השיחה הזו ניתנה על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא ב2010, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.
את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/
כל כך הרבה עלה בקבוצות היום, והן היו כל כך עשירות, כל כל הרבה מתגלה, ונדמה לי שאנחנו כבר מקבלים/ות את התחושה שזהו תרגול עשיר, עם הרבה דקויות. כשאנחנו עושים/ות תרגול מטא אנחנו לומדים/ות הרבה. אנחנו לומדים/ות המון לגבי התרגול, על עצמנו, על איכויות של לב ותודעה. אז אני רוצה לנסות לפנות לפחות לחלק מזה. יש כמה חלקים בשיחה, וכל אחד מהם היה יכול למלא שיחה בפני עצמה, אבל אני רוצה לצלול באופן מפורט לכל אחד. זה יכול להיות קצת ארוך, ונראה איך אנחנו מתקדמים/ות. יש את ההקלטות, ואפשר להקשיב שוב, ולקלוט יותר, כי קשה להבין הכל בפעם הראשונה. לפעמים אנחנו עושים/ות את תרגול המטא, ואני בטוח שלכולם/ן היו פרקים שבהם זה הרגיש יבש, כאילו אתם/ן סוחבים/ות מבנה קשיח ומקרקש, ושום דבר לא ממש קורה. שוב לומר, שבמובן מסוים – זה ממש בסדר. זה שימוש טוב בתודעה. הרי גם הביקורת הפנימית – אם אני מביט/ה מקרוב – אולי זה לא מרגיש כך, אבל ביקורת פנימית זה גם הרגל מכאני של מחשבה. אז מה הבעיה אם המטא תהיה כזו? לפחות אני מזין/ה משהו, הולך/ת בכיוון טוב יותר. וגם – אנחנו רוצים/ות להיות יצירתיים/ות ולהגיב, להפוך את התרגול לחי, להיות גמישים/ות, משחקיים/ות. הבוקר השתמשתי במטפורה, שהיא טובה אבל מוגבלת – של הפלגה בספינה עם תרנים, מפרשים, מנועים – ולהיות מסוגלים להגיב למה שקורה, והתרגול הוא בדיוק כך.
אפשר להבחין, לעת עתה – בין שלוש חבילות, אופנים, קונפיגורציות של הפלגה – בהן אנחנו עשויים/ות לתרגל. אחת היא – שכל הישות נוטה יותר ויותר להרמוניה של הכוונות של מטא, ונאספת ומתאחדת סביב זה, ולא הרבה יותר קורה. כתוצאה – מידה מסוימת של רווחה מתחילה להופיע בגוף, בישות. זה האופן הראשון.
אופן שני: משהו קשה עלה, בהקשר של תרגול מטא – אולי עצבות, מתח, קושי גופני, יכולים להיות הרבה דברים, ואני מכיר/ה בזה וכולל/ת את זה במידה רבה, אני לא דוחה או מתעלם/ת – אבל דבק/ה בענייני. אני נשאר/ת עם תרגול המטא: 'כן, זה פה, ואני ממשיך/ה עם תרגול המטא. זו האסטרטגיה שלי'. מאוד חזק וחשוב.
'אופן שלישי: ה'אוקיינוס' מביא כל מיני דברים ואני ארפה מתרגול המטא ואפנה לכיוון הקשה, ואמצא דרכים להתייחס, להגיב ישירות לקושי בדרכים מרפאות ומועילות. לצורך הדימוי – זה כמו להוריד מפרשים ולהדליק מנוע.
כלפי כלל חיי התרגול – כולם חשובים, ואנחנו רוצים/ות ללמוד לעשות את כולם, ואנחנו יכולים/ות. בריטריט הזה – הייתי אומר שכדאי להדגיש את הראשון, כאשר זה אפשרי. בעדינות, בלי ללחוץ או לאלץ – לפנות לכיוון הזה, לתעדף את זה, אבל אנחנו פתוחים לשאר. בחיים 'בחוץ' – אנחנו לא יודעים/ות מה האוקיינוס יביא, אז יש לנו את הגמישות הזו.
אז אם אני מדבר על הזנה, אז אני יכול לשאול: בחיים – מה זה אומר לדאוג לעצמי, להזין את עצמי? שני חלקים משמעותיים של זה: אחד הוא להיות מסוגל/ת להיות עם מה שקשה בדרך אכפתית. כשאני פוגש/ת מה שקשה – לפגוש באופן מיומן ואכפתי. והשני – ללמוד להזין את עצמי על ידי טיפוח ופיתוח תחושת רווחה, הרמוניזציה. אכפתיות כלפי עצמי בחיים – כוללת את שניהם.
הראשון – 'להיות עם'. אז הדבר הראשון שאני רוצה לומר: אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה. אנחנו יכולים/ות ללמוד, בחיים שלנו, וזה ללא ספק אפשרי – להיות עם מה שקשה, ברמה גופנית ונפשית. ופה אני אדגיש את הנפשית במיוחד. אנחנו כ"כ אבודים/ות, וחווים/ות כ"כ הרבה קשיים לנו באפיק של החיים הרגשיים שלנו. ואפשר ללמוד לעבוד עם זה באופן מיומן, מועיל ומרפא.
