הקלטות מריטריט שלימדתי עם קת׳רין מקגי בתחילת אפריל. היה נפלא, ומקווה שיועיל גם לכם.ן.
ריטריט מוקלט: Your Body, Buddha's Body
תגית: חמלה
סדרת הנחיות ומדיטציות מונחות קצרות: כוונה אוהבת, חמלה, אניצ׳ה, דוקהא, אנטה
השנה עם קבוצת הישיבה של ימי שלישי אחרי הצהריים היתה פורה מאוד.
במהלכה תרגלנו יחד סמאדהי על בסיס נשימה, מטא וחמלה, ואת תרגולי התובנה של אניצ׳ה, דוקהא ואנטה.
במפגש האחרון, בשביל הכיף, תרגלנו את כל התרגולים האלו בשעה אחת, שנעה לסירוגין בין פרקי הנחיות לפרקי מדיטציה מונחית.
אכן היה כיף, ואני מקווה שגם אתם תהנו!
רוב ברבאה: חמלה, חלק שני: חמלה לעצמנו (בתרגום מרים ויילר ורן ברנשטיין)
רוב נתן את השיחה הקצרה הזו ביומו העשירי של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק
אפשר למצוא את ההקלטה כאן: https://dharmaseed.org/talks/11949/
היא תורגמה באופן מדוייק ויפה על ידי מרים ויילר ורן ברנשטיין
טוב לב וחמלה כדרך להתעוררות
נדמה לי שאתמול בערב הארכתי קצת אפילו יותר מכרגיל, ולכן יש כמה דברים שנשארו מחוץ לשיחה, שאני רוצה לגעת בהם היום. היום אני רוצה להוסיף את העצמי, חמלה לעצמי. אז אנחנו נשארים עם חמלה לאדם שבבירור סובל, ואנחנו מוסיפים חמלה לעצמי. אני אדבר קצת על הדבר הזה, שהיה צריך להיות חלק מהשיחה של אתמול בערב אם לא הייתי כל כך ארכני. בעצם יש פתגם יהודי עתיק שאומר, "למה לומר בעשרים מילים מה שאפשר לומר באלפיים?" [צחוק]
כשאנחנו עוברים לחמלה לעצמי, זה מאוד נפוץ, מאוד מאוד נפוץ: היינו עכשיו עם מישהו שבבירור סובל, והתחושה שעולה או התגובה שעולה, וזה מובן, יכולה להיות, "אבל אני מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני רואה זה שאחרים בעולם סובלים הרבה יותר. אני מודעת לסבל שלי, אבל כשאני משווה אותו לסבל שאני יודעת שקיים בעולם, סבל שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, זה נראה לא הוגן להישאר עם עצמי ולתת את החמלה לעצמי." זה מאוד מאוד נפוץ.
אני זוכר נסיעה עם כמה חברי דהרמה לחודש עבודה בקהילת מצורעים בהודו, והייתה לי שיחה ארוכה עם חברה בנסיעת הרכבת הארוכה מדלהי. והיא עבדה הרבה בשירות מגיל צעיר מאוד, והיא סוג של אמרה ששירות בעצם הרבה יותר נחוץ בעולם השלישי, וכו', ושאין בו טעם ביחס למעמד בינוני לבן במערב, וכו'. אבל הייתה לנו שיחה ארוכה, ואז כשהגענו לקהילת המצורעים ובאמת ראינו כמה שמחה הייתה שם – זה היה מאוד מרשים. אנשים עם צרעת, ומחלימים מצרעת, או שהחלימו מצרעת – הייתה שם כמות אדירה של שמחה. והייתה לנו מין שיחה מתמשכת והשוואה של זה לחלק מהסבל במערב. אני באמת לא רוצה להנגיד כאן בין מזרח למערב, אבל לפעמים הסבל לא נמצא במקום שבו אנחנו חושבים שהוא, במובן הכי פשוט. ובכל מקרה, אי אפשר למדוד סבל. זה משהו שנחזור אליו. אבל אי אפשר למדוד סבל.
אבל התגובה הזו, "אחרים סובלים הרבה יותר" – מאוד מאוד נפוצה. לפעמים זו פשוט דרך התבוננות שאנחנו רגילים אליה, דרך שבה אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו ולחשוב. יש משהו – טוב, יש הרבה דברים מאוד חיוניים בחמלה לעצמי. אחד מהם הוא שהסבל הזה שכאן, הוא הסבל שאיתו אנחנו יכולים להשיג את האינטימיות הגדולה ביותר. ולכן יש אפשרות שלמעשה הוא יכול להיות הכי מלמד עבורנו, במונחים של, איך סבל נוצר? זכרו, זו השאלה הבסיסית של תובנה, של פַּנְיַא, של חוכמה. אז מכיוון שאנחנו הכי קרובים לאורגניזם הפסיכופיזי הזה שכאן, זה המקום שבו אנחנו יכולים ללמוד יותר מבכל מקום אחר. והחוכמה הזו מִתַּרְגֶּמֶת והופכת לחמלה לאחרים, כי אנחנו מבינים את שורשי הסבל. ככל שאנחנו רוכשים יותר הבנה לגבי שורשי הסבל, כך יכולה להיות יותר חמלה כלפי כל היצורים והיצורות.
[3:57] חמלה לעצמי – מְרַפֵּא להפליא. יש שם היבטים מאוד מאוד חשובים של ריפוי. זה מגיע, כמובן, דרך מטא לעצמינו, דרך חמלה לעצמנו, אבל גם דרך הסמאהדי, במידה שבה הוא קיים. כבר ההשקטה של הגוף, ההרגעה של התודעה, הן מרפאות. לפעמים אני ממש יכול להרגיש את הריפוי כשהוא מתרחש. וגם דרך תובנה, כמו שאמרתי עכשיו.
אז התרגול הזה של חמלה וחמלה לעצמי – אפשר באמת להנות ממנו. וכמו שאמרתי אתמול בערב, התרגול לא חייב תמיד להיות כבד. לפעמים זה מרגיש, אתם יודעים, הלב מהדהד באמפתיה, וזה יכול להרגיש – לא כבד, אלא פשוט חי, בהחלט. אבל יש גם הנאה שזמינה מתוך תרגול החמלה. וההנאה הזו היא חלק משמעותי מהריפוי, באותה מידה שהתחושה של הינגעות או לב שמתעורר ומגיב הם חלק מהריפוי.
ההיבט הזה, שנגעתי בו אני חושב – אני בטוח שהתייחסתי אליו אתמול ואולי גם לפני כן – האיזון הזה בין האמפתיה לבין הנתינה, הוא כל כך חשוב. אני צריך לחזור על זה שוב? אני באמת אשמח להסביר את זה שוב אם אנשים עדיין לא בטוחים מה זה אומר עדיין.
יוגית 1: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? כי הן מתבלבלות לי.
רוב: אני לא בטוח שאני יודע.
יוגית 2: אני חושבת שסימפתיה איכשהו באה עם רחמים.
רוב: בסדר, אולי זה נכון. תודה, פרנסס. יכול להיות שהשימוש במילה 'סימפתיה' בשפה האנגלית קיבל גוון משמעות שמעלה תחושה של רחמים, שיש בה היבט של מרחק ומין של עמדה של עליונות. אני לא יודע אם זאת המשמעות המקורית. פשוט, אתם יודעים, 'סים-פתיה' – הצירוף לא מורה על זה. אבל כנראה שהמילה קיבלה משהו מהמשמעות הזאת.
יוגי 3: אני תוהה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על המילה הזאת, 'רחמים', אם הוא קשור יותר לגישה מערבית מאשר למושג התנכי המקורי. אולי הייתה שם חמלה, אבל אנחנו פירשנו אותה בתור משהו ממרחק, אתם יודעים, משהו שאנחנו מסתכלים עליו ממרחק.
רוב: כן, מאוד יכול להיות. כן, וסביר שהמשמעות המקורית של המילה הייתה הרבה יותר קרובה לחמלה. אבל התחושה הזאת עשויה לעלות עבור חלק מהאנשים כך או כך. ולכן אני פשוט מבקש להשתמש במילים כדי להבחין את החוויה שיכולה להופיע בתרגול כשאת נהיית קצת מרוחקת, קצת מסויגת, כמעט עליונה.
אבל החלק הזה על האיזון בין האמפתיה שלנו, האופן שבו אנחנו מהדהדים, אנחנו מרגישים את הסבל, נפתחים אליו, מכילים אותו, ומאזנים את כל זה עם הנתינה. ולטעום, להרגיש בגוף את היופי של מה שאנחנו נותנים כדרך לקיים את החמלה.
כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמנו, האיזון הזה והתהליך הזה עדיין קיימים, בדרך כלשהי. בדרך כלל בתרגול תובנה, כשאנחנו חווים כאב – רגשי או פיזי או מנטלי, לא משנה – ההנחיות, חלק מההנחיות, הן ממש להיכנס אל תוך הכאב, ולהרגיש אותו מקרוב, להיות חשופים אליו, להיפתח אליו, להיכנס אל המרקם שלו, להיות ממש שם איתו. וככה, הנחיות תרגול תובנה די שגורות – מאוד מועילות, מאוד חזקות, מאוד יפות. הדגש מעט שונה כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמי, כאן אנחנו מודעים לכאב, לא משנה איזה כאב – רגשי, פיזי, לא משנה – אבל זה כמעט כאילו הוא נמצא במרכז של משהו. ואנחנו מודעים לזה. מרגישים את זה. אנחנו אפילו מרגישים את הסבל שבא עם הכאב הזה. אבל איכשהו, אנחנו יותר מעוניינים במה שנמצא מסביב, אנחנו מעוניינים ב – מישהי כתבה יפה בפתק שהיא השאירה – בהחזקה שנמצאת מסביב לכאב. אז זה כאילו שהכאב נמצא במרכז. ואנחנו לא מכחישים אותו. אנחנו עדיין מרגישים אותו, אבל אנחנו לא נכנסים ישר לתוכו. אנחנו מתעניינים יותר בחמימות וברכות ובהחזקה שנמצאות מסביבו. ותשומת הלב אפילו קצת יותר שם. וכך, שוב, אנחנו עם האיכות הזאת של מה שרוחץ, מה שנותן, מה שיוצא אל.
סוגיה נוספת שיכולה לעלות כאשר אנו מפנים מטא או חמלה לעצמי היא השאלה, "האם אני מזין את האגו שלי? אם אני משקיע יותר מדי זמן רק בהתייחסות לעצמי באהבה ובחמלה, האם אני אולי מזין את האגו ומחזק את החוויה הזו של העצמי?", שאלה טובה. אבל כשאנחנו בוחנים היטב את הדברים, אנחנו למעשה רואים שתחושת האגו תלויה בסוג הלא מיטיב של תשומת לב לעצמי – באובססיה, שיפוטיות, ביקורת, או דברים מסוג זה.
הסוג הלא מיטיב של תשומת הלב העצמית מזין ובונה את האגו ואת החוויה של העצמי, ולעומת זאת, תשומת הלב המלאה בחמלה, מלאה ברוך, מלאת קבלה ואכפתיות, מלאת תובנה לגבי השאלה, "מה הוא מקור הסבל הזה?", היא כזאת שלא בונה את האגו, אלא למעשה תרכך דברים, תאפשר להם להיות משוחררים ומרווחים יותר.
