משען נטול מציאות

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה  שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: 'מה זה היה?'. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו 'בסרט' כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי 'לאן זה יתפתח'. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

  • גוף: איך הגוף מרגיש?
  • תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
  • צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
  • תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
  • ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ"כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

  • אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.
  • גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
  • הרגעת 'המשיכה והדחיפה' ברובד של הגוף.
  • צורות מנטליות, תפישה: מטא
  • ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: 'היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית'. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ"כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה'עצמי' כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: 'במה חשוב להשקיע' או 'במה אפשר לבטוח'. הוא לא היה 'היפי' או 'רוחני' במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא 'אשמת' אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה 'אני' להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ'דבר' שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של 'עצמי' ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ"כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

"תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל."

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

"את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

"איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!" או: "אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?" אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: "יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה." מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו'המעבר' – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

""במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג".

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: 'האם יש משהו או אין משהו שנשאר'.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא 'אודאנה', שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

"בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: 'אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב'. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: 'אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'. פעם שנייה אמר המבורך: 'אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: 'בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך 'עם זה'. כאשר אינך 'עם זה', אתה לא 'בזה'. כאשר אינך 'בזה', אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: "עליך להתאמן באופן הזה…".

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. 'דברים כמו שהם'. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ'ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ'ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

"כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם".

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: "בראייה, אפילו לא הראייה".

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: "רק הראייה" – מה הוא מסיר? "רק" פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו'. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ"כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ'ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

"אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת."

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה'מעבר'

ציטוט דומה: "כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה". אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ'אני' או 'שלי'. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – "אני מודע למראה הזה". אוויג'ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג'ונה: 'זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של "עשיית אני" – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג'ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ'ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ'ה. בלי זה – לפפנצ'ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ'ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ'ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ'ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין "אתה בזה" כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: "אתה לא בעולם הזה ולא בבא" – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: "אמן עצמך כך". אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה 'עניין' – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

"כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים". תפישה, היא לא רק התיוג: "זה שעון, זה דג". אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – "כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם". כל זה –קסם, מיראז', אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז'. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של "הכל הוא תודעה" מיראז'. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: 'התניה'. לפעמים אנחנו חושבים/ות: "אה, דברים נוצרים מדברים אחרים". המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק "על ידי התודעה"? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: "אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.". עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו'דבר' – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ'יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: 'שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.' זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח 'תעתוע' מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: "מה כל זה היה"? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – 'מטאפיזיקה', או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם 'הזה' של חוויה? או לעולם, לדת של – 'מעבר'? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: "זה זה. החיים" ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. 'מה אני רוצה שתהיה התשובה'.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

רוב ברבאה: צורות הסתכלות משחררות 2: דוקהא

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011.

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12531/

דיברנו על הרעיון הזה – של פיתוח צורות הסתכלות, טיפוח אימון בדרכי ראייה והתייחסות לרגע, לחוויה. אנחנו נחקור שלוש כאלה במיוחד, למרות שגם 'להישאר במגע' היא כזו, וכך גם ה-מטא. אבל יש שלוש שנדגיש במיוחד. הראשונה הייתה הארעיות. עכשיו, כמו שאמרתי – אנחנו נעים/ות די במהירות דרכן, כי אני רוצה לתת לכם/ן לשחק איתן, וא/נשים שונים ימצאו אחדות מביניהן מועילות יותר מאחרות. יכול להיות שתנסו את זו, אבל תראו שהראשונה יותר מתאימה, ואחרי שתנסו את שלושתן – תחליטו במה להשקיע.

יש שתי דרכים ליישם את דרך הראייה השנייה. הראשונה מביניהן – היא רק פסיעה קטנה מדרך הראייה של ארעיות. דרך הראייה השנייה, המאפיין השני הוא דוקהא. זו מילה מאוד עשירה, שבד"כ מתרגמים/ות כ'סבל', אבל זו מילה מאוד עשירה עם הרבה רוחב, עומק ועידון בתוכה. למטרתנו – לדרך התרגול הזו – אנחנו יכולים/ות לתרגם כ'בלתי מספק'. זו דרך להשקיף על התופעות, החוויות, האירועים, ולראות דרך העדשה שיודעת שהדבר הזה, יהיה אשר יהיה – הוא בלתי מספק מטבעו. כלומר – כל דבר שנולד, שעולה, שהוא ארעי, כל תופעה מותנית – הוא בלתי מספק, גם בגלל שהוא ארעי. הוא לא יכול לספק אותי לאורך זמן, כי הוא ארעי. אני לא יכול ליהיות שמח/ה לנצח מהאירוע הזה, מהתופעה הזו. בגלל טבעם החולף של דברים – הרי שהם בלתי מספקים. כדי לראות את זה – אנחנו רואים ומסמנים דברים כ'בלתי מספקים'. צליל הציפורים – יפיפה, אבל לא יכול ממש לספק אותי, כי הוא ארעי. התחושה הזו, מה שלא תהיה, נעימה או לא – לא מספקת, לא מספקת.

כל שלושת המאפיינים – הם דרכים לתמוך בוויתור, בהרפיה. זה כל מה שהם. אלו הן פשוט זוויות של תמיכה בוויתור – ברגע. אז כשאנחנו מתייחסים/ות למשהו כ'בלתי מספק" – אנחנו משתחררים/ות, משחררים/ות את האחיזה, במובן מסוים – מהדבר הזה. אנחנו משחררים/ות, לא נאחזים/ות, וגם רואים/ות שאנחנו לא צריכים/ות לדחות שום דבר. זה פשוט דוקהא, זה פשוט לא-מספק. במסורת הנוצרית המיסטית יש שתי אמירות יפות: Holy discontent – חוסר שביעות רצון קדושה – התחושה ש'כל חוויה שהיא – נחמדה, מלכותית, יפה, יומיומית, משעממת, קשה – מתייחסים/ות אליה כ: זה לא זה. 'זה לא יכול לעשות את זה בשבילי'. התחושה הזו של חוסר שביעות רצון קדושה – זה משהו שמתרגל/ת אמור/ה להוקיר. מישהו/י לא פשוט מרוצה מהתבוססות ומהשגה של מה שהוא/היא רוצה בעולם התופעות; ומתוך זה באה תחושה של Holy disintrest – חוסר עניין קדוש. והדגש פה הוא על הקדושה. אז זו לא תחושה של חוסר שביעות רצון סתם כי אני מבואס/ת, או חוסר עניין כי אני משועמם/ת, והייתי מעדיף/ה לראות טלוויזיה או משהו. אלא – אלה דרכים להתייחס לרגע הנוכחי, ולקרקס – למופע – שחולף מול עינינו ברגע הנוכחי, בהכרה. למייסטר אקהרט – אולי המיסטיקן הנוצרי המעמיק ביותר – יש לימוד, שהוא לימוד מדיטציה בעצם: Let go of creatures. הרפה ממה שנוצר. והוא לא מתכוון – שלא יהיה לך דג זהב, או משהו כזה. אלא – כל דבר שהוא נוצר, שנולד, שהוא תופעה מותנית – הרפה/י ממנה. כי מה שנוצר, במסורת הזו – לא יכול להיות היוצר האמתי. אם את/ה רוצה לדעת מהו אלוהים, במסורת הזו – עליך להיות לא כבול/ה למה שנוצר. אני לא אומר יותר על זה, כי יש שם הרבה, ואני רוצה להישאר צמוד להוראות. זה יכול להישמע כמו משהו מכחיש – חיים, או משהו כזה. אני לא הייתי רואה את זה בכלל ככה, אלא להפך – זה לא מגביל את החיים, או להיות מוגבלים/ות ל, או על ידי – החיים.

אז מה קורה? מה קורה אם אני לא תפוש/ה בתופעות, ולא מוגבל/ת על ידיהן? אם אני שוהה באופן הזה של התייחסות: לא להיות תפוש/ה, כבול/ה כך? לגבי הכל: להרפות, להרפות, להרפות. זו לא הכחשה, כמובן – וזכרו – דרכי הראייה האלו הן פשוט מודים, הילוכים של מכונית. בזמן אחר – כמובן – כאב הלב המסוים הזה – אני צריך/ה לחקור אותו, להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, לעבוד בדרך אחרת. אלו מודים, הילוכים. וזה לא ניתוק. זה לא שעמום, או חוסר עניין יומיומי – דברים כאלו הם ביטויים של סלידה. איפה שיש שעמום – יש סלידה. סלידה היא חלק משעמום, דחייה של החוויה. אם אנחנו נותנים/ות לעצמנו לשחק עם זה, וזה מאוד קרוב לארעיות. לתת לדברים לחלוף – כי הם לא יכולים לספק באופן מלא – זה לא דבר קר. זה בכלל לא מוביל לקרירות. כשאני אומר שמשהו לא מספק – אני לא דוחה אותו, או חושב שהוא מגעיל, או נדחה על ידו, בכלל לא. אלא – זה תרגול של שחרור האחיזה. וויתור, הרפיה.

אז זה הראשון – זה צעד אחד מהארעיות.

השני – הוא יותר… עבודה ישירה יותר עם היחסים עם התופעות. גם הראשון, אבל פה זה ברור יותר. זרקנו את המילה הזו: וודאנה. ומה שזה מתייחס אליו זו התחושה שמלווה כל חוויה, בכל אחד מהחושים – של נעימות, אי נעימות או משהו באמצע, ניטראליות. זוהי ה-וודאנה. כל דבר מורגש כנעים/לא נעים/ניטראלי. כשיש וודאנה – יש תגובה אוטומטית יחד אתה. כשהיא נעימה – אנחנו מחזיקים/ות אותה, ורוצים/ות עוד. וכשהיא לא נעימה – אנחנו דוחים/ות אותה. ניטראליות יכולה להוביל לכל מיני כיוונים. אפשרות אחת היא – שאני אאבד עניין, אחליט שאין פה מספיק דברים מעיינים ואדחוף את זה מתוך שעמום ותחושת חסר, או אלך לאיזו פנטזיה. ובזה אנחנו מעוניינים/ות – ביחסים עם חוויה או תופעה.