הטווח של רגשות קשים הוא ענק, ואני לא אדבר על כולו. דבר אחד שעלה הוא שלפעמים מה שקורה זה, שבגלל שאנחנו עובדים/ות עם תרגול של פתיחת הלב – הלב אכן נפתח, ולפעמים הוא נפתח בצורה יפה מאוד. אנחנו עשויים להתרגש, להיפתח, ושדברים יגעו בנו – החיים, אחרים, הקיום – ומה שעובר הוא יפה. אולי אנרגיה גופנית די חזקה, אולי אפילו נעימה. ועם כל זה יש פתיחה, ועם זה – אולי עולה פחד מפתיחה, פחד מהלא-מוכר, פחד מפגיעות. זה מאוד נפוץ. מאוד חשוב להבין שאנחנו בשליטה כאן. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל זה כך – אנחנו עם הרגל על דוושת הגז. אנחנו יכולים/ות לסגת קצת בתרגול כשזה מרגיש 'מספיק'. פשוט להפסיק ולפתוח עיניים – אם זה מרגיש יותר מידי. אבל אנחנו לומדים/ות שבהדרגה אנחנו יכולים/ות להיפתח עוד ועוד, ומה שמרגיש פוגע עשוי למעשה להיות משאב יפיפה ולא-מוכר. אולי אנחנו מתחזקים/ות הרגל של לפרש דברים כלא-בטוחים, וזה מאוד מובן. אז אנחנו יכולים/ות לקחת את זה בהדרגה. אז אם משהו נפתח ועולות דמעות וכן הלאה – דעו שזה ממש בסדר לבכות כאן, בין אם אלו דמעות של יופי משום שמשהו נוגע בנו, או של עצב – זה בסדר לבכות כאן. זה בטוח. אולי גם בזה יש משהו יפה שעובר דרכנו, ויש תחושה של פתיחה, ועוברת אנרגיה ומשהו נוגע בנו. בדרך כלל, עד שלב די מאוחר – כשאנחנו נפתחים/ות – שני דברים קורים ואנחנו לא תמיד מכירים/ות בהם: פחד, מצד אחד – ויופי, מצד שני. יופי מגיע עם הפתיחה, ואנחנו יכולים/ות לשים לב רק לפחד. אז צעד ראשון הוא – לפתוח קצת מרחב, ויש מורגש ששני הדברים קורים: יש את הפחד, ואני לא מכחיש/ה או דוחק/ה אותו, ויש את היופי של הפתיחה, לא משנה איזו פתיחה זו – אנרגטית, רגשית וכן הלאה. טרם נתקלתי במישהו/י שהיו לו את שתי התחושות של פחד ושל יופי, ולא שם את כל תשומת הלב שלו/ה ונשאב/ה לתוך הלא-נעים והקשה: הפחד. למה זה – אני לא יודע, אבל זה מאוד נפוץ. אז שיהיה מרחב – שמאפשר לחוות את זה שיש שני דברים, ולתת לעצמנו להינגע על ידי היופי. עצם היופי, התחושה של זה בגוף – יאשררו – ברמה תאית – שאפשר להירגע לזה יותר ויותר, וזה מרגיע את הפחד בלי להכחיש אותו. לאט לאט, אני לגמרי אוכל לנטוש את עצמי לתוך הפתיחה ללא פחד, וזה מגיע עם הזמן והתרגול, כשאנחנו מפנים/ות קצת מרחב ומטים/ות את התודעה בכיוון מסוים. ואנחנו לומדים/ות שאנחנו יכולים/ות לבטוח בפתיחה שלנו, באמת יכולים/ות לבטוח בזה.
אז זו אפשרות. זה גם אפשרי, ואני בטוח שחלקכם/ן נתקלתם/ן בזה, וגם אני נתקלתי בעבר: כשאנחנו עושים/ות מטא, ומה שעולה זה בדיוק ההפך ממטא – כעס, עצבנות שיפוטיות, אפילו זעם. אני זוכר שבפעם הראשונה שעשיתי מטא, לפני עשרים וחמש שנים – החשיפה הראשונה שלי היתה במדיטציה מונחית, ואני חושב שקיטור יצא לי מהאוזניים. הייתי לגמרי בזעם. וחשבתי: 'אני בטוח שזה לא מה שאמור לקרות'. ועדיין – מי יודע – זה יכול להיות חלק מהטיהור, יש א/נשים שרואים/ות את זה כך. או שיכול להיות – שיש סלידות יותר עדינות אבל בהקשר של מטא ורצון טוב – מה שהוא לא-מטא נעשה בולט. אם אני מחפש לראות לבן, אני רואה לא-לבן. הלא-לבן מתגבר. אז התנגדות, למשל. כל זה יכול להיות שם, וכבני/ות אדם, ובמיוחד כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, עם הזמן, לפתח היכרות עם הנוף הרגשי שלנו, ובאמת להכיר ולהיות מסוגלים/ות לנווט בו ולהגיב בתבונה.
דבר מעניין נוסף שעלה בקבוצות: לפעמים מה שנפתח זה – שמשהו נוגע בנו ומרגש אותנו, אבל בגלל שאין היכרות עם הסביבה הרגשית, מישהו/י יכול/ה להיות לא בטוח/ה: האם זו אומללות? עצב? או שאני מתרגש/ת? לאורך זמן – זה חשוב ללמוד להבחין. כי הם מאוד שונים, נעים בכיוננים שונים, וצריכים תגובות שונות. לפעמים יש אינטנסיביות של רגש, ויש תחושה שזה משהו שלילי. אבל אולי זה לא? אולי יש משהו יפה שנפתח?
זה לוקח זמן – ללמוד לנווט ולהכיר את הנוף הרגשי. זה לוקח זמן, לרוב הא/נשים, אלא אם גדלנו בצורה מאוד בריאה מבחינה רגשית – זה כנראה לא שם. זה לא ממש חלק מהתרבות, ולא מדברים/ות על זה הרבה. אז הרבה מאיתנו צריכים/ות ללמוד את זה מחדש. ו/אנשים חולקים/ות איתי: 'ובכן, אני מבין מה אתה אומר, אבל בשנים האחרונות חייתי בהסחה עצמית וחוסר קשר לחיים הרגשיים שלי. זה ההרגל שלי לראות טלוויזיה בערב, ולשתות כמה כוסות יין. במיוחד אם אני מרגיש לא משהו'. אם אני עושה את זה, שוב ושוב – למה אני יכול/ה לצפות? ודאי – שתהיה לי תחושת פחד כלפי עולם הרגש שלי. ואני לא בטוח/ה אם אני רוצה להתקרב לשם. אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה, ללמוד להיפתח, להכיר, ולהפוך את הטריטוריה הזו לידידותית. אם אנחנו לא, ואני פוגש כל כך הרבה, אפילו מתרגלים/ות של מדיטציית תובנה, אולי מתרגלים/ות עשרות שנים, ולא לקחו את הזמן לעשות את זה – והתוצאה היא חוסר ביטחון קיומי ועמוק בחיים: פחד מעצמנו, מהדרך בה אנחנו עם אחרים/ות, שמתבטא בכל מיני דרכים ואזורים של הקיום. ואם אנחנו עושים/ות את זה, וזה אפשרי – דברים אחרים באים: ביטחון, קרקוע, פתיחות, חדווה, הקלה. וזה באמת באמת אפשרי לנו. אז, בכל זה – שאלה גדולה היא – איך אני מגיב/ה כשמשהו קשה עולה, רגשית: האם אני שופט/ת את זה? האם אני מבטל/ת את זה? האם אני מוצף/ת מזה? האם אני שוקע/ת לרחמים עצמיים? או – שהסבל שלי נוגע בי, מרגש אותי. זה ממש אפשרי עכשיו, במונחים את תרגול – להכניס שאלה עדינה – עניין עדין, ולהתחיל לשים לב: מהן התגובות שלי לרגשות קשים? מישהו/י אמר/ה לפני זמן קצר – 'כך וכך קרה', או 'אני התנהגתי בדרך כזו – ואז אני מרגיש/ה פחד ואשמה, בתגובה לזה'. ואז הוא/היא אמר/ה, וזה מה שמעניין: ואז – והוא/היא אפילו לא היה/תה מודע/ת למה הוא/היא אומר/ת: 'אני לא מאמין/ה שזה עדיין כאן, ישו'. והוא/היא עבר/ה הלאה, לגמרי בחוסר מודעות לזה שהיה שיפוט. אנחנו כל כך מורגלים/ות בזה: השיפוט שכורך עצמו סביב רגשות מסוימים. אז כדי שיהיה מרחב להתרכך, וסביב הרגש – אפשר להיות בעמדה של התבוננות ועמדה של עד, להביא סקרנות, ואז דרך המרחב הזה- אפשר לשחק קצת. מה אם אני מנסח/ת את זה מחדש? להוציא את ישו, למשל. מה אם אני משנה את הטון? או מביא את ישו בדרך אחרת מאוד? אז מה שאנחנו רוצים/ות ללכת לקראתו, וכל זה הוא תרגול – הצעות וניסויים פרקטיים – אנחנו רוצים/ות שהתגובה תנוע לכיוון המרפא והמועיל. יש פה הרבה דקויות: מה אני יכול/ה לעשות כדי להביא ריפוי ותועלת למה שהוא קשה? אני יכול/ה לומר: רק להיות בתשומת לב לזה. אבל יש יותר דקויות. אם האופן בו 'אני עם' משהו… א אם ננסח כשאלה: 'האם ה-'להיות עם' שלי עכשיו – מועיל או לא?'. האם אני נעשה/ית יותר כרוך/ה סביב הדבר הקשה, יותר עצבני/ת, או שאני מחזיק/ה את זה בדרך עדינה ומועילה? אנחנו רוצים/ות להיות בערנות לאופן בו אנחנו שמים/ות לב: האם זה הולך בכיוון הנכון או לא?