וכפי שאמרתי קודם, כשיש חוסר אהבה עצמית, אנחנו נוטים לחפש אותה בחוץ. אנחנו מסתכלים החוצה יותר מדי, בצורה לא מאוזנת. ואיכשהו גם זה בעצם מזין את העצמי. אז ישנו תרגול בסיסי לחמלה עצמית: פשוט לחזור על ביטויים שמבטאים אותה, להחזיק את כוונת החמלה העצמית , ולהרגיש את האנרגיה הנוצרת סביב זה.
אבל בתגובה להערה של מישהו, אחזור על משהו שאמרתי: חמלה, אני מרגיש – לא כולם ירגישו את זה, אבל יש אנשים שבהחלט ירגישו את זה – חמלה היא אנרגיה קלילה יותר מאשר לחזור על ביטויים. זה עשוי להיות קצת יותר עדין. אז אולי זה אומר שתרצו להרפות מהביטויים. יש אנשים שבכלל לא רוצים להשתמש באף ביטוי בחמלה, כי היא עדינה יותר. יש אנשים שפשוט משתמשים בביטויים הרבה יותר בקלילות, וזה מאפשר תחושה של התקרבות לסבל, של אמפתיה וגם של נתינה. אז תשחקו עם זה. שחקו עם עד כמה הדוק היחס שלכם לביטויים.
אוקיי, אז יש את התרגול הבסיסי של חמלה כלפי עצמך וכל הריפוי היפיפה שכרוך בזה. יש עוד שתי אפשרויות שאני רק רוצה להציג. שוב, חלק מכם יתעניינו, וחלק לא, זה בסדר פשוט להתעלם מהן. אבל אני רוצה להציג אותן.
לפעמים אנחנו מכוונים את החמלה כלפי העצמי שלנו, ואנחנו למעשה לא מרגישים סבל רב באותו הרגע. אין שום דבר דרמטי במיוחד. אין סבל גדול כאן ועכשיו. אבל בזכות התרגול, אנחנו יכולים להיות שרויים באקלים של חמלה. זה כאילו יש אילו רכות ורוך שמגיעים לאקלים הפנימי שלנו, ומידה מסוימת של סמאדהי, של התיישבות התודעה – זה לא חייב להיות עניין גדול – מידה מסוימת של התיישבות. ניתן גם לקצר את התרגול למילה אחת או לביטוי אחד ובכך לפשט ולהקל אותו. אין סבל מיוחד ודרמטי, אבל יש פה פוטנציאל משהו עוצמתי. ניתן להשתמש בכל האקלים הזה ובתרגול כסוג של עדשה כדי להסתכל על החוויה של האדם ברגע, ולהבחין בכל סוג של סבל, גם בסבל עדין, ולמוסס אותו.
אז ניתן למעשה להשתמש בסוג של תרגול תובנה דרך עדשת החמלה, באופן שעדשת החמלה מכווננת לכל ביטוי עדין של סבל. ומה שיכול לקרות בזכות אקלים החמלה הוא שברגע שרואים את הסבל העדין הזה, הוא פשוט מתמוסס מעצמו. ניתן לבחון את מה שמתרחש, איפה ישנן היאחזויות, ואז פשוט לשחרר את זה – כי יש את ההתכווננות הזו לסבל, בזכות תרגול החמלה. ויש שחרור טבעי, יכול להיות שחרור טבעי.
זו יכולה להיות דרך מאוד מאוד יפה ועוצמתית לתרגל. זה נוטה לגבש את כל התובנות שכבר היו לנו. ואז ניתן להגיע לתובנה שכאשר אני מעורב יותר מדי בסיפור, ואני נותן מקום לסבל שלי דרך הסיפור, אני בעצם יוצר יותר סבל. כולנו ראינו איך התודעה יכולה לעשות זאת. אנחנו גוררים את העבר והעתיד ואת הסיפור, ובונים סבל. אז באקלים של חמלה, יחסית ברוגע, רואים את ההתחלה של זה. ואיכשהו בהתבוננות וברכות, זה פשוט מתמוסס. זה פשוט מתמוסס.
זה מגבש את התובנות הקודמות שלנו לראות שבניית סיפור היא בדרך כלל, לא תמיד, אבל בדרך כלל לא מועילה. או שיכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא ב״כאן ועכשיו״, לא בנוכחות. אז בדרך זו של שימוש בתרגול חמלה, יש קצת יותר פתיחות למה שקורה בפועל באותו הרגע. זה לא רק נכלל בביטויים בחמלה. זה קצת יותר פתוח, והחמלה מחבקת את החוויה ברגע. יכול להיות שאנחנו פשוט מרגישים שסגרנו, הלב פשוט סגור, ואנחנו לא חפצים שיהיה ככה סגור. ושוב, האקלים מאפשר לה להיפתח. או שאנחנו מרגישים שאנחנו נאחזים במשהו. ואנחנו מודעים לאחיזה. ושוב, עדשת החמלה רואה את זה ויכולה פשוט להתיר את ההיאחזות. אבל זה יכול להיות כל מגוון של תובנות. הזדהות – אנו רואים שאנו מזדהים עם משהו. או אם מישהו למשל חושב "אה, אני לא רואה את הריקות של משהו. אני מאמין בקיומו המובנה של משהו". יכולים להיות כאן מגוון שלם של תופעות עדינות. כולן ניתנות להתרה בעזרת עדשת החמלה.
אז שוב, אני מציע את זה כאפשרות. כדרך תרגול. זו היא למעשה דרך יפה מאד לשלב בין תרגולי תובנה וחמלה, דרך יפיפייה לתרגל תובנה, ודרך להעמיק ולהרחיב את תרגול החמלה.
אפשרות שנייה – וזו היא כמובן רק אפשרות – היא להפנות את החמלה לעצמי, וככל שנרגעים יותר, או ברגעים של רוגע יותר עמוק, אנחנו בוחנים את מושא החמלה, ולפעמים ניתן להבחין, לעיתים מתבהר, שמושא החמלה הוא רגעי תודעה (mind). אז כשאני מפנה חמלה לעצמי וקיים סבל – סבל גדול או סבל קטן – מה שאני באמת נתקלת בו זה רגעים של תודעה, רגעים של מודעות עם משהו שקורה בהם. לא עצמי – אני אף פעם לא נתקל בעצמי. מה שאני פוגש זה רגעים של תודעה עם משהו שקורה ברגע התודעה הזה, רגעים של מודעות. או שאפשר לומר שהעצמי שאני נתקל בו הוא פשוט רגעי תודעה. זה רק רגעי תודעה.
להבחנה הזו יש פוטנציאל של ריכוך תחושת העצמי. תחושת העצמי מוצקה – העצמי העצמאי, המקובע והמוצק שלי – זה מתרככת ומתרווחת, היא יכולה להיות מאוד מרווחת. ובזכות המרחב שנפתח משתחררת יותר חמלה. ככל שתחושת העצמי הזו מרווחת יותר, כך החמלה מעמיקה עוד ועוד. וברגע שראינו את זה בעצמנו, על עצמנו, אנחנו יכולים להבחין בחוסר העצמיות של האחר. אז כשאני מפנים חמלה אל מישהו אחר למי בעצם אני מפנה את החמלה? אין שם אף אחד. זה רק רגעי תודעה , רגעי פעילות של התודעה.
אז במובן מסוים, אנחנו מפנים חמלה לרגעי תודעה חסרי בעלים. זוהי דרך נוספת אל האנאטה, העיסוק עם הלא-עצמי. והפרדוקס קיים: ככל שהעצמיות של מקבל החמלה מתמעטת, וככל שהעצמיות של מושא החמלה מתמעטת, כך יש יותר חמלה. כמה מוזר!
אבל אלו הן רק הצעות, אמצו אותן אם אתם רוצים לחקור, אמצו אותן אם הן מרגישות מועילות. אחרת פשוט הרפו מהן. תייקו אותן לזמן אחר, אולי. זה בסדר גמור. לבודהה יש משפט: "אם אתה רוצה לחפור באר למים, חפור בור אחד וחפור אותו עמוק. אל תחפור הרבה בורות קטנות – אתה לא תגיע עמוק מספיק". אז באופן דומה עם כל האפשרויות האלה. פשוט קחו דבר אחד או שניים שנראים, "אה כן, אולי אני יכול לעבוד עם זה", ותחפור איתם עמוק. תראו מה קורה. השאירו את היתר לפעם אחרת.
אוקיי, לא רע, 20 דקות. בואו נתרגל עכשיו.
בודהיסטווה: שיחה מוקלטת
זוהי שיחה שניתנה בליבו של ריטריט של 10 ימים שלימדתי עם קרן ארבל ובסיוע שחר מתן, ביוני 2021. היא ניגשת לאפשרות של קיום מכוונן חומל ומחובר שמבטא הבנה של ריקותם של כל הדברים.
https://drive.google.com/file/d/120OmEXsSgwO5G7hDrrHO2VJdwlfVIczA/view?usp=sharing
שיחה: מכווננות, חמלה וטבע הבודהא
זוהי שיחה שניתנה לפני כשנה, בסוף הקורס הראשון בסדרת 'לראות היטב', והיא עוסקת בחמלה, ריקות, מכווננות והקדשת עצמך.
https://drive.google.com/file/d/1vE_WAjnChzf1lUejhDWw2GZVSy1MbJ2D/view?usp=sharing
רוב ברבאה: הולדתו של הבודהיסטווה, חלק 2: חמלה, אמון וחכמה
זהו חלקה השני של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: 'מטא וחמלה כדרך להתעוררות', שלימד יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק ב2008.
אז לחמלה, ובמיוחד לחמלה עם שוויון נפש בתוכה, יש שני פקטורים, ואני רוצה לדבר עליהם קצת. בחמלה צריכה להיות תבונה, וצריכה אמונה בתוכה. ויש לזה כל מיני רמות שונות. אז ברמה מאוד יומיומית, פן אחד של תבונה הוא להבין את המגבלות של הפעולות שלנו. מאוד קל לראות את זה בהקשר פוליטי. אפילו בדמוקרטיה. הנטייה לחשוב 'איזה הבדל זה עושה אם אצביע או לא?' או בהחלט, אפשר לראות את זה עם הגלובליזציה. מאוד קל לראות שאנחנו מוגבלים שם. ואפילו בהקשרים אחרים, צריך לראות שאולי נוהגים בחמלה, ומנסים לעזור, וזה רק חוט אחד ברשת. מה שאנחנו בוחרים לעשות, איך שאנחנו מדברים ופועלים, זה רק חוט אחד ברשת של תנאים. ברשת של תלות הדדית. זה מעניין לתת שיחות דהרמה, מהרבה סיבות, אבל גם כי אתה מדבר כי אתה רוצה לעזור איכשהו. וזה חשוב בשבילי, ובשביל כל מי שעושה משהו כזה, אני נותן שיחה, אבל יש כ"כ הרבה שקורה עכשיו שמרכיב את השיחה הזו. אולי זה נראה לי, או לכם, שאני נותן את השיחה. וכמובן שברמה מסויימת זה נכון, אבל למעשה, ואם מישהו מכם היה מעורב בהופעה מסוג כלשהו, מה שאתה נעשה מודע לו זה שהשיחה היא שיתוף פעולה, אני עושה את רוב הדיבור, למרות שבקבוצה הזו… זה שיתוף פעולה. יש לי את חתיכות הנייר האלו, אבל האופן בו כולם נוכחים או לא, ערניים או לא, מעוניינים או לא. אם אכלתם יותר מידי לארוחת הצהריים, זה ישפיע על השיחה הזו. תודה באמת. זה מאמץ קבוצתי. אז מה שיוצא מהפה, התחושה של זה, היא התהוות מותנית. אם אני רוצה לתת משהו, ורואה את זה באופן מרוכז בעצמי, זה יותר מידי. זה רק קו אחד. המילים יוצאות, חלקן נשמעות, אם נהיה כנים, רק חלקן נשמעות וחלק לא, ואיפה זה נוחת? זה נוחת בהרבה מצבים מנטליים שונים, היסטוריות תרגול שונות, מצבי חיים שונים. ומישהו יצא מהשיחה והריטריט הזה ויפגוש סט של תנאים אחרים. אז שיחה היא רק זרע, ואז היא פוגשת הרבה תנאים אחרים. ואם אני עם כוונה של חמלה, אבל רואה את עצמי באופן מרכזי מידי ומשמעותי מידי, שם החמלה שלי תידלדל, ולא תהיה בלתי מעורערת. אני צריך לראות את הרשת הזו, עכשיו, ובטח בעתיד. דיברנו על ריקות, וזה נושא מאוד קשה, גם אינטלקטואלית, ובטח לספוג את זה ממש. אז בשבילי, זה הרבה יותר מועיל לראות שיחה כזו כזרע, ואולי זה יפגוש זרעים אחרים ויצמח. אבל אם אני חושב: 'השיחה מתחילה ב19.30, ועד 20.30, כל מי שבחדר צריך להבין', זה יותר מידי. אז למי שאנחנו עוזרים, עלינו לזכור, אחרי הנתינה שלנו, הם יוצאים ופוגשים תנאים והשפעות אחרות. אני לא המספק היחיד של תנאים ושל חמלה.
