זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.

לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח"כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד"כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ"כ ברור: 'הבנתי'! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ'ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות 'קיים', הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על 'הפסקות', או 'הפסקות של העולם', או 'ללכת מעבר לעולם'. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: 'בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו', או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ'הוא ממש טיפש', או 'הוא אדם נורא'. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: 'איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?'. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: 'האם אני מודע לזה?' אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת'ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ"כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: 'האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו 'האצבעות שלי התעוותו' שם? 'האם זה בכלל היה אמיתי?' האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: 'כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!'. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת'ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת'ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת'ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ"כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ"כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ"כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו 'עולם', עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת'ה.

כשהבודהא דיבר את הג'אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: 'הישגים של התפיסה'. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: 'יכולות של התודעה', או 'מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם', או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג'אנות. הג'אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג'אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג'אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג'אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא 'העולם של חלל אינסופי'. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של 'שום דבר'; זה העולם של 'שום דבר', ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של 'בין תפיסה לאי תפיסה', וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של 'כלום'. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של 'תופס', תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: 'האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?' מזוקק מאוד. בגא'נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג'אנה השישית, הכל הוא 'תודעה אחת'. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג'אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג'אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג'אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג'אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג'אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג'אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג'אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב'כלום', למשל, ה'דבריות' של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג'אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ"כ אמינים, כ"כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, 'דבריות' וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת'ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג'אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג'אנה. אם ניקח את השלווה של הג'אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן: https://dharmaseed.org/retreats/1265/

בואו נחקור קצת. משהו לגבי טבע התפיסה. אם ניקח צעד אחורה, ונראה איך התפיסה עובדת, בחיינו. לכולנו היתה החוויה של להיות כועס במצב כזה או אחר, וכל מי שרוצה להתבגר קצת, חייב להודות שצבע צובע את התפיסה לעתים. אנחנו אפילו אומרים, באנגלית: 'לראות אדום'. המילים מרמזות על הצביעה של התפיסה, מישהו מביט על העולם והמצב דרך העדשה של כעס, והעדשה משתנה באופן הולם, השקפה עלינו, על אחרים, על המצב. ו, אולי חוויתם בריטריט, את הקיצוניות השניה, המטא הולכת היטב, ויש התרככות וחמלה, ויוצאים החוצה, והיופי. מרגישים, יש שלווה, זה כמעט להיות בעולם מלאכים, בעולם שמיימי. אולי רק לזמן קצר. זה בא, כשיש הרבה אהבה מסביב, איך התפיסה משתנה, כשיש הרבה כעס, איך התפיסה משתנה? כשאנחנו כועסים עם מישהו אחר; באופן רגיל, עולה המחשבה לשלוח אליו מטא. אבל יכול להיות מאוד מיומן, במקום לשלוח אליו, קוורא לשלוח לעצמנו. לעתים קרובות אנחנו צריכים אותה, כי אנחנו כואבים. זה יכול להיות מקום מעניין להתחיל. ועם המטא לעצמי, דברים מתחילים להתרכך. תודעה, לב , מתחילים להתרכך, כי יש מטא. העיניים מתרככות, והתפיסה גם. כי תפיסה תלוייה במצב התודעה. אז, יש לנו, אפשר לומר, רצף שבקצהו האחד זעם רצחני, ובקשה השני אהבה וטוב לב וחמלה יפיפיות. עם הפתיחות של זה. תמיד יש מידה כלשהי של אהבה או כעס כלפי מושא או דוחה ביחס אליו – מושכת ודוחה. תמיד יש מידה מסויימת של אהבה או סלידה. ואפילו עם תשומת לב, בכל רגע של הכרה יש מידה כשלהי של היאחזות ורצון לנוע לעבר, או אוורסיה. תמיד מידה מסויימת, עם אם מאוד מעודן. ישנו הרצף הזה, וכל רגע של הכרה, מזעם רצחני ועד אהבה אינסופית, כל רגע של הכרה יכול להיות ממוקם על הרצף הזה. איזו נקודה על הרצף הזה מגלה את המושא האמיתי? את האופן שבו 'דברים הם באמת?'. כשהתודעה נעה על הרצף, התפיסות משתנות. מה מגלה את המושר האמיתי? אין כזה. אנשים, תודעות, גם של חשופיות וכבשים, מאמינים באובייקטים אמיתיים. מושאים אמיתיים. אנחנו, וכאן זה נהיה ממש מעניין, אנחנו יכולים לומר: 'הכל יחסי', וזה יפה, ולפעמים תובנה נולדת שם, אבל גם אם אמרנו את זה אינטלקטואלית, אנחנו מאמינים במושא אמתי. אבל אין ממש הדבר האמתי, אין מושא שאינו תלוי בתפיסה. מישהו יכול לומר, אוקיי, אם לא מיינדפולנס, אולי שוויון נפש מגלה. וזה נשמע כמו שוויון, או משהו באמצע, ואולי זו הנקודה הניטראלית. אבל מי שמתרגל שווין נפש יראה אותו דבר. כששוויון הנפש מעמיק, מושאים משתנים. אהבה ושווין נפש, התוצאה של הנוכחות שלהם בלב ובתודעה היא, שאובייקטים פחות נוכחים בתודעה. אנחנו יכולים לראות את זה בתרגול, בישיבה בהליכה, על הכרית, כשיש כאב, מה קורה אם אנחנו עושים את זה? כשיש רגש, מה קורה כשאנחנו רוחצים אותו באהבה? ולא רק על הכרית. יש משהו שנראה ממש חשוב, או מאוד מטריד אותנו. וכשיש הרבה אהבה או שוויון נפש, זה בקושי משפיע. החשיבות לא ניראית כ"כ קריטית. או שבקושי יש לו רושם על התודעה.