איך אני יודע/ת מהם היחסים האלו? איך אני יכול/ה לומר אם זו אחיזה – ניסיון למשוך משהו בכיווני, או לדחוף אותו? מה אומר לי את זה? בבירור – לפעמים ה-מיינד צורח – 'אני חייב לצאת מפה!' או 'זה נורא!' – ואז ממש ברור מהם היחסים, בגלל המחשבות. אבל לעתים קרובות – הרמה הזו של הריאקטיביות יכולה לשקוט לעתים, ועדיין – יש נוכחות של סלידה והיאחזות, אבל זה לא מתבטא כמחשבה של דחייה או תאווה. איך אני יכול/ה לשים לזה לב, אם המיינד לא אומר לי את זה על ידי מחשבה? ובכן – אם יש איזה ריווח בתודעה, אפילו קצת ריווח, עם המרחב של הגוף – אני יכול/ה לקבל תחושה, בגוף – של מצב בו סלידה או היאחזות נמצאות בסביבה. למעשה – בסלידה יותר קל להבחין, בדרך כלל. בכל מקרה, אני אוכל להבחין במידה מסוימת של מתח או התכווצות של הגוף בכל מצב שבו יש היאחזות או סלידה. זה יכול להיות באזור אחד – והכתפיים ממש יעלו, או אולי הבטן מתכווצת, או אזור אחר. זה יכול להיות רק בתחושה המרווח של כל הגוף. המרחב של הגוף מתכווץ. בגלל זה חשוב לשמור על רגישות לכל הגוף. זה משקף את המיינד יותר בבירור, לפעמים, מהמיינד 'עצמו'. לפעמים זה מאוד ברור וגס, ולפעמים הרבה יותר עדין – תחושה עדינה של הגוף מתכווץ או נעשה מעט אינטנסיבי, במרחב של הגוף. אני אזרוק משהו עכשיו, כי מתישהו, בריטריט הזה או אחר זה יהיה שימושי – שלפעמים זה אפילו יותר מעודן מזה, ואפילו אי אפשר להרגיש את זה במרחב של הגוף – ויש רק קצת סלידה, או ניסיון להיאחז במשהו, וזה אפילו לא משתקף בגוף, כי הוא נעשה כל כך פתוח, או רך, או שהוא נעלם – ואז זה מתבטא בתחושה של המרווחות של התודעה. התודעה פתוחה מאוד, והמרחב הזה מתכווץ קצת. זה משקף את הנוכחות של משיכה ודחיפה עדינות.

אז – מה לעשות? בצורה השנייה של המאפיין של דוקהא – אנחנו נעשים/ות רגישים/ות לנוכחות של סלידה או היאחזות – ורואים/ות אם אנחנו יכולים/ות להרגיע אותם. אז – זה מעניין, כשיש משיכה או דחיפה, הגוף מתכווץ או נעשה אינטנסיבי, ובאופן מעניין – אם אני מרגיע/ה את הגוף – ההיאחזות מרפה. זה עובד בשני הכיוונים. האם זה הגיוני?

אני אחלק את הדרך השנייה הזו לארבעה אופנים קצת שונים. אז יש הרבה אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לעשות את זה שוב ושוב – פיתוח רגישות לתחושה של משיכה ודחיפה, דחייה והחזקה, פיתוח רגישות לתחושה הזו, והרגעה שלה. ושוב. ושוב. עושים/ות את זה שוב ושוב. מרגיעים/ות את המשיכה והדחיפה. עם זה – אני רוצה להרגיש, בגוף – איך זה מרגיש למשוך ולדחוף? איך זה מרגיש כשיש סלידה והיאחזות, ואיך זה מרגיש כשיש הרפיה, שחרור מסלידה, התנגדות והיאחזות? בראש ובראשונה – זה מרגיש יותר טוב. כשיש היאחזות וסלידה – זה לא מרגיש כ"כ טוב. נכון? אז הדרך הראשונה – דרך הגוף – מרגיעים/ות שוב ושוב. דרך הגוף מרגיעים/ות את מערכת היחסים עם העניין.

האפשרויות השנייה והשלישית – קצת חוזרות על מה שאמרתי על 'אי-המספיקות' קודם. לפעמים את/ה מתרגל/ת ואת/ה שם/ה לב ליחסים עם משהו, ושם/ה לב שיש סלידה, נניח עם כאב גופני. יש סלידה, ודרך להרגיע את היחסים עם זה – זה להזכיר לעצמך את הארעיות של זה, להתכוונן אליה שוב, לראות אותה. כשאני רואה את הארעיות – יש נטייה לשחרר, לוותר. לפעמים – כשאנחנו משתמשים/ות בארעיות כדי לעזור לשחרר דברים – אם יש תחושה של מרחב וחלל שנוצר בתרגול – אפשר ממש לראות תופעות נעלמות, מתפוגגות אל תוך החלל. האפשרות לראות אותן נעלמות, כמו טיפות גשם שנוחתות על האגם, ונעלמות – ולראות את ההתמוגגות שלהן ולתת להן להתמוגג – עוזרת מאוד לוויתור, להרפיה. ודרך נוספת – פשוט לראות את התופעות כלא-מספקות. לסמן אותן כך: 'לא מספק, לא מספק'. שוב ושוב. זה מרגיע את היחסים.

והאפשרות האחרונה – להביא את עצמך ממש קרוב למה שקורה – אולי זה כאב בגוף, או רגש, אולי… מה שלא יהיה – לבוא ממש קרוב עם המודעות, ואז – במקום להיות ממש בהיר/ה לגבי מה זה, ולשים לב בקפידה לכל פן של התופעה – להתקרב ממש, ואז – לאפשר. לאפשר. אפשר להשתמש במילה כלחישה, או הצעה עדינה – לאפשר את הדבר הזה, את החוויה או התופעה הזו – באופן מלא וטוטלי ככל שניתן. אז כאן אנחנו ממוקדים/ות ביחסים, ומעודדים/ות יחסים של 100 אחוז אפשור עם משהו. להיפתח למשהו. אני לא צריך/ה להיות מאוד בהיר/ה לגבי החוויה. אלא להתקרב – ולהיפתח, לאפשר. או אפשר לומר – לקבל בברכה. Welcoming. אז אני לא כ"כ מעוניין/ת בבהירות לגבי האובייקט, אלא ביחסים אתו. בזה אנחנו מעוניינים/ות. זה יכול להיות כלפי אובייקט, או פשוט כלפי ה-וודאנה – זה לא ממש משנה.

עלתה אתמול שאלה לגבי הפחד, וגם שם – ליצור חלל – ולאפשר את החוויה. לקבל, להיפתח לחוויה. אפשור – זו השקטה של סלידה, אבל זו גם לא היאחזות. זו גישה אחרת – אין סלידה, אבל גם לא היאחזות. שוב ושוב – אפשור. תרגול מאוד יפה. ממש ממש יפה.

וגם – אם אני משחק ורואה מה עובד בשבילי בזמן כזה או אחר – אני מתחיל לראות משהו, ואמרנו את זה בעבר, אבל זה כל כך חשוב לזור ולומר ולראות את זה – אני רואה ש99% מהסבל, הדוקהא – מגיע ממערכת היחסים עם החוויה. הסלידה וההיאחזות, ולא מהדבר עצמו. סבל מגיע מהיאחזות וסלידה. בשפה אחרת – הדבר עצמו הוא ריק מבעייתיות. זו תובנה שאני רוצה לראות שוב ושוב עד שהלב לא יכול להתווכח – הדבר עצמו הוא לא הבעיה, אלא אם אני הופך/ת אותו לכזה דרך סלידה והשתוקקות. וכאן, שוב – התחושה הממשית היא החשובה. הנה אני יושב/ת, ונניח – יש את הירך הפצועה – אני מרגיש/ה את הסבל בזה. ואני רוצה להרגיש את אי הנחת, הסבל, שמגיע עם סלידה והיאחזות, ובעת שאני מרפה, מוותר – בכל דרך שאני עושה את זה – מאפשר/ת, או מרגיע/ה את היחסים, או רואה את זה כלא מספק ומרפה – כשאני מאפשר/ת את זה – מידה מסוימת של חופש, ולו גם קטנה – מידה מסוימת של הקלה, של נחת, של שלווה, ריווח, אפילו חדווה. חשוב להרגיש את ה'לפני' וה'אחרי'. לכל מהלך כזה יש שני צדדים: הכאב של ההיאחזות והסלידה, וההקלה בוויתור עליהן. ואני רוצה שתהיה לי תחושה ברורה, בכל הישות – של שניהם. אני צריך/ה לטעום את הכאב, ואת השחרור. אם אני לא טועם/ת את זה – התובנה לא נטמעת, ברמת תאי הגוף.

עכשיו, זה יכול להיפתח בהרבה דרכים, ועליכם לקחת את זה ולשחק. זה אפשרי, לפעמים, שמישהו/י מוצא/ת דרכים לשחרר ברגע, ביחס למשהו, ומישהו משחרר מאיזה כאב – ולפעמים אני יכול לשים לב שכשיש וויתור – רוגע מתאפשר, יציבות מתאפשרת – רוגע או יציבות מגיחים, מתגלים. למה? כי משיכה ודחיפה זה בדיוק מה שמעצבן את ההכרה. אין שום דבר אחר שמעצבן את ההכרה מלבד משיכה ודחיפה לגבי דברים. אז לפעמים שאני מוותר/ת – יש קצת יציבות, או הרבה – לפעמים – שמגיעה לישות, לגוף, למיינד – דרך הוויתור. תיהנו מזה. תנו לעצמכם/ן ליהנות מזה, לרחוץ בזה קצת. לפעמים יכול גם להיות שבגלל היציבות שהתאפשרה מהוויתור – בגלל היציבות – האגם רגוע יותר, ואני יכול לראות יותר בבירור. יותר לעומק. אני יכול/ה לראות יותר בעדינות. ואולי אני יכול/ה לראות שכבות עדינות יותר של היאחזות ושל דחיפה. אז, במובן מסוים, בגלל היציבות – מה שמתאפשר זה יותר רגישות למשיכה ודחיפה, ברמה מעודנת יותר. ואולי – אני יכול/ה להרגיש את זה, ואולי יש דוקהא עדינה עכשיו. לא משהו שאפשר ממש לקרוא לו סבל, אבל סוג מסוים של מגבלה, של כיווץ – ואולי אפשר לשחרר גם את זה, ואולי יש עוד רמה. לפעמים – יש אפשרות של שביל של עידון הולך וגדל – שלוקח אותנו מטה-מטה, אל תוך שכבות של משיכה ודחיפה, ראקטיביות, היאחזות – שמתקיימות כל היום וכל הלילה בלי שאנחנו מודעים/ות. ומה קורה כשאני מתחיל/ה להתיר אותן, לשחרר שם. מה קורה?

התרגול פה הוא פשוט לשחרר. בין אם זה יותר מעודן ממה שהיה קודם, פחות מעודן או אותו דבר – התרגול הוא פשוט להיעשות מודע/ת לאיך משיכה ודחיפה מרגישים, ולשחרר. זה תרגול מאוד יפה. וזה תקף לכל החוויות. זה מפתה להתמקד בחוויות קשות, אבל מה אם נתמקד בחוויות ניטראליות – מהי סוג המשיכה והדחיפה שמתרחשת סביב ניטראליות? או חוויות נעימות? לכלול הכל, לא רק את הקשה.

