שיחות ומדיטציות מונחות: נשימה לכל הגוף, טיפוח סמדהי (חלק 2)

טכניקת העבודה של נשימה לכל הגוף היא אחת הטכניקות המסורתיות המשמחות, המעניינות ומהירות ביותר לטיפוח סמדהי. בחנוכה הנחיתי ריטריט מקוון קצר בו נעזרתי בהנחיות שניתנו על ידי רוב ועל ידי אג'אן טאניסארו כדי להציע פנים של הטכניקה הזו. בדרך כלל אני משתדל להיות יצירתי עם ההנחיות, אבל הפעם נשענתי באופן משמעותי על הספר 'עם כל נשימה ונשימה' של המורה טאניסארו בהיקהו שתורגם לאחרונה, ואני ממליץ עליו כבסיס לתרגולים האלו. היה משמח ומיטיב, ואני שמח לחלוק אתכם/ן חלק מהשיחות.

אלו השיחות וההנחיות מהיום השני. ההנחיות מהיום הראשון עלו בשבוע שעבר, ואלו של היום השלישי יעלו בשבוע הבא :).

תהנו!

הנחיות: שישה צעדים למדיטציית נשימה

שיחה: הנחיות לעבודה עם מחשבות

הדרשה על הרגעת המחשבות, או: 5 דרכים להתמודד עם מחשבות לא מועילות

תרגום מאנגלית: יהל אביגור, עריכה ותוספות: סנדיה

זהו תרגום לעברית של התרגום לאנגלית של טאניסארו. את התרגום לאנגלית אפשר למצוא כאן:

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.020.than.html


כך שמעתי.  בעת אחת המבורך שהה על יד סוואטהי בחורשת ג'טה, במנזרו של אנתפינדיקה. שם הוא פנה אל הנזירים: 'נזירים!'

'כן אדון', הנזירים השיבו. המבורך אמר: 'כאשר נזיר מכוון את עצמו להשגת תודעה נעלה, יש חמישה נושאים שעליו להתייחס בזמנים מתאימים. אילו חמישה?

ישנו המקרה בו מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עולות בנזיר בזמן שהוא מתייחס  או עוסק בנושא כלשהו.

1. עליו לפנות לנושא אחר, נפרד ממה שאינו מיטיב. כאשר הוא פונה לנושא האחר, הנפרד מזה הקשור במה שאינו מיטיב, אז המחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שנגר נמרץ או שולייתו היו משתמשים בפיסת עץ קטנה על מנת להסיר, להניע, או למשוך אחת גדולה ממנה; באותו אופן, אם מחשבות זדוניות, בלתי מיטיבות – הספוגות להשתוקקות, סלידה או תעתוע – עולות בנזיר בעודו מתייחס לנושא מסוים או עוסק בו, עליו לפנות לנושא אחר, נפרד מזה, ומקושר למה שהוא מיטיב. כאשר הוא פונה לנושא האחר, הנפרד מזה הראשון, וקשור למה שהוא מיטיב, אז אותן מחשבות זדוניות, בלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה.       

2. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר בעודו מתייחס או עוסק באותו נושא, המקושר למה שמיטיב,  עליו לבחון את הסכנות באותן מחשבות: 'באמת, המחשבות האלו שלי הן אינן-מיטיבות, הן מבישות, ויובילו לסבל'. כאשר הוא בוחן את הסכנות באותן מחשבות, אותן מחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שגבר או אישה צעירים שנהנים מהתקשטות – יהיו מבועתים, מושפלים, ונגעלים אם גווייה של נחש, כלב, או אדם היו תלויות מצווארם; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

3. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר בעודו בוחן את הסכנות באותן מחשבות, עליו להתעלם מאותן מחשבות, ולא להפנות אליהן כל תשומת לב. כאשר הוא מתעלם ולא מפנה כל תשומת לב אליהן, אותן מחשבות זדוניות ובלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שאדם בעל עיניים טובות, שאינו רוצה לראות מראות שהופיעו בשדה הראייה שלו, יעצום את עיניו או יסתכל למקום אחר; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

4. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר כאשר הוא מתעלם ולא מפנה כל תשומת לב אליהן, עליו לפנות ולהרגיע את פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות. כאשר הוא ניגש להרגעת פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות, אותן מחשבות הזדוניות והבלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שמחשבה תעלה בדעתו של אדם שהולך מהר, מדוע אני הולך מהר? למה שלא אלך לאט?' ולפיכך הוא הולך לאט. המחשבה עולה בו, מדוע אני הולך לאט, למה שלא אעמוד?' ולפיכך הוא נעמד. המחשבה עולה בו: 'מדוע אני עומד? למה שלא אשב?' ולפיכך הוא מתיישב. המחשבה עולה בו: 'מדוע אני יושב, למה שלא אשכב?' ולפיכך הוא נשכב. כך, הוא מוותר על תנוחה גסה לטובת אחת מעודנת ממנה; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

5. אם מחשבות זדוניות, בלתי מיומנות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – עדיין עולות בנזיר כאשר הוא פונה להרגיע את פיברוק המחשבה לגבי אותן מחשבות, אז, בשיניים חשוקות ועם לשונו נלחצת כנגד חכו, עליו להכות, לרסן ולרסק את תודעתו באמצעות המודעות שלו. כאשר הוא, בשיניים חשוקות ועם לשונו לחוצה לחכו, הוא מכה, מרסן ומרסק את תודעתו באמצעות המודעות שלו, אותן מחשבות זדוניות ובלתי מיטיבות – הספוגות בהשתוקקות, סלידה או תעתוע – ננטשות ושוככות. עם נטישתן – הוא מייצב את תודעתו בתוך עצמו, מבסס אותה, מאחד ומרכז אותה. כפי שאדם חזק היה תופס אדם חלש יותר בראשו, גרונו או כתפיו, והיה מכה אותו, מרסן ומרסק אותו; כך, באותו אופן, אם מחשבות זדוניות…

כאשר נזיר… פונה לנושא אחר… בוחן את הסכנות באותן מחשבות… מתעלם מאותן מחשבות ולא מפנה אליהן כל תשומת לב… פונה להרגעת פיברוק המחשבה ביחס למחשבות האלו… מכה, מרסן ומרסק את תודעתו עם המודעות שלו… מייצב את תודעתו מבפנים, מבסס אותה, מאחד אותה ומרכז אותה: אזי הוא קרוי נזיר אשר קנה שליטה על דרכיה של המחשבה. הוא חושב את המחשבות שהוא רוצה, ואינו חושב את אלו שאינו רוצה. הוא הפסיק את התאוות, ניתק את הכבלים, ודרך חדירה מיומנת אל היוהרה, שם קץ לאי הנחת ולסבל (דוקהא).

כך אמר המבורך. והנזירים המסופקים התענגו על דבריו.

חופש מתוך הקושי: מיומנות עם חמשת המכשולים

שיחה מאת יהל אביגור

שיחה זו ניתנה בריטריט בו סייעתי ליונתן דומיניץ בעין דור במרץ 2019, וייעודה לאפשר גישות וכלים לעבודה עם חמשת המכשולים, באופן שפותח חופש ותובנה ארוכי טווח.

פתיחה

בדרך של התרגול הנפשי-רוחני, אנחנו יכולים להתייחס לשתי תנועות: לטפח את היפה, ולהביא יחס נבון לקשה ולמכאיב.

יש משהו חשוב לגבי טיפוח היפה שיונתן הזכיר כבר, ואני רוצה לחזור ולהדגיש: העניין של המדיטיה עם הנשימה הוא לא רק 'להשאר בפוקוס'. יש תמונה רחבה הרבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כשאנחנו עושים מדיטציה. איכויות של סבלנות, של קבלה בברכה, של נחישות, סקרנות, עירנות, איזון, יצירתיות, איסוף של התודעה. זה ממש לא רק 'להשאר בפוקוס'.

ולצד טיפוח היפה, ישנה מידה שווה של שחרור במגע עם הקשה. שניהם הכרחיים. אי אפשר ללכת לכיוון חופש בלי לעבוד עם הקושי שבחוויה הנוכחית. שחרור, למעשה – נולד מתוך הבנה של אי-הנחת עד תומה, ואמנות בעבודה איתה.

על מנת להבין אי נחת, צריך למצוא דרכים לעבוד למיין ולפנות אליה באופן מדוייק יחסית, ולתרגל יחסים שמביאים חופש ביחס אליה. זוהי למידה של אי נחת. לא רק לחוות אותה באופן פאסיבי, ו'להיות שם'. אז חמשת המכשולים הם בעצם שיטת מיון מסויימת, נקודת מבט שמביאה בהירות לחוויה שלנו של אי נחת, ומתוך הבהירות הזו – אפשר לתרגל יחסים שמביאים חופש.