יש פה המון. ברמה אחת, מה שאפשר לגלות כאן זה מה שהבודהא היה קורה לו אמצעים מיומנים לשהייה מיטיבה. אמצעים מיומנים כדי לפתח נחת בחיים, במצבים שונים. זו גישה אחת, כשיש משהו קשה, להיות בנחת עם זה. כ"כ חשוב. האם אנחנו מפתחים בחיים שלנו את המיומנויות האלו, להיות יותר ויותר בנחת. כמה זה חשוב לחיינו, והתחושה של איכות החיים והרווחה. האם אנחנו מעוניינים לפתח את האפשרות של שהייה נינוחה, אפילו כשמשהו קשה קורה, מחלה או מצב קשה. ישנה האפשרות לנחת עם זה. וגם, ישנן תובנות כאן. והן מאוד חשובות ויסודיות. הראשונה היא, שהיחסים הם החשובים. היחסים עם החוויה, עם כל מושא, שהם החשובים. לעתים קרובות, בתרגול תובנה או זן, אנחנו נותנים תשומת לב למושאים, וזה מה שאומרים לנו לעשות, אבל לפעמים אנחנו כ"כ מקובעים עם המושאים שקורים, כ"כ הרבה תשומת לב הולכת לשם, שאנחנו לא רואים מה מסביב למושא, היחסים שלנו עם המושא. לפעמים אנחנו לא מבינים מהם היחסים האלו. אם לומר את זה באופן גס, היחסים עם המושאים, דהרמות, חוויות, תופעות, היחסים הם או של שלום, או של מאבק. מנסה לאחוז או להיאבק. כשיש מטא, אהבה וחמלה וביחסים האלו, עם על מה שקורה, אהבה היא יחסים של שלום. יחסים של אהבה הם יחסים של שלום. ואנחנו יכולים לראות שכשהיחסים לא נאבקים עם מה שקשה, הסבל מתנקז מהחוויה. הסבל נעלם מהחוויה, במידה שבה אנחנו יכולים לרכך את המאבק שלנו איתו. במידה שאהבה נכנסת ליחסים, שלום נכנס, סבל מתנקז מהחוויה. וזה כ"כ חשוב. כשאנחנו נאבקים עם משהו, ואנחנו חושבים 'יש לי את הבעיה הזו, והדבר הזה בחיי, הדבר הזה בהכרה שלי הוא בעיה'. להתאמן ולראות שהוא, אינהרנטית, לא יכול להיות בעיה. הבעיה היא ריקה. אנחנו מביאים את זה דרך היחסים. כשלעצמה, כל חוויה היא ריקה מבעיה. זו רמה כ"כ חשובה, קריטית, של תובנה. ואפשר לקבל תחושה של הפוטנציאל והאחריות שזה מטיל על התודעה. עצום. זו רמה אחת, ואפשר ללכת קצת יותר עמוק.

ישנה הריקות של 'איך הם דברים'. הריקות של 'מה שיש'. ועל זה דיברנו לפני כן, ואנשים אמרו: 'אין אובייקט אמתי'. לפני זמן מה בריטריט דיברנו על מקומות בהם התודעה יכולה להפתח לתחושה של אחדות או שותפות, ולפעמים זה נפתח באופן נרחב מאוד, תחושה נרחת של אחדות. יפה מאוד. ואפילו זה ריק. זו עדיין תפיסה שמגיעה לישות דרך היחסים שלנו עם דברים. ואם אתם זוכרים את הפתק היפה שהקראתי מהמתרגלת שדיברה על המרחב העצום השחור, שמלא באהבה ומחזיק הכל, פתיחה יפיפיה, ויש הפתחות מיסטית לאנשים מסויימים. זה מגיע מתנאים, מוחזק על ידי תנאים, מוחזק על ידי דרך הראייה שלנו והיחסים שלנו עם זה. יש שורה במטא-סוטה, ואני תוהה, בד"כ לא ממש מדגישים את זה, אבל אם קוראים את המטא-סוטה באופן לא מקובע, היא מתארת את היופי של מטא ואת התרגול שלה, ואז אומרת זה שמוביל להתעוררות. ובאופן מדוייק יותר: 'על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות'… על ידי אי-היאחזות בהשקפות מקובעות, מגיעה התעוררות. בלי להחזיק בהשקפות מקובעות לגבי 'איך דברים הם', 'איך אני', 'איך המושא הוא', זו הנקודה. אי ההחזקה בהשקפות לגבי מה דבר הוא או אינו. אנחנו מדברים על דברים, חוויות. האמת שלהם היא, לא שהם קיימים או שהם לא קיימים. הם מתקיימים ביחס להשקפותינו עליהם. הלימוד הזה של ריקות נקרא 'דרך האמצע'. האמצע בין לומר שדברים קיימים ושאינם קיימים. דרך האמצע. וזה לא אומר שהם קיימים חצי מהזמן או משהו. זה מעבר לזה. לומר שדברים לא קיימים זה בבירור לא נכון, אבל לראות שהם לא קיימים בשום אופן שאינו תלוי בדרך הראייה, שאינו תלוי ביחסים איתם. אז כשאנחנו אומרים שהם לא קיימים, זה אומר שהם לא קיימים אינהרנטית, באופן בלתי תלוי, או, כמו שהטיבטים אומרים, הם לא קיימים 'מצידם שלהם'. אז, האופן בו אנחנו ניגשים לזה זה דרך הראייה, דרך תרגולי האהבה והחמלה, אנחנו מתחילים לראות את היחסים שלנו עם החוויה. ומתחילים לראות את היחסים עם דברים, זה להתחיל לראות ריקות. להתחיל לראות את היחסים זה להתחיל לראות ריקות. ולהתחיל לראות ריקות זה להתחיל לראות חופש. שם נמצא החופש הנפלא ביותר, ממש שם. אפשר לראות את זה במדיטציה, או במצבים מורכבים יותר. למשל, קחו מצב כמו ריטריט מדיטציה, מישהו בא לGH למשך שלושה שבועות, וממש רוצה לעבוד על הסמאדהי, ואז הוא נכנס לאולם, ומישהו לידך משתעל או זז, ועצבנות עולה. וכל ההשקפה על המצב והאדם – עוברת דרך הפילוטר של עצבנות. הגענו לסיטואציה עם האג'נדה של 'מה אני רוצה', וזה מעצב את ההשקפה, ומשנה את התפיסה. אנחנו יכולים לשחק עם זה, והיופי של התרגול הוא באפשרות לשחק את זה. האם אני יכול לשנות אתההשקפה במצב כזה? האדם הוא חסר מנוחה, והאם אני יכול לראות את זה כהזגמנות ללמוד סבלנות? ואז, בכל פעם שיש הפרעה כלשהי, זו הזדמנות ללמוד סבלנות, וכל ההשקפה משתנה. או אם אתה ממש מתקדם, אז אפשר לשבת שם ולשכוח מהסמאדהי וכל זה, ולאמץ את ההשקפה: 'אני כאן בשבילך. רק בשבילך'. מה קורה? ההשקפה משתנה, והתפיסה משתנה. התפיסות של דברים שיש לנו תלויות בהשקפה, באיך אנחנו רואים.

