה שמרעיב אותם.[3]

יש נטייה קלה במהלך השנים של הלימוד המודרני של מיינדפולנס… אבל בכל מקרה, זו עדיין דרך לגיטימית לעבוד מידי פעם. אבל בג'אנות, בתרגול לסמאדהי – לא. יש לנו מערכת יחסים אחרת, גישה אחרת. שוב – תיזהרו מהאינרציה. תיזהרו מההרגל. אם יש לכם הרגל של "אוקיי, זה רק מכשול. אני רק אשב עם זה. אני רק אתבונן בזה. זה בסדר" אנחנו רוצים לנער את האינרציה הזו מעט, לעורר אותה מעט. הם הולכים להגיע. אין מצב שהם לא יופיעו. אם אתם באים אליי לראיון ומספרים לי שלא פגשתם שום מכשול, אני פשוט אסיק שאתם לא שמים לב. כיוון שלפחות המכשולים המעודנים יותר הולכים להופיע, לא משנה כמה תרגלתם, ולרוב, ואני אסביר אח"כ, גם המכשולים הלא כל כך עדינים יופיעו. 

אז אם נעבור במהרה על הנוגדנים, שני המכשולים השכיחים ביותר הם כנראה – הם בד"כ נמסרים בסדר מסוים, אבל בואו נתחיל עם שני המכשולים הכי שכיחים – רפיון ועצלות, וחוסר שקט ודאגה. אז אני רק הולך לזרוק לכם כמה נוגדנים, ואם אתם חושבים על משהו ששכחתי אז זה ממש יעזור, אז בבקשה תגידו בקול רם. נשים את כולם יחד בכלי כך שכולם יוכלו להשתמש בהם. 

רפיון ועצלות – לנמנם או להירדם זה המצב קיצוני שלהם, כשהראש נופל ככה. אבל כמו כל המכשולים, יש לזה טווח, אז זה יכול להיות רק עמימות, ערפול, חוסר אנרגיה וכו'. אז – להרחיב את המודעות לגוף כולו. יש סיבה שאני חוזר על זה שוב ושוב ושוב. זה כל כך, כל כך חשוב. זה ישפיע על המיינד, על התודעה. זה יהיה בלתי אפשרי, אם אתם באמת מרחיבים את המודעות לגוף כולו וממלאים אותו במודעות, זה הולך להיות ממש קשה לנקר. יש בזה משהו שהוא התנועה ההפוכה. אז להרחיב את המודעות לכל הגוף וממש למלא אותו שוב ושוב ושוב. כפי שציינתי בחלק מהמדיטציות המונחות, השאיפה פנימה היא באופן טבעי מעוררת והנשיפה באופן טבעי מרגיעה. אז אם אני רוצה, אם אני צריך עוד אנרגיה, קצת יותר מודעות לשאיפה וקצת יותר מודעות לפן המעורר של השאיפה הולך להביא אנרגיה לדברים. נשימה ארוכה, או ארוכה יותר, או ממש ארוכה תביא אנרגיה. היא תביא אנרגיה לגוף. אתם יכולים לחשוב על זה כחמצן או מה שתרצו, אבל אם תחשבו במונחים של אנרגיה, זה פשוט שיש שם יותר אנרגיה. וזה יעורר את המיינד. אז נשימה ארוכה, לעבור לנשימה ארוכה – אם אתם עובדים עם הנשימה כמובן. וגם אם אתם עובדים עם מטא, אז שוב, מה הולך לעזור? יכול להיות שחזרה אחורה לאדם הקל ביותר תקליל קצת את הדברים, תביא קצת בהירות, רק בגלל שהמטא תגיע וזה קל יותר, או אולי דווקא ללכת לאדם הקשה יותר, כי אז קשה יותר והאתגר ישמור עלי ערני. או אולי ללכת לכל הברואים, חלקית בגלל שזה מגדיל את המרחב – אחזור לזה תיכף. השאלה היא – האם אני צריך להחליף קטגוריה אם אני מתרגל מטא, ובאיזו צורה? וזה לא כאילו שזה תמיד הולך להיות אותו דבר שהולך לעזור. אז אני צריך לרצות להגיב ולהתנסות.
עוד יתדות, אוקיי? דברנו על יתדות בספירה (עם הנשימה) נכון?; כשמביאים את היתדות האלו זה נותן לתודעה משהו להתעסק אתו, משהו להתמקד בו. זאת אומרת זה ממש שומר על התודעה ולא מאפשר לה 'ליפול', אוקיי? עם המספרים והספירה, הם כמו יתדות. עם תרגול המטא, אם אתם משתמשים במשפטים, המשפטים הם כמו יתדות. מה שיכול להיות ממש מועיל לעיתים קרובות במטא – בואו נאמר ששני המשפטים הראשונים שלכם הם "מי ייתן ואהיה שמח" "ומי ייתן ואהיה שליו". אז בד"כ אתם אומרים "מי ייתן ואהיה שמח, מי ייתן ואהיה שליו". בעצם אם התודעה צריכה עוד יתדות, אם היא צריכה עוד אנרגיה, או אם היא נאבדת: "מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שליו. מי ייתן ואהיה שליו", תאמרו כל אחד פעמיים. בראשון אני לא ממש שם, בשני אני קצת יותר שם. אז רק דברים קטנים כאלו, אבל הם יכולים לעשות הבדל עצום. אתם יכולים גם רק לדמיין למשל את כל הגוף שלכם מלא באור, אור לבן, ממש כמו השמש – ממש, ממש עוזר. שוב, כשהתודעה מתעייפת, כשמחשיך, מעורפל. אתם יכולים גם לפתוח את המודעות ממש ממש רחב, הרבה יותר רחב מגוף האנרגיה, שהוא בעצם קצת יותר רחב מהגוף הפיזי. אתם יכולים להרחיב אותה לגודל של החדר הזה. זהו חדר ממש רחב ועצום. או אפילו לשמים בחוץ וכו'. כשאנחנו מתעייפים התודעה מתכווצת. זה בעצם מה שאנחנו עושים כשמתכרבלים והולכים לישון. התודעה סוג של מתכווצת פנימה. אז לפתוח את המודעות, לפתוח את העיניים, לפתוח את המודעות. יש לכם תחושה של כל החדר. אתם כאילו מעוררים את התודעה ומעודדים אותה לכיוון המנוגד שאליו היא הולכת כשהולכים לישון. תודעה עייפה היא תודעה קטנה. אתם יכולים גם לפעמים לסקור מהר את כל הגוף, ושמים לב לכל תחושה שאתם מרגישים שם. ושוב, להתנסות. האם זה עוזר עכשיו, עם המכשול הזה לסקור ככה ממש מהר? לפעמים כן, כשאנחנו עייפים. רק להעביר את תשומת הלב ממש מהר. אולי יותר יועיל לעבור מלמטה למעלה, או אולי הפוך – מלמעלה למטה. אולי שניהם, או אולי זה ממש יועיל לעשות את זה ממש לאט, ממש להרגיש את התחושה. שוב, אתם צריכים לנסות. אז אלו היו כמה נוגדנים לעייפות ועצלות. אנחנו ממש רוצים להשתמש בהם. 

עם חוסר שקט  – זה בעצם חוסר שקט ודאגה, כשלגבי דאגה, הכוונה היא לדברים לא אתיים שאני דואג שעשיתי, או שמישהו הולך לגלות כך וכך. אבל נעזוב את החלק הזה. נשים את זה בצד רגע. אז הרבה מהנוגדנים הם, באופן מעניין, דומים, אז: יותר יתדות יכולים ממש לעזור. אם אתם עובדים עם הנשימה, הנשימה הארוכה נוטה ממש לעזור עם חוסר שקט. או שזה יכול להיות בדיוק כמו שעשינו עכשיו. אתם מוצאים דרך לנשום או דרך לבנות את הנשימה כך שזה מרגיש מרגיע.
אני מתכוון למשל, כאילו יש מקום בגב שלכם, וזה ממש כאילו הנשימה והתחושה שלה באות מטאפורית, כאילו מישהו מלטף בצורה מרגיעה את הגב שלכם, וזה משקיט את חוסר המנוחה.
שוב, אנחנו יכולים לעצב את הנשימה עם הדמיון שלנו, ולזה יכול להיות אפקט ממשי על האנרגיה שלנו, וודאי. שוב, הרחבת המודעות לכל הגוף. אז זה עוזר גם למכשולים המנוגדים (ז"א, גם לעייפות וגם לחוסר המנוחה) אם תרצו. ושוב הנעת תשומת הלב יכולה ממש לעזור כשיש חוסר שקט. משהו ממש פרקטי – אם יש ממש הרבה חוסר שקט שהוא יותר פיזי ממנטלי, במילים אחרות – זה לא כ"כ הרבה בניה של מחשבות או פפנצ'ה, אבל פשוט הגוף מרגיש חסר מנוחה, והמיינד לא מצליח להירגע, אז מה שיכול ממש לעזור, זה שוב, מודעות ממש גדולה, עד כמה שאתם מצליחים לפתוח אותה. אבל בתוך זה יש לכם עבודה לעשות. והעבודה היא לשחרר את האובייקט המרכזי שלכם, ולהפוך מודעים לתחושות של חוסר השקט, ממש לתחושות המעקצצות שעולות ועוברות בגוף – אתם יודעים משהו כזה – במודעות הרחבה הזו, והעבודה שלכם היא ממש לאפשר את זה באופן מלא, והתחושות האלו יהיו מרגע לרגע, באות וחולפות, לא נעימות – וממש לאפשר אותם, לקבל בברכה. טכנית מה שאנחנו עושים זה מה שאני הייתי קורא לו 'מאמצים דרך הסתכלות מסוימת' אבל אם אתם נשארים עם זה זמן מה, אז מסיבות שאפרט אח"כ, זה יכול להרגיע את כל הדבר הזה. כל המערכת נרגעת, כי אז אנחנו במערכת יחסים שונה לגמרי עם האי שקט. כשאי שקט עולה, עולה בנו גם התנגדות לאי שקט. זה לא נעים התחושה הזו של האי שקט. ואז ההתנגדות מזינה את כל הדבר הזה. כשאתם הולכים רחב ככה, ונכנסים למוד שממש מאפשר ומקבל בברכה, אנחנו, בהגדרה כמעט, מרגיעים את ההתנגדות. אנחנו מתרגלים מערכת יחסים שלא דוחה, לא מתנגדת. וזה זה, והמרחב, שממש ממש יעזרו. אתם פשוט נשארים עם זה, נשארים עם זה, שוב ושוב. האמת, אם רק תעשו את זה – אני זוכר ששיחקתי עם זה לפני שנים בהרמיטאג', יושב חסר מנוחה, חסר מנוחה, יושב… בזמן שאני עושה את זה, האמת בסופו של דבר ישבתי שלוש שעות, כי התרגול הזה הוא שאפשר להכל ממש ממש להירגע. אז כל הדברים האלו  – הם די עוצמתיים, אם אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה לעבוד איתם.