מהם המכשולים?

"Monks, there are these five hindrances. Which five? Sensual desire as a hindrance, ill will as a hindrance, sloth & drowsiness as a hindrance, restlessness & anxiety as a hindrance, and uncertainty as a hindrance. These are the five hindrances.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an09/an09.064.than.html

אתם יכולים לשאול את עצמם – האם חוויתם היום את אחד המכושלים האלו, ומתי?:

הראשון הוא רצון חושי: הנהייה והכמיהה אחר הנעים. מחשבות כמו: 'אני נורא רוצה שהמדיטציה תגמר'. או: 'כוס תה. כוס תה'. או: 'וואו, הוא ממש חתיך הבחור הזה…'. וישנן וריאציות עדינות יותר, שלא אכנס אליהן עכשי

השני – סלידה: התנועה של דחייה כלפי משהו או כלפי מישהו. זה יכול להיות להרבה מאוד דברים:

  • לכאב, כמו שיונתן תיאר היום
  • 'הישיבה הזו'
  • 'שוב המורה הזה'
  • אולי אדם מסויים
  • אולי לחלק מסויים של עצמי, או לעצמי בכלל.

פן נוסף של סלידה הוא שעמום: אפשר לומר שזו סלידה עדינה כלפי החוויה, כשלא קורה בה הרבה.

המכשול השלישי הוא עייפות: היא מופיעה כספקטרום: מהרדמות, ועד ריחוף קל, שיש תחושה ש'לא קורה פה כלום'.

רביעי – חוסר מנוחה, חרדה ודאגות: של הגוף ושל התודעה. גם זה ספקטרום: תזזיתיות של הגוף; הרבה מחשבות, או נטייה להלכד במחשבות; או תחושה חרדתית: 'מה יהיה', ותכניות מכאן ולשם, דאגות מהעתיד.

והאחרון הוא ספק: בתרגול, או בעצמי.

כמה אפיונים נוספים שלהם:

המכשולים הם חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית: ביטויים ספציפיים של אי נחת.

הם תנועות מאוד לא אישיות, מאוד אופייניות של התודעה. הבודהא ציין אותם, וזה מה שאנשים חווים היום. אז משהו מאוד יסודי בקיום שלנו.

והם מלווים בקושי, הופכים את חוויית הקיום ללא-נעימה, כל עוד הם נוכחים.

למה לעבוד איתם?

סמאדהי – איחוי, איסוף ונינוחות של התודעה – מגיעה בדיוק מתוך שחרור מהמכשולים האלו.

חופש מהם מביא אושר:

הבודהא אמר עליהם: "נניח שהיה נהר ענק, עם יובלים מוליכים ממנו לכל צד, כך שהזרם לא היה מצטבר לכדי סחף משמעותי, ולא היה מגיע רחוק. כך המכשולים – מחלישים את היכולת של המתרגל להבחין ולדעת מה יוביל לטובתו האמיתית, ומה יוביל לטובתם של אחרים. אין בידו לחוות מצב אצילי. עם ההתגברות על המכשולים – זה כאילו היובלים נחסמים, והזרם המרכזי תופס תאוצה, והוא זורם למרחק וסוחף הכל איתו. כך למתרגל יש כוח והבחנה שמאפשרת את ראיית טובתו ארוכת הטווח וטובתם ארוכת הטווח של אחרים."

accesstoinsight.org/tipitaka/an/an05/an05.051.than.html

וגם:

"להתגבר על המכשולים זה כמו לשלם חוב שכבל אותך כל חייך; כמו להבריא ממחלה קשה; כמו להשתחרר מכלא, להשתחרר מעבדות, או לצאת מאזור מסוכן ללא פגע."

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.039.than.html

מיומנות איתם מביאה הבנה וחופש. התודעה שלנו בונה סבל, יוצרת ומשמרת אותו. לפעמים אנשים, בעקבות דברים ששמעו וכן הלאה – מניחים שיש הרבה סבל בפנים, הרבה קושי, ואני פשוט חווה קושי שנמצא שם, כדבר קיים ומוצק. אבל אם אנחנו מסתכלים מקרוב, וזו היתה אחת ההבנות הענקיות של הבודהא – אנחנו יכולים למצוא תנועות ופעולות שהתודעה והלב שלנו עושים – שמשמרים ומחזיקים את הסבל שלנו במקום, כאן ועכשיו. הסבל שאנחנו חווים עכשיו – גם מתוחזק, מוזן – עכשיו. זה דבר מאוד חשוב לראות, כי זה אומר שאנחנו לא קורבנות של הסבל שלנו. אנחנו יכולים להבין מהן התנועות האלו של התודעה, ולעבוד איתן באופן שיביא חופש ורווחה. זה מה שאנחנו מתרגלים פה, וזה לא קל, אבל בהחלט אפשרי, לכל אחד ואחת מאיתנו.

חשוב לזכור שהם נמצאים בכל נקודה בחיים שלנו. אלו ממש לא רק 'דברים שקורים במדיטציה', אלא כוחות שפועלים בחיים שלנו כל הזמן, לעתים קרובות בעצמה.

ביטחון איתם מביא עצמאות ואי-פגיעות: אני יכול להיות עם הכאבים והקשיים שבלב ובתודעה שלי. אני לא צריך לתמרן את כל העולם על פי הגחמות של הלב שלי. מביא יציבות עמוקה.

אם כל מה שתעשו מעתה בריטריט זה להפוך את עצמך למיומנים עם המכשולים – זה דבר נפלא לעשות.

איך לגשת אליהם?

ההנחה של הבודהא היתה שאיפה שיש סבל, אפשר לעשות משהו. אפשר לגשת אליהם ברוח כזו – של הערכה וכבוד עצמי. קל מאוד להפוך לקורבנות של המצבים המנטליים שלנו ופה אנחנו לוקחים לעצמנו מידה של סמכות; ועם זה ביטחון שאנחנו יכולים לעבוד דרך כל מה שמגיע ולצאת נבונים יותר. המכשולים יכולים להיות לא קלים, וצריך טיפה עוז רוח בעניין הזה.

חשוב לזכור שאין בעיה עם זה שהם שם, הם פשוט חלק מהאנושיות שלנו. הבעיה היא – שאנחנו נלכדים בתוכם, והם נעשים 'יותר גדולים מאיתנו', אנחנו שוקעים בתוכם.

אז עם המכשולים, כמו עם כל רגש קשה – יש קו מנחה מאוד חשוב: העוצמה, האנרגיה, העומק של המודעות – צריכה להיות רבה יותר מזו של הקושי. כמו מאזניים, או נדנדה.

איך הם לוכדים אותנו? איך אנחנו נכנסים 'מתחת לעקב' של המכשולים?

1.דחייה: אנחנו מרגישים אי-נעימות, ומנסים לדחות אותה. ואז היא מתנפתחת: הופכת למחשבות, יש תגובתיות שלנו למחשבות האלו, ולאי הנעימות הראשונית. ההתנגדות מנפחת.

ההתנגדות למכשולים היא מאוד מוטמעת ועמוקה. יש משהו לא נעים, ואנחנו פשוט לא רוצים להיות שם.

  • אני מקבל מייל שלא מוצא חן העיני, ומהר מאוד עולה סלידה, ביקורת עצמית, תחושה שאני לא רוצה לראות. דחייה. וזה מנפח את הסיפור.
  • אם להיות כנה, אני לא כל כך רציתי לפנות ולתרגל עם המכשולים לקראת השיחה הזו. הסלידה היא אוטומטית, טבעית מאוד: 'למה שאני ארצה להתעסק במכשולים?'.  

2. הזדהות: אנחנו מרגישים, מאמינים, שהן 'בעיה שלנו', שהם 'בגללנו' איכשהו, אומרים משהו עלינו. הכאב שלי – מובן ככשלון שלי, בדרך כזו או אחרת. זה, שוב, דבר מאוד טבעי.

3. אמון באמיתיות של נקודת המבט שלהם על העולם: המכשולים, כמו כל רגש, הופכים לפילטר שאנחנו רואים דרכו את החוויה. ואנחנו נוטים להאמין למה שניבט מבעד לפילטר הזה. ולכן גם להתנהג על פי מה שאנחנו קולטים דרכו. כך – מה שהוא למעשה פילטר – נראה לנו כאמת לאמיתה, ולוכד אותנו בתוך מערכת הפרשנויות שלו.

