רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי ‘לאן זה מוביל’? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ”כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג’ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: ‘כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן’.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר ‘סבל’? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר ‘סבל’? ולמה כשאומרים ‘סוף הסבל’? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…’ ‘ההורים היו קשים, ובגלל זה…’. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך ‘מול הפנים שלך’ – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – ‘מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים’. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – ‘מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?’. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: ‘שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם’. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ”כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ”כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: “לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה”. יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג’נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו”מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: ‘רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)”, מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: “ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג’ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: ‘זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה’. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, ‘מה אחרים חושבים עלי’ ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. ‘אני צריך שיהיה לי את זה’; ‘אני צריך לשנות את זה’. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: ‘שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים’ (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד’. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.’ אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: “מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה.”

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ”כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל’אני ושלי’. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ”כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה”ב לשינויי האקלים, וכותב: ‘ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם’. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: ‘מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ”כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש’זה יסתדר’ מעיד על ניתוק חמור מהמציאות’. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. ‘למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה’ – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג’יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: “זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא”. הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. “טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: ‘מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת’. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא.”

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג’יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: ‘זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה ‘לעשות את זה נכון’ בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול”. ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: “למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק”.

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג’יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: “נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות.” מילים חזקות: “תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות”. מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: “האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם”. הבודהא אמר: “מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן”. אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג’יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: “פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם” זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא “חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: ‘זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?’ ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: ‘אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה’.”

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: ‘רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי’. והוא שאל את השני: ‘אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי’. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: ‘אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד’. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: ‘אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס’. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או ‘להוריד’ אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג’סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: ‘ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה’. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש’הם/ן יחשבו שאני כך וכך’. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: “באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר”. והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ’בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות’. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: “השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות.”

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול מטא – חלק 3

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

לפעמים מישהו/י יכול/ה להרגיש, כאן או בחיים – שלקבל אהבה זה יותר קשה מאשר לתת אהבה. אז אני רוצה לומר קצת על זה. ראשית – אם זה המקרה, אתם/ן לא לבד. וכדאי לראות את זה, ולהיות מעוניינים/ות. והיום – אולי אפשר להפנות את נקודת המבט לדרכים הרבות בהן אנחנו כן מקבלים/ות, ומשם להתחיל. למשל – כאן – אנחו מקבלים/ות מזון ומחסה, והמזון מוכן בצורה מאוד יפה. את/ה יוצא/ת החוצה, ובאופן אוטומטי – אנחנו מקבלים/ות מהטבע – אוויר, אור, מים. אנחנו בפתיחות ובדינמיות עם המערכת האקולוגית, ולפעמים אנחנו, באופן מאוד מובן, מאבדים/ות קשר עם זה, ומתכנסים/ות לעניינים שלנו. אז היום, לפעמים – אפשר לעצור, להיפתח, לוותר על המשפטים, ולשים לב לקשר הטבעי שלנו עם כל הדברים. תחושת יופי, הספגות, קשר עם המערכת האקולוגית. יש כ”כ הרבה יופי, ובמקום כזה – אנחנו כ”כ ברי/בנות מזל. אז פשוט – לתרגל היפתחות וקבלה מהטבע בדרך הזו.

ויש את התמיכה שאנחנו מקבלים/ות מאחרים/ות. אז ודאי – יש את התמיכה של אחרים/ות באולם הזה: נכנסים, מתרגלים/ות יחד, מתחייבים/ות לזה. וזה אחד הדברים שאנחנו יכולים/ות להיות בקשר אתו. בחיים שלנו אולי אנחנו מרגישים/ות – ‘אין אף אחד/ת שתומך/ת בי’. אבל אם אני מהרהר/ת קצת – יש הרבה תמיכה בחיים. זה עניין של התכוונות. והמטא של האחרים/ות באולם.

ויש את כל זה, ואולי יותר מעודן – כשאני נותן/ת מטא לעצמי – אני נותן/ת ומקבל/ת באותו זמן. אני נותן/ת לעצמי, וגם מקבל/ת. ובזה – אני יכול להיעשות מודע/ת לדו-צדדיות הזו, ולפעמים להישען לנתינה, ולפעמים – להישען לקבלה, לרספקטיביות. איך זה לקבל את האהבה, ולהישען לפתיחות של הקבלה. זה חלק מהמשחקיות של התרגול.

יש את התרגילים בזוגות, ולפעמים מה שקשה לא/נשים זה הקבלה. אז אפשר בתרגול – להעלות בדעתך מישהו/י שאכפת לו/ה ממך, ואת/ה יודע/ת שהאכפתיות שלו/ה היא די מתמידה. אז להעלות אותו/ה בהכרה, ואת האכפתיות שלו/ה. ואפשר, עם העקביות שלו/ה – להתכוונן אליו/ה, וגם לעזוב אותו/ה לעתים. אין לזה את המטען של הקשר עין-לעין. אולי האדם לא ממש נמצא/ת קרוב, ואת/ה רק מתחבר/ת להתמד של האכפתיות.

כשיש מספיק הזנה בפנים, ואני חוזר לזה שוב ושוב, במידה שאני מרגיש/ה מוזן/ת מבפנים – אני יכול/ה לקבל. כשיש מספיק אהבה עצמית, אני אהיה פתוח/ה לקבל. משום שכשיש לי מספיק אהבה עצמית… אני חוזר לתרגיל שעשינו, ועולה השאלה: ‘למה זה כ”כ קשה לפעמים?’ וחלק מהתשובה היא – המודעות העצמית שלנו – לפעמים אנחנו לא מרגישים/ות טובים/ות מספיק, או מרגישים חשופים באי-השלמות שלנו. אולי זה לא מודע או מילולי. המודעות העצמית הזו – חוסמת את היכולת לקבל. וכשיש מספיק אהבה עצמית – המודעות העצמית שוקטת, משום שהיא נספגת באהבה עצמית. ככל שאני רואה יותר דרך זה – כך תחושת העצמי הנפרד מתעמעמת, ואנחנו נדבר על זה יותר בהמשך. אז יש לנו את התחושה של יישויות/ות נפרדים/ות הולכים/ות פה, אבל ככל שזה מתחיל להתפוגג – יש יותר פתיחות לקבל אהבה, ולאט לאט – אפילו התחושה של ‘לקבל’ מתחילה להתפוגג. אז זה – לא לכולם/ן, אבל לרבים/ות – קו מאתגר של התרגול. אתם/ן יכולים/ות לקחת כמה מן הקווים האלו ולחקור: האם ניתן לעודד את התחושה של קבלה?

היום אנחנו מוסיפים/ות שתי קטגוריות חדשות: ‘האדם הניטראלי’, ומה שנקרא – ה’קשה’. וזכרו – אנחנו הולכים/ות בהדרגה מהקל ביותר, ומותחים/ות את עצמנו לעבר האין-גבול, והבלתי-מותנה.

אומר עוד משהו כאן: לפעמים כשאנחנו שולחים/ות מטא לאדם האהוב או לחבר – לחלק מהא/נשים יעלו תחושות מיניות. זה דבר מאוד נורמלי. אנחנו א/נשים, והלב נפתח, ואתו גם מימדים אחרים של הקיום. לא צריך להיבהל. זה בסדר, וקורה – העניין עם זה הוא, כשיש לנו תחושות מיניות אנחנו מתחילים/ות, לעתים קרובות, לחשוב ולהילכד בפנטזיה או דמיון. דיברנו הרבה על אנרגיות גופניות פה, ומטא ואנרגיה מינית הן די קרובות, במובן של האנרגיה הגופנית שלהן. אז איך זה יהיה פשוט להיפתח, לפתוח את הגוף, ולהיות בגוף יותר – עם המבע של אנרגיית חיים יפה שעוברת, ולא להילכד במחשבה, או בניסיון לדחוק את זה? אפשר להיפתח לזה, וליהנות, ולאט – להטות את זה למטא. לפרש את האנרגיה בדרך אחרת. יש פה גמישות.

יש לנו את הקטגוריות, ואני אדבר עכשיו רק על הניטראלי. מה זה אומר? כפי הנראה, רוב הא/נשים מתוך ששת המיליארדים על כדור הארץ – יהיו בקטגוריה הזו. ניטראלי זה אומר שאין לי רגשות של משיכה או דחייה כלפיו/ה. אנחנו יכולים/ות לבחור מישהו/י מהריטריט. וזה מעניין, בקבוצת א/נשים – אנחנו נכנסים/ות לחדר, או מתרגלים לקבוצה, ויש א/נשים שאנחנו מרגישים/ות משיכה כלפיהם, יש אנשים שכלפיהם של שיפוט, עצבנות, חוסר אהבה. ויש א/נשים, כפי הנראה – שאנחנו כמעט לא רואים/ות. אנחנו מסננים/ות אנשים מסוימים, ולאחרים/ות – תשומת הלב נמשכת. אז אולי – האדם הניטראלי/ת שלכם/ן יכול/ה להיות מישהו/י בריטריט הזה, שבקושי שמתם/ן לב אליו/ה. או אולי זה/ו מישהו/י בחיים, שעובד/ת בסופרמרקט או משהו כזה. מישהו/י שיש לכם/ן מגע איתו, אבל לא ‘פוגש/ת’ אתכם/ן, לא נוכח/ת לכם. בתרגול, וזה די מעניין – בגלל שאין לנו תחושה חזקה – העצמי מוצא עצמו מתקשה לגשת אליהם/ן. הם לא לוחצים/ות על הכפתורים של העצמי, כי אנחנו לא רוצים/ות משהו מהם, או דוחים/ות משהו בהם. לעתים קרובות עולה שעמום, או שהמוח מתחיל להתעופף. אז אולי צריך קצת יותר אנרגיה בתרגול. ויכול להיות שאחרי זמן מה, במיוחד אם זה ריטריט ארוך, שהאדם הניטרלי/ת מפסיק/ה להיות ניטרלי/ת, אלא מאוד אהוב/ה ומופלא/ת בעינינו, ואז כדי לתרגל עם נטראלי/ת – צריך מישהו אחר.

ישנם הרהורים שיכולים לעזור. אני מתחיל/ה מלחשוב: ‘וואו, האדם הזה/זו פה, ואני אף פעם לא שמתי לב לקיום שלו/ה בעבר!’ נניח שזה מישהו/י מהריטריט. ומה אני יודע/ת לגביו? כלום, פחות או יותר. אני יכול/ה להסיק משהו מכמה פרטים, אבל מה שאני יודע/ת הוא – שיש הרבה דברים משותפים בינינו. שהוא/היא, כמוני, וכמו כל הישויות החיות – רוצה רווחה, שמחה, שלווה, רווחה גופנית. אני יודע/ת את זה, ואני לא צריך/ה לדעת עליהם/ן שום דבר נוסף כדי לדעת את זה. אז – להתכוונן לעניין המשותף הזה.

אם אתם רוצים/ות – אפשר להתכוונן לסופיות שלהם/ן, לחשוב על המוות. אני לא יודע/ת עליהם/ן כלום, אבל אני יודע/ת שהם/ן ימותו, בדיוק כמוני. ויש משהו ב-לכלול, ברקע של המטא – את התחושה של הסופיות המשותפת שלנו, את הארעיות של הקיום, את הפגיעות הפיזית שלנו. אני לא יודע/ת אילו מחלות יהיו לי או לו/ה, ואני לא יודע/ת כמה אחיה, וכמה הוא/היא. הגוף רגיש לתאונות, פציעות. יש פגיעות גם במובן של יחסים ורגשות. אנחנו יצורים רגישים/ות, פתוחים/ות, פגיעים/ות. אז אני לא מכיר/ה, אבל אני יודע שהוא/היא יכול/ה להיפגע, לחוות דחייה, בדידות וכן הלאה. אלא אם הם מפותחים/ות בתרגול בכיוון מסוים – הפגיעות שם. ופה – צריך/ה לשים לב למה שעולה כאשר אני נשענ/ת לשם. זה די אפשרי להשען לראייה של סופיות, מוות – ושתבוא שמחה, וגם – להישען לכיוון הזה – ושחמלה תתעורר. חמלה היא חלק ממטא, אבל קצת שונה. וברטריט הזה – אנחנו רוצים/ות ללכת לשם לעתים, אולי, אבל ככלל – להישען על זרם המטא, שהוא יותר בהיר ועולץ. אז בסדר, אם זה עולה – אבל אל תעשו את זה יותר מידי. ההרהור בסופיות יכול להיות מאוד חזק בתרגול, ובמיוחד למטא וחמלה. יש לנו את השלד שם, בחדר ההליכה, מזה שנה פחות-או-יותר. ובהתחלה א/נשים לא אוהבים/ות אותו, אבל אחרי זמן מה – א/נשים מציינים/ות – כמה חמלה זה מביא, הפתיחות למוות וההכללה שלו.

מדיטציה מונחית: מטא לאדם הניטראלי

קחו כמה רגעים בשביל לבסס את התנוחה.

למצוא, ככל שניתן – את תחושת הפתיחות, הרכות – בתנוחה. יחד עם תחושה של זקיפות וערנות. התנוחה מגשימה משהו מן היופי, הכבוד של התרגול. ואפשר לחוש את האיכות הזו של התנוחה, ככל שזה זמין עכשיו.

לפתוח את המודעות סביב מרחב הגוף, ולמלא את המרחב במודעות. להספיג אותו במודעות. רגישים/ות לטון, למרקם, לתחושה – בעדינות, בקלילות, בלי לחץ.

ולהתחיל להציע כוונה אוהבת, אכפתיות, רצון טוב – איפה שזה מרגיש הכי קל. למי שזה מרגיש הכי קל – לעצמכם/ן, לאדם הקל, לחבר/ה. אפשר להיות משחקיים באיך שאתם/ן עובדים/ות. לבדוק מה עובד עבורכם/ן, ולהזין את הזרם של הכוונה.

להתרכך למטא, לכוונה של אדיבות. לרכך את הגוף לתוך הזרם של העדינות. להרשות. לאפשר לאדיבות לזרום בשקט.