אוקיי, השתוקקות כמכשול שלישי (בד"כ ממקמים אותו כמכשול הראשון, אבל אני שם אותו שלישי). בואו נדבר על סוג מסוים של השתוקקות: תשוקה מינית. אוקיי אז יש השתוקקות למישהו, או מה שזה לא יהיה. אתם יודעים, אתם יכולים ללכת ולעשות מקלחת קרה או מה שלא יהיה, אבל אני רוצה להציע את זה כאפשרות אמיתית, במיוחד כשמתרגל מתפתח, ואתם כולכם מתרגלים מנוסים. אז לעיתים קרובות, מה שקורה זה שיש תשוקה מינית, וזה הולך לתמונה של 'לעשות סקס בצורה כלשהי', יש לי את הבן אדם הזה, או מה שלא יהיה. זה החלק שפחות מועיל לסמאדהי. אבל התשוקה עצמה והאנרגיה, יש דרך לעבוד עם זה. למשל: אוקיי, הנה השתוקקות. זה כבר הלך לתמונה בראש. האם אפשר להרגיש את האנרגיה של התשוקה המינית? אז יש לי את התשוקה, יש לי את התמונה (שכנראה היא לא תמונה במובן אימג'ינלי, אלא ממש תמונה שם), ויש לי אנרגיה מינית. כמובן שהן קשורות. אנחנו יכולים לומר שיש לכם שלושה דברים. מתוך השלושה האלו, אם אני יכול להתמקד ב-, ולהיפתח ל-, בעצם, להרגיש את האנרגיה – אז רוב האנשים, עולה תשוקה, ואז עולה התמונה, ואז עולה התחושה ואני נאבד בתוך התמונה. ברדיפה אחרי הפנטזיה המינית. אני מסתבך ונכרך בתוך זה. אם אני רק יכול להתמקד יותר באנרגיה ולהיפתח לזה, לאפשר לאנרגיה הזו שבמרחב ובגוף, זה בעצם מרגיש טוב. אם זה לא לחוץ מידי, אני נפתח לזה, ואני נהנה מזה, זה בעצם די קרוב לפיטי. זה די קרוב לתחושה טובה. והרבה פעמים כשאנשים חווים פיטי לראשונה, הם אומרים "זה כמו אורגזמה". זה לא חייב להיות כזה אינטנסיבי, אבל יש שם דמיון. אז מה שאתם בעצם עושים זה מתקרבים לזה יותר אנרגטית, מרגישים את זה, נפתחים לזה, ואז סוג של 'רוכבים' על זה בדרך שמאפשרת להפוך את למשהו שהוא יותר אנרגיה טהורה, שזה בעצם ממש תורם ומועיל לאן שאנחנו הולכים. או דומה לאן שאנחנו הולכים. אני לא בהכרח אציע את זה למישהו שהוא ממש מתחיל. אבל לכם כבר יש הרבה ניסיון, אז אם עולה כזו תשוקה, זה טוב. זו הדרך לעבוד עם זה. זה יכול להיות מאוד דומה לפיטי אם אצליח לסנן דברים החוצה, ולשים דגש ולהיפתח בדרך הנכונה. 

מה לגבי השתוקקות לאוכל? למישהו יש רעיונות? לשבת כאן, ואתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מארוחת צהריים, או תה. זה קרה למישהו? אוקיי, אם כך זו לא בעיה. 

סלידה או זדון (ill will). אני אחלק את זה לשניים – המכשול של זדון מתייחס למצב שבו אני ממש כועס על מישהו, עד כדי כך שאני רוצה שיפגע. מטא כמובן. אתה מחליף – אם זה ממש חזק, אם נשימה זה התרגול בסיס שלכם, פשוט תחליפו אותו במטא. אני צריך להתמודד עם השליליות הזו. זה הכרחי,  כי כשזה נמצא שם, זה לא הולך לעזור. זה ממש להולך להפריע פה. אבל יש עוד אפשרות נוספת, שהיא כשיש לי כוונה רעה כלפי מישהו, או אפילו שאני לא אוהב אותם, והתודעה נמצאת במצב הזה של דחייה  (זה יכול להרגיש מעודן או גס) אז מה שאני יכול לעשות, דבר ראשון – אני יכול לומר "אוקיי, אני שולח מטא לבן אדם הזה", שזה נהדר. זה יכול ממש לעזור. אבל יש אפשרות שניה, שהיא בעצם להביא את המודעות בחזרה אליי בלי ניסיון לשנות את הכוונה הרעה, או כמה הבן אדם הזה נורא, או כאלו מחשבות ורגשות.  להחזיר את המודעות לעצמי, ובעצם לשים לב ולהרגיש את הדוקהה שזה מייצר אצלי. בלב שלי. יש לזה טעם בפה. יש לזה טעם בגוף האנרגיה שלי ובתודעה שלי. זה דוקהה. זה כואב. אז אני לא מנסה לשנות את הכוונה הרעה, אני רק חוזר אליי ומרגיש מה קורה לי. לא שופט, רק: "איך זה מרגיש? אוקיי, זה דוקהה". ומרגיש את הכאב של זה. אני רק צריך לתת למודעות שלי לחוש בכאב שם. 

אם אני עושה את זה, אם אני פשוט נותן לעצמי להרגיש את זה, אז מה שיכול לקרות, זה כשאני מרגיש את הכאב, כשאני פוגש אותו, הוא הופך לחמלה לעצמי, אוקיי? חמלה עצמית. אתה חושב "כן.. אבל הבעיה שלי היא עם האדם הזה". זה לא משנה. ברגע שיש חמלה עצמית, יש חמלה. זו אנרגיה חדשה במערכת, וזה מרכך את הכל. אז החמלה העצמית שלי מתחילה לשנות את המערכת יחסים שלי עם האדם הזה. זה גם ממש ממש עוזר. 

מה שעוד יכול לקרות – ומה שאני בטוח שתשימו לב אליו במהלך הריטריט הזה, הוא שאנחנו מפתחים התנגדות לרעשים מסוימים: החימום, הציפורים, המחוגים, שהם הרבה פחות רועשים היום ממה שהם היו בעבר, נגיד לפני 10, 15 שנה משום מה. וזה כאילו "אוף.. העורבים האלו כ"כ רועשים", או מה שלא יהיה, ו"אני מנסה לתרגל והם מפריעים לי". או הבן אדם הזה "כל פעם כשהוא קם, העצמות שלו חורקות" כמו ששלי חורקות, או הנשימה שלו. התנגדות לרעש, שיכולה גם לכלול התנגדות לאדם אחר או יצור אחר, או מה שלא יהיה. זה הולך להיות ממש שכיח, אוקיי? אני חייב לזכור את התמונה הגדולה, את המטרה. לאן אני הולך עם התרגול הזה? אני בוודאות לא הולך לכיוון של יותר סלידה / התנגדות. אני הולך לקראת פחות התנגדות, זה מה שאני רוצה. זה אפילו לא קשור לזה שג'אנה היא המטרה המרכזית שלי. זה פחות התנגדות. זה מה שאני רוצה. הפחתה של מזהמי התודעה, חופש ממה שמזיק. אני רק מזכיר לעצמי "מה אני רוצה? אני רוצה ללכת למקום שיש בו פחות התנגדות, בו אני פחות מוטרד מרעש, אני פתוח יותר, יש שם יותר אהבה וכו'". אז שוב, מה זה מרמז על איך כדאי לתרגל ג'אנות ובאיזו דרך אני מחזיק את כל הדבר זה? האם זה אפשרי, האם אני יכול למצוא דרך לתרגל ג'אנות שבה אני לא כ"כ מוטרד, כזו שכוללת קולות ורעשים שהולכים ובאים? לא מוטרד, אבל גם לא בדרך ש'שוטפת את התינוק עם המים': "כאילו, אז אין שום צורך שאתאמץ אם כך". 

אז כגישה, השקפה או עמדה, שזה ממש ממש אפשרי. לפעמים מה שבעצם אפשר לעשות זה באופן מכוון לשחרר את האובייקט המרכזי להיעלם ולהיפתח יותר לקולות, ולתחושת מציאות שכוללת קולות. אני לא חושב על הצלילים כ"משהו אחר ממה שאני מנסה לעשות כאן", אלא אני נפתח לקולות וכולל את זה בחוויה ואז זה מתחיל לשנות את איך שאני מרגיש לגבי הצלילים. ואז בתוך זה, כשאני שומר על הפתיחות, אני יכול להחזיר את האובייקט המרכזי, אבל עכשיו יש לי מרחב הרבה יותר גדול וגישה הרבה יותר פתוחה, אוריינטציה יותר רחבה. אתם יודעים, טכנית, נגיע לזה כשנדבר על הג'אנה השנייה, אבל בעצם טכנית אם בכל רגע נתון, אתם יכולים להפחית באופן ממש משמעותי התנגדות בתודעה, אתם בעצם תגיעו ממש קרוב לג'אנה השנייה. סוקהא תתעורר. אושר יתעורר. עם הרבה תרגול – או אולי, שוב, זה עוד אחד מהדברים האלו. פשוט תנסו. אני אומר, אוקיי פשוט תנסו את זה. לפעמים אני אומר " אוקיי, פשוט תנמיכו את ההתנגדות", כיוון שהפחתת ההתנגדות יכולה לאפשר התעוררות של שמחה, התעוררות של סוקה.

אוקיי, מכשול אחרון: ספק. אנחנו יכולים להטיל ספק במורה, להטיל ספק בלימוד, ואנחנו יכולים להטיל ספק בעצמנו. בטוח יש עוד הרבה דברים שאפשר להטיל בהם ספק, אבל אלו השכיחים ביותר.  

אז מה ההבדל בין שאילת שאלות לבין ספק? ספק לרוב לא יכלול שאילת שאלות, או שיהיה שם העדר של אפשור של שאילת שאלות, או של איזשהו מצב של חקירה שהוא דווקא מועיל. ספק נוטה לשתק. אנחנו נתקעים בסוג של בלבול או משהו כזה. במצב כזה אנחנו בעצם לא שואלים כלום. המיינד פשוט נע קדימה ואחורה או במעגלים. אז לפעמים, מתחת לכל זה, פשוט מסתתרת שאלה אחת, שתיים או שלוש שפשוט דורשות מענה, או שצריכות להתנסח, ושאולי אני צריך לשאול את עצמי או את המורה. אבל לא נתנו לשאלה להתנסח עדיין; ואנחנו פשוט תקועים בסוג של תנועה לא ברורה קדימה ואחורה. אז – האם יש שם שאלה? וברגע שיש לנו שאלה, זה כבר מפסיק לשתק. אפילו ניסוח של השאלה באופן בהיר יעזור. נרגיש לא משותקים. ואז ניסוח השאלה ושאילת השאלה והתעסקות בזה יעזור ממש. אבל ספק משתק. אז, רק דבר אחד שכדאי לזכור פה הוא הטיימינג. מתי אני הולך להיאבק בספק או בשאלה הזו? התשובה היא – "מחוץ למדיטציה". במילים אחרות – כן, יש משהו שאני לגמרי לא בטוח לגביו. אני מבולבל. יש לי שאלה ואני לא יכול להמשיך עד שתהיה לי תשובה. רק "זה זמן המדיטציה שלי, אז אני פשוט הולך לשים את זה בצד. אבל אני מבטיח לך, תודעה, שאני אחזור לשאלה הזו, ואני אחשוב על זה, אני אהרהר בזה, אני אחקור, אני אשאל מישהו מאוחר יותר". אתה עושה דיל עם התודעה, כמו "אנחנו נגיע לזה, אני לא מתעלם מזה". אבל זה יקרה מחוץ לתרגול הפורמלי.