משהו שעלה כמה פעמים – לפעמים אני, או כריס נשיב, כאשר מישהו/י אומר/ת שעלה אצלו/ה כעס: האם את/ה יכול/ה להחזיק את זה? לערסל את זה? האם אפשר לתת לזה מרווח, להחזיק את זה בעדינות, להקיף את זה בחום? יש את האבן החדה הזו של הכאב, וסביבה – מים עדינים שטופחים בה. לכלול בתשומת הלב את החדות של דבר הקשה, וסביב זה – מרווח ורוך. אני קורא לזה לפעמים: 'תשומת לב בנוסח ביצה עלומה'. כלומר – הצהוב באמצע, זה הדבר הקשה, וסביב זה הלבן – מחזיק ומקיף את זה. לפעמים אני יכול להציע את זה למישהו/י, ומיד יש תחושה של האפשרות שבזה. ולפעמים – מישהו/י לא יכול/ה לעשות את זה באותו הרגע. אז – איך את/ה יכול/ה לנוע בכיוון? יש לי שבע הצעות. זה הרבה, אבל יש את ההקלטה.
- 'זה בסדר'. לחזור לעצמך: 'זה בסדר'. ולהטמיע את הקול הזה. כלפי כל מה שקורה: 'זה בסדר'. לטפטף את זה פנימה, בנימה עדינה. כל מה שאני מכניס/ה להכרה – עושה אדוות ואפקטים. כריס דיבר אתמול על: 'לגדל את עצמנו מחדש'. 'זה בסדר'. אפילו אם זה מרגיש כאילו זה לא באמת בסדר. נסו להביא את זה בכל מקרה.
- לפעמים, וזה מעניין, אנחנו בתוך איזה סבל, וכל כך כרוכים/ות בתגובתיות שלנו, ואנחנו בעצם לא, מרגישים/ות את זה, באופן מודע, כסבל. ואיך זה יהיה לרווח את התגובות שלנו, ולחוש: 'זה סבל'. להרגיש אותו. זה יכול לאפשר תגובה טבעית של חמלה.
- לפעמים אפשר להפוך את זה ליותר אישי: 'זה הסבל שלי'.
- הרביעי הוא הפוך. כשחייתי בבוסטון הייתי משתתף בשיעורי מדיטציית תובנה, בקבוצה מתמשכת, ואני מרגיש מאוד בר מזל על כך. אחד התרגילים היה: כשסבל מגיע, בכל דרך שהיא, בעיקר רגשי לענייננו – היה/יי מודע/ת לזה, והרהר/י בכך שמישהו/י, איפשהו – אולי אפילו עכשיו – עובר/ת משהו מאוד דומה. אנחנו נוטים/ות לחשוב, באופן מודע או לא (לרוב לא): 'אני לבד בזה'. איכשהו. בסוג הזה של הכאב. וזה – כמעט אף פעם לא נכון. אז בכוונה להביא את זה פנימה – להרחיב את המודעות – מישהו/י, איפשהו, אולי אפילו כרגע – עובר/ת משהו מאוד דומה. ומה שזה יכול לעשות זה לפתוח את ההכרה והלב. וכשהלב נפתח וההכרה נפתחת – באופן אוטומטי וטבעי – יש פחות סבל. הלב נפתח, ההכרה נפתחת – פחות סבל. הלב נסגר, ההכרה נסגרת – יותר סבל. זה חוק של התודעה, של הלב. לעתים קרובות, למרבה הצער – כשאנחנו סובלים/ות – הלב נסגר, ואנחנו יכולים/ות לעשות ההיפך. כדאי לנסות, להתנסות עם הדברים האלו.
- אפשר לדמיין, כשאני עובר/ת קושי: איך הייתי מגיב/ה לילד/ה צעיר/ה שהיה/תה נכנס/ת בדלת ומבטא/ת סבל דומה לשלך. איך היית שוהה איתו, מגיב/ה אליו? אולי אפשר להפנים את המבט זה, על ידי הדמיון.
- כשהלב מתרכך – הגוף מתרכך. יחד עם כל מיני דברים אחרים. סיבתיות, לעתים קרובות – עובדת בשני הכיוונים בעבודה הפנימית. אז – לב מתרכך מוביל לגוף מתרכך, וגוף מתרכך – ללב מתרכך. אז לפעמים מתמקדים/ות בריכוך של הגוף, אפילו אם הלב והגוף מרגישים כמו אבן – לרכך את הגוף, הבטן – שוב ושוב, זה מרכך את הלב, ויש יותר פתיחות, וכל העניין מוחזק עם יותר ריפוי ומרחב. כמו עם כל האפשרויות האלו – אני צריך/ה למצוא נקודת משען של מרווח וכוח מסוים. ויש עוד הרבה אפשרויות מאלו שאני מציין כאן.
