תנועת הנפש של ויתור: דרך לחירות

תנועת הנפש של ויתור, פרישות, שחרור או הפרדות היא פן יסודי ומרכזי ביותר בדרך התרגול הבודהיסטית, ובדרכים רוחניות ודתיות נוספות. במאמר זה אנסה להאיר ולאפיין את התנועה הזו, את התועלת שבה, ואת האופנים בהם ניתן לתרגל אותה.

מתוך הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, שבקנון הפלי:

"נזירים, זאת אמת האצילים בדבר האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל (דוקהא): "לידה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; זקנה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; חולי הוא…; מוות…; איחוד עם הלא נעים…; היפרדות מהנעים…; חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות הם אי נחת, חוסר סיפוק וסבל"

נזירים, זאת האמת האצילים בדבר מקור האי-נחת חוסר הסיפוק והסבל: הצמא שמוביל לקיום נוסף כרוך בהשתוקקות, בהנאה ובהתענגות כאן ושם. במילים אחרות, זו השתוקקות להנאות החושים השתוקקות לקיום והשתוקקות לאי-קיום.

נזירים זאת אמת האצילים בדבר הפסקת האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל: אי היאחזות, שחרור, ויתור, נטישה, הפסקה ודעיכה מוחלטת של אותו צמא". (ארבל, קרן (תרגמה) :דברי הבודהא, עמוד 34)

מתוך הסוטרה של חוי ננג:

"כאשר מחשבה אחר מחשבה אינן מתעכבות על דברים, אין שיעבוד. לפיכך העדר הקיבוע הוא בסיסי.

קהל מלומד, הפרדה חיצונית מכל צורה ומראה נקראת העדר צורה. אם ביכולתכם להיות חופשיים מצורות וממראות, מהות הדברים טהורה היא. על-כן העדר הצורה הוא התוכן. קהל מלומד, העדר מחשבה הוא כאשר ההכרה אינה מושפעת מן האובייקטים, כשמחשבותיו של האדם חופשיות תמיד מהאובייקטים והוא והוא אינו מלהיב את הכרתו ביחס אליהם". (לב, שחר (תרגם) הסוטרה של חוי ננג: עמוד 50)

מתוך פרק השמיניות, שנחשב לאחד הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר, בתרגום אביתר שולמן:

"כיצד יוכל אדם לעבור מעבר להשקפתו,

כאשר הוא מובל על ידי תשוקתו

ומעוגן במה שהוא רואה כיפה

הוא מצדיק את מה ששווה בעיניו, ומדבר בהתאם להבנתו…

הנזיר השקט, המכובה,

שאינו אומר "אני" או אלו מעשיי המוסריים"

ישרי הדרך אומרים שיש לו טבע אצילי.

אין לו כל התנפחות בעולם…

עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן" (שולמן, אביתר (תרגם): שירת ההארה, עמוד 62)

בשלושת הקטעים האלו, השונים במובנים מסוימים, נושבת רוח דומה: הוויתור על התשוקה או על ההתלהבות ביחס ל'דברים', הנטישה וההפסקה של הצמא – מובילים לטוהר, שחרור מאי-נחת, והליכה 'מעבר להשקפה'.

ויתור מביא לאושר ופתיחות

התנועה הזאת של ויתור יכולה להישמע מאוד מנוגדת לתרבות ולנטיות הבסיסיות שלנו. היא עשויה להצטייר כמו הנחיה 'לנזירים/ות'. אנחנו, כא/נשים מערביים/ות, רוצים/ות עוד ועוד אושר, רווחה, תחושת חופש ורוחב. איך הרעיון והאפשרות של ויתור פוגשת את הכמיהות הבריאות והיפות האלה? למעשה, ויתור היא אחת המיומנויות החשובות ביותר עבורנו, אם אנחנו רציניים ורציניות בכוונה שלנו להיות מאושרים/ות. איך זה הגיוני? איך ויתור יכול לתמוך במה שנובע מרצון וכמיהה? כדי שהרצון מביא לשחרור ואושר – דרושה בהירות לגבי הדבר עליו אנחנו מוותרים/ות.

על מה אנחנו מוותרים/ות בעצם?

כבני ובנות אדם – יש לנו נטייה חזקה להיטלטל על ידי צורות: צורות לחלוטין – כמו רגשות, מחשבות, דימויי עצמי; וגם מצורות מוחשיות כמו חוויות גופניות, רכוש, א/נשים אחרים/ות – נוטות להפעיל אותנו ולהשפיע באופן דרמטי על החוויה שלנו. ההיטלטלות הזו, כטענת הבודהא, גורמת ל'אי נחת, חוסר סיפוק וסבל'. ההיטלטלות מונעת על ידי תנועה נפשית אינטואיטיבית של היאחזות, היצמדות. וויתור הוא התנועה המנוגדת להיאחזות הזו. הוא נימה שאנחנו מטפחים/ות ביחס ל'דברים': וויתור על ההיצמדות וההשענות על הצורות שאנחנו תופשים/ות, שכרוך בתחושת הנעימות ואי הנעימות שמקושרת אליהן, ומוביל להיטלטלות.

אם הוויתור הוא ביחס לדברים, פירוש הדבר שהוא לא וויתור על צורה כזו או אחרת כשלעצמה.

יכול להיות שמתוך יחס של וויתור על ההיצמדות – תתרחש פרידה מצורה מנטלית ספציפית, כמו מחשבה דפוס מנטלי או הרגל, או וויתור על צורה פיזית ספציפית, כמו רכוש. אבל פרידה כזו – היא הפועל היוצא של הוויתור, ולא העניין עצמו. העניין, כאמור – הוא הקלה של התנועה של היאחזות, וטיפוח תנועה של וויתור ביחס לצורות פיזיות ומנטליות.

לדוגמא: נדמיין שישנה מחשבה חוזרת כלשהי, שנחווית כלא-נעימה. יחס של וויתור כלפיה לא יכלול ניסיון לגרש או להפחית אותה נסיון כזה הוא דווקא חיזוק של ההיאחזות וההיטלטלות. לעומת זאת, הוא יכול לכלול- אימוץ גישה של אפשור ואי-ביקורתיות כלפי המחשבה; הרהור בארעיות שלה; יחס של אהדה וחמלה כלפי עצמי, שחווה את המחשבה הזו. כל אלו – הדגמות להפחתת ההיצמדות, ולכן ההיטלטלות.

לגבי צורה פיזית מסוימת, אפשר לדמיין מצב בו אנחנו משתוקקים/ות להשיג רכוש כזה או אחר. ההשתוקקות הזו מובילה למידה של היטלטלות, חוסר מנוחה ואי נחת, גם אם דקה ועדינה יחסית. תנועה של וויתור לא בהכרח מחייבת שלא נרכוש את מה שעלה בדעתנו. הוויתור הוא על מידת מה של השליטה שהעניין קנה על תודעתנו. כדי לעשות זאת, אנחנו יכולים/ות להרהר בפרופורציה של הרכוש הזה ביחס למה שחשוב באמת עבורנו; להרהר בארעיותו של הרכוש המדובר, או לנקוט בדרכים אחרות שיפחיתו את ההיאחזות. הדוגמאות שניתנות פה כדרכים להפחתת היטלטלות הן ספורדיות ואולי גסות; בהמשך – יוצעו דרכים מפורטות ומעודנות יותר.

וויתור כזה מאפשר לנו מרחק מסוים, חופש מההיטלטלות הזו. הוא מביא חופש בכל מצב שהוא, בכל סט של נסיבות. והוא גם יכול ללמד אותנו משהו עמוק מאוד, עוד יותר עמוק מעצם הוויתור – על כל הצורות וכל הנסיבות.

לגבי הצורות – מתוך החופש יש הרבה יותר מרחב לשאול: אילו תפישות, רגשות או א/נשים מועילים/ות לי, ומאילו עדיף להתרחק? האם אני יכול/ה לראות את הצורות האלו באופן אחר מהאופן בו אני רגיל/ה לראות אותן, שיביא לפחות היטלטלות וסבל?

עונג ואושר

אם אנחנו מבקשים/ות את היתרונות שהוויתור מביא, יכול להיות מועיל להבחין בין עונג ואושר. אנחנו נוטים/ות לבלבל בין שניהם, ולכן – שוגים/ות במקום ובאופן בו אנחנו מחפשים/ות אושר אמתי. הנטייה הזו הביאה את הבודהא להטיף בחריפות כנגד 'תענוגות החושים המסופקים פה ושם'. אושר וחופש מגיעים מתוך וויתור שמוביל להפחתת ההיטלטלות, ולכן לחופש מהתלות בנעימות ואי הנעימות של הצורות.

מתוך: הדרשה על החץ

"זה ששמע הרבה, שהבין את הדהמה,

שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו –

דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו

הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.

דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד,

שניהם חוסלו, הובאו אל סופם." ( ארבל, 89)

לעתים קרובות ישנו קושי לבטוח באפשרות של אושר שאינו תלוי בתענוג חושי. קושי כזה הוא מובן וסביר מאוד בהקשר התרבותי שלנו, שמעודד השענות דווקא על תענוגות כאלו. האפשרות של אושר שלא רק שאינו מתבטא באופן חומרי, אלא גם מפנה גב להישענות על תענוג היא זרה למדי לתרבות שלנו. בסביבתו של הבודהא, לעומת זאת, רווחה ההנחה שהתכחשות לתענוגות ותרגולים סגפניים יובילו לחופש ואושר (בידרמן שלמה, ראשית הבודהיזם, ע"מ 28). הבודהא אמנם יצא כנגד הטענה שההתכחשות לתענוג היא שתוביל לאושר כזה, כמו גם נגד הטענה שהתמסרות אליו היא שתוביל לשם, אבל הוא נשען על ההנחה – שאושר וחופש כאלו אכן אפשריים.

כדי להדגים את הקושי לגבי הנחה מסוג זה, אפשר לדמיין שיחה בין שני א/נשים לגבי צריכת בשרם של בעלי חיים. נניח, שאוכל/ת הבשר ת/יטען שהתענוג הוא החשוב, והוא שמנחה אותו/ה. מה סביר שהמתנגד/ת תטען? סביר להניח שיעלו סוגיות (חשובות ורלוונטיות) כמו זכויות בעלי החיים, הנזק לסביבה וכן הלאה. אם המתנגד/ת תטען צריכת בשר תסב לאדם הראשון יותר אושר מאשר צריכת בשר, סביר שהוא/היא ת/יזדקק לדי הרבה מילים והסברים כדי שדעתו/ה תישקל.

למזלנו, תרגול המדיטציה מדגים בפנינו את האפשרות הזו שוב ושוב. כאשר אנחנו מאמצים/ות יחס של וויתור, באחת מן הדרכים הרבות בהן ניתן לאמץ יחס כזה – אני חשים/ות מידה גדולה יותר של חופש ואושר. אז – אנחנו יכולים/ות להיות אמיצים/ות דיינו כדי להסיק מן ההתנסות הזו את המסקנות אליהן היא מצביעה.

אם כן – עלינו לחקור וללמוד, באופן מאוד אישי: מה משחרר מסבל, אי נחת ודחק, ומוביל לרווחה, רוחב וחופש; ועלינו לבטוח בכמיהה וביכולת שלנו לטפח ולחוות את זה. מתוך הניסיון המדיטטיבי אנחנו יכולים/ות ללמוד לבטוח באפשרות של אושר וחופש שהם אמתיים ועמוקים יותר מאלו שהעונג מציע.

אג'אן סומדהו:

"אנו נוטים להעדיף את היופי והתענוגות של הנעורים בעוד הצד המכוער של החיים- זקנה, חולי, מוות, שעמום, ייאוש ודכאון, נדחקים הצידה. כאשר אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שאנחנו לא אוהבים אנו מנסים להתחמק מזה למשהו שאנחנו כן אוהבים. אם אנו חשים שעמום, אנו פונים למשהו מעניין. אם אנו חוששים, אנו מנסים למצוא בטחון. זה דבר טבעי לחלוטין לעשות. אנו מקושרים לעקרון העונג-כאב של להמשך או לדחות. לכן אם התודעה אינה מלאה ומוכנה לקבל הכל אז היא סלקטיבית – היא בוחרת מה שהיא אוהבת ומנסה להדחיק את מה שאינה אוהבת. הרבה ממה שאנו חווים צריך להיות מודחק מכיוון שהרבה דברים בלתי נמנעים שאנו מעורבים בהם הם לא נעימים בצורה כלשהי."

(בתרגום גיא גרינצמן, מתוך כתב העת: בודהיזם בישראל,: http://www.yoga-studio.co.il/wp-content/uploads/2010/11/files_magazine_dukkha.pdf)

התנועה של וויתור מפחיתה את ההיטלטלות, וכך מאפשרת מפגש כנה ומלא יותר עם מלוא טווח החוויות שלנו. בתוך המדיטציה – אנחנו יכולים/ות לראות את החסרונות והמוגבלויות של העונג, ולטעום אפשרות אחרת; ומתוך כך להרחיב את נקודת המבט, ולשקול באופן מפוקח ובהיר יותר: מה באמת יביא אושר וחופש בחיים האלו?

בפרק הבא ננסה לברר: איך ניתן להתחיל ולטפח את האיכות של וויתור, וליהנות מהחופש שהיא מביאה, באופן שיאפשר לה להעמיק?

תרגול ראשוני של וויתור

בתרגול שלנו, כבר מהתחלה – אנחנו רוצים/ות ללמוד לטעום את החופש והרווחה שמגיעים מתוך הוויתור. זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד: אי הנחת לא מגיעה מהשגת או מסילוק דבר מה, אלא מחופש ממאבק, חיכוך ואחיזה לגביו. אז ההנחיה לגבי וויתור היא, באופן כללי: ראה איפה את/ה יכול/ה לוותר על מאבק, התמקחות לגבי משהו, ולחוות את השחרור שזה מביא? אותה תנועה רלוונטית במדיטציה כמו גם מחוץ אליה.