כמה אנשים שמעו על תרגול של החלפת האושר של עצמי עם אחר? כמה מכם, אוקיי.
זה תרגול אדיר, עם אפשרויות אינסופיות. אני חושב שיש על זה חלק נרחב בספר שכתבתי, ראיה שמשחררת[4]. בשלב כשלהו, תוכלו לבקר את זה. אני רוצה לומר שזה תרגול יפיפה ממש. זו אחת החקירות המדהימות שאתה יכול לעשות כמודט, מלאה באפשרויות יצירתיות ואפשרויות יפיפיות לטרנספורמציה. בקצרה, הנה אני, די אומלל מאיזו מתקפת מכשולים או משהו כזה, ואני אומר לעצמי "אתה יודע מה? אני אקח את זה. אני אקח את זה כיוון שאיפשהו, מישהו אחר – אולי מישהו שאני מכיר, אולי מישהו שאני לא מכיר ולעולם לא אכיר – מישהו ממקום אחר, שבדרך מופלאה, בהתאמה, אני לוקח את הדוקהה שלו כדי שהוא יכול לקבל את האושר" אז שוב, טכנית, אתם יכולים לומר, מה אני עושה פה? במקום התגובה האוטומטית של ההתנגדות למכשול, אני בעצם אומר: "בוא, בוא אני אקח את זה". אבל יש בזה לב, יש בזה "אני מוכן לקחת את הסבל הזה עכשיו. אני פותח את עצמי לסבל הזה לטובת שחרור של מישהו אחר מהסבל הזה, איפשהו".  

אז זה סוג של, אם תרצו, 'חשיבה קסומה', זה לא משנה – שימוש בדמיון שלכם, אם תרצו. יש הרבה וריאציות על זה עם ריקות ועוד, אבל זה בקצרה מה שזה. זה דבר מאוד יפה. ולרוב מה שיקרה עם המכשולים, זה שאין בזה לב. הכל נדחס, אומלל, ללא לב. אפשרות אחת זה להביא את הלב לזה, בדרך ממש יפה. אפשר לעשות את זה גם עם אי נוחות פיזית: "אני יכול לקחת את הכאב הזה עכשיו. אני אקח את הכאב הזה עכשיו. אני מוכן לקחת את הכאב הזה עכשיו כדי שמישהו אחר יזכה בהקלה, ברווחה".


[1] DN 2

[2] MN 128

[3] DN 22, MN 10. Also see SN 46:51.

[4] 4 Rob Burbea, Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (Devon: Hermes Amāra, 2014), 322–6.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג'אנות. חלק שני: גישה לקשיים (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב 'מכין את השדה' לקראת תרגול ג'אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה 'אינרציה'? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: "אני פשוט תמיד עושה את זה ככה" או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. "אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת," וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – "אני נוטה להתרחק ממטא" או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? "על מה זה מרמז?", ו – "אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת."

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של 'גמיש'?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: "אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם." טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג'אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו'. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: "אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת." אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, "לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן." אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: "אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה." כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר "בלה-בלה-בלה" – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? "אה, כן, זה…" מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ'אמיתיים', ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג'אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של "אני לא כל כך הולכ/ת לשם" – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: "אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה." אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: "אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…" יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו'. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו'. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו' , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג'אנות. חלק ראשון: גישות תומכות (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב 'מכין את השדה' לקראת תרגול ג'אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

שלום לכולם – באמת באמת שלום לכל אחד/ת מכם/ן. אני יודע שאני מכיר חלק מכם/ן, וגם יש חלק מכם/ן שאני לא מכיר ולא פגשתי עדיין, ואני מאוד מצפה לזה. ובמיוחד שלום לכם/ן, ושלום לכם/ן אם את חדשים/ות לגאיה האוס. אז ברוכים הבאים/ות לרטריט. ברוכים הבאים/ות לגאיה האוס לכולם/ן. אני ממש שמח להיות פה, שמח להיות מסוגל לעשות את זה – יותר משמח. האמת שדי התרגשתי לזמן מה. אני ממש מאושר. תנו לי בבקשה להציג את סארי. חלק מכם/ן מכירים/ות אותה, אבל הרבה מכם/ן אולי לא. סארי איתנו, ובסוף, אם אתם/ן יכולים/ות לראות, זו קירסטן, שחלק מכם/ן כבר מכירים – והיא לא רוברט. [צחוק] אני אסביר מה קורה פה. אז יש לנו את סארי וקירסטן, אבל אגיע לזה עוד דקה.

עשיתי הרבה לימוד של ג’אנות באופן אישי באחד על אחד/ת, אבל רציתי ללמד רטריט ג’אנות קבוצתי, אני חושב, בערך 16 שנים. אז סוף-סוף, עם אסופה מאוד מוזרה של נסיבות שהייתה צריכה להתגבש כדי לאפשר לזה לקרות. אני מרגיש, במובן מסוים – האמת, מהרבה סיבות – זה סוג של נס קטן שזה מתרחש. במקור… טוב, אני אחזור לזה עוד שנייה. כן, הרבה סיבות שהופכות את זה לנס קטן שיש לנו את הזמן הזה ביחד, ואת ההזדמנות הזאת, ואת הסיכוי למשהו שאני חושב שהוא עולם הזדמנויות כל כך יפה לבני/ות אדם ולתרגול מדיטציה – כזה אוצר. אז זה באמת באמת דבר יקר בשבילי להיות מסוגל ללמד את זה, ואני מקווה שעד הסוף של זה תבינו גם אצתם/ן כמה הדבר הזה באמת יקר.

אחת הסיבות שזה נס היא – שזה די מסובך בשבילי מבחינה בריאותית כרגע. יש הרבה דברים שאני צריך לעשות רק כדי שאהיה מסוגל להיות פה. יש לי הרבה תורים רפואיים במהלך הזמן שיש לנו ביחד. יש הרבה דברים פרקטיים שצריך לעשות רק כדי שאוכל לקחת את התרופות שאני אמור לקחת, ואין צורך להיכנס לזה, אבל יש הרבה עניינים בתחום הזה כרגע.

במקור, ביקשתי מרוברט לבוא ולעזור לנו, והוא אמר, "אני אשמח לבוא. אני צריך לבדוק עם המעסיקים שלי." הם חזרו אליו ואמרו, "טוב, לא נוכל לתת לך תשובה עד…"- אני לא זוכר מתי זה היה. אז אמרנו, "בוא פשוט נהמר, ויהיה בסדר." [צוחק] ובסוף הסתבר שהם אמרו, "לא, אתה לא יכול לקחת חופש בזמן הזה." אז רוברט הולך להצטרף מאוחר יותר. קירסטן, וזה היה רעיון שלה – כל הרטריט הזה היה רעיון שלה מראש, אז אנחנו צריכים להודות לה על זה. היה אוסף מוזר של נסיבות, וזה היה רעיון שלה. וקירסטן, בנחמדות רבה, היא תכננה לקחת את הזמן הזה להעשיר את התרגול שלה עצמה, אז היא בנחמדות רבה הסכימה לקחת את מקומו של רוברט עד שהוא יגיע, אני חושב שתוך חמישה או שישה ימים או משהו כזה. אז בנקודה הזו, קירסטן תהיה משוחררת מחובות ההוראה שלה, ותוכל להקדיש את עצמה לתרגול, ורוברט יכנס במקומה. אנחנו כמובן ניידע אתכם/ן. אולי לא תבחינו בגלל שאולי תהיו כבר מאוד עמוק בתוך…[צחוק] אנחנו ניידע אתכם/ן.

חלק נוסף מהנס הקטן הוא ש-לסארי יש משפחה ותינוק קטן ונפלא, פעוט, אליאל, ובגלל גילו הצעיר, היא יכולה להיות פה רק אם הוא יכול להיות פה וזה אומר שבן הזוג שלה, הונגדה, צריך להיות פה. אז הם כאן כמשפחה ואתם/ן תראו אותם מסתובבים. אתם/ן כנראה תראו ותשמעו את אליאל משחק בחצר של גאיה האוס, וזה המגרש משחקים שלו, נכון? אז אלו חלק מהנסיבות שאיפשרו את הרטריט הזה, ואני חושב שזה באמת דבר נפלא, אתם יודעים. זה ממש תענוג.

[שאלה ברקע שלא ניתן לשמוע] האמת, תשאל/י את המורה. תשאל/י את המורה. ברצינות, כן בגלל ש – אני אכנס לזה – שהרבה מהתרגול הזה הוא מאוד אינדיווידואלי, אוקי? זה יכול להישמע נוסחתי או טכני או משהו, אבל יכול להיות שיש סיבות למה בדיוק סוג הדבר הזה, בנקודה מסוימת, יכול ממש לעזור, ובעצם לא כל כך לעזור לאחרים/ות, או לאותו אחד/ת בזמנים שונים. אבל בכללית, הוא הולך להיות בסביבה, אתם/ן תראו אותו, אתם/ן תשמעו אותו, וזה תענוג.

אז הערב, די הרבה דברים שאני רוצה לעבור עליהם, אז אני מקווה שלכולכם/ן הייתה מנוחה טובה, ומרגישים/ות בהירים/ות ורעננים/ות. אני רוצה לאמר בעיקר דברים על התכווננות לרטריט הזה, ומה כלול בזה, ודברים להיות מודעים אליהם במהלך הרטריט. אז במקור, חלק ממה שאפשר לרטריט לעלות – אני לא זוכר בדיוק – היה שגאיה האוס עמד להיסגר לפרק זמן בשביל עבודת שיפוץ רצינית. לקירסטן היה הרעיון הזה, ואני לא זוכר בדיוק, ואז הם/ן שאלו אותי, "טוב, האם תהיה מוכן לעשות את הריטריט בזמן שהשיפוץ קורה?" ובטח, "אה, אז גאיה האוס הולך להיות אתר בנייה עם דה-דה-דה ואתם/ן רוצים/ות שאלמד רטריט ג’אנות?" [צחוק] ואמרתי, "ברור!" מכיוון – ואני באמת רוצה להדגיש את זה – זה בסדר שיהיה רעש. ישר מההתחלה אנחנו מביאים גישה אחרת. אנחנו לא באים/ות לפה, שמים/ות כיסוי עיניים, שמים/ות אטמי אוזניים: "הכל, כל דבר – זה הכל מפריע לי. אני רק רוצה לסגור את הכל בחוץ." לא, יש גישה של פתיחות והכלה. אנחנו לא רוצים/ות שהג’אנות שלנו, שהסמאדהי שלנו, יהיו פריכים. אתם/ן יודעים/ות מה המשמעות של "פריך"? זה אומר משהו שמתפורר מאוד בקלות. אנחנו שזה יהיה רך, גמיש, פתוח, עם לב פתוח, וכו'. אחד המורים שלי, אג'אן ג'ף – חלק מכם מכירים אותו – כשהוא עבר לתאילנד כדי להיות נזיר, הוא בקושי תרגל מדיטציה לפני. הוא היה במנזר, והמנזר הזה בדיוק עבר מקום. בעצם, בנו מתחם חדש בשבילו. אז איפה שהוא למד לעשות מדיטציה בהתחלה היה אתר בנייה. ואף אחד לא אמר, "אוי, זו בעיה נוראית." אלא, "זה בסדר, מה הבעיה?" אז גישה אחרת לכל זה שהיא הרבה יותר פתוחה – לא פריכה. כך שאליאל, הבן של סארי, כל זה חלק מזה.