ישנו דימוי עתיק במסורת של המכשולים כפילטרים. הדימוי הוא של בריכת מים, שאתה מנסה לראות את ההשתקפות שלך בה. בהשתוקקות – המים נצבעים בצבע כלשהו, ואנחנו רואים באופן מוטה ('הארוחה תהיה כל כך נפלאה'. 'כשאצא מפה, אני אשתה קפוצ'ינו, וזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם', ואז – כשאתה שותה… ובכן, זה נחמד…); בסלידה – המים רותחים; בעייפות – המים מעופשים; בחוסר מנוחה וחרדה – פני המים סוערים; בספק – הם מלאים בוץ.

אז – מה לעשות ביחס אליהם?

א. לזהות:

  • להבחין: מהו המצב הנפשי שנוכח עכשיו? מה התודעה עושה?
    • זו שאלה עדינה שאפשר להכניס לתוך המדיטציה, מידי פעם: מה התודעה עושה עכשיו?
    • זה שאנחנו יודעים מהו המצב הנפשי, או המצב של התודעה: בין אם רגש או מצב רוח, שזה דבר מעודן יותר – נותן לנו איזשהו מרווח ביחס למכשול. אנחנו כך יודעים שהמחשבות והפרשנויות שלנו – הן תוצאה שלו, ולא של משהו אמתי.
    • משום כך כדאי לזכור את חמשת המכשולים. כי הם נותנים לנו מפה ראשונית ופשוטה של עבודה. אותן דרכי עבודה יעזרו גם עם רגשות מאוד מורכבים, אבל המפה הזו מאוד מפשטת. בלב של כל רגש קשה אחר – ישנם המכשולים הללו.

ב. להכיר

  • לחוות את החוויה הגופנית של המצב שנוכח עכשיו. המחשבות, הפרשנויות – אלו אזורים מסובכים, וקשה לעבוד שם. המגע עם החוויה הנוכחית בגוף –  מפשטת מאוד, וגם מקלה את ההזדהות עם 'עצמי'.
    • אז – אם יש קושי, או מכשול – איך אני יודע שהוא שם? איך הוא מבטא את עצמו בגוף?
    • עם עייפות, למשל, זה מאוד עוזר.
  • ועוד יותר פשוט – להבחין באי הנעימות שבו.
    • להפנות את תשומת הלב לחוויה הגופנית, אולי במקום שיש בו יחסית הרבה תחושה ולהרגיש את התנועה של נעימות ואי נעימות שיונתן הזכיר.
    • זה מפשט מאוד. בכל רגש קשה, מורכב ככל שיהיה – יש את זה במרכז שלו. לא נעים, ורצון לברוח מזה. אפילו באמצע ויכוח נורא, או אירוע קשה. גירושין, או משהו. בלב של האירוע, ישנה התנועה הזו, ותמיד אפשר לחזור לזה. וזה מוציא את האוויר מהבלון של האירוע.

ג. להחזיק באופן מועיל:

  • עם החוויה הגופנית או עם הוודנה – להביא רוח וכוונה של אפשור, של לקבל בברכה.
    • זה אחרת מאשר להכנס לתחושה של המכשול ('אפשרתי לעצמי לקום'). אלא – להרגיש אותו, כפי שהוא מופיע עכשיו, ולקבל בברכה, לאפשר, שוב ושוב.
    • זה מפחית את ההתנגדות.
  •  להרחיב את תשומת הלב, בכמה אופנים:
    • למצוא מקום בגוף, שבו המכשול לא מורגש. אז עם חוסר מנוחה, למשל – בתנוכי האוזניים אין חוסר מנוחה. ברגליים. הרבה פעמים יש משאב בחלק התחתון של הגוף.
    • לשים לב לכל הגוף. התודעה תתכווץ מול מכשול או קושי. אז להרחיב, שוב ושוב.
    • לשים לב גם לצלילים.
  • רגישות להשתנות של המכשול: לדעת מתי הוא שם יותר, מתי פחות, מתי לא נוכח.
    • להרגיש את הגלים שיש בכל קושי, גדול ככל שיהיה.

ד. לא להזדהות, לא להאמין:

  • לשמוע את המחשבות שמגיעות מתוך המכשול: 'אני חסר ערך'. 'העניין הזה של מדיטציה זה לא בשבילי', ולומר לעצמך: 'אלו רק מחשבות. הן לא משקפות אמת'. וכך גם עם תפיסות ודימויים של העולם, של עצמך ושל אחרים שהמכשול יוצר.
  • להשתיל מחשבות אחרות: 'זה בסדר'. ולחזור על זה, שוב ושוב. או אפילו: 'זה מושלם'. או לשלוח מטא לעצמך: 'מי יתן ואהיה מאושר', בתוך המכשול.
  • לפעמים מתחת לעייפות, חוסר מנוחה וכן הלאה – יש רגש אחר, וצריך לשאול את עצמך: 'האם יש משהו שאני לא נותן לעצמי להרגיש?' חוסר בטחון, או פחד, או קושי. ולשבת עם זה בעדינות, בדיוק באופנים שפירטתי פה.

אילו תובנות שמביאות חופש אפשר להפיק מתוך העבודה הזו?

אפשר לחשוב על שתי רמות של תובנה שיכולה להתגלות ולהתגבש מתוך העבודה עם המכשולים.

  1. התודעה שלנו בונה סבל. בכל פעם שישנו קושי, יש תנועות של התודעה שבונות אותו, מחזיקות אותו במקום ומנפחות אותו. ואנחנו, כאנשים, יכולים לראות את זה ולהתיר את זה. זוהי הפרדיגמה הבודהיסטית של ארבע האמיתות על רגל אחת. דרך העבודה עם המכשולים – אנחנו לומדים לראות איך התודעה בונה סבל, ולומדים את אפשרויות הפעולה שלנו איתו, את האפשרות של התרה, ואת החופש שיש בזה. אנחנו לומדים לראות – האושר והרווחה שלנו תלוים, במידה עצומה – בדיוק בפעילות הזו. עד כמה התודעה בונה סבל, ועד כמה אנחנו יכולים להתיר.
  2. שלוש התנועות בונות הסבל שהדגשנו פה הן: התנגדות או השתוקקות, ייחוס לעצמי, אמונה באמיתיות של מה שאני חושב או רואה.
  3. העולם שבחוץ, אנחנו מגלים – נגלה באופן שתלוי בפילטרים האלו, תלוי ביחסים הפנימיים של התודעה. וזה דבר כל כך כל כך חשוב לראות. כשיש שנאה, העולם נגלה באופן אחד. מתוך יחסים של רכות וקבלה – אחרת לגמרי. העולם הזה, שנראה לנו מוצק ומציאותי, נצבע ומתעצב כל העת על ידי האופן בו אנחנו מביטים. הלב צובע את העיניים, והן צובעות את העולם. וזו לא בעיה, אלא טבע הקיום. למעשה – הראייה הזו פותחת גמישות של חוויית הקיום שלנו, והיא פתח להבנה עמוקה ומשחררת, לגבי אי-האמיתיות של העולם כפי שהוא נראה, שיכולה להסיר את המגבלות בפני האהבה שלנו בעולם הזה.

נספח 1: דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים:

מעבר לכך, ישנן דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים שאני אזכיר כאן רק בנקודות, ואפשר למצוא פירוט שלהן בשיחה של רוב ברבאה: 'תגובה נבונה למכשולים', שמתורגמת כאן:

https://dharma-reflections.com/2017/12/22/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D/

רצון חושי:

  • לחזור שוב ושוב.
  • להרגיש את הנעימות שבנשימה.

סלידה:

  • לראות את היפה במי שנדמה כקשה.
  • לשלוח מטא לעצמך.
  • לתת לעצמך להרגיש את הכאב שבסלידה. לראות שאתה זה שסובל ממנה, בגלל הסלידה עצמה.
  • לאפשר את הלא-נעים, באופן מכוון.
  • לשאול את עצמך: 'האם אני מנפח משהו מחוץ לפרופורציה?'

שעמום:

  • אפשר להתעניין בשעמום. ההתעניינות יכולה להביא סקרנות, ואז אולי זה יהפוך לרוגע.
  • להביא רגישות. שעמום נמצא איפה שאין רגישות. הם לא יכולים לשהות באותו מקום.
  • להרגיש את הסלידה, ולהביא גישה של: 'זה בסדר'.

עייפות:

  • לחקור את החוויה הגופנית שלה.
  • על ידי הסקרנות – להרפות את ההתנגדות.
  • להרחיב את התפיסה, לפתוח את החושים יותר.
  • לשים לב לשאיפה.
  • לזקוף את התנוחה, שוב ושוב.

