הקלטות מקורס עירוני: תודעה פתוחה, לב ער

אני מעלה לכאן הקלטות מקורס עירוני שהסתיים לפני שבוע, שנבנה על בסיס ריטריט של רוב ברבאה בשם:  unbinding the heart.

בהקלטות מהמפגשים תמצאו שני קווים של הנחיות מדיטציה, עם כמה מדיטציות מונחות בכל אחד מהם:

  1. תרגול מדיטציה של נשימה לכל הגוף, ולאחר מכן גוף האנרגיה, או הגוף העדין. זוהי צורת עבודה שמדגישה יצירתיות ורספונסיביות של תשומת הלב, שהולכת לכיוון של תחושת נעימות, איחוי ורווחה בכל הגוף.
  2. תרגול מדיטציה של מרחב. הסוג הזה של תרגול המדיטציה מביא תחושת רוחב וחופש, ומאפשר העמקה נוספת של תובנה.

נושאי השיחות הם:

  • היפתחות למה שאפשרי עבורנו בתרגול.
  • האפשרות של חיים של נדיבות.
  • עבודה עם שיפוט עצמי.
  • העצמי וחיפושו אחר ביטחון (ההקלטה של השיחה הזו לא מופיעה פה).
  • חירות וטבעה של המציאות.

הקישור להקלטות:

1cWbj7cIFbHRFHe1BNs0eF3DwJAnvwfst

תרגומי השיחות והמדיטציות מופיעות כאן (שתי השיחות האחרונות יתווספו בשבועות הבאים):

תרגום ריטריט: unbinding the heart

ריקות כשדה של משחק וביטחון

דברים אלו נכתבו בהמשך למפגש קבוצת ישיבה ברחובות; הם מביעים רעיונות דומים לאלו שכתבתי במקומות אחרים, ונשענים חוויות מתרגול המדיטציה של הריקות כפי שרוב ברבאה מלמד אותו.

Always mindful, Mogharaja,
regard the world as
empty,
having removed any view
in terms of self.
This way
one is above and beyond death.
One who regards the world
in this way
isn't seen by Death's King.

(Sn 5.15: Mogharaja's Question
translated from the Pali by Thanissaro Bhikkhu)

כשאנחנו ניגשים לפעילות שנקראת מדיטציה, בדומה לכל פעילות, אנחנו ניגשים אליה עם תחושה גלויה או סמויה של תכלית כלשהי. ישנו אי הנחת, שמורגש במיידיות של החוויה, ואנחנו רוצים להפיג אותו בדרך זו או אחרת; זהו המפתח הבסיסי שלנו. אם לא היינו עוקבים אחרי הנחיותיו של הבודהא, סביר שזה היה מניע סמוי ובלתי מודע, כפי שהוא מניע הרבה מאוד מהפעילויות שאנחנו עושים; אבל עבורנו – הוא גלוי לגמרי, והוא מפתח פורה וראוי. ישנן דרכים רבות בהן אנחנו יכולים להתייחס לחוויה – כך שאי הנחת תתפוגג במידה כזו או אחרת ובאופן כזה או אחר.

אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים להבין את התנועה של המדיטציה היא כתנועה של הסגת (מלשון נסיגה) ההזדהות והזיהוי המוצק של חלקים של החוויה הפנימית שסביבם ישנה התעבות של אי נחת כך ש-לאי הנחת אין עוד משען. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית אנחנו יודעים לומר: יחד אותם דברים שגורמים סבל עבורנו – ישנה התהוות והתעבות של תחושת עצמי, והתעבות של תחושת המוצקות של אותם דברים עצמם. לדוגמה: באופן אינטואיטיבי – ישנה עבורנו התהוות והתמצקות של תחושת עצמי, תחושת זיהוי ואמונה באמיתיות סביב מחשבות מסוימות, נאמר – מחשבות של חרדה סביב גורלו של העצמי – ביחס לאחרים, ביחס לבריאותו של הגוף, או ביחס למוות. אחת הדרכים אותה אנחנו מתרגלים בשבועות האחרונים להסיג את ההזדהות ותחושת האמיתיות מן המחשבות האלו – היא לפנות למרחב של המודעות, לפתוח אותו, וללמוד להיות רגישים אליו. בהדרגה – הוא הופך להיות אמתי עבורנו יותר מאשר המחשבות האלו, וכך – גם יותר מהתוכן של אותן מחשבות: תחושת העצמי, תחושת קיום של האחרים. הוא מתחיל להרגיש אמין, מוחשי ונגיש לא פחות מאשר המחשבות על עצמי, המחשבות על אחרים, והתוכן המכאיב של המחשבות האלו. התפיסה של תחושת המרחב, כאשר היא מלווה במידה של מטא – יכולה להיות סביבה שבתוכה המחשבות האלו מופיעות, ויחד עם ההתרופפות היחסית שלהן ושל תחושת העצמי – המטען שכרוך בהן זוכה במידה של ריפוי והקלה, ש, מתוך פתיחה חוזרת ונשנית של המרחב הזה – יכול להיות ארוך טווח ומשמעותי מאוד.

התרגול הזה הוא תרגול יפיפה כשלעצמו. וגם – הוא מאיר עבורנו, דרך החוויה – עיקרון שיכול לפתוח אפשרויות תרגול יפות ופותחות הרבה יותר. אנחנו משתמשים במרחב כמשען, ועל גבי המשען הזה לומדים, מתוך החוויה: כאשר אני מסיג את ההזדהות, ואת הזיהוי הנוקשה – ההיאחזות פוחתת מאליה; מגיעה תחושה של חופש, תחושה של אהבה ושל ביטחון – שעוברת דרך החוויה, מקיפה את ומפעפעת מבעד למופעי החוויה, אלו הנקראים פנימיים, ואלו הנקראים חיצוניים. כאשר ישנו מספיק ביטחון, אפשר ללמוד לשמוט את תחושת הקרקע של המרחב עצמו. גם הוא – אינו אמתי, גם הוא – פשוט מופע בתודעה. והרבה יותר לעומק – התודעה אינה קיימת, משום שהיא נשענת על המופעים, שאנחנו כבר יודעים לזהותם כבלתי-קיימים. הזמן אינו קיים, משום שהוא עוד מופע בתודעה, ואינו קיים באופן בלתי תלוי; אבל – אין תודעה ללא תפיסת זמן, ולפיכך – שוב, גם התודעה אינה קיימת באמת. בלא תודעה, בלא מושאים, בלא זמן – לקיום אין משען. זוהי צורה של ראייה עמוקה של ריקות.

הראיה של הריקות יכולה להישמע כמו משהו רציני מאוד; ובאמת – הדרך אליה דורשת רצינות. היא יכולה להישמע כמו דרך של אכזבה, ואפשר לומר שהדרך אליה מצריכה שמיטה של דברים בהם אנחנו נוטים להיאחז, אם כי מידת תחושת החופש יכולה להדביק בקלות את תחושת האכזבה. כאשר, ובמידה שבה אנחנו יושבים בתוך קיום שנחווה כריק – אכזבה ורצינות הן ההיפך ממה שיפתח עבורנו.

הראיה של הריקות, כאשר היא ערה – הופכת הכל למשחק, ומאפשרת ביטחון קיומי עמוק. בהיעדר תחושה של קרקע של אמיתיות של עצמי ושל עולם – מה יכול להיפגע? מי יכול לפגוע? כאשר הישות רואה את העולם ללא פגיעות – הצורך למדוד ולהעריך את העצמי ואחרים – נשמט מאליו. בהיעדרו – כל מופע זוכה בייחוד ויופי משל עצמו. עם השמיטה של המרכז של החוויה, של מדידה מצד העצמי, חישוב המרחקים, האיומים והסיכוים שלו – מופיעה תחושת חירות ופתיחות שמרגישה פראית (אלא ש-פראות נזקקת למיושבות כדי להיראות כפראית, וכאן – מיושבות, ולכן גם פראות – אינן בנמצא). תחושה יוצאת דופן של פתיחות, שבתוכה האיכויות של שלווה, של שמחה – אינן מוגבלות על ידי תחושה של זמן, השוואה או ניסיון לקרב או להרחיק. בתוך זה – תחושת העצמי זוכה בביטחון עמוק. הסופיות של העצמי מופיעה ונמדדת מתוך תחושת קיומו כקיים בזמן; עם שמיטתה של התחושה של עצמי קיים, ושל קיומו האמיתי של זמן, החרדה הקיומית נושרת מאליה.