- לחקור בעדינות, בעדינות, בלי כוחנות ואילוץ: מה הדבר שמונע ממני מ-לעטוף ולהחזיק את זה באהבה? אם אני לא יכול/ה לגשת לזה, אז – מה מונע ממני? להביא סקרנות כלפי זה. בדרך כלל מה שמוביל לזה הוא באזור של שיפוט: אני חושב/ת שזה 'לא צריך להיות כאן'. או שאני לוקח/ת את זה כמשהו שאומר משהו עלי ועל הקיום שלי. אנחנו מאמינים/ות במשהו לגבי עצמי, ויש השקפת עצמי נוקשה, שהיא בדרך כלל מגבילה ולא-נעימה. זה מספיק כדי לחסום אהבה עצמית. או שאני מאמין/ה שזה יימשך לנצח, וזה יוביל לכבילה וחסימה. גם בושה מובילה לזה. או פחד מהרגש. כל זה נורמלי, אבל זה טוב לחשוף את זה קצת. לפעמים, אם לא לעתים קרובות – אנחנו נעשים/ות חסרי/ות מנוחה, ויש כוחנות לגבי הרגש. לפני כמה זמן מישהי סיפרה שהיא לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות, עד שהיא אמרה: 'בסדר, אני אשב עם זה כל הלילה'. ואז פתאום – זה נעלם. למה? כי המצב שהיא היתה בו נתמך על ידי חוסר סבלנות. אז בדרך כלל אנחנו לא שמים/ות לב לתגובות האלו: שיפוט, פחד, חוסר סבלנות וכן הלאה.
הייתי צריך לעשות את זה בעוד שיחה, אבל… ישנן רמות שונות של הדרך בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לרגשות. לפעמים יש סיפור שלם, וזה טוב להיות מסוגלים/ות לפנות ברמה הזו, ויש גם את הרמה הפיזית. יש עצב, ואיך זה מרגיש כאן, או כאן או כאן. התחושה החשופה של העצב, כ-כבדות או משהו בגוף. התחושות הפיזיות. שתי הרמות האלו הן חשובות, וטוב לנוע ביניהן. לפעמים אנחנו נלכדים/ות בסיפור של איזה רגש. מישהו דיבר איתי על התחושה של להיות 'לא אהוב'. היה סיפור חיים שקשור בזה, אבל כשהוא ישב עם זה בתוך מרחב כלשהו – זה התחיל להשתנות, והתחושה הפכה להיות – של דאגה למישהו שהוא אוהב. זה די שונה. סיפורים הם גמישים, והם מושפעים מדרכים שונות בהן אפשר לראות אותם. אני יכול/ה לעצב את הסיפור מחדש, לראות אותו מזווית אחרת. אם אני, אם יש לי את האפשרות – להתכוונן, כשיש רגש קשה, לזרם או לרובד הפשוט של החוויה: רק הפיזיות, רק התחושות – אי הנעימות של הכיווץ בחזה, למשל – אז באופן העבודה הזה – האמנות היא להרשות. להרשות להרשות לאי הנעימות הפיזית להיות שם. פשוט כך. לפתוח את האגרוף, ולאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. יש בזה תחושה של ריפוי, וזה מאוד מועיל. לעתים קרובות – א/נשים חוששים/ות לשהות יותר מידי שם, כדי לא לאבד את המשמעות של רמת הסיפור, ויש היאחזות לסיפור וכן הלאה. חשש לאבד את המשמעות בחיים. זה אפשרי, כמתרגל/ת, ללמוד לעבור בין לבין, אפילו בסשן אחד – לדלג בחופשיות ביניהם, והמעברים האלו מגלים איזו אמת על רגש ועל חיי הרגש. אנחנו מתחילים/ות לראות, לאט לאט, אם אנחנו פתוחים/ות וכנים/ות ומביטים/ות בזהירות – זה מתחיל להאיר: טבעם המפוברק, המובנה – של כל הרגשות. זה מתחיל לגלות את עצמו. אני רוצה להיות מאוד זהיר פה. אנחנו ממש צריכים/ות לכבד את חיי הרגש שלנו, את מה שבא – את הקשה ואת היפה, ולא להתעלם מהם, או לזלזל בהם, או שום דבר כזה. ממש צריך לכבד אותם, להיכנס ולעבוד. ועם הזמן, יחד עם הכנות של ההתבוננות, לשאול: 'מה זה, הרגש הזה?'. מה זה הסיפור הזה של חיים רגשיים? מה קורה כאן? וזה עניין לא לגמרי ברור או גלוי בהתחלה. אז צריך להיות זהירים/ות – לא לזלזל, ועם זאת להיות אמיצים/ות מספיק כדי לחשוף את מה שאולי קורה שם. אם אני ממש שקט/ה, לפעמים – אני יכול/ה לתפוש רגש נבנה. מישהו/י חווה/תה את זה?
אפשר ממש לתפוש רגש נבנה. יש תחושה בגוף, ואז מחשבה, שמתחברת לתחושה, ו/או – התחושה מפורשת בדרך כלשהי – והוקוס פוקוס – הנה הרגש הזה, והתחושה ש'אני כבר מכיר/ה אותו מהעבר'. והקשר הזה, על ידי ה-הרגל, מהיר מאוד, מתחת לרדאר – אז – לא צריך לעצור את זה, לא לחסום את זה או אפילו לנסות – אלא להיעשות מאפשר/ת מאוד בתודעה, ואם אני מאפשר/ת – הדבר לא נבנה. מאוד מעניין. אז כל הרובד של רגשות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה בהתחלה. אני צריך/ה להיות מסוגל/ת לעשות את שניהם. כבוד מלא ונכונות להיכנס לתוך הרגשות, וחוסר הפחד – לחשוף את המציאות האמתית שלהם.
תרגול מטא זה חלק מזה – מההבנה של הטבע המובנה של רגשות, ושימוש בזה לטובתנו. אז הבוקר שאלתי – האם אפשר לשים לב לכך שלמשפטים שונים יש הדהוד שונה בגוף? מה קורה שם? אנחנו בעסק של להבנות את הרגש של מטא. זה מאוד טבעי. רק זורקים/ות מילה פנימה. אני אומר/ת מילה, ויהיה הדהוד. וגם זרקתי הבוקר, ואני לא יודע כמה מכם/ן שיחקו עם זה – מה אם אני אדמיין את עצמי נוגע/ת באדם האחר/ת באדיבות? לפעמים אני מדמיין/ת פעולה, ואז יש לי תחושה – יש לי את התחושה של עדינות רק על ידי הדמיון שלה. או, לדמיין את האדם מחייך/ת ושמח/ה. וגם זה מעניין. אני מדמיין/ת אותו/ה שמחיםה, וזה מעלה שמחה. האם מישהו/י ניסה/תה – לשבת למשך מדיטציה שלמה עם חצי-חיוך? מה קורה – אם את/ה משאיר/ה את זה שם? בהתחלה יש תחושה שזה מגוכך. 'הוא אסייתי ואני אנגלי. זה לא בשבילי'. אבל אם את/ה יציב/ה עם זה את/תה לא יכול שלא להיעשות שמח/ה. זה די מעניין, אם כן – מה קורה ברובד הרגשות. כי זה עובד בכיוון הזה – וזה גם עובד בכיוון השני, לאומללות. רגשות הם מובנים. אל תשכחו את הכנף השנייה, של לכבד אותם, אבל יש גם את זה – יש להם איזה מבנה שאנחנו רוצים/ות לחשוף.