חוסר מנוחה ודאגה:

  • רגישות לנשיפה.
  • מרחב של הגוף, של החדר.
  • לאפשר, לקבל בברכה. לשים לב לתחושה האינטואיטיבית: 'זה לא אמור להיות שם', ולומר לעצמך: 'זה בסדר'.

חוסר מנוחה ועייפות מעודנים: איזון של המאמץ

  • אנחנו עושים מהלך מתמיד בתרגול: קצת 'קדימה', קצת 'אחורה'.
  • כאשר יש ריחוף, או נטייה להכנס למחשבות – צריך לבדוק: האם דרוש יותר או פחות מאמץ, יותר או פחות 'רגל על הגז'? וזה עניין של משחק והתנסות, ולא כ"כ משהו שאפשר לקבוע מראש.

מונחית

ספק

  • באופן כללי שאילה זה דבר ממש חשוב. אבל לעתים קרובות – זה חוסם משהו, או תוקע את התהליך. צריך לבטוח, ולהשלים משהו, ואז לשאול. אז אפשר לומר למחשבות: 'אני אחזור אליכן'. 'לא עכשיו'. ואם יש תחושה שבאמת יש שאלה, או נזק שיכול לקרות – אפשר להתייעץ עם המורה.
  • עם ספק עצמי וחוסר בטחון – כדאי לעבור לרובד הרגשי, לעבוד שם, ולהחזיק את זה בעדינות.
  • לראות את המחשבות, ואולי לשאול לגביהן: 'האמנם'? להטיל ספק בספק. הוא יהיה בנוי על מצב רגשי מסוים, שצובע את התפיסה ומעוות אותה. פילטר, כפי שאמרנו.

נספח 2: מדיטציה מונחית אחרי השיחה:

  • תנוחה
  • איחולי טוב
  • תשומת לב לנשימה. עדינות ופתיחות של תשומת הלב. כמו יד פתוחה, או כמו נוצה, מלטפת את הנשימה.
  • כל הגוף.
  • לחזור לנשימה מתוך פרגון.
  • אם ישנה תחושה נעימה – אם אפשר להרגיש אותה, להיות פתוחים אליה, ולכלול אותה?
  • או – אם ישנה תחושה לא נעימה, האם אפשר לקבל אותה בברכה? לבחור אחד משניהם, לעת עתה.
  • להשתמש בזה כדי להתמקם, ולחזור לגוף ולנשימה.
  • ובכל זמן שאתם רואים לנכון: מה התודעה עושה עכשיו? האם אחד מחמשת המכשולים נוכח? איך אני יודע? מה בגוף אומר לי את זה? האם אני יכול להחזיק את זה בעדינות וברגישות, עם פתיחות ללא-נעים?
  • ולמקם את עצמי מחדש בגוף ובנשימה.
  • האם אפשר לשחק קצת עם המאמץ, האינטנסיביות לעומת הרספטיביות של תשומת הלב? לנוע קצת לכיוון של יותר זקיפות, פתיחות, לנוע לעבר הנשימה ולהרגיש אותה, או קצת יותר לכיוון של רספטיביות, השתקעות – לתת לנשימה להגיע אליכם?

הקלטות של כל מפגשי הקורס: 'להבין את הלב' – עבודה עם רגשות במדיטציה

הקלטות של יהל אביגור

אלו הן הקלטות של כל שמונה המפגשים של הקורס: 'להבין את הלב'. ההנחיות בקורס התבססו על הנחיותיו של רוב ברבאה, מהריטריט 'לשחרר את הלב', שפרסמתי את התרגום שלהן כאן בחודשים האחרונים.

ליבו של קורס זה הוא בהנחיות המדיטציה ובמדיטציה המונחית שניתנו מידי שבוע. רבות מהן מהן פונות לזוויות שונות של החוויה הרגשית, הממופות על פי המפה של ההתהוות המותנית, ומציעות התרה וריווח של היאחזות. כך – בהקשר של הגוף, של מחשבות, של התנועה של משיכה-ודחיפה (הישתוקקות והיאחזות) ועוד. חלקן מיועד לבסס משאבים שמאפשרים קשב מועיל לרגשות: רגישות מתמידה ועדינה לספירה של הגוף כולו, פתיחות למרחב של התודעה וכן הלאה.

במהלך הקורס גם ניתנו מספר שיחות שנועדו לאפשר פרספקטיבות פותחות ומאפשרות תובנה על החוויה הרגשית:

  • האפשרות של חוויה מיסטית בתרגול הדהרמה (מפגש 3)
  • ראיית תנאים ונסיבות כדרך להתרת תחושת אשמה וביקורת עצמית (מפגש 5)
  • הגמישות של הסיפורים שלנו על עצמנו (מפגש 6)
  • התעוררות ורגשות (מפגש 8)

כל ההקלטות:

https://drive.google.com/open?id=1JoAN-lOAcA_uGi4ZG-glq5xqrBkliEpb

מעגלי התהוות מותנית ושימוש נבון במחשבות

זהו תמלול של שיחה שנתתי במפגש הרביעי של קורס העמקה במכון 'מודע', וגם (במפגש הרביעי של) בקורס 'הנעת גלגל הדהרמה' של תובנה. היתה אחלה שיחה, אז אני מפרסם.

אתחיל מלומר כמה מילים על קארמה. זה נושא ענק, ואפשר לדבר עליו המון. אבל אני אנסה להיות קצר. בגדול, קארמה פירושה שכל דבר שאתה חושב או עושה, כל מהלך שהלב והתודעה שלך עושים משאיר איזה חותם, שובל, הטבעה. והחותם הזה יתנה את הדרך שבה תפעל בעתיד. כלומר, אם אתה כועס במשרד – תחזור הביתה עם המטען הזה. ואם כל יום אתה כועס, או מפעיל מניפולציות זה יהפוך לחלק ממך, ויקרין לכל מיני כיוונים. אתה לא יכול לדעת מתי ואיך זה יופיע. אבל זה בטוח יופיע. זה אומר שהתנאים שאפשריים עבורך בהווה נתונים מתוך העבר שלך, ושהבחירות שאתה עושה בהווה ישפיעו על העתיד. זו לא מערכת סגורה, שבה רק אתה שותף, אלא מערכת פתוחה אל החוץ: משפיעה על החוץ, ומושפעת ממנו מאוד, ועל זה אומר עוד בהמשך המפגש.

אבל יש דבר נוסף חשוב מאוד, שהופך את כל העניין ללא דטרמיניסטי, ורלוונטי לתרגול. הקארמה מהעבר מופיעה בהווה, אבל היא לא מופיעה בקו אחד, אלא בהרבה קווים בו זמנית. בו זמנית, ישנם קולות קשים, וישנן אפשרויות. ומתוך מכלול הזרמים האלו אתה יכול לבחור למה להקשיב, למי לציית, מה לעשות.

אז אנחנו מטפחים פה קווים יפים של קארמה, כמו תשומת לב ותחושת מרחב. ולאט לאט זה הופך למשאב זמין עבורך. ואז אתה יכול לפנות לשם. או להפסיק להקשיב למחשבות מסוימות, כמו שהצעתי בפעם הקודמת. בכל רגע יהיו כל מיני קולות, ולך הבחירה. אז קארמה היא לא גזירת גורל. היא מעצבת את סך האפשרויות, אבל אתה יכול לבחור בתוך האפשרויות האלו. וגם, אתה יכול לבחור איך לראות ומה לטפח לקראת העתיד. אילו דרכי התייחסות לחוויה, אופני מחשבה והתנהגות ישרתו אותך בטווח הארוך.   

אז זה קצת על האופן בו התודעה עובדת, לאורך רצף הזמן.

ויש עוד משהו לומר לגבי איך התודעה עובדת, ברגע ההווה. ברגע ההווה, היא פועלת במעגלים של היזון חוזר.

דבר אחד קורה, והוא מפוענח איכשהו, ומפעיל את כל שאר הדברים, והם מזינים אותו בחזרה. אלו דברים שקורים באותו זמן, בתופעות מורכבות, רבות פנים.

