רוב ברבאה: המסתורין של וודאנה – מפתח לשחרור (בתרגום צביקה הרטמן). חלק שני: עומק ומסתורין

רוב נתן את השיחה, שזהו חלקה השני, ב November solitary retreat, בשנת 2010.

אפשר למצוא את השיחה המוקלטת כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11502/

תודה לצביקה הרטמן על התרגום היפה והמדוייקת. אם תרצו לקחת עם עצמכם/ן תרגום של שיחה (זה תרגול מעולה!) מוזמנים/ות מאוד לכתוב.


הייתי יכול לעצור פה. היינו יכולים לעצור פה, לסמן קו פה: זהו זה, זאת וודאנה, זה מה שאתם צריכים לחקור. אתם צריכים לראות מה זה, להתרגל לזה, להתבונן בתגובתיות הזאת, לראות אם אתם יכולים לחתוך את התגובתיות, להישאר בוודאנה, וכו’. וזה נהדר. נפלא. וזה לוקח לאנשים בדרך כלל די הרבה זמן לגלות. וזה בסדר. אבל פה ושם, בדרשות של הבודהה, אפשר להיתקל בציטוטים שנדמה שמצביעים על יותר מזה. לדוגמא, הנה ציטוט שמצאתי. הוא מדבר לחבורת נזירים. “נזירים, שמישהו רגיל, לא מלומד, אומר: ‘יש תהום ללא תחתית באוקיינוס…’ ” כולם יודעים מה זה תהום? כן? בקרקעית האוקיינוס, היכן שזה נהיה פתאום מאוד עמוק – תהום ללא תחתית זה כאילו אין שם בכלל תחתית. אם מישהו אומר אמירה כזו, הוא מדבר על משהו שלא קיים. אוקיי? אבל עכשיו תשמעו את זה. זהו הבודהה. “הביטוי תהום ללא תחתית מציין למעשה תחושת כאב גופני.” האין זאת אמירה מוזרה? באופן בסיסי הוא אומר שאי אפשר למצוא את תחושת הכאב הגופני. היא לא קיימת. היא דבר שלא קיים. ובהזדמנויות אחרות הוא אומר שיש שלושה סוגים של וודאנה, וצריך להיות מאוד מיינדפול לגבי שלושת הצורות של וודאנה. 

כעת, בוודאי שזה יהיה הולם, אתם יודעים, לכל מורה טוב, לדבר ברמות שונות בהזדמנויות שונות. חייבים, כדי להיות מיומן בהוראה. חייבים לדבר ברמות שונות בזמנים שונים. זה הולם לדבר ברמה מסוימת, והולם לדבר ברמה הרבה יותר עמוקה. אז זה קצת מה שאני רוצה לעשות בהמשך השיחה. אם יש לזה רמה עמוקה יותר – מה שנכון, והבודהה מצביע על זה פה וגם בציטוטים אחרים וכו’ – מה אני יכול לעשות שיגלה לי את כל הרמה העמוקה הזאת, הרמה המסתורית הזאת. “זה משהו שלמעשה לא קיים”. מה הכוונה? מה הכוונה? מה יגלה לי את זה, כמתרגל? ישנן למעשה הרבה אפשרויות, ואני הולך להיכנס רק לכמה מהן. הרבה אפשרויות, אבל הן חולקות במשותף – ואני חוזר פה לתחילת השיחה – את העובדה שהם רק זמינות אם אני משתהה בחקירה שלי של הוודאנה, משתהה שם והולך במסלול מסוים. הן כנראה לא יהיו כל כך זמינות אם התרגול שלי הוא רק הסוג הראשון של תרגול, כנראה.

אז אמנה כמה. אפשרות אחת, ברגע שהתרגלתי לוודאנה וכל זה והתרגלתי לראות את התגובתיות ואני יכול להישאר בוודאנה, כל זה, ואני יכול לומר: “אוקיי, תן לי להישאר בוודאנה, אבל להתעניין באמת בעובדה שזה משתנה. אני יודע על וודאנה; מה שבאמת מעניין אותי זה לראות את הארעיות של זה. שינוי, שינוי, שינוי, שינוי, מרגע לרגע, כל כך מהר שאני בקושי יכול לעקוב אחרי זה. “אם אני עושה כך, מה שצריך לקרות הוא שראיית השינוי, ראיית הארעיות, מולידה אפשרות אורגנית של לשחרר. זוהי הפעולה של ראיית הארעיות, של ההתכווננות לארעיות. להישאר ולהשתהות בוודאנה ולהשתהות בארעיות – שינוי, שינוי, שינוי – מביאה סוג של יכולת לשחרר, ומגיעה חירות, תחושת חירות ברגע ביחס לכל הוודאנה הזאת. זה משתנה כל כך מהר, שאני אפילו לא צריך לחשוב על זה. זה משתנה כל כך מהר, שאין טעם להיאחז. חירות, רמה מסוימת של חירות.