כשמישהו שאל את הבודהה, או בהקשר של ההוראה שלו (אני לא זוכר בדיוק; הוא אמר את זה כמה פעמים): "במה ג’אנה תלויה? במה סמאדהי תלוי?" הוא אמר: "זה תלוי בשמחה, ג’אנה תלויה בשמחה." עכשיו, הוא יכול היה לענות כל מיני דברים, והרבה מאיתנו היו מצפים/ות לענות, "זה תלוי בלמסמר את התודעה שלך למשהו, ואז תגיע/י לג’אנה." נכון? זו הדרך בה רוב הא/נשים חושבים על זה. או שזה תלוי בלהתרחק מא/נשים שעושים/ות רעש, ולהיות בתוך, אולי, מיכל של חסך חושי, מה שלא תהיה המילה בפאלי בשביל זה. אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר, "תלויה בשמחה." אז זה מעניין, אתם/ן יודעים/ות, זה מאוד מעניין להרהר בזה.

יש לי תחושה שהרבה מהדברים שאומר הערב, זה אפשרי שפשוט לא תבינו כמה הם משמעותיים. אני יודע שלא פגשתי חלק מכם עדיין , ואני כבר מעליב אתכם [צחוק], אבל איכשהו אנחנו חייבים/ות לדאוג שההשקפה תהיה נכונה. אנחנו חייבים/ות שההשקפה תהיה נכונה. ההשקפה היא הקרקע של כל זה, ולדאוג שכל מערכת היחסים תהיה נכונה. אז אם אני אומר משהו כמו – "אה, הבודהה אמר, 'ג’אנות תלויות בשמחה'" – זה אמור לגרום לכם לחשוב. טוב, אני רואה שחלקכם/ן רושמים/ות את זה. זה חשוב. אז אני צריך/ה לקחת את זה איתי לאורך הרטריט, מכיוון שיש לזה השלכות ברמה של מרגע-לרגע, בשבריר של רגע, על הבחירות שלכם/ן על הגישה שלכם/ן, על איך אתם/ן מתייחסים/ות למה שאתם שמים לב אליו עכשיו – הנשימה או מה שזה לא יהיה.

אז מה שאני אומר הערב, איך זה קשור למערכת היחסים עם התרגול, וכמה שזה חשוב, ומערכת היחסים עם התרגול הזה, ומערכת היחסים עם המטרה, וכל השלד הקונספטואלי? זה לגמרי קריטי. איך אנחנו הולכים/ות להקשיב? איך אתם/ן הולכים/ות להקשיב לשיחות הדהרמה? אתם/ן יכולות להקשיב על קצות האצבעות? אתם/ן מבינים/ות מה אני מתכוון בזה? אני מתכוון רק למה שאמרתי – כמו אם משהו נאמר כמו  "ג’אנות תלויות בשמחה," אני יכול סוג של לתת לזה לשטוף את כולי ו "הממ." או, שאולי זה בקושי נכנס. או, בעצם, "הממ, זה שם אותי… אולי כדאי שאהרהר בזה, ואתכוונן מחדש, ואעשה משהו בנוגע לזה." אז לזה אני מתכוון כשאני אומר להקשיב על קצות האצבעות. כמובן שלפעמים אני הולך לנתח דברים ולפרט ולהסביר, אבל לפעמים יש יותר עבודה למאזין/ה, יותר אקטיביות של המאזין/ה מאוד עוזרת.

אוקיי. בואו נתחיל עם רק כמה דברים מעשיים. סדר היום, כמו שחלק מכם/ן בטח שמו לב, הוא די משוחרר. אין שם הרבה. אני לא יודע אם ראיתם אותו, אבל מה שיש שם זה בערך "ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב," אני חושב. [צחוק] אז זה אומר שהאולם הזה פתוח 24 שעות ביממה לאורך הרטריט, ואתם יכולים/ות לשבת פה, בכל זמן, לכמה זמן שתרצו. אוקי? בכללי, ברגע שתכנסו לקצב, את/ה אולי, לדוגמה, תהיה/י בפרק הליכה ואז זה עשרים דקות לפני ארוחת הצהריים, ואת/ה יודע/ת שאת/ה צריכ/ה לאכול ארוחת צהריים בזמן מסויים בגלל שאת/ה בתורנות שטיפה של ארוחת צהריים, נגיד. את/ה עדיין יכול/ה להיכנס לפה ל20 דקות, אתם/ן יודעים/ות – לא משנה מתי זה. אבל אם יש לך את הזמן (ואני אסביר את זה יותר ככל שנתקדם), את/ה כנראה תרצה/י לשבת יותר כדי לראות מה קורה, קצת יותר מ20 דקות – אתם/ן יודעים/ות, ארבעים, ארבעים וחמש דקות, שעה או משהו, כדי לראות מה קורה. אבל בבסיס, זה לו"ז פתוח. א/נשים יבואו וילכו בכל זמן, חוץ מ6:45 עד ארוחת בוקר שכולם פה. את/ה יכול/ה להקדים לזה, אז את/ה יכול/ה להגיע ב4:45 או 5:45, אבל כשמגיע 6:45, אי אפשר להיכנס או לצאת. בעצם, זו ישיבה קבוצתית. אנחנו רוצים את כולם פה באותו זמן רק בשביל להתלכד ביחד. ומה היה האחד האחר? 9 בערב, אותו הדבר. שוב, אפשר להגיע מוקדים, אפשר להישאר הרבה אחר כך, אפשר להישאר לתוך הלילה, לא משנה, אבל בזמן הזה – בואו נגיד 21:00-21:30 – את/ה לא תיכנס/י או תצא/י.

אוקי, אנחנו הולכים/ות להתחיל עם הלימוד, תתכוונו למשבצת לימוד מ16:00 עד 17:30 בכל יום, אחר הצהריים. זו הכוונה, אבל אולי נשנה את זה, ואו שנשנה את זה רק קצת – "אה, אנחנו צריכים להתחיל ב15:45 היום או מה שזה לא יהיה, או 16:30, או כל דבר" – או שאנחנו אולי נשנה את זה לגמרי – במילים אחרות, "לא, אנחנו מזיזים הכל לבוקר." אוקי? אז אתם צריכים לשים לב ללוח המודעות ורק לראות. אם זה לא משתנה, זה פשוט 16:00, כמו שזה כתוב, וזה כנראה ימשך עד 17:30, אבל חלקית, שוב, תלוי ב… – אני לוקח כמה תרופות חדשות שאני לא רגיל אליהן עדיין. אני לא בטוח איך זה הולך להיות. אז זה יהי תלוי בהרבה דברים שונים, אבל אנחנו נכוון ל16:00-17:30 כל יום. אוקי? אבל תבדקו את זה. זה אומר תבדקו עד 14:30. זה כנראה לא ישתנה לאותו יום עד 2:30. אתם/ן מבינים/ות אז עד 14:30, פשוט תבדקו מדי פעם, כדי שתדעו.

אז לו"ז פתוח – מה זה אומר? זה אומר שנטל האחריות הוא עליכם/ן. נכון? זה עליכם/ן למצוא מסגרת זמן ומסגרת תרגול שעובדים בשבילכם/ן. הנטל הוא עליך להיות להיות אחראי/ת ורגיש/ה לתרגול שלך, והצרכים, והשפל והגאות, והעליות והמורדות, ו "מה הצורך עכשיו? האם אני צריך/ה לצאת החוצה ולעשות הליכה? האם אני צריך/ה לשבת יותר עם מה שמתרחש? האם אני צריך/ה באמת לצאת להליכה, ולפתוח את התודעה, ולגעת ביופי, ולהינגע על ידי היופי? האם אני צריך/ה כוס תה?" מה שזה עוד אומר, להיות בלו"ז פתוח, זה כמובן לנסות ולהיות שקטים/ות יחסים כאתם/ן נכנסים/ות, אבל בעיקרון, א/נשים יכנסו ויצאו בכל זמן, ואז התפקיד של היוצא/ת או הבא/ה הוא לנסות ולהיות שקט/ה יחסית בקימה וביציאה. והתפקיד של מי שכבר פה כשיש יוצא/ת או בא/ה הוא להיות מרווח. וזה חלק מה- "אנחנו לא בקטע של ג’אנות פריכות, אנחנו לא בקטע של סמאדהי פריך." אתם/ן מבינים? זה מגניב. מישהו/י מגיע לתרגל – זה נפלא, נכון? זה באמת, באמת חשוב. אל תמעיטו בערך של עד כמה תרגול – במיוחד תרגול ג’אנות – יכול לרדת מהפסים ולהפוך לסוג של מאורה של רטנוניות, לדוגמה. כשאת/ה מציב/ה יעדים, זה יכול לקרות. אז שני תפקידים: למי שפה – פתיחות, חמימות, קבלה, ג’אנות לא פריכות. התפקיד של הבא/ה והיוצא/ת הוא, "כן אני רגיש/ה יחסית – א/נשים מתרגלים."

אוקי. אז אחד מהאתגרים המעניינים בללמד רטריט קבוצתי של ג’אנות, במקום ללמד את זה אישית, זה שכולכם/ן ברמות שונות לחלוטין, עם רקעים שונים בדהרמה במובן של למדתם/ן, ומידות שונות של ניסיון עם הג’אנות. זה חדר מלא בהרבה… כולם/ן שונים/ות. איך ללמד קבוצה שיש בה רמות שונות באופן הזה, ורקעים שונים, וחוויות שונות? כמו שאמרתי, לימדתי הרבה אישית, ולרוב כשאני מלמד אישית, אני אפילו לא משתמש במילה ג’אנה לכמה זמן, ואני אולי אפילו לא אשתמש במילה פיטי. אנחנו נדבר על המילים האלה. פיטי זה אומר התלהבות או אקסטזה או משהו דומה. אני אפילו לא אשתמש בזה. אני יותר פשוט מקשיב למה שהמתרגל/ת מדווח/ת, ואם הוא/היא משתמש/ת במילה מסוימת – "אה, זה מרגיש מבעבע" – אז אני אלך עם זה. ואז אני ארצה ממש לעבוד עם אוצר המילים ותחושה שלהם/ן של הדברים והחוויה שלהם/ן איך שהיא נפתחת, ובנקודה מסויות אנחנו מציגים את שפת הג’אנות ומסגרת ומפה.

זה לא באמת הולך לעבוד בשביל קבוצה, אז עדיין יש את האתגר הזה, איך לעשות את זה. יהיו ראיונות, ונסביר מאוחר יותר הערב אני חושב, על הראיונות, איך זה יעבוד. הרבה ראיונות, האמת, ערימות על ערימות של ראיונות – אז הרבה הזדמנויות באמת לשאול, ולקבל הרבה משוב, לקבל הרבה הנחיה על כל מני דברים. אבל יהיו בתקווה גם זמנים של שאלות ותשובות, אז הרבה הזדמנויות בשבילכם/ן לשאול גם בראיונות וגם בשאלות-ותשובות. כל מה שנוגע ורלוונטי לתרגול שלכם/ן עכשיו באותה נקודה. אז בתנאים האלה ש –"אתם/ן ברמות שונות לגמרי" – תנצלו את הפגישות ואת השאלות-ותשובות, בגלל שהלימוד יתקדם בקצב כלשהו, וזה הולך בערך לחפוף בנקודה מסוימת עם איפה את/ה בנתיב שלך.

