רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שנייה על מרחב של מודעות: דממה

אז בישיבה הקרובה אנחנו עומדים להמשיך לעבוד עם המרחב של המודעות. ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לתת זוויות או טעמים שונים שמובילים באותו כיוון. אז אולי מה עשינו אתמול יהיה יותר מועיל מהיום, או להיפך, או מחר – והכל נע בכיוון דומה.

מדיטציה מונחית

שוב, מצאו את הדרך שלכם לתנוחה. באופן מאוד מודע. להרגיש את האיזון, שיווי המשקל בתנוחה. הוא משקף שיווי משקל, ואיזון פנימיים. ושוב, לכוון את המצפן, הכיוון – עם טוב לב, באדיבות. לכוון את התרגול ולהתכוונן אליו עם טוב לב ודרכה. להתחבר עם התחושה של הגוף יושב פה. אפשר להרגיש מקורקעים ומעוגנים בתחושה של גוף יושב.

היום אנחנו מתחילים ב-לשמוע, ולהיפתח לשמיעה. לפתוח את המודעות כך שתהיה מאוד רחבה – לכלל הצלילים שנמצאים שם. לראות אם זה אפשרי – להקשיב בצורה מאוד חשופה. לצליל הגולמי. לא להבחין, או לאבחן או להבין משהו. רק המרקם של הצליל החשוף, הנוכח.

תראו אם זה אפשרי שתשומת הלב לא תעבור מצליל אחד פה לאחר שם, בנפרד – אלא תפתח, ותקבל את הטוטאליות של השמיעה. המרחב, הספירה הכללית של צלילים, של שמיעה.

כך שהמיינד זוכה באיכות מאוד מרווחת, נוחה, פתוחה. מקבל צלילים. ובאותו זמן – מאוד נוכח, מאוד בהווה, מאוד חי, בשיווי משקל. אולי תוכלו גם להבחין – איך האיכויות האלו נבדלות קצת האחת מהשנייה. האם זה אפשרי לשחק עם – להרגיע את התודעה, להרגיע אותו לכדי קבלה, ולעתים – להגביר את האינטנסיביות של הנוכחות? אולי זה משהו שאפשר לשחק אתו.

ובפתיחות הזו – לראות גם אם אפשר לקבל תחושה של האופן בו צלילים באים והולכים מעצמם. אין צורך לדחות שום צליל, או להיאחז בשום צליל. רק הפתיחות של הקבלה, של הנוכחות.

בפתיחות הזו של המודעות, של ההקשבה – האם זה אפשרי גם לכלול את תחושות הגוף?

במובן מסוים – להקשיב לצלילים, ובמובן מסוים – לתחושות הגוף. מופיעות, נעלמות במודעות. ולתת למודעות להיות נרחבת, פתוחה, רספטיבית.

אז המרחב של המודעות מקבל את כל הצלילים, ונותן לכולם ללכת. מקבל את כל תחושות הגוף, ונותן לכל אלו ללכת. האם אפשר לכלול גם מחשבות ודימויים שעולים וחולפים במרחב של המודעות כפי שצלילים עולים וחולפים? לכלול הכל. להקשיב להכל. לא להיאחז בדבר, לא לדחות דבר. פתוחים, רספטיביים, נוכחים.

בתוך המרחב של המודעות כל הדברים שווים – צלילים, מחשבות, תחושות גוף.

תראו אם אתם יכולים לקבל תחושה – אם זה יהיה מועיל יותר להירגע אחורה, למוד יותר רספטיבי, פתוח – ולקבל צלילים, או – למוד יותר בהיר ונוכח.

איך זה יהיה – שהלב יהיה מעורב בשמיעה. הקשבה מלאה, עם כל הלב. להקשיב עם כל הישות.

אולי זה אפשרי, בהקשבה, בפתיחות של המודעות ושל שמיעה – להקשיב לא רק לצלילים, אלא גם לשקט, להיות מודעים גם לאיכות של דממה. צלילים ושקט. זה יכול להיות בין צלילים, סביב צלילים, זה יכול לפעפע דרך, ולמלא צלילים. אם אנחנו מקשיבים עמוקות – דממה עוברת דרך הצליל, היא חלק מהצליל.

צללים הם לא ההפך מהיציבות של דממה, הפתיחות והנרחבות של הדממה. הדממה מאמצת אותם וממלאת את כל הצלילים.

אולי אתם יכולים לקבל תחושה של היציבות של הדממה הזו מקיפה את הגוף, עוטפת את הגוף, מקיפה הכל. שקט נפתח החוצה, דממה בכל מקום. מחזיקה הכל.

לתת להכל להיות שייך לדממה. זה לא שייך לי. כל הצלילים, תחושות הגוף, מחשבות ודימויים – לתת להם לנוח בדממה. שייכים לדממה.

לסיכום

אז, כמו שאמרתי בהתחלה- אנשים שונים ימצאו את עצמם בגישות שונות. לחלק – מה שעשינו אתמול, לחלק – היום, ולחלק – מחר. מה שמרגיש טוב, מועיל, מוביל לפתיחה, מייצר וויתור, תחושת קלילות, שלווה. אם היום הרגיש בדיוק כמו אתמול – זה ממש בסדר. אם זה הרגיש שונה לגמרי – זה גם בסדר.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית ראשונה על מרחב של מודעות: שינוי, ארעיות

זוהי הראשונה מבין המדיטציות המונחות שרוב ברבאה הנחה בקורס בן חמישה ימים בהנחייתו, בשם: Unbinding The Heart, משנת 2009. בקורס זה נמסרו שני תרגולים – מדיטציית נשימה, ומדיטציית מרחב. זוהי ההנחיה הראשונה למדיטציית מרחב. כל ההנחיות והשיחות מהקורס צפויות לעלות לאתר זה בשבועות הקרובים , והן ישמשו בסיס לקורס: ‘תודעה פתוחה, לב ער’.

את ההקלטות מהרטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה ראשונה על מרחב: ארעיות

ועכשיו, למשהו אחר לגמרי. כמו שאמרנו אתמול – יש לנו שני תרגולים. ועכשיו – אנחנו נעבוד עם מודעות מאוד מרווחת, רחבה. אז כבר עם הנשימה – אנחנו עובדים, במקום עם הנחיריים למשל – עם כל הגוף. כשאני אומר מרווח עם הנשימה – אני מתכוון לגוף. כשאני אומר מרווח כאן – אני מתכוון לממש רחב, כמעט בלי גבול. רחב ככל שמודעות יכולה להיות. אנחנו נחקור דרכים שונות, טעמים שונים, אופנים שונים לגשת ולעבוד במודעות הרחבה הזו. נעשה את זה כל יום בשעה זו. הישיבות האלו הן מעניינות, כי הן מיד אחרי ארוחת הצהריים, ולעתים קרובות – זה הזמן של הניקורים. אז אם יש לכם חשד שזה יהיה כך עבורכם – עשו זאת כמדיטציית עמידה, או חלק ממנה – כמדיטציית עמידה. להתחיל בעמידה, או בישיבה – אבל בבקשה הגיבו למה שמרגיש טוב, ותעמדו – באמצע התרגול או מהתחלה. אז היום – אנחנו נשענים למרחב, ומדגישים ארעיות. ארעיות בתוך מודעות מרווחת. אוקיי, אז בואו נתחיל.

מדיטציה

אז אפשר להתמקם בתנוחה, שמאפשרת ערנות ו-רספטיביות.

ושוב – להתחבר לזרם של אדיבות, לזרם הזה של אדיבות – לעצמך, התרגול כאדיבות, ולעולם – מתנה לעולם.

אפשר להתחיל מלמצוא בגוף מקום שבו יש תחושות משתנות: דגדוג, או גלים. אולי בידיים – אם תשימו לב לתחושות בידיים – הן די חיות. אולי הרגליים, קצה הראש, אולי הפנים.

ולכוונן את תשומת הלב לתחושות החשופות, עם כמה שפחות שכבות מעליהן, ולהתכוונן לשינוי שלהם. לזרם, לשפל ולגאות, להבהוב. מרגע לרגע – תחושות לא נשארות כפי שהן. זוהי העדשה שלנו – ראייה של ארעיות. בזה אנחנו מתמקדים. שינוי. מרגע לרגע.

להרחיב את תשומת הלב, בכמה שלבים: האזור הזה, ואז כל הגוף.

להתכוונן לאזור ולראות שינוי, לשים לב לשינוי, לאפשר שינוי.

ולהרחיב את המודעות בשלבים – כך שעכשיו, היא יכולה לכלול את כל הגוף. האזור הזה, וכל הגוף יחד. מודעות גלובלית של הדפוסים, השינויים של תחושות בכל הגוף. באים, הולכים, משתנים. מרגע לרגע.