מידה מסוימת של מרחב, אולי הבועה שסביבה הגוף – עוזרת לנו להיעשות מודעים/ות ליחסים עם דברים. אם אני יותר מודע/ת לדבר עצמו, וזה יכול להיות מאוד מועיל לשים לב כך לפעמים, אבל לעתים קרובות – אנחנו מסנוורים/ות לגבי מהם היחסים, כי אני כ"כ שאוב/ה לתופעה עצמה. שוב, הכוונה ממוקדת של תשומת הלב, וגם פתיחה שלה – אלו אפשרויות מאוד מועילות. והיכולת הזו שיש לנו, כא/נשים – לבחור בין זה לזה, לפעמים כך ולפעמים אחרת – זה ממש חשוב בשלב זה – כי כל דרך תגלה תובנות שונות לגבי ריקות. לא נקבל את כל התמונה עם רק אחת משתי הדרכים. אז – לפעמים פתוח יותר, לפעמים מכוון יותר. אז לגבי הכאב בירך – אפשר ללכת ממש אליו, ולראות אם אפשר להרפות ביחס אליו, או לעבוד באופן הרבה יותר פתוח, ולתת ל-הכל להיות. אז – קחו את כל זה לתרגול לזמן מה. כפי הנראה תמצאו, בכל מיני מובנים – שזה תרגול יותר רך. יש בו משהו מאוד יפה במובן הזה. אתמול עלתה שאלה על עשייה, ולפעמים א/נשים מרגישים/ות אמביוולנטיים/ות לגבי עשייה בתרגול. התרגול הזה, וגם תרגול ה-אנטא שיבוא לאחר מכן – הם למעשה פחות עשייה מהמצב הרגיל שלנו. הם לא נראים כך. אני כ"כ רגיל/ה למשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף – וזו בעצם העשייה, וכשאני מוותר/ת על זה – מה שאני עושה זה בעצם להפסיק לעשות. אבל אני כ"כ לא רגיל/ה לזה, שכשאני עושה את הוויתור זה יכול להרגיש כמו עשייה, בהתחלה. אבל, למעשה, אפשר לעשות את דרכנו למקום שבו זה אי-עשייה, ויש בזה רכות. אנחנו כ"כ רגילים/ות להיאחזות, לאורך כל היום, שצריך להתאמן ב-לא לעשות את זה. אז ההרגל יכול להרגיש לנו יותר קל לפעמים, אבל – הוא לא כ"כ מועיל. אולי זה לא ניכר במבט ראשון – שזה תרגול של לעשות פחות.

במונחי איזון – מטא זה ממש חשוב. אולי עדיף לעשות יותר מטא מתובנה, ובכל מקרה מינימום של חצי מהזמן עם ה-מטא. יש עוד כמה דברים לומר, אבל אני חושב שאתן לכם/ן לשחק עם זה קצת, ולראות מה עולה עבורכם/ן, במקום לומר עוד.

אני לא אומר עוד, בין השאר, כי זה תרגול שיכול להוליד הרבה תובנות. ואני רוצה לתת לכם/ן לתרגל ולראות. מה זה אומר על העצמי, על חופש וכן הלאה. אז בוא נשב בשקט לזמן מה.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 1: אניצ'ה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011.

אפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/?search=anicca

אנחנו נתחיל לבנות על, ולדייק את – התרגול שהצגנו בימים האחרונים, של 'להישאר במגע'. אם אנחנו מדברים/ות על תובנה, תובנה יכולה לבוא בכל מיני דרכים: זה אפשרי שיופיעו תובנות דרך הרהור או התבוננות, במילים אחרות – דרך מחשבה; יכול להיות שיהיה הבזק אינטואיטיבי של תובנה; זה אפשרי גם שתובנה תבוא מרגע של ראייה בהירה ושקטה, ללא מחשבה, וכן הלאה. באופן כללי – שמשותף לתובנות הוא – שהן פותחות חירות. זה חלק מהאופן בו אפשר להגדיר תובנה: דרך ראייה או הבנה שפותחת חירות. אז יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות, וצורות שיכול ללבוש.

כרגע אעשה חלוקה לשתי צורות. האחת היא בצורה של 'רגע אהה!', שרבים/ות מכם/ן מכירים/ות. אז למשל – אתם/ן שמים/ות לב, באופן כללי, ואתם שמים/ות לב למשהו, ומשהו מתבהר, ותובנה עולה ומגלה עצמה. פשוט ברוגע וברספטיביות של ראייה בהירה במיינדפולנס. ואז יש סוג נוסף, גם אם זו הבחנה קצת מלאכותית, שאקרא לה: 'החזקת דרך ראייה, התייחסות, או השקפה – שמובילה לחופש'. ואני אסביר למה אני מתכוון. באופן מכוון להחזיק דרכי ראייה, דרכי התייחסות, השקפות – שמביאות חופש, תחושת חופש.

לדוגמה – אתמול היה פרק של שאלות ותשובות, ומאוד בקלות, עבור רבים/ות מאיתנו – יכולה להזדחל פנימה נקודת מבט של השוואה: 'אני לא טוב/ה כמו…'; או 'אני יותר טוב/ה מ…', שזה יותר נדיר. אז ההשוואה העצמית הזו היא דרך ראייה שבאה כלפי המצב הזה. זוה כמו עדשה שאנחנו מרכיבים/ות על המצב. זה כאילו אני רואה דרך הפילטר הזה של התודעה המשווה, והעצמי שמשווה, בדרך כלל לרעתי. זה מובן?

או… הדוגמה המצחיקה שנתתי לגבי המומחה/ית לגינון, שמסתובב בגאיה-האוס, ומסתכל/ת על הצמחים ומביט/ה בכוונה כדי למצוא פגמים בצמחים, ופגמים בדרך בה מטפלים בהם. זו דרך ראייה, פילטר, והיא צובעת את התפישה של המצב. אף אחת מדרכי הראיה האלו יביאו חופש או שמחה. אם אני יושב בשאלות ותשובות, ואני מביט/ה על המצב, תופש/ת אותו דרך העדשה של המיינד המשווה – אני לא ארגיש שמח/ה או חופש/יה. השוו את זה עם התרגול שהצענו – 'להישאר במגע'. במובן מסוים זו גם דרך ראייה, תפישה, התייחסות לרגע החוויה הזה. וזו דרך התייחסות ש, יחסית, מאפשרת הרבה יותר חופש וריווח. האם התחלתם/ן לראות את זה?

בחלק מדרכי הראייה שיש לנו, בדרך הראייה – יש בנייה של עצמי. הדרך שבה אני רואה, משקיף/ה, חש/ה את הסיטואציה, מתייחס/ת אליה – בונה את העצמי, ולוכדת אותנו, כולאת אותנו – יחד עם הבנייה הזו. וכאנשים, יש לנו הרבה דרכי ראייה כאלו, ואנחנו מחזיקים/ות בהן, לעתים קרובות, כהרגלים. אנחנו מכורים/ות, בלי לדעת, ואנחנו מבינים/ות אותן כחלק מה'מציאות', אנחנו אפילו לא יודעים/ות שהן מתרחשות, לעתים קרובות, והן כ"כ קרובות אלינו שאנחנו אפילו לא שמים/ות לב שהן שם והן מגבילות את איך שאנחנו מרגישים/ות, מה שאנחנו רואים/ות, האפשרויות במצב מסוים, תחושת החופש, וכל זה.

ויש כאלו – שאפשריות לנו כמתרגלים/ות – שעושות את ההפך. דרכי ראייה שמתחילות לפתוח, לפרק את העצמי או לא מאפשרות לו להבנות כ"כ, ופותחות תחושה של חופש. אז בנקודה זו של הריטריט אנחנו נציג את מה שנקרא שלושת המאפיינים. חלקכם/ן מכירים/ות אותם, ולחלקכם/ן הם חדשים, ואנחנו נציג אותם עם זווית מסוימת עליהם. אז שלושת המאפיינים הם:

הראשון הוא אניצ'ה, ופירושו: שינוי, ארעיות, אי קביעות. למעשה זה אומר גם אי-ביטחון.

השני – דוקהא: unsatisfactory-ness. היותם של דברים בלתי מספקים – מטבעם. נכנס לזה הרבה יותר בפירוט בהמשך.

האחרון – אנאטה: לא-עצמי.

למטרתנו בריטריט הזה – נשתמש בהן כדרכי ראייה. כל אחד מהם משמש כדרך ראייה מאוד מאוד חזקה, שמביאה חופש, מאפשרת חופש. מביאה וויתור, לא בונה את העצמי כ"כ. והן מביאות את זה ברגע הראייה. זה לא שאני רואה משהו, ואז אני מקווה שהוא יביא חופש בהמשך. ברגע הראייה – בדרך הזו – יהיה חופש, או תהיה מידה של חופש, באופן כללי. מה שהם עוד עושים, כדרכי ראייה – זה כאילו ההכרה יוצאת לאיזה מסע של ראייה הולכת ומעמיקה. הם מתחילים לפתוח גילויים עמוקים יותר ויותר לגבי טבע המציאות. זה כמעט… אתה מתחיל לעשות את זה, וזה כמו מנהרה שמובילה לתובנה הבאה, וכן הלאה. ובייחוד – מה שהם מגלים, הם חותרים עמוק ומגלים את העומק של ההתהוות המותנית והבנייה שדיברנו עליה. ממש אל הדקויות של זה. כל כך עד שאפילו אספקטים מעודנים ומובנים מאליהם כמו זמן וחלל גם נראים כקונסטרוקציות, הבניות. בריטריט הזה אנחנו רק מתחילים/ות את חפירת המנהרות האלו, אז אנחנו עובדים/ות בעיקר על העצמי, והאופן שבו הוא נבנה, אבל למעשה – שלושת המאפיינים האלו הם כמו שלוש שדרות, שלוש מנהרות, ואפשר להמשיך עוד ועוד, אם אנחנו ממש מפתחים את התרגול הזה. הם חזקים באופן לא-רגיל, אם משתמשים בהם נכון. אז אנחנו מתחילים בתהליך הזה. הבודהא אמר – אחרי ההתעוררות שלו, שלכאורה קרתה לילה אחד, ואולי זה היה, למעשה, לאורך זמן ארוך יותר, אבל בכל מקרה – הוא היה לא בטוח האם ללמד או לא. 'קשה לראות את הדבר הזה שגיליתי, הריקות הזו, ההתהוות המותנית הזו – קשה להבין את זה, להבחין בזה', והוא לא היה בטוח אם ללמד או לא. אז – אנחנו צריכים/ות מכשירי חפירה די חזקים, דרכי ראייה שבאמת חודרות עמוק. לפעמים, אנחנו יכולים/ות לקוות שרק להיות נוכחים/ות יגלה את מלוא העומק של ההתהוות מותנית ואת העדינות והדקות של ריקות, אבל – זה לא בהכרח יקרה. צריך משהו קצת יותר חזק, או הרבה יותר חזק. אז אנחנו נכיר את התרגולים של שלושת המאפיינים האלו לאורך הימים הקרובים בהדרגה, אחד אחרי השני. היינו יכולים/ות לתת לכם/ן את כולם ב'מכה אחת', והייתם/ן עושים/ות אותם אחד אחרי השני, אבל אנחנו נציג אותם במדורג, ואנחנו רוצים שאתם/ן תנסו כל אחד, ותראו מהו המועדף עליכם/ן. אולי אתם/ן תאהבו את כולם, ואולי תאהבו שניים מהם, או רק אחד. בתקווה אחד לפחות. ב'מועדף' אני מתכוון – מה עובד הכי טוב. אם אתם מוצאים/ות את הדרך הנכונה לעבוד עם התרגולים האלו – אתם/ן יכולים/ות להרגיש את החירות נפתחת ברגע. אתם מרגישים/ות אותה, אולי היא עדינה, אבל אפשר לחוש אותה. יש תחושה של שחרור, ולזה אני מתכוון ב'עובד'.