כדי להמחיש, אתן כמה דוגמאות פשטניות וקלות: מישהו/י אומר/ת משהו לא נעים. האם את/ה יכול לומר לעצמך: " זה לא חשוב"; "מה שהוא/היא חושב/ת עליי – אולי זה לא כל כך מהותי?". או – יש הרגל קטן שמזיק לך, נניח – להסתכל בטלפון בזמן פגישה. אולי אפשר להרגיש את הדחף למלא אחר ההרגל. האם את/ה יכול/ה להרגיש את הדחף ולהשהות קצת את התגובה?

כשאנחנו עושים/ות את זה יותר ויותר, מה זה מביא?

לאט לאט, ולמרות האשמה שאולי תעלה בעקבות הפעמים שבהן זה לא מצליח – תעלה תחושת מרווח, רווחה, אמון בעצמך וביכולת שלך לבחור.

את/ה יושבת במדיטציה ועולה מחשבה. האם אפשר לשמוט אותה? הרי היא תחזור ממילא. אז אולי אפשר לומר לה: "לא עכשיו". לא ממקום של דחייה, או עם תחושה של סמכות כוחנית, אלא מתוך ויתור, שחרור. יש תחושה לא נעימה בגוף, במדיטציה, או בזמן מחלה. ויש סביבה מאבק: את/ה לא רוצה שהיא תהיה שם. לא רוצה להרגיש לא טוב. האם אפשר לוותר על המאבק? להפסיד, לאפשר לזה להיות לא נעים. מה זה יביא?

רווחה, שחרור. ואחרי מאה, או אלף או עשרת אלפי פעמים, זה יביא להבנה: אי הנחת לא מגיעה מאיפה שאני חש/ה באופן אינטואיטיבי, שהיא מגיעה: מהאדם או מהתחושה הלא נעימה. מאיפה היא מגיעה? מהמאבק. ויתור הוא ויתור על המאבק הזה. דרך מועילה לדבר על זה היא דרך המילה אפשור. התנועה של לאפשר לדברים להופיע כפי שהם מופיעים מרגע רגע, בפתיחות, קבלה וללא מיקוח.

אג'אן סומדהו מדגים את האפשרות הזו כשהוא אומר:

"הדרך של תשומת לב היא הדרך שמכירה בתנאים בדיוק כמות שהם. אנו פשוט מכירים ומודים בנוכחותם, מבלי להאשים אותם או לשפוט אותם או לבקר אותם או לשבח אותם. אנו מאפשרים להם להיות, החיובי והשלילי גם יחד. וככל שנבטח בדרך זו של תשומת לב, נתחיל להבין במלואה את המציאות של 'האי שלא ניתן ללכת מעבר לו" (שם)

ואיה קהמה כותבת:

"רגע אחד של התבוננות פנימית אמתית הוא משחרר. חווית ההקלה והשחרור היא משכנעת לחלוטין. היא מעלה תחושה של דחיפות לתרגל עד הסוף – לא להירתע יותר על ידי הדעות של אחרים או על ידי מצבים חיצוניים. השחרור אינו קשה עד כדי כך שאדם רגיל לא יוכל לחוות אותו. אילו היה כך, היה שיעורו של הבודהה חסר תועלת. בכדי לקבל הצצה אל השחרור החף ממשאלות, נוכל לשים לב לחוסר שביעות הרצון – הדוקהה (אי הנחת) – אשר עולה בלבנו ובתודעתנו בכל פעם שאנו רוצים משהו. כשאנו שומטים את המשאלה, אנו חווים הקלה. הדוקהה לא בהכרח עולה בגלל שאיננו יכולים למלא את משאלתנו; סביר להניח שאנו יכולים. אקסיומה ישנה אומרת שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, נקבל אותו. הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים מה יביא להם אושר. הדוקהה שוכנת בתשוקה עצמה, אשר יוצרת מתח, הרגשה של ציפייה המהולה בחשש."

(קהמה, איה, שחרור כאן ועכשיו, תרגום: ורד כספי, אתר ‘תובנה’: http://www.tovana.org.il/article/5776)

אנחנו יכולים/ות להתחיל כאן ועכשיו, ובדרכים פשוטות. לתרגל ויתור, letting go, אפשור. בתוך יומיום, בישיבות המדיטציה, כבר מקורס המבוא או מהריטריט הראשון. לגבי דברים קטנים, יומיומיים, משום שהם אלו שמלמדים אותנו. כשנצטרך לוותר על דברים גדולים יותר, מתוך בחירה או במצב של אבדן כזה או אחר – האינסטינקט כבר יהיה שם. כבר נדע – החופש טמון בוויתור.

העמקת התנועה של וויתור בתרגול המדיטציה

איך אנחנו יכולים ויכולות להעמיק את התנועה של ויתור כך שתעשה שינוי מורגש ומיטיב בחיינו?

בפרק הקודם כתבתי על ויתור מרגע לרגע. כאשר אנחנו מתרגלים ומתרגלות כך, כבר בשלבים ראשונים של התרגול, אנחנו מגלים ומגלות את הכוח של ויתור.

איה קהמה מדגימה את התרגול הזה והיתרונות שלו בשפה מאוד יומיומית:

איה קהמה: שחרור כאן ועכשיו

"כאשר אנו שומטים בכוונה את משאלותינו לִדְבָרִים, השחרור וההקלה יוצרים תחושה של כוח. התודעה מצייתת, זונחת את הדפוסים הישנים שלה, ועולה תחושה של ביטחון עצמי. ככל שנשמוט את משאלותינו לעתים קרובות יותר, כך תיהפך התודעה רבת עוצמה יותר. למילה "עוצמה" יש קונוטציה של כוח המופנה כלפי אנשים אחרים, אבל כאן המדובר בעוצמה כלפי עצמנו. היא מסבירה את אותו הרטט שנבע מהבודהה ואת הנהירה של האנשים אליו. אפשר להשוות את הפוטנציאל הזה לתחנת כוח ממנה אפשר להפיק אנרגיה. כדאי לנו לשאוף לרגע של שחרור חף ממשאלות. משאלתנו יכולה להיות קשורה לאכילה, לבידור, לרצוננו לצאת למקום כלשהו, לקנות משהו, להשיג מידע, או לדבר עם מישהו. מה שלא תהיה משאלתנו, נוכל לשמוט אותה באופן מכוון, בידיעה שאיננו באמת זקוקים לה. להניח לדבר-מה שאנו רוצים דורש כוח רצון. אבל מיד ברגע שהתודעה שומטת את משאלותיה, נוכל לחוות את ההקלה והשלווה שבשביעות הרצון."

התרגול הזה יכול להתעדן, ולהתפתח יותר ויותר לעומק. עם ההתפתחות של תשומת הלב והסמאדהי – אנחנו יכולים ויכולות לתרגל את התנועה של ויתור בצורה אינטנסיבית ועמוקה, בתוך המדיטציה. כך – היחסים בינינו לבין 'דברים', או 'צורות' – מתחילים להשתנות, ולהיעשות חופשיים יותר.

חוי ננג:

"בהיותכם מקובעים בצורות שבחוץ, הכרתכם טרודה בתוכה; בהיותכם מופרדים מן הצורות שבחוץ, הכרתכם אינה טרודה". (לב, 53)

דרך יפה אחת לעשות הוא תרגול שנשען על ארבע האמיתות – מרגע לרגע: זיהוי של אי נחת, רגישות להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה, הרגעה שלה, ושהייה עם הרווחה שזה מביא.

א. אנחנו מפתחים/ות רגישות לאי-נחת בכל רמה שמופיעה: מחשבה, רגש, תחושה גופנית וכן הלאה. עם ההעמקה של הסמאדהי – יכול להיות קשה לזהות 'איפה' בדיוק מופיעה אי נחת. עצם הערות לקיומה 'איפשהו' הוא הרלוונטי, גם אם היא עמומה או מעודנת מאוד. יכול להיות שלמשך זמן מה – יהיה מועיל רק ללמוד לחוש את התנועה של היאחזות ואי הנחת שבאה אתה, לחוות את ה'גל' של השתוקקות למשהו, ואת הדעיכה שלו, ואת התנועה המקבילה של אי הנחת. כבר כאן – מתרחשת למידה חשובה מאוד.

ב. לומדים/ות לזהות את התנועה של היאחזות והשתוקקות שמתחזקת את אי הנחת. התנועה הזאת תורגש בראש ובראשונה, ושם גם הכי מועיל לחוש אותה – כחוויה גופנית. חוויה של כיווץ של חלק מהגוף – בדרך כלל בציר המרכזי שבין האגן לראש, בתחושה גופנית בכללותה, או בנשימה – אם פיתחנו מיומנות בתרגול אתה. כאשר הסמאדהי עמוק יחסית – תחושת הגוף נעשית מעודנת יותר, ובשלב זה אנחנו יכולים/ות להיות ערים/ות לתחושת הכיווץ של מרחב המודעות.

ג. לאחר שזיהינו את אי הנחת וההיאחזות שמאחוריה – אפשר לרכך ולהרגיע באופן מכוון את ההיאחזות הזו. אפשר לעשות זאת באופן אקטיבי יחסית, כריכוך של האזור הגופני; על ידי מתן תשומת לב חומלת באופן שירגיע את ההיאחזות; על ידי אימוץ גישה מאפשרת מאוד, או בכל דרך אחרת שזמינה עבורנו. זה עשוי לקחת מספר שניות או זמן ארוך הרבה יותר. כאן כדאי להזכיר שהרגעת ההיאחזות וההשתוקקות, או במלים אחרות – הרגעת המאבק עם משהו – אין פירושו שאנחנו 'נפטרים/ות', בדרך כזו או אחרת – מה'דבר' הזה. אנחנו לא צריכים/ות לגרש את המחשבה, או את התחושה הגופנית הלא נעימה, אלא דווקא – לאפשר להם 'להיות שם', עם פחות מאבק מצידנו. האפשור הזה, הפסקת המאבק – ישנה את היחסים עם התחושה, ולכן גם את החוויה שלה. רוב ברבאה אומר: letting go means letting be – ויתור פירושו אפשור.

ד. אחרי הוויתור, האפשור – כדאי להשהות את תשומת הלב באזור שהיה מכווץ, ולהיות ובמגע עם תחושת ההקלה שתגיע עם הריכוך של ההיאחזות. סביר שאז – תעלה תחושה נוספת של כיווץ או אי נחת שמעיד על השתוקקות והיאחזות; לפעמים הוא יהיה מעודן יותר, וברובד כללי יותר, ואז – אנחנו פונים/ות אליו ועושים/ות אותו דבר בדיוק. העבודה עם רמות מעודנות יותר ויותר של אי נחת היא מועילה מאוד. אפשרות נוספת היא – להשהות את תשומת הלב עם הנעימות שמגיעה עם הוויתור, ולאפשר לה להעמיק את הסמאדהי.

נציין בקצרה את ארבעת השלבים: תשומת לב לאי נחת, דקה ככל שתהיה; תשומת לב להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה; הרגעה שלה; תשומת לב להפחתת אי-הנחת.

לצד או אחרי שתרגלנו זמן מה באופן הזה, אפשר לאמץ גישה נוספת: להיפתח, באופן מלא ככל האפשר, לכל המופעים של החוויה עם עלייתם. התנועה של השתוקקות והיאחזות כרוכה בברירה והתנגדות. האפשור המלא – מפחית את התנועה הזו, מקל על אי הנחת שבחוויה, ומאפשר את שאר היתרונות שבאים עם התרגול הזה. אנחנו מזמינים/ות, רגע אחרי רגע – תנועה של אפשור, ויתור. כאן אין הכרח להיות ערים/ות במיוחד לאי הנחת או ההשתוקקות שהייתה שם קודם. הפחתת אי-הנחת תבוא מאליה דרך התנועה של האפשור, ועל דרך ההנגדה – נתוודע בדיעבד לאי הנחת שהייתה שם. זה תרגול קל לביצוע, ומאוד אפקטיבי. ואם אנחנו גם חווים/ות את היתרונות שלו, וגם מבינים/ות את העיקרון שפועל מאחוריו – נפתחת בפנינו אפשרות להעמקה.

כל אחד מהתרגולים האלו פותחים רגישויות ואפשרויות מעט שונות, וכדאי להיעשות מיומנים/ות בשניהם.

רוב ברבאה, המורה שלי, מפרט הנחיות לכלל התרגול שהצגתי כאן בספרו seeing that frees:

רוב ברבאה: הנחיות תרגול – להרגיע את היחסים עם התופעות

  • בתרגול מדיטציה, מול תופעות שונות, פתח/י תשומת לב להשתוקקות, בעיקר דרך ההתכווצות של הגוף או של מרחב המודעות.
  • ראה/י אם אפשר להרגיע את ההשתוקקות, דרך הרגעת היחס לתופעה. ישנן כמה דרכים אפשריות:
    • כוונה להרפות
    • הרגעה של הכיווץ הגופני
    • אפשור, קבלה, הפתחות – באופן מלא ככל שאפשר
    • התבוננות בהעלמות ובהופעה המתמדת של התופעה הזו (אניצ'ה)
    • בהתייחסות לתופעה כ'בלתי מספקת'
    • בכל דרך אחרת שתמצא/י, מהספר או בעצמך.
  • שמור/שמרי על דרך הראייה הזו על ידי רגישות להשתוקקות והרפיה שלה, ככל שאת/ה יכול/ה.
  • היה/י רגיש/ה לאיך השתוקקות מרגישה, ול-דוקהא שבאה אתה.
  • חוש/י את השחרור, והפחתת הדוקהא.
  • תרגל/י היפתחות מוחלטת, כתרגול מתמשך: התקרב/י לתופעות ככל שאפשר, ואז הפתח/י ואפשר/י באופן מלא ככל שאפשרי. הדגש הוא על פתיחות המוחלטת לכל מראית של תופעה. שים/י לב איך זה מרגיש.
  • צריך לעבוד בשתי הדרכים: פתיחות לכלל החוויה, ומודעות לכל תופעה ולשחרור ממנה.
  • קח/י בחשבון שזה הולך ומעמיק – ומאפשר לעבוד עם רמות עמוקות יותר של השתוקקות.
  • לעתים, במקום להמשיך ולהיות רגיש/ה לדוקהא ולהפחתה שלה – תהנה/י מהחוויה הגופנית של רווחה, תענוג או יציבות שהתרגול הזה מביא.
  • שים/י לב לשינויים בתחושת העצמי, ובהשתנות שלו כשהשתוקקות משתנה.

