רוב נתן את השיחה הקצרה הזו ביומו העשירי של ריטריט בן שלושים ושניים ימים, שהוא לימד יחד עם ג'ון פיקוק

אפשר למצוא את ההקלטה כאן: https://dharmaseed.org/talks/11949/

היא תורגמה באופן מדוייק ויפה על ידי מרים ויילר ורן ברנשטיין

טוב לב וחמלה כדרך להתעוררות

נדמה לי שאתמול בערב הארכתי קצת אפילו יותר מכרגיל, ולכן יש כמה דברים שנשארו מחוץ לשיחה, שאני רוצה לגעת בהם היום. היום אני רוצה להוסיף את העצמי, חמלה לעצמי. אז אנחנו נשארים עם חמלה לאדם שבבירור סובל, ואנחנו מוסיפים חמלה לעצמי. אני אדבר קצת על הדבר הזה, שהיה צריך להיות חלק מהשיחה של אתמול בערב אם לא הייתי כל כך ארכני. בעצם יש פתגם יהודי עתיק שאומר, "למה לומר בעשרים מילים מה שאפשר לומר באלפיים?" [צחוק]

כשאנחנו עוברים לחמלה לעצמי, זה מאוד נפוץ, מאוד מאוד נפוץ: היינו עכשיו עם מישהו שבבירור סובל, והתחושה שעולה או התגובה שעולה, וזה מובן, יכולה להיות, "אבל אני מתבוננת בעצמי, וכל מה שאני רואה זה שאחרים בעולם סובלים הרבה יותר. אני מודעת לסבל שלי, אבל כשאני משווה אותו לסבל שאני יודעת שקיים בעולם, סבל שאני קוראת עליו, או שומעת עליו, זה נראה לא הוגן להישאר עם עצמי ולתת את החמלה לעצמי." זה מאוד מאוד נפוץ. 

אני זוכר נסיעה עם כמה חברי דהרמה לחודש עבודה בקהילת מצורעים בהודו, והייתה לי שיחה ארוכה עם חברה בנסיעת הרכבת הארוכה מדלהי. והיא עבדה הרבה בשירות מגיל צעיר מאוד, והיא סוג של אמרה ששירות בעצם הרבה יותר נחוץ בעולם השלישי, וכו', ושאין בו טעם ביחס למעמד בינוני לבן במערב, וכו'. אבל הייתה לנו שיחה ארוכה, ואז כשהגענו לקהילת המצורעים ובאמת ראינו כמה שמחה הייתה שם – זה היה מאוד מרשים. אנשים עם צרעת, ומחלימים מצרעת, או שהחלימו מצרעת – הייתה שם כמות אדירה של שמחה. והייתה לנו מין שיחה מתמשכת והשוואה של זה לחלק מהסבל במערב. אני באמת לא רוצה להנגיד כאן בין מזרח למערב, אבל לפעמים הסבל לא נמצא במקום שבו אנחנו חושבים שהוא, במובן הכי פשוט. ובכל מקרה, אי אפשר למדוד סבל. זה משהו שנחזור אליו. אבל אי אפשר למדוד סבל.

אבל התגובה הזו, "אחרים סובלים הרבה יותר" – מאוד מאוד נפוצה. לפעמים זו פשוט דרך התבוננות שאנחנו רגילים אליה, דרך שבה אנחנו רגילים להסתכל על עצמנו ולחשוב. יש משהו – טוב, יש הרבה דברים מאוד חיוניים בחמלה לעצמי. אחד מהם הוא שהסבל הזה שכאן, הוא הסבל שאיתו אנחנו יכולים להשיג את האינטימיות הגדולה ביותר. ולכן יש אפשרות שלמעשה הוא יכול להיות הכי מלמד עבורנו, במונחים של, איך סבל נוצר? זכרו, זו השאלה הבסיסית של תובנה, של פַּנְיַא, של חוכמה. אז מכיוון שאנחנו הכי קרובים לאורגניזם הפסיכופיזי הזה שכאן, זה המקום שבו אנחנו יכולים ללמוד יותר מבכל מקום אחר. והחוכמה הזו מִתַּרְגֶּמֶת והופכת לחמלה לאחרים, כי אנחנו מבינים את שורשי הסבל. ככל שאנחנו רוכשים יותר הבנה לגבי שורשי הסבל, כך יכולה להיות יותר חמלה כלפי כל היצורים והיצורות. 

[3:57] חמלה לעצמי – מְרַפֵּא להפליא. יש שם היבטים מאוד מאוד חשובים של ריפוי. זה מגיע, כמובן, דרך מטא לעצמינו, דרך חמלה לעצמנו, אבל גם דרך הסמאהדי, במידה שבה הוא קיים. כבר ההשקטה של הגוף, ההרגעה של התודעה, הן מרפאות. לפעמים אני ממש יכול להרגיש את הריפוי כשהוא מתרחש. וגם דרך תובנה, כמו שאמרתי עכשיו. 

אז התרגול הזה של חמלה וחמלה לעצמי – אפשר באמת להנות ממנו. וכמו שאמרתי אתמול בערב, התרגול לא חייב תמיד להיות כבד. לפעמים זה מרגיש, אתם יודעים, הלב מהדהד באמפתיה, וזה יכול להרגיש – לא כבד, אלא פשוט חי, בהחלט. אבל יש גם הנאה שזמינה מתוך תרגול החמלה. וההנאה הזו היא חלק משמעותי מהריפוי, באותה מידה שהתחושה של הינגעות או לב שמתעורר ומגיב הם חלק מהריפוי. 

ההיבט הזה, שנגעתי בו אני חושב – אני בטוח שהתייחסתי אליו אתמול ואולי גם לפני כן – האיזון הזה בין האמפתיה לבין הנתינה, הוא כל כך חשוב. אני צריך לחזור על זה שוב? אני באמת אשמח להסביר את זה שוב אם אנשים עדיין לא בטוחים מה זה אומר עדיין. 

יוגית 1: אתה יכול להסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפתיה? כי הן מתבלבלות לי. 

רוב: אני לא בטוח שאני יודע.

יוגית 2: אני חושבת שסימפתיה איכשהו באה עם רחמים.

רוב: בסדר, אולי זה נכון. תודה, פרנסס. יכול להיות שהשימוש במילה 'סימפתיה' בשפה האנגלית קיבל גוון משמעות שמעלה תחושה של רחמים, שיש בה היבט של מרחק ומין של עמדה של עליונות. אני לא יודע אם זאת המשמעות המקורית. פשוט, אתם יודעים, 'סים-פתיה' – הצירוף לא מורה על זה. אבל כנראה שהמילה קיבלה משהו מהמשמעות הזאת. 

יוגי 3: אני תוהה על האופן שבו אנחנו מסתכלים על המילה הזאת, 'רחמים', אם הוא קשור יותר לגישה מערבית מאשר למושג התנכי המקורי. אולי הייתה שם חמלה, אבל אנחנו פירשנו אותה בתור משהו ממרחק, אתם יודעים, משהו שאנחנו מסתכלים עליו ממרחק.

רוב:  כן, מאוד יכול להיות. כן, וסביר שהמשמעות המקורית של המילה הייתה הרבה יותר קרובה לחמלה. אבל התחושה הזאת עשויה לעלות עבור חלק מהאנשים כך או כך. ולכן אני פשוט מבקש להשתמש במילים כדי להבחין את החוויה שיכולה להופיע בתרגול כשאת נהיית קצת מרוחקת, קצת מסויגת, כמעט עליונה. 

אבל החלק הזה על האיזון בין האמפתיה שלנו, האופן שבו אנחנו מהדהדים, אנחנו מרגישים את הסבל, נפתחים אליו, מכילים אותו, ומאזנים את כל זה עם הנתינה. ולטעום, להרגיש בגוף את היופי של מה שאנחנו נותנים כדרך לקיים את החמלה. 

כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמנו, האיזון הזה והתהליך הזה עדיין קיימים, בדרך כלשהי. בדרך כלל בתרגול תובנה, כשאנחנו חווים כאב – רגשי או פיזי או מנטלי, לא משנה – ההנחיות, חלק מההנחיות, הן ממש להיכנס אל תוך הכאב, ולהרגיש אותו מקרוב, להיות חשופים אליו, להיפתח אליו, להיכנס אל המרקם שלו, להיות ממש שם איתו. וככה, הנחיות תרגול תובנה די שגורות – מאוד מועילות, מאוד חזקות, מאוד יפות. הדגש מעט שונה כשאנחנו מדברים על חמלה לעצמי, כאן אנחנו מודעים לכאב, לא משנה איזה כאב – רגשי, פיזי, לא משנה – אבל זה כמעט כאילו הוא נמצא במרכז של משהו. ואנחנו מודעים לזה. מרגישים את זה. אנחנו אפילו מרגישים את הסבל שבא עם הכאב הזה. אבל איכשהו, אנחנו יותר מעוניינים במה שנמצא מסביב, אנחנו מעוניינים ב – מישהי כתבה יפה בפתק שהיא השאירה – בהחזקה שנמצאת מסביב לכאב. אז זה כאילו שהכאב נמצא במרכז. ואנחנו לא מכחישים אותו. אנחנו עדיין מרגישים אותו, אבל אנחנו לא נכנסים ישר לתוכו. אנחנו מתעניינים יותר בחמימות וברכות ובהחזקה שנמצאות מסביבו. ותשומת הלב אפילו קצת יותר שם. וכך, שוב, אנחנו עם האיכות הזאת של מה שרוחץ, מה שנותן, מה שיוצא אל.

סוגיה נוספת שיכולה לעלות כאשר אנו מפנים מטא או חמלה לעצמי היא השאלה, "האם אני מזין את האגו שלי? אם אני משקיע יותר מדי זמן רק בהתייחסות לעצמי באהבה ובחמלה, האם אני אולי מזין את האגו ומחזק את החוויה הזו של העצמי?", שאלה טובה. אבל כשאנחנו בוחנים היטב את הדברים, אנחנו למעשה רואים שתחושת האגו תלויה בסוג הלא מיטיב של תשומת לב לעצמי – באובססיה, שיפוטיות, ביקורת, או דברים מסוג זה. 

הסוג הלא מיטיב של תשומת הלב העצמית מזין ובונה את האגו ואת החוויה של העצמי, ולעומת זאת, תשומת הלב המלאה בחמלה, מלאה ברוך, מלאת קבלה ואכפתיות, מלאת תובנה לגבי השאלה, "מה הוא מקור הסבל הזה?", היא כזאת שלא בונה את האגו, אלא למעשה תרכך דברים, תאפשר להם להיות משוחררים ומרווחים יותר.

