אלו הקלטות משבת תרגול שהתקיימה כחלק מן הקורס: 'אמנות השלווה':

https://drive.google.com/open?id=1l89nGS83zWbwcopTThbWHmoaNq-zPudz

אני מציע הקדמה שמציגה את ההיסטוריה של מדיטציית הנשימה לכל הגוף ואת עיקרי הטכניקה, ומדיטציה מונחית של נשימה לכל הגוף. שיחת דהרמה על הקשרות הכרחית ונבונה על הדרך ולדרך הבודהיסטית, ומדיטציה מונחית על הכרה באיכויות פנימיות ושאיפות עמוקות.

מקווה שתיהנו.

הדברים האלו נכתבו לקראת שיחה בקבוצת הישיבה ברחובות, וכפתיחה לרצף לימוד על הנושא של ניבאנה, שחרור, שיכלול לימוד סביב פרקים מהקנון הפלי וממסורות בודהיסטיות מאוחרות יותר.

Just as the great ocean has but one taste, the taste of salt, even so does this doctrine & discipline have but one taste: the taste of release.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an08/an08.041.vaka.html

בשבועות הקרובים אנחנו נדבר על ניבאנה. ובאופן מעניין, אני מרגיש שצריך להצדיק, וכמעט להיות אפולוגטי בדיבור הנושא הזה. יש הרבה מדיטציה היום בתרבות, הרבה מיינדפולנס. אבל הדיבור, המחשבה, ויותר מכל – הכמיהה לניבאנה – היא לא ממש באופנה. הרבה אנשים רוצים לשפר את החיים, לסבול פחות, 'לשדרג' את עצמם איכשהו. ובתוך זה – הדיבור על האפשרות של להיות במגע, בקשר ובזיקה למשהו שהוא לגמרי מעבר, לגמרי מחוץ למוכר לנו – נעשה פחות ופחות פופולרי. וזה דבר מאוד מצער. אנחנו מגבילים את מה שאנחנו יכולים להיות ולחוות כאנשים, ורותמים את התרגול לסוג של 'נורמליות', או שיפור עצמי, ומכהים את העוקץ שלו.

אולי חלק מהסיבה לכך היא – שהביקורת הפנימית, התחושה ש'זה לא יהיה אפשרי עבורי' היא כ"כ חזקה ומאיימת – שאפילו לשמוע על משהו שיכול להיות מחוץ לתחום השגתנו – מעלה תחושות לא נעימות. זה סביר, ומובן מאוד. אבל נדמה לי שלהתעלם מן האפשרות של ניבאנה בגלל ביקורת פנימית – זה מתן אשראי הרבה יותר מידי גדול לביקורת.

אני אדבר על ניבאנה מתוך ידיעה שלפחות עבור רובכם – חוויה מובהקת וברורה של הרבה ממה שיתואר היא רחוקה למדי. אבל – יש משהו בהיכרות עם האופק, בפיתוח פנטזיה, תחושה של שאיפה – שהופך הרבה לאפשרי עבורנו. יכול להיות לדיבור כזה כוח מגנטי על הישות, והוא יכול לפתוח עבורה רגישויות, רמזים ואינטואיציות שלא היו קיימות בעבר. ולאלו יש המון ערך, גם אם ייקח זמן ויידרשו תנאים נוספים עד שהן יצטברו לכדי חוויה מובהקת. מעבר לזה – הדמיון שיש לנו, התחושה שיש לנו לגבי 'לאן זה הולך' – מכוונים צעדים מאוד קטנים ומיידים בתרגול שלנו. גורמים לבחור לעשות כך או אחרת באופן רגעי ומיידי מאוד. לפעמים זה מודע ולרוב – אינטואיטיבי. אבל זה תמיד שם – הדימוי לגבי 'לאן זה הולך' – משפיע על החלטות קטנות.

אתחיל מלומר ש-ניבאנה, בלי ספק, היא אפשרות אנושית תקפה וקיימת. אנחנו לא חייבים לחשוב שהיא קיימת כמצב סטטי וברור, שאני יכול להצביע עליו ולומר: 'זוהי ניבאנה', או 'הוא בניבאנה'. אבל היא בבירור קיימת ככיוון, כשאיפה, כמגנט: אנשים חולמים עליה, חותרים אליה, מושפעים ממנה. וישנן חוויות שאנשים, גם בימינו – חוו וחווים – שמגשימות את הכמיהה לניבאנה, מתקפות אותה כקיימת, ופותחות עוד אפשרויות עבור הישות שכמהה לשחרור מהסוג זה. אז אנחנו נדבר על החוויות, על הגישה וההבנה שלהן, ונהיה במגע עם הכמיהה לכיוון הזה.

במהלך השיחות בשבועות הקרובים אני אכסה מגוון של גישות ודרכים לחשוב ולדבר על ניבאנה. ביניהן יש ציר משותף, ושוני או התפתחות באופנים בהם אפשר לחשוב על ניבאנה. אני לא שואף לתת תמונה שלמה, או לומר את כל מה שצריך להיאמר, אלא – לתת איזו תחושה של הכיוון והרוח של המושג.

אז בואו נתחיל.

הדרשה על ניבאנה:

There is, monks, an unborn — unbecome — unmade — unfabricated. If there were not that unborn — unbecome — unmade — unfabricated, there would not be the case that escape from the born — become — made — fabricated would be discerned. But precisely because there is an unborn — unbecome — unmade — unfabricated, escape from the born — become — made — fabricated is discerned.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.8.03.than.html

ניבאנה בקנון הפלי

It is the Unformed, the Unconditioned, the End,the Truth, the Other Shore, the Subtle,the Everlasting, the Invisible, the Undiversified,Peace, the Deathless, the Blest, Safety,the Wonderful, the Marvellous,Nibbæna, Purity, Freedom,the Island,the Refuge, the Beyond.

(Samyutta Nikaya 43.1-44)

Having nothing,clinging to nothing:that is the Island,there is no other;that is Nibbana, I tell you,the total ending of ageing and death.

(Sutta Nipata 1094)

המילים, בהיותן פיברוק, הבנייה של התודעה – לא יכולות להצביע על דבר שנמצא מחוץ לגבולות העולם המפוברק. כך פותח טאניסארו בהיקהו את חיבורו: Like fire unbound, המוקדש לנושא שלפנינו. העולם שאנחנו חווים הוא מפוברק ונבנה, לפחות במידה מסוימת – על ידי התודעה, וניבאנה היא בדיוק אותו 'דבר' שנמצא מעבר, מחוץ – לחוויית העולם המפוברקת הזו. משום כך, ניבאנה מתוארת בעיקר בשפה שוללת – היא לא כך ולא כך.