אני הייתי אומר – שאני לא מבין/ה את חיי הרגש שלי, עד שאני יכול/ה להיות עם רגשות, ולמצוא דרך להיות אתם באופן מיטיב; וגם – עד שאני מבין/ה את הטבע המפוברק, המובנה שלהם. עד שראיתי את שני אלו – אני לא לגמרי מבין/ה מה זה להיות בן אדם בעולם הרגשות. וזה מסע, ודרוש אורך נשימה וחוסר פחד כדי לגלות את שני הקצוות האלו. אוקיי.
חלק 2
להזין את המטא, את הרווחה, לנוע לכיוון התחושה הזו של הרמוניה, איחוד, ולטפח את זה, שזו הזנה לעצמנו, אם אני חוזר לשיחה הראשונה. אז דבר ראשון לומר הוא: האם אני רואה את התרגול הזה כאדיבות לעצמי? כל כך מהר בתרגול – הוא הופך להיות זירה למדידה ושיפוט: 'האם אני עושה את זה נכון? היטב? האם אני לא טוב מספיק?' אז – האם אני מודד/ת את עצמי? או – בכל פעם שאני הולך/ת או יושב/ת – אני נותן/ת לעצמי משהו יפה. זה ממש חשוב. בריטריט בשנה שעברה – בכל ישיבה שהינו בזה קצת, וזה כ"כ משמעותי לא/נשים רבים/ות. לעתים כל כך קרובות יש תחושה של 'אני צריך/ה ל' בתרגול, וזו הופכת זירה לשיפוט עצמי. אז בהזנה הזו יש תגובתיות, ואת כל עניין ההפלגה.
הקטגוריות. אנחנו נעים/ות מהקל ביותר, באטיות, מרחיבים/ות עוד ועוד לכולם/ן. זה התפקיד שלהן, ושום דבר יותר מזה. זה כמו שאתם/ן מדליקים/ות מדורה. אז מתחילים/ות, ובאים/ות ושמים/ות על האש גזע עץ גדול ורטוב – הוא פשוט יכבה את האש. אז – אם להתחיל עם העצמי זה קשה – תתחילו עם האדם הקל. מתחילים/ות את האש עם זרדים ונייר. התרגול הוא כך – כשהאש חזקה – אפשר לקחת את הגזע, ולשים מעל.
אנחנו יכולים/ות להזין את התרגול בעוד דרכים. איכות אחת שמזינה מטא ואהבה היא – פליאה. זה כ"כ קל להיסחף בלחצים והעיסוקים של החיים, אפילו בריטריט – כשיש יותר מרחב, ולפספס את הפלא של הקיום. ויש כל מיני סוגים של פלא בקיום, אם אני נותן/ת לעצמי להיפתח ולחוש את זה. אז מצאתי את הדבר היפה הזה, מפול הוקין, שהוא איש סביבה, סופר ויזם. הוא נתן הרצאה יפיפייה למסיימי/ות לימודים בארצות הברית – זהו הרהור על פלא מנקודת המבט של הביולוגיה. שימו לב מה זה עושה לכם/ן: "התא החי הראשון בא לכדי קיום לפי כארבעים מאות מיליונים, וצאצאיו הישירים נמצאים בזרם הדם שלנו. מילולית – אתם/ן נושמים/ות מולקולות, בשנייה זו, שנשאפו על ידי משה ו-אמא תרזה. אנחנו שזורים/ות באופן יסודי. הגורלות שלנו בלתי נפרדים. אנחנו מכאן משום שחלומו של כל תא הוא להיעשות שני תאים, וחלומות מתגשמים. בכל אחד/ת מכם/ן – יש קוואדריליון תאים (זה, אני חושב – מיליון מיליארדים של תאים) תשעים אחוז מהם הם לא אנושיים. הגוף שלכם/ן הוא קהילה, וללא ה-מיקרו-אורגניזמים האחרים האלו – הייתם/ן מתים/ות בתוך שעות. בכל תא אנושי יש ארבעה מיליארד מולקולות המבצעות מיליוני תהליכים בין טריליוני אטומים. כלל הפעילות התאית בגוף אנושי אחד היא מהממת: ספטיליון אחד של פעולות בכל רגע (ספטיליון זה אחד עם 24 אפסים אחריו). במילי-שניה אחת הגוף שלנו עבר פי עשרה יותר תהליכים מאשר שישנם כוכבים ביקום." וכל כך בקלות אנחנו יכולים/ות… כשאנחנו עושים/ות מטא, אפשר להכניס משהו כזה פנימה. אולי זה לא נוגע בכם/ן, אז משהו אחר – יש די והותר אפשרויות למה שיכול להכניס תחושת פליאה לתוך החוויה כדי לעזור למטא. מאוחר יותר הוא אומר: "רלף וולדו אמרסון שאל פעם: 'מה היינו עושים/ות אם הכוכבים היו מופיעים רק פעם באלף שנה? אף אחד/ת לא היה/תה ישנ/ה באותו ערב. העולם היה יוצר דתות חדשות בין לילה. היינו אקסטטיים/ות, מוכי/ות הלם, מתמלאים/ות חדווה מתהילת האל." במקום זה – הם מופיעים בכל לילה, ואנחנו רואים/ות טלוויזיה. אז – פלא. כשאנחנו מעמיקים/ות במטא – ואם היה לנו ריטריט ארוך היינו עושים/ות יותר מזה – אפשר להביא עוד הרהורים ורעיונות ברקע, שיכולים להגביר מאוד את כל העניין.
איכות נוספת: מרווח. לפני שנים, כשגרתי בבוסטון והייתי בקבוצה שעליה סיפרתי כבר – הייתה תקופה שבה תרגול המטא היה מלא-דמעות. חשתי שיש פתיחה, ומשהו ננגע, והיו הרבה דמעות של חמלה. מאוד חזק ואינטנסיבי, ודיברתי עם המורה שלי, נראיין, והיא אמרה, באופן מיומן מאוד: אני לא רוצה להיכנס בדרך של זה, כי זה משהו יפה שנפתח, ועם זאת – מטא, כשהיא נעשית יותר 'עצמה', יותר מפותחת – יש לה איכות מרווחת, עולצת, בהירה.' אבל היא לא אמרה – אתה צריך לשנות, או משהו. מאוד מיומן, וזה עזר לי לשנות לאחר מכן. תמיד יש מקום לדמעות, כמובן. אבל הנקודה שאני מנסה לומר היא ש-למטא יש את האיכות הזו של מרווח – כשהיא מתפתחת. מטא מביאה מרווח. ומרווח מביא… מטא. זה עובד בשני הכיוונים. אם אין תחושה של מטא, מה יקרה אם אפתח לתחושת מרחב גדולה יותר? יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל אחת היא פשוט תחושה של מרחב פיזי. לפתוח את זה, וזה מאפשר תחושה רכה יותר של מטא. אז איפה אני יכול/ה למצוא מרחב, להיעשות מודע/ת למרחב?
