זהו חלקה הראשון של השיחה האחרונה שרוב נתן בריטריט: 'מטא וחמלה כדרך להתעוררות', שלימד יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק ב2008.
במסורות הדהרמה ישנו הקונספט והרעיון של הבודהיסטווה, שהיה שם מהתחלה. ולפני, משהו בין… זמן מה אחרי שהבודהא מת, הוא קיבל חשיבות די מרכזית ומשמעות קצת אחרת. ומה שזה התחיל לומר, במסורת, זה מישהו שיש לו שאיפה כפולה בשני מובנים. האחד, מישהו ששואף לחמלה עצומה, חסרת גבולות; משרת את החיים ואת הברואים. והשני, וזה לפעמים מוזנח קצת, באופן מעניין, להבין באופן מלא את הריקות של כל הדברים, כל התופעות. החמלה והתבונה, יחד, השאיפה למלא את שני הפוטנציאלים האלו מרכיבים את הבודהיסטווה. במקור המשמעות היתה – מישהו ששואף להיעשות בודהא בחיים העתידיים. אבל זה הגיע, היסטורית, למרות שהיסטוריונים חלוקים לגבי מתי ואיפה זה הופיע לראשונה במסורת, אבל זה הורגש, בקרב מתרגלים מסויימים, זמן מה אחרי מותו של הבודהא, ש: א. לא היתה הבנה מלאה של מה שהבודהא הצביע עליו, שזה החלק של הריקות. וגם, וזה ב. שהדגש על חמלה חמק, ואנשים התחילו לתרגל רק לעצמם. אז יש לידה מחדש של הדגש על החמלה וההבנה של הריקות. אז בודהיסטווה הוא מישהו שלגמרי מסור לחמלה, שחי עם חמלה בליבת סדר העדיפויות שלו. כל חייו סובבים סביב חמלה, סביב הרצון, המשאלה, לשרת אחרים. יש טקסט משנטידווה מהמאה השמינית, אני חושב. וזה המיצוי של השאיפה הזו, אז אני רוצה להביא קצת ציטוטים מזה. זה מבטא את הכמיהה, המשאלה, ההתמסרות למרכזיות של חמלה ולתנועה הזו.
'אני תרופה לעייפים ולתשושים, מי יתן ואהיה מרפא עבורם, עד שמחלה לא תופיע עוד. מי יתן ואצמית את הרעב והצמא שלהם במזון ומשקה. מי יתן ואהיה מזון ומשקה עבורם בעת מחסור. מי יתן ואהיה אוצר אינסופי לאלו הזקוקים לו, מי יתן ואהיה המשרת, ואתן להם כל שהם מבקשים, גופי, שמחתי, הטוב שלי, כעת ולתמיד, בכל מקום, אין לי עניין בכל אלו, אני זונח אותם כדי להשיג את מטרתם של כל הברואים. מי יתן ואהיה מגן לחסרי המגן, מדריך לתועים. סירה, גשר, מעבורת לאלו המבקשים את החוף שמנגד. מנורה לאלו הזקוקים לה, מיטה לאלו הזקוקים למיטה, עבד לזקוקים לעבד, לכל הברואים. מי יתן ואהיה אבן משאלות, כד שופע, לחש קסמים, תרופה מופלאה, עץ ממלא משאלות, פרה המניבה לכל הברואים. כשם שאדמה, מים, אש ואוויר עומדים לשימושם של כל הברואים בכל החלל, בדרכים רבות, מי יתן ואהיה האמצעי לקיום של כל הברואים בכל החלל, עד שהכל יעבור לניבאנה. מי יתן ועל ידי מעלותי, מי יתן והעיוור יראה, והחירש ישמע, מפחד יפסיק לרעוד, תיושב דעתו של המוטרד, והמותש יהיה שבע רצון. מי יתן והחולה יחלים, אלו הכבולים משוחררים, מי יתן והחלשים יהיו חזקים, ויאהבו האחד את השני. וככל שהאדמה והשמים נותרים, מי יתן ואשאר גם אני, לרפא את מכאובי העולם. אני לוקח על עצמי את מכאובי העולם, מי יתן ויהיה מאושר'.