כאשר אנחנו חוזרים/ות על התנועה של ויתור פעמים רבות, ניתן לצפות לכמה תוצאות: התנועה תהפוך להיות יותר ויותר קלה וטבעית: הרפיה של היאחזות, כך מסתבר, היא מיומנות שאפשר ללמוד אותה. אנחנו נשים לב, באופן אישי ואינטואיטיבי מאוד – שאי נחת הולכת ודועכת ככל שהתהליך מעמיק, וחוזרת וגדלה – ככל שהיאחזות והשתוקקות חוזרות להיות נוכחות עבורנו. אנחנו נתחיל לחוש ברמות שונות ועומקים שונים של אי נחת, שפעלה ברקע מבלי שנשים לב לקיומה. יופיע ביטחון בדרך, משום שאנו חווים וחוות את הנחיה יסודית ביותר בה – כנכונה עבורנו. גם הסמאדהי צפוי להעמיק. כמו כן, אנחנו נתחיל להבחין באופן שבו ההשתוקקות וההיאחזות ושחרורן – משפיע על חוויית ה'דבר' (תחושה, מחשבה) איתו אנחנו עובדים/ות.

מתוך הדרשה על ההיאחזות

"נזירים, מי שנאחז אינו חופשי; מי שאינו נאחז חופשי." (ארבל, 165)

דעיכה הנובעת מוויתור, וקצה החוויה

את התובנה היסודית שנובעת מהתרגול שתיארנו עד כה אפשר לתמצת כך: אי הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות; כאשר אנחנו מרפים/ות מהן – יש פחות אי נחת. וישנה תופעה נוספת שמלווה את התרגול הזה, שערנות אליה יכולה לפתוח חלון לתובנה עמוקה עוד יותר.

אם אנחנו ערניים/ות בעת שאנחנו מתרגלים/ות וויתור, סביר שנשים לב: כאשר אנחנו מפחיתים/ות את המאבק עם משהו, הנוכחות שלו עבורנו תתחיל לדהות, לדעוך, אולי אפילו להיעלם. הדעיכה הזו היא לא מטרה או אירוע בפני עצמו, אלא 'תופעת לוואי' של תרגול הוויתור. זו לא תופעה נדירה כלל, אבל יכול להיות מפתיעה, וערנות אליה היא מכריעה כפתח לתובנה רדיקלית. אנחנו מגלים/ות, מתוך החוויה: לא רק שאי-הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות, אלא גם האופן בו דברים נחווים על ידינו – תלויה בהן.

מתרגלים/ות מסורים/ות לאורך דורות ומסורות רבות שיתפו במה שמופיע כאשר התנועה של וויתור, והדהייה שהיא מביאה – הולכות ומעמיקות.

צ'ואנג טסה: מתוך – ללמוד את הדרך

" כעבור שלושה ימים יכול היה להוציא את העולם מעצמו… כעבור שבעה ימים יכול היה להוציא את הדברים מעצמו… כעבור תשעה ימים יכול היה להוציא את החיים מעצמו. כאשר הוציא את החיים מעצמו, יכול היה לזרוח בו השחר, כאשר זרח בו השחר, יכול היה לראות את האחד. כשראה את האחד, יכול היה לבטל את העבר וההווה. ללא עבר וללא הווה יכול היה להיכנס למקום שבו אין חיים ואין מוות". ( הופמן, יואל (מתרגם): קולות האדמה, מבחר מכתביו של צ'ואנג טסה, עמוד 45)

צ'ואנג טסה: מתוך – יושב ושוכח הכל

"לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה, לנטוש את הצורה ולהשליך את הידיעה, להיות אחד עם השלמות. לכך אני קורא לשבת ולשכוח הכל". (שם, 34)

הבודהא מתאר את החוויה של נטישה הדרגתית של חוויית הצורות מתוך הוויתור, ואת הנטישה המוחלטת וההיפתחות אל מה שמעבר לעולם, שהיא אחריתה האפשרית של הדרך ההדרגתית הזו:

מתוך: הדרשה על ההיאחזות

"נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של הצורה, עם נטישת ההשתוקקות חדל הבסיס להתקיים, ולהכרה אין עוד על מה להשען.

נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של התחושה… התפיסה… הדפוסים המנטליים… ההכרה… ולהכרה אין עוד על מה להשען…

כאשר להכרה זו אין בסיס, כאשר היא אינה מכבירה ואינה ולובשת צורה, היא חופשיה. כאשר היא חופשיה היא יציבה. כאשר היא יציבה היא מסופקת. כאשר היא מסופקת הוא אינו מוטרד. כיוון שהוא אינו מוטרד הוא מגיע לניבאנה בעצמו." (ארבל 164)

בדרשה לבאהייה הוא מתאר את שיאה של חוויית הדעיכה בשפה פיוטית יותר, שמזכירה את דבריו של צ'ואנג טסה:

מתוך הדרשה לבאהייה

"במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

הכוכבים אינם מנצנצים

והשמש אינה מאירה.

הירח אינו זורח שם,

אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין,

ידע זאת בעצמו באמצעות החכמה

או אז, חופשי הוא מצורה ואי צורה,

מכאב ומעונג.

( שם,185)

לעתים הבודהא מתאר גם את המעבר בין מצבים עמוקים של סמאדהי, שנקראים ג'האנות, במונחים של ויתור על ההיאחזות והמאבק עם המופעים ושל הדהייה שנובעת מתוך הוויתור.

מתוך: הדרשה על החיפוש האצילי

"אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שאינם רואים את החיסרון בהם ולא מבינים את המפלט מהם, נחשבים למי שאיתרע מזלם והם מועדים לפורענות, בעוד מארה עושה בהם כרצונו…

לעומת זאת, אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך אינם משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שרואים את החסרון בהם ומבינים את המפלט מהם, ייחשבו למי שמזלם שיחק להם והם אינם מועדים לפורענות, מארה אינו עושה בהם כרצונו…

צבי יער הולך בבטחה, עומד בבטחה, יושב בבטחה ושוכך בבטחה במדרון היער. מה הסיבה לכך? הסיבה היא שהוא מחוץ לטווח הציד. בדיוק כך נזירים, נזיר המרפה מן ההשתוקקות להנאות החושים וממצבי תודעה לא מועילים נכנס ושוהה בג'האנה הראשונה, המאופיינת בשמחה ועונג גופני שנולדו מכושר אבחנה…

מנטישת ההשתוקקות לעונג והסלידה מכאב, ובעקבות ההיעלמות הקודמת של עצב ושמחה, נכנס נזיר ושוהה בג'אנה הרביעית. (שם, 276)

ולמרות אי ההתאמה ביני לבין מי שצוטט לפני הקודמים, אשתף מתוך החוויה שלי:

הפרד מכל זה: הנחיות לעצמי

הפרד מההצמדות למחשבות

היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.

הפרד מאשליית הקביעות,

ושתה את הבהירות והפיקחון.

הפרד מההיאחזות והמאבק,

ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,

תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.

הפרד מהאמונה בעצמי,

והפתח לחופש התנועה של כל המופעים

עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,

לא יוותר דבר כמעט.

ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –

הכל נעלם, מותר ונפתח.

אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.

אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.

סיכום ביניים, והיפתחות לשאלות שבפתח

במאמר הזה ישנם כמה יסודות שיכולים לאפשר הבנה ותרגול של התנועה של ויתור, וליהנות מהאפשרויות של האושר והשחרור שהיא מביאה. תרגול התנועה הזו יכול להמשיך ולפתוח שאלות ואפשרויות. שאלה אחת שעשויה לעלות היא: אחרי שנעשינו מיומנים/ות בתרגול הזה, וראינו איך היאחזות נבנית ומותרת – האם אנחנו יכולים/ות לטפח מצב בו אנחנו יוצרים/ות פחות היאחזות והשתוקקות מלכתחילה? שאלה נוספת היא לגבי מערכת היחסים והתמיכה בין כוחות ואיכויות נפשיות, כמו חמלה, אנרגיה וכן הלאה – לבין ויתור ואי-היאחזות. ושאלה שלישית – לגבי האופק של התרגול הזה.מכתביהם ומניסיונם/ן של מתרגלים/ות נראה שהתרגול של וויתור, עם כל חשיבותו, לא חייב להיות היעד הסופי או התכלית של התרגול.

הקטע שהובא מתוך הדרשה על החץ, מסתיים במילים:

מתוך הדרשה על החץ

לאחר שחווה את המצב החופשי מאבק (הבורות)

המשוחרר מצער,

זה שהגיע אל מעבר להתהוות,

יודע באופן מושלם. (ארבל, 86)

הוויתור, ואפילו הדעיכה המוחלטת שהוא מאפשר (ההליכה מעבר להתהוות) – מגיעים יעדם עם השגת ידיעה כלשהי. מה הידיעה הזו עשויה להיות? השיר שצוטט בפתיחת המאמר, מתוך פרק השמיניות, מסתיים במילים:

"עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן" (שולמן 62)

כלומר, גם כאן – התרגול מתמצה בשינוי הקשור בהשקפות, בדרך הראייה וההבנה. הדבר מודגש אפילו יתר אצל חוי ננג (וזהו ציטוט אחד מיני רבים):

"כשהכרתכם אינה נתפשת לפנימי או לחיצוני כי אם באה והולכת חופשיה, ביכולתכם לסלק את תכונת ההיאחזות ולהבין בלא כל מכשול" (לב, 35).

שוב – הוויתור ('אינה נתפשת') מוביל לשחרור (באה והולכת חופשיה), וזה – להבנה (ולהבין בלא כל מכשול). אז אנחנו נשארים/ות עם שאלה שתובעת מענה:

מהי אותה הבנה, שנעשית זמינה ואפשרית יותר דרך הוויתור, ואיך עוד עלינו לתרגל כדי להתחיל לחוש אותה?

הקלטות ממפגש קבוצת ישיבה בנושא: וויתור

אלו הקלטות ממפגש של קבוצת הישיבה בבית חנן בנושא: וויתור – letting go. אפשר למצוא כאן מדיטציה מונחית (42 דקות), שיחה (כחצי שעה), מדיטציית מטה (כוונה אוהבת – 20 דקות) ומדיטציית מטה קצרצרה לסיכום. תהנו!

הקלטות מפגש קבוצת ישיבה – וויתור

 

הפרד מכל זה, והתפעם בשובו: הנחיות לעצמי

הפרד מההצמדות למחשבות

היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.

הפרד מאשליית הקביעות,

ושתה את הבהירות והפיקחון.

הפרד מההיאחזות והמאבק,

ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,

תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.

הפרד מהאמונה בעצמי,

והפתח לחופש התנועה של כל המופעים

עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,

לא יוותר דבר כמעט.

ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –

הכל נעלם, מותר ונפתח.

אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.

אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.

הערות על הסוטרה של חוי ננג

במאמרון זה אנסה לארגן קווי מחשבה ותרגול העולים מתוך ה'סוטרה של חוי ננג', שתורגמה לאחרונה על ידי שחר לב (דיוויה) בהוצאת "אח". המאמרון התחיל להיכתב כשבריר כתיבה אישי אחרי מדיטציה, והמשיך, באופן טבעי, כהתחקות אחרי התובנות שבטקסט המופלא הזה.

היאספות בראייה משוחררת

אחד הדימויים לסמאדהי הוא נר שכל פתיליו בוערים בלהבה. כך טאניסארו בהיקהו מתאר את החוויה של הגוף והתודעה בסמאדהי: כל התחושות הגופניות, וכל החוויות המנטליות – מאוחות וספוגות באותה איכות, ואסופות יחד.

ומהי אותה להבה, אותה איכות שבתוכה אסופים יחד כל פתילי החוויה של גוף ותודעה? כאן ישנן כמה וכמה אפשרויות: נעימות גופנית, תחושות של שמחה, שלווה או יציבות; רגשות של אהבה בלתי מותנית, חמלה, חדווה שאינה אנוכית, או השתוות הנפש; ועוד אפשרויות רבות מאוד.

וישנה גם האפשרות – לאסוף ולהבעיר את פתילי הגוף והתודעה בתובנה, כלומר – בדרך ראייה שמשחררת מאי נחת ויוצרת תחושת חופש באופן מיידי. כך תובנות, דרכי ראייה משחררות, זוכות למימוש: הופכות לאפקטיביות ופעילות בפסיכה שלנו.