אז זה נהדר, זה באמת עוצמתי. ובכל זאת יש עוד. מכיוון שאם אני רק מסתכל על השינוי ורואה דברים באים והולכים, באים והולכים, אני עלול להגיע למסקנה, מבלי אפילו להיות מודע לכך, שדברים משתנים בצורה אקראית. זה נדמה כך. נעים, לא-נעים, זה פשוט בא והולך. הכול מאוד אקראי. אני פשוט אתן לזה להיות; הכול זה שינויים אקראיים, אז אתן לזה להיות. זה נהדר, אבל יש שם משהו יותר עמוק לגלות.

בסטיפאטנה סוטה יש מעין פזמון חוזר. אחרי כל אחד מיסודות תשומת הלב יש סוג של פזמון. ובאחת השורות בפזמון, שמדברת על כל אחד מיסודות תשומת הלב, נאמר שיש להרהר בסמודיה (samudaya בפאלי). לעיתים היא מתורגמת כארעיות של משהו, העובדה שהוא בא והולך, העובדה שהוא מתעורר וחולף, וכו’. אבל למעשה המשמעות היא מדוע ואיך הדברים מתעוררים וחולפים. קצת נגענו בזה מקודם:  מדוע זה קורה שהוודאנה הזו היא לא נעימה? איך הוודאנה הנעימה הזו נוצרה? המדוע והאיך מתחילים לחשוף יותר מהמסתורין העמוק הזה, מהחירות העמוקה הזו.

[48:55] אז זה לא נכון שדברים הם אקראיים. ההבנה כיצד הם באים והולכים, מדוע הם באים והולכים, פותחת משהו באמת רדיקלי. חלק מכם עושים תרגול סמאת’ה, תרגול התרכזות. חלק מזה, חלק מפיתוח של ריכוז, הוא למעשה ללמוד לאסוף, לטפח ולהנות מתחושה נעימה בגוף. כשזה מגיע לרמה מסוימת – כשזה מתחיל לזרום חלק, אולי לא מהתחלה – מתחילה להופיע בגוף נעימות מסוימת. מכיוון שהגוף חש נעימות, המיינד רוצה להישאר שם. הנעימות משרתת את העמקת הריכוז. אז למעשה חלק גדול מתרגול העמקת הסמאת’ה הוא לגלות איך אני יכול לאסוף, איך אני יכול להגביר את התחושות הנעימות. אז אם יש לי תחושה נעימה בגוף, איך אני יכול להפוך אותה ליותר נעימה? אני באמת שואל איך. אם ישנה וודאנה לא נעימה, במקום רק לומר שזו וודאנה לא נעימה ולהשלים איתה, או להיות מיינדפול לגביה ולתת לה להיות, איך היא יכולה לפחות? אני למעשה מתעניין בדינמיקה של הוודאנה. איך אוכל לגרום לה לפחות? יש שפע של גילויים מעניינים, גילויים ממש מעניינים לגבי הקסם של כל זה.