התודעה מקבעת דברים כאמתיים, ואנחנו שומטים שוב את תחושת האמיתיות שלהם: 'גם זה ריק'. החוויה עשויה לדעוך עוד ולהתהוות מחדש, ותחושת אי האמיתיות שלה הולכת ומתבססת, הופכת לאורגנית ובלתי מעורערת יותר ויותר. מתוך זה – תחושה של נינוחות וביטחון משתקע בתוך הישות. הפתיחות של הכל, שכבר לא יכול לפגוע – מובילה למוגנות ולביטחון בתוך הכל. מתוך תחושת הביטחון, המופעים זוכים באישור של הנפש שלנו – להתקיים. הם לא צריכים לנוע עוד, לא צריכים להיות מתומרנים לכדי קיום או לכדי אי-קיום כדי לספק לנו חופש וביטחון.

לאורך זמן – אפשר ללמוד להיזכר, לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה.

הקלטות של שיחה ומדיטציות משבת תרגול: 'בבית ביקום'

אלו הקלטות של הנחיות מדיטציה, מדיטציות ושיחה משבת תרגול למתרגלים בעלי ניסיון בתל אביב ב7.7

סט אחד של הנחיות מדיטציה ומדיטציה מונחית עוסק בפיתוח סמאדהי דרך הקונספט של 'גוף האנרגיה או 'הגוף העדין' – הראייה והתפיסה של הגוף כהתרחשות חיה, חשה וגמישה; והיחס אילו כיחס מודע, מכוון ויצירתי, מרגע לרגע.

סט של הנחיות ומדיטציה מונחית – מדגיש את האיכויות של אפשור וקבלה בברכה כלפי החוויות שעוברות בגוף ובתודעה, ומציע לפתח רגישות לחוויית המרחב שנפתחת מתוך התרגול הזה.

השיחה נקראת 'בבית ביקום', והיא מבוססת על שיחה שנתן המורה רוב ברבאה במסגרת הריטריט The boundless heart, משנת 2011.

יכול להיות שיהיה צורך להוריד את השיחות למכשיריכם כדי שיהיה אפשר לשמוע אותן.

תהנו!

הקלטות – שבת תרגול 7.7 – 'בבית ביקום'

ניבאנה כאפשרות אנושית: השחרור של הניבאנה מכבליה, והחופש המהותי של כל הדברים

בשיחה הראשונה דיברנו על ניבאנה בהסתמך על הקנון הפלי ועל מתרגלים שלקחו על עצמם תרגול משמעותי ברוחו. ומבחינתנו זוהי המילה המציינת את האירוע בו התודעה משתחררת לחלוטין, באופן זמני, מכבלי ההיאחזות והתעתוע, שחרור שמוביל לכך שבאותו הזמן – אין התהוות וחוויה מכל צורה שהיא (משום שהחוויה מתהווה באופן שתלוי בהיאחזות ובתעתוע). קראנו את ניסרגדתא מהראג', שאמנם אינו בודהיסט – אבל מתווה דרך דומה, של פנייה מהכוזב בהיותו כוזב, שלילת האמתיות של כל מה שהוא זמני ומותנה, ומתוך כך – מאפשרת ראייה ומגע עם מה שנמצא מעבר לכל חוויה, מעבר להתהוות, מעבר לחוויית החושים הגופניים והתודעה. והיום ניקח צעד נוסף. זהו צעד גדול ומורכב, וכדי לכבד אותו – אנחנו צריכים הרבה מאוד זמן, מילים, וחודשי מדיטציה. אבל – במסגרת מה שמתאפשר לנו פה, חשבתי שעדיף להצביע על האפשרות הזו, ולפתוח איזו רגישות והבנה כלפיה, גם אם חלקית, ולא לחסוך את מה שיכול להיות פתח לחופש יוצא דופן.

הצעד הזה הוא הדגש על הראייה וההבנה של ריקות – היעדר הקיום העצמי, אי האמתיות של כל הדברים, והחלת ההבנה הזו גם על החוויה וההבנה של ניבאנה עצמה, כמעוז אחרון של הנחת מציאות. אנחנו מתחקים פה אחרים שושלת של מורים ענקיים שהחלה מאנשים כמו נגארג'ונה, ארידווה (שהיה תלמידו) ו(תלמידו) צ'נדרקירטי, ונשענים על האופן בו רוב ברבאה מתרגם את הכתבים שלהם לכדי תרגול.

דרכי ראייה שמפחיתות היאחזות, סבל ומוצקות של עצמי ועולם

ישנן כל מיני דרכים שבהן אנחנו יכולים לגרום לתודעה לפברק פחות ופחות חוויית מציאות, וכל אופן ראייה שיפחית היאחזות יעשה זאת, במידה מסוימת. אנחנו יכולים להחזיק תשומת לב דקדקנית ועירנית מאוד לחוויה שלנו; אנחנו יכולים להעמיק בסמאדהי, דרך התחנות השונות שהבודהא הצביע עליהן, בהן משתנה תחושת הגוף ותחושת העולם; להספיג את התודעה שלנו בראייה של שינוי, מרגע לרגע; לתרגל מטא, כך שההתנגדות וההיאחזות דועכות; לראות הכל כדוקהא – בלתי מספק מטבעו, או לראות הכל כאנטה – לא שלי. וישנן עוד דרכים רבות. כל הדרכים האלו יפחיתו היאחזות והיטלטלות, ולכן יפחיתו סבל ברגע שאנחנו מפעילים אותן, ויולידו תחושת חופש. חלקן, המשמעותיות יותר ביניהן – גם יפתחו וערערו את הסולידיות בה אנחנו תופשים בדרך כלל את תחושת העצמי ותחושת העולם.

התנאים האלו, של הפחתת השתוקקות והיאחזות, כאשר הם מתורגלים בעקביות ורצינות, ובתנאים מתאימים – יביאו לדעיכה של התפיסה, וצפויים להיפתח חוויות מסוימות שמצביעות על רמות שונות של דעיכה, על גבי רצף. למשל – חוויות שונות של הגוף:כעדין, כ'לא קיים', כגדול ופתוח מאוד וכן הלאה; חוויות של תחושת אחדות, שיכולה להופיע ברמות ואופנים שונים, ונובעת מדעיכה של תחושת הגבולות בין דברים; תחושת 'היעדר קרקע', שנובעת מהדעיכה של התחושה שדברים 'ישנם כפי שהם נראים'; דעיכה של איכויות רגשיות קשות מסוימות – בעיקר כאלו שקשורות לתחושת פחד קיומי, ועוד. בהינתן התנאים המתאימים – הן גם יוליכו לדעיכה עד כדי מפגש עם מה שנמצא מעבר, מחוץ – לתחום התפיסה הגופנית והמנטלית.

כל דרכי הראייה והתרגול האלו, כאשר הן מתורגלות מספיק כדי להיחוות כאוניברסליות (הכל משתנה; הכל עטוף במטא) – עושות אפקט עמוק על הישות ומבססות תחושה אינטואיטיבית לגבי מהו הקיום ומהי 'קרקע המציאות' שאנחנו חווים. תרגול מטא, למשל – ירגיל אותנו לראות שאהבה מצויה בבסיס הקיום של הכל; תרגול אניצ'ה – ייצור חווית מציאות של שבריריות, יופי, רגעיות, וחופש שנובע מאי-היאחזות; תרגול אנטה – יראה לנו את הקיום כחופשי מטבעו, במובן מסוים – משום שהוא לא משפיע או משליך עלינו, מאחר ואנחנו מושכים את ההשקעה הכובלת שלנו בו ואת ההשלכה שלנו כלפיו. כך שהן דומות האחת לשנייה במובן של הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות, הפחתת תחושת הסולידיות של עצמי ואובייקט, ופתיחת חופש. והן שונות – במידה בה הן עושות את זה (כדוגמה – ראייה עמוקה של אנטה, כאשר היא זמינה, תביא להפחתת פברוק משמעותית יותר מאשר התמד של מיינדפולנס, שלא תחדור מספיק כדי להראות את אי-האמתיות של העצמי) באפשרויות של הראייה וההבנה שהן פותחות, ובאופי תחושת הקיום שהן יולידו.