מודעים לשינוי, ארעיות, כפי שהיא מציגה את עצמה, באופן תדיר ככל שניתן. זה מאוד חי. אבל לא צריך לכפות שינוי מהיר יותר מכפי שאנחנו רואים.

בועה של מודעות – מלאה בשינוי, ארעיות. מהבהב, מופיע וחולף.

לפעמים זה רק הגוף שעושה את העניין שלו, מביע חיות, מגיב לסביבה. לפעמים הגוף מבטא רגש שעובר דרכו ומשאיר אדוות. עכשיו – אנחנו רק מעוניינים בתחושות, בארעיות של תחושות הגוף. זה הכל.

לתת לדברים להשתנות. לתת להם לעלות ולחלוף.

כשאתם מרגישים מוכנים – אפשר להישאר עם המודעות ממורכזת בתחושות הגוף, ולאפשר לה להתפשט אפילו יותר, ולהיות מודעים לצלילים. כך שיש תחושות גוף וצלילים. והמודעות מאוד פתוחה. מאוד מרווחת ורחבה.

לא צריך לזהות, או לחשוב על הצלילים השונים: זה זה וזה זה. אלא רק תחושות חשופות, צלילים חשופים – מהבהבים, עולים ומתים בחלל.

ושוב – לראות אם אפשר לקבל תחושה של הטוטאליות של זה, במקום – צליל אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. כאילו כל זה קורה במרחב של המודעות. משתנה, משתנה. ואנחנו מתכווננים לארעיות הזו, לשינוי הזה.

כרגע אנחנו לא מעוניינים בתוכן של החוויה. החיצונית או הפנימית, אלא – רק בהשתנות, במרקם של שינוי. הדפוסים החולפים, נעים, עוברים, זורמים. אם אתם נמשכים לתוכן – זה בסדר. רק שימו לב לארעיות של המחשבה. אנחנו רק מעוניינים בשינוי של דברים, במרחב של המודעות.

אז המודעות יכולה להיות קלילה, פתוחה, רגועה, ומאוד חיה.

אם יש אזור בגוף, או בחוויה – שמרגיש כמו בעיה. מרגיש קשה או מכווץ – אפשר לפתוח את המודעות, לתת לה להיות מאוד רחבה, ולראות את הדפוסים המשתנים. המרקם של שינוי – בכל. באזור הזה של קושי, כחלק ממרחב גדול יותר, נרחב יותר.

רגע לרגע, הכל משתנה, הכל מהבהב.

תראו אם זה אפשרי לכלול הכל. כל מה שבחוויה. זו הקרויה פנימית, זו הקרויה חיצונית. הכל משתנה במרחב. מחשבות, דימויים – תכללו אותם. גם הם משתנים. כל מה שעושה אדוות, עושה גלים דרך החוויה; מופיע, נעלם, פועם. מעוניינים רק בארעיות, בעובדת השינוי. מתכווננים לזה שוב ושוב.

במובן מסוים – המרחב של המודעות נשאר יציב, דומם ופתוח. ובתוכו – הכל בא והולך, משתנה, מופיע ונעלם. ואפילו כשמשהו נמצא – הוא משתנה. מתכווננים למרקמים המשתנים בתוך המרחב הזה. אם משהו מרגיש שכאילו הוא לא משתנה – הישארו שם, בעדינות, מרווחות, פתיחות. ראו את השינוי, פתוחים להשתנות.

תנו למודעות להיות רחבה, פתוחה, קלילה, מרווחת. נוכחת. הכל מהבהב, הכל מנצנץ.

כאשר אנחנו מתכווננים לארעיות כך, זה מוביל לוויתור – letting go, letting be. אנחנו לא צריכים לחשוב על כך. הכל מופיע ונעלם, ובאופן טבעי, אורגני – אנחנו נותנים לזה לבוא, ללכת, להשתנות. ראו אם אפשר להזין גם את האיכות הזו של וויתור, ‘לתת להיות’ – דרך הראייה של ארעיות. מודעות מאוד רחבה.

סיכום

האם זה היה ברור? בכל יום נתרגל כך בשעה הזו. אז יש לכם שני תרגולים, ואתם יכולים לבחור – מתי לעשות את זה או את זה. בדרך כלל עדיף לדבוק בתרגול אחד למשך ישיבה שלמה, אבל זה לא חקוק באבן. באופן כללי – ראו את עצמכם כחוקים של שני תרגולים – ותנו לעצמכם את האפשרות של גילוי וממחק עם כל אחד מהם.

הגנה עצמית

לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. ‘אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות’; ‘אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…’; ‘כשהילדים יגדלו’. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש’אני לא טוב’ איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו’ חלום רע’. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש’אני לא בסדר’ איכשהו. ש’זה לא אמור להיות כאן’, ושאני ‘כנראה עושה משהו לא נכון’. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. ‘כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו’. ‘כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?’. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. ‘האם הוא באמת כזה?’ ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011. היא השלישית מתוך סדרה של שלוש שיחות שתורגמו כאן: דרכי ראייה משחררות: אניצ’ה; דרכי ראייה משחררות: דוקהא. אפשר למצוא את השיחה המוקלטת בקישור הזה:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12530/

אתחיל להציג את השלישית מבין שלושת המאפיינים, שלושת דרכי ראייה שאנחנו חוקרים/ות. אז – דקה של סקירה על מה שדיברנו עליו עד עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים/ות. הבודהא ההיסטורי, של הקנון הפלי – לעתים הוא ניסה לתקשר לאנשים את הנושא של דרך האמצע בין קיום ואי קיום שהריקות מצביעה עליה. יש כמה פסקאות שבהן הוא מדבר עם מישהו שנקרא קצ’יאנה, והוא אומר: באופן כללי, כמעט כולם יכולים לתפוס במונחים של שניות שבה כל תופעה, העצמי ואחרות – הן ישנן או לא ישנן. יש או אין. הם/ן לא יכולים/ות לעשות אחרת, מלבד לתפוש בתוך השניות הזו. אבל אני, הבודהא, ‘לא עושה’ יש או אין; אני לא הולך לשם. אני מלמד את דרך האמצע, כלומר – ריקות. אבל בשביל רוב הא/נשים, הוא נמנע מלדבר על זה. כי זה משהו שמאוד קשה להבין. אז אם אנחנו מביטים/ות על גוף הלימוד של הבודהא ההיסטורי – זה נראה שהוא יותר אמר: ‘נסה/י את דרך התרגול הזו’, נסה/י להתייחס כך, להביט כך. ואם תפתח/י את דרכי הראייה וההתייחסות האלו לדברים – תגלה/י יותר ויותר חירות ברגע, וזה ילך ויעמיק. ועם החירות שנפתחת, תהיה הבנה שנפתחת. וההבנה הזו משנה את הלב ואת החיים. זו הייתה הטקטיקה הכללית שלו. הוא היה נשאל: ‘האם יש עצמי או אין’, והוא לא ענה. וכך גם לגבי כל דבר, לא רק העצמי.

אתמול בשאלות ובתשובות – דיברנו על הריקות של התופעות, ועכשיו אני רוצה להחזיר את המבט לריקות של העצמי. אם אנחנו בוחנים/ות קצת את התרגולים שעשינו…

אז הארעיות. הרבה דברים מתגלים משם, אבל במובני הריקות של העצמי – אחד המרכזיים הוא – שאם אני מביט/ה פנימה, על הדברים שהייתי באופן רגיל חושב/ת עליהם כמרכיבים את העצמי, כל מה שאני רואה הם דברים שנמשכים לרגע אחד ונעלמים, ואז אני לא יכול/ה למצוא את העצמי הקבוע – שמרגיש כאילו הוא שם. כשאני מחפש/ת אותו – אני לא יכול/ה למצוא אותו שם. אז – זו זווית מסוימת על הריקות של העצמי.

עם המאפיין של דוקהא, והרגעת היחסים עם החוויה – כשאני מרגיע/ה את היחסים, אני מרגיע/ה סלידה והיאחזות. ואם אנחנו מסתכלים/ות אנחנו יכולים/ות לראות – היאחזות וסלידה הם מה שמתחזק את תחושת העצמי, מה שבונה אותה. אז אנחנו רואים/ות משהו לגבי העצמי. זה נראה כאילו הוא קיים כשלעצמו, אבל כשאני עובד/ת עם סלידה והיאחזות אני יכול/ה לראות – כשיש יותר מהם יש יותר עצמי, כשיש פחות – פחות עצמי. ואנחנו רואים/ות – העצמי עולה ויורד, עולה ויורד. ואז זה נעשה ברור – תחושת העצמי היא בנויה, ואחד הדברים שבונים אותה – השתוקקות והיאחזות. זו זווית מסוימת לריקות של העצמי – לראות שהוא בנוי. עד עכשיו – זו רק חזרה.

