על עבודה ומשחק במחוזות סמאדהי עמוקים ויפים
כשאתם נכנסים בפעם הראשונה לג'האנה חדשה – נניח, הפעם הראשונה שנכנסתם לג'האנה הראשונה או השניה או מה שלא יהיה – לעיתים קרובות זה ירגיש לגמרי חסר-מאמץ, בפעמים הראשונות במרחב חדש. עשיתם את הקפיצה הקוואנטית הזו, וזה מרגיש לגמרי חסר-מאמץ. המחשבה על עבודה, או עשיה, או משחק עם משהו, מרגישה נורא רחוקה ולא קשורה. המחשבה הזו בכלל לא תעלה אם לא שמעתם הנחייה כזו. אם אתם רק מדלגים בין ג'האנות במהירות, אתם בכלל לא תשימו לב לזה. אתן תפספסו 99 אחוז מהערך של תרגול ג'האנות. אתם רק מדלגים וזה כאילו, כמו שאמרתי, אתם מדלגים – "ראיתי את הטאג' מהאל. נסעתי לשם, והפניתי את מצלמת את הפלאפון שלי אל המבנה בזמן שהסתכלתי על משהו אחר." אם תישארו, ממש תשתקעו ותשרו [marinate], אם ממש תעבדו, ותשחקו, ותביאו את כל הרגישות והחכמה והמודעות והפתיחות שלכן, ותשהו שם ממש באינטימיות, ממש תכירו את המרחב, אחרי כמה פעמים בשכבה החדשה הזו שהגעתן אליה אתן תתחילו לראות שבעצם, "אה, כן יש עבודה לעשות כאן. או, כן יש משחק לשחק כאן. יש הרבה מה לעשות." אבל זה מאוד מאוד מעודן. אנחנו מדברים על עבודה, משחק מאוד מעודנים – כן, לגמרי, בדרך כלל. אז אם אתם מרגישים עדיין כאילו שאתם במין מצב לגמרי חסר-מאמץ שאתם לא יכולים לעשות בו כלום, בעצם מה שקורה הוא שאתם במין מצב של היעדר מודעות, וזה לא יהיה מועיל במיוחד, וזה לא יעמיק, זה לא במיוחד יועיל לחיים שלכם, וכולי.
אז העבודה מתחילה. "טוב, הנה הייתה לי חופשה קצרה במרחב החדש," ואז העבודה והמשחק מתחילים. ואני מתרגלת לזה – מה זה אומר בשביל התודעה באמת לעבוד באופנים הכי עדינים, ובאמת לשחק בדרכים הכי עדינות, ללמוד על הג'האנה הזו, לבסס אותה, להעמיק אותה, וכולי, ללמוד על המרחבים השונים שלה, הרמות, הטקסטורות, הצדדים השונים?
עוד דבר שיכול לקרות, וזה לעיתים קרובות מה שקורה כשאנחנו מגיעות, כשהתודעה מגיעה לשכבה חדשה, כשהצ'יטה מגיעה לשכבה חדשה, זה קצת כמו סכר שנפרץ. שוב, החוויה הראשונה של הג'האנה הראשונה או הג'האנה השניה, כאילו סכר נפרץ, והמים פשוט שוצפים פנימה. זה יכול להיות מאוד מאוד אינטנסיבי. ואז, שוב, כשאני מתרגלת לג'האנה הזו, החוויה, נדמה שהיא נהיית פחות אינטנסיבית, או לעיתים קרובות זה מה שיכול לקרות.
אז, איזו מין 'עבודה'? איזה מין 'משחק'? מה הם כוללים? העיקרון של תנועה בין אופנים של הבאת תשומת לב – האופן החודר, המקבל, הרחב, הצר, וכולי – התנועה הזו היא חלק מהעבודה. שוב, זו תנועה די מעודנת, אבל היא חלק מהעבודה. יש משהו פעיל בג'האנה. יש עוד אופנים אפשריים של עבודה עם תשומת הלב: אני יכול לעטוף את האיכות הג'האנית סביב הגוף שלי ולהתמוסס בתוכה, או למוסס את הגוף שלי החוצה – יש הרבה אפשרויות. תשחקו. תחפשו את האופן שעובד לכן. אז אתן יודעות, תהיו יצירתיות. אפילו אם אני מציע "לשבוע, להתענג על הנימיטה העיקרית, מה שהיא לא תהיה, המרכיב העיקרי, כמו הפיטי בג'האנה הראשונה, ממש להתענג עליו, ממש לרוות, זה דורש מין עבודה אקטיבית. אם אני ממש רוצה להתענג עליו עד המקסימום, אני אצטרך ממש לשחק עם מערכת היחסים שלי איתו.