בסוטרה של חוי ננג הדבר קרוי: "פראג'ניה-סמאדהי": השתקעות בראייה משוחררת (תרגום: שחר לב, עמוד 36). המורה הגדול הזה מציע ומצביע על האפשרות – לראות ולחוות מה שהוא מכנה 'בודהיות', על ידי מימוש של צורת ראייה מסוימת: "בלימוד הדרך התבוננו תמיד בטבעכם, ותהיו בני מינם של כל הבודהות" (61). הוא קורא להגשים, כלומר – להיספג בתחושה גופנית שמגשימה, מחווה ומבטאת בודהיות: "הבודהיות מתממשת בתוך הטבע המהותי: אל תחפש אחריה מחוץ לגוף". ככלל שמישהו/י רואה כך וחווה את גופו/ה כך, ובעת שהוא/היא רואה וחווה כך – הרי הוא/היא מממש/ת בודהיות.

דרך הראייה המבוקשת: אי היצמדות למראיתם של הדברים

ומהי אותה דרך ראייה? שוב ושוב הוא מפציר: המימוש הרצוי הוא ראייה כלשהי בתוך ודרך הצורות והמחשבות, ולא בנפרד מהן: "מבלי לעזוב את מושאי החושים, אתה מתעלה לשלב הבודהיות" (70). כלומר, אנחנו צריכים/ות להבין משהו לגבי הצורות, המחשבות, והתנועות שבחוויה שלנו, ולראות אותן בדרך כלשהי. לא לפרוש מהן ל'מרחב' שבו הן לא מופיעות, לראות אחרת: "על ידי התפישה הנכונה אתם זוכים בחכמת הפראג'ניה הפורצת דרך יישויות האיוולת והאשליה". אבל עדיין יש לנסות לענות באופן מלא יותר לשאלה – מהי אותה דרך ראייה? איך יש לראות את הצורות כך שיגלו את הבודהיות דרכן?

לאורך הטקסט פזורות כמה תשובות דומות. אאגד כמה מהן כאן, ואנסה להסיק משהו:

  • "אם ברצונכם לחפש את גוף הממשות בעתיד, התנתקו מצורות הדברים, וטהרו את ההכרה" (61).
  • "אם תתנתק מן התופעות בעודך חי בלב התופעות, ותתנתק מן הריקות בעודך שרוי בלב הריקות, לא תאבד לא בפנים ולא בחוץ" (66).
  • "הדבר שאני מלמד אותך הוא: לזנוח את הארעי ולשוב של הממשי. אחרי שובך אל הממשי – גם לממשי אין שם" (69)
  • ושוב, הציטוט מעמוד 73: "החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון" (73)
  • "בהכירם את תופעת חמשת המקבצים, ואת העצמי שבתוך המקבצים, הם מגלמים כלפי חוץ צורות פיזיות למכביר; כל הקולות שווים זה לזה, כחלומות או כאשליות… הם מגיבים תמיד בתפקוד חושי, אך ללא תפישה של תפקוד" (76).
  • ותלמיד, לאחר שהבין את המורה, אומר: "חמשת המקבצים הם גוף אשלייתי – כיצד יכולה אשליה להיות מוחלטת?" (85)

כך שלגבי הצורות – יש לראות אותן תוך פרישות מהן, על ידי ראייתן כחלומות או אשליות, ומבלי להיצמד למראיתן.

לצד כל זה, ובהקשר של הראייה 'בתוך' הצורות – היה מעניין מאוד עד כמה אי-השניות שבין רגילות וקדושה היא נושא חשוב עבורו. מיד לאחר שהוא מציין היפרדות ופרישות מן הצורות, הוא מצמיד אמרות לגבי אי השניות הזו. הציטוט מעמוד 76, למשל, ממשיך ואומר: "הם אינם הוגים רעיונות של רגילות או של קדושה, ואינם הופכים את הנירוונה לדבר בר-הבנה". בשיחה בינו לבין תלמיד בשם חואי ראנג, שואל המורה: "האם ניתן להבין ולממש את זה?"; נענה: "לא שאין טיפוח ומימוש, אך לא צריך להיתפש לכך"; ועונה: "אי-ההיתפשות הזו היא מה שזוכרים כל הבודהות" (78). ציטוטים מעין אלו פזורים במקומות רבים מאוד בטקסט.

ניכר שאי השניות הזו לא מובילה אותו לפשרנות לגבי מה שיש להבין, או לעמימות בשיפוט לגבי מה הובן ומה לא הובן על ידי תלמידיו. הוא מכוון לראייה רדיקלית של אי המציאותיות, הטבע דמוי החלום, של כל הדברים. דוגמא חזקה נמצאת בשיחה בינו לבין תלמיד בשם ג'ה צ'אנג, שמשתף את חוי ננג בלימוד של המורה הקודם שלו. חוי ננג אומר: "ביאורו של מורה זה משמר עדיין ידיעה וראייה… כשהידיעה והראיה מתעוררות לפתע, אתה טועה בהבנתן". תלמיד מוכשר זה לא ראה עדיין את אי-האמיתיות, או את הטבע האמיתי של הידיעה, וחוי ננג מכוון אותו לראייה כזו. בבירור, הוא עושה הירארכיה בין רמות של תובנה. אי ההירארכיה היא מאפיין של התובנה העמוקה, שבתוכה מתבטלת השניות בין קדושה ורגילות. ביטול ההירארכיה והשניות אצל זה שרואה כך – לא מובילה לביטול האבחנה בין רמות שונות של תובנה ולא מפחיתה את השאיפה לתובנה מעמיקה.

אבל הציטוט הזה, כמו הבא שאביא, מאיר סוגיה חשובה נוספת מלבד אי הפשרנות. הסוגיה השנייה היא הנושא כלפיו חוי ננג אינו מתפשר: החשיבות של הראייה שההכרה עצמה אינה 'דבר', אלא, גם היא, נטולת ממשות. יותר מפעם אחת – זוהי הסוגיה סביבה הוא מופיע כמורה נחרץ ובעל אבחנה. ואכן – זוהי סוגיה קשה להבנה, ומאוד משמעותית (בין השאר – היא משמעותית כלפי אי השניות שבין קדושה ואי-קדושה). נראה שאז כהיום – מורים/ות ותלמידים/ות רבים/ות מתקבעים/ות על קיומה של ההכרה כקרקע מציאותית של החוויה, באופן שמגביל את העומק של הלימוד. בעמוד 82 נזיר אומר לו: "כשההכרה אינה מתעוררת מול אובייקטים, הערות צומחת מיום ליום". ולכך עונה המורה במילים חריפות: "שיר זה אינו מבטא עדיין את קרקע ההכרה. אם תיישם אותו הלכה למעשה, רק תוסיף על השיעבוד שאתה נתון בו".

ראייה של אי המציאותיות מביאה לחופש להשתעשע

הרובד היפה ביותר של הטקסט עבורי מופיע כאשר חוי ננג מתאר את חוויית הקיום 'על בסיס' התובנה הרדיקלית לגבי אי המציאותיות של כל הדברים.

בכמה הזדמנויות, חוי ננג מסיים שירים או שיחות במשפטים עם אופי דומה:

  • "אש הנצח שורפת את קרקע האוקיינוס, הרוח מטילה הרים זה על זה; כאלה הם מאפייניה האמתיים, הנצחיים, השלווים והמאושרים של הנירוונה" (76).
  • "כאשר 'עם' ו'בלי' אינם באים בחשבון – אתה נוסע תמיד ברכב הרתום לשור הלבן" (68)
  • "בטח בבודהא ללא מילים, ולוטוסים יפרחו מפיך" (66).

מהציטוטים האלו משתמע שההתעוררות, שחוי ננג מכנה נירוונה או בודהיות (עמ 86) מאופיינת כראייה של המופעים דרך אי-ריאליזם: אי היאחזות וקיבעון לגבי 'מהם הדברים'. הראייה הזו – מובילה לראייה וחוויה שיש בה ממד פנטסטי, שטעונה באיכויות יפות, ואפשר לבטוח בה. הראייה של אי המציאותיות של כל הדברים, כולל של הידיעה עצמה, של תחושת החלל והמרחב ("ההכרה היא כמו חלל, אך אין בה מושג של חלל" – כך אומר תלמיד שהבין (80)) ושל הדרך (עמ' 86) – מובילות למקום בלתי צפוי. הפיסקה הבאה כל כך הממה אותי, שאצטט אותה במלואה:

"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".

הראייה וההבנה של בודהיות אינה מובילה לפרישה, או אפילו לפרישות, והיא משחררת מן הדבקות בתרגול כזה או אחר. הדבר אליו היא מביאה הוא: חופש לבטא, 'להשתעשע' – בכוחות רוחניים, באופן שהוא אישי מאוד, צמוד לאישיות של המשתעשע/ת, העושה זאת בחירות גמורה, הנובעת מהראייה של אי המציאותיות, של הכל כמדומיין.

רוב ברבאה: כוחו של הלב הנדיב

כוחו של הלב הנדיב

רוב הדרשות של הבודהא מוקדשות לתלמידים שלו, או לנוודים שהיו מתרגלים שחיו חיי חסר בית, ויש כמה שמוקדשות לבעלי בתים. העצות של הבודהא אליהם נוטות להיות די פשוטות, הגיוניות, מתאימות לבעלי בתים. אבל הוא דיבר לאנשים שאינם בהכרח מעוניינים בהארה. אם היית מעוניין בזה בהודו העתיקה, סביר שהיית עוזב את הבית. אבל היום, יש די הרבה בעל בתים שכן מעוניינים בהארה.  וזה די נפוץ שמתרגלים, גם ותיקים, לא לוקחים בחשבון את המקום של נדיבות בתהליך ההתעוררות שלהם. או לא לוקחים בחשבון את הכוח של נדיבות, והמשמעות שלה כלפי התהליך של התעוררות. זה דבר שהולך מאוד לעומק. נדיבות מאפשרת תחושה שונה באופן רדיקלי של החיים, וגם של מוות.

אני אומר כל מיני דברים, ועליכם לחוש מה נכון ורלוונטי עבורכם.

באופן קלאסי, אפשר לחלק נדיבות לשלושה דברים:

  1. דברים חומריים.
  2. המתנה של היעדר פחד. לחיות בעולם, כאשר אחרים מרגישים חסרי פחד לידינו, ואפילו – עוזרים לאחרים להשתחרר מפחד. זה המקום של אתיקה.
  3. המתנה של הדהרמה – הלימוד.

לגבי הראשון – יש כסף, ודברים חומריים, אבל יש גם זמן. אולי צריך להיות נדיבים עם זמן. או עם יכולות וידע, או עם הכרת תודה. יש המון איכויות אפשריות כאן. נדיבות היא בשירות האהבה והטוב. בשם הרצון שאחרים יצמחו וישגשגו. שיהיו בטוב באופן עמוק. אז אולי אנחנו נותנים הרבה זמן למה שלאו דווקא עוזר לזה. זו שאלה לשאול. אנחנו רוצים להרחיב את המעגל, כמו בתרגול הכוונה האוהבת (מטא). להרחיב עד אין סוף, ללא גבול. זה המקום בו הרדיקליות נכנסת: כאשר אני הולך מעבר למעגל הקרוב אלי. הדרך, חשוב לציין פה, לא עוסקת רק בתשומת לב, מיינדפולנס. כמובן שהיא חשובה, אבל הדרך היא יותר מזה.

לעתים קרובות אנשים מבקשים ריפוי רגשי. וזה דבר מאוד חשוב. אבל אני לא בטוח אם אנשים יכולים לעבור ריפוי רגשי עמוק, בלי להיפתח לנדיבות. מחקרים על דיכאון מראים שעזרה לאחרים היא אחד הדברים שעוזרים הכי הרבה. לפעמים יש נטייה במעגלים שלנו לחשוב – שעיסוק עצמי בלבד יביא שחרור. אני לא בטוח שזה נכון. יכול להיות שהכרחי לפתוח משהו על ידי נדיבות. זה לא פשוט – כי אולי אנחנו במקום בחיים שבו אנחנו צריכים יותר עבודה פנימית. להדגיש את הריפוי של עצמנו. אבל אולי יש זמנים שבהם 'יציאה מעצמי' היא הדבר החשוב והנכון. לעתים קרובות אנחנו מניחים שעבודה על העצמי, והיחסים שלי לחוויה, ובעיקר לחוויה קשה – הם הדבר החשוב ביותר; אבל יכול להיות שאני מנציח איזה עיסוק עצמי, ואיזה התלכדות והיסגרות של העצמי בעצמו. לעתים קרובות אנחנו מתחילים לתרגל, ואנחנו מתעמתים עם עולם פנימי לא קל, ומנסים להתמודד אתו, אבל ראייה רוחנית אמתית – הופכת הכל על ראשו. היא משנה את האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם. ישו אמר: 'זה שמנסה לשמור על חייו, מאבד אותם, אבל זה המוותר על חייו, לטובתי, ישמור עליהם'. מה זה אומר, מבחינה מיסטית – נפשית? משהו בתרגול עמוק מצביע על וויתור על הכל. לוותר על חיינו, למסור אותם. אולי ברובד מסוים קשה לשמוע את זה, ואולי ברובד אחר – זה מרגיש חיוני.

אלו מילים והנחיות שלא ייעלמו. הן עוברות אלפי שנים, ולא ייעלמו. יש הוראות שייעלמו, שהן זמניות, ואולי אנחנו יכולים לחוש אילו הן. אבל אלו הן מילים שיש להם משמעות רדיקלית נצחית עבור האנושות. אולי יש חלקים בנו שמפחדים, אבל חלקים אחרים שמרגישים שזה מאתגר אותם.

חלק מהאנשים עושים כל מיני ריטריטים וסדנאות, ואחרי שנים – לא תמיד משהו נפתח לעומק. לא  תמיד נפתח הסדק שמשנה הכל עבורנו. כשאנחנו מתבוננים בנדיבות, יכול להיות מועיל לראות – איפה אני מגביל את הנדיבות שלי?

