רוב ברבאה – הנחיות לתרגול מטא – חלק 3

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

לפעמים מישהו/י יכול/ה להרגיש, כאן או בחיים – שלקבל אהבה זה יותר קשה מאשר לתת אהבה. אז אני רוצה לומר קצת על זה. ראשית – אם זה המקרה, אתם/ן לא לבד. וכדאי לראות את זה, ולהיות מעוניינים/ות. והיום – אולי אפשר להפנות את נקודת המבט לדרכים הרבות בהן אנחנו כן מקבלים/ות, ומשם להתחיל. למשל – כאן – אנחו מקבלים/ות מזון ומחסה, והמזון מוכן בצורה מאוד יפה. את/ה יוצא/ת החוצה, ובאופן אוטומטי – אנחנו מקבלים/ות מהטבע – אוויר, אור, מים. אנחנו בפתיחות ובדינמיות עם המערכת האקולוגית, ולפעמים אנחנו, באופן מאוד מובן, מאבדים/ות קשר עם זה, ומתכנסים/ות לעניינים שלנו. אז היום, לפעמים – אפשר לעצור, להיפתח, לוותר על המשפטים, ולשים לב לקשר הטבעי שלנו עם כל הדברים. תחושת יופי, הספגות, קשר עם המערכת האקולוגית. יש כ”כ הרבה יופי, ובמקום כזה – אנחנו כ”כ ברי/בנות מזל. אז פשוט – לתרגל היפתחות וקבלה מהטבע בדרך הזו.

ויש את התמיכה שאנחנו מקבלים/ות מאחרים/ות. אז ודאי – יש את התמיכה של אחרים/ות באולם הזה: נכנסים, מתרגלים/ות יחד, מתחייבים/ות לזה. וזה אחד הדברים שאנחנו יכולים/ות להיות בקשר אתו. בחיים שלנו אולי אנחנו מרגישים/ות – ‘אין אף אחד/ת שתומך/ת בי’. אבל אם אני מהרהר/ת קצת – יש הרבה תמיכה בחיים. זה עניין של התכוונות. והמטא של האחרים/ות באולם.

ויש את כל זה, ואולי יותר מעודן – כשאני נותן/ת מטא לעצמי – אני נותן/ת ומקבל/ת באותו זמן. אני נותן/ת לעצמי, וגם מקבל/ת. ובזה – אני יכול להיעשות מודע/ת לדו-צדדיות הזו, ולפעמים להישען לנתינה, ולפעמים – להישען לקבלה, לרספקטיביות. איך זה לקבל את האהבה, ולהישען לפתיחות של הקבלה. זה חלק מהמשחקיות של התרגול.

יש את התרגילים בזוגות, ולפעמים מה שקשה לא/נשים זה הקבלה. אז אפשר בתרגול – להעלות בדעתך מישהו/י שאכפת לו/ה ממך, ואת/ה יודע/ת שהאכפתיות שלו/ה היא די מתמידה. אז להעלות אותו/ה בהכרה, ואת האכפתיות שלו/ה. ואפשר, עם העקביות שלו/ה – להתכוונן אליו/ה, וגם לעזוב אותו/ה לעתים. אין לזה את המטען של הקשר עין-לעין. אולי האדם לא ממש נמצא/ת קרוב, ואת/ה רק מתחבר/ת להתמד של האכפתיות.

כשיש מספיק הזנה בפנים, ואני חוזר לזה שוב ושוב, במידה שאני מרגיש/ה מוזן/ת מבפנים – אני יכול/ה לקבל. כשיש מספיק אהבה עצמית, אני אהיה פתוח/ה לקבל. משום שכשיש לי מספיק אהבה עצמית… אני חוזר לתרגיל שעשינו, ועולה השאלה: ‘למה זה כ”כ קשה לפעמים?’ וחלק מהתשובה היא – המודעות העצמית שלנו – לפעמים אנחנו לא מרגישים/ות טובים/ות מספיק, או מרגישים חשופים באי-השלמות שלנו. אולי זה לא מודע או מילולי. המודעות העצמית הזו – חוסמת את היכולת לקבל. וכשיש מספיק אהבה עצמית – המודעות העצמית שוקטת, משום שהיא נספגת באהבה עצמית. ככל שאני רואה יותר דרך זה – כך תחושת העצמי הנפרד מתעמעמת, ואנחנו נדבר על זה יותר בהמשך. אז יש לנו את התחושה של יישויות/ות נפרדים/ות הולכים/ות פה, אבל ככל שזה מתחיל להתפוגג – יש יותר פתיחות לקבל אהבה, ולאט לאט – אפילו התחושה של ‘לקבל’ מתחילה להתפוגג. אז זה – לא לכולם/ן, אבל לרבים/ות – קו מאתגר של התרגול. אתם/ן יכולים/ות לקחת כמה מן הקווים האלו ולחקור: האם ניתן לעודד את התחושה של קבלה?

היום אנחנו מוסיפים/ות שתי קטגוריות חדשות: ‘האדם הניטראלי’, ומה שנקרא – ה’קשה’. וזכרו – אנחנו הולכים/ות בהדרגה מהקל ביותר, ומותחים/ות את עצמנו לעבר האין-גבול, והבלתי-מותנה.

אומר עוד משהו כאן: לפעמים כשאנחנו שולחים/ות מטא לאדם האהוב או לחבר – לחלק מהא/נשים יעלו תחושות מיניות. זה דבר מאוד נורמלי. אנחנו א/נשים, והלב נפתח, ואתו גם מימדים אחרים של הקיום. לא צריך להיבהל. זה בסדר, וקורה – העניין עם זה הוא, כשיש לנו תחושות מיניות אנחנו מתחילים/ות, לעתים קרובות, לחשוב ולהילכד בפנטזיה או דמיון. דיברנו הרבה על אנרגיות גופניות פה, ומטא ואנרגיה מינית הן די קרובות, במובן של האנרגיה הגופנית שלהן. אז איך זה יהיה פשוט להיפתח, לפתוח את הגוף, ולהיות בגוף יותר – עם המבע של אנרגיית חיים יפה שעוברת, ולא להילכד במחשבה, או בניסיון לדחוק את זה? אפשר להיפתח לזה, וליהנות, ולאט – להטות את זה למטא. לפרש את האנרגיה בדרך אחרת. יש פה גמישות.

יש לנו את הקטגוריות, ואני אדבר עכשיו רק על הניטראלי. מה זה אומר? כפי הנראה, רוב הא/נשים מתוך ששת המיליארדים על כדור הארץ – יהיו בקטגוריה הזו. ניטראלי זה אומר שאין לי רגשות של משיכה או דחייה כלפיו/ה. אנחנו יכולים/ות לבחור מישהו/י מהריטריט. וזה מעניין, בקבוצת א/נשים – אנחנו נכנסים/ות לחדר, או מתרגלים לקבוצה, ויש א/נשים שאנחנו מרגישים/ות משיכה כלפיהם, יש אנשים שכלפיהם של שיפוט, עצבנות, חוסר אהבה. ויש א/נשים, כפי הנראה – שאנחנו כמעט לא רואים/ות. אנחנו מסננים/ות אנשים מסוימים, ולאחרים/ות – תשומת הלב נמשכת. אז אולי – האדם הניטראלי/ת שלכם/ן יכול/ה להיות מישהו/י בריטריט הזה, שבקושי שמתם/ן לב אליו/ה. או אולי זה/ו מישהו/י בחיים, שעובד/ת בסופרמרקט או משהו כזה. מישהו/י שיש לכם/ן מגע איתו, אבל לא ‘פוגש/ת’ אתכם/ן, לא נוכח/ת לכם. בתרגול, וזה די מעניין – בגלל שאין לנו תחושה חזקה – העצמי מוצא עצמו מתקשה לגשת אליהם/ן. הם לא לוחצים/ות על הכפתורים של העצמי, כי אנחנו לא רוצים/ות משהו מהם, או דוחים/ות משהו בהם. לעתים קרובות עולה שעמום, או שהמוח מתחיל להתעופף. אז אולי צריך קצת יותר אנרגיה בתרגול. ויכול להיות שאחרי זמן מה, במיוחד אם זה ריטריט ארוך, שהאדם הניטרלי/ת מפסיק/ה להיות ניטרלי/ת, אלא מאוד אהוב/ה ומופלא/ת בעינינו, ואז כדי לתרגל עם נטראלי/ת – צריך מישהו אחר.

ישנם הרהורים שיכולים לעזור. אני מתחיל/ה מלחשוב: ‘וואו, האדם הזה/זו פה, ואני אף פעם לא שמתי לב לקיום שלו/ה בעבר!’ נניח שזה מישהו/י מהריטריט. ומה אני יודע/ת לגביו? כלום, פחות או יותר. אני יכול/ה להסיק משהו מכמה פרטים, אבל מה שאני יודע/ת הוא – שיש הרבה דברים משותפים בינינו. שהוא/היא, כמוני, וכמו כל הישויות החיות – רוצה רווחה, שמחה, שלווה, רווחה גופנית. אני יודע/ת את זה, ואני לא צריך/ה לדעת עליהם/ן שום דבר נוסף כדי לדעת את זה. אז – להתכוונן לעניין המשותף הזה.

אם אתם רוצים/ות – אפשר להתכוונן לסופיות שלהם/ן, לחשוב על המוות. אני לא יודע/ת עליהם/ן כלום, אבל אני יודע/ת שהם/ן ימותו, בדיוק כמוני. ויש משהו ב-לכלול, ברקע של המטא – את התחושה של הסופיות המשותפת שלנו, את הארעיות של הקיום, את הפגיעות הפיזית שלנו. אני לא יודע/ת אילו מחלות יהיו לי או לו/ה, ואני לא יודע/ת כמה אחיה, וכמה הוא/היא. הגוף רגיש לתאונות, פציעות. יש פגיעות גם במובן של יחסים ורגשות. אנחנו יצורים רגישים/ות, פתוחים/ות, פגיעים/ות. אז אני לא מכיר/ה, אבל אני יודע שהוא/היא יכול/ה להיפגע, לחוות דחייה, בדידות וכן הלאה. אלא אם הם מפותחים/ות בתרגול בכיוון מסוים – הפגיעות שם. ופה – צריך/ה לשים לב למה שעולה כאשר אני נשענ/ת לשם. זה די אפשרי להשען לראייה של סופיות, מוות – ושתבוא שמחה, וגם – להישען לכיוון הזה – ושחמלה תתעורר. חמלה היא חלק ממטא, אבל קצת שונה. וברטריט הזה – אנחנו רוצים/ות ללכת לשם לעתים, אולי, אבל ככלל – להישען על זרם המטא, שהוא יותר בהיר ועולץ. אז בסדר, אם זה עולה – אבל אל תעשו את זה יותר מידי. ההרהור בסופיות יכול להיות מאוד חזק בתרגול, ובמיוחד למטא וחמלה. יש לנו את השלד שם, בחדר ההליכה, מזה שנה פחות-או-יותר. ובהתחלה א/נשים לא אוהבים/ות אותו, אבל אחרי זמן מה – א/נשים מציינים/ות – כמה חמלה זה מביא, הפתיחות למוות וההכללה שלו.

מדיטציה מונחית: מטא לאדם הניטראלי

קחו כמה רגעים בשביל לבסס את התנוחה.

למצוא, ככל שניתן – את תחושת הפתיחות, הרכות – בתנוחה. יחד עם תחושה של זקיפות וערנות. התנוחה מגשימה משהו מן היופי, הכבוד של התרגול. ואפשר לחוש את האיכות הזו של התנוחה, ככל שזה זמין עכשיו.

לפתוח את המודעות סביב מרחב הגוף, ולמלא את המרחב במודעות. להספיג אותו במודעות. רגישים/ות לטון, למרקם, לתחושה – בעדינות, בקלילות, בלי לחץ.

ולהתחיל להציע כוונה אוהבת, אכפתיות, רצון טוב – איפה שזה מרגיש הכי קל. למי שזה מרגיש הכי קל – לעצמכם/ן, לאדם הקל, לחבר/ה. אפשר להיות משחקיים באיך שאתם/ן עובדים/ות. לבדוק מה עובד עבורכם/ן, ולהזין את הזרם של הכוונה.

