רוב ברבאה: חמלה, חלק שני: חמלה לעצמנו (בתרגום מרים ויילר ורן ברנשטיין)

רוב נתן את השיחה הקצרה הזו ביומו העשירי של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

אפשר למצוא את ההקלטה כאן: https://dharmaseed.org/talks/11949/

היא תורגמה באופן מדוייק ויפה על ידי מרים ויילר ורן ברנשטיין

טוב לב וחמלה כדרך להתעוררות

נדמה לי שאתמול בערב הארכתי קצת אפילו יותר מכרגיל, ולכן יש כמה דברים שנשארו מחוץ לשיחה, שאני רוצה לגעת בהם היום. היום אני רוצה להוסיף את העצמי, חמלה לעצמי. אז אנחנו נשארים עם חמלה לאדם שבבירור סובל, ואנחנו מוסיפים חמלה לעצמי. אני אדבר קצת על הדבר הזה, שהיה צריך להיות חלק מהשיחה של אתמול בערב אם לא הייתי כל כך ארכני. בעצם יש פתגם יהודי עתיק שאומר, "למה לומר בעשרים מילים מה שאפשר לומר באלפיים?" [צחוק]

כשאנחנו עוברים לחמלה לעצמי, זה מאוד נפוץ, מאוד מאוד נפוץ: היינו עכשיו עם מישהו שבבירור סובל, והתחושה שעולה או התגובה שעולה, וזה מובן, יכולה להיות, "אבל אני מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני רואה זה שאחרים בעולם סובלים הרבה יותר. אני מודעת לסבל שלי, אבל כשאני משווה אותו לסבל שאני יודעת שקיים בעולם, סבל שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, זה נראה לא הוגן להישאר עם עצמי ולתת את החמלה לעצמי." זה מאוד מאוד נפוץ. 

אני זוכר נסיעה עם כמה חברי דהרמה לחודש עבודה בקהילת מצורעים בהודו, והייתה לי שיחה ארוכה עם חברה בנסיעת הרכבת הארוכה מדלהי. והיא עבדה הרבה בשירות מגיל צעיר מאוד, והיא סוג של אמרה ששירות בעצם הרבה יותר נחוץ בעולם השלישי, וכו', ושאין בו טעם ביחס למעמד בינוני לבן במערב, וכו'. אבל הייתה לנו שיחה ארוכה, ואז כשהגענו לקהילת המצורעים ובאמת ראינו כמה שמחה הייתה שם – זה היה מאוד מרשים. אנשים עם צרעת, ומחלימים מצרעת, או שהחלימו מצרעת – הייתה שם כמות אדירה של שמחה. והייתה לנו מין שיחה מתמשכת והשוואה של זה לחלק מהסבל במערב. אני באמת לא רוצה להנגיד כאן בין מזרח למערב, אבל לפעמים הסבל לא נמצא במקום שבו אנחנו חושבים שהוא, במובן הכי פשוט. ובכל מקרה, אי אפשר למדוד סבל. זה משהו שנחזור אליו. אבל אי אפשר למדוד סבל.

אבל התגובה הזו, "אחרים סובלים הרבה יותר" – מאוד מאוד נפוצה. לפעמים זו פשוט דרך התבוננות שאנחנו רגילים אליה, דרך שבה אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו ולחשוב. יש משהו – טוב, יש הרבה דברים מאוד חיוניים בחמלה לעצמי. אחד מהם הוא שהסבל הזה שכאן, הוא הסבל שאיתו אנחנו יכולים להשיג את האינטימיות הגדולה ביותר. ולכן יש אפשרות שלמעשה הוא יכול להיות הכי מלמד עבורנו, במונחים של, איך סבל נוצר? זכרו, זו השאלה הבסיסית של תובנה, של פַּנְיַא, של חוכמה. אז מכיוון שאנחנו הכי קרובים לאורגניזם הפסיכופיזי הזה שכאן, זה המקום שבו אנחנו יכולים ללמוד יותר מבכל מקום אחר. והחוכמה הזו מִתַּרְגֶּמֶת והופכת לחמלה לאחרים, כי אנחנו מבינים את שורשי הסבל. ככל שאנחנו רוכשים יותר הבנה לגבי שורשי הסבל, כך יכולה להיות יותר חמלה כלפי כל היצורים והיצורות. 

[3:57] חמלה לעצמי – מְרַפֵּא להפליא. יש שם היבטים מאוד מאוד חשובים של ריפוי. זה מגיע, כמובן, דרך מטא לעצמינו, דרך חמלה לעצמנו, אבל גם דרך הסמאהדי, במידה שבה הוא קיים. כבר ההשקטה של הגוף, ההרגעה של התודעה, הן מרפאות. לפעמים אני ממש יכול להרגיש את הריפוי כשהוא מתרחש. וגם דרך תובנה, כמו שאמרתי עכשיו. 

אז התרגול הזה של חמלה וחמלה לעצמי – אפשר באמת להנות ממנו. וכמו שאמרתי אתמול בערב, התרגול לא חייב תמיד להיות כבד. לפעמים זה מרגיש, אתם יודעים, הלב מהדהד באמפתיה, וזה יכול להרגיש – לא כבד, אלא פשוט חי, בהחלט. אבל יש גם הנאה שזמינה מתוך תרגול החמלה. וההנאה הזו היא חלק משמעותי מהריפוי, באותה מידה שהתחושה של הינגעות או לב שמתעורר ומגיב הם חלק מהריפוי. 

ההיבט הזה, שנגעתי בו אני חושב – אני בטוח שהתייחסתי אליו אתמול ואולי גם לפני כן – האיזון הזה בין האמפתיה לבין הנתינה, הוא כל כך חשוב. אני צריך לחזור על זה שוב? אני באמת אשמח להסביר את זה שוב אם אנשים עדיין לא בטוחים מה זה אומר עדיין. 

יוגית 1: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? כי הן מתבלבלות לי. 

רוב: אני לא בטוח שאני יודע.

יוגית 2: אני חושבת שסימפתיה איכשהו באה עם רחמים.

רוב: בסדר, אולי זה נכון. תודה, פרנסס. יכול להיות שהשימוש במילה 'סימפתיה' בשפה האנגלית קיבל גוון משמעות שמעלה תחושה של רחמים, שיש בה היבט של מרחק ומין של עמדה של עליונות. אני לא יודע אם זאת המשמעות המקורית. פשוט, אתם יודעים, 'סים-פתיה' – הצירוף לא מורה על זה. אבל כנראה שהמילה קיבלה משהו מהמשמעות הזאת. 

יוגי 3: אני תוהה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על המילה הזאת, 'רחמים', אם הוא קשור יותר לגישה מערבית מאשר למושג התנכי המקורי. אולי הייתה שם חמלה, אבל אנחנו פירשנו אותה בתור משהו ממרחק, אתם יודעים, משהו שאנחנו מסתכלים עליו ממרחק.

רוב:  כן, מאוד יכול להיות. כן, וסביר שהמשמעות המקורית של המילה הייתה הרבה יותר קרובה לחמלה. אבל התחושה הזאת עשויה לעלות עבור חלק מהאנשים כך או כך. ולכן אני פשוט מבקש להשתמש במילים כדי להבחין את החוויה שיכולה להופיע בתרגול כשאת נהיית קצת מרוחקת, קצת מסויגת, כמעט עליונה. 

אבל החלק הזה על האיזון בין האמפתיה שלנו, האופן שבו אנחנו מהדהדים, אנחנו מרגישים את הסבל, נפתחים אליו, מכילים אותו, ומאזנים את כל זה עם הנתינה. ולטעום, להרגיש בגוף את היופי של מה שאנחנו נותנים כדרך לקיים את החמלה. 

כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמנו, האיזון הזה והתהליך הזה עדיין קיימים, בדרך כלשהי. בדרך כלל בתרגול תובנה, כשאנחנו חווים כאב – רגשי או פיזי או מנטלי, לא משנה – ההנחיות, חלק מההנחיות, הן ממש להיכנס אל תוך הכאב, ולהרגיש אותו מקרוב, להיות חשופים אליו, להיפתח אליו, להיכנס אל המרקם שלו, להיות ממש שם איתו. וככה, הנחיות תרגול תובנה די שגורות – מאוד מועילות, מאוד חזקות, מאוד יפות. הדגש מעט שונה כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמי, כאן אנחנו מודעים לכאב, לא משנה איזה כאב – רגשי, פיזי, לא משנה – אבל זה כמעט כאילו הוא נמצא במרכז של משהו. ואנחנו מודעים לזה. מרגישים את זה. אנחנו אפילו מרגישים את הסבל שבא עם הכאב הזה. אבל איכשהו, אנחנו יותר מעוניינים במה שנמצא מסביב, אנחנו מעוניינים ב – מישהי כתבה יפה בפתק שהיא השאירה – בהחזקה שנמצאת מסביב לכאב. אז זה כאילו שהכאב נמצא במרכז. ואנחנו לא מכחישים אותו. אנחנו עדיין מרגישים אותו, אבל אנחנו לא נכנסים ישר לתוכו. אנחנו מתעניינים יותר בחמימות וברכות ובהחזקה שנמצאות מסביבו. ותשומת הלב אפילו קצת יותר שם. וכך, שוב, אנחנו עם האיכות הזאת של מה שרוחץ, מה שנותן, מה שיוצא אל.

סוגיה נוספת שיכולה לעלות כאשר אנו מפנים מטא או חמלה לעצמי היא השאלה, "האם אני מזין את האגו שלי? אם אני משקיע יותר מדי זמן רק בהתייחסות לעצמי באהבה ובחמלה, האם אני אולי מזין את האגו ומחזק את החוויה הזו של העצמי?", שאלה טובה. אבל כשאנחנו בוחנים היטב את הדברים, אנחנו למעשה רואים שתחושת האגו תלויה בסוג הלא מיטיב של תשומת לב לעצמי – באובססיה, שיפוטיות, ביקורת, או דברים מסוג זה. 

הסוג הלא מיטיב של תשומת הלב העצמית מזין ובונה את האגו ואת החוויה של העצמי, ולעומת זאת, תשומת הלב המלאה בחמלה, מלאה ברוך, מלאת קבלה ואכפתיות, מלאת תובנה לגבי השאלה, "מה הוא מקור הסבל הזה?", היא כזאת שלא בונה את האגו, אלא למעשה תרכך דברים, תאפשר להם להיות משוחררים ומרווחים יותר.

וכפי שאמרתי קודם, כשיש חוסר אהבה עצמית, אנחנו נוטים לחפש אותה בחוץ. אנחנו מסתכלים החוצה יותר מדי, בצורה לא מאוזנת. ואיכשהו גם זה בעצם מזין את העצמי. אז ישנו תרגול בסיסי לחמלה עצמית: פשוט לחזור על ביטויים שמבטאים אותה, להחזיק את כוונת החמלה העצמית , ולהרגיש את האנרגיה הנוצרת סביב זה. 

אבל בתגובה להערה של מישהו, אחזור על משהו שאמרתי: חמלה, אני מרגיש – לא כולם ירגישו את זה, אבל יש אנשים שבהחלט ירגישו את זה – חמלה היא אנרגיה קלילה יותר מאשר לחזור על ביטויים. זה עשוי להיות קצת יותר עדין. אז אולי זה אומר שתרצו להרפות מהביטויים. יש אנשים שבכלל לא רוצים להשתמש באף ביטוי בחמלה, כי היא עדינה יותר. יש אנשים שפשוט משתמשים בביטויים הרבה יותר בקלילות, וזה מאפשר תחושה של התקרבות לסבל, של אמפתיה וגם של נתינה. אז תשחקו עם זה. שחקו עם עד כמה הדוק היחס שלכם לביטויים.

אוקיי, אז יש את התרגול הבסיסי של חמלה כלפי עצמך וכל הריפוי היפיפה שכרוך בזה. יש עוד שתי אפשרויות שאני רק רוצה להציג. שוב, חלק מכם יתעניינו, וחלק לא, זה בסדר פשוט להתעלם מהן. אבל אני רוצה להציג אותן.

לפעמים אנחנו מכוונים את החמלה כלפי העצמי שלנו, ואנחנו למעשה לא מרגישים סבל רב באותו הרגע. אין שום דבר דרמטי במיוחד. אין סבל גדול כאן ועכשיו. אבל בזכות התרגול, אנחנו יכולים להיות שרויים באקלים של חמלה. זה כאילו יש אילו רכות ורוך שמגיעים לאקלים הפנימי שלנו, ומידה מסוימת של סמאדהי, של התיישבות התודעה – זה לא חייב להיות עניין גדול – מידה מסוימת של התיישבות. ניתן גם לקצר את התרגול למילה אחת או לביטוי אחד ובכך לפשט ולהקל אותו. אין סבל מיוחד ודרמטי, אבל יש פה פוטנציאל משהו עוצמתי. ניתן להשתמש בכל האקלים הזה ובתרגול כסוג של עדשה כדי להסתכל על החוויה של האדם ברגע, ולהבחין בכל סוג של סבל, גם בסבל עדין, ולמוסס אותו.

אז ניתן למעשה להשתמש בסוג של תרגול תובנה דרך עדשת החמלה, באופן שעדשת החמלה מכווננת לכל ביטוי עדין של סבל. ומה שיכול לקרות בזכות אקלים החמלה הוא שברגע שרואים את הסבל העדין הזה, הוא פשוט מתמוסס מעצמו. ניתן לבחון את מה שמתרחש, איפה ישנן היאחזויות, ואז פשוט לשחרר את זה – כי יש את ההתכווננות הזו לסבל, בזכות תרגול החמלה. ויש שחרור טבעי, יכול להיות שחרור טבעי.

זו יכולה להיות דרך מאוד מאוד יפה ועוצמתית לתרגל. זה נוטה לגבש את כל התובנות שכבר היו לנו. ואז ניתן להגיע לתובנה שכאשר אני מעורב יותר מדי בסיפור, ואני נותן מקום לסבל שלי דרך הסיפור, אני בעצם יוצר יותר סבל. כולנו ראינו איך התודעה יכולה לעשות זאת. אנחנו גוררים את העבר והעתיד ואת הסיפור, ובונים סבל. אז באקלים של חמלה, יחסית ברוגע, רואים את ההתחלה של זה. ואיכשהו בהתבוננות וברכות, זה פשוט מתמוסס. זה פשוט מתמוסס.

זה מגבש את התובנות הקודמות שלנו לראות שבניית סיפור היא בדרך כלל, לא תמיד, אבל בדרך כלל לא מועילה. או שיכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא ב״כאן ועכשיו״, לא בנוכחות. אז בדרך זו של שימוש בתרגול חמלה, יש קצת יותר פתיחות למה שקורה בפועל באותו הרגע. זה לא רק נכלל בביטויים בחמלה. זה קצת יותר פתוח, והחמלה מחבקת את החוויה ברגע. יכול להיות שאנחנו פשוט מרגישים שסגרנו, הלב פשוט סגור, ואנחנו לא חפצים שיהיה ככה סגור. ושוב, האקלים מאפשר לה להיפתח. או שאנחנו מרגישים שאנחנו נאחזים במשהו. ואנחנו מודעים לאחיזה. ושוב, עדשת החמלה רואה את זה ויכולה פשוט להתיר את ההיאחזות. אבל זה יכול להיות כל מגוון של תובנות. הזדהות – אנו רואים שאנו מזדהים עם משהו. או אם מישהו למשל חושב "אה, אני לא רואה את הריקות של משהו. אני מאמין בקיומו המובנה של משהו".  יכולים להיות כאן מגוון שלם של תופעות עדינות. כולן ניתנות להתרה בעזרת עדשת החמלה. 

אז שוב, אני  מציע את זה כאפשרות. כדרך תרגול. זו היא למעשה דרך יפה מאד לשלב בין תרגולי תובנה וחמלה, דרך יפיפייה לתרגל תובנה, ודרך להעמיק ולהרחיב את תרגול החמלה.

אפשרות שנייה – וזו היא כמובן רק אפשרות – היא להפנות את החמלה לעצמי, וככל שנרגעים יותר, או ברגעים של רוגע יותר עמוק, אנחנו בוחנים את מושא החמלה, ולפעמים ניתן להבחין, לעיתים מתבהר, שמושא החמלה הוא רגעי תודעה (mind). אז כשאני מפנה חמלה לעצמי וקיים סבל – סבל גדול או סבל קטן – מה שאני באמת נתקלת בו זה רגעים של תודעה, רגעים של מודעות עם משהו שקורה בהם. לא עצמי – אני אף פעם לא נתקל בעצמי. מה שאני פוגש זה רגעים של תודעה עם משהו שקורה ברגע התודעה הזה, רגעים של מודעות. או שאפשר לומר שהעצמי שאני נתקל בו הוא פשוט רגעי תודעה. זה רק רגעי תודעה.

להבחנה הזו יש פוטנציאל של ריכוך תחושת העצמי. תחושת העצמי מוצקה – העצמי העצמאי, המקובע והמוצק שלי – זה מתרככת ומתרווחת, היא יכולה להיות מאוד מרווחת. ובזכות המרחב שנפתח משתחררת יותר חמלה. ככל שתחושת העצמי הזו מרווחת יותר, כך החמלה מעמיקה עוד ועוד. וברגע שראינו את זה בעצמנו, על עצמנו, אנחנו יכולים להבחין בחוסר העצמיות של האחר. אז כשאני מפנים חמלה אל מישהו אחר למי בעצם אני מפנה את החמלה? אין שם אף אחד. זה רק רגעי תודעה , רגעי פעילות של התודעה.

אז במובן מסוים, אנחנו מפנים חמלה לרגעי תודעה חסרי בעלים. זוהי דרך נוספת אל האנאטה, העיסוק עם הלא-עצמי. והפרדוקס קיים: ככל שהעצמיות של מקבל החמלה מתמעטת, וככל שהעצמיות של מושא החמלה מתמעטת, כך יש יותר חמלה. כמה מוזר!

אבל אלו הן רק הצעות, אמצו אותן אם אתם רוצים לחקור, אמצו אותן אם הן מרגישות מועילות. אחרת פשוט הרפו מהן. תייקו אותן לזמן אחר, אולי. זה בסדר גמור. לבודהה יש משפט: "אם אתה רוצה לחפור באר למים, חפור בור אחד וחפור אותו עמוק. אל תחפור הרבה בורות קטנות – אתה לא תגיע עמוק מספיק". אז באופן דומה עם כל האפשרויות האלה. פשוט קחו דבר אחד או שניים שנראים, "אה כן, אולי אני יכול לעבוד עם זה", ותחפור איתם עמוק. תראו מה קורה. השאירו את היתר לפעם אחרת.

אוקיי, לא רע, 20 דקות. בואו נתרגל עכשיו.

רוב ברבאה: המסתורין של ודאנה – מפתח לשחרור (בתרגום צביקה הרטמן). חלק ראשון: יחסים משחררים עם החוויה

רוב נתן את השיחה הזו ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייק.