אלו פיסקאות מאוד חזקות, מאוד יפות. כששנטידווה, בדרך החיים של הבודהיסטווה, בפרק לפני כן הוא מתאר את זה מתפרץ לתודעתו במעין פיצוץ פתאומי, אבל אני תוהה אם, כפי שהשפה מאוד קישוטים וקיצונית, אני תוהה אם זו לא הגזמה, ואם זה באמת חייב לבוא באופן כ"כ פתאומי. אנשים אוהבים דברים פתאומיים, כי זה דרמטי וניכר. אבל אני תוהה אם התנועות האלו לקראת עשיית תנועה מרכזית יכולות להיות מדורגות, וזו לא חייבת להיות תנועה פתאומית, או ששניהם אפשריים. השאלה שאני רוצה להכנס אליה היא: מה מאפשר סוג כזה של חמלה? ראשית, לעלות, ושנית, להשאר שם. אז חמלה ענקית כזו, כדי שהיא תשאר, החמלה צריכה יציבות, אי-מעורערות. איפשה בחמלה צריך אי-מעורערות של החמלה. שתעמוד בפני כל סבל שהוא. כגודל היסוד, גודל החמלה. ואני רוצה להכנס לזה היום, וזו הדרך בה הברהאמויהארה הרביעי, שוויון נפש, נכנס. אז איך אפשר להפוך את החמלה לחזקה יותר ויציבה יותר?
אז, ישנן ארבע בהראמויהארות, מטא; חמלה; מודיטה – אושר, שעליו קת'רין דיברה אתמול; ושוויון נפש. ואני בטוח שקת'רין אמרה שמודיטה מתורגמת בד"כ באושר סימפתי, שמחה בשמחת אחרים. אבל זה משהו הרבה יותר רחב. אפשר לומר, שמחה רוחנית, אושר שאינו תלוי באגו. אושר שלא תלוי בזה שאני מקבל משהו, או שאתה אומר עלי משהו טוב או שאני מקבל משהו טוב. אלא אושר שמגיע מפתיחות ומהאפשרות שהחיים יגעו בנו. אז יש מודיטה, ואת האחרון, אופקה או שיוויון נפש. כשהבודהא דיבר על שיוויון נפש הוא דיבר על שיוויון נפש כלפי כל התנאים וכל הדברים. אז זה לא היה ביחס ליישויות אחרות בהכרח. אז אפשר לומר שיש שתי משמעויות. אחת – יציבות בפני כל מה שקורה, בפני כל תנאים שהם. והמשמעות ה'קטנה' יותר זה שוויון נפש בהקר של חמלה, הדרך בה שוויון נפש צריכה להיות שם כבסיס של חמלה, כדי להפוך את החמלה לבלתי מעורערת. כך שבחיינו, ובתרגולים שלנו, אנחנו נותנים חמלה ליישויות. ולעתים קרובות זה עוזר. ולפעמים אנחנו מאחלים חמלה, מודטים, פועלים, וזה לא עוזר. האדם עדיין סובל, וזה אפילו מחמיר. שם שוויון הנפש צריך להכנס. אז שאלה – איך אפשר להכניס את זה באופן עמוק לתרגול, את שוויון הנפש הזה.
אז, וזו תהיה הפעם האחרונה שאני אומר את זה, אם אתם יכולים לשמוע את זה שוב… האיזון בתרגול. כשאנחנו מדברים על חמלה בתרגול, יש את ההתכוונות לסבל, ולתת לצער להדהד בלב, הפן שמקבל את הסבל. והאיזון של זה עם האנרגיה המרפאת, התרופה שמשככת ועוזרת. ולהרגיש את האנרגיה המרפאת בדרכה החוצה. היא רוחצת אותנו בדרך החוצה, והיא מזינה ושמחה. אז זה ממש מהותי. האיזון יהיה דינמי, ואנחנו יכולים לפתח את המיומנות הזו, שבה אנחנו מודעים לאיפה האיזון בכל רגע. 'האם אני יותר מידי בצד האמפתי? יותר מידי עם הצער, וצריך לעבור לצד השני ולהרגיש את ההזנה?'. יהיה צער. הלב נפתח, ויש דמעות בצער העולם, או בצערם של אלו שאנחנו מכירים. וזה אוצר יפה של מה זה להיות אנושי, לחיות במלוא האנושיות שלנו, שאנחנו נרגיש את זה, ונבכה עם זה. אבל, לאורך זמן, אם אין דאגה לאיזון הזה, לחמלה לא יהיה כוח ואפשרות להשאר לאורך זמן, והיא ממש יכולה להשאר לאורך זמן. אז במובנים מאוד ספציפיים של טכניקה כאן, אבל אם מפתחים את האיזון הזה במדיטציה, זה מתרגם את עצמו, כשאתה יושב עם מישהו, מקשיב לו, מחזיק את ידו. אתה עם מישהו, ואתה יכול לקחת את אותה מיומנות מדיטטיבית למרחב הבין אישי. זה ממש מהותי, וזה מכניס קלילות לחמלה. וזה חשוב, כי לעתים כל כך קרובות אנשים מרגישים שזה כבד מאוד. כמה ימים לתוך ריטריט ואנשים ממש מזיעים מרוב משקל, ומחכים לעבור הלאה. אז זה מביא איכות של יציבות, שאלו פקטורים של שווין נפש שמגיעים פנימה.