להתרכך למטא, לכוונה של אדיבות. לרכך את הגוף לתוך הזרם של העדינות. להרשות. לאפשר לאדיבות לזרום בשקט.

לעטוף את עצמכם, או את מי שאתם מציעים/ות לו/ה מטא – באדיבות, בחמימות, אכפתיות. נוגע בקלילות, עדינות, בבהירות, עם ריפוי. ושוב ושוב – לאחל טוב. פשוט לאחל טוב.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להזמין למרחב הזה, למודעות – את הדימוי או התחושה של אדם ניטראלי/ת – משיהו/י שאין כלפיו/ה תחושה חזקה, בכיוון זה או אחר. אולי מישהו/י פה בריטריט, או בגאיה האוס, או מישהו/י בשולי חייכם/ן, איכשהו – לראות אם אפשר, ככל שניתן – תחושה בהירה יחסית שלהם/ן. בכל דרך שהיא. נשארים/ות רגישים/ות לכל הגוף שלכם/ן. אולי אנחנו לא יודעים/ות הרבה על החיים שלו/ה, אבל מהרהרים/ות ברצון המשותף, האנושי – לשמחה, לשלום, לרווחה גופנית. ודאי גם לו/ה יש את השמחות שלו/ה, את התענוגות שלו/ה, את הקשיים והמאבקים שלו/ה. כל זה, כל החיים האנושיים המורכבים שלו/ה – בדיוק כמונו. ממש כמונו. להרגיש את הקשר במשותפות הזו. אנחנו חולקים/ות, יש לנו במשותף – כל כך הרבה יותר מאשר דברים שאנחנו שונים/ות לגביהם/ן. כל כך הרבה יותר.

להתחיל להציע להם את אותם איחולי הטוב. אותם החמימות, האהבה, אכפתיות – לפנות אליהם/ן, להחזיק אותם/ן. האדם הזר/ה הזה, הוא/היא גם אדם יפה, מופלא, מורכב. לאחל להם/ן טוב. לחיים שלהם/ן, לישות, לגוף.

האם זה אפשרי לקבל תחושה של החיים היקרים שלהם, של הפלא של הקיום שלהם/ן? עצם הקיום שלהם/ן – הוא פלא.

לאחל להם/ן שמחה, ואולי לראות אותם/ן שמחים/ות, שבעי/ות רצון, עם תחושת מלאות. לאחל את זה עבורם/ן.

וכשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – לחזור שוב לרגישות הפשוטה, הפתוחה – לכל הגוף שלכם/ן, כאן ועכשיו.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 2

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

יש הרבה שאני רוצה להביא היום, אז אני מקווה שאתם/ן בנוח.

כמו שאמרנו כמה פעמים, אנחנו רוצים/ות לשמור את התחושה של מאמץ ומעורבות בתרגול – די קלילה. התחושה של ‘יישום’ היא עדינה, משחקים, ועיקשות עדינה וסבלנית. מה שהוא מפתח חשוב זו יכולת תגובה. האיכות והטווח של יכולת תגובה שיש לנו. אז אם אנחנו שטים/ות בספינה באוקיינוס, ויש לה כל מיני מפרשים, ומשוטים, והגאים ואולי אפילו מנוע, אז המלחים/יות כל הזמן יגיבו למצב האוקיינוס, לזרמים, לרוח וכן הלאה. קצת יותר מזה, קצת פחות מזה, לשנות את המפרש, את היחסים עם הרוח וכל זה. אידיאלית, מה שאנחנו עושים/ות זו הזנה של תנועה של הרמוניה של הישות כולה בתוך הזרם הזה של איחולי טוב. הרמוניה ואיסוף. מילה אחרת לזה תהיה ריכוז, אבל אני מעדיף את המינוח של איסוף והבאה להרמוניה. בשיחת הפתיחה דיברתי על הזנה, אז – האיסוף הזה הוא מזין. בחיוביות, אהבה, אדיבות – זה מאוד מזין, באופן עמוק. אז זה האידיאל, את זה אנחנו רוצים/ות לעודד ולהזין בעדינות. כשזה קורה, ובמידה בה זה קורה – זה מרגיש טוב. יש שם תחושת רווחה, שיכולה להתבטא כקלילות של הגוף והישות, חמימות, נינוחות, אפילו תענוג. וכמובן, לפעמים זה ממה לא מה ש-שם, אלא יש מכשולים, כמו שכריס אמר אתמול. אז אני יכול להיות מודע/ת: זה הכיוון שאליו אני הולך/ת, אבל עכשיו, מה שיש זו עצבות, וכמו באנלוגיה של הספינה, יש הרבה דרכים להגיב. אפשרות אחת היא לדעת שהעצב שם, אבל אני ממשיך/ה עם המטה. דברים באים, ואנחנו לא ממש משנים/ות את התרגול, ולתת לכל מה שיש שם – להיות שם. אז לגבי המכשולים, אם יש עייפות או עמימות, אולי אפשר להביא אור לשם. לדמיין את השמש בלב, למשל. האם אני יכול/ה לחדש את הזקיפות של הגוף, או להיות מודע/ת למרחב של הגוף? כשיש עייפות כל התחושה של ההכרה קורסת, אז אפשר לפתוח אותה שוב, וזה מאוד עוזר. או המרחב של החדר – מאוד מועיל. או לעמוד, כמו שכריס אמר. לגבי ספק – לבטוח בזריעה של הזרעים, ואם יש שאלות אז אפשר לשאול בקבוצות או עם עצמכם מאוחר יותר. אם יש חוסר מנוחה – להרגיע את הגוף, להרחיב את תשומת הלב, ובעדינות עם המאמץ. ואולי – לטפח קשר קרוב יותר למשפטים ולכוונה מרגע לרגע.

אז – מתישהו דברים יכולים לזרום באופן יותר חופשי, ואפשר להרגיש שדברים ממש נעים בכיוון של הרמוניה, אבל אז האוקיינוס, בהיותו מה שהוא, מביא סערה. אוקיי – מנמיכים/ות מפרשים, מדליקים/ות מנוע או משהו כזה. משנים/ות את התרגול. איך זה יהיה לוותר על המטא לזמן מה, לשנות צורה – ולפנות ישירות לעצב, או לעייפות, או לביקורת הפנימית וכן הלאה. אנחנו נכנס לזה הערב.

אוקיי, אני רוצה לדבר על, בתוך תרגול המטא – על אפשרויות תגובה ומשחק. אני מקווה שיהיה אפשר לעכל את כל זה, וזה לא יהיה יותר מידי.

הקטיגוריות הן גמישות, ואפשר להתחיל איפה שרוצים/ות. אפשר לעשות ישיבה או הליכה שלם על העצמי, על המיטיב, או לשחק בין הקטגוריות. אנחנו רוצים/ות להדגיש את מה שקל, ואז לבנות עליו. השתמשו הרבה במיטיב. כדי לעודד תחושה שזה זורם.

יש את המשפטים. לא לכולם/ן – המשפטים יהיו מרכזיים. יכול להיות שזה לא מה שהתרגול שלכם/ן סובב סביבו. יש גם את האור ואת תחושת הגוף. אבל אם אתם משתמשים/ות במשפטים – לפעמים המיינד מפוזר, ואז אולי עדיף לומר כל משפט פעמיים. בפעם הראשונה אולי אני לא ממש שם, ואולי בפעם השנייה ויש יותר נוכחות. אפשר לומר את המשפטים יותר ‘חזק’ כלפי פנים. ויש ספקטרום שלם: אפשר להשקיט את כל זה, ולהפוך את זה ללחישות. אולי לפעמים יש תחושה שהדברים מתחילים להיות בהרמוניה, ואז משפט שלם הוא יותר מידי מגושם. ואולי אני רק רוצה לומר: ‘שליו’, ‘שליו’. ולאט לאט נוטה לכיוון הרמוניה עם הכוונה. יכול להיות שבסופו של דבר המשפטים נעלמים, ויותר קל בלעדיהם. אני מרגיש/ה משהו שקורה כאן, ואני נותן/ת לו לעשות את שלו, והמשפטים הם רק עול. יכול לעזור עם המשפטים – לפעמים ממש לומר אותם אחד אחרי השני, ולפעמים לומר אותם ולשמוע אותם מהדהדים. לראות איך הישות מגיבה אליהם.

מטא, כוונה אוהבת – זו לא תחושה אחת. לפעמים אנחנו אומרים/ות ‘תחושה של מטא’. אבל האמת היא שיש שם טווח שלם של רגשות והרגשות. מצבים ותנאים רגשיים שהם חלק ממה שאנחנו יכולים/ות לקרוא לו מטא. קונסטלציה שלמה של צבעים וטעמים. אז לפעמים, ולפעמים אין תחושה בכלל וזה בסדר גמור, אבל לפעמים – המטא מרגישה מאוד מרגיעה או משככת. לפעמים יש תחושה של ריפוי; לפעמים של פעפוע או תסיסה; לפעמים זה בהיר מאוד, כמעט שמשי; לפעמים חמים; לפעמים יש עדינות. אנחנו רוצים/ות לאפשר את כל הטווח הזה. כל זה – מטא. לפעמים זה הופך יותר לחמלה. כשיש מטא, וזה פוגש סבל, זה הופך לחמלה. כל אלו הם הצבעים והגוונים של מטא, והם טובים. זה טווח רחב. ואני חוזר – ממש צפוי, ובסדר גמור – שלפעמים אנחנו רק שותלים/ות ואין תחושה.

ואני אומר שוב ושוב – רגישות לכל הגוף. מין רגישות מעודנת, קלילה, מרווחת – לכל הגוף. למה זה חשוב? גם בשביל ההרמוניה והאיחוי והריכוז. חלקית, ואני לא יודע אם שמתם/ן לזה לב, ואולי הייתה לכם/ן הצצה לזה לפעמים – אני אומר/ת משפט: ‘מי יתן ואהיה שליו/ה’. ואם אהיה רגיש/ה לגוף, אוכל לשים לב שמשפטים שונים מהדהדים אחרת בגוף. אז אם אני אומר/ת: ‘שליו’ זה מהדהד בגוף בצורה שהיא אולי קצת אחרת מאשר ‘שמחה’, או אפילו: ‘נחת’. האם מישהו/י שם/ה לב? זה ממש חשוב. אנחנו רוצים להיות רגישים/ות לזה, ולהיפתח, ואם אני מרגיש/ה במשפט מסוים – במשהו קטן שם, זה לא צריך להיות דבר גדול, אז אולי אני יכול/ה לחזור על המשפט הזה, להישאר אתו קצת, וכאילו לגלוש על הזרם הזה באוקיינוס לזמן מה. גולשים על הרזוננס והתחושה הטובה, ואולי זה דוהה ואני ממשיך/ה. לזה אני מתכוון כשאני אומר תגובתיות. אנחנו גולשים/ות בתרגול הזה. מקבלים/ות תחושה של… רוצים/ות הרמוניה ולהשען יותר ויותר על רווחה ומטא. אז – גוף, גוף, גוף, גוף, גוף. רגישים/ות לכל הגוף, ממש חשוב.

אומר משהו עכשיו, ואולי זה מוקדם מידי, אבל אולי לא. אם אני רגיש/ה לכל הגוף, לאט לאט אני נעשה רגיש/ה לניואנסים ותדרים גופניים, לשדה האנרגיה של הגוף, למרקם של המרחב הזה, ואני מתחיל/ה לשים לב – אם אני לא לוחץ/ת, ואני פשוט רגיש/ה – לפעמים – יש תחושה של משהו שם. משהו שמרגיש קצת חמים, קצת פתוח, קצת קל. אל תניחו שזה לא שם, ואל תדרשו שיהיה. אחרי זמן מה, וזה נפתח בקצב שלו, אז אין מה ללחוץ. וזה ממש לא בהכרח משהו גדול בכלל, לא זיקוקים, זה יכול להיות מין טון ברקע. וזו המטא, וכשאנחנו עם המשפטים – אנחנו מזינים את הטון הזה, ואפשר להתחיל להכיר בזה שהוא שם, ולהזין את התחושה הזו. וזה נעשה פן וביטוי של המטא, משהו שאנחנו מפרשים/ות כמטא. אין לחץ או דרישה, זה עניין של רגישות, של אפשור, ואז זה מתחיל להרגיש – אני לא יוצר/ת מטא, אלא יותר – מכיר בזה שזה שם. ואפשר להתרגל ולפתח ביטחון בזה.

