הקורס: ״דרך המדומיין״ הוא הריטריט הראשון שרוב ברבאה הציע במה שהפך להיות גוף הוראה מלא מאוד, שנקרא: "Imaginal practice", כמו שהוא מכונה כבר בריטריט הזה, או, מאוחר יותר "Soulmaking Dharma".

כאן אני אעקוב ואתייחס לכמה מהרעיונות המרכזיים שם.

24.12.25

דמיון כיוצר ערכים

רוב מתחיל מלהציג אופנים שונים בהם אפשר להשתמש בדמיון, ככלי אפקטיבי בשירות אג׳נדות תרגוליות או אחרות. ואז אומר (בתרגום AI) :

״יכולנו לשאול, "דמיון ודימויים בשירות של מה?" בשירות של התפתחות עצמית? מצוין. בשירות של תרגול דהרמה סטנדרטי? מצוין. בשירות של אולי משהו אפילו גדול יותר מזה? זוהי שאלה: בשירות של מה נמצא התרגול האימג'ינלי? בשירות של מה נמצאים הדימויים? או ליתר דיוק, לשירותו של מה אני מטה את התרגול האימג'ינלי והדימויים? ה אני מאפשר להם לשרת?

אז זה תלוי בכם. ושוב, אהיה כנה, ואומר שעבורי, אחת המטרות והסיבות העמוקות יותר שלי להעברת הריטריט הזה, להצעת הריטריט והקורס הזה, אחת המטרות העמוקות יותר שלי היא כי אני באמת מעוניין באפשרות של פתיחת תחושה שונה של קיום. אני מרגיש ויודע שזה אפשרי דרך תרגול אימג'ינלי, כפי שזה אפשרי באמצעים אחרים. אך במיוחד דרך תרגול אימג'ינלי, דרכים מסוימות שבהן כל התחושה של הקיום, של העצמי, ושל האחרים, ושל העולם הזה ממש שבו אנו חיים, התחושה של כל זה יכולה להפוך לשונה למדי בדרך יפהפייה ומקסימה ועמוקה מאוד״

…

כאן אנחנו מתחילים. מלהתמקד בדימויים, ולהכיר באופנים השונים בהם דימיון ודימויים עשויים לשרת. והם, אכן, עשויים להיות חלק אפקטיבי ממגוון רחב של תרגולים וכוונות. אבל, הוא מתחיל להציע משהו אחר: מה אם אנחנו נפתח איתם יחסים שיתנו ליחסים ולמה שמתגלה ביחסים עם דימויים את הכוח להוליך את הדרך הרוחנית שלנו? מה אם נאפשר לדימויים, כשאנחנו לגמרי מודעים לכך שהם עולים הכהתהוות מותנית, בתלות בתודעה, להיות אוטונומיים – מגדירי הערכים, ולא הטרונומיים לאג׳נדות קודמות?

זה עניין רציני. והוא מודה – לא נפוץ, ואולי אטרקטיבי רק למעט אנשים. וזה בסדר גמור, ושווה להכיר בזה. אבל מאוד מעניין וחשוב בשבילו. ומאוד מעניין וחשוב בשבילי.

29.12.25

הנה דוגמה לתרגול עם המדומיין

היום ישבתי, והלב שלי סער, באופן מסויים מאוד. אני אחרי ריטריט, והלב-תודעה כשירים, קלי תנועה, פתוחים וטהורים. וגם, אתמול, ההתנהלות הבין-אישית, עולם היחסים והצורות, הפעיל לחצים על הנפש, שמצאתי את עצמי נאבק איתם.

התיישבתי בתוך סערה, ועם תחושה משונה של בלבול מהשילוב של פוטנציאל מדהים ולב-תודעה פתוחים במישור אחד, וגם לחוצים ומכווצים ונסערים, במישור אחר, בולט יותר. אחרי זמן קצר של מטא לעצמי ועבודה עם הרגשות, תהיתי אם דימוי ירצה לגלות את עצמו. ראיתי והרגשתי את הלב שלי דחוס ומכווץ, כמו פחית מעוכה וישנה. ישבתי עם זה לזמן מה, ואז הופיע, ביחס עליה, יד אוהדת ואוהבת, בהירה, חזקה וקלת תנועה. מצאתי את עצמי קצת סקפטי. זה הרגיש טריוויאלי, ליטראלי ו״יפה״ מידי. בעיקר, זה הרגיש כמו תרגול מטא, או רגישות לזוהר של הלב-תודעה. שזה יופי, אבל זה לא מה שאני מתכוון אליו כאן. אבל השהיתי את האמביוולנטיות, והשתהיתי. היד התמידה, ובהדרגה הרגשתי שהיא דוברת אמת. היופי הזה, הכוח, העידון והאפשרות, החזיקו איזו יציבות, אהבה ותחושת אפשרות שהיו חיוניים כדי להמשיך. הם גם התחילו לנוע לכיוון מה שמרגיש כמו תרגול עם המדומיין. ומה שנעשה משמעותי יותר הוא דווקא צורת הלב, שהפכה להיות מורגשת כצורת הגוף. הוא הרגיש ונחווה כמעוך לתוך צורות מאולצות בלחץ, כמו שפח נמעך, ונשאר בצורה הזו. מין איש פח מצ׳וקמק.