יש ראשי תיבות שחלקכם, מי מכם שפגשו באחד על אחד לאורך השנים, מכירים. מה אני צריך או צריכה? כשאני בתוך ג'האנה, אני צריך לדעת: מה אני צריך לדעת? כמו שאמרתי, בהתחלה זה משהו כמו: "אה, אני לא צריכה כלום. אני פשוט שם." זה פשוט קורה. אני מתקדם עם המומנטום של המים שפרצו את הסכר. אני לא עושה כלום. זה פשוט, "וואו, וואו, וואו, וואו, וואו!" אחרי זמן מה, אתם תראו, "אה, רגע. יש פה עבודה לעשות." וכולי. מה כוללת העבודה שעלי לעשות? מה חשוב, מה לא חשוב? כי אם אני אדע מה חשוב זה יאפשר לי לדעת מהי העבודה שעלי לעשות. מה שלא חשוב – כל זה לא חלק מהעבודה שלי.
אז יש ראשי תיבות: מששאלה [במקור SASSIE]. אני לא סתם יושבת שם. אני עושה משהו. אל תשבו סתם – תעשו משהו! אין איזה ספר כזה? לא, זה ההפך. אל תשבו סתם. תעשו משהו! לפעמים. לפעמים אפשר להיות במצב של אי עשייה, אבל שוב, זה בעצם, בהקשר הרחב היותר, זה רק אופן אחד של עבודה. רק אופן עבודה. אז, מששאלה [SASSIE]
- מ' של מלאות [במקור, S של Suffusion]. כמו שאמר הבודהה, "למלא, להרוות את הגוף כולו."[1] אז זה אחד הדברים שאני עובדת עליו. כשיש פיטי, אני עובדת: לוודאי, או האם אני יכולה לעודד, האם אני יכולה לעזור לכל מרחב הגוף להיות כולו מלא ורווי באופן הומוגני בפיטי? בשלב מסוים זה יהיה המצב, מרחב הגוף יהיה מלא ורווי. זהו. ואז סיימנו עם המשימה הזאת. אין יותר מה לעשות. זהו. מה עוד אפשר לעשות? הכל מלא ורווי, נכון? אז המשימה הסתיימה. ודיברנו על דרכים לשחק עם זה, ומה לעשות כשזה לא כל כך מצליח.
- ה' של היספגות [במקור, A של Absorption] אז לפעמים (אני לא יודע אם יצא לכם לחוות משהו כזה), זה כמעט כאילו הפיטי (או מה שלא יהיה, שמחה, משהו אחר), הפיטי יכול להרגיש כמעט כאילו הוא איכשהו 'מלפנים', איכשהו קצת לפניכם, כאילו הגוף והצ'יטה שלכם נמצאים כאן, וזה איכשהו נמצא מלפנים, או משהו כזה. ואנחנו מנסים: האם אני יכול להיספג בתוך זה עוד? האם אני יכול למקם את עצמי ואת הצ'יטה איכשהו יותר 'בתוך' זה, כך שאני ממש ארגיש שאני 'בתוך' משהו? עכשיו, מבחינתי, הייתי אומר, שההיספגות הזו – אין לה גבול. אין לה גבול.