אני לא מדבר רק על כסף. איפה אני מגביל את ההוקרה שלי לי ולאחרים, האם אני מגביל את ההתמסרות שלי, בתרגול ובחיים, את האנרגיות שלי? האם אני מגביל את הערנות שלי? את האינטנסיביות שלי? לפעמים אנחנו מדליקים טלוויזיה ברקע, או רדיו, וזה מנקז את האינטנסיביות של תשומת לב מן החיים. זה לא נותן ללהבה להבנות ולהיות חזקה.

במובנים של כסף – זה גם נושא מעניין. בארצות הברית, נראה שלקראת הבחירות לנשיאות אנשים מדברים על כל מיני דברים, וככל שמתקרבות הבחירות – נראה שהנושא היחיד הוא כסף, מסים. בסוף, סביב זה מצביעים.

נראה שכולם מסכימים על הנחיצות של צרות עין, כולל ממשלות. יש סטטיסטיקות… במקביל לפסגת G8האחרונה – העזרה למדינות המתפתחות נפלה ל0.28% מההכנסה של המדינות המשתתפות. ארה"ב משקיעה בסיוע חוץ 78 דולר לכל אזרחת אמריקאית, ובביטחון – 1200 דולר, לכל אזרחת אמריקאי. וכל זה עוד לפני המשבר הכלכלי של 2008. זה לא כדי להאשים, אלא כדי להצביע על משהו: פחד והגבלת הנדיבות הולכים יד ביד. צרות עין כרוכה בצורת ראייה מסוימת של עצמנו ושל העולם. הן קשורות באופן יסודי.

מנקודת המבט של הדהרמה – אנחנו רואים את העולם בצורה שגויה, ואנחנו מתנהגים ובוחרים מתוך המקום הזה, וזה מחזק אותו. זה מה שנקרא סמסארה. והפחד שמגביל את הנדיבות שלנו – נובע מתוך הראייה הזו של העולם, של העצמי ושל זמן – ומחזק אותן. זה מרגיש כמו פחד מאוד ראשוני, כמעט ביולוגי. אבל ברמה אחרת – הדהרמה יכולה לומר אז מה?! גם לזה צריך לגשת. אם זה מרגיש עמוק, ומוטמע – זה לא אומר שלא ניגשים לזה. אולי צריך עדינות, אבל לא פחד.

נדיבות מביאה תחושה של רווחה. היה ראיון עם מישהו מקהילה וולונטרית, ששרדה המון, שזה דבר מאוד נדיר. אז הוא נשאל – מה עזר לכם לשרוד? והתשובה הייתה – שמהתחלה הייתה כוונה של נדיבות. לא רק כלפי עצמם, אלא כלפי אחרים. לעשות כלפי אחרים. הם שלחו אנשים לעזור בחו"ל, גם כשהם חיו באוטובוסים ישנים, ולא היה להם כסף בשביל עצמם.

מה שחשוב פה הוא הקשר בין נדיבות ואושר. אולי אנחנו מבינים את זה אינטלקטואלית, אבל צריך לעזור לזה להעמיק. שימו לב לתחושת האושר שעולה כאשר אני נותן משהו בלי תחושת לחץ, בלי תחושה ש'אני צריך' לתת. האושר שיש כשאני רואה מישהו מקבל משהו. לשים לב לזה.

הבודהא:

"בלי לנטוש את חמשת האיכויות האלו, הואיא לא מסוגל להיכנס ולהישאר במצבים מדיטטיביים עמוקים: צרות עין לגבי רכוש, צרות עין לגבי אנשים תומכים, לגבי הרווחים שלו, לגבי הסטטוס שלו, וצרות עין לגבי הדהרמה." במצב של צרות עין לגבי אלו – הג'אנות לא יהיו אפשריות, וגם לא מצבים של התעוררות.

לעתים קרובות אנשים ניגשים לתרגול עם רצון לקבל משהו. 'הלוואי והיה לי ידע איזוטרי, או היה לי מלאך שומר', או משהו כזה. רצון לקבל משהו. וזה מעניין, כי הלימוד על נדיבות ניתן, ונמצא שם. אבל אולי אנחנו לא רואים את החשיבות של זה. היה ניסוי, שנערך לפני זמן קצר: היתה מכונת אסימונים, והמהמרים היו מחוברים לאלקטרודות. המכונה הייתה מתוכננת כך ש-או שזכית בהרבה כסף, או ש,אם לא זכית – הכסף נתרם לאחרים. ומה שגילו הוא – שהאנשים היו יותר שמחים כאשר הם 'הפסידו', והכסף נתרם. ע"פ המדדים, המוח 'התפוצץ' משמחה כאשר אנשים תרמו את הכסף.

עולה פה שאלה – למה תובנות לא מתיישבות אצלנו, ולא מתמצקות. ראשית – נראה שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו תובנות, ולבחור דרכים בחיים שיתקפו אותן. ודבר נוסף הוא – שאנחנו לא יודעים, לעומק, מה מביא שמחה. אנחנו לא מייחסים אותה למקום הנכון. מישהו אוהב לאכול בשר. ונניח שיש מולו ארוחה טובה. בכמה אחוז ממנה הואיא ממש נהנהת מהטעם של הבשר? אולי רק לכמה שניות, בעצם. אנחנו מחברים נקודה לנקודה, מסיקים משהו ומניחים שיש איזו שמחה בזה.

כך – אנחנו מבלבלים הנאה חושית ושמחה, ולכן רודפים אחרי נוחות. יש בנו את היסוד הזה, של רדיפה אחרי נוחות. ואנחנו חושבים שאנחנו רודפים אחרי שמחה. אבל אולי אנחנו מערפלים את מה שבאמת חשוב לנו, כי אנחנו רודפים אחרי נוחות. יש לנו את מה שאנחנו צריכים, באופן בסיסי. אם יהיה לי את זה פעמיים – האם אהיה פעמיים שמח? ופי חמש?

רבים מאיתנו נדיבים, בהרבה מובנים. חשוב ליהנות מזה. הבודהא המליץ: אם את מתקשה במדיטציה, שמוט אותה לזמן מה, והרהר בנדיבות שלך. אולי זה לא נשמע הולם לאנטה, או ריקות. אבל האמת היא שמאוד קשה 'לקפוץ' מיד לראייה של ריקות. חשוב שיהיה איזה כבוד עצמי, שהוא יותר ויותר משוחרר מתנאים. ומשם – זה צעד קטן יותר לשחרור של העצמי.

ויש פה אפשרות של רדיקליות. ישנה האמירה המפורסמת של אג'אן צ'ה: "אם תוותר קצת, תהיה לך מעט שלווה, אם תוותר הרבה – הרבה שלווה. אם תוותר לחלוטין – תהיה לך השלווה של הבודהא." וזה אותו דבר עם נדיבות. מה זה אומר – לתת את עצמי לחלוטין? הצעד הראשון הוא לראות את זה כתרגול, כמו תרגול המדיטציה. משהו שיש לו טעם ועומק כמו לתרגולים אחרים.

מורה טיבטי מהמאה ה11: 'דרך ההתרגלות לוויתור על הטריוויאלי דרך התרגול, אפשר להתרגל לתת הכל בלי היאחזות.' אפשר לראות איפה אני שמור, וללכת בכיוון ההפוך. לתרגל בכוונה, אל מול דברים קטנים. אבל ממש לצפות לזה, למקומות שבהם אני מגן, וללכת בכיוון ההפוך.בעולם גלובלי, דברים נעשים מאוד מורכבים, וצריך להכניס תבונה. סיפור ששמעתי או קראתי, מספר על

בעולם גלובלי – כל זה נעשה מורכב, וצריך להכניס איזו תבונה. יש איזה מקרה, שאספר לכם עליו (אני לא בטוח מהו הרקע – יהל): עושה רשתות מאפריקה, שמעסיק עשר אנשים. כל אחד מהם – מפרנס חמישים אחרים. לא משנה כמה מהר הם עובדים, הם לא יכולים לייצר מספיק רשתות שיגנו בפני המלריה. שחקן הוליוודי מגייס כסף מגייס כספים, ושולח רשתות בשווי עשרה מיליון דולר. עושי הרשתות הראשונים מאבדים את עבודתם, ונאלצים להסתמך על צדקה לקיומם. בתוך חמש שנים הרשתות שנקנו על ידי השחקן שנשלחו נשחקות, ונותרנו ללא כלום. אז, כאמור, כל העניין נעשה מאוד מורכב, ודרושה הבחנה.

אחד הדברים שצריך לאמץ הוא – לא לעשות את זה רק כשזה מרגיש טוב או מתאים. לפעמים 'האם זה מרגיש לי נכון?' הופך למדד המרכזי עבורנו. כששולחים מטא – קל להרגיש אותה כלפי חתלתול, אבל יותר קשה יותר כלפי דג, אולי כזה מזן נכחד של דגים. ואז מגיעה בקשה תרומה, או הבקשה שבסוף הריטריט, ומה עולה? אולי ספק, אולי בלבול. יש אנשים שמתקשים לומר לא, וזה גם דפוס. מה וריועומד מאחוריו? לעתים קרובות ישנה השאלה: "מה יחשבו עלי"? וואולי זה אפילו חשוב לתרגל אמירת "לא". ולעתים קרובות עוד יותר יש פחד – שלא יהיה לנו מספיק לעצמנו או לקרובים אלינו, ואז צריך להיישען לכיוון השני: 'האם אני יכול להרפות??'

הכלל הראשון בנתינה הוא: אל תצפה מאף אחד לשים לב. אולי ישימו לב, ואולי יגיבו, אבל בד"כ לא בזמן או בדרך שקיווית. יכול להיות שחיים של נתינה אולי  יניבו קהל גדול יותר בלוויה, שלך, אבל לא בטוח שזה תמריץ.

יש פה משהו לגבי היכולת לנטוש. מה זה לחיות עם לב שיכול לוותר? וזה חשוב ומועיל – להיות ליד אנשים ששחררו משהו. מנקודת המבט של התעוררות – חיי היומיום הם דבר טראגי, כמעט בלתי שפוי. ומנקודת המבט של החיים הרגילים – נקודת המבט של ההתעוררות נראית משוגעת. נראית כמו משהו שלא מסתדר. ויש משהו ב-לששאוף: לשאוף להיות נדיב. זה עושה הרבה. או לדמיין את עצמנו עושים דברים נדיבים. זה גם עוזר. אז שווה לאתגר את עצמנו בתרגול הזה, לבדוק את הגבולות שלנו. ולבדוק: מהם האפקטים של נדיבות רדיקלית, ואיזו יציאה מהגבולות של עצמי, אולי של החברה.

האם התרגול הזה יכול להיות ממש חי?  איך להיות נדיב, ובמיוחד למתוח את הנדיבות שלי – משפיע על התחושה ש'יש לי מספיק', ועל התחושה ש'אני אהוב'? הלב נפתח, והתחושה משתנה. אם אני עושה את זה כי אאני רוצה להייראות באופן מסום, או בציפייה שמצפה לתגובה – זה שוחק; אם לא – זה משאב.

אילו זיהומים או עיוותים נוכחים, וגורמים למי שרוצה לחיות בשלום לא לחיות בשלום?  הסיבה היא – שאנשים מטושטשים על ידי איבה וצרות עין.  ומדוע זה כך? בגלל תחושת העצמי שלהם.  ולהביט בעולם במונחים של עצמי, ומנקודת המבט של עצמי. אז התחושה של עצמי, כישות אמיתית ומוצקה – מולידהה תחושה של צרות עין. אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר אני לא כ"כ נדיב – זה קושר, מכווץ וממצק את תחושת העצמי. לעתים קרובות מאוד – אנחנו חווים את העצמי כמרכז של רכישה, של קבלה. 'מה אני מקבל'? מרכז של חומר, טובות, אהבה, זמן, הנאות. אולי, בתרגול – אפשר לטפח זמנים בהם אנחנו לא רואים את העצמי ככזה? הנדיבות מביאה תחושה של חיבור, של מרווח. זה דורש קצת זמן, אבל קורה. העיסוק שלנו בסיפור של עצמנו – מתחיל לדעוך. תחושת העצמי מתחילה לדעוך ולהיפתח.  מגיעה אנרגיה, ותחושה של משאב. ואם מישהו ממש מותח את זה, אפילו בדמיון ובשאיפה, אפשר לחוש שתחושת העצמי כמעט ונעלמת, ושם יש חופש וקלילות. " "זה המוסר את חייו ימצא זאת", כמו שישו אמר. הדהרמה העמוקה נוקשת בדלת של משהו בישות שלנו.

שאנטידווה כתב, במאה  השמינית: "דרך נתינה כל צער ננטש, ואני אגיע למצב חסר הצער. מאחר וממילא יש מאחר ולוותר על הכל בבת אחת (הוא מתכוון למוות) – עדיף לתת ליצורים החיים". אז  אפשר לראות שכל זה לא שלי בכל מקרה, כי אמות, ולא לאשרר את האשליה שזה שלי, דרך אי-נדיבות. כל תחושת החיים משתנה, ונימה אחרת מהדהדת בה. תחושה של חיים שנחיו היטב. כל התחושה של המבורכות של החיים, של דברים – מתחילה להיות נוכחת.

קרישנמורטי מת מאוד זקן, מסרטן. ובליל מותו הוא ביקש לצאת החוצה, במקום בקליפורניה בו הוא שהה. והוא נשאר שם בדממה, חי, וקד לארבעת הכיוונים. כל החיים כקידה עמוקה. חיים של נתינה הופכים לחיים של קידה עמוקה. ומה עוד? משהו קורה לתחושת השפע. אנחנו מתנהגים כאילו שיש, וזה יוצר חושה שיש. תחושת היש שלנו היא לא מספר בחשבון הבנק. תחושת המשאבים שיש לנו היא התהוות גומלין, ותלויה מאוד בלב. תלויה מאוד בדרך בה אנחנו רואים את עצמנו, באופן מעודן ובאופן כללי יותר. תחושת העושר הפנימי שלנו תיצור תחושה של שפע. משום כך אנחנו מעודדים תחושת רווחה בתרגול, כי זה הופך למשאב פנימי. זה תיק ההשקעות האמיתי שלנו. ככל שיש פחות תחושת עצמי, פחות פחד – יש יותר שפע. יותר הבנה של ריקות – יותר שפע. זה מה שיוצר תחושת שפע, ולא הכמות שיש לנו.