הדימוי הרווח לניבאנה הוא של אש שכובתה. ביחס לדימוי הזה – טאניסארו מוסיף הערה חשובה מאוד: במחשבה הוודית, שעל הרקע שלה צמח הקנון הפלי – כאשר אש נכבית – היא לא נעלמת, אלא משתחררת. האנרגיה של האש 'נמצאת' באופן מופשט עוד לפני שהאש 'הודלקה'. כאשר היא מוזנת על ידי חומרי בערה – האנרגיה הזו 'מורגזת' ומופיעה כבעירה מקומית, לכודה. כאשר מפסיקים להזין את האש – היא מתפשטת בחזרה אל המופשטות ממנה הגיעה. הדימוי מצביע על הבעירה העצבנית של התודעה, שמוזנת על ידי חומרי הבעירה של ההשתוקקות וההיאחזות, ולכן כבולה. לכן – תרגום מתאים לניבאנה הוא 'אי כבילות', שחרור.

התודעה נמצאת במצב של ניבאנה – כאשר היא חופשיה לחלוטין מכבלים, שניזונים על ידי השתוקקות והיאחזות. ניבאנה – היא החוויה שמופיעה בהיעדר כל השתוקקות והיאחזות. (https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/likefire/1.html)

עכשיו – נקרא את החלק האחרון מתוך הדרשה למאגהיה, שבה הבודהא מתאר את הדרך לראות ניבאנה (https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/ud/ud.4.01.than.html). מטעמי חסכנות – לא אביא את כולה בתוך הטקסט הכתוב, אבל אפשר לקרוא אותה בקישור. בדרשה הזו אנחנו יכלים לראות דרך הדרגתית: שחרור של היאחזויות והשתוקקויות באורחות החיים; טיפוח איכויות ונטישת כוחות שליליים בחיי הנפש; ואז – תרגולי מדיטציה מתקדמים יותר: טיפוח סמאדהי על ידי תשומת לב לשאיפה ולנשיפה, טיפוח התפישה של ארעיות – שמובילה לראייה של היעדר עצמיות, וטיפוח תפישה של היעדר עצמיות – שמובילה לשחרור, ניבאנה – כאן ועכשיו. על פי הדרך הזו – ניבאנה מושגת על ידי אי-היאחזות, על ידי טיפוח (של איכויות נפשיות, של סמאדהי) ולבסוף – על ידי דבקות בתפישה של ארעיות ואי-עצמיות. כך – התודעה משוחררת.

הבנת העיקרון של התהוות מותנית מאפשר לנו להבין ניבאנה בצורה בהירה יותר, ולרמוז לנו על החוויה שלה. בדרשה על ההתהוות המותנית – הבודהא מתאר את שתיים עשרה החוליות שפעילות בתודעה, כך שחוויה כלשהי מפוברקת ומתהווה. אלו הן הפעולות שהתודעה מקיימת, שמולידות את חוויית הקיום. דרך מועילה להבין את התהליך של התהוות מותנית הוא דרך הראייה – שכל החלקים האלו של החוויה המנטלית עולים ונוצרים יחד, בתלות האחד בשני, כך שהם מולידים כל חוויה שהיא, ברגע החוויה עצמו. שנים עשר החלקים האלו – גם דועכים יחד, בהדדיות האחד עם השני, ואתם – דועכת האינטנסיביות של החוויה וההילכדות בתוכה.

הקונספט הזה מועיל מאוד, משום שהוא מאפשר לנו להבין בדיוק כיצד התודעה יוצרת חוויה, כיצד היא נלכדת על ידי היאחזות ותעתוע, וכיצד היא משוחררת. זו הבנה רלוונטית ברמה יומיומית מאוד, וגם ברמה מעודנת ויסודית הרבה יותר. בעבר דיברנו הרבה על ההתהוות המותנית של החוויה, אז אני לא רואה צורך לדבר על זה הרבה עכשיו, אז רק ניתן דוגמה פשוטה מאוד.

כל החוליות עולות בו זמנית, ולמעשה – אי אפשר להגדיר 'מי התחיל', אבל מאחר וצריך להתחיל איפשהו – נבחר בחוליה של בורות, תעתוע. דרך תעתוע – העצמי והעולם נראים כקיימים. באופן אוטומטי, כאשר העצמי מורגש כקיים, בתוך עולם קיים, ובמידה בה הם מרגישים קיימים – נולדת תחושה שהעצמי רוצה לדאוג לעצמו (אפשר לחשוב על הנטייה הזו כביטוי של החוליה של 'לידה'). בדוגמה, שהיא גם המציאות כרגע – אני יושב במונית וכותב, בתנאים לא נוחים וישנן תחושות לא נעימות. אותן תחושות לא נעימות מתורגמות על ידי התעתוע, באופן אוטומטי ל: 'זה לא טוב לי'. כך – מתווסף רובד של השתוקקות לתחושות הגופניות: אני לא אוהב אותן, כי הן פוגעות בי. אותן תחושות גם הופכות לדומיננטיות יותר מתוך התהליך הזה. מתוך העצבנות הזו – הפעילות החושית האוטומטית נעשית עצבנית ודרוכה יותר, האנשים סביבי נחווים כאיום מסוים על נוחותי האישית, וכן הלאה. זוהי דוגמה פשוטה להתהוות מותנית של חוויית קיום כלשהי.

אם אפחית, בדרך כלשהי – את האינטנסיביות של האמונה בעצמי, למשל – אם ארחיב את תשומת הלב גם לאנשים האחרים היושבים במונית, במבט שרואה את החוויה שלהם כחשובה כמו שלי – החוויה של המשיכה והדחיפה סביב התחושות תדעך, והדומיננטיות שלהן בחוויה תרד. הן 'יהיו פחות'. וזוהי דוגמה פשוטה וגסה – לדעיכה מסוימת של ההתהוות המותנית.