יש עוד דבר שאני רוצה להגיד על המלאות. אני יכול להגיד אותו ואז לחזור להיספגות? זה בסדר? כן? אז כשאני מנסה למלא, אני לא, מחפשת, עוברת על הגוף שלי ובודקת: "איפה אין פיטי?" זה קצת איכשהו כמו להסיט את תשומת הלב אל השלילי. זה יותר, אל תתרחקו מהפיטי ותתבוננו ככה, "הא!" עם איזה אובססיה למה שלא בסדר. רק תנו לפיטי להתפשט – תעזרו לו להתפשט, תפרסו אותו, תמרחו אותו, אתן יודעות, כמו ריבה על טוסט או משהו, במקום להתעסק בשלילי. שווה לזכור את הנטיה העדינה הזו לעבר השלילי, לעבר מה שלא בסדר, לעבר "זה לא מספיק טוב." אז בסופו של דבר, כמו שאמרתי, כשאנחנו לומדות להכיר את הפיטי, כשהחוויה של כניסה אל הג'האנה הראשונה ויציאה ממנה נהיית יותר ויותר מוכרת, הפיטי יתפשט תמיד. זה פשוט רגיל. ובסופו של דבר, כשהפיטי יהפוך ליותר ויותר מוכר, כמו שהזכרתי אתמול, והדגשתי את זה מאוד, נוכל, אם נרצה, לפעמים, לראות כאב, לשחק עם התפיסה כך שנראה כאב בתור פיטי. האזור הכואב הזה בגוף, אני רואה אותו כפיטי, ולכן הוא נעים. אפשר לעשות את אותם הדברים גם עם יתר הג'האנות. אז האזור הכואב הזה, אני יכול לראות אותו כשמחה, או דממה, או אַיִן (שוב, אני לא חושב שזה נכון לגבי הג'האנה השמינית).
עכשיו, למה אני אומר את זה? אני לא מתכוון למשהו כמו, "אה, זה יכול להיות טריק די מוצלח. זה יכול להיות שימושי, אם את בנסיעת אוטובוס ארוכה ולא נוח לך או משהו." כן, זה יכול לעזור, אבל זו לא הנקודה. וזו בוודאי לא הכוונה לנסות ככה, "אה, עכשיו אני יכולה לעשות את זה. אז אני יכולה לחיות חיים ללא כאב." זו לא הכוונה. לבודהה היו מלא כאבים. לי יש מלא כאבים. זו לא הכוונה. הכוונה היא, שאני לומד כאן משהו על הגמישות של התפיסה. אני לומדת משהו על התלות שישנה בין תופעות וחוויות לבין דרכי הסתכלות. בתלות בדרך ההסתכלות, ישנה החוויה הזו; בתלות בדרך הסתכלות אחרת, ישנה חוויה אחרת. וכשאני מבינה את הריקות של כל הדברים – במילים אחרות, שכל התופעות, כל החוויות, כל הניסיון, כולם תלויים בדרך הסתכלות – כשאני באמת מבינה את זה, ההבנה הזו מחזקת, או, במילים אחרות, היא מלמדת אותי על, היא אומרת שתפיסות הן גמישות ובנות שינוי, וזה מחזק את היכולת שלי להגמיש את התפיסה.
אז נדמה לי שזה היה אתמול, אמרתי שזה הדבר הכי חשוב. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה. זה הדבר הכי חשוב. אני חושב שאמרתי שזה יותר חשוב מאשר "האם זו הג'האנה הנכונה? האם אני בתוך הג'האנה הזאת? האם אני בחוץ?" נכון? אמרתי את זה, כן? זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא הדגש העיקרי או הכוונה העיקרית בריטריט הזה. אז בתור אופן תרגול, זה משני. במילים אחרות, תשחקו עם זה קצת, כשאתם מכירים היטב את הפיטי או את המרכיב העיקרי של ג'האנה אחרת. זה לא הופך לתרגול העיקרי. אז, מבחינה פילוסופית, ומנקודת המבט של ההשלכות ביחס לחיים שלנו וביחס לתובנה שלנו ולשחרור שלנו, זה הדבר הכי חשוב. בהקשר של ריטריט ג'האנות, זה תרגול משני. זה משהו שאתם יכולים לבחור לשחק איתו מידי פעם.
אז בחזרה לעניין של ההיספגות. האם יכול לקרות שההיספגות שלנו תהיה כל כך עמוקה שלא נשמע צלילים? למשל, אתה לא שומע את הציפורים מצייצות, או מה שלא יהיה. דלתות החושים נסגרות. שוב, בקאנון הפאלי, הבודהה לא מתאר את ארבע הג'האנות הראשונות באופן הזה. הוויסודהימגה כן מתארת אותן ככה, אני חושב.[2] לפעמים בקאנון הפאלי הבודהה אומר שזה קורה בג'האנות חסרות הצורה.[3] בג'האנה החמישית עד השמינית.[4] אבל במקומות אחרים, הוא לא אומר את זה. הוא מתאר אותן כאשר החושים עדיין פתוחים. אז ברור שהוויסודהימגה היא שיפור בהשוואה למה שאמר הבודהה, נכון?