אני אומר עוד דבר אחד, ואז במהלך התרגולים אומר עוד. זה משהו שאולי נתקלתם בו: אם אני שולח/ת מטא לעצמי: ‘מי יתן…’ ויש לי תחושת עצמי מסוימת ברגע הזה, וזה יכול להיות גם עם מישהו/י אחר/ת – אולי אני יודע/ת משהו על האחר/ת, או על סיפור החיים שלו/ה, הנראטיב שלו/ה, ואולי יש לי תחושה של המאבקים, הקשיים וההיסטוריה שלהם/ן, או על שלי, כמובן – אז לפעמים יש תחושה שהמטא פונה לכיוון של תחושת העצמי הנראטיבי: אני יודע/ת מה עברת, יודע/ת עם מה את/ה מתמודד/ת, ועל המסע שלך, ואני פונה ברמת הנראטיב – שלי או של אחר/ת. וזה ממש יפה והולם. ובפעמים אחרות – עם ההשקטה של הישות מתוך תרגול המטא – הכל נעשה פשוט יותר. מה שאנחנו מקבלים/ות, כתחושת עצמי – זה תחושה של הגוף וההיות כאן ועכשיו, ויש פחות תחושת נראטיב. תחושת העצמי משתנה. ואנחנו רוצים/ות להיות מעוניינים בזה. לפעמים זה עצמי מאוד נראטיבי, ולפעמים – הגוף והיישות, יותר פשוט. לאחר זמן מה – זו הופכת להיות הרמה הדומיננטית יותר, זה חלק מההתפתחות הטבעית של מטא, ויש שם הרבה ריפוי. וכמובן שגם ברמה הראשונה יש. אז אם אתם מוצאים/ות את עצמכם/ן ברמה הזו, תנו לזה לקרות. אתם לא בהכרח צריכים/ות להחיות את כל הרמה הנראטיבית.

אוקיי, אז היום נציג קטגוריה נוספת, ואנחנו מתרחבים במטא שלנו. היו לנו את העצמי ואת המיטיב, והחבר/ה הוא – חבר/ה, או צאצא/ית, או הורה וכן הלאה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה והיסטוריה של קשר ואכפתיות, אבל אלו יחסים ש, באופן טבעי, יש בהם יותר מורכבות מאשר עם המיטיב/ה, איתו יש יחסים קלים. עם החבר/ה – אולי התווכחנו, לא הסכמנו, אולי יש דברים בו/ה שפוגשים אותי לא טוב, ולהיפך, וזה בסדר ואני יודע/ת שיש שם אהבה. זה החבר/ה. קצת יותר רחב. זה מובן? אוקיי. את השאר אשאיר לפעמים הבאות.

מדיטציה מונחית

למלא את מרחב הגוף, את התנוחה – עם מודעות. רגישות לכל הגוף ולכל המרחב של תחושות שאנחנו קוראים/ות לו גוף. שוהים/ות שם זמן מה, ומותחים/ות את הגבולות של זה, כמו בלון, אולי קצת יותר מגבולות הגוף. ובתוך זה יש רגישות עדינה, קלילה. פתיחות לוויברציות שם. וממשיכים/ות להרחיב את זה. רגישים/ות לאיך זה מרגיש, כל המרחב הזה, הכוליות שלו. הוויברציות שם, המרקם, ההמהום, התחושה. אז שומרים/ות את זה עדין, מרווח, רגיש.

ואז מתחילים/ות את ה-מטא עם עצמנו או עם המיטיב, מה שקל יותר. לתת לעצמכם/ן לשחק, להגיב, ולהשתמש במה שמרגיש מועיל. אולי זה הפן הגופני, אולי המשפטים, אולי הגוף. החמימות שמתפשטת בגוף, אולי חמימות מדומיינת, אולי רכות מדומיינת, אנרגיה מדומיינת של רכות. אז לא צריך לפחד להשתמש בדמיון, בדמיון הוויזואלי, או התחושתי. הלב עוקב אחרי זה.

כאשר אתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – מזמינים/ות ללב, לתודעה, לעיני הרוח – את הדימוי או התחושה של חבר/ה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה, היסטוריה, אכפתיות, ולפעמים, כמו כמעט בכל יחסי אנוש – מורכבות מסוימת. אז שהו שם, לזמן מה. קבלו תחושה שלהם/ן, של ההיות שלהם/ן. ושוב, תחושה של הטוב שלהם, של האדיבות, של האיכויות היפות. להתכוונן לזה. לראות איך גם הם/ן כמהים/ות לרווחה, באופן טבעי ויפה, כמהים/ות לשלום, לתחושת הרמוניה, בריאות, נחת, שמחה. משאלה טבעית של כל הישויות החיות. וכשאתם שומרים/ות על הרגישות הקלה והמעודנת לכל הגוף – מרחיבים/ות את איחולי הטוב, הכוונה האוהבת – לחבר/ה. להציע להם אותה אכפתיות, אותה עדינות, חמימות. מחזיקים אותם/ן בזה – באנרגיה המרפאת של מטא. לרחוץ אותם/ן באיחולי טוב.

בלי לחץ, בלי דרישה, רק מציעים/ות.

אם אתם/ן טיפוסים ויזואליים, תנו לעצמכם/ן לשחק קצת עם האור. איך זה יהיה לראות את האדם/אשה הזה/ו, החבר/ה – שמח/ה, מחייך/ת? זה לא מכחיש שום דבר לגבי מה שאולי הם/ן עוברים/ות, אלא – רק אפשרות לשחק עם הדמיון קצת כדי להזין משהו במטא. איזה אפקט יש לזה – לראות אותם/ן מחייכים/ות, שמחים/ות, שלווים/ות?

ושוב, אם אתם/ן ויזואליים/ות – אפשר לדמיין את עצמכם/ן נוגעים/ות בהם באדיבות. מלטפים/ות אותם/ן בעדינות, מבטאים אדיבות איכשהו. דמיינו את עצמכם/ן עושים/ות זאת. איזה אפקט יש לזה? תנו לעצמכם/ן לשחק קצת.

אם אתם/ן טיפוס יותר תחושתי – דמיינו את האנרגיה המרפאת, החמימה – מקרינה מתוך הגוף שלכם/ן ועוטפת ומחלחלת אל הישות שלהם/ן. הרבה אפשרויות. רק שחקו, היו קלילים/ות.

ואז כשאתם מוכנים/ות – חזרו לתחושה פשוטה של הגוף שלכם/ן כאן. החיים של הגוף. מקורקע ופתוח.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 1

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אוקיי, אם נסקור בקצרה משהו שהזכרתי אתמול: שתי איכויות שישנן ל-מטא, שמבחינות בינה לבין מה שהיינו בדרך כלל קוראים/ות לו אהבה: חוסר תנאים, והיעדר גבולות. לגבי האיכות של חוסר גבולות – העניין הוא הרחבת הטווח של האכפתיות שלנו, של איחולי הטוב שלנו. אחת הדרכים בהן אפשר לעשות את זה היא – להתחיל בטווח צר יחסית, איפה שזה קל, ולהתרחב – לא/נשים שאנחנו לא מכירים/ות, לא/נשים שיש לנו קושי אתם/ן, לכל הברואים/ות. יש לנו את הקטגוריות האלו של יצורים/ות, וזה רק תמך, פיגום, ולא יותר מזה. ולאורך הימים אנחנו נעבור דרך הקטגוריות האלו, מרחיבים/ות ומוסיפים/ות ככל שהימים עוברים. היום נתחיל עם שתיים: עצמנו, והאדם/אשה המיטיב/ה. הכוונה היום היא להישאר עם הקטגוריות האלו, ולהיות גמישים/ות, ולהרגיש חופשיים/ות לעבור בין שתיהן. אז כמו שאמרנו אתמוך – ה-מטא לעצמי האכפתיות לעצמי – היא חשובה באופן יסודי. לעתים קרובות זה משהו שאנחנו כל כך צריכים/ות, צריכים/ות נואשות, וזה בסיס לכל שאר המטא, במובן מסוים. אכפתיות לעצמנו היא בסיס יציב, חזק – לאכפתיות כלפי אחרים/ות. כשיש לי מספיק אהבה עצמית – באהבה שלי לאחרים יש פחות היאחזות. אני לא צריך/ה כל כך… אני לא צריך/ה שהיא תהיה בדרך מסוימת. יש לי מספיק. זה משחרר את האהבה שלי כך שהיא יכולה להיות בלתי-מותנית יותר. אז האהבה הזו לעצמנו, הכיוון של מטא לעצמנו – לא/נשים מסוימים/ות זה מאוד קל, והם/ן פשוט מתחברים/ות ומתחילים/ות. אבל להרבה א/נשים זה די מאתגר. בגלל זה אנחנו מציעים שתי אפשרויות ביום הראשון, ואפשר להשתמש בפתיחות, בגמישות ובפלואידיות שאפשריות.

מיהו/י האדם/אשה המיטיב/ה? מסורתית, מיטיב/ה הוא/היא מישהו שאת/ה מרגיש/ה כמויות גדולות של הוקרה כלפיו/ה. מורה או משהו דומה. וזה טוב, ואולי יש לכם/ן מישהו כזה. מישהו/י אתו/ה היחסים מאוד פשוטים, ויש המון הוקרה, אהבה, הערכה אליו/ה. ולפעמים אנחנו מביטים/ות בחיינו – ואין מישהו/ה שהיה/תה כזו בשבילנו. בעיני, המיטיב/ה הוא/היא האדם הקל ביותר. פשוט ככה. האדם הקל היותר. מי שכשאת/ה קורא/ת לו ללב ולתודעה שלך זה פשוט קל לאחל לו/ה טוב. לפעמים זה לא… האדם המיטיב עבורי היה אחי, ואנחנו לא גרים קרוב, ואנחנו בקושי מדברים בימים אלו, אבל כשהיינו צעירים… טוב, רבנו הרבה וכאלה… בעצם למה הוא?… סתם, היינו מאוד קרובים שהיינו צעירים. וכששאלתי את עצמי מי יהיה הכי קל, הוא עלה, באופן טבעי. למרות שעל פני השטח הוא לא היה האדם המתבקש. אז כן, הוקרה גדולה או מורה, אבל הכי חשוב – מי שהכי קל. הכי פשוט וקל.

נקודה כללית – בתרגול המטא – משהו שאני חושב שהוא מפתח לכל תרגולי המדיטציה, אבל במיוחד למטא – יש פה הרבה מקום ליצירתיות, למשחק, לניסוי – אז ממש כדאי למצוא, כמו שאמרתי אתמול – את הדרכים שבהן זה יעבוד עבורכם/ן. לנסות ולשחק עם זה – ולראות מה פועל. אז יש טווח רחב של גישות וטכניקות, שהתייחסתי אליהן קצת אתמול. שלושת אלה שנתייחס אליהן יותר פה הוא השימוש במשפטים, בדימוי וויזואלי, ושימוש בגוף. התחושה המוחשת והדינמית (קינסתטית) של גוף. כשאני אומר שיש אחרות, אז יש תרגולים של התמסרות ו deities ועוד, ואנחנו נשמח לשמוע מכם/ן על זה, לעודד את זה ולראות איך זה עובד, אבל את שלושת הראשונים – אנחנו נדגיש יותר. אז מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על הגישה של המשפטים, ואחרי המדיטציה – לסכם ולומר עוד על האחרות.