דרך הראייה של ריקות

מעבר לכל דרכי הראייה האלו – ישנה דרך ראייה שזוכה במעמד מיוחד: הראייה של ריקות. אני לא אתן בשיחה הזו מבט רחב ומלא על הבנה של ריקות, כי זה נעשה ועוד ייעשה בשיחות אחרות, אלא רק אזכיר מספיק כדי להבהיר משהו על המהלך כלפי התפיסה של ה'מעבר', ניבאנה. המילה 'ריקות' פירושה: 'ריקות מקיום מצד עצמו', ואחת הדרכים לדבר על ריקות היא לומר שזוהי דרך הראייה שמביטה על דברים: עצמי, אחרים, חפצים, חלל, זמן – ורואה שהם אינם קיימים מצד עצמם. כלומר – הם תמיד מפוברקים, מובנים, מושפעים על ידי התודעה, במידת מה. ועם זאת – הם לא 'לא קיימים בכלל', הם לא 'אין'. אלא – תמיד נראים באופן מסוים, מזווית מסוימת, ואין דרך שבה 'הדברים הם באמת'.

אז אפשר לתהות: מי רואה אותי, או אותך כפי שאנחנו 'באמת'? האם מישהו אחר, מבחוץ – רואה אותי 'כפי שאני'? האם אני, מבפנים, רואה אותי כפי שאני? ואם כן – מתי – כאשר אני מלא בביקורת פנימית, ונראה לעצמי חסר תקווה? או כשאני מלא גאווה, ונראה לעצמי עליון איכשהו? כאשר אני שקוע במטא, ונראה לעצמי אהוב ואוהב? כאשר אני שקוע בראייה של אנטה, וחווה את עצמי כחופשי מאוד? כאשר הסמאדהי חזק, ואני חווה בעיקר יציבות, שאין בה כמעט תחושת 'עצמי'? מי מהם הוא העצמי האמתי? האם העצמי הוא אמיתי כאשר הוא מרגיש כמו הרבה עצמי, כמו מעט עצמי, עצמי כזה או כזה? והחדר הזה, שאנחנו בו. מי רואה אותו כפי שהוא? מי שגר כאן, בבית, עם כל המטען הרגשי שלו, שרואה את החדר דרך הפילטר של החוויה הזו? או אני, שרואה את החדר מהזווית של מתרגל המדיטציה שמדבר בו, או החשמלאי, שרואה את רשתות החשמל והתשתיות של הבית? או כאשר הוא נראה דרך אניצ'ה – כחוויה של זרם אינסופי ותדיר של שינוי והתפרקות? או כאשר הוא נראה כחלק ממודעות אוניברסלית? מהו החדר האמתי? האם מישהו אי פעם ראה אותו? והרגע הזה. האם אני ואתה חווים אותו רגע? אז איך זה שהוא מרגיש אחרת לשנינו? מה הופך אותו, בעצם, לאותו הרגע?. בחיבורו '400 פסקאות על דרך האמצע' מוכיח ארידווה, תלמידו החשוב של נגארגו'נה, שההווה אינו קיים כדבר בפני עצמו:

"כפי שתודעה אחת לא יכולה לתפוס שני אובייקטים, כך שתי תודעות אינן יכולות לתפוס אותו אובייקט… נעדרי התבונה חושבים שההווה אכן קיים'.

(aryadeva 400 stanzas on the middle way בתרגום: Geshe sonam rinchen, פסקאות 266, 268).

ודאי – אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו בשני רגעים שונים, או בשני חדרים שונים, כי אנחנו מתקשרים, ויש איזה הגיון ויכולת לנוע ולנווט בחוויה הזו. יש מופע של העולם, ואנחנו יכולים לזכות במידה כלשהי של אוריינטציה בתוכו. אבל מזווית הראייה של ריקות – מדובר במופע, במוסכמה. זה 'אותו חדר', ובו זמנית – אין 'חדר'. ישנה חוויה, וגם זו אמירה מוגזמת.

הראייה של ריקות – היא המשחררת את התודעה מהיאחזות, מאבק וחרדה קיומית באופן העמוק ביותר. כך כותב המורה הטיבטי בן המאה ה19, מיפאם רינפושה:

"על בסיס ההיאחזות בעצמי ובאחר כישויות אמתיות – האדם נכנס שוב ושוב לזרם הקיום המעגלי. מה שמונע זאת, היא ההבנה של אי-עצמיות. בלי להבין ישירות את אי-הקיום, אין טעם לאחל לאי-קיום, כפי שכאשר חבל שזור נדמה כנחש – זה לא מועיל לחשוב ש'אין נחש'; רק כאשר עובדת ההיעדר נראית, הדבר ננטש מאליו."

(duckworth s. Douglas: Mipham on buddha nature: the ground of nyingma tradition)

ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים לטפח ראייה של ריקות. זו שנובעת באופן האורגני ביותר מתוך התרגולים שעשינו ודרכי הראייה אותן הזכרנו בשיחה הזו – היא בדיוק הראייה: כאשר אני מביט בחוויה דרך כל דרכי הראייה האלו (אניצ'ה, דוקהא, אנטה, מטא וכדומה) – העצמי נחווה אחרת, והאובייקטים, הדברים בעולם – נחווים אחרת. ככל שישנה פחות היאחזות והשתוקקות (א) יש פחות סבל; (ב) אני נחווה כפחות מקובע, פחות סגור, פחות מובחן ומובדל, פחות 'קיים כפי שאני'; (ג) הדברים נראים כפחות קיימים, פחות מוצקים, פחות 'מה שהם'.

אופן התרגול הזה של ראיית ריקות – היא אחת ההברקות יוצאות הדופן והמשמעותיות ביותר של רוב ברבאה. אם תקראו את 'שירת השורש של דרך האמצע', או טקסטים אחרים מהמסורת של 'דרך האמצע' – תמצאו הרבה הוכחות לוגיות לריקות, שמראות שההנחה שדברים אכן קיימים היא הנחה בלתי אפשרית, בלתי סבירה ומלאה בסתירות. אפשר וכדאי לשאוב תובנה עמוקה מטיעונים כאלו. אבל – האפשרות שרוב מציע היא ראייה של ריקות שנובעת באופן טבעי ומתבקש מתוך תרגול מדיטציה עמוק, ולא דורשת שום 'קפיצת אמונה', אלא רק הסרת מכשולים מסוימים. אם אנחנו נתרגל במסירות את דרכי הראייה השונות, ולא נעצור בשום שלב מתוך תחושה ש'זוהי המציאות האמתית', ש'עד לכאן אנחנו אמורים להגיע' או ש'זוהי התפיסה הטובה ביותר האפשרית' – אנחנו נראה, באופן בלתי נמנע, גם אם לא מנוסח באופן בהיר: כשאני מביט במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביט בה אחרת – היא מופיעה אחרת. לא יהיה מנוס מפיתוח של האינטואיציה – שום תחושת מציאות היא לא אמתית באמת. כל מציאות היא תלוית מבט, כל חוויית מציאות נובעת מאופיה הפרשני של הראייה דרכה היא נחווית. המציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן – כל זה לא-קיים-מצד עצמו, מובנה על ידי התודעה.