בואו נעצור רגע. נסו לוודא שאתן לא מחזיקות במושג של כפירה. או, האם אתן כן מחזיקות במושג של כפירה? כי הגישה של חלק מהאנשים אל הדהרמה אומרת ש"באופן אקסיומטי, מההתחלה, מה שהבודהה אמר הוא אמיתי ונכון והוא הסמכות." למען האמת, כנראה, אני לא יודע מה אחוז הבודהיסטים שניגשים לבודהיזם באופן הזה. אז איפה אנחנו עם השאלה הזאת? האם אפשרי שמישהו או מישהי שחיו אחרי הבודהה שיפרו את ההוראה שלו?
יוגית: למה לא?
רוב: גם אני חושב, למה לא? אבל אני באמת מתכוון לזה כשאלה, ממש שאלה. אם אתן לא חושבות שזה אפשרי, למה? למה זה לא אפשרי? באיזה השקפה אתם מחזיקים על כל הדבר הזה, שנובע ממנה שמשהו כזה הוא בלתי אפשרי? בכל שדה אחר של פעילות אנושית זה אפשרי לשפר את מה שהיה [קודם]. אז איינשטיין שיפר את התיאוריה של ניוטון, שבעצמו שיפר את התיאוריה של קופרניקוס. ועכשיו אומרים, "טוב, יכול להיות שיש טעות בתיאוריה של איינשטיין. אז יהיה צריך לשפר אותה בקרוב." אז זה מעניין – אני לא אכנס לזה. דיברתי על זה בהקשרים אחרים.
אבל אם נגיד שאו שאת מחזיקה בעמדה של, "הבודהה צדק," ואז אין שאלה; איך נחליט "האם החושים נסגרים? האם אני שומעת את הציפורים או שאיני שומעת אותן?" אם החלטת שהבודהה צדק, את שומעת את הציפורים, בסדר? אם החלטת שזה אפשרי שמישהו יכול היה להוסיף על ההוראה של הבודהה ולשפר אותה, אז הדברים קצת יותר פתוחים. אם תשאלו אותי, האם היה לאורך ההיסטוריה של הבודהיזם מישהו ששיפר והוסיף על דברי הבודהה, או על היבטים מסוימים של ההוראה של הבודהה? הייתי אומר שכן, אני חושב שנגרג'ונה עשה את זה. אני חושב שהוא לקח דברים שהבודהה איכשהו אמר אבל לא ממש הרחיב עליהם באופן מלא – אם אתן מכירות את הדרשה לקצ'יאנה ודרך האמצע בין קיום לאי קיום.[5]בעיני, הכל נמצא שם בקאנון הפאלי, ונגרג'ונה לקח את מה שהיה שם והרחיב, ועיבד, ופירט את ההשלכות והמשמעויות של הדברים. ומבחינתי, באמת, זה שיפור. זה לא משהו שאני רוצה לכפות על אף אחד, זה רק, אם אתם שואלים אותי.
איך נחליט? בוויסודימגה נאמר שהחושים נסגרים, אתה לא שומע את הציפורים – זה שיפור? או לא? כאילו, אין ספר שזו היספגות 'טובה יותר', לא? היספגות אינטנסיבית יותר, כי את לא שומעת כלום – זה חייב להיות יותר טוב, נכון? זה יותר. יותר זה גם יותר טוב. [צחוק] סליחה.
שוב, אני רוצה שנשתמש בתבונה שלנו. אם אנחנו רוצים להגיד שזה יותר טוב, אז למה זה יותר טוב? למה יותר היספגות זה יותר טוב? וזה יהיה קשור, שוב, אני חוזר אל הדברים שאמרתי בהתחלה: איך אני חושב? מהי ההשקפה שלי על הג'האנות? מהי ההשקפה שלי על התעוררות? ואיך אני רואה את הג'האנות ואת המקום שלהן ביחס להתעוררות? אז למה יותר היספגות זה יותר טוב? אתם חייבים איכשהו להסביר את השלם, "מה אנחנו עושים? לאן אנחנו הולכים או הולכות? מה אנחנו עושות עם הג'האנות?"