לעטוף את עצמכם, או את מי שאתם מציעים/ות לו/ה מטא – באדיבות, בחמימות, אכפתיות. נוגע בקלילות, עדינות, בבהירות, עם ריפוי. ושוב ושוב – לאחל טוב. פשוט לאחל טוב.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להזמין למרחב הזה, למודעות – את הדימוי או התחושה של אדם ניטראלי/ת – משיהו/י שאין כלפיו/ה תחושה חזקה, בכיוון זה או אחר. אולי מישהו/י פה בריטריט, או בגאיה האוס, או מישהו/י בשולי חייכם/ן, איכשהו – לראות אם אפשר, ככל שניתן – תחושה בהירה יחסית שלהם/ן. בכל דרך שהיא. נשארים/ות רגישים/ות לכל הגוף שלכם/ן. אולי אנחנו לא יודעים/ות הרבה על החיים שלו/ה, אבל מהרהרים/ות ברצון המשותף, האנושי – לשמחה, לשלום, לרווחה גופנית. ודאי גם לו/ה יש את השמחות שלו/ה, את התענוגות שלו/ה, את הקשיים והמאבקים שלו/ה. כל זה, כל החיים האנושיים המורכבים שלו/ה – בדיוק כמונו. ממש כמונו. להרגיש את הקשר במשותפות הזו. אנחנו חולקים/ות, יש לנו במשותף – כל כך הרבה יותר מאשר דברים שאנחנו שונים/ות לגביהם/ן. כל כך הרבה יותר.

להתחיל להציע להם את אותם איחולי הטוב. אותם החמימות, האהבה, אכפתיות – לפנות אליהם/ן, להחזיק אותם/ן. האדם הזר/ה הזה, הוא/היא גם אדם יפה, מופלא, מורכב. לאחל להם/ן טוב. לחיים שלהם/ן, לישות, לגוף.

האם זה אפשרי לקבל תחושה של החיים היקרים שלהם, של הפלא של הקיום שלהם/ן? עצם הקיום שלהם/ן – הוא פלא.

לאחל להם/ן שמחה, ואולי לראות אותם/ן שמחים/ות, שבעי/ות רצון, עם תחושת מלאות. לאחל את זה עבורם/ן.

וכשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – לחזור שוב לרגישות הפשוטה, הפתוחה – לכל הגוף שלכם/ן, כאן ועכשיו.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 2

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

יש הרבה שאני רוצה להביא היום, אז אני מקווה שאתם/ן בנוח.

כמו שאמרנו כמה פעמים, אנחנו רוצים/ות לשמור את התחושה של מאמץ ומעורבות בתרגול – די קלילה. התחושה של ‘יישום’ היא עדינה, משחקים, ועיקשות עדינה וסבלנית. מה שהוא מפתח חשוב זו יכולת תגובה. האיכות והטווח של יכולת תגובה שיש לנו. אז אם אנחנו שטים/ות בספינה באוקיינוס, ויש לה כל מיני מפרשים, ומשוטים, והגאים ואולי אפילו מנוע, אז המלחים/יות כל הזמן יגיבו למצב האוקיינוס, לזרמים, לרוח וכן הלאה. קצת יותר מזה, קצת פחות מזה, לשנות את המפרש, את היחסים עם הרוח וכל זה. אידיאלית, מה שאנחנו עושים/ות זו הזנה של תנועה של הרמוניה של הישות כולה בתוך הזרם הזה של איחולי טוב. הרמוניה ואיסוף. מילה אחרת לזה תהיה ריכוז, אבל אני מעדיף את המינוח של איסוף והבאה להרמוניה. בשיחת הפתיחה דיברתי על הזנה, אז – האיסוף הזה הוא מזין. בחיוביות, אהבה, אדיבות – זה מאוד מזין, באופן עמוק. אז זה האידיאל, את זה אנחנו רוצים/ות לעודד ולהזין בעדינות. כשזה קורה, ובמידה בה זה קורה – זה מרגיש טוב. יש שם תחושת רווחה, שיכולה להתבטא כקלילות של הגוף והישות, חמימות, נינוחות, אפילו תענוג. וכמובן, לפעמים זה ממה לא מה ש-שם, אלא יש מכשולים, כמו שכריס אמר אתמול. אז אני יכול להיות מודע/ת: זה הכיוון שאליו אני הולך/ת, אבל עכשיו, מה שיש זו עצבות, וכמו באנלוגיה של הספינה, יש הרבה דרכים להגיב. אפשרות אחת היא לדעת שהעצב שם, אבל אני ממשיך/ה עם המטה. דברים באים, ואנחנו לא ממש משנים/ות את התרגול, ולתת לכל מה שיש שם – להיות שם. אז לגבי המכשולים, אם יש עייפות או עמימות, אולי אפשר להביא אור לשם. לדמיין את השמש בלב, למשל. האם אני יכול/ה לחדש את הזקיפות של הגוף, או להיות מודע/ת למרחב של הגוף? כשיש עייפות כל התחושה של ההכרה קורסת, אז אפשר לפתוח אותה שוב, וזה מאוד עוזר. או המרחב של החדר – מאוד מועיל. או לעמוד, כמו שכריס אמר. לגבי ספק – לבטוח בזריעה של הזרעים, ואם יש שאלות אז אפשר לשאול בקבוצות או עם עצמכם מאוחר יותר. אם יש חוסר מנוחה – להרגיע את הגוף, להרחיב את תשומת הלב, ובעדינות עם המאמץ. ואולי – לטפח קשר קרוב יותר למשפטים ולכוונה מרגע לרגע.

אז – מתישהו דברים יכולים לזרום באופן יותר חופשי, ואפשר להרגיש שדברים ממש נעים בכיוון של הרמוניה, אבל אז האוקיינוס, בהיותו מה שהוא, מביא סערה. אוקיי – מנמיכים/ות מפרשים, מדליקים/ות מנוע או משהו כזה. משנים/ות את התרגול. איך זה יהיה לוותר על המטא לזמן מה, לשנות צורה – ולפנות ישירות לעצב, או לעייפות, או לביקורת הפנימית וכן הלאה. אנחנו נכנס לזה הערב.

אוקיי, אני רוצה לדבר על, בתוך תרגול המטא – על אפשרויות תגובה ומשחק. אני מקווה שיהיה אפשר לעכל את כל זה, וזה לא יהיה יותר מידי.

הקטיגוריות הן גמישות, ואפשר להתחיל איפה שרוצים/ות. אפשר לעשות ישיבה או הליכה שלם על העצמי, על המיטיב, או לשחק בין הקטגוריות. אנחנו רוצים/ות להדגיש את מה שקל, ואז לבנות עליו. השתמשו הרבה במיטיב. כדי לעודד תחושה שזה זורם.

יש את המשפטים. לא לכולם/ן – המשפטים יהיו מרכזיים. יכול להיות שזה לא מה שהתרגול שלכם/ן סובב סביבו. יש גם את האור ואת תחושת הגוף. אבל אם אתם משתמשים/ות במשפטים – לפעמים המיינד מפוזר, ואז אולי עדיף לומר כל משפט פעמיים. בפעם הראשונה אולי אני לא ממש שם, ואולי בפעם השנייה ויש יותר נוכחות. אפשר לומר את המשפטים יותר ‘חזק’ כלפי פנים. ויש ספקטרום שלם: אפשר להשקיט את כל זה, ולהפוך את זה ללחישות. אולי לפעמים יש תחושה שהדברים מתחילים להיות בהרמוניה, ואז משפט שלם הוא יותר מידי מגושם. ואולי אני רק רוצה לומר: ‘שליו’, ‘שליו’. ולאט לאט נוטה לכיוון הרמוניה עם הכוונה. יכול להיות שבסופו של דבר המשפטים נעלמים, ויותר קל בלעדיהם. אני מרגיש/ה משהו שקורה כאן, ואני נותן/ת לו לעשות את שלו, והמשפטים הם רק עול. יכול לעזור עם המשפטים – לפעמים ממש לומר אותם אחד אחרי השני, ולפעמים לומר אותם ולשמוע אותם מהדהדים. לראות איך הישות מגיבה אליהם.

מטא, כוונה אוהבת – זו לא תחושה אחת. לפעמים אנחנו אומרים/ות ‘תחושה של מטא’. אבל האמת היא שיש שם טווח שלם של רגשות והרגשות. מצבים ותנאים רגשיים שהם חלק ממה שאנחנו יכולים/ות לקרוא לו מטא. קונסטלציה שלמה של צבעים וטעמים. אז לפעמים, ולפעמים אין תחושה בכלל וזה בסדר גמור, אבל לפעמים – המטא מרגישה מאוד מרגיעה או משככת. לפעמים יש תחושה של ריפוי; לפעמים של פעפוע או תסיסה; לפעמים זה בהיר מאוד, כמעט שמשי; לפעמים חמים; לפעמים יש עדינות. אנחנו רוצים/ות לאפשר את כל הטווח הזה. כל זה – מטא. לפעמים זה הופך יותר לחמלה. כשיש מטא, וזה פוגש סבל, זה הופך לחמלה. כל אלו הם הצבעים והגוונים של מטא, והם טובים. זה טווח רחב. ואני חוזר – ממש צפוי, ובסדר גמור – שלפעמים אנחנו רק שותלים/ות ואין תחושה.

ואני אומר שוב ושוב – רגישות לכל הגוף. מין רגישות מעודנת, קלילה, מרווחת – לכל הגוף. למה זה חשוב? גם בשביל ההרמוניה והאיחוי והריכוז. חלקית, ואני לא יודע אם שמתם/ן לזה לב, ואולי הייתה לכם/ן הצצה לזה לפעמים – אני אומר/ת משפט: ‘מי יתן ואהיה שליו/ה’. ואם אהיה רגיש/ה לגוף, אוכל לשים לב שמשפטים שונים מהדהדים אחרת בגוף. אז אם אני אומר/ת: ‘שליו’ זה מהדהד בגוף בצורה שהיא אולי קצת אחרת מאשר ‘שמחה’, או אפילו: ‘נחת’. האם מישהו/י שם/ה לב? זה ממש חשוב. אנחנו רוצים להיות רגישים/ות לזה, ולהיפתח, ואם אני מרגיש/ה במשפט מסוים – במשהו קטן שם, זה לא צריך להיות דבר גדול, אז אולי אני יכול/ה לחזור על המפשט הזה, להישאר אתו קצת, וכאילו לגלוש על הזרם הזה באוקיינוס לזמן מה. גולשים על הרזוננס והתחושה הטובה, ואולי זה דוהה ואני ממשיך/ה. לזה אני מתכוון כשאני אומר תגובתיות. אנחנו גולשים/ות בתרגול הזה. מקבלים/ות תחושה של… רוצים/ות הרמוניה ולהשען יותר ויותר על רווחה ומטא. אז – גוף, גוף, גוף, גוף, גוף. רגישים/ות לכל הגוף, ממש חשוב.

אומר משהו עכשיו, ואולי זה מוקדם מידי, אבל אולי לא. אם אני רגיש/ה לכל הגוף, לאט לאט אני נעשה רגיש/ה לניואנסים ותדרים גופניים, לשדה האנרגיה של הגוף, למרקם של המרחב הזה, ואני מתחיל/ה לשים לב – אם אני לא לוחץ/ת, ואני פשוט רגיש/ה – לפעמים – יש תחושה של משהו שם. משהו שמרגיש קצת חמים, קצת פתוח, קצת קל. אל תניחו שזה לא שם, ואל תדרשו שיהיה. אחרי זמן מה, וזה נפתח בקצב שלו, אז אין מה ללחוץ. וזה ממש לא בהכרח משהו גדול בכלל, לא זיקוקים, זה יכול להיות מין טון ברקע. וזו המטא, וכשאנחנו עם המשפטים – אנחנו מזינים את הטון הזה, ואפשר להתחיל להכיר בזה שהוא שם, ולהזין את התחושה הזו. וזה נעשה פן וביטוי של המטא, משהו שאנחנו מפרשים/ות כמטא. אין לחץ או דרישה, זה עניין של רגישות, של אפשור, ואז זה מתחיל להרגיש – אני לא יוצר/ת מטא, אלא יותר – מכיר בזה שזה שם. ואפשר להתרגל ולפתח ביטחון בזה.

אני אומר עוד דבר אחד, ואז במהלך התרגולים אומר עוד. זה משהו שאולי נתקלתם בו: אם אני שולח/ת מטא לעצמי: ‘מי יתן…’ ויש לי תחושת עצמי מסוימת ברגע הזה, וזה יכול להיות גם עם מישהו/י אחר/ת – אולי אני יודע/ת משהו על האחר/ת, או על סיפור החיים שלו/ה, הנראטיב שלו/ה, ואולי יש לי תחושה של המאבקים, הקשיים וההיסטוריה שלהם/ן, או על שלי, כמובן – אז לפעמים יש תחושה שהמטא פונה לכיוון של תחושת העצמי הנראטיבי: אני יודע/ת מה עברת, יודע/ת עם מה את/ה מתמודד/ת, ועל המסע שלך, ואני פונה ברמת הנראטיב – שלי או של אחר/ת. וזה ממש יפה והולם. ובפעמים אחרות – עם ההשקטה של הישות מתוך תרגול המטא – הכל נעשה פשוט יותר. מה שאנחנו מקבלים/ות, כתחושת עצמי – זה תחושה של הגוף וההיות כאן ועכשיו, ויש פחות תחושת נראטיב. תחושת העצמי משתנה. ואנחנו רוצים/ות להיות מעוניינים בזה. לפעמים זה עצמי מאוד נראטיבי, ולפעמים – הגוף והיישות, יותר פשוט. לאחר זמן מה – זו הופכת להיות הרמה הדומיננטית יותר, זה חלק מההתפתחות הטבעית של מטא, ויש שם הרבה ריפוי. וכמובן שגם ברמה הראשונה יש. אז אם אתם מוצאים/ות את עצמכם/ן ברמה הזו, תנו לזה לקרות. אתם לא בהכרח צריכים/ות להחיות את כל הרמה הנראטיבית.

אוקיי, אז היום נציג קטגוריה נוספת, ואנחנו מתרחבים במטא שלנו. היו לנו את העצמי ואת המיטיב, והחבר/ה הוא – חבר/ה, או צאצא/ית, או הורה וכן הלאה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה והיסטוריה של קשר ואכפתיות, אבל אלו יחסים ש, באופן טבעי, יש בהם יותר מורכבות מאשר עם המיטיב/ה, איתו יש יחסים קלים. עם החבר/ה – אולי התווכחנו, לא הסכמנו, אולי יש דברים בו/ה שפוגשים אותי לא טוב, ולהיפך, וזה בסדר ואני יודע/ת שיש שם אהבה. זה החבר/ה. קצת יותר רחב. זה מובן? אוקיי. את השאר אשאיר לפעמים הבאות.

מדיטציה מונחית

למלא את מרחב הגוף, את התנוחה – עם מודעות. רגישות לכל הגוף ולכל המרחב של תחושות שאנחנו קוראים/ות לו גוף. שוהים/ות שם זמן מה, ומותחים/ות את הגבולות של זה, כמו בלון, אולי קצת יותר מגבולות הגוף. ובתוך זה יש רגישות עדינה, קלילה. פתיחות לוויברציות שם. וממשיכים/ות להרחיב את זה. רגישים/ות לאיך זה מרגיש, כל המרחב הזה, הכוליות שלו. הוויברציות שם, המרקם, ההמהום, התחושה. אז שומרים/ות את זה עדין, מרווח, רגיש.