הדקות של הריקות וההתהוות המותנית: תודעה, זמן, מרחב

כשאנחנו מתחילים לתרגל את דרך הראייה של ריקות, לראות שהכול אינו קיים מצד עצמו – תתפתח בהדרגה האפשרות – לראות חלקים יותר ויותר עדינים של החוויה כריקים מקיום עצמי, כבלתי קיימים באמת. לעתים קרובות – מתרגלים יכולים לקבל תחושה שכל הקיום אינו אמתי, אבל המודעות, בתודעה – היא שקיימת – יציבה, רחבה, מכילה את הכל. דרך הראייה של ריקות אפשר לראות – התודעה הזו היא, למעשה – תלויה בתפיסה, תלויה ב'משהו מבחוץ' שהיא מודעת אליו, תלויה בזמן. האם אי פעם הייתה, נחוותה על ידי מישהו – תודעה שלא ידעה כלום? אולי – התודעה יודעת חלל, אולי היא יודעת תחושה של מרחב, או הדהוד של משהו שמרגיש אינסופי, אבל כל הדברים האלו – הם גם בגדר 'משהו', גם אם דק ועדין מאוד – שהתודעה יודעת. משמע – התודעה תלויה גם היא במשהו, ואינה קיימת באמת. ושוב, מיפאם רינפושה:

"The mind is devoid of mind"

זמן – לא קיים בלי מישהו שחווה אותו, ובלי משהו שנתפס. לעתים, בתרגול – חוויית הזמן משתנה, בהתאם לתנאים נפשיים מסוימים (חוסר סבלנות, סמאדהי עמוק, וכן הלאה) כלומר – גם הוא אינו קיים באופן עצמאי; גם הוא מופע, ואינו קרקע אמתית של מציאות. ו-ודאי שמרחב – הוא חוויה, תפיסה – שתלויה בקיומו של מתבונן, ומושפע מהתפיסה שלו. מהי המציאות, אם מרחב, זמן, תודעה – הם מופעים שאינם קיימים באמת? האם מישהו יכול להתקיים באמת אם הוא לא מתקיים בשום מקום אמתי ובשום זמן אמתי?

האחדות של ניבאנה ושל המופעים

וכל זה – מאפשר לנו לחזור ולחשוב על החוויה של ה'מעבר', ליציאה מגבולות התפיסה, ל'התעלות מעל שדה התודעה', בשפתו של ניסרגדתא. נדמיין אדם, וכפי שאמרתי – ישנם אנשים כאלו – שראה וחווה את ה'מעבר' הזה. לעתים, אם כי לא תמיד – זו חוויה משמעותית מאוד, שמשנה את תחושת המציאות והקיום. כפי שראינו מניסרגדתא, ואפשר לחוש גם מציטוטים של הבודהא – הראייה הזו יוצרת תחושה עמוקה שהעולם הנגלה קיים 'בעירבון מוגבל'. כך הבודהא מדבר על המצרפים – חמשת האזורים של  , מתוך 'דרשת הקצף':

“Form is like a glob of foam; feeling, a bubble; perception, a mirage; fabrications, a banana tree; consciousness, a magic trick”

(https://www.dhammatalks.org/suttas/SN/SN22_95.html :תרגום טאניסארו בהיקהו)

ומצד שני, כפי שניכר באופן ברור מ-ניסרגדתא, וכפי שמובן ממורים שונים במסורת התרוודה – הניבאנה, מה שנמצא מעבר – נחווית, מובנת ומפורשת כמציאות וכממשות. זוהי מציאות וממשות ששמה 'בערבון מוגבל' את כל מופעי המציאות שנתפסים בחושים ובתפיסה, ולכן היא מביאה הרבה מאוד חופש ואושר. ועדיין, בהיותה בסיס מציאות – מטילה מגבלה. את המגבלה הזו על החופש, את המעוז האחרון הזה – מורים כמו נגארג'ונה (וגם רוב) מעודדים להתיר כאשר הם מציעים לראות גם את החוויה הזו – ניבאנה – כריקה מקיום עצמי.

נחזור ונדמיין את האדם הזה. הוא ראה את הבלתי-מפוברק, ומתוך כך עלתה התחושה – שהעולם הזה, הנגלה – הוא סתמי לגמרי, נטול ממשות, נטול מציאות. החופש שיהיה זמין לאדם כזה – אמנם יהיה מוגבל עדיין (כפי שאמרנו בשיחות הקודמות, הראייה של הבלתי מפוברק – ממש לא הופכת אותך לאדם מושלם, או חופשי לגמרי מסבל) אבל רובד שלם של חופש מהיאחזות ומהיכבלות בעולם ייעשה אפשרי יותר; אבל יש פה גם כבל מסוים. משום שראייה של העולם כסתמי, כ'ריק' במובן המקובל והלא-דהרמי של המילה, כחסר קיום – היא גם כבל, לעתים מעודן, ולעתים משמעותי למדי.

איך אפשר לראות שהבלתי מפוברק – גם הוא מפוברק? מן הסתם, ישנן דרכים רבות לעשות זאת. אחת מהן תהיה – לראות שאותו אדם שמציין או חושב על הבלתי מפוברק – יכול למעשה לדעת אותו רק בדיעבד (משום שבתוך החוויה – אין כל מופע או ידיעה) ולכן – אין שום דרך לדבר או לחשוב באופן מודע, או לומר משהו – על החוויה עצמה. כל מבט מתוך הקיום על ה'מעבר' – הוא פיברוק: ה'מעבר' נשאר תמיד מעבר לגבול של יכולת המחשבה והביטוי. על גבי זה – אפשר להתחיל ולראות שמופעי המציאות עצמם, בהיותם ריקים מקיום מצד עצמם- מהדהדים משהו מה'מעבר' הזה בעצם התגלותם. כאשר אנחנו רואים אותם כבלתי-קיימים-באמת – מופעי המציאות אינם זמניים, הם לא נוצרו מעולם ולא ייעלמו מעולם, משום שהם אינם קיימים באמת. הם לא מאכזבים, הם לא מאופיינים כדוקהא, משום שבהיעדר ייחוס מציאות – לא נוצרת כלפיהם ההישענות הבלתי נמנעת של המשיכה והדחיפה של התודעה. בהיותם בלתי מופיעים ובלתי מתים – הם שייכים, הם מהדהדים – את אותו 'מעבר'. כך – ה'מעבר', הניבאנה – הופך לאפיון של חוויית ה'יש', למאפיין של המופעים. מיפאם:

"אין כל הבדל בין הככות האולטימטיבית (ריקות, י"א) לבין המציאות הנגלית".

גם חוי ננג, מכוון לראיית כל המופעים (בשפתו: הממשויות) כריקות, ולכן טהורות מטבען:

"החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון"

(הסוטרה של 'חוי ננג, תרגום: שחר לב, 73).

"הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא 'הדרך' "

(שם, 93)

איך זה עשוי להיראות, כאשר אדם שהבין את תהליך הפברוק, וראה את הבלתי מפוברק, או חש את נוכחות כקרובה, ושהבין את הריקות של אלמנטים יסודיים כמו תודעה, חלל וזמן – רואה שגם הבלתי מפוברק אינו קיים באמת? במהלך הראשון, של הבנת הליך הפיברוק – חוויית המציאות השתחררה מהכבלים של ראייתה כמציאותית דרך הראייה של ריקות והחוויה של הבלתי מפוברק; ואז – גם הבלתי מפוברק עצמו נחווה ומובן כבלתי קיים.

מהי הקרקע של הקיום אז? הקיום נותר חופשי באמת מכל הנחת מציאות, מכל קרקע. ואיפה זה משאיר אותנו? במקום בו אנחנו חופשיים לחלוטין לפרש, לראות את המציאות באופן שונים, וכך – לחוות אותה, באופן מלא ומתוך התמסרות גמורה – על פי האופן בו היא נראית. דרכי הראייה, כפי שאומר רוב ברבאה, הופכות לא רק לדבר היחיד שאפשר להישען עליו, אלא – כדבר החשוב ביותר שקיים עבורנו.

ועוד יותר מכך. בדרך כלל – ההפעלה של דרכי הראייה שפרטנו – אניצ'ה, דוקהא, אנטה, אפילו ריקות – נובעת ממידה מסוימת – מובנית, בסיסית ובריאה עבור התרגול הרוחני – של חרדה. חרדה של העצמי שחש עצמו קיים בתוך עולם, שחושש לקיומו, ולכן מבקש, במקום הבריא ביותר לבקש בו – איזשהו שחרור, מקלט ומפלט. במצב של ראייה עמוקה של הריקות של הכל, כאשר היא אפקטיבית בישות – החרדה הזו נושרת מאליה. כאשר דרכי ראייה ורגישויות פרשניות של חווית המציאות הן הדבר היחיד שקיים, וכאשר אין כל חרדה של העצמי לקיומו – מה מנחה את החוויה? מה מוליך את הדרך הרוחנית, את הבחירות הקיומיות שמתבצעות מרגע לרגע? מה לעשות, כאשר העצמי אינו חרד לקיומו, וכאשר המציאות נחווית כפתוחה לחלוטין? במצב כזה של חופש – אפשר, ולמעשה אין ברירה אלא – לראות את העולם כפלאי, כאינסופי, כקסום ומכושף. על כל הרעש והרשע שבו; עם כל המופעים, שבהיעדר הפחד הקיומי – כבר לא מהווים כל איום; וזה כולל – את השיגעונות, השגיונות והחולשות של העצמי והאישיות, שחוזרים ומופיעים. המופעים עצמם חופשיים להופיע – כאינסופיים, כפלאיים, כקסומים.

