שיחה מוקלטת: ההתהוות המותנית

ללימוד של הבודהא על ההתהות המותנית ישנן שתי פונקציות חשובות. הראשונה היא שימושית מאוד: לצייר מפה המורה על האופן בו התודעה יוצרת חוויות נושאות סבל, ומצביעה על שערים להתרתן. השנייה נגזרת מאותה מפה, אבל מאפשרת מבט מרחיק לכת ורדיקלי הרבה יותר. היא מאפשרת למתרגלת להיווכח כיצד חוויות קיום מופיעות ודועכות בתלות בפקטורים של ההתהוות המותנית, וכך לשמש פתח למה שרוב כינה 'חקירה פנומנולוגית רדיקלית' אל טבעו וטיבו של הקיום.

השיחה הזו היא שיחה על משמעותה הראשונה של ההתהוות המותנית, ובתוכה רמזים לאופן בו ניתן לפתוח גם את האפשרות השניה. אם השניה היא המסקרנת עבורכם/ן, ועוד לא התחלתם/ן לקרוא את 'ראייה שמשחררת', עכשיו זה הזמן (או שאפשר לחכות לקורס שיתחיל בעוד כחודש).

השיחה ניתנה בריטריט סוף שבוע מקסים ב'משיב נפש', שהסתיים אתמול.

הנה הקישור:

שיחה: ההתהוות המותנית (עם שאלות ותשובות בסוף)

הדרשה לקצ'יאנה (על השקפה נכונה)

זהו תרגום לאנגלית של הדרשה החשובה הזו מהקנון הפלי, בה הבודהא מניח בסיסים לתפיסת דרך האמצע ככזו שרואה את ההתהוות המותנית של העולם כדרך האמצע שהולכת מעבר לקיום או אי-קיום. תפיסה זו נעשתה מרכזית מאוד בבודהיזם המאוחר.

את התרגום לאנגלית של אג'אן ט'אניסארו אפשר למצוא כאן: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.htmlhttps://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.015.than.html


בשהותו בסוואטי… קצ'יאנה גוטה הנכבד ניגש אל המבורך ועם הגיעו השתחווה וישב לצד אחד. ביושבו שם אמר למבורך: "אדון, 'השקפה נכונה, השקפה נכונה", כך נאמר. באיזו מידה ישנה השקפה נכונה?

על פי רוב, קצ'יאנה, העולם נתמך על ידי קיטוב בין קיום או אי-קיום. אבל כאשר אדם רואה את מקור העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, "אי-קיום" בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו. כאשר אדם רואה את הפסקתו של העולם כפי שהוא למעשה בהבחנה נכונה, " קיום" בנוגע לעולם כבר אינו מדויק בעיניו.

על פי רוב, קצ'יאנה, עולם זה כבול להקשרויות, היאחזויות והטיות. אך אחד כגון זה אינו מתערב או נאחז בהקשרויות, ההאחזויות, ההתקבעויות של התודעה, ההטיות או האובססיות; הוא גם אינו משוכנע ב'עצמי שלו'. אין לו אי-ביטחון או ספק שרק אי-נחת, כאשר מתהווה, אך הוא שמתהווה; וסבל, כאשר חולף, אך הוא חלף. בכך, הידע שלו בלתי תלוי באחרים. במידה הזו, קצ'יאנה, קיימת השקפה נכונה.

"הכל קיים" זוהי קיצוניות אחת. "הכל אינו-קיים": זוהי השניה. נמנע משתי הקיצונויות הללו, הטתהגטה מלמד את הדהמה שבאמצע: מתעתוע כתנאי נדרש עולה פיברוק. מפיברוק כתנאי נדרש עולה ידיעה. מידיעה כתנאי נדרש עולה שם-וצורה. משם-וצורה כתנאי נדרש עולים ששת אמצעי החושים. מששת אמצעי החושים כתנאי נדרש עולה מגע. ממגע כתנאי נדרש עולה תחושה. מתחושה כתנאי נדרש עולה השתוקקות. מהשתוקקות כתנאי נדרש עולה היאחזות. מהיאחזות כתנאי נדרש עולה התהוות. מהתהוות כתנאי נדרש עולה לידה. מלידה כתנאי נדרש, הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש מתממשים. כזו היא התהוותו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.