אז היום אני רוצה לדבר על ארעיות, ולתת לכם/ן את זה כתרגול. אז – זה שדברים הם ארעיים – זה די ברור. לא צריך הרבה תובנה כדי לראות את זה. תסתכלו סביב; כשמישהו מגיע לגיל ארבע או חמש הוא מבין את זה. אבל – מה אם נחזיק את דרך הראייה הזו, כדרך ראייה שמביטה בארעיות, ושמה לב אליה במיוחד. מה זה אומר? להבחין בשינוי, באופן מכוון – לשים לב לשינוי. לכוון את תשומת הלב לתוך התחושה, הפן, התפישה, החוויות של שינוי, השתנות, פלואידיות. להישאר ממוקדים/ות על זה, על התחושה הזו של דברים. להישאר עם העובדה הזו, של שינוי. הלידה והמוות של דברים. זו דרך אחרת לראות, להתייחס לרגע, מרגע לרגע. כל מילה היא צליל, וכל צליל כזה נולד, הוא שם, ואז הוא מת. שינוי כל הזמן, ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לרובד הזה של החוויה שלנו. זה כל מה שאני מעוניין/ת בו כרגע. שינוי. לא אכפת לי משום דבר אחר. אני לא צריך/ה לדעת מה זה בדיוק, רק את זה שזה משתנה. אפילו לא אכפת לי אם אני יודע/ת מהו הדבר הזה, שמשתנה, אלא רק – נמצא/ת עם השינוי עצמו. הלידה והמוות, שינוי המרקם, הפלואידיות, השינוי עצמו. ואני צריך/ה לראות את זה במהירות בה זה מגלה את עצמו מרגע לרגע. אין צורך ללחוץ על השינוי, לנסות לראות נאנו-שניות של שינוי, אם זה לא מה שמגלה את עצמו.

אז ככלל – אנחנו מעוניינים/ות בשינוי מרגע לרגע, אבל יש תדירויות שונות של שינוי בחיינו.

אז – הבוקר – מה היה מצב הרוח כשקמת? אולי כעס, או שמחה, או רטנוניות, או קצת דכדוך, אולי – סקרנות, או משהו אחר. האם אותו מצב רוח היה שם בצהריים – או שהוא השתנה? אולי הוא השתנה וחזר? איך הוא עכשיו, בערב, ביחס לשעה שהתעוררת? אז יש סוג של תדירות יומיומית של שינוי, כי אנחנו נוטים להיתקע שם. נניח, בבוקר – אני מרגיש/ה לא-משהו, ומוטמעת לתוך זה איזו הנחה – שזה יימשך לאורך כל היום. אבל זה לא. הדברים מטבעם מרווחים יותר.

אבל ככלל – אנחנו ממוקדים בדברים יותר מרגע-לרגע. אז אני אכה בפעמון עכשיו. ותראו אם אתם/ן יכולים/ות לבוא במגע עם הצליל, ולהקשיב לשינויים בצליל הפעמון. יש את רגע ההתחלה והסוף, אבל באמצע – יש גלים, רעדים וכן הלאה. לזה אתם מתכוונים/ות, בכוונה, ואתם תשימו לב שדי מהר המיינד נודד, ואתם/ן מחזירים/ות. זה אובייקט המדיטציה עכשיו. שינוי, השתנות, חלופיות.

שמעתם/ן? יש איזה גל, איזה ערבול של הצליל.

אז זו דוגמא. זה נגמר. והסיום הוא חלק מכל העניין.

גם אם רק שמתם לב, בתשומת לב חשופה, זה כבר מרגיע את הישות. אנחנו בונים/ות פחות ברדק. עם הארעיות – אנחנו לוקחים/ות את זה צעד אחד יותר עמוק.

אז – פה אנחנו ממקדים/ות את תשומת הלב באופן מכוון. אמרנו – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם תשומת הלב באופן פתוח יותר, או באופן ממוקד. אנחנו יכולים/ות לבחור. כאן – כיוונו. אבל – מה אם נפתח את השמיעה עכשיו? הכוליות של השמיעה. כמו שדה. המודעות פתוחה. והפתיחות הזו של המודעות פשוט מקבלת, ואנחנו מתכווננים/ות לשינוי שם. לא משנה מה נמצא שם – הוא משתנה, זורם,יש עלייה-השתנות-ודעיכה של הצלילים. אז – להתכוונן למרקם הזה של שינוי. האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בזה? הלידה והמוות של הצלילים?

ומה לגבי הגוף?

יש מקום, בדיוק בפינה בה עצם הלסת פונה כלפי מעלה – מה יקרה אם תלחצו עליה קצת, זה קצת רגיש שם. קלטתם/ן איפה? אז – אנחנו מכוונים את תשומת הלב. אין משהו ייחודי או חשוב במיוחד בנקודה הזו. לחצו עליה – יחסית בחוזקה – כדי לחוש. האם התחושות יציבות, או משתנות? האם יש זרם, שינוי, פרפור, פעימה? שמים/ות לב לשינוי, שינוי. אניצ'ה. ארעיות. האם זו תחושה אחת, או הרבה? האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בשינוי שם? ומה עם הידיים? הן די רגישות. תכוונו את תשומת הלב לידיים. מהי החוויה? קודם כל – מכוונים/ות לתשומת לב פשוטה עם הידיים, ואז שמים/ות לב לשינוי, פרפור, פעימה, הופעה והיעלמות. זה לא משנה אם יש לנו מילים בשביל זה – זה משתנה. האם אפשר לחוש בזה? ואפשר לפתוח – ולהיות עם כל הגוף. אז איך זה יהיה לפתוח את תשומת הלב עכשיו, ולהיות עם כל הגוף, עם הריקוד הזה – ההופעה וההיעלמות, התנועה של תחושות בכל הגוף. תשומת הלב יותר פתוחה, רספטיבית. לפעמים יש הבהוב קטן, לפעמים תחושות יותר גדולות משתנות, חולפות. כל מה ששמים/ות אליו לב – הדבר החשוב הוא לחוש בשינוי. אני לא צריך לעשות את זה מאוד קטן, או מאוד מהיר. מה שמגלה עצמו אלי. אני מסתכל/ת על שינוי, מחפש/ת אותו. אניצ'ה. אז הגוף הזה, מה שאנחנו קוראים לו – זה שדה של תחושות משתנות. אפשר לחוש בזה?

מה לגבי טעם? אם אנחנו ניגשים/ות לארוחה. אולי הארוחה האהובה עליכם/ן, או משהו שאתם/ן לא אוהבים/ות, וללעוס קצת – וממש לשים לב לשינוי בחוויה של טעם. זה דבר מעניין – לשים לב באופן מלא לחוויה של שינוי, של אכילה – בפה. אפשר לראות – אלה מין פיצוצים של טעם, ולפעמים – אפשר להיות מודעים לתבלינים אחרים בתערובת – פתאום גרעין של כמון מתפוצץ, ואז זה נעלם, וממשיכים ללעוס – ועוד משהו מתפוצץ. רוב הזמן, מעניין – לא הרבה קורה. זה בפיצוצים קטנים, וביניהם כלום. עכשיו – זה מאוד מעניין. כי יש לנו רעיון – כשאני אוכל זה יהיה נפלא, ואנחנו יוצרים/ות 'הייפ' סביב האכילה, כאילו זה איזה דבר מופלא. אבל אם אני באמת כנה, ובאמת מתבונן/ת – מהי החוויה הממשית יותר – יש הרבה פערים, הרבה מרקמים, ופיצוצים של טעם שבאים ונעלמים. מה אנחנו ממצקים/ות, הופכים/ות למשהו יותר מאשר הוא? אנחנו עושים/ות את זה עם משהו שאנחנו משתוקקים/ות לו, ועם משהו שאנחנו שונאים/ות. אנחנו הופכים/ות משהו לסולידי, ואז אנחנו כלואים/ות בתוכו. אנחנו נלכדים/ות בעולמות ממוצאים שאנחנו בונים/ות. אנחנו מנפחים/ות דברים. עם ריח – עניין דומה. אנחנו עוברים/ות ליד משהו, ויש ריח, איך זה יהיה לשים לב לשינוי.

מראות הם מעניינים. אם אנחנו… עכשיו – תנפנפו ביד שלכם/ן לפני העיניים מאוד בעדינות. איך זה יהיה לראות אותה כ-זו לא היד שנעה, אלא השדה הוויזואלי, הדפוסים בשדה הוויזואלי משתנים. יש קליידוסקופ של צורה וצבע שמשתנים. המרקם של השדה הוויזואלי משתנה. במלים אחרות, במקום לראות אובייקט זה או אחר – מתכווננים/ות לשינוי. אם לוקחים/ות את כל השדה של הראייה, ואז יותר קל לשים לב לשינוי, בעוד שאם תשימו לב ליד בעצמה – תהיה תחושה של האובייקט – יד – ויש פחות מקום לשינוי. האם לכולם/ן יש תחושה של העניין של שדה ויזואלי? זה יכול לקחת קצת זמן, ויכול להיות כמו הציורים האלו של אשר, שבהם עושים/ות איזה 'סוויץ", ועוברים/ות למוד של לראות את השדה הוויזואלי במקום אובייקט. השדה הוויזואלי הוא חוש מאוד חזק עבורנו, ולראות כך זה מרגיע את התפישה של דבר, אובייקט – כזה או אחר – ומאפשר לקלוט את כל השדה. לתת לזה להיות מאוד מרווח ורגוע, ולקבל את הרושם הכללי של השדה הוויזואלי, ובתוך זה – מרקמים משתנים. כל הדברים האלו הם בשביל שתתנסו בהם. מה אם אין תנועה בשדה הוויזואלי? האם יש שינוי או לא? בחוויה. אם תשימו לב ממש למשהו שלא זז – תתחילו לשים לב לשינוי עדין. שחקו עם זה.

אתמוך דיברנו קצת על וודאנה – תחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. זה דבר שכרוך בכל תחושה. בכל תחושה יש גם את הפן של נעימות/אי נעימות/ניטראליות. ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לזה יותר אם אנחנו רוצים/ות, לתחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. אז – איך זה יהיה, נאמר – אני יושב/ת ויש לי כאב בירך, ואני רואה את זה, אבל מעוניין/ת בריקוד ובמופע המשתנה של נעים/לא נעים/ניטראלי. הארעיות, הטבע המשתנה של ה-וודאנה. זה לא נעים, ואני יכול/ה לראות – הרגע הבא לא נעים, ואז הופך נעים, ואז שוב. זה כמו מעיין, כמו נביעה של נעים/לא נעים/ניטראלי. מרגע לרגע, ה-וודאנה משתנה. או שאני יכול/ה להישאר עם דלת חוש אחת. אולי שמיעה. רק שמיעה. אולי יש איזה גירוי, אולי הציפורים מקרקרות חזק, ואנחנו רק מבחינים/ות בכך שהתחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות של הצלילים – משתנה מרגע לרגע. רק לחזור – וודאנה פירושה התחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות – שהולכת עם כל חוויה. בבירור – אם הרגל נתקעת בשולחן – זה לא נעים. אי הנעימות היא וודאנה.