דיברתי על פחד לפני כמה שיחות, ואני יכול להכניס אותו. וזה די מעניין כם פחד, כי זה יכול להיות די ברור. אנחנו נוטים לחשוב, להרגיש ולהאמין, שיש משהו שקורה, או שאמור לקרות בעתיד, ואז יש לי פחד כלפי זה. אני מפחד מזה. ואיפשהו שם ישנה ההנחה שהדבר או הסיטואציה (מצד אחד) והפחד (מצד שני) – אלו שני דברים נפרדים. ושהם בלתי תלויים. יש מושא, כל מושא, ויש את איך אני עשוי להתייחס אליו. ואני יכול להתייחס עם פחד או שיוויון נפש, והוא עדיין מה שהוא, לא משנה איך אני אתייחס. ואנחנו מתחילים לקבל תחושה שזה לא ממש המקרה. ועם פחד, לפחות אינטלקטואלית זה די ברור. הפחד צובע את התפיסה. אתה הולך בלילה, בין הצללים, וזה נראה כמו… משהו מפלצתי. וזה לא, אלו רק הצללים, צבועים על ידי התפיסה של הפחד. פחד, ואמרתי את זה בעבר, פחד כרוך לעתים קרובות בחשיבה על העתיד. והחשיבה סביבו היא כלפי העתיד, אפילו אם זה כמה שניות קדימה, או לזמן ארוך יותר. אם אני מאמין בהווה, אם אני מאמין ברגע הווה, במצב של ההווה כמשהו שיש לו קיום עצמי ואמתי, אם אני מאמין בהווה, אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. הוא בהכרח יקרה, כמו שגלגלי העגלה עוקבים אחרי השור, אם לשאול מטאפורה של הבודהא. אם אני מאמין בקיום עצמי של ההווה יהיה פחד מהעתיד. אבל אנחנו יכולים לראות, דרך תרגולים אלה ואחרים, שהווה נעדר קיום עצמי, הוא לא עצמאי. גם העבר. אני יכול לחשוב על מערכות יחסים רומנטיות שהיו לי… ובתלות במצב הרוח: 'הם היו נפלאים, וזה היה מתוק', ובמצב רוח אחר: 'אוי ואבוי, מה חשבתי?'. או אם אני חושב על התיכון שלי, זה היה סביבה מאוד מלחיצה, והיה שם משהו מאוד אכזרי, בעצם. ולפעמים, במצב רוח אחר, היתה שם הרבה שמחה. ההווה לא בלתי תלוי, העבר לא בלתי תלוי, הם תלויים במצב המנטלי בהווה. העתיד אותו דבר. העתיד רק ייעשה הווה ועבר. הוא ריק, לא בלתי תלוי. כשאני מתחיל לראות את זה, אני לא באמת מאמין בהווה, ואז אני לא באמת מאמין בעתיד, ואז לפחד אין מדרך. אני לא יכול להאמין לפחד.

אם אני אחזור לאקסימאטי סוטה, ולרמה השלישית שהוא מתאר שם: 'אהבה אינה מבוססת על שום דבר'. ורק לחקור את זה בקצרה. זה נראה שבמסורות אחרות, במקורות נוספים… לרומי, המשורר הסופי, קראתי פעם ולא מוצא שוב. אבל הוא מדבר על אהבה ללא מושא. זו אפילו לא אהבה לכל היצורים או לכל הדברים, אלא ללא מושא. והתודעה יכולה להתחבט בזה. ונדמה לי שהוא אומר שזו האהבה הטובה ביותר. בחלק מהמסורות הטיבטיות הם מדברים על חמלה ללא מושא התייחסות. אותו דבר. וזו, נאמר, הדרך הטובה ביותר, ללא חסרונות. אז אני רק מציע את זה כאפשרות. כשמעמיקים לריקות, או כשיש הפתחות, אפשר לקבל הצצות לזה.