יש כמה פסקאות מאוד מעניינות של הבודהא על תנאים. הוא מדבר על קארמה, ומדבר על ההבשלה של קארמה מהעבר, אולי עשינו משהו רע, ואנחנו מרגישים את הכאב של אשמה או חרטה. או שישנו הזכרון הכואב הזה. למשהו מהעבר יש תוצאות בהווה. הוא אומר משהו מעניים, בכמה פסקאות שונות. כשהתודעה, הלב, קטן, דחוס – הקארמה הזו מבשילה, הזכרון מבשיל בהקשר הזה, של התודעה והלב המכווץ והסגור. בלב שאינו סגור, שהוא חסר גבולות, בין אם באמצעות טוב לב וחמלה, חדווה או שוויון נפש, או דרך סמאדהי או תובנה; בלב שאינו סגור, כשהקארמה מבשילה, האפקטים מהעבר עולם, הם בהקשר מאוד אחר. והבודהא אמר –בקושי יהיה אפשר להבחין בהם. זה לימוד מהמם. ככל שהלב יותר קטן, בכל זמן שהוא, והקארמה באה, ויש אפקט גדול. הבודהא נותן כמה אנלוגיות. אחת מהן היא של גביש מלח בכוס מים. מה יהיה טעם המים? די מלוחים. לעומת גביש מלח באגם גדול. והבודהא אומר – זה יעלה, אבל בקושי יעשה אפקט. אז, אפילו כשיצורים סובלים, ישנו התנאי שהם פוגשים של 'איך הלב הוא'. אנלוגיה אחרת, שאומרת משהו על מערכת השיפוט בזמנו. אם אתה עני, יכולים לזרוק אותך לכלא לזמן ארוך, ואף אחד לא יודע. ואם אתה עשיר, לא שמים אותך בכלא. זה אנלוגיה נעימה. אבל מה שאנחנו מזינים, לפתיחות של הלב יש עושר אמתי שהיא מביא. העושר האמתי.
בחמלה יש תבונה ואמון בה. אז יש אמון, ואנחי אכנס לזה. האמון הזה מביא שיוויון נפש לחמלה. האם מישהו שמע על מקסימיליאן קולבר. סיפרתי על הביקור שלי באושוויץ, אז כשהייתי שם, נתקלתי בסיפור של מקסימיליאן קולבר. הוא היה פולני שנעשה כומר ונזיר פרנציסקני (זה מסדר קתולי) וחי בפולין, וזמן מה באסיה. כשהנאצים השתלטו על פולין, הם זרקו אותו מיד לכלא, רק כי היה נזיר. והוא שוחרר, וחזר למנזל שלו, והחביא כשלושת אלפים פליטים פולנים, שאלפיים מהם היו יהודים. החביא אותם, כמובן תחת איום עצום אליו. אחרי זמן מה זה נודע, והוא וחלק מהעמיתים שלו נשלחו לאושוויץ, בימיו הראשונים של המחנה. אחרי שהוא היה שם כמה חודשים, יום אחד, בבלוק שלו, אסיר נעדר, וההנחה של השומרים היתה שהוא ברח. למעשה הוא טבע בשירותים, בטעות או בהתאבדות. ואם מישהו בורח מבלוק, העונש היה שעשרה אנשים נבחרים באקראי ומוצאים להורג. אז עשרה נבחרו, ואחד מהם, שיהיה לוחם מחתרת פולני, נשבר מיד: 'איך אשתי וילדי יסתדרו בלעדי'. וזה לא עשה כל רושם, ואז מקסימיליאן קולבר צעד קדימה ואמר: 'אני אקח את מקומו של האיש הזה'. ובאופן מפתיע, המפקד הסכים. העונש היה, וזה לא דבר שנחמד לשמוע, העונש היה שזרקו אותם לחדר קטן, כשראיתי את החדר הייתי בטוח שהם מתו ממחנק, אבל הם הושארו של לגווע. נזרקו לחדר הקטן, ונשארו לגבוע, ובד"כ אנשים החזיקו כמה ימים שם. אחרי שבועיים רשויות המחנה רצו לשים קורבנות חדשים בחדר. אז הם פתחו את הדלת, ומצאו ששלושה היו חסרי הכרה אבל עוד חיים, והוא, מקסימיליאן קולבר, היה חי ובהכרה מלאה. הוא נשאר בהכרה מלאה גם כשהרגו אותם בהזרקת רעל. לא סיפור נחמד במיוחד. אבל אתה תוהה, בסיפור הזה, וזה רק סיפור אחד מבין אינסוף סיפורים שבהם וויתור על העצמי לטובת אחרים קורית, ואתה תוהה, מה קורה… שמעתם על דמיאן המצורע? הוא היה קתולי ממסדר דומיניקני. ומתישהו, אחד מהאיים בהוואי היה מושבת מצורעים. אז הם השתמשו בו לשמור מצורעים, ואף אחד אחר לא חי שם. והוא התנדב להיות כומר שם, לחיות את שאר חייו, עם דבר מלבד אלפי מצורעים. הוא היה גם רופא, וגם איש הדת שם. ואחרי שתים עשרה שנה נדבק בצרעת ונפטר. אז מה קורה בתודעה של יישות שמאפשרת משהו כזה? אנחנו יכולים לדבר הרבה על אמונה. זו תכונה מאוד מעניינת, ויש גם לה ספקטרום.
ההתחלות של אמונה, ולא דיברנו הרבה על תרגול של התמסרות, ויחסים עם קואן יין וכל זה. התחלות האמונה הן: 'זה יסתדר כמו שאני רוצה'. אנחנו שומעים: 'זה יהיה בסדר', אבל בעצם זה אומר: 'זה יסתדר כמו שאני רוצה'. ואלו ההתחלות של האמונה, אבל זו אמונה לא בוגרת. דרך של אמונה והתמסרות היא דרך שמעמיקה ומתבגרת, ויש התבגרות של מה אמונה והתמסרות אומרות, בעצם. וזה נע, נוטש את מה שאני יכול להשיג ומה שאני מבקש מאלוהים או מהבודהיסטווה, וזה נע מזה. מישהו אמר לפני כשבוע, נפגשנו והי אמרה: 'אני מרגישה שהאלים נוטשים אותי', ונכנסנו לזה, ומה שהיא התכוונה אליו בעצם היה: 'אני לא מקבלת מה שאני רוצה'. זה מותמר ומעמיק, והמלים היפות של ישו בגת שמנים, כשהוא יודע מה עומד לקרות, ואומר: 'כך ייעשה, כך מה שאינו שלי ייעשה'. היפוך של ערכים. אולי הדוגמה המפורסמת ביותר היא של סט.ג'ון אוף-דה-קרוס, שכותב על התנועה הזו, ממה שאני רוצה, ל'כך ייעשה'. ולעבר 'הלילה השחור של הנשמה', שבו אתה לא מקבל כלום, ויש משהו שם, בחשיכה ובאי-הקבלה של מה שאתה רוצה. משהו קורה בעומקי האמון וההתמסרות. ההשקפה לגבי סבל משתנה. ובמקרה הזה, דרך אמונה. האב קולבר ראה את המצב הזה אחרת. משהו בעומקי האמונה וההתמסרות שלו, בתחושה שלו של אלוהים או איך שתרצו לקרוא לזה. משהו שאפשר לו לראות את המצב הזה אחרת. כך שהסבל לא אמתי כפי שהוא נראה. או שהוא מוחזק במשהו אחר. כל אלו הן השקפות שונות של סבל, דרכים שונת בהן סבל נראה וזוכה להתייחסות.
אם אנחנו מדברים יותר במונחים של תרגול בודהסיטי תרוודי מסורתי, ושואולים: 'מהי אמונה בדהרמה?' מה זה אומר עבורנו להביא אמונה לחמלה? יש אולי שתי איכויות, שני פנים שהם חיוניים. האחד הוא, הפן הראשון – שאיכויות יפות והטיפוח שלהן, טיפוח הפתיחות של הלב, דרך נדיבות, שוויון נפש, סמאדהי ומטא, כל האיכויות האלו מביא רווחה, שמחה ובטחון. זה מה שמביא בטחון בחיים. יש חכמה בראייה של זה ויש אמונה בזה. וגם אמונה שזה אפשרי עבורי. לא משנה כמה עני אני מרגיש עכשיו וכמה חוסר בהן ניכר כשאני מביט פנימה, זה אפשרי עבורי. זה אפשרי ליישות הזאת, ללב, ליישות, לטפח איכויות יפות ולתת להן לצמוח. זה פן ראשון. פן שני של אמונה בדהרמה, במובן קונוונציונלי יותר הוא, שחופש מסבל הוא אפשרי. זה בשורש של כל הבנת דהרמה שהיא. וזה מעניין, כי 'סצנות דהרמות' שונות מתייחסות לזה אחרת. אמון אחד הוא – שחופש כללי מסבל הוא אפשרי. התעוררות היא אפשרי, חופש מסבל הוא אפשרי, במובן מאוד שלם. וזה מעניין, כמה מתרגלים, ואפילו שמתרגלים המון שנים, מאמינים בזה. ואני מכיר אנשים שמתרגלים המון שנים, ולא מאמינים באפשרות של התעוררות או הארה. אני לא אכנס לזה עכשיו. מה שיותר חשוב, זה שברגע, חופש מסבל הוא אפשרי, או לפחות שברגע הזה, לא משנה מה יש בו, כל מה שקורה, פחות סבל הוא אפשרי. מידה של חופש מסבל היא אפשרית. זו אמונה אמתית, ותבונה, וזה אקטיבי, זה עושה משהו. אני פה, בסיטואציה של סבל, ואני בוטח, אני יודע, שזה אפשרי עבורי לסבול פחות. או שאחר יסבול פחות. ומה שהאמונה הזו עושה זה להביא חיות ליחסים עם סבל, זה מביא חיות, חקירה, יכולת תגובה. זה ממש… שינוי קטן, במובן מסויים, אבל כ"כ משמעותי. זה מסב רגע של סבל למשהו שאפשר לעבוד איתו וללמוד ממנו. אם זה לא שם, אם האמונה הזו לא שם, איך אנחנו רואים סבל? איך אנחנו מביטים על סבל, של עצמנו ושל אחרים? אני חושב שבימים אלו, כשאנחנו חיים בחברה לא-דתית, כמה זה קל לראות סבל כחסר משמעות. ובתוך זה, להיות מוצף מהסבל. ההקשר של הסבל שאנחנו רואים, זה ממש קל בתרבות הפופולרית שלנו לראות סבל כחסר משמעות, חסר תכלית. 'כלום לא יכול לצאת מזה'.