מהן ההשלכות? כשאת מרגיש שאין מספיק – תן. כשאת מרגיש שאני לא מקבל מספיק כסף, או אהבה: תן. זה קשור לקארמה, כמובן. כשאנחנו נותנים, יש תחושת שפע. אבל זה דורש שנעשה לא מעט, מספיק כדי שנוכל להבחין. אפשר לשאול: באיזה עולם אני רוצה לחיות? במובן של עולם התפישה שלי. כשאני לא נדיב, כשאני לחוץ, העולם ניראה בדרך אחת. אם אני לכוד בפחד, העולם נראה בדרך מסוימת. כשיש נדיבות – הוא נראה אחרת, פתוח יותר. אז מהו העולם האמתי? הלחוץ, הסגור, המפחיד; או – הפתוח, מלא האור, מלא האפשרויות? אין 'עולם אמתי'. העולם ריק. אין לו מציאותיות מלבד זו שהלב מעניק לו. הריקות הזו של העולם מאפשרת לי לתרגל הרבה יותר בנדיבות.

צ'נדרקירטי: "נתינה, ריקה מנותן, ממתנה וממקבל – נקראת שלמות שמעבר לעולם, אבל כאשר ישנה היקשרות לשלושת אלה – הכתבים מגדירים זאת כשלמות של הקשור לעולם."

אז חכמה מכילה נדיבות, ונדיבות – חכמה. לפעמים אני חושב שהנדיבות מכילה את כל הדארמה. אז אולי לפעמים אנחנו חושבים על ישו, או רומי, ויש תחושה שהם עשו קפיצה אל התהום, מתוך אמונה. ואולי חלקנו מרגישים – אני רוצה, ויכול, לקפוץ. ולפעמים – יש תחושה שזה לא אפשרי. להם היה את האמון הזה בנדיבות, ועשו את הקפיצה, וזה נתן להם לא רק אמונה, אלא ידע. אם זה לא אפשרי ממש לקפוץ – אפשר לשחק עם הגבולות.

איך כל זה משפיעה על החדווה? על הלב? הפתיחות? תחושת החירות? מה קורה לתחושת העצמי, ולתחושת הריקות של העולם? אני, עם אחרים, רואה שיש קשר. זה מאוד  ברור. כל פתיחה שישנה, קטנה או גדולה, אני ממש מרגיש שלנדיבות וליכולת להימתח – היה חלק גדול בזה. אני לא חושב שדברים היו נפתחים בלי זה. יש הקבלה אמתית בין הבנה ונדיבות, ואסור להקטין בכוחה.

עבודה מיומנת עם רגשות בתרגול המדיטציה

השיחה הזו היא למעשה איגוד של כמה וכמה הנחיות שניתנו על ידי רוב בורבאה, בריטריט בשם: the boundless heart מ2011, כפי שהובנו ועובדו על ידי.

מומלץ מאוד לעבוד עם ההנחיות השונות בהדרגה: לקחת פרק אחד, לתרגל איתו למשך כמה ימים, ואז לעבור לזה שאחריו.

מרבית ההנחיות נמצאות בהנחיות שתחת הכותרת: working with the emotional body, בקישור הזה: http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

רקע

מקובל מאוד לחוש, בתרבות הדהרמה המערבית, שרגשות הם חשובים. באלפי השנים שהטרימו את בואה של הדהרמה למערב, רגשות דווקא לא תפשו מקום מרכזי כ"כ בתרגול, והן נעשו חשובות מאוד בין השאר בגלל האופן בו אנחנו, כא/נשים מערביים/ות בני/ות התקופה – חושבים/ות ומבינים/ות את עצמנו. הפנימיות שלנו, הרגשות, תחושת האותנטיות – הפכו להיות דברים חשובים ומורכבים בתרבות שלנו. אם אנחנו חושבים/ות שהתפקיד של הדהרמה הוא לגרום לזה שלא יהיה לנו עצמי, באיזשהו אופן או מובן – אז אולי אלו חדשות לא כ"כ טובות. כי תחומים שלמים של רגשות: ספק עצמי, אשמה, אולי סוגים של מחויבות מוסריות, וגם עושר של ציפיות ודימויים כלפי העצמי, שיוצרים ומזינים רגשות שונים – הם פרי של החברה המערבית המודרנית. נזירי היער התאילנדים (פה מדובר, למרבה הצער, בגברים בלבד) הנזירים/ות הטיבטים/ות במערות והא/נשים שמדברים/ות עם הבודהא בקנון הפלי – התחילו את המסע שלהם/ן מנקודה אחרת מאיתנו. ישנן שאלות מהותיות עבורנו, כמו שאלת הרגשות – שנראה שלא העסיקו אותם/ן באותה צורה. ועם זאת, הדהרמה מציעה לנו כלים יוצאי דופן ביעילותם לעבודה עם רגשות. האופנים בהם היא מפרשת ומאפשרת עבודה עם הנפש שלנו – היא יעילה בדרכים רבות ושונות – וגם, בבירור, ברובד הזה. וכמו בכל רובד של עבודה – אם אנחנו רוצים/ות שהיא תהיה מועיל/ה עבורנו – אנחנו צריכים/ות לעבוד עם הדברים. אני אציע פה כל מיני הנחות ואופני עבודה. אבל כולם/ן אפקטיביים רק ככל שאנחנו מתרגלים/ות אותם במדיטציה שלנו. אני גם מציע פה סט אחד של הנחות, שעל רובן לא אדבר, וכלים – שעליהם כן אדבר. חשוב לי לומר – זהו רק סט אחד, מבין רבים אפשריים. אני לא טוען שהוא הטוב ביותר. אני כן יכול להעיד – שהוא ישים מאוד, ושהוא עובד היטב.

אה, ועוד הערה: אם אתם/ן קוראים/ות את השיחה הזו, תשימו לב שבמהלכה מופיעות כמה שאלות. זה יהיה טוב אם תשתהו כמה שניות, ותפתחו את השאלה עבורכם/ן. אולי יש איזו תשובה שכבר מוכנה שם ורוצה להישמע. השאלות הן לא פחות, ואולי יותר חשובות – מהתשובות שאני מציע אחריהן.

מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?

כאשר אנחנו פונים/ות לעבודה עם רגשות, שווה להתחיל מה מהשאלה: 'מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?'

התשובה לשאלה הזו היא חשובה מאוד, כי היא מעצבת את כל אופן העבודה.

התשובה שאני אציע, ועליה אשען היא: אנחנו רוצים/ות להיות בקשר, במגע – עם כל טווח הרגשות שלנו. נעימים ובלתי נעימים. אנחנו רוצים/ות ליהנות מהנעימים, ולהיות מסוגלים/ות לשאת את הבלתי נעימים באופן שיפחית את הנזק האפשרי שלהם, ויגלה לנו יופי ועומק וייחוד שלנו – דרכם. הפעם, אנחנו נתמקד בעיקר בצד הזה – של עבודה עם הרגשות הפחות נעימים.

אחלה.

אבל איך נלך לשם? מה יוביל אותנו לנקודה הזו?

שלושה כלי לעבודה:

כדי לעשות זאת, וכפתח לעבודה כולה – אני אציע שלושה כלים: הראשון הוא כלל המפתח של ארבע האמיתות. השני – המשאב של סמאדהי, כלומר – תחושה של פתיחות, של נעימות ונינוחות. השלישי – המפה של ההתהוות המותנית, שעליו ארחיב וממנו 'נמשוך' את מרבית אופני התרגול.

תשומת לב בהלימה עם ארבע האמיתות

אנחנו רוצים/ות לבדוק ולשחק עם הדרך בה אנחנו נותנים/ות תשומת לב, ולמצוא את דרך בה מתן תשומת הלב שלנו יפחית את אי הנחת. הלימוד של ארבע האמיתות מגלה לנו שמאחורי כל אי נחת, יש השתוקקות והיאחזות; הרפה/י אותן – והסבל יצא מהתמונה. זה מה שהן אומרות, על קצה המזלג. הרבה פעמים אנחנו מוצאים/ות את עצמנו 'פשוט שמים/ות לב', או 'נמצאים/ות עם משהו'. לפעמים זה טוב, אבל לפעמים – האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב – לא ממש עוזרת, ואפילו מקבעת משהו. אז אנחנו צריכים/ות ללמוד איך מפחיתים/ות סבל, באופן מיידי, על ידי האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב. אני ארחיב על זה כשניגש לתרגולים עצמם, אבל רציתי לומר את זה כבר כאן, כדי להבין את ההקשר של כל מה שאציע לאחר מכן.

במקרה של רגשות – אפשר לנסח כלל נוסף, מקביל: האנרגיה של תשומת הלב צריכה להיות גדולה יתר מאשר האנרגיה של הרגש. זו כמו נדנדה של שני ילדים, כאשר על אחד נבון ועדין ומתחשב, ואפשר לסמוך עליו; והשני – יש לו הרבה פוטנציאל, אבל הוא גם ברדקיסט רציני. אם הברדקיסט יהיה ילד בריון וכבד, והילד המחושב והנבון יהיה קטנטן וקליל עם משקפיים – ושניהם ישבו על נדנדה – אנחנו לא יכולים/ות לדעת מה יקרה. לא היינו משאירים/ות זוג כזה לשחק לבד. אבל אם הילד הנבון והסבלני יהיה כבד וגדול יותר – אפשר להשאיר אותם לשחק – ולהרגיש די בטוחים/ות שיהיה בסדר. אז – אנחנו רוצים/ות להבין – איך אפשר להגדיל את הצד של תשומת הלב, ולאפשר לו להיות גדול יותר מזה של הרגש. הצעד הראשון – הוא פיתוח של סמאדהי.

סמאדהי

אנחנו רוצים/ות לגשת לעבודה עם רגשות ממקום שיש בו רווחה מסוימת. לא במקרה – זה לא הנושא הראשון שמלמדים/ות. וזה מאוד מומלץ להניח את הקשיים בצד לזמן מה, לעתים לתקופה ארוכה, או לזמנים מסוימים בתוך המדיטציה, ולמצוא משאב: להשען על מקום נוח, נעים, שמאפשר נינוחות ורוחב, ולגשת לשאר הדברים ממנו. 'שהייה נעימה כאן ועכשיו' – היה התיאור של הבודהא לזה. אם אנחנו נוליך את עצמנו באופן צר מידי, בלי מספיק משאבים אל תוך העבודה עם הרגשות, אנחנו נשאב ונשקע, ואולי נחווה את הרגשות, אבל כבר אמרנו – שהשאלה החשובה היא: 'האם זה מועיל?'. הרי אנחנו חווים/ות אותם כל הזמן גם ככה. המשאב של סמאדהי הוא היסוד, הבסיס של המדיטציה. זה לא שמתישהו יהיה ממנו 'מספיק' וזהו. אבל דרוש מינון מספק, שמשתנה בהתאם לכל מצב ולכל אחד/ת. כפי שהבודהא הדגים: מלח שנמהל בכוס – ממליח אותה. אבל מלח שנמהל בגנגס – לא יורגש כלל. הסמאדהי – הופך אותנו לגנגס, לנהר ענק. ואז הרגשות הם לא דבר כ"כ נורא.

לצורך זה – חשוב להבין סמאדהי באופן הנכון: לא נקודה צרה במקום אחד, ותודעה שנשארת שם. אלא – דווקא רווחה, נינוחות, נעימות.

אז – בואו נשאל: מה במדיטציה נותן מנוחה, רגע, רוחב, נינוחות?

אציין שלושה משאבים שתמיד זמינים לנו, אם נדע להישען עליהם. השניים הראשונים הם גופניים, והייתי אומר שלפחות הראשון הוא באמת בסיס הכרחי. וכמובן – גם זו מיומנות. ל א/נשים שונים – חלק יהיו קלים וחלק מאתגרים, אבל – יש פה משהו לכולם/ן, ובהדרגה – הכל יכול להפתח:

משאב 1: גוף האנרגיה

  • תשומת לב לכל הגוף, לנשימה, לחיות של הגוף. אפשר ללמוד לשהות שם, ולהשתקע בכל הגוף.
    • זה שונה מאשר: 'להיות עם הנשימה' במקום ספציפי.
    • עבודה מרכזית פה – לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ולהרחיב אותה שוב ושוב. זה תובע קצת יותר מאמץ מאשר 'לחזור לנשימה', אבל זה יותר מתגמל, ועוד מעט אסביר למה.
    • אפשר לעשות את זה בנפרד, בלי קשר לרגש. זה מעדן ומעמיק את המדיטציה.
    • גם כאשר יש תחושה רגשית או פיזית לא-נעימה, אפשר להתעלם ממנה, ולשלוח את תשומת הלב למקום נעים. בתוך המרחב של תשומת הלב שלנו יש כל מיני דברים שקורים. לעתים קרובות אנחנו מפספסים/ות את זה, כי אנחנו מתכווצים/ות לאזור שאנחנו הכי רגילים/ות ללכת אליו, ובמשתמע – הכי מזדהים/ות איתה, ולכן – גם אין הרבה יכולת עבודה שם.
  • וגם – זה יכול להיות מסביב לרגש , בזמן תשומת הלב לרגש.
    • כאשר אנחנו משתמשים/ות בו כך – זה מונע את ההתכווצות וההצטמצמות לתוך האזור הלא-נעים של הרגש. כשיש יותר מרחב של תשומת לב מסביב לזה – יש גם יותר מרחב מנטלי – וזה מאפשר עבודה.
    • כאשר ישנה האפשרות הזו – אפשר להפגיש בין התחושה הנעימה לבלתי נעימה – כמו מים שמכים בעדינות על סלע. זה משנה את האינטנסיביות ואת הנוקשות של התחושה הלא נעימה, ובהדרגה – ישנה וישחרר אותה.