[50:41] מה קורה למשל עם התחושה הלא נעימה? הנה יש לי תחושה לא נעימה בגוף, מה קורה כשהמודעות היא הרבה יותר מרווחת מסביב לוודאנה הלא נעימה, במקום להישאב לתוך הוודאנה הלא נעימה? מה קורה לרמת אי-הנעימות? היא בדרך כלל הופכת לפחות לא נעימה, ולעיתים הרבה פחות לא נעימה. למה? מה קורה שם? למה? השאלות האלה למעשה מתגלות כממש ממש חשובות ובסיסיות. זה לא ברור בהתחלה. הן מתבררות כשאלות חשובות ובסיסיות שיש להן קשר אמיתי לטבע המציאות. אם יש לי תחושה לא נעימה, האם זה אפשרי למעשה להפוך את התחושה הלא נעימה לנעימה? התשובה היא כן, עם הרבה תרגול. אבל איך ומדוע? האם יש סוגים שונים של נעימות? אולי נעימות עדינה היא למעשה יותר כייפית מאשר סוג של נעימות של “וואו!”. אז מה שאנחנו עושים שם, בין אם זה תרגול סמאת’ה או סוגים אחרים של תרגול, זה להתנסות עם סוגים שונים של התבוננות בוודאנה, דרכים שונות לתפוס את הוודאנה, דרכים שונות להתייחס לוודאנה. זוהי תובנה. אנחנו מתנסים עם דרכים שונות של ראיה, דרכים שונות של התייחסות, צורות הסתכלות שמשחררות משהו, שאומרות לי משהו על הדבר הזה. כמובן, לאלה מכם שעושים מטא זה גם רלוונטי, בגלל שכשיש את הנעימות של המטא אפשר גם להביא את הנעימות להיות חלק מהמטא. אתם רוצים להכניס אותה פנימה, להכליל אותה.

דרך אחת להגדיר מהו באמת תרגול תובנה היא שזוהי צורת התייחסות והתבוננות בתופעות – במקרה זה, בוודאנה. ולכל צורות ההסתכלות שמתגלות כפוריות עבור העמקת התובנות יש דבר אחד במשותף. כל צורות ההסתכלות העמוקות, כל הדרכים העמוקות של התייחסות למשהו במונחים של מדיטציית תובנה, יש להן משהו במשותף, והוא שהן מפחיתות היאחזות. בדרך זו או אחרת, הן מפחיתות היאחזות. אז השאלה היא האם זה אפשרי ואיך זה אפשרי להפחית היאחזות ביחס למשהו? בואו נחזור למה שאמרתי קודם על איך אני מלכתחילה מבחין שיש היאחזות. אמרתי שייתכן שתשימו לב שיש מתח בגוף. אז ההיאחזות גורמת למתח בגוף. אבל זה דבר מצחיק. אם אני אז מרפה את המתח בגוף, זה לפעמים עובד הפוך – זה לעיתים קרובות נכון לגבי בסיבתיות, שהיא עובדת לשני הכיוונים. לפעמים אני מרפה את המתח הגופני שנגרם מההיאחזות, והנה, זה מפחית את ההיאחזות. אז זוהי דרך אחת להפחית היאחזות, להשתמש בגוף ופשוט להמשיך ולהרפות את הביטוי הגופני של ההיאחזות והמתח.

אפשרות שניה היא שאני יכול לשים את הדגש בתרגול על לקבל ולאפשר, ולאו דווקא על הדיוק במיינדפולנס, למשל. באמת על לקבל, באמת על לאפשר. באמת לאפשר את הרגע הזה, מה שהוא לא יהיה, אם הוא לא נעים. אם זה נעים, באמת לאפשר אותו. באמת לוודא שזו הדרך העיקרית שאני הולך בה, באמת לאפשר, לקבל. ממש קבלה של מאה ועשרה אחוזים. הזכרתי קודם ארעיות. כשאני מהרהר על ארעיות זו גם דרך – מכיוון שדברים חולפים, אני רואה באופן אורגני שאני צריך לשחרר. זה מה שאני צריך לעשות. אם זה לא עושה את זה, יש משהו קצת לא מאוזן בדרך שאני עושה את זה. צריכה להיות הרפיה מהיאחזות בגלל שזה בן חלוף. יש עוד הרבה דרכים, לא אומר אותם עכשיו.

לכולן יש מכנה משותף והוא העובדה שברגע זה, ביחס למה שהולך, אני במתכוון מרפה את ההיאחזות. אני מתרגל הרפיה מהיאחזות. ומה אני רואה? מה אני רואה אם אני עושה כך? ובכן, אני מתחיל לראות שהסבל בחוויה, עם החוויה, נמצא, נאמר, 99.9% נמצא במערכת היחסים שלי עם החוויה. זה נהיה ברור כשמש: הסבל עם הדבר הזה הוא במערכת היחסים עם הדבר הזה. זה צריך להיות ממש ממש ברור. אנחנו רואים שהדבר הזה, החוויה הזו, אפילו הכאב הזה, התופעה הזו, כל התופעות ריקות מבעיה. הבעיה עם תופעה יכולה להיות רק במערכת היחסים. אני צריך לראות את זה באופן כל כך תדיר וכל כך עמוק כך שזה יהיה חרוט בתאי ליבי, בתאי גופי. אני יודע את זה, ראיתי את זה פעם אחר פעם אחר פעם. לראות את זה פעם אחת זה לא מספיק.