אני רוצה להכניס משהו שאולי כבר אמרתי, אבל אני חושב שזה הולם. אני חושב שזה חשוב, כשמקשיבים להנחיות, לשים לב לתגובות של מה שנאמר. אז לעתים אני מדבר על אהבה ללא מושא, והנחיות עמוקות מאוד, ומעניין לראות – מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את זה. חלק מהאנשים שומעים את זה, וכבים. משהו נסגר, 'לא רוצה לשמוע'. או מתחילים לחטט באף. לא רוצה לדעת. או שאנחנו ממש מתרגשים, ויש יופי בזה. אבל לפעמים מישהו חושב: 'אין ערך לאיפה שאני עכשיו, אני ממש רוצה ללכת לשם'. או חתירה אינטנסיבית יכולה להכנס לתרגול. חשוב לראות איפה זה נוחת, ורק לשים לב. יש פה טווח, וזה משתנה בזמנים שונים. אז רק לראות. הבודהא דיבר על שתי אנרגית של התודעה. טנהא, שמתרגם כצמא; הרצון הבלתי פוסק, השתוקקות. ואנרגיה אחרת: צ'אנדה. אפשר לתרגם את שתיהן כרצון, אבל צ'אנדהא היא יותר שאיפה, רצון לעשות. וזה הדלק של התרגול. אז איפה הלימוד נוחת? האם בטנהא, או צ'אנדהא? אז יש מקום לשאיפות נאצלות בתרגול שלנו. אנחנו שומעים דברים, וזה נוחת במקום טוב. וצריך קצת מודעות כדי לשים לב מה קורה. אני לא יודע מאיפה זה, אבל יש את האמירה על המבט על פסגת ההר, וגם על איפה הרגליים עכשיו, ויש שם איזון עדין.

אוקיי, אז הדעיכה הזו, אולי אני אומר על זה יותר. שדברים יכולים להיעלם קצת או לחלוטין, או לדהות, כשאנחנו מחזיקים אותם באהבה. למה? מה קורה שם? למה זה כך? אהבה או חמלה, כמו שוויון נפש, יש להן משהו משותף, ואפשר לדבר על רצף של אהבה, אבל בעומק האהבה, היא חולקת משהו עם שוויון נפש. בעומק האהבה, היא לא נאחזת. זה שונה מאוד מהתרחיש ההוליוודי של אהבה. נענו רחוק מזה. בעומקיה, טבעה אינו אוחז. כמו שוויון נפש. ואנחנו רואים, לומר שוב, ג'ון דיבר על התהוות מותנית, וודאי דיבר על החוליה של היאחזות והשתוקקות, והסבל שבא מזה. וזו חוליה אחת שזמינה מאוד להבחנה ולניסוי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד להתיר היאחזות, ולראות את הסבל נעלם. שוויון נפש ואהבה, בעומק, לא נאחזות. אין משיכה ודחיפה. ואנחנו יכולים ללכת עמוק מאוד עם ההתהוות המותנית. היאחזות גואמת לדברים להיראות באופן מסויים. והיא גם גורמת לדברים להיראות. היאחזות גורמת לעולם להיראות. זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי. אנחנו נוטים לחשוב שדברים הם שם. אבל היאחזות גורמת לעולם להופיע. חשוב לראות את זה בחוויה שלכם. ככל שיש יותר קבלה בברכה, פחות סלידה, פחות משיכה ודחיפה, ומה שאנחנו מבחינים בו זה שעולם החוויה מופיע פחות. וכשיש מעט מאוד היאחזות, הוא כמעט ולא מופיע. מתפוגג, מתפוגג, מתפוגג. ואפשר להסיק מזה, יש משהו בהיאחזות שבונה את החוויה. אני לא יודע אם אפשר להסביר את זה יותר, אבל הראייה של היא קריטית. אין שחרור בלי לראות את זה. ואם אתה רוצה ממש להפוך את התודעה: היאחזות בונה חוויה; מה בונה היאחזות? חוויה. אני לא יכול לאחוז בלי משהו לאחוז בו. התהוות מותנית, dependent CO-origination. התודעה לא יכולה להקיף ולהבין את זה. אי אפשר לארוז את זה בחבילה פשוטה ונוחה. התהוות מותנית היא מפה מושגית שהיא כמו נחש שאוכל את זנבו שלו. זו מפה מושגית שמוליכה להתפוגגות המפות הקונספטואליות. היא ממש מגניבה. לא קל להבין את זה. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את זה, וזה הדבר המדהים. וככל שרואים את זה יותר, ההשלכות הן רדיקליות לגמרי. זה הופך את כל ההבנה שלנו על הקיום על ראשו, ומבפנים החוצה. עד כדי כך הדהרמה היא רדיקלית. ולהתחיל לראות: אין 'דבר' שקיים עצמאי, אין 'דבר', אין בעיה. הבעיות שאני יוצר בחיים תלויות בזה שאתייחס לדברים כדברים נפרדים. אז אנחנו גם רואים שככל שאנחנו מרפים מהיאחזות, היאחזות מטשטשת את הראייה, אנחנו מעוותים את הראייה דרך ההיאחזות. אז, אהבה ואי היאחזות מובילות ומביאות ראייה עמוקה ובהירה יותר. מה זה אומר, במונחי דהרמה? זה אומר לראות ארעיות, ואת הריקות שאנחנו מדברים עליה עכשיו. ומתוך זה מגיע חופש, ויותר אהבה. כל הדבר מאפשר חופש ואהבה. עכשיו, זה יכול להיות שלשמוע על ריקות, זה נשמע בהתחלה ניהיליסטי, הרסני או מפחיד. אבל אם התרגול שלנו והרהור שלנו בריקות לא מוליך או פותח אהבה וחמלה, אז יש משהו מוסט באופן בו אנחנו מבינים ומתרגלים אותה. מטבעה, היא צריכה להוביל ליותר תחושת אהבה. אם לא, יש משהו שאנחנו לא מבינים, ויש חוסר איזון כלשהו. זה מוביל ליותר אהבה, פחות תחושת הפרדה, פחות גבולות, פחות ביקורת על עצמי, אחר ומצבים. פחות ניפוח או הפחתה של העצמי וכן הלאה. ובמובן מסויים דרך התרגול, כשהיא מעמיקה, אנחנו מתחילים לראות שכל הדברים הם ריקים. עצמיים. שלי, של אחרים. דברים הם ריקים. דברים 'פנימיים' ו'חיצוניים'. תודעות ריקות. מה שאנחנו קוראים לו תודעה הוא ריק, ולא קיים כדבר מה נפרד ובלתי תלוי. סבל הוא גם ריק. סבל לא קיים באופן בלתי תלוי. ואיכשהו, דרך כל זה, באופן מסתורי, לא עצמי, לא אחרים, לא סבל – ויותר אהבה וחמלה מגיעה מזה. במסתורין של הפרדוקס הזה. אני מודע, שלפעמים אנשים שומעים, ו'אני לא יודע על מה הוא מדבר', אבל זה ממש אפשרי, דרך השדרה הזו או באופנים אחרים, אנחנו יכולים לפתוח את זה באופן שיהיה לו השפעה אמתית על האופן בו אנחנו מבינים את חיינו ועל האופן בו אנחנו חיים.