ניקח תחושה של חרדה למשל. אנחנו לא יכולים לומר, באופן פשוט, מהי חרדה. כי היא הרבה דברים. יש תחושה גופנית מסוימת: מכווצת, חלשה, או משהו כזה; ונשימה שטוחה יחסית. יש כיווץ של המודעות למקום קטן; אולי עייפות שבאה עם זה; וישנן מחשבות, אולי מהירות וחסרות כיוון. יש תחושה לגבי העצמי: אנחנו מדמים את עצמנו, מדמיינים את עצמנו כקטנים, חסרי יכולת. מדמיינים אחרים, או את 'הדברים של העולם' בתפקיד משלים, אולי מאיימים. המשימות שלפנינו, למשל, יכולות להיות מאיימות מאוד במצב של חרדה. וכל אחד מהדברים האלו מחזק ומתקף את האחרים. ולא רק זה, כאשר חלק מהם מופיעים תהיה נטייה טבעית, אינטואיטיבית, בלתי נמנעת – לפרש אותם בדרך מסוימת, בה התודעה התרגלה לפרש אותם. הגוף חלש ו, אוטומטית, ישנה תחושה של חרדה. אצל אדם אחר תחושה גופנית דומה היתה עשוייה להתפרש אחרת לגמרי. כדיכאון, עייפות, או כבדות למשל. אנחנו מפרשים את החוויות המיידיות והאינטואיטיביות של הגוף והלב שלנו כל הזמן, נותנים להם משמעויות, והמשמעויות האלו מושפעות מאוד מהקארמה של העבר שלנו. במלים אחרות, אנחנו מפרשים איך שהתרגלנו לפרש. ואנחנו כל כך רגילים לפרשנות הזו שאנחנו מאמינים שהיא אמת, ולכן יש לה המון כוח על התודעה שלנו.

במובן מסויים אפשר לומר שכל מה שאנחנו עושים במדיטציה זה להאט את ההתרחשות הזו, ולהרחיב ולהבהיר את המבט, כדי שנוכל לראות את כל זה קורה, ולשנות קצת. וזה מה שעשינו עם הניתוח של המחשבות, ועם המדיטציה של המרחב.

אפשרות אחרת שישנה היא להכניס לתוך ה'לופ' משהו יפה, שבבירור נוגד את הכיוון הטבעי שלו, ולתת לזה לצבור תאוצה. ואני רוצה להוסיף גם את המימד הזה.

כחלק מהמעגלים האלו של היזון חוזר אפשר לראות תופעה מאוד מעניינת ומסקרנת של הלב והתודעה. ישנם סוגים של מחשבות והתייחסויות לעולם שייטו להביא את התודעה למצב של כיווץ וכאב, וגם להיפך, הן ייטו להיוולד מתוך כיווץ וכאב. אני לא יודע למה זה כך, אבל קשה שלא לראות את זה. מחשבות שמקבעות את העצמי כחלש, למשל, ואחרים כמאיימים – ייטו לכווץ את התודעה (אני מבין שזה מובן מאליו) ומחשבות של רצון טוב, או של הוקרת תודעה וכן הלאה – ייטו להרחיב אותה. במלים אחרות, ישנו מעגל היזון חוזר בין תוקפנות או סלידה, תחושת עצמי מכווצת, צמצום וצרות של תודעה, וסבל. ואם אני שותל, בהדרגה וברגישות, מחשבות הפוכות באופיין הן ייטו, לאורך זמן, להסיט את המסלול של מעגלי ההיזון החוזר בכיוון אחר. בהתחלה הן פשוט יפסיקו להזין את המעגלים הרגילים יותר, ויתחילו לפתוח מעגלים אחרים. לאט לאט, לאורך זמן אלו ייעשו דומיננטיים יותר ויותר; ככל שנתרגל אותם יותר, ונהנה מהם יותר (ההנאה, חברים, היא עניין חשוב מאוד כאן!).

נחזור למצב החרדתי והמכווץ. במצב כזה ישנה תחושה, ברורה או עמומה, של חשש ומרחק מאחרים. אפשר לחשוב גם על כעס, עצב, או אשמה. אחרים נדמים כמאיימים, או שליליים, איכשהו. ובאותו זמן, הדימוי הזה, המחשבות האלו על אחרים כשליליים איכשהו, שיכולות להיות מאוד מעודנות, מזינות את המצב החרדתי, הכועס, או האשם. אז אנחנו יכולים להשתמש בזה ולשנות את אופיין של המחשבות, כך שהן יזינו מעגלי היזון חוזר אחר. אפשר לראות את היפה באחרים, בכוונה.

אם מישהו קשה עבורי – להרהר בתנאים שהולידו את הביטוי שלו בעולם, עכשיו. או להרהר באנשים שכן אוהבים אותו. ביופי שכן יש בו. להרהר, בכוונה, ביופי ובקסם של אנשים נעימים, או ניטראליים. אפשר גם לעשות את זה ברגע. לשבת עם אדם, ולשאול את עצמי: מה יפה, מה מעורר השראה, מה נעים באדם הזה?

אני לא חייב שהוא יהיה, א-פריורי נעים עבורי. אני יכול ללמד את עצמי לשהות עם הנעימות שיש באדם אחר.

או להיות אפילו יותר פשוט, וללכת עם המסורת הבודהיסטית, ופשוט להתאמן באיחולי טוב. מי ייתן ותהיה בטוב, מי ייתן ואת תהיי בטוב. זה פשוט מאוד, for dummies. לא צריך להבין הרבה, או לזכור כל מיני תיאוריות. אלא פשוט להתמיד. גם כשזה מרגיש לא אינטאיטיבי, או מלאכותי, להמשיך לאחל טוב. מה זה עושה? זה בדיוק הולך נגד הזרם של הפחד והכיווץ של העצמי. משתמש במחשבות כדי ליצור תחושה של רווחה, של 'להיות בבית'.

אנחנו יכולים לעשות בדיוק את אותם מהלכים כלפי עצמנו. הנטייה לשיפוט עצמי, לביקורת עצמית היא חזקה וחריפה, וההשפעות שלה על הנפש הן קשות. תחושת ניכור, אי שייכות, בושה… זה מצריך שיחה ארוכה הרבה יותר, כמובן. אבל בהקשר של מה שמדובר בו עכשיו אפשר להציע לעשות את שני הדברים האלו כלפי עצמנו. לראות, בכוונה, את מה שיפה וחזק בנו, בדיעבד ובאותו רגע. ולשלוח לעצמנו איחולי טוב: 'מי ייתן ואני אהיה בטוב'. לא ללחוץ על עצמנו להיות יותר טובים, אלא לאחל לעצמנו טוב. זה הבדל ענק. ישנם מורים שחוזרים, שוב ושוב: 'להביט על עצמנו בעיניים טובות'. זה כל כך לא אינטואיטיבי, שצריך להיזכר בזה הרבה מאוד פעמים.    

שני הדברים האלו הם לא מתכונים ל'איך לאהוב כל אדם'. ישנן מצבים שצריך לצאת מהם. פשוט לקום וללכת, כי זה לא טוב לך. וזה דבר חשוב לדעת לעשות. אבל ישנן הרבה מאוד מצבים שאתה בהם, והם בסדר, ויכולים ליטות לכאן או לכאן, ואתה מכוון בעדינות, מזין בעדינות את מה שיפה.  בתוך מצב קשה, העצמי תמיד רוצה משהו עבור עצמו, ומרגיש בחוסר. זה נמצא בכל מצב קשה. צורך בביטחון, צורך בנעימות; תחושת חוסר. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים שמשהו יקרה. אבל, למרבה הצער, הרבה פעמים תחושת החוסר מזינה את עצמה. אני מרגיש שאני צריך משהו, ומנסה לקבל אותו, וממשיך להרגיש שאני צריך עוד ועוד. 'עד שאני לא אקבל את זה, לא יהיה לי טוב'. אנחנו לא חושבים ככה, אבל כך מניעים את עצמנו. למרבה המזל, אנחנו יכולים ללמוד להזין את עצמנו ולהשתמש במחשבה לצורך זה. אפשר להזכר בכל הדברים שיש לנו, ולהוקיר אותם. בריאות. תמיכה מאנשים, מכדור הארץ, מהרווחה שיש לנו. יש לנו מידה יפה של חופש. יש את הדהרמה. אינסוף דברים. זה יכול להרגיש מלאכותי: "אני רוצה את זה, וחסר לי כל כך הרבה, למה שאני אעבוד על עצמי שיש לי הרבה, אם אני יודע כמה אין?" אבל מנקודת מבט אחרת אפשר לומר שהתחושה ש'חסר', או ש'צריך להיות' היא מיתוס, היא פשוט תנועה של התודעה, שאנחנו מאמינים לה בקלות רבה מידי. וככל שאנחנו מאמינים לה יותר, כך יש יותר לחץ, יותר דחק ותלות בדברים, ופחות חופש של לב ותודעה. זה לא המצב שאם אני אוקיר את מה שיש, ואשהה קצת את תחושת הצורך אני אהפוך לאדם פאסיבי ולא פעיל. אל תדאגו לתחושת הצורך של הלב והתודעה, היא לא תתפוגג כל כך מהר. אבל יכול להיווצר יותר מרווח ומרחב שם, יותר תחושת חופש. ואפשר לטפח תחושת מסופקות, ולנכח את המשאבים שלנו.