עוד סיבתיות כפולה שכזו: כשיש מצב מנטלי כלשהו, תמיד יש אתו הדהוד גופני שכרוך בו. במלים אחרות – הגוף משקף את מצב התודעה. אנחנו עשויים/ות להיות מודעים/ות לזה, ואנחנו נעשים/ות יותר מודעים/ות עם התרגול. ועם מצב מנטלי – הגוף מרגיש אחרת, התפישה, התחושה של הגוף משתנה. אתם יודעים/ות, עם כעס – מכווץ וחם ולא נעים; עם מטא – אולי מגוון של דרכים; עם רוגע – מגוון. ואם זה עובד בכיוון הזה – זה עובד גם בכיוון השני. משום כך אני חוזר ומדבר על הגוף. אם זה עובד גם בכיוון השני, אולי שווה להדגיש מציאה של תחושת רווחה, פתיחות, קלילות, חמימות, טון נוח לגוף. למצוא את זה קודם, במידה מסוימת, ואז – אחרי שיש אותה – להשתמש בה, או לפרש אותה כמטא. להשתמש בה כפלטפורמה למטא. הטון הזה בגוף, אנחנו יכולים/ות לפרש אותו כמטא, ואז הוא יהיה מטא, ואנחנו יכולים/ות לרחוץ בו בעצמנו, או להקרין אותו החוצה. אז הרזוננסים האלו: 'מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה'; 'מי יתן ואהיה מאושר/ת' – אפשר להרגיש את הרזוננסים, וזה מתחיל להיות להתעבות קצת. אז, עם הזמן – א/נשים מוצאים/ות – שזה לא כאילו אנחנו יוצרים/ות את המטא, אלא מכירים/ות בה כרמה של היישות, או כחוויה גופנית מתמדת. אולי זה מרגיש יוצא דופן, אבל אם יש לי את הרגישות הקלילה והעדינה הזו לגוף, אני נעשה בטוח/ה יותר ויותר שהרמה הזו של החוויה הגופנית נמצא/ת שם, כפי הנראה מאוד בצורה מאור לא-מרעישה או יוצאת דופן – ואני מתחיל/ה לשים לב לניואנסים, ובלי דרישה או לחץ – לראות אותם יותר ויותר בבירור, לאסוף אותם קצת, לפזר אותם קצת בגוף. ואז אני מתחיל/ה לתהות: האם אני עושה מטא, או שאני מאפשר/ת אותה, או – מה קורה פה בדיוק? זו שאלה שנחזור אליה.
מאוד בקלות בתרגול, ובמיוחד בתרגול של טיפוח, אנחנו יכולים/ות להכנס לחשיבה של שחור/לבן: 'אני כישלון בזה, זה לא עובד'. אז אולי אפשר לשחרר את זה קצת. אין פה כישלון, אנחנו זורעים/ות זרעים, והם יצמחו. אין פה אפשרות של כישלון. אם אני רק מגיע/ה, ואני ממשיך/ה לשתול זרעים, ולבטוח בזה – הם יעשו עבודה. אני מבטיח את זה. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בדרכים כל כך יוצאות דופן – לאורך זמן. יש פרי. אז אנחנו יכולים/ות לשמור על רוח שהיא לא כל כך בשחור/לבן. תרגול של טיפוח תובע עיקשות והתמדה מסוימות. לפעמים זה יציב, סבלני; לפעמים מכאני ואיטי; אבל זה כולל גם את המשחקיות, יכולת התגובה, האיכות הניסויית.
חלק ממה שאנחנו מפתחים/ות דרך כל זה הוא: סמאדהי. לפעמים מתרגמים/ות את זה כ'ריכוז'. ואז מטא היא תרגול של ריכוז: אני מתרכז/ת במשפטים, בתחושה או משהו כזה. אני מעדיף את המילה: איחוד. הגוף, התודעה, הלב – מאוחדים, אסופים, בהרמוניה. יש רוגע באיסוף הזה, וגם אנרגיה. זה רוגע אנרגטי. בתוך זה – וזה מאוד מזין, ואנחנו לא מבזבזים/ות אנרגיה על מחשבות, עבר ועתיד, זה וזה, ומה הוא חשב ומה היא חשבה. אז בזה – אנחנו מתחילים/ות לאסוף אנרגיה במצב של הרמוניה, וזה מאוד מרפא, בכל רמה של הישות. מרפא לכל המערכת. ומביא אתו בהירות בנוגע לבחירות שאנחנו עושים/ות.
דרך כל זה – אני מתחיל/ה להבין, וזה מחלחל לאט ולעומק – את הטבע הגמיש באופן מדהים של הלב והתודעה. כל זה מוליד את המסקנה הבלתי נמנעת, והעובדה השימושית של הטבע הגמיש של הלב והתודעה. ועם זה – עד כמה, עד כמה הרווחה שלנו תלויה בלב ובתודעה, ובמה שיש בהן. ועם השניים האלו – עד כמה מרכזי המקום של כוונה. זה לא נראה יוצא דופן כשאנחנו עובדים/ות ברמה הזו, אבל אנחנו, למעשה, עושים/ות משהו חזק ועמוק מאוד בתודעה שלנו. כוונות הן מרכזיות. במה אני משקיע/ה בחיי? אלו הן הכוונות שמגשימות את ההשקעה שלי, ואני משקיע/ה בכוונות. לפני זמן מה – דיברתי עם מישהו/י שהיה לו/ה ראיון עבודה בקרוב, בתוך המשבר הכלכלי שאנחנו בו עכשיו, וכל זה. והוא/היא לא ממש רצה/תה את העבודה, מסיבות שונות. אבל היה לחץ, ותחושה של אי-ביטחון כלכלי וכן הלאה. ורק, דיברנו, והצעתי: האם את/ה מודע/ת לכוונות השונות שפועלות לקראת הראיון הזה,והאפשרות של עבודה שם? לפעמים עם החלטות ואירועים – אנחנו מאוד ממוקדים/ות בתוצאות: 'מה ייצא מזה?' אני אלך לראיון, ואני עצבני/ת, והאם אהיה טוב/ה, וכן הלאה. אני בפוקוס על התוצאות: 'האם זה יתגלגל לטובה?' וזה מאוד נורמלי. אבל נקודת מבט שונה לגמרי היא: כשאני ניגש/ת לראיון, ובוחר/ת אם לקחת את העבודה או לא – יש הרבה תנועות בפנים – אילו כוונות, בעצמי, אני מזין/ה? התוצאות – הן מאוד לא בטוחות. אני לא יודע/ת אם אקבל את העבודה, אני לא יודע/ת אם אקבל אותה ואז יפטרו אותי, אחרי שהם יגלו שאני לא משהו בזה בעצם. אני לא יודע/ת אם החברה הזו תשרוד וכן הלאה. תוצאות הן מאוד לא בטוחות. הרבה יותר בטוח – זה האפקט, שאנחנו