מדיטציות מונחות: להרחיב את העולם של אנאטה; חלק ראשון: רק טבע

בכמה קבוצות וקורסים שאני מעביר הגענו לקרוא את הפרק ב'ראייה שמשחררת' שעוסק בתרגול האנאטה.

ללא ספק זהו תרגול משחרר מאוד, עם פוטנציאל לחולל התמרה ולהוליד תובנות. רוב מציע אותו בספר לאחר תרגולי האניצ'ה והדוקהא, ואם מתרגלים.ות אותו ברצף לתרגול משמעותי עם אלו, סביר שיוצת ויעבוד היטב. אלא שכאשר תרגלנו אותו בקורסים, בתנאי יומיום וזמן רב לאחר התרגול עם אניצ'ה ודוקהא, התחושה היתה שיש צורך בזמן השתהות ודרכי כניסה אל העולם של אנאטה, בנוסף לאלו שרוב מציע בספר. לכן, אני אציע בשבועות הקרובים כמה זוויות כניסה לנקודת המבט המשחררת של אנאטה, שנשענות על הוראות שהבודהא נתן בזמנים שונים.

הראשונה נעשנת על הנחיות התרגול שלו עם האלמנטים/יסודות החומר, ואפשר לקרוא לה 'שייך לטבע'.

אלו שתי פתיחות ומדיטציות כאלו.

הראשונה היא מהקורס 'לראות היטב', ואורכת 45 דקות

השניה, באורך 25 דקות, ממפגש קבוצת הישיבה בימי שלישי

מקווה שיהיה משמח משחרר ומבהיר

הקלטות של סדרת שיחות קצרות: מכווננות ומשחק עדין במדיטציה

הפרק החמישי של ‘ראייה שמשחררת’ עוסק בסמדהי – איסוף, איחוי, יישוב של גוף, לב ורצון. בתוכו, רוב מציע מגוון הנחיות למשחק וכיוונון של תשומת הלב. אלו הנחיות מועילות, ואפילו חשובות מאוד, לכל מתרגל/ת של מדיטציית סמאדהי או תובנה. ההקלטות האלו הן של ההקדמה למדיטציה שאני מציע במפגשי הקורס ‘לראות היטב’, והן מבוססות על חלק מן ההצעות הללו. מדובר בקטעים קצרים, של שבע עד עשר דקות כ"א, ומדיטציה מונחית אחת.

מושאי המדיטציה שהצעתי בסדרה זו הם היסודות של אדמה, אוויר וחלל. באופן טבעי, ההנחיות ניתנו בהסתמך על התרגול הזה. ועם זאת, הן יכולות להיות שימושיות ומועילות מאוד לכל סוג של תרגול (לפחות כזה שכולל תשומת לב קשובה, באופן כזה או אחר).

אני מקווה לפרסם גם את ההקלטות הבאות, כך שתיווצר סדרה שלמה יותר.

תהנו!


הצגת מושאי המדיטציה: אדמה, אוויר וחלל:

https://drive.google.com/file/d/1Fsvx8tyYQxLuKESXh1N_XMEsrFXwc08U/view?usp=sharing

מכשולים עדינים: שקיעה וריחוף:

https://drive.google.com/file/d/1E0iJqX8XxRlqPjoAMD4Rjrwgkrt0nMrj/view?usp=sharing

על הרעיון של מכווננות ועל עבודה עם תחושות של מתח:

https://drive.google.com/file/d/1Tj3QBz8IqxjDcPICS2y-imHaOUo-JXeU/view?usp=sharing

כוונון האיכות של תשומת הלב:

https://drive.google.com/file/d/1KwEPOjI4IniXpJCv-2UoW7G6aggRjCeP/view?usp=sharing

משחק עם האינטנסיביות של תשומת הלב:

https://drive.google.com/file/d/1faOugyZbqpOrXYF2o49HR189UbkQfZhk/view?usp=sharing

מדיטציה מונחית על אדמה, אוויר וחלל:

https://drive.google.com/file/d/1ruvtbkw7ZyOm0wh5D5pyw9_hvTrBdyBi/view?usp=sharing

מדיטציה מוקלטת: חוויית הגוף דרך אדמה, אוויר וחלל

זוהי מדיטציה מונחית באופן עדין יחסית. אני מציע לפתח רגישות במהלכה ליסודות האדמה, האוויר והחלל, באופן מדורג. זוהי הפתחות טבעית יחסית, וגם אם אין לכם/ן נסיון בתרגול עם היסודות, זה יכול להיות נגיש וטבעי. במהלכה אני מציג גם לפתח רגישות לתחושות של מתח, והפחתה שלהם באופנים שונים.

מקווה שתהנו!

מדיטציה מונחית: אדמה, אוויר וחלל

הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם 'מודעות רחבה וראייה משחררת' שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת 'שיטת הדוקהה הראשונה'. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

יהל אביגור

בבית ביקום

רוב ברבאה: בבית ביקום

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו. ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של 'להיות בבית' באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של 'להיות בבית', שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.

מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של 'להיות בבית'? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא 'יושב על הר געש', אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.

אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: 'זה ממש בסדר להיות כאן'; 'אתה ממש מוזמן לכאן'. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של 'האם זה בסדר?' 'האם זה בסדר להופיע?'. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של 'זה בסדר. אתה יכול להיות אתה'. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת 'בסדר' צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.

PAGE_BREAK: PageBreak

ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של 'להיות בבית' עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.

ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים 'לראות את הגוף כגוף'? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.

חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.

אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של 'להיות בבית' ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ'ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – 'הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה'. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: 'זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא'. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ'ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.

פיטר אואן ג'ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – 'עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם'. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.

ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: 'מה אני יכול לקבל?'. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.

עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה 'עשיית עצמי', אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – 'האם אני טוב מספיק?'; 'האם אני מבריק מספיק?'; האם אני יפה, או מכוער?'; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר? האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.

וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.

אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – 'בבית עם האישיות' – האם אני יכול להיות 'בבית עם האישיות שלי'? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. 'בבית עם אישיויות'. ישנם הרבה 'אנשים' ש'גרים' פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.

אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של 'להיות בבית עם העצמי', מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – 'להרגיש בבית בקיום?' בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא 'המרקם של הקיום', והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: 'השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות'. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו 'החיים'; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו 'קיום', במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין 'דהרמה קיומית', ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.

אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של 'מהו הקיום', ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש'הקיום הוא חסר משמעות': אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: 'לראות את הגוף כגוף', 'תודעה כתודעה', וכן הלאה – זה נשמע כאילו – 'האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה' – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.

כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש 'בבית בעולם'. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: 'לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה'. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: 'לא בבית, לא בבית, לא בבית', והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.

הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: 'אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה'. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: 'זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה'. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.

לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית 'פחות' התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.

וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של 'פחות עצמי', ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: 'אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק'. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל'פחות עצמי' הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.

אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: 'האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?'. 'מה אמיתי?' וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. 'הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה'. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. 'זה שם. הנה זה'. אתה לא יכול לומר: 'זה חלקיק, והוא שם' – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות 'דבר' עד שאני מביט בו. דבר אינו 'דבר' מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: 'בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.' כך אנחנו חושבים על העולם. 'אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים'. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. 'בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים'. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל 'דבר קטן'. 'אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה'. ושוב, הייזנבורג: 'אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה 'קורה' תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות'. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג'ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: 'עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: 'מתבונן', ולהציב במקומה את המילה החדשה: 'משתתף'. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי'. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי 'מהו טבע המציאות' שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: 'מגניב', או 'אני לא מבין את זה', או 'זה מופשט ולא רלוונטי'. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – 'הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות'. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.

האם כולכם מכירים את פו הדוב?

'שלום!' אמר חזרזיר. מה אתה עושה?

'צד' אמר פו.

'מה אתה צד?'

'אני עוקב אחרי משהו' אמר פו בנימה מסתורית.

'עוקב אחרי מה?' שאל חזרזיר והתקרב.

'זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: 'מה".

'מה אתה חושב שתענה?'

'אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו' אמר פו.

'עכשיו, הסתכל לשם!' הוא הצביע אל הקרקע לפניו. 'מה אתה רואה שם?'

'עקבות!' אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, 'או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?'

'זה עשוי להיות'. אמר פו.

'לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא'.

גל, חלקיק, כאב לב, חלל.

'אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות'.

'חכה רגע', אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.

'כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך'.

'אתה הדוב הכי טוב בעולם', אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.

אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: 'מנג'ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?' מנג'ושרי: 'יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם', בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? 'משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים'.

אז ניקח קצת זמן שקט יחד.

טאניסארו: רוח, אש, מים, אדמה, חלל (תרגול מדיטציה עם האלמנטים)

את השיחה של טאניסטרו בהיקהו בפורמט mp3 אפשר למצוא כאן:

לפני זמן מה קראתי משהו, בו הכותב/ת הביע/ה מורת רוח מתרגום המילה 'קוסאלה' כ'מיומן'. הוא/היא אמר/ה שבמחשבת האתיקה המערבית – למילה הזו אין תפקיד, אז למה שנשתמש בה? זו גישה מאוד צרה. כאילו שמה שהבודהיזם יכול להציע צריך לעבור דרך הפילטר הזה לפני שנוכל להשתמש בו. למעשה – זה יהיה מאוד מועיל להציג את המושג 'מיומן' למחשבה האתית המערבית. כי זה עוזר להבהיר – שכוונות טובות אינן מספקות, אלא דרושה מיומנות, שאפשר ללמוד מן הפעולות שלנו וליישם על הפעולות בעתיד. זוהי רק אחת הדרכים בהם הבודהיזם מציג קונספטים רבים שזרים לנו, אבל כשאנחנו מנסים/ות אותם, חיים/ות אתם – הם מאוד מועילים. במיוחד כלפי המטרה שהבודהא הציג לכל הלימוד שלו – הפחתת אי נחת ודחק, ושימוש בהבנות שעולות מכך כדי לסיים אותם לחלוטין.

אחד הקונספטים הם 'תכונות החומר', שמתורגמים לפעמים כ'אלמנטים'. א/נשים חושבים/ות על אלמנטים מימי הביניים כשהם שומעים/ות על זה, כמעין דבר שבמערב כבר עברנו 'מעבר אליו'. אבל במדיטציה – הם מאוד מועילים. באנגלית יש מילה שפירושה: 'לחוש את הגוף מבפנים'. אז תכונות החומר האלו עוזרות לחלק את החוויה של הגוף מבפנים לקטגוריות.

יש נשימה, או רוח – שזו תחושה של אנרגיה. אש – תחושת חום. נוזליות – תחושת קרירות. ארץ – קשיחות. כשאת יושבת כאן, מיישבת את הגוף שלך, זה מועיל שתהיה תחושה של הפנים האלו של מה שאת מרגישה כשאת יושבת בגוף. זה עוזר לריכוז, ולאבחנה. בנוגע לריכוז – יש מקום בו הבדוהא מדבר אל ראהולה, עוד לפני שהוא יושב למדיטציה, ואומר לו: 'עשה את המיינד כמו אדמה. אדמה לא מופרעת על ידי דברים נחמדים או דברים לא נעימים. אתה יכול לזרוק עליה זבל, והיא לא מגיבה'. זה דימוי טוב לעבוד איתו. כשאת נכנסת לסיטואציה קשה. א/נשים עושים/ות דברים שאת לא רוצה לראות או לא רוצה שהם/ן יעשו. אז תשאלי את עצמך: איך הגוף מגיב? ואיך העצמות מגיבות? הן לא מגיבות. נסי למצוא תחושה של העצמות, ולעשות את התודעה שלך כמו העצמות, כמו תחושת הקשיחות הזו. ואז תמצאי שאת יכולה לשאת דברים שלא יכלת לשאת לפני כן. ללמוד שיעור מהאדמה. התכונות האלו מועילות גם כשאת מנסה לשבת וליצור רווחה בגוף. במיוחד – הנשימה. את יכולה לחשוב על הנשימה בכל הגוף, וזה הופך את הנשימה לדבר הרבה יותר מועיל מאשר תחושה שלה רק במקום אחד. אנחנו מנסים/ות לפתח תחושה של מודעות לכל הגוף בריכוז שלנו, וזה טוב שיש משהו שמתפשט לכל הגוף – כאובייקט שלנו. אז כשמדברים/ות על מיקוד בדבר אחד – זה בשני מובנים: 1. שזה הדבר היחיד שאת עסוקה בו; 2. שזוהי התחושה האחת שיש בכל הגוף.

בין האלמנטים – הנשימה היא הכי קלה לתמרון. הכי קל להתאים אותה, ולהפוך אותה למתאימה. להפוך אותה לכזו שמרגישה טוב בשאיפה, ובנשיפה. הנשימה היא החוויה הראשונה של הגוף. אנחנו נוטים/ות לחשוב שהקשיחות היא הדבר הראשון, ואז הנשימה נכנסת. אבל למעשה – הנשימה היא מה שמאפשרת לחוש את הגוף. אם לא הייתה האנרגיה הזו שעוברת דרך העצבים וכלי הדם – לא היית יכולה לחוש כלום. אז היא מגיעה ראשונה – והשאר לאחר מכן. ולאחר שהכרת את הנשימה כך – את יכולה לפנות לתכונות החומר האחרות, ולהביא גם אותן לכדי איזון. אג'אן פואנג היה נותן לתלמידים/ות שלו להרגיע את הנשימה, ואז מנחה: להתמקד באש. איפה המקום החם ביותר בגוף? התמקדי בזה. ואז – תראי אם את יכולה להרחיב את זה: גם להפוך לחם יותר, וגם להתפשט. אם דברים נעשים חמים מידי – קחי את המים. איפה המקום הקר ביותר? התמקדי בזה. ותני לתחושת הקרירות להתפשט. ואז תני לזה להתאזן. מתי זה לא חם מידי ולא קר מידי, אלא מתאים בדיוק?

אז התמקדי באדמה – תחושת הקשיחות, הסולידיות של הגוף. יש א/נשים שממש נהנים/ות מזה, כי זה מקרקע. עבור אחרים/ות – זה לוחץ, ומקשה על הנשימה. אם זה כך – ערבבי את האדמה והאוויר.

אלו שני זוגות: מים ואש; אדמה ואוויר. נסי להביא דברים לאיזון. כך – את הופכת את הגוף למקום נוח לשבת בו. וזה טוב לבריאות שלך, כשיש לך תחושה של התכונות האלו בפנים. כשהגוף מתחיל לצאת מאיזון, את יכולה לשאול את עצמך – איזה מהאיכויות מוגזמת, ואיזו חלשה? התאוריה של הבודהא לגבי זה היא – שלפעמים האיכויות האלו הופכות למגורות, מתעוררות. כשמאפיין הרוח בחוץ מתעורר – יש סופות רוח; כשהמים – שיטפונות; כשהאש – שריפה מתחילה ומתפשטת. את יכולה לגלות שאפשר לעורר אותם דברים בגוף. הרבה מהמחלות הן חוסר איזון של האלמנטים. אפילו שהרופאים/ות אומרים/ות שזה בגלל כימיקל כזה או אחר – זה נחווה ישירות על ידי המאפיינים האלו. ואם את רגישה אליהם, ויכולה להרגיש מה חלש – את יכולה לאזן. אם את מסתחררת – קחי את האדמה. זה מקרקע אותך, שומר אותך קרוב לקרקע. כשהגוף עצל, או כשאת מדוכאת – תחשבי על הנשימה. לאוורר ו'להעלות' את תחושת הגוף. אם קר או חם – אפשר לחשוב על ההופכי, כדי לאזן. יש מגבלות לזה – בהתחשב במצב הגוף וכוח הריכוז שלך. אבל כשיש תחושה של הגוף כפי שהוא מבפנים – יש לך יכולת לנהל חלק מהדברים האלו. יש לך איזו שליטה על איך שהגוף מרגיש.

כך התרגול הזה הוא שימושי לתובנה: כשאת רואה את הכוח של תפישה. החזיקי את התפישה של חום, ודברים ירגישו חמימים. ככל שיש יותר ביטחון ואשרור לתפישה הזו – האפקט יהיה חזק יותר. אז יש אפשרויות כאן – לראות את המידה שבה החשיבה המכוונת, ההערכות, התפישות שלך – עושות אפקט על ההרגשות שלך. על איך את חווה את הגוף עכשיו. וכמובן – זה עוזר להפוך דברים ללא-אישיים. הגוף הזה – הוא פשוט גוש של אלמנטים, של איכויות חומריות, כמו הגוף של כולם/ן. הבודהא נותן דימוי של קצב שיושב בצומת ומבתר פרה. כמובן, אם אתה מבתר פרה – התפישה של פרה נעלמת, והופכת לתפישה של בשר או עצמות. ובאותו אופן – אפשר לקבל תחושה של הגוף כאיכויות, אלמנטים. במקום שיהיה 'הגוף שלי' – יש רוח, אש, מים, אדמה. וסביב כל זה יש חלל, ויש תודעה, שיודעת את זה. כל הדברים האלו – יכולים להיראות כמאפיינים לא אישיים.

חלל והכרה – שימושיים כדי ללכת אל מעבר לג'אנות של הגוף, אל הג'אנות הלא – חומריות. כשיש לך את הנשימה יציבה, ושאר האלמנטים באיזון – נסי לשמור על התחושה של להיות מאוזנת כאן. ואז את שמה לב – שבגלל שהנשימה לא ממש זורמת כבר פנימה והחוצה כרגיל – אין ממש הגיון בתחושת הגבולות של הגוף. ואז – מה מחזיק את תחושת הגבולות של הגוף? זו פשוט תגית מנטלית. בלעדיה – הגוף הוא מעין ערפילית, כמו נקודות מים בענן. תחושת הגבול נעשית מאוד עמומה. אז את מתמקדת בחלל שבין הנקודות – וזה לוקח אותך למצבים חסרי הצורה. זה עוזר עם הריכוז שלך, ועם התובנה. ההבנה שהרבה מתפישת המציאות שלך מבוססת על התגיות המנטליות, ושאת יכולה לשמוט אותן, או להחליף אותן באחרות. במקרה זה (בתגית של) חלל אינסופי. החלל טוב כאשר דברים כגוף לא יכולים להתאזן. דברים מרגישים מחוץ למסלול, ושום דבר שאת עושה לא מחזיר אותם. אז אם את יכולה ללכת לחלל – תשהי שם קצת. יש סיפור של אג'אן פואנג על תלמידה שעלה לה קול במדיטציה שאמר שהיא תמות. עקב כך – הגוף שלה התחיל להרגיש ככה, כל הגוף היה כמו בית בוער – בלי מקום נוח ללכת אליו כדי למצוא נחמה. ואז היא חשבה על חלל, והלכה לשם, בילתה שם קצת, ודברים בגוף חזרו לסדרם. היא לא מתה, ושרדה כדי לספר. זו אפשרות טובה לחשוב עליה כשדברים בגוף לא הולכים טוב. וגם אם את עוד לא במקום שבו את יכולה ממש להיכנס לג'אנה של חלל – רק להחזיק את התפישה הזו בתודעה, ולראות: יש חלק מהתודעה שלך שמגיב לחלל הזה. זה כמו עם העצמות והאדמה, כשאת רוצה לעשות את התודעה כמו אדמה – אתה יכול להיות במגע עם תחושת קשיחות בגוף, וזה מביא סולידיות להכרה – באותו אופן חלל הוא מאוד שימושי. את חושבת על החלל, ושום דבר לא משפיע עליו. חלל פולש לכל, עובר דרך אטומים, בכל הכיוונים. יש פיסקה בה מוגלאנה פוגש מישהי שמנסה לפתות אותו, והוא אומר: זה כמו לצייר תמונות בחלל. אין מצע. ואפשר לחשוב על זה כשדברים קשים נאמרים או נעשים – לתת להם לעבור דרכך מבלי להשאיר סימן. זו תפישה טובה לשמור בתודעה – כמקום התפישה הרגילה שנעלבת ומגיבה. חלל לא מגיב.

אלו תפישות שימושיות בהרבה דרכים, אז זה טוב להכיר אותן לעצמך. את מבינה שהקונספטים החדשים האלו פותחים ממדים חדשים בחוויה שלך, ואז את יכולה להתמודד במיומנות עם כל מיני דברים. זוהי אחת הסיבות בגללן טוב להיות פתוחים/ות לקונספטים חדשים ודרכי ראייה חדשות, ולא להיות ממוקדים/ות באדיקות רק במה שמגיע מהתרבות שלנו. עם הגישה הזו לא יהיו לנו כ"כ הרבה הזדמנויות להכיר את האפשרויות של הגוף והתודעה, ונשלול מעצמנו הרבה מהכלים השימושיים שעוזרים להבין איך אנחנו יוצרים/ות סבל, ומה לעשות כדי להפסיק אותו.

תרגול מדיטציה של מרחב

מאמר זה, שנכתב ב2016, נשען בכבדות על הוראותיו של רוב ברבאה לגבי 'מרחב של תודעה', כפי שהן מופיעות בספרו seeing that frees', ובריטריט: unbinding the heart. הוא משלב הנחיות מתומצתות מתוך המקורות האלו, יחד עם הבנות שעליהן התרגול הזה מבוסס או שהוא מאפשר – כפי שעברו דרך ניסיוני שלי מתוך הנחיותיו של רוב.

את המדיטציות המונחות של רוב לגבי 'מרחב של תודעה' אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1071/

תרגול מדיטציה של מרחב

תרגול המדיטציה יכול להתפתח באופנים רבים. ברובד אחד החוויה המדיטטיבית היא באופן מוחלט אישית וייחודית לכל מתרגל/ת, וברובד אחר אפשר לסמן טווח של חוויות אופייניות, שצפויות להיפתח כאשר תרגול המדיטציה הולך ומעמיק. לאורך האפיק המגוון הזה – אופנים מסוימים של תרגול יעודדו היפתחות של חוויות כאלו או אחרות. במאמר זה אציע אופני תרגול שיעודדו את האפשרות של תרגול מדיטציה שמאופיינת בתחושת 'מרחב של תודעה'. השתקעות בתרגול כזה יכולה להיות מועילה ביותר מבחינת האיכויות הנפשיות ואפשרויות הריפוי שהיא מציאה, כמו גם מבחינת הדינמיקה של התפתחות הדרגתית של תובנה.

ראשית, אנסה להציע דרך ראייה על התרגול בכללותו, אז אתאר את החוויה של מרחב של תודעה ואת יתרונותיה, אציע אופנים לפתוח ולטפח את החוויה הזו ולעבוד בתוכה, ואצביע על פוטנציאלים שנפתחים מתוך העבודה הזו.

מפת-כיס לתרגול הרוחני: הקדמה ואוריינטציה

ההקדמה הזו מיועדת לתת כלים להתמצא בדרך של התרגול, ולהרחיב את ההבנה לגביו ולגבי האופקים האפשריים בו. היא אינה הכרחית למי שרוצה לפתח את ההשגה (תפישה) של מרחב של תודעה, שניתן לתרגל את גם ללא הבנה או הסכמה עם הכתוב בפרק זה.

ניתן לצייר, וכאן זה ייעשה זאת בקווים גסים מאוד, מפה שיכולה לעזור להבין חלקים נרחבים של התרגול המדיטטיבי בבודהיזם, ואולי גם במסורות אחרות.

המונח הבסיסי שמתאר את הכיוון הבסיסית של סיפור הדרך הזה הוא: 'דעיכה' (fading) ואפשר גם לומר 'עצירה', 'הפסקה', 'הפגה'. המונח הזה בא לציין את הכוונה והיכולת, שהולכת ומתפתחת עם התרגול – להפסיק, להעלים, להפיג – באופן זמני או קבוע – את קיומם של חלקים מסוימים של החוויה שלנו. עם התפוגגותם של החלקים האלו – מתפוגגת גם אי הנחת הכרוכה בהם. האפשרות של דעיכה יכולה להיות מובנת דרך הרהור על ההתהוות המותנית שעומדת בבסיס פעולת ההכרה והתפישה. בקצרה, אפשר לומר שהתהוות מותנית פירושה שאלמנטים שונים של מה שאנחנו חווים/ות כ'תודעה', ושל מה שאנחנו חווים/ות כ'עולם' – מופיעים באופן תלוי הדדית. דרך גסה יחסית לראות את התלות הזו היא דרך הרהור באופן בו מוסכמות תרבותיות מסויימות 'יוצרות' ומשפיעות על חוויות. לדוגמא – לאומיות – משתקפת בתחושות וחוויות שנחוות כאמתיות ביותר, מובנות מאליהן, אולי כפי שבתקופות אחרות תפישה כזו או אחרת של אלוהות הייתה יוצרת חוויות, שהיום, בהיעדר המוסכמה התרבותית שיוצרת אותן – פשוט לא יופיעו, או יחוו ויפורשו באופן שונה מאוד. דוגמא מעט יותר 'מדיטטיבית' עשויה להיות ההבנה שאותם דברים בהם אנחנו 'מתעסקים/ות' באופן תדיר בתודעה שלנו – יולידו תפישות מציאות שהולמות אותם. אם התודעה עוסקת באופן בלתי פוסק בשיפוט של האופן בו אחרים/ות מתנהגים/ות – התנהגויות מסוימות שלהם/ן יבלטו במיוחד. אם הנטייה הזו של התודעה תחלש לזמן מה, פחות ופחות התנהגויות כאלו יופיעו עבורי.

זהו עיקרון עמוק, שזכה פה למקום מאוד לא מספק, ואפשר לסכם אותו שאפשר לסכם בהבנה: במלים אחרות – התודעה 'מפברקת', מייצרת ומעצבת את החוויות שלנו בהסתמך על האמונות וההשקפות, ההיאחזויות והאופנים המותנים בהם אנחנו מפנים/ות את תשומת הלב.

הכיוון והכוונה של חלקים נרחבים של התרגול הבודהיסטי, כמו גם של תרגולים רוחניים אחרים – הוא בדיוק להחליש ואף להפסיק לחלוטין, באופן זמני, את הפעילות הזו של 'פברוק'. ההחלשה וההפסקה הזו – מאפשרות לראות ולהבין משהו מהותי על טבעה של המציאות, וההבנה הנובעת מן הדעיכה (ולא הדעיכה עצמה) היא טומנת את אפשרות השחרור המשמעותית ביותר. דוגמא אחת מיני רבות לאופנים בהם הבודהא מתאר זאת אפשר למצוא בדרשה על הניתוח (של ההתהוות המותנית):

"הבורות היא תנאי לנטיות ולהתניות; הטיות והתניות הן תנאי הכרחי להכרה; ההכרה היא התנאי למבנה הגופני – מנטלי… המבנה הגופני מנטלי… לששת מרחבי החושים…"FOOTNOTE: Footnote . הוא ממשיך ומתאר כיצד מגע, תחושה, השתוקקות, היאחזות, התהוות, לידה, מוות, ולכן צער – עולים באופן שמותנה בבורות, בהטיות, בהכרה וכן הלאה. ולאחר מכן אומר: "מהיפסקותה והיעלמותה של הבורות נפסקות ההטיות וההתניות; מהיפסקותן… מפסיקה ההכרה…"FOOTNOTE: Footnote וכן הלאה.

הפברוק של התודעה, והאפשרות של דעיכה – הן לא בינאריות, אלא נחוות כספקטרום: דעיכה של תפישה יכולה להתקיים ברמות שונות ובאופנים שונים. הרבה מתרגולי המדיטציה המוצעים במסורת הבודהיסטית (ואחרות) – הם פשוט צורות שונות, ורמות שונות של תרגול של דעיכה. תרגול מיינדפולנס בסיסי, למשל – מאפשר רמה מסוימת של דעיכה: הוא מאפשר לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, לפפנצ'ה (הרעש המנטלי, ההכברה) הגסה – להתפוגג, וכך – אי הנחת שמלווה אותם מתפוגג גם הוא. תרגול מטא – מאפשר דעיכה של תחושות וחוויות של התנגדות, שנאה ופחד, וכך מפוגג את אי הנחת שהן מביאות. תרגול אנאטה – מפוגג את ההזדהות שלנו וההיאחזות שלנו בדברים כ'אני' ו'שלי', וכך משחרר מאי הנחת שכרוך בהזדהות, וכן הלאה. כל תרגול כזה – שמאפשר לתודעה לפברק פחות – נושא אתו איכויות ואפשרויות אחרות של תובנה, שחרור מאי נחת וריפוי – שיכולים להיות אפקטיביים מאוד, ולשנות את האופנים יסודיים ביותר של חוויה של עצמנו ושל העולם.

התרגול של מרחב של התודעה – גם הוא נקודה אחת אפשרית, אופן אחד אפשרי – של תרגול כזה. הוא מאפשר לסוגים מסוימים של היאחזויות ומגבלות שאנחנו חיים וחווים את עצמנו בתוכן – להתפוגג, ומאפשר 'סל' של אפשרויות לרווחה, שחרור, ותובנה. הוא לא תרגול קשה ליישום בדרך כלל, ויכול להיות מועיל ביותר לתלמידים/ות רבים/ות.

מרחב של תודעה

פתיחה של מרחב של תודעה הוא השגה מדיטטיבית נפוצה ונגישה יחסית למתרגלים/ות בעלי/ות ניסיון. ישנם/ן א/נשים שיחוו אותה באופן ספונטני, וישנם/ן שלא – אבל מרבית המתרגלים/ות המסורים/ות – יכולים/ות לבחור לפתח את ההשגה הזו, וליהנות מן הפירות שלה. זהו אופי של חוויה מדיטטיבית, והיא לא מצריכה הבנה אינטלקטואלית או אמונה מלבד אמונה מסוימת בפוטנציאל של מדיטציה, שתאפשר 'לשחק' עם האפשרויות שיוצעו כאן. אבל היא כן מצריכה מיומנות במדיטציית תשומת לב (מיינדפולנס) או כוונה אוהבת (מטא) ומהווה מעין 'קומה שניה' של תרגול המדיטציה. בתוך המיומנות הזו יכולות להתפתח מיומנות משניות או נוספות, ולכן היא פותחת אפשרויות להתפתחויות נוספות של תרגול המדיטציה.

מהם היתרונות והאיכויות של תרגול מרחב של תודעה?

פתיחת מרחב של התודעה והתבססות בו לאורך זמן – יכולה לשנות באופן יסודי את האופן בו אנחנו חווים/ות את עצמנו על ידי השפעה על היחס למחשבות ורגשות, על תחושת העצמי והגוף, ובמידה מסוימת – על תחושת העולם. אני אפרוש את האפשרויות האחת אחרי השנייה, אבל יתכן מאוד שהן יתפתחו יחד, או בסדר שונה.

התרגול של פתיחת מרחב של תודעה יתחיל בדרך כלל בביסוס תחושת מרחב בגוף, לאחר מכן ב'מרחב' של שמיעה ובחושים אחרים, ולאחר מכן יתפשט אל ההשגה המנטלית של מחשבות ורגשות. בשלב זה נוצרת, באופן טבעי יחסית, אפשרות לראות ולחוות את המחשבות והרגשות 'בתוך' המרחב של התודעה. המחשבות, שיש להן תפקיד חשוב כ"כ בחיינו, יכולות להחוות כהתרחשויות, לעתים קרובות קלושות למדי, שעולות וחולפות בתוך המרחב של התודעה. דימוי יפה שמגיע מאג'אן צ'ה מתאר את המצבים המנטליים כמו עננים בשמי התודעה. חוויה של המחשבות באופן כזה מרופפת הרבה מהכוח והסמכות שיש להן עלינו, ותחושת הסמכות הפנימית שלנו מתבססת על מצע רחב הרבה יותר. תהליך דומה קורה גם ביחס לרגשות, אם כי הוא עשוי לדרוש מיומנות מעט יותר מבוססת. אנחנו יכולים/ות לחוש את הרגשות כגוונים שונים שהמרחב מתמלא בהם, כ'אקלים' פנימי, שמופיע בתוך חלל, בתוך מרחב שהוא לא פחות משמעותי מה'אקלים' הספציפי שמופיע בו. כך – הרגשות זוכים בקלילות וחופש, ואיכות של יופי. אנחנו חווים/ות אותם, בלי להיות לכודים/ות בתוכם.

אזור נוסף בו יחול שינוי הוא היחס ותחושת הגוף, ותחושת העצמי המשתמעת ממנה. כל אחד/ת מאיתנו חש את מרחב הגוף שלה באופן אחר במידת מה: חלקנו חשים/ות אותו כרחב או צר יותר מאחרים/ות, פתוח או סגור יותר, וכן הלאה. מאחר והגוף הוא שדה מרכזי ביותר של תחושות שעולות באופן אפקטיבי ומשמעותי עבורנו – התחושה הבסיסית של הגוף כשדה של חוויה היא מכוננת, יסודית – בחוויית העולם שלנו. כהמחשה ניתן לדמיין את התחושה אחרי פעילות גופנית ממושכת, והאופן בו היא משנה את תחושת העצמי שלנו. תרגול והשתקעות בתחושת מרחב מרגילה אותנו לחוות שדה רחב יותר של חוויה מאשר זה בו אנחנו מורגלים/ות. התחושה של 'מהו הגוף שלי', ו'מהם הגבולות שלו' מתחילה להתרחב (מבחינת המרחב) ולהתגמש (מבחינת מגוון האפשרויות). האפקט של שינוי כזה על תחושת העצמי הוא משמעותי ביותר. אנחנו חווים/ות את עצמנו פחות ופחות כנתונים בידי התנודות הטבעיות שתחושות הגוף והמופעים שלו, ויחד עם השינוי ביחס למחשבות ורגשות – תחושת העצמי תהפוך לפתוחה וגמישה יותר, באופן אורגני.

כדי לאפיין את השינוי בתחושת העולם, נאמר שהפתיחה המורגשת בתרגול הזה נובעת גם מכך שאנחנו מפסיקים/ות לפברק תחושה של גבול ברור וצר. מפסיקים/ות לפברק את התחושה ש'אני תחום בגבולות הגוף'. אין לפרש את האמירה הזו כמכוונת לומר ש:'הגבול האמתי של האני הוא רחב יותר מהגוף', אלא – כהצעה להשגה, תפישה אחת אפשרית, שבה אנחנו לא מפברקים/ות את גבולות הגוף בצורה בוטה כ"כ כמו בדרך כלל. הפחתת הפברוק הזה – תגזור גם הפחתה של פברוק של תחושות גבול חריפות של 'דברים בעולם'. אנחנו עשויים/ות להרגיש שדברים הם פחות תחומים, פחות נפרדים. אולי שהם 'נוגעים בנו' והאחד בשני בדרך כלשהי. חווית העולם הנגזרת מכך תהיה של תחושת שייכות, אחדות, נזילות של הדברים. התרופפות של הנפרדות והמוגבלות שלהם.

איך לפתוח מרחב של תודעה?

הנחיות בסיסיות

ההנחיות הבסיסיות לפתיחת מרחב של תשומת לב יכולות להיות מסוכמות בכמה נקודות פשוטות, שאפשר ליישם במדיטציה (בישיבה, עמידה או הליכה):

  • תחילת תרגול של תשומת לב לתחושות גופניות. אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, ולהרחיב לגוף כולו.
  • הרחבה הדרגתית של התחום של תשומת הלב לכלל התחושות הגופניות, למרחב של השמיעה (וראייה, אם העיניים פקוחות), וביסוס תחושה של מרחב שם.
  • תשומת לב לנטייה של המרחב להתכווץ – ופתיחה שלו, שוב ושוב.
  • אם מופיעים רגשות או מכשולים (עייפות, חוסר מנוחה וכיוב') – אפשר לשים לב לביטוי הגופני שלהם, ולכלול את הביטוי הגופני בתוך המרחב של תשומת הלב.
  • תשומת לב חוזרת ונשנית לתחושת המרחב שנוצר, ולנינוחות היחסית שהוא מאפשר.
  • כאשר תחושת המרחב בגוף ובשמיעה יציבה יחסית (בדרך כלל ייקח זמן מה עד שזה יקרה) – אפשר לכלול את המחשבות והרגשות בתוך תחושת המרחב הזה.

כלי עזר ויישומים

אפשר להגדיר שפתיחת המרחב של התודעה הוא דרגה וצורה מסוימת של הפחתת פברוק, של דעיכה, שבה מה שדועך באופן בולט הם הגבולות שאנחנו מפברקים בדרך כלל. בין השאר – גבולות תחושת הגוף, גבולות התחושה של דברים כקיימים באופן קשיח 'מחוץ אלינו, או 'בתוכנו'. אבל הדעיכה מתרחשת באופן 'רוחבי', ולא נוגעת רק לגבולות: גם המחשבה דועכת במידת מה, חיי הנפש והרגש נרגעים והופכים שקטים יותר, התפישה של העולם משתנה וכן הלאה. לכן – על מנת 'להגיע' או לכוון את עצמנו למרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לנקוט בכל 'טקטיקה' מדיטטיבית שתאפשר פחות פברוק. ה'טקטיקות' משתנות, בהתאם לניסיון ולכלים המדיטטיביים של כל אחד/ת, אבל העיקרון דומה. על בסיס האמירה הזו, אציע כמה דרכים שעוזרות באופן ספציפי לעבודה עם מרחב. חלקן יעזרו לפתוח את המרחב באופן ראשוני, וחלקן – יסייעו בעבודה מיומנת ואפקטיבית אתו.

דרכי עבודה לביסוס תחושת מרחב
  • האבחנה החדה והבהירה לגבי המאפיינים של המופעים הגופניים והנפשיים, שמודגשת בסוגי תרגול מסוימים (מיינדפולנס, אניצ'ה) – לא כ"כ חשובה פה, ואפילו יכולה להפריע. אפשר לשמוט את הסימון של דברים באמצעות מילים. פה אנחנו מעדיפים/ות רוחב על חשבון דקדקנות מיקרוסקופית. הדיוק פה – בא לידי ביטוי כנוכחות רחבה, עדינה, חיה, וכתשומת לב מתמידה לתחושת המרחב.
  • איזון של האנרגיה של תשומת הלב: זהו פן הכרחי של כל תרגול מיומן במדיטציה. לעתים נצטרך להפוך את תשומת הלב לאקטיבית יותר, בהירה יותר (עם פיתוח מיומנות – ניתן גם לעשות זאת גם בלי להפוך אותה למכווצת); ולעתים – להרגיע אותה, על מנת שתוכל להתרחב, ולהיפתח.
  • תשומת לב לחלופיות והשתנות כל התחושות הגופניות, הצלילים, וכל מה שעולה במרחב. תשומת לב במיוחד לפן של עלייה, השתנות והיעלמות – יעזור לפתוח תחושת מרחב. תשומת לב לחלופיות משחררת מהיאחזות באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, וגם משום כך מקלה מאוד על פתיחת המרחב.
  • תשומת לב לתנועה יסודית של אדיבות או כוונה אוהבת בבסיסי המדיטציה. התנועה של כוונה אוהבת מפחיתה את הצמצום הנובע מתוך איבה, פחד וביקורת, שמלווה אותנו, באופן מתון ומתמיד – ועוזרת לפתוח, באופן אורגני, מרחב של תודעה.
  • אפשר לתת לתחושה של גבולות הגוף להיות עמומה, או להשתנות בדרכים אחרות.
  • זה לא כל כך חשוב שתחושת המרחב תהיה אינטנסיבית, או גדולה מאוד. גם אם המרחב אינו גדול מהגוף, או שהוא מורגש אך בקושי – זו לא בעיה. הדבר החשוב הוא – לשים לב למרחב, לפתוח אותו במסירות, בהתמדה וברגישות מרגע לרגע – גדול או קטן, מובהק או קלוש ככל שהוא בכל זמן. ההתמדה, הרגישות החוזרת ונשנית, ותשומת הלב המעודנת למרחב יועילו יותר מאשר ניסיון ליצור חוויה אינטנסיבית במיוחד, שיכולה להיות מצוינת כאשר היא מתרחשת, אך אינה הכרחית.
  • באופן טבעי למדי – מחשבות ורגשות יתחילו להחוות כאלמנט חולף בתוך המרחב של התודעה. מתוך מודעות לאפשרות הזו, כדאי לאפשר להן להופיע ככאלה, כאשר המרחב יציב יחסית. לפני כן – להתבסס במרחב סביב התחושות הגופניות והשמיעה. בהדרגה, אפשר 'להכניס' לתחושת המרחב גם את הדימויים שעולים כלפי עצמנו, את תחושת ה'מקום', כל סוג של דימוי עצמי (דימוי ש'אני יושב כאן') וכן הלאה.
יישומים ופיתוחים נוספים של התרגול
  • את סוג התרגול הזה מועיל במיוחד לתרגל גם בהליכה, בעמידה, ובתוך היומיום. הראייה בהחלט יכולה להיחוות כחלק מתחושת המרחב. שווה לשים לב לשינוי באופן בו אנחנו חווים/ות אובייקטים 'חיצוניים' בתוך התרגול הזה. יכול להיות מועיל לעמוד מול 'מרחב' של שמיים או נוף, ולתרגל כך. תחושת המרחב החיצוני תעזור עוד יותר לתחושת המרחב של התודעה.
  • ניתן להעמיק ולבסס את התרגול הזה על ידי הכוונת תשומת הלב לאיכויות שפותחות את תחושת מרחב, כמו – דממה או יציבות. וטיפוח הראייה שכל מה שעולה בתודעה עולה 'מתוך' הדממה הזו וחוזר אליה, ושהוא 'ספוג' בדממה הזו. צלילים עולים מתוך הדממה ושבים אליה; הם "שייכים" לדממה. באופן דומה- מחשבות עולות מתוך המרחב של התודעה ושבות אליה, והן "שייכות" לתודעה.
  • אחרי זמן מה של תרגול אפשר לפתח רגישות לגבי העומק והנרחבות של תחושת המרחב של התודעה. אפשר למקד את תשומת הלב במרחב עצמו, לחוש ולהיספג בתחושת האינסופיות, הנרחבות, העומק, הדממה שבו.
  • מעבר לאפשרויות שנפתחות מתוך התרגול עם מרחב, לאחר שהושגה מידה של מיומנות בו – אפשר להתחיל להשתמש בו כבסיס למדיטציה, שעליו אפשר לתרגל ולטפח איכויות שונות ודרכי העמקה שונות, כמו: תרגול עם שלושת המאפיינים, ארבעת המשכנות השמימיים, או מצבים מעמיקים מאוד של ריכוז. המרחב של התודעה, בהיותו תרגול שמפחית פברוק, ומאפשר רגישות ופתיחות – הוא אפקטיבי מאוד כמצע כזה.

