בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.
אז פיטי עולה, והבודהה אומר, "אל תנסו לחמוס אותו, ואל תנסו לחמוס את הג'אנה הראשונה." מה זה אומר? כבר אמרתי את זה יחד עם דרכי ההסתכלות של תובנה. הנה העלייה שלו, בכל צורת עלייה, ואני פשוט נותן לו לעלות. ואם יש לי מושא נוסף, כמו תחושות האף שאני מתרכז בהן, אני פשוט נותן לו לעלות לצידן – אני מודע לכך שהוא עולה, כי יש לי את הרקע הזה של הגוף כולו. נכון? אני מודע לכך שהוא עולה, וחלק ממני נהנה מזה ונפתח אליו, אבל אני עדיין ממוקד במושא האחד שלי. ואז, כשהוא מוכן – מוכן זה אומר שזה חזק מספיק עד שזה ללא ספק נעים; בואו פשוט נגיד ככה – כשהוא מתמיד מספיק, אז מאד בעדינות, כמו שתיארתי עם דרכי ההסתכלות של תובנה, מאד בעדינות אני הופך אותו למושא העיקרי שלי: את הפיטי. ואז אנחנו חוזרים למה שאמרתי אתמול: ישנם אופנים של תשומת לב שבהם אני ממש מתרפק לתוכו, ממש חודר לתוכו, או שאני ממש ממש פותח את עצמי אליו, למשל.
[51:16] עוד משהו שאמרתי אתמול, הוא שעוד עבודה שיש לנו לעשות, עוד עבודה או משימת משחק שיש לנו לעשות, זה לגרום לפיטי להתפשט. הבודהה אמר, בג'אנה הראשונה, להתפשט: "אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה, מלאה לגמרי, ספוגה" וכולי. אז איך אנחנו גורמים לו להתפשט? אני מתכוון, לפעמים הוא יתפשט, וזה מעולה, ואז לא צריך לעשות דבר. אבל הרשו לי לעבור דרך רשימת אפשרויות:
- אחת היא, הנה הפיטי, ובואו נגיד שהוא רק בפנים שלי, או אזור מהסוג הזה – אזור הראש. לפעמים מה שקורה, בגלל שהוא מאד שובה לב, זה שהמודעות מתכווצת קצת למעשה. אז דבר אחד שתוכלו לעשות כדי לעזור לו להתפשט, זה פשוט לפתוח את המודעות שוב, להיפתח לגוף האנרגיה כולו. ורק מפתיחת תשומת הלב לגוף האנרגיה כולו – הפיטי יתפשט באופן טבעי, כמו שגז יתפשט באופן טבעי כדי למלא חלל. אתם הופכים/ות את הבלון לגדול יותר, בלון תשומת הלב, הגז ימלא את הבלון. האוויר ימלא את הבלון. זו אפשרות אחת.
- עוד אפשרות היא שאתם/ן יכולים/ות, כביכול, א) 'לערבב' את הנשימה עם הפיטי, ולדמיין ולהתחיל להרגיש כאילו אתם/ן נושמים/ות פיטי. או ב) אנרגיית הנשימה מעסה ומזיזה את הפיטי דרך הגוף. אז אתם נושמים פנימה – ודיברנו על הזרמים האלה של אנרגיית הנשימה. אולי אתם נושמים פנימה דרך מרכז הלב, וזרמי האנרגיה עוברים במורד הגוף. באמצעות זה, הנשימה סוג של מעסה את הפיטי דרך שאר הגוף, כביכול, סביב החזה או מה שלא יהיה. אבל שוב, כל זה משחקי מאד, ניסיוני מאד: לערבב את הנשימה עם הפיטי, או להיעזר באנרגיית הנשימה כדי להזיז את הפיטי למקומות שונים בגוף.
- דבר שלישי, אתם/ן יכולים/ות לדמיין שהוא כבר התפשט. שוב, זה יכול להיות דבר די מדהים, כוחו של הדמיון. פשוט תדמיינו שהוא כבר התפשט. הוא ממלא את הגוף כולו. ואז, הביטו וראו, אתם/ן עשויים/ות לגלות ש" ובכן, זו החוויה שלי עכשיו." אוקי, אז תרגישו אותה. תהנו ממנה.
- אתם/ן יכולים/ות לדמיין (ואני עשוי לחזור לעניין הזה בקצרה) את הפיטי מעורבב עם אור לבן, מוזהב, כאילו הפיטי עצמו הוא אור לבן מוזהב. אתם יכולים/ות להרגיש אותו, ואתם גם יכולים/ות לראות אותו. ואז אתם/ן מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב ממלא את כל המרחב, את כל המרחב של גוף האנרגיה כולו. וכשאתם מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב עושה את זה, הוא מביא את הפיטי איתו.