עכשיו, עם הדעיכה וההפסקות ללא זכר של תעתוע זה ממש דועך גם הפיברוק. מדעיכת הפיברוק דועכת הידיעה. מדעיכת הידיעה דועך שם-וצורה. מדעיכת שם-וצורה דועכים ששת אמצעי החושים. מדעיכת ששת אמצעי החושים כתנאי נדרש דועך מגע. מדעיכת המגע דועכת התחושה. מדעיכת התחושה דועכת השתוקקות. מדעיכת השתוקקות דועכת ההיאחזות. מדעיכת ההיאחזות דועכת ההתהוות. מדעיכת התהוות דועכת לידה, ואז הזדקנות ומוות, צער, יגון כאב, צער וייאוש פוסקים כולם. כזו היא הפסקתו של הגוש הזה של אי-נחת וסבל.


תרגם: יהל אביגור

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק שני – לעצב את הדרך

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אני רואה שם שוב – תראו, זה משהו מאוד חשוב. זה כלי, אבל הוא מצביע על משהו אחר. על מה זה מצביע? שהתודעה בונה, במובן מסוים, מפברקת, יוצרת את מצבי התודעה, על ידי האופן בו אנחנו מתייחסים, ועל ידי האופן בו אנחנו מביטים. אם אני מבין בלי לראות ארעיות, שזה המצב הנורמלי, אני ממצק משהו, כך מסתבר, שאין לו את המוצקות שנדמה שיש לו. 'בפני עצמו', אפשר לומר, אין לו את זה. אין לו מוצקות. האם זה נשמע הגיוני? התודעה בונה את זה. התודעה מפברקת את זה, 'מסנקרת' את זה. באותו רגע, התודעה יוצרת את החוויה.

אז מה אמיתי כאן? אמרתי, יש פה יותר משנגלה במבט ראשון. עלינו להיות מאוד זהירים עם זה. הולם, ולא מנוגד. אני צריך לכבד את חיי הרגש שלי, את היופי שלהם, העושר והעומק שלהם, רגשות הם חשובים. הם אומרים לי דברים שאני צריך לשמוע, מדריכים אותי. וישנו רובד שבו הם אולי לא חשובים כפי שנדמה. דיברתי עם מישהו לפני כמה ימים… אמרתי קודם שרגשות הם חשובים, כי הם מספרים לי מה אני צריך; כשיש רגש ישנו צורך שלא נענה. האדם הזה עשה קורס בפסיכותרפיה, הכשרה בפסיכותרפיה, והוא גם מתרגל דהרמה, והקורס היה על פסיכותרפיה מבוססת-דהרמה. והוא אמר לי, בטלפון, שנראה שכל האזור של צרכים זוכה למעמד שונה באימון הפסיכותרפי מאשר באימון המדיטטיבי. והוא התעניין בזה. ואמר, שישנה סכנה בדרך המדיטטיבית – שאני אעקוף רגשות בתהליך המדיטטיבי, דרך ריכוז, או מודעות חותכת, ואני אפספס חוויה רגשית ומסרים שאולי אני צריך להרגיש ולהיות מודע אליהם. וזה אפשרי, במדיטציה. והוא גם אמר, שישנה סכנה באפיק הטיפולי, שהצרכים שאני מרגיש נותרים שם ללא שאלה. אנחנו לא שואלים לגבי הצרכים ולגבי העצמי שאליו הם מתייחסים. למעשה, אנחנו נותנים אמיתיות ומאשררים את האמיתיות של הצרכים ואת העצמי. וזה אפשרי. סכנה כאן ושם.

אז מה אני צריך? להביא את מלוא הכנות שלי, האכפתיות והאינטליגנציה. לא לקפוץ למסקנות מהר מידי. כשאני מתחיל לראות שמצבי התודעה הם נבנים, מפוברקים – זה אומר שהם למעשה גמישים. כל המרחב הזה של הקיום שלנו הוא אלסטי, כמו פלסטלינה, ולכן ישנה האפשרות, ומזל שכך, לטפח איכויות יפות של לב ותודעה. מצבי תודעה יפים.