וגם, הסמאדהי. במובן היסודי ביותר, סמאדהי כפחות מוסחות, וזכרו, זה רצף, וזה מאוד נפוץ ששופטים 'אם יש לי את זה או לא'. אבל אי המוסחות מאוד עוזרת. פחות מוסחות פירושה יותר יציבות של תודעה. זו ממש משוואה. פחות מוסחות, יותר יציבות. והיציבות הזו מתחילה לחלחל ליישות בכל מיני אופנים. אז לא להזניח את הכוח של סמאדהי. וזה מאוד נפוץ שאנשים אומרים שהם מעדיפים לתרגל כשיש מוסחות והסמאדהי פחות טוב, כי זה יותר דומה למה שיש בחוץ, ואז זה יישאר איתי אחרי הריטריט. יש מידה של תבונה בזה, אבל אל תזלזלו בעד כמה הסמאדהי יכול להשפיע על היישות, על התאים ועל ההכרה. עם סאמדהי, הגוף רוחץ ומתעטף במשהו יציב ונוח, והפתחיות והכוח שזה מביא הופך להיות האופן בו הגוף נחווה יותר ויותר מהזמן. היינו יכולים לבלות כמה חודשים רק עם סמאדהי, וכשהו מעמיק, הוא מביא שמחה. שמחה באה באופן מאוד מלא ליישות, והשמחה הזו, המודיטה, היא גם בסיס לשוויון נפש. כשיש שמחה כזו בחיינו, יש לנו מספיק, ואנחנו פחות מעורערים ביחס לסבל שלנו ושל אחרים. אז הסמאדהי עובר מין מסע כזה, דרך שמחה ואל שוויון נפש.
כשאנחנו עושים את תרגול החמלה, זה מאוד נפוץ ונורמלי שתהיה תחושה של העצמי עושה חמלה. הנה אני, יושב והולך ומין מנפנף בכנפי ומנסה ליצור חמלה. וזה מאוד נורמלי וטבעי. העצמי עושה חמלה. ולפעמים, ואני בטוח שחלקכם טעמתם את זה במידה כזו או אחרת, כשהסמאדהי מעמיק יש פחות תחושה ש'העצמי עושה את זה'. ויש תחושה של, כמעט אי מאמץ, או מעט מאמץ, ומעט עצמי עושה, אלא איכשהו חמלה נוכחת. יש פחות עשייה. וזה יכול להיות נפוץ, אם מישהו טועם את זה לפעמים, להזניח את העשייה של החמלה, ולחשוב שזו החמלה ממש, רק כשאין עצמי שם. אבל כל הטווח הוא חשוב. וזה ממש חשוב לשמור במודעות. כל הטווח של חמלה ושל איך היא מרגישה חשוב לנו. אז לפעמים זה כן מרגיש כאילו אני כאן, מנופף בכנפי ומתנשף בנסיון להניע חמלה. מאוד העצמי הזה נותן חמלה לעצמי האחר. ממש עצמי ואחר. מאוד נחוץ ובסדר וחשוב. אז העשייה… עשייה זה פן של חמלה. חמלה רוצה להתיר סבל, ויש בזה עשייה. אז ישנם הפנים של הקבלה והחישה, אבל יש גם עשייה. אז, אתם יודעים, כשאנחנו בנוכחות ילד רעב, אנחנו לא אומרים: 'תאמרי לי הכל, אני כולי אוזן'. זה מטופש, בבירור. אתה פועל. אבל זה עדין. לפעמים כשאנחנו עושים יותר, או מרגישים שאנחנו עושים יותר, בעשייה, תחושת העצמי ניבנית בגדר 'העושה', ועם זה הקשרות לתוצאות. יותר 'עושה', יותר הקשרות לתוצאות, ועם זה, פחות