ואז מתחילים/ות את ה-מטא עם עצמנו או עם המיטיב, מה שקל יותר. לתת לעצמכם/ן לשחק, להגיב, ולהשתמש במה שמרגיש מועיל. אולי זה הפן הגופני, אולי המשפטים, אולי הגוף. החמימות שמתפשטת בגוף, אולי חמימות מדומיינת, אולי רכות מדומיינת, אנרגיה מדומיינת של רכות. אז לא צריך לפחד להשתמש בדמיון, בדמיון הוויזואלי, או התחושתי. הלב עוקב אחרי זה.

כאשר אתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – מזמינים/ות ללב, לתודעה, לעיני הרוח – את הדימוי או התחושה של חבר/ה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה, היסטוריה, אכפתיות, ולפעמים, כמו כמעט בכל יחסי אנוש – מורכבות מסוימת. אז שהו שם, לזמן מה. קבלו תחושה שלהם/ן, של ההיות שלהם/ן. ושוב, תחושה של הטוב שלהם, של האדיבות, של האיכויות היפות. להתכוונן לזה. לראות איך גם הם/ן כמהים/ות לרווחה, באופן טבעי ויפה, כמהים/ות לשלום, לתחושת הרמוניה, בריאות, נחת, שמחה. משאלה טבעית של כל הישויות החיות. וכשאתם שומרים/ות על הרגישות הקלה והמעודנת לכל הגוף – מרחיבים/ות את איחולי הטוב, הכוונה האוהבת – לחבר/ה. להציע להם אותה אכפתיות, אותה עדינות, חמימות. מחזיקים אותם/ן בזה – באנרגיה המרפאת של מטא. לרחוץ אותם/ן באיחולי טוב.

בלי לחץ, בלי דרישה, רק מציעים/ות.

אם אתם/ן טיפוסים ויזואליים, תנו לעצמכם/ן לשחק קצת עם האור. איך זה יהיה לראות את האדם/אשה הזה/ו, החבר/ה – שמח/ה, מחייך/ת? זה לא מכחיש שום דבר לגבי מה שאולי הם/ן עוברים/ות, אלא – רק אפשרות לשחק עם הדמיון קצת כדי להזין משהו במטא. איזה אפקט יש לזה – לראות אותם/ן מחייכים/ות, שמחים/ות, שלווים/ות?

ושוב, אם אתם/ן ויזואליים/ות – אפשר לדמיין את עצמכם/ן נוגעים/ות בהם באדיבות. מלטפים/ות אותם/ן בעדינות, מבטאים אדיבות איכשהו. דמיינו את עצמכם/ן עושים/ות זאת. איזה אפקט יש לזה? תנו לעצמכם/ן לשחק קצת.

אם אתם/ן טיפוס יותר תחושתי – דמיינו את האנרגיה המרפאת, החמימה – מקרינה מתוך הגוף שלכם/ן ועוטפת ומחלחלת אל הישות שלהם/ן. הרבה אפשרויות. רק שחקו, היו קלילים/ות.

ואז כשאתם מוכנים/ות – חזרו לתחושה פשוטה של הגוף שלכם/ן כאן. החיים של הגוף. מקורקע ופתוח.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 1

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אוקיי, אם נסקור בקצרה משהו שהזכרתי אתמול: שתי איכויות שישנן ל-מטא, שמבחינות בינה לבין מה שהיינו בדרך כלל קוראים/ות לו אהבה: חוסר תנאים, והיעדר גבולות. לגבי האיכות של חוסר גבולות – העניין הוא הרחבת הטווח של האכפתיות שלנו, של איחולי הטוב שלנו. אחת הדרכים בהן אפשר לעשות את זה היא – להתחיל בטווח צר יחסית, איפה שזה קל, ולהתרחב – לא/נשים שאנחנו לא מכירים/ות, לא/נשים שיש לנו קושי אתם/ן, לכל הברואים/ות. יש לנו את הקטגוריות האלו של יצורים/ות, וזה רק תמך, פיגום, ולא יותר מזה. ולאורך הימים אנחנו נעבור דרך הקטגוריות האלו, מרחיבים/ות ומוסיפים/ות ככל שהימים עוברים. היום נתחיל עם שתיים: עצמנו, והאדם/אשה המיטיב/ה. הכוונה היום היא להישאר עם הקטגוריות האלו, ולהיות גמישים/ות, ולהרגיש חופשיים/ות לעבור בין שתיהן. אז כמו שאמרנו אתמוך – ה-מטא לעצמי האכפתיות לעצמי – היא חשובה באופן יסודי. לעתים קרובות זה משהו שאנחנו כל כך צריכים/ות, צריכים/ות נואשות, וזה בסיס לכל שאר המטא, במובן מסוים. אכפתיות לעצמנו היא בסיס יציב, חזק – לאכפתיות כלפי אחרים/ות. כשיש לי מספיק אהבה עצמית – באהבה שלי לאחרים יש פחות היאחזות. אני לא צריך/ה כל כך… אני לא צריך/ה שהיא תהיה בדרך מסוימת. יש לי מספיק. זה משחרר את האהבה שלי כך שהיא יכולה להיות בלתי-מותנית יותר. אז האהבה הזו לעצמנו, הכיוון של מטא לעצמנו – לא/נשים מסוימים/ות זה מאוד קל, והם/ן פשוט מתחברים/ות ומתחילים/ות. אבל להרבה א/נשים זה די מאתגר. בגלל זה אנחנו מציעים שתי אפשרויות ביום הראשון, ואפשר להשתמש בפתיחות, בגמישות ובפלואידיות שאפשריות.

מיהו/י האדם/אשה המיטיב/ה? מסורתית, מיטיב/ה הוא/היא מישהו שאת/ה מרגיש/ה כמויות גדולות של הוקרה כלפיו/ה. מורה או משהו דומה. וזה טוב, ואולי יש לכם/ן מישהו כזה. מישהו/י אתו/ה היחסים מאוד פשוטים, ויש המון הוקרה, אהבה, הערכה אליו/ה. ולפעמים אנחנו מביטים/ות בחיינו – ואין מישהו/ה שהיה/תה כזו בשבילנו. בעיני, המיטיב/ה הוא/היא האדם הקל ביותר. פשוט ככה. האדם הקל היותר. מי שכשאת/ה קורא/ת לו ללב ולתודעה שלך זה פשוט קל לאחל לו/ה טוב. לפעמים זה לא… האדם המיטיב עבורי היה אחי, ואנחנו לא גרים קרוב, ואנחנו בקושי מדברים בימים אלו, אבל כשהיינו צעירים… טוב, רבנו הרבה וכאלה… בעצם למה הוא?… סתם, היינו מאוד קרובים שהיינו צעירים. וכששאלתי את עצמי מי יהיה הכי קל, הוא עלה, באופן טבעי. למרות שעל פני השטח הוא לא היה האדם המתבקש. אז כן, הוקרה גדולה או מורה, אבל הכי חשוב – מי שהכי קל. הכי פשוט וקל.

נקודה כללית – בתרגול המטא – משהו שאני חושב שהוא מפתח לכל תרגולי המדיטציה, אבל במיוחד למטא – יש פה הרבה מקום ליצירתיות, למשחק, לניסוי – אז ממש כדאי למצוא, כמו שאמרתי אתמול – את הדרכים שבהן זה יעבוד עבורכם/ן. לנסות ולשחק עם זה – ולראות מה פועל. אז יש טווח רחב של גישות וטכניקות, שהתייחסתי אליהן קצת אתמול. שלושת אלה שנתייחס אליהן יותר פה הוא השימוש במשפטים, בדימוי וויזואלי, ושימוש בגוף. התחושה המוחשת והדינמית (קינסתטית) של גוף. כשאני אומר שיש אחרות, אז יש תרגולים של התמסרות ו deities ועוד, ואנחנו נשמח לשמוע מכם/ן על זה, לעודד את זה ולראות איך זה עובד, אבל את שלושת הראשונים – אנחנו נדגיש יותר. אז מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על הגישה של המשפטים, ואחרי המדיטציה – לסכם ולומר עוד על האחרות.

השימוש במשפטים

דרך אחת לגשת למטא, שאנחנו נדגיש – זה לאמץ סט של של שלושה או ארבעה משפטים שנותנים ממשות לכיוון, לתחושה, למניע של מטא, ממחישים את הרצון הטוב, את הידידות הזו. ולחזור בינינו ובין עצמנו על המשפטים האלו בשקט, מתוך אהבה. שוב ושוב. לטפטף טיפות אל תוך הדלי בדרך זו. אז אלו שאנחנו נציע, ואתם לא חייבים/ות להשתמש דווקא בהם הם:

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ואהיה (תהיה/י) מלא/ת שמחה.

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה שליו/ה.

מי יתן ואני (את/ה) אחיה בשלום ובאדיבות.

הן על הלוח, אם אתם/ן רוצים/ות. ויש הרבה אפשרויות. כל מה שמגשים את הכוונה הזו. מסורתית זה יותר משהו כמו: מי יתן ותהיה שמח/ה בגוף ובנפש. פשוט ככה. באופן בסיסי, מה אנחנו רוצים/ות? בריאות, רווחה בגוף, רווחה מנטלית, שלום, שלווה. אז לבחור משהו שמגשים את זה ומילים שמהדהדות עבורכם/ן. לגבי השני – מי יתן ואהיה מלא בשמחה – חלק מה/אנשים אוהבים/ות את זה, וחלק שונאים/ות את זה. המילה הזו – שמחה – ממש לוחצת בשבילם/ן על הכפתורים הלא-נכונים. מכל מיני סיבות: זה יותר מידי עולץ בשביל אנגלים/ות, או שזה מרגיש כאילו – אני לא יודע/ת מה זה אומר בשבילי. מישהו/י יכול/ה לומר: אני אוהב/ת את המילה אושר, אבל שמחה – לא מתאים לי. זה ממש בסדר. תשנו אותה. זה באמת באמת לא משנה. אבל לכבד ולהתכוונן, והרבה מכל זה הוא לגבי רגישות – להקשיב, להתכוונן, לפתח רגישות – מה עובד עבורכם/ן? מה מרגיש בעל משמעות ומחובר עבורכם/ן? המשפטים שאנחנו הוחרים/ות צריכים להיות כלליים – אני צריך/ה להרגיש בטוח שאני יכול/ה לפגוש מישהו, לא משנה מי ואיפה, כל אחד בכל מקום, אפילו עוד עשרים שנה, והמשפטים יהיו תקפים אליהם/ן. אז אם אתם חושבים/ות על מישהו, ואולי הכלב שלהם חולה, או משהו, ואז: ‘אני מקווה שהכלב שלך יבריא’. זה לא מספיק כללי. או: ‘אני מקווה שתהיה לך עבודה בקרוב’. צריך משהו הרבה יותר כללי. כמו כן, אנחנו צריכים/ות להיות זהירים/ות מפני הנטייה לאג’נדה מתקנת. אז – ‘מי יתן ואוריד משקל’; ‘מי יתן והשיער שלי יצמח מחדש’. ואפילו יותר מעודן מזה: ‘מי יתן ואהיה עם לב פתוח’. אולי זה מצויין, אבל אולי זה מגיע עם נימה של שיפוט: ‘אני לא טוב/ה מספיק איפה שאני, אני צריך/ה להיות אדיב/ה יותר’. מאיפה זה מגיע? צריך לשים לב לכל זה. זה לא אג’נדה של תיקון. אז שווה לקחת זמן, חלקכם/ן תרגלתם/ן מטא בעבר ויש לכם שאתם/ן כבר כובדים/ות איתו, אבל ככלל – שווה לקחת זמן עם המשפטים, ולבחור מה טוב לכם/ן. לפעמים א/נשים מגזימים/ות עם זה – ורוצים/ות ממש למצוא את הדבר הנכון. בסופו של דבר – המשפטים הם לא כאלה חשובים, וכל העניין נע למקום שבו האנרגיה שזורמת היא החשובה יותר. אז אל תהיו יותר מידי עסוקים/ות בזה.

לפעמים מישהו/י רוצה לשמור את המפשטים מאוד גמישים, ולומר מה שעולה באותו רגע למישהו אחר או לעצמם, כך שיש יצירתיות מתמדת. זה בסדר גמור. ‘מה מרגיש נכון לומר לעצמי (או לו) עכשיו?’. אני, עם זאת, הייתי נשען לשמירה על משפטים קבועים לזמן מה, כי לאחר זמן מה – חודשים או שנים עם התרגול הזה – משהו די יסודי יכול לקרות. זה כאילו המשפטים שוקעים לתאים ולישות, והם הופכים להיות מפתח: את/ה מתחיל/ה לומר את המשפטים, והמפתח הזה פותח את הדלת של מטא. כי ספגנו אותם בגוף ובתודעה מאוד מעומק.

בתוך אותם משפטים, המשמעות יכולה להיות גמישה. אז למשל הראשון – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן. לאחי הייתה עבודה בלונדון, והוא היה נוסע על רכב דו-גלגלי במרכז לונדון. אז – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן – באופן אוטומטי היה ברור שהכוונה היא: במסע הזה – מי ייתן ותהיה בטוח. או: ‘מי ייתן ואני אהיה בטוח ומוגן’, בזמן שאני מודע/ת לכל הביקורת הפנימית ואז – המילים האלו הן גמישות מספיק כדי להיות מובנות כ: מי ייתן ואהיה מוגן מפני הדפוס העיקש הזה של ביקרת פנימית. או שאנחנו יודעים/ת על מישהו/י אחר/ת שסובל/ת מזה. או, לפעמים יש לנו תובנות, ואז – בטוח ומוגן יכול לומר: מי ייתן ואזכור את התובנות האלו. הדברים האלו שמגיחים בתודעה, והם כל כך חזקים ופותחים: ‘מי ייתן ואזכור את זה, מי ייתן ואחיה שם’. זה גם – בטוח ומוגן.

דבר אחרון: יש, או ישנם רגשות, תחושות – שקשורות לכוונה אוהבת או מטא. בהחלט ישנן. אבל כל התחושות הן ארעיות – באות והולכות. זה בלתי אפשרי שתחושה של לב אוהב – תהיה שם כל הזמן. גם כשאני יושב/ת ומתרגל/ת עם המשפטים – אין סיכוי שתחושה תהיה שם כל הזמן. לפעמים זה נראה שהיא לא שם בכלל, לפעמים זה מגלה את עצמו, ואז נעלם. אז כן – יש מקום להתייחס לרגש, להרגיש אותו בגוף וכן הלאה, ואנחנו נגיד על זה יותר בהמשך, אבל רגשות הם ארעיים, והתחושה של מטא – ארעית – אז אל תתפסו לזה. יחד עם הרגש – אנחנו זורעים/ות זרעים של כוונה, ולפעמים זה מרגיש יבש. כל העניין ירגיש יבש. ואנחנו נדבר עוד על איזון ומשחקיות, אבל – אני לא צריך/ה לדאוג אם אני לא מרגיש/ה הרבה. פשוט – יש אמון בזריעת הזרעים האלו, כמו איכר/ה – זורע/ת, ויש אמון, ועם הזמן, כל זמן שהוא – הם מראים את עצמם, מלבלבים. זה יכול להיות ממש עכשיו, זה יכול להיות עוד חמש שניות, דקות או שנים. זה לא העניין שלנו, במובן מסוים. העבודה של האיכר/ה היא רק לזרוע, ולבטוח בזרעים. אוקיי, בו נתרגל יחד.