- דבר חמישי – למעשה, זה מאד דומה למשהו שאמרנו קודם. פשוט תדמיינו את שני המקומות האלה: אז הנה הפיטי, בואו נגיד, באזור הפנים שלי, אזור הראש והגרון שלי, מקומות מאד שכיחים עבורו להתחיל מהם. הוא שם, אבל אני לא מרגיש כלום בבטן שלי. אין שם פיטי. אז שוב, פשוט נסו שתהיו לכם/ן מודעות בשלב הזה, מודעות למקום הזה בבטן – מודעות למקום בו יש פיטי, ומודעות למקום בו אין פיטי, ופשוט תחברו אותם עם צינור, צינור דמיוני. פשוט תחברו אותם. תראו מה קורה. אתם/ן לא מאלצים/ות שום דבר. אתם/ן לא מדמיינים/ות שום דבר זז. אתם רק מחברים בין שני מקומות בגוף האנרגיה, או מדמיינים מקומות בגוף מחוברים אחד לשני.
- אני חושב שהזכרתי את זה אתמול – זה מספר שש – אפשר גם לזוז בקלות ובמשחקיות ויחסית באיטיות בין שני אופני תשומת הלב האלה: א) המיקוד החודר, הצר והחקרני ב) היותר רספטיבי. יכול להיות שהתנועה עצמה תעבוד עם הפיטי ותאפשר לו להתפשט דרך הגוף, דרך מרחב הגוף. בסופו של דבר, מה שקורה זה שבכל פעם שאתם/ן חווים/ות פיטי, הוא תמיד כבר התפשט. הוא תמיד ממלא את הגוף כולו. כל כך הרבה מתרגול ג'אנה קשור בזה, זה כמעט כמו ה citta-(לב-תודעה) והחוויה הגופנית, החוויה האנרגטית, העניין של פשוט להתרגל למשהו, עד שהוא הופך לנורמלי, הופך לגמרי נורמלי, כך שאחרי זמן מה, כל פעם שתרגישו פיטי, זה יהיה אוטומטי. זה אף פעם לא רק במקום אחד. זה תמיד מתפשט. תמיד יש מקרים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר זה נהיה די שכיח.
- ואחרון (זה יהיה מספר שבע), אוקי, לפעמים הפיטי לא מתפשט. ניסיתם/ן את כל זה, והוא לא מתפשט. אל תדאגו בקשר לזה! פשוט תהנו מאיפה שהוא נמצא, ותיכנסו לשם. כן, אוקי, הוא פה בסביבה, באזור הגרון והראש שלי או איפה שלא יהיה. ניסיתי את כל שאר התעלולים האלה. הוא לא מתפשט. פשוט תיכנסו לעניין ותהנו מזה. אל תדאגו. תהנו מזה. ולמעשה זה ממש, ממש חשוב – ממש חשוב.
ואל תדאגו גם, אתם/ן יודעים/ות, בקשר לזה שהבודהה אומר, "אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה." זה לא כאילו שצריך לעבור על כולו ולהגיד, "ובכן, איך מרגישה זרת כף הרגל השמאלית שלי?" לא צריך להישאב כל כך אל מעין דימוי או תמונה אנטומיים של הגוף. זה באמת יותר העניין של המרחב הכולי. אם עדיין יש לכם/ן תחושה של אצבעות רגליים נפרדות, גם זה לא משנה, אבל היא בהחלט לא חייבת להיות כזאת. זה יותר עניין של תחושה של המרחב הכולי, תחושה של גוף האנרגיה כולו, לאפשר או לעודד בעדינות את הפיטי למלא את המרחב השלם הזה בדרכים שונות.
כך או כך יש תנועתיות בג'אנה, של התמוססות הצורה של הגוף. עכשיו, אנשים הם שונים זה מזה. עבור אנשים מסוימים, זה קורה – אני לא בטוח ברמת האחוזים, אבל עבורי, בהחלט, זה קורה בג'אנה הראשונה. זה חלק מהמאפיין של הג'אנה הראשונה: התחושה שהגוף נהיה קצת כמו במשחקים הקטנים ששיחקנו. הוא נהיה די אמורפי, אור לבן מלא בפיטי. אין ממש תחושה של – אני יכול למצוא כאן את בהונות הרגליים שלי ואת כל השאר. אבל אנשים הם שונים. בכל אופן יש תנועה לעבר התמוססות צורת הגוף, מה שאומר שאין צורך לדאוג כל כך בנוגע לשאלה "האם הפיטי נמצא בכף הרגל שלי?" או שום דבר בסגנון. זו יותר תחושה של "כן, זה ממש ממלא את המרחב הכולי, את החוויה הכולית, את חוויית הגוף."
שוב, חזרה לנושא התפיסה. באמת, אחת הדרכים להבין את מה שקורה בג'אנה הראשונה היא חוויית הגוף, תפיסת הגוף הופכת לפיטי. חוויית הגוף שלי היא חווית גוף של פיטי, מרחב של פיטי. בג'אנה השנייה, הגוף (רופה: ארבע הג'אנות הראשונות נקראות רופה-ג'אנה, כלומר ג'אנות 'הגוף') הופך לשמחה. ואם אתם/ן עדיין עובדים/ות עם הנשימה, גם היא במובן מסוים אלמנט של הגוף, הנשימה הופכת לשמחה. אני נושם שמחה לתוך גוף של שמחה. בג'אנה השלישית, זו הופך למעין שלווה; ברביעית, זו דממה מוארת, וכולי. [59:01] אז המרחב האנרגטי, מרחב גוף האנרגיה הופך לדברים האלה. הגוף הופך להם. אז ישנה התמוססות הדרגתית של צורת הגוף על פרטיה. הגוף מתמוסס, אפשר לומר.