שיוויון נפש בחמלה. לפני כחמש שני, אני זוכר, הייתי בריטריט של שלושה חודשים כאן, ובנקודה מסויימת חליתי באופן די רציני עם התלקחות של קרוהן, שזה משהו שקורה לי לעתים. זה משהו שלא ממש הבינו למה הוא קורה. כשאני מקבל את זה, חלק ממני מתחיל לנסות להבין, ולשחק עם הדיאטה, ולרשום לעצמי פתקים, זו פשוט האישיות שלי, אני לא יכול לעשות עם זה כלום… טוב, כנראה שאני יכול, אבל… ושמתי לב שיש שני מודים. מוד אחד היה 'אין מה לעשות, אין לאן ללכת', והייתי יכול לשבת עם אי הנוחות שם, והכאב והפחד וכל זה, ורק להחזיק את כל זה בחמלה. אי עשייה, רק להיות עם זה, לתת לזה להיות מוחזק. וזה היה מוד אחד, שהיה דרך מאוד יפה להיות עם משהו קשה. והמוד השני היה יותר של עשייה, ולנסות לדאוג לעצמי ולנסות להבין מה יביא ריפוי. שניהם נחוצים. ורק לראות, לפעמים שמתי לב שכלל שהלכתי למוד שרוצה להבין, מתוך רצון לרפא, כך התרחקתי מהחמלה והמתיקות שבזה. שתיהן נחוצות, וממש חשוב להכיר בזה, שעם חמלה זה טווח, וכל זה זה חמלה. אפילו שזה נראה כאילו מישהו מורט את שערות ראשו בנסיון להבין, זו יכולה להיות חמלה.
כמו שהזכרתי, זה יכול להיראות לאנשים מסויימים, לעתים שהחמלה נפתחת או עוברת לאזור אחר לגמרי, וזה כאילו מרחב של חמלה נפתח. חלל. ובמרחב הזה, הסבל מוחזק. כל סבל שעולה מוחזק במרחב הזה. וזה יכול להרגיש כאילו זה מרחב בנו, או מרחב רחב, בגודל היקום, אינסופי. זו תפיסה מאוד אמתית שיכולה לעלות לאנשים בזמנים שונים. מרווחות היא פן של שוויון נפש. ממש. כשיש סבל, מרחב או מרווח סביב הסבל זה צבע או פן של שוויון נפש. אז בתרגול הזה, ככל שאנחנו יכולים לעודד ולשהות במרווחות הזו, שבה כל סבל שיכול לעלות ביקום מוחזק ללא מאמץ, ואנחנו יכולים להציץ לחוויה הזו ולהזין אותה. באופן מאוד אמתי, זה משנה את כל היחסים לסבל בעצמנו, בעולם ובחיים האלה. זה נע יותר ויותר מהאני הקטן שצריך להחזיק את הסבל, לתחושה שזה מוחזק, ואתה יודע ומרגיש שזה מוחזק. ובנרחבות של ההחזקה הזו יש שיוויון נפש, עם החמלה, מעורבבת בחמלה. ולפעמים, לאנשים מסויימים, זה יכול להיות, כמעט תמיד תחושה מאוד יפה, מיסטית או אפילו דתית. תפיסות יכולות להשתנות, להפתח, ואז אנחנו יכולים, לא להחזיק בזה, אלא להזין, לעודד ולטפח את ההפתחות הזו. וזה עניין הדרגתי, אבל מאוד אפשרי, והרבה התמרה מגיעה משם. מישהי השאירה לי פתק עם שיר של רילקה שהיא מצאה. הוא מאוד יפה, ומדבר על התחושה של ההחזקה הזו כתחושה של משהו כמעט, או ממש דתי.