אוקיי, אז בשבוע הראשון של הריטריט נעבור על יסודות תשומת הלב (מיינדפולנס), נפרוש אותם, ונעבור על ההנחיות שלהם. היום אני רוצה להיכנס לעומק ליסוד השני, שנקרא וודאנה (vedana). אבל לפני שאני צולל לתוך זה, אני רוצה לקחת שני צעדים לאחור ולהכניס את זה להקשר רחב יותר. אז המילים האלה, חירות, חופש – מה המשמעות שלהן? מה המשמעות שלהן בשבילך? אני יכול להיכנס לזה לעומק, ואני נורא רוצה לעשות את זה, אז אני צריך לרסן את עצמי [צחוקים]. אבל כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שיש סוגים שונים של שחרור, סוגים שונים של חופש. אפילו אם נניח כרגע בצד, למרות שאי אפשר באמת לעשות את זה – חירויות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, שמובנות מאליהן לרוב האנשים פה בחדר, ורק נדבר על חירות פנימית, אישית. אפילו בתחום הזה, אם נחלק את זה באופן מלאכותי, נדמה לי שיש סוגים שונים של חירות. תחומים, פנים שונים של חירות.

מה המשמעות, לדוגמא, של להיות חופשיים במערכת היחסים שלנו עם כסף? מה זה אומר? איך זה אמור להיראות? מה המשמעות של להיות חופשיים ביחס למיניות? מה זה אומר? אני לא חושב שיש תשובות קלות או פשוטות לכל זה. אולי זה למעשה מסע חקירה אישי של כל אחד ואחת מאיתנו, מסע של גילוי, יותר מאשר להגיע למסקנות… אני לא יודע. לחקור. זה חי .זה מתמשך. להיות בחירות חברתית באינטראקציות עם אנשים אחרים, במה שאנחנו מציגים לעולם, מה המשמעות של זה? מה המשמעות של להיות בחירות עם אספקטים של איך אנחנו, למשל, ביחסים אינטימיים? בין אם אנחנו בתוך או לא בתוך מערכת יחסים מינית, מערכת יחסים אינטימית, מה זה אומר? להיות בחירות עם היצירתיות שלנו – מה זה? מה זה להיות חופשי בהבעה היצירתית שלי כבן אנוש, חופשי בלהוציא את הכול החוצה, את מה שאני, מה שאני רוצה להגיד, מה שאני רוצה לשיר? מה זה אומר? מה כל זה אומר?

מצד אחד נוכל להגיד שכל אלה קשורים, ומצד שני, אלה ענפים נפרדים של חירות, כמו ענפים של עץ אחד. כבן אנוש, יש לי את החירות לשאול ולחקור את כל זה. אני יכול לגשת לענף, להסתכל על אחד הפנים שהזכרתי מקודם, ולכוון את החקירה שלי לכיוון החירות בפן הזה, לדאוג לזה ברמה הזאת. לחילופין, אני גם יכול לכוון את החקירה שלי לכיוון, אפשר לומר, הרמה השורשית יותר. במילים אחרות, האם יש סוגים של חירות, סוגים של הבנה, שכאשר אני מעמיק בהם, החירות שהם מגלים הוא יותר ברמת שורש העץ ורלוונטיים לעץ כולו? האם אתם מבינים למה אני מתכוון? במקום שאני נמצא בו כרגע עם התרגול שלי, אני חושב ששניהם חשובים. יכולה להיות לנו השקפה כזאת או אחרת, בתלות ברקע שלנו: פסיכותרפיה או מסורת כזו או אחרת, לא משנה. "תעשה רק את זה" או "לא, חשוב לעשות דווקא את זה". אולי נכון לעשות את שניהם.

אז גם הענפים וגם השורש. למה אני נכנס לכל זה? בגלל שהאספקט הזה של וודאנה, למעשה יש לו פוטנציאל חזק ללכת לשורש בחקירה לתוך שורשי החירות, שורש החירות. במילים אחרות, יש משהו כאן שיכול להתגלות בצורה רחבה בעץ הזה. האם זה נשמע הגיוני? כן? אני לא אומר שהסתכלות על וודאנה בלבד תגלה הכל. אני לא אומר את זה. אני גם לא אומר שאני צריך לבחון כל ענף בעץ. 

אוקיי. אז יש לנו את ארבעת יסודות תשומת הלב ואנחנו עוברים עליהם בשבוע הזה. לפעמים אנחנו עוברים עליהם, בדרך כלל תוך שבוע, ואנחנו סוג של מרפרפים עליהם, 15 דקות בבוקר על כל אחד, וזהו, יש לכם אותם. לרוב האנשים, זה הרבה מדי בשביל לקחת פנימה. יותר מדי חומר לעיכול. אז בדרך כלל מה שקורה הוא שהמסר שעובר הוא משהו כמו "פשוט תנסה באופן כללי לנכוח ברגע, רק תנסה באופן כללי להיות מודע לחוויה שלך, ברגע זה, להיות בתשומת לב", ולכלול מודעות לחלק מהאספקטים שדיברנו עליהם, כמו לכלול סוג של מודעות כללית לוודאנה, אתם יכולים קצת לחקור את זה. וזה כמובן נהדר, פשוט להיות עם החוויות שמתגלות, להיות פתוחים אליהן, ולהיות עם הכל. זו דרך נפלאה לתרגל.

אבל ככל שזה נפלא, יפה וחשוב, זה כשלעצמו כנראה שלא יוביל לגילוי השלמות של התובנות, העומק של התובנות, שיכולות להתגלות אם יש לי לעיתים אוריינטציה קצת אחרת של תרגול, שלוקחת את היסודות האלה של מיינדפולנס כסוג של דרך או כיוון, ולהישאר עם אחד מסוים, לעקוב אחריו, ולראות אם אפשר לקחת זה יותר ויותר עמוק. אז במקום רק להיות מודע להכול, וסוג של להיות מודע לכל ארבע היסודות וכו', לקחת למעשה אחד מהם וללכת אתו. ואז האפשרות, כפי שאמרתי, שהנושא הזה של וודאנה יחשוף סוג מאוד מסוים של חירות, סוג מאוד שורשי של חירות – לאו דווקא חירות מוחלטת, אבל סוג מאוד מסוים, חירות עמוקה ושורשית, אם אני יכול לקחת את זה כנושא (תמה), אם יש לי את הסבלנות והעניין והמסירות לקחת את זה כנושא. אחת המשמעויות של סטיפטאנה, שבדרך כלל מתורגם כיסודות תשומת הלב, היא להישאר, לשהות במקום מסוים. זוהי תחנה של מיינדפולנס. אני משאיר, שם את המיינדפולנס, את המודעות, על הוודאנה, וחוקר אותה, או שאני משאיר את המודעות על הגוף או על משהו אחר, וחוקר, נשאר עם זה. אני לוקח את זה כנושא, אם נשתמש במילותיו של הבודהה. 

אז יש סוגים שונים של חירות, ויש סוגים שונים של תרגול, וכולם טובים, כולם נפלאים. אבל כדי למצות את כל העומק מתוך חיי התרגול שלנו, כנראה שכדאי שנהיה מודעים לכך שיש סוגים שונים של חירות ושל תרגול, ושאפשר לעבור ביניהם באופן מודע. אז אני הולך להיכנס לוודאנה. ואני רוצה להגיד שזו רק דרך אחת. זה יכול להרגיש כמו: "זה לא ממש קשור למה שאני רוצה לחקור בריטריט הזה", וזה בסדר. תוכלו לשמור את זה להמשך. פשוט תעזבו את זה עכשיו. ויכול גם להיות שאתם מתעניינים בוודאנה. וזה מורכב כי יש כל כך הרבה אנשים פה – לחלק מכם יש הרבה ניסיון בחקירה של וודאנה, לחלק מכם רק קצת, ולחלק אין בכלל ניסיון, אבל מתעניינים בזה. 

אז אני הולך לנסות ולעבור על זה בהדרגה. ואם אתם מתעניינים בוודאנה, תראו איפה אתם נמצאים, מה אתם כבר יודעים, ואיזה דברים אתם יכולים לאמץ ולקחת הלאה.

[10:12] אז המונח הזה, וודאנה, היסוד השני של המיינדפולנס, בדרך כלל מתורגם כ feeling באנגלית. אבל, זה תרגום בעייתי במקצת, כי באנגלית יש נטייה להשתמש במילה הזו במובן של רגש – עצב, שמחה, קנאה, וכו'. זהו רגש. תרגום מוצלח יותר של וודאנה זה משהו כמו טון רגשי, נימה של הרגשה או אפילו תחושה. תחושה היא למעשה מילה די טובה. והיא מתייחסת למשהו מאוד מאוד פשוט ומאוד מאוד ספציפי. במובן מסוים, זה ברמה הרבה יותר פשוטה מאשר רגש. נאמר שיש שלושה סוגים של נימת-הרגשה, שלושה סוגים של וודאנה (עדיף להשתמש במונח המקורי בפאלי). יש וודאנה נעימה, וודאנה לא-נעימה, ומה שנקרא לא נעימה ולא לא-נעימה. אז מה זה אומר? זה אומר באופן בסיסי שכל הרגעים, כל הרגעים בחיים שלנו, כל רגעי החוויה שלנו בכל החושים, חוויות פנימיות וחיצוניות, כל רגע מכיל סוג של נימה במרקם החוויה, שמרגישה נעים, לא-נעים, או משהו בין-לבין (לפעמים אנשים קוראים לזה ניטראלי).

לדוגמא, אתם יושבים יום אחד במדיטציה, והנשימה מרגישה מאוד מכווצת או תקועה איפשהו או נוקשה. ובכן, הוודאנה של הנשימה באותו רגע היא לא נעימה. זה לא נעים. ובזמן אחר, אולי אפילו באותה ישיבה, משהו נפתח והנשימה מרגישה נעימה, חלקה, עדינה, נפלאה ופתוחה; הנשימה מרגישה נעימה. יש שם וודאנה נעימה. באופן דומה, הגוף יכול להרגיש נוקשה או כואב או מכווץ, או הרבה יותר פתוח, מהנה, מאיר, נעים. תצאו החוצה ביום כמו היום, ואולי הקרירות של האוויר תרגיש נעימה אם היה לכם קצת חם מקודם, ואולי היא תרגיש לא נעימה אם היה לכם קצת קר. כל דבר שאנחנו עושים, לדוגמא, אני שם כעת את היד שלי על השטיח, ואני למעשה מרגיש תחושה עדינה של נעימות. זה מאוד עדין. עוד מעט ארוחת צהריים. אתם שמים אוכל בתוך הפה, ויש מגוון טעמים. אולי יש שם נעימות, ארוגה לתוך החוויה. או למשל העורבים האלה שיש לנו בחוץ, יש אנשים שאוהבים אותם, ויש אנשים ששונאים אותם. איך נשמעת השירה שלהם, אם אפשר לקרוא לזה שירה? איך נשמע הצליל? האם הוא נעים או לא נעים? האם זה משתנה בזמנים שונים? אם היו לי ציפורניים ארוכות והיה פה לוח שחור והייתי מגרד את הציפורניים בלוח [צחוקים] איך זה היה מרגיש?

כל מושא של המיינד, מחשבה – "אני ממש כישלון. אני לא באמת מצליח למדוט" – למחשבה הזו יש וודאנה; זה הולך להיות לא נעים. או דמיונות, חלומות בהקיץ, זכרונות. יכול להיות לנו זיכרון נעים או לא נעים. רגש. יכול להיות לי רגש מורכב, וחלק מהרגש הוא המרקם של האם זה מרגיש נעים, לא-נעים או בין-לבין.  כשאנחנו שומעים על וודאנה בפעם הראשונה, או אפילו זמן רב לאחר מכן, אנחנו יכולים לומר: "אוקיי, זה לא נשמע כזה משמעותי. זה לא כזה דרמטי". למעשה, כשאני שמעתי על זה בפעם הראשונה, ואולי לחלק מכם יש אותה תגובה עכשיו, אני בכלל לא אהבתי את זה. ממש לא אהבתי את זה כלימוד. חשבתי שזה נשמע מאוד יבש, קטנוני, צר-אופקים. הרגשתי שזה מזלזל ומקטין את העסיסיות שיש לנו כבני אדם, את הכוליות, העושר של הלב שלנו, והעומק של חיינו הרגשיים. אני באמת לא אהבתי את זה בכלל. לקח לי זמן מה להיווכח שהלימוד הזה לא מכחיש את העושר שלנו. זוהי שיטה ספציפית. זה לא מכחיש את המורכבות שלנו. זוהי רק שיטה אחת של תרגול, דרך אחת להתבונן במשהו, שיש לה את הכוח לפשט, לפשט את מה שעובר עלינו, לפשט את החוויה, ולפשט את מערכת היחסים שלנו עם החוויה. זה לא אומר ש"זה מה שאנחנו" או משהו כזה וזו לא הכחשה של משהו אחר. זה בסך הכל כלי, דרך מסוימת של התבוננות, שיש לה את הכוח לפשט, והפישוט הזה מסייע להפחתת הסבל, לעיתים באופן דרמטי.

אז זהו כלי, ואם ניקח את הכיוון הזה שדיברתי עליו, את הנושא הזה, אם ניקח אותו באמת לעומק, יש לו אפילו יותר כוח מזה. היא יכולה לחשוף מסתורין מופלא, אמת נפלאה על הקיום. אמת בלתי נתפסת, שמהפכת את ההבנה שלנו על טבע המציאות, ומביאה תחושה הרבה יותר עמוקה של חירות. אז אלו שתי הרמות שאני רוצה להיכנס אליהן היום. הבודהה אומר: "אם וודאנה מובנת, אין דבר נוסף שעל האצילים ללמוד". אין דבר נוסף לעשות ברגע שזה מובן. זה נכון שהוא אמר זאת גם על הרבה דברים אחרים, אבל זה עדיין אומר משהו. מה הכוונה פה במילה להבין? אוקיי, 'אני מבין'. יש נעים, לא-נעים, ובין-לבין. האם זה אומר שאני מבין? כמובן שלא, יש פה הרבה יותר עומק.

בהתחלה, ומהניסיון שלי בהוראה של ריטריטים קצרים של שבוע או פחות, לפעמים כשאנו מדברים על וודאנה בהנחיות, ויש קבוצות וכו', אנשים אומרים: "אני לא באמת קולט את זה. זה לא הגיוני בעיניי, הלימוד הזה של וודאנה". או ההיפך – זה נראה ממש טריוויאלי בהתחלה. זה לגמרי טריוויאלי כך שאין יותר מה להגיד על זה. אבל יש כאן הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר, וכשההתבוננות יורדת לעומק ונהיית יותר עדינה, הרבה יותר מתגלה. אז מאיפה להתחיל עם זה? מאיפה להתחיל? הדבר הראשון הוא להכיר את הרמה הזאת של החוויה, לשים לב לוודאנה, להיות רגיש לוודאנה, רגיש למימד הזה, לרמה הזאת, לפן הזה של החוויה. לפעמים זה לגמרי ברור – אתה הולך יחף והבוהן שלך נתקלת במשהו, וזה בבירור וודאנה לא נעימה. אין פה שום ניואנס עדין. אבל הרבה פעמים וודאנה היא די עדינה. תסתכלו עכשיו על השטיח. מהי הוודאנה? ומה אם תפנו את תשומת הלב לאור, לאור השמש שנופל דרך החלונות על הווילונות? מרקם הוודאנה עבור חוויות כאלה הוא כמובן הרבה יותר עדין מאשר חווית המכה בבוהן. אבל לכל רגע יש וודאנה. אז אפשרות אחת פה היא לומר: " אני מאוד מעוניין בוודאנה הזו. אני ממש מתבונן בזה". ולהתבונן בזה בכל המקומות שבהם למעשה בכלל לא הייתי שם לב. באמת לפתח את הרגישות, את העדינות של תשומת הלב שלי לתפוס את מרקם החוויה הזה, להשקיע זמן בהתבוננות במימד הזה.

[19:13] אנשים הם שונים. יש אנשים שהם מאוד שיטתיים, אז הם אומרים – וזה לגמרי בסדר – "כן, יש לי שישה חושים. אני אקדיש ישיבה אחת או יום, לדוגמא, להתבונן בתחושות הגוף, ובוודאנה שבאה והולכת בגוף. אמקד את תשומת הלב שלי בגוף, ואבחין בוודאנה, נעימה, לא נעימה, ניטראלית, באה והולכת, ובאמת להיות רגיש לכל העדינות, לכל העושר פה." או לחקור חוש אחר, למשל, ראיה. עבור אנשים אחרים, זוהי חקירה יותר כללית. אתם יכולים לגלות שיש לכם חושים מועדפים, או חושים שבהם יותר קל להבחין בוודאנה מאשר לאחרים. וכל זה בסדר. כשתתחילו להתבונן לתוך זה, אתם עשויים לגלות שלהבחין בוודאנה לא נעימה – ואנשים לעיתים קרובות שמים לב לזה – וודאנה לא נעימה היא יותר בולטת. אנחנו שמים לב אליה יותר כשאנחנו חוקרים את החוויה שלנו. למה זה ככה? אני אשאיר את זה לכם.

אז למה אנחנו שמים לב כשאנחנו מתחילים?

יש הרבה לשים לב אליו שאנחנו מתחילים את ההתבוננות הזו, הרבה עושר. דבר ראשון שאנחנו שמים אליו לב הוא שלמעשה זה לא באמת נכון מה שהבודהה אמר, שיש שלוש סוגים של וודאנה. ובהזדמנויות אחרות הוא אמר שזה לא ממש נכון. זה לא ממש נכון שיש משהו שנקרא וודאנה נעימה, מין בלוק של וודאנה נעימה, בלוק של לא נעימה, ובלוק ביניהן. לפעמים זה מרגיש כאילו יש וודאנה נעימה ולא-נעימה, ואז סוג של הרגשה שהיא לאו דווקא נעימה, אבל גם לא לא-נעימה. זה לפעמים יותר כמו ספקטרום. אפשר לומר שיש שלושה, שניים או אחד. יש יותר עדינות פה. עוד דבר שאפשר לשים לב אליו, וחשוב לשים לב אליו, הוא שהוודאנה היא לא בתוך האובייקט. היא לא בתוך האובייקט. זה בתוך רגע החוויה. זוהי תובנה מאוד חשובה. זה לא שלאובייקט מסוים יש באופן אוטומטי וודאנה נעימה או וודאנה לא-נעימה.  חקירה קצרה תגלה זאת. "אני מאוד אוהב שוקולד", או משהו אחר. ובכן, האם זה אומר שכל הזמן זה נעים? או למשל להסתכל החוצה – היום הוא יום מקסים, אבל שמסתכלים החוצה, זה יכול להיות מהימים שהם לגמרי אפורים, ואני מסתכל החוצה והמראה של כל העננים האפורים הוא לא נעים. ביום אחר, אולי אני במצב רוח שונה לגמרי, אני מרגיש חמימות מבפנים. אין לי הרגשה של מחסור או חוסר חיבור או דיכאון. מסתכלים החוצה, ואותו הגירוי בדיוק נותן וודאנה אחרת.