וכפי שאמרתי קודם, כשיש חוסר אהבה עצמית, אנחנו נוטים לחפש אותה בחוץ. אנחנו מסתכלים החוצה יותר מדי, בצורה לא מאוזנת. ואיכשהו גם זה בעצם מזין את העצמי. אז ישנו תרגול בסיסי לחמלה עצמית: פשוט לחזור על ביטויים שמבטאים אותה, להחזיק את כוונת החמלה העצמית , ולהרגיש את האנרגיה הנוצרת סביב זה. 

אבל בתגובה להערה של מישהו, אחזור על משהו שאמרתי: חמלה, אני מרגיש – לא כולם ירגישו את זה, אבל יש אנשים שבהחלט ירגישו את זה – חמלה היא אנרגיה קלילה יותר מאשר לחזור על ביטויים. זה עשוי להיות קצת יותר עדין. אז אולי זה אומר שתרצו להרפות מהביטויים. יש אנשים שבכלל לא רוצים להשתמש באף ביטוי בחמלה, כי היא עדינה יותר. יש אנשים שפשוט משתמשים בביטויים הרבה יותר בקלילות, וזה מאפשר תחושה של התקרבות לסבל, של אמפתיה וגם של נתינה. אז תשחקו עם זה. שחקו עם עד כמה הדוק היחס שלכם לביטויים.

אוקיי, אז יש את התרגול הבסיסי של חמלה כלפי עצמך וכל הריפוי היפיפה שכרוך בזה. יש עוד שתי אפשרויות שאני רק רוצה להציג. שוב, חלק מכם יתעניינו, וחלק לא, זה בסדר פשוט להתעלם מהן. אבל אני רוצה להציג אותן.

לפעמים אנחנו מכוונים את החמלה כלפי העצמי שלנו, ואנחנו למעשה לא מרגישים סבל רב באותו הרגע. אין שום דבר דרמטי במיוחד. אין סבל גדול כאן ועכשיו. אבל בזכות התרגול, אנחנו יכולים להיות שרויים באקלים של חמלה. זה כאילו יש אילו רכות ורוך שמגיעים לאקלים הפנימי שלנו, ומידה מסוימת של סמאדהי, של התיישבות התודעה – זה לא חייב להיות עניין גדול – מידה מסוימת של התיישבות. ניתן גם לקצר את התרגול למילה אחת או לביטוי אחד ובכך לפשט ולהקל אותו. אין סבל מיוחד ודרמטי, אבל יש פה פוטנציאל משהו עוצמתי. ניתן להשתמש בכל האקלים הזה ובתרגול כסוג של עדשה כדי להסתכל על החוויה של האדם ברגע, ולהבחין בכל סוג של סבל, גם בסבל עדין, ולמוסס אותו.

אז ניתן למעשה להשתמש בסוג של תרגול תובנה דרך עדשת החמלה, באופן שעדשת החמלה מכווננת לכל ביטוי עדין של סבל. ומה שיכול לקרות בזכות אקלים החמלה הוא שברגע שרואים את הסבל העדין הזה, הוא פשוט מתמוסס מעצמו. ניתן לבחון את מה שמתרחש, איפה ישנן היאחזויות, ואז פשוט לשחרר את זה – כי יש את ההתכווננות הזו לסבל, בזכות תרגול החמלה. ויש שחרור טבעי, יכול להיות שחרור טבעי.

זו יכולה להיות דרך מאוד מאוד יפה ועוצמתית לתרגל. זה נוטה לגבש את כל התובנות שכבר היו לנו. ואז ניתן להגיע לתובנה שכאשר אני מעורב יותר מדי בסיפור, ואני נותן מקום לסבל שלי דרך הסיפור, אני בעצם יוצר יותר סבל. כולנו ראינו איך התודעה יכולה לעשות זאת. אנחנו גוררים את העבר והעתיד ואת הסיפור, ובונים סבל. אז באקלים של חמלה, יחסית ברוגע, רואים את ההתחלה של זה. ואיכשהו בהתבוננות וברכות, זה פשוט מתמוסס. זה פשוט מתמוסס.

זה מגבש את התובנות הקודמות שלנו לראות שבניית סיפור היא בדרך כלל, לא תמיד, אבל בדרך כלל לא מועילה. או שיכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו לא ב״כאן ועכשיו״, לא בנוכחות. אז בדרך זו של שימוש בתרגול חמלה, יש קצת יותר פתיחות למה שקורה בפועל באותו הרגע. זה לא רק נכלל בביטויים בחמלה. זה קצת יותר פתוח, והחמלה מחבקת את החוויה ברגע. יכול להיות שאנחנו פשוט מרגישים שסגרנו, הלב פשוט סגור, ואנחנו לא חפצים שיהיה ככה סגור. ושוב, האקלים מאפשר לה להיפתח. או שאנחנו מרגישים שאנחנו נאחזים במשהו. ואנחנו מודעים לאחיזה. ושוב, עדשת החמלה רואה את זה ויכולה פשוט להתיר את ההיאחזות. אבל זה יכול להיות כל מגוון של תובנות. הזדהות – אנו רואים שאנו מזדהים עם משהו. או אם מישהו למשל חושב "אה, אני לא רואה את הריקות של משהו. אני מאמין בקיומו המובנה של משהו".  יכולים להיות כאן מגוון שלם של תופעות עדינות. כולן ניתנות להתרה בעזרת עדשת החמלה. 

אז שוב, אני  מציע את זה כאפשרות. כדרך תרגול. זו היא למעשה דרך יפה מאד לשלב בין תרגולי תובנה וחמלה, דרך יפיפייה לתרגל תובנה, ודרך להעמיק ולהרחיב את תרגול החמלה.

אפשרות שנייה – וזו היא כמובן רק אפשרות – היא להפנות את החמלה לעצמי, וככל שנרגעים יותר, או ברגעים של רוגע יותר עמוק, אנחנו בוחנים את מושא החמלה, ולפעמים ניתן להבחין, לעיתים מתבהר, שמושא החמלה הוא רגעי תודעה (mind). אז כשאני מפנה חמלה לעצמי וקיים סבל – סבל גדול או סבל קטן – מה שאני באמת נתקלת בו זה רגעים של תודעה, רגעים של מודעות עם משהו שקורה בהם. לא עצמי – אני אף פעם לא נתקל בעצמי. מה שאני פוגש זה רגעים של תודעה עם משהו שקורה ברגע התודעה הזה, רגעים של מודעות. או שאפשר לומר שהעצמי שאני נתקל בו הוא פשוט רגעי תודעה. זה רק רגעי תודעה.

להבחנה הזו יש פוטנציאל של ריכוך תחושת העצמי. תחושת העצמי מוצקה – העצמי העצמאי, המקובע והמוצק שלי – זה מתרככת ומתרווחת, היא יכולה להיות מאוד מרווחת. ובזכות המרחב שנפתח משתחררת יותר חמלה. ככל שתחושת העצמי הזו מרווחת יותר, כך החמלה מעמיקה עוד ועוד. וברגע שראינו את זה בעצמנו, על עצמנו, אנחנו יכולים להבחין בחוסר העצמיות של האחר. אז כשאני מפנים חמלה אל מישהו אחר למי בעצם אני מפנה את החמלה? אין שם אף אחד. זה רק רגעי תודעה , רגעי פעילות של התודעה.

אז במובן מסוים, אנחנו מפנים חמלה לרגעי תודעה חסרי בעלים. זוהי דרך נוספת אל האנאטה, העיסוק עם הלא-עצמי. והפרדוקס קיים: ככל שהעצמיות של מקבל החמלה מתמעטת, וככל שהעצמיות של מושא החמלה מתמעטת, כך יש יותר חמלה. כמה מוזר!

אבל אלו הן רק הצעות, אמצו אותן אם אתם רוצים לחקור, אמצו אותן אם הן מרגישות מועילות. אחרת פשוט הרפו מהן. תייקו אותן לזמן אחר, אולי. זה בסדר גמור. לבודהה יש משפט: "אם אתה רוצה לחפור באר למים, חפור בור אחד וחפור אותו עמוק. אל תחפור הרבה בורות קטנות – אתה לא תגיע עמוק מספיק". אז באופן דומה עם כל האפשרויות האלה. פשוט קחו דבר אחד או שניים שנראים, "אה כן, אולי אני יכול לעבוד עם זה", ותחפור איתם עמוק. תראו מה קורה. השאירו את היתר לפעם אחרת.

אוקיי, לא רע, 20 דקות. בואו נתרגל עכשיו.

רוב נתן את השיחה, שזהו חלקה השני, ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייקת. אם תרצו לקחת עם עצמכם/ן תרגום של שיחה (זה תרגול מעולה!) מוזמנים/ות מאוד לכתוב.

הייתי יכול לעצור פה. היינו יכולים לעצור פה, לסמן קו פה: זהו זה, זאת וודאנה, זה מה שאתם צריכים לחקור. אתם צריכים לראות מה זה, להתרגל לזה, להתבונן בתגובתיות הזאת, לראות אם אתם יכולים לחתוך את התגובתיות, להישאר בוודאנה, וכו'. וזה נהדר. נפלא. וזה לוקח לאנשים בדרך כלל די הרבה זמן לגלות. וזה בסדר. אבל פה ושם, בדרשות של הבודהה, אפשר להיתקל בציטוטים שנדמה שמצביעים על יותר מזה. לדוגמא, הנה ציטוט שמצאתי. הוא מדבר לחבורת נזירים. "נזירים, שמישהו רגיל, לא מלומד, אומר: 'יש תהום ללא תחתית באוקיינוס…' " כולם יודעים מה זה תהום? כן? בקרקעית האוקיינוס, היכן שזה נהיה פתאום מאוד עמוק – תהום ללא תחתית זה כאילו אין שם בכלל תחתית. אם מישהו אומר אמירה כזו, הוא מדבר על משהו שלא קיים. אוקיי? אבל עכשיו תשמעו את זה. זהו הבודהה. "הביטוי תהום ללא תחתית מציין למעשה תחושת כאב גופני." האין זאת אמירה מוזרה? באופן בסיסי הוא אומר שאי אפשר למצוא את תחושת הכאב הגופני. היא לא קיימת. היא דבר שלא קיים. ובהזדמנויות אחרות הוא אומר שיש שלושה סוגים של וודאנה, וצריך להיות מאוד מיינדפול לגבי שלושת הצורות של וודאנה. 