זוהי חלק ממשמעות המונח 'טבע בודהא'. מיפאם:

"טבע הבודהא הוא האחדות של המופעים והריקות"… "כל התופעות הן מוארות ובהירות ביסודן, בשורשן הן מטבעו של הבודהא".

ובהיותן של התופעות חופשיות מטבען, ובהיעדר הפחד וההכבלות שנשרו עם ראיית הריקות – אנחנו חופשיים לחלוטין לשחק. חוי ננג:

"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".

האפשרות של ניבאנה ופרספקטיבות על שחרור: הערות על עשרה ציטוטים של ניסארגדאתה מהראג'

השבוע אנחנו נקרא מתוך הפרק: 'כל חיפוש אחר האושר הוא אומללות' (איזו כותרת נהדרת!) שהוא שיחה אחת המופיעה בספר 'אני הוא זה', המורכב משיחות של ניסרגדאתה מהראג' עם תלמידים שבאו לשבת במחיצתו. כדי למקד את הקריאה בנושא של ניבאנה, באופן בו הגדרנו אותו בפעם הקודמת – בחרתי כמה ציטוטים מהפרק, שאליהם ארצה להתייחס מהזווית הזו.

כדי להזכיר את התשתית שעליה אנחנו עומדים – אזכיר את האופן בו אפיינו ניבאנה: זוהי ה'חוויה', או האירוע – בו היאחזות והשתוקקות דועכות לחלוטין, וה-התהוות המותנית של תפישה, הכרה, תחושת קיומו של עצמי, עולם, זמן, תחושה, צורות מנטליות וכן הלאה – דועכת לחלוטין, ומפסיקה להופיע באופן זמני. על פי הבנתי – ניסרגדאתה מתייחס לחוויה הזו באופן תדיר, נותן לה מעמד מיוחד מאוד בדרך הרוחנית, ועל בסיס נקודת המבט שהוא שואב ממנה – הוא מבסס את ההשקפה שלו על העולם ומציע אפשרות של חופש יוצא דופן.

לציטוט הראשון. השואל:

"אני יודע שאני הווה, אבל אני לא יודע מה פירוש הדבר"

"מה שאתה קורא לו 'אני' ב'אני הווה' אינו אתה. לדעת שאתה הווה זה אך טבעי, לדעת מה אתה, זו כבר תולדה של חקירה מעמיקה. תצטרך לחקור את שדה התודעה כולו ולהתעלות מעליו."

החוויה של ניבאנה – 'ההתעלות מעל' לשדה התודעה – היא המגלה 'מי אתה באמת'. היא 'הממשות', וביחס אליה – הכל הוא ארעי, סתמי, אשלייתי; היא המאשררת את האשלייתיות של הכל. הזיהוי הזה, בין תחושת העצמיות המקורית לבין החוויה של 'הממשות' – מתבטאת גם כשהוא אומר, במענה לשאלה – מהו המניע לחיפוש הרוחני הזה:

"דחף השיבה הביתה. זהו הדחף הגורם לציפור לשוב אל קנה, והדג אל מעיין ההרים בו החלו חייו. כשהפרי בשל, הזרע חוזר לאדמה"

עבורו – החוויה של ניבאנה קשורה בשייכות עמוקה, אמיתית יותר מכל תצורה קונקרטית; היא המקור והיעד של הקיום.

אחרי חילופי דברים נוספים, התלמיד אומר:

"האמת בוודאי נותנת לך כוח לעזור לאחרים".

התשובה מפתיעה, ומהדהדת למקורות בודהיסטיים קדומים:

"האמת היא שאינך עוזר לאחרים פשוט כי אין 'אחרים'… האמת מתבטאת רק בשלילת הכוזב – בפעולה. לשם כך עליך לראות את הכוזב ככוזב ולדחות אותו. זניחת הכוזב משחררת ומפיחה חיים. היא מגלה את הדרך לשלמות."

ראשית, האמירה המאלפת לגבי אי-קיומם של אחרים. במישור אחד, ניתן לפרש את האמירה כמצביעה על אחדות: 'אין אחרים, משום שאין הפרדה בינינו'. וזו פרשנות סבירה, אבל אני לא חושב ש-לשם ניסארגדתא מכוון. אני לא חושב כך משום שבמקומות שונים, גם בפרק זה, הוא מבהיר שהתפיסה של אוניברסליות, אחדות – אינה התפיסה הממשית מבחינתו; וגם משום שהמשך הפיסקה מעידה על שלילת אמיתיות של קיום מתוך ראייתו כ-כוזב, ולא מכוון לאחדות. להבנתי – הוא מבטל את התחושה שאחרים 'קיימים', ושניתן לפנות לכיוונם באופן בר-תיאור ומדיד (למשל – לעזור) – משום שתפיסה כזו כרוכה בהכרח במתן מציאות למשהו שהוא כוזב, שאינו מציאותי.

ישנו מימד נוסף שאני רוצה להאיר בציטוט הזה, אבל מאחר והערתי לגבי הנושא של תפיסה אוניברסלית, זו הזדמנות לפנות אליו. אנשים רבים חושבים על ניבאנה, או על שיא הפוטנציאל הרוחני, במונחים של אוניברסליות. אבל מתרגלים מתקדמים, שמכירים את יופיה של התפיסה האוניברסלית – מעידים גם על המוגבלות של התפיסה הזו, יפה ככל שתהיה, וניסרגדתא ביניהם:

"לחיות בצורה אוניברסלית זה לא להבדיל, לא להתנגד, כי אם להבין ולאהוב את כל מה שבא אתך במגע… ואולם ההוויה האמתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי".

מימד נוסף של דבריו בציטוט הקודם הוא המתודה, הטכניקה – של דחייה, זניחה, שלילה – של מה שהוא כוזב. מתוך שלילה של כל מה שהוא כוזב – מתגלה מה שהוא, מבחינת ניסרגדאתה – 'אמיתי'. התהליך הזה מקביל לתהליך של 'דעיכה מותנית', שתיארנו במאמר הראשון על ניבאנה. הראייה של הכוזב כ-כוזב – מקביל להפחתת התעתוע, המוגדר כ-ראיית דברים (ראיית העצמי בפרט, וראיית תופעות בכלל) כ-מציאותיים, אמיתיים, בעלי תוקף של קיום. עם הפחתת התעתוע – פוחתת ההשתוקקות וההיאחזות (מה שניסרגדתא מתאר כ'דחיית הכוזב'). עם הדעיכה של שני אלו – כל מעגל ההתהוות המותנית דועך, והתודעה יוצאת אל מחוץ לעולם התפישה – רואה ונמצאת במגע עם ניבאנה.

הציטוטים הבאים ממחישים עוד את התהליך של נטישת הכוזב (הפחתת התעתוע).

"האמת אינה מאשרת את עצמה, היא מצויה בראיית הכוזב כ-כוזב ודחייתו"…

"מהו הכוזב?"

"הכוזב הוא מה שאין לו קיום"… "מה שסותר את עצמו אין לו קיום, או שיש לו קיום רגעי בלבד, ובסופו של דבר זה היינו הך. מה שיש לו ראשית ואחרית, אין לו אמצע, הוא חלול. יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת, אך אין לו ישות או מהות."

"אם לכל החולף אין קיום, גם ליקום אין קיום"

"מי מכחיש זאת? ברור שליקום אין קיום"

פה אנחנו יכולים, די בקלות, לתרגם את ניסרגדתא למונחים שדיברנו עליהם לא מעט, וגם לזהות תהליך דומה לזה שהבודהא עושה בדרשה למאגהיה. התהליך הוא – של שמיטה, דחייה, פניה מהכוזב. היא זו שמגלה את האמת. וכיצד רואים את הכוזב ככוזב? ראשית, על ידי ראיית הארעיות שלו, ושנית – על ידי הראיה שהוא מפוברק על ידי התודעה ('יש לו רק השם והצורה שנתנה לו הדעת'). מתוך כך – הוא ננטש.