מדיטציה מונחית:

מצאו את הדרך לתנוחה נוחה, תומכת. זה די חשוב בתרגול המטא שהגוף יהיה די נוח, אז אם יש כאב תרגישו בנוח לזוז, ויש כיסאות. נכון לעכשיו – אם יש כאב פשוט זוזו בעדינות, בתשומת לב. מאוחר יותר נוכל לעבוד עם הכאב בתוך תרגול המטא. יש דרכים לעשות את זה. אבל אין צורך להזין חוסר מנוחה. אנחנו לא זזים/ות מתחושה של חוסר מנוחה. אז לבסס את תנוחת ותחושת הגוף. ושוב, לתת למודעות ממש למלא את חלל הגוף. אז יש לנו את החלל, המרחב הזה של תחושה – מה שאנחנו חשים/ות כגוף. לתת למודעות ממש למלא את כל המרחב הזה. אפילו לדחוף אותו קצת עם המודעות, עם תשומת הלב. כמו בלון שמתנפח, המרחב הזה מלא במודעות. ובמילותיו של הבודהא – רגישים/ות לכל הגוף. אז לאורך התרגול – אפשר לשמור על הרגישות הפתוחה, העדינה הזו – לכל הגוף. רגישים/ות לכל הגוף. אם אתם רוצים/ות, בתוך השדה הפתוח הזה של הגוף, הבלון של תשומת הלב – אתם/ן יכולים/ות למצוא מרכז לתשומת הלב במרכז הלב – בחזה. מאוד בעדינות, ברכות – לשים מרכז שם. ולהתכוונן, רגישים/ות לכל דרך בה הלב, הגוף – מרגישים עכשיו. פתוחים ומחוברים. מרגישים את עצמכם/ן, את הישות שלכם/ן. הגוף. החיים. כוח החיים.

חשים/ות ומכירים/ות ברצון הבריא שלכם/ן להיות בטוב, להיות בשלום. להיות ברווחה. פשוט להכיר בזה, אנחנו רוצים/ות לכבד את זה. הבודהא אמר: את/ה יכול/ה לחפש בכל היקום אחר מישהו/י שמגיעה לו/ה כוונה אוהבת יותר מאשר עצמך, אבל את/ה לא תמצא/י את האדם הזה. לא תמצא/י אותו/ה. אף אחד/ת לא ראוי/יה יותר מאשר עצמנו. אין שום דבר שאנחנו צריכים/ות לעשות, להיות – כדי שתגיע לנו מטא, ידידותיות כלפי עצמנו. ממש שום דבר. אז כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ותוך רגישות לכל הגוף, בעדינות ורגישות לכל אורך התהליך – מתחילים/ות להציע לעצמכם/ן את המשפטים, הכוונות של רצון טוב, של אדיבות.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

פשוט לחזור על המשפטים האלו, נותנים/ות את הכוונה הזו לעצמנו, שוב ושוב. מציעים/ות. מקשיבים/ות, מבפנים, למשפטים, ורגישים/ות לגוף באותו הזמן.

לא מאלצים/ות או לוחצים/ות, אלא רק מציעים/ות – בעדינות ובסבלנות. מקשיבים/ות למשפטים, ומתחברים/ות אליהם כאשר חוזרים עליהם. מתחברים/ות לכל משפט.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

לעטוף את הגוף בעדינות של איחולי טוב.

המשפטים כמו גלים עדינים מכים על החוף, על הגוף, היישות. נוגעים בגוף, ביישות – עם עדינות, רכות.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ובתוך הרגישות לתחושה הפתוחה, הרגישה של כל הגוף – לקרוא לתוך הלב והתודעה לדימוי או תחושה של האדם/אשה המיטיב/ה – מי שמרגיש שהכי קל לאחל לו/ה טוב. האדם הקל ביותר. רק לקבל תחושה שלהם/ן, של הישות שלהם/ן. לזכור את הטוב שלהם/ן. אולי את האדיבות שלהם/ן. לתת ללב להכיר בנדיבות שלהם/ן, בטוב שלהם/ן, ולתת לו הרגיש מה שהוא מרגיש. ולהתחיל להציע להם את אותה חמימות, אותה אדיבות ורצון טוב, אותה עדינות של אכפתיות.

מי יתן ואתיה תהיה/י בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ותהיה/י מלא/ת שמחה.

מי יתן ותהיה/י שליו/ה.

מי יתן ותחייה/י בשלום ואדיבות.

יש א/נשים שיש להם אוריינטציה ויזואלית – אתם/ן יכולים/ות להתנסות ב-לדמיין את המיטיב/ה מוקף/ת בספירה, כדור של אור זהוב – אור של מטא, אדיבות, אהבה – מרווה ומתפשט לכל הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן. מרפא, משמח, מקל, מבהיר. גלו מה עובד עבורכם/ן.

עוטפים/ות את הישות שלהם בחמימות, באכפתיות, באדיבות הזו, איחולי הטוב. אולי אפילו אפשר לדמיין שהחמימות, הרכות – מקרינה מהגוף שלכם/ן ומאמצת את המיטיב/ה לתוכה. מחזיקה אותו/ה, מקיפה ומרווה. וככל שניתן – לנסות לשמור על העוגן של הרגישות עדינה לכל הגוף שלכם/ן.

אפשר להיות מאוד סבלניים/ות, ולא למהר לשפוט את התרגול. אם יש תחושה או לא – זה דבר מאוד משני. אנחנו זורעים/ות כוונות שוב ושוב, ובוטחים/ות בזה.

הנחיות נוספות

האם הרעיון הבסיסי ברור? אז אנחנו מעדנים/ות ומרחיבים/ות את ההנחיות לאורך הימים. יש את המשפטים, ולחלק מה/אנשים יש תחושה ויזואלית, ולאחרים/ות לא. זה לא משנה. וגם – יש את התחושה הגופנית, ואני אומר שוב ושוב – רגישים/ות לכל הגוף. יכול להיות שאחד מתוכם יהיה האהוב עליכם/ן – הגישה והדרך המרכזית עבורכם/ן. יכול להיות ששניים מהם יהיו, ויכול להיות שכל השלושה, ביחד, מאוזנים. כל זה בסדר. מה שעובד עבורכם/ן. לפעמים אנחנו מניחים/ות: ‘אני מרפא/ת במגע, אז התחושה הגופנית צריכה להיות בהירה לי’. או משהו אחר. אבל זה לא נוטה לעבוד כך. תמצאו בכל רגע מה עובד בשבילכם/ן. אם אתם הולכים לכיוון של ויזואליות, אז לא צריך רזולוציה גבוהה, באיכות של צילום דיגיטלי. אפשר לשחק עם הרושם הוויזואלי, אבל אין צורך לעשות את זה באופן מוגזם. לפעמים א/נשים מלבישים/ות את הדמות בכל מיני בגדים שונים, כמו בובת ברבי. זה כנראה קצת מוגזם. דברים שקשורים באור יכולים לעזור. אז יש ספירה של אור, והאור מרווה את כל הישות שלהם. אור זהוב יכול להיות מאוד מועיל. אפשר לדמיין מעין ליבה של קרינת מטא בתוכם/ן, כמו יהלום. או אולי זה מגיע מתוככם/ן ומקרין החוצה, אליהם/ן. זה יכול להקיף אותם/ן, או ליפול כמו גשם. הרבה אפשרויות. אפשר להיות יצירתיים/ות. הרגישות לגוף מאפשרת את התחושה של: ‘זה עוזר קצת’. חלק מהא/נשים מאוד גופניים/ות מהתחלה, ואפשר להרגיש אנרגיה, רכות – מקרינה אל החוץ, בשדה האנרגיה של הגוף, וזה נע מכם/ן אל החוץ כדי לאמץ ולהרוות את המיטיב. וודאי, אם עושים לעצמכם/ן – אפשר להפנות אותה לעצמכם/ן.

בסופו של דבר, הגוף, באופן מעניין – הופך להיות ההגשמה של המטא. אז תעקבו אחרי מה שעובד, ומתישהו, בסופו של דבר – זה יהיה הכי חשוב. אבל חשוב ללכת עם מה שעובד. זה הרבה לשחק אתו.

תרגישו את התרגול, ותהיו חופשיים/ות לנוע אליכם/ן או למיטיב/ה. מה שמרגיש יותר קל. תעשו את שניהם היום, אבל אל תרגישו שאתם ‘דופקים/ות ראש בקיר’ יותר מידי. אם עם העצמי זה קשה, אז ללכת למיטיב – ואז לחזור.

הנחיות להליכה

בהליכה – אתם יכולים להיות יצירתיים. אנחנו הולכים בין שתי נקודות, או שאנחנו עומדים לזמן ארוך. אתם יכולים ללכת עם המשפטים, או עם התחושה הקינסתטית של הגוף, או ויזואלית – אפשר לדמיין את המיטיב בצד השני של השביל, ואז הם עוברים לצד השני. או שאפשר ללכת לידם, וזה מאוד יפה – בתוך בועה של אדיבות, חמימות, אכפתיות. ובהליכה – בוחרים שביל והולכים הלוך ושוב, עוצרים לכמה זמן שרוצים וכן הלאה.

תרגול גופני פותח מאוד עוזר לתרגול הזה, אז אם אתם לא עושים דברים כמו צ’י קונג או יוגה – תראו שאתם עושים מספיק הליכה בחוץ.

רוב ברבאה: פתיחה לתרגול מטא

השיחה הזו ניתנה כשיחת פתיחה לריטריט מטא ב2010. אפשר למצוא אותה יחד עם שאר השיחות מהריטריט בכתובת:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1084/

הבודהא, ומורים/ות אחרים/ות לאורך הדורות הניחו לפתחנו איזו הבטחה – לגבי אפשרות יוצאת דופן שיש לנו, כא/נשים, בחיים שלנו: האפשרות של התעוררות. כשאנחנו מתבוננים/ות בחיים שלנו, אנחנו סובלים/ות, חוים/ות אי נחת, ויש טווח שלם של זה בקיום שלנו. הבודהא אומר: יש דרך לשנות את כל חוויית הקיום שלנו. האפשרות מגיעה באמצעות התבוננות עמוקה באי-הנחת, והבנה שלה. מצד הבודהא – אי הנחת נובעת מתעתוע יסודי. אנחנו רואים/ות את עצמנו ואת העולם באופן לא נכון. כל דבר שאנחנו, ששת המיליארדים של האנשים בעולם – נסכים עליו – הוא לא כפי שהוא נראה. אנחנו נלכדים/ות במציאות לכאורה, המציאות הנגלית של הדברים. ואנחנו מתנהגים/ות על פי ומגיבים/ות למציאות לכאורה של עצמי ושל עולם. אנחנו חושבים/ות במובנים האלו, ובוחרים/ות בהקשר של זה. מאחר והכל נסמך על אשליה – אנחנו מסתחררים/ות בתוך אשליה, מתחזקים/ות התנפחות על בסיס ראייה לא נכונה. אפשר להתעורר מזה. וככל שאנחנו מתעוררים/ות מזה יותר, כך אנחנו חיים/ות עם תחושת חופש רדיקלי. זוהי האפשרות וההבטחה שעוברת לאורך אלפי השנים האלו. אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה, ולבחור: כמה אני רוצה ללכת עם זה? לגמרי? חלקית? רק קצת? אבל האפשרות נמצאת שם.

ההתעוררות הזו – היא לא עניין של מזל, אלא – יש דרך לשם, שאפשר ללכת בה. ולדרך הזו, כפרפרזה – יש שתי כנפיים. הראשונה היא תובנה: אנחנו יכולים/ות ללמוד דרכי ראייה שמסירות את המעטה מעל המציאות. ומהצד השני – יש לנו את טיפוח האיכויות היפות של הלב והתודעה: טיפוח של טוב לב אוהב, חמלה, חדווה, שוויון נפש. אלו הן איכויות יפות שאנחנו יכולים/ות לטפח בלב ובתודעה. נדיבות, סבלנות, שקדנות, רוגע, ריכוז, חכמה. אנחנו בונים/ות ומזינים/ות איכויות יפות בזרם הקיום שלנו. הדרך מכילה הן את התובנה והן את הטיפוח. מטא עונה לשתי הקטגוריות האלו.

ראשית, זהו טיפוח. אם נשאל את עצמנו – מהו התרגול הזה בעצם… יש את המילה הזו: ‘אהבה’. ואנחנו משתמשים/ות בה כ”כ הרבה: בתרבות, בסרטים, בכל מקום. מטא היא דבר שונה ממה שסביר שאנחנו חושבים/ות עליו כשאנחנו אומרים/ות ‘אהבה’. מטא היא איחולי טוב: טוב לנו, לאחרים/ות. איחול שתהיה רווחה עמוקה בחיים – בתודעה, בגוף. במובן מסוים – זה הכל. הידידותיות העמוקה של איחול טוב לכל היצורים.

יש פה שתי איכויות שהן שונות ממה שהיינו קוראים לו אהבה בד”כ. ההבדל הראשון, האיכות הראשונה – היא היותה חסרת גבולות. בדרך כלל – בחיים שלנו, אם נתבונן על היחסים, ועל התנועה של אכפתיות, נראה שהדאגה שלנו היא די מוגבלת. מאוד אכפת לנו מעצמי, ומאלה שהם קרובים/ות אלינו: משפחה, חברים/ות, אהובים/ות. טוב לב אוהב היא איכות בלתי-מדידה בהרבה מובנים, ובין השאר במובן ש – היא אינסופית בהתרחבות שלה. כא/נשים, זה נורמלי מאוד שהלב שלנו מוגבל בטווח שלו. מוגבל ותחום באכפתיות שלו. מטא היא היפתחות להיעדר הגבולות של הלב. זה כיוון, וזה אידיאל מאוד נאצל – שהדאגה תהיה שווה וחסרת גבולות. שיהיה לי אכפת מהילד/ה שלי, כמו שאכפת לי ממי שאף פעם לא פגשתי. זה רעיון מאוד נעלה, אז זה מצביע על כיוון כלשהו.