אנחנו פתוחים ללימוד, אנחנו הולכים ללמד את כל 8 הג’אנות, ואנחנו רוצים לשים דגש על לשמור אותן מאוד חיות. אז לא כאילו את/ה עושה אחת ואז שוכח/ת ממנה, כי "אני רק בקטע של הג’אנה השמינית" או משהו כזה. אנחנו רוצים לשים דגש על לשמור עליהן חיות. מה שאני סוג של מעודד זה לכל אחד/ת מאיתנו למצוא את מגרש המשחקים בקצה המרחב שלו – מגרש המשחקים שלך שבקצה שלך. אני הולך להסביר יותר מה אני מתכוון בזה ככל שנמשיך, ומחר, וכו', ובימים אחרים, אבל זה אומר, "איפה הקצה בו אני בערך לומד דברים חדשים? אני כבר מיומן/ת בזה," (ואני אסביר מה אני מתכוון ב'מיומנ/ת') – "אני מיומנ/ת בזה כבר, ועכשיו זה הקצה שלי. אני יכול בערך להבין את זה לפעמים. זה לא מה שבאמת יש לי, אתם/ן יודעים/ות, מה שאין לי שום תקוווה לעשות. זה בקצה שלי." וזה נהפך למגרש המשחקים שלך. זה איפה שאת/ה מבלה רוב הזמן, וזה איפה שאת/ה עובד/ת, וזה איפה שאת/ה משחק/ת, וזה איפה שאת/ה לומד/ת. אז כל אחד/ת מאיתנו צריכ/ה למצוא איפה מגרש המשחקים הזה נמצא כרגע, ורוב הזמן שלכם/ן, תבלו במגרש המשחקים הזה.

עכשיו, במובן של הלימוד, בואו נגיד שמגרש המשחקים הוא, "אני רק לומד/ת איך להיכנס לג’אנה הראשונה." אוקי – אדיר! זה לחלוטין פנטסטי. זה מגרש המשחקים שלך. את/ה כנראה צריכ/ה להיות שם זמן מה. וכמה ימים אחר כך, אתם/ן יודעים/ות , אולי אני אדבר על הג’אנה הראשונה: "זה אדיר. זה בדיוק במקום הנכון בשבילי" ואז את/ה עדיין במגרש משחקים הזה, ואת/ה צריכ/ה להיות. ועכשיו הלימוד התקדם, ואני מדבר על הג’אנה השנייה. בסדר, אין בעיה. את/ה נשאר/ת במגרש המשחקים שלך. זו דרך שונה ממה שחלק מכם רגילים, אבל אני באמת רוצה להדגיש את זה. אתם/ן יודעים/ות, א/נשים הם/ן כל כך שונים עם ג’אנות, אבל באמת חודש אחד או חודשייים של רטריט (כלומר שאת/ה לא עושה שום דבר חוץ ממדיטציה) זה לא יותר מדי כדי ללמוד ג’אנה אחת. אוקי? אז לנו יש 3 שבועות, שזו כמות זמן פנטסטית כדי באמת לקבל מושג של השטח והחומר ולפתוח דברים חדשים, אבל במובן של הדרך בה אני רוצה ללמד (ואני אסביר למה במהלך הימים), אני רוצה להדגיש את הרעיון הזה של מגרש המשחקים. הקצב מאוד חשוב. זה חלק מהאומנות.

מה המשמעות של זה במובן של הקשבה ללימוד?האם זה אומר שאת/ה רושם/ת הערות על מה שאולי יבוא בהמשך, מה שאולי יהיה רלוונטי לך בעוד ארבעה ימים, או שבועיים? זה קצת טריקי, אתם/ן יודעים/ות. אבל בעיקרון אתם/ן הולכים/ות לקבל הרבה חומר, חלק ממנו לא רלוונטי אליכם/ן כרגע. אז אפשר לומר, "אני אקשיב להקלטות," או שאפשר לרשום הערות. אני מתכוון, אתם/ן תמיד יכולים/ות לשאול, כמובן. אבל אני לא מכיר אף דרך אחרת לעשות את זה, או דרך אחרת לעשות את זה בדרך שאני ארגיש שתשא פירות. אז לכולם/ן יהיה את העניין הזה באיזושהי נקודה. עם עשית תרגול ג’אנות בעבר, כמו שאני יודע שחלק מכם/ן עשו, ואת/ה חושב/ת, או שיש לך מושג, "טוב, מגרש המשחקים שלי…" בוא נגיד שאת/ה חושב/ת, "אה, מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השנייה," או "מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית" – זה לא משנה , מה שזה לא יהיה. בבקשה, בימים הקרובים, אם יש לכם תחושה ש – "אני יודע את כל השאר. זה איפה שאני נמצא/ת," – בבקשה תבדקו עם אחד/ת מאיתנו, ותאמתו את זה באופן מסויים, אם תרצו, כי א/נשים מתכוונים/ות לדברים מאוד שונים ביחס לג’אנות, וא/נשים מתכוונים/ות לדברים שונים ביחס למיומנות ואיפה אנחנו נמצאים.

 אני אסביר למה אני מרגיש שזה חשוב, אבל רק תחזרו ותבדקו. אנחנו אולי נאמר, "אדיר. אוקי, כן, ג’אנה שנייה, בערך שם. זה מה שאת/ה צריך/ה לעשות עכשיו. זה מגרש המשחקים שלך." או שאולי את/ה מרגיש/ה ש… "אה.." – זה יכול גם לעבוד בשני הכיוונים – "לא, אני יודע/ת רק את הג’אנה השנייה," או "מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית." ובעצם, אנחנו מרגישים/ות, "במובן של הרמה שאנחנו מדברים/ות עליה, או המיומנות שאנחנו רוצים/ות, אנחנו מניחים/ות שסביבות השנייה זה מגרש המשחקים שלך." אז פשוט בואו ותהיו בסוג הזה של דיאלוג איתנו. או שזה יכול להיות בכיוון ההפוך : את/ה חושב/ת דה-דה-דה, ואנחנו אומרים/ות, "טוב, אבל את/ה כבר מיומנ/ת בזה, אז את/ה יכול/ה ללכת מעבר לאיפה שאת/ה חושב/ת שאת" או מה שלא יהיה. אבל רק תבדקו, בגלל שהרעיון של 'מגרש משחקים' הוא מאוד חשוב לאיך דברים הולכים לתסוס בדרך שהולכת באמת להניב פירות – איך הזרעים הולכים להישתל בצורים שהם באמת יניבו פירות נפלאים, מזינים לאורך חיים שלמים. אז זה למה אני מדגיש את העסק של מגרש המשחקים, ואני עוד אחזור לזה.

אז את/ה בעיקר במגרש המשחקים שלך עד שאת/ה בערך מגיע למיומנות ברמה הזאת (ואנחנו נסביר מה אנחנו מתכוונים/ות במילה 'מיומנות'). את/ה אולי עובד, בואו נגיד, עם השלישית. את/ה עדיין הולך להיות קצת זמן בראשונה ובשנייה אם השלישית היא מגרש המשחקים שלך. ומדי פעם, התודעה או אתה יהיו פשוט – משהו מעבר לזה יפתח, ואדיר, תעשה/י קצת כיף, מדי פעם. אבל לרוב, זה מגרש המשחקים שלי; וזה איפה שהוא ממוקד. אני אסביר את כל זה שוב, אבל אנחנו לא הולכים/ות ללמד בצורה של, אוקיי, בוא נגיד, זו הג’אנה החמישית, אז כל פעם שאני יושב/ת אני צריך לעשות, "נשימה, ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית ואז החמישית" או משהו כזה. את/ה יכול/ה לצלול ישר. רוב הזמן אתה בתוך מגרש המשחקים שלך. ויחד עם זאת, עדיין אמורות להיות הנחיות מועילות שמתייחסות למה שנראה שהוא מתחת לאיפה שאת/ה נמצא/ת. אז כל מה שיש לנו להגיד על תרגול הבסיס, עבודה עם הנשימה, או מטא, ותרגולי הבסיס האחרים שנציע, זה עדיין יכול להיות שימושי בשבילך, גם אם כבר הלכת מעבר לזה.

אז אני אלמד ג'אנות באופן שבו הן יכולות להיות נושא לחקירה למשך חיים שלמים. יש כל כך הרבה מתנות שאפשריות שם, כל כך הרבה עומק של משאבים ויופי, כל כך הרבה עדינות לגלות, כל כך הרבה לגלות שאת/ה לא יכול/ה למצוא כתוב. זה לא בסוטות; זה לא בהרבה דברים אחרים שאת/ה מוצא/ת כתובים. יש כאן כל מיני אפשרויות. אז אני רוצה להזמין אתכם/ן להחזיק בהשקפה ארוכת הטווח הזו, וחלק מההשקפה הארוכה הזו זה העניין של מגרש המשחקים.

אם כבר היית ברטריט בגאיה האוס או שהית פה, את/ה אולי יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט (זו העיירה הסמוכה) בדרך הזאת, למעלה לכיוון דנבורי על הכביש –מדרום. את/ה אולי גם יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט בדרך הזאת – מצפון. את/ה יכול/ה להגיע לניטון אבוט גם בדרך הזאת, ממזרח. ואת/ה יכול/ה גם להגיע לניטון אבוט בדרך הזאת, ממערב. זה פשוט איך שהכבישים עובדים פה [צחוק]. למה אני אומר את זה? חלקית בגלל שאני אומר שבהתחלה חשבתי: "טוב, אם את/ה יכול/ה להגיע לג’אנה הראשונה, אז הן כולן פתוחות בשבילך." אבל בעצם, אני רוצה אפילו לשנות את הקביעה הזאת ולומר: "אם את/ה יכול/ה להגיע לפיטי, אם פיטי יכול לעלות, אם תחושת הרווחה הנפלאה הזו יכולה לעלות, אז כל ההמרחב עכשיו פתוח בשבילך." אז כל המרחב של הג’אנות פתוח לך. מה זה אומר מעשית, זה שמה שבאמת משמעותי זה, "איך אנחנו גורמים/ות לפיטי לעלות?" או, "איך אנחנו מאפשרים/ות לפיטי לעלות?" זו דרך יותר טובה לנסח את זה. החדשות הנפלאות הן שפיטי זה בדיוק כמו ניטון אבוט [צחוק]. רק במובנים מסוימים! אם היית שם, יכול להיות שמרגיע אותך לשמוע את זה. זה אומר שזה לא באמת משנה איך הפיטי עולה, ואני הייתי אומר שהכל הולך. אז כל סוג של תרגול של 'ריכוז'  שאולי כבר שמעת עליו, או שלא שמעת עליו, או מה שזה לא יהיה; זה יכול להיות תרגול תובנה; זה יכול להיות משהו אחר; זה יוכל להיות אולי משהו שתתארו למישהו/י והוא/היא י/תאמר, "מה לעזאזל זה קשור לריכוז?" או מה שלא יהיה – אם זה מאפשר לפיטי לעלות, אם זה מאפשר לפיטי להיפתח, זה אדיר. אנחנו נוסיף עוד פרטים על מה שאני אומר עכשיו.

אז יש את כל האפשרויות השונות האלה, ובימים הראשונים של הרטריט, כמה דברים: אני הולך להציב כמה אפשרויות לתרגול שאני רוצה לקרוא לו תרגול 'בסיס' או תרגול 'מקפצה'. אז כמו נשימה, או מטה, או תרגולי תובנה, או דרכים שונות לעבודה עם הנשימה, גוף אנרגיה, וכו' – אלו מה שהייתי קורה לו תרגול בסיס לעבודה לקראת כניסה לג’אנות, או מקפצה לתוך פיטי. אז מה שאני מתכוון זה של… – לא יודע-  חמישה, שישה, שבעת הימים הראשונים של הרטריט, יהיו די הרבה הנחיות. עדיין תהיה משבצת אחת ביום, בתקווה, אבל יש די הרבה חומר, בגלל שאני רוצה לוודא שבשביל מי שזה לא עובד בשבילו/ה להגיע בדרך הזאת לניטון אבוט, יש את הדרך הזאת. ואם את/ה לא בטוח/ה, :"טוב, אני לא יודע/ת, ניסיתי את אלה. אני לא בטוח/ה," אז את/ה תוכל/י לנסות כמה דברים. זה ממש חשוב. יהיו גם, עם כל זה, כל מני סוגים של מידע אחר, לימוד שאמור לעזור, אבל ההוראה תהיה יותר דחוסה בשבוע הראשון בערך.