ציטוט מסוף הפרק – מתאר עוד את התהליך של נטישת הכוזב. הפעם – ניסרגדתא גם מוסיף כמה מילים לגבי הרווחים והתוחלת שבמהלך כזה:

ציטוט מוקדם יותר מתאר את התפיסה שמופיעה עם ידיעת הממשות:

"איך אדע כשגיליתי את האמת?"

"כשהרעיון: 'זה אמיתי, ההוא אמיתי' כבר אינו מתעורר.

כלומר – ראיית הממשות מובילה להתבססות של התפיסה על פיה הנגלה אינו אמתי, שוללת את האפשרות לקבע דבר מה כאמתי. מידה מסוימת של תעתוע, המתבטאת כייחוס של ממשות – נחתכת מן השורש.

בפסקה הבאה – הוא מצהיר על ממשותה של הניבאנה, בגדר מציאות אמיתית, בניגוד לתעתוע של הקיום:

"למה יש (ממשות)?"

"לזה שקיומו אינו תלוי בדבר. זה שאינו מתעורר כשהיקום מתעורר ואינו שוקע בשקיעתו, שאינו זקוק לשום הוכחה, כי הוא מקנה ממשות לכל מזה שבא איתו במגע… הכוזב מוגבל במרחב ובזמן והוא יליד הנסיבות"

אני מדגיש את הפיסקה הזו בין השאר משום שהשאלה לגבי ממשותה ומעמדה של התופעה שמופיעה בקצה החוויה – ניבאנה, דעיכה מוחלטת – הופכת בנקודה כלשהי – עבור מתרגל מתקדם מאוד, וגם עם התפתחות המסורת הבודהיסטית – לשאלה חשובה ומעניינת מאוד, ש-נושאת פוטנציאל שחרור. אולי עוד נגיע לכך, באחת השיחות הבאות.

ולא רק שניסרגדתא רואה במופע הזה את הממשות, הוא גם מזדהה איתו, ורואה בו את הבסיס לקיום שלו עצמו, ושל כל הדברים. במובן מסוים – הוא מזדהה איתו. אני, אתה, במובן העמוק ביותר, והיחיד שהוא אמיתי – זהים לחוויית הממשות הזו. 'אני הוא זה'.

"ההוויה האמיתית, שלי וגם שלך, מצויה מעבר ליקום, ועל כן מעבר לקטגוריות של מסוים ואוניברסלי"

וגם:

"שום אוניברסיטה לא תלמד אותך כיצד להיות עצמך. הדרך היחידה ללמוד היא באופן מעשי. כבר עכשיו התחל להיות עצמך. סלק כל מה שאינו אתה והעמק עוד ועוד. כמו אדם שחופר בבאר ומתעלם ממה שאינו מים עד שהוא מגיע אל קו המים, כך עליך לפטור את מה שאינו נוגע לעניין, עד שלא יישאר עוד דבר שניתן לשלול. תיווכח לדעת שמה שנשאר אינו דבר שהדעת יכולה להיתלות בו, שאפילו אינך אדם, שאתה פשוט קיים – נקודת מודעות מקיפה כמו המרחב והזמן והמצויה מעבר לשניהם, הסיבה הסופית שבעצמה היא נעדרת כל סיבה. אם תשאל אותי 'מי אתה?' תשובתי תהיה: 'שום דבר מסוים, אבל אני הווה'."

להסיר כישוף, להקסים מחדש

במאמר הקצר הבא אני חולק מחשבות, במשיכות מכחול רחבות מאוד – לגבי האפשרויות ארוכות הטווח של התרגול. אני מנכח כאן משהו מההשפעה העמוקה שהושפעתי מהלימוד של רוב ברבאה בשנים האחרונות – לגבי האפשרויות של עבודה עם דמיון, תחוש קסם בעולם וכן הלאה, ומנסה להציע אותו בהקשר של מבט רחב על הדהרמה.

בחוגים הקרובים אלי, שלא במפתיע, הרבה אנשים צפו בסדרה על הכת או הקומונה של אושו, שיצאה לאחרונה. והיה מעניין, ולא בלתי צפוי, לראות שלאחר התפרקות הקומונה, חלק מהמרואיינים דיברו על מהלך של 'הסרת כישוף'. משהו באורחות החיים הקהילתיים, באמונה המשותפת, יצר תחושה של כישוף, שהכתיב דרכי התנהגות, מחשבה, אתיקה, אמונה, תחושה לגבי מיהו העצמי ומהו העולם – שמחוץ למסגרת המשותפת – נראות משונות מאוד, ולעתים קרובות מזיקות. אני נזכר גם בנאום המפורסם והיפיפה של דיוויד פוסטר וולאס: 'אלו הם מים'. בדומה ליוצאי הקומונה, אבל עם מבט רחב יותר – הוא אומר: אנחנו, בחברה הדחוסה שלנו – פועלים תחת כישוף כל הזמן. במילים קרובות יותר לשלו: אי אפשר להיות אתאיסט: אתה תמיד מאמין במשהו, מכושף על ידי משהו, נע מתוך אמונה יסודית במשהו. כשהוא מאפיין את הכישוף שאנחנו שרויים בו – הוא מציב במרכז הכישוף את התחושה שהעצמי הוא מרכז העולם, והנעימות שלו – היא היעד סביבו החיים אמורים להתארגן. הוא קורא – לצאת מהכישוף, בכל פעם. לבחור לראות אחרת, מחוץ להנחה הזו – לגבי העצמי והמרכזיות שלו. אני נזכר גם בהתנסות האישית שלי, ושל רבים כל כך מהאנשים שאני פוגש. התודעה שלנו מייצרת חווית עולם מסוימת, קוראת את העולם בדרך מסוימת, ומאמינה שהקריאה הזו היא אמתית. ומתוך כך – גוזרת תחושת עצמי, תחושת עולם, דרכי התנהגות ואמונות. ואכן, הקריאה הזו מאורגנת סביב התחושה שאופן מסוים של ארגון העצמי הוא אמתי, ושהוא חשוב ומרכזי – ולכן הקריאה שלו את העולם היא תקפה והצרכים שלו אכן תובעים סיפוק. אנחנו מכושפים.

אז מישהו עשוי להרגיש, למשל – שהוא צריך להיות טוב, במיטבו, כשהוא פוגש אחרים, אחרת לא יהיה אהוב. וזו תחושה יסודית, עמוקה. או – באופן כללי יותר (הבא הוא כל כך נפוץ, שקשה לראות שגם זה רק כישוף) שאחרים צריכים להביע אהבה כלפיו, לאשר אותו, כדי שהוא ירגיש שהוא בסדר, איכשהו; תחושה עמוקה שהאהבה בעולם – מצויה בידיהם של אחרים, והם יכולים לתת לו אותה, אם רק יתנהג באופן מסוים. או – תחושה שצריך לדאוג ולהגן על העצמי. הנחה יסודית שתחושה רעה פירושה – שעשיתי משהו לא נכון. או הנחה יסודית שקשיים רגשיים, פיזיים, ואפילו מוות – הם דבר רע, ש'לא אמור להיות שם' איכשהו. אני מציע פה דוגמאות לדברים בסיסיים, מובנים מאליהם. ובכל זאת – רק כישוף.