עבודה עם קשיים בתרגול המרחב של התודעה

באופן טבעי, גם בסוג המדיטציה הזה – יעלו קשיים ומכשולים, והתרגול יכול לשמש מסגרת בריאה מאוד להתמודדות וטיפול בקשיים מנטליים שמלווים אותנו ממילא. בשלבים ראשונים אפשר לזהות את התחושות הגופניות שמתבטאות מתוך המכשולים והקשיים, ולאפשר להם 'להדהד' בתוך המרחב, להיפתח אליהם באופן שמדגיש ונשאר ממוקד בתחושת המרחב, גם אם היא מצטמצמת. בשלב קצת יותר מאוחר – אפשר לפגוש גם הוויה נפשית-רגשית שיש סביב כיווץ, ולהביא אליה תחושת מרחב: לתת לה 'להדהד' בתוך מרחב, להיפתח אליה, בלי לאבד קשר עם תחושת המרחב. אחרי שישנה מיומנות מסוימת של התרגול – אפשר לחוות את הרגשות, גם את המורכבים יותר מביניהם – כ'גוונים' או 'אווירה' של המרחב של התודעה. כעס עשוי להחוות כסערה, כיווץ, חום, חיכוך – אבל כל עוד הוא נחווה 'בתוך' תחושת המרחב, 'מהדהד בתוכה', ואינו 'מציף' את התודעה באופן שמקשה על עבודה – הוא יעבור תהליך של התמרה, והפוטנציאל ההרסני שלו יעוקר. גישה כזו יכולה להיות מועילה ביותר כלפי אזורים רגשיים, ואפתח אותה במקומות אחרים.

כאשר ישנם קשיים רבים יחסית, אפשר לאמץ גישה של 'פתיחה' או 'אפשור' רדיקליים. לתת לכל מה שנמצא להדהד במרחב גדול מאוד. לאפשר ולאשר הכל, אפילו בלי לשים לב לאופיים של הקשיים הספציפיים. לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ושוב ושוב – לכוון אותה ל'אפשור', 'פתיחה'.

תובנות, אופקים נפתחים:

כאשר אנחנו פותחים/ות מרחב של תודעה, אנחנו מאפשרים/ות מבט אחר ויחסים אחרים עם כל חוויית הקיום שלנו. כמה תובנות יסודיות ומשמעותיות יעלו באופן טבעי מתוך כך. אנחנו נראה ונחווה שמידת אי הנחת שלנו כרוכה באופן עמוק באופן בו אנחנו רואים/ות דברים, שכן – כאשר אני מביט/ה דרך נקודת המבט שמודעת למרחב – אני חווה פחות ופחות אי נחת. אנחנו יכולים/ות גם להבין משהו לגבי הקשר בין אופן הראיה, מידת אי הנחת – והמוצקות של העולם, של דברים. כאשר אנחנו חווים/ות מחשבות, רגשות, דימויים, כשאנחנו משוקעים/ות בתוך המרחב הם, באופן מדורג, יאבדו את ממשותם ומוצקותם ויהפכו לגמישים, 'נוזליים' הרבה יותר. אנחנו מגלים/ות שמה שניראה לנו 'אמתי' ומובן מאליו כ"כ לפני כן הופך לגמיש ופתוח, כאשר אני חווה אותו דרך מבט אחר, שיש בו פחות היאחזות.

השגה אופיינית חשובה שיכולה להיפתח מתוך התרגול הזה נוגעת להשפעה ההדדית של תודעה ו'דברים': מתוך פתיחת תשומת הלב לכלל המרחב של התודעה אפשר להתחיל לחוש שכל הגירויים, התחושות הגופניות, הצלילים, המראות, הרשמים המנטליים – הם מופעים שנחווים על ידי, ו'בתוך' התודעה. הצליל כבר לא נחווה כ'צליל' מן ה-'חוץ', אלא כאירוע של התודעה, שמהדהד בתודעה, ומושפע, בדרך כזו או אחרת – מן התודעה. ה'אקלים' שיופיע בתודעה בכל רגע, התחושה שלה והמרקם שלה – ישפיע על האופן בו המופעים הללו נחווים, ואופיים של המופעים, כמו תחושות גופניות בלתי נעימות – ישפיעו על המרחב של התודעה – על המרקם ותחושת הרוחב שלה. כל אלו – מאפשרים פתח להבנה של ההתהוות המותנית, שהוזכרה בפתיחת המאמר: ההבנה שכל ה'דברים', המופעים – מושפעים מן התודעה, והיא מושפעת מהם.

ההבנה הזו בהחלט יכולה להעמיק מתוך התרגול הזה, וכאשר היא הופכת לאפקטיבית מספיק, וכאשר נספגנו די הצורך בתחושת המרחב – אפשר 'ללכת מעבר' לתרגול של מרחב של תודעה. אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת, שרק אציין אותה מבלי להרחיב כאן – היא לראות שגם תחושת המרחב של התודעה היא מפוברקת על ידי התודעה, אינה קיימת כדבר כשלעצמו.

אפשר, וכדאי, להתאהב באופן התרגול הזה. להטמיע ולהעמיק בו, וכך לאפשר לו לפעול את פעולתו המיטיבה על עולם הרגש, על חוויית העצמי ועל פתיחת ההבנה לגבי 'טבעם של הדברים'. ואולם, זהו אינו 'סוף הדרך'. המרחב של התודעה, אינסופי, יציב ונרחב ככל שהוא עשוי להרגיש – הוא תופעה מותנית, הוא מפוברק. ואפשר לחוות ולטפח אי פיברוק והבנה עמוקים אף יותר, שמאפשרים חופש עמוק אף יותר.