בדרך כלל לא ערים/ות לו – של השקעה בכוונות – על ההכרה שלי ושל ההיפתחות של הקיום שלי כתוצאה מזה. יש כוונות, ויחד עם זה מחשבות, רגשות, תפישות. אז פה יש מחשבה: 'אי ביטחון כלכלי'. וזה מביא אתו רגש, תפישה מסוימת של כל השדה, כל המצב בזמן הזה – ואז יש פעולות. מחשבות-רגשות-תפישות-פעולות, והרגלים. הרבה מזה הוא הרגלים. וכל הדברים האלו מזינים האחד את השני. אז אם יש הרגל של מחשבה על אי-ביטחון כלכלי, ולאדם הזה/ו היה הרגל כזה, למרות שמבחינת חשבון הבנק המצב לא ממש היה רע, למעשה, והוא/היא הכיר/ה בזה, היה – ההרגל. אז זו המחשבה, והיא מייצרת תפישה של המצב, ויש רגש עם המחשבה הזו, וכל הדבר נצבע יותר, ואז אני פועל/ת מתוך זה, כתגובה לתפישה וללחץ הפנימי של הרגש. וכל זה מאשרר את עצמו: התפישה את הרגש, הרגש את התפישה, המחשבה את שניהם, הפעולה מאשררת הכל – וכל הדבר מתמצק. ומה קורה? אם לצטט את הבודהא – האופי נעשה נוקשה. האופי נעשה נוקשה לאורך קווים נוקשים מסוימים. אלו הם החיים שלנו. היו לאחרונה מחקרים על נוירו-פלסטיות, וכל העניין הזה. על האופן בו המוח, התודעה – הם גמישים מאוד. אני לא יודע הרבה על המוח, אבל המיינד – מאוד גמיש. אני ממשיך/ה לתפוש בדרך מסוימת, אני מגיב/ה בדרך מסוימת, ודרכים נוירולוגיות מסוימות – מתמצקות, וזה המקצב של כל ההכרה. אבל, פוטנציאלית – המוח נשאר פלסטי עד יום מותנו. נשאר גמיש. אם הוא מתקשה סביב תפישה או נטייה מסוימת, סביב כל מיני סוגים של פעולות – מה קורה שם? פחות חופש. פחות בחירה. ואם המחשבות והרגשות בנויות על פחד וכן הלאה – פחות שמחה. פחות אפשרי לשמחה לגלות את עצמה בסביבה כזו, כאשר מחשבות ורגשות מסוימים בסביבה. איכשהו, הוא/היא גם אמר/ה לי – שהיא/הוא הכיר/ה בנקאי/ת בן 24, שדיבר לבנקאי נוסף, ואחת/ד מהם עזב את הביטחון של העבודה בבנק בשביל האוניברסיטה, והשני שאל/ה אותו: 'את/ה משוגע/ת, מה יהיה עם הפנסיה שלך?' בגיל 24! אז השאלה היא – האם אני מודע/ת לתוצאות של מה שאני מושקע/ת בו? זה משהו שאנחנו לעתים רחוקות מקדישים/ות לו את תשומת הלב. אז אני שואל: מהו תיק ההשקעות האמתי שלנו? האמתי – הוא בכוונות יפות, ואיכויות יפות של הלב, והן יעמדו לצידי – לא משנה מה יקרה בחיי, ואני יודע/ת את זה, בליבת הקיום שלי, ומתרגלים/ות שתרגלו הרבה יודעים/ות את זה, וחיים/ות על פי זה. זהו תיק ההשקעות היותר בטוח, ותר מכל דבר שנראה קשיח, יותר מקיר לבנים. וצריך די הרבה תובנה כדי להבין את זה באמת. אנחנו יכולים/ות להתחיל לראות, ואני לא מציע משהו אחר מאשר לגלות את זה. וזה לא בהכרח קל להיות מודע/ת וכן/ה עם עצמנו – מהי התנועה של הכוונה שם? אז עם הבחור/ה הזה/ו – הצעתי שי/תעשה רשימה של הכוונות, וי/תשאל את עצמו/ה: מאחורי אילו מהן אני רוצה לעמוד, ומאוחרי אילו – לא, כי אולי הן כרוכות בעיקר בפחד.
אתם/ן עדיין בסדר? יש עוד קצת.
אז יש רגשות, מחשבות, תפישות, ויש- פעולות. פעולות הן חלק מהסבך הזה של מעגלי היזון חוזר רבים. הפעולות שאנחנו עושים/ות בעולם משפיעות מאוד על הלב. זה משהו שאנחנו יכולים/ות להיות מודעים/ות לו ולהשתמש בו. פעולות של נדיבות, אפילו אם אני לא מרגיש/ה את זה – מביאות תחושה אוהבת. אנחנו לעתים קרובות חושבים/ות שפעולה מגיעה מתוך רגש, אבל זה פועל גם הכיוון ההפוך, אני עושה פעולה, והיא מזינה את הלב. אני לא צריך/ה להרגיש נדיב/ה כדי לנהוג בנדיבות, או אדיב/ה – כדי לנהוג באדיבות. ממש ממש חשוב. אני אזין את הלב על ידי התנהגות מסוימת. אנחנו יכולים/ות לעשות את זה – בדרכים מאוד קטנות. וזה מאוד חשוב לא להתעלם מהדרכים הקטנות בהן אנחנו, באופן מאוד יום-יומי – יכולים/ות להזין את היופי. להזין את הזרמים היפים של הכוונה, וכמובן – בדרכים גדולות. אבל לא להתעלם מהקטן. קראתי משהו לאחרונה, ואני רוצה לחלוק אותו. זוהי דוגמא שבה ה'קטן' – הוא המקום שבו הפעולה נמצאת, ובו זמנית – זו דוגמה למשהו גדול, ואני בכלל לא מציע שמישהו יעשה משהו הקו הפעולה הזה. היא היתה, היא – מנסה להיות האישה הראשונה שתחתור לבדה לאורך האוקיינוס השקט. בי זה נגע מאוד, ונסו – אני לא אתרגם את זה, אז נסו לראות את הקשר לכל מה שדיברנו עליו פה. אני מקווה שזה ברור למדי, בנוגע לבחירות חיים, והזנה של כוונות. כל הקטע הבא הוא ציטוט (הערות של רוב יופיעו בסוגריים):