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שלישיות

ההנחיות האלו, השלישיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה ושלושה תרגילי מדיטציה קצרים.

אז בואו נחזור קצת, ואז נוסיף עוד קצת.

אז התרגיל המדיטטיבי הראשון – אנחנו פשוט שמים לב לחוויה לאורך הציר המרכזי הזה, ומה ששם – שקורא לתשומת הלב, ומשקף, או מבטא – את מצב הלב, המצב הרגשי. אבל אני לא צריך לחשוש – האם זה שיקוף, או שזה פשוט עיכול או משהו. לא חשוב – היכנסו ותבטחו בזה. אז – אני בודק – ויש אזור שקורא לתשומת הלב שלי יותר. אז אפשר לגלות שם. אבל זה יכול להיות גם מועיל מאוד ללכת למקומות שאף פעם לא קוראים לכם. לפעמים ללכת לאן שלא הולכים בד"כ. לפעמים זה בהיר לי – אני חווה את הרגש הזה – צער, או חדווה וכן הלאה. אבל לעתים קרובות, וכנראה שרוב הזמן  -אי אפשר למצוא ממש את המילים, שמסכמות את החוויה. וזה מאוד מעניין. זה טבע המציאות שלנו. שאנחנו לא ממש מתאימים לתבניות הנוקשות של השפה. אז רק לומר משהו בקצרה על תיוג או סימון של מה שקורה. לפעמים התודעה עושה את זה באופן אוטומטי: 'עצבות', ויש – שעושים את זה באופן מכוון. שחקו עם זה, כי לפעמים זה יכול להיות ממש שימושי, ולפעמים – לא כ"כ. זה יכול להיות שימושי כי זה מביא סוג של בהירות, ואיזה ריחוק, או מרחב – ביני לבין החוויה, והמרחב הזה – יוצר מידה של רווחה. אני לא כרוך לגמרי בדבר, ויש איזה רוגע מזה. אז יכול להיות שימושי. ולפעמים – לא כ"כ שימושי. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל לפעמים התודעה מסמנת משהו: יש איזו 'פאזיות' בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד'. ואז זה נעשה פחד, אחרי שאני מסמן. אולי זו היתה פשטו פאזיות בחזה, ואם אני אסמן: 'התרגשות', ואז זה ילך לשם. באופן דומה – 'עצב', וכן הלאה. אז התיוג הוא לא פעילות ניטראלית, אלא חלק מהפיברוק של מה שקורה, לעתים קרובות. מובן?

אז – לא טוב לא רע, לא נכון או לא – אבל לשיים משהו ייפתח אותו בכיוון מסוים, ולא לשיים אותו – יפתח את זה אחרת. אז שחקו עם זה. אלו חיינו, זה המרקם של חיינו, בתוך ומחוץ לריטריט. אתמוך בבוקר הצגנו את הרעיון, שקראנו לו במלים שונות – של בלון, או ביצה – מרחב גדול יותר, לא כ"כ ממוקד בציר המרכזי בדרך צרה, אלא מקיף את כל הגוף, וחש את הכוליות של חוויה של הגוף. כמה אנשים אמרו – שזה לא נוח אם אתה אומר 'בלון' – כי אז צריך להרגיש שיש לזה קרום או גבול. לא חייב להיות כך. זה יכול להיות גם מרחב רוטט, ולא מוגדר. מה שאנחנו עושים זה – לגלות את התחושה של המרחב הזה כאן. זה הכל. לגלות את המרקם של זה. אנחנו יכולים לומר, ואולי אלו מילים טובות יותר – 'להיפתח לחוויה של גוף האנרגיה'. מישהו אמר: זה קונספט, דימוי, וזה לא מתאים לי. ובכן  -זה אכן קונספט, או דימוי; אבל הייתי מאתגר ושואל – מה אינו קונספט או דימוי? קונספטים או דימויים הם שימושיים, משום שהם מנחים ומדריכים את תשומת הלב, ובמקרה הזה -מכוונים את תשומת הלב וההכרה לכיוון ש, אם אנחנו קצת קשוחים עם שפה – לתפיסה מסוימת. הכל בחיים הוא תפיסה, בסופו של דבר. ויש שאלה – אילו תפיסות הן מועילות, ואלו לא כ"כ מועילות. אז תפיסה של שדה כאן, והתחושה בו – יכולה להיות תחושה מאוד מועילה, ומזינה. אז אם אני אומר שיש בלון כאן – כמובן שזה לא אומר שבאמת יש פה בלון, אלא בא לפתוח צורה של תפיסה, שיכולה מאוד להועיל, לאורך זמן. ומה אנחנו רוצים לעשות שם? להיפתח לזה, ולבלות שם, ובעיקר – עם המרקם של זה. אז איך זה מרגיש? מה הרטטים? האנרגיות? התחושות של המרחב? אולי יש אזורים שמרגישים מאוד שונים האחד מהשני, או שהכל מרגיש אותו דבר – גם בסדר. להרגיש, ולשים לב. ואם זה נעים קצת – ליהנות מזה, וממש לרחוץ בזה. יש משהו מאוד מרפא, פוטנציאלית, לגוף, לתאים ולהכרה. אז ממש טוב להינות מזה, ולבלות קצת. הבודהא אמר: 'זה תענוג שאני ארשה לעצמי'.

ולהמשיך למתוח את זה, כי האינסטינקט יהיה – שזה יתכווץ. כשאני מוסח – זה יתכווץ, כשאני עייף – יתכווץ, ולפעמים סתם – יתכווץ אז להרחיב, למתוח, למלא את המרחב במודעות.

אז עד כאן בסדר?

יופי.

אז אציג עוד כמה דברים היום. דברים קטנים.

מה התודעה החושבת עושה עם כל זה? מה היא עושה עם החוויה ברגע? יש לנו חוויה, כאב לב, היעדר תחושה, או משהו. מה התודעה החושבת עושה – איך היא מתייחסת, מעריכה, חושבת, מודדת – מה היא עושה ביחס למה שקורה? אני בטוח שנתקלתם בזה. כשלימדתי את זה במקום אחר לימדתי את זה ביום הראשון. משהו קורה – והתודעה החושבת לא יכולה להניח לזה לבד – היא קופצת ומתערבת, משוכנעת בצדקת הערכותיה. מה התודעה החושבת עושה עם החוויה?

כשאנחנו מדברים על מיינדפולנס – יש לה איזה רוחב. היא לא רק עבודה באובייקט, אלא יש לה תחושה לגבי – מה עוד קורה בתמונה, מה עוד בשדה. אז – אני בתשומת לב, אולי לאורך הציר המרכזי, אבל אני שם לב – מהן התגובות, מהן ההנחות? מהן ההנחות של התודעה על מה שקורה, על החוויה? אני לא מתכוון עדיין – וכנראה לא נגיע לזה בריטריט הזה – על מה התודעה אומרת לגבי הסיפור שמעורב כאן. זה בעצם ממש חשוב, אני מרגיש שהסיפורים שלנו זה חלק שממש חשוב לעבוד איתו במיומנות.

אז כאן – אם אני עם רגש מסוים – כמה מהר התודעה נכנסת ואומרת: 'זה לא בסדר'. 'יש פה משהו לא נכון'. 'זה לא צריך להיות כך'. וכמובן, לאדם אחר, או לאותו אדם בזמן אחר – אם אני מרגיש טוב, חיובי – 'זה לא יכול להיות מה שאמור לקרות, אני בטח מתעלם ממשהו'. או – תחושה שמה שהוא טוב, נוח, מביא רווחה – הוא חסר ערך, או שווה פחות ממה שקשה. כי מה שקשה – זה אמיתי יותר, ואז אני מגיע לשורש של ה'ענינים שלי', וזה זוכה לאיזה מעמד נישא. אז – מה התודעה עושה בזמנים שונים? וכמובן – אם אני לא ממש מרגיש כלום – 'אני צריך להרגיש משהו חזק יותר', או – 'צריך להרגיש משהו בהיר יותר', או – 'זה לא צריך להשתנות כ"כ הרבה', 'צריך להישאר יותר יציב'; או – 'זה צריך להיות שונה', או 'צריך להיות יותר קתרסיס'. או: 'מה זה אומר עלי, שאני מרגיש את זה עכשיו'. 'שוב' – אני מרגיש מדוכא, או אני כועס, או אני מרגיש חסימה. יש את הכיווץ הזה בבטן, או באזור הלב, ואני מסיק משהו על עצמי – כי יש מתח איפשהו בגוף. ואולי יש מתח באופן תדיר כשאני מסתכל, ואולי אני מסיק משהו על החיים שלי, על האישיות שלי. וזה כ"כ מכאיב – שהתודעה מאמינה לזה, ומסיקה השקפות עצמי מסוימות. מאוד מגביל, מאוד קשה. 'מה זה אומר עלי שיש את החוויה הזו'. זה טוב שזה עולה – טוב שאנחנו רואים את זה. במקום לראות את זה כבעיה, ולחשוב: 'הלוואי והייתי יכול להיפטר מזה, וכך למדוט היטב', למעשה – זה ממש טוב לראות את זה, ממש טוב שזה עולה, והתודעה יורקת את כל השיפוט הזה. כי זה בדיוק מה שקורה לנו בחוץ, כל היום. אולי אנחנו מודעים לזה, או לא, או חצי-מודעים, אבל ממש טוב שזה יוצא לאור הזרקורים. אז אפשר לראות את זה כהזדמנות. השיפוטים האלו באים – ויש להם אפקט עצום. לגבי מי אני, ומה עולה עבורי בחיים האלו, ואילו נתיבים פתוחים או חסומים עבורי. משום שאנחנו מאמינים במה שהתודעה אומרת – יש לזה נזק עצום. אז טוב שזה עולה. האם אני יכול לראות את זה? לשים לב לזה? ו-האם קצת ספק יכול להיכנס לתמונה? יש קצת מרחב סביב זה, ואז 'אולי זה לא בדיוק נכון, גזר הדין הזה על עצמי, על החוויה?'