הדימוי הציע הבנה של ״מה הולך כאן״, שהיתה בדיוק מה שהיה חסר. והוא הציע אותה עם חמלה, ועם תחושה של אוניברסליות שמלווה דימויים. זה אישי ואינטימי, אבל איכשהו לא נובע מנקודת המבט של ההתמקחות של ה״עצמי״. תחושה השלמה ו״אהבת הגורל״ הגיעה עם זה, ועוד. וגם, כמו תמיד עם דימויים, תחושה מהממת לגבי הכוח של דימוי. זה מרגיש שזה לא רק ש״היו נסיבות שנפתחו בזמן לינארי והדימוי מתאר אותן היטב״. ההצעה היא רדיקלית יותר: ״יותר מאשר אתה חווה נסיבות שמסוכמות בדימוי, אתה חי בתוך דימוי, שפועל עליך בעוצמה רבה ותר למשך זמן מסויים, וניבט מהנסיבות״. זווית כזו מאירה את כל הקיום באופן אחר לגמרי.

לא רק דימויים ״יפים״

רוב אומר כך (בתרגום AI):

״כדי לומר זאת מעט בפשטנות, אני מאוד מעוניין והייתי רוצה לפתוח את הפתח למגוון השלם במונחים של סוגי הדימויים – גם הסוג העדין, סוג של אור לבן, דמויות מלאכיות שקופות שעשויות להופיע בפנינו מלאות באהבה ברורה ועדינות וטוב לב, וגם, או ליתר דיוק, כל הדרך עד – למה שעשוי להיראות בהתחלה אפל יותר או מוזר יותר, או עשוי להיראות לרגישויות מסוימות או לתפיסות מוקדמות מסוימות כקצת יותר מטריד, אולי. לכן אני באמת רוצה לפתוח את המגוון ההוא ולהפוך את הכל לבאמת בסדר, באמת ראוי לאמון.״

את האמירה הזו צריך להבין בהקשר. תרגול עם דימויים, כאשר נעשה באופן מיומן, הוא מאוד יפה. ומה שיוצר את הדינמיקה שמאפשרת לו להיות יפה הוא המסגרת המושגית, ה״לוגוס״ – אופני ההסתכלות והפרשנות של ״מה שקורה״ והמחוות שמתאימות להן. אבל הדימויים הם לא תמיד לצד ה״יפה״ – המובן של דימוי של אור, או דימוי אוהב וכן הלאה. כמו בדוגמה למעלה, הכוח של הדימוי התגלה דווקא בזה שהוא תיאר במדוייק את היחסים בין כושר תנועה וחופש לבין אילוץ ודחק, והציע לחוות אותם כהתגלמות של דימוי (עם ההדר והתואם שזה מציע). בשביל זה, נכונות לפנות אל הלא-יפה-למראה היתה חיונית.

30.12.25

משנה הכל, כולל את הדהרמה

רוב אומר (בתרגום AI ועריכה קלה):

״עבור חלק מהאנשים זה עשוי להיות, אפילו בסוף הקורס הזה, שאתם עושים את כל הדברים האלה, אתם חוקרים, ומעט מאוד מזה נשאר אתכם. יכול להיות שאתם, מפעם לפעם, תשתמשו בתרגול כזה או אחר עם דימוי כחלק מתרגול הדהרמה שלכם. מפעם לפעם, ״מתבלים״ בזה, כאשר דברים נעשים שטוחים. וזה בסדר גמור. מצד שני, זה יתכן שזה יוביל לפיצוץ מוחלט, מהפכה מוחלטת בצורת ההסתכלות והתפיסה שלכם את התרגול, בראייה ובתפיסה של הדהרמה, של העצמי, הקיום והעולם. מהפכה מרחיקת לכת.

נוכל לשאול, "דמיון ודימויים בשירות של מה?" בשירות של פיתוח עצמי? זה בסדר. בשירות של תרגול דהרמה סטנדרטי? זה בסדר. בשירות של אולי משהו אפילו גדול יותר מזה? זוהי שאלה: מה התרגול עם המדומיין משרת? בשירות של מה נמצאים דימויים? וליתר דיו: ה אני גורם להם, מאפשר להם לשרת?