השימוש במשפטים

דרך אחת לגשת למטא, שאנחנו נדגיש – זה לאמץ סט של של שלושה או ארבעה משפטים שנותנים ממשות לכיוון, לתחושה, למניע של מטא, ממחישים את הרצון הטוב, את הידידות הזו. ולחזור בינינו ובין עצמנו על המשפטים האלו בשקט, מתוך אהבה. שוב ושוב. לטפטף טיפות אל תוך הדלי בדרך זו. אז אלו שאנחנו נציע, ואתם לא חייבים/ות להשתמש דווקא בהם הם:

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ואהיה (תהיה/י) מלא/ת שמחה.

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה שליו/ה.

מי יתן ואני (את/ה) אחיה בשלום ובאדיבות.

הם על הלוח, אם אתם/ן רוצים/ות. ויש הרבה אפשרויות. כל מה שמגשים את הכוונה הזו. מסורתית זה יותר משהו כמו: מי יתן ותהיה שמח/ה בגוף ובנפש. פשוט ככה. באופן בסיסי, מה אנחנו רוצים/ות? בריאות, רווחה בגוף, רווחה מנטלית, שלום, שלווה. אז לבחור משהו שמגשים את זה ומילים שמהדהדות עבורכם/ן. לגבי השני – מי יתן ואהיה מלא בשמחה – חלק מה/אנשים אוהבים/ות את זה, וחלק שונאים/ות את זה. המילה הזו – שמחה – ממש לוחצת בשבילם/ן על הכפתורים הלא-נכונים. מכל מיני סיבות: זה יותר מידי עולץ בשביל אנגלים/ות, או שזה מרגיש כאילו – אני לא יודע/ת מה זה אומר בשבילי. מישהו/י יכול/ה לומר: אני אוהב/ת את המילה אושר, אבל שמחה – לא מתאים לי. זה ממש בסדר. תשנו אותה. זה באמת באמת לא משנה. אבל לכבד ולהתכוונן, והרבה מכל זה הוא לגבי רגישות – להקשיב, להתכוונן, לפתח רגישות – מה עובד עבורכם/ן? מה מרגיש בעל משמעות ומחובר עבורכם/ן? המשפטים שאנחנו הוחרים/ות צריכים להיות כלליים – אני צריך/ה להרגיש בטוח שאני יכול/ה לפגוש מישהו, לא משנה מי ואיפה, כל אחד בכל מקום, אפילו עוד עשרים שנה, והמשפטים יהיו תקפים אליהם/ן. אז אם אתם חושבים/ות על מישהו, ואולי הכלב שלהם חולה, או משהו, ואז: ‘אני מקווה שהכלב שלך יבריא’. זה לא מספיק כללי. או: ‘אני מקווה שתהיה לך עבודה בקרוב’. צריך משהו הרבה יותר כללי. כמו כן, אנחנו צריכים/ות להיות זהירים/ות מפני הנטייה לאג’נדה מתקנת. אז – ‘מי יתן ואוריד משקל’; ‘מי יתן והשיער שלי יצמח מחדש’. ואפילו יותר מעודן מזה: ‘מי יתן ואהיה עם לב פתוח’. אולי זה מצויין, אבל אולי זה מגיע עם נימה של שיפוט: ‘אני לא טוב/ה מספיק איפה שאני, אני צריך/ה להיות אדיב/ה יותר’. מאיפה זה מגיע? צריך לשים לב לכל זה. זה לא אג’נדה של תיקון. אז שווה לקחת זמן, חלקכם/ן תרגלתם/ן מטא בעבר ויש לכם שאתם/ן כבר עובדים/ות איתו, אבל ככלל – שווה לקחת זמן עם המשפטים, ולבחור מה טוב לכם/ן. לפעמים א/נשים מגזימים/ות עם זה – ורוצים/ות ממש למצוא את הדבר הנכון. בסופו של דבר – המשפטים הם לא כאלה חשובים, וכל העניין נע למקום שבו האנרגיה שזורמת היא החשובה יותר. אז אל תהיו יותר מידי עסוקים/ות בזה.

לפעמים מישהו/י רוצה לשמור את המפשטים מאוד גמישים, ולומר מה שעולה באותו רגע למישהו אחר או לעצמם, כך שיש יצירתיות מתמדת. זה בסדר גמור. ‘מה מרגיש נכון לומר לעצמי (או לו) עכשיו?’. אני, עם זאת, הייתי מעדיף לשמור על משפטים קבועים לזמן מה, כי לאחר זמן מה – חודשים או שנים עם התרגול הזה – משהו די יסודי יכול לקרות. זה כאילו המשפטים שוקעים לתאים ולישות, והם הופכים להיות מפתח: את/ה מתחיל/ה לומר את המשפטים, והמפתח הזה פותח את הדלת של מטא. כי ספגנו אותם בגוף ובתודעה מאוד מעומק.

בתוך אותם משפטים, המשמעות יכולה להיות גמישה. אז למשל הראשון – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן. לאחי הייתה עבודה בלונדון, והוא היה נוסע על רכב דו-גלגלי במרכז לונדון. אז – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן – באופן אוטומטי היה ברור שהכוונה היא: במסע הזה – מי ייתן ותהיה בטוח. או: ‘מי ייתן ואני אהיה בטוח ומוגן’, בזמן שאני מודע/ת לכל הביקורת הפנימית ואז – המילים האלו הן גמישות מספיק כדי להיות מובנות כ: מי ייתן ואהיה מוגן מפני הדפוס העיקש הזה של ביקרת פנימית. או שאנחנו יודעים/ת על מישהו/י אחר/ת שסובל/ת מזה. או, לפעמים יש לנו תובנות, ואז – בטוח ומוגן יכול לומר: מי ייתן ואזכור את התובנות האלו. הדברים האלו שמגיחים בתודעה, והם כל כך חזקים ופותחים: ‘מי ייתן ואזכור את זה, מי ייתן ואחיה שם’. זה גם – בטוח ומוגן.

דבר אחרון: יש, או ישנם רגשות, תחושות – שקשורות לכוונה אוהבת או מטא. בהחלט ישנם. אבל כל התחושות הן ארעיות – באות והולכות. זה בלתי אפשרי שתחושה של לב אוהב – תהיה שם כל הזמן. גם כשאני יושב/ת ומתרגל/ת עם המשפטים – אין סיכוי שתחושה תהיה שם כל הזמן. לפעמים זה נראה שהיא לא שם בכלל, לפעמים זה מגלה את עצמו, ואז נעלם. אז כן – יש מקום להתייחס לרגש, להרגיש אותו בגוף וכן הלאה, ואנחנו נגיד על זה יותר בהמשך, אבל רגשות הם ארעיים, והתחושה של מטא – ארעית – אז אל תתפסו לזה. יחד עם הרגש – אנחנו זורעים/ות זרעים של כוונה, ולפעמים זה מרגיש יבש. כל העניין ירגיש יבש. ואנחנו נדבר עוד על איזון ומשחקיות, אבל – אני לא צריך/ה לדאוג אם אני לא מרגיש/ה הרבה. פשוט – יש אמון בזריעת הזרעים האלו, כמו איכר/ה – זורע/ת, ויש אמון, ועם הזמן, כל זמן שהוא – הם מראים את עצמם, מלבלבים. זה יכול להיות ממש עכשיו, זה יכול להיות עוד חמש שניות, דקות או שנים. זה לא העניין שלנו, במובן מסוים. העבודה של האיכר/ה היא רק לזרוע, ולבטוח בזרעים. אוקיי, בו נתרגל יחד.

מדיטציה מונחית:

מצאו את הדרך לתנוחה נוחה, תומכת. זה די חשוב בתרגול המטא שהגוף יהיה די נוח, אז אם יש כאב תרגישו בנוח לזוז, ויש כיסאות. נכון לעכשיו – אם יש כאב פשוט זוזו בעדינות, בתשומת לב. מאוחר יותר נוכל לעבוד עם הכאב בתוך תרגול המטא. יש דרכים לעשות את זה. אבל אין צורך להזין חוסר מנוחה. אנחנו לא זזים/ות מתחושה של חוסר מנוחה. אז לבסס את תנוחת ותחושת הגוף. ושוב, לתת למודעות ממש למלא את חלל הגוף. אז יש לנו את החלל, המרחב הזה של תחושה – מה שאנחנו חשים/ות כגוף. לתת למודעות ממש למלא את כל המרחב הזה. אפילו לדחוף אותו קצת עם המודעות, עם תשומת הלב. כמו בלון שמתנפח, המרחב הזה מלא במודעות. ובמילותיו של הבודהא – רגישים/ות לכל הגוף. אז לאורך התרגול – אפשר לשמור על הרגישות הפתוחה, העדינה הזו – לכל הגוף. רגישים/ות לכל הגוף. אם אתם רוצים/ות, בתוך השדה הפתוח הזה של הגוף, הבלון של תשומת הלב – אתם/ן יכולים/ות למצוא מרכז לתשומת הלב במרכז הלב – בחזה. מאוד בעדינות, ברכות – לשים מרכז שם. ולהתכוונן, רגישים/ות לכל דרך בה הלב, הגוף – מרגישים עכשיו. פתוחים ומחוברים. מרגישים את עצמכם/ן, את הישות שלכם/ן. הגוף. החיים. כוח החיים.

חשים/ות ומכירים/ות ברצון הבריא שלכם/ן להיות בטוב, להיות בשלום. להיות ברווחה. פשוט להכיר בזה, אנחנו רוצים/ות לכבד את זה. הבודהא אמר: את/ה יכול/ה לחפש בכל היקום אחר מישהו/י שמגיעה לו/ה כוונה אוהבת יותר מאשר עצמך, אבל את/ה לא תמצא/י את האדם הזה. לא תמצא/י אותו/ה. אף אחד/ת לא ראוי/יה יותר מאשר עצמנו. אין שום דבר שאנחנו צריכים/ות לעשות, להיות – כדי שתגיע לנו מטא, ידידותיות כלפי עצמנו. ממש שום דבר. אז כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ותוך רגישות לכל הגוף, בעדינות ורגישות לכל אורך התהליך – מתחילים/ות להציע לעצמכם/ן את המשפטים, הכוונות של רצון טוב, של אדיבות.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

פשוט לחזור על המשפטים האלו, נותנים/ות את הכוונה הזו לעצמנו, שוב ושוב. מציעים/ות. מקשיבים/ות, מבפנים, למשפטים, ורגישים/ות לגוף באותו הזמן.

לא מאלצים/ות או לוחצים/ות, אלא רק מציעים/ות – בעדינות ובסבלנות. מקשיבים/ות למשפטים, ומתחברים/ות אליהם כאשר חוזרים עליהם. מתחברים/ות לכל משפט.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

לעטוף את הגוף בעדינות של איחולי טוב.

המשפטים כמו גלים עדינים מכים על החוף, על הגוף, היישות. נוגעים בגוף, ביישות – עם עדינות, רכות.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ובתוך הרגישות לתחושה הפתוחה, הרגישה של כל הגוף – לקרוא לתוך הלב והתודעה לדימוי או תחושה של האדם/אשה המיטיב/ה – מי שמרגיש שהכי קל לאחל לו/ה טוב. האדם הקל ביותר. רק לקבל תחושה שלהם/ן, של הישות שלהם/ן. לזכור את הטוב שלהם/ן. אולי את האדיבות שלהם/ן. לתת ללב להכיר בנדיבות שלהם/ן, בטוב שלהם/ן, ולתת לו הרגיש מה שהוא מרגיש. ולהתחיל להציע להם את אותה חמימות, אותה אדיבות ורצון טוב, אותה עדינות של אכפתיות.

מי יתן ואתיה תהיה/י בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ותהיה/י מלא/ת שמחה.

מי יתן ותהיה/י שליו/ה.

מי יתן ותחייה/י בשלום ואדיבות.

יש א/נשים שיש להם אוריינטציה ויזואלית – אתם/ן יכולים/ות להתנסות ב-לדמיין את המיטיב/ה מוקף/ת בספירה, כדור של אור זהוב – אור של מטא, אדיבות, אהבה – מרווה ומתפשט לכל הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן. מרפא, משמח, מקל, מבהיר. גלו מה עובד עבורכם/ן.