לסיום. מהאקסימטי סוטה ומהתרגול שלנו, אפשר לראות שיש רצף של אהבה, וא רמות, וזו לא מילה כ"כ טובה, אבל, התודעה האנושית נעה על הרצף הזה. לפעמים אנחנו לא מרגישים אהבה, ורק יושבים כאן וטוחנים את המשפטים. זורעים זרעי כוונה. ולפעמים אפילו מרגישים כועסים, ועם זאת אנחנו מנסים. והנסיון הזה, גם אם אנחנו לא מרגישים כלום או את ההיפך, זה ביטוי של אהבה. ויש רצף שם, מאהבה לעצמי ולאחר ולחתול שלי, כל הדרך עד ל'אהבה ללא אובייקט', שנשמעת כל כך עילאית, והתודעה האנושית נעה על כל הרצף הזה. כולו זמין עבורנו. ובמובן מסויים, האנושיות שלנו נמצאת בתנועה הזו. אנחנו לא תמיד יכולים להיות בעולמות העליונים, אין סיכוי. האנושיות והענווה שלנו הן בתנועה. זה חייב לנוע.  

תמלל ותרגם: יהל אביגור

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הערב זו אהבה והריקות של הדברים. אבל קודם, לחזור על חלק מהמאפיינים המרכזיים של מה שעשינו עד כה. ברמה מאוד בסיסית אנחנו מטפחים מטא, טוב לב, ומטפחים חמלה. ואני לא חושב שצריך לשכנע אף אחד בברכות של זה בשלב זה של הריטריט. אז אנחנו רואים דרך הטיפוח את הברכות שבזה לעצמי ולאחרים. ואם זה עוד לא ברור איך זה מועיל לאחרים, זה מתבהר, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים. וכך, כדי חזור על האנלוגיה, אנחנו זורכים זרכים של כוונה, ומתנים מחדש את הלב והתודעה, שהם בסופו של דבר הם רשת או מערבולת של תנאים, תנאים והרגלים. ואנחנו מתנים מחדש, באיטיות, סבלנות והדרגה. ודרך זה מתמירים את הלב, את הכוונות, כך שהדרך בה אנחנו בעולם, מה שיוצא מהפה שלנו, המחשבות, כל זה מותמר בהדרגה. כמו שהבודהא אמר, טיפה אחד טיפה הדלי מתמלא. זו רמה מאוד בסיסית של מה שאנחנו עושים. פן נוסף הוא שדרך טיפוח מטא וחמלה אנחנו גם מזינים ומבססים את האקלים הכי טוב לצמיחה שלנו, רוחנית, פסיכולוגית. אני יודע, אם אני מהרהר בעבר שלי, מנסה לעתים ועובד מאוד קשה על להבין את עצמי או להתמיר משהו בי, ועדיין, לא ממש מחזיק את התהליך הזה, אותי בתהליך הזה, באקלים של טוב לב, ובקושי הייתי מודע לזה. ומה קורה? נכנס בקיר, או שיש תגובה לזה. אולי יש איזו התמרה, אבל לא באופן המלא שעשוי להיות אפשרי. אז כל צמיחה, מדיטטיבית, רוחנית, טוב לב וחמלה הן האקלים הטוב ביותר. כשהבודהא תיאר את הדרך שהוא הציב, הוא לא לימד כ"כ הרבה טכניקה וטכניקות מדיטציה. יש קצת, אבל זה לא כזה נפוץ. מה שהוא עושה שוב ושוב זה לעודד לחתור לשני דברים, לטפח שני דברים. האחד הוא הזנה מועיל. תחחושה של הגוף, הלב והתודעה – מוזנים באופן הולם. באופן הולם זה אומר שלא מובילים לנזק לנו ולאחרים. ואלו כל האיכויות האלו, טוב לב, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב ועוד ועוד. ולטפח את האיכויות האלו, שנותנות ליישות קרקע מספקת בהזנה. יש מאגר בפנים, לאט לאט. וזה חלק ממה שהוא עודד. דבר נוסף – חקירה לשם תובנה. ואלו שתי כנפיים של הדרך, הטיפוח של מה שיפה והחקירה. המטא זה חלק מההזנה המיטיבה העמוקה הזו, וככל שיש לנו יותר מזה אנחנו יותר חופשיים, פחות תלויים באחרים, בנסיבות. יש לנו מספיק. וזה לא קר או מבודד, אלא יש לנו מספיק וזה יכול להתפשט לאחרים.