ואפשר – יש תפיסות כאלה, שוב, שמתארות את הג'האנות באופן כזה, ש"כן, זה חייב להיות ככה, שאם השגתי את תשומת הלב הממוקדת הזו, כמו קרן לייזר, זה יותר טוב, כי תובנה עולה מתוך תשומת לב ממוקדת כזו, שמסוגלת לנתח המציאות של הרגע הזה ולראות את ההופעה וההעלמות הרגעית והמהירה נורא של המצרפים. וזו המציאות המוחלטת, וראיתי אותה בעזרת תשומת הלב הממוקדת שלי," אם אני מאמינה או מאמין שזו התובנה המוחלטת, שאין משהו אחריה. דיברתי על כל זה. אני לא אחזור.
אבל האם באמת 'יותר' זה 'יותר טוב'? אילו פירות נולדים מתוך 'יותר היספגות'? ושוב, אפשר להפוך את זה. נסו לבלות עם אלו שיש להן דרגה כזו של היספגות, או שאומרות שיש להן דרגה כזו, או משהו כזה. תבלו איתן או איתם. תלמדו איך הן, איך החיים שלהן, איך התובנה שלהן. דברו איתן על עניינים שקשורים לתובנה עמוקה. האם המצב הזה נותן פירות? או – אילו פירות הוא נותן?
אז היספגות – הייתי אומר שהיא אינסופית. לא משנה כמה אנחנו ספוגים בתוך, שוב, השאלה כאן היא: מהי העבודה, מה אני מנסה לעשות בתרגול, ברגע הזה, בג'האנה הזו, עם הפיטי הזה, מה אני מנסה? אני מנסה להיות יותר ספוגה, להעמיק את ההיספגות שלי. אבל אין לזה סוף. מישהי אחת אומרת, "אה, לא שמעתי את הציפורים." מישהו אחר אומר, "אה, טוב, מישהו ניסר את הצוואר שלי במסור ואני לא הרגשתי כלום!" זה כאילו, "טוב, הוא יותר טוב ממנה…" זה לא משנה! מהם הפירות? אבל בבסיס, מבחינת עבודה ומשחק, זה נותן לנו כיוון. ולא משנה כמה ספוג או ספוגה אני, אפשר להיות יותר. אבל לא צריך לדאוג לגבי זה יותר מידי. רק לזוז עוד קצת. זה לא "יש לי את זה? אין לי את זה? זו בכלל ג'האנה כי אני עדיין שומעת את הציפורים?" זו לא השאלה. זה רק, זה נותן לנו כיוון שאין לו סוף. ובמובן מסוים, זה מפחית את הלחץ. ועוקף את כל השאלה הזו של "יש לי את זה? אין לי את זה?"
אז העבודה כאן, כשהתמלאתם, העבודה של ה-מ' (ה-S הראשונה), זה פשוט זהו. סיימתי. טוב. אני לא צריך לדאוג לגבי זה. כאן עם ההיספגות, זה מרכיב קבוע של משחק ועבודה יצירתית. האם אפשר להיכנס עוד פנימה? האם אפשר ממש ממש להיכנס? וזה פתוח. זה כיוון שמזמין עבודה ומשחק מעודנים, אבל זה לא משהו שאני יותר מידי מודאג לגביו. יכול להיות שיום אחד יהיה טוב יותר מיום אחר – זה לא משנה.
- טוב – מ', ה', ועכשיו פעמיים ש': שימור [S של Sustaining]. שימור של הפיטי אם אתם עובדים על הג'האנה הראשונה, או של הנימיטה העיקרית באיזו ג'האנה שבה אתם עובדים ו-(4) שימור או התמדה של תשומת הלב על האובייקט הזה. גם לגבי השניים האלה הייתי אומר שהם אינסופיים, ויש להם אפשרויות אינסופיות. אז לא משנה כמה אנחנו משמרות או מתמידות, תמיד אפשר להגביר. ואם תסתכלו מספיק מקרוב, ואני לא רוצה שתעשו את זה עכשיו, תוכלו לראות שאפילו כשיש המון שימור או התמדה, כשתשומת הלב ממש ממש מתמידה, עדיין יש מיקרו-ננו שניות שבהן היא לא שם. אבל אל תעשו את זה, ואני אסביר בסוף למה. זה כיוון שאני עובד איתו: "טוב, זה הדבר שאני צריכה לעבוד עליו עכשיו: ממש להתמיד, ממש לשמור את התודעה על האובייקט העדין הזה, האובייקט המעודן הזה." או אם זה מרגיש שיש רווחים בפיטי או בשמחה או מה שלא יהיה, אם אני אסתכל מספיק מקרוב, אני אראה רווחים. אז זה מקום להביא אליו קצת יותר כושר הבחנה, וגם תבונה. זה פשוט, כמה שאני משמרת את הדברים האלה, כמה שהם מתמידים, הם יכולים להיות יותר. אז אני עובדת או אני עובד. זה כיוון של עבודה, כיוון של משחק, בשונה מהישג או הגדרה – אני מגדיר, "זו הייתה, זו לא הייתה, ג'האנה, כי הכל הלך טוב ואז שמעתי את ציפור מצייצת. אז בשניה ההיא, הייתי מחוץ לג'האנה, ואז בשניה הבאה הייתי שוב בפנים." זה לא מועיל לחשוב באופן הזה. פשוט תעבדו על עוד שימור ועוד התמדה.
- מ, ה, ש, ש, א של אינטנסיביות [I של Intensity]. אז כאן, אם אנחנו מדברים על הג'האנה הראשונה, האינטנסיביות היא האינטנסיביות של הפיטי. והייתי אומר שזה לא באמת משנה. אז שוב, יש נטייה נפוצה מאוד לחשוב ש"טוב, אם הוא יותר אינטנסיבי הוא בטוח גם יותר טוב, נכון?" לא! זה לא משנה. הפיטי צריך להיות חזק מספיק בשביל להיות נעים, וזהו. האינטנסיביות תשתנה עם הזמן, אתם תראו. אתם תראו גם שאם אתם משחקים עם דברים מסוימים, לפעמים יש דברים שאפשר לעשות כדי לחזק את האינטנסיביות. לאורך זמן, עם הג'האנה הראשונה – ככה, אני מתכוון הרבה זמן בתוך ומחוץ לג'האנה הראשונה, הרבה השתקעות, הרבה ניסיון ומומחיות שמתפתחים – האינטנסיביות תפחת. זה כמו הנהר ההררי הזה שדיברתי עליו. זה הכיוון של ההבשלה, ולא עוד ועוד אינטנסיביות. אז יש איזה דרך שבה האינטנסיביות של הג'האנה הראשונה (א) לא חשובה, ו(ב) ממילא, לאורך זמן, פוחתת.
- מ, ש, ש, א, ה (בסוף) ולפניה – ל היא… להנות! [E של Enjoy, S, A , S, S , I] ולפעמים אין לי ברירה אלא ממש להגיד למתרגלות או מתרגלים, זה כמעט כאילו את רוצה לתרגל כשלפנייך שלט ניאון בוהק שאומר: "ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י, ת ה נ י." לפעמים, זה כמעט כאילו ש, אני אומר, אתן יודעות, יכול להיות שאם פשוט תנסו למקסם את ההנאה ברגע, שוב ושוב, עם התושיה והיצירתיות והמשחק שלכן, יכול להיות שזה פשוט יקח אתכן לאן שאתן מנסות להגיע, ומה שצריך לקרות יקרה, רק מתוך הכוונה למקסם את ההנאה. מאוד שונה מ"זה זה? או שלא? האם אני עושה את זה נכון?" וכולי.
אבל כמה פעמים שמעתי, מחבר'ה בריטריטים שתרגלו ג'האנות, כמה קשה זה לאפשר לעצמנו להנות באמת, להנות באופן מלא? וכמה, לעיתים כל כך קרובות, אנחנו שמים לב שיש משהו שעוצר אותנו, משהו שחוסם או מונע. ולפעמים זה מילולי; אנחנו ממש אומרים, "אה, זה לא יכול להיות נכון. זה לא יכול להיות. אני לא יודע מה מלמדים כאן, אבל זה לא מתאים. זה לא דהרמה כמו שהיא אמורה להיות." או משהו דומה. לפעמים, או לעיתים קרובות יותר, זה יותר עניין אנרגטי. אנחנו ממש מרגישים את עצמנו עוצרים או מונעים, ואז הספק עולה: "זה באמת בסדר?" וכולי. לפעמים זה קשור להיסטוריה שלנו – אולי סוגים מסוימים של חינוך דתי שאיכשהו הדגישו ש"מה שהוא רוחני או דתי לא יכול לכלול הנאה, לא יכול להיות שיהיה לו שום קשר להנאה." לפעמים זה הרקע הדהרמי שלנו, הרקע הבודהיסטי שלנו, ששוב, דוחף לאיזושהי סנוביות ביחס להנאה. שוב, הכל קשור להשקפות מסוימת בנוגע למקום שאליו אנחנו הולכים והולכות, ואז, השקפות מסוימות שנטבעות באישיות והופכות לחלק ממנה, וכל השאר. זה כל כך שכיח. זה ממש ממש שכיח.