אז למה זה שונה בזמנים שונים? זוהי התחלה של חקירה מעמיקה מאוד. יש הרבה רמות לזה. מדוע אותו הדבר שונה בזמנים שונים? אם אני חוקר וודאנה, הדבר שאני באמת רוצה להיכנס אליו, מה שאני באמת רוצה לפרק, זה המענה והתגובות לוודאנה. אז בדרך כלל, מה שנשים לב אליו הוא שכאשר יש תחושה נעימה, התגובה הלא-מודעת האופיינית, לעיתים אפילו המודעת, היא לאחוז אותה, לנסות להחזיק בה, לנסות לשמור אותה או לרדוף אחרי התחושה הנעימה. זוהי התגובה האופיינית. והתגובה האופיינית לתחושה לא נעימה זה לנסות להיפטר ממנה. אני אומר "אופיינית" בגלל שאפילו זה לא תמיד המצב, זה די אפשרי – חלק מהאנשים בשיחות אישיות, או אנשים שכבר נמצאים פה זמן מה, מדווחים שכאשר הריכוז מעמיק, תחושה נעימה נפתחת בגוף. אנחנו קוראים לזה פיטי (piti), לגלים או לשדה של אנרגיה נעימה, תחושה נעימה בגוף. מאוד נעימה. לעיתים כל כך נעימה, עד שהאדם מרגיש התנגדות לזה; כלומר תגובה מאוד לא אופיינית לתחושה נעימה. אז זה לא חקוק בסלע.

כמו שאנחנו רוצים להכיר את הוודאנה, אנחנו רוצים להכיר את התגובות. אז איך אני שם לב לכך שקיימת סלידה? מה אומר לי, למשל, שיש סלידה או היאחזות? אני עובר לי את היום, עושה את מה שאני עושה, מודט, לא מודט, איך אני יודע שקיימת סלידה? זה באמת חשוב. אני צריך ממש להכיר את הסימנים של איך זה מרגיש להיות בסלידה או בהיאחזות. זהו ממש המפתח. איך זה מרגיש להיות בסלידה? מה אומר לי את זה? ושוב, אם אני נכנס לזה, אם אני באמת שם לב, אני מבחין שיש פה ספקטרום. כמו שקורה לעיתים קרובות בדארמה, יש פה ממש ספקטרום. אז לפעמים המיינד צועק: "אני שונא את זה! תוציאו אותי מפה, זה נורא! לא יכול להיות שזה קורה, זה חייב להיפסק". או: "אני צריך את זה. אני חייב את זה. אני אמות אם לא יהיה לי את זה!". השפה של המחשבות מאוד חזקה. אנחנו מבחינים בנוכחות של סלידה או היאחזות דרך המחשבה; זה ברור, המיינד צועק. ולפעמים השפה היא יותר עדינה, לא כל כך קולנית.

אבל לפעמים יש נוכחות של סלידה או היאחזות ללא כל מחשבה. אין שום מחשבה. המיינד נמצא ברמה הרבה יותר שלווה, יותר עדינה, ובכל זאת נוכחת שם סלידה או היאחזות. איך אוכל להבחין בכך? מה הסימן לכך? הסימן הראשון שיכול לרמז לי הוא מתח בגוף. ושוב, זה יכול להיות מאוד חזק – הכתפיים יכולות להיות משוכות למעלה לאוזניים, מאוד מתוחות, אולי ביחס לכאב לא נעים איפשהו. המתח יכול להזדחל לתוך מערכת השריר-שלד בצורה מאוד עדינה, ממש עדינה. הגוף מתמתח, והוא אומר לי משהו. הגוף אומר לי משהו. הוא אומר לי שיש נוכחות של היאחזות, של סלידה או היאחזות. הגוף הוא לפעמים יותר כנה מהמיינד. אני יכול להבחין בזה פה או שם בתוך הגוף, במתח, אז הוא חבר שלי.

לפעמים זה אפילו יותר שקט מזה. איך אני יכול להבחין בנוכחות העדינה של סלידה או היאחזות? אולי לפעמים – ממש בעומק – תחושת הגוף כולו נהיית מאוד אמורפית. זה סוג של שדה אנרגטי, מאוד יפה. ועדיין, בתוך השדה האנרגטי הזה, או מסביבו, יש תחושה קלה של התכווצות. לפעמים זו רק התכווצות בהקשר של הגוף. זה אומר לי שיש עכשיו סלידה, היאחזות, היאחזות. עדין. לפעמים – ממש בעומק – אפילו זה לא נמצא. כל הדבר כולו הוא עדיין מאוד שקט, מאוד מרווח. איך אני יכול לדעת? מה הולך לרמוז לי על הנוכחות של סלידה או היאחזות? זוהי התחושה של מרחב המודעות, שיכול להרגיש מאוד רחב, אבל קצת התכווץ עכשיו. פשוט התכווץ. זה אומר לי שיש נוכחות של סלידה או היאחזות. אז במובן מסוים, לחקור את התגובות שלי זה למעשה לחקור את כל הספקטרום ולהיות רגיש לכל הספקטרום.

מהי התגובה האופיינית כשהדברים הם ניטראליים, מה שנקרא לא נעים ולא לא-נעים? מה קורה אז? ובכן, יש אפשרויות שונות שאנשים מגלים. נניח שאתם עם משהו, חוויה, מה שזה לא יהיה, וזה לא מרגיש ספציפית זה או זה, ויש הרגשה של " זה לא מספיק", זה לא מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי, זה לא מספיק בשביל להזין את האגו או את העצמי. אז ביחס לתחושה הניטראלית מגיעה תחושה של חוסר. ועם החוסר הזה, מה קורה? הניטראלי הופך ללא-נעים. תחושת החוסר, שאין מספיק, אין מספיק גירוי, זה לא ממלא את החור שיש לי בתוכי, לא מספיק בשביל הרעב שלי, לא מספיק בשביל למלא את תחושת העצמי שלי – וזה הופך ל: "אין בזה שום דבר בשבילי". חוסר הופך לאי-נעימות. הדבר עצמו הופך להיות לא-נעים.

או, "זה ניטראלי, אין בזה הרבה בשבילי" – ואנחנו מוותרים על הרגישות. מוותרים על הרגישות שלנו. כשאנחנו מוותרים על הרגישות שלנו ממשהו, הדבר הזה הופך למשעמם. החוויה הופכת למשעממת. אני לא יכול להיות גם ברגישות וגם בשעמום באותו הזמן. זה בלתי אפשרי. אז כשאני משועמם, כנראה שוויתרתי על הרגישות שלי. מדוע אני מוותר על הרגישות שלי? מתוך ההנחה שאין פה מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי. אז אני מוותר על העדינות של החיבור שלי, העדינות של המיינדפולנס שלי, ואז האובייקט הופך למשעמם, החוויה הופכת למשעממת. אני נהיה משועמם, וזה הופך להיות לא-נעים. או שזה ניטראלי, ואנחנו מהר מאוד פשוט מאבדים עניין ואנחנו מתחילים לחלום בהקיץ, אנחנו הולכים לאיבוד. אולי זה הופך להיות נעים, ואולי זה הופך לבלתי נעים. או, אם אני נשאר עם הניטראלי, אני יכול לגלות שבגלל שאין שם הרבה גירוי, יש שם למעשה סוג של מרקם רגוע. זה מעניין. אם אני יכול להתכוונן לזה, אולי אני אראה שחוסר הגירוי הוא למעשה די נעים בצורה מאוד עדינה, רמה שונה של נעימות.

[30:17] אז יש הרבה, יש הרבה ברמת התגובתיות, תגובתיות נורמלית. בלי שיפוטיות. לחקור, אבל בלי שיפוטיות. זו פעולה נורמלית של המודעות, ויש לחקור אותה. אם אני לא מודע לוודאנה ברגע, ואם אני לא מודע לתגובות שמתרחשות, הן ימשיכו לדחוף ולמשוך ולטלטל אותי, ואני אהיה נתון בחסדי התגובות הלא מודעות שלי לוודאנה, וזה יכול להימשך רוב היום. אני נתון לחסדי משהו שאני אפילו לא מודע לו: "לך אחרי זה, תרדוף את זה, לא, לא, הדבר השני יותר טוב, הדבר הזה לא-נעים, אני צריך להתרחק." דרך כל החושים, בחוויה הפנימית, בחוויה החיצונית, נדחף ונמשך ומטולטל בחסדי משהו. איפה החירות בזה? אחד מהמורים של המורה שלי, כמו אותו מורה, היה נזיר בתאילנד. המורה הזה של המורה שלי, נהג לשמור בתיק-נזיר הקטן שלו בובת מקלות קטנה ממתכת, בובה של איש, סוג של דמות ממקל, ומגנט. לפעמים כשהיה מדבר מול קבוצה של אנשים, הוא היה מוציא את דמות-המקל הזו מהתיק, מעמיד אותה, ואז מוציא את המגנט ושם ליד הבובה. הבובה הייתה סוג של נוטה לכיוון המגנט, ואז היה מזיז את המגנט לשם והבובה הייתה נוטה לשם. מה מושך ודוחף אותנו? בחסדיו של מי אני נתון? האם אני יודע? האם אני מבין את זה? האם אני חופשי מזה?

כשאני נכנס לעומק בחקירה הזו של וודאנה ותגובה, אני רואה למעשה משהו אחר די מעניין, והוא שבהתחלה אני בד"כ רואה שלוודאנה, כפי שאמרתי, מצטרפת כתגובה השתוקקות או היאחזות כלשהיא. אבל בואו ניקח משהו כמו השתוקקות לסיגריה או למשהו אחר, איזושהי התמכרות, מה שזה לא יהיה. אני מתחיל להבחין, אם אני באמת חוקר את זה, שלמעשה ההשתוקקות עצמה היא לא נעימה. ההשתוקקות עצמה היא חוויה לא נעימה. יש סוג של לחץ בהשתוקקות – "אני רוצה את הדבר הזה, אני רוצה את זה." יש בתוך זה לחץ שהוא לא נעים, השתוקקות לא מספקת. אז זה לא רק אובייקט, אלא גם תנועה של תגובתיות שהיא עצמה לא נעימה. עכשיו, זה מאוד חשוב, ובמיוחד אם אני תקוע בסוג של התמכרות או התנהגות כפייתית, מה שהיא לא תהיה, בגלל שזה אפשרי לראות ולהרגיש את אי הנעימות שבהשתוקקות, להרגיש את הלחץ הזה וללמוד לשאת את זה, לתרגל ללמוד לשאת את זה, ואני באמת אראה את זה. להשתוקקות יש עקומה טבעית. אם אני רק אוכל להתבונן בהשתוקקות, אם רק אוכל לפתוח את זה, לתת לזה מרחב ולהרגיש את הלחץ של זה, להרגיש את הלחץ הלא נעים, מה זה עושה? זה נבנה ונבנה ונבנה. לרוע המזל, לפעמים אנחנו פשוט – "אני לא יכול יותר!" – אנחנו נלכדים ונסחפים לתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות. אבל אם פשוט יכול להיות לי יותר מרחב, זה נבנה ונבנה ואז מגיע לשיא ואז זה פוחת ופוחת ופוחת. יש לזה עקומה, עקומה טבעית, אם אני יכול לתת לזה מרחב. ואני רואה את זה פעם אחת, אני רואה את זה פעמיים, רואה את זה שלוש, חמש פעמים, וזה מאבד את האחיזה שלו בי בגלל שאני לומד לשאת את הלחץ הלא נעים של השתוקקות. זוהי מתנה אדירה שאנחנו נותנים לעצמנו.

אבל אני גם שם לב, שוב, אם אני מתבונן לעומק לתוך כל זה, אם אני מסתכל בכל זה במובן רחב יותר, אני מתחיל להבחין בכל מיני תגובות שרשרת, כל מיני תגובות שרשרת ולולאות היזון חוזר. יש גירוי, מה שזה לא יהיה – אולי איזשהו טעם או משהו כזה, ואז יש תגובה שמגיעה, שמנסה לאחוז את זה או להרחיק את זה. אבל מאוד בקלות המחשבות מגיעות, ומתחילות לערבב הכול, מוסיפות לתגובתיות, עושה משהו עם התגובה. המחשבות בקלות הופכות לפפנצ'ה, הסוג הזה של התעבות הסיפורים והמורכבות ותחושת העצמי. אז לפני כמה שנים – בדיוק נזכרתי בזה אתמול בלילה כשניסיתי לחשוב על דוגמא. לפני כמה שנים הייתי הולך למרכז ריטריטים בקרבת מקום, ויש להם מערכת שבה יוצרים קשר עם המורים פעמיים בשבוע, נדמה לי, אז המורים מקבלים רשימה של שאלות. לפעמים אתה מקבל את השאלות מראש, ולפעמים אתה מקבל אותם כשאתה מגיע. במקרה הזה קיבלתי את השאלות מראש, ועברתי עליהן. אתה סוג של עובר על השאלות. ולגמרי לא יכולתי להבין את השאלה הזאת שהגיעה אלי לאימייל. זה היה משהו על רוחניות ודייסה. ואני – "מה?" [צחוקים] ואז הגעתי לשם ופגשתי את הבחור הזה והוא היה במצב מאוד מאוד נסער.

אז במרכז הריטריטים ההוא, כמו פה, אחת המנות בארוחת הבוקר היא דייסה, והוא ממש ממש היה מאוכזב מהדייסה. "לא יכול להיות ששוב יש דייסה. למה בכל מרכזי הריטריטים יש דייסה? מה כל כך רוחני בדייסה?" שאלה טובה! [צחוקים] "חייב להיות פה משהו שאני מפספס" וכו'. הוא לעניין שלם לגבי מה הוא צריך ואיך הוא רואה מסורות רוחניות, ונהיה בלאגן אחד גדול בכל הדבר הזה. אז הייתה לנו שיחה שלמעשה, אם זכרוני אינו מטעני, לא הייתה מאוד מועילה עבורו. אבל מה קרה פה? מראה הדייסה, טעם הדייסה, אתם יודעים – היו שם עוד דברים, אז הוא יכול היה לשים בתוך הדייסה, אתם יודעים; זה לא כזה גרוע אם מערבבים… [צחוקים] בחייכם. מה קרה? יש מראה, יש ריחות, יש טעמים, הוודאנה הראשונית. ואז מה קורה? כל המחשבות האלה, האמונות ופפנצ'ה לגבי העצמי ומערכת היחסים שלי עם מרכזים רוחניים ובלה-בלה. כל זה נכנס פנימה  ויצר תגובתיות, וקיבלנו בלאגן גדול.

עכשיו, אם הוא היה מסוגל לשים את זה בצד – ואולי יש כמה שאלות טובות פה, אני לא יודע, אבל – אולי אם הוא היה יכול להישאר עם הטעמים, הריחות, המראה של הדייסה, לשים בפנים קצת ריבה או משהו אחר, אגוזים, פשוט להישאר עם הטעמים. האם זה באמת כזה ביג דיל? יש פה איזשהו היזון חוזר שגורם לתגובה כל כך חזקה. זה מגיע מגירוי ראשוני, והמחשבה – מה קורה עם המחשבה כשהיא מתערבבת עם התגובתיות?

או, דוגמא הרבה יותר פשוטה: אני יושב פה, יש כאב בגוף, כאב בברך. בקלות רבה המחשבות מגיעות: "אוי, זה בטח סרטן בפיקת הברך" או משהו כזה. מה זה עושה לכל הדבר הזה, לכל החוויה? הייתה לי דוגמא מאוד מורכבת, אבל אוותר עליה. זה כנראה יותר מדי מורכב, למרות שזה מאוד מעניין. נשמור את זה לפעם אחרת.

[38:40] טוב. אז בהינתן שחשיבה ותגובתיות מסבכות את העניינים ונוטות להחמיר את הדברים אם לא מתייחסים אליהם, האם ישנה אפשרות שאלמד, שאתאמן להישאר עם הוודאנה? האם הוא יכול היה להישאר בטעם, רק שם? זה רק ניטראלי. זה רק ניטראלי אם זו דייסה, או שזה רק לא נעים. אולי הוא לא אהב את המרקם הדביק, אני לא יודע. זה רק לא נעים. פשוט להישאר ממש בוודאנה, סוג של להתרכז בוודאנה. במובן מסוים, כשאני עושה את זה אז אני נשאר שם וזה לא לוקח את הצעד הנוסף לתגובתיות. או לחילופין, אני רואה את התגובתיות אבל אני נשאר בוודאנה וזה שומט את התגובתיות שוב ושוב, רק להישאר ממש בוודאנה. זהו תרגול. זהו תרגול שאנחנו יכולים לפתח. זהו סוג של ריכוז. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא יוצרים תגובתיות. אנחנו לא נותנים לתגובתיות, לפפנצ'ה, להיווצר. אם אתם יודעים על התהוות מותנית, אנחנו סוג של עוצרים את ההתקדמות של ההתהוות המותנית לשלב הבא. מה שאגלה הוא שאם אני יכול להישאר עם הוודאנה בצורה כזו, הסבל פוחת. במידה מסוימת, הסבל מתנקז מהחוויה. באופן דומה, אם אתם מכירים, אין חץ שני בנוסף לחץ האי-נעימות הראשון. אין את החץ השני של תגובתיות ומחשבות ופפנצ'ה. אוקיי?

אז זו אפשרות אחת והיא מאוד חשובה, מאוד זמינה. אז פה הוודאנה היא סוג של נתונה: לכל חוויה יש וודאנה, נעימה, לא-נעימה. זה סוג של נתון: " זה מה שיש." אבל אני יכול לחתוך את תגובתיות היתר על ידי כך שאני פשוט נשאר עם הוודאנה. באמת עוצמתי. אבל הוודאנה שם היא מציאות נתונה. אני צריך לומר פה, שלפעמים שאתם שומעים על פפנצ'ה ועל המעגלים שקורים עם וודאנה, מחשבות, תגובתיות, זה יכול בקלות להישמע כאילו משהו קרה, יש גירוי, ואז כל הרכבת הזאת של תגובתיות, וזה נשמע כאילו אני צריך ממש לתפוס את הרגע הזה לפני שזה הופך לתגובתיות. רק להישאר בקשר, לתפוס בדיוק את הרגע לפני שזה הופך לתגובתיות. לפעמים אהיה מסוגל לעשות את זה. לפעמים אהיה כל כך בתשומת לב, כל כך נוכח, שאוכל למעשה לתפוס את הדחף הראשוני, וזהו זה. זה לא ברח. אבל אז אני צריך לעשות את זה שוב. אולם גם אם פספסתי את זה, לא הכל אבוד. אם אני מפספס את הרגע ההתחלתי הזה אני לכוד: הנה התגובתיות, הנה הסבל, הנה הפפנצ'ה, זה לא המקרה שבו כל מה שנשאר לי לעשות זה סוג של חקירה-לאחר-מעשה של הסבל. זה לא המקרה. אני למעשה יכול בכל רגע, בכל זמן, להתכוונן לרמת הוודאנה של החוויה, לא משנה כמה מטורף נהיה המיינד, לא משנה כמה מטורפת נהייתה הפפנצ'ה. רמת הוודאנה של החוויה היא תמיד זמינה לי כרמה פשוטה ומפשטת. הנה כל העניינים האלה, הם לגמרי שטויות, תן לי לחזור לגוף ואולי הוודאנה הלא נעימה בגוף שמצטרפת לכל הטירוף הזה, וזה הרבה יותר פשוט וזה יפשט את החוויה כולה. זה ירכך את כל התגובתיות שמתרחשת. זה יגלה משהו.