חלק מההזנה המיטיבה זה סמאדהי. לי זה נראה כאילו עבר הרבה זמן מאז שדיברתי על זה, אבל קיוויותי שזה יהיה משהו שיישאר איתנו לכל הריטריט. וזה מעניין, אנחנו מגיעים לשלושה שבועות או יותר, ויש הרבה דברים שקורים בחוויה. הרבה פנים למה שאנחנו עושים. פן אחד זו שאילה – מה זו חמלה ,אם אני מביט מקרוב, במה היא שונה מרחמים? איך אני מטפח אותה? יש שאילה שקורה. ומפעם לפעם דברים עולים עבורנו. תחושות, רגשות, ואנחנו נאבקים, או משהו טעון עולה. וזה חלק מהתהליך. יש שאילה, ולעתים לתת לעצמנו להרגיש מה שצריך להיות מורגש. וגם, יש העידוד וההזנה של הסמאדהי. שזו למעשה השקטה של השאילה, והשקטה של מערבולת הרגשות, שלפעמים תובעים את המבט שלנו. כל זה צריך להתאים לתמונה של מה שאנחנו עושים. לפעמים יותר שאילה, או אפשור לדברים לבעבע, ולפעמים פשוט מפתחים סמאדהי, ונותנים לדברים לשקוט. מפתחים את המסע אל העומק, היציבות, והמעודנות. עכשיו, מה שאני רואה, ואני חוזר קצת שם, זה שרוב האנשים שאני פוגש בחוגים האלו, לא נותנים מספיק דגש, או מאמינים מספיק בחשיבות של סמאדהי כפי שאולי צריך. אנחנו לא ממש בווטחים בזה או נותנים לזה מספיק משקל. וזה בהחלט עניין כאן בשביל העומק של הפתיחות, של ההתמרה כאן. סמאדהי הוא אחד הפקטורים, רק אחד, וכל האחרים חשובים, אבל הוא אחד הפקטורים שמאפשר לאהבה ולחמלה לחדור לתאים. משהו גופני ממש שם. אבל כל הפנים חשובים, וחשוב לדעת מהי הנטייה שלי, ממה אני נמנע. אז יש הזנה מיטיבה ותובנה, ואנחנו מזינים את שתיהן בחיי התרגול. עם הזנת האיכויות שמביאות הזנה מיטיבה, סמאדהי, מטא, חמלה, חשוב מאוד לראות שזה לא לגבי שיפור עצמי. מהר מאוד המיינד המודד נכנס: 'איך אני מצליח?'. 'יש או אין לי.' 'איך אני ביחס לאחרים?'. זה לא לגבי שיפור עצמי, וכל הרעיון של עצמי לשפר מתחיל להתרופף עם תרגול, ועם זה אפשר להיות ממש מחוייבים לתהליך הזה של טיפוח והתניה מחדש, בלי עצמי במרכז של זה. מחוייבים לגמרי. ההתניה מחדש; זה נשמע דבר מכני, אבל זה חלק ממש חשוב ממה שקורה. לפני כמה ימים לימדתי יום על חמלה בלונדון, ובשאלות ותשובות מישהו פנה, ואמר: 'תנאים, תנאים, תנאים, כל תנאים האלו, האם זה לא הולך במעגלים של מה שהוא מותנה, איך התודעה יכולה ללכת לעבר מה שאינו מותנה? (הבודהא דיבר על התעוררות כהליכה לעבר הבלתי מותנה) האם אתה לא רק משחק עם התנאים?'. אני חושב שהוא הגיע ממקום אמתי וכנה. יש, ראשית, החשיבות של הרמה היחסית של להתנות מחדש את התודעה. ברמה אחת, הוא גוש, מערבולת, קערת ספגטי של הרגלים והתניות, ואנחנו יכולים להתנות מחדש, וכמות עצומה של חופש ושלווה מגיעים מזה, וזה ממש בסדר, ובעצם מהותי. וגם, יש את הזנת התנאים שמובילה לבלתי מותנה. בהעמקה שלה, בהפתחות שלה, מובילה לכיוון הבלתי מותנה, מה שלא נולד מתנאים, מה שאינו תנאי. וזה קשור, חלקית, למה שאדבר עליו. אז זו עדיין חזרה. ונקודה אחרונה. כשאנחנו עושים מטא וחמלה, והרבה מכם הרגישו את זה, בכל רמה שתהיה – תחושת העצמי מתחילה להתרכך לפעמים. העצמי, גבולות העצמי מתחילים להפתח, להיות מרווחים ופתוחים יותר, במובן מסויים. וזה מאוד מאוד חשוב, כי אנחנו מקבלים הצצה של לחיות בלי המגבלה העצמית, בלי לגדור את עצמנו, להגדיר את עצמנו ולכרוך את עצמנו כ"כ בזה. תחושה של אחדות, או טעם של הלא-עצמי, אנטה. אז אהבה וחמלה מובילות באופן טבעי לתחושת עצמי פחות כרוכה וכבולה, לעתים. ומשהו בפתיחה הזו, בהתרככות הזו, מתחיל לנער ולהעיר איזו הבנה על העצמי וטבע העצמי. ושוב, מתן אהבה וחמלה לעצמי – לא בונה את האגו, לא בונה את תחושת העצמי. וצריך לחקור את זה בחיינו בתרגול. האופן בו האגו נבנה זה דרך יחסים בעיתיים, שיפוטיים, נוקשים לעצמי. יחסים מגדירים באופן צר. תחושת עצמי בעייתית בונה את האגו. וכשיש מטא וחמלה כלפי העצמי זה מתחיל להתרכך. אז יש הקלה של תחושת העצמי, לעתים, עם התרגולים האלו.