אז מה צריך לקרות כאן? לפעמים, מתרגלים או מתרגלות צריכות ממש לחקור עם עצמן או עם חבר, או מורה, או מישהו; בעצם, מהן ההשקפות? במאה אני מאמינה כאן? ומהו באמת השורש של הפסיכולוגיה הזאת, האמונה הזאת? אבל, אולי לעיתים קרובות יותר, הדבר הזה מקבל מענה בלי תהליך פסיכולוגי גדול. זה פשוט מקבל מענה, מרגע לרגע: "טוב, אני שמה לב שאני קצת עצורה. אז ה-ל של מששאלה [ה-E של SASSIE] – האם אני יכולה להנות? מהרגע הזה – האם אני יכולה ממש לרוות ולהתענג עליו? האם אני יכולה ממש להיפתח אליו?" אז פשוט, מרגע לרגע, אתן מעודדות ומעודדים את ההנאה, וזה משנה את הדפוס הפסיכולוגי הרגיל, הדפוס הפסיכולוגי העמוק סביב הנאה, סביב רוחניות, וכולי. מהניסיון שלי, לעיתים קרובות אפשר לרפא את הדפוס הזה, את הנטייה הזו להחזיק, למנוע, אפשר לרפא אותה פשוט באמצעות התנועה הזו מרגע לרגע, שוב ושוב – אני לא חייבת לעשות סביב זה תהליך פסיכולוגי גדול. אבל לפעמים, יש אנשים שזה כן נחוץ להם; זה מאוד מועיל לבדוק ולחקור את זה.
העבודה, המשחק – הם מאוד קלילים ופתוחים לשינוי; מאוד מוכנים להיענוֹת. מהי העבודה עכשיו? מהו המשחק עכשיו? מה אני צריך לעשות? ולפעמים זה: להנות ממה שיש לך. להנות ממש שיש לך. למקסם את ההנאה. שוב, כמה חזק יכול להיות הקול הזה של "זה לא מספיק טוב. זה לא טוב כמו שזה היה אתמול," וכולי. והנטייה הפסיכולוגית העדינה, של ההשקפה, לרדת על מה שיש לנו, או למצוא פגמים, לחפש פגמים. בעצם, מה שקורה הוא שמכל הדברים שאנחנו יכולים להקדיש להם תשומת לב – משהו נעים שקורה, משהו שיכול להיות טוב יותר – אנחנו שמים לב לדבר שיכול להיות טוב יותר. זו נטייה של תשומת הלב יותר משזו מחשבה ממש. "לא, זה ממש לא כזה טוב" – זו רמה די גסה. לפעמים זה רק המקום שאליו תשומת הלב נוטה: אני מתעסק במה שלא בדיוק כמו שהוא צריך להיות. אז תהנו ממה שיש לכם. תהנו מהדבר הטוב. לפעמים זה הדגש שצריך להביא. יש פה כזו מתנה מבחינת האפשרות לחנך מחדש, לכוונן מחדש את הנפש. שוב ושוב ושוב, הרגעים העדינים האלה יוצרים שינוי פסיכולוגי.
בפעמים אחרות, זה נעים, זה נחמד, זה יפה, זה הולך טוב, התודעה יציבה, הרגשה טובה, מה שלא יהיה, פיטי, סוקהא, מה שיש שם, אבל יש מין קהות ממש ממש עדינה. אז מה קורה? זה לא שאני נרדם או משהו. אולי הדבר שנחוץ כרגע הוא להביא יותר נוכחות – אתן יודעות, אנחנו במישור מאוד מעודן עכשיו – להביא יותר חיות, להביא יותר ערנות. צריך ממש לתרגל יותר משחקיות ובדיקה, ולא פשוט לשבת שם ולהגיד, "זה בסדר. זה טוב." עוד חקירה, או משהו אחר שנדרש, לשחק עם האינטנסיביות ולהגביר ולהנמיך אותה, לשחק עם האופנים השונים של הבאת תשומת הלב, וכולי. אז לפעמים, יש משהו נעים. ואנחנו חושבות, "אה, זה טוב." אבל בעצם, מה שנחוץ, למשל, זה לבדוק, "האם אני יכולה ממש להגביר את האינטנסיביות של תשומת הלב ברגע הזה, וממש לחדור אל תוך הדבר הזה?"