בחמלה יש תבונה. ובאופן יסודי, מה שזה אומר זה שאנחנו מתחילים באופן יותר ויותר עמוק להבין את הסיבות והתנאים שמביאים סבל. וההבנה הזו מביאה חמלה. אז זה אפשרי שמישהו לעולם לא יתקרב לתרגולים של חמלה ומטא, ורק ההעמקה של התובנה תביא חמלה, באופן חסרר מאמץ, טבעי ואורגני. כי אנחנו נכנסים לתנאים ולנסיבות שם. ולהבין את זה. כשאנחנו מתחילים לראות יותר ויותר את הסיבות והתנאים, אנחנו רואים יותר ויותר את המשותפות שבזה. אני עושה את זה, את עושה את זה, כולם עושים את זה. אנחנו מזינים סבל דרך אי ההבנה של התנאים והנסיבות, והראייה הזו של המשותפות שמביאה הרבה חמלה. מסורתית, עם שווין נפש כלפי ברואים, ישנם משפטים שאנחנו מהרהרים בהם, כמו במטא. ואני אקרא אותם. מסורתית, עושים את זה אחרי הרבה תרגול חמלה, והלב מאוד פתוח לסבל, וכדי לאזן את זה, מכניסים את ההרהורים האלו של שוויון נפש: 'כל הברואים הם הבעלים של פעולותיהם. אושרם וסבלם תלוי בפעולותיהם, ולא במשאלותי כלפיהן'. זה בהקשר של איחולי טוב דרך תרגול החמלה, ואז רואה שיש מגבלה לזה. 'כל הברואים הם הבעלים של הפעולות שלהם, והיורשים של התוצאות שלהן. העתיד שלהם נולד מפעולות כאלו, בן לוויה של פעולותיהם, ותוצאות פעולותיהם יהיו ביתם. כל הפעולות המכוונות, מיומנות או מזיקות, לפעולות כאלו הם יהיו יורשים'. ללב שמאוד פתוח לסבל, זה מאוד מפקח להרהר כך, במגבלות ומהו זה שהאדם לא מבין בהקשר של תנאים ונסיבות. אין כאן האשמה. זה לראות את המשותפות, וממש לא לגבי אשמה. וישנה התחושה שחירות היא אפשרית, ואז אנחנו רואים את הסבל אחרת.
וכך, שיישוית שמעוניינות בחמלה ובפתיחות של הלב וכשאנחנו חיים בעולם, אנחנו מוצאים את הסבל של העולם, את העוצמה האדירה שלו, וזה נוגע בנו. אנחנו רואים את זה, ואנחנו, בתקווה, פתוחים לזה, ורוצים להיות פתוחים לזה, ואנחנו מכירים במגבלות של מה שאני יכול לעשות. במגבלות של הפעולות שלי. אנחנו מביטים בעולם, פוליטית, סביבתית, חברתית, וכמה מעט שינוי נראה שקורה. לפעמים יש שינויים עצומים, כמו שהאנושות עשתה לפעמים, אבל לעתים קרובות, נראה שמעט מאוד קורה. ועדיין. יכול להיות המודעות: יש מעט שינוי, יש אינסוף סבל, ואף על פי כן, לחיות עם אהבה וחמלה זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אנחנו יכולים לתהות: מה הטעם? זה לא עושה שום הבדל. זו הדרך הטובה ביותר לחיות. אפילו כשאנחנו מאוד מודעים למגבלות של זה ולחוסר הטעם לכאורה של זה, שם בחוץ. אני זוכר שהעניין עם שינויי האקלים… זה השתנה מהר, בהתחלה אמרו: 'המדע לא בטוח, וזה לא ברור, אז בוא נשתהה עוד עם מה אנחנו צריכים לעשות', ואז פתאום זה ממש עניין. ואני הרגשתי, גם כשהמדע היה לא בטוח, או עכשיו, שאומרים שזה מאוחר מידי, מהי הדרך הטובה לחיות? אם אנחנו בוחרים בפעולות שהן לא הדרך הקלה, שאולי מותחות אותנו, או דורשות מאיתנו איזו פרישות, מה אנחנו מזינים בזה? אולי זה עושה הבדל ואולי לא, ואולי המדע טועה ואולי לא. מה זה מזין אם אני מתעלם מכל זה וממשיך כרגיל? אולי האינדיווידואל הזה פה לא יעשה הבדל, אבל מה אתה מזין בלב הזה, ובלב של אחרים, כשאני בוחר לוותר, או לחיות אחרת, כי אולי זה עושה הבדל. מה אני מזין בזה? ואולי זו שאלה חשובה כמו, ואולי יותר חשובה מאשר האם התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה תשרוד. מה אנחנו מזינים? אני לא מעולה עם זמנים, אבל כמעט…
לפעמים, עם החמלה ושוויון הנפש, יש תחושה שאנחנו הולכים על חבל, וצריך למצוא נקודת אמצע. אבל אני חושב שבעצם ריכוך מגיע לכל העניין. איך רואים סבל, ומה שלא יכול להפתר, כל העניין נהיה יותר רך ומרווח. מה מאפשר את ההתרככות הזו, יותר מכל דבר אחר? הראייה של ריקות, ההפתחות לזה. זה מרכך את ההשקפה שלנו. וככל שמישהו נכנס ומהרהר בריקות ומבין אותה, יותר מסירות מגיעה לחיים. אנחנו יותר ויותר מסורים לסבל, מוסרים את עצמנו באופן חסר-היאחזות. אז ריקות זה לא דבר קר או יבש, ובטח שלא ניהיליסטי. זה לא אומר ששום דבר לא קיים, ושום דבר לא משנה. אם זה היה ניהיליזם זה היה מוליך לאדישות. ההרהור בריקות הוא מאוד הדרגתי, ואני לא פגשתי אף אחד שהבין את זה בפתאומיות, ולא משנה מה תקראו או תשמעו על זה. זה מאוד הדרגתי. זה משהו שקשה להבין, ואנחנו מהרהרים, ויש לזה הרבה רמות למה שזה אומר, ואנחנו צריכים לראות שוב ושוב. אז בריטריט הזה אנחנו נוגעים בזה בכל מיני דרכים, ויש הרבה דרכים לראות ריקות. ומה שחשוב זה לעשות את זה שוב ושוב, לראות את זה שוב ושוב, עד שהאסימון נופל. וזה לא: 'הנה, הבנתי, יופי'. ההרגל של תעתוע, של אי ראייה של ריקות, של ראייה של דברים כ'קיימים' כ'עצמם', עמוק להדהים, עמוק באופן קיצוני. אז חלקית זה עניין אינטלקטואלי, וצריך לרדת ללב. זה גם וגם. וזכרו, הריקות זה כלי, רק כלי, שאנחנו לוקחים לשחרור מסבל. וחמלה היא כלי אחר, ולפעמים הם באים יחד, באותו רצף.
אני זוכר שחייתי בבוסטון, בתקופה של הפיגוע במגדלי התאומים. ובלילה בו זה קרה היתה התאספות במרכז המדיטציה, ודיון שם, ומתישהו עלה העניין של ריקות, ומישהו אמר: 'זה הכל ריק, וכלום לא קרה באמת'. אוקיי, אבל זה ממש היה הכלי הלא מתאים באותו זמן. כי למי שאמר את זה, ולמעשה לכל מי שהיה בחדר, ממש אף אחד, לא יכל להרים את הכלי הזה של ריקות באופן שיביא חמלה. וזה נכון, אתה יכול, אולטימטיבית, לומר ש'שום דבר לא קרה באותו יום'. באמת, כלום לא קרה. אבל אם אנחנו לא יכולים… אם הראייה שלנו את הריקות היא כ"כ מפותחת עד שאנחנו יכולים לגשת לזה כך באופן שמשחרר חמלה, אז צריך להניח את הכלי של ריקות. רק מילים, ולהתייחס בחמלה ליישויות, לסבל, ולאחריות שלי על הסבל. מישהו יכול לראות, עם העניין של ריקות, שגם סבל הוא ריק. הוא לא קיים באופן בלתי תלוי. חמלה, אהבה ריקות. ואיכשהו, הראייה של זה משחררת עוד חמלה. באופן מסתורין ויפיפה. איך זה שבודהיסטווה יכול להחזיק שאיפה כזו, בזמן כזה? הם מחזיקים אם החמלה עם הראייה של ריקות. אני ריק, הוא ריק, הסבל ריק, הזמן ריק. הכל ריק. ברמה אחת כלום לא קרה, וברמה אחרת, אני ממש שם. זה מה שמאפשר לבודהיסטווה להיות בודהיסטווה, שהחמלה והריקות שתיהן שם.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!
רוב ברבאה: הולדתו של הבודהיסטווה, חלק ראשון: שוויון נפש ויציבות החמלה
זהו חלקה הראשון של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: 'מטא וחמלה כדרך להתעוררות', שלימד יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק ב2008.
במסורות הדהרמה ישנו הקונספט והרעיון של הבודהיסטווה, שהיה שם מהתחלה. ולפני, משהו בין… זמן מה אחרי שהבודהא מת, הוא קיבל חשיבות די מרכזית ומשמעות קצת אחרת. ומה שזה התחיל לומר, במסורת, זה מישהו שיש לו שאיפה כפולה בשני מובנים. האחד, מישהו ששואף לחמלה עצומה, חסרת גבולות; משרת את החיים ואת הברואים. והשני, וזה לפעמים מוזנח קצת, באופן מעניין, להבין באופן מלא את הריקות של כל הדברים, כל התופעות. החמלה והתבונה, יחד, השאיפה למלא את שני הפוטנציאלים האלו מרכיבים את הבודהיסטווה. במקור המשמעות היתה – מישהו ששואף להיעשות בודהא בחיים העתידיים. אבל זה הגיע, היסטורית, למרות שהיסטוריונים חלוקים לגבי מתי ואיפה זה הופיע לראשונה במסורת, אבל זה הורגש, בקרב מתרגלים מסויימים, זמן מה אחרי מותו של הבודהא, ש: א. לא היתה הבנה מלאה של מה שהבודהא הצביע עליו, שזה החלק של הריקות. וגם, וזה ב. שהדגש על חמלה חמק, ואנשים התחילו לתרגל רק לעצמם. אז יש לידה מחדש של הדגש על החמלה וההבנה של הריקות. אז בודהיסטווה הוא מישהו שלגמרי מסור לחמלה, שחי עם חמלה בליבת סדר העדיפויות שלו. כל חייו סובבים סביב חמלה, סביב הרצון, המשאלה, לשרת אחרים. יש טקסט משנטידווה מהמאה השמינית, אני חושב. וזה המיצוי של השאיפה הזו, אז אני רוצה להביא קצת ציטוטים מזה. זה מבטא את הכמיהה, המשאלה, ההתמסרות למרכזיות של חמלה ולתנועה הזו.