עבורי, אחת המטרות והסיבות העמוקות יותר שלי להציע את הריטריט הזה, היא בגלל שאני באמת מעוניין באפשרות של פתיחת תחושה שונה של קיום.״

…

האמירה שלו פשוטה וישירה: התרגול עם המדומיין לא אמור לשרת את הפרוייקטים של העצמי כפי שהם מובנים מראש. ובמשתמע – התרגול עם המדומיין עשוי, עבור מי שמעוניין בכך, להציע מחדש, ולהגדיר מחדש, ואחרת, את תרגול הדהרמה. הוא מציע דרך חדשה לגמרי, לא רק ביחס לאופנים דיפולטיים, אלא ביחס לבודהא-דהרמה, לקרוא את העצמי והעולם. התגמולים שהוא מציע והאפשרויות שהוא פותח חורגות מהתחום של מה שסביר לצפות לו בבודהא-דהרמה.

אבל – זה לא מצביע על מגבלה או ״אכזבה״ או ״סייג״ לגבי הבודהא דהרמה. הדינמיקה של המדומיין, לאורך זמן, תציע משהו שונה מאוד. היא תציע, עבור מי שהבודהא דהרמה היא דרך מושכת ומלאת קסם עבורו – למצוא ולנוע לכיוון הקסם והיופי של הבודהא דהרמה, כולל מימוש מיומן של ההצעות שלה – על בסיס הקסמות נבונה ממנה. כלומר, לאורך זמן – הגישה הזו תציע להכיר בה כ״כיוון מדומיין ומלא נשמה, וככזה – בלתי מוגבל ולא מקובע, ולעקוב אחריה ככזו.

אבל ההגיון שמנחה את ההעמקה בבודהא דהרמה כאן יהיה אחר: לא ״כי זה מפחית סבל״, בכל מובן מקובע שהוא, אלא: ״משום שמשהו בנפש רוצה, מרגיש שזה כיוון שקורא ומרחיב״. ובמשתמע – הבודהא דהרמה עצמה – לא יכולה להיות מובנת כפרוייקט שיש לו סופיות, או קווים חדים. היא חייבת להיות מובנת כפרוייקט שגדל ונפתח ומתגלה מתוך ועם המגע עם הנפש שמעוניינת בו עמוקות. הדהרמה הופכת להיות ״אהוב״ או ״אהובה״ שמתגלה בעומקים הולכים וגדלים של ה״אהוב״ או ה״אהובה״ שפונה אליה.

31.12.25

מטאפיזיקה אינטואיטיבית: הדימויים כהגיון מארגן, שמוסר את החוויה כמלאת חסד ותבונה

רוב אומר:

״הניסיון שלי, בעצמי ובעבודה עם אחרים, הוא שככל שאדם עובד עם דימויים ואדם מתרגל יותר, התרגול כולו מתפתח, בהרבה דרכים שונות. אחת הדרכים היא שהוא מתפתח לתוך עידון רב יותר. הוא הופך ליותר ויותר מעודן בהרבה דרכים. בהתחלה עם תרגול מדומיין, ולעיתים קרובות למשך זמן מה, זה היה די מסורבל ודי גס, ועשויה להיות נטייה עבור אנשים רבים להזדהות באופן הדוק מדי או קרוב מדי עם דימוי או עם דמות דימויית. מה שיכול לקרות לאורך זמן הוא שרגישויות מעודנות יותר מתחילות להיפתח. וזה, שוב, יותר באמת מה שאני מעוניין בו: התמיכה והפתיחה והצמיחה של סוג של רגישות מעודנת יותר בנוגע לקיום, בנוגע לעולם, שהיא יותר ספוגה בדימויי, ספוגה יותר במיתוס ובפנטזיה. בהמשך אני אסביר מה זה אומר.״

אתמול מתרגל אמר לי, ולא בפעם הראשונה, שאחרי זמן מה של תרגול עם המדומיין, עם דמויות מדומניינות, חווית וקריאת העולם שלהם התחילה להשנות באופן יסודי. הוא עובד עם דימוי לזמן מה. יושב איתו, נותן לו להפוך את התחושה של ״עצמו״ למדומיינת, ולהרוות את חווית העולם. ועם המיומנות, ישנה תחושה הולכת ומעמיקה שהדימוי גם אוצר וגם מלחין את חווית הקיום. זה כבר לא כל כך ש״אירועים קורים״, דברים – אחד אחרי השני, וישנו גם דימוי. אלא שהדימוי הוא הגרעין של הלחן, הוא הרעיון המארגן. הוא המספר לך על אירועים בשפה כנה ועמוקה יותר, אחרי או לפני שהם קרו. המפגש עם הדימוי הוא רווי משמעות, מלא חסד ואהבה, שמופיעה דרך צורתו הספציפית של הדימוי וצורתו הספציפית של העצמי שלך שמשתמע מהדימוי. וכשהוא מכונן את האירועים, הם נחווים כביטוי של חסד כזה, שהמופע שלך, שמובן גם הוא כדימוי, הוא חלק ממנו.