צורות הסתכלות של תובנה גם כן יכולות לתת לפיטי לעלות. וב'צורות הסתכלות של תובנה' אני בעצם מתכוון מאוד ספיציפית – חלק מכם/ן ידעו – לתרגולים שכתבתי עליהם בספר שלי, ראייה משחררת. אז אם את/ה לא יודע/ת על מה אני מדבר , או לא מכיר אתזה, שכח/י מזה. אנחנו לא ניתן הרבה לימודים על זה, אני רק אומר את זה עכשיו.

תובנה יכולה לשמש – אנחנו נסביר את זה שוב- כפותחת מחסומים מזדמנת, שיכולה לפתוח חסימה של האנרגיה, ולפתוח חסימה של ריכוז והיאחזות, ומאפשרת רווחה ופיטי וסמאדהי. אז זו דרך אחת להשתמש בתרגול תובנה. חלק מהא/נשים משתמשים/ות בזה כדבר המרכזי עבורם. זה הדבר המרכזי שפותח סמאדהי ורווחה ופיטי. זה מעלים את הפברוק. תרגולי תובנה מעלימים את הפברוק. הם מפחיתים פיברוק, וזה מאוד קריטי. אנחנו נגיע ללהסביר את זה יותר.

אז אם אין לך היכרות עם מה שזה אומר, 'צורות הסתכלות של תובנה' וכל זה, פשוט תעזוב/י את זה, שכח/י מזה. הנה משהו: אם את/ה כבר יודע שתרגול X, לא משנה מה הוא תרגול X, בעקביות ובקלות לוקח אותך לתוך ג’אנה, או מעלה פיטי שהוא די יציב ואת/ה יכל/ה לעבוד איתו אם את/ה כבר יודע/ת את זה, תדבוק/י בזה. אין סיבה לשנות את זה. יש לך משהו שלוקח אותך לניטון אבוט, ואז אתה בסדר. אם את/ה לא בטוח/ה, אז תנסה/י חלק ממה שנציע במהלך הימים הקרובים. אבל אז באמת נרצה להתקבע על תרגול בסיס אחד, תרגול מקפצה אחד, אוקי?

השיחות ברטריט הזה, אני בעיקר הולך לדבר על טכניקה במובן הרחב ביותר של המילה – אומנות, בואו נגיד; האומנות של תרגול ג’אנה, האומנות של סמאדהי – וגם על, כמו שאמרתי, השקפה, ההשקפה ומערכת היחסים והמסגרת, איך אנחנו רואים את זה – זה כל כך קריטי. אז אני אדבר כמעט רק על זה. לא יהיו מסגרות פילוסופיות קונספטואליות גדולות וחדשות שיפוצצו את תחושת הקיום שלכם/ן, וכו', [צחוק] אלא אם חלק מכם/ן עוד לא יודעים/ות איך אני ממסגר את הג’אנות, ואיך אני תופס את תרגול התובנה, ובמקרה הזה, זה אולי יהיה כמו, "וואו, מה זה?", בגלל שזה די שונה. אבל באופן כללי, אני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לנסות לעשות את זה. אני לא אעלה שאלות ממש רדיקליות שדי יסעירו אתכם/ן ויהפכו הכל, וכו'.

אז זה באמת בעיקר רק על האומנות של תרגול ג’אנה. מה זה אומר? חלקית, זה אומר שאתם/ן אחראים/ות על ההשראה שלכם/ן ברטריט הזה. אתם/ן אחראים/ות על תחושת ההשראה, כי אני לא הולך לספר שום סיפורים. אין שום שירה. שום דבר מאלה.

הבודהה אמר, "ג’אנות תלויות בשמחה." כמובן, ג’אנות מעלות שמחה, כלומר, שמחה עצומה. ובאמת, אם לא חווית את העולם של הג'אנות, זו שמחה, אני חושב שאפשר לומר את זה בביטחון, שלא טעמת משהו כמו זה קודם. זה באמת באמת בלתי רגיל – משהו ממש ממש יוצא דופן, שזה פותח בשביל אנשים.

אז ג’אנות מביאות שמחה, אבל הן גם תלויות בשמחה. אז את/ה אחראי/ת על ההשראה שלך. את/ה אחראי/ת על השמחה שלך כבסיס לתרגול הג’אנות שלך – בלי סיפורים, בלי שירה, בלי פילוסופיה מעניינת וכו'. אז איך את/ה הול/ת לעשות את זה? מאיפה הסוג הזה של שמחה בסיסית מגיעה? אני אומר קצת עכשיו, ואומר קצת אחר כך.

(1)הערכה. כל כך הרבה מהתרגול הזה בעצם סובב סביב דאגה ללב שלך. בכל רמה ובכל גוון, מה אומר לדאוג ללב שלך? ושוב, יכול להיות שאת/ה לא קולט/ת עד כמה חלק מזה כל כך משמעותי. ואם לא תרגלת בדרך הזאת בעבר, אם את/ה רגיל/ה לדרכים אחרות לחשוב על רטריט, דרכים אחרות לחשוב על תרגול, יכול להיות שאת/ה לא מבינ/ה כמה זה משמעותי. מה זה אומר להיות כאן בימים האלה ביחד, כקהילה, במקום יפייפה בכפר, ולוודא כל יום שהלב פונה להרגיש הערכה ולהדהד בהערכה לשאר המתרגלים/ות, לדהרמה, לבודהה, לטבע היפייפה, לרכזים של גאיה הואס שמארגנים את זה, ולעוזרים אחרים (ואני אציג אותם אחר כך) – כל התנאים שהצטרפו? מה זה אומר לדאוג להערכה, להיות ברטריט, ולכוון ולדאוג שהלב במצב של הערכה? זה הרבה יותר משמעותי ממה שרוב הא/נשים קולטים/ות.

(2)הכרת תודה. זה הכל חלק מאותו הדבר. לדאוג להטות את התודעה והלב להכרת תודה, ל-לראות על מה יש להודות ולהרגיש את ההודיה הזו בכל יום, מספר פעמים. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה פורמלית. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה בלתי פורמלית. זה יכול להיות פשוט שזור בדרך הטבעית שלך להיות.

(3)יופי. יופי זה כל כך חשוב: הלב, העיניים, החושים פתוחים ליופי.

(4)חיבור – אחד/ת עם השני/ה, עם הטבע.

(5)פתיחות, באופן כללי. פתיחות של ההוויה, פתיחות של הלב, אהבה לדהרמה – זה סוג הדברים שמזין, שמאפשר לרמה הבסיסית הזו של שמחה עליה הג’אנות יכולות להיבנות או להיפתח, לא משנה באיזה מטאפורה את/ה רוצה להשתמש.

ישנה מילה, מודיטה זו המילה בפאלי. רוב הזמן היא מתורגת כשמחה אוהדת. אני אעדיף את התרגום 'שמחה מעריכה' או 'שמחה רוחנית'. זה אומר שזו לא רק שמחה בשמחתו של האחר/ת. זה גם זה, וזה גם כל הדברים שדיברתי עליהם עכשיו. זה המשמעות של מודיטה במובן הרחב ביותר, וזה, אני חושב, מה שהבודהה התכוון בה.

כל זה, ובאותו הזמן – המיקוד העיקרי שלך, והכוונה העיקרית שלך איתה את/ה מבלה את רוב הזמן, זה בתרגול ג’אנות, על זה את/ה עובד/ת בתרגול פורמלי. אז כן, חיבור עם הטבע הוא חשוב. אבל אם את/ה מרגיש מונע על ידי האל האדיר של הבוץ והגשם של דבון – ליצור פסל בוץ אדיר בחוץ כדי לבטא את החיבור שלך – אז אל! [צחוק] לא ברטריט הזה. בזמן אחר, אדיר, ואולי זה יהיה, "אה, זה באמת Soulmaking." בזמן אחר, אוקי? רוב הזמן שלך הוא בתרגול פורמלי של ג’אנות, אבל הלב פתוח, ואת/ה דואג/ת להזנה.

או באופן דומה, חיבור אחד לשנייה. זה רטריט בשתיקה. אני מנחש שנדבר על זה. אז רוב הזמן הוא תרגול פורמלי. האם אני יכול/ה להרגיש, האם יכולה להיות לי הפתיחות הזו, האם יכול להיות לי החיבור עם הטבע, עם האחרים/ות, בלי להצטרך לפעול בשביל זה, אז כמו, בואו נגיד, באופן שיפריע. פתיחות-לב, בקיצור, הפתיחות של הלב, של הנשמה, של הישות, בקלות עולה על, בקלות רומסת את הפוקוס או הריכוז מבחינת כמה הם משמעותיים בשביל תרגול ג’אנות. פתיחות של הלב, פתיחות של הישות. זה לא בשביל להגיד שפוקוס וריכוז הם לא חשובים; אבל רק חשובים יחסית.

אם את מכיר/ה את התרגול של Soulmaking Dharma, דרך אחת להוסיף למה שאמרנו הרגע זה חלק ממה שעושה אותך שמח/ה כאן, בזמן שאת/ה כאן, זה שיש לך פנטזיה של הרטריט. אם Soulmaking לא מוכר לך, שכח/י מזה; זה לא משנה. אני לא הולך להסביר את זה. אני רק זורק את זה לאוויר מאוד בקצרה. פשוט אל תתיחסו לזה. אבל את/ה צריכ/ה פנטזיה במובן הטוב של הרטריט. את/ה צריכ/ה פנטזיה על עצמך כמתרגל/ת – אתם/ן יודעים/ות, פנטזיית דימוי  soulmakingעסיסית ויפה של עצמך, משהו שפועל ברקע, פנטזיה של המסורת. לימודי הג’אנות האלה עוברים כבר אלפי שנים, מועברים ממורה לתלמיד, וכו'. אלפי שנים. יש מסורת של האומנויות האלה, היפייפיות האלה, האוצרות האלה שמועברים האלה – פנטזיה של כל זה. פנטזיה של כל המסורת; זה הכל חלק מזה. זה חלק מהשמחה וההזנה שלך. אבל ברטריט הזה, זה לא נהיה דומיננטי בצורה שאת/ה נכנס/ת לתרגול דמיון שלם וגדול על כל זה. אולי מדי פעם, אם את/ה צריכ/ה קצת לכייל מחדש את כל העניין, משום שיש תחושה ש"ממש נתקעתי פה" או "נהייתי ממש מכווץ" או לא משנה מה, אבל בעיקרון לא.

הפנטזיות האלה פועלות ברקע, הן כמעט תת-הכרתיות. זה מה שאני מתכוון כשאני משתמש במילה 'פנטזיה' בניגוד ל'דימוי', הן כמעט תת-הכרתיות. הן פשוט סוג של באמת מזינות ותומכות, ומסככות על התחושה של כל מה שאנחנו עושים, מביאות לחלוחית לשם, יופי ועומק. אז אם את/ה לא יודע/ת מה זה אומר כי את/ה לא מכיר/ה את זה, פשוט תשכח/י מזה; זה לא משנה.