ואתמול שאלתי – למה אתם/ן שמים/ות לב כשאתם/ן עושים/ות את זה? וא/נשים אמרו הרבה דברים, שזה נפלא. ואני לא בטוח… היה נשמע כאילו זה מובלע בדברים שחלק מהא/נשים אמרו, אז אני אשאל: האם בין כל מה שהבחנתם/ן בו, שמתם לב גם שכשזה מרגיש שהתרגולים האלו זורמים היטב – יש פחות הזדהות עם דברים? משהו כמו מחשבה עשוי לעבור בתודעה, אבל במקום לחשוב: ‘איזה נורא/ית אני, כי זו מחשבה נוראית’, או ‘כמה נפלא/ה אני, עם המחשבות היפות האלו’, או תחושות הגוף – נראה שהן פשוט שם, אבל יש פחות הזדהות, פחות תחושה שזה עצמי או שלי. כלפי כל הטווח של התופעות שבדרך כלל הייתי רואה כאני או שלי.

עכשיו, כל התרגולים שאנחנו עושים יעודדו פחות הזדהות. זה מעניין, אם היינו עושים/ות רק תרגול של תשומת לב חשופה, או מיינדפולנס, וכל מה שהיית עושה זה להשהות תשומת לב על החוויה שלך, ואם הייתה הסבלנות להשהות תשומת לב על פן אחד של החוויה, למשל – תחושה בברך, אחרי זמן מה, שישתנה מאדם לאדם – זה כמעט כאילו תשומת הלב מתחילה… ההזדהות דועכת. כאילו תשומת הלב יודעת: ‘אני לא יכולה להיות אותו דבר כמו מה שאני מביטה בו’. ואתו דבר – יבוא מ-מטא. עושים/ות מטא, עוד ועוד, ויש תחושה דומה, עם תחושות גוף, מחשבות, רגשות – של אי הזדהות, במידה מסוימת – שמגיעה לתוך החוויה. אותו דבר עם הארעיות, ועם הרגעת היחסים עם החוויה. כולם מאפשרים את הוויתור על הזדהות.

בתחילת התרגול, לא משנה מה מישהו מתרגל – יכול להיות שמישהו/י י/תקבל הצצה לזה. הבהוב רגעי, ו – ‘מה זה היה’? הדבר היה שם, ולא היתה שם התחושה ש’זה אני’. אולי טעם, או משהו כזה. יש תחושה של מרחב סביב משהו. לדוגמה – תחושות או מחשבות – פשוט קורות. באות והולכות מטעם עצמן. צפות שם. כאילו הן לא שייכות לי, אני לא מרגיש/ה שהן שייכות לי – כמו ציוץ הציפורים, או כוכב נופל. זה לא שייך לי. במובן מסוים – אנחנו מרופפים/ות את ההזדהות. אז הזדהות עם משהו – זה כמו להתפס לדבר הזה ב-וו, ולומר: זה אני, זה שלי. ואנחנו משחררים/ות את הוו הזה של הזדהות. מילה נוספת לזה היא: ‘שיוך’. אז העצמי משייך דברים, דבר זה או אחר כאני או שלי. אז ההיתפסות הזו היא סוג של היאחזות. זה מובן? אם אני נתפס/ת למשהו ואומר: זה אני, זה שלי, זו סוג של היאחזות. זה סוג מעודן של היאחזות, ואנחנו יכולים/ות לשים את זה בקטגוריה הזו, אם אנחנו רוצים/ות. אז הבודהא אומר, מציע: האם את/ה יכול/ה לתרגל את זה כסוג של אסטרטגיה, את דרך הראייה הזו, במכוון – לא רק לחכות שהיא תגיע מתשומת הלב, אלא – בכוונה לראות כך, להתייחס לדבר כך.

למה? וזו תשובה מאוד פרקטית לתרגול – כי הזדהות היא סבל. אם יש לי מחשבה מכוערת, ואני חושב/ת שזה אני, או שלי, או אומרת עלי משהו – אני אסבול. האמת שכלפי כל דבר – אם אני רואה דברים כאני או שלי – יש מידה של סבל. יש מידה של סבל בהיאחזות הספציפית הזו, כפי שיש בהיאחזות באופן כללי – יש סבל בשיוך של דברים. אז הוא אומר – את/ה יודע/ת מה, את/ה לא חייב/ת לעשות את זה, וזה סבל לעשות את זה. אז – האם את/ה יכול/ה לתרגל שחרור של זה? וזה תרגול. אז אנחנו מתרגלים/ות שחרור מהזדהות, שזה לא אומר להיפטר ממשהו, אלא – מההתייחסות אליו כאני או שלי. אז – האם אני יכול/ה להתייחס לתופעה כ’לא אני, לא שלי, לא עצמי’. להביט בחוויה, ולא להזדהות. והאם אני יכול/ה להשתהות בדרך הראייה הזו, ביחסים האלו עם הדברים. זו דרך הראייה השלישית.

באופן רגיל, מתוך הרגל – התודעה מתייחסת לדברים כ’אני’ או ‘שלי’. יש לנו מחשבה, ואנחנו מתייחסים/ות אליה כ’אני או שלי’. תחושת גוף. רגש. כוונה, וכן הלאה. לפעמים זה מודע, ואני חושב/ת: ‘זה אני, זה שלי’. וזו ממש מחשבה פעילה. ולפעמים, כנראה רוב הזמן – זה לא מודע. זו פשוט דרך הרגלית להתייחס לדברים, ואנחנו אפילו לא מודעים/ות שזה מה שאנחנו עושים/ות. אז הבודהא דיבר על חמישה מצרפים. קאנדהא בפלי. ואלו הם: הגוף; הוודאנה – תחושות של נעים/לא נעים/ניטראלי; תהליך התפישה – ההבחנה בין דבר זה ואחר; צורות מנטליות: מחשבות, כוונות, תנועות של התודעה שנוטות לבנות דברים, אז למשל – סלידה והיאחזות והזדהות – הן חלק מהקטיגוריה הזו, שהיא גדולה מאוד; והכרות (הכרה ברבים), ידיעה של דבר זה או אחר. אז – לפעמים אתם/ן עשויים/ות להיתקל בלימוד בן ימינו שאומר: זו הייתה ההגדרה של הבודהא ל’מהו/י אדם’. המצרפים האלו – זה מה שהאדם הוא/היא. או – העצמי הוא התהליך של המצרפים בזמן, מרגע לרגע. זה כל מה שהעצמי הוא, ולומר שהעצמי הוא ריק זה לומר – שהעצמי הם המצרפים. אבל הבודהא אף פעם לא אמר את זה. אין שום פיסקה בה הוא אומר משהו כזה. הוא לא אומר שהעצמי הוא תהליך, או שהאדם הוא מצרפים, או שום דבר כזה. אלא – הלימוד הזה מתמקם בתוך קונטקסט הרבה יותר מעשי – המצרפים האלו הם, בעצם – הטוטאליות של החוויה שלנו, והם הדברים שסביר שניאחז בהם. זו דרך לפרק את החוויה שלנו כך שנוכל לראות אותה ולתרגל שם אי-הזדהות, במקום הצהרה לגבי מהו האדם או מה אינו. אז הלימוד הזה לגבי המצרפים אומר – זה כולל את הכל, המצרפים הם כלל החוויה שלנו. וזו דרך אחת – במקום להיות המומים מהמורכבות של החיים שלנו – אנחנו פורסים/ות אותה לחמישה חלקים, ומצביעים/ות על הדברים שסביר שנזדהה אתם. אז סביר שאזדהה עם הגוף, סביר שאזדהה עם מודעות. ואם אנחנו מחלקים את זה לחמש, ולראות – האם אפשר לא להזדהות עם אף אחד מהם, כתרגול. וזה כל מה שזה – דרך טובה לפרק את החוויה שלנו כדי לתרגל אי-הזדהות. וזה כל מה שזה.

אז – לפעמים, חווייתית – זה מרגיש קל לא-להזדהות. או שיש אוטומטית, אורגנית – תחושה של אי-הזדהות, במידה כזו או אחרת. ולפעמים, כמובן, זה לא מרגיש קל. כאשר זה לא מרגיש קל – אפשר לחזור ל-להיות במגע, ולבלות שם קצת, במיינדפולנס פשוט; או חזרה למטא, אז אפשר לעשות מטא, ולהעמיק את הסמאדהי; או תרגול של ארעיות – כל אלו, במידה בה הם מעמיקים – יש תחושה טבעית של ראיית דברים ללא הזדהות. זה מתפתח ככל שהתרגולים מתפתחים. או שאפשר לתת למרחב להיות רחב יותר, ואז סביר שתהיה שם פחות הזדהות.