אז אני תוהה אם אנחנו יכולים לעשות כמה תרגילים מדיטטיביים.  

אפילו לא צריך להכנס לתנוחה. אנחנו רוצים שזה יהיה ממש מהיר. לא צריך להתארגן וכאלה – אני יכול לשים לב לאיך אני, בכל מצב או אני נמצא. איפה שאתם – תרגישו את הגוף.

תרגיל קצר ראשון:

תחושה של ישיבה שוב. להשתקע בגוף, ואז להתכוונן למה שדומיננטי, או לחוויה – בציר המרכזי. ידיים פתוחות, עדינות של מודעות. למצוא את הדרך לשכם לתוך התרגול.  עכשיו – אי אפשר ממש לשים לב למחשבות או להנחות של התודעה, אלא כנראה שמים אליהן לב יותר ב'סביבה', כמעט בשוליים של מה שקורה. אז בעת שאתם שמים לב לציר המרכזי – האם אפשר לשמוע מה התודעה אומרת, מהן ההנחות? מה שהן לא יהיו, האם אפשר לתת להן לגלות את עצמן?  

לפעמים אפשר לשים לב למה שקורה בשולי החוויה, לפעמים זה יותר מרכזי.

האם זה היה אפשר לשים לב למשהו שם?

אז בואו נעשה את זה שוב.

אותו דבר, גישה מהירה פנימה. להרגיש את הגוף, ולפתוח עוד קצת, כדי לשמוע – מהן ההתייחסויות? ואנחנו יכולים לזרוע, בקלילות – זרעים של ספק.

אז זו הרחבה מסויימת של התרגול, ואפשר , לפעמים פשוט לבדוק: 'מה קורה שם?'

אז יש להיות מודעים למה שהתודעה החושבת עושה ואומרת, ובואו ננסה משהו אחר.

תרגיל קצר שני:

היכנסו למדיטציה שוב, מדיטציה – במרכאות. לחוש את הגוף, למצוא אותו. להתכוונן לחוויה בגוף. עכשיו – רק מתחברים. האם זה יהיה  אפשרי, אפילו לרגע או שניים – להציג את המחשבה, בכוונה לחשוב: החוויה הזו, כרגע, מה שעולה עכשיו – זה בדיוק נכון. זה ממש מושלם. אני בכוונה חושב משהו מסוים ביחס לחוויה. 'זה הגילוי הנכון בדיוק'. 'האנטיליגנציה האינטואיטיבית של הישות – מתגלית כך', וזה בדיוק נכון. מציע לי בדיוק מה שנכון.

האם זה מרגיש אפשרי? האם אתם שמים לב לאפקט? יכול להיות שלא יהיה, לפעמים יהיה אפקט, לפעמים לא, לפעמים תהיה רתיעה דווקא. כל מיני דברים.

אנחנו יכולים להיות מודעים למה שהתודעה עושה, ואני יכול גם להציג גישה מסוימת. מה זה אומר? זו 'קופת שרצים' שלמה, אם חושבים על זה. מה זה אומר – לבטוח במעמקי הישות? 'מה שעולה זו תוצאה של מעשי העבר' – זו השקפה אחת, ואפשר לשחק עם השקפה אחרת – מה שעולה זה ביטוי של תבונה עמוקה, של תודעה נבונה ועמוקה. זו השקפה אחרת. אז יש השקפות שונות – ויש גם רמה אחרת – שהיא לשים לב לכך ש-ההשקפה שיש לי משפיעה על החוויה. אז בין אם אני מאמין בהשקפה הזו או לא, כשאני רואה משהו, חווה משהו – להשקפה שיש לי יש השפעה על החוויה. אז אפשר לשחק עם זה – לדקה, או כמה שניות. אנחנו מנערים את ההכרה מהסימטאות אליהן היא נכנסת. האם זה מרגיש בהיר מספיק?

תרגיל שלישי ואחרון – מהיר וקצרצר. ואלו דברים שאתם יכולים 'לזרוק פנימה' לתרגול לשכם, ואולי יניעו משהו. היום בבוקר ניסיתי להציג את הקונספט שיש לנו מידה מסויימת של אנרגיה תודעתית שנמצאת בתוך רגש, ולתשומת הלב גם יש אנרגיה, ואם האנרגיה של הרגש גדולה מזו של תשומת הלב – אנחנו בצרות. אבל אם האנרגיה של תשומת הלב יכולה להיות גדולה יותר – אנחנו מרגישים שאנחו במקום טוב יותר, ואנחנו יכולים לעבוד יותר. אז השאלה הגדולה היא – איך אני יכול להגביר את האנרגיה של תשומת הלב, ביחס לזו של הרגש? בואו ננסה משהו.

תרגיל קצר שלישי:

בכל תנוחה שאתם – להגיע לגוף, להשתקע בו, להתחבר לחוויה, פשוט לדעת אותה.  ועכשיו – לחתוך, לקצוץ – עבר ועתיד. לקצוץ. הם לא משנים. רק הרגע הזה, עכשיו. שום דבר אחר. הרגע המיידי הזה. וקשה להשהות את זה. אפשר להירגע קצת, ולצלול פנימה שוב. למצוא גוף, חוויה, ולקצוץ, לגדוע – עבר ועתיד. וכל מה שיש לך זה המיקרו-רגע הזה. שום דבר אחר. כלום.

האם זה מרגיש אפשרי לקבל מושג של זה? כנראה שיהיה קשה לשמר את זה.  אנחנו כל הזמן מדברים על 'להיות ברגע', אבל אני הייתי אומר – שחלק מאיך שהתודעה עובדת זה להכניס שוב ושוב עבר ועתיד. זה חלק חשוב מאיך שהתודעה עובדת. אבל יכולים להיות לנו רגעים אנרגטיים כאלו – של גדיעה של עבר ועתיד. לעתים קרובות אנחנו מביאים פנימה עבר ועתיד בצורה שמתישה אותנו. 'המתח הזה בכתף', או 'העומס הזה על הגב – היה שם כל כך הרבה זמן, ובכל פעם שאני מרגיש את זה ברגע – אני מביא את כל השנים, ואת כל המסקנות על עצמי מתוך כל השנים האלו, ואני מקרין כלפי העתיד: 'זה יהיה שם". ואם אלו לא שנים, אלו דקות או שעות, ואני סוחב דבר גדול, ומנסה ללכת או לשבת על קורה גדול שהולכת אל העבר והעתיד,  וזה נותן יותר אנרגיה לרגש, בהשוואה לתשומת הלב. אז כשאני קוצץ את זה – אני מקל את זה, מסיר משקל. זה עוד משהו שאפשר לשחק איתו. אתם יכולים לזרוק את זה פנימה ולראות מה זה עושה.

אז העניין הזה של להיות מהיר – זה ממש חשוב כי, ואמרתי את זה בשיחת הפתיחה – אנחנו יכולים לצפות שמדיטציה תהיה מרחב שבו אני לא מוסח, צריכה להיות לי תשומת לב יציבה, ואם לא – אז אני לא עושה מדיטציה. בהקשר של מה שאנחנו עושים – להיות מוסח זה כמו החיים שלנו. אני הולך ברחוב, ומליון דברים קורים – מישהו מדבר, יש הודעות וטלפונים, הסחת דעת כל הזמן. אלו החיים, ואנחנו רוצים את היכולת – לבדוק במהירות. אז אם אתם מוסחים – זה טוב, ולא צריך להילכד בהשקפה 'אני לא צריך להיות מוסח'. משהו מעניין מאוד קורה – אם אני משהה את תשומת הלב על מה שקורה, אבל אם תשומת הלב קופצנית – זה גם טוב ומועיל.