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: 'הלב חסר הגבולות' מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש 'הכי טובה'. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור 'מהו רגש', או 'מהו מצב מנטלי', וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. 'האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?' מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. 'האם באמת יש מישהו בי?' ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – 'מי אני באמת?'; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ"כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ'פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש'. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש'זה בדיוק מה שקרה', ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: 'כך וכך קרה', אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של 'יש לי את הסיפור שלי' בגישה של 'יש לי סיפורים', וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות 'ארוזים מראש', קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום 'אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי', במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום 'הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש', במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים 'לצאת' או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: 'מה זה נותן לי…' נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; 'מה זה נותן לי?'. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: 'האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה', אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של 'נשמה', איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי 'מי אני', ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, 'הנה שוב אותו רגש', והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש'זה הכל באשמתה'. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: 'זה הכל באשמתי'. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: 'האם יש לי את האומץ להרגיש?' 'האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?' וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, 'האם יש לי את האומץ לא להרגיש'? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של 'כך הם הדברים', אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

ראייה שמשחררת, פרק רביעי

לפני כמה ימים יצא לאור התרגום לספר "ראייה שמשחררת". בספר זה, ספרו היחיד של מורה הדהרמה רוב ברבאה, הוא פורש עבור המתרגלת דרך שיטתית אל אותה הבנה יוצאת דופן ומהפכת לגבי 'מהו הקיום הזה' המכונה במסורת: 'האמת', 'הטבע המוחלט', ולעתים קרובות יותר: 'ריקותם של כל הדברים'. הראייה הישירה הזו, של הטבע המוחלט של הדברים, היא המשחררת. דרכה נעשה הלב חופשי מכבלי ייחוס המציאות, ויודע את כל הדברים כחופשיים במהותם.

הראייה הזו מטופחת בעשרות צעדים קטנים. כל אחד מהם הוא אפשרי, יפה, משחרר ומתגמל בפני עצמו. "ראייה שמשחררת" מציע את הצעדים האלו בדיוק ובהירות. הוא גם מבקש מן המתרגלת משחק ועבודה מיומנים ואינטלגנטיים בכל צעד, כך שהיא, ההולכת בדרך, יוצרת את דרכה שלה בעת שהיא צועדת בה.

אני שמח כל כך שהאפשרות הזו נגישה היום לכל כך הרבה מתרגלות ומתרגלים גם בישראל. אני מאחל מעומק לבי שהיא תשרת היטב. מאחל שהתרגול של רבים/ות מאיתנו יתפתח ויעמיק לקראת האפשרויות המוצעות כאן באופן נדיב, בהיר ומפורש, ופותחות שער למחוזות נדירים ויקרים כל כך.

אני אסיר תודה לקרן שפי שעשתה מלאכת תרגום מופלאה. שנינו עמלנו על הספר, אבל מירב המאמצים היו ללא ספק שלה. אני מקווה שהם היו מתגמלים. ומוקיר כל כך את רוב על המסירות המופלאה שלו להרחבה של מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו כמתרגלים/ות ובני/ות אדם, ועל השיתוף בחלק מהממצאים שלו בספר הזה. אני שמח על כך שבטח בי שאערוך אותו באופן שהולם את הבנתו.

כאן אפשר לרכוש את הספר במחיר מוזל באתר ההוצאה, כספר פיזי או דיגיטלי.

כאן נמצא דף הפייסבוק שלו, אליו עוד נעלה שיחות מתורגמות ואולי נפרסם כמה אירועים שקשורים לספר, אז שווה לבקר ולחבב.

זהו הפרק הרביעי של הספר, בו רוב מציע בסיסים לטיפוח תובנה בדרך הבודהיסטית ומציע אופנים בהם תובנה אל הריקות מקיום עצמי של כל הדברים עשויה להתפתח:


טיפוח התובנה

מהי "תובנה"?

לפני שנתחיל לבדוק כיצד ניתן לעודד התפתחות הדרגתית כזו של הראיה שלנו, יש צורך להציג כמה מושגי מפתח, שיעמדו ביסוד כל הגישה שנשתמש בה ביחס לתובנה. חשוב לציין שתובנה היא מושג שאפשר להגדיר בדרכים שימושיות שונות. כאן לא ננסה לנסח מהי תובנה בצורה שלמה, או אפילו מדוייקת לחלוטין; תחת זאת, ננסה לומר כמה שצריך כדי להתחיל לפתוח את הדלת בפני תפיסה מסויימת של התרגול, ששונה בצורה עדינה אבל משמעותית מצורת התרגול שרבות מקוראות הספר הזה מכירות. ואז, דרכה, יוכלו להיפתח אפשרויות של צורות תרגול חדשות ושונות.

לעת עתה, נאמץ את ההגדרה הרופפת הבאה: "תובנה" היא כל הבנה או צורת הסתכלות שמביאה מידה כלשהי של מיסוס או הפחתה של הדוקהה. כדאי שנצביע כבר עכשיו על כמה מהמשמעויות המיידיות של הגדרה כזאת, ובכך נוכל גם להבהיר יותר למה הכוונה כאן.

ראשית, על פי הגדרה זו, התובנה איננה בפני עצמה איזושהי חוויה מסוימת שעלינו להשיג. אין ספק שחוויות יוצאות דופן יכולות להיות חשובות לעתים, אבל למעשה, הן לא מה שמשחרר. תובנה היא גם לא פשוט "להיות קשובות ולצפות בהצגה", בלי שתהיה לכך שום השפעה על הפיברוק או הפירוק של חוויית הדוקהה. כך, לדוגמה, הידיעה שדוקהה, היאחזות או תגובתיות נוכחות אצלנו כרגע היא כמעט אף פעם לא מספיקה כדי לשחרר אותנו מהן, אפילו ברגע זה. והיא בהחלט לא תספיק כדי למצות או לחסל את הנטיות החבויות בנו להשתוקקות וסלידה. נחוצה הבנה כלשהי שבכוחה לגדוע או למוסס משהו יסודי יותר שעליו הדוקהה נשענת, וכך לחסל את הדוקהה או לפחות לצמצם אותה.

שנית, ההגדרה הזאת של תובנה מאפשרת לה טווח רחב של התגלמויות. תובנה יכולה להיות נוכחת בכל מצב וביחס לכל חוויה או תופעה: גסה או מעודנת להפליא, גלויה או עמוקה יותר, "של העולם הזה" או טרנסצנדנטית. היא יכולה להתגלם בתור הבנה של דפוס אישי שמייצר בעיות, או שהיא יכולה לכלול זיהוי של משהו כללי יותר. למשל, רגע שבו ידיעת החלופיות של כל הדברים מותירה חותם מובהק יותר על הלב והתודעה, כמו גם, למעשה, כל הבנה ברמה כלשהי של הריקות של משהו. אבל התכונה המהותית של תובנה היא תרומתה להפחתת הדוקהה.

שלישית, חשוב להדגיש שבהגדרתנו הנוכחית, רק מה שהמתרגלת יכולה ממש לתפוס כרגע נחשב כתובנה מבחינת המתרגלת. כך, למשל, ייתכן שאחוש חרדה כשאבדוק את חשבון הבנק שלי ואגלה שלא נשאר בו כסף כלל. אבל אם אסרב להאמין לדיווח מהבנק ופשוט אבחר להאמין שיש בחשבון שלי יתרה של מיליון דולר, הבחירה הזאת לא תהיה תובנה על פי ההגדרה שלנו כאן, גם אם היא אכן תפחית את המצוקה שלי. באופן כללי יותר, כל אמונה שלא מבוססת על תפיסה, וכל הנחה בדבר קיומן של ישויות שאי אפשר לצפות בהן, לא ייכללו בהגדרת התובנה המסוימת והמצומצמת הזאת.[1]

רביעית, ובהמשך לנקודה הקודמת: תובנה כמו שבחרנו להגדיר אותה לא מבוססת על מתן אמון בחוויה של מישהי אחרת, ולא על אמונה עיוורת –  גם לא אמונה "בודהיסטית" – ביחס לטבע הדברים; היא מבוססת בראש ובראשונה על חוויה אישית של מה שמפחית דוקהה. במקום שבו יש תובנה, יש ראייה שממוססת את הדוקהה; ואת השחרור הזה מדוקהה אנחנו יכולות לחוות ולדעת בכוחות עצמנו.

תובנה וארבע האמיתות הנאצלות

אם כן, ניתן לתאר תובנה בקווים כלליים בתור כל ראייה שמשחררת. אבל חלק מאיתנו, למרות ההבהרות לעיל, עלולות להרגיש שזו צורה מוזרה לחשוב על תובנה. אפשר אולי לתהות מה בדיוק היחס בין תובנה שמומשגת באופן הזה לבין "המציאות" או "האמת". בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן בקצרה על היבט חשוב בגישה של הבודהה ועל כמה מתוצאותיו.

הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב, שכל מה שהוא מלמד נוגע במהותו אך ורק לשאלת הדוקהה והאפשרות לשים לה קץ.[2] בפועל, אם כן, עקרון העל המאחד המרכזי עבור הדהרמה כולה הוא ההקלה על סבל ואי נחת. אף שאין זה ברור במבט ראשון, להמשגה או לגישה הזאת של הבודהה יש השלכות משמעותיות מאוד. נשוב אליהן פעמים רבות ונרחיב אותן בהדרגה, ועם התרגול הן יהפכו גלויות יותר לעין ומובנות יותר במלואן. מתברר שהפיכת ההקלה על סבל ואי נחת לכוח המניע ולמושא הראשי של התרגול היא לא רק המעשה החומל והמיומן ביותר שאפשר להציע עבור שיכוך הדוקהה, אלא שתוך כדי התהליך של שיכוך הדוקהה, הגישה הזאת מתחילה גם לחשוף את האמת של הדברים. כשמיסוס הדוקהה הוא מושא החקירה המרכזי, המציאות מתגלה בהדרגה. בנתיב שגילה הבודהה, אם כן, התובנה, גילוי האמת והחופש מדוקהה נפתחים בפנינו יחד.

האופן שבו ניסח הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות[3] הוא ביסודו של דבר הרחבה של עיקרון העל הזה של הדהרמה — המוכוונות העמוקה לעבר שחרור מדוקהה. תפיסת התובנה שאימצנו, שמכוונת באופן ישיר כל כך לשחרור הדוקהה, היא במובן מסוים גרסה מיידית ומקוצרת של ארבע האמיתות הנאצלות.

זה כך משום שכשמתרגלת ניגשת לתובנה מתוך ההגדרה הרופפת שהוצעה כאן, באותו רגע היא מתבוננת למעשה דרך המשקפיים של מה שלימד הבודהה על ארבע האמיתות הנאצלות – אף שלעתים קרובות מדובר בגרסה מפושטת מעט של הלימוד הזה. כלומר, בהתייחסותה לתופעות, המתרגלת תתמקד בדרך זו או אחרת, מפורשת או מובלעת, בחוויה הממשית של דוקהה (האמת הנאצלת הראשונה), בזיהוי מה שתומך בדוקהה (האמת הנאצלת השניה), ובמציאת דרכי ראייה, הבנה והתייחסות שמאפשרות לה לחוות הקלה מסוימת מהדוקהה (ואלו פחות או יותר האמיתות הרביעית והשלישית, בהתאמה).

כשאנחנו פוסעות בנתיב התובנה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות, לעתים נבין משהו, וההבנה הזאת תפחית דוקהה בעתיד. אולי, למשל, יתבהר לנו איך סוג מסוים של התנהגות לא אתית עתיד בהכרח להמיט סבל על עצמנו ועל אחרים; או עד כמה חיוני לדאוג ללב ולתודעה באמצעות טיפוח תכונות יפות כמו מטא, סמדהי, נדיבות וחמלה. לעתים התובנה תהיה צלולה במידה מספקת כדי למנוע מאיתנו להתנהג באותה דרך מזיקה בעתיד; לעתים יהיה די בה כדי לגרום לנו להתחייב לחיים של תרגול. במקרים האלו, התובנה מפחיתה סבל עתידי.

לצד זאת, אנחנו יכולות גם להגיע להבנות שממוססות מידה מסוימת של דוקהה באופן מידי. במקרים אלו יש תחושה מורגשת של הקלה, שחרור או חופש, שמגיעה מתוך תובנה מסוימת וברגע התובנה עצמו. תחושות ההקלה וההשתחררות יהיו אז אותות עבורנו שאנחנו על המסלול הנכון.

כמתרגלות, אנחנו מעוניינות כמובן הן בסוג התובנות שתורמות לחופש עתידי והן באלו שמביאות חופש גם ברגע הנוכחי. אבל למטרותינו הנוכחיות אנחנו מתעניינות במיוחד בסוג השני.

אופנים של תרגול תובנה ו"צורות הסתכלות"

הבה נציע הבחנה נוספת. ודאי קרה לך פעם, שתובנה התגלתה לך באופן ספונטני ברגע של נוכחות קשובה. ברגע הזה, "השגת" או "הגעת ל"תובנה. יש רגע של "אהה!": בבת אחת או בהדרגה מתגלה לך משהו, מתברר לך משהו, וזה משפיע על הדוקהה. תובנה כזאת הופיעה כתוצאה מטיפוח איכויות כמו תשומת לב, שלווה או סקרנות.

האופן הזה של תרגול תובנה ניצב מול אופן אחר, שגם אותו אפשר לתרגל לפעמים, ובו התובנה עצמה היא נקודת המוצא, היא הסיבה, היא עצמה שיטת התרגול. באופן השני הזה של תרגול תובנה, ננסה בצורה יותר מודעת להחזיק ביציבות "צורת הסתכלות" על החוויה שלנו – תפיסה מסוימת של החוויה, גישה מסוימת של התייחסות אליה – שמושפעת מראש מתובנה זו או אחרת. זה לא אומר רק "לחשוב משהו חכם", למשל ש"כל הדברים הם בני חלוף" – חשיבה יכולה להיות כלולה או לא כלולה בתרגול כזה – אלא ממש להחליף הילוך, אל מצב בו אנחנו מתבוננות דרך המשקפיים של תובנה מסוימת (למשל, מתבוננות בעולם או בחוויה במטרה לראות את הטבע החולף של כל דבר שמתגלה לעינינו). או אז אנחנו ממש רואות וחוות דברים, בכוונה תחילה, בצורה שונה מזו שאנחנו מורגלות בה – בצורה שחושפת ומדגישה תובנה זו או אחרת. אם תובנה היא מה שמשחרר, אז החזקה יציבה של כל צורת הסתכלות המבוססת על תובנה תהיה משחררת במידה מסוימת ברגע ההסתכלות. והיא תמשיך לשחרר ככל שנמשיך להחזיק בה. השימוש והמשמעות של המילה "תובנה" באופן התרגול הזה הם, אם כן, "צורת הסתכלות שמשחררת". ובאופן דומה, נוכל לדבר על "צורות הסתכלות של תובנה".

נדיר שתובנה תשפיע עלינו לאורך זמן אם נוכחנו בה רק פעמים ספורות. לפיכך, לגישה השנייה שתיארנו יש תוצאה חשובה נוספת — היא עתידה לגבש ולבסס כל תובנה שתשמש אותנו כצורת הסתכלות. כשאנחנו חוזרות על תובנה שוב ושוב, יש סיכוי רב יותר שהיא תיספג בנו בהדרגה ותכה שורש בלב ובהבנה שלנו לטווח הארוך.

בנוסף לכך, הגישה הזו תומכת בהעמקה אורגנית של התובנה. כשאנחנו בוחרות בצורת הסתכלות שמגלמת רמת תובנה התחלתית כלשהי ואז חוזרות אליה שוב ושוב, שוהות בה ומטפחות אותה – זה אמור להוביל אותנו בטבעיות אל תובנות עמוקות יותר; התובנות הללו יופיעו מעצמן מתוך המרחב והקרקע הפורייה שמעניקה להן צורת ההסתכלות.

עם הזמן, כל תובנה חדשה ועמוקה יותר יכולה בעצמה להתגבש בנו, ואז אפשר להשתמש בה בתור צורת הסתכלות עוצמתית עוד יותר. כל התנועה הזאת יכולה בעיקרון להישנות שוב ושוב, ברמות עוקבות של ראייה והבנה. בתהליך הזה התובנה מעמיקה ומתעדנת בדרך עוצמתית ומהימנה.

פברוק הוא בלתי נמנע

אופן תרגול התובנה השני, שבו יש התכוונות לטפח ולהחזיק ביציבות צורות הסתכלות משחררות, עלול בתחילה להישמע לחלקנו לא אטרקטיבי. זו תגובה נפוצה למדי, שיכולה לנבוע ממגוון של סיבות. אחת מהן יכולה להיות האמונה ש"להיות" ו"לעשות" אלו שני דברים ממש שונים. במקרה כזה, עמדה של "פשוט להיות" נחשבת לעתים קרובות עדיפה, או איכשהו יותר אותנטית. אבל כפי שנראה, עם הבשלת התובנה לגבי התהוות מותנית ופברוק, מתברר שהניגוד המדומה הזה בין "להיות" ו"לעשות", אף שהוא יכול להיראות מאוד ברור במבט ראשון, מוטעה למעשה ומבוסס על רושם כוזב. הוא נשען על שלוש הנחות יסוד הקשורות זו לזו:

  1.  שבאמת יש מציאות אובייקטיבית, שאפשר וראוי "להיות איתה".
  2. שכל דבר אחר חוץ מהמצב שבו המודעות "פשוט יודעת", או "מקבלת" באופן טבעי ותמים את ה"מציאות" הזאת הוא מצב שצריך לבנות באופן מלאכותי ומאומץ.
  3. כיוון שהמצב של "להיות" נחשב כמצב של "אי-עשיה" ולכן כנטול מאמץ, ההנחה היא שלא ייבנה בו עצמי. זאת בניגוד למצבים שמעורבת בהם כוונה מובהקת יותר, שנחשבים כמצבים שבונים עצמי.

אבל מתברר שברגע שיש איזושהי חוויה, יש תמיד פברוק כלשהו, שהוא צורה של "עשייה". וכחלק מהפברוק הזה יש תמיד גם צורת הסתכלות. דרך צורת ההסתכלות אנחנו בונות את מה שאנחנו חוות. זה חלק ממה שנצטרך מתישהו לזהות ולהבין בשלמות. במוקדם או במאוחר מתברר לנו שהעובדה היסודית ביותר ובעלת החשיבות היסודית ביותר ביחס לכל חוויה שהיא, היא שהיא תלויה בצורת ההסתכלות, כלומר, שהיא ריקה.[3] פרט למה שניתן לתפוס באמצעות צורות הסתכלות שונות, אין שום "מציאות אובייקטיבית" שקיימת באופן בלתי תלוי; ואין שום צורת הסתכלות שחושפת איזושהי "מציאות אובייקטיבית". כמו כן, אנחנו עתידות לגלות שגם במצבים של "פשוט להיות" שאפשר היה להניח שהם נטולי עצמי, עצמיות מעודנת כלשהי עדיין נבנית בכל מקרה.[4] גם זו עובדה שצריך להכיר בה.