אותו הגיון פועל גם ברמה מעודנת הרבה יותר של החוויה, שאליה מצביע הבודהא. אם, בתרגול מדיטטיבי עמוק – האמונה בקיומו של העצמי, שהיא ביטוי לתעתוע, תדעך לחלוטין (כמו שהבודהא מציע בדרשה למאגהיה) אז גם ההשתוקקות וההיאחזות ידעכו לחלוטין, ואיתן – דועכות לחלוטין ההרגשה של נעים לא נעים וניטראלי, דועכת לחלוטין הפעילות החושית, דועכות הצורות המנטליות. לתודעה אין על מה להישען. בהיעדר משהו להישען עליו – היא יוצאת מתוך תחומי חוויית העולם, חוויית התפישה.

בואו נקראת את הפסקה האחרונה בדרשה על ההתהוות המותנית:

הדרשה על ההתהוות המותנית

"Now from the remainderless fading & cessation of that very ignorance comes the cessation of fabrications. From the cessation of fabrications comes the cessation of consciousness. From the cessation of consciousness comes the cessation of name-&-form. From the cessation of name-&-form comes the cessation of the six sense media. From the cessation of the six sense media comes the cessation of contact. From the cessation of contact comes the cessation of feeling. From the cessation of feeling comes the cessation of craving. From the cessation of craving comes the cessation of clinging/sustenance. From the cessation of clinging/sustenance comes the cessation of becoming. From the cessation of becoming comes the cessation of birth. From the cessation of birth, then aging & death, sorrow, lamentation, pain, distress, & despair all cease. Such is the cessation of this entire mass of stress & suffering."

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/sn/sn12/sn12.002.than.html)

הבודהא מתאר את האפשרות הזו, של יציאה מוחלטת מתוך עולם התפישה והחושים כאשר הוא מתאר את החוויה של 'קצה העולם'. העולם, בשביל הבודהא – הוא עולם התפישה – החוויה של קיום, של יש. מאחר והוא מציין את סוף העולם בדיוק כ'מקום' שבו אין עוד סבל ואי-נחת, ואומר שלא ניתן לדעת את סוף הסבל מבלי לראות את סוף העולם, הרי שהוא מתאר את אותו אירוע שהיינו קוראים לו ניבאנה.

הדרשה לרוהיסטה:

[When this was said, the Blessed One responded:] "I tell you, friend, that it is not possible by traveling to know or see or reach a far end of the cosmos where one does not take birth, age, die, pass away, or reappear. But at the same time, I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

החוויה הזו, של קצה העולם, קצה הסבל – מאופיינת בכך שלא עולה כל חוויה של חושים, תפישת זמן, מקום, או כל חוויה אחרת. יציאה מתחום החוויה, אל מעבר לקצה העולם הנתפש.

אחרי שאמרנו את כל זה, ישנה שאלה חשובה: מהו המעמד, מהי דמותו של האדם שידע את זה? ניסוח אחר של השאלה עשוי להיות: האם אדם שידע את זה הוא אדם 'מואר'?

נראה שישנם מורים, גם במסורת התרוודית – שמזהים באופן מוחלט בין ניבאנה לבין ארהנטיות. כלומר – על פיהם אדם שחווה ניבאנה – הוא ארהנט, ולא נותרו בו כל סלידה, השתוקקות ותעתוע. מורים שמתייחסים כך לניבאנה, בעצם מייחסים לניבאנה משמעות שונה לגמרי מזו שמיוחסת לה כאן.

המסורות בהן אני תרגלתי לא עושות את ההנחה הזו, ומפרידות בין החוויה שנקראת ניבאנה ותוארה כאן, לבין ארהנטיות. אחת מהן – המסורת של ה-מהסי סיידו, כפי שנמסרה על ידי סיידו או-פנדיטה – מכוונת את המתרגלים לחוות את החוויה של דעיכה מוחלטת של התפישה – בתנאי ריטריט אינטנסיבי. על פי ההנחה של אותה מסורת, ואני יודע שמסורות בורמזיות נוספות מניחות הנחה דומה – אחרי החוויה הזו התלמיד הוא בגדר 'נכנס בזרם'. על פי אותה מסורת, ובהסתמך על הקנון הפלי – עבור הנכנס בזרם סוגים מסוימים של זיהומים מנטליים נחלשו, רמה מסוימת של אמונה בקיומו של עצמי נחתכה מהשורש, הוא חופשי מסכנה של לידה בעולמות נמוכים יותר מעולם בני האדם, והוא מסור ובעל אמון בדהרמה כך שהוא מיועד להתעורר באופן מלא בתוך שבעה גלגולים לכל היותר. בדמפאדה, הבודהא אומר:

Sole dominion over the earth,

going to heaven,

lordship over all worlds:

the fruit of stream-entry

excels them.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.13.than.html#dhp-178

אפשר להסיק מכך שלא כל אדם (למעשה כמעט שום אדם) שראה ניבאנה במובן של דעיכה מוחלטת של עולם התפישה – הוא אדם מואר בשלמות. וגם אפשר להסיק – שאצל אותו אדם כן יחול שינוי עמדה משמעותי ביחסו לחיים, לקיומו שלו ולתרגול. אני יכול להעיד מתוך מפגש עם אנשים – שההנחה הראשונה נכונה באופן ודאי, והשנייה נראית נכונה.

מהתרגול שלי עם רוב – אני יודע שהוא מכיר אנשים שחוו את החוויה שכונתה כאן ניבאנה, במובן של קצה החוויה, ושהוא לא הניח או ציפה, שלאחריה לא יעלו בהם עוד השתוקקות, סלידה או תעתוע. יתר על כן, מצד רוב – ישנה חשיבות רבה מאוד, יותר מאשר החוויה כשלעצמה – לאופן בו היא מפורשת ומובנת. עבורו – חשוב יותר להבין את אופן הפעולה של תהליך הפברוק המנטלי, כדי שדרכו תתאפשר תובנה עמוקה של ריקות – מאשר לחוות את החוויה המדוברת. עם זאת, היא יכולה להיות גורם מסייע חשוב מאוד בתובנה עמוקה, ואנחנו נחזור לכך באחת השיחות הבאות.

שלום כולם/ן, וברוכים/ות הבאים לגאיה האוס ולריטריט. אני מרגיש שאני מבורך בכך שאני יכול להיות כאן, לחלוק את הלימוד, הדהרמה. אני רואה הרבה פנים מוכרות וחדשות. אני רוצה לחלוק הערב משהו, סביב נושא. אני מקווה שלמרות הדרך הארוכה אתם/ן לא עייפים/ות מידי, ויכולים/ות למצוא קצת אנרגיה להמשך. לעתים קרובות בשיחות פתיחה זה הולך בכיוון של: היי, תרגעו, תיהנו, ועכשיו זה יהיה קצת אחרת.

פתיחת השאלה: מה באמת חשוב לי?

זמן של ריטריט הוא מאוד יקר. אווירה של שלווה, שקט, שמאוד נדירים בחיינו בימים אלו. אפשרות לא לעבוד, לתת לדברים להתיר את עצמם. ויותר מזה, עמוק יותר – זהו זמן של הקדשה, של התמסרות. אנחנו מקדישים/ות את הזמן הזה לשאיפות העמוקות ביותר שלנו. אנחנו לא צריכים/ות לדאוג משום דבר אחר, ויכולים/ות להפוך אותן לעניין המרכזי שלנו, לתת להן את המקום. אז, אני מרגיש שלכולנו בחדר הזה – יש זכות גדולה. אנחנו מבורכים/ות בכך שאנחנו יכולים/ות להיות פה יחד, וגם במובן ש- יש לנו כ"כ הרבה אפשרויות בחיים. לפעמים, ריבוי האפשרויות נחווה כקושי. זה לא קל שיהיו הרבה אפשרויות, וצריך להחליט. אפשר להקדיש אנרגיה להרבה דברים שונים. והחיים קצרים. ימים, שנים, עשורים – עוברים. ואני מרגיש שזה מהותי מאוד שבזמן הקצר הזה של חיינו – אנחנו נשאל שאלות מאוד עמוקות. 'מה אני באמת באמת באמת רוצה?' 'מהו הרצון העמוק שלי, הכמיהה העמוקה של הלב?' האם זו שאלה שאני באמת שואל/ת? לעומק, עם אנרגיה? 'מה עשוי להיות אפשרי עבורי בחיים האלו?' אנחנו אולי שומעים על חירות ושלווה. מה עשוי להיות אפשרי, ובאיזו מידה? שומעים על פתיחות של הלב, חדווה.

כוונות – מרגע לרגע

אנחנו יכולים/ות לדבר על שאיפות, וכוונות. שאיפות הן העמוקות יותר: מהי הכמיהה העמוקה של הלב? ותמיד, אני מכוון/ת לאנשהו. לאן אני רוצה לכוון? ויש כוונות. שאיפות הן סוג של כוונות. וכוונות יכולות להיות קטנות יותר: ללכת מכאן לשם, לשתות תה וכו'. בריטריט – יש לנו את השאיפות שלנו, ויש לנו גם אלפי כוונות. אני יכול/ה להיות באווירה של שאיפה מסוימת, אבל (ברמה המידית יותר) הכוונה בישיבה יכול להיות: 'אני רק רוצה שזה יעבור'. תמיד יש כוונה, למעשה. התודעה והלב תמיד נעים לקראת משהו. אולי זה לא תמיד ברור. ואפשר לומר – כוונות הן המנועים של חיינו. מזיזות את החיים. מאיפה מגיעות הפעולות, הדיבור? מהכוונות.

אם זה המקרה – אז זה מאוד חשוב לדעת – מהן הכוונות? עכשיו, היום, בישיבה, בארוחת הצהריים. אילו כוונות אני מזין/ה, בחיים שלי? מה אני משקה, מצמיח/ה? זה יכול להיות, למרבה הצער, שהכוונות שהן לא מאוד עמוקות, לא כ"כ מושרשות במה שבאמת חשוב לנו, שהכוונות האלו, כמו עשבים בגן – מתחילות להשתלט, ולגדול יתר על המידה, ולטשטש את מה שאנחנו באמת רוצים/ות. זה מוכר מאוד, וקל מידי עבורנו. לפעמים אפילו לא שמים/ות לב שזה מה שקורה. אנחנו צריכים/ות להביא מודעות לזה. וגם לשאול: האם אני מגביל/ה את האפשריות שלי בחיים? זה ברוח של חקירה פתוחה, ולא שיפוט. האם יכול להיות שאני מגביל/ה, מסיבה זו או אחרת – את התחושה לגבי מה אני שואף/ת? אלו יכולות להיות שאלות לא נוחות. ויש טווח מאוד גדול כאן. וזה ממש בסדר. זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד – לומר לכם/ן למה לשאוף. אף אחד/ת לא יכול/ה לומר לכם/ן, וזה לא העניין של אף אחד/ת לומר לכם מה השאיפה שלכם/ן. אני מקווה שכל אחד מאיתנו ת/יוכל למצוא – מה השאיפה הכנה עבורנו? הדבר החשוב הוא – שזה אמתי, כנה, באופן עמוק. א/נשים רבים/ות מגבילים/ות את השאיפות שלהם, אפילו את מה שהם חושבים/ות שיכול להיות שם. אני רואה את זה גם אצל תלמידים/ות ותיקים/ות. וגם – אני מוצא את עצמי, לעתים כ"כ קרובות, וזה דבר מאוד יפה – עד של א/נשים שמפתיעים/ות את עצמם/ן, מופתעים/ות. דברים שאפילו לא שקלו כאפשרות – מגיעים כאפשרויות עבורם/ן – וזה מרענן, פותח, ומאוד יפה. וקורה לעתים קרובות.

לא רק לפגוש את הסבל שלנו

אם אתם חדשים/ות לכל זה – המסורת שאנחנו בה נקראת 'מדיטציית תובנה'. אחד הכוחות שלה הוא הפרקטיות – מקורקעות ורלוונטיות. אנחנו מדברים/ות הרבה על 'לפגוש אנשים איפה שהם', ברמה מאוד יומיומית. וזה הופך דברים למאוד רלוונטיים. ועם זאת – אנחנו מדגישים/ות יחסית הרבה – ללמוד להיות עם החוויה. ללמוד להתייחס נכון לחוויה. האמת היא – שזה לוקח שנים. אנחנו, כבני/ות אדם, לא יודעים/ות להיות באופן מועיל עם החוויה שלנו. ובמיוחד – אנחנו מדגישים/ות את היכולת להיות עם מה שקשה. חוסר נחת, קושי – האם אפשר לפגוש את זה. האם אתם יכולים/ות לעשות את זה? האם אתם/ן בתהליך של ללמוד את זה? זה כוח אמתי של המסורת. ו – הכוח הזה הוא גם חולשה.

היכולת הזו לפגוש קושי – היא לא כל התרגול. ויכול להיות שאנחנו מדגישים/ות את זה יותר מידי. אז בריטריט הזה – אני רוצה לאזן את העניין על ידי הישענות, במידת מה (ויהיו הרבה דברים כאלה גם) לכיוון השני. כי – להיות עם קושי – האם זה הכל? ואם את/ה מתרגל/ת הרבה זמן – האם זו הפכה להיות הדרך שאת/ה מבין/ה את הדרך, ואפילו את המטרה?

לפני זמן מה הייתה פה פסיכותרפיסטית מאוד מנוסה. ואחרי שנים כמטפלת מאוד מוערכת – היא חשה שיש נטיית יתר להדגיש את הקשיים. את ה'עניינים שלי', והצורך לפתור ולהתיר אותם. אני ממש לא אומר שזה לא חשוב. אני מדבר על איזון. האם יהיה סוף ל'להיות עם'? אם זה מה שאני עושה בתרגול: 'אני עם' – שוב ושוב – האם זה ייגמר? להיות עם דוקהא – האם זה תהליך שיגמר? אולי אפילו – יש השקעה מסוימת בכך שלא יהיה לזה סוף?

הבודהא אמר, מאוד בבירור – סבל, וסוף אליו. ככה. הגישה הזו נוטה להביא א/נשים שסובלים/ות, ורוצים/ות לראות דרך החוצה. זה נפלא. אבל לפעמים זה מצטמצם: הדפוס הזה, הנושא הזה. ואיך שאנחנו רואים/ות את הדרך – יכול להצר. אז הפרקטיות הזו יכולה להצר. כשהבודהא דיבר על סוף הסבל – הוא התכוון להרבה יותר. משהו שפונה לרמה הקיומית העמוקה של הקיום שלנו. המילה 'דהרמה' אומרת הרבה דברים, והיא היתה בסביבה לפני הבודהא. ולפניו היא אמרה, בין השאר – חובה. החובה לפניו הייתה – לשמור על האש הקדושה, לעשות טקסים וכו'. והוא אמר: החובה שלכם/ן היא לא זה, אלא – חופש. הדרך והמטרה. זו אמירה חזקה. אבל – אולי הדהרמה מזמינה למשהו, ואנחנו אולי לא מאמינים/ות להזמנה, או לא שוקלים/ות את ההזמנה. אז שאלה, לכולנו – האם אני מגביל/ה את התחושה שלי של מה אפשרי? ואם אני מרגיש/ה שאני כן, אז למה? למה אני מגביל/ה? כי בד"כ כשאנחנו מגבילים/ות – הסיבות לא מודעות לגמרי. והשאלה: "למה?" מביאה משהו למודע. שאלות כאלו, אתם יודעים/ות, החיים שלנו, שלי ושלכם/ן – יכולים להיות תלויים בשאלות כאלו. החיים שלנו, כל החיים – לאן אנו נעים ומגיעים – יכול להיות תלוי בזה. זו אחת השאלות הענקיות. אז: 'מה אפשרי לי?'

בדוהיצ'יטה

ויש עוד רמה שלמה של הדרך: שזה לא רק בשבילי. יש את המונח הזה, שמגיע מהלימוד המאוחר יותר, של המהיאנה: בודהיצ'יטה. במובן הקלאסי – זו המחויבות להתעורר בשביל אחרים. זו שאיפה מאוד גבוהה. אני אשאר כדי לעזור לכולם/ן, באופן מלא, עם יכולת ענקית. אבל א/נשים משתמשים/ות בזה בכל מיני דרכים, ויכולים/ות גם לחשוב על זה כ: כשאני מתרגל/ת, אני רוצה לשמור בדעתי, ולהרגיש לעומק, את העובדה שזה גם למען אחרים/ות. כל המאמץ, הטיפוח, ההליכה והישיבה הזו – לא רק בשבילי, אלא – זו מתנה שלי לעולם. אחרים/ות חושבים/ות על זה ככוונה לאזן את העבודה פנימה עם עבודה כלפי חוץ – נדיבות, אכפתיות לעולם. זה אומר את כל זה, ועוד. ויש פה את השאיפה לאהבה לא-רגילה. הלב מתרחב באופן שאולי אנחנו לא ממש שמים אליה לב. בודהיצ'יטה, במיוחד במובן הראשון – זה נשמע מאוד רחוק. אבל אולי יש זרע בנו שננגע על ידי זה ומסתקרן? זה מספיק. יותר ממספיק כדי להתחיל. מה זה אומר עבורנו, כאן, להביא איכות של בודהיצ'יטה?

אולי אפשר לראות את התרגול שלנו, במיוחד כשהוא קשה, ואנחנו צריכים לטפח סבלנות ונחישות, אולי יכול להיות בי משהו שיודע – אני מטפח/ת את זה כי אני רוצה לתת את האיכויות האלו בעולם. המאמצים, הקשיים – נראים באור הזה. כקהילה, אפשר לראות שכל פעם שאנחנו באים/ות, ומקדישים/ות את עצמנו לזמן המדיטציה – אפשר לראות שהישיבה והיציבות שלנו – תומכות באחרים/ות. כשאנחנו עושים/ות את ההליכה – נותנים את זה לאחרים. זה קשר של הלב. אפילו אם 'לא בא לי' – ואני רוצה לשתות תה במיטה – אני אעשה את זה בשביל האחרים/ות.

אני מרגיש מאוד מושרש במסורת של מדיטציית תובנה, ולפעמים אני רואה את קהילת המורים/ות, ובענווה – אני שואל אם אנחנו עושים מספיק כלפי חוץ. אנחנו יכולים להיות מאוד מתוחכמים/ות ומיומנים ב'להיות עם', אבל – האם אנחנו עושים מספיק בכיוון חוץ? לאחרונה מישהו סיפר לי שהוא היה במרכז-אח שלנו בקליפורניה, היא איש צעיר, והוא התלבט – אם עליו לנהוג או לטוס. ובראיון – שאל את המורה, והמורה אמר/ה: 'האם אתה יכול להחזיק ולהיות עם אי הידיעה, לנוח עם זה, ולחוש את זה?'. זו תשובה מאוד מיומנת ברמה אחת, וגם תוהה – האם זה מספיק? הפנים הוא אתגר, אבל החיצוני הוא עוד אתגר. ואולי אנחנו צריכים/ות ללחוץ נגד מה שמאתגר, ולאתגר משהו. אחד המורים הבכירים במדיטציית תובנה התבקש לכתוב על דהרמה ושינויי אקלים, ובכנות הוא אמר: 'לא חשבתי על זה'. למה, מה מוביל לזה – שאנחנו לא חושבים על זה? יש משהו לגבי הטוטאליות של החיים, של הקיום על האדמה, שאנחנו מביאים לתרגול – וכוונה להביא לשם את החקירה.

כדור הארץ הוא בתקופה קשה היום. שינויי האקלים וכו' – גורל כדור הארץ ממש על הכף. מצאתי איזה ציטוט: "רובנו יושבים ומקווים ש'הם' יבינו מה לעשות. אבל – מי זה 'הם'?" זה קשה להבין, ולקחת את האחריות לידינו. זה יכול להיות מקום שהתרגול שלנו מוביל אליו. שיש לנו מספיק, כדי שנוכל להציע משהו. משהו שאינו מיטלטל, שהוא אמיץ, ונותן ביציבות. ובנושא דומה – לגבי כדור הארץ ובני/ות האדם, ישנו ציטוט יפה של ואצלב האבל: "האפשרות היחידה הוא שינוי בספירות הרוח, בהכרה האנושית. זה לא מספיק להמציא מכונות, מוסדות ותקנות חדשות. אנחנו צריכים/ות למצוא הבנה חדשה לגבי התפקיד שלנו על פני האדמה, רק באמצעות שינוי מעין זה נוכל למצוא אופני התנהגות, וסט ערכים חדש ביחס לכדור הארץ". ובן אוקרי – סופר ומשורר ניגרי: "התמוססות המערכת הכלכלית היא מטאפורה אכזרית להתפוררות חלק ממערכות הערכים שלנו. אינדיוודואליות מקבלת מעמד כמעט דתי, ניראות הפכה לחשוב יותר ממהות, התקווה היחידה שוכנת בבחינה עמוקה ויסודית של הערכים שחיינו על פיהם בעשרות השנים האחרונות." אני חש שכוחו של התרגול הוא – לאפשר לנו להיות כוח אמיתי בשינוי הזה של העולם. ויש אפשרות של יחסים שונים לחלוטין עם הכוליות של החיים שלנו. משהו אחר לגמרי.

התגובה של הלב לאפשרות של שאיפות עמוקות

אז – כאשר אנחנו מדברים/ות, כשאני מדבר – על שאיפות עמוקות, ורצון של הלב, וכל זה – איך זה מרגיש לכם/ן לשמוע את זה? עבור חלק – יש פתיחה, קשר, משהו נפגש, קופץ ואומר: 'כן'. ויש משהו יפה בניצוץ הזה, בחיבור לתחושה של שאיפה, והיופי בזה. זה דבר כ"כ יפה, כ"כ יקר. יש בישופ אנגליקני שמצאתי ציטוט יפה שלו: פשטות, בהירות, אחדות – נותנים לחיינו עצמה, חיות, וחדווה." כפי שאמרתי קודם, מה שאנחנו כמהים/ות אליו, השאיפה שלנו – היא שלנו, ומישהו/י אחר לא יכול/ה לשפוט את זה. אבל אם אני עוצר/ת את השאיפה – 'למה'? וזה יכול להיות מאוד מסובך. הרבה דברים יכולים להיות שם. אבל – אנחנו יכולים להיות בהירים/ות, וזה מאוד חשוב.

אני רוצה להצביע על כמה מהתנועות הפנימיות שאולי חוסמות את האפשרות של שאיפה, את תחושת האפשרויות. דבר אחד – הביקורת הפנימית. אני אקדיש לזה שיחה שלמה, כי זה מאוד חשוב ונפוץ. יש כזו תחושה של כישלון, שיכול להיות כואב, אם אשאר – ועם זה – בא סל ענק של האשמה עצמית, ודברים כאלו. או – שיש תחושה ש'אני לא שווה את זה'. אני מרגיש/ה חסר/ת ערך, ואז זה חסר טעם לשאוף. משהו יכול לומר: 'מי אני שאשאף לזה?' ואם להיזכר בנאום פרס הנובל של נלסון מנדלה, הוא אומר: 'מי את/ה שלא תשאף/י? שתעכב/י את זה?' אם אני מועך/ת את זה – זו סוג של אלימות לעצמי. זה למעוך חלק, או לחנוק ולעצור את זרם הדם לחלק חשוב של הישות. ואני מונע מכדור הארץ את מה שאני יכול/ה להציע. ממלוא הפוטנציאל שלי. דיברתי עם מישהו לאחרונה, והוא עושה עבודה, מחוץ לריטריט – לגבי האופן בו הוא מדבר ומתקשר, ומביא אדיבות וכנות לזה. והוא ממש הביא את עצמו לזה, ועלתה ממש תחושת דחיפות. לעשות את זה היטב, לעומק. והוא היה חשדן כלפי הדחיפות. וזה מעניין, כי הדבר היחיד שהוא יכל לקשר דחיפות מהעבר – היה ללחץ ל'צריך' ושיפוט עצמי. אז הוא חשב שאולי זה זה. נעשה חשדן. לפעמים, כמובן, הברדק והלחץ המצטבר של החיים תובע אותנו, וכחלק מזה – אנחנו מאבדים/ות את תשומת הלב למשהו. משהו ממוסך. אחד מהתפקידים של התרגול הוא לאפשר לנו להירגע קצת. הרוגע הוא לא תמיד מטרה כשלעצמו, אלא – להיות באינטימיות, לחוש משהו אחר – שיכול למשוך את הישות באופן עמוק. זה אחד התפקידים של השתיקה. אנחנו יכולים/ות להתחיל לשמוע משהו לוחש לנו. ולפעמים איבדנו את הקשר עם תחושת הדחיפות.

איך בונים ביטחון שמאפשר שאיפה?

בחדר ההליכה פה, יש שלד של אדם. והוא שם מסיבה טובה. בבודהיזם האסייתי יש מסורת ארוכה של לשמור שלדים, כדי להזכיר לנו את המוות, ולקבוע את המסלול שלנו באופן כנה. הוא שם, ואתם יכולים/ות ללכת שם, או לשבת – בנוכחות המוות. כמו שאנחנו בכל מקרה, אלא שאנחנו מרחיקים/ות אותו ומביטים/ות בכיוון השני. זה מזין חמלה, ודחיפות.

לפעמים אנחנו מתמודדים/ות עם 'הרבה דברים', ולפעמים – זה ממש הזמן לשנות משהו. לפעמים מישהו/י לא ממש שואף/ת כי אין אמון שמשהו 'יותר ממה שכבר יש ' באמת אפשרי לנו. אולי אנחנו חושבים/ות שהלימוד הוא לא ממש אמיתי, או שאנחנו מאמינים/ות שזה נכון לאחרים אבל לא לי. האמונות האלו יכולות להיות ממש מתחת לרדאר. לא בתחום הראייה שלנו.

אחת הפונקציות של התרגול היא שאנחנו מתחילים/ות לטעום טעם שונה של שמחה, חופש, הגשמה. הטעם ההדרגתי הזה בונה לנו, בהדרגה,  ביטחון באפשרויות שלנו. דחיפות רוחנית – צריכה ביטחון. זה מעניין, ואני לא בטוח אם זה ברור. אבל צריך ביטחון בשביל זה. אם אני לא בטוח/ה שזה אפשרי בשבילי – האנרגיה בפנים לא תביא דחיפות. אני רואה את זה עם א/נשים – זה קשור לביטחון.

מאיפה מגיע ביטחון? בין השאר – מדעיכה של הביקורת הפנימית. וגם – מטעימות של הצלחות בתרגול. זו לא מילה פופולריות במעגלים רוחניים, אבל לטעום הצלחות וליהנות מהתרגול – מתחיל לתת לנו תחושת הצלחה והתקדמות (שזו מילת טאבו נוספת). מאיפה הן מגיעות – הצלחה והתקדמות? בין השאר – מניסויים. לאפשר לעצמנו לבדוק, לנסות, להכניס חיים לתוך זה. זה מגיע גם ממבט רחב יותר מאני ואני ואני. ומשהו מתחיל לקרות. ההנאה בונה הצלחה ותחושת התקדמות, בונה ביטחון, שמאפשר שאיפה ודחיפות.

לפעמים חושבים/ות שאם יש לנו את ההצלחות הקטנות האלו – האם אני לא אקשר? אבל בחיים שלנו אנחנו נקשרים/ות להרבה דברים לא מועילים. במדיטציה – ההיקשרויות המועילות האלו עוזרות לנו להרפות מאלו שאינן מועילות. לפעמים מישהו/י שומע/ת על שאיפה או הצלחה, וזה נשמע כמו 'מטרה'. מריח כך. ויש דחייה כוללת של מטרות בחיי הרוח, בגישות או בשביל א/נשים שונים. לעתים קרובות זה לא משהו שאנחנו שוקלים/ים מספיק לעומק. זה יכול להיות קצת מטופש לדחות מטרות לחלוטין. זה לא מתאים לחיים. החיים שלנו מלאי מטרות, אז האם זה מתאים שהן ייעדרו לגמרי מהחיים הרוחניים? האם זה ריאלי? אם אני רוצה 'להיות עם מה שיש', או 'להיות ללא מטרות' – אלו מטרות. אתם/ן לא יכולים לעבור יום ללא מטרות. להגיע לארוחת ערב, לריטריט. למה מטרות מסוימות הן בסדר, וחלק לא? מה עושה את ההבדל? זה משהו שאפשר לדבר עליו הרבה, אבל אני אחסוך לעכשיו. לפעמים זה עניין של הטכניקות של התרגול, ואנחנו מרגישים/ות מכווצים/ות סביב התרגול בגלל המאמץ. אבל הדחייה של מטרות, שאיפות וכן הלאה… אולי עדיף ללמוד יחס מיומן למאמץ בתרגול? ולדעת אילו מאמצים… יש לנו אנרגיה, ואנחנו מכוונים/ות אותה. איזה כיוון של אנרגיה באמת עוזר? אם אני אעשה מיליון שכיבות שמיכה – לא אתעורר. אני צריך/ה לדעת מה באמת עוזר.

הכוליות של הדהרמה

וזה מביא אותי לחלק האחרון – לפעמים השאיפות שלנו נחסמות כי אנחנו לא מבינים/ות איך הדרך עובדת, ככוליות. מה זה אומר לתרגל היטב? אפשר לצמצם ולפשט לשני דברים: טיפוח האיכויות היפות של לב ותודעה. רוגע, סבלנות, מיינדפולנס, נדיבות, אהבה, חמלה, שוויון נפש, סמאדהי. והן ממש משאב. התרגול מלא בטיפוח של זה, וקיומן – עושה את כל ההבדל ביכולת שלנו to let go בחיים שלנו. כי זה משאב שאפשר להישען עליו. החלק השני – חקירה. מה זה אומר? שני חלקים: א. מה מוביל לסבל, ולשחרור? והאם אני בהיר/ה לגבי זה, לעומק? והאם אני עושה את מה שמשחרר מסבל? ב. את החלק השני קצת יותר קשה לומר, אבל אפשר: ללמוד לראות ולהבין את החוויה בדרכים שמובילות לחופש. כך אני רואה מדיטציית תובנה. ללמוד לראות ולהשקיף על החוויה בדרכים שמובילות לחופש. משהו קורה אם אנחנו הולכים/ות במסע הזה. זה מעמיק עוד ועוד, ואנחנו לומדים/ות שהדרך בה אנחנו תופשים/ות דברים כבני/ות אדם – היא שגויה באופן ייסודי. יש משהו ששזור באופן בו אנחנו תופשים/ות דברים שהוא טעות – ואנחנו לומדים/ות לתפוש דברים אחרת. זה נקרא 'הריקות של דברים'. אני אדבר על זה עוד. השאלה של: מה אמתי, ומה לא ממש – נובעת מהכיוון הזה.

התרגול בריטריט הזה

ברטריט הזה – אני אחקור אתכם שני תרגולים מקבילים: א. מדיטציית נשימה, בגישה מסוימת. את זה אציע בבוקר. ב. מקביל ומשלים – עבודה עם תודעה פתוחה, מרווחת, וטעמים וכיוונים של עבודה עם תודעה מרווחת. שם – יש טיפוח של עומק של מדיטציה דרך הנשימה, וללמוד לראות בדרכים שמביאות חופש – במדיטציית המרחב.