אחד המורים שלי, אג'אן טאניסארו, אמר: "אתה משתמש בהבנה שלך לגבי פיברוק כדי לפרק מצבי תודעה בלתי מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים". וממשיך: "אנשים בד"כ לא אוהבים את הרעיון של לבנות או לפברק רגשות ומצבי תודעה, כי זה נשמע מלאכותי, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בלי להיות מודעים לזה". אני יודע שזה משהו שיכול להיות קשה לשמוע, ושישנם אנשים שמוצאים את זה קשה. אם אנחנו מסתכלים על הטקסטים בקנון, רוב ההתייחסויות של הבודהא למצבי תודעה הן לגבי טיפוח של מצבי תודעה יפים. יש הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה מאשר מ'פשוט להיות איתם'. במסורת שלנו אנחנו נוטים להדגיש את ה'להיות עם', ומסיבות טובות. מה שנובע מזה זה שכאשר ישנם מצבי תודעה קשים, אתה מוצא את הדרך לעזור להם לדעוך. מורה טיבטי בשם צ'וקי דראגפה, בטקסט על בודהיצ'יטה. 'כאשר רגשות שליליים שונים עולים, אם נותנים להם להתבטא ללא נוגדנים ראויים, האדם מתרגל למצבי התודעה האלו. אז זה יהיה מאוד קשה להפוך את התהליך ולנטוש אותם בעתיד. לפיכך, אדם שמודע למה שיש לקבל ומה לדחות, ומכיר את מה שקורה בגוף, בדיבור ובתודעה שלו, יפעיל את הנוגדן כמו נשק חד במיוחד'. (במסורת הזו יש הרבה שפה לוחמנית). באמצעות הנוגדן הזה אתה מוחץ כל רגש קשה, לקראת עלייתם, או ממש כשהום עולים.' אנחנו לא כ"כ מדברים כך, כי זה לא באמת מועיל לרוב, אבל בטקסטים זוהי השפה, לעתים קרובות. וזה טקסט על אהבה. זו לא סלידה, לא הרפלקס של רצון להפטר ממשהו, אלא עבודה מיומנת ועיצוב מתוך תבונה ואכפתיות.

ולצד זה ישנו העידוד להגביר את היפה. למה? למה ישנו עידוד חזק כל כך לטפח טוב לב, נדיבות, חמלה, שוויון נפש, וכל מצבי התודעה היפים הללו? אלו הם משאבים עמוקים מאוד. אוצרות אמיתיים בשבילנו. וגם משום שבמצבי התודעה הללו האפשרות של תובנה מוגברת מאוד, דרך הבהירות, הפתיחות, הרגישות, הנרחבות.

וזה יכול להיות קל לשמוע: 'אוקיי, אז אנחנו בונים את מצבי התודעה, החיוביים והשליליים'. ושאשמה תופיע. אבל זה לא נוגע לאשמה. מצבי תודעה, רגשות – עולים כשהתנאים שם בשביל להוליד אותם. כשהתנאים שם הם יופיעו, כשהתנאים לא שם אז לא. אין לזה שום קשר לעצמי. אני צריך לטפח ולתרגל לא מעט כדי לראות את זה, שזה בכלל לא קשור לעצמי. ללכת בדרך של טיפוח מה שיפה, בלי שום תחושה של ביקורת עצמית או שיפוט בתוך זה. אלו רק תנאים, שאני מעצב. שום דבר לגבי העצמי והשיפוט העצמי. לעתים קרובות, בגלל השיפוט העצמי, אנשים זונחים את האפיק של טיפוח. כשאני נכנס יותר לעומק כחלק מחייי הדהרמה שלי, ואני מתחיל לטפח ולעצב, אני רואה יותר ויותר איך דברים מתעצבים ונבנים בפנים, כי אני עובד ממש עם תהליך הבנייה. שם, אני גם רואה איך הדברים הקשים יותר נבנים. ואני גם רואה, בגלל הטווח שנוצר שם כשיש הרבה מטא, חדווה או שיוויון נפש, זה מאוד ברור איך התפיסה מתעצבת, כי אני נע על טווח הרבה יותר רחב. כמעט כל מי שהולך בדרך הזו מדווח, בשלב כזה או אחר, שהוא מתחיל לראות 'אולי היתה לי נטייה להאמין או להניח שהרגשות הקשים, השליליים או המכאיבים הם אמיתיים יותר. אנחנו מאמין להם יותר. לא כולם, אבל זה מאוד נפוץ. והשאלה היא למה. למה אני מאמין שדיכאון, פחד, כעס, או כל מה שמרגיש קשה הוא אמתי יותר, איכשהו? האם אני יכול לחקור את זה? רגשות נבנים, אז איזה מהם יותר בנויים? אולי לא קל לשמוע, ולא קל לחקור, אל זה שם, כמשהו שצריך את תשומת הלב שלנו.

אז יש לי את האפשרות הזו 'רק להיות' עם רגשות שעולים, ורק להיות. חלק יפה וחשוב של הדרך. אבל אפילו הרעיון הזה שאני 'רק עם' עשוי להיות לא כ"כ מדוייק, כי עשויה להיות לי נטייה, בתוך התערובת והתדרים השונים של החוויה הפנימית, עשויה להיות לי נטייה להתכוונן למה שיותר קשה ולראות את זה באופן ברור יותר בחוויה. ואז אני יותר מתכוונן לקשה. אבל נאמר, לצורך העניין, שיש משהו כמו 'פשוט להיות עם'. יכול להיות שב'פשוט להיות עם' נוצר קשר עם רגשות עמוקים יותר, ויש תחושה של משהו משתחרר. ואולי זכרונות עולים וכל זה. וזה חלק חשוב מריפוי. אבל עדיין, אם לא נכנסתי לעניין של בנייה של רגשות, לא הבנתי את חיי הרגש, ולא הבנתי את האנושיות שלי. יש רפוי ב'להיות עם' ובלהחזיק. אבל אם אני לא מבין לעומק את העניין הזה של הבנייה, וגם, וגם וגם הולך בדרך של לבנות אושר, לבנות שלווה, ואני מדבר על חיי דהרמה מאוד מלאים, לא בהכרח ריטריט אחד, או אפילו כמה שנים, אז ללמוד לבנות מה שיפה, וכל זה יוצר את השלמות של הריפוי.

לפעמים, בנוגע ליצירה של מה שהוא יפה, יש אנשים שזה לא ממש מעניין אותם. 'שמעתי על טיפוח של מטא, ושמעתי על סמאדהי וג'אנה, ועל שלווה, וזה לא ממש מעניין אותי לעשות את זה'. למה לא? כמובן, זה עניין של בחירה של כ"א, אבל זו שאלה חשובה – למה לא? זו שאלה מעניינת עבורי. לעתים קרובות זה יושב על הרבה הנחות לגבי המציאות ולגבי הלב. ולמה להגביל את הטווח שלי כאדם? יש לנו, כאנשים, טווח כל כך רחב של חיים רגשיים, של אפשרויות של התודעה למה שאני ארצה להגביל את זה? אז ההבנה הזו של הפיברוק הולכת מאוד עמוק, אל תוך השאלה של המציאותיות של העצמי וכן הלאה. ובלי להבין את כל זה, או כאשר אני מבין את כל זה – כל היחסים עם החיים הרגשיים נעשים שונים לגמרי, מתהפכים לגמרי. ובסופו של דבר, ואולי ניקח את זה בקלות עכשיו, אבל בסופו של עניין, זה אפשרי לפעמים שישנה תחושת קסם. אפשר לחוש את הקסם, ישנו פלא בגמישות של כל זה. הגמישות היא עובדה, בין אם אני רוצה בה או לא, ויש קסם בזה, ואנחנו מתחילים להשתמש בקסם הזה. ואני יוצר ומעצב את מצבי התודעה ואת חיי הרגש, ותוך כך מעצב את חיי, את המציאות שלי, את העולם שלי והתפיסות שלי. זה כאילו ישנה תחושה, לפעמים, כשאנחנו משחקים עם זה, יש תחושה – זה כאילו אני פורס את הדרך, ומפזר איזו אנרגיה קסומה ומעצב אותה לפני. ומה שנוצר שם, באופן הזה, הופך להיות הדרך שלי. זה כאילו אני יוצר הולוגרמות של סוסים פלאיים, ורוכב עליהם. ויש משהו מאוד יפה באפשרות שמוצעת כאן. אנחנו רוקחים משהו כאן; אנחנו תמיד מכשפים משהו, ואני מתחיל להשתמש בזה בצורה יפה.

ניקח צעד החוצה שניה – ולאן אנחנו מכוונים עם כל זה, לאן אני מכוון מבחינת רגשות ומצבי תודעה בחיים של תרגול? ואני חושב על חיים שלמים של תרגול. ובכן, אני הייתי אומר שאני מכוון ליותר ויותר אפשרות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש שלי. החירות להחזיק ולהיות עם חיי הרגש. ולהיות עם זה באופן מרפא ובריא. להיות עם הרגשות – הקשים, וגם היפים. ולעתים קרובות מאוד אנשים מדווחים, כשהם מטפחים דרך תרגול – ישנו פחד, כשנעים לאזורים של פתיחות, וטוב לב ופגיעות של הלב ופתיחות, או לכיוון מצבים של שקט ואושר. אלו אזורים שלא חווינו, אז ללמוד להיות עם זה, להחזיק את זה, לחזק את האפשרות הזו. וגם, ולא דיברתי על זה בכלל בשיחה, אבל אני אמר בכל זאת – שחלק מההעמקה בדרך כרוכה בהשקטת החיים הרגשיים. כל הדבר הזה דועך ומשתתק, ואיך זה להרגיש בנוח עם זה, עם ההיעדר, המרווחות והיציבות שיכולות להיות שם בהיעדר הרגש, והיופי והאוצר שבזה, והחיים שבזה, משום שזה לא מת. אני רוצה, הייתי מקווה, להגביר את היכולת שלנו, ולהגביר את היכולת של הלב עוד ועוד. כי, עם ההעמקה של התרגול, אנחנו נעשים יותר ויותר פתוחים. הלב, ככלי חישה, נעשה יותר ויותר רספטיבי, ולפעמים אלו לא רק הרגשות שלי שאני חש. לפעמים אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר רספטיביים לרגשות, לסבל של העולם, למשל, סבל של עולם, ואני יותר פתוח ורספטיבי לזה. ועם זה, אבל על כדור הארץ, על העולם. אתה שומע על עוד דליפה של נפט, ועל אי לקיחת אחריות על הדליפות האלו, ואתה שומע על הכחדות מינים. דברים, בתקווה, נפתחים עוד ועוד, ויש יותר ויותר יכולת להחזיק את כל זה, לשאת את כל זה. ואנחנו מעוניינים, כמתרגלים, אני מקווה שאנחנו, נוכל להחזיק את כל זה. להחזיק הכל ללא פחד, ייאוש, בלי שזה ישתק או ימעך אותנו, או יוביל אותנו לציניות. זה חלק מהמסע שהלב עובר עם כל זה. אז זה נראה לי שאנחנו ממש צריכים את זה בימים אלו, אנחנו ממש צריכים את זה כדי להיות בעולם. אז זה חלק מזה – להגדיל את האפשרות הזו. וגם להבין יותר ויותר את הדינמיקה הזו של עיצוב ובנייה, ולבנות ולעצב דברים יפים, וזה מוליד אהבה, אושר, שלווה. למה? משום שזה משאב עמוק, עצום, עבורנו כאנשים, ומשאב של חמלה. ככל שינם שלווה ואושר, כך יש חמלה. וגם, זה מקור לתובנה. אז אני מגביר את היכולת, אני לומד לעצב, ואני גם מעוניין להבין את הקסם הזה של התודעה, הפיברוק, העיצוב הזה שקורה. ממש להבין את זה לעומק, כי להבין את זה לעומק זה ממש חלק מלהבין ריקות. ולהבין ריקות זה הדבר העמוק ביותר שמוביל לחופש.

אני יודע שזו שיחה ארוכה, ואני שואל – האם אפשר להחזיק את כל זה יחד, במקום שיהיה מנוגד? להחזיק, להיות עם, והעניין הזה של פיברוק – מכיל האחד את השני, עם גמישות. אני גמיש בהשקפה ובגישה. ואם לא, שמעתי משפט יפה לפני כמה ימים, מהמסורת הסופית, אני חושב, אם אני מתמקד באחד בלבד – "הזהר", הם אומרים, "הזהר שמא התרופה שלך תהפוך לקללתך". אם אני בוחר רק אחד מאלו כאפיק בתרגול זה יהיה מוטה ויהפוך לקללה. אם אני רק מעצב, רק מפתח, אני עשוי לפספס את המסר הפנימי, ואולי אני מתנתק ממשהו. ואם אני רק 'עם' אז יכול להיות שאני נותן לרשות שלי מעמד כמשהו אמתי, במובן שהם לא, ומחמיץ את כל העניין של קסם ופיברוק. אז הזהרו, זה מאוד קל בתרגולים האלו ובתרגולים דומים, באופן מודע או שלא, להציב את קו הסיום ב'רק להרגיש את הרגשות שלי', או רק להרגיש אותם ולחלוק אותם. ויש בזה הרבה יופי, בלהרגיש ולחלוק, אבל אני אם מצייר שם את קו הסיום אז זה לא מלא ועמוק מספיק. כי אני צריך לשאול – מה כל זה משרת? אם אני מעוניין בריפוי של העולם, ואני רוצה להיות כוח בשירות הריפוי של העולם, אז התרגול המדיטטיבי שלי צריך לאפשר אומץ, לאפשר כוח פנימי. איכויות כאלו. זה לאו דווקא יבוא מ'פשוט להיות עם' שוב ושוב. אז אני לא יודע, אני מודע לזה שכיסיתי הרבה שם. האם זה נשמע כמו משהו מ"סדר גבוה"? זה אכן סדר גבוה. זה ענק, עצום, קולוסאלי, אבל גם אפשרי. זה יפה ומדהים וגם אפשרי. אין שום דבר ממה שאמרתי שאינו אפשרי. שום דבר בכלל. זה אפשרי לנו כמתרגלים וכאנשים, וזה גם יפה מאוד. אז שלושת הפנים הללו – כל אחד בפני עצמו הוא יפה, והכוליות של שלושתם יפה עוד יותר. אז אנחנו מדברים על משהו אפשרי ויפה. ומה עוד, איזה דבר אחר היית רוצה לעשות בחייך, עם חיי הרגש שלך? זוהי דרך לחופש.

אז בואו נשב בדממה לכמה דקות.


תרגם: יהל אביגור

Photo by cihat u00f6zsaray on Pexels.com

מודעות והתעוררות: הקלטות ממפגש קורס למתרגלים מתקדמים

במפגש החמישי של הקורס 'מודעות רחבה וראייה משחררת' – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

רוב ברבאה: רגשות וחופש: חלק ראשון – התרת כבלים

זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom


אחד ממורי העיר פעם: 'הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו'. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ'יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ'יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ'יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.

אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?

מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: 'התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה'. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ"כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.

ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו 'אני'. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.

אז מה לעשות עם כל זה?

ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.

המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל 'איפה בגוף?' רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.

אתמול קת'רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.

יש אנשים שזה לא ה'פורטה' שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?

מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.

יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, 'מבפנים', אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.

לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: 'זו רק שלווה', או 'זה רק כעס', או ' זה רק תיעוב עצמי'. ואנחנו יכולים לומר 'זה רק זה', ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: 'איך זה ממש מרגיש', מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: 'אני לא יכול להיות עם זה' כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.

אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.

לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה 'עניינים' שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה 'קורה', ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.

אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.

דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: 'האם תשומת הלב שלי מועילה'. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: 'האם האופן בו אני שם לב עוזרת?'. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.

לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: 'האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?' אנחנו מדברים כ"כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.

לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני.  ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של 'פחד', והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.

במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על 'להיות עם', להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה'להיות עם', 'להיות במגע', להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.

אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: 'זה חסר תקווה', 'אני חסר תקווה'. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.

יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: 'זה נורא, זה בלתי נסבל'. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה  המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ'ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.

אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של 'להיות עם', אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.

כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.

יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? 'זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש'. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. 'זה אומר את זה עלי'. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: 'זה לא אמור להיות כך'. 'אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט'. 'אדם כמותי לא אמור להרגיש כך'. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: 'יש עוד המון מזה בפנים'. 'ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו'. איך אתה יודע? או, 'זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר'. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.

ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.

ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: 'האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?'. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.

אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: 'פחד', 'כעס', ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי –  יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.

בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.

ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.

ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: 'לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון', ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.


תרגם: יהל אביגור

Photo by zydeaosika on Pexels.com

תרגם: יהל אביגור

הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם 'מודעות רחבה וראייה משחררת' שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת 'שיטת הדוקהה הראשונה'. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

יהל אביגור

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת'ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: 'האם אני מרמה'? אני לא 'עם מה שיש'. והרעיון הזה של 'להיות עם הדבר כפי שהם' הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: 'דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים'. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו 'התהוות מותנית'. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר 'לא קיים מצד עצמו'. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: 'וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה'. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: 'אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… 'אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב', או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת'ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים 'אני ממש עושה משהו אחר עכשיו'. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת'ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר 'להיות עם מה שיש', למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת'ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת'ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ'לא אני ולא שלי'. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: 'הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול'. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו'זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל'. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: 'אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג'נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: 'התודעה כאן, מקבלת את החוויה'. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש'ישבה על הגדר' של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: 'זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה', או לומר, בקיצור: 'אתה ריק, אתה ריק'. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג'אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: 'זו רק תפיסה, זו רק תפיסה', אפילו תפיסה של 'כלום' או 'אין דבר' היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג'אנה השמינית). סמאת'ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת'ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת'ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג'אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל'לא תפיסה ולא-לא תפיסה', ועוד יותר עד כדי: 'כל הצורות המפוברקות מושקטות'. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו 'ההפסקות של התפיסה', ואומר: 'מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ'מודעות ללא מושא', המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של 'כלום'. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג'אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג'אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של 'עכשיו'. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת'ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם 'שם' המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: 'אני רק קיים', ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על 'ריקות' בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת'ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על 'הבלתי מפוברק' על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו'למה שמישהו ירצה את זה בכלל?'. העניין בסמאת'ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש'הםם, זה נחמד לא לפברק קצת', ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל'עכשיו', מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: 'האם סמאת'ה היא בריחה?'. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת'ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת'ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; 'צייד לשלל בלתי נראה'. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח"כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד"כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ"כ ברור: 'הבנתי'! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ'ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות 'קיים', הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על 'הפסקות', או 'הפסקות של העולם', או 'ללכת מעבר לעולם'. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: 'בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו', או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ'הוא ממש טיפש', או 'הוא אדם נורא'. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: 'איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?'. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: 'האם אני מודע לזה?' אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת'ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ"כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: 'האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו 'האצבעות שלי התעוותו' שם? 'האם זה בכלל היה אמיתי?' האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: 'כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!'. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת'ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת'ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת'ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ"כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ"כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ"כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו 'עולם', עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת'ה.

כשהבודהא דיבר את הג'אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: 'הישגים של התפיסה'. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: 'יכולות של התודעה', או 'מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם', או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג'אנות. הג'אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג'אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג'אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג'אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא 'העולם של חלל אינסופי'. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של 'שום דבר'; זה העולם של 'שום דבר', ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של 'בין תפיסה לאי תפיסה', וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של 'כלום'. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של 'תופס', תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: 'האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?' מזוקק מאוד. בגא'נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג'אנה השישית, הכל הוא 'תודעה אחת'. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג'אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג'אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג'אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג'אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג'אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג'אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג'אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב'כלום', למשל, ה'דבריות' של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג'אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ"כ אמינים, כ"כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, 'דבריות' וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת'ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג'אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג'אנה. אם ניקח את השלווה של הג'אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!