בהכללה, שכנוע מלא בכל זה יתאפשר רק דרך התובנות המעמיקות שמגיעות על פי רוב כשתרגולי הריקות מתקדמים. אבל צריך לציין שכל מה שנחוץ לנו כרגע הוא הכרה בכך שצורות הסתכלות שונות הן אפשריות, לפחות מדי פעם. אם נצרף לכך גם נכונות להתנסות במגוון צורות הסתכלות ולהבחין בהשפעות שלהן על הדוקהה ועל האופן שבו דברים מופיעים, יהיה בזה די כדי לפתוח בפנינו בהדרגה תובנות מעמיקות יותר.

ייתכן גם שבעבר ניסית לפעמים לאמץ גישה דומה במידת מה לגישה שמתוארת כאן, אבל משהו ריפה את ידייך וּויתרת על כך. אולי מהר מאוד הופיעה חוויה של עייפות מסוימת מהאימוץ המכוון של צורות הסתכלות, ובעקבותיה הרצון לעבור לצורת תרגול של "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים". אפשר לומר על כך שני דברים לעת עתה. ראשית, כפי שנסביר בהמשך, קל יחסית ללמוד להפחית את השחיקה הזאת – באמצעות רכישת היכולת להיענות בעדינות לתנודות ברמת המאמץ; כמו גם היכולת לקבל בברכה ובהנאה את החוויות של שחרור, חופש ונינוחות, שצורות הסתכלות של תובנה פותחות בפנינו.

שנית, בהקשר של הגישה הנוכחית לתובנה, הבחירה לעבור זמנית לתרגול מיינדפולנס בסיסי אינה בהכרח בעיה בפני עצמה. עם זאת, בלי לתפוס את התרגול במונחים של צורות הסתכלות, סביר מאוד שבפועל נחזור מבלי משים אל התפיסה של "להיות עם דברים כפי שהם". אם אין לנו מספיק ניסיון בראיית האופן שבו צורות הסתכלות שונות מפברקות תפיסות שונות, סביר שנתקשה להתגבר על ההנחה המובלעת שדברים הם באמת כפי שהם נראים, שבאמת יש אופן שבו הם הווים כשלעצמם. ייתכן שגם נתקשה אפילו להבחין בנוכחותן של הנחות כאלה. בתוך מה שנדמה כמו "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים" כלולות בלי ספק כל מיני תפיסות והנחות, רובן לא מודעות, ביחס למה שנתפס. בעצם מדובר בצורת הסתכלות; או מה שסביר יותר, מדובר בתרגול שמובלעות בו, ברגעים שונים, צורות הסתכלות מגוונות למדי.

הגישה כאן, שמעודדת טיפוח פעיל של מגוון צורות הסתכלות מיומנות, מבוססת אם כן על ההבנה שאנחנו תמיד ובכל מקרה מפעילות צורת הסתכלות מסוימת או התייחסות מסוימת כלפי החוויה. אבל לרוב אנחנו לא מודעות לעובדה הזאת, וגם לא לאופן שבו אנחנו מסתכלות — מהי בדיוק ההשקפה שלנו בכל רגע נתון. אפילו התיוג המיידי והאינטואיטיבי של תחושה גופנית כ"שלי", גם בלי לחשוב במודע את המילה "שלי", הוא דוגמה להשקפה כזאת, לצורת הסתכלות על התחושה הגופנית. אפשר לומר שצורת ההסתכלות בכל רגע נתון בנויה מהמכלול של כל ההנחות, התפיסות, התגובות והנטיות, הגסות והעדינות, המודעות והלא מודעות שנוכחות באותו רגע.

לב העניין הוא שבכל רגע נתון אנחנו מסתכלות על החוויה, העצמי והעולם בצורה שבוראת, משמרת או בונה מידה מסוימת של דוקהה, או שאנחנו מסתכלות בצורה משחררת במידה מסוימת. למרבה הצער, רובנו רגילות להסתכל בחוויות ובתופעות בצורות שנוטות לתרום לדוקהה, לא לשחרור של הדוקהה ולהתרת הכבלים מעצמנו ומהעולם. באמצעות מעט חקירה, נוכל לזהות זאת לעתים די קרובות ברמות גסות יחסית של החוויה; אבל ברמות מעודנות יותר נגלה שזה המצב כמעט תמיד. הנטיות המורגלות והנורמליות לראות דברים בצורות שמפברקות, בונות ומהדקות את הדוקהה הן בעלות שורשים עמוקים, וקשה לשנות אותן. עם זאת, זו העבודה הגדולה והיפה של הדרך. את מדיטציית התובנה, ואולי אפילו את כל הדהרמה, אפשר לתפוס בקווים כלליים בתור הטיפוח של צורות הסתכלות שמפחיתות דוקהה, שמשחררות.

תובנה של ריקות

כשאנחנו חוקרות כך צורות הסתכלות משחררות שונות, מתחיל להתברר לנו פגם יסודי עוד יותר באופן שבו אנחנו תופסות את הדברים. כפי שהוסבר לעיל, אנחנו כל הזמן תופסות את התופעות כאילו ביסודן הן ניחנות בקיום אינהרנטי. התפיסה הזאת גם היא כמובן השקפה, צורת הסתכלות שפועלת בתוכנו ותומכת בדוקהה. איך נתבונן מעבר לה ונלמד לראות אחרת?

הניסיון האישי שלי בתרגול, בהוראה ובשיחות עם אחרים והקשבה להם, מלמד שמדיטציות שמשתמשות רק בתרגול תובנה מהסוג הראשון – כלומר, נשענות בעיקר על תובנה כ"תוצאה" – לרוב לא יספיקו כדי להתגבר על עוצמתו של ההרגל העמוק והאשלייתי שלנו להרגיש אינטואיטיבית שלדברים יש קיום אינהרנטי. כפי שאמרנו, רכיב או היבט מסוים של תופעה יישאר מוצק בעינינו אם לא נרד לחקרו באופן מודע ומעמיק. הנטייה הגורפת שלנו היא לא לראות את הריקות של הדברים, אלא לייחס להם באופן לא מודע קיום אינהרנטי. לפיכך עלינו להתאמן בהשקפות שמפרקות או מסלקות את אשליית הקיום האינהרנטי.

הנכונות לאמץ בעקביות גישה ניסויית כלפי מגוון של צורות הסתכלות יכולה להתחיל לחשוף בפנינו את הריקות של כל המופעים. בהמשך נוכל גם לתרגל התבוננות בתופעות מתוך נקודות מבט שבעצמן כוללות רמה מסוימת של הבנה של ריקות. יתברר לנו שעומקים שונים של הבנת הריקות אפשר לתרגם לצורות שונות של הסתכלות.

הבנה מלאה יותר של הגישה הזאת תתגבש עם ההעמקה במגוון התרגולים המוצעים כאן, אבל יש משהו שחשוב אולי להבהיר לגביה כבר עכשיו. מה שמוצע כאן מרחיק לכת הרבה מעבר לטיעון האינטלקטואלי המוכר, שכל תפיסה היא יחסית ולכן אי אפשר לגלות את האמת הסופית על הדברים. שכן עם התרגול יתבהר לנו לא רק אילו צורות הסתכלות מובילות לדוקההואלו מובילות לחופש; יתברר לנו גם ממה בדיוק מורכבת כל צורת הסתכלות. ובהדרגה נוכל ללמוד לסגת מיותר ויותר מרכיבים שתורמים לפברוק בצורת ההסתכלות שלנו.

כך המדיטציה הופכת למסע של התנסות: התנסות עם צורות הסתכלות משחררות, ובפרט עם צורות הסתכלות שמסיגות, מערערות או ממוססות מרכיבים שונים בתודעה ובלב שתורמים לפברוק. במסע הזה מתגלה לנו משהו מדהים, שכן בנוסף לכך שאנחנו לומדות לנקז את הדוקהה מתוך מצבים ודברים, אנחנו גם נעות לעבר היפתחות אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה, מה שהוא בלתי מפוברק; או אז ישנה אפשרות להיפתח אפילו הלאה, אל האמת היסודית של כל הדברים – הריקות שלהם.

ראיית הריקות של הדברים: טווח של אמצעים

עם התקדמות המסע נציע מגוון שלם של צורות הסתכלות שטיפוחן יכול להביא חופש ולפתוח את השער לתובנת הריקות של הדברים. את התרגולים האלה אפשר לחלק בהכללה לשתי קבוצות, שכל אחת מהן מובילה אל תובנת הריקות בדרך אחרת. לאורך הספר נבחן ונתאר כל אחת מן הקבוצות בפירוט רב, אבל לעת עתה, הנה הן בחטף

1. העמקה הדרגתית בחקירת הפברוק של העצמי ושל כל החוויה

כאן אנחנו מפתחות סוג מסוים של הבנה לגבי כל חוויה, כולל חוויות מדיטטיביות. תחילה נבחין עד כמה רחב מגוון התפיסות שלנו ביחס לעצמי ולעולם. לפעמים אתפוס את עצמי או משהו אחר בדרך מסוימת, וברגעים אחרים בדרך אחרת לגמרי; ועדיין, כל פעם מה שנתפס באותו רגע נדמה אמיתי, מי שאני באמת, איך שהדבר באמת. מה היא אם כן ה"אמת" של הדבר? מתברר לי שהאופן שבו דברים מופיעים תלוי תמיד במבט שלי עליהם. ויתרה מזאת, מתברר לי גם שאי אפשר להגיע לצורת הסתכלות שתחשוף איך הדבר הוא באמת, בפני עצמו. כשנחקור יותר לעומק את האופן שבו המופעים מתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה, נתחיל להבין יותר במדויק למה מה שמופיע הוא “כזה” ולא “אחר”, ולמה דברים מופיעים ברגע מסוים בדרך המסוימת שבה הם מופיעים. לשם כך יש ללמוד, באמצעות המדיטציה, איך להיות מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננות בדברים ומתייחסות אליהם, למה שכלול בצורות ההסתכלות שלנו בחוויה.

אבל מעבר לכך, כפי שהזכרנו, אנחנו יכולות לפתח בהדרגה צורות הסתכלות שמפברקות, ברגע הזה ממש, פחות ופחות דוקהה. ברור למה מיומנויות כאלה הן שימושיות, ועם זאת, התובנות שנחשפות דרכן מהותיות אפילו יותר. יתברר לנו, ראשית, שהדוקהה תלויה בצורת ההסתכלות. וכפי שכבר הערנו בחטף, עם העמקת החקירה נגלה שביכולתנו לגלות ולטפח צורות הסתכלות שמפברקות לא רק פחות ופחות דוקהה, אלא גם פחות ופחות עצמי, ולבסוף, כפי שנסביר בהמשך, אפילו פחות ופחות חוויה. זאת לא על מנת לנסות להישאר לנצח באיזה מצב של אי פברוק מוחלט (כאילו זה אפשרי בכלל), אלא על מנת להבין משהו נפלא באמת לגבי החוויה, משהו שמשחרר באופן עמוק את כל תחושת הקיום שלנו.

2. ההבנה שקיום אינהרנטי אינו אפשרי

כאן נתרגל חיפוש שיטתי אחר העצמי, או אחר המהות של כל דבר שהוא. חיפוש כזה בוחן ופוסל את כל האתרים ואופני הקיום האפשריים עבור מה שאנחנו מחפשות, וכך חושף שהוא פשוט לא יכול להיות קיים בדרך שאנחנו תופסות ומרגישות שהוא קיים. כשנראה זאת ישירות, תצמח בנו בהדרגה הוודאות: לא רק שאי אפשר למצוא אותו – לא ייתכן שהוא ניחן בקיום האינהרנטי שנדמה שיש לו. בתרגולים אלה, צורת ההסתכלות רודפת אחרי, וחושפת את היעדרו של הקיום האינהרנטי של תופעה אחת או של כל התופעות, ואז מנסה להחזיק ביציבות את נקודת המבט שרואה את החוסר הזה, את הריקות הזאת, בעודה מוסיפה להתבונן בתופעה או בכל התופעות.

גישות ששייכות לקבוצה השניה הזאת כוללות שימוש בהיגיון ובכושר ניתוח בזמן המדיטציה. בהתאם לרקע ולנטיות שלך, יכולה להיות לך אולי מידה של התנגדות לתרגולים כאלה, או חשד שמא הם יישארו מופשטים בלבד ולא ישנו את הלב. אבל כשנחקור בפירוט רב יותר הן את הגישות שלנו לחשיבה בזמן המדיטציה (פרק 16) והן את התרגולים עצמם (למשל בפרקים 17 ו־ 22), נגלה שכמו כל תרגול, אומנות הניתוח המדיטטיבי היא כישרון שניתן לטפח, ושלמעשה יש לה השפעה משחררת חזקה ומשמחת על הלב.  במבט מרחוק זה יכול להיראות בלתי אפשרי, אבל מתברר שכאשר ניגשים אליו באופנים הנכונים, אפשר  להשתמש בהיגיון של התודעה המושגית כדי להגיע אל מעבר לתודעה המושגית עצמה.

אינטואיציות ורמיזות של ריקות

בנוסף לשתי קבוצות הגישות הרשמיות האלו, חשוב לציין קבוצה שלישית. סביר מאוד שיהיו רגעים שבהם משהו בלב ובתודעה — אפשר לקרוא לו "חוכמה אינטואיטיבית" — מרגיש רמיזות של חוויה אחרת, ומנחש איכשהו ובאיזושהי מידה את האמת של הריקות. לעתים נקודת מבט כזאת נפתחת בדרמטיות רבת עוצמה, ולעתים באופן הרבה יותר קלוש — אולי נרגיש איכות עדינה שמרווה את המופעים באיזשהו רמז, רק לחישה, של הריקות שלהם, או אפילו סוג של שתיקה, ממד מיסטי וטרנסצנדנטי שנדמה שנמצא "מעבר" למופעים הללו ועדיין איכשהו "זורח" דרכם, על זמני ומשנה את היחס שלנו אליהם, הופך אותם קלושים יותר, מוחשיים פחות. אינטואיציות כאלה יכולות לעלות בבת אחת או בהדרגה, ויכולות להופיע בכל מיני דרכים — דרך קריאה או הקשבה לשיחות דהרמה, אולי אפילו בלי להבין אותן לגמרי, דרך מגע עם מורה או בכל רגע שבו יש פתיחות עמוקה בתוך מגע עם אחרים, בטבע או במדיטציה. האפשרויות כנראה רבות מספור.

חיוני לתת אמון בהיפתחויות הללו, ברמיזות הללו. אך עם זאת, הן אף פעם לא שלמות, ותמיד יש צורך בתמיכה של תרגולים משתי הגישות האחרות כדי לעדן, להעמיק, להרחיב ולגבש את התובנות שהן מביאות. אכן, נדמה שלעתים קרובות, להבת הרגישות האינטואיטיבית ניצתת ומשתלהבת באמצעות הגישות השיטתיות יותר, ואז מציתה ומשלהבת מחדש גם אותן. דרך התרגול נתחיל לגלות ששלוש הגישות הללו הן לא באמת נפרדות, אלא חופפות, מזינות ומחזקות זו את זו הדדית, ובשימוש משולב, הן יכולות לסייע להבנה שלמה להתגבש.


[1]  כל זה לא ממש לא נועד לשפוט בשום צורה את הערך של אמונות כאלו, או את האפשרות והיעילות האפשרית של השימוש בהם. אלא שככלל, גישות כאלו חורגות מתחומו של הספר הזה, והגישה שמותווית כאן לתרגול תובנה.

[2] למשל, ב־ .MN 63 ,MN 2 ,SN 56:31 ,SN 22:86

[3]  הארבע הן האמיתות של: דוקהה; מקור הדוקהה; חיסול הדוקהה; הדרך לחיסול הדוקהה.

[4]  כפי שכבר נרמז, הניסוח הזה של פירושה של הריקות מייצג למעשה רק רמת הבנה מסויימת. בסופו של דבר, דרך תרגול מעמיק, אנחנו עתידות לחרוג ממנו. עם זאת, רמת ההבנה הזאת מהווה קרש קפיצה נחוץ, ומשחרר מאוד, לפיתוח נוסף של תובנת הריקות.

[5]  ראי פרק 11.

רוב ברבאה: הג'אנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג'אנה – חלק 2, בתרגום ליה חיים

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. זהו השני מבין שני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג'אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג'אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/

אז, בג'אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג'אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג'אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג'אנה הראשונה.

בארבע הג'אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ'ג'אנות צורניות', ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד 'צורה'), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג'אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג'אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג'אנה השניה.

וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג'אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג'אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו' – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה 'מוצקות' בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג'אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.

פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג'אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג'אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג'אנה הרביעית, או השלווה בג'אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג'אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג'אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג'אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג'אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.

אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג'אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו'. לפעמים זה אפשרי שהפיטי  בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג'אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.

דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג'אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג'אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. "אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל", כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג'אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג'אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.

לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג'אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו'. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו' – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג'אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.

ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג'אנות. רוצה ללמוד את הג'אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג'אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג'אנות. יכול להיות משהו דומה לג'אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג'אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג'אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע.  אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג'אנה הרביעית.

לפעמים אדם מדלג מעל הג'אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג'אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג'אנות חסרות הצורה קלות יותר מג'אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג'אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.

אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של "לאן אנחנו הולכים עם זה?" דמיינו סוג של צ'ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג'אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם?  האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן "וי" על כל הכישורים האלה עבור כל ג'אנה. הסדר שבו סימון ה"וי" הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.


אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג'אנה השניה וזו הג'אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.

אז מכל ג'אנה לג'אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי "קפיצה קוואנטית"? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, "בעצם זה רצף". לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.

נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב "האם אני בתוך או מחוץ לג'אנה?", האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג'אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג'אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג'אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.

רוב ברבאה: הג'אנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג'אנה – חלק 1, בתרגום ליה חיים

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. היא תפורסם בשני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג'אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג'אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/


היום התכוונתי לדבר על הג'אנה הראשונה, ומחר התכוונתי לדבר על משחק ועבודה בתוך כל ג'אנה, אבל גם מחוץ לכל ג'אנה, או משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג'אנה. ואז החלטתי שאשלב בין שניהם, מאחר ושתי התמות האלה מנהלות סוג של מערכת יחסים הדדית ביניהן. אז הג'אנה הראשונה יחד עם משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג'אנה בכלליות – כשיחה אחת. ואחרי זה הלימוד יהפוך להרבה פחות דחוס ואז יהיה הרבה יותר מרחב נשימה במונחים של כמות החומר המגיע אליכם.