משאב 2: מרחב

  • ככלל – אפשר להפריד שלושה רוחבים של תשומת הלב: צרה יחסית – ממוקדת באזור אחד של הגוף, או בנקודה אחת; ברוחב הגוף; ומאוד רחבה. עכשיו – אנחנו מתמקדים/ות בשלישית.
  • אפשר להדגים את זה עכשיו: בעיניים פקוחות או עצומות, מצאו תנוחה שתאפשר לגוף להיות פתוח, זקוף. שימו לב למרכז של הגוף, ופתחו את תשומת הלב לצלילים. הם מגיעים ממקומות שונים, במרחקים שונים, ואנחנו יכולים/ות לשים לב לכל המרחב שלהם. ואז – פתחו את תשומת הלב כדי שתהיה רחבה מאוד. לפעמים זה דורש מאמץ מסויים, אבל זה מאוד עדין. לעתים קרובות – זה דווקא מבקש איזו התרווחות, ו'היעשנות לאחור' עם התודעה.
  • אם נחזור למשל על כפית המלח בגנגס – פה אנחנו נותנים/ות לזה ביטוי מאוד מוחשי.
  • לראות אותם בתוך המרחב הזה.

משאב 3: מטא

  • אני לא אומר על זה הרבה, כדי לא להפוך את השיחה לשיחה על סמאדהי.
  • מטא פירושה ידידות, רצון טוב. זה ממילא נכנס לכל מה שאמרנו, אבל לפעמים אפשר ממש לנטות לשם, ולראות את זה משפיע: מטא כלפי עצמנו, כלפי אחרים/ות, או כלפי הרגש הלא-נעים. אם יש לכם/ן תרגול מטא מפותח במידת מה – אני ממש מעודד אתכם/ן להשתמש בו כדי למצוא משאב. ובכל מקרה: 'האם אני עושה את העבודה הזו ברוח של חמלה וידידות כלפי עצמי?'. בסופו של דבר – התרגול הוא מתנה עבורנו ועבור העולם. לעתים קרובות מאוד (מאוד) ישנה רוח, לעתים קרובות עמומה – של ביקורת עצמית ושל תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. אני אדבר על זה עוד בהמשך, אבל רק לומר, מהתחלה – אנחנו עושים/ות את זה מתוך אהבה כלפי עצמנו; ואם יש שם ביקורת – אז אפשר לתת לה להיות שם ולעבוד אתה כשרוצים/ות, אבל מה שמנחה את העבודה – זו החמלה והאהבה לעצמנו.

ההתהוות המותנית כמפה

עכשיו נפנה לדבר על החוויה של רגשות, ועל הגישה אליהם. המפה שלנו, כמו שאמרתי, היא הקונספט של ההתהוות המותנית. בקנון הפלי – כשהבודהא מדבר על התהוות מותנית הוא לא מדבר על דפים וחפצים ואיך הם נוצרים מעצים, עננים וכל מיני חומרים אחרים; וגם לא על זה שאני לא ממש אני, כי אני תוצר של ההורים שלי או משהו כזה. אלא – הוא דיבר על פקטורים של התודעה, פנים של החוויה הפנימית – שאם אני רואה אותם/ן בבהירות ועובד איתם/ן, ועם הקשרים ביניהם אני יכול/ה להבין משהו מהותי מאוד על החוויה והקיום. משהו שמשחרר לעומק. העבודה שאני רוצה להציע עם רגשות – נשענת גם על קריאה חופשית של המפה הזו, ומולידה את ההבנה הזו – של הריקות, ההבניה, הפיברוק של הרגשות, יחד עם כבוד ועדינות כלפי החוויה שלהם. במקום ללמוד את המעגל של ההתהוות המותנית, אנחנו יכולים/ות לפתוח את המפה על ידי שאלה שנשאל את עצמנו. אז כדי לפתוח את המפה הזו – אפשר לשאול: 'ממה רגש מורכב?'

אז אני באמת שואל: מה מרכיב חוויה של רגש מסוים?

יש כמה דברים שאני חושב עליהם, אז בואו נבחר איזה רגש, וניתן יחד דוגמאות לכל אחד:

  • החוויה הגופנית
  • נעימות ואי נעימות
  • תנועה של משיכה ודחייה (היאחזות)
  • תפישות של עולם ואחרים/ות, ושל עצמי
  • מחשבות
  • השקפות ואמונות לגבי עצמי ועולם

וודאי, אפשר למנות עוד, אבל זה הרבה.

אז יש לנו את כל המפה הזו, ואנחנו רוצים/ות להתחיל ללכת בה, ובכל מקום – ליישם את ארבע האמיתות: איך אני יכול/ה לשים לב באופן שיפחית סבל?

אני אציע כמה תחנות. הן לא נפתחות באופן לינארי בדיוק, אבל – כן יש פה מסלול – מהפשוט ביותר אל המורכב ביותר. זה יהיה קל יותר ללכת כך. ואני גם 'חותך' בין אברים שונים של ההתהוות המותנית, שאין ביניהם 'חיתוך' כ"כ חד וברור. זה מועיל לנתח דרכם את החוויה, אבל בסופו של עניין צריך להודות – שהם בונים האחד את השני ומפולשים האחד בשני.

הגוף

  • תשומת לב לציר המרכזי, לכל אורכו. הרבה מאוד מההתרחשות מתרחשת שם
  • אופי נוח של תשומת הלב. דימוי של כפות ידיים פתוחות ומחזיקות יחד, שמאפשרות למה שמופיע להיות מורגש, מבלי להחזיק בו בחזקה.
  • לתת לחוויה להיות עמומה, אם היא מאופיינת בכך. אם ברור מה זה, ויש לזה שם – יופי, אם לא – אז גם יופי. לחץ, או בעבוע, או כיווץ קטן, או מרווח מסוים – הם גם חלק מהשדה שאנחנו רוצים/ות להכיר.
  • יש שני יוצאי דופן: פחד וכעס, שיכולים להיות מורגשים בכל הגוף, הרבה יותר מאשר בציר המרכזי. אני לא אומר על זה הרבה, כי זו יכולה להיות, בקלות, שיחה שלמה. הקווים המנחים לעבודה הם דומים מאוד, אבל תשומת הלב צריכה להיות לכל הגוף; פה – המרחב שיותר גדול מהגוף – הוא מאוד מועיל. כי אפשר 'להקיף' את הכעס או הפחד כך.

נעים/לא נעים: וודנה

  • תוך שאנחנו בתשומת לב לציר המרכזי בגוף – אפשר להיות ערים/ות לנעימות ולאי הנעימות של התחושות. ללמוד לשהות עם זה, איך שזה מופיע. כבר זה – יכול להפחית מאוד את ההיטלטלות שלנו, שמונעת מהמשיכה והדחייה האוטומטית שעולות עם הוודנה. אפשר לחשוב כאן על הלימוד של 'החץ השני'. הוודנה, לצורך העניין – היא החץ הראשון, והשני – הוא המשיכה והדחייה. אז כאן – אנחנו מתרגלים לתחושות לא נעימות. רואים/ות שזה לא נורא. זה נעשה נורא, או מרגשי נורא – בגלל הפחד להיות במגע עם זה.
  • התרגול הזה – מאוד מפשט את המגע שלנו עם רגשות. מה שהיה סיפור ענק, עם עבר ועתיד, ותחושות עצמי – נגלה פה כ'פשוט תחושות' נעימות או לא נעימות. מצידי – זה לא נכון לומר שתמיד צריך ללכת לשם. לפעמים נדמה לי שבשיח בתרבות הדהרמה שלנו – יכולה להיות נטיית יתר לכיוון של פשטות. כאילו זה תמיד הדבר הנכון. עבורי – יש המון מקום למשמעויות וסיפורים. אבל – היכולת להיכנס ולצאת מ'מודים' של פשטות או מורכבות – משחרר המון. .

היאחזות והשתוקקות

  • חלק מהותי של החוויה האנושית, אליו מצביעות ארבע האמיתות – הוא התנועה של השתוקקות והיאחזות; משיכה ודחיפה; היטלטלות.
  • ראשית – אנחנו רוצים/ות ללמוד להבחין בתנועה הזו. איך זה מרגיש – כאשר ישנה משיכה ודחיפה?
    • משיכה ודחיפה – גם מתבטאות בגוף. אם נשים לב לציר המרכזי לאורך זמן מה נוכל להבחין שיש שם לחץ שאנחנו מפעילים/ות, באופן לא מודע. הלחץ הזה – הוא ביטוי של המשיכה והדחייה. הוא יופיע בקנה מידה של כל הציר, בקנה מידה של נקודה קטנה, ובקנה המידה של הגוף או המרחב כולו.
    • איך אני יכול/ה לדעת שיש משיכה ודחיפה? התשובה היא, שוב, בארבע האמיתות: אם יש סבל, אי נחת – יש משיכה ודחיפה. אם ישנה תחושה לא נעימה, ונניח, לצורך העניין, שזו 'אותה תחושה' (למרות שזה ביטוי לא מדויק, כי המשיכה והדחיפה ישנו את ה'תחושה') שבזמן אחד יש כלפיה הרבה משיכה ודחיפה, ובזמן אחר – מעט – איפה יהיה יותר סבל, אי נחת? אי הנחת, הסבל – לא נובע מהתחושה 'כשלעצמה' (שוב, ביטוי קלוקל) אלא – מהמשיכה והדחיפה. זה משהו שצריך לראות המון, המון פעמים, עד שהוא מובן. גם אם ההגיון מובן, אנחנו מרגישים/ות, אינטואיטיבית – שבתחושה, או ב'משהו' – יש בעיה, ולא ביחס אליו.
  • החדשות הטובות הן – שאנחנו יכולים/ות ללמוד לשחרר את המשיכה והדחיפה. אנחנו מתקרבים/ות למקום הדומיננטי בציר המרכזי של הגוף, ואז – אנחנו ממש מאפשרים/ות לו להרגיש כמו שהוא מרגיש. אבל באמת. זה לא 'סוג של להיות עם זה, ולהיות בסדר עם זה שזה שם, איכשהו'. אלא – משהו הרבה יותר מורגש ומיידי: ממש לאפשר לזה להתנגן, ברגע הזה. לשחרר את ההתנגדויות שבגוף, ולתת לזה להתפשט כמה שזה רוצה. להסיר כל התנגדות. ולראות מה קורה.
    • לפעמים – צריך להתייחס למימד הזמן, בהקשר של הציפייה שהדברים האלו ייעלמו. אז במדיטציה, אפשר לגשת לזה ולראות איך אפשר להיות פשוט בסדר עם זה שזה יישאר שם כל המדיטציה, או כל הריטריט, או כל החיים.
    • אופן מעט שונה של התרגול הזה – יכול להדגיש פחות את ה'אפשור', ולהתקרב ולהיות במגע אינטימי עם אי הנעימות. המגע הזה מאפשר חמלה, ותחושת מתיקות שבאה עם הקשר.

היחס, המחשבות והאמונות על החוויה: סנקארה

  • במהלך כל זה – התודעה החושבת מגיבה. לעתים קרובות – היא עושה את זה בדרכים די מעודנות, וכמעט לא מורגשות.
  • לפעמים, אנחנו יכולים/ות להיסחף באיזו אשמה או ספק עצמי, שנובעים מהאופן שבו התודעה החושבת שלנו מגיבה לתחושות האלו, שאפשר לפשט אותן עד לכדי 'פשוט תחושות לא נעימות במרכז הגוף'.
  • לעתים מאוד קרובות – המחשבות שלנו מחוות דעה לגבי החוויה שלנו. כאשר התחושות לא נעימות – המחשבות ייטו לחשוב מחשבות לא מחמיאות. הן יחוו דעה על העולם, ועוד יותר – על העצמי.
  • שווה להקשיב למחשבות השקטות, שכמעט ולא מורגשות, לגבי החוויות האלו: 'זה לא צריך להיות כאן'; 'זה אומר שאני…'; או אפילו מחשבות מכאיבות על עצמי, שלא מתייחסות ישירות לתחושות האלו מצד התוכן, אלא שהתחושות מזינות. אנחנו רגילים/ות, בתרבות שלנו – לחשוב שאם יש תחושה לא נעימה, אז משהו 'לא בסדר' איפשהו. אבל לא צריך להילחץ, זה לא אנחנו המצאנו. משום כך הבודהא היה צריך להבהיר, באמת הראשונה: 'תקשיבו, בחיים יש אי נחת'. מחד – ברור מאליו. מאידך – הכרה שיכולה להיות מאוד משחררת.
  • ואפשר להכניס בכוונה תפישה אחרת לגמרי. מנוגדת, ולהיות רגישים/ות למה שהיא מעלה: 'זה מושלם': זו ההפתחות המושלמת של משהו, שאולי אני לא מבין, אבל זה אינטיליגנטי ומושלם". אולי אפילו אפשר לקרוא לזה: "טבע בודהא".