כל זה, לאורך זמן, אכן יוצר מטאפיזיקה אינטואיטיבית מאוד מיוחדת. שם, חייך הם התגלות של דימויים, נפתחים עם עושר של חסד, אהבה ותבונה. ויש להם איזה תוקף שמתגלה דרך הגילום שלהם כ-חייך.

המטאפיזיקה הזו מתגלה כתוצאה של תרגול מצטבר, ואינדוקציה של חוויות אינטימיות עם דימויים, לכדי הכללה חדשה.

3.1.25

ארבע סיבות לדחות את התרגול עם המדומיין, ומענים

רוב מציג ארבע קטיגוריות בגללן מתרגלים.ות ייטו לדחות את התרגול עם המדומיין:

1. חשש שעיסוק בדימויים יערער את תחושת היציבות והשפיות של העצמי
2. מטאפיזיקה אינטואיטיבית, שלא מאפשרת לדימויים לקבל תוקף כ״אמיתיים״, ״תקפים״, או ״חשובים״. ברוב המקרים, המטאפיזיקה הזו תניח שמה שנראה ונגלה בחופשים הוא אמתי ומהימן למדי, העוד שמה שמדומיין – בהחלט אינו.
3. תרגול עם המדומיין מציע טווח אחר של יופי ושחרור מזה שמוצע בארבע האמיתות: הפרדיגמה של: ״הנה סבל, וכך מפחיתים אותו״ לא מתבטאת באופן ישיר כל כך בתרגול עם דימוי. הרגישויות שנפתחות, האפשרויות, הערכים שנפתחים, הם בהחלט עשירים, יפים ומשחררים, אבל לא נענים לאותה ״מערכת הפעלה״.
4. הדימויים שעולים, ונעשים חשובים ומשמעותיים דרך תרגול עם המדומיין, עשויים להיות מחוץ לטווח של מה שמרגיש, אינטואיטיבית, ״מועיל״ או ״בסדר״. ולכן זה מרגיש ונשמע ש״זה לא יכול להיות מועיל…״

ואז מתאר את האופנים בהן אנשים כן נמשכים לתרגול כזה.

אבל כמה תשובות שלי, לפני כן:

1. לגבי החשש לאובדן הלכידות של העצמי: העבודה עם דימויים בהחלט עשויה ליצור תחושה שהעצמי הוא גמיש ופתוח. מתוך העבודה, תיווצר תחושה אמתית מאוד שהעצמי ״מלוהק״ באופנים שונים בתוך דימויים שהוא חי מתוכם וכלפיהם. זוהי תחושה שונה מהאפשרות לספר על עצמך סיפור לכיד ויציב, שהיא, לפעמים, אפשרות חשובה. אבל היא לא סותרת את האפשרות הזו, אלא מרחיבה אותה. עבורי שתיהן חשובות. זה יכול להיות חשוב להיות מסוגל לראות את עצמך על רצף, שיש בו עבר ועתיד, בנראטיב לכיד ומועיל. אבל לראות את עצמך רק כך, או בעיקר כך, לא מתאר את מלאות החוויה של ״עצמי״. תמיד יהיו הרבה יותר מידי שוליים, הרבה יותר מידי פרטים שלא מסתדרים ואיום אפשרי על הנראטיב, ותחושה של הרבה יותר. התרגול עם המדומיין מאפשר ל״הרבה יותר״ הזה להפוך מרעש, או הפרעה, או משהו שמתעלמים ממנו – לעושר של פוטנציאלים. כשהעצמי מרגיש מספיק לכיד, מספיק קוהרנטי, אז נפתחת האפשרות, באמצעות תרגול עם המדומיין, לתת לו להיעשות הרבה יותר. לתת לו לשקף ולהשתתף באופני קיום נוספים. כך העצמי הופך למרכז גמיש, רזוננטי, עשיר, והרה פוטנציאלים. ומאחר והעבודה נעשית מתוך מיומנות ובאופן אוטונומי, תמיד אפשר להוליך את תחושת העצמי לכיוון של עצמי לכיד ומאוחד יותר, או לכיוון של עצמי פתוח לגילוי ומשתתף בריבוי דימויים, כפי שתרגול המדומיין מציע. ואם אין תחושה שניווט מיומן כזה הוא אפשרי, זה כנראה לא הזמן בשביל עבודה עם המדומיין.
2. לגבי המטאפיזיקה שרואה דברים שנתפסים בחושים, ושוללת את התוקף של הדימוי.
   • מענה אחד לטענה הזו מוצע על ידי הבנה של הריקות של הדברים. הראייה הזו, שהיא מרכזית במסורת הבודהיסטית, מערערת את הנחרצות לגבי האמיתיות של הדברים הנגלים , בחושים. במלוא הרדיקליות שלה, שרוב מציע ב״ראייה שמשחררת״, הדברים ניגלים כנטולי-קיום-מצד-עצמם, שכן הופעתם תלויה לחלוטין בתודעה שיוצרת וחווה אותם. אלא שהתודעה עצמה נולדת בתלות בדברים אותם היא חווה ויוצרת, ותהליך היצירה והחוויה עצמו – תלוי בשני הקודמים. מעקב אחרי החוט הזה יוביל לתובנות רדיקליות ומשחררות לגבי טיבם של הדברים, ויערער לגמרי את תחושת המציאותיות המוצקה שלהם. לאנשים מסויימים, ההפתחות של המדומיין תדרוש חקירת-עומק כזו. מתוך חקירת-העומק הזו, מתרגל יגיח עם הבנה לגבי התלות ההדדית הבלתי נמנעת שבין האופן בו דברים מופיעים לצורת ההסתכלות. ועם סט קורדינטות חדש שקובע מהו אמתי ומה אינו. משם, האפשרות של התוקף של דימוי עשויה להפתח בקלות.
   • אנשים אחרים לאו דווקא יצטרכו את המהלך הרדיקלי הזה. עבורם, התחושה של אמיתיות ותוקף של רעיונות, ערכים או של הצעות אמנותיות היא ברורה למדי. והיא, כמובן, אינה נופלת לקטיגוריה של ״דברים שהם אמיתיים פשוט משום שהם נתפסים בחושים״. יש להם סוג אחר של אמיתיות ותוקף, שיוצרת מטאפיזיקה שונה. התוקף של דימוי יהיה דומה לתוקף של תפיסה אמנותית או ערכית. הנסיון שלי מראה שעבור אלו, עבודה אפקטיבית עם דימוי תדרוש בנייה מדורגת של מיומנות מדיטטיבית.
3. ישנן כמה דרכים לענות לההסתייגות שאומרת: ״אבל, עבודה עם דימוי לא בדיוק נענית לחוקיות של ארבע האמיתות.״ שהיא קביעה נכונה כשלעצמה. כאשר עובדים עם דימוי, אופן הפעולה הוא לא: ״למצוא אופנים בהם הלב-תודעה מבנים סבל, ולהפחית את ההבניה .הזו״
   • המענה הראשון והמובן מאליו הוא: ״נכון״. אכן, הרגישויות שתרגול עם המדומיין מזמין לפתח הן שונות מאלו שמוזמנות באופן מפורש בדהרמה. הוא מציע עוד, בנוסף לזה.
   • דבר מעניין נוסף הוא, שהרבה מהרגישויות האלו כן, מראש, משחקות תפקיד באופן בו אנשים מתארים את ״מה שהם אוהבים״ או את ״מה שיפה ומושך״ בתרגול הדהרמה שלהם. אנשים מסויימים כן ידברו על תחושת יופי, תחושת מסתורין, תחושת קדושה. חלק ידברו על התחושה של מעורבות יצירתית בתפיסה, או על תחושה של אותנטיות ושייכות: ״כאן הרגשתי בבית״. זה נכון שההגיון של ארבע האמיתות מניע את הדרך, אבל זה לאו דווקא המצב שמה שאנשים אוהבים או מחפשים בדרך היא התנועה של הפחתת סבל, שנגזרת מארבע האמיתות. מה שהתרגול עם המדומיין מציע הוא לקחת את הרגישויות האלו, ולראות אותן כבנות טיפוח ביחס לכל מיני סיוגי חוויות, כך שהן יתחילו להרגיש כמו ״מה שאותו אדם מרגיש ביחס לדהרמה״. כלומר – שהן מסתוריות, מאפשרות תחושת שייכות והשתתפות, שיש בהן יופי.