אם כשאנחנו משתמשים/ות במילה אהבה, ואומרים/ות: ‘אני אוהב אותך’, או: ‘האם אתה אוהב אותי?’. אז נגלה עוד משהו שמבדיל בין מטא לאהבה – שזה היעדר התנאים. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לומר למישהו: ‘אני אוהב אותך’, אבל אם נהיה כנים, זה יותר: ‘אני אוהב אותך אם…’ או ‘אני אוהב אותך כש…’. יש תנאים. אולי אפילו: ‘אני אוהב אותך אם תשתנה/י’. זה חלק נורמלי מהקיום שלנו. אהבה רומנטית זה חלק מהחיים שלנו כלא-נזירים. ויש לזה את המקום שלו. אבל זה קצת שונה. יש שם היקשרות. ואני חושב שזה בסדר. אבל שונה. באהבה רומנטית בריאה – יש מידה של מטא, אבל יש שם גם היקשרות. יש שורה משיר של בוב דילן: ‘האם את אוהבת אותי, או שאת רק מרחיבה את הרצון הטוב שלך לכיווני?’ מהי המילה ‘אהבה’ אומרת, אם היא מוצבת בניגוד לזה? זה משהו אחר. מה בנוסף למטא? אני לא אומר שזה לא בסדר, זה חלק ממה שאנחנו עושים, אבל צריך להיות מודעים לזה שמדובר במשהו אחר.

לפעמים אנשים חושבים – שמטא זה פשוט להיות מאוד נחמדים/ות, לחבב את כולם, ולצבוע את העולם בוורוד. זה לא זה. זה אפילו לא שאנחנו מחבבים/ות או מאשרים/ות את כולם/ן. למטא יש כוח. זה לא דבר לא-כנה או רפה. אבל שלא בדומה למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככוח, לכוח של מטא יש רכות בתוכו. זה חזק באופן אינסופי, ורך באופן אינסופי. סוג אחר של כוח. והמטא – במקום להיות תלויה בצביעה שקרית של הדברים, היא יותר בהרמוניה עם האמת העמוקה של הדברים (אנחנו נדבר על זה יותר בריטריט) היא יותר בהרמוניה עם המהות האמתית של הדברים מהתפישות הרגילות שלנו, האהבות ואי-האהבות. אז האיכות הזו של מטא, של חוסר גבולות ואי-תנאים – זה הכיוון שלנו, לשם אנחנו נעים/ות.

איך אנחנו עושים את זה? לי זה לא ממש חשוב. לא ממש אכפת לי אם אתם/ן עושים את זה כך או אחרת. החל ממחר אנחנו נביא אפשרויות, עם פרטים, ספציפיות, טכניקה, ותמיכה לכל זה. אנחנו יכולים/ות להשתמש במשפטים, ואפשר, ומומלץ מאוד – להשתמש בגוף, באנרגיה ובתחושה שלו; ואפשר להשתמש בדמיון ויזואלי. אני יודע ש-לחלקכם/ן יש תרגול של התמסרות, ואפשר להשתמש בזה. לחלק – תרגול עם ‘דייטי’. כל זה טוב, ולא ממש אכפת לנו איך אתם/ן עושים/ות את זה – אנחנו רוצים/ות לעזור לזה לקרות.

קרה ששמעתי א/נשים אומרים/ות – שמטא זה לא ‘הדבר האמיתי’, אלא מיינדפולנס היא, ומטא זה למתחילים/ות, מעין ריפוי ראשוני, ואחרי שעברת את זה – אפשר לעבור ל’ליגה של הגדולים’. בעיני – יש פה חוסר בהבנה. בגל הראשון של מדיטציית תובנה במערב, כשהגיעו המורים בשנות ה70, מטא לא ממש הייתה חלק מהתמונה, ואכן היה הרבה יותר דגש על מיינדפולנס. אחרי זמן מה, כמעט כולם/ן הסכימו שמשהו, בהרבה מקרים, לא ממש עובד, ולא ממש נפתח בדרך המועילה ביותר, או כמו שהיו מצפים/ות. ומתוך כך הגיעה ההבנה – ש-מטא ממש נחוצה להרבה א/נשים. אנחנו מבחינים/ות באיך שאנחנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים/ות במדיטציה – אנחנו רואים/ות איך אנחנו, על הכרית ולא על הכרית. ואם אנחנו כנים/ות – אנחנו יכולים/ות לראות הרגל של רצף של נוקשות, שיפוט, כלפי עצמי, כלפי אחרים/ות. אי-חיבור, אי-קשר. סגירות, לעתים, בדרכים שונות. חלק מזה מאוד ברור, חלק יותר מעודן, יותר חבוי – אבל יגלה את עצמו. וכל אלו, כל האיכויות האלו – אפשר לראות את הנזק שהן מחוללות בחיינו. השחתה, או סבל ברמה נמוכה, שאנחנו כבר רגילים/ות אליו. זה פוגע בנו, בתחושת הקיום שלנו, וגם במערכות היחסים שלנו. אנשים התחילו להבחין בקווים האלו מופיעים בתרגול המיינדפולנס, והבינו שצריך לפוגג אותם ולרפא אותם בדרך ישירה יותר. וכשהתחילו לעבוד עם זה ראו – יש לזה הרבה מאוד כוח. וככלל – התרגול של טיפוח – חזק בצורה לא רגילה כחלק מהדרך לשחרור. יש שתי כנפיים: טיפוח ותובנה, וצריך את שתיהן.

יש דרכים שונות… כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, ועל הקיום שלנו, אפשר להבין אותו בהרבה דרכים. מסורות שונות – דתיות, פסיכולוגיות, מדעיות – מבינות את הקיום הזה בדרכים שונות. בדהרמה – יש שתי דרכי ראייה, שמשלימות ותומכות האחת בשנייה. האחת היא מה שנקרא לעתים – טבע הבודהא: לראות את הטוהר, את השלמות היסודית והבסיסית שיש בנו. זו דרך אחת, מאוד חזקה וחשובה. ודרך משלימה היא לראות שבכולנו, עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין – יש בנו זרם של שלושה זיהומים, מפגעים – ‘קילסות’ בפאלי: 1. תעתוע; 2. תאווה; 3. סלידה. וזה כאילו יש מעיין אינסופי של זרעים שלהם, ששופך עוד ועוד מהם, כל הזמן. מעיין של זרעים של הזיהומים האלו. והשאלה היא: אם המעיין הזה כל הזמן שם, מה אנחנו עושים/ות אתו? אם אני לא מודע/ת – יש סכנה שהזרעים האלו צונחים לאדמה, ומצמיחים עצי אלון של אי-נחת וסבל. אז השאלה היא – כשאני מביט/ה פנימה, ואולי אני רואה את שניהם: יש לי אינטואיציה של היופי והשלמות המוטמע שלי, ויש, אם אני מביט/ה בכנות – ראייה של שלושת הזיהומים; השאלה היא – כשאני נע/ה בחיים, ופוגש/ת תנאים שונים: שבח ואשמה, הצלחה וכישלון, כאב, תענוג, קושי, אבדן – כל זה – אילו זרעים אני משקה?האם אני משקה את הזרעים המועילים? או שאני משקה את אלו שגורמים לקושי?

מה שמרגש אותי עמוקות ב-ללמד ריטריט כזה היא העובדה ש-מטא היא מיומנות. זה משהו שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולטפח. במקום לראות את זה כמשהו שיש לך או אין לך: ‘אני פשוט אדם אומלל ורטנוני’, או משהו כזה. זה ממש מרגש בעיני שאנחנו יכולים/ות לדבר פה לאורך הימים על הדרכים שבהן זה יכול להתפתח. יש את הפוטנציאל הזה, אפשרות מאוד אמתית לכולנו. הבודהא השתמש הרבה במילה מיומנות. כמו שלמדתי לקשור שרוכים. מטא זו לא רק תחושה, שיש לנו או אין לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים/ות לפתח, וללמוד איך לפתח. אם נרחיב את המחשבה על זה – לפעמים יש יחסים, כמו ידידות, יחסים משפחתיים, עם צאצאים, יחסים רומנטיים או משהו אחר. ולפעמים אפשר לחשוב שאנחנו ממש מקוללים/ות באזור הזה. אבל גם יחסים הם מיומנות שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולפתח. זה מעצים לחשוב כך. בריטריט הזה – אנחנו רוצים/ות למצוא דרכים שבהן אפשר להביא את המיומנות הזו לגדול ולעבוד.

בטיפוח הזה, של האיכויות היפות של חמלה, טוב לב אוהב, נדיבות, שוויון נפש, וכל אלו – לתרגולי הטיפוח האלו יש משהו במשותף. מה שמשותף להם הם זה שהם מביאים שמחה לישות. זה מוטמע בדרך שבה הם עובדים בשבילנו. אז אנחנו צריכים/ות אותם, אנחנו צריכים/ות טוב לב בשביל הרווחה שלנו. ממש צריכים/ות. אם אנחנו חוקרים/ות לעומק החיים שלנו, ושואלים/ות את עצמנו – עם אהבה ועדינות: ‘כמה הזנה עמוקה יש בחיים שלי?’ מה הנגישות שיש בחיים שלי לתחושה עמוקה של הזנה, של משאב? כמה זה עמוק בשבילי? מנקודת המבט של הדהרמה אפשר לומר שהנורמה של האנושות היא מצב של תת-תזונה. תת-תזונה כרונית, בסיסית, במובן הזה – של להרגיש את הרווחה שלנו באופן עמוק. יש לנו המון דברים אחרים, בחיים במערב – הרבה מתאפשר, ופן אחר ממש לא מתאפשר כמו האחרים. כמובן, אחד מכל שישה אנשים בעולם לא-מוזן כיאות במובן פיזי לגמרי, ויש שאומרים שאחד מארבעה. אז משהו בין מיליארד לשניים, ואנשים יכולים לשרוד איכשהו. אז גם אנחנו יכולים/ות לשרוד עם תת-התזונה הרוחנית הזו. זו שאלת דהרמה יסודית, העניין הזה של הזנה. אנחנו מקבלים/ות הזנה דרך אוכל, דרך החושים, דרך חברים/ות, דרך האינטלקט, וכל זה זמין, אפשרי וחשוב. וטוב שיהיו יחסים בריאים עם כל אלו, אבל בלי הזנה מבפנים – הדברים האלו נושאים עול כבד מידי. הם נדרשים למלא את מה שהם לא יכולים למלא, מטבעם. איך זה יהיה באמת להזין את המשאבים הפנימיים שלנו? כשהמשאבים הפנימיים נמצאים שם באופן עמוק, כשהמעיינות מפכים בעומק, וזורמים באופן מלא לעומק הישות – הזרם הזה, בסיכומו של דבר – מתחיל לצבוע את העולם עבורנו. צובע את החושים ומשנה את העולם שלנו. עושה להם טרנספורמציה. זה לא בא רק ממדיטציה, מטא זה לא רק משהו שאנחנו עושים על הכרית, אלא גם מחוץ לה. ואופן ההיות הזה בעולם מביא הזנה, ומשנה את העולם; הופך את העולם למשהו שמביא ברכה והזנה, במקום שהוא יהיה שדה של מאבק ותחרות. משנה את העולם עבורנו. ושוב, לפעמים זה קשה אולי לשמוע, או להכיר בעצמנו, אבל זה חלק מאוד חשוב במה שהיא הדהרמה. ואם נסתכל על הכתבים המקוריים של הבודהא, הוא מדבר הרבה יותר על תרגול של טיפוח מאשר על הדברים האחרים, הוא ממש מדגיש את הטיפוח.

מה קורה כשאין לנו תחושה מלאה של הזנה? מתוך התחושה החסרה של הזנה, אנחנו מנסים/ות להשיג משהו עבור עצמנו. העולם נעשה שדה של צריכה עבור העצמי. כמו אדם רעב. אנחנו צריכים/ות משהו מהעולם. וב’לקחת עבור עצמי’ אין הרבה מטא. התנועה הזו מאשררת את המצב המנטלי, וזוהי תנועה שאינה מזינה. אם המיינד מוזן – ההפך יכול לקרות. אנחנו יכולים/ות לפתוח את עצמנו להמשכיות של אדיבות, ל’חלב’ של האדיבות. אז יש את זה, את המובן החשוב הזה של הזנה, ואנחנו – במובן הכי אדיב שאפשר – מזינים/ות את הישות שלנו באופן עמוק במים האלו של המשאבים הפנימיים. יש בזה יופי אמתי. כשאני אומר את זה – אולי יש מודעות לחסר. אבל אנחנו פה עם האפשרות והיופי של האפשרות הזו. אז יש את ההזנה הזו, ואת הדרך שבה מטא מתפקדת ומשנה את דרך הראייה שלנו – עושה טרנספורמציה בדרך שבה אנחנו חשים ותופשים את העולם והקיום שלנו. זה, אם לחזור להתחלה, מביא להתעוררות. אנחנו סובלים/ות, אם לעשות פרפרזה על הבודהא – אנחנו סובלים/ות כי אנחנו לא רואים/ות בבהירות, כי אנחנו לא מבינים/ות את המציאות. זוהי הדהרמה בקליפת אגוז. אנחנו סובלים/ות משום שאנחנו לא מבינים/ות את המציאות.

יש ציטוט יפה מאיינשטיין שמסכם את זה, ופן אחד במיוחד מההתפתחות האפשרית הזו של מטא. הוא אומר: ‘אדם/אשה הוא/היא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו: יקום. חלק מוגבל בזמן וחלל. הוא/היא חווה את עצמו/ה, את מחשבותיו/ה ורגשותיו/ה כמשהו נפרד מהשאר, מין אשליה אופטית של ההכרה שלו/ה. האשליה הזו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו להתאוויות האישיות שלנו, ולחיבה לכמה א/נשים, הקרובים/ות אלינו ביותר. המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר עצמנו מהכלא הזה, על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל הייצורים החיים, ואת כל הטבע ויופיו.’ הצהרה כ”כ יפה.

אז יש דרך חזקה מאוד שבה תרגול מטא משנה את הראייה שלנו, ופותח הבנה של ריקות, תובנה אל הריקות של המציאות.

איך זה עובד?

כפי הנראה, ואני לא בדקתי, היו מחקרים על האפקטיביות של תפילה ושל ומדיטציות מטא לטובתם של אחרים: מישהו/י מאחל/ת, ומשהו קורה למי שמאחלים לו/ה. כנראה ישנן הוכחות כלשהן, אני לא ממש עקבתי. אבל זה לא הדבר העקרוני שאנחנו עושים/ות כאן. זו לא הסיבה לתרגול שלנו. מה שאנחנו בעצם עושים/ות בתרגול מטא הוא – שאנחנו עושים/ות את זה עבור הלב שלנו. ללב שלנו. ו-ודאי, כל השאר עשוי לקרות. בתהליך של מעורבות בתרגול מטא – הלב משתנה. ישנה האפשרות הזו. בהחלט יש אותה. וכשהלב משתנה – העיניים משתנות, הראייה משתנה, והפעולות והבחירות משתנות. מתוך השינוי של הלב, שבמרכז של הכל – משתנה הראייה שלנו את העולם, והדרך שבה אנחנו פועלים/ות בו. וזה, בודאי, משנה את העולם. אז בהחלט, עבורי, הדהרמה מעוניינת בריפוי העולם. במסורת היהודית זה נקרא תיקון עולם. תפילה עבור העולם. זה דבר יפיפה, ובתרגול הדהרמה אנחנו מעוניינים/ות בזה, אבל מתחילים פה, ונותנים לזה להיות עמוק, ולהתפשט.

איך אנחנו עושים/ות את זה?

אחת הדרכים החשובות שבהן תרגול המטא עובד היא – שאנחנו עובדים/ות ברובד של כוונה והתכוונות. ברמה של הזרעים האלו שעולים, ואנחנו מנחים/ות אותם בכיוון מסוים. שותלים/ות זרעים מסוימים: זרעים של כוונה ואיחולי טוב. עבודה ברמה של התכוונות, וזו רמה של הישות שהעבודה בה היא בעלת עצמה רבה, משום שהיא בת-שינוי, גמישה, והיא בת הזנה והכוונה. על ידי תרגול וחזרה – אנחנו יכולים/ות להשפיע עמוקות. אל לנו להפחית בכוחם של הרגלים וכוונות, ושל ההרגלים של הכוונות. זה חזק באופן עצום. זה, לעתים קרובות, לא ציר של הישות שלנו שאנחנו שמים/ות אליו לב או אפילו מודעים/ות אליו, אבל כל כך הרבה מהאופן בו החיים שלנו מתגלים – נשען על זה. נשען על הרובד הזה של כוונות: מה אני מזין/ה שם? למה אני מאפשר/ת מומנטום, ולאן הוא מוביל? אז אנחנו עובדים/ות בצורה מאוד פשוטה ומאוד בסבלנות עם ההתכוונות. הבודהא אומר משהו יפה מאוד, בהקשר של תרגול מטא: זה כמו למלא דלי של מים, ואולי יש טפטוף איתי, אבל ‘טיפה אחר טיפה – הדלי מתמלא’. וזה מה שאנחנו עושים/ות. מתמודדים/ות עם הכוונות, כמעט אחת אחרי השנייה.

התכוונות היא רמה מעניינת לעבוד אתה, כי במקום לומר: אנחנו מתקנים/ות את עצמנו, או משנים/ות את עצמנו, אנחנו עובדים/ות עם כוונות. וכוונות הן לא-עצמי, הן פשוט שם לעבוד איתן, הן גמישות.

כל זה – מביא ריפוי עצום. כל זה – ההזנה, הטיפוח של רווחה ושמחה, ועבודה עם הכוונות, ושינוי דרך הראייה – כל זה יחד מרפא את היישות שלנו ברמות העמוקות ביותר, ומביא קשר ופתיחות.

אנחנו באים/ות לריטריט עם סיבות שונות – וכל זה הוא ריפוי, ריפוי של עצמנו. לפעמים מישהו/י מרגיש/ה: ‘יש לי כ”כ הרבה נוקשות, וביקורת עצמית, ואני צריך לפנות לזה, אני צריך ריפוי עצמי’. ו-כן, לגמרי, לשם אנחנו ניגשים/ות – ריפוי עצמי. ובאותו הזמן – אני מרגיש, אני באמת מאמין ורואה – שבנו כא/נשים יש גם משהו אחר. משהו אחר שכמה לדבר מה רחב יותר מאשר רק ריפוי עצמי. יש זרם עמוק באנושיות של הלב שלנו, אנחנו כמהים/ות למשהו שמחוץ לגבולות העצמי, כמו שהזכרתי בהקשר של היעדר הגבולות. משהו שמרחיב באמת את תחושת הקיום שלנו, באמת מרחיב אותו אל עבר הבלתי מדיד, משהו שפותח את כל האירוע. יש שיר יפה של רילקה, אז אקריא את כולו:

“אני חי את חיי במעגלים גדלים, שמתרחבים לרוחב העולם כולו. יתכן שלא אשלים את המהלך, אבל אני נותן את כל כולי למענו. אני סב סביב אלוהים, סביב המגדל הראשון. אני סובב מזה אלפי שנים, ועדיין איני יודע: האם אני בז, סופה, או שיר מופלא?”

יש משהו שרוצה להתרחב, משהו שמנחה את התחושה הזו, אפילו אם אני מרגיש שרוב מה שאני רואה בחיי הוא לגבי עצמי, ואני צריך/ה לגשת לזה איכשהו בריפוי עצמי, ואנחנו אכן ניגשים לזה – יש גם משהו אחר. תיקון העולם, הרצון להתרחב הלאה. אז הריטריט, כמו כל ריטריט – מיועד לשירות, לכבוד ולהזנה של התנועות העמוקות של הלב שלנו. זה מה שאנחנו תומכים/ות בו פה, וחשוב, אני חש – לתת לעצמנו להרגיש את זה, להעריך את זה, לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בגלל זה, לכבד את זה. חלק כ”כ מעמיק וחשוב ויפה של הישות שאנחנו: החלק שרוצה להתרחב.

במסורת של המהייאנה יש את המילה הזו: ‘בודהיצי’טה’, וזו מילה יפה מאוד, עם הרבה משמעויות שאני לא אוכל לפרט וודאי שלא לרדת לעומקן כאן – אבל היא מצביעה לאיזו מהפיכה שאפשרית עבורנו. מהפיכה בכל האוריינטציה שלנו לקיום. מהפיכה בלב, מהמעגל הצר שהצבעתי עליו קודם: ‘זה אני, והמעגל הקטן שלי’, להפוך הכל על ראשו – ולתעדף את האושר של אחרים/ות בראש ובראשונה. לחיות למען אושרם/ן של אחרים/ות, בראש ובראשונה. אנחנו יכולים/ות לשמוע משהו כזה, ויכולות להיות כל מיני תגובות. אבל דמיינו – איך זה יהיה להפוך את כל תחושת הקיום על ראשה כך? אל תפחיתו באפשרויות שאליהן התרגול יכול להוביל. א/נשים יכולים/ות להגיב בכל מיני דרכים כששומעים/ות משהו כזה: אולי יש השראה או התרגשות, ואולי הביקורת הפנימית עולה, ויש מדידה או לחץ או תחושת ‘צריך’, או שזה נשמע ‘מטיף’. אולי כל זה קורה, וזה בסדר גמור, ואולי יש גם חלק אחר של הישות שחש באפשרות אחרת לגמרי. משהו אחר שאפשרי לקיום שלנו, יחד עם הסקפטיות והפחד. יש טווח גדול מאוד של מה שאפשרי לנו בתרגול; ואל תפחיתו מהערכתכם/ן לגבי – לאן זה יכול להוביל, ההרפתקה הזו. כפי הנראה, לרוב האנשים, הטרנספורמציה שאפשרית דרך התרגול עולה על מה שהם מעריכים/ות שאפשרי עבורם/ן. האפשרויות הן ענקיות. האפשרות לחשוף את טבע-הבודהא שלנו, ולתת לזה להתבטא בעולם.

אז, אני מדבר על הרחבת המעגל, והאפשרויות של בודהיצ’יטה – איך זה יהיה לחשוב על אחרים כשווים/ות אלי? אני רוצה להתחיל כאן, לגבי הריטריט, לגבי הסיטואציה הזו. איך אנחנו רואים/ות את הריטריט, ואחרים כאן? מהר מאוד, כשמגיעים/ות לריטריט, עולה התחושה ש’זה לגבי’, והאחרים/ות הם/ן, במובן מסוים, ‘פשוט בדרך שלי’, או אפילו מפריעים/ות כך או אחרת, ומסיחים/ות את דעתנו. אז אני תוהה אם, ממש מעכשיו, אפשר ליצור תחושה של ‘אנחנו’, ולהמשיך להזין תחושה כזו.

אז בואו ננסה משהו, קחו שניה, וקרקעו עצמכם/ן בגוף. לא עניין גדול. חושו את הגוף. תנו לעצמכם/ן להביט סביבכם/ן, סביב החדר, ולראות, לחוש, את הא/נשים בחדר. קחו את הזמן. באמת תראו. האם אתם/ן יכולים/ות להרגיש את הנוכחות של הישויות האלו כאן, יחד? בני/ות אדם אחרים/ות. האם אתם/ן יכולים/ות להיות מודעים/ות לאנושיות שלהם/ן? החיים, המאבקים, השמחות שלהם/ן? המשיכו להביט. האם אתם/ן יכולים/ות להרשות לעצמכם/ן להרגיש איזה קשר לאנושיות הזו, לתחושה הזו של ‘אנחנו’?

עכשיו, עצמו עיניים. העיניים עצומות, אין מראות, ויש דממה. האם אתם יכולים/ות לתת לתשומת הלב להתרחב, ולחוש את אותה תחושה של קשר, של אנושיות, של ‘אנחנו’? האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם/ן להיות מודעים/ות לכך שכל האחרים/ות האלו מבינינו – תומכים בכם/ן ובתרגול שלכם/ן לאורך הימים פה? הנוכחות והשקדנות, זה שהם מגיעים/ות שוב ושוב. האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם להיות מוזנים/ות על ידי הנוכחות של אחרים/ות פה? האם אתם/ן יכוליםות לראות שההקדשה שלכם, ההגעה שלכם, הנוכחות, אפילו אם אין לכם/ן כוח ונמאס לכם/ן, ההגעה שלכם – היא תמיכה בשותפות הזו?

אפשר לפקוח עיניים.

אנחנו מתרגלים/ות שינוי של נקודת המבט, וזה מה שהדהרמה היא, במובן מסוים. זה מה שהתרגול הוא: שינוי של נקודת המבט. המשיכו לעודד תחושת של ‘אנחנו’ לאורך הימים, ולא רק פה אלא בכל הבית. להרגיש את הקשר, התמיכה.

מחר אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לפתוח את הנחיות התרגול, אבל אני אומר כמה מילים פשוטות עכשיו:

אולי תרצו להתמקם בתנוחה נוחה, מקורקעת וזקופה. לחוש את הזקיפות של התנוחה. לתת למודעות לחוש את הגוף והחוויה הגופנית, למלא את הגוף. חשים/ות את החיים שבחוויה הגופנית כרגע.

לתת למודעות להיות רחבה. לתת לה להתרחב ולמלא את כל הגוף, את כל מרחב הגוף, ורק להתכוונן לחוויה הזו. מודעים/ות לגוף, מודעים/ות לשקט.

תנו לתחושת הגוף שלכם/ן לגלות את עצמה, ממש כאן – בנוכחות. חושו את עצמכם/ן, את הקיום שלכם/ן. תנו לישות להיות שם עם תחושת פתיחות, מודעות. להרגיש את עצמכם/ן מוחזקים כך.

האם אפשר לקבל את התחושה הזו, של להיות מוחזקים/ות בשתיקה, מוחזקים/ות במודעות? כל מה שמציג עצמו, כל דרך שבה המיינד הוא כרגע: הרגשות, מחשבות, דימויים – כל דבר שהוא – מגלה את עצמו ומוחזק בעדינות, במרחב.

החמימות של הדממה. במגע העדין של המודעות, של מרחב המודעות. אין לחץ, אלא – החזקה עדינה ומאפשרת. אולי ריכוך של הגוף, או של המודעות שסביב הגוף, סביב הקיום, החוויה. ריכוך. רק לאפשר ל-הכל להיות מוחזק. הוא מוחזק.

ברוך, במרחב, בעדינות של המודעות הזו – אחלו לעצמכם/ן טוב. הגוף הזה, הלב הזה, התודעה הזו. הזרם הזה של הישות – לאחל להם טוב. לאחל לעצמכם/ן טוב.

אפשר לתת למודעות להתרחב – ולהיות מודע לנוכחות של אחרים בחדר הזה. גוף, לב, תודעה. לתת לעדינות, למרחב הזה – להחזיק גם אותם. רכות, אפשור.

ואפשר לקבל את האיחולים של כל מי שבחדר, ולתת לזה לתמוך בנו. לתת ולקבל. התמד של האפשור.

מאוד בעדינות, בלי להציב דרישות לחוויה שלכם, מתוך אפשור: לאחל טוב.

רוב ברבאה: להיפתח למה שאפשרי עבורנו

שלום כולם/ן, וברוכים/ות הבאים לגאיה האוס ולריטריט. אני מרגיש שאני מבורך בכך שאני יכול להיות כאן, לחלוק את הלימוד, הדהרמה. אני רואה הרבה פנים מוכרות וחדשות. אני רוצה לחלוק הערב משהו, סביב נושא. אני מקווה שלמרות הדרך הארוכה אתם/ן לא עייפים/ות מידי, ויכולים/ות למצוא קצת אנרגיה להמשך. לעתים קרובות בשיחות פתיחה זה הולך בכיוון של: היי, תרגעו, תיהנו, ועכשיו זה יהיה קצת אחרת.

פתיחת השאלה: מה באמת חשוב לי?

זמן של ריטריט הוא מאוד יקר. אווירה של שלווה, שקט, שמאוד נדירים בחיינו בימים אלו. אפשרות לא לעבוד, לתת לדברים להתיר את עצמם. ויותר מזה, עמוק יותר – זהו זמן של הקדשה, של התמסרות. אנחנו מקדישים/ות את הזמן הזה לשאיפות העמוקות ביותר שלנו. אנחנו לא צריכים/ות לדאוג משום דבר אחר, ויכולים/ות להפוך אותן לעניין המרכזי שלנו, לתת להן את המקום. אז, אני מרגיש שלכולנו בחדר הזה – יש זכות גדולה. אנחנו מבורכים/ות בכך שאנחנו יכולים/ות להיות פה יחד, וגם במובן ש- יש לנו כ”כ הרבה אפשרויות בחיים. לפעמים, ריבוי האפשרויות נחווה כקושי. זה לא קל שיהיו הרבה אפשרויות, וצריך להחליט. אפשר להקדיש אנרגיה להרבה דברים שונים. והחיים קצרים. ימים, שנים, עשורים – עוברים. ואני מרגיש שזה מהותי מאוד שבזמן הקצר הזה של חיינו – אנחנו נשאל שאלות מאוד עמוקות. ‘מה אני באמת באמת באמת רוצה?’ ‘מהו הרצון העמוק שלי, הכמיהה העמוקה של הלב?’ האם זו שאלה שאני באמת שואל/ת? לעומק, עם אנרגיה? ‘מה עשוי להיות אפשרי עבורי בחיים האלו?’ אנחנו אולי שומעים על חירות ושלווה. מה עשוי להיות אפשרי, ובאיזו מידה? שומעים על פתיחות של הלב, חדווה.

כוונות – מרגע לרגע

אנחנו יכולים/ות לדבר על שאיפות, וכוונות. שאיפות הן העמוקות יותר: מהי הכמיהה העמוקה של הלב? ותמיד, אני מכוון/ת לאנשהו. לאן אני רוצה לכוון? ויש כוונות. שאיפות הן סוג של כוונות. וכוונות יכולות להיות קטנות יותר: ללכת מכאן לשם, לשתות תה וכו’. בריטריט – יש לנו את השאיפות שלנו, ויש לנו גם אלפי כוונות. אני יכול/ה להיות באווירה של שאיפה מסוימת, אבל (ברמה המידית יותר) הכוונה בישיבה יכול להיות: ‘אני רק רוצה שזה יעבור’. תמיד יש כוונה, למעשה. התודעה והלב תמיד נעים לקראת משהו. אולי זה לא תמיד ברור. ואפשר לומר – כוונות הן המנועים של חיינו. מזיזות את החיים. מאיפה מגיעות הפעולות, הדיבור? מהכוונות.

אם זה המקרה – אז זה מאוד חשוב לדעת – מהן הכוונות? עכשיו, היום, בישיבה, בארוחת הצהריים. אילו כוונות אני מזין/ה, בחיים שלי? מה אני משקה, מצמיח/ה? זה יכול להיות, למרבה הצער, שהכוונות שהן לא מאוד עמוקות, לא כ”כ מושרשות במה שבאמת חשוב לנו, שהכוונות האלו, כמו עשבים בגן – מתחילות להשתלט, ולגדול יתר על המידה, ולטשטש את מה שאנחנו באמת רוצים/ות. זה מוכר מאוד, וקל מידי עבורנו. לפעמים אפילו לא שמים/ות לב שזה מה שקורה. אנחנו צריכים/ות להביא מודעות לזה. וגם לשאול: האם אני מגביל/ה את האפשריות שלי בחיים? זה ברוח של חקירה פתוחה, ולא שיפוט. האם יכול להיות שאני מגביל/ה, מסיבה זו או אחרת – את התחושה לגבי מה אני שואף/ת? אלו יכולות להיות שאלות לא נוחות. ויש טווח מאוד גדול כאן. וזה ממש בסדר. זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד – לומר לכם/ן למה לשאוף. אף אחד/ת לא יכול/ה לומר לכם/ן, וזה לא העניין של אף אחד/ת לומר לכם מה השאיפה שלכם/ן. אני מקווה שכל אחד מאיתנו ת/יוכל למצוא – מה השאיפה הכנה עבורנו? הדבר החשוב הוא – שזה אמתי, כנה, באופן עמוק. א/נשים רבים/ות מגבילים/ות את השאיפות שלהם, אפילו את מה שהם חושבים/ות שיכול להיות שם. אני רואה את זה גם אצל תלמידים/ות ותיקים/ות. וגם – אני מוצא את עצמי, לעתים כ”כ קרובות, וזה דבר מאוד יפה – עד של א/נשים שמפתיעים/ות את עצמם/ן, מופתעים/ות. דברים שאפילו לא שקלו כאפשרות – מגיעים כאפשרויות עבורם/ן – וזה מרענן, פותח, ומאוד יפה. וקורה לעתים קרובות.

לא רק לפגוש את הסבל שלנו

אם אתם חדשים/ות לכל זה – המסורת שאנחנו בה נקראת ‘מדיטציית תובנה’. אחד הכוחות שלה הוא הפרקטיות – מקורקעות ורלוונטיות. אנחנו מדברים/ות הרבה על ‘לפגוש אנשים איפה שהם’, ברמה מאוד יומיומית. וזה הופך דברים למאוד רלוונטיים. ועם זאת – אנחנו מדגישים/ות יחסית הרבה – ללמוד להיות עם החוויה. ללמוד להתייחס נכון לחוויה. האמת היא – שזה לוקח שנים. אנחנו, כבני/ות אדם, לא יודעים/ות להיות באופן מועיל עם החוויה שלנו. ובמיוחד – אנחנו מדגישים/ות את היכולת להיות עם מה שקשה. חוסר נחת, קושי – האם אפשר לפגוש את זה. האם אתם יכולים/ות לעשות את זה? האם אתם/ן בתהליך של ללמוד את זה? זה כוח אמתי של המסורת. ו – הכוח הזה הוא גם חולשה.

היכולת הזו לפגוש קושי – היא לא כל התרגול. ויכול להיות שאנחנו מדגישים/ות את זה יותר מידי. אז בריטריט הזה – אני רוצה לאזן את העניין על ידי הישענות, במידת מה (ויהיו הרבה דברים כאלה גם) לכיוון השני. כי – להיות עם קושי – האם זה הכל? ואם את/ה מתרגל/ת הרבה זמן – האם זו הפכה להיות הדרך שאת/ה מבין/ה את הדרך, ואפילו את המטרה?

לפני זמן מה הייתה פה פסיכותרפיסטית מאוד מנוסה. ואחרי שנים כמטפלת מאוד מוערכת – היא חשה שיש נטיית יתר להדגיש את הקשיים. את ה’עניינים שלי’, והצורך לפתור ולהתיר אותם. אני ממש לא אומר שזה לא חשוב. אני מדבר על איזון. האם יהיה סוף ל’להיות עם’? אם זה מה שאני עושה בתרגול: ‘אני עם’ – שוב ושוב – האם זה ייגמר? להיות עם דוקהא – האם זה תהליך שיגמר? אולי אפילו – יש השקעה מסוימת בכך שלא יהיה לזה סוף?

הבודהא אמר, מאוד בבירור – סבל, וסוף אליו. ככה. הגישה הזו נוטה להביא א/נשים שסובלים/ות, ורוצים/ות לראות דרך החוצה. זה נפלא. אבל לפעמים זה מצטמצם: הדפוס הזה, הנושא הזה. ואיך שאנחנו רואים/ות את הדרך – יכול להצר. אז הפרקטיות הזו יכולה להצר. כשהבודהא דיבר על סוף הסבל – הוא התכוון להרבה יותר. משהו שפונה לרמה הקיומית העמוקה של הקיום שלנו. המילה ‘דהרמה’ אומרת הרבה דברים, והיא היתה בסביבה לפני הבודהא. ולפניו היא אמרה, בין השאר – חובה. החובה לפניו הייתה – לשמור על האש הקדושה, לעשות טקסים וכו’. והוא אמר: החובה שלכם/ן היא לא זה, אלא – חופש. הדרך והמטרה. זו אמירה חזקה. אבל – אולי הדהרמה מזמינה למשהו, ואנחנו אולי לא מאמינים/ות להזמנה, או לא שוקלים/ות את ההזמנה. אז שאלה, לכולנו – האם אני מגביל/ה את התחושה שלי של מה אפשרי? ואם אני מרגיש/ה שאני כן, אז למה? למה אני מגביל/ה? כי בד”כ כשאנחנו מגבילים/ות – הסיבות לא מודעות לגמרי. והשאלה: “למה?” מביאה משהו למודע. שאלות כאלו, אתם יודעים/ות, החיים שלנו, שלי ושלכם/ן – יכולים להיות תלויים בשאלות כאלו. החיים שלנו, כל החיים – לאן אנו נעים ומגיעים – יכול להיות תלוי בזה. זו אחת השאלות הענקיות. אז: ‘מה אפשרי לי?’

בדוהיצ’יטה

ויש עוד רמה שלמה של הדרך: שזה לא רק בשבילי. יש את המונח הזה, שמגיע מהלימוד המאוחר יותר, של המהיאנה: בודהיצ’יטה. במובן הקלאסי – זו המחויבות להתעורר בשביל אחרים. זו שאיפה מאוד גבוהה. אני אשאר כדי לעזור לכולם/ן, באופן מלא, עם יכולת ענקית. אבל א/נשים משתמשים/ות בזה בכל מיני דרכים, ויכולים/ות גם לחשוב על זה כ: כשאני מתרגל/ת, אני רוצה לשמור בדעתי, ולהרגיש לעומק, את העובדה שזה גם למען אחרים/ות. כל המאמץ, הטיפוח, ההליכה והישיבה הזו – לא רק בשבילי, אלא – זו מתנה שלי לעולם. אחרים/ות חושבים/ות על זה ככוונה לאזן את העבודה פנימה עם עבודה כלפי חוץ – נדיבות, אכפתיות לעולם. זה אומר את כל זה, ועוד. ויש פה את השאיפה לאהבה לא-רגילה. הלב מתרחב באופן שאולי אנחנו לא ממש שמים אליה לב. בודהיצ’יטה, במיוחד במובן הראשון – זה נשמע מאוד רחוק. אבל אולי יש זרע בנו שננגע על ידי זה ומסתקרן? זה מספיק. יותר ממספיק כדי להתחיל. מה זה אומר עבורנו, כאן, להביא איכות של בודהיצ’יטה?

אולי אפשר לראות את התרגול שלנו, במיוחד כשהוא קשה, ואנחנו צריכים לטפח סבלנות ונחישות, אולי יכול להיות בי משהו שיודע – אני מטפח/ת את זה כי אני רוצה לתת את האיכויות האלו בעולם. המאמצים, הקשיים – נראים באור הזה. כקהילה, אפשר לראות שכל פעם שאנחנו באים/ות, ומקדישים/ות את עצמנו לזמן המדיטציה – אפשר לראות שהישיבה והיציבות שלנו – תומכות באחרים/ות. כשאנחנו עושים/ות את ההליכה – נותנים את זה לאחרים. זה קשר של הלב. אפילו אם ‘לא בא לי’ – ואני רוצה לשתות תה במיטה – אני אעשה את זה בשביל האחרים/ות.

אני מרגיש מאוד מושרש במסורת של מדיטציית תובנה, ולפעמים אני רואה את קהילת המורים/ות, ובענווה – אני שואל אם אנחנו עושים מספיק כלפי חוץ. אנחנו יכולים להיות מאוד מתוחכמים/ות ומיומנים ב’להיות עם’, אבל – האם אנחנו עושים מספיק בכיוון חוץ? לאחרונה מישהו סיפר לי שהוא היה במרכז-אח שלנו בקליפורניה, היא איש צעיר, והוא התלבט – אם עליו לנהוג או לטוס. ובראיון – שאל את המורה, והמורה אמר/ה: ‘האם אתה יכול להחזיק ולהיות עם אי הידיעה, לנוח עם זה, ולחוש את זה?’. זו תשובה מאוד מיומנת ברמה אחת, וגם תוהה – האם זה מספיק? הפנים הוא אתגר, אבל החיצוני הוא עוד אתגר. ואולי אנחנו צריכים/ות ללחוץ נגד מה שמאתגר, ולאתגר משהו. אחד המורים הבכירים במדיטציית תובנה התבקש לכתוב על דהרמה ושינויי אקלים, ובכנות הוא אמר: ‘לא חשבתי על זה’. למה, מה מוביל לזה – שאנחנו לא חושבים על זה? יש משהו לגבי הטוטאליות של החיים, של הקיום על האדמה, שאנחנו מביאים לתרגול – וכוונה להביא לשם את החקירה.

כדור הארץ הוא בתקופה קשה היום. שינויי האקלים וכו’ – גורל כדור הארץ ממש על הכף. מצאתי איזה ציטוט: “רובנו יושבים ומקווים ש’הם’ יבינו מה לעשות. אבל – מי זה ‘הם’?” זה קשה להבין, ולקחת את האחריות לידינו. זה יכול להיות מקום שהתרגול שלנו מוביל אליו. שיש לנו מספיק, כדי שנוכל להציע משהו. משהו שאינו מיטלטל, שהוא אמיץ, ונותן ביציבות. ובנושא דומה – לגבי כדור הארץ ובני/ות האדם, ישנו ציטוט יפה של ואצלב האבל: “האפשרות היחידה הוא שינוי בספירות הרוח, בהכרה האנושית. זה לא מספיק להמציא מכונות, מוסדות ותקנות חדשות. אנחנו צריכים/ות למצוא הבנה חדשה לגבי התפקיד שלנו על פני האדמה, רק באמצעות שינוי מעין זה נוכל למצוא אופני התנהגות, וסט ערכים חדש ביחס לכדור הארץ”. ובן אוקרי – סופר ומשורר ניגרי: “התמוססות המערכת הכלכלית היא מטאפורה אכזרית להתפוררות חלק ממערכות הערכים שלנו. אינדיוודואליות מקבלת מעמד כמעט דתי, ניראות הפכה לחשוב יותר ממהות, התקווה היחידה שוכנת בבחינה עמוקה ויסודית של הערכים שחיינו על פיהם בעשרות השנים האחרונות.” אני חש שכוחו של התרגול הוא – לאפשר לנו להיות כוח אמיתי בשינוי הזה של העולם. ויש אפשרות של יחסים שונים לחלוטין עם הכוליות של החיים שלנו. משהו אחר לגמרי.

התגובה של הלב לאפשרות של שאיפות עמוקות

אז – כאשר אנחנו מדברים/ות, כשאני מדבר – על שאיפות עמוקות, ורצון של הלב, וכל זה – איך זה מרגיש לכם/ן לשמוע את זה? עבור חלק – יש פתיחה, קשר, משהו נפגש, קופץ ואומר: ‘כן’. ויש משהו יפה בניצוץ הזה, בחיבור לתחושה של שאיפה, והיופי בזה. זה דבר כ”כ יפה, כ”כ יקר. יש בישופ אנגליקני שמצאתי ציטוט יפה שלו: פשטות, בהירות, אחדות – נותנים לחיינו עצמה, חיות, וחדווה.” כפי שאמרתי קודם, מה שאנחנו כמהים/ות אליו, השאיפה שלנו – היא שלנו, ומישהו/י אחר לא יכול/ה לשפוט את זה. אבל אם אני עוצר/ת את השאיפה – ‘למה’? וזה יכול להיות מאוד מסובך. הרבה דברים יכולים להיות שם. אבל – אנחנו יכולים להיות בהירים/ות, וזה מאוד חשוב.

אני רוצה להצביע על כמה מהתנועות הפנימיות שאולי חוסמות את האפשרות של שאיפה, את תחושת האפשרויות. דבר אחד – הביקורת הפנימית. אני אקדיש לזה שיחה שלמה, כי זה מאוד חשוב ונפוץ. יש כזו תחושה של כישלון, שיכול להיות כואב, אם אשאר – ועם זה – בא סל ענק של האשמה עצמית, ודברים כאלו. או – שיש תחושה ש’אני לא שווה את זה’. אני מרגיש/ה חסר/ת ערך, ואז זה חסר טעם לשאוף. משהו יכול לומר: ‘מי אני שאשאף לזה?’ ואם להיזכר בנאום פרס הנובל של נלסון מנדלה, הוא אומר: ‘מי את/ה שלא תשאף/י? שתעכב/י את זה?‘ אם אני מועך/ת את זה – זו סוג של אלימות לעצמי. זה למעוך חלק, או לחנוק ולעצור את זרם הדם לחלק חשוב של הישות. ואני מונע מכדור הארץ את מה שאני יכול/ה להציע. ממלוא הפוטנציאל שלי. דיברתי עם מישהו לאחרונה, והוא עושה עבודה, מחוץ לריטריט – לגבי האופן בו הוא מדבר ומתקשר, ומביא אדיבות וכנות לזה. והוא ממש הביא את עצמו לזה, ועלתה ממש תחושת דחיפות. לעשות את זה היטב, לעומק. והוא היה חשדן כלפי הדחיפות. וזה מעניין, כי הדבר היחיד שהוא יכל לקשר דחיפות מהעבר – היה ללחץ ל’צריך’ ושיפוט עצמי. אז הוא חשב שאולי זה זה. נעשה חשדן. לפעמים, כמובן, הברדק והלחץ המצטבר של החיים תובע אותנו, וכחלק מזה – אנחנו מאבדים/ות את תשומת הלב למשהו. משהו ממוסך. אחד מהתפקידים של התרגול הוא לאפשר לנו להירגע קצת. הרוגע הוא לא תמיד מטרה כשלעצמו, אלא – להיות באינטימיות, לחוש משהו אחר – שיכול למשוך את הישות באופן עמוק. זה אחד התפקידים של השתיקה. אנחנו יכולים/ות להתחיל לשמוע משהו לוחש לנו. ולפעמים איבדנו את הקשר עם תחושת הדחיפות.

איך בונים ביטחון שמאפשר שאיפה?

בחדר ההליכה פה, יש שלד של אדם. והוא שם מסיבה טובה. בבודהיזם האסייתי יש מסורת ארוכה של לשמור שלדים, כדי להזכיר לנו את המוות, ולקבוע את המסלול שלנו באופן כנה. הוא שם, ואתם יכולים/ות ללכת שם, או לשבת – בנוכחות המוות. כמו שאנחנו בכל מקרה, אלא שאנחנו מרחיקים/ות אותו ומביטים/ות בכיוון השני. זה מזין חמלה, ודחיפות.

לפעמים אנחנו מתמודדים/ות עם ‘הרבה דברים’, ולפעמים – זה ממש הזמן לשנות משהו. לפעמים מישהו/י לא ממש שואף/ת כי אין אמון שמשהו ‘יותר ממה שכבר יש ‘ באמת אפשרי לנו. אולי אנחנו חושבים/ות שהלימוד הוא לא ממש אמיתי, או שאנחנו מאמינים/ות שזה נכון לאחרים אבל לא לי. האמונות האלו יכולות להיות ממש מתחת לרדאר. לא בתחום הראייה שלנו.

אחת הפונקציות של התרגול היא שאנחנו מתחילים/ות לטעום טעם שונה של שמחה, חופש, הגשמה. הטעם ההדרגתי הזה בונה לנו, בהדרגה,  ביטחון באפשרויות שלנו. דחיפות רוחנית – צריכה ביטחון. זה מעניין, ואני לא בטוח אם זה ברור. אבל צריך ביטחון בשביל זה. אם אני לא בטוח/ה שזה אפשרי בשבילי – האנרגיה בפנים לא תביא דחיפות. אני רואה את זה עם א/נשים – זה קשור לביטחון.

מאיפה מגיע ביטחון? בין השאר – מדעיכה של הביקורת הפנימית. וגם – מטעימות של הצלחות בתרגול. זו לא מילה פופולריות במעגלים רוחניים, אבל לטעום הצלחות וליהנות מהתרגול – מתחיל לתת לנו תחושת הצלחה והתקדמות (שזו מילת טאבו נוספת). מאיפה הן מגיעות – הצלחה והתקדמות? בין השאר – מניסויים. לאפשר לעצמנו לבדוק, לנסות, להכניס חיים לתוך זה. זה מגיע גם ממבט רחב יותר מאני ואני ואני. ומשהו מתחיל לקרות. ההנאה בונה הצלחה ותחושת התקדמות, בונה ביטחון, שמאפשר שאיפה ודחיפות.

לפעמים חושבים/ות שאם יש לנו את ההצלחות הקטנות האלו – האם אני לא אקשר? אבל בחיים שלנו אנחנו נקשרים/ות להרבה דברים לא מועילים. במדיטציה – ההיקשרויות המועילות האלו עוזרות לנו להרפות מאלו שאינן מועילות. לפעמים מישהו/י שומע/ת על שאיפה או הצלחה, וזה נשמע כמו ‘מטרה’. מריח כך. ויש דחייה כוללת של מטרות בחיי הרוח, בגישות או בשביל א/נשים שונים. לעתים קרובות זה לא משהו שאנחנו שוקלים/ים מספיק לעומק. זה יכול להיות קצת מטופש לדחות מטרות לחלוטין. זה לא מתאים לחיים. החיים שלנו מלאי מטרות, אז האם זה מתאים שהן ייעדרו לגמרי מהחיים הרוחניים? האם זה ריאלי? אם אני רוצה ‘להיות עם מה שיש’, או ‘להיות ללא מטרות’ – אלו מטרות. אתם/ן לא יכולים לעבור יום ללא מטרות. להגיע לארוחת ערב, לריטריט. למה מטרות מסוימות הן בסדר, וחלק לא? מה עושה את ההבדל? זה משהו שאפשר לדבר עליו הרבה, אבל אני אחסוך לעכשיו. לפעמים זה עניין של הטכניקות של התרגול, ואנחנו מרגישים/ות מכווצים/ות סביב התרגול בגלל המאמץ. אבל הדחייה של מטרות, שאיפות וכן הלאה… אולי עדיף ללמוד יחס מיומן למאמץ בתרגול? ולדעת אילו מאמצים… יש לנו אנרגיה, ואנחנו מכוונים/ות אותה. איזה כיוון של אנרגיה באמת עוזר? אם אני אעשה מיליון שכיבות שמיכה – לא אתעורר. אני צריך/ה לדעת מה באמת עוזר.

הכוליות של הדהרמה

וזה מביא אותי לחלק האחרון – לפעמים השאיפות שלנו נחסמות כי אנחנו לא מבינים/ות איך הדרך עובדת, ככוליות. מה זה אומר לתרגל היטב? אפשר לצמצם ולפשט לשני דברים: טיפוח האיכויות היפות של לב ותודעה. רוגע, סבלנות, מיינדפולנס, נדיבות, אהבה, חמלה, שוויון נפש, סמאדהי. והן ממש משאב. התרגול מלא בטיפוח של זה, וקיומן – עושה את כל ההבדל ביכולת שלנו to let go בחיים שלנו. כי זה משאב שאפשר להישען עליו. החלק השני – חקירה. מה זה אומר? שני חלקים: א. מה מוביל לסבל, ולשחרור? והאם אני בהיר/ה לגבי זה, לעומק? והאם אני עושה את מה שמשחרר מסבל? ב. את החלק השני קצת יותר קשה לומר, אבל אפשר: ללמוד לראות ולהבין את החוויה בדרכים שמובילות לחופש. כך אני רואה מדיטציית תובנה. ללמוד לראות ולהשקיף על החוויה בדרכים שמובילות לחופש. משהו קורה אם אנחנו הולכים/ות במסע הזה. זה מעמיק עוד ועוד, ואנחנו לומדים/ות שהדרך בה אנחנו תופשים/ות דברים כבני/ות אדם – היא שגויה באופן ייסודי. יש משהו ששזור באופן בו אנחנו תופשים/ות דברים שהוא טעות – ואנחנו לומדים/ות לתפוש דברים אחרת. זה נקרא ‘הריקות של דברים‘. אני אדבר על זה עוד. השאלה של: מה אמתי, ומה לא ממש – נובעת מהכיוון הזה.

התרגול בריטריט הזה

ברטריט הזה – אני אחקור אתכם שני תרגולים מקבילים: א. מדיטציית נשימה, בגישה מסוימת. את זה אציע בבוקר. ב. מקביל ומשלים – עבודה עם תודעה פתוחה, מרווחת, וטעמים וכיוונים של עבודה עם תודעה מרווחת. שם – יש טיפוח של עומק של מדיטציה דרך הנשימה, וללמוד לראות בדרכים שמביאות חופש – במדיטציית המרחב.

אני מקווה שתוכלו להביא גישה של ניסוי לתרגול שלכם/ן, זה כ”כ מועיל. אולי מה שאני מציע ידוע לכם/ן היטב – ועדיין יכול להיות ניסוי, ואם זה חדש – גם. ניסוי אומר משחקיות. האם יש לנו את התחושה הזו, כשאנחנו מתרגלים/ות? האם זה משחקי, או לחוץ וכבד? משחקיות מאפשרת לחות, סקרנות, גילוי, חיות, יצירתיות, קלילות. אלו דברים מאוד חשובים לנו כמתרגלים/ות. את שני התרגולים האלו אני אפתח בהדרגה, לאורך הימים. ואציע ווריאציות או פנים שלהם. יכול להיות שהסדר שבו אני אציע את ההנחיות מתאים לכם/ן בדיוק. אולי זה ממש הפוך. אי אפשר לומר הכל בבת אחת, אז תהיו סבלניים/ות עם זה, וסביר שיהיה משהו לכל אחד מכם/ן, מבחינת זוויות וכן הלאה. מאוד יכול להיות שיהיו דברים שתרצו לשמוע שוב, כי זה ‘יותר מידי’ לגשת הכל עכשיו. השיחות יציעו דברים בתחום של תרגול, דרכי עבודה. שיחה לא נועדה רק לתת תחושה נעימה. ודאי, ריטריט יכול להיות לא קל, ואנחנו רוצים/ות קצת בידור בערב. וזה מאוד מובן, ואני מקווה שזה גם יהיה זה (למשך כמה דקות ישנן עוד הנחיות ודברים לגבי הריטריט הספציפי).

במסורת הטיבטית אומרים/ות ששמיעה של הדהרמה זה קשה, זה תרגול. אולי יהיו דברים בשיחה שיאתגרו משהו. יש סוטרה מפורסמת, שנכתבה ע”י נגרג’ונה, שנקראת: ‘זר יקר ערך’. מתוכה: “דוברים/ות מועילים/ות הם נדירים/ות, ומאזינים/ות טובים/ות – עוד יותר. ונדירים/ות ביותר – אלו הפועלים/ות על ידי מילים שהן מועילות על אף אי נעימותן. לפיכך, כאשר הבנת את תועלתן של מילים, פעל/י במהירות, כפי שכדי לרפא מחלה, מישהו/י ת/ישתה תרופה לא טעימה, שניתנה על ידי מי שאכפת לו/ה”.

בריטריט יש פשטות, לא צריך לעשות הרבה. שמטו עצמכם/ן, התמסרו ללוח הזמנים. זו איכות יפייפיה. אם יש דברים שיש להסדיר – בבקשה עשו זאת הערב, ותנו לעצמכם להגיע. הרגישו את הגוף, לכו באדמה מסביב, בשקט. הרגישו שאתם מגיעים/ות, ואז התמסרו. בפשטות. חלק יפה נוסף – הוא השתיקה. אז – עידוד עמוק – לא לזלזל בכוח הטרנספורמיטיבי של השקט. משום כך אנחנו עושים/ות ריטריטים בשתיקה. זה מאוד חזק. משהו נעשה אפשרי באווירה של שקט. בין השאר – זה מאפשר למה שאנחנו תפוסים/ות בו – לשקוע לתחתית האגם, ומאפשר לגלות את מה שבאמת חשוב לנו. את השאיפות העמוקות. זו אחת הפונקציות של שתיקה. ואנחנו יכולים/ות להרגיש את השתיקה מאמצת אותנו, עוטפת אותנו. אפשרות יפה, שאני אעודד בתרגול. אז טלפונים, כולל הודעות – ממש לא. בבקשה – כבו אותם, ושימו בתחתית התיק. זו ממש מתנה לעצמכם/ן – להיות חופשיים/ות מזה. עלי לומר, לאורך השנים – אני רואה קורולציה בין אלו שנותנים עצמם לשתיקה לבין פריחה של התרגול. ולבסוף – הקווים המנחים האתיים, הסילה. לא להזיק, לא לקחת מה שלא שייך, לתרגל אכפתיות וכבוד לגבי המיניות שלנו, אכפתיות ומודעות לגבי הדיבור – כלומר – השתיקה. ולבסוף – לדאוג לרגישות ולאיכות, והיכולת לרספטיביות של המיינד והלב – על ידי תשומת לב למה שאנחנו צורכים/ות בגוף ובתודעה. כל הקווים האלו – הם תנועה של אהבה. יוצרים מקום בו אפשר להירגע, להתרווח. יש פה כבוד לעצמנו, לאחרים. והם מאפשרים אמון. מאפשרים לנו להיות קהילה בטוחה יחד, לכמה ימים. אי הצורך לשמור, לדאוג ממה קורה ומה מגיע מולי – זה מאפשר ריכוך, פתיחה, מאפשר ללב להתפרק מנשקו. אז המחויבות שלנו לכללים האלו היא מתנה לעצמנו ולאחרים/ות.

PAGE_BREAK: PageBreak

נספח:

לפני 25 שנים החליטה קבוצת מדענים לפרסם אזהרה למין האנושי מההשלכות הצפויות של המשך ההרס השיטתי של כדור הארץ. זו היתה דרכם לנסות ולהשפיע על דעת הקהל העולמית ועל מקבלי ההחלטות. בניסיון הזה לקחו חלק 1,700 מדענים, ובהם רוב זוכי פרס נובל.

השבוע פירסם כתב העת BioScience קריאה שנייה ומעודכנת, ולנוכח המצב העגום של הכדור, אין להתפלא על ההתגייסות הנרחבת של הקהילה המדעית. לשמונת המדענים שניסחו את הקריאה הצטרפו כחתומים על המסמך יותר מ–15 אלף מדענים מ–184 מדינות. ככל הנראה מדובר במספר שיא של מדענים החתומים על מאמר אחד. אפשר להתייחס ליוזמה כאל מאמץ יומרני, אבל חשוב לזכור שמדובר באנשים המרכזים את הידע הנרחב ביותר על מצב כדור הארץ, ואת היכולת לנתח את משמעותו.

בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז קריאת האזהרה הראשונה גברו הלחץ שמפעילים בני האדם על משאבי הטבע, ומידת ההרס שהם זורעים בכל פינה. זה קרה בעקבות גידול של 35% באוכלוסייה. במקביל, גדל היקף הניצול של שטחים טבעיים לצרכים שונים ובהם גידול בעלי חיים למאכל. מספרם של אלו (לא כולל עופות וחזירים) גדל בשיעור 20%, והוא מגיע לארבעה מיליארד.