לפעמים – הרבה א/נשים עושים/ות את התרגול הזה, ואנחנו מציגים את שלושת התרגולים, וזה סביר שיהיה לכם את זה שאתם מעדיפים – אולי אחד, אולי כולם – לפעמים עם התרגול הזה – מוצאים/ות שתיוג מאוד עדין מאוד עוזר, כדי לאפשר את אי ההזדהות. אבל הוא צריך להיות מאוד קליל. בדרשות – הביטוי השגור הוא: ‘כך עליך להתייחס ל… (משהו): זה לא אני, לא עצמי, לא מי שאני’. זה הרבה יותר מידי מגושם. זה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ומפורט מידי. אז אם אנחנו משתמשים בתווית – שמרו אותה קלילה. זה חלק ממה שעוזר לראות תופעה כך. אז אולי: ‘לא עצמי, לא עצמי’, או: ‘לא אני, לא שלי’, או: ‘אנטה’. זה יכול גם להיות: ‘יש…’ משהו. אז ‘יש מחשבה’, ‘יש מודעות’. ה-‘יש’ there is – שם את זה מחוץ לשיוך. חלק מהאנשים לא אוהבים תיוג, אז תצטרכו לשחק. זה לא הכרחי, אבל יכול לעזור להתייחס לתופעה באי-הזדהות.

יש פיסקה יפה מדוגן, המייסד של מסדר הסוטו-זן: ‘ללמוד את דרכו של הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי – פירושו להיות מואר על ידי כל הדברים’. אבל זה ממשיך, והשורה הבאה בדרך כלל לא מצוטטת: ‘להיות מואר על ידי כל הדברים – פירושו לשמוט גוף ותודעה’. להיות מואר על ידי כל הדבירם פירושו לשמוט גוף ותודעה של עצמי ואחר/ת. זה חוזר לחוסר-העניין הקדוש שדיברנו עליו. גוף ותודעה זה מה שאנחנו נוטים/ות להזדהות אתו, אז איך זה יהיה – לשמוט אותם. שוב ושוב. אז – בואו נתחיל לפרק את זה.

האמת היא – שלפני שעושים את זה עם המצרפים – זה טוב לעשות את זה עם דברים חיצוניים. לכמה מכם/ן יש מכונית פה? יופי, אז תבלו קצת במגרש החניה, ותשהו מבט ארוך-ארוך במכונית שלכם. אם אני מביט על דברים לזמן מה – זה מתחיל להרגיש מגוחך לחשוב שהם שלי. אפשר לעשות אותו דבר עם הבית שלכם/ן. איך זה יהיה לעמוד ברחוב, ולהביט בבית עוד ועוד. לא שלי. הריהוט. שבו על הספה ובהו בטלוויזיה כשהיא מכובה. פשוט הביטו. ובסופו של דבר משהו מתחיל להתקלף. התחושה הזו של אני ושלי – אנחנו לא חשים/ות בה, אבל היא שם, והיא כלא, היא עול. ואנחנו אפילו לא חווים אותה ככזו, וכל מה שאני צריך/ה לעשות זה להביט במשהו, ולהשהות את המבט, לא צריך להיות בלוטוס בשביל זה – ומשהו מתחיל להפוך קל יותר, להתקלף – זו הבעלות, המיתוס של הבעלות. ואפשר לעשות את זה עם השעון שלכם/ן, הסירו אותו והביטו. עם הבגדים. שים/י אותם על כיסא, והבט/הביטי בהם. ועם השהיית המבט, יש תחושה – ‘ברור שהם לא באמת שלי. אולי הם יחסית שלי, אבל ברור שזה לא באמת’. יש איזו חירות שמתחילה להיכנס לחוויה. וזה משהו שתמיד חשוב להרגיש. כך אני לא מקבל תחושה ש’זה רע להזדהות’, ו’אני לא אמור לעשות את זה’, זה לא ככה. אלא – כשאני רואה שהבית שלי הוא לא באמת שלי, המכונית שלי לא באמת שלי, הגרביים שלי, השעון שלי – מרווח, חירות נכנסת. ואפשר להתחיל לטעום את זה, וזה נותן את הטעם שאני בכיוון הנכון. שאי-הזדהות היא הדרך לחירות.

האם אי פעם עשיתם/ן משהו כזה עם מישהו/י שאתם באמת אוהבים/ות? לבהות בעיניים, או להביט האחד בשני, ולראות מה קורה כשיש את התחושה, ואולי אפשר לעודד אותה: ‘את/ה לא שלי’. אולי את/ה הבן, הבת, ההורה, בן הזוג, בעלי, אשתי, החבר – אבל את/ה לא שלי. ואנחנו נוטים/ות לחשוב: ‘אני לא אעשה את זה, אולי זה יוצא את האהבה החוצה’. למעשה, זה די הפוך. זה מאפשר למרחב ומסתורין לבוא – ולהגביר את האהבה. כל התרגולים האלו שאנחנו עושים/ות מביאים יותר אהבה. יותר מרחב, יותר חירות, באופן כללי – מביאים את זה; כמובן – ישנם גיהוקים ומהמורות בזה – בזמנים שונים ומסיבות שונות.

איך זה יהיה לעשות את זה עם הגוף, וחלקים של הגוף. אולי נעשה מדיטציה מונחית עם זה בזמן כלשהו. איך זה יהיה להביט בידיים זמן מה, ולקבל את התחושה: ‘כן, זה אני, אבל במישור אחר – זה לא ממש אני’. סביר שיגיע הרגע בו אני צריך/ה לקצוץ ציפורניים, ואז מה – אני מאבד/ת חלק ממני? תחתוך/תחתכי אותם, ושמור/שמרי אותם לזמן מה. מתי זה מפסיק להיות ‘אני’? כמה מהגוף שלי אני יכול/ה לחתוך עד שזה מפסיק להיות ‘אני’? אם לא תהיה לי רגל – האם יש פחות ‘אני’? האם אני אהיה שלושת-רבעי רוב בלי הרגליים שלי? אז אפשר להרהר בזה קצת. אם אתם הולכים/ות לעשות את זה עם הגוף, קצת מטא תועיל. כי אנחנו בהחלט לא רוצים/ות לדחות או להתנתק או משהו כזה. מטא תעזור, ואפשר להחזיק בתחושה של אהבה לגוף, והערכה לקסם שלו, בלי להזדהות אתו. ודאי, יש פלא בגוף הזה, בחדר הזה. זה פלא, אבל – האם זה אני, או שלי? לפעמים הבודהא אמר: אם זה היה שלי, הייתי אמור להיות מסוגל לשלוט בזה. אם משהו הוא שלי – אני אמור/ה להיות בשליטה עליו. ודאי – יש לי מידה של שליטה. אני יכול/ה לעשות כך וכך, אבל אין לי שליטה אולטימטיבית. אני מאבד/ת את שיערי, מזדקן/ת, מתישהו הוא יתפורר ואחזור לאדמה, ממנה הוא בא. אני לא הבעלים של זה, זה לא שייך לי, זה שייך לטבע.

בתרגול, עם התרגול הזה – הניסיון שלי בעבודה עם עצמי ואחרים/ות – שהמתרגל/ת מרחיב/ה בהדרגה את הטווח של מה שאפשר להחזיק כלפי מבט של אי-הזדהות. אסביר. זה לא כלל נוקשה, אבל עבור רוב הא/נשים – אחד המקומות הקלים יותר להשהות את המבט הזה – זה עם תחושות הגוף. כשהמדיטציה מעמיקה, אפשר להתייחס לתחושות הגוף – ולראות שהן פשוט צפות שם, קורות, לא שייכות לי. ואפשר ללמוד להשהות את זה. לשמור עם תחושה של אי-הזדהות מתחושות הגוף. הגוף, במובן של הדם והעצמות, המוח וכלי הדם (בניגוד לתחושות הגוף) – זה יכול להיות קל או קשה; וודנה – לא הרבה יותר קשה מתחושות גוף. כנראה שאם תוכלו לעשות את זה עם תחושות גוף – תוכלו לעשות את זה עם הרפרוף של נעים ולא נעים, ולשמור על אי-הזדהות עם זה. לרוב האנשים – תחושות גוף וודאנה זה מקום טוב להתחיל, ולקבל תחושה שאפשר לבלות שם, ולהישאר חלק גדול מישיבה כלשהי – באי-הזדהות מזה. זה לוקח זמן מה – להגיע לנקודה הזו.