ג'אנה ראשונה – בואו נתחיל עם הדימוי:

כמו איש הרחצה המיומן (או העוזר שלו) הלש את אבקת הסבון שעליה השפריץ מים, שיוצר ממנה, בכלי מתכת, גוש רך, כך שכדור אבקת הסבון הופך אחד, תחום בשמן, כך שדבר אינו נשאר בחוץ. כך המתרגל מספיג, ממלא ומקרין את הגוף שלו, כך שלא נותרת נקודה שלא ננגעה ב Piti ו sukha שנולדו מתוך אי היאחזות.

אי היאחזות במה? אי היאחזות במכשולים (hindrances). זו משמעות 'אי ההיאחזות' במקרה הזה. זה משעשע: אם תסתכלו בתרגומים מוקדמים יותר, יש כל מיני תרגומים שונים ל piti ו sukha.

עם ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות (אי היאחזות במכשולים, או לפעמים נסיגה, פרישה מהמכשולים), היא כל כך מספיגה, ממלאת ומקרינה את הגוף שלה – כך שאין אף נקודה בגוף שלה אשר איננה ננגעת ע"י העונג, ע"י ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות.

אז דימוי הסבון הוא דימוי למה שאנחנו עושים עם הפיטי והסוקהא: מספיגים, ממלאים, מקרינים, מחדירים, מחלחלים – כל המילים האלה. אנחנו עושים את זה עם ה פיטי וה סוקהא. הייתי אומר שהתרגום הכי טוב ל סוקהא הוא 'אושר'. בג'אנה הראשונה הפיטי הוא האיכות המרכזית (עוד אחזור לזה). הסוקהא נמצאת שם, והאדם הוא בוודאות לא 'לא מבסוט'. האדם מודע לכך שהוא מאושר, אך למעשה, אפילו המודעות לכך שהאדם מאושר – מאוד מאוד מאושר – יכולה להיות קצת ברקע הדברים. האדם יותר נלקח, נלכד ע"י ה- פיטי וצריך להתרכז בו. הפיטי הוא הדבר הראשון במעלה במודעות.

אז לבודהא יש את הדימויים האלה. במקומות אחרים, הוא מתאר כל ג'אנה במונחים של הגורמים שלה – שנקראים 'גורמי הג'אנה': jhāna-aṅga בפאלי. פיטי וסוקהא – הם שניים מחמשת הגורמים של הג'אנה הראשונה.

גורם נוסף הוא ה ekaggatā, למעשה הוא גורם של כל ג'אנה. מתרגמים את זה כ'חד-נקודתיות'. זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות שזה אומר לשים את המיינד בנקודה מרחבית קטנה. ייתכן שתעשו זאת, וכנראה שאכן תעשו זאת לעיתים בתוך ג'אנה, אם אתם משחקים עם קשב בוחן וממוקד יותר, או פתוח ומקבל יותר באופן מכוון. אבל זה לא יכול להיות שהמשמעות של זה היא חד נקודתיות במובן המרחבי, מאחר וזהו גם גורם של הג'אנה החמישית, שהיא מרחב אינסופי. אתם מבינים שיש פה סתירה מוחלטת, נכון? אם מבינים את זה כנקודה מרחבית אז אין בזה היגיון, נכון?

אז מה המשמעות של זה? Eka, 'אחד'. בסנסקריט Āgra ו tā הוא ה '-ness' בסוף. אני יכול להבין למה זה 'חד נקודתיות'. זה משהו כמו שיא הגובה של ההר או בליטה. וכמובן , חלק מההרים הם אכן די חדים בצורה הזו. אך התרגום הכי טוב הוא משהו כמו 'דבר אחד בולט': eka-prominent-ness. דבר אחד בולט. מהו הדבר האחד ההופך בולט? אנשים מתווכחים לגבי זה. האם זהו אובייקט המדיטציה הראשוני? האם זוהי הנשימה? האם זהו הגוף ההופך בולט, תחושת הגוף? או האם זהו הפיטי? אני הייתי אומר שבתוך ג'אנה, מה שקורה הוא שהם כולם מתערבבים יחד. כמו שאמרתי, אני נושם פיטי, אם אתה עדיין עם הנשימה, אם הנשימה עדיין שם. או שהגוף הפך לפיטי. או שרק הפיטי  הוא מה שבולט. אז אני הייתי אומר שהפיטי הוא מה שבולט. במידה מסוימת זהו הגורם הכי משמעותי של הג'אנה הראשונה. בואו נגיד את זה ככה. ולכן פיטי הוא הדבר שהכי בולט לתודעה. זה לא שדברים אחרים, מימדים אחרים או אספקטים אחרים של הג'אנה לא יעלו לתודעה. הם כן. אבל הדבר הכי בולט, ומה שאמור להיות הכי בולט, הוא הפיטי.

אוקיי, אז פיטי וסוקהא הם שני גורמים, ואקגאטה – גורם שלישי. אני לא אומר אותם בסדר שבו הם בדרך כלל מוצגים. ואז יש עוד שני גורמים, שבפאלי נקראים vitakka ו vicāra. רובכם, אם שמעתם את המונחים האלה בעבר, הייתם שומעים את התרגום: 'יישום ראשוני ומתמשך'. זה ממש נפוץ. זה מה שלימדו אותי במשך שנים רבות. אחד ממורי המדיטציה הראשונים שלי – בהתחלה למדתי אצל קבוצה של מורים – אחד מהם היה פרופסור לפאלי, לא פרופסור לבודהיזם, אפילו לא פרופסור לבודהיזם תהרוואדי, אלא פרופסור לפאלי. זה היה הקטע שלו. והוא אמר שזו לא היתה המשמעות של זה בזמנו של הבודהא. בזמנו, זה לא איך שהשתמשו במילים האלה. המשמעות של ויטאקה ו –  ויצ'רה היתה פשוט משהו כמו 'חשיבה'. באנגלית יש לנו סוג של פועל כפול – אתה תמיד אומר זה וזה.

כ-500 שנה אחרי הבודהא בסרי לנקה, נזיר בשם בודהאגוסה כתב ספר שנקרא ויסודהימאגה, שניתן לתרגם ל'נתיב ההיטהרות'. בכמה ארצות תהרוודה הוא נחשב לתנ"ך – ספר ממש נערץ, ובארצות תהרוודה אחרות הרבה הרבה פחות. זו בעצם אסופה – הוא הלך וראיין הרבה מאסטרים של מדיטציה, לקח את מה שהם נתנו לו, זרק את מה שהוא לא אהב (על אף שהוא עצמו לא היה כזה מודט מיומן) שרף את מה שהוא זרק, ושמר את השאר. אני לא יודע אם עניין השריפה הוא אמת, רק שמעתי את זה. בכל אופן – אני חושב שאם ההיסטוריה שאני מספר היא נכונה – הוא, וכך גם האבהידאמה (שזה סוג של בירוקרטיה פסיכולוגית טכנית של הבודהיזם התרוודי) – גם כ 'יישום ראשוני ומתמשך'.

אך בזמן הבודהה זו לא הדרך בה השתמשו במילים האלה. אלה הם תרגומים סבירים במידה מסויימת. בנקודה כלשהי בתרגול שלכם, אם תשארו עם התרגומים האלה תהיה לכם תחושה של "זה לא הגיוני" – ברגע שתגיעו לג'אנות האחרות. בנקודה מסוימת זה מספיק להיות הגיוני, אבל עד נקודה מסויימת זה ממש בסדר.
אז 'יישום ראשוני' אומר להביא את המיינד שלי לדבר כלשהו, למשל נשימה. אני מביא את המיינד: 'יישום ראשוני'.
'יישום מתמשך' אומר במקרה הזה – אני נשאר שם, אני חוקר את זה ומייצר עם זה אינטימיות.
זה בדרך כלל ההסבר שנותנים בריטריטים של ויפאסנה וגם, אני מנחש, בהרבה מהריטריטים של ג'אנות.

אחד מהמורים המרכזיים שלי, אג'אן ג'ף, מתרגם אותם כ'מחשבה מכוונת' ו'מחשבה מעריכה' – תרגום מאוד שונה. וכוונתו היא 'לגשת ל' אובייקט כלשהו ו'לחשוב' עליו. אז זוהי הג'אנה הראשונה: 'לחשוב' על הנשימה, 'לחשוב' על הגוף האנרגטי, 'לחשוב' על הרווחה או העונג. "מה יעזור עכשיו? מה יהיה לעזר? כיצד עלי לשנות את הדגש שלי? כיצד עלי להתבונן על הנשימה? עם איזו צורת הסתכלות עלי לשחק? הוא מקשר את המילה ויצ'רה (השנייה מבין המונחים האלה) ל vicaya, חלקכם מכירים את הפאלי – dhammavicaya – הוא הגורם השני מתוך 7 הגורמים של ההתעוררות: 'חקירה'. ישנה סוג של חשיבה חקרנית על מה שקורה בג'אנה הראשונה. הייתי אומר, לפחות לפעמים.

אז עבור 2 מונחים אלה, יש לנו את האפשרות לתרגום ופרשנות הכי פופולריים: 'ישום ראשוני ומתמשך'. האפשרות השניה היא פשוט 'חשיבה'. והשלישית היא 'חשיבה מכוונת ומעריכה', מה שלמעשה אומר הסוג הזה של חשיבה יצירתית, כמו "מה עוזר עכשיו? איך אני יכול לשחק עם זה?"
מי מהן נבחר? מה נעשה כאן?

רוצים לדעת מה אני חושב?
אני חושב: תשכחו מזה!

תשכחו מהמונחים האלה. פשוט תזרקו אותם החוצה. זה לא משנה. כמובן שאתם הולכים לעשות יישום ראשוני ומתמשך בתרגול. פשוט אל תדאגו לגבי זה. אם אתם חושבים על המדיטציה, אחלה. אם אתם עובדים עם פיטי, אחלה, זה טוב. אני חושב שלמען האמת המונחים לא כל כך עוזרים. יש את כל הויכוחים וההתכתשויות לגבי זה. ושוב, מה באמת חשוב כאן? אנחנו יכולים להגיד, לפעמים, שהג'אנה הראשונה יכולה לכלול חשיבה על איך המדיטציה הולכת, מה עוזר וכו'. אבל ה'חשיבה' – זה לא סוג החשיבה של "אני גרוע בזה". "אני בטוח שכל השאר פה בג'אנה השמינית, כדאי שאלך הביתה". לא סוג החשיבה הזה, אוקיי? אם יש חשיבה היא לגבי מה שקורה. זהו סוג מאוד מעודן חשיבה אינטלגנטית, מחוברת, שנענית לתרגול. אולי כמו שאנשים שואלים אותי "כנגן ג'אז, האם אתה חושב כשאתה מנגן? אתה מאלתר, האם אתה חושב או האם זה….?". אז זה כמו: "כן, אבל זה סוג אחר של חשיבה". אני לא מהרהר במשפטים ארוכים. או צייר, בזרימה של היצירה שלו – האם הוא חושב או לא חושב? לגמרי יכולה להיות מחשבה כלשהי בחלק מהזרימה. נגיע לזה מאוחר יותר כשנדבר על ג'אנות עמוקות יותר, משום שמחשבה אחת כאן היא: "מה זה מחשבה בכלל?" נחזור לזה.

אם זה שווה משהו, הנה תרומתי הצנועה לדיון: תשכחו מזה! פשוט תכנסו לתוך העניין. תכנסו לתוך זה ואז כל ה"מה זה אומר?" יפתור את עצמו. פשוט תיכנסו לתוך – במקרה הזה – תיכנסו לתוך הפיטי. תהנו ממנו, תיעשו אינטימיים כמה שאתם יכולים עם החיבור עם זה באופן מלא ככל שניתן, תרחיבו את זה, באמת תפתחו לזה, תראו כמה אתם יכולים ליהנות מזה – אם רק תעשו את זה, אל תדאגו לגבי "האם יש פה חשיבה?" פשוט תיכנסו לזה יותר וזה יפסיק להיות שאלה – מה זה הדבר הזה באמת.

ואז, אפילו בג'אנה השניה, כשאתם נעים לג'אנה השניה, אחד הגורמים של הג'אנה השניה הוא שמיטת החשיבה. אז זה סוג של גורם של היעדרות, אם תרצו. אבל אם אני בודק – "האם אני חושב? האם היו מחשבות כלשהן כבר?" – או אם אני מודד כמה זמן כבר לא חשבתי, או האם היתה חשיבה, או אם אני מנסה לא לחשוב – זה, הייתי אומר, לא תרגול כל כך אינטליגנטי, מכמה סיבות, שאחת מהן היא שאני שם את הדגש שלי על הגורם הכי פחות משמעותי והכי פחות מועיל של הג'אנה השניה. כמובן שאחזור לזה כשנדבר על הג'אנה השניה.

מתוך ניסיון ההוראה שלי, נראה שאם אתם יכולים להגיע לג'אנה הראשונה, אז למעשה כל הג'אנות זמינות לכם, עם הרבה עבודה. אם אתם יכולים להגיע לג'אנה, אתם יכולים להפוך למיומנים (במובן שאני מתכוון אליו) בכל הג'אנות. זה יקח הרבה זמן והרבה מאוד עבודה והרבה התמסרות, אך זה אפשרי אם זה מה שאתם רוצים. אני רוצה לעדכן את זה ולהגיד שאם פיטי יכול לעלות עבורכם – אתם יכולים לעשות את כל זה. אם פיטי יכול להופיע אין סיבה שלא תוכלו להגיע לג'אנה הראשונה ואז לכל הג'אנות. אז למעשה, הופעת הפיטי צריכה לתת לכם הרבה ביטחון. זה אומר "הדרך פתוחה, כל מה שעליכם לעשות הוא ללכת. כן, זה יכול להיות מאתגר לעיתים, זו דרך ארוכה. תצטרכו בה הרבה תבונה והרבה התמסרות. היא פתוחה. אין משהו שעומד בדרכיכם – הדרך הזאת פתוחה".

מי שמע מילת פאלי נוספת – nimitta? האם אתם מבינים נימיטה – בקונטקסט של תרגול ג'אנות – כמשהו כמו הופעת צורה ויזואלית מוארת עם כמה פרטים בתוכה, שאתם יכולים להתמקד בה ותיקח אותכם לתוך ג'אנה? כן? אוקיי, הבודהא מעולם לא השתמש במילה הזאת. הוא השתמש במילה נימיטה אבל לא במובן הזה. שוב, זה מגיע מתוך הויסודהימאגה; באנגלית זה הרבה פעמים מתורגם כ ‘counterpart sign’, או אולי זה בתרגומים המאוחרים. אני אפילו לא בטוח איך מתרגמים את זה עכשיו. בקאנון הפאלי, כלומר במילותיו של הבודהא, הוא אכן משתמש במילה הזאת (נימיטה), אך הוא משתמש בה כ'האובייקט של התפיסה'. כל אובייקט של התפיסה במדיטציה הוא נימיטה. לפעמים אני חושב שהוא משתמש בה כמשהו כמו 'תמה', 'נושא', התמה של המדיטציה. בלימוד של המהאיאנה יש למילה הזו משמעות נוספת של 'קרקע' או 'בסיס', וזה מקושר ללימוד של ריקות ושל חוסר קרקע וכד'. אז היה לזה משמעות די שונה בלימוד של המהאיאנה. אנחנו יכולים להשתמש במילה הזאת. אך אני רוצה שנשתמש בה בצורה קצת שונה כ'סימן'. זה בדרך כלל התרגום. נימטה משמעותה 'סימן'.

ומה זה? זה סימן שהסמדהי מעמיק, כל סימן שהסמדהי מעמיק. אז הופעת הפיטי זה סימן שהסמדהי מעמיק. הופעת הסוקהא, האושר, היא סימן לכך שהסמדהי מעמיק. הופעה של דממה טהורה, מוארת, יוצאת דופן גם היא סימן. הופעת התפיסה של מרחב, כתפיסה מאוד צלולה היא סימן, ברמות שונות, שהסמדהי מעמיק.

לחלק מהאנשים קורה שהם מודטים ואז בנקודה מסוימת מגיע אור לבן זהוב או סוג של ענן של אור במיינד, זה ממש נפוץ. לפעמים האדם לא בטוח, הוא מודט ושואל את עצמו "האם השמש יצאה הרגע?", משום שהכל נהייה מאוד בהיר. אז גם זה, אור לבן שכזה, הוא סימן שהסמדהי מעמיק.

אבל הנימטה הראשית בג'אנה הראשונה – הדבר הכי חשוב לשים עליו את תשומת הלב ושסביבו כל התרגול מתכנס – הוא הפיטי. בג'אנה השניה הגורם הראשי הוא הסוקהא, האושר. נחזור לזה.

רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 3, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


אז פיטי עולה, והבודהה אומר, "אל תנסו לחמוס אותו, ואל תנסו לחמוס את הג'אנה הראשונה." מה זה אומר? כבר אמרתי את זה יחד עם דרכי ההסתכלות של תובנה. הנה העלייה שלו, בכל צורת עלייה, ואני פשוט נותן לו לעלות. ואם יש לי מושא נוסף, כמו תחושות האף שאני מתרכז בהן, אני פשוט נותן לו לעלות לצידן – אני מודע לכך שהוא עולה, כי יש לי את הרקע הזה של הגוף כולו. נכון? אני מודע לכך שהוא עולה, וחלק ממני נהנה מזה ונפתח אליו, אבל אני עדיין ממוקד במושא האחד שלי. ואז, כשהוא מוכן – מוכן זה אומר שזה חזק מספיק עד שזה ללא ספק נעים; בואו פשוט נגיד ככה – כשהוא מתמיד מספיק, אז מאד בעדינות, כמו שתיארתי עם דרכי ההסתכלות של תובנה, מאד בעדינות אני הופך אותו למושא העיקרי שלי: את הפיטי. ואז אנחנו חוזרים למה שאמרתי אתמול: ישנם אופנים של תשומת לב שבהם אני ממש מתרפק לתוכו, ממש חודר לתוכו, או שאני ממש ממש פותח את עצמי אליו, למשל.