אני מקווה שתוכלו להביא גישה של ניסוי לתרגול שלכם/ן, זה כ"כ מועיל. אולי מה שאני מציע ידוע לכם/ן היטב – ועדיין יכול להיות ניסוי, ואם זה חדש – גם. ניסוי אומר משחקיות. האם יש לנו את התחושה הזו, כשאנחנו מתרגלים/ות? האם זה משחקי, או לחוץ וכבד? משחקיות מאפשרת לחות, סקרנות, גילוי, חיות, יצירתיות, קלילות. אלו דברים מאוד חשובים לנו כמתרגלים/ות. את שני התרגולים האלו אני אפתח בהדרגה, לאורך הימים. ואציע ווריאציות או פנים שלהם. יכול להיות שהסדר שבו אני אציע את ההנחיות מתאים לכם/ן בדיוק. אולי זה ממש הפוך. אי אפשר לומר הכל בבת אחת, אז תהיו סבלניים/ות עם זה, וסביר שיהיה משהו לכל אחד מכם/ן, מבחינת זוויות וכן הלאה. מאוד יכול להיות שיהיו דברים שתרצו לשמוע שוב, כי זה 'יותר מידי' לגשת הכל עכשיו. השיחות יציעו דברים בתחום של תרגול, דרכי עבודה. שיחה לא נועדה רק לתת תחושה נעימה. ודאי, ריטריט יכול להיות לא קל, ואנחנו רוצים/ות קצת בידור בערב. וזה מאוד מובן, ואני מקווה שזה גם יהיה זה (למשך כמה דקות ישנן עוד הנחיות ודברים לגבי הריטריט הספציפי).

במסורת הטיבטית אומרים/ות ששמיעה של הדהרמה זה קשה, זה תרגול. אולי יהיו דברים בשיחה שיאתגרו משהו. יש סוטרה מפורסמת, שנכתבה ע"י נגרג'ונה, שנקראת: 'זר יקר ערך'. מתוכה: "דוברים/ות מועילים/ות הם נדירים/ות, ומאזינים/ות טובים/ות – עוד יותר. ונדירים/ות ביותר – אלו הפועלים/ות על ידי מילים שהן מועילות על אף אי נעימותן. לפיכך, כאשר הבנת את תועלתן של מילים, פעל/י במהירות, כפי שכדי לרפא מחלה, מישהו/י ת/ישתה תרופה לא טעימה, שניתנה על ידי מי שאכפת לו/ה".

בריטריט יש פשטות, לא צריך לעשות הרבה. שמטו עצמכם/ן, התמסרו ללוח הזמנים. זו איכות יפייפיה. אם יש דברים שיש להסדיר – בבקשה עשו זאת הערב, ותנו לעצמכם להגיע. הרגישו את הגוף, לכו באדמה מסביב, בשקט. הרגישו שאתם מגיעים/ות, ואז התמסרו. בפשטות. חלק יפה נוסף – הוא השתיקה. אז – עידוד עמוק – לא לזלזל בכוח הטרנספורמיטיבי של השקט. משום כך אנחנו עושים/ות ריטריטים בשתיקה. זה מאוד חזק. משהו נעשה אפשרי באווירה של שקט. בין השאר – זה מאפשר למה שאנחנו תפוסים/ות בו – לשקוע לתחתית האגם, ומאפשר לגלות את מה שבאמת חשוב לנו. את השאיפות העמוקות. זו אחת הפונקציות של שתיקה. ואנחנו יכולים/ות להרגיש את השתיקה מאמצת אותנו, עוטפת אותנו. אפשרות יפה, שאני אעודד בתרגול. אז טלפונים, כולל הודעות – ממש לא. בבקשה – כבו אותם, ושימו בתחתית התיק. זו ממש מתנה לעצמכם/ן – להיות חופשיים/ות מזה. עלי לומר, לאורך השנים – אני רואה קורולציה בין אלו שנותנים עצמם לשתיקה לבין פריחה של התרגול. ולבסוף – הקווים המנחים האתיים, הסילה. לא להזיק, לא לקחת מה שלא שייך, לתרגל אכפתיות וכבוד לגבי המיניות שלנו, אכפתיות ומודעות לגבי הדיבור – כלומר – השתיקה. ולבסוף – לדאוג לרגישות ולאיכות, והיכולת לרספטיביות של המיינד והלב – על ידי תשומת לב למה שאנחנו צורכים/ות בגוף ובתודעה. כל הקווים האלו – הם תנועה של אהבה. יוצרים מקום בו אפשר להירגע, להתרווח. יש פה כבוד לעצמנו, לאחרים. והם מאפשרים אמון. מאפשרים לנו להיות קהילה בטוחה יחד, לכמה ימים. אי הצורך לשמור, לדאוג ממה קורה ומה מגיע מולי – זה מאפשר ריכוך, פתיחה, מאפשר ללב להתפרק מנשקו. אז המחויבות שלנו לכללים האלו היא מתנה לעצמנו ולאחרים/ות.

PAGE_BREAK: PageBreak

נספח:

לפני 25 שנים החליטה קבוצת מדענים לפרסם אזהרה למין האנושי מההשלכות הצפויות של המשך ההרס השיטתי של כדור הארץ. זו היתה דרכם לנסות ולהשפיע על דעת הקהל העולמית ועל מקבלי ההחלטות. בניסיון הזה לקחו חלק 1,700 מדענים, ובהם רוב זוכי פרס נובל.

השבוע פירסם כתב העת BioScience קריאה שנייה ומעודכנת, ולנוכח המצב העגום של הכדור, אין להתפלא על ההתגייסות הנרחבת של הקהילה המדעית. לשמונת המדענים שניסחו את הקריאה הצטרפו כחתומים על המסמך יותר מ–15 אלף מדענים מ–184 מדינות. ככל הנראה מדובר במספר שיא של מדענים החתומים על מאמר אחד. אפשר להתייחס ליוזמה כאל מאמץ יומרני, אבל חשוב לזכור שמדובר באנשים המרכזים את הידע הנרחב ביותר על מצב כדור הארץ, ואת היכולת לנתח את משמעותו.

בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז קריאת האזהרה הראשונה גברו הלחץ שמפעילים בני האדם על משאבי הטבע, ומידת ההרס שהם זורעים בכל פינה. זה קרה בעקבות גידול של 35% באוכלוסייה. במקביל, גדל היקף הניצול של שטחים טבעיים לצרכים שונים ובהם גידול בעלי חיים למאכל. מספרם של אלו (לא כולל עופות וחזירים) גדל בשיעור 20%, והוא מגיע לארבעה מיליארד.