כל זה, זה בעולם של מה אפשר לומר… האופן בו תרגולים של חמלה ומטא מובנים באופן מסורתי. אני זוכר לפני כמה שנים חייתי בארה"ב, ולידי היה מרכז מדיטציה עירוני, מרכז קיימברידג' למדיטציית תובנה. ופעמיים בשנה הם היו מפרסמים תכנית של דוברים, וריטריטים וכל זה. ולמשך כחמש שנים, בכל פעם שזה היה יוצא, היה על זה תמונה נחמדה של הבודהא, וציטוט. ולמשך חמש שנים הציטוט היה מדרשת הלוטוס, אחת הדרשות המשפיעות של המהיאנה, והוא אמר: 'ראה את כל הדברים בעינים של חמלה.' סוף ציטוט. ובד"כ הייתי סוקר את התכנית ובוחר קורסים, ומתישהו שמתי לב… שניה, זה לא אומר 'ראה את כל הישויות בעיניים של  חמלה' אלא, 'ראה את כל הדברים בעיניים של חמלה'. מה זה אומר? האם זה אומר להתייחס למיקרופון בחמלה? המיקרופון המסכן צריך לשבת פה ולשמוע אותי חופר? יש דרשת מהיאנה אחרת, האקסימאטי, לא ידועה כמו דרשת הלוטוס. ויש שם שורה שאומרת – 'בהתחלה של החיים הרוחניים, אהבה מכוונת כלפי יצורים. לאלו שיותר מתקדמים על הדרך, אהבה מבוססת על דהרמות, ולאלו שראו לעומק הריקות, או שראו את הבלתי מותנה, אהבה לא מבוססת על שום דבר'. אנחנו יכולים לשמוע משהו כזה, ולא ממש להבין מה הוא רוצה, ואני שיניתי את התרגום קצת, כי אני חש שיש מידה של אי הבנה, אבל בכל מקרה, זה דבר שקשה להבין. כמה דברים. ראשית, חמלה, במסורת של המהיאנה, זו מילה שהם משתמשים בה כדי לומר מה שאנחנו היינו קוראים לו חמלה, וגם טוב לב. כאן הם עושים אותו דבר עם אהבה. שני המונחים שם פחות מובחנים. ומה זה אומר 'דהרמה' כאן? ל'דהרמה' יש הרבה מובנים, ואחד מהם אומר: 'דברים', בבחינת חוויות או דברים במודעות. משהו שעולה במודעות הוא דהרמה. תחושת גוף, מחשבה, כוונה, מצב רוח, מצב מנטלי, רגע של סמאדהי, חמלה – כל זה דהרמות. דבר במודעות. דבר בבחינת חוויה.

אז, אוקיי, עכשיו, ברמה אחת זה לא עושה שם הגיון, אבל ראינו במדיטציה המונחית הבוקר – אנחנו יכולים, בתרגול, לכוון את הזרם הזה, כשיש זרם של אהבה וחמלה – לכוון אותו אל החוויה, מה שהיא לא תהיה, ולרחוץ את החוויה בטוב לב או חמלה, או שתיהן. אנחנו יכולים להחזיק אותו באהבה, או לתת לו להיות מוחזק במים האלו של אהבה, או, מבחינת טכניקה, אפשר להשתמש במשפטים, או רק מילה, אם זה מרגיש מועיל. אפשר להתנסות בפתיחות דלתות התפיסה לגמרי, וממש לקבל בברכה, לפתוח לחלוטין כך שזה יוכל להיות שם. אז להדגיש את האהבה; להדגיש את זה טוב הלב והחמלה והקבלה, ולא כ"כ את תשומת הלב הבהירה של ראייה מדוייקת של מה שקורה. לעתים קרובות כשמתרגלים תשומת לב, הבהירות של הראייה והדיוק מודגשים; זו גישה שונה כשאנחנו ממש מדגישים את הקבלה. ממש נשענים על הפן של הקבלה, הפן של אהבה. אז להדגיש קבלה בברכה מלאה, כל עוד זה אמתי. ממש לעשות את זה באופן כנה. אז העלייה של כל דבר ממש מתקבלת בברכה, ומוחזקת באהבה; ההשארות של כל דהרמה במודעות; וההיעלמות שלה. הכל מוחזק ושורה בטוב לב. אז יש פה, אפילו במה שאמרנו, יש כל מיני גישות שונות באופן מעודן. אחת – ממש לכוון את הכוונה הזו לעבר תופעות, וזה גם יכול להיות להחזיק, ולהרגע למרחב שרווי בטוב לב. מוד יותר רספטיבי. מכוון או רספטיבי. לפעמים, כמובן, מה שיעלה זו התנגדות או אי-רגש, או משהו. אבל יש בזה משהו, כל מה שקורה – הגישה של קבלה בברכה תמיד יכולה להתרחב קצת ולכלול את זה. 'אני שונא את זה…' ולהרחיב קצת ולקבל בברכה. אין שום דבר מחוץ לטווח של טוב הלב או החמלה הזו. כל מה שקורה יכול להיות מקובל ולהכלל. במובן מסויים, דרך פנימה יכולה להיות שכשאנחנו מביטים פנימה, וכל מה שאנחנו רואים זה זרם של חוויות; וכל מה שעולה חולף; הכל כל כך חולף, ואז דברים, תופעות, דהרמות – חלופיים, חטופים מטבעם. כשאנחנו מביטיים בהם. ובמובן מסויים אפשר לומר שמגיעה להם חמלה, הם עניים, כי הם כמעט ולא מחזיקים. אז שאלה: מה קורה לתחושות כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו רוחצים אותן באהבה, מקבלים אותן לגמרי, מחזיקים אותן כך? מה קורה לתחושות? מה קורה למצבים מנטליים?