אוקי. לפעמים מה שקורה לאנשים מסוימים – ושוב, זה אישי; ישנם הרבה סוגי תנאים שונים ודברים שקורים לאורך זמן – אבל לפעמים מה שקורה, זה שיש יותר מדי. זה מרגיש כאילו יש יותר מדי פיטי. או שהפיטי מרגיש – "זה יותר מדי לשאת. זה כל כך אינטנסיבי או חזק או נעים." דבר אחד הוא חשוב במיוחד כשזה קורה. בדרך כלל, כשזה המקרה, מה שצריך לקרות זה יותר היפתחות. זה ההיפך. אם אני מרגיש, "זה יותר מדי בשבילי לשאת. זה חזק מדי. אני לא יכול להתמודד עם זה," אז למעשה, יש איזו התכווצות של הישות, איזו סלידה, איזו החזקה קלה; אני הודף, כאילו אני מנסה להדוף ממני מים. זה יכול להיות מאד, מאד עדין. הדבר העיקרי לעשות כשזה מרגיש כך, או כשאנחנו חושבים/ות, "זה חזק מדי," זה לפתוח: לפתוח את מרחב גוף האנרגיה. להיפתח לזרימה של הפיטי. הרבה פעמים לפיטי יש מין זרם משלו; הרבה פעמים זה זרם שזורם כלפי מעלה, במעלה הגוף. יותר היפתחות – לפתוח אפילו יותר. סובבו את חוגת ההיפתחות על '11', 150 אחוז. יותר היפתחות, יותר התמסרות, יותר שמיטה. ההיפך ממה שתרגישו שאתם/ן רוצים/ות לעשות, כשזה יותר מדי. אתם/ן צריכים/ות ללכת לתגובה האנרגטית המנוגדת לאינטואיציה.
לפעמים, בשיחות שלי עם אנשים, פיטי יכול להיות קצת כמו – אנלוגיה שלו יכולה להיות מים זורמים במורד הר, כמו לייצר נהר במורד הר. וכשזה מתחיל, בשלבים הראשוניים, לפעמים זה יכול להיות נורא מהיר. ואז זה פוגש בסלעים בדרכו למטה. ובמקום בו זה פוגש בסלעים, נוצרים המים הלבנים האלה, נכון? אשדים וקצף וכאלה. שני דברים כאן:
- אם אשים עוד סלעים במסלול שלי בגלל שאני לא אוהב את זה, בגלל שאני לא רוצה שזה יהיה כל כך אינטנסיבי, מה אני אקבל? אלא אם כן אשים שם סכר. אבל בואו נגיד שפשוט אי אפשר. מה אני אקבל? אני הולך לקבל יותר אשדים. אני הולך לקבל יותר קצף. אני הולך לקבל יותר. אני צריך לעשות את ההיפך: להיפתח, להתמסר, לשמוט, באמת כמו "אוקי, כמה אני יכול לפתוח את הגוף שלי?" זה כמעט ככה: רק לפתוח את החזה, להיפתח. פשוט לגמרי לתת לו לזרום דרכו. ולעיתים קרובות הוא רוצה לזרום דרכי, ישר למעלה והחוצה מהראש. פשוט לפתוח, לפתוח, לפתוח. בדרך כלל, בנקדה הזו יש מידה מסוימת – בין שמעודנת או לא כל-כך מעודנת – של סלידה והתכווצות, וזה גורם לבעיה. בנוסף זה גם מאט את התקדמות הנהר הזה, כי הנהר, בעוד שהוא זורם במורד ההר, בעוד שהוא מתפתל לו, הוא ימצא את דרכו בטבעיות למים שקטים יותר. ככל שפיטי מתפתח – אמרתי את זה כבר באופן עקיף – הוא הופך שקט יותר באופן טבעי.
אלה הם שלבי התרגול שבו נרגיש "זה באמת יותר מדי. זה אינטנסיבי מדי." זה בדרך. זה רק שלב. מה שאנחנו רוצים זה, "אוקי, ובכן, איך אני יכול לעזור לשלב הזה לעשות את שלו?" סלידה והתכווצויות לא עוזרים לו לעשות את שלו. זה ההיפך: אני צריך להיפתח, להיפתח, לתת לו לזרום. ויכול להיות שתצטרכו לשאת את זה שהוא סופר אינטנסיבי. שוב, מישהו אחר עשוי לתת את יד שמאל וימין שלו בשביל רמה כזו של עונג. אבל עלינו להיפתח, להיפתח, להיפתח, וזה יעבור דרך הדבר שלו, וזה יירגע. לפעמים, אפילו עצם ההיפתחות ברגע הזה מרגישה טוב כי ההתכווצות היא המקום בו זה מתחיל להפוך ל"אני אפילו לא בטוח שזה נעים בכלל." זו גם הסלידה שצובעת את החוויה. אז תיפתחו, תיכנעו, תשמטו. באמת, מה המשמעות של לעשות את זה? תמצאו דרכים לעשות את זה.
- ואז, כשעשיתם/ן את זה, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג. אז שני דברים: (1) להיפתח, לשמוט, להתמסר ו-(2) למצוא את העונג. וזה בדרך כלל כבר יסדר הכול. [1:03:42] זה צריך לעזור לכם באותו הרגע, ללא ספק, ואז זה גם אמור לעזור לתהליך כולו להתפרש ביותר חופשיות ומבלי להיתקע במקום כזה לזמן מה. ולפעמים, מתרגל/ת – או שהפיטי יהיה כל כך חזק שהוא/היא ירגיש/ו "אני לא בטוח/ה שזה נעים בכלל". או שזה לא כל כך חזק; ואומרים, "אני לא בטוח/ה שזה נעים." שוב, לשחק עם התפיסה: למעשה אתם/ן יכולים/ות להחליט לראות את זה כנעים. פשוט תחליטו לראות את זה כנעים. פשוט תשחקו עם זה. תשחקו עם התפיסה. אנחנו חוזרים/ות לרעיון הזה של גמישות, לשחק עם תפיסה. בסמאדהי, בג'אנה, כל המערכת היא כל כך רגישה, כל כך רגישות לתנודות הזעירות האלה בדרכי ההסתכלות, בהשקפה, ברמות המאמץ, וכולי.
עכשיו, לפעמים, שוב, פיטי יהיה מאד חזק, אפילו למשך כמה ימים, או שסוקהה, שמחה, תהיה חזקה, ויש שאלה כאן: "האם עלי להזיז את הגוף? יש כל כך הרבה אנרגיה. כדאי לי להזיז אותו איכשהו? לרקוד? בא לי לרקוד." יש עליזות, ויש פיטי, והבן-אדם רוצה לרקוד. והשאלה היא, "האם לעשות את זה?" או כשיש הרבה סוקהה, אנשים יכולים פשוט לצחוק ולצחוק ולצחוק בקול רם. "או האם לא כדאי לי לרקוד ולא לצחוק כל כך הרבה, ודווקא לתת למשהו להיאסף?" באופן כללי, אני נוטה לעבר, "לא, תנו לזה להיאסף," בגלל ששוב, אם לחזור למה שאמרתי קודם הרבה פעמים, רובנו, כבני אדם, למעשה לא ממש נתנו לאנרגיה להיאסף, לא ממש אפשרנו לשמחה להיאסף. אנחנו לא יודעים מה זה כשגוף האנרגיה מתמלא ככה עם שמחה, ולהרשות לה להתאסף ולהתעצם ולתת לה לעשות את העבודה האלכימית שלה.
עם זאת, לפעמים זה ממש מועיל למתרגל/ת, ובגלל כל מיני סיבות, לרקוד או לזוז, כל דבר, בגלל שלפעמים, בחיי אותו/אותה מתרגל/ת, והאישיות שלהם/ן, יש איזה הרגל של להחזיק את הגוף. והגוף קצת נוקשה, או שיש איזושהי עכבה בכל הקשור בתנועה. או ביחס לצחוק, יש מתרגל/ת שלא ממש צוחק/ת – כאלה שלעולם לא תראו מצחקקים/ות. הם/ן לא צוחקים/ות. הם עשויים/ות – אם משהו מצחיק נניח – טיפה, אבל הם לא מתמסרים/ות לצחוק בדרך כלל. למה זה כך? אולי, לפעמים, ישנה עכבה רגשית קלה. זה עניין אישיותי. יש מעט נוקשות או חוסר-נזילות. אז לפעמים, למעשה, עבור מתרגל/ת מסוים/ת – זה לא מזג אוויר המעולה ביותר, אבל זה לא אומר שאי אפשר לצאת החוצה לשדות ולרקוד בגשם. ואם זה צריך לזוז, תעשו את זה, מה שזה לא יהיה. עם זאת, הסכנה היא שנבזבז את האנרגיה שנבנית, נבזבז את הפיטי, ונבזבז את השמחה שנבנית, ואז הם לעולם לא ממש יבשילו לכדי ג'אנה. אז זו עשויה להיות שאלה מורכבת, אבל אפשר להתנסות איתה. להתנסות עם שתי האפשרויות, אם זה מרגיש רלוונטי. עבור הרבה אנשים זה לא יהיה רלוונטי. באנלוגיה מקודם, הקַבָּל לא אוסף מספיק אנרגיה. והוא לעולם לא ממש מאפשר לכם/ן להיכנס לג'נאה. אבל אנחנו רוצים/ות, כפי שאמרתי, ללמוד לאפשר לדברים להתרחב, לזרום, למלא את הישות, ולעשות את העבודה שלהם מבפנים.
שוב, בנושא פיטי ממש חזק, מה שיכול לפעמים לקרות לאנשים מסוימים – למעט אנשים – זה שהפיטי חזק מאד, או שהאנרגיה נהיית חזקה מאד, והגוף הפיזי מתחיל לרעוד: סוג של רטט, או רעד, או טלטלה, או משהו בסגנון. וזה דבר די חשוב כאן. יש אנשים עם ההשקפה, "אה, זה קתרזיס. את/ה משחרר/ת משהו." וכולי. בתור מי שהיה לכוד בכל זה במשך אי אילו שנים, אני מרגישה שזה ממש חשוב. זה חשוב שתהיה ההשקפה הנכונה והגישה הנכונה. [1:08:31]. מה שיכול לקרות עם סוג כזה של תזוזות זה שהן בקלות יכולות להפוך להרגל. והגוף פשוט מתחיל לרעוד במדיטציה בקביעות, או להיטלטל, או מה שלא יהיה. במקרה שלי, הגוף היה עושה את זה אפילו כשהקשבתי למוסיקה. הוא התחיל לעשות את זה כל הזמן. נוצר איזה לופ קבוע.
אוקי, זה שונה מסוג התנועה הגופנית שחלקכם מכירים, שקורית למשל כשפיטי מופיע, והראש נשען אחורה בגלל הזרימה למעלה. חלקכם מכירים את זה. למעשה, עשיית התנועה הזו מביאה את הפיטי. אבל אני מדבר על משהו אחר. אני מדבר על סוג של רעידה או טלטלה כמו שאמרתי. השענת הראש אחורה היא לא בעייתית. אם אתם/ן יכולים/ות לא לעשות אותה – לי יש הרגל רע; אני עושה את זה, אז עשו מה שאני אומר ולא מה שאני עושה! אבל זה הרבה פחות בעייתי.
אבל נושא התנועה – והרעידות – הוא חשוב למעשה. שוב, אולי תוכלו להשתמש קצת בדמיון. הדבר הראשון הוא, תראו אם תוכלו להשאיר את הגוף הפיזי דומם במהלך מדיטציה. עבור הרבה אנשים, שום דבר כזה לא הולך לעלות; זה לא עניין. אבל אני אומר את זה כי זה כן עניין עבור אנשים מסוימים. האם אני יכול להשאיר את הגוף הפיזי דומם? ואולי תניחו כוונה עדינה אך נחושה שכך יהיה בתחילת המדיטציה. אבל באופן כללי, אני מנסה להשאיר את הגוף הפיזי דומם, ובמקום לאפשר לאנרגיה להזיז את הגוף הפיזי, מה שאני עושה זה לאפשר לה להזיז אנרגיה במרחב גוף האנרגיה, ואפילו החוצה ממנו. אז שוב, אולי, מטפורית – או כאנלוגיה, זו אנלוגיה גרועה – בואו נגיד שיש יותר מדי מים ולחץ מים בצינורות האנרגיה הפנימיות, והצינורות מתחילים להתפוצץ ולשקשק את המבנה כולו. מה שאנחנו צריכים/ות לעשות זה לפתוח את הצינורות, לייצר צינורות גדולים יותר. לאפשר ליותר לזרום. אז שוב, תדמיינו את הגוף שלכם נפתח, נפתח לזרימת האנרגיה, את פתיחת הערוצים, הזרמים, כדי שהאנרגיה תוכל לזרום, לאפשר את התנועה הפנימית כביכול של אנרגיה במקום את תנועת הגוף הפיזי. ובדרך כלל תמצאו שזה כבר מסדר את העניין כולו.
לפעמים, שוב, האנרגיה רוצה לצאת החוצה, והיא עשויה לרצות לעוף מתוך צ'אקרת הכתר ולרדת למטה כמו מפל, או משהו בסגנון. אז תשתמשו בדמיון. אולי היא רק רוצה להתנועע בפנים. אולי היא רוצה לצאת החוצה. איך היא רוצה לנוע? מה מרגיש טוב? מה נותן הרגשה של קלילות והרפיה לתחושת ה'יותר מדי', כך שהגוף הפיזי לא יצטרך לזוז, כי האנרגיה יכולה לנוע? כשהאנרגיה יכולה לנוע כמו שצריך, מבלי להיתקל במחסומים ותקיעויות, אז הגוף הפיזי לא צריך לזוז כל כך, או אפילו בכלל לא. אז שוב, האנרגיה עשויה לרצות לנוע בכל כיוון שהוא: היא עשויה לרצות להתעופף לכיוון ההוא, או ההוא, או למעלה, או מה שלא יהיה. פשוט תגלו – מה היא רוצה לעשות? ותנו לה לעשות את זה; דמיינו אותה עושה את מה שהיא רוצה לעשות. והיא תעשה את מה שהיא רוצה לעשות, ואז הגוף הפיזי לא יצטרך לזוז.
הרבה פעמים, משהו כזה קורה כשיש אפילו מעט מאמץ-יתר. בהחלט יותר סביר שהוא יקרה כשישנו מאמץ-יתר. או בואו נגיד שלסוגי גופי אנרגיה מסוימים – לגמרי סביר שזה יקרה אם ישנו מאמץ-יתר. לאנשים אחרים יש סוגים אחרים של גופים אנרגטיים, והם יכולים להפעיל הרבה מאמץ, וזה לא יקרה. הם לעולם לא יחוו משהו כזה. אבל עם סוגים מסוימים, למעט מאמץ-יתר יכולה להיות השפעה עצומה. למאמץ-יתר קל עשויות להיות השפעות מעודנות במדיטציה, כל מיני סוגים של השפעות מעודנות, אבל עשויות גם להיות לו השפעות דרמטיות. כך שלפעמים כל עניין התנועה הזה הוא לא קתרזיס או שום דבר בסגנון: אלא פשוט קצת יותר מדי מאמץ. שום טיהור; פשוט מאמץ-יתר ששם יותר מדי לחץ אנרגטי על כל המערכת. ויש לו השפעה.
מה המשמעות של זה? על מה זה מצביע? שוב, אולי כדאי לי לשחק עם מידת האינטנסיביות. מה זה אומר להרפות קצת מדוושת האינטנסיביות? מה זה אומר להיות רק קצת פחות מכווץ בגישה שלי, לאופן בו גוף האנרגיה שלי נמצא במדיטציה, להפנות תשומת לב קצת יותר רחבה, להיכנס למצב יותר רספטיבי ופחות חקרני? כל הדברים האלה ישפיעו, הם כולם חלק מהמאמץ וגם מהנסיגה המעודנת מהמאמץ, ותהיה להם השפעה על כל עניין הרעידות.
[1:13:43] לפעמים, מתרגלים/ות שעשו הרבה מדיטציית תובנה חוו הרבה סוגים של מצבים – שוויון נפש עמוק, או מודעות רחבה, דברים בסגנון הזה – ואז בהגעה לתרגול ג'אנה, כשהם/ן שומעים/ות על פיטי ועל הג'אנה הראשונה, ועל הג'אנה השנייה עם כל השמחה התוססת שלה, או מה שזה לא יהיה, יחשבו: "טוב, למה שאטרח עם פיטי אם שוויון נפש הוא אפשרי? הרי אני מכיר/ה שוויון נפש. למה לטרוח עם פיטי?", והם עשויים/ויות לחשוב, "טוב, שוויון נפש זה כל מטרת התרגול, נכון? אז למה לי לטרוח עם פיטי? אנחנו מנסים/ות להגיע לשוויון נפש. אז למה לי לטרוח עם פיטי ועם סוקהה, עם הג'אנה הראשונה או השנייה, או מה שלא יהיה? הרי שוויון נפש הוא המקום אליו אנחנו הולכים/ות."
שוויון נפש הוא לא המטרה. הוא חד-משמעית לא המטרה, ואין לטעות בשוויון הנפש ולחשוב אותו להתעוררות. זה ממש, ממש חשוב. שוויון נפש הוא לא 'ה-מטרה'. הוא חלק חשוב מהתמהיל, מהמנעד של מה שאפשרי עבור הישות, אבל הוא לא 'ה-מטרה' ובהחלט לא שווה ערך להתעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. התעוררות היא, אם נרצה לסכם אותה, הבנת הריקות – הבנת הריקות של הכול. וההשלכה של ההבנה הזו היא שאחריה אפשר להסתכל על דברים בדרכים שונות. למה? בגלל שאובייקט מתקיים באופן בלתי תלוי מהאופן שבו התודעה תופסת אותו. מכאן, שכשמתרגל/ת תופס/ת את זה, ומשתחררת האפשרות לגמישות מוחלטת של צורות הסתכלות, שאפשר גם לתרגל אותה, ולפתח את המשחק איתה, צורות שונות של משחק, משחק עם תפיסות – זו התעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. [1:15:30]. ומכאן, שוב, לתרגל את גמישות התודעה, גמישות מצבי התודעה, גמישות התפיסה, משחק עם התפיסה – כשאנחנו עושים/ות את זה, אנחנו מתרגלים/ות למעשה את הדרך שדומה למטרה, שדומה להתעוררות, כי אדם ער מכיר בריקות של הכול, וכל שנותר לו, והוא יודע את זה, כל שנותר לו הוא האפשרות והגמישות של צורות הסתכלות שונות. כך שבלתרגל את זה, אתם/ן למעשה מתרגלים/ות צורה של הרהור ושל תרגול בדרך שדומה להתעוררות, בניגוד לפשוט לתרגל שוויון נפש, ו"אני מנסה להיות שווה נפש ביחס להכול כל הזמן." זו לא התעוררות. וזו אפילו לא פסיכולוגיה בריאה במיוחד, הייתי אומר.
בנוסף לפעמים, מתרגל/ת עשוי/ה להגיד, "למה לי לטרוח עם פיטי? למה לי לטרוח עם סוקהה?" לפעמים ישנן נטיות פסיכולוגיות, דפוסים, הרגלים. פיטי וסוקהה, במובן מסוים, הם מציקים. במובן מסוים הם מטרידים. הם לא שלווים. הם פותחים דברים. הם מסעירים. הם זזים להם והם עושים דברים. ולפעמים זו אפילו לא מחשבה דהרמית, או שמתרגל/ת משתמש/ת במחשבה הדהרמית, אבל הכוונה, הסיבה לשימוש בה היא כי הפסיכולוגיה של המתרגל/ת היא כזו שלא רוצה שיפריעו לה: "אני פשוט רוצה שהכול יהיה רגוע, רוצה שהרגשות יהיו תחומים ובשליטה. אני רוצה להרגיש להפגין רגש רק עד טווח מסוים." וזה עשוי להיעשות או להיות הרגל או דפוס. זה כל מה שהנפש שלי מכירה. זה כל מה שהנפש שלי מאפשרת, את הטווח הזה. ולכן כל הגודש הזה של דברים שעולים – "הממ, לא מת/ה על זה." אז מה בעצם קורה שם?
אני חוזר למשהו שכבר אמרתי, אבל הוא חשוב. הוא ממש, ממש חשוב. אנחנו יכולים להבין פיטי כאנרגיה, כך שכשגוף האנרגיה לא חסום – אם דרך פתיחות הלב, פתיחות הנפש, או שגוף האנרגיה איננו חסום בגלל שצורות הסתכלות של תובנה מאפשרות שחרור של היאחזות (היאחזות גורמת להתכווצות, כך שעם שחרור ההיאחזות, יש שחרור של התכווצות, וכך גוף האנרגיה הוא באופן טבעי לא חסום) – כשגוף האנרגיה איננו חסום, אז באופן טבעי, מערכת גוף האנרגיה האנושית תחווה זרימה נעימה של אנרגיה. הגוף יחווה פיטי באופן טבעי. אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה. ואנחנו יכולים/ות גם להבין פיטי כאנרגיה במובן שבו, במצב של ריכוז, אני לא מפזר אנרגיה דרך הסחות דעת, כשהתודעה הולכת לה לכאן ולכאן, חושבת על זה או על זה, נתפסת בזה ובזה, הצליל הזה, הצליל ההוא, מה שלא יהיה. ומכאן שהאנרגיה מתאספת באופן טבעי, כמו קַבָּל חשמלי.
אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה, אבל כפי שאמרתי כבר אי אילו פעמים, צורת הבנה טובה, אמיתית, פורייה ומיטיבה יותר, צורת הבנה שמתמזגת טוב יותר עם שאר הדהרמה, שהיא גם צורת הבנה של כל שאר הדהרמה, היא להבין פיטי כדרך לתפוס את הגוף. זה לא באמת 'אנרגיה'. וזה לא קשור ל'לפתוח צ'אקרות חסומות' או 'ערוצי אנרגיה'. וזה לא קשור ל'איסוף אנרגיה'. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. זו תפיסת גוף. [1:21:41]. זו מיומנות של תפיסה. השגה של תפיסה, כפי שהבודהה עשוי לומר. זו אמנות של קוסם. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. שוב, אתם/ן אולי כן ואולי לא מבינים/ות עד כמה זה משמעותי, אבל אני רוצה לפחות לטמון את הזרעים.
דבר אחרון, כמה דברים אחרונים: פיטי הוא מרכזי לג'אנה הראשונה. הוא המאפיין הכי חשוב בג'אנה הראשונה. לג'אנה הראשונה יש חמישה מאפיינים ופיטי הוא מרכזי: (1-2) ויטקה-וויצ'רה ((vitakka-vicāra ועוד אדבר על כך; כשקראתי את הרשימה של הבודהה, תרגמתי את זה כ'חשיבה'. נחזור לזה. זה קצת – איך אומרים – שנוי במחלוקת, התרגום של זה. אבל בכל אופן, חמישה אלמנטים: ויטקה-וויצ'רה, או לפעמים, מה שבטח שמעתם "תשומת לב ראשונית ומושהית" – לא משנה. פשוט נגיד ויטקה-וויצ'רה. (3) אקגטה (Ekaggatā). אני אסביר את כל זה מחר, אחדות ההתמקדות או התמקדות בנקודה אחת, בואו נגיד – גם זה תרגום מטעה, לא משנה. ושני אלמנטים נוספים, (4) פיטי ו- (5) סוקהה. דיברנו על פיטי, והמשמעות של סוקהה היא שמחה. אלה הם חמשת הרכיבים של הג'אנה הראשונה.
בדרך כלל, הם נוצרים ונתפסים, בין שבמודע או לא, בסדר מסוים. במילים אחרות, אתם/ן עובדים על הויטקה-וויצ'רה שלכם/ן, אתם עובדים על תשומת הלב הראשונית והמושהית למושא המדיטציה. במשך זמן, אתם/ן די מתמקדים בנקודה אחת או ספוגים בה או משהו, אקגטה. ופיטי וסוקהה עולים כתוצאה. אז ישנה תנועה מריכוז ומרכיבי הריכוז לעבר הופעה של פיטי וסוקהה. זה מעולה.
אבל לפעמים אפשר לעבוד אחורה, בכיוון ההפוך: הנה הם חמשת המאפיינים. מה מהם זמין לי כרגע? ולפעמים אנשים אומרים, "אה, אצלי – כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, או כל פעם שאני חושב/ת על הדבר הזה, שמחה מופיעה." זה אחד האלמנטים של הג'אנה הראשונה. זה אפילו לא אלמנט מרכזי. פיטי הוא האלמנט המרכזי. "אבל כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, שמחה עולה." אם אתם/ן מיומנים/ות, אז השמחה הזו – אני פשוט משתהה איתה והביטו וראו, פיטי נמצא שם יחד איתה, ואז אל תנסו לחמוס אותו, והפיטי ייבנה. ישנם חמישה מאפיינים. מה זמין? אני יכול להתחיל מכל אחד מהם, במובן מסוים. אני עובד אחורה. זה העיקרון של לעבוד אחורה, של "לאן אני מנסה להגיע?", במקום להחליט מראש מה צריך להדגיש ומכאן מה רלוונטי. איזה מאפיין אני מדגיש כדרך להיכנס פנימה עכשיו, אם אנחנו מדברים על הג'אנה הראשונה? ובכן, שניהם: אני יכול לתפוס אותם בכיוון אחד, קדימה, במובנים של הקשרים הסיבתיים שיש ביניהם, או שאני יכול לתפוס אותם אחורה. יש לי חמישה מאפיינים. אז בואו נראה לאיזה מהם יש לי גישה כרגע, איזה מהם יש לי אפשרות להצית קצת, לעורר, ומתוך זה, שאר המאפיינים הנותרים יתעוררו גם הם.