אבל את/ה תהי/ה חייב/ת, בגלל לוח הזמנים, בגלל ההנחיות, בגלל שאנחנו לא הולכים לשבת כאן מלפנים, ולצוץ כל עשרים דקות ולומר, "האם את/ה יכול/ה להרגיש את הישבן?" או משהו כזה – את/הן חייב/ת לייצר ולשמר את האנרגיה בלי שהמורים מובילים הרבה מהמדיטציות, ועם הלו"ז הפתוח. את/ה חייב/ת לייצר אנרגיה ולשמר אותה.

זה גם ממש עוזר לפתוח את הכוונה שלך. למה את/ה פה? מה זה משרת? את מי את/ה משרת/ת? הישיבה שלך, ההליכה שלך, העמידה שלך, ההגעה העקבית שלך לאולם, או א/נשים שרואים אותך עושה מדיטציה בהליכה בחד ההליכה, וכו' – זו מתנה עצומה אחד לשנייה. זה כל כך תומך שמישהו רואה אותך מגיע/ה, שוב ושוב ושוב. זו השראה. זה משדר מחויבות. אתם/ן עוזרים/ות אחד לשנייה כשאתם/ן עושים/ות את זה. מה הכוונה שלי? תפתחו את הכוונה למעבר לרק אני והתרגול שלי ואיך אני מרגיש/ה. למה אני פה? את מה אני משרת/ת? את מי אני משרת/ת? אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. כמה שכיח זה – אחת הפתולוגיות של התרבות המערבית, מעורבבת עם ההפכים שלה, הרבה פעמים, היא פשוט לא להבין כמה אנחנו רלוונטים/ות, כמה אנחנו משנים/ות. כן, את/ה, כיחיד/ה, הנוכחות שלך, האופי שלך, הנשמה שלך, האווירה שלך. אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. אל תניח/י שאת/ה לא משנה. אל תניח/י שבשתיקה את/ה לא משנה.

את תפתח/י את הכוונה. זה ממש חשוב, ושוב, זה יכול להיות חלק טבעי, זה יכול להיות מאוד קצר, זה יכול להיות משהו שאת/ה עושה פורמלית שוב ושוב. ואז, כמובן, הכוונה לטובת כל היצורים: למה את/ה כאן?בשביל מי את/ה עושה את זה? את מי את/ה משרת/ת? את מה את/ה משרת/ת? שוב, השמחה ושוויון הנפש שלך – את/ה מציב/ה יעד: "אה, שמעתי על הג’אנות האלה. אני רוצה להשיג אותן," ואז זה לא הולך כל כך טוב, ואז צריך שוויון נפש עם זה. זה הכל. אנחנו הולכים/ות לדבר על זה. חלק ממה שמביא לנו שוויון נפש זה זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי. אני מגיע/ה כשזה הולך ממש לא טוב, וזה מבאס, ושוב יורד גשם בדבון, או מה שזה לא יהיה. ואני עושה את זה בשביל א/נשים אחרים/ות. זה חלק ממה שמשאיר אותך יציב/ה בעליות ומורדות. פתח/י את הכוונה.

הקלטות של שבת תרגול: סמאדהי והיקשרות נבונה על הדרך

אלו הקלטות משבת תרגול שהתקיימה כחלק מן הקורס: 'אמנות השלווה':

https://drive.google.com/open?id=1l89nGS83zWbwcopTThbWHmoaNq-zPudz

אני מציע הקדמה שמציגה את ההיסטוריה של מדיטציית הנשימה לכל הגוף ואת עיקרי הטכניקה, ומדיטציה מונחית של נשימה לכל הגוף. שיחת דהרמה על הקשרות הכרחית ונבונה על הדרך ולדרך הבודהיסטית, ומדיטציה מונחית על הכרה באיכויות פנימיות ושאיפות עמוקות.

מקווה שתיהנו.

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת'ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: 'האם אני מרמה'? אני לא 'עם מה שיש'. והרעיון הזה של 'להיות עם הדבר כפי שהם' הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: 'דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים'. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו 'התהוות מותנית'. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר 'לא קיים מצד עצמו'. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: 'וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה'. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: 'אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… 'אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב', או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת'ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים 'אני ממש עושה משהו אחר עכשיו'. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת'ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר 'להיות עם מה שיש', למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת'ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת'ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ'לא אני ולא שלי'. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: 'הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול'. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו'זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל'. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: 'אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג'נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: 'התודעה כאן, מקבלת את החוויה'. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש'ישבה על הגדר' של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: 'זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה', או לומר, בקיצור: 'אתה ריק, אתה ריק'. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג'אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: 'זו רק תפיסה, זו רק תפיסה', אפילו תפיסה של 'כלום' או 'אין דבר' היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג'אנה השמינית). סמאת'ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת'ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת'ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג'אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל'לא תפיסה ולא-לא תפיסה', ועוד יותר עד כדי: 'כל הצורות המפוברקות מושקטות'. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו 'ההפסקות של התפיסה', ואומר: 'מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ'מודעות ללא מושא', המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של 'כלום'. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג'אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג'אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של 'עכשיו'. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת'ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם 'שם' המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: 'אני רק קיים', ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על 'ריקות' בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת'ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על 'הבלתי מפוברק' על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו'למה שמישהו ירצה את זה בכלל?'. העניין בסמאת'ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש'הםם, זה נחמד לא לפברק קצת', ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל'עכשיו', מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: 'האם סמאת'ה היא בריחה?'. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת'ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת'ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; 'צייד לשלל בלתי נראה'. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח"כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד"כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ"כ ברור: 'הבנתי'! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ'ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות 'קיים', הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על 'הפסקות', או 'הפסקות של העולם', או 'ללכת מעבר לעולם'. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: 'בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו', או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ'הוא ממש טיפש', או 'הוא אדם נורא'. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: 'איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?'. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: 'האם אני מודע לזה?' אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת'ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ"כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: 'האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו 'האצבעות שלי התעוותו' שם? 'האם זה בכלל היה אמיתי?' האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: 'כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!'. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת'ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת'ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת'ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ"כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ"כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ"כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו 'עולם', עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת'ה.

כשהבודהא דיבר את הג'אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: 'הישגים של התפיסה'. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: 'יכולות של התודעה', או 'מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם', או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג'אנות. הג'אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג'אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג'אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג'אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא 'העולם של חלל אינסופי'. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של 'שום דבר'; זה העולם של 'שום דבר', ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של 'בין תפיסה לאי תפיסה', וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של 'כלום'. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של 'תופס', תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: 'האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?' מזוקק מאוד. בגא'נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג'אנה השישית, הכל הוא 'תודעה אחת'. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג'אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג'אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג'אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג'אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג'אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג'אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג'אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב'כלום', למשל, ה'דבריות' של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג'אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ"כ אמינים, כ"כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, 'דבריות' וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת'ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג'אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג'אנה. אם ניקח את השלווה של הג'אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: ארבע הג'אנות: חלק 2 – גישה לטיפוח ג'אנות

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן ביום הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.

לגבי גישה

לפעמים אנשים נכנסים למצבים כאלה, אבל הם לא, זה הכל קצת אמורפי. זה די חשוב לדעת 'זה זה, וזה המצב הזה', ולהבחין, במקום: 'אני במצב שמרגיש ממש טוב'. משהו בלדעת כל אחד. הם יכולים להחוות כקפיצות קוואנטיות מאחת לשניה, או יותר כרצף, אבל זה טוב מדעת להבחין: 'אה, זו הג'אנה השניה', 'זו השלישית', וכו'. לפעמים לאנשים יש אפקטים משניים, נימיטה. הנפוץ ביותר זה אור בוהק. התודעה יוצרת אור. וזה רק סימן להעמקה של התרגול. לפעמים זו קצת הסחת דעת, אבל אם אפשר לערבב אותם עם החדווה או השמחה, הם מועילים. אבל הם לא חיוניים, ולפעמים מדגישים אותם יתר על המידה. מה שהוא כן חיוני, זו ההספגה של הגוף, המפולשות של כל הגוף. כל פעם, הבודהא אומר את המילים האלו. זה מהותי. דבר נוסף שהוא מהותי זו היציבות. המילה ג'אנה קשורה למילה 'ג'יאטי', שהיא המילה ליציבות של להבת נר. אז יש משהו מאוד יציב במצב הזה. הפקטורים האלו, הרוויה של הגוף והיציבות הם יותר חשובים מהאינטנסיביות. אסטזה יוצאת מגדר הרגיל לא כ"כ חשובה. וכך גם מידת ההספגות. יש כאלו שאומרים: "זו לא ג'אנה עד שמישהו יכול לערוף את ראשך ולא תשים לב". אולי מידה כזו יכולה להיות שימושית במקרה כזה, אבל זה לא הפקטור המשמעותי. יהיה רצף של הספגות. לפעמים יותר ולפעמים פחות, וכמובן שי כוונה לשם, אבל זה לא כ"כ חשוב. ויש גם הנחה שיותר ספוג ואינטנסיבי כך עדיף, אבל לא תמיד. למישהו עשויה להיות חוויה מאוד אינטנסיבית, אבל אין שם תבונה, ולא קורה הרבה בחיים של אותו אדם. אז אלו לא הפקטורים המרכזיים. זה אפשרי, ואני הייתי אומר, ממש ממש עדיף, למודט לפתח מומחיות בכל אחד מהמצבים האלו. מה שזה אומר זה שהוא יכול לשבת, או לעמוד או ללכת או משהו, ופשוט לומר: 'חסד'. והנה הוא בא. או 'דממה', וזה בא. כוונה קטנה וזה שם, ואפשר לשמר את זה ולהספג בזה. אולי זה נשמע ממש רחוק אבל זה לא, ויש אנשים כאן עכשיו שיכולים לעשות את זה, אחרי שהיו פה זמן ארוך. אפשר להכנס, לצאת ולשמר את זה. אפילו אפשרי ללכת להליכה ארוכה באחד המצבים, והגוף יודע מה לעשות. זה מאוד אפשרי. אז מידה כזו של מומחיות היא ממש עדיפה מבחינת השינוי ארוך הטווח, בהשוואה להבלחות של חוויה, שיכולות להיות מועילות או לא כ"כ מועילות. אם חוויה ג'אנית היא חד פעמית, ו-וואו, ולא עוד, אז זה מסוכן, במונחים של הקשרות. המיינד: '"אני ממש רוצה לחזור לשם".' כשזה נעשה יותר רגיל ויותר נגיש, הבעיה עם הקשרות היא לא כ"כ גדולה בכלל. הבודהא גם הדגיש את המומחיות הזו, ולתת לדברים להבשיל. יש לו את הדימוי של פרה מטופשת, שמלכחת עשב בשדה בהרים, והיא חושבת: "אני תוהה מה הטעם של השדה השני?" ואז היא הולכת במורד הנקיק, ויורדת מתוך סקרנות, ולא יכולה לצאת מהנקיק. לכודה בין השניים. אז תשארו איפה שאתם, ותנו לדברים להבשיל. חלק מהמומחיות הזו שמעורבת בזה, וזה ממש אפשרי בהתמסרות ארוכת טווח, זה שישנה התחושה שאלו תדרים או 'גלי רדיו', שנמצאים באוויר כל הזמן, ואפשר לעבור בין התדרים. חדווה, או שלווה, ונשאר בזה. אז זה כמו לפתוח את המלתחה, ואתה בוחר. אבל התחושה של מה קורה מתחילה להשתנות וזה עובר לתחושה אמתית שהם שם כל הזמן וצריך להתכוונן לזה. וזה הבדל חשוב.