כעת, בוודאי שזה יהיה הולם, אתם יודעים, לכל מורה טוב, לדבר ברמות שונות בהזדמנויות שונות. חייבים, כדי להיות מיומן בהוראה. חייבים לדבר ברמות שונות בזמנים שונים. זה הולם לדבר ברמה מסוימת, והולם לדבר ברמה הרבה יותר עמוקה. אז זה קצת מה שאני רוצה לעשות בהמשך השיחה. אם יש לזה רמה עמוקה יותר – מה שנכון, והבודהה מצביע על זה פה וגם בציטוטים אחרים וכו' – מה אני יכול לעשות שיגלה לי את כל הרמה העמוקה הזאת, הרמה המסתורית הזאת. "זה משהו שלמעשה לא קיים". מה הכוונה? מה הכוונה? מה יגלה לי את זה, כמתרגל? ישנן למעשה הרבה אפשרויות, ואני הולך להיכנס רק לכמה מהן. הרבה אפשרויות, אבל הן חולקות במשותף – ואני חוזר פה לתחילת השיחה – את העובדה שהם רק זמינות אם אני משתהה בחקירה שלי של הוודאנה, משתהה שם והולך במסלול מסוים. הן כנראה לא יהיו כל כך זמינות אם התרגול שלי הוא רק הסוג הראשון של תרגול, כנראה.

אז אמנה כמה. אפשרות אחת, ברגע שהתרגלתי לוודאנה וכל זה והתרגלתי לראות את התגובתיות ואני יכול להישאר בוודאנה, כל זה, ואני יכול לומר: "אוקיי, תן לי להישאר בוודאנה, אבל להתעניין באמת בעובדה שזה משתנה. אני יודע על וודאנה; מה שבאמת מעניין אותי זה לראות את הארעיות של זה. שינוי, שינוי, שינוי, שינוי, מרגע לרגע, כל כך מהר שאני בקושי יכול לעקוב אחרי זה. "אם אני עושה כך, מה שצריך לקרות הוא שראיית השינוי, ראיית הארעיות, מולידה אפשרות אורגנית של לשחרר. זוהי הפעולה של ראיית הארעיות, של ההתכווננות לארעיות. להישאר ולהשתהות בוודאנה ולהשתהות בארעיות – שינוי, שינוי, שינוי – מביאה סוג של יכולת לשחרר, ומגיעה חירות, תחושת חירות ברגע ביחס לכל הוודאנה הזאת. זה משתנה כל כך מהר, שאני אפילו לא צריך לחשוב על זה. זה משתנה כל כך מהר, שאין טעם להיאחז. חירות, רמה מסוימת של חירות.

אז זה נהדר, זה באמת עוצמתי. ובכל זאת יש עוד. מכיוון שאם אני רק מסתכל על השינוי ורואה דברים באים והולכים, באים והולכים, אני עלול להגיע למסקנה, מבלי אפילו להיות מודע לכך, שדברים משתנים בצורה אקראית. זה נדמה כך. נעים, לא-נעים, זה פשוט בא והולך. הכול מאוד אקראי. אני פשוט אתן לזה להיות; הכול זה שינויים אקראיים, אז אתן לזה להיות. זה נהדר, אבל יש שם משהו יותר עמוק לגלות.

בסטיפאטנה סוטה יש מעין פזמון חוזר. אחרי כל אחד מיסודות תשומת הלב יש סוג של פזמון. ובאחת השורות בפזמון, שמדברת על כל אחד מיסודות תשומת הלב, נאמר שיש להרהר בסמודיה (samudaya בפאלי). לעיתים היא מתורגמת כארעיות של משהו, העובדה שהוא בא והולך, העובדה שהוא מתעורר וחולף, וכו'. אבל למעשה המשמעות היא מדוע ואיך הדברים מתעוררים וחולפים. קצת נגענו בזה מקודם:  מדוע זה קורה שהוודאנה הזו היא לא נעימה? איך הוודאנה הנעימה הזו נוצרה? המדוע והאיך מתחילים לחשוף יותר מהמסתורין העמוק הזה, מהחירות העמוקה הזו.

[48:55] אז זה לא נכון שדברים הם אקראיים. ההבנה כיצד הם באים והולכים, מדוע הם באים והולכים, פותחת משהו באמת רדיקלי. חלק מכם עושים תרגול סמאת'ה, תרגול התרכזות. חלק מזה, חלק מפיתוח של ריכוז, הוא למעשה ללמוד לאסוף, לטפח ולהנות מתחושה נעימה בגוף. כשזה מגיע לרמה מסוימת – כשזה מתחיל לזרום חלק, אולי לא מהתחלה – מתחילה להופיע בגוף נעימות מסוימת. מכיוון שהגוף חש נעימות, המיינד רוצה להישאר שם. הנעימות משרתת את העמקת הריכוז. אז למעשה חלק גדול מתרגול העמקת הסמאת'ה הוא לגלות איך אני יכול לאסוף, איך אני יכול להגביר את התחושות הנעימות. אז אם יש לי תחושה נעימה בגוף, איך אני יכול להפוך אותה ליותר נעימה? אני באמת שואל איך. אם ישנה וודאנה לא נעימה, במקום רק לומר שזו וודאנה לא נעימה ולהשלים איתה, או להיות מיינדפול לגביה ולתת לה להיות, איך היא יכולה לפחות? אני למעשה מתעניין בדינמיקה של הוודאנה. איך אוכל לגרום לה לפחות? יש שפע של גילויים מעניינים, גילויים ממש מעניינים לגבי הקסם של כל זה.

[50:41] מה קורה למשל עם התחושה הלא נעימה? הנה יש לי תחושה לא נעימה בגוף, מה קורה כשהמודעות היא הרבה יותר מרווחת מסביב לוודאנה הלא נעימה, במקום להישאב לתוך הוודאנה הלא נעימה? מה קורה לרמת אי-הנעימות? היא בדרך כלל הופכת לפחות לא נעימה, ולעיתים הרבה פחות לא נעימה. למה? מה קורה שם? למה? השאלות האלה למעשה מתגלות כממש ממש חשובות ובסיסיות. זה לא ברור בהתחלה. הן מתבררות כשאלות חשובות ובסיסיות שיש להן קשר אמיתי לטבע המציאות. אם יש לי תחושה לא נעימה, האם זה אפשרי למעשה להפוך את התחושה הלא נעימה לנעימה? התשובה היא כן, עם הרבה תרגול. אבל איך ומדוע? האם יש סוגים שונים של נעימות? אולי נעימות עדינה היא למעשה יותר כייפית מאשר סוג של נעימות של "וואו!". אז מה שאנחנו עושים שם, בין אם זה תרגול סמאת'ה או סוגים אחרים של תרגול, זה להתנסות עם סוגים שונים של התבוננות בוודאנה, דרכים שונות לתפוס את הוודאנה, דרכים שונות להתייחס לוודאנה. זוהי תובנה. אנחנו מתנסים עם דרכים שונות של ראיה, דרכים שונות של התייחסות, צורות הסתכלות שמשחררות משהו, שאומרות לי משהו על הדבר הזה. כמובן, לאלה מכם שעושים מטא זה גם רלוונטי, בגלל שכשיש את הנעימות של המטא אפשר גם להביא את הנעימות להיות חלק מהמטא. אתם רוצים להכניס אותה פנימה, להכליל אותה.

דרך אחת להגדיר מהו באמת תרגול תובנה היא שזוהי צורת התייחסות והתבוננות בתופעות – במקרה זה, בוודאנה. ולכל צורות ההסתכלות שמתגלות כפוריות עבור העמקת התובנות יש דבר אחד במשותף. כל צורות ההסתכלות העמוקות, כל הדרכים העמוקות של התייחסות למשהו במונחים של מדיטציית תובנה, יש להן משהו במשותף, והוא שהן מפחיתות היאחזות. בדרך זו או אחרת, הן מפחיתות היאחזות. אז השאלה היא האם זה אפשרי ואיך זה אפשרי להפחית היאחזות ביחס למשהו? בואו נחזור למה שאמרתי קודם על איך אני מלכתחילה מבחין שיש היאחזות. אמרתי שייתכן שתשימו לב שיש מתח בגוף. אז ההיאחזות גורמת למתח בגוף. אבל זה דבר מצחיק. אם אני אז מרפה את המתח בגוף, זה לפעמים עובד הפוך – זה לעיתים קרובות נכון לגבי בסיבתיות, שהיא עובדת לשני הכיוונים. לפעמים אני מרפה את המתח הגופני שנגרם מההיאחזות, והנה, זה מפחית את ההיאחזות. אז זוהי דרך אחת להפחית היאחזות, להשתמש בגוף ופשוט להמשיך ולהרפות את הביטוי הגופני של ההיאחזות והמתח.

אפשרות שניה היא שאני יכול לשים את הדגש בתרגול על לקבל ולאפשר, ולאו דווקא על הדיוק במיינדפולנס, למשל. באמת על לקבל, באמת על לאפשר. באמת לאפשר את הרגע הזה, מה שהוא לא יהיה, אם הוא לא נעים. אם זה נעים, באמת לאפשר אותו. באמת לוודא שזו הדרך העיקרית שאני הולך בה, באמת לאפשר, לקבל. ממש קבלה של מאה ועשרה אחוזים. הזכרתי קודם ארעיות. כשאני מהרהר על ארעיות זו גם דרך – מכיוון שדברים חולפים, אני רואה באופן אורגני שאני צריך לשחרר. זה מה שאני צריך לעשות. אם זה לא עושה את זה, יש משהו קצת לא מאוזן בדרך שאני עושה את זה. צריכה להיות הרפיה מהיאחזות בגלל שזה בן חלוף. יש עוד הרבה דרכים, לא אומר אותם עכשיו.