עוטפים/ות את הישות שלהם בחמימות, באכפתיות, באדיבות הזו, איחולי הטוב. אולי אפילו אפשר לדמיין שהחמימות, הרכות – מקרינה מהגוף שלכם/ן ומאמצת את המיטיב/ה לתוכה. מחזיקה אותו/ה, מקיפה ומרווה. וככל שניתן – לנסות לשמור על העוגן של הרגישות עדינה לכל הגוף שלכם/ן.

אפשר להיות מאוד סבלניים/ות, ולא למהר לשפוט את התרגול. אם יש תחושה או לא – זה דבר מאוד משני. אנחנו זורעים/ות כוונות שוב ושוב, ובוטחים/ות בזה.

הנחיות נוספות

האם הרעיון הבסיסי ברור? אז אנחנו מעדנים/ות ומרחיבים/ות את ההנחיות לאורך הימים. יש את המשפטים, ולחלק מה/אנשים יש תחושה ויזואלית, ולאחרים/ות לא. זה לא משנה. וגם – יש את התחושה הגופנית, ואני אומר שוב ושוב – רגישים/ות לכל הגוף. יכול להיות שאחד מתוכם יהיה האהוב עליכם/ן – הגישה והדרך המרכזית עבורכם/ן. יכול להיות ששניים מהם יהיו, ויכול להיות שכל השלושה, ביחד, מאוזנים. כל זה בסדר. מה שעובד עבורכם/ן. לפעמים אנחנו מניחים/ות: ‘אני מרפא/ת במגע, אז התחושה הגופנית צריכה להיות בהירה לי’. או משהו אחר. אבל זה לא נוטה לעבוד כך. תמצאו בכל רגע מה עובד בשבילכם/ן. אם אתם הולכים לכיוון של ויזואליות, אז לא צריך רזולוציה גבוהה, באיכות של צילום דיגיטלי. אפשר לשחק עם הרושם הוויזואלי, אבל אין צורך לעשות את זה באופן מוגזם. לפעמים א/נשים מלבישים/ות את הדמות בכל מיני בגדים שונים, כמו בובת ברבי. זה כנראה קצת מוגזם. דברים שקשורים באור יכולים לעזור. אז יש ספירה של אור, והאור מרווה את כל הישות שלהם. אור זהוב יכול להיות מאוד מועיל. אפשר לדמיין מעין ליבה של קרינת מטא בתוכם/ן, כמו יהלום. או אולי זה מגיע מתוככם/ן ומקרין החוצה, אליהם/ן. זה יכול להקיף אותם/ן, או ליפול כמו גשם. הרבה אפשרויות. אפשר להיות יצירתיים/ות. הרגישות לגוף מאפשרת את התחושה של: ‘זה עוזר קצת’. חלק מהא/נשים מאוד גופניים/ות מהתחלה, ואפשר להרגיש אנרגיה, רכות – מקרינה אל החוץ, בשדה האנרגיה של הגוף, וזה נע מכם/ן אל החוץ כדי לאמץ ולהרוות את המיטיב. וודאי, אם עושים לעצמכם/ן – אפשר להפנות אותה לעצמכם/ן.

בסופו של דבר, הגוף, באופן מעניין – הופך להיות ההגשמה של המטא. אז תעקבו אחרי מה שעובד, ומתישהו, בסופו של דבר – זה יהיה הכי חשוב. אבל חשוב ללכת עם מה שעובד. זה הרבה לשחק אתו.

תרגישו את התרגול, ותהיו חופשיים/ות לנוע אליכם/ן או למיטיב/ה. מה שמרגיש יותר קל. תעשו את שניהם היום, אבל אל תרגישו שאתם ‘דופקים/ות ראש בקיר’ יותר מידי. אם עם העצמי זה קשה, אז ללכת למיטיב – ואז לחזור.

הנחיות להליכה

בהליכה – אתם יכולים להיות יצירתיים. אנחנו הולכים בין שתי נקודות, או שאנחנו עומדים לזמן ארוך. אתם יכולים ללכת עם המשפטים, או עם התחושה הקינסתטית של הגוף, או ויזואלית – אפשר לדמיין את המיטיב בצד השני של השביל, ואז הם עוברים לצד השני. או שאפשר ללכת לידם, וזה מאוד יפה – בתוך בועה של אדיבות, חמימות, אכפתיות. ובהליכה – בוחרים שביל והולכים הלוך ושוב, עוצרים לכמה זמן שרוצים וכן הלאה.

תרגול גופני פותח מאוד עוזר לתרגול הזה, אז אם אתם לא עושים דברים כמו צ’י קונג או יוגה – תראו שאתם עושים מספיק הליכה בחוץ.

רוב ברבאה: צורות הסתכלות משחררות 2: דוקהא

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011.

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12531/

דיברנו על הרעיון הזה – של פיתוח צורות הסתכלות, טיפוח אימון בדרכי ראייה והתייחסות לרגע, לחוויה. אנחנו נחקור שלוש כאלה במיוחד, למרות שגם ‘להישאר במגע’ היא כזו, וכך גם ה-מטא. אבל יש שלוש שנדגיש במיוחד. הראשונה הייתה הארעיות. עכשיו, כמו שאמרתי – אנחנו נעים/ות די במהירות דרכן, כי אני רוצה לתת לכם/ן לשחק איתן, וא/נשים שונים ימצאו אחדות מביניהן מועילות יותר מאחרות. יכול להיות שתנסו את זו, אבל תראו שהראשונה יותר מתאימה, ואחרי שתנסו את שלושתן – תחליטו במה להשקיע.

יש שתי דרכים ליישם את דרך הראייה השנייה. הראשונה מביניהן – היא רק פסיעה קטנה מדרך הראייה של ארעיות. דרך הראייה השנייה, המאפיין השני הוא דוקהא. זו מילה מאוד עשירה, שבד”כ מתרגמים/ות כ’סבל’, אבל זו מילה מאוד עשירה עם הרבה רוחב, עומק ועידון בתוכה. למטרתנו – לדרך התרגול הזו – אנחנו יכולים/ות לתרגם כ’בלתי מספק’. זו דרך להשקיף על התופעות, החוויות, האירועים, ולראות דרך העדשה שיודעת שהדבר הזה, יהיה אשר יהיה – הוא בלתי מספק מטבעו. כלומר – כל דבר שנולד, שעולה, שהוא ארעי, כל תופעה מותנית – הוא בלתי מספק, גם בגלל שהוא ארעי. הוא לא יכול לספק אותי לאורך זמן, כי הוא ארעי. אני לא יכול ליהיות שמח/ה לנצח מהאירוע הזה, מהתופעה הזו. בגלל טבעם החולף של דברים – הרי שהם בלתי מספקים. כדי לראות את זה – אנחנו רואים ומסמנים דברים כ’בלתי מספקים’. צליל הציפורים – יפיפה, אבל לא יכול ממש לספק אותי, כי הוא ארעי. התחושה הזו, מה שלא תהיה, נעימה או לא – לא מספקת, לא מספקת.

כל שלושת המאפיינים – הם דרכים לתמוך בוויתור, בהרפיה. זה כל מה שהם. אלו הן פשוט זוויות של תמיכה בוויתור – ברגע. אז כשאנחנו מתייחסים/ות למשהו כ’בלתי מספק” – אנחנו משתחררים/ות, משחררים/ות את האחיזה, במובן מסוים – מהדבר הזה. אנחנו משחררים/ות, לא נאחזים/ות, וגם רואים/ות שאנחנו לא צריכים/ות לדחות שום דבר. זה פשוט דוקהא, זה פשוט לא-מספק. במסורת הנוצרית המיסטית יש שתי אמירות יפות: Holy discontent – חוסר שביעות רצון קדושה – התחושה ש’כל חוויה שהיא – נחמדה, מלכותית, יפה, יומיומית, משעממת, קשה – מתייחסים/ות אליה כ: זה לא זה. ‘זה לא יכול לעשות את זה בשבילי’. התחושה הזו של חוסר שביעות רצון קדושה – זה משהו שמתרגל/ת אמור/ה להוקיר. מישהו/י לא פשוט מרוצה מהתבוססות ומהשגה של מה שהוא/היא רוצה בעולם התופעות; ומתוך זה באה תחושה של Holy disintrest – חוסר עניין קדוש. והדגש פה הוא על הקדושה. אז זו לא תחושה של חוסר שביעות רצון סתם כי אני מבואס/ת, או חוסר עניין כי אני משועמם/ת, והייתי מעדיף/ה לראות טלוויזיה או משהו. אלא – אלה דרכים להתייחס לרגע הנוכחי, ולקרקס – למופע – שחולף מול עינינו ברגע הנוכחי, בהכרה. למייסטר אקהרט – אולי המיסטיקן הנוצרי המעמיק ביותר – יש לימוד, שהוא לימוד מדיטציה בעצם: Let go of creatures. הרפה ממה שנוצר. והוא לא מתכוון – שלא יהיה לך דג זהב, או משהו כזה. אלא – כל דבר שהוא נוצר, שנולד, שהוא תופעה מותנית – הרפה/י ממנה. כי מה שנוצר, במסורת הזו – לא יכול להיות היוצר האמתי. אם את/ה רוצה לדעת מהו אלוהים, במסורת הזו – עליך להיות לא כבול/ה למה שנוצר. אני לא אומר יותר על זה, כי יש שם הרבה, ואני רוצה להישאר צמוד להוראות. זה יכול להישמע כמו משהו מכחיש – חיים, או משהו כזה. אני לא הייתי רואה את זה בכלל ככה, אלא להפך – זה לא מגביל את החיים, או להיות מוגבלים/ות ל, או על ידי – החיים.

אז מה קורה? מה קורה אם אני לא תפוש/ה בתופעות, ולא מוגבל/ת על ידיהן? אם אני שוהה באופן הזה של התייחסות: לא להיות תפוש/ה, כבול/ה כך? לגבי הכל: להרפות, להרפות, להרפות. זו לא הכחשה, כמובן – וזכרו – דרכי הראייה האלו הן פשוט מודים, הילוכים של מכונית. בזמן אחר – כמובן – כאב הלב המסוים הזה – אני צריך/ה לחקור אותו, להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, לעבוד בדרך אחרת. אלו מודים, הילוכים. וזה לא ניתוק. זה לא שעמום, או חוסר עניין יומיומי – דברים כאלו הם ביטויים של סלידה. איפה שיש שעמום – יש סלידה. סלידה היא חלק משעמום, דחייה של החוויה. אם אנחנו נותנים/ות לעצמנו לשחק עם זה, וזה מאוד קרוב לארעיות. לתת לדברים לחלוף – כי הם לא יכולים לספק באופן מלא – זה לא דבר קר. זה בכלל לא מוביל לקרירות. כשאני אומר שמשהו לא מספק – אני לא דוחה אותו, או חושב שהוא מגעיל, או נדחה על ידו, בכלל לא. אלא – זה תרגול של שחרור האחיזה. וויתור, הרפיה.

אז זה הראשון – זה צעד אחד מהארעיות.

השני – הוא יותר… עבודה ישירה יותר עם היחסים עם התופעות. גם הראשון, אבל פה זה ברור יותר. זרקנו את המילה הזו: וודאנה. ומה שזה מתייחס אליו זו התחושה שמלווה כל חוויה, בכל אחד מהחושים – של נעימות, אי נעימות או משהו באמצע, ניטראליות. זוהי ה-וודאנה. כל דבר מורגש כנעים/לא נעים/ניטראלי. כשיש וודאנה – יש תגובה אוטומטית יחד אתה. כשהיא נעימה – אנחנו מחזיקים/ות אותה, ורוצים/ות עוד. וכשהיא לא נעימה – אנחנו דוחים/ות אותה. ניטראליות יכולה להוביל לכל מיני כיוונים. אפשרות אחת היא – שאני אאבד עניין, אחליט שאין פה מספיק דברים מעיינים ואדחוף את זה מתוך שעמום ותחושת חסר, או אלך לאיזו פנטזיה. ובזה אנחנו מעוניינים/ות – ביחסים עם חוויה או תופעה.