עם מחשבות זה יותר טריקי – אבל כשאתם יותר מיושבים/ות – יכול להיות מעניין להיפתח ולראות את ההשתנות של מחשבות. באות, הולכות, חולפות דרך התודעה, מופיעות ונעלמות. דימויים, מילים, חלקי שירים, דעות – כל מיני דברים. וכמו שאמרנו אתמול – הרבה יותר קל לראות מחשבות כשיש קרקוע בגוף. מקורקע/ת בתחושות גופניות, ומשם נפתח/ת לשמיעה, ולרוחב שלה – ואז, באופן טבעי – תשימו לב שרואים/ות יותר מחשבות כך, באות והולכות. זה דורש קצת יותר התקרקעות. יש להן טבע חולף וחמקמק.

זה הרבה דברים שאפשר לשחק אתם. מה לגבי כוונות?

למשל – אתם/ן בקצה אחד של מסלול ההליכה. עומדים/ות שם, ויש יציבות, תשומת לב, מודעות שממלאת את הגוף – ומחכים/ות לכוונה לעשות צעד ראשון. לעתים רחוקות יש מחשבה מפורשת: 'אני אקח את הצעד הראשון'. רק לעתים רחוקות זה מופיע כך. בדרך כלל זו מעין דחיפה, מעין גל בגוף. מה אם אשים לב לכוונה, דבר די מעודן, אבל אפשר לתפוש את זה כשיש שקט. לעמוד שם, ולהיות פתוחים/ות לתחושה של כוונה. מה קורה? היא שולחת אדוות לכל הגוף, והכוונה שם – אולי מתבטאת כפעולה ואולי לא. או שעומדים/ות מחוץ לדלת. מתי היד תעלה לידית? לראות את התנועות האלו של הכוונות – עולות ונעלמות. זה מאוד מעודן. אבל יכול להיות טוב לראות את הפעילות המנטלית ברמה הזו, אם זה אפשרי.

אז אפשר לכוון את המיינד באופן ממוקד, לבחור חוש ספציפי, וגם – אפשר להיפתח לכלליות של הדברים, במיוחד אם כבר יש מידה של התקרקעות. 'אני יושב/ת, עומד/ת, הולך/ת, ופתוח/ה לכוליות של החוויה, של התופעות – מעוניינים/ות בשינוי, בים של השינוי – תמיד נע, תמיד רוקד, דברים מופיעים, נולדים ומתים, ואנחנו פתוחים/ות ורספטיביים/ות ומכווננים/ות לאניצ'ה הזו, לארעיות של כל המסה הזו, בכל דלתות החושים. גם הפתיחות וגם הmode המכוון – הם חשובים, וכדאי לעשות את שניהם: מכוון מאוד, כמו עדשת זום, ומאוד רחב. ואנחנו לומדים/ות דברים שונים משניהם – כדאי לעשות את שניהם, ועם הזמן הם יפתחו חירות בדרכים שונות.

אז למה, למה לעשות זאת? שתי סיבות מרכזיות. אחד – כשאני רואה את הארעיות של דברים – יש וויתור, letting go. ואני לא צריך/ה להבין מילולית או משהו. זה לא שאני אומר/ת לעצמי: 'הכל משתנה, אז בטח כדאי להרפות'. זה לא כ"כ קונספטואלי – משהו בהכרה יודע, והרפיה פשוט מתרחשת. את זה אנחנו מחפשים/ות כאן. אלו דרכי ראייה שמביאות שחרור, וזה הולך יותר ויותר עמוק. במובן מסוים – מה שאנחנו עושים/ות זה לתת לדברים להשתנות, לבוא וללכת. לתת לדברים להיוולד, להשאר, למות. לאפשר לידה ומוות של כל הדברים. כי כשאנחנו עושים/ות את זה, כשאנחנו מרפים/ות – אנחנו מרגישים/ות חופשיים/ות יותר, ויש מרווחות – ההכרה נפתחת ויש מרחב. וגם – עוד דברים נוספים קורים. והשאלה שלי אליכם/ן היא – מה עוד קורה? כשכל זה נפתח – מה עוד קורה, כשאני עושה את זה?

הסיבה השנייה היא – אם אנחנו חוזרים/ות לתחושת העצמי שדיברנו עליה בתחילת הריטריט: תחושת העצמי האינטואיטיבי שיש לי – היא שהעצמי מרגיש יציב, מרגיש קבוע. אולי אני יודע/ת שאני עומד/ת למות מתישהו, ושהעצמי הוא לא יציב, אבל אני מרגיש/ה שיש ישות יציבה בי – שממשיכה מאתמול, ומלפני שנתיים. התחושה האינטואיטיבית, עם הגב לקיר – היא של משהו קבוע ויציב שם. האם אפשר לשים לב לכך? אני לא מדבר על פילוסופיה, אלא – על איך אתם מרגישים/ות, בסוף היום? יש תחושה שיש משהו סולידי, קבוע, יציב – בתוכי. וכשאני מביט/ה ורואה: ארעיות, ארעיות, כל מה שאני מביט/ה בו – כל מה שאני רואה הוא שינוי – איפה הדבר הזה? אני לא יכול/ה למצוא את העצמי שאני מרגיש/ה שהוא מציאות. את מה שנראה אינטואיטיבית כל כך מציאותי, אני לא יכול/ה למצוא אותו. ואי היכולת למצוא אותו, ברמה הזו של השינוי, וזה לא אינטלקטואלי – זה מתחיל לרופף ולפרום את התחושה האינטואיטיבית של עצמי קבוע ויציב. זה לא שאני מחליף/ה פילוסופיה של עצמי בפילוסופיה אחרת, וזה משהו שמשפיע באופן ארוך-טווח. אם אני מביט/ה פנימה, וכל מה שאני רואה זה דברים שחולפים, שלא נשארים – איפה העצמי הקבוע שאני מניח/ה שיש לי?

זה מאוד טבעי אם עולה התנגדות אינטואיטיבית, כי תחושת עצמי היא מאוד אינטואיטיבית. לא סתם הבודהא היה מודאג. וכלפי השאלה שנשאלה קודם – אחד המקומות האחרונים בהם תחושת עצמי נוטה להיות היא במודעות. 'אני הוא זה/ו שרואה'. זו יכולה להיות עמדה פילוסופית: 'את/ה המודעות, את/ה הכרה', או 'העד/ה המתבונן/ת' או תחושה: 'הכל משתנה, אבל אני מתבונן/ת'. קשה מאוד לשנות את זה, אבל אפשר לעשות את זה עם התרגולים האלו.

וכלפי השאלה השנייה – תחושת עצמי היא משהו שיבוא וילך, עד שאנחנו לגמרי מוארים/ות. אבל – יש מצבים בתרגול שבהם מישהו/י מבין/ה משהו לעומק, וזה כבר בלתי הפיך. ואז – יש גבול לכמה בנייה, כמה מאסה – דברים יכולים לתפוש. הם לא יתנפחו מעבר לנקודה מסוימת. אבל תחושת עצמי תעלה, ותיקשר לדברים כמו מודעות ולדברים אחרים – אבל יש חלקים בישות שיודעים שזה לא באמת נכון. ובתוך התרגול אפשר לטפח מצבים שבהם משחררים/ות את ההיאחזות של המודעות כ'שלי'. זה מסע, העניין הזה של שלושת המאפיינים. אם מישהו/י פשוט מנסה את התרגול ומתחיל/ה ללכת אתו, דברים מובילים מנקודה לנקודה. אבל אם אנחנו בהתחלה, ומנסה לקפוץ קדימה – יעלו הרבה שאלות. צריך להרטיב את הרגליים בזה, ואז זה נפתח בקצב אורגני, מתוך ההעמקה.

פה אני מסיים את העניין המרכזי, אבל אני אומר עוד שני דברים לגבי הריקות של התופעות. כשאני רואה ארעיות, אני מתחיל/ה לראות שמופעים, תופעות – הן לא קשיחות וקיימות כפי שהן נראות. אני מתחיל/ה לראות חורים ופערים בדברים. כמו הארוחה המופלאה הזו, או האיומה הזו, או החוויה הזו או אחרת – למשל – תחושת דיכאון או כבדות. כמו מין עול שהתודעה מתחתיו – אני יכול/ה לכוון את תשומת הלב לשם ולשים לב לשינוי. יש תחושת שינוי שם, איך שאני שם/ה לב לזה, ואז יש רגע שבו זה לא נמצא, ואז יש רגע של קלות, ואז רגע של דיכאון שוב, ואז של חדווה, ואז שוב דיכאון: הדבר שניראה מוצק הוא בכלל לא מוצק. אותו דבר עם כאב. אנחנו יוצרים/ות מוצקות, אבל בעצם יש בו הרבה פערים. במידה בה משהו ניראה מוצק – כך אני מרגיש/ה כלוא/ה, כבול/ה ומוגבל/ת על ידו, והוא כובל את תחושת המרחב והתודעה שלי. מישהי בריטריט אחר – היה יום מאוד גשום, וזה היה ריטריט על שוויון נפש, אז היא יצאה למדשאה – ומפנים הבית – זה היה נראה כמו מזג אוויר נורא. וכשהיא הייתה בחוץ: 'מה כ"כ נורא פה, בעצם?' המיינד יוצר מין דימוי של 'מזג אוויר נורא'. אבל כשיוצאים/ות – יש טיפת גשם, וזו תחושה, והיא נגמרת. אם אנחנו מפרקים/ות ומבחינים/ות בפרטים של מה שהיה 'נורא' – הוא הופך להיות רוח על הלחי, וקצת קור, ואז חמימות בבטן, שיש סביבה המון בגדים. זה לא מה שזה נראה. אנחנו עושים/ות את זה – אפשר להשתמש באנלוגיה של 'לחבר את הנקודות', כמו בספרי הצביעה: 'נקודה לנקודה'. כך התודעה עושה, ופתאום – משהו הופך להיות 'מזג אוויר נורא'. פתאום זה 'דיכאון', ואנחנו חיברנו את הנקודות בלי להיות מודעים/ות. אותו דבר עם כאב, עם ארוחה, עם דיכאון. ואני יכול/ה לראות את זה ולהרשות יותר מרווח בחוויה. בתופעות הנחוות יש הרבה יותר מרווח ממה שנראה במבט ראשון. ובתוך זה – פחות מוצקות, נוקשות, פחות עול. פחות דיכוי של התודעה. יותר מרחב, יותר חופש. זה מתחיל ללכת לכיוון של הריקות של התופעות, שלא נגיע לעומקה בריטריט הזה.