אז לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, העסק הזה עם האינטנסיביות של תשומת הלב – הרבה אנשים לא… כי זה לא משהו שמלמדים בבית ספר. אז אנחנו צריכים ללמוד להכיר אותה. מהי מידת האינטנסיביות ברגע הזה? איך זה מרגיש? ואיך אני יכול – למשל, להגביר את האינטנסיביות? אבל זה יקח אותי, ברגעים מסוימים, לשכבה אחרת. ברגעים אחרים, הדבר הנכון יהיה יותר הכיוון של קבלה. וברגעים אחרים, אנחנו לא דואגים ומתעסקים יותר מידי בלעשות את זה יותר טוב. פשוט נהנים ממה שיש. אז מה שאנחנו צריכים בכל רגע, זה משתנה כל הזמן, קליידוסקופ, וכולי.
דבר שהוא די נפוץ – הזכרתי, למשל, את החוויה הזאת של אור, מין אור לבן או זהוב. זה די נפוץ. אני קורא לדבר הזה – 'נימיטה משנית.' זה סימן משני שהסמאדהי מעמיק. העיקרית – שוב, אם אנחנו מדברות על הג'האנה הראשונה, העיקרית היא הפיטי. זה יכול לקרות, שהאור יתחיל להיות מאוד מעניין, והפיטי גם נמצא שם. זה די חשוב: האם אני יכולה לערבב אותם? כי האור הוא טוב, והוא יכול לעזור, והוא סימן. אבל האם אני יכולה לערבב אותם? כך שזה יהיה כמעט כאילו הם רק שני צדדים של אותו דבר, שני היבטים של אותו דבר, כך שאם אני ממש חוקרת לעומק, אם אני חוקרת לעומק את הפיטי, אין הבדל בין החקירה הזו לבין החקירה של האור. אני חווה את החקירה של הפיטי גם כחקירה של האור. ואם אני חוקרת את האור, כי אני יכולה לחקור את האור בתור דבר שיעזור לי לחדור עמוק יותר אל תוך הפיטי – במילים אחרות אלה פשוט היבטים שונים של אותה התופעה. אם אתן לא מצליחות לערבב אותם אז חשוב להיות ממש ממש בטוחות: מה עיקרי ומה משני כאן? האור הוא משני. פשוט תניחו לו. זה בסדר. זה סימן טוב, אבל לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא הפיטי, וזה הדבר שאליו אני מנסה להיכנס עוד. אבל לעיתים קרובות זה כן אפשרי – אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני מדבר על "לערבב אותם"? זה כמעט כאילו שהחוויה החזותית של כניסה אל האור לא תהיה שונה מלהיכנס אל הפיטי, למשל.
[בתגובה לשאלה, כנראה לגבי ה-ש' הכפולה, במקור שני ה-S בלב ה-SASSIE] הכוונה בשניהם היא יציבות. אחד מתייחס ליציבות של תשומת הלב ואחד ליציבות של הנימיטה העיקרית, אז יציבות של הפיטי – במילים אחרות, הוא לא נעלם לשנייה או משהו ואז חוזר. או אם מדובר בג'האנה השניה, שמחה, או מה שרלוונטי. אז שני סוגים של שימור.
[1] למשל AN 5:28.
[2] Buddhaghosa, Path of Purification, 323–4.
[3] MN 43, AN 9:37.
[4] ראו, Ṭhānissaro Bhikkhu, “Silence Isn’t Mandatory: Sensory Perception in the Jhānas” (2014), 17–20
השיחה תורגמה על ידי מרים ויילר
https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Uncollected/MiscEssays/
SilenceIsntMandatory4.pdf, accessed 16 Feb. 2020.
[5] SN 12:15. אפשר למצוא תרגום של הדרשה לאנגלית כאן ותרגום לעברית כאן.