'אני תרופה לעייפים ולתשושים, מי יתן ואהיה מרפא עבורם, עד שמחלה לא תופיע עוד. מי יתן ואצמית את הרעב והצמא שלהם במזון ומשקה. מי יתן ואהיה מזון ומשקה עבורם בעת מחסור. מי יתן ואהיה אוצר אינסופי לאלו הזקוקים לו, מי יתן ואהיה המשרת, ואתן להם כל שהם מבקשים, גופי, שמחתי, הטוב שלי, כעת ולתמיד, בכל מקום, אין לי עניין בכל אלו, אני זונח אותם כדי להשיג את מטרתם של כל הברואים. מי יתן ואהיה מגן לחסרי המגן, מדריך לתועים. סירה, גשר, מעבורת לאלו המבקשים את החוף שמנגד. מנורה לאלו הזקוקים לה, מיטה לאלו הזקוקים למיטה, עבד לזקוקים לעבד, לכל הברואים. מי יתן ואהיה אבן משאלות, כד שופע, לחש קסמים, תרופה מופלאה, עץ ממלא משאלות, פרה המניבה לכל הברואים. כשם שאדמה, מים, אש ואוויר עומדים לשימושם של כל הברואים בכל החלל, בדרכים רבות, מי יתן ואהיה האמצעי לקיום של כל הברואים בכל החלל, עד שהכל יעבור לניבאנה. מי יתן ועל ידי מעלותי, מי יתן והעיוור יראה, והחירש ישמע, מפחד יפסיק לרעוד, תיושב דעתו של המוטרד, והמותש יהיה שבע רצון. מי יתן והחולה יחלים, אלו הכבולים משוחררים, מי יתן והחלשים יהיו חזקים, ויאהבו האחד את השני. וככל שהאדמה והשמים נותרים, מי יתן ואשאר גם אני, לרפא את מכאובי העולם. אני לוקח על עצמי את מכאובי העולם, מי יתן ויהיה מאושר'.
אלו פיסקאות מאוד חזקות, מאוד יפות. כששנטידווה, בדרך החיים של הבודהיסטווה, בפרק לפני כן הוא מתאר את זה מתפרץ לתודעתו במעין פיצוץ פתאומי, אבל אני תוהה אם, כפי שהשפה מאוד קישוטים וקיצונית, אני תוהה אם זו לא הגזמה, ואם זה באמת חייב לבוא באופן כ"כ פתאומי. אנשים אוהבים דברים פתאומיים, כי זה דרמטי וניכר. אבל אני תוהה אם התנועות האלו לקראת עשיית תנועה מרכזית יכולות להיות מדורגות, וזו לא חייבת להיות תנועה פתאומית, או ששניהם אפשריים. השאלה שאני רוצה להכנס אליה היא: מה מאפשר סוג כזה של חמלה? ראשית, לעלות, ושנית, להשאר שם. אז חמלה ענקית כזו, כדי שהיא תשאר, החמלה צריכה יציבות, אי-מעורערות. איפשה בחמלה צריך אי-מעורערות של החמלה. שתעמוד בפני כל סבל שהוא. כגודל היסוד, גודל החמלה. ואני רוצה להכנס לזה היום, וזו הדרך בה הברהאמויהארה הרביעי, שוויון נפש, נכנס. אז איך אפשר להפוך את החמלה לחזקה יותר ויציבה יותר?
אז, ישנן ארבע בהראמויהארות, מטא; חמלה; מודיטה – אושר, שעליו קת'רין דיברה אתמול; ושוויון נפש. ואני בטוח שקת'רין אמרה שמודיטה מתורגמת בד"כ באושר סימפתי, שמחה בשמחת אחרים. אבל זה משהו הרבה יותר רחב. אפשר לומר, שמחה רוחנית, אושר שאינו תלוי באגו. אושר שלא תלוי בזה שאני מקבל משהו, או שאתה אומר עלי משהו טוב או שאני מקבל משהו טוב. אלא אושר שמגיע מפתיחות ומהאפשרות שהחיים יגעו בנו. אז יש מודיטה, ואת האחרון, אופקה או שיוויון נפש. כשהבודהא דיבר על שיוויון נפש הוא דיבר על שיוויון נפש כלפי כל התנאים וכל הדברים. אז זה לא היה ביחס ליישויות אחרות בהכרח. אז אפשר לומר שיש שתי משמעויות. אחת – יציבות בפני כל מה שקורה, בפני כל תנאים שהם. והמשמעות ה'קטנה' יותר זה שוויון נפש בהקר של חמלה, הדרך בה שוויון נפש צריכה להיות שם כבסיס של חמלה, כדי להפוך את החמלה לבלתי מעורערת. כך שבחיינו, ובתרגולים שלנו, אנחנו נותנים חמלה ליישויות. ולעתים קרובות זה עוזר. ולפעמים אנחנו מאחלים חמלה, מודטים, פועלים, וזה לא עוזר. האדם עדיין סובל, וזה אפילו מחמיר. שם שוויון הנפש צריך להכנס. אז שאלה – איך אפשר להכניס את זה באופן עמוק לתרגול, את שוויון הנפש הזה.
אז, וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אומר את זה, אם אתם יכולים לשמוע את זה שוב… האיזון בתרגול. כשאנחנו מדברים על חמלה בתרגול, יש את ההתכוונות לסבל, ולתת לצער להדהד בלב, הפן שמקבל את הסבל. והאיזון של זה עם האנרגיה המרפאת, התרופה שמשככת ועוזרת. ולהרגיש את האנרגיה המרפאת בדרכה החוצה. היא רוחצת אותנו בדרך החוצה, והיא מזינה ושמחה. אז זה ממש מהותי. האיזון יהיה דינמי, ואנחנו יכולים לפתח את המיומנות הזו, שבה אנחנו מודעים לאיפה האיזון בכל רגע. 'האם אני יותר מידי בצד האמפתי? יותר מידי עם הצער, וצריך לעבור לצד השני ולהרגיש את ההזנה?'. יהיה צער. הלב נפתח, ויש דמעות בצער העולם, או בצערם של אלו שאנחנו מכירים. וזה אוצר יפה של מה זה להיות אנושי, לחיות במלוא האנושיות שלנו, שאנחנו נרגיש את זה, ונבכה עם זה. אבל, לאורך זמן, אם אין דאגה לאיזון הזה, לחמלה לא יהיה כוח ואפשרות להשאר לאורך זמן, והיא ממש יכולה להשאר לאורך זמן. אז במובנים מאוד ספציפיים של טכניקה כאן, אבל אם מפתחים את האיזון הזה במדיטציה, זה מתרגם את עצמו, כשאתה יושב עם מישהו, מקשיב לו, מחזיק את ידו. אתה עם מישהו, ואתה יכול לקחת את אותה מיומנות מדיטטיבית למרחב הבין אישי. זה ממש מהותי, וזה מכניס קלילות לחמלה. וזה חשוב, כי לעתים כל כך קרובות אנשים מרגישים שזה כבד מאוד. כמה ימים לתוך ריטריט ואנשים ממש מזיעים מרוב משקל, ומחכים לעבור הלאה. אז זה מביא איכות של יציבות, שאלו פקטורים של שווין נפש שמגיעים פנימה.
וגם, הסמאדהי. במובן היסודי ביותר, סמאדהי כפחות מוסחות, וזכרו, זה רצף, וזה מאוד נפוץ ששופטים 'אם יש לי את זה או לא'. אבל אי המוסחות מאוד עוזרת. פחות מוסחות פירושה יותר יציבות של תודעה. זו ממש משוואה. פחות מוסחות, יותר יציבות. והיציבות הזו מתחילה לחלחל ליישות בכל מיני אופנים. אז לא להזניח את הכוח של סמאדהי. וזה מאוד נפוץ שאנשים אומרים שהם מעדיפים לתרגל כשיש מוסחות והסמאדהי פחות טוב, כי זה יותר דומה למה שיש בחוץ, ואז זה יישאר איתי אחרי הריטריט. יש מידה של תבונה בזה, אבל אל תזלזלו בעד כמה הסמאדהי יכול להשפיע על היישות, על התאים ועל ההכרה. עם סאמדהי, הגוף רוחץ ומתעטף במשהו יציב ונוח, והפתחיות והכוח שזה מביא הופך להיות האופן בו הגוף נחווה יותר ויותר מהזמן. היינו יכולים לבלות כמה חודשים רק עם סמאדהי, וכשהו מעמיק, הוא מביא שמחה. שמחה באה באופן מאוד מלא ליישות, והשמחה הזו, המודיטה, היא גם בסיס לשוויון נפש. כשיש שמחה כזו בחיינו, יש לנו מספיק, ואנחנו פחות מעורערים ביחס לסבל שלנו ושל אחרים. אז הסמאדהי עובר מין מסע כזה, דרך שמחה ואל שוויון נפש.
כשאנחנו עושים את תרגול החמלה, זה מאוד נפוץ ונורמלי שתהיה תחושה של העצמי עושה חמלה. הנה אני, יושב והולך ומין מנפנף בכנפי ומנסה ליצור חמלה. וזה מאוד נורמלי וטבעי. העצמי עושה חמלה. ולפעמים, ואני בטוח שחלקכם טעמתם את זה במידה כזו או אחרת, כשהסמאדהי מעמיק יש פחות תחושה ש'העצמי עושה את זה'. ויש תחושה של, כמעט אי מאמץ, או מעט מאמץ, ומעט עצמי עושה, אלא איכשהו חמלה נוכחת. יש פחות עשייה. וזה יכול להיות נפוץ, אם מישהו טועם את זה לפעמים, להזניח את העשייה של החמלה, ולחשוב שזו החמלה ממש, רק כשאין עצמי שם. אבל כל הטווח הוא חשוב. וזה ממש חשוב לשמור במודעות. כל הטווח של חמלה ושל איך היא מרגישה חשוב לנו. אז לפעמים זה כן מרגיש כאילו אני כאן, מנופף בכנפי ומתנשף בנסיון להניע חמלה. מאוד העצמי הזה נותן חמלה לעצמי האחר. ממש עצמי ואחר. מאוד נחוץ ובסדר וחשוב. אז העשייה… עשייה זה פן של חמלה. חמלה רוצה להתיר סבל, ויש בזה עשייה. אז ישנם הפנים של הקבלה והחישה, אבל יש גם עשייה. אז, אתם יודעים, כשאנחנו בנוכחות ילד רעב, אנחנו לא אומרים: 'תאמרי לי הכל, אני כולי אוזן'. זה מטופש, בבירור. אתה פועל. אבל זה עדין. לפעמים כשאנחנו עושים יותר, או מרגישים שאנחנו עושים יותר, בעשייה, תחושת העצמי ניבנית בגדר 'העושה', ועם זה הקשרות לתוצאות. יותר 'עושה', יותר הקשרות לתוצאות, ועם זה, פחות שיוויון נפש בחמלה. לפני כחמש שני, אני זוכר, הייתי בריטריט של שלושה חודשים כאן, ובנקודה מסויימת חליתי באופן די רציני עם התלקחות של קרוהן, שזה משהו שקורה לי לעתים. זה משהו שלא ממש הבינו למה הוא קורה. כשאני מקבל את זה, חלק ממני מתחיל לנסות להבין, ולשחק עם הדיאטה, ולרשום לעצמי פתקים, זו פשוט האישיות שלי, אני לא יכול לעשות עם זה כלום… טוב, כנראה שאני יכול, אבל… ושמתי לב שיש שני מודים. מוד אחד היה 'אין מה לעשות, אין לאן ללכת', והייתי יכול לשבת עם אי הנוחות שם, והכאב והפחד וכל זה, ורק להחזיק את כל זה בחמלה. אי עשייה, רק להיות עם זה, לתת לזה להיות מוחזק. וזה היה מוד אחד, שהיה דרך מאוד יפה להיות עם משהו קשה. והמוד השני היה יותר של עשייה, ולנסות לדאוג לעצמי ולנסות להבין מה יביא ריפוי. שניהם נחוצים. ורק לראות, לפעמים שמתי לב שכלל שהלכתי למוד שרוצה להבין, מתוך רצון לרפא, כך התרחקתי מהחמלה והמתיקות שבזה. שתיהן נחוצות, וממש חשוב להכיר בזה, שעם חמלה זה טווח, וכל זה זה חמלה. אפילו שזה נראה כאילו מישהו מורט את שערות ראשו בנסיון להבין, זו יכולה להיות חמלה.