   • תשובה נוספת היא – שתרגול עם המדומיין בהחלט כן מפחית סבל. הוא פשוט מפחית סוג אחר של סבל, ומפחית אותו באופן אחר. כך שאם תפיסת הדרך שלך היא פתוחה ורחבה יחסית, אז הוא כן נענה להגיון של ארבע האמיתות. איזה סבל תרגול עם המדומיין מפחית? הוא מפחית את הסבל של חוסר משמעות, של ניתוק וניכור או אי-מציאת-עצמך-בעולם, של תחושה של עולם שטוח, שאין לך בו תפקיד. הוא מפחית גם את הסבל שבראייה דואליסטית ומקובעת, מזווית אחרת מאוד מזו שתרגולי הדהרמה הקלאסיים יותר יציעו.
   • מענה נוסף, שקרוב למענה לגבי אובדן הלכידות של העצמי הוא – שהרוב המוחלט של מתרגלי הדהרמה הם לא מתרגלי דהרמה all the way down. במלים אחרות, יש להם אזורי עניין, צרכים נפשיים, רצונות וכמיהות – שאינם ״מכוסים״ על ידי אופן הפעילות הזה. שהם מעדיפים שלא לכסות על ידי אופן הפעילות הזה. בתוך קונסטלציה של תרגול עומק, יכולה להיווצר תנופה שתקרא להמס הכל אל תוך ההגיון של ארבע האמיתות. ואני חושב שזה חשוב לעשות זאת. כך, גם מה שנתפס כמהותי, מתגלה כריק. אבל מחוץ לתרגול עמוק, מה שנתפס כמהותי וגם מתגלה כריק (ושני הדברים האלו לא סותרים!) יחזור להיות כוח מניע ומפעיל של חיי הנפש. והרבה מתרגלים יעדיפו שלא למוסס את הכוח המניע הזה אל תוך התנועה של הפחתת סבל באמצעות אי-היאחזות, או שהיא, ממילא, תופיע שוב ושוב. ואז תשאל השאלה – מה המעמד של אותם דחפים, רצונות, כוחות של חיי הנפש, שתובעים את הנפש איכשהו. אם אני לא מציע דרך לתקף אותם באופן עמוק, הם בגדר ״אבק בעיניים״, שמונע ממני ״ללכת עד הסוף״ עם הדהרמה. זה לא אופן מושך או מועיל לראות דרכו חיים עשירים. המדומיין מציע אפשרות אחרת. כל אותם דחפים, רצונות, כמיהות עמוקות, צורות ייחודיות של הנפש – זה טוב וחשוב להכפיף אותם לארבע האמיתות ולראות את הריקות שלהם. וגם – זה רעיון טוב לראות אותם כחשובים, כבעלי תוקף רוחני, המובילים all the way down, במסלול שנפתח מהם. עבודה עם דימוים תציע לתנועות נפשיות להתבטא כקיום ריק ויצירתי. הדימוי מתרגם את התנועה הנפשית הייחודית, המקומית והספציפית, לכדי מופע אוניברסלי שלא היה יכול להיוולד בלעדיה. וכך, מתקף את הנפש הייחודית הזו כהתגלמות של ריקות ויצירתיות all the way down, בעת שהוא מתקף ומאיר את הנחיצות של הייחודיות שלה.
4. זה בהחלט אפשרי, עם העמקת העבודה עם המדומיין, שדימויים ״משונים״ יתחילו להראות את עצמם. דמויות שהן לאו דווקא ״יפות״, תפיסות עצמי שחורגות ממה שמרגיש למישהו ״בסדר״. הנקודה. הראשונה ששווה לשקול כאן, היא שההפתחות של המדומיין לא תלויה בעיקר בדימוי שמופיע, אלא בצורת ההסתכלות. אופן התפיסה והתקשורת עם המדומיין, כולל ראייה של היותו ״נוצר ומתגלה״ על ידי התודעה. ראייה וחישה של האהבה בינך לבין הדימוי, ראייה וחישה של החסד, ועוד. אותם אופני חישה וקריאה מופנים גם כלפי דימויים שאינם ״יפים״, במובן המקובל, ועצם הראייה הזה מאפשר להם להתגלות כיפים, לפעמים יפים באופן שובר לב. נקודה שניה היא, שזה תמיד המצב שמתרגל יכול וצריך לבחור האם דימוי מסויים מתאים לעבודה מבחינתו. האינדיקטור הפשוט עשוי להיות תחושת ההפתחות וההרמוניזציה של הגוף האנרגטי, שתאשר ש״אכן, יש כאן הזמנה לעבודה״. הנסיון שלי הוא שלעתים דימוי משונה נפתח, והמחשבה היא: ״למה, למען השם, שאני אעבוד בכיוון הזה דווקא?״, אבל גוף האנרגיה משדר משהו אחר, ואפשר לשמוע הזמנה ש״אכן, יש כאן משהו יפה שרוצה להפתח״. לעתים, דווקא משם, יגיעו המפגשים היפים והמפתיעים ביותר. לפעמים ״קפיצות אמון״ כאלו מאוד משתלמות.