אם נחזור לשתי הגישות הרחבות, ריכוז או עבודה עם גוף האנרגיה – אז במובן מסוים, עבודה עם הגוף כולו ועם גוף האנרגיה מלכתחילה זו דוגמה לעבודה אחורה, במידה מסוימת, מכיוון שארבע הג'אנות הראשונות – מה שמכונות הרופה-ג'אנה, רופה משמעו גוף או צורה – כל ארבעתן קשורות במה שאמרנו מתוך דוגמאות הבודהה, "אין להותיר אף נקודה מהגוף לא נגועה בשמחה, הנאה או עונג", "להרוות, להספיג, להשרות, להטביל את הגוף כולו." כל ארבע הג'אנות הראשונות מערבות את הגוף כולו, מודעות גוף אנרגיה. לכל אחת מהן יש טעם שונה, טעם מרכזי שונה של מודעות גוף האנרגיה. אז אם אנחנו מתחילים עם מודעות גוף האנרגיה, אנחנו גם קצת מאמצים את עיקרון ה"בואו נתחיל הפוך ונלך אחורה." במקום להתחיל עם נקודה, נתחיל עם הדבר כולו, הרי ממילא נגיע בסופו של עניין לדבר כולו.
אז בחזרה לנושאים האלה (נקודה אחרונה וסיימנו), לשתיים האלה (מה שאמרתי כבר בתחילת השיחה) – לשתי הגישות הרחבות. או שאת/ה (1) בוחרים/ות נקודה, מושא, ומתרכזים בהם, מתרכזים/ות בהם באינטנסיביות ובעדינות, כל הכיווניות מופנית אליהם וכולי. כך שאתם/ן מתרגלים/ות ריכוז במשהו, ריכוז יציב במשהו. זו שיטה אחת, או (2) יש את השיטה השנייה של להתחיל עם גוף האנרגיה כולו ולאסוף את הנעימות שם.
אבל בכל רגע נתון, אפילו – בואו נגיד שאתם/ן חדשים/ות לג'אנה השנייה. שמחה היא מושא די מעודן. היא עשויה להיות מאד תוססת ואינטנסיבית, אבל ככל שדברים נרגעים, היא למעשה אובייקט די מעודן. ואפילו אם צורת העבודה המרכזית שלכם/ן הייתה גוף האנרגיה, ואפילו לא ממש חשבתם/ן על זה כעל ריכוז, עדיין, לפעמים, תצטרכו גם לתרגל ריכוז. לפעמים תגידו, "אוקי, אני צריך/ה ללמוד איך להישאר יציב/ה ומרוכז/ת במושא העדין הזה שהוא שמחה." ויהיו פעמים אפילו בהן הכוונה והדגש שלכם/ן יהיו הריכוז. ויהיו פעמים שבהן הדגש שלכם הוא יותר על להפיץ ולהנות משאר הדברים, או על תפיסה – על משחק, כמו שאמרנו. כך שבכל רגע נתון, בתרגול הג'אנות, הדגש יכול להשתנות, וזה לגמרי נכון והולם. ולפעמים זה לא ממש עובד, ותגידו, "אוקי, אני פשוט מתרגל/ת ריכוז כרגע." אבל זה לא כל מה שאתם/ן עושים/ות. אתם/ן רואים/ות את זה כדגש אחד מיני רבים בתוך מנדלה שלמה של דגשים אפשריים.
אוקי, אז בחזרה למה שאמרתי בהתחלה, שתי הגישות הרחבות – ריכוז לעומת שידול של רווחה באמצעות משחק עם התפיסה וכל זה – כן, הן די נפרדות, אבל לא באמת. ואנחנו ננוע בין שתיהן, וישנם אזורים אפורים. אבל עלינו לנוע ביניהן ולחשוב על כך שבכל נקודה בתרגול הג'אנות, ממש בכל נקודה, זה יהיה רלוונטי. הן לא סותרות זו את זו. [1:28:00].
אוקי? אני חושב שכדאי לעצור במקום לעשות זמן שאלות היום. כן, בואו נעצור כאן. בואו נהנה מקצת שקט ביחד. [שקט]. אוקי, תודה לכולם/ן. אז, זמן לתה. תהנו מהתה. ויהיו כמה שיחות הערב, אז אם אתם/ן בודקים/ות במקרה את הלוח, תסמנו בבקשה, כי יהיו כמה שיחות הערב. עוד משהו? לא? אוקי, תהנו מהתה.