"כפי שממרחק העלים נופלים, נופלים כאילו הגנים הרחוקים דוהים אל השמיים, נופלים במחוות של וויתור. ואל תוך הלילה, נופל העולם הדחוס הזה, מטה, דרך הכוכבים, בבדידותו. כולנו נופלים. הנה, ידו נופלת גם, כפי שקורה לכולנו, רק הבט סביב. ועדיין, יש אחד המחזיק אותנו ברכות, כאילו בידיו אנו נופלים, לאין קץ."
אז זה מדבר באופן יפה מאוד על ההחזקה הזו, שלאנשים מסויימים לובשת צורה אישית מאוד. ובמסורת הטיבטית היחסים עם הבודהיסטווה, היחסים עם הגורו או גורו-השורש כמישהו שמחזיק, ברוחב ההכרה שלו את הסבל של התלמיד. וכך גם בנצרות המיסטית, כשהישו הקוסמי או רוחו של ישו מחזיקה את הסבל של הקיום. זה יכול להיות אישי, או לא אישי, לא חייבת להיות דמות. זו נטייה שיכולה להיות שם או לא, והיא יכולה להפתח ולהביא הרבה שוויון נפש. אפשרות אחת.
כשאנחנו מדברים על שנטידווה והרעיון של בודהיסטווה, זו שאיפה מאוד גבוהה, באופן די… מאוד גבוהה. כמעט לא מציאותית. הטעם שמגיע זה של מין אי-מציאותיות. ועדיין, יש אנשים שלוקחים את זה ממש, ומתרגל לכדי משהו אמתי עבורם. ובין אם זה מושך או דוחה אותנו, זה לא כ"כ מה שאני רוצה לדבר עליו. אלא, מה הופך את החמלה שלנו, לא משנה מה מצבה היום, להפוך לבלתי מעורערת. אנחנו צריכים לכבד: 'איפה אני', איך זה אעבורי עכשיו כשאני בסיטואציה עם מישהו סובל, מישהו שאני מכיר או לא, איפה אני, באמת, באנושיות שלי? ולפעמים, וזה ממש משהו שצריך לתת לו תשומת לב מאוד זהירה. לפעמים אנחנו מזניחים את עצמנו והצרכים; אבל לפעמים אנחנו יותר מידי זהירים, ויש מקום למתוח את הכוחות שלנו, את הגבולות שלנו, ולומר: 'לעזאזל עם עצמי והדאגה שלי לעצמי'. אולי יש לזה מקום. בהחלט יש לזה מקום, פשוט צריך לעשות את זה באופן נבון. ולמתוח את הגבולות של היכולת והנשיאה שלנו בנתינה. ואני לא בהכרח מדבר על 'לתת את חיי', מילולית, אלו יכולות להיות דרכים קטנות של שמיטה של הדאגה לעצמי. לפעמים, ובטוח נתקלתם בזה, שמשהו לא מרגיש ממש נכון בשבילכם. הגוף מעצבן, או משהו אחר, וזה יכול להיות מאוד מיומן להכניס את הרעיון: 'זה לא משנה איך אני מרגיש, אני נותן את החמלה לך'. לוותר על הדאגה לעצמי. לא כל הזמן, אבל לפעמים. וזה אזור עדין, וצריך הרבה תשומת לב זהירה.