מישהי: 'הם מתפוגגים'.

תודה! אני שמח שאמרת את זה, חששתי שאף  אחד לא יאמר כלום, אבל אז הייתי מושיב אתכם כל הלילה… מה שקורה לתחושות, מצבים מנטליים, תחושות הגוף, התפיסות של דברים – הם יכולים, וזה תרגול, ויכול להיות שזה ברור לחלקכם ולא ברור לאחרים, וזה בסדר, זו אופציה אחת במגוון האפשרי, וזה תרגול שאפשר לפתח, וחשוב לראות את זה. אבל יכול להיות שחוויות, דהרמות, חוויות, תופעות – מתרככות. הן מתרככות, החוויה מתרככת. הם מתחילים לאבד את הקצוות שלהם. מתחילים לאבד את ההגדרות. להטשטש. אפילו, כפי שג'נט אמרה, הם יכולים להתפוגג או לדהות, קצת, הרבה, או לגמרי. האם אתם מזהים את זה בחוויה שלכם, אפילו קצת?

אז, זה יכול להיות שמישהו ישמע את זה ויאמר: 'זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות מדיטציית תובנה ממש', אבל זכרו, הבודהא לא לימד מדיטציית תובנה. הוא לימד הזנה מיומנת, הזנה מועילה של היפה, ואת הרווחה שזה מביא, הבאר של הרווחה; וחקירה. וזה לא שהוא לימד טכניקה מסויימת, ורק זה ולא כך, אלא שני אלו. ומתוך זה, מתוך הטיפוח, עם החקירה, בכל צורה שהיא לוקחת – מביא חופש. ובזה הוא התעניין, וכך גם עלינו, ויהא השורש של זה אשר יהא, בין אם מטכניקה מוסדרת ובין אם לא. זה לא משנה, החופש משנה. והעקרון זהה כמעט תמיד – הזנה מיטיבה וחקירה. וכמובן, לאורך חיים של תרגול יהיו צורות שונות בזמנים שונים, כמובן. ומה שאנחנו באופן רגיל מבינים בויפאסנה – מאוד יפה, חזק ותקף לעתים. אבל בואו נחקור עוד. בתרגול מיינדפולנס, יש הנחה. בעצם הנחה גדולה מאוד, ולא מודעת, שאנחנו לא ממש… לפעמים דווקא כן אומרים את זה בגלוי. ההנחה היא שתשומת לב היא משהו ניטראלי. ההנחה היא שיש משהו שנקרא 'מיינדפולנס', שמה שהוא יכול לעשות זה לגשת לדברים, ולראות אותם בממשות החשופה שלהם. משהו שלא מפריע בשום אופן, ורואה 'דברים כפי שהם'. שזה ביטוי שחוק בדהרמה, 'דברים כפי שהם', ואם אני משחרר את הסיפור, ואת מה שאני אוהב או לא, אני אוכל להתקרב לדברים אראה את הממשות החשופה של מה שהם. או שאני אראה, אהיה בקשר עם מה שיש. ולפעמים, וזה עוד יותר בעייתי, אנחנו יכולים להציב כמטרת הדרך, כהשקפה על מטרת הדרך, שהמטרה היא להיות עם דברים כפי שהם. להיות עם מה שיש. ואלו הופכים להיות קונספטים מאוד טעונים, 'מה שיש', 'דברים כפי שהם', וזו לא יכול להית, אף פעם, מטרת הדרך. זו דרך יפה לתרגל, דרך יפה להיות, אבל לא יכולה להיות המטרה. המטרה היא הבנה עמוקה מאוד, שמביאה חופש. משהו שהולך מעבר ל'מה שיש' ולרעיונות האלו. אני אדבר על זה עוד.

תמלל ותרגם: יהל אביגור

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

ביום שבת האחרון נפגשנו בבית חנן כדי להעמיק את התרגול ואת ההבנה. אני מעלה לכאן את המדיטציות המונחות והשיחה מאותו יום. המדיטציה הראשונה מכוונת לתשומת לב ישירה ופשוטה לתחושות גופניות, ואז למגע עם ההשתנות והתנועתיות שלהם, בשלושה רוחבים של תשומת לב: במוקד צר יחסית של נשימה, בכל הגוף, ובמרחב רחב יותר. השיחה עוסקת באופן בו התודעה והלב שלנו בונים ומבנים את החוויה שלנו ואת הדחק ואי הנחת, באופן אוטומטי ולא רצוני, ומציעה אופנים בהם ניתן להתייחס לחוויה על מנת לעבוד עם התהליך הזה, למתן ולהבין אותו בדרכים שמביאות חופש. המדיטציה השלישית מיישמת את אחת הדרכים האלו, ומעודדת הפניית תשומת לב ערנית ומאפשרת לרובד התחושתי של נעימות ואי נעימות, שמלווה חוויות פיזיות ומנטליות.

את ההקלטות אפשר למצוא בקישור הזה:

https://drive.google.com/open?id=1gRlPKryg485FE9L9z3W7YMZxZZ7SVorl

נשתמע!

יהל.