זה נכון שראינו את זה גם בדרך האחרת שדיברנו עליה, פשוט להישאר בוודאנה, למשל. אתם תראו את זה. פשוט לראות שהשתוקקות היא לא נעימה, השתוקקות היא לא נעימה שהיא תקועה בתוך אובייקט, אני אראה זאת, כמו שאמרתי קודם. אני אראה זאת. אבל מה עוד אני אראה? אם אני באמת משתהה בתוך זה ובאמת מתמיד בזה, אתחיל לראות משהו הרבה יותר מסתורי. הטווח של הוודאנה סוג של קורס לתוך הניטראלי. מה שהוא לא נעים הופך להיות פחות לא נעים.  הכאב הגופני הופך להיות פחות לא נעים. מה קורה לנעימות? אולי היא נהיית יותר נעימה. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם. אולי זה נהיה יותר נעים. אולי זה נפתח. אולי זה נהיה יותר נעים ואז יותר ניטראלי. אבל יש סוג של קריסה של הטווח. וודאנה נהיית פחות אינטנסיבית. אבל זה לא נגמר שם. זה הולך מעבר לניטראליות. נגיד שיש לי כאב בקרסול, ואני באמת עוקב אחרי זה, ואני נהיה מיומן בזה, והכאב הופך לניטראלי. זה יכול אפילו להפוך לנעים לזמן מה, ואז ללכת לסוג עמוק יותר של ניטראליות. לאחר זמן מה, אפילו התחושות יפסיקו לעלות למודעות. הן ידהו, הן יתמוססו. כשאני בתשומת לב לחלק הזה של הגוף, מסתכל על זה ישירות, זה עובר טרנספורמציה, מטמורפוזה, בזכות זה שאני מתרגל סוג מסוים של מערכת יחסים בדרך שאני מתבונן בזה. בזמן שאני שם לב לזה; לא כשדעתי מוסחת או שמשהו אחר מכסה את זה. כשאני מתבונן בזה. כל מה שאני עושה זה להיות מודע למערכת היחסים, לשינוי מערכת היחסים, להרפיית האחיזה. אני מתבונן בזה, מתבונן בזה, מתבונן בזה, מרפה את האחיזה, ומשהו קורה לזה. מה ההשלכות של זה? מה לעזאזל קורה שם? האם זה דבר חשוב לחקור?

משהו כל כך מסתורי ורדיקלי קורה פה. החוויה, לא רק הוודאנה אלא החוויה – תזכרו, תחושה היא גם תרגום של וודאנה. החוויה תלויה בהיאחזות שלי. אז כשאנחנו משתמשים במילה סמודיה, מהו המקור וגורמי הפירוק, מה הוא זה שמעורר משהו או שלא מעורר? בדרך כלל בפרשנויות נאמר רק “וודאנה נוצרת ממגע”. במילים אחרות, כשיש מגע של המיינד עם משהו, או של החושים עם משהו, יש וודאנה. בעצם זה אומר שכשיש מגע יש וודאנה. האם זו האמת המוחלטת? ממש לא, אין חוויה שהיא בלתי תלויה במיינד ובלתי תלויה בדרך שבה המיינד בנה אותה, דרך מערכת היחסים איתה.