מהנקודה הזו – זה הרבה יותר קל להפחית הזדהות ממחשבות. מחשבות, ואמרנו את זה כבר – הן כל כך חמקמקות ומהירות, ואם יש תחושה של אי-הזדהות עם הגוף, וזה מושהה, ויש שם מרחב של אי-הזדהות – זה יהיה הרבה יותר קל להכניס גם את המחשבות למרחב הזה, במקום לנסות לא להזדהות איתן ישירות.

רגשות – שוב – יכול להיות קל או קשה, וזה שונה בין אנשים, וזה יכול להשתנות בין רגשות שונים. ואנחנו מדברים על דרכי ראייה, אז – זה ממש לא נכון שמה שתמיד היינו רוצים לעשות עם רגשות זה לא להזדהות אתם. זה ממש לא נכון. זו פשוט דרך ראייה מאוד מועילה.

ומה לגבי כוונות? זה הרבה יותר מעודן, והטווח של מה שאנחנו יכולים לא להזדהות אתו משתנה. תפישות. וזה מאוד מעודן. אם אני אנסה לעשות את זה מיד – זה יהיה יותר מידי. ואז – מודעות. ומאוד יכול להיות שלא תגיעו לזה בריטריט הזה, וזה בסדר גמור. אני מראה את כלל התרגול הזה. להרפות מהזדהות עם מודעות – זה מאוד מעודן. אני לא פגשתי אף אחד/ת – שיכל/ה פשוט לגשת לשם מיד ולהרפות הזדהות ממודעות. וכדאי לעשות את זה – כי הזדהות כזו היא גם סבל. זה סבל להחזיק בזה, ואם אני מרפה את ההזדהות עם מודעות – זה פותח את התובנה מאוד מאוד לעומק, במונחים של מה קורה שם. אבל אפילו משהו מעודן כמו: הכוונה לשים לב. זה מאוד מעודן, אבל אם אתם ממש שקטים/ות, ואני רק מתווה כיוון – ככל שאנחנו מזדהים/ות פחות אנחנו סובלים/ות פחות, אז אני מצייר/ת את השדרה שאנחנו הולכים/ות בה כאן – אז לפעמים, כשאתם מאוד בשקט במדיטציה – אפשר להרגיש את התנועה, החיכוך של הכוונה לשים לב. ואפשר לראות: זה לא אני, זה פשוט עולה. זה מעניין, כשאנחנו מרפים/ות מהזדהות עם, נאמר, תחושות גופניות ומחשבות – באופן מאוד טבעי – הזדהות תלך למודעות: אני זה שמזדהה. וזה יכול ללכת לשם באופן מודע או לא מודע. במילים אחרות – להחזיק את זה כעמדה: אני מודעות, אני העד, אני הכרה וכן הלאה, ואולי זו העמדה הרוחנית פילוסופית שלי, ונראה שזה מתאים ללימוד מסוים. או שאני עשוי/ה ללכת לשם בלי להיות מודע/ת שאני מזדהה עם הכרה. אבל גם זה – אנטה. אין ‘אני’ שיודע, אלא – יש ידיעה. יש את הרגע הזה של ידיעה. ידיעה של זה ושל זה. אולי נחזור לזה בריטריט הזה, אבל זה ממש בסדר – אם התרגול לא נפתח לשם. זה נפתח בקצב בו הוא נפתח לכל אחד/ת, ובנקודה מסוימת – יופיע הפן הזה בו אפשר להרפות מהזדהות.

אני תוהה מה לומר עכשיו ומה לשמור לאח”כ.. אני אומר פחות, ואתן לכם לשחק עם זה, ותראו מה קורה.

יש כמה דברים שצריך להיזהר מהם.

כמו עם התרגולים האחרים – זה מאוד קל שסלידה תכנס פנימה. אני אומר/ת: ‘לא עצמי’, ‘לא עצמי’ , ‘לא עצמי’, ‘לא עצמי’ – ומה שאני באמת מתכוון/ת אליו זה – ‘לך מפה’. או שאני ‘מרפה’, אבל בעצם – מנסה להיפטר ממשהו. אז – זה תמיד יכול להיכנס. אבל בעצם – אם אני אומר/ת: תחושת הגוף הלא נוחה הזו היא לא אני – מה שזה אומר בעצם זה – שהיא יכולה להיות שם. אם היא לא עצמי – זו לא בעיה. זה חלק מהמרחב. אני לא צריך/ה לקחת את זה אישית. אני לא צריך/ה להתעצבן מהכאב בברך, כמו שאני לא מתעצבן/ת מהכאב שיש לך בברך. אני מתעצבן/ת רק מהכאב שלי בברך. מה שזה אומר – שלומר ‘לא עצמי’ – זה ‘לתת להיות’. ‘להרפות’ – יכול להפוך לסילוק. ‘לתת להיות’ – זה יותר מדויק. שימו לב לאפשרות שסלידה נכנסת. בכל תרגול, אבל במיוחד בזה.

ויש עוד דבר: תופעת ‘הכפל בשטיח’. עם התרגול הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה ללכת לגישה של – לנסות לדחוק את תחושת העצמי אל מחוץ לקיום ולבטל אותו. זה לא מה שאנחנו עושים בתרגול הזה. אנחנו לא מנסים להיפטר מתחושת העצמי. זה מאוד חשוב. אם אני עושה את זה – אני רואה את העצמי כאן, עם הגוף, ומוחץ/ת אותו, ואז הוא יצוץ במקום אחר – ואני רץ/ה לשם ודורך/ת על זה, כמו כפל בשטיח. אז אני רץ/ה ממקום למקום, דורך/ת כאן ושם – ומושך/ת את שערות ראשי. וזה יהיה מאוד מעצבן ומתסכל. זה לא מה שאנחנו מנסים/ות לעשות כאן. אנחנו לא מנסים/ות למעוך את תחושת העצמי. אלא – אנחנו לומדים/ות להתייחס לתופעה הזו, ברגע הזה – כלא-עצמי. זה שונה. עדין, אבל שונה. הראשון – יוביל לתסכול של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, והשני – יוביל לחופש ולהבנה עמוקה יותר ויותר. אפילו אם זה מרגיש, לפעמים: ‘כן, אבל יש תחושת עצמי שנשארה איפשהו’. אין עם זה שום בעיה. עם הזמן – ככל שאנחנו מרחיבים/ות את הטווח של מה שאנחנו לא מזדהים/ות איתו – זה יכלול גם את זה.

חווייתית – אני יושב/ת במדיטציה, ודברים נרגעים – ויש תחושה, עם תחושות הגוף ומחשבות, למשל – שהם פשוט עולים משום מקום. היה לכם/ן משהו מזה? יש מרחב, ואז – זה נורה לתוך האוויר. זה נכון לגבי הכל. מופיע מתוך הכלום. מגיח מהכלום, לעתים, כשיש תחושה של פתיחות ומיושבות. זו תחושה יפה מאוד של דברים. מגיחים מתוך השקט, המודעות, ושוקעים, נעלמים – חזרה לזה. זו תחושה מאוד יפה. זה לא ממש נכון, אולטימטיבית, אבל זו דרך מאוד יפה לראות דברים. אולטימטיבית, הם לא מתקיימים, אבל יש רמות שונות של אמת. זה מאוד מועיל – לראות שהם מגיעים מתוך הכלום, ולכן שייכים לו, ולא לי. בדרך ראייה אחרת – אנחנו יכולים/ות לראות – שהם מגיעים מתוך רשת של תנאים. קונוונציונלית – זה יותר מדויק. אולטימטיבית – ההופעה שלהם היא סוג של אשליה. אוקיי. אז זהו, בעצם.

מה שאמרתי על העשייה ואי-העשייה, אנחנו יכולים/ות להרגיש בהתחלה – שהתרגול הזה זו עבודה קשה. ויכול להיות שמשהו בנו, או בחלק מאיתנו – נרגיש לא בנוח עם עשייה, כי אולי שמענו שמדיטציה אמורה להיות ‘אי עשייה’. למעשה – אנחנו עושים/ות פחות. אני משייך/ת כל היום: ‘עצמי, שלי’, ‘עצמי, שלי’, ‘עצמי, שלי’ – זו הרבה עשייה, ואני כל כך רגיל/ה אליה שאני אפילו לא מרגיש/ה את זה כעשייה. אנחנו בעצם מרפים/ות מעשייה, אבל אנחנו כל כך לא רגילים/ות לזה – שזה ירגיש לזמן מה כמו עשייה, עד שארגיש את החופש והמרחב שיש שם. לפעמים, כמובן – כשאנחנו עושים/ות תרגול – אנחנו מזדהים/ות עם העושה, ולאורך זמן – זה יכול להיות חלק ממה שאנחנו משחררים/ות ממנו הזדהות. אפילו – אפשר להזדהות מהאקט של אי-הזדהות, בזמן שהוא קורה. וזו לא נסיגה אינסופית, אבל זה יגיע מאוחר יותר. אני אומר את זה למקרה שחלק מכם/ן יתנגדו בלי לנסות. אז עדיין – חצי מהזמן מטא, וחצי – זה. מטא היא כל כך מועילה להעמקה של התובנה, וגם הסמאדהי, אז – חצי-חצי.