איך אני יודע/ת מהם היחסים האלו? איך אני יכול/ה לומר אם זו אחיזה – ניסיון למשוך משהו בכיווני, או לדחוף אותו? מה אומר לי את זה? בבירור – לפעמים ה-מיינד צורח – ‘אני חייב לצאת מפה!’ או ‘זה נורא!’ – ואז ממש ברור מהם היחסים, בגלל המחשבות. אבל לעתים קרובות – הרמה הזו של הריאקטיביות יכולה לשקוט לעתים, ועדיין – יש נוכחות של סלידה והיאחזות, אבל זה לא מתבטא כמחשבה של דחייה או תאווה. איך אני יכול/ה לשים לזה לב, אם המיינד לא אומר לי את זה על ידי מחשבה? ובכן – אם יש איזה ריווח בתודעה, אפילו קצת ריווח, עם המרחב של הגוף – אני יכול/ה לקבל תחושה, בגוף – של מצב בו סלידה או היאחזות נמצאות בסביבה. למעשה – בסלידה יותר קל להבחין, בדרך כלל. בכל מקרה, אני אוכל להבחין במידה מסוימת של מתח או התכווצות של הגוף בכל מצב שבו יש היאחזות או סלידה. זה יכול להיות באזור אחד – והכתפיים ממש יעלו, או אולי הבטן מתכווצת, או אזור אחר. זה יכול להיות רק בתחושה המרווח של כל הגוף. המרחב של הגוף מתכווץ. בגלל זה חשוב לשמור על רגישות לכל הגוף. זה משקף את המיינד יותר בבירור, לפעמים, מהמיינד ‘עצמו’. לפעמים זה מאוד ברור וגס, ולפעמים הרבה יותר עדין – תחושה עדינה של הגוף מתכווץ או נעשה מעט אינטנסיבי, במרחב של הגוף. אני אזרוק משהו עכשיו, כי מתישהו, בריטריט הזה או אחר זה יהיה שימושי – שלפעמים זה אפילו יותר מעודן מזה, ואפילו אי אפשר להרגיש את זה במרחב של הגוף – ויש רק קצת סלידה, או ניסיון להיאחז במשהו, וזה אפילו לא משתקף בגוף, כי הוא נעשה כל כך פתוח, או רך, או שהוא נעלם – ואז זה מתבטא בתחושה של המרווחות של התודעה. התודעה פתוחה מאוד, והמרחב הזה מתכווץ קצת. זה משקף את הנוכחות של משיכה ודחיפה עדינות.

אז – מה לעשות? בצורה השנייה של המאפיין של דוקהא – אנחנו נעשים/ות רגישים/ות לנוכחות של סלידה או היאחזות – ורואים/ות אם אנחנו יכולים/ות להרגיע אותם. אז – זה מעניין, כשיש משיכה או דחיפה, הגוף מתכווץ או נעשה אינטנסיבי, ובאופן מעניין – אם אני מרגיע/ה את הגוף – ההיאחזות מרפה. זה עובד בשני הכיוונים. האם זה הגיוני?

אני אחלק את הדרך השנייה הזו לארבעה אופנים קצת שונים. אז יש הרבה אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לעשות את זה שוב ושוב – פיתוח רגישות לתחושה של משיכה ודחיפה, דחייה והחזקה, פיתוח רגישות לתחושה הזו, והרגעה שלה. ושוב. ושוב. עושים/ות את זה שוב ושוב. מרגיעים/ות את המשיכה והדחיפה. עם זה – אני רוצה להרגיש, בגוף – איך זה מרגיש למשוך ולדחוף? איך זה מרגיש כשיש סלידה והיאחזות, ואיך זה מרגיש כשיש הרפיה, שחרור מסלידה, התנגדות והיאחזות? בראש ובראשונה – זה מרגיש יותר טוב. כשיש היאחזות וסלידה – זה לא מרגיש כ”כ טוב. נכון? אז הדרך הראשונה – דרך הגוף – מרגיעים/ות שוב ושוב. דרך הגוף מרגיעים/ות את מערכת היחסים עם העניין.

האפשרויות השנייה והשלישית – קצת חוזרות על מה שאמרתי על ‘אי-המספיקות’ קודם. לפעמים את/ה מתרגל/ת ואת/ה שם/ה לב ליחסים עם משהו, ושם/ה לב שיש סלידה, נניח עם כאב גופני. יש סלידה, ודרך להרגיע את היחסים עם זה – זה להזכיר לעצמך את הארעיות של זה, להתכוונן אליה שוב, לראות אותה. כשאני רואה את הארעיות – יש נטייה לשחרר, לוותר. לפעמים – כשאנחנו משתמשים/ות בארעיות כדי לעזור לשחרר דברים – אם יש תחושה של מרחב וחלל שנוצר בתרגול – אפשר ממש לראות תופעות נעלמות, מתפוגגות אל תוך החלל. האפשרות לראות אותן נעלמות, כמו טיפות גשם שנוחתות על האגם, ונעלמות – ולראות את ההתמוגגות שלהן ולתת להן להתמוגג – עוזרת מאוד לוויתור, להרפיה. ודרך נוספת – פשוט לראות את התופעות כלא-מספקות. לסמן אותן כך: ‘לא מספק, לא מספק’. שוב ושוב. זה מרגיע את היחסים.

והאפשרות האחרונה – להביא את עצמך ממש קרוב למה שקורה – אולי זה כאב בגוף, או רגש, אולי… מה שלא יהיה – לבוא ממש קרוב עם המודעות, ואז – במקום להיות ממש בהיר/ה לגבי מה זה, ולשים לב בקפידה לכל פן של התופעה – להתקרב ממש, ואז – לאפשר. לאפשר. אפשר להשתמש במילה כלחישה, או הצעה עדינה – לאפשר את הדבר הזה, את החוויה או התופעה הזו – באופן מלא וטוטלי ככל שניתן. אז כאן אנחנו ממוקדים/ות ביחסים, ומעודדים/ות יחסים של 100 אחוז אפשור עם משהו. להיפתח למשהו. אני לא צריך/ה להיות מאוד בהיר/ה לגבי החוויה. אלא להתקרב – ולהיפתח, לאפשר. או אפשר לומר – לקבל בברכה. Welcoming. אז אני לא כ”כ מעוניין/ת בבהירות לגבי האובייקט, אלא ביחסים אתו. בזה אנחנו מעוניינים/ות. זה יכול להיות כלפי אובייקט, או פשוט כלפי ה-וודאנה – זה לא ממש משנה.

עלתה אתמול שאלה לגבי הפחד, וגם שם – ליצור חלל – ולאפשר את החוויה. לקבל, להיפתח לחוויה. אפשור – זו השקטה של סלידה, אבל זו גם לא היאחזות. זו גישה אחרת – אין סלידה, אבל גם לא היאחזות. שוב ושוב – אפשור. תרגול מאוד יפה. ממש ממש יפה.

וגם – אם אני משחק ורואה מה עובד בשבילי בזמן כזה או אחר – אני מתחיל לראות משהו, ואמרנו את זה בעבר, אבל זה כל כך חשוב לזור ולומר ולראות את זה – אני רואה ש99% מהסבל, הדוקהא – מגיע ממערכת היחסים עם החוויה. הסלידה וההיאחזות, ולא מהדבר עצמו. סבל מגיע מהיאחזות וסלידה. בשפה אחרת – הדבר עצמו הוא ריק מבעייתיות. זו תובנה שאני רוצה לראות שוב ושוב עד שהלב לא יכול להתווכח – הדבר עצמו הוא לא הבעיה, אלא אם אני הופך/ת אותו לכזה דרך סלידה והשתוקקות. וכאן, שוב – התחושה הממשית היא החשובה. הנה אני יושב/ת, ונניח – יש את הירך הפצועה – אני מרגיש/ה את הסבל בזה. ואני רוצה להרגיש את אי הנחת, הסבל, שמגיע עם סלידה והיאחזות, ובעת שאני מרפה, מוותר – בכל דרך שאני עושה את זה – מאפשר/ת, או מרגיע/ה את היחסים, או רואה את זה כלא מספק ומרפה – כשאני מאפשר/ת את זה – מידה מסוימת של חופש, ולו גם קטנה – מידה מסוימת של הקלה, של נחת, של שלווה, ריווח, אפילו חדווה. חשוב להרגיש את ה’לפני’ וה’אחרי’. לכל מהלך כזה יש שני צדדים: הכאב של ההיאחזות והסלידה, וההקלה בוויתור עליהן. ואני רוצה שתהיה לי תחושה ברורה, בכל הישות – של שניהם. אני צריך/ה לטעום את הכאב, ואת השחרור. אם אני לא טועם/ת את זה – התובנה לא נטמעת, ברמת תאי הגוף.

עכשיו, זה יכול להיפתח בהרבה דרכים, ועליכם לקחת את זה ולשחק. זה אפשרי, לפעמים, שמישהו/י מוצא/ת דרכים לשחרר ברגע, ביחס למשהו, ומישהו משחרר מאיזה כאב – ולפעמים אני יכול לשים לב שכשיש וויתור – רוגע מתאפשר, יציבות מתאפשרת – רוגע או יציבות מגיחים, מתגלים. למה? כי משיכה ודחיפה זה בדיוק מה שמעצבן את ההכרה. אין שום דבר אחר שמעצבן את ההכרה מלבד משיכה ודחיפה לגבי דברים. אז לפעמים שאני מוותר/ת – יש קצת יציבות, או הרבה – לפעמים – שמגיעה לישות, לגוף, למיינד – דרך הוויתור. תיהנו מזה. תנו לעצמכם/ן ליהנות מזה, לרחוץ בזה קצת. לפעמים יכול גם להיות שבגלל היציבות שהתאפשרה מהוויתור – בגלל היציבות – האגם רגוע יותר, ואני יכול לראות יותר בבירור. יותר לעומק. אני יכול/ה לראות יותר בעדינות. ואולי אני יכול/ה לראות שכבות עדינות יותר של היאחזות ושל דחיפה. אז, במובן מסוים, בגלל היציבות – מה שמתאפשר זה יותר רגישות למשיכה ודחיפה, ברמה מעודנת יותר. ואולי – אני יכול/ה להרגיש את זה, ואולי יש דוקהא עדינה עכשיו. לא משהו שאפשר ממש לקרוא לו סבל, אבל סוג מסוים של מגבלה, של כיווץ – ואולי אפשר לשחרר גם את זה, ואולי יש עוד רמה. לפעמים – יש אפשרות של שביל של עידון הולך וגדל – שלוקח אותנו מטה-מטה, אל תוך שכבות של משיכה ודחיפה, ראקטיביות, היאחזות – שמתקיימות כל היום וכל הלילה בלי שאנחנו מודעים/ות. ומה קורה כשאני מתחיל/ה להתיר אותן, לשחרר שם. מה קורה?

התרגול פה הוא פשוט לשחרר. בין אם זה יותר מעודן ממה שהיה קודם, פחות מעודן או אותו דבר – התרגול הוא פשוט להיעשות מודע/ת לאיך משיכה ודחיפה מרגישים, ולשחרר. זה תרגול מאוד יפה. וזה תקף לכל החוויות. זה מפתה להתמקד בחוויות קשות, אבל מה אם נתמקד בחוויות ניטראליות – מהי סוג המשיכה והדחיפה שמתרחשת סביב ניטראליות? או חוויות נעימות? לכלול הכל, לא רק את הקשה.