לכולן יש מכנה משותף והוא העובדה שברגע זה, ביחס למה שהולך, אני במתכוון מרפה את ההיאחזות. אני מתרגל הרפיה מהיאחזות. ומה אני רואה? מה אני רואה אם אני עושה כך? ובכן, אני מתחיל לראות שהסבל בחוויה, עם החוויה, נמצא, נאמר, 99.9% נמצא במערכת היחסים שלי עם החוויה. זה נהיה ברור כשמש: הסבל עם הדבר הזה הוא במערכת היחסים עם הדבר הזה. זה צריך להיות ממש ממש ברור. אנחנו רואים שהדבר הזה, החוויה הזו, אפילו הכאב הזה, התופעה הזו, כל התופעות ריקות מבעיה. הבעיה עם תופעה יכולה להיות רק במערכת היחסים. אני צריך לראות את זה באופן כל כך תדיר וכל כך עמוק כך שזה יהיה חרוט בתאי ליבי, בתאי גופי. אני יודע את זה, ראיתי את זה פעם אחר פעם אחר פעם. לראות את זה פעם אחת זה לא מספיק.

זה נכון שראינו את זה גם בדרך האחרת שדיברנו עליה, פשוט להישאר בוודאנה, למשל. אתם תראו את זה. פשוט לראות שהשתוקקות היא לא נעימה, השתוקקות היא לא נעימה שהיא תקועה בתוך אובייקט, אני אראה זאת, כמו שאמרתי קודם. אני אראה זאת. אבל מה עוד אני אראה? אם אני באמת משתהה בתוך זה ובאמת מתמיד בזה, אתחיל לראות משהו הרבה יותר מסתורי. הטווח של הוודאנה סוג של קורס לתוך הניטראלי. מה שהוא לא נעים הופך להיות פחות לא נעים.  הכאב הגופני הופך להיות פחות לא נעים. מה קורה לנעימות? אולי היא נהיית יותר נעימה. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם. אולי זה נהיה יותר נעים. אולי זה נפתח. אולי זה נהיה יותר נעים ואז יותר ניטראלי. אבל יש סוג של קריסה של הטווח. וודאנה נהיית פחות אינטנסיבית. אבל זה לא נגמר שם. זה הולך מעבר לניטראליות. נגיד שיש לי כאב בקרסול, ואני באמת עוקב אחרי זה, ואני נהיה מיומן בזה, והכאב הופך לניטראלי. זה יכול אפילו להפוך לנעים לזמן מה, ואז ללכת לסוג עמוק יותר של ניטראליות. לאחר זמן מה, אפילו התחושות יפסיקו לעלות למודעות. הן ידהו, הן יתמוססו. כשאני בתשומת לב לחלק הזה של הגוף, מסתכל על זה ישירות, זה עובר טרנספורמציה, מטמורפוזה, בזכות זה שאני מתרגל סוג מסוים של מערכת יחסים בדרך שאני מתבונן בזה. בזמן שאני שם לב לזה; לא כשדעתי מוסחת או שמשהו אחר מכסה את זה. כשאני מתבונן בזה. כל מה שאני עושה זה להיות מודע למערכת היחסים, לשינוי מערכת היחסים, להרפיית האחיזה. אני מתבונן בזה, מתבונן בזה, מתבונן בזה, מרפה את האחיזה, ומשהו קורה לזה. מה ההשלכות של זה? מה לעזאזל קורה שם? האם זה דבר חשוב לחקור?

משהו כל כך מסתורי ורדיקלי קורה פה. החוויה, לא רק הוודאנה אלא החוויה – תזכרו, תחושה היא גם תרגום של וודאנה. החוויה תלויה בהיאחזות שלי. אז כשאנחנו משתמשים במילה סמודיה, מהו המקור וגורמי הפירוק, מה הוא זה שמעורר משהו או שלא מעורר? בדרך כלל בפרשנויות נאמר רק "וודאנה נוצרת ממגע". במילים אחרות, כשיש מגע של המיינד עם משהו, או של החושים עם משהו, יש וודאנה. בעצם זה אומר שכשיש מגע יש וודאנה. האם זו האמת המוחלטת? ממש לא, אין חוויה שהיא בלתי תלויה במיינד ובלתי תלויה בדרך שבה המיינד בנה אותה, דרך מערכת היחסים איתה.

[1:00:08] אם אני מסתכל אפילו יותר לעומק – איפה הגבולות, איפה הקו המפריד בין הוודאנה לאחיזה, אם אני באמת מסתכל על זה? בתחילה, כמו שאמרתי בהתחלה, בתחילה זה נראה ברור: זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. אם אני נכנס באמת לעומק, איפה קו הגבול? האם יש קו גבול? האם אנחנו באמת עוסקים בדברים בעולם, שהם נפרדים? האם יש באמת דברים שהם נפרדים? האם כדי שדבר יהיה דבר הוא צריך להיות דבר נפרד? האם יש באמת דברים נפרדים? אני מתחיל לראות: כמובן שההיאחזות תלויה בוודאנה; אני צריך להיאחז במשהו. ועדיין, הוודאנה תלויה בהיאחזות. יש שם תלות הדדית. מי באה ראשונה? כמה עמוק זה יכול להגיע אם אני באמת מרשה לזה להיות יותר ויותר עדין? ייתכן שככל שאני מרפה מההיאחזות, הדברים נהיים יותר רגועים ואני יכול להרפות ברמות יותר עדינות של היאחזות, ולשחרר, לשחרר, לשחרר. כמה עמוק זה יכול להגיע? למעשה כל מבנה העולם שלנו, כל מבנה החוויה שלנו מתחיל להתגלות – זמן, מרחב, אובייקטים, כל העסק. כמה עמוק זה יכול להגיע?

אתם יודעים, לאחרונה אני קורא הרבה על פיזיקה מודרנית. אני ממש ממש מוצא את זה כל כך מרגש, נפלא, מהנה ומסעיר. אני קורא על אטומים ועל החקירה של טבע האטומים. וכמובן שהרעיון של אטומים נמשך אלפי שנים לאחור, היוונים ואפילו הודו העתיקה, הרעיון שיש אבני בניין בסיסיות לחומר פיזי, האטומים. והם סוף סוף מצאו אותם, הם מצאו אטומים, רת'רפורד וכל האנשים האלה בתחילת המאה העשרים. מצאו אטומים. נהדר. ואז הם התחילו להיכנס לתוך אטומים. מהי המציאות האמיתית, הבסיסית? הם אמרו שיש לאטום גרעין ויש אלקטרונים שמסתובבים מסביב לגרעין. נהדר. והיה מודל לאטום. זה נראה: "אוקיי, הדברים האלה הם אמיתיים. הם אמיתיים." ואז הם מתעמקים קצת יותר, ולפתע יש הרבה יותר מסתורין, הרבה יותר רדיקלי, טבע המציאות, טבע האמת, מאשר איך שזה נראה בהתחלה; זה לא כזה פשוט. פרוטונים, נויטרונים, אלקטרונים – למעשה הם לא באמת דברים. אנחנו אפילו לא יכולים לדבר עליהם כדברים, כאובייקטים. אי אפשר למעשה להגיד שיש להם מצב אמיתי, מיקום אמיתי, תנע אמיתי או אפילו מסה אמיתית, או אנרגיה, או משך, או זמן, או מה שלא יהיה – שום דבר מאלה אינו בלתי תלוי בצופה. הרעיון של חלקיק, של אבן בניין בסיסית, פשוט נהיה לא מציאותי במושגים שבדרך כלל אנחנו משתמשים בהם בכדי להגדיר מציאות, מציאות במובן האינטואיטיבי. אפשר לדבר על אבן בניין זו אחרת רק במונחים של נטייה להתקיים. אי אפשר באמת להגיד אם זה קיים או לא קיים. יש נטייה להתקיים, נטייה לקרות.

אז דרך הפיזיקה אנחנו מתחילים לראות את המבנה האינטואיטיבי הבסיסי השלם של המציאות. זה לא מה שזה נדמה. זה לא ממש אמיתי.

ובאופן דומה בדהרמה. וודאנה כיחידות פשוטות, רגעים פשוטים, הרגע הזה של החוויה, אבן הבניין של החוויה – לראות את זה ברמה הזאת זה מאוד מאוד מועיל. "זהו הרגע, זוהי החוויה. זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. מה אני יכול לעשות עם זה?" זוהי נקודה שבה נוצרת כמות מסוימת של דוקהה. ומועיל ככל שזה יהיה, זו לא האמת כולה. זו לא האמת כולה. מה התגובה לזה? מהי התגובה? "אוי, כל כך לא נוח. הלוואי וזה היה יותר פשוט. תראו כמה אני צריך לעשות." [צחוקים] או "וואו! וואו!". זה ממש מרגש אותי. זה ממש – ראיתי את אותו הדבר פעם אחר פעם וזה עדיין מרגש אותי כמו בפעם הראשונה שראיתי את זה. משהו בדבר הזה, האם אני רואה – וזו שאלה בשבילכם – האם אתם רואים את מה שאנחנו מדברים עליו ברמה הזאת, את רמת החירות שזה יכול לייצר? כי אפילו זה יכול להיות לא טריוויאלי. אני מודע לכך שזה יכול להיות לא טריוויאלי.

אבל אם זוהי האמת על טבע המציאות, אתם רואים פה את הרמה הרדיקלית שזה יכול לחשוף? אני יודע שזה לא תמיד טריוויאלי. משהו בנוגע לוודאנה ובנוגע למציאות. אז הראיה הפשוטה היא נהדרת והיא תחשוף עוד רמה של חירות. אבל כשאני מתחיל לראות את הריקות, רמה שלמה נוספת של חירות, רמה נוספת שלמה מתחילה להתגלות. זה ברמה יותר מיסטית. זה רמה מיסטית יותר של חירות. אבל אני (המתרגל) הגעתי לזה דרך ניסיונות מאוד ברורים, אפשר לומר, עם תשומת הלב שלי, עם התצפיות שלי, עם השאלות שלי, מתוך החוויה האישית שלי. זה משהו שאנחנו יכולים לראות בשביל עצמנו. וזה ממש רדיקלי. אתם יודעים, נילס בוהר, שהיה מהאבות המייסדים של הפיזיקה הקוונטית, אמר: "מי שלא המום כשנתקל בפעם הראשונה בתיאוריה הקוונטית, כנראה שלא הבין אותה." זה נכון גם לרמת הדהרמה והריקות שאנחנו מדברים עליה. לא יכול להיות שהבנתם את זה אם זה לא מהמם. זה נכון עם מה שאנחנו קוראים לו התהוות תלויה וריקות.