בואו נשב יחד, ויש לכם טווח של דברים לעבוד איתו, אז לא צריך לכרוע תחת זה, אלא – קחו את מה שמועיל ברגע, ועבדו עם זה.

סיכום:

במסורת הזו, של מדיטציית תובנה – אנחנו מדברים הרבה על המשכיות של תשומת לב, של מיינדפולנס, וזה מאוד מעצים לתרגול – לנסות להחזיק המשכיות של תשומת לב, ו-במיוחד בשבילנו עכשיו – שווה לשמור בתודעה את האפשרות של לבדוק, שוב ושוב – לצלול ולבקר – מהי החוויה, ולעבוד איתה, ואפילו במנות קצרות – יכול לעשות הרבה מאוד. אז בכל מקום. בתור לאוכל, או בהליכה לתה – לבדוק. לפעמים זה מועיל קצת – אם אתם מאיטים קצת את התנועות הפיזיות – האפשרות להיות במגע עם מה שקורה – תיהנה מהאפשרות של איטיות, ותשומת הלב יכול להכנס יותר בקלות לחוויה. אחרי קצת יותר תרגול של זה – זה כבר לא משנה. מהיר, איטי, כל דבר. אז – זה יכול להיות מועיל – לתבל את היום, להאט את התנועות הפיזיות.

רוב ברבאה – הנחיות לעבודה עם מחשבות

ההנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס ב2011. את השיחה אפשר לשמוע בקישור הזה: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11967/

אתמול בבוקר כריסטינה דיברה על מצבי תודעה, היסוד השלישי של תשומת הלב. והיסוד הזה הוא די גדול, אז אנחנו מחלקים אותו לשתי שיחות, והיום אני אמשיך. היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב, וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של מחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל – לגלוש באופן מודע או בלתי מודע – להשקפה, ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה – הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר עם 'חופש עם מחשבות' או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. למחשבות יש אפקט. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב – יוליד מחשבות עצובות, מצב של כעס – מחשבות כעוסות; מצב עליז – מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסויימים. אם אני נאחז במחשבות מסויימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסויימים.

מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. אנחנו, לעתים קרובות – מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ'אני' או 'שלי'. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ואנחנו, באופן לא מודע ולא רצוני – מתייחסים למחשבה כ'אני'. ואז 'אני רע'. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש'אני בודהא', או משהו.

מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – יוולדו מצבים מנטליים.

לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות – יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות – אז במקום לשאוב אותו משם – אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת – לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: 'אני שונא את עצמי', או 'אני חסר ערך' או משהו כזה.

לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש 'מתחת' לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל – אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף, ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. ו-כשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, וזה כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. 'האם עלי לעשות כך?' 'האם עלי לעשות כך?'. אנחנו מאמינים ששמחה – באמת תלוייה בלבחור כך או כך. ואז יש שאלה לשאול – 'במה אני מאמין?' אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות – כשיש אובססיה – זה נשען על רגש, או אמונה חבוייה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים – אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות – ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל – לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף – הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף – אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג – את המחשבות: 'שיפוט, שיפוט'; 'תכנון, תכנון'. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה זה בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: 'האם זה מועיל?' 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש – שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' לעתים קרובות יש סלידה למחשבות. ויש מתח: 'אני רוצה להפטר מזה'.

וישנה האפשרות – כשהתרגול מעמיק, ודברים נעשים יותר שקטים, לפעמים – לעשות מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות – לתשומת הלב לתהליך. כלומר – תהליך החשיבה. לא כ"כ המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר בזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. עדיין מקורקעים בגוף, אבל להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה – ולכוליות של הצלילים. מרחוק ומקרוב, ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להיות כ"כ מעוניינים בתוכן. ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: 'אין שם כלום כמעט'. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: 'הן לא אני ולא שלי'. הן באות והולכות, מעצמן.

כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: 'וואו!' משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב – זה נראה שכך התהליך עובד. אז זה מועיל מאוד להפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: 'הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב'. כלומר – במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בזה. מנקודת המבט הזו – זה בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נמצאת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופרע, יציב, פתוח, רספטיבי.

עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כ"כ בעייתיות, אז אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נפחית את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. מעצמן – אין להן כוח מלבד זה שאנחנו נותנים לה. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות והכבילות למחשבות. יש חירות שנכנסת.

בבית ביקום

רוב ברבאה: בבית ביקום

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו. ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של 'להיות בבית' באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של 'להיות בבית', שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.

מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של 'להיות בבית'? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא 'יושב על הר געש', אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.

אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: 'זה ממש בסדר להיות כאן'; 'אתה ממש מוזמן לכאן'. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של 'האם זה בסדר?' 'האם זה בסדר להופיע?'. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של 'זה בסדר. אתה יכול להיות אתה'. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת 'בסדר' צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.

PAGE_BREAK: PageBreak

ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של 'להיות בבית' עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.

ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים 'לראות את הגוף כגוף'? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.

חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.

אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של 'להיות בבית' ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ'ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – 'הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה'. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: 'זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא'. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ'ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.

פיטר אואן ג'ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – 'עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם'. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.

ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: 'מה אני יכול לקבל?'. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.

עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה 'עשיית עצמי', אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – 'האם אני טוב מספיק?'; 'האם אני מבריק מספיק?'; האם אני יפה, או מכוער?'; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר? האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.

וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.

אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – 'בבית עם האישיות' – האם אני יכול להיות 'בבית עם האישיות שלי'? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. 'בבית עם אישיויות'. ישנם הרבה 'אנשים' ש'גרים' פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.

אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של 'להיות בבית עם העצמי', מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – 'להרגיש בבית בקיום?' בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא 'המרקם של הקיום', והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: 'השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות'. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו 'החיים'; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו 'קיום', במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין 'דהרמה קיומית', ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.

אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של 'מהו הקיום', ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש'הקיום הוא חסר משמעות': אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: 'לראות את הגוף כגוף', 'תודעה כתודעה', וכן הלאה – זה נשמע כאילו – 'האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה' – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.

כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש 'בבית בעולם'. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: 'לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה'. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: 'לא בבית, לא בבית, לא בבית', והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.

הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: 'אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה'. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: 'זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה'. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.

לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית 'פחות' התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.

וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של 'פחות עצמי', ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: 'אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק'. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל'פחות עצמי' הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.

אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: 'האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?'. 'מה אמיתי?' וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. 'זה שם. הנה זה'. אתה לא יכול לומר: 'זה חלקיק, והוא שם' – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות 'דבר' עד שאני מביט בו. דבר אינו 'דבר' מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: 'בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.' כך אנחנו חושבים על העולם. 'אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים'. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. 'בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים'. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל 'דבר קטן'. 'אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה'. ושוב, הייזנבורג: 'אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה 'קורה' תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות'. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג'ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: 'עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: 'מתבונן', ולהציב במקומה את המילה החדשה: 'משתתף'. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי'. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי 'מהו טבע המציאות' שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: 'מגניב', או 'אני לא מבין את זה', או 'זה מופשט ולא רלוונטי'. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – 'הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות'. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.

האם כולכם מכירים את פו הדוב?

'שלום!' אמר חזרזיר. מה אתה עושה?

'צד' אמר פו.

'מה אתה צד?'

'אני עוקב אחרי משהו' אמר פו בנימה מסתורית.

'עוקב אחרי מה?' שאל חזרזיר והתקרב.

'זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: 'מה".

'מה אתה חושב שתענה?'

'אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו' אמר פו.

'עכשיו, הסתכל לשם!' הוא הצביע אל הקרקע לפניו. 'מה אתה רואה שם?'

'עקבות!' אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, 'או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?'

'זה עשוי להיות'. אמר פו.

'לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא'.

גל, חלקיק, כאב לב, חלל.

'אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות'.

'חכה רגע', אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.

'כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך'.

'אתה הדוב הכי טוב בעולם', אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.

אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: 'מנג'ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?' מנג'ושרי: 'יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם', בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? 'משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים'.

אז ניקח קצת זמן שקט יחד.