[51:16] עוד משהו שאמרתי אתמול, הוא שעוד עבודה שיש לנו לעשות, עוד עבודה או משימת משחק שיש לנו לעשות, זה לגרום  לפיטי להתפשט. הבודהה אמר, בג'אנה הראשונה, להתפשט: "אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה, מלאה לגמרי, ספוגה" וכולי. אז איך אנחנו גורמים לו להתפשט? אני מתכוון, לפעמים הוא יתפשט, וזה מעולה, ואז לא צריך לעשות דבר. אבל הרשו לי לעבור דרך רשימת אפשרויות:

  • אחת היא, הנה הפיטי, ובואו נגיד שהוא רק בפנים שלי, או אזור מהסוג הזה – אזור הראש. לפעמים מה שקורה, בגלל שהוא מאד שובה לב, זה שהמודעות מתכווצת קצת למעשה. אז דבר אחד שתוכלו לעשות כדי לעזור לו להתפשט, זה פשוט לפתוח את המודעות שוב, להיפתח לגוף האנרגיה כולו. ורק מפתיחת תשומת הלב לגוף האנרגיה כולו – הפיטי יתפשט באופן טבעי, כמו שגז יתפשט באופן טבעי כדי למלא חלל. אתם הופכים/ות את הבלון לגדול יותר, בלון תשומת הלב, הגז ימלא את הבלון. האוויר ימלא את הבלון. זו אפשרות אחת.
  • עוד אפשרות היא שאתם/ן יכולים/ות, כביכול, א) 'לערבב' את הנשימה עם הפיטי, ולדמיין ולהתחיל להרגיש כאילו אתם/ן נושמים/ות פיטי. או ב) אנרגיית הנשימה מעסה ומזיזה את הפיטי דרך הגוף. אז אתם נושמים פנימה – ודיברנו על הזרמים האלה של אנרגיית הנשימה. אולי אתם נושמים פנימה דרך מרכז הלב, וזרמי האנרגיה עוברים במורד הגוף. באמצעות זה, הנשימה סוג של מעסה את הפיטי דרך שאר הגוף, כביכול, סביב החזה או מה שלא יהיה. אבל שוב, כל זה משחקי מאד, ניסיוני מאד: לערבב את הנשימה עם הפיטי, או להיעזר באנרגיית הנשימה כדי להזיז את הפיטי למקומות שונים בגוף.
  • דבר שלישי, אתם/ן יכולים/ות לדמיין שהוא כבר התפשט. שוב, זה יכול להיות דבר די מדהים, כוחו של הדמיון. פשוט תדמיינו שהוא כבר התפשט. הוא ממלא את הגוף כולו. ואז, הביטו וראו, אתם/ן עשויים/ות לגלות ש" ובכן, זו החוויה שלי עכשיו." אוקי, אז תרגישו אותה. תהנו ממנה.
  • אתם/ן יכולים/ות לדמיין (ואני עשוי לחזור לעניין הזה בקצרה) את הפיטי מעורבב עם אור לבן, מוזהב, כאילו הפיטי עצמו הוא אור לבן מוזהב. אתם יכולים/ות להרגיש אותו, ואתם גם יכולים/ות לראות אותו. ואז אתם/ן מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב ממלא את כל המרחב, את כל המרחב של גוף האנרגיה כולו. וכשאתם מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב עושה את זה, הוא מביא את הפיטי איתו.
  • דבר חמישי – למעשה, זה מאד דומה למשהו שאמרנו קודם. פשוט תדמיינו את שני המקומות האלה: אז הנה הפיטי, בואו נגיד, באזור הפנים שלי, אזור הראש והגרון שלי, מקומות מאד שכיחים עבורו להתחיל מהם. הוא שם, אבל אני לא מרגיש כלום בבטן שלי. אין שם פיטי. אז שוב, פשוט נסו שתהיו לכם/ן מודעות בשלב הזה, מודעות למקום הזה בבטן – מודעות למקום בו יש פיטי, ומודעות למקום בו אין פיטי, ופשוט תחברו אותם עם צינור, צינור דמיוני. פשוט תחברו אותם. תראו מה קורה. אתם/ן לא מאלצים/ות שום דבר. אתם/ן לא מדמיינים/ות שום דבר זז. אתם רק מחברים בין שני מקומות בגוף האנרגיה, או מדמיינים מקומות בגוף מחוברים אחד לשני.
  • אני חושב שהזכרתי את זה אתמול – זה מספר שש – אפשר גם לזוז בקלות ובמשחקיות ויחסית באיטיות בין שני אופני תשומת הלב האלה: א) המיקוד החודר, הצר והחקרני ב) היותר רספטיבי. יכול להיות שהתנועה עצמה תעבוד עם הפיטי ותאפשר לו להתפשט דרך הגוף, דרך מרחב הגוף. בסופו של דבר, מה שקורה זה שבכל פעם שאתם/ן חווים/ות פיטי, הוא תמיד כבר התפשט. הוא תמיד ממלא את הגוף כולו. כל כך הרבה מתרגול ג'אנה קשור בזה, זה כמעט כמו ה citta-(לב-תודעה) והחוויה הגופנית, החוויה האנרגטית, העניין של פשוט להתרגל למשהו, עד שהוא הופך לנורמלי, הופך לגמרי נורמלי, כך שאחרי זמן מה, כל פעם שתרגישו פיטי, זה יהיה אוטומטי. זה אף פעם לא רק במקום אחד. זה תמיד מתפשט. תמיד יש מקרים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר זה נהיה די שכיח.
  • ואחרון (זה יהיה מספר שבע), אוקי, לפעמים הפיטי לא מתפשט. ניסיתם/ן את כל זה, והוא לא מתפשט. אל תדאגו בקשר לזה! פשוט תהנו מאיפה שהוא נמצא, ותיכנסו לשם. כן, אוקי, הוא פה בסביבה, באזור הגרון והראש שלי או איפה שלא יהיה. ניסיתי את כל שאר התעלולים האלה. הוא לא מתפשט. פשוט תיכנסו לעניין ותהנו מזה. אל תדאגו. תהנו מזה. ולמעשה זה ממש, ממש חשוב – ממש חשוב.

ואל תדאגו גם, אתם/ן יודעים/ות, בקשר לזה שהבודהה אומר, "אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה." זה לא כאילו שצריך לעבור על כולו ולהגיד, "ובכן, איך מרגישה זרת כף הרגל השמאלית שלי?" לא צריך להישאב כל כך אל מעין דימוי או תמונה אנטומיים של הגוף. זה באמת יותר העניין של המרחב הכולי. אם עדיין יש לכם/ן תחושה של אצבעות רגליים נפרדות, גם זה לא משנה, אבל היא בהחלט לא חייבת להיות כזאת. זה יותר עניין של תחושה של המרחב הכולי, תחושה של גוף האנרגיה כולו, לאפשר או לעודד בעדינות את הפיטי למלא את המרחב השלם הזה בדרכים שונות.

כך או כך יש תנועתיות בג'אנה, של התמוססות הצורה של הגוף. עכשיו, אנשים הם שונים זה מזה. עבור אנשים מסוימים, זה קורה – אני לא בטוח ברמת האחוזים, אבל עבורי, בהחלט, זה קורה בג'אנה הראשונה. זה חלק מהמאפיין של הג'אנה הראשונה: התחושה שהגוף נהיה קצת כמו במשחקים הקטנים ששיחקנו. הוא נהיה די אמורפי, אור לבן מלא בפיטי. אין ממש תחושה של – אני יכול למצוא כאן את בהונות הרגליים שלי ואת כל השאר. אבל אנשים הם שונים. בכל אופן יש תנועה לעבר התמוססות צורת הגוף, מה שאומר שאין צורך לדאוג כל כך בנוגע לשאלה "האם הפיטי נמצא בכף הרגל שלי?" או שום דבר בסגנון. זו יותר תחושה של "כן, זה ממש ממלא את המרחב הכולי, את החוויה הכולית, את חוויית הגוף."

שוב, חזרה לנושא התפיסה. באמת, אחת הדרכים להבין את מה שקורה בג'אנה הראשונה היא חוויית הגוף, תפיסת הגוף הופכת לפיטי. חוויית הגוף שלי היא חווית גוף של פיטי, מרחב של פיטי. בג'אנה השנייה, הגוף (רופה: ארבע הג'אנות הראשונות נקראות רופה-ג'אנה, כלומר ג'אנות 'הגוף') הופך לשמחה. ואם אתם/ן עדיין עובדים/ות עם הנשימה, גם היא במובן מסוים אלמנט של הגוף, הנשימה הופכת לשמחה. אני נושם שמחה לתוך גוף של שמחה. בג'אנה השלישית, זו הופך למעין שלווה; ברביעית, זו דממה מוארת, וכולי. [59:01] אז המרחב האנרגטי, מרחב גוף האנרגיה הופך לדברים האלה. הגוף הופך להם. אז ישנה התמוססות הדרגתית של צורת הגוף על פרטיה. הגוף מתמוסס, אפשר לומר.

אוקי. לפעמים מה שקורה לאנשים מסוימים – ושוב, זה אישי; ישנם הרבה סוגי תנאים שונים ודברים שקורים לאורך זמן – אבל לפעמים מה שקורה, זה שיש יותר מדי. זה מרגיש כאילו יש יותר מדי פיטי. או שהפיטי מרגיש – "זה יותר מדי לשאת. זה כל כך אינטנסיבי או חזק או נעים." דבר אחד הוא חשוב במיוחד כשזה קורה. בדרך כלל, כשזה המקרה, מה שצריך לקרות זה יותר היפתחות. זה ההיפך. אם אני מרגיש, "זה יותר מדי בשבילי לשאת. זה חזק מדי. אני לא יכול להתמודד עם זה," אז למעשה, יש איזו התכווצות של הישות, איזו סלידה, איזו החזקה קלה; אני הודף, כאילו אני מנסה להדוף ממני מים. זה יכול להיות מאד, מאד עדין. הדבר העיקרי לעשות כשזה מרגיש כך, או כשאנחנו חושבים/ות, "זה חזק מדי," זה לפתוח: לפתוח את מרחב גוף האנרגיה. להיפתח לזרימה של הפיטי. הרבה פעמים לפיטי יש מין זרם משלו; הרבה פעמים זה זרם שזורם כלפי מעלה, במעלה הגוף. יותר היפתחות – לפתוח אפילו יותר. סובבו את חוגת ההיפתחות על '11', 150 אחוז. יותר היפתחות, יותר התמסרות, יותר שמיטה. ההיפך ממה שתרגישו שאתם/ן רוצים/ות לעשות, כשזה יותר מדי. אתם/ן צריכים/ות ללכת לתגובה האנרגטית המנוגדת לאינטואיציה.

לפעמים, בשיחות שלי עם אנשים, פיטי יכול להיות קצת כמו – אנלוגיה שלו יכולה להיות מים זורמים במורד הר, כמו לייצר נהר במורד הר. וכשזה מתחיל, בשלבים הראשוניים, לפעמים זה יכול להיות נורא מהיר. ואז זה פוגש בסלעים בדרכו למטה. ובמקום בו זה פוגש בסלעים, נוצרים המים הלבנים האלה, נכון? אשדים וקצף וכאלה. שני דברים כאן:

  • אם אשים עוד סלעים במסלול שלי בגלל שאני לא אוהב את זה, בגלל שאני לא רוצה שזה יהיה כל כך אינטנסיבי, מה אני אקבל? אלא אם כן אשים שם סכר. אבל בואו נגיד שפשוט אי אפשר. מה אני אקבל? אני הולך לקבל יותר אשדים. אני הולך לקבל יותר קצף. אני הולך לקבל יותר. אני צריך לעשות את ההיפך: להיפתח, להתמסר, לשמוט, באמת כמו "אוקי, כמה אני יכול לפתוח את הגוף שלי?" זה כמעט ככה: רק לפתוח את החזה, להיפתח. פשוט לגמרי לתת לו לזרום דרכו. ולעיתים קרובות הוא רוצה לזרום דרכי, ישר למעלה והחוצה מהראש. פשוט לפתוח, לפתוח, לפתוח. בדרך כלל, בנקדה הזו יש מידה מסוימת – בין שמעודנת או לא כל-כך מעודנת – של סלידה והתכווצות, וזה גורם לבעיה. בנוסף זה גם מאט את התקדמות הנהר הזה, כי הנהר, בעוד שהוא זורם במורד ההר, בעוד שהוא מתפתל לו, הוא ימצא את דרכו בטבעיות למים שקטים יותר. ככל שפיטי מתפתח – אמרתי את זה כבר באופן עקיף – הוא הופך שקט יותר באופן טבעי.

אלה הם שלבי התרגול שבו נרגיש "זה באמת יותר מדי. זה אינטנסיבי מדי." זה בדרך. זה רק שלב. מה שאנחנו רוצים זה, "אוקי, ובכן, איך אני יכול לעזור לשלב הזה לעשות את שלו?" סלידה והתכווצויות לא עוזרים לו לעשות את שלו. זה ההיפך: אני צריך להיפתח, להיפתח, לתת לו לזרום. ויכול להיות שתצטרכו לשאת את זה שהוא סופר אינטנסיבי. שוב, מישהו אחר עשוי לתת את יד שמאל וימין שלו בשביל רמה כזו של עונג. אבל עלינו להיפתח, להיפתח, להיפתח, וזה יעבור דרך הדבר שלו, וזה יירגע. לפעמים, אפילו עצם ההיפתחות ברגע הזה מרגישה טוב כי ההתכווצות היא המקום בו זה מתחיל להפוך ל"אני אפילו לא בטוח שזה נעים בכלל." זו גם הסלידה שצובעת את החוויה. אז תיפתחו, תיכנעו, תשמטו. באמת, מה המשמעות של לעשות את זה? תמצאו דרכים לעשות את זה.

  • ואז, כשעשיתם/ן את זה, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג. אז שני דברים: (1) להיפתח, לשמוט, להתמסר ו-(2) למצוא את העונג. וזה בדרך כלל כבר יסדר הכול. [1:03:42] זה צריך לעזור לכם באותו הרגע, ללא ספק, ואז זה גם אמור לעזור לתהליך כולו להתפרש ביותר חופשיות ומבלי להיתקע במקום כזה לזמן מה. ולפעמים, מתרגל/ת – או שהפיטי יהיה כל כך חזק שהוא/היא ירגיש/ו "אני לא בטוח/ה שזה נעים בכלל". או שזה לא כל כך חזק; ואומרים, "אני לא בטוח/ה שזה נעים." שוב, לשחק עם התפיסה: למעשה אתם/ן יכולים/ות להחליט לראות את זה כנעים. פשוט תחליטו לראות את זה כנעים. פשוט תשחקו עם זה. תשחקו עם התפיסה. אנחנו חוזרים/ות לרעיון הזה של גמישות, לשחק עם תפיסה. בסמאדהי, בג'אנה, כל המערכת היא כל כך רגישה, כל כך רגישות לתנודות הזעירות האלה בדרכי ההסתכלות, בהשקפה, ברמות המאמץ, וכולי.

עכשיו, לפעמים, שוב, פיטי יהיה מאד חזק, אפילו למשך כמה ימים, או שסוקהה, שמחה, תהיה חזקה, ויש שאלה כאן: "האם עלי להזיז את הגוף? יש כל כך הרבה אנרגיה. כדאי לי להזיז אותו איכשהו? לרקוד? בא לי לרקוד." יש עליזות, ויש פיטי, והבן-אדם רוצה לרקוד. והשאלה היא, "האם לעשות את זה?" או כשיש הרבה סוקהה, אנשים יכולים פשוט לצחוק ולצחוק ולצחוק בקול רם. "או האם לא כדאי לי לרקוד ולא לצחוק כל כך הרבה, ודווקא לתת למשהו להיאסף?" באופן כללי, אני נוטה לעבר, "לא, תנו לזה להיאסף," בגלל ששוב, אם לחזור למה שאמרתי קודם הרבה פעמים, רובנו, כבני אדם, למעשה לא ממש נתנו לאנרגיה להיאסף, לא ממש אפשרנו לשמחה להיאסף. אנחנו לא יודעים מה זה כשגוף האנרגיה מתמלא ככה עם שמחה, ולהרשות לה להתאסף ולהתעצם ולתת לה לעשות את העבודה האלכימית שלה.

עם זאת, לפעמים זה ממש מועיל למתרגל/ת, ובגלל כל מיני סיבות, לרקוד או לזוז, כל דבר, בגלל שלפעמים, בחיי אותו/אותה מתרגל/ת, והאישיות שלהם/ן, יש איזה הרגל של להחזיק את הגוף. והגוף קצת נוקשה, או שיש איזושהי עכבה בכל הקשור בתנועה. או ביחס לצחוק, יש מתרגל/ת שלא ממש צוחק/ת – כאלה שלעולם לא תראו מצחקקים/ות. הם/ן לא צוחקים/ות. הם עשויים/ות – אם משהו מצחיק נניח – טיפה, אבל הם לא מתמסרים/ות לצחוק בדרך כלל. למה זה כך? אולי, לפעמים, ישנה עכבה רגשית קלה. זה עניין אישיותי. יש מעט נוקשות או חוסר-נזילות. אז לפעמים, למעשה, עבור מתרגל/ת מסוים/ת – זה לא מזג אוויר המעולה ביותר, אבל זה לא אומר שאי אפשר לצאת החוצה לשדות ולרקוד בגשם. ואם זה צריך לזוז, תעשו את זה, מה שזה לא יהיה. עם זאת, הסכנה היא שנבזבז את האנרגיה שנבנית, נבזבז את הפיטי, ונבזבז את השמחה שנבנית, ואז הם לעולם לא ממש יבשילו לכדי ג'אנה. אז זו עשויה להיות שאלה מורכבת, אבל אפשר להתנסות איתה. להתנסות עם שתי האפשרויות, אם זה מרגיש רלוונטי. עבור הרבה אנשים זה לא יהיה רלוונטי. באנלוגיה מקודם, הקַבָּל לא אוסף מספיק אנרגיה. והוא לעולם לא ממש מאפשר לכם/ן להיכנס לג'נאה. אבל אנחנו רוצים/ות, כפי שאמרתי, ללמוד לאפשר לדברים להתרחב, לזרום, למלא את הישות, ולעשות את העבודה שלהם מבפנים.

שוב, בנושא פיטי ממש חזק, מה שיכול לפעמים לקרות לאנשים מסוימים – למעט אנשים – זה שהפיטי חזק מאד, או שהאנרגיה נהיית חזקה מאד, והגוף הפיזי מתחיל לרעוד: סוג של רטט, או רעד, או טלטלה, או משהו בסגנון. וזה דבר די חשוב כאן. יש אנשים עם ההשקפה, "אה, זה קתרזיס. את/ה משחרר/ת משהו." וכולי. בתור מי שהיה לכוד בכל זה במשך אי אילו שנים, אני מרגישה שזה ממש חשוב. זה חשוב שתהיה ההשקפה הנכונה והגישה הנכונה. [1:08:31]. מה שיכול לקרות עם סוג כזה של תזוזות זה שהן בקלות יכולות להפוך להרגל. והגוף פשוט מתחיל לרעוד במדיטציה בקביעות, או להיטלטל, או מה שלא יהיה. במקרה שלי, הגוף היה עושה את זה אפילו כשהקשבתי למוסיקה. הוא התחיל לעשות את זה כל הזמן. נוצר איזה לופ קבוע.

אוקי, זה שונה מסוג התנועה הגופנית שחלקכם מכירים, שקורית למשל כשפיטי מופיע, והראש נשען אחורה בגלל הזרימה למעלה. חלקכם מכירים את זה. למעשה, עשיית התנועה הזו מביאה את הפיטי. אבל אני מדבר על משהו אחר. אני מדבר על סוג של רעידה או טלטלה כמו שאמרתי. השענת הראש אחורה היא לא בעייתית. אם אתם/ן יכולים/ות לא לעשות אותה – לי יש הרגל רע; אני עושה את זה, אז עשו מה שאני אומר ולא מה שאני עושה! אבל זה הרבה פחות בעייתי.