ככלל – בריטריט הזה – הייתי ממשיך, נכון לעכשיו עם חצי מהזמן מטא, וחצי מהזמן – ארעיות. אפשר לחצות את היום לחצי, או ישיבה-ישיבה, או לחצות ישיבות. משהו מעניין – לפעמים מרגיש ש-מטא ממש לא עובדת, והגוף מכווץ, ולא בהרמוניה, ואיך זה יהיה – להביא את נקודת המבט של ארעיות לתוך התחושה של אי נחת או כיווץ או תקיעות. למה? כי היא מתחילה להביא שחרור לגבי זה, זה מתחיל להפתח, ואז – אחרי זמן מה – אולי זה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ואולי יותר קל לעשות מטא. הם יזינו האחד את השני, שני התרגולים האלו. למה הם עובדים כל כך טוב יחד? כמה מכם/ן הזכרתם/ן את זה בראיונות. אם אנחנו חוזרים/ות לקונספט של הבניית עצמי. אם אני 'נשאר/ת במגע' יש פחות בנייה של עצמי. כשאני עושה מטא – אני עושה משהו דומה, למעשה. המיינד עסוק ב'הלוואי שתהיה מאושר', אז המיינד מוגבל מבחינת כמה ברדק הוא יכול לעשות. שניהם – בונים פחות עצמי, באופן יחסי. כשיש פחות בנייה של עצמי – מה עוד קורה בחוויה? יש יותר תחושת רווחה, יותר מרחב, חופש. איך הגוף מרגיש? כשהמטא הולכת טוב, זה מרגיש רך יותר, קל יותר, פחות סולידי, פחות מוגדר בנוקשות. כשהמטא הולכת טוב, או כשאני לא בונה הרבה עצמי – זה קשור לתחושת של עצמי ושל גוף. כי אנחנו לא בונים/ות עצמי, ולא את התפישה של הגוף. לא בונים/ות הפרדה, תחושת כיווץ. הם נבנים יחד, ואני יכול/ה לא לבנות דרך המטא, או דרך ה'השארות במגע'. יש משהו מאוד יסודי ומעמיק – לגבי הסבה בגללה הם מביאים לתוצאות דומות. מה שהא/נשים אמרו בראיונות – זה שההתנסות בשני התרגולים, שהם מאוד שונים – מביאה לתוצאות דומות. תחושה יחסית של יותר רכות, יותר רווחה, יותר פתיחות. למה? כי זה מה שקורה כשאנחנו מבנים/ות פחות עצמי, ופחות דברים אחרים. מה שמבדיל בין שני התרגולים – היא הכוונה. במטא – הכוונה היא לטפח את הקיינדנס. זה מזין את זה, כשאנחנו ב-'להשאר במגע' או בארעיות – זו כוונה אחרת. אפשר לערבב אותם, אבל אני לא רוצה לבלבל אתכם/ן מידי. המטא יכולה להיעשות מאוד מעודנת. יכול להרגיש שזה לא כ"כ שאני מעביר מטא אליך, אלא – המרחב נפתח, ויש מטא במרחב הזה, וזו כוונה עדינה – שהעצמי מקבל ושוהה באדיבות, או, לחילופין – להזמין ולתת למישהו אחר לשהות במרחב הזה.

יש עוד עניין – רוב הא/נשים, כמעט כולם/ן, כשמתחילים/ות תרגול מטא, יש תחושה של מלאכותיות. תחושת שבונים/ות משהו לא אמתי, ויכול גם להרגיש כמו עבודה קשה. 'מי יתן' וזה וזה. כמו ללכת למכון הכושר. אבל באופן מעניין – כשיש פחות בנייה של עצמי, מתוך התרגול של ארעיות, למשל – מה מתגלה? יותר מרחב, פחות כיווץ, פחות בנייה של עצמי, ו… מטא. אולי זה מעודן, אני לא יודע אם הבחנתם בזה. מתוך המרחב הפתוח – מטא נמצאת שם ממילא. אנחנו מגלים/ות את המטא. היא שם, ואני רק זז/ה מהדרך. במובן מסוים – היא יותר אמתית. כשאני בונה פחות – אני מתחיל לראות מטא. זו השקפה הפוכה ממה שרוב האנשים היו מניחים. יש משהו מאוד מעמיק כאן.

בהתחלה התרגולים האלו, של מטא או ארעיות – מרגישים כמו שפה זרה, כמו שהמלים הן אכן – בשפה זרה. אבל שאנחנו משחקים/ות אתם – מתפתחת איזו אינטימיות, והם הופכים להיות ממש שלנו.

רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: 'מדיטציות על ריקות' מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ'ריכוז', וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: 'האם יש לי את זה?' 'האם אי פעם זה היה לי?' 'האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?' כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. 'האם אי פעם היה לי רוגע?' אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של 'קצת יותר' רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של 'האם יש לי את זה?' או 'האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?' שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה 'סוג של' לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג'הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: "כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה". יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ"כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ'יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה 'ריקות' מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי'טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: 'אה, אני אמור להתמקד בנשימה', ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: 'האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?' ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: 'אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות', ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ'זה עובד רק כשאני ממוקד' בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ"כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של 'אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה'. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של 'מקום שאני בדרך אליו?'. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: 'זה מעניין – כשאני עושה את זה…'. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ'אומר משהו עלי' או על התרגול שלי: 'אני לא טוב/ה מספיק', 'לא מפותח/ת מספיק', 'לא מגיע/ה לשום מקום' וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: 'זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי'; 'זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט' או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: 'אני באמת צריך/ה משהו'. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא 'קיים שם'. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם 'מאבדים את הקצה' נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: 'אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט'. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: 'כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ'. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ"כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: 'רגישים/ות לכל הגוף'. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: 'מי יתן ואהיה שמח/ה', 'מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה', ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ"כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג'אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג'אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: 'אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב'. 'אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו' או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול 'נעץ את שיניו' במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: 'זה כ"כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה', או 'כל כך חשוב שאפתח לזה' – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה'עניינים' – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: 'זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.' אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.

 

רוב ברבאה: תגובה נבונה למכשולים

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בריטריט ב2013, ואפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/21822/

תגובה נבונה למכשולים

נדמה לי שזו הייתי כריסטינה שאמרה שאנחנו נתחיל מלימוד של הנחיות די סטנדרטיות, ואחרי זה – ניקח את זה לכיוונים שונים. אז אני רוצה להמשיך מהנקודה שעליה קת'רין דיברה אתמול, ולדבר קצת על הקשיים שיכולים לעלות. יש כל מיני קשיים שיכולים לעלות בחיים ובמדיטציה. הבודהא סימן חמישה במיוחד, וסביבם נחקור היום. הם ראויים לתשומת לב עמוקה: רצון חושי, כשהמיינד נמשך ומוסח על ידי אובייקט זה או אחר; זדון או סלידה, כשהמיינד לכוד בשליליות כלפי משהו. עמימות ונמנמנות: כשהמיינד ספוג עייפות וקהות. עצבנות של הגוף והתודעה. ספק, בלבול – כשהתודעה משותקת או מסתחררת בספק.

אני אדבר גם באופן כללי וגם ספציפי, לגבי כל אחד מהם.

גישה

הרבה פה הוא לגבי גישה ותבונה לגבי המכשולים האלו. הגישה בדרך בה אנחנו רואים/ות אותם. האם אנחנו יכולים/ות להביא תבונה למכשולים האלו? כי אנחנו יכולים/ות, אולי במפתיע, להיעשות נבונים/ות מתוך עבודה אתם. הבודהא דיבר על המכשולים האלו לפני 2500 שנה, והיום אנחנו נתקלים/ות בהם. אז יש פה משהו לגבי האוניברסליות שלהם. הם לא אומרים משהו עלינו. זה חשוב. הבודהא אומר – שהם לא נעלמים עד התעוררות מלאה. זה חלק מהמצב האנושי. האם אני יכול/ה לנסות לא לקחת אותם באופן אישי? הם לא אומרים עלי משהו, או על התרגול שלי. 'אני הולך/ת אחורה', 'לא מתקדם/ת', או 'אני אדם כזה או אחר'. אם אנחנו לוקחים/ת אותם אישית: 'זה אומר שאני כזה/ו וכזה/ו', או 'אני כישלון' – זה מעצים את המכשולים ואת הסבל שבהם. זה די מובטח שזה יקרה. וזה דבר ענק. לעתים קרובות מאוד התחושה של 'אני מתקדם/ת על הדרך', וההשקפות שבאות עם זה – צובעות את חוויית ההווה שלנו, וזה נועל את הקושי במקומו. 'אני מתקדם/ת' – זה מזין קושי. הבודהא דיבר הרבה על: איך מזינים/ות את המכשולים, ואיך להרעיב אותם. אז זה ממש מזין אותם.

לאחרונה פנה אלי מישהו עם קושי גדול, שחוזר יום אחר יום, כל הזמן. דווקא לא היה מאחד המכשולים הקלאסיים. ואז ראה: 'אה, אני מפרש, באופן לא רצוני ולא מודע – את הכאב ככישלון שלי'. וכשהוא ראה כך – מה קרה? הכאב השתחרר. היתה שם השקפה לא מילולית, אלא מוטמעת יותר, והחזיקה את הקושי במקום. אז אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה ולומר: אז בוא נזנח את כל הרעיון של התקדמות. אולי. אולי התקדמות כולה לא אמתית, זה כנראה כך. אבל אולי השקפת ה'עצמי' היא החלק הבעייתי יותר. יש לה אפקט ענק, זה לא דבר ניטרלי.

אם אנחנו מדברים על… קת'רין הזכירה את המילה 'סמאדהי'? גם פה – הרבה זה לגבי גישה, התייחסות, קונספציה. איך אני רואה, מבין/ה את זה? לעתים קרובות המיינד מתכווץ והתפישה לגבי סמאדהי הופכת להיות -שזה רק לגבי 'כמה זמן אני יכול להישאר ממוקד/ת'. וזה הופך להיות הדבר הראשון והחשוב ביותר. זה כיווץ וכבילה של ההשקפה, ויהיו לזה הרבה תוצאות לא – רצויות. לעתים קרובות מגיעה מתוך זה יבשושיות, והתרגול נעשה לא נעים, כי זה רק לגבי: 'כמה אני מתמקד/ת?'. אבל יש פה עוד המון דברים שאני מטפח/ת. סבלנות. המיינד נודד, ואת/ה מחזיר/ה. אז יש סבלנות שמתפתחת שם. התמדה. לעתים קרובות היא קשורה לאיכות מתכתית, לאש והחלטיות, ולעתים – דווקא דרוש ריכוך, כדי לאפשר הבחנה. מיינדפולנס. בכל פעם שאנחנו רואים/ות: 'המיינד במקום אחר', ואנחנו מחזירים/ות – זה מיינדפולנס. מחזירים/ות שוב ושוב, כמו שריר. הכוח הזה – הוא פקטור ממש חשוב. בכל פעם שהמיינד נודד – אפשר לשחרר שיפוט. אדיבות כלפי עצמנו. כל זה. אנחנו צריכים לראות שיש פה תמונה גדולה הרבה יותר ממיקוד של המיינד. זה הרבה יותר מידי צר. אולי כל הדברים האלו: הסבלנות, ההתמדה, האדיבות שבזה – אולי הם יותר חשובים, בטווח הארוך. יש פה משהו שנבנה, בתוך הקושי, בזמן הקושי והמוסחות. אז אולי – לפעמים, בהתחלת מדיטציה או בזמן אחר – להזכיר לעצמכם/ן את התמונה הגדולה. יכולים להיות יחסים רכים ופתוחים יותר עם התרגול. הכל תלוי במערכות יחסים. זה מהותי אם אנחנו יכולים/ות לפתוח את זה כך. לפעמים א/נשים מתרגמים/ות סמאדהי ל'ריכוז': כמה ממוקד ויציב המיינד יכול להיות עם אובייקט. אבל זה רק אלמנט אחד של סמאדהי. הבודהא התכוון למשהו יותר דומה לאיחוד או איחוי של גוף ותודעה, תחושה של הרמוניה, משהו מיושר, ויפה.