18.3.26

עצמי ואישיות: אי הנפרדות של ריקות וצורה

לקראת סוף השיחה אליה אני מתייחס כאן, רוב פונה לדיון על ה"עצמי" והאישיות – המקום של עצמי ואישיות, פרספקטיבות ופוטנציאלים לגבי העצמי והאישיות.

ההזמנה, דרך תרגול עם המדומיין, היא להתחיל להכיר בעצמי והאישיות כשער לתצורות קיום ייחודיות ויפות שמוגשמות בפועל, שנולדות ומולידות דימויים.

עבור מתרגל שניגש אל המדומיין דרך הריקות, אפשרות כזו יכולה להיות מובנת רק דרך הראייה שהריקות – המבט שמאפשר לדברים להתגלות כלא-אמיתיים מצדם, שרואה אותם כאינסופיים – אינה זהה ותלויה באחדות או טרנסצנדנציה. הראייה בפועל שריקות אינה נפרדת מצורה. כך שצורה, כל צורה של עצמי, של עולם, היא מטבעה חופשית מאמיתיות, ושההופעה שלה לא "מפריעה" או "עומדת בדרך" של הריקות. ראייה כזו מאפשרת לדברים להרגיש "מבורכים מטבעם", משום שהם אינם מוגבלים בשום אופן.

עבור מתרגל שמעוניין ואוהב את הריקות, תהיה תחושה בלתי-מעורערת שראיית ריקות מולידה ברכה וחופש. אבל הדינמיקה המדיטטיבית תיצור, מאוד בקלות, את התחושה שהצורות, הריבוי, המורכבות והעושר עומדים "בדרכה" של הריקות. ודרוש אפיק חקירה עמוק כדי, באמת ומתוך חוויה, לראות את אי-הנפרדות של ריקות וצורה.

23.3.26

מאי-הנפרדות של צורה וריקות ניתן לגזור שתי השתמעויות.

הראשונה מורגשת ברגע, כאשר מתבוננים דרך "משקפי" הריקות, והיא מגלה את החופש המהותי בכל הדברים. זווית זו מעניקה לגיטימציה חווייתית להתגלויות מדומיינות להיחוות כ"לא פחות אמיתיות". זאת משום שהיא מכירה בפיברוק המנטלי כריק מטבעו, ולפיכך כנושא חותם של שלמות, ומולידה מראות המצביעים על הריקות מתוך אופן הופעתם. לכן, כשמתבוננים בהם מזווית מסוימת, דימויים יכולים להצביע על הריקות באופן ישיר ומיידי. הדבר נכון לפחות עבור מי שטיפח את האינסטינקט להבחין בריקות מבלי לכבול אותה למודל מסוים.

פה יש עניין מהותי להצגת הדהרמה של רוב: קל לקשור את הריקות לתבנית תפיסתית מסוימת, כמו "מאחורי", "מעבר" או "מרחב נרחב“ (אפילו כאשר ה״נרחבות״ שלו כבר מתאיינת) או ״אולטימטיבית״. אופני תפיסה אלו, אף שהם מולידים צורות קיום נפלאות, מגבילים בהכרח את משמעות הריקות. בכך הם מגבילים גם את כוחו של הדימוי לעצב את צורת העולם "לשיטתו".

זהו אחד מקווי קו פרשת המים בין ה-Soulmaking Dharma – התרגול עם המדומיין כפי שרוב מציע – לבין גישות אחרות, נגישות יותר בדרך כלל, העוסקות בעבודה עם דימויים ביחס לריקות. בגישות אלו, הדימויים לרוב יוולדו מתוך ריקות שעדיין כבולה לתחושת "נרחבות", או למרחבי חמלה הניצבים ביחס מסוים אל הצורות, ויצביעו חזרה אליהם. לראייתו של רוב, ולראייתי, הריקות היא מאפיין של הצורות כולן ואינה מחייבת הצבה מסוימת במרחב. היא מאפשרת (ויש להודות שגם זו סוג של צורה, לצורך העניין) גמישות וריבוי רדיקלי של נקודות מבט. הרדיקליות כאן נובעת מכך שהיא כוללת גם את צורת העולם ואת מיקומה ואופיה של תחושת המודעות בתוך המבטים החלופיים הללו.

לפיכך, ניתנת לדימוי הרשות לגלות את העולם ואת העצמי "לשיטתו", מבלי להירתם לשום תבנית ידועה מראש. צורת עולם המוחזקת בחמלה תאפשר גם היא דימויים נפלאים, הקרובים לצורות קלאסיות של "השגחה", אך אלו עדיין יהיו מתובנתים לצורה מסוימת של חמלה או לאופן ארכיטיפי מסוים.

השתמעות אחרת מאי הנפרדות של צורה וריקות עשויה להיות של אי-הסתירה בין צורה לריקות נוגעת להתגלויות על פני זמן.