זה הולם לדבר על תרגול הדהרמה כתרגול של הסרת כישוף. התודעה שוב ושוב מאמינה במציאויות, דבקה בהן, ואנחנו, שוב ושוב – מסירים את הכישוף. אנחנו מסירים אותו על ידי כך שאנחנו 'מושכים' את ההשקעה בציפייה שדברים יניבו עבורנו אושר; על ידי כך שאנחנו לומדים לראות שהעצמי, שנראה כל כך אמתי – כצומת של צרכים ורצונות וכמרכז של פרשנות של העולם – הוא למעשה הבנייה של התודעה, שאין לה בסיס בשום מקום; ועל ידי כך שאנחנו רואים – שכל מה שנגלה לנו, כל מה שנחווה על ידינו – מובנה על ידי התודעה ונקרא על ידיה, ולכן אינו נגלה כאמתי, ואי אפשר להישען עליו ולהאמין בו. ואנחנו רואים שהכול, תמיד – נגלה ככזה. שאין 'דברים שם' שפשוט נמצאים ללא מהלך של דמיון ויצירה של התודעה שחווה אותם. אפילו אותה תודעה, ואותו תהליך יצירה – נראים תמיד דרך נקודת מבט מסוימת, ואינם עומדים כאמתיים כשלעצמם. כך – אנחנו לומדים להסיר את הכישוף. לראות דרך הנטייה של התודעה ליצור מציאויות, צרכים אמונות – ולדבוק בהן כאמתיות.

ובכל זאת – יש פה מגבלה. וולאס צודק – אין אפשרות של אתאיזם. כשאנחנו נעים בעולם, כשאנחנו חיים – אנחנו מאמינים במשהו, הולכים לקראת משהו, מבקשים משהו. תמיד יש מרכז של אמונה שמגדיר את האתיקה, התוחלת והכיוון של הקיום. אז – איך הדברים האלו מתיישבים? איך אנחנו יכולים להסיר את הכישוף, יותר ויותר לעומק, תוך שאנחנו כנים ואחראיים לגבי מה מנחה אותנו?

אפשרות אחת, פשוטה, אפשרית ואפקטיבית מאוד – היא האפשרות של מטא – ידידות, חמלה וכן הלאה. האיכויות האלו – מאפשרות בסיס מחייב של אתיקה – שלא שם את העצמי, הצרכים שלו וההערכות שלו (או – עושה זאת במידה פחותה) במרכז התמונה, ומאפשר להן להפוך למרכזיות פחות ופחות, ולדעוך בהדרגה. לכן, כבר מתחילת התרגול זה חשוב ומועיל להציב אותן כבסיס. כאשר יש לנו מצפן שמכוון את הפעולות והכיוון שלנו – הרבה יותר קל לשמוט את המצפן של האינטרס העצמי, ואת הכישופים שהוא נתון בהם.

ואני רוצה להציע אפשרות נוספת, תובענית ופרועה יותר – שהייתי מתנה בפיתוח ניכר של מטא, והיא גם תלויה בהבנה מסוימת של ריקות – היותם של הדברים לא-קיימים-כפי-שהם-נראים, ולכן פתוחים לפרשנות. אם יש לי רמז או אינטואיציה לגבי אי האמתיות של הדברים, אני יכול להתחיל לגשת לשם. וודאי – שאם יש הבנה עמוקה ושיטתית יותר של ריקות: אם אני מבין שהכול מפוברק על ידי התודעה, ושגם התודעה עצמה היא מפוברקת – אני נותר ללא בסיס מציאות. אני חווה משהו, ויודע שהוא אינו אמתי; אני יודע גם שהחווה אינו אמתי; שהמקום והזמן שבו הדברים נחווים אינם אמתיים; אני יודע גם – שתהליך היצירה של הדברים, מאחר והוא נסמך על זמן – אינו אמתי. מה נותר לי אז? התחושה היא של פליאה, כמעט הלם. אבל תחושת זמן, תחושת קיום, גם אם הן נשמטות לזמן קצר – חוזרות ומופיעות, אלא שאני ער לאי-המציאותיות שלהן. יחד עם הערות הזו – נפתחת אפשרות למשחק של דרכי ראייה, משחק של אפשרויות פרשניות לגבי 'מה זה' – מהו העולם הזה, הקיום הזה, הזמן, החיים והמוות.

ההסרה המוחלטת של הכישוף – הפסקה (גם אם זמנית) של ההשענות על דברים כדי שיספקו אותי, ההפסקה (גם אם זמנית) של האמונה בעצמי, וההפסקה באמונה הנאיבית באמתותם של דברים שנחווים – הסרת הכישוף – פותחת את האפשרות לכשף, להקסים מחדש.

אם אני יודע שדברים אינם אמתיים, למה שלא אבחר לראות אותם כאלוהיים, כפלאיים? דברים יפים, ודברים קשים ומכאיבים. אם אני יודע שהאדם הזה, שעומד מולי – תמיד נראה ונקרא על פי העניין ואופי ההשקעה שלי בו – למה שלא אבחר לראות אותו כמלאך, כמשהו אלוהי? אם אני יודע שהעצמי אינו קיים באמת, וגם הוא – נחווה ונראה דרך נקודת מבט – למה שלא אבחר לראות את עצמי כמשהו אינסופי, אלוהי ויפה? או – לראות את החיים ואת המוות – כמופעים שמימיים. ככל שההבנה של ריקות עמוקה יותר בזמן מסוים, ממלאת את הישות – כך אנחנו חופשיים יותר לראות בדרכים שונות, והן יכולות להיות אפקטיביות, ממלאות ואמתיות עבורנו, כחוויה נפשית. ככל שאנחנו תחת כישוף, במובן הרגיל של המילה, ומאמינים בו – אנחנו חופשיים פחות לשחק עם הכישוף, להקסים את העולם. צריך הרבה יותר מילים מאלו שהופיעו ויופיעו כאן כדי להמחיש את האפשרויות שישנן פה. אבל אוסיף שני פנים שנראים חשובים מאוד – כדי לאפשר מבט קצת יותר מפורט.

הראשון – קשור בתחושת העצמי, כפי שהיא מתהווה דרך האפשרות הזו. בעוד שמטא וחמלה הולכות לעבר הכללי, האוניברסלי והרחב, ומפחיתות את המרכזיות של העצמי, משהו מעניין קורה כאשר אני מרשה לעצמי לשחק עם נקודות מבט 'דתיות' ונותן להן להיות אפקטיביות עבורי, מבלי שאני מאמין באמתיות שלהן. העצמי חוזר להיות חשוב, ומוקסם גם הוא. מדוע? כאשר אני רואה דברים, אחרים, כאלוהיים, באופן כזה או אחר, והם מופיעים עבורי כקסומים ומופלאים – לאט לאט מופיעה התחושה – שהעצמי הוא מרכז, או מקור של מבע של המופעים האלוהיים האלו (זוהי התמרה של המופע הרגיל שלו – כמרכז של צרכים ורצונות) משהו באלוהות של מה שנגלה – דבק בתחושת העצמי. מתוך הבנה של הפיברוק, היצירתיות של התודעה – זה נעשה ברור – האלוהיות הזו, שנגלית באחרים, נגלית בעולם – מגלה את עצמה באופן ייחודי כלפי וביחס לעצמי. כמובן, אותו דבר נכון גם לגבי עצמיים אחרים. אבל הייחוד של המופעים, בהיותם אלוהיים – מייחד את העצמי הספציפי הזה, ממלא ומעשיר אותו.

השני – קשור בתחושת המרכז של סוכנות ואינטיליגנציה. בדרך הראייה הרגילה שלנו – דברים, אנשים, מופעים – נראים דרך הפילטר של האינטרס העצמי. הם מפורשים ונגלים – על פי השירות שהם מבצעים עבור העצמי, או הקושי שהם מעמיסים עליו. כך – הם משוללים מאוטונומיה, ותחושת הסוכנות שלהם, העצמאות שלהם – מוגבלת עבורנו. כאשר אנחנו רואים דרך מטא, או חמלה – אנחנו יכולים לראות את האינטיליגנציה והאוטונומיה של אחרים בצורה שלמה יותר, משום שנקודת המבט שלנו עליהם רחבה, נגישה ונינוחה יותר. מנקודות המבט האלו – תחושת הסוכנות והאינטילגנציה עדיין מואצלת רק על ישויות אנושיות או חיות. אבל מופעים אחרים של העולם – דברים, זמן, מוות – אינם נתפשים כחיים. הם מתים עבורנו, דוממים, נטולי רצון ותבונה. מתוך נקודת המבט שמאפשרת לדברים להחוות כקסומים – אפשר להתחיל לראות במופעים של העולם, אנושיים או שאינם אנושיים – מרכז של אינטיליגנציה ושל רצון – סוכנות. לאפשר לדברים פיזיים, למופעים של קיום שהיו 'מתים' – משועבדים לעצמי – לדבר, לשלוח מסרים, להיות הרי משמעות. ודאי, זה לא אמתי. אבל האם אני אכן משוכנע שהאמונה בעצמי אינטיליגנטי ויוצר, ועולם מת ומשולל אינטיליגנציה – היא אמתית? ודאי, אנחנו רגילים לחוות כך. אבל הרגלים אפשר לשנות.