אז כל זה – הבודהה אמר שהדהרמה היא אהיפסיקו. זה אומר "בוא ותראה בעצמך". כל אחד צריך לראות את זה על עצמו. כל מה שדיברתי עליו, כל הרמות השונות האלה, אני יכול לעקוב אחריהן ולראות אותן על עצמי, רואה אותן מתגלות על עצמי, רואה אותן נחשפות. אבל כנראה שנצטרך ליישם סוג מסוים של צורת הסתכלות מתמשכת, צורת הסתכלות מתמידה שמפחיתה היאחזות ותגלה את הרמה המסוימת הזאת. וכמו שאמרתי בהתחלה, אולי זה לא יקרה בריטריט הזה. אולי לא תהיה בכלל וודאנה. זה בסדר. זה לגמרי בסדר. אבל אם אני אף פעם לא מתעניין ברמה הזאת, אז למה? למה? למה שאני אף פעם לא אתעניין בזה? מישהו בדיוק לפני כמה ימים, בשיחה מקרית, אמר: "אני לא באמת אוהב לשאול שאלות עמוקות בנוגע למציאות. זה לא מי שאני." זה באמת לא מי שאתה? או שיש משהו שמעכב, חונק, מצמצם ומסלף את האהבה הטבעית שלך לשאול שאלות, הרצון הטבעי לגלות את הקיום, האנרגיה שרוצה את האמת, האמת העמוקה? לפעמים אנחנו באמת לא כל כך מתעניינים; ואין פה שיפוטיות. זו שאלה. ואם אנחנו לא מתעניינים, אז למה לא? משהו קורה, וזה גורם לתקיעות. אפשר לעשות על זה שיחה שלמה. אני לא הולך להיכנס לזה. אבל חבל, אתם יודעים – אנחנו חיים את החיים – הבודהה אמר: "כל זה הוא לא אמיתי", כל זה הוא לא אמיתי. אנחנו חיים את החיים עם המון הנחות לגבי מה אמיתי ואנחנו מגיבים לחיים האלה ואנחנו סובלים ביחס אליהם. ואז לעבור את החיים שלנו מבלי לראות למעשה שאולי זה לא בדיוק מה שחשבתי שהם. ועדיין, אנחנו יכולים לגלות. אנחנו לגמרי יכולים, ואנחנו אוהבים לגלות. אז אולי לא עכשיו, וזה בסדר; אפשר לשמור את זה לאחר כך. אבל יש משהו בתחום הזה, בנקודה מסוימת, בנקודה מסוימת במסע שלנו, שכל כך נפלא לגלות אותו, כל כך אפשרי, כל כך זמין, כל כך טרנספורמטיבי. 

בואו נשב קצת בשקט ביחד לסיום.

רוב נתן את השיחה הזו ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייק.

אוקיי, אז בשבוע הראשון של הריטריט נעבור על יסודות תשומת הלב (מיינדפולנס), נפרוש אותם, ונעבור על ההנחיות שלהם. היום אני רוצה להיכנס לעומק ליסוד השני, שנקרא וודאנה (vedana). אבל לפני שאני צולל לתוך זה, אני רוצה לקחת שני צעדים לאחור ולהכניס את זה להקשר רחב יותר. אז המילים האלה, חירות, חופש – מה המשמעות שלהן? מה המשמעות שלהן בשבילך? אני יכול להיכנס לזה לעומק, ואני נורא רוצה לעשות את זה, אז אני צריך לרסן את עצמי [צחוקים]. אבל כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שיש סוגים שונים של שחרור, סוגים שונים של חופש. אפילו אם נניח כרגע בצד, למרות שאי אפשר באמת לעשות את זה – חירויות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, שמובנות מאליהן לרוב האנשים פה בחדר, ורק נדבר על חירות פנימית, אישית. אפילו בתחום הזה, אם נחלק את זה באופן מלאכותי, נדמה לי שיש סוגים שונים של חירות. תחומים, פנים שונים של חירות.

מה המשמעות, לדוגמא, של להיות חופשיים במערכת היחסים שלנו עם כסף? מה זה אומר? איך זה אמור להיראות? מה המשמעות של להיות חופשיים ביחס למיניות? מה זה אומר? אני לא חושב שיש תשובות קלות או פשוטות לכל זה. אולי זה למעשה מסע חקירה אישי של כל אחד ואחת מאיתנו, מסע של גילוי, יותר מאשר להגיע למסקנות… אני לא יודע. לחקור. זה חי .זה מתמשך. להיות בחירות חברתית באינטראקציות עם אנשים אחרים, במה שאנחנו מציגים לעולם, מה המשמעות של זה? מה המשמעות של להיות בחירות עם אספקטים של איך אנחנו, למשל, ביחסים אינטימיים? בין אם אנחנו בתוך או לא בתוך מערכת יחסים מינית, מערכת יחסים אינטימית, מה זה אומר? להיות בחירות עם היצירתיות שלנו – מה זה? מה זה להיות חופשי בהבעה היצירתית שלי כבן אנוש, חופשי בלהוציא את הכול החוצה, את מה שאני, מה שאני רוצה להגיד, מה שאני רוצה לשיר? מה זה אומר? מה כל זה אומר?

מצד אחד נוכל להגיד שכל אלה קשורים, ומצד שני, אלה ענפים נפרדים של חירות, כמו ענפים של עץ אחד. כבן אנוש, יש לי את החירות לשאול ולחקור את כל זה. אני יכול לגשת לענף, להסתכל על אחד הפנים שהזכרתי מקודם, ולכוון את החקירה שלי לכיוון החירות בפן הזה, לדאוג לזה ברמה הזאת. לחילופין, אני גם יכול לכוון את החקירה שלי לכיוון, אפשר לומר, הרמה השורשית יותר. במילים אחרות, האם יש סוגים של חירות, סוגים של הבנה, שכאשר אני מעמיק בהם, החירות שהם מגלים הוא יותר ברמת שורש העץ ורלוונטיים לעץ כולו? האם אתם מבינים למה אני מתכוון? במקום שאני נמצא בו כרגע עם התרגול שלי, אני חושב ששניהם חשובים. יכולה להיות לנו השקפה כזאת או אחרת, בתלות ברקע שלנו: פסיכותרפיה או מסורת כזו או אחרת, לא משנה. "תעשה רק את זה" או "לא, חשוב לעשות דווקא את זה". אולי נכון לעשות את שניהם.

אז גם הענפים וגם השורש. למה אני נכנס לכל זה? בגלל שהאספקט הזה של וודאנה, למעשה יש לו פוטנציאל חזק ללכת לשורש בחקירה לתוך שורשי החירות, שורש החירות. במילים אחרות, יש משהו כאן שיכול להתגלות בצורה רחבה בעץ הזה. האם זה נשמע הגיוני? כן? אני לא אומר שהסתכלות על וודאנה בלבד תגלה הכל. אני לא אומר את זה. אני גם לא אומר שאני צריך לבחון כל ענף בעץ. 

אוקיי. אז יש לנו את ארבעת יסודות תשומת הלב ואנחנו עוברים עליהם בשבוע הזה. לפעמים אנחנו עוברים עליהם, בדרך כלל תוך שבוע, ואנחנו סוג של מרפרפים עליהם, 15 דקות בבוקר על כל אחד, וזהו, יש לכם אותם. לרוב האנשים, זה הרבה מדי בשביל לקחת פנימה. יותר מדי חומר לעיכול. אז בדרך כלל מה שקורה הוא שהמסר שעובר הוא משהו כמו "פשוט תנסה באופן כללי לנכוח ברגע, רק תנסה באופן כללי להיות מודע לחוויה שלך, ברגע זה, להיות בתשומת לב", ולכלול מודעות לחלק מהאספקטים שדיברנו עליהם, כמו לכלול סוג של מודעות כללית לוודאנה, אתם יכולים קצת לחקור את זה. וזה כמובן נהדר, פשוט להיות עם החוויות שמתגלות, להיות פתוחים אליהן, ולהיות עם הכל. זו דרך נפלאה לתרגל.

אבל ככל שזה נפלא, יפה וחשוב, זה כשלעצמו כנראה שלא יוביל לגילוי השלמות של התובנות, העומק של התובנות, שיכולות להתגלות אם יש לי לעיתים אוריינטציה קצת אחרת של תרגול, שלוקחת את היסודות האלה של מיינדפולנס כסוג של דרך או כיוון, ולהישאר עם אחד מסוים, לעקוב אחריו, ולראות אם אפשר לקחת זה יותר ויותר עמוק. אז במקום רק להיות מודע להכול, וסוג של להיות מודע לכל ארבע היסודות וכו', לקחת למעשה אחד מהם וללכת אתו. ואז האפשרות, כפי שאמרתי, שהנושא הזה של וודאנה יחשוף סוג מאוד מסוים של חירות, סוג מאוד שורשי של חירות – לאו דווקא חירות מוחלטת, אבל סוג מאוד מסוים, חירות עמוקה ושורשית, אם אני יכול לקחת את זה כנושא (תמה), אם יש לי את הסבלנות והעניין והמסירות לקחת את זה כנושא. אחת המשמעויות של סטיפטאנה, שבדרך כלל מתורגם כיסודות תשומת הלב, היא להישאר, לשהות במקום מסוים. זוהי תחנה של מיינדפולנס. אני משאיר, שם את המיינדפולנס, את המודעות, על הוודאנה, וחוקר אותה, או שאני משאיר את המודעות על הגוף או על משהו אחר, וחוקר, נשאר עם זה. אני לוקח את זה כנושא, אם נשתמש במילותיו של הבודהה. 

אז יש סוגים שונים של חירות, ויש סוגים שונים של תרגול, וכולם טובים, כולם נפלאים. אבל כדי למצות את כל העומק מתוך חיי התרגול שלנו, כנראה שכדאי שנהיה מודעים לכך שיש סוגים שונים של חירות ושל תרגול, ושאפשר לעבור ביניהם באופן מודע. אז אני הולך להיכנס לוודאנה. ואני רוצה להגיד שזו רק דרך אחת. זה יכול להרגיש כמו: "זה לא ממש קשור למה שאני רוצה לחקור בריטריט הזה", וזה בסדר. תוכלו לשמור את זה להמשך. פשוט תעזבו את זה עכשיו. ויכול גם להיות שאתם מתעניינים בוודאנה. וזה מורכב כי יש כל כך הרבה אנשים פה – לחלק מכם יש הרבה ניסיון בחקירה של וודאנה, לחלק מכם רק קצת, ולחלק אין בכלל ניסיון, אבל מתעניינים בזה. 