אז שוב, לגבי גישה, ואני מזכיר את השאלה לגבי איך אתם שומעים את זה. אבל למתרגל שעובר דרך כל זה, גישה היא ממש חשובה. זה מאוד נפוץ לאחוז במילה הזו ג'אנה, ולרצות שיתנו לך תג של ג'אנה או משהו. האגו אוהב את זה. אבל יותר חכם לחשוב על זה כהעמקה של חיים שלמים. לאורך החיים אנחנו מעמיקים במסע היפה הזה של העמקה של סמאדהי, ההעמקה של התודעה. מחוייבות ארוכת שנים לזה, כחלק מהתרגול שלנו. ואלו דברים שיכולים לבוא עבורנו אם אנחנו מעוניינים ומכניסים את מה שנדרש. כשאני עובד עם אנשים באחד על אחד אני בכלל לא משתמש במילה ג'אנה. לעתים קרובות זו מילה שאנשים תופסים באופן לא מועיל ועושים מזה יותר מידי. אז אני שואל: 'איך השמחה?' או 'האם אתה יכול להספיג ת הגוף בחדווה?' ומציע את המילה ג'אנה רק כשדברים מיושבים ומורגלים כבר. וגם חשוב להכיר שכל רצף החוויה עדיין יהיה שם, כולל קושי ורמות מאמץ, וזה יהיה חלק מהחוויה, חלק מהתרגול. לפעמים אתה מוצא את עצמך במצב יפה, ואין שם שום מאמץ. ספוג, שם, בלי מאמץ. לעתים קרובות יותר, יש מין ניווט קל. ומה שאני מתכוון בזה זה שיש עבודה עדינה בתוך הג'אנה, קצת יותר זה, פחות זה, ומשחק עם כל הפקטורים באופן מאוד עדין. לפעמים יש גלים, ועושים מה שאפשר כדי לגהץ אותם. לפעמים המכשולים מסביב, כמו כלבי טרייר נובחים מחוץ לדלת, ולא ממש בחזית. ולפעמים – מתקפת מכשולים של ממש. כל זה זה התרגול של סמאדהי, ואפילו של ג'אנה. הכל חלק מזה. יש עבודה מעודנת די הרבה מהזמן, ולפעמים גם לא מעודנת.

האם זה אסקפיזם?

אוקיי, אז לשמוע על זה, ואפילו לפני ששמענו, במונחים של התרגול שאנחנו עושים, כמה אנשים שאלו – 'האם זה אסקפיזם?' האם אני בורח ל'לה לה לנד', ולא מתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים שלי? וזה חשוב, וצריך לגשת לשם עם איזו יושרה וכנות. אנחנו חייבים לראות את מה שאנחנו עושים כאן בהקשר. זו חתיכה מתוך הכוליות של התרגול, שאנחנו מדגישים כאן. האם אני יכול, כמתרגל, לפגוש את הקשיים הרגשיים שלי? האם אני יודע לעשות את זה? להתקרב, להחזיק מה שקשה, פיזית ורגשית? והאם אני יכול לעזוב את זה, וללכת למקום אחר? והאם אני יכול להבין מה אולי מזין את הקושי הזה, באופן שמפוגג אותו. וכל זה זה חלק מהתרגול, ואנחנו מדגישים את זה עכשיו. אם אני יכול לעשות את כל זה, אז השאלה של המנעות או אי המנעות נעשית משנים, כי אני יכול לעשות את זה לפעמים, ואת זה לפעמים. ואם אני בחרתי ללכת לחסד, וזה הדבר הלא נכון, הדברים יראו את עצמם בדרך כלשהי. אבל היכולת לעבור בין השניים נותנת יותר חופש, ואין את הדאגה של לעשות את הבחירה הלא נכונה. אז האם זה אסקפיזם? הבודהא אומר שזו המלטות, בריחה. הג'אנה הראשונה היא בריחה, מפלט מהמכשולים של עצלות, חוסר מנוחה, ספק, השתוקקות וסלידה וכעס. והשניה היא מפלט ממחשבה. השלישית היא מפלט מהגסות של הקודמות וכן הלאה. כן, מפלטים. האם זה מפלט מקשר עם אחרים? ודאי שלא. כשהולכים לתרגול סמאדהי, ברור שיש אהבה בזה. והסמאדהי, במיוחד כשהוא מגיע לחלק של השמחה, יש איכות אמתית של אהבה מעורבבת בזה. ובשלישית יש עדינות ופתיחות קיצונית שם. וזה הופך אותנו ליותר פנויים רגשית לעצמנו, לאחרים, ולחיים. זה ממש פותח את הזמינות שלנו בחיינו. גישה בחיים לתחושה הבלתי תלויה של שמחה ורווחה נותן ביטחון יוצא דופן. אני בטוח שאני יכול להיות שמח. וזה עניין גדול לדעת את זה, שאני יכול להיות שמח, ובדרך שלא צריכה הרבה. אנחנו פחות נזקקים כך, וזה לא הופך אותנו לקרים ומנותקים. כשהסמאדהי מגיע זה מביא אמון, כי החוויות ממש ממש מתאימות למה שהבודהא אמר, ואם אחת, שתיים שלוש וארבע נכון, אולי הכל נכון? הרבה אמון. ריפוי נפלא. אפילו סמאדהי טרום ג'אני מביא ריפוי לגוף, לתודעה, לגוף הרגשי, למערכת העצבים. מאוד מרפא. הרבה אנשים מוצאים שהיכולות האינטואיטיביות שלהם גדלות. זה מפתח את האינטואיציות ואת הרגישות לחיים.

מחר אני אדבר על היחסים בין ריכוז לתובנה אז טיפה על זה היום. לכל זה יש אפקט דרמטי על היחסים שלנו עם תאווה, רצון חושי וסלידה. יש משהו פה, שהוא הרבה יותר טוב, במלים קצת גסות, יותר טוב מרצון חושי. יש מספיק, ואין כ"כ רעב בתודעה. סביב הג'אנה השניה במיוחד יש שינוי כזה, לגבי התחושה של 'מאיפה מגיע אושר', וזה עושה שינוי בחיים. לפעמים, אני לא יודע אם זה נשמע גס או לא, אבל לפעמים אני אם נחשוב רק על הג'אנות הראשונות, כמה זה שווה במונחים של כסף? מיליונים? מיליארדים? כל מה שתוכל לקנות בכסף, לא יתן לא את הסיפוק הזה. יאכטה ענקית שעוגנת בקאריביים, עם מלצרים ואנשים שמנפנפים אליך ומביאים לך קוקטיילים עם מטריות. דמיינו שהיה לכם מטוב פרטי שהיה לוקח אתכם לשם, כשהייתם קצת בלחץ, הייתי מנפנפים לנהג, והוא היה לוקח אתכם למטוס ולשם, עם המים הזכים והשמיים וכל זה. זה לא משתווה לזה. לא משתווה. אני לא יודע כמה כסף צריך כדי שלמישהו יהיה את כל זה. מצטער על הגסות.

אחת התובנות האחרות, בג'אנה השלישית יש מידה עצומה של שלווה, ויש הרגעה של כל התנועה של רצון. לגמרי מסופק, שבע רצון. ולא צריך ורוצים שום דבר, לא יותר ולא פחות. ועם זה תובנה: שלווה באה מוויתור על להחזיק במשאלות, וזה האופי העמוק של שלווה. עם כל הג'אנות, יש הפחתה של העצמי, בכולן, הוא הולך לרקע, ולא כ"כ נבנה. הבודהא אמר: "פתחו סמאדהי. כשהוא מטופח, התודעה מזיזה הרים, ועל כל שכן אשליה עלובה". ולפתור את האשליה פירושו להתעורר. כך שזה משאב ענק בחיינו. לפעמים אנחנו תוהים 'איך זה יגיע לחיי היומיום', אבל עם תרגול אפשרות להביא פיטי, ואפילו שמחה או יותר, כאיכויות, גם אם לא היספגויות מלאות במהלך היום, אבל כאיכויות זמינות, ואפשר לשאוב מהן בתוך מצב קשה. וזה משנה את היחסים עם כל המצב. זה הרבה יותר אפשרי ממה שאולי נשמע. פעם היה נזיר צעיר, אני לא זוכר את כל הסיפור שם, אבל מישהו אמר לו: "נזירים ונזירות בודהיסטים, אתם מכורים לשקרים, גניבה, ובצע וכל זה. והוא היה ממש חדש אז התבלבל, והלך לבודהא. והוא אמר: 'תאמר לו שאנחנו לא מכורים לזה, אבל אנחנו מכורים לארבע צורות של חיפוש אחר תענוג', והוא משתמש במילה תענוג, ואלו התענוגות של ארבעת הג'אנות, והוא אומר – כי הן לגמרי מועילות לניבאנה, להתעוררות. 'זה תענוג שארשה לעצמי, זה תענוג שמוביל לניבאנה'. הוא אומר, באותה פסקה, שיש ארבעה פירות שצפויים להבשיל עבור מי שמחפש תענוג כך, ואלו הם ארבעת מצבי ההתעוררות. אז לזה אפשר לצפות. מאוד ברור. תרדוף אחרי זה, כי זה מוביל להתעוררות. אז השאלה הזו של הקשרות, זו לעתים מאוד נדירות בעיה. אני חושב שהזכרתי את הדימוי של סולם. ומה שדי נפוץ, מלעבוד אחד על אחד, שהם מגיעים לג'אנה השלישית, ואז אני צריך לבדוק איתם: 'היי, אתה עדיין שומר על הג'אנה הראשונה?' כי הם מסתכלים אחורה, וכל הזמזום הזה מרגיש גס, והתודעה נסוגה מזה. יש וויתור טבעי על המצבים התחתונים, אז זה נבנה. אז אוחזים בשלב שלמעלה, כדי להרפות מזה שמתחתיו, וכך מתקדמים.

יש דרך בה הדרך של סמאת'ה מוליכה עד התעוררות, זה אחד הנתיבים שהולכים על הדרך לניבאנה. אבל תמיד, זה חלק מדרך. כל מה שהזכרתי בהתחלה – טוב לב, נדיבות, תובנה וכל זה, זה תמיד חלק מהדרך. ומתרגלים משתנים במידה שהם מדגישים סמאת'ה. חלק ממש מעט, וחלק ממש הרבה, וחלק באמצע. וכל זה בסדר, וזה תלוי באישיות ופרדספוזיציות ודברים כאלו. אבל זה אפשרי, כשלעצמו, אם מהרהרים בסמאדהי באופן הנכון, שהוא יוליך כל הדרך להתעוררות. כאן, אנחנו ממש מדגישים את זה. מחר, אני אדבר על היחסים של ריכוז ותובנה, ואיך הם מזינים האחד את השני, וזה מה שקורה, הם מחזקים האחד את השני. אז זו מפה, ואני חושב שמה שאני באמת רוצה לומר זה שמה שתיארתי הערב הוא יותר זמין ממה שאולי נשמע, וזה יישמע אחרת לאנשים שונים, אבל זה יותר זמין ממה שאתם עשויים לחשוב. זה שם למתרגל, אם הוא רוצה את זה.   

תמלל ותרגם: יהל אביגור.


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!