תרגישו לאיזה משלושת התרגולים אתם/ן נמשכים/ות, וקחו את זה משם.

משען נטול מציאות

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב’אותו עמוד’ לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ”כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ’ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: ‘אה, הכל באמת לא-קבוע’; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים “דרך ראייה”.

אז הבודהא:

“ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…”

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים.”

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: “דברים ארעיים, אז תשחרר”, אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ”כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ’ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ’ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: “שלושת המאפיינים” למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: “לא-מספק”. אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ”לא מספק”. כל מה שעולה: “לא מספק”. יפה, מכוער, נעים, לא: “לא מספק”. אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: “לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה”.

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ’ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ’ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך’ הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: “הכל ארעי”. אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ’ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: “לא אני, לא שלי”. מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: “אני ושלי”, אז האם אני מגיע למקום שבו: “כך הם דברים באמת” האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: “זה הבסיס האמיתי של הדברים”? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל”קרקע של מציאות”. איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: “ריק, ריק”. זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: “אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?” ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא “להיות עם מה שיש”, לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ”כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: ‘אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש’. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של “פשוט להיות”. זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי “פשוט להיות”, שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – ‘מה אני הולך לפברק?’ – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל ‘ללכת מעבר לעצמו’. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא ‘באמת’ הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

רוב ברבאה: צורות הסתכלות משחררות 2: דוקהא

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011.

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12531/

דיברנו על הרעיון הזה – של פיתוח צורות הסתכלות, טיפוח אימון בדרכי ראייה והתייחסות לרגע, לחוויה. אנחנו נחקור שלוש כאלה במיוחד, למרות שגם ‘להישאר במגע’ היא כזו, וכך גם ה-מטא. אבל יש שלוש שנדגיש במיוחד. הראשונה הייתה הארעיות. עכשיו, כמו שאמרתי – אנחנו נעים/ות די במהירות דרכן, כי אני רוצה לתת לכם/ן לשחק איתן, וא/נשים שונים ימצאו אחדות מביניהן מועילות יותר מאחרות. יכול להיות שתנסו את זו, אבל תראו שהראשונה יותר מתאימה, ואחרי שתנסו את שלושתן – תחליטו במה להשקיע.

יש שתי דרכים ליישם את דרך הראייה השנייה. הראשונה מביניהן – היא רק פסיעה קטנה מדרך הראייה של ארעיות. דרך הראייה השנייה, המאפיין השני הוא דוקהא. זו מילה מאוד עשירה, שבד”כ מתרגמים/ות כ’סבל’, אבל זו מילה מאוד עשירה עם הרבה רוחב, עומק ועידון בתוכה. למטרתנו – לדרך התרגול הזו – אנחנו יכולים/ות לתרגם כ’בלתי מספק’. זו דרך להשקיף על התופעות, החוויות, האירועים, ולראות דרך העדשה שיודעת שהדבר הזה, יהיה אשר יהיה – הוא בלתי מספק מטבעו. כלומר – כל דבר שנולד, שעולה, שהוא ארעי, כל תופעה מותנית – הוא בלתי מספק, גם בגלל שהוא ארעי. הוא לא יכול לספק אותי לאורך זמן, כי הוא ארעי. אני לא יכול ליהיות שמח/ה לנצח מהאירוע הזה, מהתופעה הזו. בגלל טבעם החולף של דברים – הרי שהם בלתי מספקים. כדי לראות את זה – אנחנו רואים ומסמנים דברים כ’בלתי מספקים’. צליל הציפורים – יפיפה, אבל לא יכול ממש לספק אותי, כי הוא ארעי. התחושה הזו, מה שלא תהיה, נעימה או לא – לא מספקת, לא מספקת.

כל שלושת המאפיינים – הם דרכים לתמוך בוויתור, בהרפיה. זה כל מה שהם. אלו הן פשוט זוויות של תמיכה בוויתור – ברגע. אז כשאנחנו מתייחסים/ות למשהו כ’בלתי מספק” – אנחנו משתחררים/ות, משחררים/ות את האחיזה, במובן מסוים – מהדבר הזה. אנחנו משחררים/ות, לא נאחזים/ות, וגם רואים/ות שאנחנו לא צריכים/ות לדחות שום דבר. זה פשוט דוקהא, זה פשוט לא-מספק. במסורת הנוצרית המיסטית יש שתי אמירות יפות: Holy discontent – חוסר שביעות רצון קדושה – התחושה ש’כל חוויה שהיא – נחמדה, מלכותית, יפה, יומיומית, משעממת, קשה – מתייחסים/ות אליה כ: זה לא זה. ‘זה לא יכול לעשות את זה בשבילי’. התחושה הזו של חוסר שביעות רצון קדושה – זה משהו שמתרגל/ת אמור/ה להוקיר. מישהו/י לא פשוט מרוצה מהתבוססות ומהשגה של מה שהוא/היא רוצה בעולם התופעות; ומתוך זה באה תחושה של Holy disintrest – חוסר עניין קדוש. והדגש פה הוא על הקדושה. אז זו לא תחושה של חוסר שביעות רצון סתם כי אני מבואס/ת, או חוסר עניין כי אני משועמם/ת, והייתי מעדיף/ה לראות טלוויזיה או משהו. אלא – אלה דרכים להתייחס לרגע הנוכחי, ולקרקס – למופע – שחולף מול עינינו ברגע הנוכחי, בהכרה. למייסטר אקהרט – אולי המיסטיקן הנוצרי המעמיק ביותר – יש לימוד, שהוא לימוד מדיטציה בעצם: Let go of creatures. הרפה ממה שנוצר. והוא לא מתכוון – שלא יהיה לך דג זהב, או משהו כזה. אלא – כל דבר שהוא נוצר, שנולד, שהוא תופעה מותנית – הרפה/י ממנה. כי מה שנוצר, במסורת הזו – לא יכול להיות היוצר האמתי. אם את/ה רוצה לדעת מהו אלוהים, במסורת הזו – עליך להיות לא כבול/ה למה שנוצר. אני לא אומר יותר על זה, כי יש שם הרבה, ואני רוצה להישאר צמוד להוראות. זה יכול להישמע כמו משהו מכחיש – חיים, או משהו כזה. אני לא הייתי רואה את זה בכלל ככה, אלא להפך – זה לא מגביל את החיים, או להיות מוגבלים/ות ל, או על ידי – החיים.

אז מה קורה? מה קורה אם אני לא תפוש/ה בתופעות, ולא מוגבל/ת על ידיהן? אם אני שוהה באופן הזה של התייחסות: לא להיות תפוש/ה, כבול/ה כך? לגבי הכל: להרפות, להרפות, להרפות. זו לא הכחשה, כמובן – וזכרו – דרכי הראייה האלו הן פשוט מודים, הילוכים של מכונית. בזמן אחר – כמובן – כאב הלב המסוים הזה – אני צריך/ה לחקור אותו, להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, לעבוד בדרך אחרת. אלו מודים, הילוכים. וזה לא ניתוק. זה לא שעמום, או חוסר עניין יומיומי – דברים כאלו הם ביטויים של סלידה. איפה שיש שעמום – יש סלידה. סלידה היא חלק משעמום, דחייה של החוויה. אם אנחנו נותנים/ות לעצמנו לשחק עם זה, וזה מאוד קרוב לארעיות. לתת לדברים לחלוף – כי הם לא יכולים לספק באופן מלא – זה לא דבר קר. זה בכלל לא מוביל לקרירות. כשאני אומר שמשהו לא מספק – אני לא דוחה אותו, או חושב שהוא מגעיל, או נדחה על ידו, בכלל לא. אלא – זה תרגול של שחרור האחיזה. וויתור, הרפיה.

אז זה הראשון – זה צעד אחד מהארעיות.