אז אני הולך לנסות ולעבור על זה בהדרגה. ואם אתם מתעניינים בוודאנה, תראו איפה אתם נמצאים, מה אתם כבר יודעים, ואיזה דברים אתם יכולים לאמץ ולקחת הלאה.

[10:12] אז המונח הזה, וודאנה, היסוד השני של המיינדפולנס, בדרך כלל מתורגם כ feeling באנגלית. אבל, זה תרגום בעייתי במקצת, כי באנגלית יש נטייה להשתמש במילה הזו במובן של רגש – עצב, שמחה, קנאה, וכו'. זהו רגש. תרגום מוצלח יותר של וודאנה זה משהו כמו טון רגשי, נימה של הרגשה או אפילו תחושה. תחושה היא למעשה מילה די טובה. והיא מתייחסת למשהו מאוד מאוד פשוט ומאוד מאוד ספציפי. במובן מסוים, זה ברמה הרבה יותר פשוטה מאשר רגש. נאמר שיש שלושה סוגים של נימת-הרגשה, שלושה סוגים של וודאנה (עדיף להשתמש במונח המקורי בפאלי). יש וודאנה נעימה, וודאנה לא-נעימה, ומה שנקרא לא נעימה ולא לא-נעימה. אז מה זה אומר? זה אומר באופן בסיסי שכל הרגעים, כל הרגעים בחיים שלנו, כל רגעי החוויה שלנו בכל החושים, חוויות פנימיות וחיצוניות, כל רגע מכיל סוג של נימה במרקם החוויה, שמרגישה נעים, לא-נעים, או משהו בין-לבין (לפעמים אנשים קוראים לזה ניטראלי).

לדוגמא, אתם יושבים יום אחד במדיטציה, והנשימה מרגישה מאוד מכווצת או תקועה איפשהו או נוקשה. ובכן, הוודאנה של הנשימה באותו רגע היא לא נעימה. זה לא נעים. ובזמן אחר, אולי אפילו באותה ישיבה, משהו נפתח והנשימה מרגישה נעימה, חלקה, עדינה, נפלאה ופתוחה; הנשימה מרגישה נעימה. יש שם וודאנה נעימה. באופן דומה, הגוף יכול להרגיש נוקשה או כואב או מכווץ, או הרבה יותר פתוח, מהנה, מאיר, נעים. תצאו החוצה ביום כמו היום, ואולי הקרירות של האוויר תרגיש נעימה אם היה לכם קצת חם מקודם, ואולי היא תרגיש לא נעימה אם היה לכם קצת קר. כל דבר שאנחנו עושים, לדוגמא, אני שם כעת את היד שלי על השטיח, ואני למעשה מרגיש תחושה עדינה של נעימות. זה מאוד עדין. עוד מעט ארוחת צהריים. אתם שמים אוכל בתוך הפה, ויש מגוון טעמים. אולי יש שם נעימות, ארוגה לתוך החוויה. או למשל העורבים האלה שיש לנו בחוץ, יש אנשים שאוהבים אותם, ויש אנשים ששונאים אותם. איך נשמעת השירה שלהם, אם אפשר לקרוא לזה שירה? איך נשמע הצליל? האם הוא נעים או לא נעים? האם זה משתנה בזמנים שונים? אם היו לי ציפורניים ארוכות והיה פה לוח שחור והייתי מגרד את הציפורניים בלוח [צחוקים] איך זה היה מרגיש?

כל מושא של המיינד, מחשבה – "אני ממש כישלון. אני לא באמת מצליח למדוט" – למחשבה הזו יש וודאנה; זה הולך להיות לא נעים. או דמיונות, חלומות בהקיץ, זכרונות. יכול להיות לנו זיכרון נעים או לא נעים. רגש. יכול להיות לי רגש מורכב, וחלק מהרגש הוא המרקם של האם זה מרגיש נעים, לא-נעים או בין-לבין.  כשאנחנו שומעים על וודאנה בפעם הראשונה, או אפילו זמן רב לאחר מכן, אנחנו יכולים לומר: "אוקיי, זה לא נשמע כזה משמעותי. זה לא כזה דרמטי". למעשה, כשאני שמעתי על זה בפעם הראשונה, ואולי לחלק מכם יש אותה תגובה עכשיו, אני בכלל לא אהבתי את זה. ממש לא אהבתי את זה כלימוד. חשבתי שזה נשמע מאוד יבש, קטנוני, צר-אופקים. הרגשתי שזה מזלזל ומקטין את העסיסיות שיש לנו כבני אדם, את הכוליות, העושר של הלב שלנו, והעומק של חיינו הרגשיים. אני באמת לא אהבתי את זה בכלל. לקח לי זמן מה להיווכח שהלימוד הזה לא מכחיש את העושר שלנו. זוהי שיטה ספציפית. זה לא מכחיש את המורכבות שלנו. זוהי רק שיטה אחת של תרגול, דרך אחת להתבונן במשהו, שיש לה את הכוח לפשט, לפשט את מה שעובר עלינו, לפשט את החוויה, ולפשט את מערכת היחסים שלנו עם החוויה. זה לא אומר ש"זה מה שאנחנו" או משהו כזה וזו לא הכחשה של משהו אחר. זה בסך הכל כלי, דרך מסוימת של התבוננות, שיש לה את הכוח לפשט, והפישוט הזה מסייע להפחתת הסבל, לעיתים באופן דרמטי.

אז זהו כלי, ואם ניקח את הכיוון הזה שדיברתי עליו, את הנושא הזה, אם ניקח אותו באמת לעומק, יש לו אפילו יותר כוח מזה. היא יכולה לחשוף מסתורין מופלא, אמת נפלאה על הקיום. אמת בלתי נתפסת, שמהפכת את ההבנה שלנו על טבע המציאות, ומביאה תחושה הרבה יותר עמוקה של חירות. אז אלו שתי הרמות שאני רוצה להיכנס אליהן היום. הבודהה אומר: "אם וודאנה מובנת, אין דבר נוסף שעל האצילים ללמוד". אין דבר נוסף לעשות ברגע שזה מובן. זה נכון שהוא אמר זאת גם על הרבה דברים אחרים, אבל זה עדיין אומר משהו. מה הכוונה פה במילה להבין? אוקיי, 'אני מבין'. יש נעים, לא-נעים, ובין-לבין. האם זה אומר שאני מבין? כמובן שלא, יש פה הרבה יותר עומק.

בהתחלה, ומהניסיון שלי בהוראה של ריטריטים קצרים של שבוע או פחות, לפעמים כשאנו מדברים על וודאנה בהנחיות, ויש קבוצות וכו', אנשים אומרים: "אני לא באמת קולט את זה. זה לא הגיוני בעיניי, הלימוד הזה של וודאנה". או ההיפך – זה נראה ממש טריוויאלי בהתחלה. זה לגמרי טריוויאלי כך שאין יותר מה להגיד על זה. אבל יש כאן הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר, וכשההתבוננות יורדת לעומק ונהיית יותר עדינה, הרבה יותר מתגלה. אז מאיפה להתחיל עם זה? מאיפה להתחיל? הדבר הראשון הוא להכיר את הרמה הזאת של החוויה, לשים לב לוודאנה, להיות רגיש לוודאנה, רגיש למימד הזה, לרמה הזאת, לפן הזה של החוויה. לפעמים זה לגמרי ברור – אתה הולך יחף והבוהן שלך נתקלת במשהו, וזה בבירור וודאנה לא נעימה. אין פה שום ניואנס עדין. אבל הרבה פעמים וודאנה היא די עדינה. תסתכלו עכשיו על השטיח. מהי הוודאנה? ומה אם תפנו את תשומת הלב לאור, לאור השמש שנופל דרך החלונות על הווילונות? מרקם הוודאנה עבור חוויות כאלה הוא כמובן הרבה יותר עדין מאשר חווית המכה בבוהן. אבל לכל רגע יש וודאנה. אז אפשרות אחת פה היא לומר: " אני מאוד מעוניין בוודאנה הזו. אני ממש מתבונן בזה". ולהתבונן בזה בכל המקומות שבהם למעשה בכלל לא הייתי שם לב. באמת לפתח את הרגישות, את העדינות של תשומת הלב שלי לתפוס את מרקם החוויה הזה, להשקיע זמן בהתבוננות במימד הזה.

[19:13] אנשים הם שונים. יש אנשים שהם מאוד שיטתיים, אז הם אומרים – וזה לגמרי בסדר – "כן, יש לי שישה חושים. אני אקדיש ישיבה אחת או יום, לדוגמא, להתבונן בתחושות הגוף, ובוודאנה שבאה והולכת בגוף. אמקד את תשומת הלב שלי בגוף, ואבחין בוודאנה, נעימה, לא נעימה, ניטראלית, באה והולכת, ובאמת להיות רגיש לכל העדינות, לכל העושר פה." או לחקור חוש אחר, למשל, ראיה. עבור אנשים אחרים, זוהי חקירה יותר כללית. אתם יכולים לגלות שיש לכם חושים מועדפים, או חושים שבהם יותר קל להבחין בוודאנה מאשר לאחרים. וכל זה בסדר. כשתתחילו להתבונן לתוך זה, אתם עשויים לגלות שלהבחין בוודאנה לא נעימה – ואנשים לעיתים קרובות שמים לב לזה – וודאנה לא נעימה היא יותר בולטת. אנחנו שמים לב אליה יותר כשאנחנו חוקרים את החוויה שלנו. למה זה ככה? אני אשאיר את זה לכם.

אז למה אנחנו שמים לב כשאנחנו מתחילים?