שיחות ומדיטציות מוקלטות מקורס: דרכי ראייה משחררות – העמקה בתובנה

לפני כמה חודשים זכיתי להעביר קורס בן שמונה מפגשים שהתמקד בדרכי ראייה ותרגול שמשחררות את הלב והתודעה. עקבנו אחרי הנחיותיו של המורה רוב ברבאה – שמנחה תרגול של דרכי הראייה של אניצ'ה, דוקהא ואנטה. התרגול דרכן – מביא לתחושת חופש ברגע, מרגיע ומשקיט את התודעה, ופותח ומערער את תחושת המציאותיות והמוצקות של דברים יותר ויותר. כך הוא מאפשר תובנה הולכת ומעמיקה לגבי טבעם של הדברים – כריקים מקיום מצד עצמם ונבנים על ידי התודעה, ופותח דלת לשלווה והחופש העמוקים שבראייה הזו.

ישנם שבעה מפגשים מוקלטים. השניים הראשונים – עוסקים בפיתוח של סמאדהי, דרך תרגול של מדיטציית נשימה לכל הגוף. השלישי והרביעי – מניחים את היסודות לתרגול מכוון של תובנה עם שלושת המאפיינים (אניצ'ה, דוקהא, אנטה) ומאפשרים את התרגול עם דרך הראייה של אניצ'ה. החמישי והשישי – ממוקדם בדרך הראייה של דוקהא: אי נחת ושחרור, והשיחות בהם – נותנות תמונה מעמיקה יותר לגבי ההתפתחות וההתקדמות האפשרית על הדרך הזו. המפגש השביעי נותן הנחיות ראשוניות ופותח את האפשרות לדרך הראייה של אנטה – אי הזדהות.

בתיקיות המפגשים תמצאו הנחיות לקראת מדיטציה, מדיטציה מונחית (לעתים שתיים) ושיחת דהרמה (בחלק מהמפגשים).

הקישור להקלטות:

הקלטות מקורס העמקה בתובנה – דרכי ראייה משחררות

תרגומים וקישורים לשיחות של רוב ברבאה אפשר למצוא בתגית: 'קורס העמקה בתובנה' בענן התגיות.

 

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שלישית על מרחב של מודעות: רק רשמים במודעות

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס 'תודעה פתוחה, לב ער'.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

אז המדיטציות האלו, אחרי הצהריים, ואולי אמרתי את זה בנקודה מסוימת, יכול להיות שהן מרגישות די שונות, וזה מרגיש שאנחנו עושים תרגולים שונים במהלך הריטריט הזה, וזה בסדר אם הן מרגישות שונות, זו לא בעיה – ותעבדו עם מה שמרגיש מועיל, מה שמרגיש טוב. במובן מסוים – הן ממש לא שונות, והמדיטציות אחרי הצהריים – אני רוצה להציג דרכים שונות כדי להיכנס לאותו שדה. אז – בוא נעשה מדיטציה מונחית יחד.

היכנסו לתנוחה.

מדיטציה מונחית

להזכיר לעצמכם, להזכיר ללב – אדיבות, טוב לב. ככיוון וכהשראה. לבלות כמה רגעים בהשתקעות בגוף, ולהרשות תחושה של רוגע. למצוא תחושה של רוגע. אז – מעוגנים, ממורכזים – במודעות של הגוף.

ראו אם זה אפשרי להיות רגישים ליציבות, דממה. אז – כל יציבות שישנה בגוף, והיציבות באולם. להרגיש, לחוש את היציבות הזו – בפנים ובחוץ.

ומהמקום הזה, מתוך היציבות הזו ובתוכה – להיפתח לשמיעה. להיפתח רחב – לפתוח את המודעות לשמיעה. צלילים שבאים מקרוב ומרחוק. מודעים לעלייה ולהיעלמות שלהם. מקבלים צלילים, בפתיחות הזו של מודעות.

ולהקשיב גם לשקט, לאיכות של שקט – בין צלילים, סביב צלילים. כאילו השקט היא הקרקע מתוכה צלילים עולים ואליה – דוהים בחזרה.

האם זה אפשרי לנוח בדממה הזו? להיפתח ולנוח בדממה, כפי שהצלילים נחים בה.

האם זה אפשרי לדמיין את המיינד, את המודעות – כמו שמיים פתוחים? נקיים, בהירים, נרחבים. תחושות גוף, מחשבות, דימויים, החוויה – כמו גחליליות בשמי הלילה, כוכבים נופלים – מבזיקים, עוברים דרכם, נעלמים. כמו זיקוקים שמפציעים בחשכה, ודועכים. או שהחוויות הן כמו ענן – מתהווה בשמיים, מתגלגל בדרכו. הכל חי לזמן מה בשמיים, ודוהה. כך שאין צורך להיטלטל משום דבר, לדחות דבר או להיאחז בו. הרבה מרחב במודעות – מרחב ל-הכל. אין צורך להפריע או לשלוט.

אז כל מה שעולה – מוצא את מקומו בתוך החלל של המודעות – באופן טבעי וללא מאמץ. והמרחב, השמיים – שוהים ללא הפרעה, על ידי כל מה שמופיע בהם – יפה או מכוער. המרחב של המודעות אינו מופרע, כפי שחלל פיזי אינו מופרע על ידי מה שעובר דרכו.

אין צורך לתייג חוויות, תחושות. כל רגע של תחושה רק צף, בחופשיות. בתוך המרחב של המודעות – רגעים של חוויה עולים, מופיעים ונעלמים.

כל מה שעולה – כבר מוחזק במודעות. באופן טבעי. אתם לא צריכים לנסות 'לעשות את זה'. אולי זה אפשרי רק להיות מודעים לבהירות, למרווחות בבסיס המודעות. ולתת למופעים לעלות, לחיות ולדהות. לעלות ולדהות. ולתת להם להיות שייכים למודעות, שייכים לחלל. בועות עולות במרחב המודעות ודוהות אליו. עוברות ונמסות בחזרה, נמסות בחזרה.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה – איך הכל עולה כמו גלים באוקיינוס, ואז מתפוגג בחזרה אל תוכו. או – האם זה אפשרי לראות ש-הכל הוא רושם במודעות. כמו השתקפות על פני אגם. הכל – רושם במודעות. הכל.

לראות הכל כרושם במודעות. רק רושם.

כפי שדממה מחלחלת לתוך הצלילים – יציבות וחלל של מודעים מחלחלים וממלאים את כל מה שעולה. רק רשמים במודעות. אז זה בסדר אם דברים מאבדים את הנוקשות שלהם קצת – הם רק רשמים במודעות. כפי שבגלים או בעומקים הרגועים של האוקיינוס – הכל הוא מים.

לנוח בפתיחות הטבעית הזו, הבהירות, הרספטיביות, הנרחבות של המודעות. האם אפשר לראות את כל מה שעולה – פשוט כרושם במודעות? כך שאפילו – אם יש דימוי שעולה במיינד – של עצמכם יושבים, עושים מדיטציה, או כל קורה של תחושת עצמי שעולה – גם דימוי בלבד. רק דימוי במודעות. לראות את זה כמו השתקפות בברכת מים. בלי צורך להילכד, או לתת לזה ממשות.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה של האיכויות של החלל הזה. הנרחבות, השלווה. בלתי מעורער, שליו עד אין קץ. נרחב, עמוק לאין-שיעור. רספטיביים לחלל, לנרחבות של המודעות.

מילה לסיכום

המדיטציות האלה עם המודעות הרחבה מאוד, וחלקכם מצאתם את זה – יכולות לעבוד היטב בהליכה ועמידה. עיניים פתוחות או סגורות. אז אם יש שם משהו שאתם רוצים לחקור עוד קצת – קחו את זה למצבים, לתנוחות אחרות – וחקרו אותו שם.