כמו שהזכרתי, זה יכול להיראות לאנשים מסויימים, לעתים שהחמלה נפתחת או עוברת לאזור אחר לגמרי, וזה כאילו מרחב של חמלה נפתח. חלל. ובמרחב הזה, הסבל מוחזק. כל סבל שעולה מוחזק במרחב הזה. וזה יכול להרגיש כאילו זה מרחב בנו, או מרחב רחב, בגודל היקום, אינסופי. זו תפיסה מאוד אמתית שיכולה לעלות לאנשים בזמנים שונים. מרווחות היא פן של שוויון נפש. ממש. כשיש סבל, מרחב או מרווח סביב הסבל זה צבע או פן של שוויון נפש. אז בתרגול הזה, ככל שאנחנו יכולים לעודד ולשהות במרווחות הזו, שבה כל סבל שיכול לעלות ביקום מוחזק ללא מאמץ, ואנחנו יכולים להציץ לחוויה הזו ולהזין אותה. באופן מאוד אמתי, זה משנה את כל היחסים לסבל בעצמנו, בעולם ובחיים האלה. זה נע יותר ויותר מהאני הקטן שצריך להחזיק את הסבל, לתחושה שזה מוחזק, ואתה יודע ומרגיש שזה מוחזק. ובנרחבות של ההחזקה הזו יש שיוויון נפש, עם החמלה, מעורבבת בחמלה. ולפעמים, לאנשים מסויימים, זה יכול להיות, כמעט תמיד תחושה מאוד יפה, מיסטית או אפילו דתית. תפיסות יכולות להשתנות, להפתח, ואז אנחנו יכולים, לא להחזיק בזה, אלא להזין, לעודד ולטפח את ההפתחות הזו. וזה עניין הדרגתי, אבל מאוד אפשרי, והרבה התמרה מגיעה משם. מישהי השאירה לי פתק עם שיר של רילקה שהיא מצאה. הוא מאוד יפה, ומדבר על התחושה של ההחזקה הזו כתחושה של משהו כמעט, או ממש דתי.
"כפי שממרחק העלים נופלים, נופלים כאילו הגנים הרחוקים דוהים אל השמיים, נופלים במחוות של וויתור. ואל תוך הלילה, נופל העולם הדחוס הזה, מטה, דרך הכוכבים, בבדידותו. כולנו נופלים. הנה, ידו נופלת גם, כפי שקורה לכולנו, רק הבט סביב. ועדיין, יש אחד המחזיק אותנו ברכות, כאילו בידיו אנו נופלים, לאין קץ."
אז זה מדבר באופן יפה מאוד על ההחזקה הזו, שלאנשים מסויימים לובשת צורה אישית מאוד. ובמסורת הטיבטית היחסים עם הבודהיסטווה, היחסים עם הגורו או גורו-השורש כמישהו שמחזיק, ברוחב ההכרה שלו את הסבל של התלמיד. וכך גם בנצרות המיסטית, כשהישו הקוסמי או רוחו של ישו מחזיקה את הסבל של הקיום. זה יכול להיות אישי, או לא אישי, לא חייבת להיות דמות. זו נטייה שיכולה להיות שם או לא, והיא יכולה להפתח ולהביא הרבה שוויון נפש. אפשרות אחת.
כשאנחנו מדברים על שנטידווה והרעיון של בודהיסטווה, זו שאיפה מאוד גבוהה, באופן די… מאוד גבוהה. כמעט לא מציאותית. הטעם שמגיע זה של מין אי-מציאותיות. ועדיין, יש אנשים שלוקחים את זה ממש, ומתרגל לכדי משהו אמתי עבורם. ובין אם זה מושך או דוחה אותנו, זה לא כ"כ מה שאני רוצה לדבר עליו. אלא, מה הופך את החמלה שלנו, לא משנה מה מצבה היום, להפוך לבלתי מעורערת. אנחנו צריכים לכבד: 'איפה אני', איך זה אעבורי עכשיו כשאני בסיטואציה עם מישהו סובל, מישהו שאני מכיר או לא, איפה אני, באמת, באנושיות שלי? ולפעמים, וזה ממש משהו שצריך לתת לו תשומת לב מאוד זהירה. לפעמים אנחנו מזניחים את עצמנו והצרכים; אבל לפעמים אנחנו יותר מידי זהירים, ויש מקום למתוח את הכוחות שלנו, את הגבולות שלנו, ולומר: 'לעזאזל עם עצמי והדאגה שלי לעצמי'. אולי יש לזה מקום. בהחלט יש לזה מקום, פשוט צריך לעשות את זה באופן נבון. ולמתוח את הגבולות של היכולת והנשיאה שלנו בנתינה. ואני לא בהכרח מדבר על 'לתת את חיי', מילולית, אלו יכולות להיות דרכים קטנות של שמיטה של הדאגה לעצמי. לפעמים, ובטוח נתקלתם בזה, שמשהו לא מרגיש ממש נכון בשבילכם. הגוף מעצבן, או משהו אחר, וזה יכול להיות מאוד מיומן להכניס את הרעיון: 'זה לא משנה איך אני מרגיש, אני נותן את החמלה לך'. לוותר על הדאגה לעצמי. לא כל הזמן, אבל לפעמים. וזה אזור עדין, וצריך הרבה תשומת לב זהירה.
לפעמים צריך לשאול: 'מהם הצרכים שלי?' במצב מסויים, ומהם הרצונות שלי. אני בטוח שהייתים במצב בו הייתם בידידות או מערכת יחסים עם מישהו, והם סובלים. ואולי זה נמשך זמן מה, וזה כרוני, ואנחנו בתפקיד מטפל, באופן כזה או אחר. אולי זו רק ידידות. ובידידות עם מישהו, אפילו, שמביא סבל על עצמו. ואפשר לראות את זה על ידי הבחירות שהאדם עושה. אלכוהול, סמים, אורח חיים… אפשר לראות. ואכפת לך ואתה רוצה לחיות עם חמלה שם. ואפשר, באופן מאוד מובן וטבעי, להרגיש ש בהמשכות של היחסים האלו, הצרכים שלי לא נענים. וכך, זה מאוד נפוץ כשאתה מוצא את עצמך ביחסים כאלו עם חבר, או כל סוג של יחסים, ובמיוחד זה קשה אם נראה שהאדם מביא את זה על עצמו, אם הייתם ביחסים עם מכור או משהו כזה. זה יחסים שמאוד קשה לשמור ולשמור אותם בריאים. והשאלה: 'האם אני אכפתי כלפי הצרכים שלי?' בסיטואציה הזו. 'האם אני דואג לצרכי?'. כי אם יש היסטוריה של ידידות, תהיה שם בדידות. לפעמים זה מרגיש שהאדם לא פנוי. לפעמים ממש מילולית הוא לא פנוי, ואין לו את האנרגיה להיות שם, או שהוא נעלם מהשטח. ואנחנו מרגישים שלא רואים אותנו. אנחנו לא מרגישים שיש זרם של ידידות ואהבה, לא מרגישים אהבה. אלו דברים ממש חשובים להיות מודע אליהם. 'מהם הצרכים שלי, מה קורה כאן'. ו'למה צריך לדאוג כאן'. וזה יכול להיות יותר מורכב. כי אנחנו אולי עם מישהו שסובל ואנחנו, אם אנחנו כנים, אנחנו מביטים פנימה, ואולי רואים שאנחנו רוצים שיזדקקו לנו. וזה מוזר, משהו בנו מושקע בלשמור את האדם השני סובל. וזו מילה נוראית, אבל בפסיכותרפיות מסויימות קוראים לזה 'תלות הדדית'. השקעה הדדית בזה שמישהו סובל, והשני רוצה לשמור את זה כך. אז אנחנו צריכים לשאול – האם אני רוצה, או צריך להרגיש שזקוקים לי, ואם כן מה קורה שם. האם אני רוצה שיכירו במאמצי? המאמצים של שירות. ובמובן מסויים, חלק מזה הוא פשוט אנושי. כשאנחנו נותנים, חומלים, חלק בנו רוצה שהמאמצים שלנו יוכרו. אז השאלה, או שאלה היא – האם זה אפשרי להשיג את מה שאנחנו צריכים באופן בריא? באופן בריא, כך שזה לא נכנס ליחסים באופן חסוי, בזרם תחתי כלשהו. אנחנו, בעצם, מודעים ומשיגים את מה שאנחנו צריכים באופן בריא. לא קל. בכלל לא קל. לפעמים יש סיטואציה של שירות, ואנחנו מתוסכלים, ואנחנו מרגישים סלידה מזדחלת פנימה. ואנחנו מרגישים שיפוט שמזדחל פנימה, במיוחד אם הם עושים את זה לעצמם. שוב, מטא וחמלה לעצמי. לא להזניח. אנחנו יכולים למהר לתת לאחר.
לעתים קרובות, עם זאת, אין לנו עניין של האני, וזה לא חבר או אדם קרוב איתו אנחנו עובדים. ועדיין השאלה, מה מאפשר לחמלה להיות חזקה, יציבה ועדינה. כשאני אומר 'חזקה', אני בעצם מתכוון לפתיחות ועדינות של הלב. מה מאפשר את זה? בעולם, אנחנו מביטים באחרים ורואים, אפשר לומר, שהם גורמים לסבל לעצמם ולאחרים מתוך תעתוע. לא רואים את התוצאות של מה שהם עושים, או של איך הם. וזה ברור, ואנחנו רואים את זה, וגם משום כך שוויון נפש הוא כ"כ חשוב. שוויון נפש צריך להכנס. אנחנו מדברים על 'האוייבים הקרובים', וה'אוייב הקרוב', מה שנראה כמו אבל הוא שונה, בבחינה מקרוב, האוייב הקרוב של שוויון נפש זו אדישות. פשוט, הלב סגור, קר, לא מעוניין ולא מחובר. שוויון נפש היא פתוחה, רכה, עדינה ונוכחת. לעתים קרובות אדישות יכולה ללבוש שפה רוחנית. אבל זה לא שוויון נפש. במסורות שונות יש לנו את הרעיון של 'קארמה', ואנשים מאוד בקלות מתפתים לומר: 'זו הקארמה שלהם, הם צריכים לעבור את זה'. או במערב: 'זה אלוהים מעניש אותם', או משהו. אז במקום לשאול… זה שימוש לא בוגר בקונספטים רוחניים. במקום לשאול – מהי האחריות שלי על הסבל? זו שאלה ענקית. מהי האפשרות שלי להגיב, ומהי התגובה?
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!
רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק 2 – ההתהוות המותנית של התפיסה, הריקות של כל הדברים
השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן: https://dharmaseed.org/retreats/1265/
בואו נחקור קצת. משהו לגבי טבע התפיסה. אם ניקח צעד אחורה, ונראה איך התפיסה עובדת, בחיינו. לכולנו היתה החוויה של להיות כועס במצב כזה או אחר, וכל מי שרוצה להתבגר קצת, חייב להודות שצבע צובע את התפיסה לעתים. אנחנו אפילו אומרים, באנגלית: 'לראות אדום'. המילים מרמזות על הצביעה של התפיסה, מישהו מביט על העולם והמצב דרך העדשה של כעס, והעדשה משתנה באופן הולם, השקפה עלינו, על אחרים, על המצב. ו, אולי חוויתם בריטריט, את הקיצוניות השניה, המטא הולכת היטב, ויש התרככות וחמלה, ויוצאים החוצה, והיופי. מרגישים, יש שלווה, זה כמעט להיות בעולם מלאכים, בעולם שמיימי. אולי רק לזמן קצר. זה בא, כשיש הרבה אהבה מסביב, איך התפיסה משתנה, כשיש הרבה כעס, איך התפיסה משתנה? כשאנחנו כועסים עם מישהו אחר; באופן רגיל, עולה המחשבה לשלוח אליו מטא. אבל יכול להיות מאוד מיומן, במקום לשלוח אליו, קוורא לשלוח לעצמנו. לעתים קרובות אנחנו צריכים אותה, כי אנחנו כואבים. זה יכול להיות מקום מעניין להתחיל. ועם המטא לעצמי, דברים מתחילים להתרכך. תודעה, לב , מתחילים להתרכך, כי יש מטא. העיניים מתרככות, והתפיסה גם. כי תפיסה תלוייה במצב התודעה. אז, יש לנו, אפשר לומר, רצף שבקצהו האחד זעם רצחני, ובקשה השני אהבה וטוב לב וחמלה יפיפיות. עם הפתיחות של זה. תמיד יש מידה כלשהי של אהבה או כעס כלפי מושא או דוחה ביחס אליו – מושכת ודוחה. תמיד יש מידה מסויימת של אהבה או סלידה. ואפילו עם תשומת לב, בכל רגע של הכרה יש מידה כשלהי של היאחזות ורצון לנוע לעבר, או אוורסיה. תמיד מידה מסויימת, עם אם מאוד מעודן. ישנו הרצף הזה, וכל רגע של הכרה, מזעם רצחני ועד אהבה אינסופית, כל רגע של הכרה יכול להיות ממוקם על הרצף הזה. איזו נקודה על הרצף הזה מגלה את המושא האמיתי? את האופן שבו 'דברים הם באמת?'. כשהתודעה נעה על הרצף, התפיסות משתנות. מה מגלה את המושר האמיתי? אין כזה. אנשים, תודעות, גם של חשופיות וכבשים, מאמינים באובייקטים אמיתיים. מושאים אמיתיים. אנחנו, וכאן זה נהיה ממש מעניין, אנחנו יכולים לומר: 'הכל יחסי', וזה יפה, ולפעמים תובנה נולדת שם, אבל גם אם אמרנו את זה אינטלקטואלית, אנחנו מאמינים במושא אמתי. אבל אין ממש הדבר האמתי, אין מושא שאינו תלוי בתפיסה. מישהו יכול לומר, אוקיי, אם לא מיינדפולנס, אולי שוויון נפש מגלה. וזה נשמע כמו שוויון, או משהו באמצע, ואולי זו הנקודה הניטראלית. אבל מי שמתרגל שווין נפש יראה אותו דבר. כששוויון הנפש מעמיק, מושאים משתנים. אהבה ושווין נפש, התוצאה של הנוכחות שלהם בלב ובתודעה היא, שאובייקטים פחות נוכחים בתודעה. אנחנו יכולים לראות את זה בתרגול, בישיבה בהליכה, על הכרית, כשיש כאב, מה קורה אם אנחנו עושים את זה? כשיש רגש, מה קורה כשאנחנו רוחצים אותו באהבה? ולא רק על הכרית. יש משהו שנראה ממש חשוב, או מאוד מטריד אותנו. וכשיש הרבה אהבה או שוויון נפש, זה בקושי משפיע. החשיבות לא ניראית כ"כ קריטית. או שבקושי יש לו רושם על התודעה.
יש פה המון. ברמה אחת, מה שאפשר לגלות כאן זה מה שהבודהא היה קורה לו אמצעים מיומנים לשהייה מיטיבה. אמצעים מיומנים כדי לפתח נחת בחיים, במצבים שונים. זו גישה אחת, כשיש משהו קשה, להיות בנחת עם זה. כ"כ חשוב. האם אנחנו מפתחים בחיים שלנו את המיומנויות האלו, להיות יותר ויותר בנחת. כמה זה חשוב לחיינו, והתחושה של איכות החיים והרווחה. האם אנחנו מעוניינים לפתח את האפשרות של שהייה נינוחה, אפילו כשמשהו קשה קורה, מחלה או מצב קשה. ישנה האפשרות לנחת עם זה. וגם, ישנן תובנות כאן. והן מאוד חשובות ויסודיות. הראשונה היא, שהיחסים הם החשובים. היחסים עם החוויה, עם כל מושא, שהם החשובים. לעתים קרובות, בתרגול תובנה או זן, אנחנו נותנים תשומת לב למושאים, וזה מה שאומרים לנו לעשות, אבל לפעמים אנחנו כ"כ מקובעים עם המושאים שקורים, כ"כ הרבה תשומת לב הולכת לשם, שאנחנו לא רואים מה מסביב למושא, היחסים שלנו עם המושא. לפעמים אנחנו לא מבינים מהם היחסים האלו. אם לומר את זה באופן גס, היחסים עם המושאים, דהרמות, חוויות, תופעות, היחסים הם או של שלום, או של מאבק. מנסה לאחוז או להיאבק. כשיש מטא, אהבה וחמלה וביחסים האלו, עם על מה שקורה, אהבה היא יחסים של שלום. יחסים של אהבה הם יחסים של שלום. ואנחנו יכולים לראות שכשהיחסים לא נאבקים עם מה שקשה, הסבל מתנקז מהחוויה. הסבל נעלם מהחוויה, במידה שבה אנחנו יכולים לרכך את המאבק שלנו איתו. במידה שאהבה נכנסת ליחסים, שלום נכנס, סבל מתנקז מהחוויה. וזה כ"כ חשוב. כשאנחנו נאבקים עם משהו, ואנחנו חושבים 'יש לי את הבעיה הזו, והדבר הזה בחיי, הדבר הזה בהכרה שלי הוא בעיה'. להתאמן ולראות שהוא, אינהרנטית, לא יכול להיות בעיה. הבעיה היא ריקה. אנחנו מביאים את זה דרך היחסים. כשלעצמה, כל חוויה היא ריקה מבעיה. זו רמה כ"כ חשובה, קריטית, של תובנה. ואפשר לקבל תחושה של הפוטנציאל והאחריות שזה מטיל על התודעה. עצום. זו רמה אחת, ואפשר ללכת קצת יותר עמוק.
ישנה הריקות של 'איך הם דברים'. הריקות של 'מה שיש'. ועל זה דיברנו לפני כן, ואנשים אמרו: 'אין אובייקט אמתי'. לפני זמן מה בריטריט דיברנו על מקומות בהם התודעה יכולה להפתח לתחושה של אחדות או שותפות, ולפעמים זה נפתח באופן נרחב מאוד, תחושה נרחת של אחדות. יפה מאוד. ואפילו זה ריק. זו עדיין תפיסה שמגיעה לישות דרך היחסים שלנו עם דברים. ואם אתם זוכרים את הפתק היפה שהקראתי מהמתרגלת שדיברה על המרחב העצום השחור, שמלא באהבה ומחזיק הכל, פתיחה יפיפיה, ויש הפתחות מיסטית לאנשים מסויימים. זה מגיע מתנאים, מוחזק על ידי תנאים, מוחזק על ידי דרך הראייה שלנו והיחסים שלנו עם זה. יש שורה במטא-סוטה, ואני תוהה, בד"כ לא ממש מדגישים את זה, אבל אם קוראים את המטא-סוטה באופן לא מקובע, היא מתארת את היופי של מטא ואת התרגול שלה, ואז אומרת זה שמוביל להתעוררות. ובאופן מדוייק יותר: 'על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות'… על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות, מגיעה התעוררות. בלי להחזיק בהשקפות מקובעות לגבי 'איך דברים הם', 'איך אני', 'איך המושא הוא', זו הנקודה. אי ההחזקה בהשקפות לגבי מה דבר הוא או אינו. אנחנו מדברים על דברים, חוויות. האמת שלהם היא, לא שהם קיימים או שהם לא קיימים. הם מתקיימים ביחס להשקפותינו עליהם. הלימוד הזה של ריקות נקרא 'דרך האמצע'. האמצע בין לומר שדברים קיימים ושאינם קיימים. דרך האמצע. וזה לא אומר שהם קיימים חצי מהזמן או משהו. זה מעבר לזה. לומר שדברים לא קיימים זה בבירור לא נכון, אבל לראות שהם לא קיימים בשום אופן שאינו תלוי בדרך הראייה, שאינו תלוי ביחסים איתם. אז כשאנחנו אומרים שהם לא קיימים, זה אומר שהם לא קיימים אינהרנטית, באופן בלתי תלוי, או, כמו שהטיבטים אומרים, הם לא קיימים 'מצידם שלהם'. אז, האופן בו אנחנו ניגשים לזה זה דרך הראייה, דרך תרגולי האהבה והחמלה, אנחנו מתחילים לראות את היחסים שלנו עם החוויה. ומתחילים לראות את היחסים עם דברים, זה להתחיל לראות ריקות. להתחיל לראות את היחסים זה להתחיל לראות ריקות. ולהתחיל לראות ריקות זה להתחיל לראות חופש. שם נמצא החופש הנפלא ביותר, ממש שם. אפשר לראות את זה במדיטציה, או במצבים מורכבים יותר. למשל, קחו מצב כמו ריטריט מדיטציה, מישהו בא לGH למשך שלושה שבועות, וממש רוצה לעבוד על הסמאדהי, ואז הוא נכנס לאולם, ומישהו לידך משתעל או זז, ועצבנות עולה. וכל ההשקפה על המצב והאדם – עוברת דרך הפילוטר של עצבנות. הגענו לסיטואציה עם האג'נדה של 'מה אני רוצה', וזה מעצב את ההשקפה, ומשנה את התפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה, והיופי של התרגול הוא באפשרות לשחק את זה. האם אני יכול לשנות אתההשקפה במצב כזה? האדם הוא חסר מנוחה, והאם אני יכול לראות את זה כהזגמנות ללמוד סבלנות? ואז, בכל פעם שיש הפרעה כלשהי, זו הזדמנות ללמוד סבלנות, וכל ההשקפה משתנה. או אם אתה ממש מתקדם, אז אפשר לשבת שם ולשכוח מהסמאדהי וכל זה, ולאמץ את ההשקפה: 'אני כאן בשבילך. רק בשבילך'. מה קורה? ההשקפה משתנה, והתפיסה משתנה. התפיסות של דברים שיש לנו תלויות בהשקפה, באיך אנחנו רואים.