יש הרבה לשים לב אליו שאנחנו מתחילים את ההתבוננות הזו, הרבה עושר. דבר ראשון שאנחנו שמים אליו לב הוא שלמעשה זה לא באמת נכון מה שהבודהה אמר, שיש שלוש סוגים של וודאנה. ובהזדמנויות אחרות הוא אמר שזה לא ממש נכון. זה לא ממש נכון שיש משהו שנקרא וודאנה נעימה, מין בלוק של וודאנה נעימה, בלוק של לא נעימה, ובלוק ביניהן. לפעמים זה מרגיש כאילו יש וודאנה נעימה ולא-נעימה, ואז סוג של הרגשה שהיא לאו דווקא נעימה, אבל גם לא לא-נעימה. זה לפעמים יותר כמו ספקטרום. אפשר לומר שיש שלושה, שניים או אחד. יש יותר עדינות פה. עוד דבר שאפשר לשים לב אליו, וחשוב לשים לב אליו, הוא שהוודאנה היא לא בתוך האובייקט. היא לא בתוך האובייקט. זה בתוך רגע החוויה. זוהי תובנה מאוד חשובה. זה לא שלאובייקט מסוים יש באופן אוטומטי וודאנה נעימה או וודאנה לא-נעימה.  חקירה קצרה תגלה זאת. "אני מאוד אוהב שוקולד", או משהו אחר. ובכן, האם זה אומר שכל הזמן זה נעים? או למשל להסתכל החוצה – היום הוא יום מקסים, אבל שמסתכלים החוצה, זה יכול להיות מהימים שהם לגמרי אפורים, ואני מסתכל החוצה והמראה של כל העננים האפורים הוא לא נעים. ביום אחר, אולי אני במצב רוח שונה לגמרי, אני מרגיש חמימות מבפנים. אין לי הרגשה של מחסור או חוסר חיבור או דיכאון. מסתכלים החוצה, ואותו הגירוי בדיוק נותן וודאנה אחרת.

אז למה זה שונה בזמנים שונים? זוהי התחלה של חקירה מעמיקה מאוד. יש הרבה רמות לזה. מדוע אותו הדבר שונה בזמנים שונים? אם אני חוקר וודאנה, הדבר שאני באמת רוצה להיכנס אליו, מה שאני באמת רוצה לפרק, זה המענה והתגובות לוודאנה. אז בדרך כלל, מה שנשים לב אליו הוא שכאשר יש תחושה נעימה, התגובה הלא-מודעת האופיינית, לעיתים אפילו המודעת, היא לאחוז אותה, לנסות להחזיק בה, לנסות לשמור אותה או לרדוף אחרי התחושה הנעימה. זוהי התגובה האופיינית. והתגובה האופיינית לתחושה לא נעימה זה לנסות להיפטר ממנה. אני אומר "אופיינית" בגלל שאפילו זה לא תמיד המצב, זה די אפשרי – חלק מהאנשים בשיחות אישיות, או אנשים שכבר נמצאים פה זמן מה, מדווחים שכאשר הריכוז מעמיק, תחושה נעימה נפתחת בגוף. אנחנו קוראים לזה פיטי (piti), לגלים או לשדה של אנרגיה נעימה, תחושה נעימה בגוף. מאוד נעימה. לעיתים כל כך נעימה, עד שהאדם מרגיש התנגדות לזה; כלומר תגובה מאוד לא אופיינית לתחושה נעימה. אז זה לא חקוק בסלע.

כמו שאנחנו רוצים להכיר את הוודאנה, אנחנו רוצים להכיר את התגובות. אז איך אני שם לב לכך שקיימת סלידה? מה אומר לי, למשל, שיש סלידה או היאחזות? אני עובר לי את היום, עושה את מה שאני עושה, מודט, לא מודט, איך אני יודע שקיימת סלידה? זה באמת חשוב. אני צריך ממש להכיר את הסימנים של איך זה מרגיש להיות בסלידה או בהיאחזות. זהו ממש המפתח. איך זה מרגיש להיות בסלידה? מה אומר לי את זה? ושוב, אם אני נכנס לזה, אם אני באמת שם לב, אני מבחין שיש פה ספקטרום. כמו שקורה לעיתים קרובות בדארמה, יש פה ממש ספקטרום. אז לפעמים המיינד צועק: "אני שונא את זה! תוציאו אותי מפה, זה נורא! לא יכול להיות שזה קורה, זה חייב להיפסק". או: "אני צריך את זה. אני חייב את זה. אני אמות אם לא יהיה לי את זה!". השפה של המחשבות מאוד חזקה. אנחנו מבחינים בנוכחות של סלידה או היאחזות דרך המחשבה; זה ברור, המיינד צועק. ולפעמים השפה היא יותר עדינה, לא כל כך קולנית.

אבל לפעמים יש נוכחות של סלידה או היאחזות ללא כל מחשבה. אין שום מחשבה. המיינד נמצא ברמה הרבה יותר שלווה, יותר עדינה, ובכל זאת נוכחת שם סלידה או היאחזות. איך אוכל להבחין בכך? מה הסימן לכך? הסימן הראשון שיכול לרמז לי הוא מתח בגוף. ושוב, זה יכול להיות מאוד חזק – הכתפיים יכולות להיות משוכות למעלה לאוזניים, מאוד מתוחות, אולי ביחס לכאב לא נעים איפשהו. המתח יכול להזדחל לתוך מערכת השריר-שלד בצורה מאוד עדינה, ממש עדינה. הגוף מתמתח, והוא אומר לי משהו. הגוף אומר לי משהו. הוא אומר לי שיש נוכחות של היאחזות, של סלידה או היאחזות. הגוף הוא לפעמים יותר כנה מהמיינד. אני יכול להבחין בזה פה או שם בתוך הגוף, במתח, אז הוא חבר שלי.

לפעמים זה אפילו יותר שקט מזה. איך אני יכול להבחין בנוכחות העדינה של סלידה או היאחזות? אולי לפעמים – ממש בעומק – תחושת הגוף כולו נהיית מאוד אמורפית. זה סוג של שדה אנרגטי, מאוד יפה. ועדיין, בתוך השדה האנרגטי הזה, או מסביבו, יש תחושה קלה של התכווצות. לפעמים זו רק התכווצות בהקשר של הגוף. זה אומר לי שיש עכשיו סלידה, היאחזות, היאחזות. עדין. לפעמים – ממש בעומק – אפילו זה לא נמצא. כל הדבר כולו הוא עדיין מאוד שקט, מאוד מרווח. איך אני יכול לדעת? מה הולך לרמוז לי על הנוכחות של סלידה או היאחזות? זוהי התחושה של מרחב המודעות, שיכול להרגיש מאוד רחב, אבל קצת התכווץ עכשיו. פשוט התכווץ. זה אומר לי שיש נוכחות של סלידה או היאחזות. אז במובן מסוים, לחקור את התגובות שלי זה למעשה לחקור את כל הספקטרום ולהיות רגיש לכל הספקטרום.

מהי התגובה האופיינית כשהדברים הם ניטראליים, מה שנקרא לא נעים ולא לא-נעים? מה קורה אז? ובכן, יש אפשרויות שונות שאנשים מגלים. נניח שאתם עם משהו, חוויה, מה שזה לא יהיה, וזה לא מרגיש ספציפית זה או זה, ויש הרגשה של " זה לא מספיק", זה לא מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי, זה לא מספיק בשביל להזין את האגו או את העצמי. אז ביחס לתחושה הניטראלית מגיעה תחושה של חוסר. ועם החוסר הזה, מה קורה? הניטראלי הופך ללא-נעים. תחושת החוסר, שאין מספיק, אין מספיק גירוי, זה לא ממלא את החור שיש לי בתוכי, לא מספיק בשביל הרעב שלי, לא מספיק בשביל למלא את תחושת העצמי שלי – וזה הופך ל: "אין בזה שום דבר בשבילי". חוסר הופך לאי-נעימות. הדבר עצמו הופך להיות לא-נעים.

או, "זה ניטראלי, אין בזה הרבה בשבילי" – ואנחנו מוותרים על הרגישות. מוותרים על הרגישות שלנו. כשאנחנו מוותרים על הרגישות שלנו ממשהו, הדבר הזה הופך למשעמם. החוויה הופכת למשעממת. אני לא יכול להיות גם ברגישות וגם בשעמום באותו הזמן. זה בלתי אפשרי. אז כשאני משועמם, כנראה שוויתרתי על הרגישות שלי. מדוע אני מוותר על הרגישות שלי? מתוך ההנחה שאין פה מספיק בשבילי, אין מספיק גירוי. אז אני מוותר על העדינות של החיבור שלי, העדינות של המיינדפולנס שלי, ואז האובייקט הופך למשעמם, החוויה הופכת למשעממת. אני נהיה משועמם, וזה הופך להיות לא-נעים. או שזה ניטראלי, ואנחנו מהר מאוד פשוט מאבדים עניין ואנחנו מתחילים לחלום בהקיץ, אנחנו הולכים לאיבוד. אולי זה הופך להיות נעים, ואולי זה הופך לבלתי נעים. או, אם אני נשאר עם הניטראלי, אני יכול לגלות שבגלל שאין שם הרבה גירוי, יש שם למעשה סוג של מרקם רגוע. זה מעניין. אם אני יכול להתכוונן לזה, אולי אני אראה שחוסר הגירוי הוא למעשה די נעים בצורה מאוד עדינה, רמה שונה של נעימות.

[30:17] אז יש הרבה, יש הרבה ברמת התגובתיות, תגובתיות נורמלית. בלי שיפוטיות. לחקור, אבל בלי שיפוטיות. זו פעולה נורמלית של המודעות, ויש לחקור אותה. אם אני לא מודע לוודאנה ברגע, ואם אני לא מודע לתגובות שמתרחשות, הן ימשיכו לדחוף ולמשוך ולטלטל אותי, ואני אהיה נתון בחסדי התגובות הלא מודעות שלי לוודאנה, וזה יכול להימשך רוב היום. אני נתון לחסדי משהו שאני אפילו לא מודע לו: "לך אחרי זה, תרדוף את זה, לא, לא, הדבר השני יותר טוב, הדבר הזה לא-נעים, אני צריך להתרחק." דרך כל החושים, בחוויה הפנימית, בחוויה החיצונית, נדחף ונמשך ומטולטל בחסדי משהו. איפה החירות בזה? אחד מהמורים של המורה שלי, כמו אותו מורה, היה נזיר בתאילנד. המורה הזה של המורה שלי, נהג לשמור בתיק-נזיר הקטן שלו בובת מקלות קטנה ממתכת, בובה של איש, סוג של דמות ממקל, ומגנט. לפעמים כשהיה מדבר מול קבוצה של אנשים, הוא היה מוציא את דמות-המקל הזו מהתיק, מעמיד אותה, ואז מוציא את המגנט ושם ליד הבובה. הבובה הייתה סוג של נוטה לכיוון המגנט, ואז היה מזיז את המגנט לשם והבובה הייתה נוטה לשם. מה מושך ודוחף אותנו? בחסדיו של מי אני נתון? האם אני יודע? האם אני מבין את זה? האם אני חופשי מזה?