רגישות לכל הגוף יכולה מאוד לעזור. מה התחושה בשדה האנרגיה של הגוף? ומה יכול להיות מועיל שם? ההתכוונות הזו, למה שמועיל, הרגישות והפתיחות – למה שמועיל פה, זה יותר חשוב מדבקות בדבר אחד. ההבאה להרמוניה של גוף ותודעה, האיחוד הזה – מגיע מפתיחה של הלב, לא פחות מאשר ממיקוד של התודעה. כשהלב פתוח, ומשהו בחוויה נפתח – האנרגיות מגיעות ליישור, ומשהו מתיישב. זה משהו חשוב לראות. כשאנחנו רוצים/ות לטפח סמאדהי – צריך לדאוג לאדיבות, רספטיביות, קשר. אולי יותר מ'למסמר' את התודעה לאותו מקום. כשהתודעה יציבה אנחנו משחררים/ות, מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים באותו רגע, וזה מה שמביא את המיינד להרמוניה. אבל זה אומר גם שגישה, יחסים עם דברים – של אפשור, לתת לדברים – להכל להיות, שוב ושוב, ולעודד גישה כזו בכל רגע – יביא את המיינד לסוג של סמאדהי. למה? כי המשיכה או הדחיפה של משהו, המאבק עם זה ועם זה – זה מה שמביא חוסר מנוחה למיינד, ולוקח אנרגיה. כשאנחנו מרפים/ות מזה, אנחנו אוספים/ות אנרגיה, כי אנחנו לא מבזבזים/ות אותה על המאבק, ולא מפסידים/ות אותה לעצבנות הזו.

אז, כשאנחנו באים/ות למכשולים האלו – יש לנו טווח שלם של תגובות אפשריות. יש תגובות שהן נוגדנים ספציפיים: כך וכך קורהואז אנחנו עושים/ות את ההיפך, ולכן זה עוזר. וחלק – יותר ברוח של חקירה: איך מגיעים/ות ליחסים אחרים עם קושי זה או אחר, ולפעמים – זו תערובת של שניהם.

רצון חושי.

יכול להיות סביב כל מיני דברים. אוכל, מין וכו'. וזה אומר, הרבה פעמים, שהתודעה לא מיושבת עדיין. אז הדבר הכי פשוט הוא – לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה. אם אנחנו משתמשים/ות בכל הגוף, או בנשימה – אפשר לשים לב לתחושה נעימה בנשימה. מתי היא נעימה יותר? או בכל הגוף – מתי יש קצת נעימות איפשהו? ויברציה של נעימות, ובעדינות – לשים לב לזה, לשהות בזה, כי בסופו של דבר – יהיה שם מספיק, והמיינד לא ירצה לחלום על תענוגות אחרים. יש לו את מה שהוא צריך – ממש כאן. אז צריך קצת רגישות, עם המטא או הגוף – ולשים לב לנעימות, לדאוג לה. אומר משהו לגבי דימויים מיניים ותמונות במדיטציה – זה מאוד מובן ואנושי להיתפש בזה קצת. לעתים קרובות – כשהמיינד עסוק כך – אנחנו קצת לכודים/ות בדימוי של מה שקורה, מאבדים/ות מגע עם הגוף, והמיינד מסוחרר. אם אתם/ן שמים/ות לב שזה מה שקורה – שימו לב למה קורה לגוף באותו זמן. תנו לזה להיות שם, ותהיו במגע עם הגוף. יש אנרגיה מינית בגוף, ואפשר לפתוח את הגוף אליה. האנרגיה הזו – לא כ"כ רחוקה מהסוג של התענוג שעולה כשסמאדהי מעמיק. זה מועיל לפתח את היכולת לעשות זאת, ולהיפתח כך לאנרגיה של המיניות. ואם שום דבר אחר לא עובד – קחו מקלחת קרה.

זדון וסלידה.

מה שקורה כאן, לעתים – הוא שהמיינד לכוד בשליליות כלפי מישהו/י או משהו, לכוד בכעס או זדון. נוגדן ברור – תרגול של כוונה אוהבת. לכוון את המיינד אחרת. לעתים, זה יכול להיות מועיל לתת מטה, כוונה אוהבת – לעצמכם. אפילו שאני כועס/ת על מישהו/י אחר/ת – מטה תכנס, ותתחיל לצבוע את התפישה אחרת. הבודהא מדבר על: לראות את היפה במה שאינו יפה. אז יש את האדם הזה/ו, והמיינד יוצר דימוי שלו/ה, ומוצא אותו/ה לא יפה, לא טוב. אז – האם אפשר לשחק עם דרך הראייה, ולמצוא משהו יפה שם? מה אני יכול/ה להכיר בו/ה, ולראות את היפה בלא-יפה? לעצב-מחדש בעדינות את התפישה.

אפשרות שלישית – להרגיש את הכאב שבסלידה. כשיש סלידה, שימו לב. עם הדברים האלו, אנחנו נוטים/ות ללכת לאובייקט. אני לא אוהב אותו/ה: איך זה מרגיש בלב? בגוף? אאוץ', זה כואב. ממש פה. יש איכות כואבת, לא נעימה, בגוף, בד"כ באזור הלב, משהו ירגיש כבד, מכווץ. במקום להיות באובססיה לדבר הזה בחוץ – להביא את תשומת הלב לקפיצות הזו. מה שקורה שם, בין השאר – אנחנו מפשטים/ות את התפישה. במכשולים האלו – דברים נעשים מאוד מסובכים. פה – אנחנו מוצאים/ות את הרמה הפשוטה ביותר בכל המורכבות הזו. הגוף הזה, כאן.

אפשרות נוספת: אולי זה חשוב להקשיב: משהו תוסס בפנים, ואני צריך/ה להקשיב לזה. זה מתקשר אלי משהו, ואולי זה לא רק פקטור מזיק, אלא אולי יש שם אוצר. איזו תובנה, קול שלי, תשוקה ואנרגיה שבאות. ואני, אולי, צריך/ה להקשיב לכעס עצמו. עם מיומנות – אולי אפשר לפתוח את הגוף לאנרגיה שהכעס מביא אתו. ואולי – מתוך הכעס – אפשר לסנן כוח ועצמה, שנמצאות שם, בלב הכעס. משהו יפה, היישר מלב הכעס. זה דורש למידה, אבל יכול להיות מאוד חשוב.

לגבי סלידה, אם אתם מתעניינים/ות בה – אפשר לראות איך הסלידה תומכת במכשולים אחרים, אולי מעודנים יותר. שעמום. אי אפשר להיות משועמם/ת ללא סלידה. סלידה שומרת את השעמום במקום. אם אנחנו לוקחים/ות אפשרות אחת לראות שעמום, שהוא תמהיל של כמה מכשולים – ושמים/ות לב מקרוב למצב עצמו – לתחושה השטוחה, לאי הנעימות – ודרך המבט הקרוב – יש סלידה לרגע הנוכחי, למה שקורה בו. ואפשר לחקור – איך נראה השעמום? איך הוא מרגיש בגוף, בתודעה? דרך הרגישות אליו – אנחנו נפתחים/ות אליו עם פחות סלידה. ועם פחות סלידה – מה שהיה שעמום – יכול להפוך לרוגע. שעמום ורוגע הם די קרובים. לפעמים ההבדל היחיד הוא סלידה ואי-רגישות. מישהו אמר לי: יש קושי להיות ברגע, כי יש התנגדות ל'להיות כאן'. ההתנגדות הזו – היא ברגע הנוכחי. אז אפשר לבוא ביחסים איתה, כ'מה שקורה עכשיו'.

עייפות וקהות.

זה מאוד מאוד נפוץ בתחילת ריטריטים. יש הרבה דברים אפשריים. אחד – לשאוף יותר. למלא את הגוף באנרגיה. יותר חמצן, יותר אנרגיה בגוף, במיינד. להתמך על ידי הנשימה. הנשימה, כשאנחנו עייפים/ות, ואפשר לשמוע את זה על מישהו/י שהולך/ת לישון – מתבטאת כשאיפה קצרה ונשימה קצרה וכבדה. אז עשה/י משהו אחר. לשים לב לשאיפה – יכול להיות מאוד מועיל. בשאיפה – יש אנרגיה שמגיעה. שים/י לב יותר לשאיפה, ולאיכות של אנרגיה שממלאת את הגוף, וזה מביא אנרגיה.

כשיש עייפות – הגוף משקף את זה, מתכווץ כך או אחרת. ואז – אפשר פשוט להזדקף. שוב ושוב, לעשות את זה שוב ושוב, וזה מאוד מועיל. אפשר לדמיין שמש בהירה, אור בהיר. לדמיין אותו, ולהסתכל עליו בזמן המדיטציה. משהו חשוב נוסף: כשיש עייפות, המיינד מתכווץ.

כשאנחנו ישנים/ות, המיינד מתכווץ מהחושים ונסגר. אז משהו שמאוד עוזר – לפתוח את החושים יותר. את המרחב של התודעה. עכשיו – לחוש את כל המרחב של החדר. ואולי רק לעשות את זה – פותח את האנרגיה של המיינד. זה די עדין, אבל עם המיינד עמום קצת – זה מאוד עוזר. בעיניים עצומות או פקוחות. ואם העייפות ממש חזקה – לעמוד. זה גם מסר טוב לאחרים – אתם לוקחים/ות יוזמה לגבי הקושי הזה. לפעמים – הגוף צריך לנוע, אז לך/י בחוץ, או רוץ/י, או תעשה/י יוגה, ופתח/י את ערוצי האנרגיה בגוף.

חוסר מנוחה ודאגה.

כשקוראים את הבודהא, לפעמים הוא מדבר יותר על זה שהאתיקה לא מושלמת, ואז מישהו/י דואג/ת מזה. אבל כמובן – שזה מעודן יותר. פה הנשיפה עוזרת. הגוף, באופן מאוד ממשי – מרפה. אז אפשר לחוש את זה, וזה מרגיע, מרכך – את חוסר המנוחה והעצבנות במערכת.

תחושת מרחב היא ממש מפתח. לעתים קרובות התודעה מתכווצת סביב זה או זה. בכל המכשולים המיינד מתכווץ, אז ריווח עוזר. לפעמים אפשר לתת תשומת לב לאי-הנחת עצמה, בעיקר בגוף. לשים לב לאי הנחת בגוף, ליצור מרחב מסביב לזה, ולתת לזה לבעבע בתוך המרחב. בועות מופיעות וחולפות, ואת/ה עושה מקום. מה שקורה בכל המכשולים הוא – שהסלידה מהם מקבעת אותם במקום. אם אפשר לאפשר את הביעבוע בגוף, זה מסלק את הסלידה שמחזיקה את אי-הנחת.