דיברתי על פחד לפני כמה שיחות, ואני יכול להכניס אותו. וזה די מעניין כם פחד, כי זה יכול להיות די ברור. אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש ולהאמין, שיש משהו שקורה, או שאמור לקרות בעתיד, ואז יש לי פחד כלפי זה. אני מפחד מזה. ואיפשהו שם ישנה ההנחה שהדבר או הסיטואציה (מצד אחד) והפחד (מצד שני) – אלו שני דברים נפרדים. ושהם בלתי תלויים. יש מושא, כל מושא, ויש את איך אני עשוי להתייחס אליו. ואני יכול להתייחס עם פחד או שיוויון נפש, והוא עדיין מה שהוא, לא משנה איך אני אתייחס. ואנחנו מתחילים לקבל תחושה שזה לא ממש המקרה. ועם פחד, לפחות אינטלקטואלית זה די ברור. הפחד צובע את התפיסה. אתה הולך בלילה, בין הצללים, וזה נראה כמו… משהו מפלצתי. וזה לא, אלו רק הצללים, צבועים על ידי התפיסה של הפחד. פחד, ואמרתי את זה בעבר, פחד כרוך לעתים קרובות בחשיבה על העתיד. והחשיבה סביבו היא כלפי העתיד, אפילו אם זה כמה שניות קדימה, או לזמן ארוך יותר. אם אני מאמין בהווה, אם אני מאמין ברגע הווה, במצב של ההווה כמשהו שיש לו קיום עצמי ואמתי, אם אני מאמין בהווה, אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. הוא בהכרח יקרה, כמו שגלגלי העגלה עוקבים אחרי השור, אם לשאול מטאפורה של הבודהא. אם אני מאמין בקיום עצמי של ההווה יהיה פחד מהעתיד. אבל אנחנו יכולים לראות, דרך תרגולים אלה ואחרים, שהווה נעדר קיום עצמי, הוא לא עצמאי. גם העבר. אני יכול לחשוב על מערכות יחסים רומנטיות שהיו לי… ובתלות במצב הרוח: 'הם היו נפלאים, וזה היה מתוק', ובמצב רוח אחר: 'אוי ואבוי, מה חשבתי?'. או אם אני חושב על התיכון שלי, זה היה סביבה מאוד מלחיצה, והיה שם משהו מאוד אכזרי, בעצם. ולפעמים, במצב רוח אחר, היתה שם הרבה שמחה. ההווה לא בלתי תלוי, העבר לא בלתי תלוי, הם תלויים במצב המנטלי בהווה. העתיד אותו דבר. העתיד רק ייעשה הווה ועבר. הוא ריק, לא בלתי תלוי. כשאני מתחיל לראות את זה, אני לא באמת מאמין בהווה, ואז אני לא באמת מאמין בעתיד, ואז לפחד אין מדרך. אני לא יכול להאמין לפחד.
אם אני אחזור לאקסימאטי סוטה, ולרמה השלישית שהוא מתאר שם: 'אהבה אינה מבוססת על שום דבר'. ורק לחקור את זה בקצרה. זה נראה שבמסורות אחרות, במקורות נוספים… לרומי, המשורר הסופי, קראתי פעם ולא מוצא שוב. אבל הוא מדבר על אהבה ללא מושא. זו אפילו לא אהבה לכל היצורים או לכל הדברים, אלא ללא מושא. והתודעה יכולה להתחבט בזה. ונדמה לי שהוא אומר שזו האהבה הטובה ביותר. בחלק מהמסורות הטיבטיות הם מדברים על חמלה ללא מושא התייחסות. אותו דבר. וזו, נאמר, הדרך הטובה ביותר, ללא חסרונות. אז אני רק מציע את זה כאפשרות. כשמעמיקים לריקות, או כשיש הפתחות, אפשר לקבל הצצות לזה.
אני רוצה להכניס משהו שאולי כבר אמרתי, אבל אני חושב שזה הולם. אני חושב שזה חשוב, כשמקשיבים להנחיות, לשים לב לתגובות של מה שנאמר. אז לעתים אני מדבר על אהבה ללא מושא, והנחיות עמוקות מאוד, ומעניין לראות – מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את זה. חלק מהאנשים שומעים את זה, וכבים. משהו נסגר, 'לא רוצה לשמוע'. או מתחילים לחטט באף. לא רוצה לדעת. או שאנחנו ממש מתרגשים, ויש יופי בזה. אבל לפעמים מישהו חושב: 'אין ערך לאיפה שאני עכשיו, אני ממש רוצה ללכת לשם'. או חתירה אינטנסיבית יכולה להכנס לתרגול. חשוב לראות איפה זה נוחת, ורק לשים לב. יש פה טווח, וזה משתנה בזמנים שונים. אז רק לראות. הבודהא דיבר על שתי אנרגית של התודעה. טנהא, שמתרגם כצמא; הרצון הבלתי פוסק, השתוקקות. ואנרגיה אחרת: צ'אנדה. אפשר לתרגם את שתיהן כרצון, אבל צ'אנדהא היא יותר שאיפה, רצון לעשות. וזה הדלק של התרגול. אז איפה הלימוד נוחת? האם בטנהא, או צ'אנדהא? אז יש מקום לשאיפות נאצלות בתרגול שלנו. אנחנו שומעים דברים, וזה נוחת במקום טוב. וצריך קצת מודעות כדי לשים לב מה קורה. אני לא יודע מאיפה זה, אבל יש את האמירה על המבט על פסגת ההר, וגם על איפה הרגליים עכשיו, ויש שם איזון עדין.
אוקיי, אז הדעיכה הזו, אולי אני אומר על זה יותר. שדברים יכולים להיעלם קצת או לחלוטין, או לדהות, כשאנחנו מחזיקים אותם באהבה. למה? מה קורה שם? למה זה כך? אהבה או חמלה, כמו שוויון נפש, יש להן משהו משותף, ואפשר לדבר על רצף של אהבה, אבל בעומק האהבה, היא חולקת משהו עם שוויון נפש. בעומק האהבה, היא לא נאחזת. זה שונה מאוד מהתרחיש ההוליוודי של אהבה. נענו רחוק מזה. בעומקיה, טבעה אינו אוחז. כמו שוויון נפש. ואנחנו רואים, לומר שוב, ג'ון דיבר על התהוות מותנית, וודאי דיבר על החוליה של היאחזות והשתוקקות, והסבל שבא מזה. וזו חוליה אחת שזמינה מאוד להבחנה ולניסוי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד להתיר היאחזות, ולראות את הסבל נעלם. שוויון נפש ואהבה, בעומק, לא נאחזות. אין משיכה ודחיפה. ואנחנו יכולים ללכת עמוק מאוד עם ההתהוות המותנית. היאחזות גואמת לדברים להיראות באופן מסויים. והיא גם גורמת לדברים להיראות. היאחזות גורמת לעולם להיראות. זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שדברים הם שם. אבל היאחזות גורמת לעולם להופיע. חשוב לראות את זה בחוויה שלכם. ככל שיש יותר קבלה בברכה, פחות סלידה, פחות משיכה ודחיפה, ומה שאנחנו מבחינים בו זה שעולם החוויה מופיע פחות. וכשיש מעט מאוד היאחזות, הוא כמעט ולא מופיע. מתפוגג, מתפוגג, מתפוגג. ואפשר להסיק מזה, יש משהו בהיאחזות שבונה את החוויה. אני לא יודע אם אפשר להסביר את זה יותר, אבל הראייה של היא קריטית. אין שחרור בלי לראות את זה. ואם אתה רוצה ממש להפוך את התודעה: היאחזות בונה חוויה; מה בונה היאחזות? חוויה. אני לא יכול לאחוז בלי משהו לאחוז בו. התהוות מותנית, dependent CO-origination. התודעה לא יכולה להקיף ולהבין את זה. אי אפשר לארוז את זה בחבילה פשוטה ונוחה. התהוות מותנית היא מפה מושגית שהיא כמו נחש שאוכל את זנבו שלו. זו מפה מושגית שמוליכה להתפוגגות המפות הקונספטואליות. היא ממש מגניבה. לא קל להבין את זה. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את זה, וזה הדבר המדהים. וככל שרואים את זה יותר, ההשלכות הן רדיקליות לגמרי. זה הופך את כל ההבנה שלנו על הקיום על ראשו, ומבפנים החוצה. עד כדי כך הדהרמה היא רדיקלית. ולהתחיל לראות: אין 'דבר' שקיים עצמאי, אין 'דבר', אין בעיה. הבעיות שאני יוצר בחיים תלויות בזה שאתייחס לדברים כדברים נפרדים. אז אנחנו גם רואים שככל שאנחנו מרפים מהיאחזות, היאחזות מטשטשת את הראייה, אנחנו מעוותים את הראייה דרך ההיאחזות. אז, אהבה ואי היאחזות מובילות ומביאות ראייה עמוקה ובהירה יותר. מה זה אומר, במונחי דהרמה? זה אומר לראות ארעיות, ואת הריקות שאנחנו מדברים עליה עכשיו. ומתוך זה מגיע חופש, ויותר אהבה. כל הדבר מאפשר חופש ואהבה. עכשיו, זה יכול להיות שלשמוע על ריקות, זה נשמע בהתחלה ניהיליסטי, הרסני או מפחיד. אבל אם התרגול שלנו והרהור שלנו בריקות לא מוליך או פותח אהבה וחמלה, אז יש משהו מוסט באופן בו אנחנו מבינים ומתרגלים אותה. מטבעה, היא צריכה להוביל ליותר תחושת אהבה. אם לא, יש משהו שאנחנו לא מבינים, ויש חוסר איזון כלשהו. זה מוביל ליותר אהבה, פחות תחושת הפרדה, פחות גבולות, פחות ביקורת על עצמי, אחר ומצבים. פחות ניפוח או הפחתה של העצמי וכן הלאה. ובמובן מסויים דרך התרגול, כשהיא מעמיקה, אנחנו מתחילים לראות שכל הדברים הם ריקים. עצמיים. שלי, של אחרים. דברים הם ריקים. דברים 'פנימיים' ו'חיצוניים'. תודעות ריקות. מה שאנחנו קוראים לו תודעה הוא ריק, ולא קיים כדבר מה נפרד ובלתי תלוי. סבל הוא גם ריק. סבל לא קיים באופן בלתי תלוי. ואיכשהו, דרך כל זה, באופן מסתורי, לא עצמי, לא אחרים, לא סבל – ויותר אהבה וחמלה מגיעה מזה. במסתורין של הפרדוקס הזה. אני מודע, שלפעמים אנשים שומעים, ו'אני לא יודע על מה הוא מדבר', אבל זה ממש אפשרי, דרך השדרה הזו או באופנים אחרים, אנחנו יכולים לפתוח את זה באופן שיהיה לו השפעה אמתית על האופן בו אנחנו מבינים את חיינו ועל האופן בו אנחנו חיים.
לסיום. מהאקסימטי סוטה ומהתרגול שלנו, אפשר לראות שיש רצף של אהבה, וא רמות, וזו לא מילה כ"כ טובה, אבל, התודעה האנושית נעה על הרצף הזה. לפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה, ורק יושבים כאן וטוחנים את המשפטים. זורעים זרעי כוונה. ולפעמים אפילו מרגישים כועסים, ועם זאת אנחנו מנסים. והנסיון הזה, גם אם אנחנו לא מרגישים כלום או את ההיפך, זה ביטוי של אהבה. ויש רצף שם, מאהבה לעצמי ולאחר ולחתול שלי, כל הדרך עד ל'אהבה ללא אובייקט', שנשמעת כל כך עילאית, והתודעה האנושית נעה על כל הרצף הזה. כולו זמין עבורנו. ובמובן מסויים, האנושיות שלנו נמצאת בתנועה הזו. אנחנו לא תמיד יכולים להיות בעולמות העליונים, אין סיכוי. האנושיות והענווה שלנו הן בתנועה. זה חייב לנוע.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!