מידה מסוימת של מרחב, אולי הבועה שסביבה הגוף – עוזרת לנו להיעשות מודעים/ות ליחסים עם דברים. אם אני יותר מודע/ת לדבר עצמו, וזה יכול להיות מאוד מועיל לשים לב כך לפעמים, אבל לעתים קרובות – אנחנו מסנוורים/ות לגבי מהם היחסים, כי אני כ”כ שאוב/ה לתופעה עצמה. שוב, הכוונה ממוקדת של תשומת הלב, וגם פתיחה שלה – אלו אפשרויות מאוד מועילות. והיכולת הזו שיש לנו, כא/נשים – לבחור בין זה לזה, לפעמים כך ולפעמים אחרת – זה ממש חשוב בשלב זה – כי כל דרך תגלה תובנות שונות לגבי ריקות. לא נקבל את כל התמונה עם רק אחת משתי הדרכים. אז – לפעמים פתוח יותר, לפעמים מכוון יותר. אז לגבי הכאב בירך – אפשר ללכת ממש אליו, ולראות אם אפשר להרפות ביחס אליו, או לעבוד באופן הרבה יותר פתוח, ולתת ל-הכל להיות. אז – קחו את כל זה לתרגול לזמן מה. כפי הנראה תמצאו, בכל מיני מובנים – שזה תרגול יותר רך. יש בו משהו מאוד יפה במובן הזה. אתמול עלתה שאלה על עשייה, ולפעמים א/נשים מרגישים/ות אמביוולנטיים/ות לגבי עשייה בתרגול. התרגול הזה, וגם תרגול ה-אנטא שיבוא לאחר מכן – הם למעשה פחות עשייה מהמצב הרגיל שלנו. הם לא נראים כך. אני כ”כ רגיל/ה למשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף – וזו בעצם העשייה, וכשאני מוותר/ת על זה – מה שאני עושה זה בעצם להפסיק לעשות. אבל אני כ”כ לא רגיל/ה לזה, שכשאני עושה את הוויתור זה יכול להרגיש כמו עשייה, בהתחלה. אבל, למעשה, אפשר לעשות את דרכנו למקום שבו זה אי-עשייה, ויש בזה רכות. אנחנו כ”כ רגילים/ות להיאחזות, לאורך כל היום, שצריך להתאמן ב-לא לעשות את זה. אז ההרגל יכול להרגיש לנו יותר קל לפעמים, אבל – הוא לא כ”כ מועיל. אולי זה לא ניכר במבט ראשון – שזה תרגול של לעשות פחות.

במונחי איזון – מטא זה ממש חשוב. אולי עדיף לעשות יותר מטא מתובנה, ובכל מקרה מינימום של חצי מהזמן עם ה-מטא. יש עוד כמה דברים לומר, אבל אני חושב שאתן לכם/ן לשחק עם זה קצת, ולראות מה עולה עבורכם/ן, במקום לומר עוד.

אני לא אומר עוד, בין השאר, כי זה תרגול שיכול להוליד הרבה תובנות. ואני רוצה לתת לכם/ן לתרגל ולראות. מה זה אומר על העצמי, על חופש וכן הלאה. אז בוא נשב בשקט לזמן מה.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 1: אניצ’ה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011.

אפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/?search=anicca

אנחנו נתחיל לבנות על, ולדייק את – התרגול שהצגנו בימים האחרונים, של ‘להישאר במגע’. אם אנחנו מדברים/ות על תובנה, תובנה יכולה לבוא בכל מיני דרכים: זה אפשרי שיופיעו תובנות דרך הרהור או התבוננות, במילים אחרות – דרך מחשבה; יכול להיות שיהיה הבזק אינטואיטיבי של תובנה; זה אפשרי גם שתובנה תבוא מרגע של ראייה בהירה ושקטה, ללא מחשבה, וכן הלאה. באופן כללי – שמשותף לתובנות הוא – שהן פותחות חירות. זה חלק מהאופן בו אפשר להגדיר תובנה: דרך ראייה או הבנה שפותחת חירות. אז יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות, וצורות שיכול ללבוש.

כרגע אעשה חלוקה לשתי צורות. האחת היא בצורה של ‘רגע אהה!’, שרבים/ות מכם/ן מכירים/ות. אז למשל – אתם/ן שמים/ות לב, באופן כללי, ואתם שמים/ות לב למשהו, ומשהו מתבהר, ותובנה עולה ומגלה עצמה. פשוט ברוגע וברספטיביות של ראייה בהירה במיינדפולנס. ואז יש סוג נוסף, גם אם זו הבחנה קצת מלאכותית, שאקרא לה: ‘החזקת דרך ראייה, התייחסות, או השקפה – שמובילה לחופש’. ואני אסביר למה אני מתכוון. באופן מכוון להחזיק דרכי ראייה, דרכי התייחסות, השקפות – שמביאות חופש, תחושת חופש.

לדוגמה – אתמול היה פרק של שאלות ותשובות, ומאוד בקלות, עבור רבים/ות מאיתנו – יכולה להזדחל פנימה נקודת מבט של השוואה: ‘אני לא טוב/ה כמו…’; או ‘אני יותר טוב/ה מ…’, שזה יותר נדיר. אז ההשוואה העצמית הזו היא דרך ראייה שבאה כלפי המצב הזה. זוה כמו עדשה שאנחנו מרכיבים/ות על המצב. זה כאילו אני רואה דרך הפילטר הזה של התודעה המשווה, והעצמי שמשווה, בדרך כלל לרעתי. זה מובן?

או… הדוגמה המצחיקה שנתתי לגבי המומחה/ית לגינון, שמסתובב בגאיה-האוס, ומסתכל/ת על הצמחים ומביט/ה בכוונה כדי למצוא פגמים בצמחים, ופגמים בדרך בה מטפלים בהם. זו דרך ראייה, פילטר, והיא צובעת את התפישה של המצב. אף אחת מדרכי הראיה האלו יביאו חופש או שמחה. אם אני יושב בשאלות ותשובות, ואני מביט/ה על המצב, תופש/ת אותו דרך העדשה של המיינד המשווה – אני לא ארגיש שמח/ה או חופש/יה. השוו את זה עם התרגול שהצענו – ‘להישאר במגע’. במובן מסוים זו גם דרך ראייה, תפישה, התייחסות לרגע החוויה הזה. וזו דרך התייחסות ש, יחסית, מאפשרת הרבה יותר חופש וריווח. האם התחלתם/ן לראות את זה?

בחלק מדרכי הראייה שיש לנו, בדרך הראייה – יש בנייה של עצמי. הדרך שבה אני רואה, משקיף/ה, חש/ה את הסיטואציה, מתייחס/ת אליה – בונה את העצמי, ולוכדת אותנו, כולאת אותנו – יחד עם הבנייה הזו. וכאנשים, יש לנו הרבה דרכי ראייה כאלו, ואנחנו מחזיקים/ות בהן, לעתים קרובות, כהרגלים. אנחנו מכורים/ות, בלי לדעת, ואנחנו מבינים/ות אותן כחלק מה’מציאות’, אנחנו אפילו לא יודעים/ות שהן מתרחשות, לעתים קרובות, והן כ”כ קרובות אלינו שאנחנו אפילו לא שמים/ות לב שהן שם והן מגבילות את איך שאנחנו מרגישים/ות, מה שאנחנו רואים/ות, האפשרויות במצב מסוים, תחושת החופש, וכל זה.

ויש כאלו – שאפשריות לנו כמתרגלים/ות – שעושות את ההפך. דרכי ראייה שמתחילות לפתוח, לפרק את העצמי או לא מאפשרות לו להבנות כ”כ, ופותחות תחושה של חופש. אז בנקודה זו של הריטריט אנחנו נציג את מה שנקרא שלושת המאפיינים. חלקכם/ן מכירים/ות אותם, ולחלקכם/ן הם חדשים, ואנחנו נציג אותם עם זווית מסוימת עליהם. אז שלושת המאפיינים הם:

הראשון הוא אניצ’ה, ופירושו: שינוי, ארעיות, אי קביעות. למעשה זה אומר גם אי-ביטחון.

השני – דוקהא: unsatisfactory-ness. היותם של דברים בלתי מספקים – מטבעם. נכנס לזה הרבה יותר בפירוט בהמשך.

האחרון – אנאטה: לא-עצמי.

למטרתנו בריטריט הזה – נשתמש בהן כדרכי ראייה. כל אחד מהם משמש כדרך ראייה מאוד מאוד חזקה, שמביאה חופש, מאפשרת חופש. מביאה וויתור, לא בונה את העצמי כ”כ. והן מביאות את זה ברגע הראייה. זה לא שאני רואה משהו, ואז אני מקווה שהוא יביא חופש בהמשך. ברגע הראייה – בדרך הזו – יהיה חופש, או תהיה מידה של חופש, באופן כללי. מה שהם עוד עושים, כדרכי ראייה – זה כאילו ההכרה יוצאת לאיזה מסע של ראייה הולכת ומעמיקה. הם מתחילים לפתוח גילויים עמוקים יותר ויותר לגבי טבע המציאות. זה כמעט… אתה מתחיל לעשות את זה, וזה כמו מנהרה שמובילה לתובנה הבאה, וכן הלאה. ובייחוד – מה שהם מגלים, הם חותרים עמוק ומגלים את העומק של ההתהוות המותנית והבנייה שדיברנו עליה. ממש אל הדקויות של זה. כל כך עד שאפילו אספקטים מעודנים ומובנים מאליהם כמו זמן וחלל גם נראים כקונסטרוקציות, הבניות. בריטריט הזה אנחנו רק מתחילים/ות את חפירת המנהרות האלו, אז אנחנו עובדים/ות בעיקר על העצמי, והאופן שבו הוא נבנה, אבל למעשה – שלושת המאפיינים האלו הם כמו שלוש שדרות, שלוש מנהרות, ואפשר להמשיך עוד ועוד, אם אנחנו ממש מפתחים את התרגול הזה. הם חזקים באופן לא-רגיל, אם משתמשים בהם נכון. אז אנחנו מתחילים בתהליך הזה. הבודהא אמר – אחרי ההתעוררות שלו, שלכאורה קרתה לילה אחד, ואולי זה היה, למעשה, לאורך זמן ארוך יותר, אבל בכל מקרה – הוא היה לא בטוח האם ללמד או לא. ‘קשה לראות את הדבר הזה שגיליתי, הריקות הזו, ההתהוות המותנית הזו – קשה להבין את זה, להבחין בזה’, והוא לא היה בטוח אם ללמד או לא. אז – אנחנו צריכים/ות מכשירי חפירה די חזקים, דרכי ראייה שבאמת חודרות עמוק. לפעמים, אנחנו יכולים/ות לקוות שרק להיות נוכחים/ות יגלה את מלוא העומק של ההתהוות מותנית ואת העדינות והדקות של ריקות, אבל – זה לא בהכרח יקרה. צריך משהו קצת יותר חזק, או הרבה יותר חזק. אז אנחנו נכיר את התרגולים של שלושת המאפיינים האלו לאורך הימים הקרובים בהדרגה, אחד אחרי השני. היינו יכולים/ות לתת לכם/ן את כולם ב’מכה אחת’, והייתם/ן עושים/ות אותם אחד אחרי השני, אבל אנחנו נציג אותם במדורג, ואנחנו רוצים שאתם/ן תנסו כל אחד, ותראו מהו המועדף עליכם/ן. אולי אתם/ן תאהבו את כולם, ואולי תאהבו שניים מהם, או רק אחד. בתקווה אחד לפחות. ב’מועדף’ אני מתכוון – מה עובד הכי טוב. אם אתם מוצאים/ות את הדרך הנכונה לעבוד עם התרגולים האלו – אתם/ן יכולים/ות להרגיש את החירות נפתחת ברגע. אתם מרגישים/ות אותה, אולי היא עדינה, אבל אפשר לחוש אותה. יש תחושה של שחרור, ולזה אני מתכוון ב’עובד’.