הסימון האינטואיטיבי של החוויה: תפישה

  • התודעה שלנו, באופן אוטומטי – שמה תגיות על דברים. "מפחיד"; "נעים"; "מכאיב". והתגובה האוטומטית שלנו – היא לסימונים האלו, ולא דווקא לפרטים 'מאחוריהם'. כשהתחלתי לעבוד כך שמתי לב שהתודעה מסמנת: "כאב" כמעט לכל דבר לא נעים בציר המרכזי. דברים קטנים כגדולים. ולהרגל הזה היה אפקט ענק, כי הסימון הזה: "מכאיב" – מוביל לאפקט חזק של התרחקות והתכווצות מול החוויה. כאשר התחלתי להתקרב ראיתי שיש שם הרבה דברים, ושאני יכול לסמן בהרבה יותר דרכים, יותר מעודנות מאשר: "מכאיב". למשל: בעבוע, או סערה, או אי נעימות, או לחץ, או כיווץ, או נעימות, רוגע, מרווח. רק זה, כבר – שינה המון.
  • התודעה שלנו 'מחברת את הנקודות' בדרכים יותר או פחות מדויקות, ומגיבה לכל הצורה. אז – אפשר להתקרב, ולראות: יש פה הרבה נקודות, שיכולות להתחבר בכל מיני דרכים. דוגמא: יש תחושה של כיווץ בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד' – וזה הופך לפחד! מה יקרה אם נסמן: 'התרגשות?'
  • לפעמים – אפשר לשחק קצת עם הסימון, כדי שיעבוד לטובתנו במקום לרעתנו. זה יכול להישמע כמו הכחשה, אם אני חושב שהסימון המורגל שלי הוא אמיתי, אבל אם אני רואה שוב ושוב שמה שאני רואה הוא גם תוצר של הסימון – אז אפשר להתחיל לשחק. ודאי שיכול להיות שבאמת יש דחיקה והכחשה – ואז תהיה תחושה של לחץ והתרחקות. יש הבדל מורגש בין יצירתיות עם הסימון לבין הכחשה. זה לא להמציא, או לאלץ – אלא – לבחור לראות אותו דבר בדרכים שונות. (כמו הדוגמא של: "התרגשות")

לסיכום

המילה הזו: 'רגשות' מצביעה לאיזה רובד של החוויה, שלמעשה אני לא יכול להגדיר אותו, ואני בספק אם מישהו/י יכול/ה. אפשר להגדיר או לתחום בכל מיני דרכים שיעזרו לעבוד עם זה, אבל זה אחד הדברים שבסופו של דבר יכלו כל הגדרה, וטוב שכך. הדבר הכי חשוב עם רגשות הוא: איך אנחנו רואים/ות אותם, ומה אנחנו עושים/ות איתם. אני, אישית, מרגיש כעס ולפעמים זעם, פחד ולפעמים חרדה, תשוקה, שעמום. ואני יודע – שגם המורה שלי מרגיש את הדברים האלו. אין שום יומרה או כוונה או רצון שלא להרגיש אותם. הכיוון שאליו אנחנו הולכים/ות הוא: להיות מסוגלים/ות לראות אותם בדרך שתועיל. בשביל זה – אנחנו צריכים/ות לערער את הדרך הרגילה והמקובעת בה התודעות של רבים/ות כל כך מאיתנו – מגיבות לרגשות ורואות אותן: כקושי, בעיה, או משהו שאומר עלי או על אחרים/ות משהו לא טוב. כאשר אנחנו מתחילים/ות לפרק אותן למרכיביהן – אנחנו יכולים/ות להבין משהו חשוב מאוד: הרגשות האלו הם לא 'דבר'. זה לא שבאמת – יש שם כעס. אלא – יש רשת של תחושות, תגובות מותנות, אמונות – שמזינות ומקיימות האחת את השנייה, ומולידות את העצמי ואת העולם בדרך כזו או אחרת, בהתאם לרגש. זה מלמד אותנו משהו עמוק מאוד. אנחנו יכולים/ות גם לראות – איך העצמי והעולם נגלים כשונים ביחס לרגשות שעוברים ומופיעים כלפינו. וזו דרך מצוינת להבין משהו על הטבע של העצמי, העולם, ושל רגשות. כדי לעזור ולתמוך בזה – זה מועיל מאוד לטפח אזורים מזינים של החוויה: סמאדהי בגוף, במרחב; מטה – מאפשרת לכל זה להיעשות כמסלול של שמונע מ, ומוביל אל – אהבה. דרך המשאבים והאהבה, ועם הפתיחות של 'מה הם', והמיומנות של לשחרר אותם – אנחנו יכולים/ות לפתח יותר ויותר ביטחון בעולם הרגש שלנו. לסמוך על הרגשות, שכאשר אנחנו ניגשים/ות אליהם באופן מיומן ועדין – הם פותחים בנו משהו יפה, אינסופי, אישי מאוד ומצביע אל האינסוף.

טאניסארו: האפשרות של letting go

יש פיסקה שבה נאמר שמה שעזר לבודהא להתעורר הוא שהוא לא היה שבע רצון מהאיכויות הנפשיות המיומנות שהיו לו. מישהו שאל אותי אם זו טעות. אחרי הכל – הוא דיבר על שמחה מפיתוח מיומנויות כאלה. אבל זו לא היתה טעות. הוא לא היה שבע רצון מאיכויות נפשיות. או במלים אחרות – בכל פעם שהוא פיתח איכות, הוא לא עצר ונח על זרי הדפנה, אלא ניסה למצוא: האם יש משהו טוב יותר? הוא עצר רק כשהגיע לנקודה שבה כבר לא יכול להיות משהו טוב יותר. שביעות רצון קשורה בדברים חיצוניים – חומריים. דברים שרוכשים, יש סיטואציות בהן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עם המצב, וצריך ללמוד להיות שבע רצון, לפחות בינתיים. לגבי דברים חומריים – אם יש לך מספיק בשביל להסתדר – זה מספיק. הרבה פעמים הניסיונות שלנו לשפר עוד ועוד דברים בחוץ – זה בזבוז זמן שהיה יכול להיות מושקע בתודעה. זה המקום שבו שווה להשקיע. כל עוד התודעה פתוחה, חשופה לדברים מבחוץ – היא פגיעה. גם הגוף נחשב דבר חיצוני, אם אנחנו מדברים על התודעה. אנחנו מקבלים את הגוף בתחילת החיים, והוא הולך ומשתפר, ויש לנו את הרעיון שהוא ימשיך להשתפר, ואז יש מישור, ואז אנחנו מגלים שהוא כבר יכול לעשות פחות ופחות דברים. הוא לא אומר למה. זה פשוט קורה. וככל שעובר הזמן – זה הופך לגרוע יותר. ואת/ה רוצה להיות במקום שבו גם אם הגוף חלש יותר, התודעה לא חייבת להיות חלשה. לכן היא צריכה להיות עצמאית. ואלו האיכויות הנפשיות שהופכות אותה לעצמאית. אפשר להתחיל מדברים פשוטים: להיות מסוגלים לגרום למחשבה להתעסק בדבר אחד, ולא דבר אחר.

הייתה פה משפחה תאילנדית, ואחת מהן הייתה מודאגת שהיא תחשוב על דברים רעים. אמרנו לה: תחשבי על דברים טובים שעשית בעבר. והיא שאלה: זו לא תאוות בצע, לרצות שיהיה טוב יותר בתודעה? לא. זה חכם. ואם יש השתוקקות לשפר את התודעה – זה דבר טוב. אם יש תאווה להיות יותר מיומן, לגרום פחות סבל – אלו דברים חשובים, חלק מהדרך. אז התשוקה להיעשות טוב יותר בתרגול – זה טוב, כי זה הופך את התודעה למיומנת יותר. כך שפחות סביר שהיא תגרום סבל לעצמך ולאחרים/ות. תחשוב/תחשבי על הזמן שיש לך, ותדע/י שאתה לא יכול לדעת. לא בטוח שהכי זקן/ה מבינינו ת/ילך ראשון/ה, ומי שנראה/ית הכי בריא/ה ת/ילך אחרון/ה. הדברים האלה מאוד לא בטוחים. אבל יש לך זמן עכשיו. ממש עכשיו. ומה לעשות איתו? תשאל/י את עצמך: אם את/ה תמות/י הלילה, האם את/ה מוכן ללכת? לרוב התשובה היא לא. אז – מה מעכב אותך? אם יש משהו בתודעה שחוסם אותך, תראה/י את זה כעבודה שיש לעשות. כמובן, הקשיים שלנו הולכים עמוק, וקשה לחתוך אותם. אבל אנחנו יכולים/ות ללמוד לראות אותם ממרחק מסויים. וזה מאפשר לשחרר אותם יותר בקלות, כשחייבים/ות. להרבה אנשים בעולם אין תרגול של שחרור בכלל; ואז כשאין ברירה – הדברים פשוט נקרעים. זה כמו אדם שהיתה לו שרשרת זהב. וכשקרעו ממנו את שרשרת הזהב, זה הרגיש כאילו קרעו חלק ממנו. אז – תראו – באיזה מידה אתם/ן קשורים/ות לדברים האלה? באיזה מידה אתם/ן ניזונים/ות מהם?

אלו לא רק הדברים הטובים. יש גם דברים קשים בחיים שלנו, שאנחנו קשורים אליהם. תשאל/י את עצמך: למה אני לא משחרר/ת את זה? תראה מי, בתודעה, מחזיק את זה. ותשאל/י את עצמך – האם את/ה באמת רוצה להיות בצד שלו.

ויש א/נשים שבאמת היו טובים/ות אלינו. אבל גם מזה אנחנו נצטרך להרפות, וזה מאוד קשה. אבל זה אפשרי. זה לא שאת/ה כבר לא אוהב/ת אותם/ן, אבל – אתה כבר לא חייב להזין את עצמך מתוך מערכות היחסים האלו. אג'אן פואנג אמר שכל המטרה של התרגול הוא לטהר את התודעה. וכדי שהתודעה תהיה טהורה – אי אפשר לתת לה להיות ניזונה מדברים כל הזמן. אם יש אהבה – אפשר לתת לה להיות טהורה. תראה/י עד כמה את/ה מזהה את עצמך סביב היחסים האלה, או מרגיש/ה שאת/ה צריך/ה את היחסים האלה כדי להיות שמח/ה. חלק מהיחסים האלה – למשל עם הילדים/ות שלנו, היו זמנים בחיים שלנו שבהם הם עוד לא היו, והיינו שמחים. אנחנו לא מדברים על מצב שבו את/ה לא נאמן/ת, או לא אוהב/ת כלפיהם/ן. ממש לא. להיפך – כלל שאת/ה פחות נשען/ת על היחסים, כך הם טובים יותר. אפשר לראות אותם בבהירות. אם יש משהו כזה, היאחזות כזו – שחררו אותה. חשבו על שחרור של ההיאחזות הזו. תראו אם יש חלק בתודעה שמרגיש טוב, והתמקדו בו.

כי יש חלק בתודעה שרק צופה, צופה – כל הזמן. וזה המקום הבטוח שלך.

אג'אן מהא-בואה מספר שכשאג'אן מאן מת, הוא הרגיש אבוד. למי הוא יפנה עם הבעיות שבמיינד. ואז עלתה ההבנה, שאג'אן מאן אמר – אם את/ה רואה את המיינד נתלה במשהו מסוכן – לך/י למקום של 'היודע' בפנים. החלק שפשוט יודע. וכל השאר – תן לו לחלוף, לחלוף. כל עוד אתה שם, אתה בטוח. זה לא סוף הבעיות, אבל זה שם אותך במקום בטוח. ואת/ה רוצה לעבוד לקראת זה אם זה עוד לא שם בשבילך. או להעמיק את זה אם זה שם. זה משהו לעבוד אליו, כי זה מקום בטוח. דרכו אפשר להסתכל על כל הנושאים האחרים בחיים, ולהבין שיש דברים שלא ייסגרו, או שייקח להם הרבה מאוד זמן. וזה החלק בתודעה שפשוט בסדר עם זה. זה נותן לך לראות את כל החלקים שלא בסדר עם זה, ולא להזדהות אתם.

אז גם אם אי אפשר לשחרר לגמרי, אז אפשר לרופף את ההתקשרויות, כדי שלא יכבידו כ"כ על התודעה. אנחנו לא יכולים להתמודד עם הכל בסשן מדיטציה אחד, אבל אפשר לראות: אם יש היאחזות חזקה, האם אפשר לקחת צעד אחורה? לא לומר לעצמך: 'זה חייב להיות שם'. תרפה את זה קצת. תמצא/י מקום שהתודעה עם הנשימה כדי שתהיה בטוחה, כאן ועכשיו, לא מאוימת מהאפשרות של שחרור. זה מאפשר לך להכיר את המיינד ממש טוב, ולראות את הדברים שבהן הוא גורם סבל.

עבור רבים מאיתנו – העבר והעתיד מטילים הרבה משקל, ועכשיו יש רק רגע אחד. איך נישא את זה?

ראה את מחשבות העבר כדברים שקורים בהווה: מחשבה בעבר. לא צריך להיכנס אליה. ואותו דבר עם העתיד. לפקפק בנראטיבים. ואם הם אמיתים, אז – האם מועיל להחזיק בהם? ואם כן – האם זה הזמן והמקום? אלו אותן שאלות כמו לגבי דיבור.

אין טעם להכביד על התודעה. אם משהו מטיל משקל – זה לא הכרחי. זה הופך לאמת עבור אנשים שיכולים לשחרר. יש בזה טעם של השגה אצילית. זו אפשרות ששווה לזכור.

יש הרבה דברים בחיים שעוצרים מבעדנו לחשוב על זה כאפשרות, וצריך לחתוך דרכם. יש חלק בתודעה שלא צריך לסבול. ואם המיינד סובל – זה לא טבעי, לא הכרחי. אם נזכור את זה – יש בזה הרבה ביטחון. כעמדה או אפשרות. זו אפשרות טובה לזכור.