השני – הוא יותר… עבודה ישירה יותר עם היחסים עם התופעות. גם הראשון, אבל פה זה ברור יותר. זרקנו את המילה הזו: וודאנה. ומה שזה מתייחס אליו זו התחושה שמלווה כל חוויה, בכל אחד מהחושים – של נעימות, אי נעימות או משהו באמצע, ניטראליות. זוהי ה-וודאנה. כל דבר מורגש כנעים/לא נעים/ניטראלי. כשיש וודאנה – יש תגובה אוטומטית יחד אתה. כשהיא נעימה – אנחנו מחזיקים/ות אותה, ורוצים/ות עוד. וכשהיא לא נעימה – אנחנו דוחים/ות אותה. ניטראליות יכולה להוביל לכל מיני כיוונים. אפשרות אחת היא – שאני אאבד עניין, אחליט שאין פה מספיק דברים מעיינים ואדחוף את זה מתוך שעמום ותחושת חסר, או אלך לאיזו פנטזיה. ובזה אנחנו מעוניינים/ות – ביחסים עם חוויה או תופעה.

איך אני יודע/ת מהם היחסים האלו? איך אני יכול/ה לומר אם זו אחיזה – ניסיון למשוך משהו בכיווני, או לדחוף אותו? מה אומר לי את זה? בבירור – לפעמים ה-מיינד צורח – ‘אני חייב לצאת מפה!’ או ‘זה נורא!’ – ואז ממש ברור מהם היחסים, בגלל המחשבות. אבל לעתים קרובות – הרמה הזו של הריאקטיביות יכולה לשקוט לעתים, ועדיין – יש נוכחות של סלידה והיאחזות, אבל זה לא מתבטא כמחשבה של דחייה או תאווה. איך אני יכול/ה לשים לזה לב, אם המיינד לא אומר לי את זה על ידי מחשבה? ובכן – אם יש איזה ריווח בתודעה, אפילו קצת ריווח, עם המרחב של הגוף – אני יכול/ה לקבל תחושה, בגוף – של מצב בו סלידה או היאחזות נמצאות בסביבה. למעשה – בסלידה יותר קל להבחין, בדרך כלל. בכל מקרה, אני אוכל להבחין במידה מסוימת של מתח או התכווצות של הגוף בכל מצב שבו יש היאחזות או סלידה. זה יכול להיות באזור אחד – והכתפיים ממש יעלו, או אולי הבטן מתכווצת, או אזור אחר. זה יכול להיות רק בתחושה המרווח של כל הגוף. המרחב של הגוף מתכווץ. בגלל זה חשוב לשמור על רגישות לכל הגוף. זה משקף את המיינד יותר בבירור, לפעמים, מהמיינד ‘עצמו’. לפעמים זה מאוד ברור וגס, ולפעמים הרבה יותר עדין – תחושה עדינה של הגוף מתכווץ או נעשה מעט אינטנסיבי, במרחב של הגוף. אני אזרוק משהו עכשיו, כי מתישהו, בריטריט הזה או אחר זה יהיה שימושי – שלפעמים זה אפילו יותר מעודן מזה, ואפילו אי אפשר להרגיש את זה במרחב של הגוף – ויש רק קצת סלידה, או ניסיון להיאחז במשהו, וזה אפילו לא משתקף בגוף, כי הוא נעשה כל כך פתוח, או רך, או שהוא נעלם – ואז זה מתבטא בתחושה של המרווחות של התודעה. התודעה פתוחה מאוד, והמרחב הזה מתכווץ קצת. זה משקף את הנוכחות של משיכה ודחיפה עדינות.

אז – מה לעשות? בצורה השנייה של המאפיין של דוקהא – אנחנו נעשים/ות רגישים/ות לנוכחות של סלידה או היאחזות – ורואים/ות אם אנחנו יכולים/ות להרגיע אותם. אז – זה מעניין, כשיש משיכה או דחיפה, הגוף מתכווץ או נעשה אינטנסיבי, ובאופן מעניין – אם אני מרגיע/ה את הגוף – ההיאחזות מרפה. זה עובד בשני הכיוונים. האם זה הגיוני?

אני אחלק את הדרך השנייה הזו לארבעה אופנים קצת שונים. אז יש הרבה אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לעשות את זה שוב ושוב – פיתוח רגישות לתחושה של משיכה ודחיפה, דחייה והחזקה, פיתוח רגישות לתחושה הזו, והרגעה שלה. ושוב. ושוב. עושים/ות את זה שוב ושוב. מרגיעים/ות את המשיכה והדחיפה. עם זה – אני רוצה להרגיש, בגוף – איך זה מרגיש למשוך ולדחוף? איך זה מרגיש כשיש סלידה והיאחזות, ואיך זה מרגיש כשיש הרפיה, שחרור מסלידה, התנגדות והיאחזות? בראש ובראשונה – זה מרגיש יותר טוב. כשיש היאחזות וסלידה – זה לא מרגיש כ”כ טוב. נכון? אז הדרך הראשונה – דרך הגוף – מרגיעים/ות שוב ושוב. דרך הגוף מרגיעים/ות את מערכת היחסים עם העניין.

האפשרויות השנייה והשלישית – קצת חוזרות על מה שאמרתי על ‘אי-המספיקות’ קודם. לפעמים את/ה מתרגל/ת ואת/ה שם/ה לב ליחסים עם משהו, ושם/ה לב שיש סלידה, נניח עם כאב גופני. יש סלידה, ודרך להרגיע את היחסים עם זה – זה להזכיר לעצמך את הארעיות של זה, להתכוונן אליה שוב, לראות אותה. כשאני רואה את הארעיות – יש נטייה לשחרר, לוותר. לפעמים – כשאנחנו משתמשים/ות בארעיות כדי לעזור לשחרר דברים – אם יש תחושה של מרחב וחלל שנוצר בתרגול – אפשר ממש לראות תופעות נעלמות, מתפוגגות אל תוך החלל. האפשרות לראות אותן נעלמות, כמו טיפות גשם שנוחתות על האגם, ונעלמות – ולראות את ההתמוגגות שלהן ולתת להן להתמוגג – עוזרת מאוד לוויתור, להרפיה. ודרך נוספת – פשוט לראות את התופעות כלא-מספקות. לסמן אותן כך: ‘לא מספק, לא מספק’. שוב ושוב. זה מרגיע את היחסים.

והאפשרות האחרונה – להביא את עצמך ממש קרוב למה שקורה – אולי זה כאב בגוף, או רגש, אולי… מה שלא יהיה – לבוא ממש קרוב עם המודעות, ואז – במקום להיות ממש בהיר/ה לגבי מה זה, ולשים לב בקפידה לכל פן של התופעה – להתקרב ממש, ואז – לאפשר. לאפשר. אפשר להשתמש במילה כלחישה, או הצעה עדינה – לאפשר את הדבר הזה, את החוויה או התופעה הזו – באופן מלא וטוטלי ככל שניתן. אז כאן אנחנו ממוקדים/ות ביחסים, ומעודדים/ות יחסים של 100 אחוז אפשור עם משהו. להיפתח למשהו. אני לא צריך/ה להיות מאוד בהיר/ה לגבי החוויה. אלא להתקרב – ולהיפתח, לאפשר. או אפשר לומר – לקבל בברכה. Welcoming. אז אני לא כ”כ מעוניין/ת בבהירות לגבי האובייקט, אלא ביחסים אתו. בזה אנחנו מעוניינים/ות. זה יכול להיות כלפי אובייקט, או פשוט כלפי ה-וודאנה – זה לא ממש משנה.

עלתה אתמול שאלה לגבי הפחד, וגם שם – ליצור חלל – ולאפשר את החוויה. לקבל, להיפתח לחוויה. אפשור – זו השקטה של סלידה, אבל זו גם לא היאחזות. זו גישה אחרת – אין סלידה, אבל גם לא היאחזות. שוב ושוב – אפשור. תרגול מאוד יפה. ממש ממש יפה.