לעתים קרובות עם מכשולים, וזה באופן כללי, לא רק לגבי חוסר מנוחה – יש רגש מתחת אליהם. זה נראה כמו חוסר מנוחה, עייפות ועמימות וכו'. אבל לפעמים – הם פשוט ביטוי משני של רגש שמתדלק את המכשול, לפעמים המכשול הוא סימפטום. אז תמיד שווה להסתכל מתחת: איך הלב עכשיו? האם יש משהו שאני לא מרשה, לא פונה אליו? לפעמים זה רגש יפה, לא בהכרח קשה. אולי משהו יפה שאנחנו שומרים/ות מחוץ לתחום המודעות שלנו. ולעתים קרובות כ"כ ההשקפה: "אני לא אמור/ה להיות חסר/ת מנוחה", או: "הרגש הזה לא אמור להיות שם". לעתים קרובות מאוד – זה לא מילולי, ויש לזה אפקט ענק. אם אפשר לשים לב: יש את הרגש הזה, ולאפשר, להחזיק את זה באדיבות ודאגה – דרך זה משהו בכל הישות, הגוף, הלב – מתרכך. דרך היחסים עם משהו, משהו מתחמם קצת, ומתחיל להתיישב. הכל מגיע מהיחסים עם, אל – הרגש.

מאמץ

אז יחד עם זה יש את כל השאלה של מאמץ עם המכשולים, ובמהלך התרגול בכלל. אנחנו יכולים/ות לדבר על מאמץ בשתי רמות לפחות: במהלך היום: האם יש המשכיות של תרגול? אולי יכולה להיות יותר אנרגיה ומחויבות לזה? לכל אדם, בכל יום – זה שאלה: מה יהיה מועיל? או, אולי באופן שבו אני מתייחס/ת ליום הזה – אני לוחץ/ת חזק מידי, ואני צריך/ה לפנות יותר מקום להשראה והערכה להכנס. וזה ישתנה מיום ליום בריטריט. אז צריך רגישות, לחוש – מה מרגיש נכון, ולנסות. מה מועיל? לפעמים בריווח של היום – יש יותר השראה ואוויר; הלחץ – מייבש את היום, וסמאדהי לא מתפתח ביובש.

ובמהלך ישיבה, וזה מאוד מעודן: האם צריך קצת יותר "גז", או דווקא להאט? זו ממש מיומנות. כל המכשולים יכולים להתבטא באופן מאוד מעודן. לפעמים יש מצב של שקיעה – ה'אדג" יוצא מהתרגול, ויש איזו עמימות. או – שאין ממש עצבנות, אבל – המיינד נודד לכאן ולכאן – כביטוי עדין של חוסר מנוחה. שני אלו ממש מעניינים. כי זה קשה לומר, ברגע מסוים – האם צריך יותר או פחות מאמץ – זה משהו שצריך לברר בכל רגע. אנחנו נוטים לחשוב: אם התודעה נודדת – צריך יותר מאמץ. לפעמים זה נכון, אבל לפעמים צריך דווקא להאט, לרכך, וזה מרגיע. אז צריך לשחק, לנסות. זה מעודן.

אם יש דבר להדגיש הכי הרבה – זה נכונות להתנסות, ואלתור. לפעמים, אם התודעה נודדת הרבה – אני עושה משהו וזה מחמיר את המצב – אין בעיה! תחזור/תחזרי ותעשה את הדבר ההפוך. זה חוזר לגישה.

העורבים שיש פה, שחיים פה בעצים – לפעמים הם מנפנפים הרבה בכנפיים, ומשקיעים הרבה אנרגיה כדי לנוע. ולפעמים – הם משייטים, ושינויי הכיוון והתנועות – מגיעות מתנועות עדינות של הכנפיים. רגישות לתנועות הרוח, והם משחקים שם. אז לפעמים, כן, צריך לנופף יותר. יש סוג של, אם אנחנו מדברים על סמאדהי, מין אופורטוניזם. כמו העורבים האלו: את/ה רגיש/ה לזרמים, ולאיפה נמצאות הפתיחות, ומה יכול להיות מועיל. בעיקר – אם משתמשים בכל הגוף. להיות רגישים/ות לזרמים שאפשריים. יש פה יותר אמנות מאשר נוסחה. לא: קורה כך – עשה כך, אלא – תגובתיות. ולעתים קרובות – סמאדהי הוא לא רחוק כמו שאנחנו חושבים/ות. אולי אנחנו חושבים/ות: אני ממש לכוד בזה או בזה, אבל מתחת לזה, יש משהו שאנחנו יכולים/ות לשים לב אליו, ברגע, וזה שם. ממש תנועה עדינה, מיידית – לסמאדהי.

ספק

המכשול האחרון – ספק. אפשר לומר הרבה לגביו… הוא יכול לעלות כלפי ההוראה, או שאני מבולבל/ת לגבי מה אני עושה ולמה. או ספק בעצמי: 'האם אני יכול/ה לעשות את זה'? וספק במורים/ות. לפעמים ספק הוא חשוב. היכולת שלנו לשאול שאלות. לעתים אנחנו מרוסנים מידי בשאלות. יש הוראות או הנחיות שאנחנו לא חוקרים/ות, או הנחות שאנחנו מחזיקים/ות בלי שיפוט, על עצמי, עולם, התרגול. אז יש משהו ממש טוב בשאלה וספק. אבל לעתים קרובות זה פשוט עניין של תזמון. אולי עכשיו זה מוקדם מידי. צריך להבין איך דברים עובדים, איך הדרך עובדת, ואז להתחיל לשאול. וגם במובן של – אולי עכשיו, במדיטציה, זה לא זמן טוב להשאב לספק הזה. אפשר לומר לעצמנו: 'זה חשוב, אבל לא עכשיו, ואני אחזור אליך'. הספק יכול לשמוע את זה, ולהירגע – כי הוא יודע שתחזור/י. הספק יכול ממש לתקוע דברים לפעמים, להקפיא את המיינד, וצריך לשחרר איכשהו. לפעמים הספק הוא בעצם חוסר מנוחה: המיינד הולך הלוך ושוב עם משהו.

תובנה מתוך המכשולים

הדבר האחרון – משהו כללי, אבל אולי – הכי חשוב. אנחנו מכירים/ות את זה שמכשול, או כמה – לוכדים אותנו. אנחנו ממש לכודים/ות בהם. שני דברים קורים שם, שהם מפתח: אחד – העניין של לקחת אישית. האם אני יכול/ה לראות שזה לא אישי? הדבר השני – אנחנו מאמינים/ות להם. אנחנו מאמינים/ות באופן שבו הם צובעים את התפישה והחוויה, ואנחנו חושבים/ות שזו המציאות. זה החלק הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות במה שאנחנו רואים/ות. אני כועס/ת עליו/ה, ואני באמת מאמין/ה שהוא/היא כך. התפישה נצבעת, מעוצבת, על ידי המכשול. בגלל זה ההנחיה המרכזית של הבודהא – תדע חוסר מנוחה כחוסר מנוחה, וכך לגבי כל המכשולים. כי זה שם את מה שקורה לך כאילו בסוגריים: אתה מודע/ת לכך שאת/ה חווה מתוך המכשול. לדעת שאת/ה רואה דרך מכשול – זה דבר מאוד חשוב. וזה ענק, כי המכשולים קורים כל הזמן, הם לא רק עניין של המדיטציה. הם קורים בחיים שלנו, ויש להם את האפקט של לעצב ולכלוא אותנו בתפישות ובאמונות שלנו – של מה שאנחנו חושבים/ות שהוא נכון. וזה הדבר הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות ומשתכנעים/ות באיך שאנחנו רואים/ות את המציאות. מצב התודעה תמיד צובע את התפישה. אז דרך המכשולים – מאפשר להבין משהו על מה שנקרא ההתהוות המותנית של תפישה. אין שיעור יותר עמוק, דבר יותר חשוב לדעת בכל הדהרמה – מהתהוות המותנית של תפישה. ואת זה אפשר ללמוד מהמכשולים. מה שאני רואה, התפישה שלי – נובעת ממצב התודעה; ומצב התודעה – מהתפישה. יש פה פוטנציאל לראות משהו מאוד עמוק. תובנה לא רק ביחס למכשולים, אלא מתוך המכשולים. הם לא רק בעיה, הם הזדמנות נפלאה ללמוד על איך אנחנו צובעים/ות את התפישה, ואז מאמינים/ות בזה. הם מדריכים לעניין הזה. וזה יכול להיות חלק מהגישה שלנו כלפיהם.

דבר אינו נמצא, ובכל זאת קורא

נעשה רגיש לתחושה של 'עצמי'.

האם התחושה הזו זהה לגוף? מתייחסת, אבל לא זהה.

לוודנה? לא ממש.

לתפישה? לא בדיוק.

למצבים המנטליים? היא קשורה, אין ספק, אבל – הם הרבה יותר ארעיים מאשר ה'עצמי' שחווה את כל זה באופן רציף יחסית.

לידיעה? לא ממש, כי הידיעה יודעת משהו אחר בכל פעם, ואילו העצמי מרגיש די עקבי.

האם הוא שונה ונפרד מהגוף, הוודנה, התפישה, המצבים המנטליים והידיעה?

ברור שלא. הוא לא נמצא במקום או זמן אחר, ובלעדיהם – לא מתקיים.

האם הוא בתוכם?

לא, כי הוא לא ממש נפרד מהם. זה לא שאני יכול לשים אותם במקום אחד, ולהזיז אותו למקום אחר…

האם הם בתוכו?

מאותה סיבה, זה לא הגיוני.

האם הם שלו?

הם לא נפרדים ממנו, אז הוא לא יכול להיות הבעלים שלהם, ולוותר עליהם או לאמץ אותם כרצונו. והם גם לא זהים אליו, כך שאי אפשר לומר שהם 'חלק ממנו'.

האם הוא האסופה שלהם?

זה לא יכול להיות כך, משום שהם ארעיים ורגעיים, ובבירור – לא אישיים והוא נדמה כיותר רציף, והרבה יותר אישי.

האם הוא ההתהוות שלהם במהלך הזמן?

אני לא יכול לחוש שכך הוא, משום שאז – הייתי יושב עכשיו עם רק שבריר רגעי של העצמי, אבל אני ממש מרגיש ש'אני יושב כאן'.

שוהה עם תחושת ההיעדר, הפליאה: העצמי מרגיש כקיים, אבל הוא לא סביר, לא אפשרי. לא יכול להתקיים.

בודק שנית, עם נושא אחר: הדהרמה. האם היא זהה להוראתה – למורים/ות, לתלמידים/ות, לכתבים/ות? לא ממש. האם היא נפרדת מהם? לא ממש. גם היא – לא יכולה להיות קיימת, ועם זאת נחווית. פרידה מהאמתיות של הקיום, והיפתחות לפלא.

במערכה השנייה – שורשים עולים מתוך האדמה ואוחזים אותי. מצמידים אותי אליה. קוראים לי: תרגיש, תנשום אדמה.