[1:00:08] אם אני מסתכל אפילו יותר לעומק – איפה הגבולות, איפה הקו המפריד בין הוודאנה לאחיזה, אם אני באמת מסתכל על זה? בתחילה, כמו שאמרתי בהתחלה, בתחילה זה נראה ברור: זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. אם אני נכנס באמת לעומק, איפה קו הגבול? האם יש קו גבול? האם אנחנו באמת עוסקים בדברים בעולם, שהם נפרדים? האם יש באמת דברים שהם נפרדים? האם כדי שדבר יהיה דבר הוא צריך להיות דבר נפרד? האם יש באמת דברים נפרדים? אני מתחיל לראות: כמובן שההיאחזות תלויה בוודאנה; אני צריך להיאחז במשהו. ועדיין, הוודאנה תלויה בהיאחזות. יש שם תלות הדדית. מי באה ראשונה? כמה עמוק זה יכול להגיע אם אני באמת מרשה לזה להיות יותר ויותר עדין? ייתכן שככל שאני מרפה מההיאחזות, הדברים נהיים יותר רגועים ואני יכול להרפות ברמות יותר עדינות של היאחזות, ולשחרר, לשחרר, לשחרר. כמה עמוק זה יכול להגיע? למעשה כל מבנה העולם שלנו, כל מבנה החוויה שלנו מתחיל להתגלות – זמן, מרחב, אובייקטים, כל העסק. כמה עמוק זה יכול להגיע?

אתם יודעים, לאחרונה אני קורא הרבה על פיזיקה מודרנית. אני ממש ממש מוצא את זה כל כך מרגש, נפלא, מהנה ומסעיר. אני קורא על אטומים ועל החקירה של טבע האטומים. וכמובן שהרעיון של אטומים נמשך אלפי שנים לאחור, היוונים ואפילו הודו העתיקה, הרעיון שיש אבני בניין בסיסיות לחומר פיזי, האטומים. והם סוף סוף מצאו אותם, הם מצאו אטומים, רת’רפורד וכל האנשים האלה בתחילת המאה העשרים. מצאו אטומים. נהדר. ואז הם התחילו להיכנס לתוך אטומים. מהי המציאות האמיתית, הבסיסית? הם אמרו שיש לאטום גרעין ויש אלקטרונים שמסתובבים מסביב לגרעין. נהדר. והיה מודל לאטום. זה נראה: “אוקיי, הדברים האלה הם אמיתיים. הם אמיתיים.” ואז הם מתעמקים קצת יותר, ולפתע יש הרבה יותר מסתורין, הרבה יותר רדיקלי, טבע המציאות, טבע האמת, מאשר איך שזה נראה בהתחלה; זה לא כזה פשוט. פרוטונים, נויטרונים, אלקטרונים – למעשה הם לא באמת דברים. אנחנו אפילו לא יכולים לדבר עליהם כדברים, כאובייקטים. אי אפשר למעשה להגיד שיש להם מצב אמיתי, מיקום אמיתי, תנע אמיתי או אפילו מסה אמיתית, או אנרגיה, או משך, או זמן, או מה שלא יהיה – שום דבר מאלה אינו בלתי תלוי בצופה. הרעיון של חלקיק, של אבן בניין בסיסית, פשוט נהיה לא מציאותי במושגים שבדרך כלל אנחנו משתמשים בהם בכדי להגדיר מציאות, מציאות במובן האינטואיטיבי. אפשר לדבר על אבן בניין זו אחרת רק במונחים של נטייה להתקיים. אי אפשר באמת להגיד אם זה קיים או לא קיים. יש נטייה להתקיים, נטייה לקרות.

אז דרך הפיזיקה אנחנו מתחילים לראות את המבנה האינטואיטיבי הבסיסי השלם של המציאות. זה לא מה שזה נדמה. זה לא ממש אמיתי.

ובאופן דומה בדהרמה. וודאנה כיחידות פשוטות, רגעים פשוטים, הרגע הזה של החוויה, אבן הבניין של החוויה – לראות את זה ברמה הזאת זה מאוד מאוד מועיל. “זהו הרגע, זוהי החוויה. זוהי הוודאנה, זוהי התגובה. מה אני יכול לעשות עם זה?” זוהי נקודה שבה נוצרת כמות מסוימת של דוקהה. ומועיל ככל שזה יהיה, זו לא האמת כולה. זו לא האמת כולה. מה התגובה לזה? מהי התגובה? “אוי, כל כך לא נוח. הלוואי וזה היה יותר פשוט. תראו כמה אני צריך לעשות.” [צחוקים] או “וואו! וואו!”. זה ממש מרגש אותי. זה ממש – ראיתי את אותו הדבר פעם אחר פעם וזה עדיין מרגש אותי כמו בפעם הראשונה שראיתי את זה. משהו בדבר הזה, האם אני רואה – וזו שאלה בשבילכם – האם אתם רואים את מה שאנחנו מדברים עליו ברמה הזאת, את רמת החירות שזה יכול לייצר? כי אפילו זה יכול להיות לא טריוויאלי. אני מודע לכך שזה יכול להיות לא טריוויאלי.