"לפני כמה שנים, רוז סאווג' היתה יועצת ניהול מצליחה, עם הכנסה קבועה, בית, בן-זוג, ומכונית ספורט אדומה. עכשיו, כל זה מאחוריה, ובעת שאתם/ן קוראים/ות זאת, היא לבדה, בסירת משוטים, בלב האוקיינוס השקט. השינוי החל כאשר רוז, שהרגישה לא-מסופקת, התיישבה לכתוב שתי גרסאות של סיפור חייה: האחת – זו שהיא רצתה, והאחת שהיא הלכה לקראתה באותה העת. 'כאשר קראתי את קורות חיי הדמיוניות – חשתי התרגשות ואנרגיה', היא כותבת, 'והעט שלי רץ לרוחב הדף. ואז – כשכתבתי את סיפור החיים שהתבסס על חיי כפי שהם היו, העט האט. אלו היו חיים נחמדים, אבל לא מה שרציתי. אחרי חצי עמוד השתעממתי ו-ויתרתי.' זו הייתה קריאת השכמה עבורה, ש, לאט לאט, החלה להשיל את הכבלים של חייה הקודמים וכווננה אותם יותר עם הערכים שלה. 'פישטתי את החיים לדברים הבסיסיים ביותר, כדי להבין מה באמת חשוב לי. לראות מה נשאר כשהייתי מוגדרת על ידי מה שהייתי, ולא מה ששייך לי.' רוז הרגישה שהיא מתקדמת אבל 'הרגשתי כמו נגר עם כלים חדשים, ובלי עץ לעבוד עליו. הייתי צריכה פרויקט, אז – החלטתי לחתור לאורך את האוקיינוס האטלנטי'. (רוב: כמו שאנשים עושים בדרך כלל). 'פעם האמנתי – שלא יכולה להיות עבורי הרפתקה', היא אומרת, 'לא הייתי הסוג הזה של בת אדם. כצעד ראשון – רוז חשבה על ההכנות שיהיו נדרשות, וחילקה אותן לצעדים קטנים'. (רוב: יש כל כך הרבה תובנה, פה, ואני לא הולך לתרגם את זה, אז שימו לב): 'עד שסיימתי את הרשימה, לפרטיה האחרונים, לא היה שום דבר בה שלא יכלתי לעשות'. חציית האטלנטי חייבה אותה למאבקים עם גלים בגובה 25 רגל, שברה את כל ארבעת המשוטים שלה, והביאה בידוד מוחלט מכל אמצעי תקשורת למשך 24 הימים האחרונים של החתירה. היא התגברה על ספק עצמי, דיכאון, ורצון מתמיד לוותר. זה היה 'מאוד מפחיד, והדבר הכי קשוח שעשיתי'. רוז אומרת, 'הייתי די בהלם מהאכזריות של האוקיינוס, לקחתי את זה באפן מאוד אישי' (רוב: זה מאוד דהרמי, תרגמו את זה, זה נפלא). 'בסופו של דבר הוא רק ציית לחוקי הפיזיקה, עושה מה שאוקיינוסים עושים, ואני הייתי צריכה לעשות מה שחותרים/ות עושים/ות: לחתור. למרות הסכנות, רוז מרגישה יותר בטוחה היום יותר מאי-פעם: 'מצאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בי, מה שמאפשר לי ביטחון עצום – שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא אלי. זה היה הפחד ששמר אותי בעבודה שלא אהבתי, מרוויחה כסף כדי לקנות דברים שלא הייתי צריכה'. ושוב על היבשה – אחרי מאה ומשהו ימים בים, היא מרגישה קצת כמו חייזר שמתבונן על החברה האנושית ממרחק צעד אחד: 'אני רואה את כל ההתעסקות הזו במרדף אחרי עושר ורכוש, כל הצריכה הזו, ותוהה בשביל מה כל זה – המטרות שלי בחיים הן להיות שמחה, בריאה ונבונה, והייתי מניחה שאלו הן שאיפות אנושיות די אוניברסליות, אבל ההתנהגות שלנו, באופן כללי, לא תומכת במטרות כאלו.' היא מרגישה שישנן, עם זאת, יותר ויותר הבלחות של מחשבה הגיונית. מוסיפה: 'אני מקווה שבקרוב תהיה התעוררות קולקטיבית, לפני שזה מאוחר מידי'. כאשר חייה של רוז השתנו, זה נעשה בהיר לה, אינטלקטואלית ורגשית, שאנחנו צריכים/ות לדאוג לכוכב הלכת שלנו, (רוב: ולאחר מכן, בכתבה – מסופר על איך היא נעשתה פעילה סביבתית, ולאחר מכן שגרירת או"ם בנושאי איכות הסביבה). קצת יותר: 'הבנתי שכל אחת מהחתירות הארוכות שלי מצריכה כמיליון תנועות של המשוט. תנועה אחת לא לוקחת אותי רחוק, אבל מיליון – לוקחות אותי אל מעבר למרחבים עצומים של אוקיינוסים. נכנסנו לבעיה הסביבתית הזו בעיקר בגלל הצבירה של מיליארדי החלטות קצרות רואי שכל אחד/ת מאיתנו קיבל/ה, מדי יום. כך שאם נתחיל להתנהג מתוך תחושה של אחריות אינדיווידואלית כלפי העתיד, אנחנו עוד יכולים/ות לסובב את זה בכיוון השני'. היא מדברת על צעדים קטנים שיעשו אדוות, ויעשו הבדל. ובסוף, אומרת: 'אני אומרת לעצמי שאם לעולם לא הייתי דוחפת אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז לא הייתי צומחת. אני מראה מה אדם רגיל יכול לעשות, כשהוא משקיע את הלב והנשמה שלו במשהו'."
אני מצאתי את כל זה מאוד יפה כשקראתי את זה, ומאוד מעורר השראה ונוגע. אז, כמו שאמרתי – אנחנו לומדים/ות להבין את הגמישות המדהימה של הלב והתודעה, ועד כמה השמחה שלנו תלויה במה שנמצא בלב ובתודעה, ועד כמה ההשקעות שאנחנו עושים, הכוונות שלנו – כרוכות בזה. ואני לומד/ת לנווט את המטא, את התרגול הזה, בכל צורה שהיא, ולאט – הביטחון שלי גדל, ואני מקבל/ת תחושה של מה אפשרי כאן, ויש לי אמון במטא. וההרגל של הביקורת הפנימית – מתחיל להשתנות. אנחנו משנים/ות אותו. למעשה – כל ההרגלים מתחילים להשתנות. זה מאוד אפשרי. ואני מתחיל/ה לבטוח במטא עוד ועוד. יותר מאשר בשליליות שלי, או בקושי שלי. לפעמים אנחנו מניחים/ות שהקשה והשלילי – הוא יותר אמתי איכשהו. זו הנחה מאוד נפוצה. שהרגש הקשה הוא יותר אמתי. אז, בזמן שאנחנו מכבדים/ות אותו – אנחנו רוצים/ות ממש לחקור את השאלה הזו. מסתבר שאהבה היא פחות מובנית, פחות מפוברקת – ממה שנחווה כקשה. ככל שאנחנו בונים/ות פחות – יש יותר אהבה. אנחנו יכולים/ות לומר שאנחנו פשוט מאפשרים/ות לטבע הבודהא שלנו, לטבע האמתי שלנו – לגלות את עצמו, על ידי כך שאנחנו פחות בונים/ות דברים אחרים.