24.3.26

האישיות והעצמי עם הזמן

בקנון הפאלי, היחס לזמן ברור למדי. קיום על פני זמן הוא, בגדול, חדשות לא-מעולות, וההצעה החומלת והנדיבה היא למצוא דרך החוצה. ה"דרך החוצה" יכולה להתממש באמצעות טרנסצנדנציה ממומשת – ניבאנה. במסורות מאוחרות יותר ישנה גם הזמנה מפורשת, שנשענת על הזמנות מרומזות של הבודהא מהקנון, לראייה של ההתגלויות כטרנסצנדנטיות משום שהן נעדרות קיום עצמי; ועם זאת הן לא "אינן", אלא חורגות משני הקצוות הללו.

עם הראייה הזו נפתחת גם האפשרות ליחסים אחרים עם הזמן. כאן הזמן אינו בגדר "נתון" סטטי בשום אופן. הוא חלק שזור בעולם החוויות, ולפיכך נושא את החותם של "ריקות מקיום עצמי", המציע אותו (כמו את כל האירועים האחרים) כחורג מכל הגדרה. המבט הישיר עליו ככזה ישלח את הלב-תודעה למגע עם חופש.

ומבט על המשכיות הזמן ועל אירועים בזמן, כזה הלוקח בחשבון את הגילוי הזה אך אינו נשען עליו בכבדות, יאיר את המאפיין שלהם כגמישים ופתוחים לפרשנות – כביטוי של "ריקות עם הזמן". בהיותו של כל דבר, כולל הזמן, ריק מקיום עצמי, הדברים אינם "פשוט שם" בשום אופן, אלא מפולשים אל התרגום שלהם, שמשתתף בקיומם כ"כאלו או אחרים". כך, ללא מגבלה, משום שאין "קרקע מציאות" שאינה מפולשת לתרגום. (את הראייה הזו אי אפשר לקבע כאקסיומה אולטימטיבית, שכן גם התרגום עצמו תלוי באופן בלתי נפרד באירועים, היא השתמעות סבירה שפותחת שערים מועילים).

אבל עכשיו, כשאני כותב זאת, אני מבין שזו רק חצי מהתמונה. ראיית הריקות של הדברים לא רק משחררת מהכבילה אליהם ופותחת שער לאינסוף אפשרויות של תרגום וחישה, היא גם מבטאת ומגלה ברכה ותבונה בלתי צפויה, ושאינה נחווית כ״עצמי״. הראייה של ריקות הדברים אינה ניטרלית מבחינה סובייקטיבית ומבחינת האופן שבו דברים נגלים; היא חושפת אותם כנפלאים (אין פה שיפוט ערכי לגבי איכותו של מופע כזה או אחר. ודאי שדברים הם גם מזוויעים, מזוויעות שהיא חשובה ותקפה לא פחות. העבודה עם דימוי תכלול את הבלתי-רצוי, הנורא, הלא יפה).

מיושרות כזו עם ראייה של ריקות לא רק תגלה את הדברים כגמישים באופן רדיקלי – כולל את התודעה החווה אותם ואת הזמן שבו הם נגלים – אלא גם כביטוי של ברכה. כך שהיפתחות על פני זמן, מתוך נאמנות לזווית הזו, היא היפתחות של ברכה. והיפתחות כזו אינה צמודה, כאמור, לחוויה של דברים כ"אוניברסליים", אלא – בין השאר משום שמאפיין הריקות חורג מאוניברסליות – היא מתגלה דרך הפרטי והספציפי.

מכאן אנחנו מגיעים אל השאלה של האישיות, שהיא מטבעה נפרסת ומתגלה על גבי זמן. הזווית הזו לא רק נותנת אישור, אלא ממש מזמינה את האישיות להיחשף כשער הולך-ומתגלה של חסד ויופי. העבודה עם הדימויים, שהיא בסופו של דבר כלי הרכב המרכזי לתרגול עם המדומיין, היא שמוליכה את האפשרות למצוא שפה ומבע לייחוד של האישיות, כך שהיא מולידה את האינסופי כיפה בזכות המבע הספציפי שלה.

אז מתרגל עם המדומיין, לאורך זמן, יתפוס ויחווה את האישיות שלו ושל אחרים כמסע הולך ומעמיק לכיוון אותם דימויים שקוראים לה ולוחצים להתממש דרכה. הם יהיו "צעד אחד לפניה" ויבקשו עוד מימוש והכרה. כך שאף שהמבט של "ריק ולפיכך מושלם" תמיד נמצא בהישג יד, רובד האישיות יישאר מעוניין ב"מה שעוד מתבקש", ויוליד עוד יופי וגיוון לאינסופיות.