כשאני נכנס לעומק בחקירה הזו של וודאנה ותגובה, אני רואה למעשה משהו אחר די מעניין, והוא שבהתחלה אני בד"כ רואה שלוודאנה, כפי שאמרתי, מצטרפת כתגובה השתוקקות או היאחזות כלשהיא. אבל בואו ניקח משהו כמו השתוקקות לסיגריה או למשהו אחר, איזושהי התמכרות, מה שזה לא יהיה. אני מתחיל להבחין, אם אני באמת חוקר את זה, שלמעשה ההשתוקקות עצמה היא לא נעימה. ההשתוקקות עצמה היא חוויה לא נעימה. יש סוג של לחץ בהשתוקקות – "אני רוצה את הדבר הזה, אני רוצה את זה." יש בתוך זה לחץ שהוא לא נעים, השתוקקות לא מספקת. אז זה לא רק אובייקט, אלא גם תנועה של תגובתיות שהיא עצמה לא נעימה. עכשיו, זה מאוד חשוב, ובמיוחד אם אני תקוע בסוג של התמכרות או התנהגות כפייתית, מה שהיא לא תהיה, בגלל שזה אפשרי לראות ולהרגיש את אי הנעימות שבהשתוקקות, להרגיש את הלחץ הזה וללמוד לשאת את זה, לתרגל ללמוד לשאת את זה, ואני באמת אראה את זה. להשתוקקות יש עקומה טבעית. אם אני רק אוכל להתבונן בהשתוקקות, אם רק אוכל לפתוח את זה, לתת לזה מרחב ולהרגיש את הלחץ של זה, להרגיש את הלחץ הלא נעים, מה זה עושה? זה נבנה ונבנה ונבנה. לרוע המזל, לפעמים אנחנו פשוט – "אני לא יכול יותר!" – אנחנו נלכדים ונסחפים לתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות. אבל אם פשוט יכול להיות לי יותר מרחב, זה נבנה ונבנה ואז מגיע לשיא ואז זה פוחת ופוחת ופוחת. יש לזה עקומה, עקומה טבעית, אם אני יכול לתת לזה מרחב. ואני רואה את זה פעם אחת, אני רואה את זה פעמיים, רואה את זה שלוש, חמש פעמים, וזה מאבד את האחיזה שלו בי בגלל שאני לומד לשאת את הלחץ הלא נעים של השתוקקות. זוהי מתנה אדירה שאנחנו נותנים לעצמנו.

אבל אני גם שם לב, שוב, אם אני מתבונן לעומק לתוך כל זה, אם אני מסתכל בכל זה במובן רחב יותר, אני מתחיל להבחין בכל מיני תגובות שרשרת, כל מיני תגובות שרשרת ולולאות היזון חוזר. יש גירוי, מה שזה לא יהיה – אולי איזשהו טעם או משהו כזה, ואז יש תגובה שמגיעה, שמנסה לאחוז את זה או להרחיק את זה. אבל מאוד בקלות המחשבות מגיעות, ומתחילות לערבב הכול, מוסיפות לתגובתיות, עושה משהו עם התגובה. המחשבות בקלות הופכות לפפנצ'ה, הסוג הזה של התעבות הסיפורים והמורכבות ותחושת העצמי. אז לפני כמה שנים – בדיוק נזכרתי בזה אתמול בלילה כשניסיתי לחשוב על דוגמא. לפני כמה שנים הייתי הולך למרכז ריטריטים בקרבת מקום, ויש להם מערכת שבה יוצרים קשר עם המורים פעמיים בשבוע, נדמה לי, אז המורים מקבלים רשימה של שאלות. לפעמים אתה מקבל את השאלות מראש, ולפעמים אתה מקבל אותם כשאתה מגיע. במקרה הזה קיבלתי את השאלות מראש, ועברתי עליהן. אתה סוג של עובר על השאלות. ולגמרי לא יכולתי להבין את השאלה הזאת שהגיעה אלי לאימייל. זה היה משהו על רוחניות ודייסה. ואני – "מה?" [צחוקים] ואז הגעתי לשם ופגשתי את הבחור הזה והוא היה במצב מאוד מאוד נסער.

אז במרכז הריטריטים ההוא, כמו פה, אחת המנות בארוחת הבוקר היא דייסה, והוא ממש ממש היה מאוכזב מהדייסה. "לא יכול להיות ששוב יש דייסה. למה בכל מרכזי הריטריטים יש דייסה? מה כל כך רוחני בדייסה?" שאלה טובה! [צחוקים] "חייב להיות פה משהו שאני מפספס" וכו'. הוא לעניין שלם לגבי מה הוא צריך ואיך הוא רואה מסורות רוחניות, ונהיה בלאגן אחד גדול בכל הדבר הזה. אז הייתה לנו שיחה שלמעשה, אם זכרוני אינו מטעני, לא הייתה מאוד מועילה עבורו. אבל מה קרה פה? מראה הדייסה, טעם הדייסה, אתם יודעים – היו שם עוד דברים, אז הוא יכול היה לשים בתוך הדייסה, אתם יודעים; זה לא כזה גרוע אם מערבבים… [צחוקים] בחייכם. מה קרה? יש מראה, יש ריחות, יש טעמים, הוודאנה הראשונית. ואז מה קורה? כל המחשבות האלה, האמונות ופפנצ'ה לגבי העצמי ומערכת היחסים שלי עם מרכזים רוחניים ובלה-בלה. כל זה נכנס פנימה  ויצר תגובתיות, וקיבלנו בלאגן גדול.

עכשיו, אם הוא היה מסוגל לשים את זה בצד – ואולי יש כמה שאלות טובות פה, אני לא יודע, אבל – אולי אם הוא היה יכול להישאר עם הטעמים, הריחות, המראה של הדייסה, לשים בפנים קצת ריבה או משהו אחר, אגוזים, פשוט להישאר עם הטעמים. האם זה באמת כזה ביג דיל? יש פה איזשהו היזון חוזר שגורם לתגובה כל כך חזקה. זה מגיע מגירוי ראשוני, והמחשבה – מה קורה עם המחשבה כשהיא מתערבבת עם התגובתיות?

או, דוגמא הרבה יותר פשוטה: אני יושב פה, יש כאב בגוף, כאב בברך. בקלות רבה המחשבות מגיעות: "אוי, זה בטח סרטן בפיקת הברך" או משהו כזה. מה זה עושה לכל הדבר הזה, לכל החוויה? הייתה לי דוגמא מאוד מורכבת, אבל אוותר עליה. זה כנראה יותר מדי מורכב, למרות שזה מאוד מעניין. נשמור את זה לפעם אחרת.

[38:40] טוב. אז בהינתן שחשיבה ותגובתיות מסבכות את העניינים ונוטות להחמיר את הדברים אם לא מתייחסים אליהם, האם ישנה אפשרות שאלמד, שאתאמן להישאר עם הוודאנה? האם הוא יכול היה להישאר בטעם, רק שם? זה רק ניטראלי. זה רק ניטראלי אם זו דייסה, או שזה רק לא נעים. אולי הוא לא אהב את המרקם הדביק, אני לא יודע. זה רק לא נעים. פשוט להישאר ממש בוודאנה, סוג של להתרכז בוודאנה. במובן מסוים, כשאני עושה את זה אז אני נשאר שם וזה לא לוקח את הצעד הנוסף לתגובתיות. או לחילופין, אני רואה את התגובתיות אבל אני נשאר בוודאנה וזה שומט את התגובתיות שוב ושוב, רק להישאר ממש בוודאנה. זהו תרגול. זהו תרגול שאנחנו יכולים לפתח. זהו סוג של ריכוז. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא יוצרים תגובתיות. אנחנו לא נותנים לתגובתיות, לפפנצ'ה, להיווצר. אם אתם יודעים על התהוות מותנית, אנחנו סוג של עוצרים את ההתקדמות של ההתהוות המותנית לשלב הבא. מה שאגלה הוא שאם אני יכול להישאר עם הוודאנה בצורה כזו, הסבל פוחת. במידה מסוימת, הסבל מתנקז מהחוויה. באופן דומה, אם אתם מכירים, אין חץ שני בנוסף לחץ האי-נעימות הראשון. אין את החץ השני של תגובתיות ומחשבות ופפנצ'ה. אוקיי?

אז זו אפשרות אחת והיא מאוד חשובה, מאוד זמינה. אז פה הוודאנה היא סוג של נתונה: לכל חוויה יש וודאנה, נעימה, לא-נעימה. זה סוג של נתון: " זה מה שיש." אבל אני יכול לחתוך את תגובתיות היתר על ידי כך שאני פשוט נשאר עם הוודאנה. באמת עוצמתי. אבל הוודאנה שם היא מציאות נתונה. אני צריך לומר פה, שלפעמים שאתם שומעים על פפנצ'ה ועל המעגלים שקורים עם וודאנה, מחשבות, תגובתיות, זה יכול בקלות להישמע כאילו משהו קרה, יש גירוי, ואז כל הרכבת הזאת של תגובתיות, וזה נשמע כאילו אני צריך ממש לתפוס את הרגע הזה לפני שזה הופך לתגובתיות. רק להישאר בקשר, לתפוס בדיוק את הרגע לפני שזה הופך לתגובתיות. לפעמים אהיה מסוגל לעשות את זה. לפעמים אהיה כל כך בתשומת לב, כל כך נוכח, שאוכל למעשה לתפוס את הדחף הראשוני, וזהו זה. זה לא ברח. אבל אז אני צריך לעשות את זה שוב. אולם גם אם פספסתי את זה, לא הכל אבוד. אם אני מפספס את הרגע ההתחלתי הזה אני לכוד: הנה התגובתיות, הנה הסבל, הנה הפפנצ'ה, זה לא המקרה שבו כל מה שנשאר לי לעשות זה סוג של חקירה-לאחר-מעשה של הסבל. זה לא המקרה. אני למעשה יכול בכל רגע, בכל זמן, להתכוונן לרמת הוודאנה של החוויה, לא משנה כמה מטורף נהיה המיינד, לא משנה כמה מטורפת נהייתה הפפנצ'ה. רמת הוודאנה של החוויה היא תמיד זמינה לי כרמה פשוטה ומפשטת. הנה כל העניינים האלה, הם לגמרי שטויות, תן לי לחזור לגוף ואולי הוודאנה הלא נעימה בגוף שמצטרפת לכל הטירוף הזה, וזה הרבה יותר פשוט וזה יפשט את החוויה כולה. זה ירכך את כל התגובתיות שמתרחשת. זה יגלה משהו.