וגם – אם אני משחק ורואה מה עובד בשבילי בזמן כזה או אחר – אני מתחיל לראות משהו, ואמרנו את זה בעבר, אבל זה כל כך חשוב לזור ולומר ולראות את זה – אני רואה ש99% מהסבל, הדוקהא – מגיע ממערכת היחסים עם החוויה. הסלידה וההיאחזות, ולא מהדבר עצמו. סבל מגיע מהיאחזות וסלידה. בשפה אחרת – הדבר עצמו הוא ריק מבעייתיות. זו תובנה שאני רוצה לראות שוב ושוב עד שהלב לא יכול להתווכח – הדבר עצמו הוא לא הבעיה, אלא אם אני הופך/ת אותו לכזה דרך סלידה והשתוקקות. וכאן, שוב – התחושה הממשית היא החשובה. הנה אני יושב/ת, ונניח – יש את הירך הפצועה – אני מרגיש/ה את הסבל בזה. ואני רוצה להרגיש את אי הנחת, הסבל, שמגיע עם סלידה והיאחזות, ובעת שאני מרפה, מוותר – בכל דרך שאני עושה את זה – מאפשר/ת, או מרגיע/ה את היחסים, או רואה את זה כלא מספק ומרפה – כשאני מאפשר/ת את זה – מידה מסוימת של חופש, ולו גם קטנה – מידה מסוימת של הקלה, של נחת, של שלווה, ריווח, אפילו חדווה. חשוב להרגיש את ה’לפני’ וה’אחרי’. לכל מהלך כזה יש שני צדדים: הכאב של ההיאחזות והסלידה, וההקלה בוויתור עליהן. ואני רוצה שתהיה לי תחושה ברורה, בכל הישות – של שניהם. אני צריך/ה לטעום את הכאב, ואת השחרור. אם אני לא טועם/ת את זה – התובנה לא נטמעת, ברמת תאי הגוף.

עכשיו, זה יכול להיפתח בהרבה דרכים, ועליכם לקחת את זה ולשחק. זה אפשרי, לפעמים, שמישהו/י מוצא/ת דרכים לשחרר ברגע, ביחס למשהו, ומישהו משחרר מאיזה כאב – ולפעמים אני יכול לשים לב שכשיש וויתור – רוגע מתאפשר, יציבות מתאפשרת – רוגע או יציבות מגיחים, מתגלים. למה? כי משיכה ודחיפה זה בדיוק מה שמעצבן את ההכרה. אין שום דבר אחר שמעצבן את ההכרה מלבד משיכה ודחיפה לגבי דברים. אז לפעמים שאני מוותר/ת – יש קצת יציבות, או הרבה – לפעמים – שמגיעה לישות, לגוף, למיינד – דרך הוויתור. תיהנו מזה. תנו לעצמכם/ן ליהנות מזה, לרחוץ בזה קצת. לפעמים יכול גם להיות שבגלל היציבות שהתאפשרה מהוויתור – בגלל היציבות – האגם רגוע יותר, ואני יכול לראות יותר בבירור. יותר לעומק. אני יכול/ה לראות יותר בעדינות. ואולי אני יכול/ה לראות שכבות עדינות יותר של היאחזות ושל דחיפה. אז, במובן מסוים, בגלל היציבות – מה שמתאפשר זה יותר רגישות למשיכה ודחיפה, ברמה מעודנת יותר. ואולי – אני יכול/ה להרגיש את זה, ואולי יש דוקהא עדינה עכשיו. לא משהו שאפשר ממש לקרוא לו סבל, אבל סוג מסוים של מגבלה, של כיווץ – ואולי אפשר לשחרר גם את זה, ואולי יש עוד רמה. לפעמים – יש אפשרות של שביל של עידון הולך וגדל – שלוקח אותנו מטה-מטה, אל תוך שכבות של משיכה ודחיפה, ראקטיביות, היאחזות – שמתקיימות כל היום וכל הלילה בלי שאנחנו מודעים/ות. ומה קורה כשאני מתחיל/ה להתיר אותן, לשחרר שם. מה קורה?

התרגול פה הוא פשוט לשחרר. בין אם זה יותר מעודן ממה שהיה קודם, פחות מעודן או אותו דבר – התרגול הוא פשוט להיעשות מודע/ת לאיך משיכה ודחיפה מרגישים, ולשחרר. זה תרגול מאוד יפה. וזה תקף לכל החוויות. זה מפתה להתמקד בחוויות קשות, אבל מה אם נתמקד בחוויות ניטראליות – מהי סוג המשיכה והדחיפה שמתרחשת סביב ניטראליות? או חוויות נעימות? לכלול הכל, לא רק את הקשה.

מידה מסוימת של מרחב, אולי הבועה שסביבה הגוף – עוזרת לנו להיעשות מודעים/ות ליחסים עם דברים. אם אני יותר מודע/ת לדבר עצמו, וזה יכול להיות מאוד מועיל לשים לב כך לפעמים, אבל לעתים קרובות – אנחנו מסנוורים/ות לגבי מהם היחסים, כי אני כ”כ שאוב/ה לתופעה עצמה. שוב, הכוונה ממוקדת של תשומת הלב, וגם פתיחה שלה – אלו אפשרויות מאוד מועילות. והיכולת הזו שיש לנו, כא/נשים – לבחור בין זה לזה, לפעמים כך ולפעמים אחרת – זה ממש חשוב בשלב זה – כי כל דרך תגלה תובנות שונות לגבי ריקות. לא נקבל את כל התמונה עם רק אחת משתי הדרכים. אז – לפעמים פתוח יותר, לפעמים מכוון יותר. אז לגבי הכאב בירך – אפשר ללכת ממש אליו, ולראות אם אפשר להרפות ביחס אליו, או לעבוד באופן הרבה יותר פתוח, ולתת ל-הכל להיות. אז – קחו את כל זה לתרגול לזמן מה. כפי הנראה תמצאו, בכל מיני מובנים – שזה תרגול יותר רך. יש בו משהו מאוד יפה במובן הזה. אתמול עלתה שאלה על עשייה, ולפעמים א/נשים מרגישים/ות אמביוולנטיים/ות לגבי עשייה בתרגול. התרגול הזה, וגם תרגול ה-אנטא שיבוא לאחר מכן – הם למעשה פחות עשייה מהמצב הרגיל שלנו. הם לא נראים כך. אני כ”כ רגיל/ה למשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף – וזו בעצם העשייה, וכשאני מוותר/ת על זה – מה שאני עושה זה בעצם להפסיק לעשות. אבל אני כ”כ לא רגיל/ה לזה, שכשאני עושה את הוויתור זה יכול להרגיש כמו עשייה, בהתחלה. אבל, למעשה, אפשר לעשות את דרכנו למקום שבו זה אי-עשייה, ויש בזה רכות. אנחנו כ”כ רגילים/ות להיאחזות, לאורך כל היום, שצריך להתאמן ב-לא לעשות את זה. אז ההרגל יכול להרגיש לנו יותר קל לפעמים, אבל – הוא לא כ”כ מועיל. אולי זה לא ניכר במבט ראשון – שזה תרגול של לעשות פחות.

במונחי איזון – מטא זה ממש חשוב. אולי עדיף לעשות יותר מטא מתובנה, ובכל מקרה מינימום של חצי מהזמן עם ה-מטא. יש עוד כמה דברים לומר, אבל אני חושב שאתן לכם/ן לשחק עם זה קצת, ולראות מה עולה עבורכם/ן, במקום לומר עוד.

אני לא אומר עוד, בין השאר, כי זה תרגול שיכול להוליד הרבה תובנות. ואני רוצה לתת לכם/ן לתרגל ולראות. מה זה אומר על העצמי, על חופש וכן הלאה. אז בוא נשב בשקט לזמן מה.

רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: ‘מדיטציות על ריקות’ מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ’ריכוז’, וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: ‘האם יש לי את זה?’ ‘האם אי פעם זה היה לי?’ ‘האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?’ כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. ‘האם אי פעם היה לי רוגע?’ אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של ‘קצת יותר’ רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של ‘האם יש לי את זה?’ או ‘האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?’ שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה ‘סוג של’ לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג’הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: “כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה”. יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ”כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ’יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה ‘ריקות’ מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי’טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: ‘אה, אני אמור להתמקד בנשימה’, ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: ‘האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?’ ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: ‘אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות’, ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ’זה עובד רק כשאני ממוקד’ בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ”כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של ‘אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה’. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של ‘מקום שאני בדרך אליו?’. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: ‘זה מעניין – כשאני עושה את זה…’. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ’אומר משהו עלי’ או על התרגול שלי: ‘אני לא טוב/ה מספיק’, ‘לא מפותח/ת מספיק’, ‘לא מגיע/ה לשום מקום’ וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: ‘זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי’; ‘זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט’ או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: ‘אני באמת צריך/ה משהו’. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא ‘קיים שם’. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם ‘מאבדים את הקצה’ נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: ‘אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט’. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: ‘כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ’. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ”כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: ‘רגישים/ות לכל הגוף’. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: ‘מי יתן ואהיה שמח/ה’, ‘מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה’, ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ”כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג’אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג’אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: ‘אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב’. ‘אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו’ או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול ‘נעץ את שיניו’ במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: ‘זה כ”כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה’, או ‘כל כך חשוב שאפתח לזה’ – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה’עניינים’ – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: ‘זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.’ אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.