אבל נושא התנועה – והרעידות – הוא חשוב למעשה. שוב, אולי תוכלו להשתמש קצת בדמיון. הדבר הראשון הוא, תראו אם תוכלו להשאיר את הגוף הפיזי דומם במהלך מדיטציה. עבור הרבה אנשים, שום דבר כזה לא הולך לעלות; זה לא עניין. אבל אני אומר את זה כי זה כן עניין עבור אנשים מסוימים. האם אני יכול להשאיר את הגוף הפיזי דומם? ואולי תניחו כוונה עדינה אך נחושה שכך יהיה בתחילת המדיטציה. אבל באופן כללי, אני מנסה להשאיר את הגוף הפיזי דומם, ובמקום לאפשר לאנרגיה להזיז את הגוף הפיזי, מה שאני עושה זה לאפשר לה להזיז אנרגיה במרחב גוף האנרגיה, ואפילו החוצה ממנו. אז שוב, אולי, מטפורית – או כאנלוגיה, זו אנלוגיה גרועה – בואו נגיד שיש יותר מדי מים ולחץ מים בצינורות האנרגיה הפנימיות, והצינורות מתחילים להתפוצץ ולשקשק את המבנה כולו. מה שאנחנו צריכים/ות לעשות זה לפתוח את הצינורות, לייצר צינורות גדולים יותר. לאפשר ליותר לזרום. אז שוב, תדמיינו את הגוף שלכם נפתח, נפתח לזרימת האנרגיה, את פתיחת הערוצים, הזרמים, כדי שהאנרגיה תוכל לזרום, לאפשר את התנועה הפנימית כביכול של אנרגיה במקום את תנועת הגוף הפיזי. ובדרך כלל תמצאו שזה כבר מסדר את העניין כולו.

לפעמים, שוב, האנרגיה רוצה לצאת החוצה, והיא עשויה לרצות לעוף מתוך צ'אקרת הכתר ולרדת למטה כמו מפל, או משהו בסגנון. אז תשתמשו בדמיון. אולי היא רק רוצה להתנועע בפנים. אולי היא רוצה לצאת החוצה. איך היא רוצה לנוע? מה מרגיש טוב? מה נותן הרגשה של קלילות והרפיה לתחושת ה'יותר מדי', כך שהגוף הפיזי לא יצטרך לזוז, כי האנרגיה יכולה לנוע? כשהאנרגיה יכולה לנוע כמו שצריך, מבלי להיתקל במחסומים ותקיעויות, אז הגוף הפיזי לא צריך לזוז כל כך, או אפילו בכלל לא. אז שוב, האנרגיה עשויה לרצות לנוע בכל כיוון שהוא: היא עשויה לרצות להתעופף לכיוון ההוא, או ההוא, או למעלה, או מה שלא יהיה. פשוט תגלו – מה היא רוצה לעשות? ותנו לה לעשות את זה; דמיינו אותה עושה את מה שהיא רוצה לעשות. והיא תעשה את מה שהיא רוצה לעשות, ואז הגוף הפיזי לא יצטרך לזוז.

הרבה פעמים, משהו כזה קורה כשיש אפילו מעט מאמץ-יתר. בהחלט יותר סביר שהוא יקרה כשישנו מאמץ-יתר. או בואו נגיד שלסוגי גופי אנרגיה מסוימים – לגמרי סביר שזה יקרה אם ישנו מאמץ-יתר. לאנשים אחרים יש סוגים אחרים של גופים אנרגטיים, והם יכולים להפעיל הרבה מאמץ, וזה לא יקרה. הם לעולם לא יחוו משהו כזה. אבל עם סוגים מסוימים, למעט מאמץ-יתר יכולה להיות השפעה עצומה. למאמץ-יתר קל עשויות להיות השפעות מעודנות במדיטציה, כל מיני סוגים של השפעות מעודנות, אבל עשויות גם להיות לו השפעות דרמטיות. כך שלפעמים כל עניין התנועה הזה הוא לא קתרזיס או שום דבר בסגנון: אלא פשוט קצת יותר מדי מאמץ. שום טיהור; פשוט מאמץ-יתר ששם יותר מדי לחץ אנרגטי על כל המערכת. ויש לו השפעה.

מה המשמעות של זה? על מה זה מצביע? שוב, אולי כדאי לי לשחק עם מידת האינטנסיביות. מה זה אומר להרפות קצת מדוושת האינטנסיביות? מה זה אומר להיות רק קצת פחות מכווץ בגישה שלי, לאופן בו גוף האנרגיה שלי נמצא במדיטציה, להפנות תשומת לב קצת יותר רחבה, להיכנס למצב יותר רספטיבי ופחות חקרני? כל הדברים האלה ישפיעו, הם כולם חלק מהמאמץ וגם מהנסיגה המעודנת מהמאמץ, ותהיה להם השפעה על כל עניין הרעידות.

[1:13:43] לפעמים, מתרגלים/ות שעשו הרבה מדיטציית תובנה חוו הרבה סוגים של מצבים – שוויון נפש עמוק, או מודעות רחבה, דברים בסגנון הזה – ואז בהגעה לתרגול ג'אנה, כשהם/ן שומעים/ות על פיטי ועל הג'אנה הראשונה, ועל הג'אנה השנייה עם כל השמחה התוססת שלה, או מה שזה לא יהיה, יחשבו: "טוב, למה שאטרח עם פיטי אם שוויון נפש הוא אפשרי? הרי אני מכיר/ה שוויון נפש. למה לטרוח עם פיטי?", והם עשויים/ויות לחשוב, "טוב, שוויון נפש זה כל מטרת התרגול, נכון? אז למה לי לטרוח עם פיטי? אנחנו מנסים/ות להגיע לשוויון נפש. אז למה לי לטרוח עם פיטי ועם סוקהה, עם הג'אנה הראשונה או השנייה, או מה שלא יהיה? הרי שוויון נפש הוא המקום אליו אנחנו הולכים/ות."

שוויון נפש הוא לא המטרה. הוא חד-משמעית לא המטרה, ואין לטעות בשוויון הנפש ולחשוב אותו להתעוררות. זה ממש, ממש חשוב. שוויון נפש הוא לא 'ה-מטרה'. הוא חלק חשוב מהתמהיל, מהמנעד של מה שאפשרי עבור הישות, אבל הוא לא 'ה-מטרה' ובהחלט לא שווה ערך להתעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. התעוררות היא, אם נרצה לסכם אותה, הבנת הריקות – הבנת הריקות של הכול. וההשלכה של ההבנה הזו היא שאחריה אפשר להסתכל על דברים בדרכים שונות. למה? בגלל שאובייקט מתקיים באופן בלתי תלוי מהאופן שבו התודעה תופסת אותו. מכאן, שכשמתרגל/ת תופס/ת את זה, ומשתחררת האפשרות לגמישות מוחלטת של צורות הסתכלות, שאפשר גם לתרגל אותה, ולפתח את המשחק איתה, צורות שונות של משחק, משחק עם תפיסות – זו התעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. [1:15:30]. ומכאן, שוב, לתרגל את גמישות התודעה, גמישות מצבי התודעה, גמישות התפיסה, משחק עם התפיסה – כשאנחנו עושים/ות את זה, אנחנו מתרגלים/ות למעשה את הדרך שדומה למטרה, שדומה להתעוררות, כי אדם ער מכיר בריקות של הכול, וכל שנותר לו, והוא יודע את זה, כל שנותר לו הוא האפשרות והגמישות של צורות הסתכלות שונות. כך שבלתרגל את זה, אתם/ן למעשה מתרגלים/ות צורה של הרהור ושל תרגול בדרך שדומה להתעוררות, בניגוד לפשוט לתרגל שוויון נפש, ו"אני מנסה להיות שווה נפש ביחס להכול כל הזמן." זו לא התעוררות. וזו אפילו לא פסיכולוגיה בריאה במיוחד, הייתי אומר.

בנוסף לפעמים, מתרגל/ת עשוי/ה להגיד, "למה לי לטרוח עם פיטי? למה לי לטרוח עם סוקהה?" לפעמים ישנן נטיות פסיכולוגיות, דפוסים, הרגלים. פיטי וסוקהה, במובן מסוים, הם מציקים. במובן מסוים הם מטרידים. הם לא שלווים. הם פותחים דברים. הם מסעירים. הם זזים להם והם עושים דברים. ולפעמים זו אפילו לא מחשבה דהרמית, או שמתרגל/ת משתמש/ת במחשבה הדהרמית, אבל הכוונה, הסיבה לשימוש בה היא כי הפסיכולוגיה של המתרגל/ת היא כזו שלא רוצה שיפריעו לה: "אני פשוט רוצה שהכול יהיה רגוע, רוצה שהרגשות יהיו תחומים ובשליטה. אני רוצה להרגיש להפגין רגש רק עד טווח מסוים." וזה עשוי להיעשות או להיות הרגל או דפוס. זה כל מה שהנפש שלי מכירה. זה כל מה שהנפש שלי מאפשרת, את הטווח הזה. ולכן כל הגודש הזה של דברים שעולים – "הממ, לא מת/ה על זה." אז מה בעצם קורה שם?

אני חוזר למשהו שכבר אמרתי, אבל הוא חשוב. הוא ממש, ממש חשוב. אנחנו יכולים להבין פיטי כאנרגיה, כך שכשגוף האנרגיה לא חסום – אם דרך פתיחות הלב, פתיחות הנפש, או שגוף האנרגיה איננו חסום בגלל שצורות הסתכלות של תובנה מאפשרות שחרור של היאחזות (היאחזות גורמת להתכווצות, כך שעם שחרור ההיאחזות, יש שחרור של התכווצות, וכך גוף האנרגיה הוא באופן טבעי לא חסום) – כשגוף האנרגיה איננו חסום, אז באופן טבעי, מערכת גוף האנרגיה האנושית תחווה זרימה נעימה של אנרגיה. הגוף יחווה פיטי באופן טבעי. אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה. ואנחנו יכולים/ות גם להבין פיטי כאנרגיה במובן שבו, במצב של ריכוז, אני לא מפזר אנרגיה דרך הסחות דעת, כשהתודעה הולכת לה לכאן ולכאן, חושבת על זה או על זה, נתפסת בזה ובזה, הצליל הזה, הצליל ההוא, מה שלא יהיה. ומכאן שהאנרגיה מתאספת באופן טבעי, כמו קַבָּל חשמלי.

אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה, אבל כפי שאמרתי כבר אי אילו פעמים, צורת הבנה טובה, אמיתית, פורייה ומיטיבה יותר, צורת הבנה שמתמזגת טוב יותר עם שאר הדהרמה, שהיא גם צורת הבנה של כל שאר הדהרמה, היא להבין פיטי כדרך לתפוס את הגוף. זה לא באמת 'אנרגיה'. וזה לא קשור ל'לפתוח צ'אקרות חסומות' או 'ערוצי אנרגיה'. וזה לא קשור ל'איסוף אנרגיה'. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. זו תפיסת גוף. [1:21:41]. זו מיומנות של תפיסה. השגה של תפיסה, כפי שהבודהה עשוי לומר. זו אמנות של קוסם. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. שוב, אתם/ן אולי כן ואולי לא מבינים/ות עד כמה זה משמעותי, אבל אני רוצה לפחות לטמון את הזרעים.

דבר אחרון, כמה דברים אחרונים: פיטי הוא מרכזי לג'אנה הראשונה. הוא המאפיין הכי חשוב בג'אנה הראשונה. לג'אנה הראשונה יש חמישה מאפיינים ופיטי הוא מרכזי: (1-2) ויטקה-וויצ'רה ((vitakka-vicāra ועוד אדבר על כך; כשקראתי את הרשימה של הבודהה, תרגמתי את זה כ'חשיבה'. נחזור לזה. זה קצת – איך אומרים – שנוי במחלוקת, התרגום של זה. אבל בכל אופן, חמישה אלמנטים: ויטקה-וויצ'רה, או לפעמים, מה שבטח שמעתם "תשומת לב ראשונית ומושהית" – לא משנה. פשוט נגיד ויטקה-וויצ'רה. (3) אקגטה (Ekaggatā). אני אסביר את כל זה מחר, אחדות ההתמקדות או התמקדות בנקודה אחת, בואו נגיד – גם זה תרגום מטעה, לא משנה. ושני אלמנטים נוספים, (4) פיטי ו- (5) סוקהה. דיברנו על פיטי, והמשמעות של סוקהה היא שמחה. אלה הם חמשת הרכיבים של הג'אנה הראשונה.

בדרך כלל, הם נוצרים ונתפסים, בין שבמודע או לא, בסדר מסוים. במילים אחרות, אתם/ן עובדים על הויטקה-וויצ'רה שלכם/ן, אתם עובדים על תשומת הלב הראשונית והמושהית למושא המדיטציה.  במשך זמן, אתם/ן די מתמקדים בנקודה אחת או ספוגים בה או משהו, אקגטה. ופיטי וסוקהה עולים כתוצאה. אז ישנה תנועה מריכוז ומרכיבי הריכוז לעבר הופעה של פיטי וסוקהה. זה מעולה.

אבל לפעמים אפשר לעבוד אחורה, בכיוון ההפוך: הנה הם חמשת המאפיינים. מה מהם זמין לי כרגע? ולפעמים אנשים אומרים, "אה, אצלי – כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, או כל פעם שאני חושב/ת על הדבר הזה, שמחה מופיעה." זה אחד האלמנטים של הג'אנה הראשונה. זה אפילו לא אלמנט מרכזי. פיטי הוא האלמנט המרכזי. "אבל כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, שמחה עולה." אם אתם/ן מיומנים/ות, אז השמחה הזו – אני פשוט משתהה איתה והביטו וראו, פיטי נמצא שם יחד איתה, ואז אל תנסו לחמוס אותו, והפיטי ייבנה. ישנם חמישה מאפיינים. מה זמין? אני יכול להתחיל מכל אחד מהם, במובן מסוים. אני עובד אחורה. זה העיקרון של לעבוד אחורה, של "לאן אני מנסה להגיע?", במקום להחליט מראש מה צריך להדגיש ומכאן מה רלוונטי. איזה מאפיין אני מדגיש כדרך להיכנס פנימה עכשיו, אם אנחנו מדברים על הג'אנה הראשונה? ובכן, שניהם: אני יכול לתפוס אותם בכיוון אחד, קדימה, במובנים של הקשרים הסיבתיים שיש ביניהם, או שאני יכול לתפוס אותם אחורה. יש לי חמישה מאפיינים. אז בואו נראה לאיזה מהם יש לי גישה כרגע, איזה מהם יש לי אפשרות להצית קצת, לעורר, ומתוך זה, שאר המאפיינים הנותרים יתעוררו גם הם.

אם נחזור לשתי הגישות הרחבות, ריכוז או עבודה עם גוף האנרגיה – אז במובן מסוים, עבודה עם הגוף כולו ועם גוף האנרגיה מלכתחילה זו דוגמה לעבודה אחורה, במידה מסוימת, מכיוון שארבע הג'אנות הראשונות – מה שמכונות הרופה-ג'אנה, רופה משמעו גוף או צורה – כל ארבעתן קשורות במה שאמרנו מתוך דוגמאות הבודהה, "אין להותיר אף נקודה מהגוף לא נגועה בשמחה, הנאה או עונג", "להרוות, להספיג, להשרות, להטביל את הגוף כולו." כל ארבע הג'אנות הראשונות מערבות את הגוף כולו, מודעות גוף אנרגיה. לכל אחת מהן יש טעם שונה, טעם מרכזי שונה של מודעות גוף האנרגיה. אז אם אנחנו מתחילים עם מודעות גוף האנרגיה, אנחנו גם קצת מאמצים את עיקרון ה"בואו נתחיל הפוך ונלך אחורה." במקום להתחיל עם נקודה, נתחיל עם הדבר כולו, הרי ממילא נגיע בסופו של עניין לדבר כולו.

אז בחזרה לנושאים האלה (נקודה אחרונה וסיימנו), לשתיים האלה (מה שאמרתי כבר בתחילת השיחה) – לשתי הגישות הרחבות. או שאת/ה (1) בוחרים/ות נקודה, מושא, ומתרכזים בהם, מתרכזים/ות בהם באינטנסיביות ובעדינות, כל הכיווניות מופנית אליהם וכולי. כך שאתם/ן מתרגלים/ות ריכוז במשהו, ריכוז יציב במשהו. זו שיטה אחת, או (2) יש את השיטה השנייה של להתחיל עם גוף האנרגיה כולו ולאסוף את הנעימות שם.

אבל בכל רגע נתון, אפילו – בואו נגיד שאתם/ן חדשים/ות לג'אנה השנייה. שמחה היא מושא די מעודן. היא עשויה להיות מאד תוססת ואינטנסיבית, אבל ככל שדברים נרגעים, היא למעשה אובייקט די מעודן. ואפילו אם צורת העבודה המרכזית שלכם/ן הייתה גוף האנרגיה, ואפילו לא ממש חשבתם/ן על זה כעל ריכוז, עדיין, לפעמים, תצטרכו גם לתרגל ריכוז. לפעמים תגידו, "אוקי, אני צריך/ה ללמוד איך להישאר יציב/ה ומרוכז/ת במושא העדין הזה שהוא שמחה." ויהיו פעמים אפילו בהן הכוונה והדגש שלכם/ן יהיו הריכוז. ויהיו פעמים שבהן הדגש שלכם הוא יותר על להפיץ ולהנות משאר הדברים, או על תפיסה – על משחק, כמו שאמרנו. כך שבכל רגע נתון, בתרגול הג'אנות, הדגש יכול להשתנות, וזה לגמרי נכון והולם. ולפעמים זה לא ממש עובד, ותגידו, "אוקי, אני פשוט מתרגל/ת ריכוז כרגע." אבל זה לא כל מה שאתם/ן עושים/ות. אתם/ן רואים/ות את זה כדגש אחד מיני רבים בתוך מנדלה שלמה של דגשים אפשריים.

אוקי, אז בחזרה למה שאמרתי בהתחלה, שתי הגישות הרחבות – ריכוז לעומת שידול של רווחה באמצעות משחק עם התפיסה וכל זה – כן, הן די נפרדות, אבל לא באמת. ואנחנו ננוע בין שתיהן, וישנם אזורים אפורים. אבל עלינו לנוע ביניהן ולחשוב על כך שבכל נקודה בתרגול הג'אנות, ממש בכל נקודה, זה יהיה רלוונטי. הן לא סותרות זו את זו. [1:28:00].

אוקי? אני חושב שכדאי לעצור במקום לעשות זמן שאלות היום. כן, בואו נעצור כאן. בואו נהנה מקצת שקט ביחד. [שקט]. אוקי, תודה לכולם/ן. אז, זמן לתה. תהנו מהתה. ויהיו כמה שיחות הערב, אז אם אתם/ן בודקים/ות במקרה את הלוח, תסמנו בבקשה, כי יהיו כמה שיחות הערב. עוד משהו? לא? אוקי, תהנו מהתה.