אבל אם זוהי האמת על טבע המציאות, אתם רואים פה את הרמה הרדיקלית שזה יכול לחשוף? אני יודע שזה לא תמיד טריוויאלי. משהו בנוגע לוודאנה ובנוגע למציאות. אז הראיה הפשוטה היא נהדרת והיא תחשוף עוד רמה של חירות. אבל כשאני מתחיל לראות את הריקות, רמה שלמה נוספת של חירות, רמה נוספת שלמה מתחילה להתגלות. זה ברמה יותר מיסטית. זה רמה מיסטית יותר של חירות. אבל אני (המתרגל) הגעתי לזה דרך ניסיונות מאוד ברורים, אפשר לומר, עם תשומת הלב שלי, עם התצפיות שלי, עם השאלות שלי, מתוך החוויה האישית שלי. זה משהו שאנחנו יכולים לראות בשביל עצמנו. וזה ממש רדיקלי. אתם יודעים, נילס בוהר, שהיה מהאבות המייסדים של הפיזיקה הקוונטית, אמר: “מי שלא המום כשנתקל בפעם הראשונה בתיאוריה הקוונטית, כנראה שלא הבין אותה.” זה נכון גם לרמת הדהרמה והריקות שאנחנו מדברים עליה. לא יכול להיות שהבנתם את זה אם זה לא מהמם. זה נכון עם מה שאנחנו קוראים לו התהוות תלויה וריקות.

אז כל זה – הבודהה אמר שהדהרמה היא אהיפסיקו. זה אומר “בוא ותראה בעצמך”. כל אחד צריך לראות את זה על עצמו. כל מה שדיברתי עליו, כל הרמות השונות האלה, אני יכול לעקוב אחריהן ולראות אותן על עצמי, רואה אותן מתגלות על עצמי, רואה אותן נחשפות. אבל כנראה שנצטרך ליישם סוג מסוים של צורת הסתכלות מתמשכת, צורת הסתכלות מתמידה שמפחיתה היאחזות ותגלה את הרמה המסוימת הזאת. וכמו שאמרתי בהתחלה, אולי זה לא יקרה בריטריט הזה. אולי לא תהיה בכלל וודאנה. זה בסדר. זה לגמרי בסדר. אבל אם אני אף פעם לא מתעניין ברמה הזאת, אז למה? למה? למה שאני אף פעם לא אתעניין בזה? מישהו בדיוק לפני כמה ימים, בשיחה מקרית, אמר: “אני לא באמת אוהב לשאול שאלות עמוקות בנוגע למציאות. זה לא מי שאני.” זה באמת לא מי שאתה? או שיש משהו שמעכב, חונק, מצמצם ומסלף את האהבה הטבעית שלך לשאול שאלות, הרצון הטבעי לגלות את הקיום, האנרגיה שרוצה את האמת, האמת העמוקה? לפעמים אנחנו באמת לא כל כך מתעניינים; ואין פה שיפוטיות. זו שאלה. ואם אנחנו לא מתעניינים, אז למה לא? משהו קורה, וזה גורם לתקיעות. אפשר לעשות על זה שיחה שלמה. אני לא הולך להיכנס לזה. אבל חבל, אתם יודעים – אנחנו חיים את החיים – הבודהה אמר: “כל זה הוא לא אמיתי”, כל זה הוא לא אמיתי. אנחנו חיים את החיים עם המון הנחות לגבי מה אמיתי ואנחנו מגיבים לחיים האלה ואנחנו סובלים ביחס אליהם. ואז לעבור את החיים שלנו מבלי לראות למעשה שאולי זה לא בדיוק מה שחשבתי שהם. ועדיין, אנחנו יכולים לגלות. אנחנו לגמרי יכולים, ואנחנו אוהבים לגלות. אז אולי לא עכשיו, וזה בסדר; אפשר לשמור את זה לאחר כך. אבל יש משהו בתחום הזה, בנקודה מסוימת, בנקודה מסוימת במסע שלנו, שכל כך נפלא לגלות אותו, כל כך אפשרי, כל כך זמין, כל כך טרנספורמטיבי. 

בואו נשב קצת בשקט ביחד לסיום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *