רוב ברבאה: אושר

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו בריטריט ‘כוונה אוהבת וחמלה כדרך להתעוררות’ ב2007. את השיחה המקורית תוכלו לשמוע ב: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11971/

פתיחה: מה בדבר אושר?

מה בדבר אושר?

אז, מה לגבי שמחה? אושר? אנחנו יכולים לתהות, וזה די נפוץ שאנשים ישאלו את זה בראיונות. אתם מדברים על סבל, אבל אני חווה אושר, ואני לא יודע אם זה בסדר… אם מישהו יקפוץ הנה באופן אקראי, ויביט ממרחק בטוח, יסתכל עלינו נעים מפה לשם, בוהים ברצפה, עטופים בשמיכות, זה נראה די עגום…

אז הבודהא התייחס לדרך כדרך של שמחה (הוא גם די שמח לסתור את עצמו בכל מיני אופנים). מי שעקב אחריו, נזירים ואנשים שאינם נזירים, היו מזוהים על ידי כך שהם היו קורנים מאושר. ואם אנחנו חושבים על הדברמה במערב, כבר 30 שנה… התחלנו עם הרבה דגש על מיינדפולנס, ואז אמרנו – אוקיי, אולי צריך מטא. צריך ‘לשמן’ את התרגול עם האיכות של טוב לב, וכמובן, שוויון נפש. אלו הן שתיים מהברהמה-ויהאראס. יש הרבה דיבור על זה, ואושר לאו דווקא מקבל את אותה תשומת לב. הבודהא בעצם דיבר על זה הרבה.

יש סוגים שונים של אושר ושמחה. אז הוא דיבר על שמחה ‘של העולם’, וכזו שהיא ‘לא של העולם’, או ‘רוחנית’. וזה לא בכלל נועד להכחיש את סוגי השמחה וטווח של האושר שאפשרי עבורנו. אבל אם אנחנו מדברים על אושר רוחני, או אושר של הדהרמה, המדובר הוא באושר שאינו תלוי באגו, שאינו קשור למה אני מקבל, או איך אני עומד בהשוואה לאחרים. וגם לא מבוסס על סיפוק חושי, וזה עניין יותר מעודן, ואני אחזור לזה. אז זה אושר שמגיע מטיפוח האיכויות היפות של הלב. אושר שמגיע מהערכה. טיפוח הערכה. מהפתחות, מהיות בקשר, מלתפוס יופי, ולטפח את האפשרות שלנו לתפוס יופי. מההעמקה בתרגול, מהתרגול עצמו, מהלימוד, מהסאנגהה – האנשים שאוהבים לתרגל. זה אושר של דהרמה, אושר רוחני. מסורתית, הבהרמה ויהארה הרביעית מתורגמת באושר סימפתי, כלומר, שמחה בשמחת אחרים. במקום קנאה, ותחושה של: ‘למה הם קיבלו את זה, ולא אני?’ האפשרות של התענגות בעונג של אחרים. אני מרגיש שזה תרגום קצת צר, ושמודיטה מכסה יותר מזה.

מה המקום של אושר בדרך, ולמה לטפח אותו?

המקום של אושר בדרך

אולי לאושר יש מקום ממש משמעותי בדרך, אולי זה משהו שאנחנו ממש צריכים לשים אליו לב. היישות מאוד מוזנת דרך אושר, בהזנה מאוד עמוקה. אחד הדברים שאנחנו עושים בתרגול זה להתנות מחדש את הלב והתודעה. התודעה שלנו רצה במעגלים, שהרבה מהם לא כ”כ מלאים באושר. אתם יושבים כל היום, ותראו את המעגלים, זה לא מלא אושר. והרבה ממה שאנחנו עושים זה להתנות מחדש, ולתת למעגלים האלו להיות פתוחים לאושר. כשאנחנו שמים לב לאושר, זה הופך להיות הרגל של התודעה. התודעה מתרגלת למצוא את ‘המקצב’ שלה באושר, במקום בשליליות ואי-שמחה.

טוהר

אושר ושמחה הם מטהרים. וזה מעניין, ואולי לא ברור מאליו. אנחנו שומעים שזו דרך של טיהור. ואיך אנחנו מדמיינים שזה נראה  ומרגיש? אולי כמו הרבה דברים מבאסים שעולים, ואני צריך להרגיש את זה, ולשבת דרך זה, ויותר ויותר דברים קשים שעולים זה עדיף, כי אני מטהר את המערכת. אולי יש בזה אמת, אני לא יודע.

בהירות

באושר יש בהירות. מצב מאושר הוא יותר בהיר ממצב לא-שמח, שנוטה להיות מבולבלת. זה מביא טיהור דרך בהירות, וזה גם מטהר כי זה משנה את הכוונות שלנו, לאט, בהדרגה, באופן לא לינארי ולאורך זמן. ככל שיש לנו יותר אושר, בא והולך, כך אנחנו מרגישים יותר ויותר ש’יש לנו מספיק’. מאוד בהדרגה, וכנראה באופן כמעט בלתי נתפס, אנחנו מרגישים שיש מספיק. והתודעה לא צריכה לנוע כ”כ בתאווה, בקנאה, או בתנועה המצרה של קמצנות. זה מטהר את הכוונות. יש לנו מספיק, ואנחנו יכולים לתת ולהשפיע. יש לנו מספיק. אושר גם, באופן אורגני, נע לכיוון שוויון נפש. התנועה הטבעית שלנו היא לכיוון שוויון נפש עשיר, יפה. לכדי זה הוא מבשיל. דיברנו על שיוויון נפש ועל האפשרות להשאר יציבים, מרווחות ונוכחים. זו אחת התוצאות של אושר. שנטידווה אמר שאושר הוא פן חשוב והכרחי של מאמץ, לצד שאיפה. בהירות לגבי מה אנחנו שואפים, תחושת ביטוחון ביכולת להגיע לאנשהו, ומנוחה. אושר הוא מרכזי, ומאפשר לנו לעשות מאמץ על הדרך.

התמרה עמוקה דרך אושר, ולא רק דרך קושי

אנחנו יכולים להניח שאולי שמחה זה קצת שטחי, בהשוואה לעניינים הכבדים שאנחנו צריכים להתמודד איתם. זה משהו שאני רואה על אחרים, וגם על עצמי בעבר. כשהייתי במגע עם מה שקשה, הייתי בתחושה של ‘לעבור דרך’ הדברים הקשים. אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה אני מניח פה, מה אני מניח לגבי הטבע של עומק ושל שמחה? מה אני מניח לגבי התמרה? שזה רק דרך הקושי והאומללות? וזה יכול להיות שאי-שמחה, או חוסר של שמחה יכולה להיות, באופן נורמלי מאוד, המצב הנורמלי שלנו. ובגלל שזה נורמלי אנחנו חושבים שזה טבעי. זה די מעניין, וצריך לא מעט חקירה כדי לראות שאי-שמחה היא יותר מנופחת. שזו עבודה קשה יותר להיות לא-שמח מאשר שמח. צריך לעשות הרבה כדי להשאר לא שמחים. צריך די הרבה מחשבה, מבנה מחשבה ששומר על האומללות פועלת.

אז אפשר לשאול: האם אני מרגיש שזה אפשרי שאושר יהיה משהו שנוכח בחיי כאורח קבוע? כמובן שלא תמיד, זה בלתי אפשרי, אבל לעתים קרובות, האם אני מרגיש שזה אפשרי בשבילי? כל האנשים מעוניינים בשמחה, ואנחנו מניחים שאנחנו מעוניינים בזה. אבל אני חושב שזה נדיר שמישהו יהיה ממש ממש מעוניין בזה, ללא סייג.

זו קלישאה לומר שאנחנו מחפשים אושר במקום הלא-נכון. אנחנו מופצצים בפרסומות שאומרות לנו באופן בוטה יותר או פחות שאנחננו צריכים להיות כך או אחרת, לעשות כך או אחרת כדי להיות מאושרים. אז זו כבר קלישאה בחוגים שלנו לומר שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אבל זה נדיר שמישהו אוחז את השור הזה בקרניו, ולא מוכן להרפות ולהתפשר על הדבר שאינו-הכי-טוב. וזה יכול להיות, וזה אכן כך, שחקירה מלאה לתוך שמחה מתברת כאותו דבר כמו חיפוש אחר קץ הסבל. אלו שני צדדים של אותו מטבע. יש הרבה מילים, אושר, שמחה, וטווח גדול של מה זה אומר. ואני לא רוצה להתערכב המון על מילים, אבל כן להכניס עוד אחת.

מימוש והגשמה

אז, fulfillment, מימוש או הגשמה. היה סקר בקרב הורים, והוא בחן את השמחה שלהם לפני ואחרי הפיכתם להורים. ותוצאה די ברורה היתה שהם נעשו פחות שמחים. אבל, למרבה המזל היה קצת תחכום של הפסיכולוגים שם, והם דירגו את תחושת המימוש, ההגשמה שלהם, וזה היה הרבה יותר גבוה מקודם. אז לא צריך להתפס פה למלים. אם אני חושב על הוראה, זה לפעמים מאוד קשה. זה מעייף, וכל זה. לפעמים, לרוב, זה מלא שמחה, וזה אושר לחלוק את הדהרמה, אבל יותר מזה – זה מאוד fulfilling, מרגיש מאוד משמעותי. לפני שלימדתי הייתי מלחין, ולמוזיקאי יוצר, שממש אכפת לו ממה שהוא מבטא, יש הרבה תסכול בתהליך הזה, וממש הרבה נסיון לנווט שם עם הפרטים, לתפוס את הדבר נכונה. האם זה תהליך מלא שמחה, לא יודע, אבל זה ממש מביא תחושת הגשמה. אז זו תמונה רחבה.

טווח עצום

כשאנחנו מדברים על אושר, יש טווח עצום. כל הדרך בין מישהו שמרגיש שהוא הולך להתפוצץ באקסטזה, וזה קורה, ויש אנשים באולם הזה שאמרו לי שזה קרה להם, יותר מפעם אחת. אושר מבעבע, אושר שליו, כל כך הרבה אופנים ומרקמים שונים. ואני רוצה לדבר על כל הטווח. הרבה אושר הוא לא כ”כ מדהים. אני ממש רוצה לכלול את זה (ומישהו יכול להרגיש: ‘אוי, אף פעם לא ממש היה לי אושר חזק’) כי זה חשוב באותה מידה. כל הטווח משמעותי. מישהו אמר לי על הטווח הזה, שהוא האזין לסימפוניית הלילה של בטהובן, שנגמרת ב’מחווה לאושר’, וכ”כ נסחף לתוך זה, ולמשך זמן מה התפיסה של העולם עבורם היתה שכל העולם היה אושר. כל היקום היה ביטוי של אושר. אז יש טווח גדול. כל זה חשוב וטוב, ולא צריך להתקבע על ביטוי קיצוני.

נגישות למשאב של אושר מאפשרת וויתור

אבל איך זה יהיה לחוות חצי שעה של אושר בכל יום? האם זה עשוי להיות אפשרי? איך זה ישפיע על חיינו? מה יהיה האפקט? אני חושב שזה יהיה משנה-חיים. אושר יכול להפוך הרבה דברים ליחסיים, ‘לשים בסוגריים’ הרבה דברים. אנחנו מדברים הרבה על וויתור. Let go. אבל לפעמים אנחנו צריכים משהו אחר להחזיק בו בשביל לוותר. זה יותר מידי לבקש ממישהו שמרגיש עני בפנים לוותר. ברור שהם ייאחזו. כשאנחנו מרגישים שיש לנו מספיק, הרבה יותר קל להרפות. יש סיפור על הבודהא, שהוא הלך לסיבוב נדבות בכפר, ולידו נזיר אחר ממסורת אחרת, והוא קיבל אוכל, והבודהא לא. ואז הנזיר פנה אליו ואמר: ‘מה תעשה עכשיו?’ במין התרסה. והיתה שם ערימת קש, והבודהא קפץ עליה, ישב למדיטציה, ואמר: ‘אנחנו ניזונים מאושר’. 

אושר מתוך מגע עם הקשה

אני מניח, אני יודע שזה יכול להיות קשה לחלק מהאנשים לשמוע את זה. ‘מה לי ולאושר’. וזה מרגיש לגמרי זר לטווח החוויה שלהם. אז זה יכול להיות קשה לשמוע. וזה יכול להביא בשבילנו נוכחות של החוסר באושר. שוב, כמו שאמרתי לפני כמה ערבים, האם אפשר לעכב את המדידה ורק להקשיב. אני רוצה להצביע על מה שיכול להזין אושר, וזה נעשה יותר ויותר אפשרי. אולי מישהו מקשיב, ויש ההיפך מאושר. עצב, אי-שמחה. עצב ואושר תלויים באיך אנחנו מביטים ומתייחסים. אם יש עצבות, בכל זמן, אם ישנה אומללות, אז רק כניסוי, לשים את תשומת הלב על מרכז הלב, מעוד בעדינות. ותשומת לב מאוד מעודנת, מאוד קלילה. ולהיות עם תחושת העצב הזו, ובעיקר עם תחושת אי-הנעימות שבזה, הקושי, וכריסטינה דיברה על וודנה, על אי-נעימות. אז מה יקרה אם נשארים באופן מאוד עדין ואכפתי עם תחושת האי-נעימות שבעצב שם. ואם אפשר לעשות את זה, ויש קשר לזה, עם נוכחות, ואפשר להחזיק עניין, ויש קבלה ואפשור של העצב ואי הנעימות הזו, ויש יציבות של שלושת הדברים האלו, הקשר, העניין והקבלה. אם שלושתם נוכחים, אני מוכן להתערב שאם מישהו יחזיק את היחס הזה, הוא ייטה את המצב לכדי אושר, דרך היחסים. אושר או עצב תלויים ביחסים. אז זו הזמנה לשחק עם זה, אפילו עכשיו, כשאני מדבר. ההיעדר של דחייה, של רצון להפטר ממשהו, מביא אושר. לפני זמן קצר…

אני, ואני מניח שאני לא היחיד, אני רגיש לשום. ויום אחד אכלתי שום בארוחת הערב, והיה לי קשה לישון, והיה יום עמוס יום אחרי. אז היתה מין עצבנות בגוף, והחלטתי: אני פשוט אכנע לזה ואשב. והכניעה לזה, אי ההתנגדות – אפשרה לשמחה לבוא, כי ההתנגדות לא היתה שם. הכל תלוי בנוכחותה או היעדרה של ההתנגדות.

טיפוח המיומנות של אושר

האושר כמיומנות

לעתים קרובות, כשאנחנו שומעים את הלימוד, ואולי שומעים על זה, זה די נפוץ שתהיה גישה של: ‘כן, אבל זה ארעי’. אבל אני לא חושב שזה מספיק. אני לא בטוח אם זה מספיק. אני לא בטוח אם לחשוש לטפח את זה, כי אני לא רוצה להיאחז, כי זה ייגמר בדמעות, אני לא בטוח אם זה מספיק.

יש שיר של וויליאם בלייק: ‘הוא המנסה לאחוז באושר, הורס את מעוף החיים, אבל זה המנשק את האושר בזריחתו, זוכה לנשוק לחיי הנצח’. לעתים קרובות מה שאנחנו שומעים בלימוד זה: ‘תן לזה לבוא וללכת’. אבל אולי יש יותר מזה. אז כן, זה ארעי, אבל אנחנו גם יכולים לטפח אושר. ושתי הגישות האלו חשובות. אז לעתים אנחנו יכולים להיות במוד של תרגול שבו הכל בא והולך, ואנחנו עם הארעיות. וזה ממש בסדר. ולפעמים אנחנו רוצים להזין משהו. אז, זה בלתי אפשרי, לכל אחד, אפילו לבודהא, להיות באושר כל הזמן. אפילו הוא ינוח לעתים בשיוויון נפש, בהקלה. אי אפשר להחזיק את זה כל הזמן, כי זה מותנה. אבל זה יכול ליהות יותר תדיר, ויכול להעמיק. ואנחנו יכולים ללמוד להחזיק ולשמר את זה. זו גישה קצת שונה ללימוד. אפשר ללמוד להחזיק אושר. אפשר לתרגל את זה, ואנחנו צריכים להבין איך. מה מזין אותו? מה בונה אותו ומאפשר אותו? איך אני לא מפריע לו?

הבודהא השתמש במילה ‘מיומנות’ הרבה מאוד. ולאנשים מסויימים זה לא יהיה מושך. אבל אולי אנחנו יכולים לפתח תשוקה מסויימת כלפי זה. אם אנחנו אומרים ‘האמנות של אושר’, אז אולי אני לא ממש אמן, ואין לי את זה בדיוק. אבל מיומנות זה משהו שכולנו יכולים ללמוד. בכל מקום בו אנחנו, אנחנו יכולים להיעשות יותר מיומנים איכשהו. ומה שנראה בלתי אפשרי יכול להיעשות יותר ויותר אפשרי עבורנו דרך מיומנות.

אני זוכר שהייתי בן שש, ונסענו לבקר דודים שלי באיטליה כל שנה, והנסיעה ארכה שלושה ימים (זה היה מעניין…) ומתישהו עצרנו, והיה שם מתקן קארטינג לילדים, והיו בו רמזורים, וצמתים, ולמכוניות היו הילוכים. אחי הצעיר ראה את זה, קפץ פנימה, והאיץ, שמח כמו נהג מירוצים. ואני הייתי לגמרי המום, וקפאתי. זה נראה כ”כ מסובך, ו’איך אני אמור לנווט דרך כל זה?’. אבל כמובן שעכשיו נהיגה זה כ”כ פשוט, אני לא חושב על זה. זו מיומנות שמתפתחת. כשלמדתי לנהוג, בגיל 17, זה נראה כ”כ מסובך. זו מיומנות. ואושר זה אותו דרך, במובן מסויים. אחד המורים שלי, אג’אן ג’ף, מדבר על היקשרות נבונה. ואולי זה נבון להקשר למה שמביא אושר. ומאוחר יותר, אפשר להתיר אותו, לטובת משהו טוב יותר. הוא משתמש באנלוגיה של סולם, כשאתה לא עוזב שלב אחד עד שאתה יכול לעלות לבא אחריו. משהו מאפשר לנו לעבור הלאה. אולי אנשים מסויימים ירגישו לא בנוח עם זה, כי זה מרגיש מטרתי מידי. יש הרבה לומר את זה, אבל אני לא אכנס לזה היום, אבל אולי יש מקום לגישה הזו בדרך, כמו גם לגישה ההפוכה. אולי יש מקום לשתיהן? גם ל’תן לזה לבוא וללכת’. ואנחנו יכולים לעבור בין המודים האלו.

אז הבודהא דיבר הרבה על מה מביא אושר, ואם נחזור על מה שדיברנו עליו…

המשאבים של סילה ודאנה

סילה, תשומת לב לאתיקה. הברכה שבאי-אשמה. מתוך האכפתיות כלפי מה אנחנו מוציאים מעצמנו בחיים האלה, אנחנו יכולים לנוח בתחושת הטוב שנובעת מאתנו, ואנחנו לא צריכים לחשוש ‘מה אמרנו עליהם’, ‘האם הם יגלו’, ואז אפשר לנוח ללא חשש.

דאנה והוא דיבר עד אינסוף על דאנה ונדיבות. הלב הנדיב הוא לב שמח. כמה אמון יש לנו בזה? כמו שאמרנו אתמול.

התכלות האושר בדאגה וגישות פנימיות שליליות

ומה מכלה את האושר?

דאגה. זה ברור. ואנחנו יכולים לעבוד בתרגול על עם דברים שמדאיגים אותנו, ולייבש את הדאגה הזו. ישנם הסכמים תרבותיים כ”כ חזקים לגבי דברים שצריך לדאוג מהם, כמו כסף למשל. כולם, וזה מאוד מובן, כולם מסכימים שאנחנו צריכים לדאוג מכסף והשקעות, ואם יש לך את תיק ההשקעות הנכון, וכל זה. ואולי צריך להיות מאוד ברורים לגבי עצמנו עם דאגות לגבי כסף, ולחתוך את זה. לתרגל נדיבות. ללכת נגד הזרם הזה. יש כזה זרם ותנופה לדאגה הזו, ולפעמים צריך להיות בהירים עם עצמנו לגבי זה, וזה ממש חשוב.

אושר נאכל על ידי גישות פנימיות שליליות. קנאה, תאוות בצע. או, מישהו עושה משהו יפה, ואנחנו קצת מורידים אותם. אלו תנועות קטנות, אבל כ”כ נפוצות, ואנחנו צריכים לשים לב אליהן, ולראות שאנחנו נהנים מההישגים של אחרים, ומההצלחות שלהם. שיפוט. לפני כעשר שנים, כשהייתי מלחין, והיתה לי יצירה שהציגו בארה”ב, ואני הייתי נוכח בכל החזרות עם התזמורת. ונסיון ממש עיקש לדייק את הצלילים, הקצב, והתיאום, ולנסות שזה יהיה מושלם. והקונצרט בא, ואני הקשבתי עם אותה גישה, שרואה את אי האיזונים ואי-הדיוקים. וזו היתה חוויה לא נעימה לראות את הקונצרט, יושב על קצה הכיסא ושומע את כל הטעויות. כמה ימים אחרי זה הלכתי לבקר חבר, והלכנו לראות קונצרט של מוזיקה ערבית, שנמשך כל היום בערך. זה היה בספריה ענקית, והיו כל מיני מופעים שם, אבל הסצינה היתה של משפחות, וילדים וסבתות, והרבה רעש. ואני ישבתי שם, וראיתי את כל היופי של החיים שנפתחו שם. ולא היתה את הביקורתיות הזו, אלא רק היופי של אנושיות מתאספת, וחיים מתבטאים. האם זה יהיה אפשרי, אולי לא קל, שיהיה דיוק של האיכות הביקורתית, פנימית וחיצונית, בלי הדאגה, השיפוט, הדחיה. אלא הבחנה ופתיחות ליופי ואושר. אני חושב שזה אפשרי, בעצם.

אושר מתוך ראייה של הקשה באופן שמביא רווחה

כמו שאמרתי קודם, אם ישנו מצב של אי-שמחה, אי-שביעות רצון, תלונה פנימית, קושי, עייפות, כל דבר שהוא שמרגיש קשה, מה שייטה לקרות סביב זה הוא שהתודעה והלב ידחו ויתנגדו. ההתנגדות והדחייה הזו – מתישות את היישות, ומסובבת את האירוע שוב ושוב. הופכות אותו למאוד אמיתי ונוכח. אז אנחנו יכולים לפנות אל האירוע, באופנים שמשנים את הדינמיקה הזו: עם עניין, עקביות ואנרגטיות עדינה של תשומת הלב. האיכויות האלו של תשומת הלב יפחיתו את ההתנגדות, ויביאו סוג עדין של אושר, שנובע מאי ההתנגדות, מתחושת הקשר עם מה שקשה.

להזין אושר על ידי ראייה שלו  – באחרים ובעצמנו

אז חלק ענק בהזנה של אושר זה לא לפספס אותו. לא להתעלם ממה שמביא אושר וממה שאפשר להעריך. אז אנחנו ממש צריכים לזהות אושר, ולזהות מה יש להעריך. אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב, לכוון את המקומות אליהם תשומת הלב הולכת, ולהשען למה שמביא אושר. אז כאן, בריטריט, אפשר להיות אכפתיים כלפי הלב והתודעה על ידי הכוונת המבט על מה שאפשר להעריך פה. כמה טוב יש פה, כמה אדיבות. הנדיבות של המנהלים שדואגים לנו. גאיה-האוס מתנהל על ידי טוב לב. יש הרבה טוב לב מאחורי ודרך מה שקורה פה. האם אנחנו יכולים לכוון את תשומת הלב לזה? להביט סביבכם, כשאתם בחדר האוכל, הולכים בבית, ולראות מי עוד כאן, מי מתרגל כאן, ואיזה יופי שאנחנו תומכים האחד בשני. אם הם לא היו כאן, עד כמה זה היה קשה יותר לתרגל. ההרגל של התודעה, לעתים קרובות, הוא בכיוון ההפוך. מה קשה, מה לא מתאים. אנחנו צריכים להרגלים חדשים. זה מצריך קצת עבודה בהתחלה, אבל אפשר להתרגל לזה. יום אחד נהגתי, והייתי קצת עצבני ממשהו, והחלטתי לתרגל את זה. ואז הרהרתי: ‘איזה יופי שהמכוניות שבצד הנגדי לא נכנסות בי, בכוונה’. סתם השתעשתי, אבל זה עבד! כמובן, יש אנשים רעים, ודברים קשים קורים, אבל בסך הכל – אנשים הם לא כל כך רעים! יש משהו לגבי יצירתיות בתרגול, והאפשרות לנער דברים, באופן מהנה. אנשים שמבלים הרבה זמן בריטריט, מבלים כאן הרבה זמן, ומבלים הרבה זמן במרחב של אהבה ותשומת לב, ואז הולכים לניוטון אבוט, ו’איכס’, ויש שיפוטיות שנכנסת. חשוב לשים לב לזה. לכוון את התודעה אל עבר היפה. הבודהא אמר: ‘להשאר זמינים ליפה’. זה אומר בדיוק את זה. אתם יודעים, אנשים הופכים את הגנים ליפים. דברים קטנים, אבל חשובים. המנהלים פה מקבלים עיתון קטנטנן, שנקרא ‘חדשות חיוביות’. והוא מלא בחדשות חיוביות, דברים יפים שאנשים עושים. בעוד שלראות עיתון אחר, אוי ואבוי. אז אנחנו מותנים שם, אבל יכולים לכוון – לאן לשלוח את תשומת הלב.

וחשוב כל כך לשים לב ולהעריך את האיכויות היפות של עצמנו. זה ענק. ולעתים קרובות כל כך אנחנו לא שמים לב לזה. האם אני יכול להעריך את תכונותי הטובות? רק להיות פה, בריטריט. כל המאמץ, הנכונות, האומץ. כל היציבות שזה מצריך. הכל. האם אני יכול להעריך את זה? זה ממש חשוב כמשאב של אושר. היה לי חבר, פסיכותרפיסט, שמת לאחרונה. והוא עבד עם הרבה סוגים שונים של אנשים, ואחת הקבוצות האחרונות היתה של אנשים עם התמכרויות לכל מיני דברים. ומה שהוא עשה עם מכורים, עם עוד אנשים, אבל בעיקר איתם, הוא ביקש מהם לעשות רשימת מלאי של עשרה דברים שהם אסירי תודה עליהם. וכמעט ללא יוצא מהכלל התגובה היתה של ביטול או זלזול. ועם זאת, כשהם היו עושים את זה ומדווחים שזה ממש עשה הבדל. הכוח של הכרת תודה הוא עצום, ולא רק למכורים, כמובן. הרבה מזה זה להחזיק את השאלה הזו על בסיס יום-יומי. רק משהו אחד ביום שאתה אסיר תודה עליו.

אז יש מקום בתרגול ללהיות עם מה שקשה, כמובן שכן, ולהיות סבלני ואדיב. ממש חשוב. אבל יש גם את המקום של לנער את התודעה, ולכוון אותו להוקרה, הערכה, יופי וכן הלאה. שוב, מהי ההנחה? האם אחד מהם נשמע שטחי?

הברהמה ויהאראס

מה עוד מזין אושר?

ה’ברהמה-ויהארות’ האחרות, כמובן. מטא מביאה אושר ושמחה ללב. וגם חמלה. וזה מעניין, ואנשים מרגישים, לפעמים, שאתה יכול לשאת את נטל העולם, אבל מתוך תרגול עם זה מגיעה שמחה. הרצון לשרת אחרים. שנטידווה מדבר על בודהיצ’יטה. להיות מוצף ברצון לעבוד לטובת אחרים, ובאושר שזה מביא. זה יכול להיות מאוד לא-דרמטי. אם שמעתם את אמא-תרזה, יש כ”כ הרבה אושר בנתינה שם. וזה צריך להיות שם, כדי שנוכל ממש לתת.

איכויות של תשומת הלב

אז, מה עוד? תשומת לב, ויש תשומת לב, עירנות, עם סקרנות של חקירה, ויש אנרגיה שם. זה מביא אושר. הבודהא מדבר על זה כנוסחא. מיינסדפולנס, סקרנות של חקירה, אנרגיה, ואושר מגיע משם. וזה לא צריך להיות עניין גדול. אז האם זה אפשרי לפעמים, כשאנחנו יושבים, להכניס לתשומת הלב שלנו את האיכויות האלו? סקרנות, חקרנות, אנרגיה?

תשומת לב לאושר בגוף

אז משהו שנעשה ממש משמעותי בזה, זה תשומת לב לאושר עצמו. הבודהא אמר, וזה ציטוט מאוד משמעותי. ‘מה שמישהו מהרהר בו לעתים קרובות, יהפוך להיות הנטייה של הלב והתודעה שלו’. אז ממש להרהר במשמעויות של זה. אם אנחנו נשארים עם אושר, זו נהיית הנטייה של הלב. אז אם יש אושר, על כל הספקטרום, אפילו ממש זעיר, ועד עצום, איך זה מרגיש בגוף? לשמחה, לאושר, יש הדהוד בגוף. אם אנחנו יכולים להחזיק את זה, אפילו אם זה קטן, ולהתכוונן לזה – כך אושר נבנה. ודרך זה אנחנו נעשים יותר ויותר מכירים אושר. זה נעשה יותר ויותר נגיש, והולך ומעמיק.

אז כשיש אושר, זה מעניין מה מזין אותו ומה לא. יש אנשים שאומרים: ‘יש כ”כ הרבה אושר, ואני רוצה לרקוד’. ולפעמים אנשים עושים את זה, ממש מוקדם בבוקר, אנשים אחרים ישנים, ומישהו רוקד במסדרון. אתה מתכוונן לזה בגוף, ויש תחושה שזה רוצה לצאת. התנסו עם זה. אם זה שם, אפשר לזוז. ואפשר גם לנסות להיות יציבים עם זה, ולתת לזה לגדול בפנים. אבל תשומת הלב לאיך שזה מרגיש היא ממש חשובה.

אז… השמחה הרוחנית הזו, ולפעמים הפן הפיזי הזה נקרא בפאלי ‘פיטי’, שיכול לבוא מריכוז. זה תענוג שלא מבוסס על תענוג חושי. זה עניין די משמעותי. אנחנו לא מעוניינים בסגירה של החושים, אבל בתרגול, כשהוא מתבגר, יש התבגרות של היחיסם עם תענוג חושי. איך זה להיות פתוחים לתענוג של החושים, אבל אולי יותר – לתחושה של מסתורין או פלא שמגיע דרך החושים. משהו זמין דרך החושים, שהוא שונה מתענוג חושי. עמוק ומזין יותר. וזה קשור לפלא. יש גשם, ואולי זה לא נעים, אבל יש בזה פלא. זה לא תלוי בנעים או לא, אלא במשהו אחר.

אנחנו יכולים, לאורך זמן, להגדיל את האושר הפיזי, על ידי תשומת לב אליו. וזה יכולל להיראות כאילו זה בא מריכוז,  לפעמים, וזה נכון,אבל נכון יותר לומר שזה מגיע מאי-היכבלות. שיש אי-היכבלות ופתיחות, זה מאפשר אושר, מאפשר שמחה. וזה יכול להגיע עד לנקודה של תחושה של בחירה עם כל זה. אז משהו קשה מגיע… אני זוכר שבארצות הברית, חודש אחרי ה9.11, והצבא פלש לאפגניסטן, והייתי מאוד עצוב מזה. אבל הייתי זמן קצר אחרי ריטריט, ותרגלתי את זה, והיתה תחושה שאני ממש יכול לבחור שם, ולא רק להיות קרבן של העצב. זה לא תמיד יהיה אפשרי, עם זאת. אז לאמן את התודעה, וזה ממש אפשרי.

שלושת המאפיינים והאושר שמגיע מפתיחות, פניות והיעדר

דיברתי בלילה על שלושת המאפיינים: הרהור בארעיות, בבאי-הסיפוק האינהרנטי שבדברים, ובאי-עצמיות. ככל שאנחנו מהרהרים בהם יותר – יותר אושר ייפתח. אפשר לראות את זה, הם לא מדכאים, אלא מביאים הרבה שחרור. אם מעמיקים אז רואים שאושר ופליאה, פליאה היא פן של אושר, תלויים במידת העצמי שניבנית. ככל שישנו יותר ‘עצמי’, ככל שהשקפת העצמי עבה יותר, כך ישנה פחות אפשרות לפליאה. אז, ממש לראות את זה. איך שחרור, וויתור על ההזדהות מאפשרת אושר, ובמיוחד פליאה.

בהדרגה, כשהדרך מתקדמת, אנחנו נפתחים יותר ויותר לאושר שאינו מ’דברים’, וההרהור בשלושת המאפיינים עוסק בזה – בשחרור ההתמכרות לדברים כמשהו שיכול לתת לנו תחושת ‘בסדר’. אז לא להזניח את היופי שבדברים, ואת האפשרות ליהנות מהם, אבל אנחנו מבינים, באופן אמתי מאוד, את המגבלות שלהם. ישנו הסיפור על הצפרדע שגרה באוקיינוס, ומבקרת אחת שמבקרת בשלולית, וזו של השלולית אומרת: ‘תראה איזו שלולית טובה יש לי! איפה את גר?’ והשניה אומרת: ‘קצת קשה להסביר, אתה צריך לבוא ולראות…’. אז זה קצת ככה. זה משהו שאנחנו מתבגרים אליו באופן מאוד אורגני כשהדרך מעמיקה.

כמה סבל ישנו בעולם מתוך זה שאנשים מאמינים שהם צריכים משהו? זה יכול להיות משהו שאין בו בהכרח את הצורך בדיוק, אלא פשוט אמונה בזה שזה הכרחי שיהיה. יש כל כך הרבה רעש סביב יחסים רומנטיים בעולם שלנו, ואז אם מישהו לא ביחסים אז הוא מרגיש: ‘אני חייב להיות ביחסים’. אבל זה לא ממש הדבר עצמו, אלא אולי העניין הוא יותר באמונה ש’אני חייב את הדבבר הזה, ואין לי’.

באופן טבעי מתפתח אושר מתוך ההיעדרות, שאינו מבוסס על סלידה. יש שיר של רומי שאני מאוד אוהב, שאומר: ‘בוא אל החורשה באביב. יש אור, ויין, וישנן נשים מקסימות בפרחי האשכולית, אם לא תבוא, דברים אלו אינם משנים דבר. אם תבוא, הדברים האלו אינם משנים דבר’. משהו לגבי היחסים שלנו עם דברים משתנה, והאושר אינו תלוי בדברים, יפים ככל שיהיו. זה חלק מן ההפתחות של הדרך.

החופש מתפיסה מקובעת של עצמי ועולם, האושר שמעבר לחיים עצמם

כשאושר מגיע והולך, ומגיע והולך, ואנחנו מתחילים לשים לב איך התחושה שלנו לגבי דברים, והתפיסה שלנו לגבי דברים משתנה. הם מרגישים כך כשאנחנו מביטים בהם כך, ואחרת כאשר אנחנו מביטים בהם אחרת. הם תלויים במצב הנפשי, וזה מגלה לנו את הריקות של הדברים. הם לא קיימים מצד עצמם, ותלויים בדרך בה אנחנו מביטים.

וישנו האושר של החירות. האושר בהיות משוחרר מלהגדיר את העצמי, את העולם, לא להיות כבול על ידי דברים. האושר של הריקות. אג’אן ג’ף אומר: ‘הבודהא לא וויתר, לא let go אחרי החיפוש שלו אחרי השמחה העמוקה ביותר’. הוא לא וויתר בחיפוש שלו אחרי שמחה שאינה מתכלה. והוא אומר: כל השמחה הזו שנחווה בחיינו תסתיים במוות, אז – האם זה אפשרי למצוא אושר, שמחה, שמעבר לדברים של החיים? לפעמים המוח לא יודע מה לעשות עם זה, אבל איך זה יהיה לקחת את החקירה אל האושר כ”כ עמוק.

סיכום: היכרות עם מלוא הטווח, יצירתיות של החקירה

אז – כמה כנים, יסודיים, מעמיקים אנחנו יכולים להיות בשאלה לגבי סוגי האושר והשמחה שישנם.

ישנו, כמו שאמרתי, טווח עצום. ישנו האושר בדברים חומריים, כמובן שיש, ויש אושר בלהיות מוצלח יותר מאחרים, ובלנצח. אבל צריך להכיר את כל הטווח. לטעום את כל הטווח, ולשמור על החקירה ערה, ואז – אנחנו יודעים, לא דרך מה שמורה אומר, או הדהרמה, או פרסומת כזו או אחרת – אנחנו מכירים את הסוגים והטעמים השונים של אושר, ויודעים מה יותר או פחות טוב. וזה לא מגיע מתחושה של ‘צריך’, אלא מתוך ההתנסות, מתוך ידיעה ישירה, מתוך תאי הגוף.

מה שאני באמת רוצה לומר הוא  שאושר, כמו כל דבר בדהרמה, הוא חקירה ומיומנות, ואפשרי לגמרי. אנחנו יכולים ללמוד מה מזין את זה. זה אפשרי עבורנו. ממש, לגמרי, אפשרי.

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים ‘אני כאן’. ו’אחרים הם שם’. ‘הנה אני’. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת ‘אחר’. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא ‘נשמת הכסף’, שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: ‘כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות’. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. ‘כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם’.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – ‘מה יקרה איתי בעתיד’, ‘איך אהיה’, ‘האם אהיה בסדר?’. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: ‘אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי’. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: ‘זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי’. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: ‘עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו’. או: ‘עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות’. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: ‘טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי’, אבל זה כן. או שאתם חושבים: ‘אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה’. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו”ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של ‘אני לא רוצה להתמודד עם זה’. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו”ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו”ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר ‘נשמת הכסף’, שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא ‘פרוייקט הרעב’, אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש’אין מספיק’. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ”לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג’י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: ‘אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה’? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: ‘גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ’קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך’. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: ‘שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם’. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז ‘ללכת עם הזרם’ זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: ‘רק דגים מתים שוחים בזרם’.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל’מה הם חושבים עלי’. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – ‘אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.’ זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו’זני’ כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג’אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או ‘אני ככה’, או ‘אני תקוע עם זה’. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין ‘אדם בזכות עצמו’, או ‘אשה בזכות עצמה’. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: ‘הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על ‘איך השתמשתי בזמן שלי’. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: ‘אבל שום דבר מזה אינו נכון’. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי’. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על ‘להיות בעכשיו’, אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: ‘לא היה שם עצמי’. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט ‘קיימים’ – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – ‘העצמי הוא הבעיה’, ‘אין עצמי, זו רק אשליה’, או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ”כ מוטמע, כ”כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: ‘זו אשליה’, או ‘זה לא באמת קיים’. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

מעיינות של שמחה

מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית

לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.

יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.

הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.

ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:

הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.

הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.

אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.


חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת

Drinking the nourishment,

the flavor,

of seclusion & calm,

one is freed from evil, devoid

of distress,

refreshed with the nourishment

of rapture in the Dhamma.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)

הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:

העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.

הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.

אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.

הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.

במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.

אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.

אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה

בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.

תשומת לב מתמידה

ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.

עדינות של קשב

ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.

יחס של אפשור

אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר ‘פשוט להיות עם’; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב’מרחב של המודעות’ ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.

השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים

תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ’קוצניים’ פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.

השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית

אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק ‘נמצאים שם’, אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.

עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: ‘מה יועיל עכשיו’. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: ‘לך לשם’; ‘תעשה את זה’. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: ‘זה צריך להיות כך’; או: ‘זה לא אמור להיות כאן’, שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: ‘איזה תרגול לעשות?’; ‘איך להתייחס לנשימה הזו’; ‘מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא’; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: ‘מה מרגיש מועיל?’ – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.

במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג’אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:

‘It’s like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you’re skilled at looking after it, it’ll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’

(keeping breath in mind:

https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)


חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה

So:

the enlightened man —

discerning, learned,

enduring, dutiful, noble,

intelligent, a man of integrity:

follow him

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

Whatever a mother, father

or other kinsman

might do for you,

the well-directed mind

can do for you

even better.

(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43

Cittavagga: The Mind)

הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה

בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.

האיכות של מטא

מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של ‘צריך’ וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה’דלק’ או ה’מנוע’ הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, ‘להיות כמו שצריך’ או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: ‘מה יכול לעזור?’ או ‘מה יהיה מועיל?’ כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.

האיכות של אמון

אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון ‘במה’, שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.

רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:

Love is the mother.

We are her children.

She shines inside us, visible – invisible,

as we trust or loose trust,

or feel it start to grow again.

(Barks, a year with rumi, p.195)

האיכות של סבלנות

ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: ‘מה הספקתי ומה אספיק’; ‘מה אהיה’; ‘מה יהיה איתי’. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.

אנרגיה

אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.

מגע עם מה שחשוב עבורנו

ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.

רומי:

Let the beauty we love be what we do.

There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.

(Barks, p.28)

ענווה

האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של ‘מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר’ – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של ‘מהו העולם’; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.

הבודהא:

Respect, humility,

contentment, gratitude…

This is the highest protection.

(Sn 2.4)

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)

ושוב, רומי:

Humble life does not diminish. It fills.

Going back to a simpler self brings wisdom.

(Barks, p.92)

השמחה שבאה מתוך הסמאדהי

עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.

הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של ‘מהו הגוף’; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.

בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.

במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.

המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:

“Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.

“Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”

(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)

שמחה מתוך הגמישות של התפיסה

בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.


חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת

הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:

החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.

העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ’אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים’, ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.

אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש’אין לי מספיק כסף’. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש’זה אומר עלי משהו’. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….

כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא ‘אכן כפי שהוא נתפס בעיני’, ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.

אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל’מה הוא’, ו’מה הוא אומר’.

אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש’אני באמת יודע מי הוא האדם הזה’. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.

אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש’היא אכן שם’ – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש’מה שאני חושב’ הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא ‘אכן קיימת שם’, והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.

החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ’ה, דוקהא ואנטה

כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. ‘הריטריט הזה יהיה כל כך קשה’; ‘חיי הנישואים כל כך מסובכים’; ‘אני כל כך חסר סיכוי’. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ’ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.

אניצ’ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.

עם אניצ’ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.

עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ’ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.

עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ’פשוט קורים’. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.

כך הבודהא:

Happy indeed are the arahants!

No craving can be found in them.

Cut of the conceit ‘i am’,

Burst asunder is delusions net.

(S.N 22:76)

שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.

הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס

מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ’ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם ‘חלק’, ‘שייכים ל’, או ‘נובעים מתוך וחוזרים אל’ המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.

מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.

ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה ‘רחב’ או ‘עמוק’ יותר ששוכן ‘מאחורי’ או ‘מעבר’ לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.

רומי:

This is how a human being can change.

There is a worm

Addicted to eating grape leaves.

Suddenly, he wakes up’

Call it grace, whatever, something

Wakes him, and he is no longer a worm.

He is the entire vineyard,

And the orchard too, the fruit, the trunks,

A growing wisdom and joy

That does not need to devour.

(Barks, p.62)

לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.

אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):

 

Love Itself

The light came through the window

Straight from the sun above

And so inside my little room

There plunged the rays of love

In streams of light I clearly saw

The dust you seldom see,

Out of which the nameless makes

A name for one like me

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

Then I came back from where I’d been

My room, it looked the same

But there was nothing left between

The nameless and the name

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

השמחה שבקרבה אל ה’מעבר’

קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.

מהבודהא:

I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos.”

(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

Hunger: the foremost illness.

Fabrications: the foremost pain.

For one knowing this truth

as it actually is,

Unbinding

is the foremost ease.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)

ורומי:

‘You have heard of the ocean of non-existance,

Try continually to give yourself to that ocean.’

(Barks, 74)

היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים

מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ’ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ’הדרשה על הכל’, מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)

השמחה שבראייה של ריקות

הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים ‘כפי שהוא’. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.

השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.

מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:

“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”  

(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)

השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד ‘יותר מאשר עצמם’.

גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.

ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי

בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.

ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?

מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש’אני כך ולא אחרת’, או שהאדם ההוא הוא ‘אכן כפי שאני רואה אותו’ – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.

דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ’אחרים’ מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – ‘תוצר של קשיי העבר שלהם’ וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.

 

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

להביט על הקיום כמבע של אהבה

כמה מחשבות לקראת יום תרגול בקורס מטא, שיתקיים היום

תרגול המטא, כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן – פותח הרבה מאוד אפשרויות יפות של קיום וחוויה. אחת התולדות הצפויות שלו היא – התפתחות ההרגל של ראיית אירועים שונים של קיום – כמבע וביטוי של אהבה. אימוץ הכוונה האוהבת, הרצון הטוב – כנקודת מוצא למגוון רחב מאוד של פעולות. אנחנו, כאנשים – אנחנו רוצים, והולכים לכיוון – שאנחנו מאמינים שייטיב עבורנו. לעתים הצעדים שלנו מונעים מתוך פחד, ייאוש או הימנעות, ולעתים מתוך אהבה ורצון טוב – כלפי עצמנו וכלפי אחרים, אבל מנקודת מבט מסוימת – גם אלו המונעים מתוך פחד – הם ביטוי של אהבה שהסתלפה, או שלא הובנה כראוי. אם אנחנו מביטים בחמלה על מעשים שנעשים, על ידינו או על ידי אחרים, מתוך פחד – אנחנו יכולים לבחור לראות את האהבה העצמית שמניעה את הפחד הזה, שמתבטאת כרצון להגן ולשמור. אולי אין בזה הרבה תבונה, וודאי – הבחירה מתוך מניע כזה גובה מחיר, בדמות אופי הפעולה ובדמות חיזוק הקארמה של הכוונה של הפחד, ובכל זאת – אפשר לראות – שהמניע היסודי הוא אוהב.

ואנחנו יכולים להתרגל לרעיון של – לחשוב על החיים שלנו, להשקיף על ולתרגם לעצמנו את הפעולות הגדולות והקטנות, שלנו ושל אחרים – כמבע של אהבה. האהבה הזו לובשת צורות רבות ושונות. לפעמים צריך להגן, למצוא מנוחה ולהתכנס; לפעמים לפעול, להתנגד ולהתנגש; לפעמים ליצור ולבטא; להתאהב נואשות; לפעמים צריך לאבד, להתאבל ולזעוק. כל זה, מנקודת המבט הזו – הוא מבע של אהבה. איך זה יהיה – לראות את החיים שלנו ושל אחרים כך?

זוהי נקודת מבט שרובנו לא-רגילים אליה, והיא דורשת תרגול, וישנם דברים שתומכים בה. הראשון בהם הוא – תרגול דרך הראייה של מטא. זו פשוט דרך להתרגל לרעיון, לאמץ את המבט. כאשר אנחנו מתרגלים אותה לאורך זמן – אנחנו נעשים יותר ויותר יצירתיים באופן בו אנחנו ‘מכניסים’ מטא למקומות בהם הייתה שנאה או פחד, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

ראייה של הריקות של הדברים – של היותם תלויים בנקודת המבט, ולא ‘פשוט קיימים’ – מאפשרת להגמיש את נקודת המבט על כל חוויה, ולשחק אתה. הראייה של הגמישות של התפישה – של האפקטיביות והגמישות של התגיות שאנחנו מצמידים למופעים. גם כל מידה ואופן של הבנה של אנטה – שמאפשרת לראות שעצמי ואחרים – לא באמת קיימים באופן נוקשה ואמתי כפי שנראה במבט ראשון.

סמאדהי – מאפשר לנו להחזיק את נקודת המבט לאורך זמן, ולהפוך אותה לאפקטיבית – לחלחל לעומק הגוף, התודעה והמבט שלנו.

נדיבות – עוזרת מאוד לחזק את התחושה שאכן – יש פה קיום שבמרכזו אהבה. לצד מעשים של נדיבות – קשה לנו מאוד להכחיש – שיש שם, בצד המקבל – משהו יפה וראוי לאהבה, ופה – בצד הנותן – משהו יפה וראוי לאהבה.

ויש את האפשרות של יחסים חבריים עמוקים ופתוחים, שמלמדים אותנו להתמיד עם האהבה, מול שינויים, קשיים, צרכים שונים; מלמדים אותנו הרבה על ריקות, משום שביחסים כאלה אנחנו חייבים להודות – שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על האדם האחר, הוא לכל היותר שער אליו – נקודת כניסה למשהו הרבה יותר גדול, בלתי נדלה, אינסופי. ולעתים, ביחסים כאלה – אתה יכול להיראות כך בעיני האחר; ומתוך כך – אתה מתרגל לראות את עצמך דרך עיניים שיש בהן אהבה, ויש בהן יראת כבוד וענווה מול התולדה האינסופית של אירועים ומופעים של קיום שעוברת דרכך.

רוב ברבאה מגדיר אופקה, המילה בפאלי שמתורגמת בדרך כלל כ-‘שוויון נפש’, equanimity – באופן שונה למדי: הוא מגדיר אותה כ-‘התמד ויציבות של אהבה’. הראייה כך, דרך מטא – מביאה יציבות, גמישות, כוח, פתיחות ורווחה לקיום. והופכת אותנו להרבה יותר כשירים לתת ולהתמסר לאחרים, ללא פחד – ומתוך הייחוד והכוח שלנו.

יצירתיות של הסמאדהי

מורים שונים, בהמשך לבודהא עצמו – מדברים על סמאדהי כאיסוף של התודעה, הרגעה, השקטה, איחוי של גוף ותודעה. האיסוף הזה מוליך, בהדרגה – למצבים בהם התודעה פחות ופחות יוצרת, פחות ופחות מפברקת חוויות שמרכיבים את תחושת המציאות הרגילה שלנו. ראשית מתפוגגים המצבים המנטליים של התנגדות והשתוקקות גסה, ולאחר מכן גם חוסר מנוחה מעודנת יותר ויותר, וההתפוגגות הזו מביאה לכדי שמחה, שלווה ויציבות. הן מתבטאות כחוויה מובחנת של שינוי התחושה והחוויה הגופנית. הגוף עצמו הופך לשמחה, הופך לשלווה, הופך ליציבות ודממה. לאחר מכן ממשיכים להתפוגג פנים נוספים של החוויה: הגבולות בין דברים, תחושת החומריות שלהם, ותחושת הקיום שלהם. זו דרך עמוקה, מלאת יופי, שמלמדת אותנו המון, ופותחת אפשרויות יקרות עבור התודעה. ההליכה בה תובעת התמדה, סבלנות ויצירתיות – יצירתיות באופן בו אנחנו מטפחים את האיכויות האלו מרגע לרגע, ובאופן בו אנחנו מתמודדים עם הקשיים שעולים בזמן שאנחנו מנסים לעשות זאת.

ואפשר גם להרחיב את ההגדרה של סמאדהי, ולעבוד עם היכולת הזו של התודעה בדרכים נוספות ויצירתיות.

לאחר, או לצד התרגול הזה – נפתחות אפשרויות נוספות של עבודה יצירתית. אנחנו יכולים להגדיר סמאדהי, בעקבות רוב ברבאה, כ-איסוף של התודעה והגוף סביב חוויה נעימה. אם אנחנו חושבים על סמאדהי כך, ישנן הרבה מאוד אפשרויות יצירתיות שנפתחות עבורנו ביומיום, ואנחנו לא חייבים לתחום את הסמאדהי רק למצבים האלה – של ההתפוגגות. אנחנו יכולים, למשל – להיספג בשמחה שמגיעה מאדם אחר, או פשוט בתחושת הנוכחות שלו. לתת לתחושת הנוכחות הגופנית של מישהו אחר, שאולי מצוי במצב של שמחה או רווחה כלשהי – להדהד בתחושת החוויה הגופנית שלנו. אולי, תוך כדי הליכה ברחוב – ישנה איזו נעימות באוויר, איזו אווירה של חידוש או של יופי מסוג אחר. לפעמים מוזיקה יכולה להיות כזו, בעיקר – אם אנחנו שומעים אותה בשמיעה ראשונה, או מוזיקה מוכרת – באופן חדש של שמיעה. אנחנו יכולים להיות בסמאדהי עם רעיון מסוים, כמו, למשל – לכרוך את תחושת הקיום, לזמן מה, סביב רעיון או מחשבה לגבי ‘מיהם אחרים’ – להיספג באפשרות שהם אחים ואחיות – ולתת לזה לשנות את המבט, להדהד ולהרוות את הישות; או – להיספג ברעיון שהקיום שלי נועד לשרת אחרים; או – ברעיון שאני יכול לבטוח ביקום שיוליך אותי למקום הנכון. זה הופך להיות משחק – אנחנו מביאים את הרעיון הזה, ונותנים לו לשנות את המבט, את חוויית הגוף. אנחנו לא חייבים להאמין בו, אלא רק – לשחק איתו, לאפשר לו להיות אפקטיבי.

סמאדהי, בדוגמאות האלו – כרוך בפתיחות, בגמישות, ולאו דווקא במוצקות, במיקוד וביציבות שלפעמים שתומך בדרך כלל ברצף תרגול שעוסק בסמאדהי. מה שתומך בסמאדהי מהסוג הזה – זה הרגל של רגישות פתוחה ונינוחה לכל הגוף; תחושת שייכות שיכולה לנבוע ממערכות יחסים בריאות, או ממעשים והלכי נפש שמעודדים שייכות – כמו נדיבות או ידידות; וגם, בכל מידה שבה זה זמין – ראייה של ריקות: ההבנה – שדברים הם לא מה שהם נראים במבט ראשון, אלא – תמיד פתוחים לפרשנות, ומושפעים מהמבט והמגע אתם.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה ‘המציאות’ – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: ‘זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך’ (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. ‘זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו’. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: ‘אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה’. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: ‘אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל’. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא אל כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: ‘כל היונקים הצמריריים שמשמאל’ – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא ‘אני נותן/ת אהבה לך’. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. ‘אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה’. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: ‘אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום’. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים ‘כל הברואים/ות’, למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.

הנחיות לתרגול מטא – חלק 4

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות באתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אני יודע שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל זה מאוד חשוב: יש פה אמנות של תגובה ואיזון. לפעמים הכוונה האוהבת פוגשת את הסבל שלנו או של אחרים/ות, והיא הופכת לחמלה, ויש לה את הטעם הזה, וזה טוב. ואנחנו עומדים לדבר על האדם הקשה, וזה יכול להיות מאתגר, ולכן נחוץ. אבל – בריטריט קצר – ממש שווה לעודד בהירות ושמחה, ככל שזה אפשרי. אנחנו מגיבים/ות למה שהאוקיינוס מביא, אבל ככל שיש לי את זה (בהירות, שמחה) – כך כל השאר נעשה קל. אם אני שמח/ה – יותר קל להביא חמלה. אם, כשאני פוגש/ת את הסבל בעולם – ואני שוקע/ת, אז אין שם חמלה. אם אין לי את הכוח, את העליצות – לפגוש את האדם הקשה – זו אותה בעיה. אז – אלו צעדים ראשונים, ואנחנו מעודדים את הרווחה, כשזה מרגיש הולם. לפעמים – זה עובד ל’מוד’ השני – של לפגוש את מה שקשה. אז…

יש לנו את הקטיגוריות האלו, ותזכרו את הדימוי של המדורה. ואנחנו נדבר על הקשה, אבל לא בהכרח, בימים הקרובים – לא בהכרח כדאי לבלות איתו יותר מידי. ‘הנה ההזדמנות שלי לרפא את הפצע הזה’ או’ לסלוח לדוד מורטימור הרשע’, או משהו כזה. בהקשר הכללי של חיינו זה יכול להיות מאוד חשוב, אבל אני מרגיש, לעתים קרובות – שזה פורה יותר כשהרווחה והעליצות שם. אלו לא כללים נוקשים, כמובן.

הקטיגוריות הן גמישות. לא רק התנועה שלנו ביניהן, אלא גם הן, במובן ש- מישהו/י יכול/ה להיות האדם הקל, או הידיד/ה, ואז הם/ן אומרים משהו קצת עקום, או בטון הלא – נכון, ו… למטה אל הקטיגוריה הרביעית. לליגה הארצית, או איך שלא קוראים לזה. ואחרי זמן מה, אולי, הם/ן יכולים/ות להשתקם ולחזור לקטיגוריה הראשונה. אז אנחנו הולכים/ות בהדרגה בכיוון של חוסר הגבולות. זה לא צריך להיות מקובע מידי.

‘האדם הקשה’ – הוא/היא לא באמת ‘קשה’, כאדם. (אולי אתם חושבים/ות – לא לא, אתה לא מכיר אותו/ה, הוא/היא באמת קשה) אלא – מישהו/י שאנחנו חווים/ות קושי ביחסים אתו. אז – לא צריך למצק דברים יותר מידי. בקטיגוריה הזו – אנחנו באמת… האדם הניטראלי זה כבר תרגול שמותח אותנו. שישה מיליארד א/נשים, וחיות וכו’. והאדם הקשה הוא/היא גם – ממש מתיחה רצינית. אנחנו מאוד רוצים/ות, בחיים שלנו, לעשות את המתיחה הזו. זה מנמיך אותנו, ועושה אותנו לא-שמחים/ות – להסתובב עם תחושה של קושי ביחסים שלנו. בחיים, בהיותם מה שהם, ועם א/נשים, בהיותם מה שהם/ן – זה מאוד נורמלי. אבל אנחנו יכולים/ות להיות מאוד מעוניינים/ות ב-לא לתת לזה להתמצק יותר מידי, וב-לרפא את זה. אז אפשר לראות את זה, את התרגול של לכוון אדיבות כלפי האדם שאתו/ה קשה לנו – כאדיבות כלפי עצמנו. שתהיה נקודת המבט הזו. לעתים קרובות א/נשים שומעים/ות וחושבים/ות – זוהי ההזדמנות שלי, ואולי יש מישהו שאתם מרגישים שפגע בכם/ן, או התייחס אליכם/ן בצורה מאוד לא-הולמת, וכמובן – לעתים קרובות זה נכון, ויש תחושה של פגיעה, כעס. ושוב, בחיי התרגול שלנו – היינו רוצים/ות לבנות את העליצות, הכוח, הבהירות של מטא – שיתנו תחושה של יכולת להתמודד עם זה, ולהתמיר את היחסים האלו. אבל – פה זה ריטריט מאוד קצר. אולי עשיתם/ן מטא הרבה זמן, וזה מאוד מתאים לכם/ן. אבל – יכול להיות שזה הרבה יותר נבון לחשוב על מישהו/י שאתם/ן מוצאים/ות קצת מעצבן. להתחיל ממשהו יותר בר-התמודדות. אין כללים, אבל לא צריך לקפוץ ראש למקום הכי קשה.

וכמו תמיד – הרהור יכול להיות מועיל. להכניס בהתחלה, או תוך כדי. להשתמש קצת בקוגניציה, או בדמיון. אז – יש את המשותפות שלנו. כל מי שזה – חולק/ת איתנו פגיעות, את הסופיות של החיים. הם/ן גם רוצים/ות אושר. זה יכול להיות – שהדרך בה הוא/היא מחפש/ת אושר – היא ממש בכיוון הלא-נכון. אני רואה שהוא/היא רוצה אושר – אבל הוא/היא הולך/ת בכיוון ההפוך. זה מה שאנחנו, בשפת דהרמה, קוראים/ות לו בורות. חוסר הבנה לגבי – מאיפה שמחה מגיעה. זה חלק מהתעתוע שלנו, כא/נשים. ומישהו/י יכול ללכת בדרך הרסנית, מתוך דימוי שהיא תביא שמחה. וזה לגמרי לא נכון. אז – מה בשורש של הסיבה שבגללה בן אדם הוא כזה או אחר?

לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, פוגעים/ות בא/נשים, וזה טוב להודות – שכן, גם אני פגעתי בא/נשים. ולפעמים אנחנו פוגעים/ות ואנחנו אפילו לא יודעים/ות שפגענו. אז האדם הזה – שאולי אני מרגיש/ה פגוע/ה ממנו/ה, אולי הוא/היא לא יודע/ת לגבי הסבל שהוא/היא גורם/ת. יכול גם להיות… אני נזכר בריטריט מטא ארוך שעשיתי, ובחרתי פוליטיקאים/ות דומיננטיים/ות, וראיתי איך הם/ן פוגעים/ות באחרים/ות, ושזה מגיע מאי-ידיעה, אי הבנה. או, אם אנחנו כנים/ות – א/נשים יודעים/ות, ובכוונה – מנסים/ות לפגוע. אולי ראינו את זה גם בעצמנו. שם ישנה אי ההבנה של החוק הבסיסי – שאם אני פוגע/ת באחרים/ות, אני פוגע/ת בעצמי. זה לא תמיד ברור לאדם, ולא תמיד ניכר מבחוץ, אבל זה נכון – אני לא יכול/ה לפגוע באדם אחר/ת בלי לפגוע בעצמי, ברמה עמוקה כלשהי. זה בלתי אפשרי.

אני אומר עכשיו, ואז אחזור על זה – אם אתם בוחרים מישהו שאתם/ן מרגישים/ות פגועים/ות על ידו, בעבר: זה יכול להיות מיומן, אם וכאשר יעלו רגשות של פגיעה, או רגשות של כעס עליהם – זה יכול להיות מאוד מיומן לשלוח להם/ן מטא, ואז, מתוך מודעות לרגשות שלכם/ן – לשלוח לעצמכם/ן לכמה דקות, ואז שוב – אליהם/ן. בהלוך-ושוב הזה, לראות את כל התמונה. ולפעמים אפשרי לשלוח יחד: אנחנו, כא/נשים, נכנסים/ות לעתים קרובות ליחסים מורכבים, ונכנסנו לעניין המורכב הזה יחד, ואפשר לראות את האנושיות שבזה – שזה חלק ממה שזה אומר להיות אנושיים/ות. מאז שיש בני/ות אדם – הם/ן נכנסים/ות למצבים קשים יחד. יכול להיות מאוד מועיל לראות את זה כ-כוליות. לראות את זה כאנושי – מפחית את התחושה שזה אישי, ואת האשמה שכרוכה של לעתים.

אז בואו נשב.

מדיטציה מונחית – האדם הקשה

ממש לבסס את תחושת הזקיפות, ולתת לכוח החיים להיות מורגש כלפיה. ולהרגיש את הוויברציה של הגוף בכל המרחב הזה. זקוף ופתוח.

החוויה של הגוף, של הישות – מוחזק בעדינות, רכות, אפשור.

לשבת עם תחושת קשר, חיבור. כך שיש פתיחות, זקיפות, עליצות, וגם – רכות וחיבור של הנוכחות.

ולהישאר מעוגנים, בעדינות – עם השדה של אנרגיה ונוכחות גופנית. מתחילים, כאשר מרגישים מוכנים – לכוון את המטא ולאחל טוב – איפה שמרגיש הכי קל עכשיו. לכל מי שזה מרגיש הכי קל עכשיו.

אז תרגישו חופשיים/ות לנוע בין הקטיגוריות, אבל לזמן מה – להישאר איפה שזה קל. אדם קל, עצמי, חבר, ניטראלי – לתת לאש לבעור איפה שאפשר, ולהשען על איפה שקל יחסית. בעדינות ובלי לחץ, מציעים/ות, שוב ושוב – את הכוונות של אדיבות, את ההגשמה של עדינות, אכפתיות, רצון טוב. שוב ושוב. למצוא דרכים להתחבר, להרגיש את הגוף מעורב כלל שניתן, וגם – לשמור על אמון בזרעים, בזריעה שלהם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להביא לתודעה, למרחב המודעות את הדימוי או התחושה של מישהו/י שאתם/ן אתם/ן מרגישים/ות קושי כלשהו עכשיו, ובמרחב, ביציבות – בראש ובראשונה לשים לב לתגובה של הלב. לשים לב ולאפשר – למה שעולה.

מתחילים/ות להכיר בכך שהאדם הזה/ו, בדיוק כמוני, כמונו – מאחל/ת לשמחה, לרווחה, לשלווה, לנינוחות. חווה פגיעות – פיזית, רגשית, מנטלית. פגיעות בחיים. אפשר להתחיל לאפשר למטא להתרחב לכיוון האדם הזה/ו, לעטוף ולהחזיק גם אותו/ה, בבלבול שלו/ה, אחוז במומנטום של ההרגל שלו/ה. לזרוע, שוב ושוב, זרע אחרי זרע.

יכול להיות שתמצאו שכדאי להיות הרבה יותר עדינים/ות ומרווחים/ות עם המאמץ. לא ללחוץ חזק מידי. להיות מרווחים/ות יותר יכול לעזור מאוד. ולהיות סבלניים/ות עם עצמכם/ן, עם הלב, עם התודעה, לתת לה להיות מרווחת.

אם זה מישהו/י שיש אתו/ה היסטוריה של אהבה וקשר, ומתישהו, אולי בעבר – הייתה שם זרימה של אכפתיות, אדיבות – זה יכול להיות מועיל לזכור את זה, ואת האנרגיה של זה, ולהתכוונן לשם. לפעמים – כשיש קושי וכעס – אנחנו נלכדים/ות בתפישה, ושוכחים/ות את התמונה הגדולה יותר. אם זה המקרה – זה יכול להיות מועיל. אם לא, אם אני לא מכיר/ה אותו/ה, ואין לנו היסטוריה – אפשר לדמיין אותם/ן מדמיינים/ות אותם/ן מקבלים/ות אהבה ממישהו/י – מהמשפחה, או מבן/ת הזוג, ולראות אותם/ן מקבלים/ות אהבה, שמחים/ות.

אולי אתם/ן מודעים/ות לנראטיב, לסיפור מסוים – שכורך יחד אתכם/ן ואותו/ה – ואולי אפשר לבדוק: האם הנראטיב הזה מועיל עכשיו? אנחנו יכולים/ות למצוא את עצמנו כבולים/ות בנראטיב שהוא לא מועיל, למעשה. או – האם אני יכול/ה לשמוע את אותו סיפור בדרך שתעזור, שתועיל? ואם אני לא יכול, אולי ארצה ללכת עמוק יותר מרמת הנראטיב. להרפות מהסיפור, מההגדרה העצמית ברגע הזה – של הגדרה של עצמי, ושל האחר/ת. הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן – לשמוט את ההגדרות שם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשר לתת לדימוי של האדם הזה ללכת, לדעוך, ולחזור ולהציע את המטא לעצמכם/ן. לגוף הזה, הישות הזו – כאן ועכשיו בחדר. ולהחזיק את הגוף והישות ברכות, אכפתיות. עדינות, קלילות, ריפוי.

מילה לסיום

אני מקווה, ואני בטוח – שאתם/ן מקבלים/ות תחושה של עד כמה התרגול הזה עשיר, וזה משהו לחיים שלמים. אז יש לנו מעט מאוד זמן בריטריט הזה, אבל אתם/ן יכולים/ות לקחת את התרגול הזה, ולתת לו להשאר אתכם/ן לחיים, והוא נפתח לעומק רב, ויש לו רוחב ענק של היפתחות והתפתחות. אני מניח שזה ברור עד כה. ופה אנחנו נשענים/ות בכיוון מסויים – אז לא לעשות יותר מידי מזה, למרות שאולי – זה ירגיש נכון בדיוק ללכת כך, עם האדם הקשה. למצוא איזון. דבר רטן נוסף, בהקשר של המשכיות. אנחנו נעבור להליכה, ואז סביב הבית – שווה להאט קצת, או יותר מקצת. זה לגמרי אפשרי להיות במטא לגמרי, ולהיות גם זריזים/ות מאוד, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל באיטיות מסויימת – להרגיש את המטא, ולתת לזה להיות איטי, עדין. זה נותן יותר אפשרות להיות רגישים/ות למטא במהלך התנועה פה.