לפעמים צריך לשאול: 'מהם הצרכים שלי?' במצב מסויים, ומהם הרצונות שלי. אני בטוח שהייתים במצב בו הייתם בידידות או מערכת יחסים עם מישהו, והם סובלים. ואולי זה נמשך זמן מה, וזה כרוני, ואנחנו בתפקיד מטפל, באופן כזה או אחר. אולי זו רק ידידות. ובידידות עם מישהו, אפילו, שמביא סבל על עצמו. ואפשר לראות את זה על ידי הבחירות שהאדם עושה. אלכוהול, סמים, אורח חיים… אפשר לראות. ואכפת לך ואתה רוצה לחיות עם חמלה שם. ואפשר, באופן מאוד מובן וטבעי, להרגיש ש בהמשכות של היחסים האלו, הצרכים שלי לא נענים. וכך, זה מאוד נפוץ כשאתה מוצא את עצמך ביחסים כאלו עם חבר, או כל סוג של יחסים, ובמיוחד זה קשה אם נראה שהאדם מביא את זה על עצמו, אם הייתם ביחסים עם מכור או משהו כזה. זה יחסים שמאוד קשה לשמור ולשמור אותם בריאים. והשאלה: 'האם אני אכפתי כלפי הצרכים שלי?' בסיטואציה הזו. 'האם אני דואג לצרכי?'. כי אם יש היסטוריה של ידידות, תהיה שם בדידות. לפעמים זה מרגיש שהאדם לא פנוי. לפעמים ממש מילולית הוא לא פנוי, ואין לו את האנרגיה להיות שם, או שהוא נעלם מהשטח. ואנחנו מרגישים שלא רואים אותנו. אנחנו לא מרגישים שיש זרם של ידידות ואהבה, לא מרגישים אהבה. אלו דברים ממש חשובים להיות מודע אליהם. 'מהם הצרכים שלי, מה קורה כאן'. ו'למה צריך לדאוג כאן'. וזה יכול להיות יותר מורכב. כי אנחנו אולי עם מישהו שסובל ואנחנו, אם אנחנו כנים, אנחנו מביטים פנימה, ואולי רואים שאנחנו רוצים שיזדקקו לנו. וזה מוזר, משהו בנו מושקע בלשמור את האדם השני סובל. וזו מילה נוראית, אבל בפסיכותרפיות מסויימות קוראים לזה 'תלות הדדית'. השקעה הדדית בזה שמישהו סובל, והשני רוצה לשמור את זה כך. אז אנחנו צריכים לשאול – האם אני רוצה, או צריך להרגיש שזקוקים לי, ואם כן מה קורה שם. האם אני רוצה שיכירו במאמצי? המאמצים של שירות. ובמובן מסויים, חלק מזה הוא פשוט אנושי. כשאנחנו נותנים, חומלים, חלק בנו רוצה שהמאמצים שלנו יוכרו. אז השאלה, או שאלה היא – האם זה אפשרי להשיג את מה שאנחנו צריכים באופן בריא? באופן בריא, כך שזה לא נכנס ליחסים באופן חסוי, בזרם תחתי כלשהו. אנחנו, בעצם, מודעים ומשיגים את מה שאנחנו צריכים באופן בריא. לא קל. בכלל לא קל. לפעמים יש סיטואציה של שירות, ואנחנו מתוסכלים, ואנחנו מרגישים סלידה מזדחלת פנימה. ואנחנו מרגישים שיפוט שמזדחל פנימה, במיוחד אם הם עושים את זה לעצמם. שוב, מטא וחמלה לעצמי. לא להזניח. אנחנו יכולים למהר לתת לאחר.
לעתים קרובות, עם זאת, אין לנו עניין של האני, וזה לא חבר או אדם קרוב איתו אנחנו עובדים. ועדיין השאלה, מה מאפשר לחמלה להיות חזקה, יציבה ועדינה. כשאני אומר 'חזקה', אני בעצם מתכוון לפתיחות ועדינות של הלב. מה מאפשר את זה? בעולם, אנחנו מביטים באחרים ורואים, אפשר לומר, שהם גורמים לסבל לעצמם ולאחרים מתוך תעתוע. לא רואים את התוצאות של מה שהם עושים, או של איך הם. וזה ברור, ואנחנו רואים את זה, וגם משום כך שוויון נפש הוא כ"כ חשוב. שוויון נפש צריך להכנס. אנחנו מדברים על 'האוייבים הקרובים', וה'אוייב הקרוב', מה שנראה כמו אבל הוא שונה, בבחינה מקרוב, האוייב הקרוב של שוויון נפש זו אדישות. פשוט, הלב סגור, קר, לא מעוניין ולא מחובר. שוויון נפש היא פתוחה, רכה, עדינה ונוכחת. לעתים קרובות אדישות יכולה ללבוש שפה רוחנית. אבל זה לא שוויון נפש. במסורות שונות יש לנו את הרעיון של 'קארמה', ואנשים מאוד בקלות מתפתים לומר: 'זו הקארמה שלהם, הם צריכים לעבור את זה'. או במערב: 'זה אלוהים מעניש אותם', או משהו. אז במקום לשאול… זה שימוש לא בוגר בקונספטים רוחניים. במקום לשאול – מהי האחריות שלי על הסבל? זו שאלה ענקית. מהי האפשרות שלי להגיב, ומהי התגובה?
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!