אז היום אני רוצה לדבר על ארעיות, ולתת לכם/ן את זה כתרגול. אז – זה שדברים הם ארעיים – זה די ברור. לא צריך הרבה תובנה כדי לראות את זה. תסתכלו סביב; כשמישהו מגיע לגיל ארבע או חמש הוא מבין את זה. אבל – מה אם נחזיק את דרך הראייה הזו, כדרך ראייה שמביטה בארעיות, ושמה לב אליה במיוחד. מה זה אומר? להבחין בשינוי, באופן מכוון – לשים לב לשינוי. לכוון את תשומת הלב לתוך התחושה, הפן, התפישה, החוויות של שינוי, השתנות, פלואידיות. להישאר ממוקדים/ות על זה, על התחושה הזו של דברים. להישאר עם העובדה הזו, של שינוי. הלידה והמוות של דברים. זו דרך אחרת לראות, להתייחס לרגע, מרגע לרגע. כל מילה היא צליל, וכל צליל כזה נולד, הוא שם, ואז הוא מת. שינוי כל הזמן, ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לרובד הזה של החוויה שלנו. זה כל מה שאני מעוניין/ת בו כרגע. שינוי. לא אכפת לי משום דבר אחר. אני לא צריך/ה לדעת מה זה בדיוק, רק את זה שזה משתנה. אפילו לא אכפת לי אם אני יודע/ת מהו הדבר הזה, שמשתנה, אלא רק – נמצא/ת עם השינוי עצמו. הלידה והמוות, שינוי המרקם, הפלואידיות, השינוי עצמו. ואני צריך/ה לראות את זה במהירות בה זה מגלה את עצמו מרגע לרגע. אין צורך ללחוץ על השינוי, לנסות לראות נאנו-שניות של שינוי, אם זה לא מה שמגלה את עצמו.

אז ככלל – אנחנו מעוניינים/ות בשינוי מרגע לרגע, אבל יש תדירויות שונות של שינוי בחיינו.

אז – הבוקר – מה היה מצב הרוח כשקמת? אולי כעס, או שמחה, או רטנוניות, או קצת דכדוך, אולי – סקרנות, או משהו אחר. האם אותו מצב רוח היה שם בצהריים – או שהוא השתנה? אולי הוא השתנה וחזר? איך הוא עכשיו, בערב, ביחס לשעה שהתעוררת? אז יש סוג של תדירות יומיומית של שינוי, כי אנחנו נוטים להיתקע שם. נניח, בבוקר – אני מרגיש/ה לא-משהו, ומוטמעת לתוך זה איזו הנחה – שזה יימשך לאורך כל היום. אבל זה לא. הדברים מטבעם מרווחים יותר.

אבל ככלל – אנחנו ממוקדים בדברים יותר מרגע-לרגע. אז אני אכה בפעמון עכשיו. ותראו אם אתם/ן יכולים/ות לבוא במגע עם הצליל, ולהקשיב לשינויים בצליל הפעמון. יש את רגע ההתחלה והסוף, אבל באמצע – יש גלים, רעדים וכן הלאה. לזה אתם מתכוונים/ות, בכוונה, ואתם תשימו לב שדי מהר המיינד נודד, ואתם/ן מחזירים/ות. זה אובייקט המדיטציה עכשיו. שינוי, השתנות, חלופיות.

שמעתם/ן? יש איזה גל, איזה ערבול של הצליל.

אז זו דוגמא. זה נגמר. והסיום הוא חלק מכל העניין.

גם אם רק שמתם לב, בתשומת לב חשופה, זה כבר מרגיע את הישות. אנחנו בונים/ות פחות ברדק. עם הארעיות – אנחנו לוקחים/ות את זה צעד אחד יותר עמוק.

אז – פה אנחנו ממקדים/ות את תשומת הלב באופן מכוון. אמרנו – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם תשומת הלב באופן פתוח יותר, או באופן ממוקד. אנחנו יכולים/ות לבחור. כאן – כיוונו. אבל – מה אם נפתח את השמיעה עכשיו? הכוליות של השמיעה. כמו שדה. המודעות פתוחה. והפתיחות הזו של המודעות פשוט מקבלת, ואנחנו מתכווננים/ות לשינוי שם. לא משנה מה נמצא שם – הוא משתנה, זורם,יש עלייה-השתנות-ודעיכה של הצלילים. אז – להתכוונן למרקם הזה של שינוי. האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בזה? הלידה והמוות של הצלילים?

ומה לגבי הגוף?

יש מקום, בדיוק בפינה בה עצם הלסת פונה כלפי מעלה – מה יקרה אם תלחצו עליה קצת, זה קצת רגיש שם. קלטתם/ן איפה? אז – אנחנו מכוונים את תשומת הלב. אין משהו ייחודי או חשוב במיוחד בנקודה הזו. לחצו עליה – יחסית בחוזקה – כדי לחוש. האם התחושות יציבות, או משתנות? האם יש זרם, שינוי, פרפור, פעימה? שמים/ות לב לשינוי, שינוי. אניצ’ה. ארעיות. האם זו תחושה אחת, או הרבה? האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בשינוי שם? ומה עם הידיים? הן די רגישות. תכוונו את תשומת הלב לידיים. מהי החוויה? קודם כל – מכוונים/ות לתשומת לב פשוטה עם הידיים, ואז שמים/ות לב לשינוי, פרפור, פעימה, הופעה והיעלמות. זה לא משנה אם יש לנו מילים בשביל זה – זה משתנה. האם אפשר לחוש בזה? ואפשר לפתוח – ולהיות עם כל הגוף. אז איך זה יהיה לפתוח את תשומת הלב עכשיו, ולהיות עם כל הגוף, עם הריקוד הזה – ההופעה וההיעלמות, התנועה של תחושות בכל הגוף. תשומת הלב יותר פתוחה, רספטיבית. לפעמים יש הבהוב קטן, לפעמים תחושות יותר גדולות משתנות, חולפות. כל מה ששמים/ות אליו לב – הדבר החשוב הוא לחוש בשינוי. אני לא צריך לעשות את זה מאוד קטן, או מאוד מהיר. מה שמגלה עצמו אלי. אני מסתכל/ת על שינוי, מחפש/ת אותו. אניצ’ה. אז הגוף הזה, מה שאנחנו קוראים לו – זה שדה של תחושות משתנות. אפשר לחוש בזה?

מה לגבי טעם? אם אנחנו ניגשים/ות לארוחה. אולי הארוחה האהובה עליכם/ן, או משהו שאתם/ן לא אוהבים/ות, וללעוס קצת – וממש לשים לב לשינוי בחוויה של טעם. זה דבר מעניין – לשים לב באופן מלא לחוויה של שינוי, של אכילה – בפה. אפשר לראות – אלה מין פיצוצים של טעם, ולפעמים – אפשר להיות מודעים לתבלינים אחרים בתערובת – פתאום גרעין של כמון מתפוצץ, ואז זה נעלם, וממשיכים ללעוס – ועוד משהו מתפוצץ. רוב הזמן, מעניין – לא הרבה קורה. זה בפיצוצים קטנים, וביניהם כלום. עכשיו – זה מאוד מעניין. כי יש לנו רעיון – כשאני אוכל זה יהיה נפלא, ואנחנו יוצרים/ות ‘הייפ’ סביב האכילה, כאילו זה איזה דבר מופלא. אבל אם אני באמת כנה, ובאמת מתבונן/ת – מהי החוויה הממשית יותר – יש הרבה פערים, הרבה מרקמים, ופיצוצים של טעם שבאים ונעלמים. מה אנחנו ממצקים/ות, הופכים/ות למשהו יותר מאשר הוא? אנחנו עושים/ות את זה עם משהו שאנחנו משתוקקים/ות לו, ועם משהו שאנחנו שונאים/ות. אנחנו הופכים/ות משהו לסולידי, ואז אנחנו כלואים/ות בתוכו. אנחנו נלכדים/ות בעולמות ממוצאים שאנחנו בונים/ות. אנחנו מנפחים/ות דברים. עם ריח – עניין דומה. אנחנו עוברים/ות ליד משהו, ויש ריח, איך זה יהיה לשים לב לשינוי.

מראות הם מעניינים. אם אנחנו… עכשיו – תנפנפו ביד שלכם/ן לפני העיניים מאוד בעדינות. איך זה יהיה לראות אותה כ-זו לא היד שנעה, אלא השדה הוויזואלי, הדפוסים בשדה הוויזואלי משתנים. יש קליידוסקופ של צורה וצבע שמשתנים. המרקם של השדה הוויזואלי משתנה. במלים אחרות, במקום לראות אובייקט זה או אחר – מתכווננים/ות לשינוי. אם לוקחים/ות את כל השדה של הראייה, ואז יותר קל לשים לב לשינוי, בעוד שאם תשימו לב ליד בעצמה – תהיה תחושה של האובייקט – יד – ויש פחות מקום לשינוי. האם לכולם/ן יש תחושה של העניין של שדה ויזואלי? זה יכול לקחת קצת זמן, ויכול להיות כמו הציורים האלו של אשר, שבהם עושים/ות איזה ‘סוויץ”, ועוברים/ות למוד של לראות את השדה הוויזואלי במקום אובייקט. השדה הוויזואלי הוא חוש מאוד חזק עבורנו, ולראות כך זה מרגיע את התפישה של דבר, אובייקט – כזה או אחר – ומאפשר לקלוט את כל השדה. לתת לזה להיות מאוד מרווח ורגוע, ולקבל את הרושם הכללי של השדה הוויזואלי, ובתוך זה – מרקמים משתנים. כל הדברים האלו הם בשביל שתתנסו בהם. מה אם אין תנועה בשדה הוויזואלי? האם יש שינוי או לא? בחוויה. אם תשימו לב ממש למשהו שלא זז – תתחילו לשים לב לשינוי עדין. שחקו עם זה.

אתמוך דיברנו קצת על וודאנה – תחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. זה דבר שכרוך בכל תחושה. בכל תחושה יש גם את הפן של נעימות/אי נעימות/ניטראליות. ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לזה יותר אם אנחנו רוצים/ות, לתחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. אז – איך זה יהיה, נאמר – אני יושב/ת ויש לי כאב בירך, ואני רואה את זה, אבל מעוניין/ת בריקוד ובמופע המשתנה של נעים/לא נעים/ניטראלי. הארעיות, הטבע המשתנה של ה-וודאנה. זה לא נעים, ואני יכול/ה לראות – הרגע הבא לא נעים, ואז הופך נעים, ואז שוב. זה כמו מעיין, כמו נביעה של נעים/לא נעים/ניטראלי. מרגע לרגע, ה-וודאנה משתנה. או שאני יכול/ה להישאר עם דלת חוש אחת. אולי שמיעה. רק שמיעה. אולי יש איזה גירוי, אולי הציפורים מקרקרות חזק, ואנחנו רק מבחינים/ות בכך שהתחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות של הצלילים – משתנה מרגע לרגע. רק לחזור – וודאנה פירושה התחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות – שהולכת עם כל חוויה. בבירור – אם הרגל נתקעת בשולחן – זה לא נעים. אי הנעימות היא וודאנה.

עם מחשבות זה יותר טריקי – אבל כשאתם יותר מיושבים/ות – יכול להיות מעניין להיפתח ולראות את ההשתנות של מחשבות. באות, הולכות, חולפות דרך התודעה, מופיעות ונעלמות. דימויים, מילים, חלקי שירים, דעות – כל מיני דברים. וכמו שאמרנו אתמול – הרבה יותר קל לראות מחשבות כשיש קרקוע בגוף. מקורקע/ת בתחושות גופניות, ומשם נפתח/ת לשמיעה, ולרוחב שלה – ואז, באופן טבעי – תשימו לב שרואים/ות יותר מחשבות כך, באות והולכות. זה דורש קצת יותר התקרקעות. יש להן טבע חולף וחמקמק.

זה הרבה דברים שאפשר לשחק אתם. מה לגבי כוונות?

למשל – אתם/ן בקצה אחד של מסלול ההליכה. עומדים/ות שם, ויש יציבות, תשומת לב, מודעות שממלאת את הגוף – ומחכים/ות לכוונה לעשות צעד ראשון. לעתים רחוקות יש מחשבה מפורשת: ‘אני אקח את הצעד הראשון’. רק לעתים רחוקות זה מופיע כך. בדרך כלל זו מעין דחיפה, מעין גל בגוף. מה אם אשים לב לכוונה, דבר די מעודן, אבל אפשר לתפוש את זה כשיש שקט. לעמוד שם, ולהיות פתוחים/ות לתחושה של כוונה. מה קורה? היא שולחת אדוות לכל הגוף, והכוונה שם – אולי מתבטאת כפעולה ואולי לא. או שעומדים/ות מחוץ לדלת. מתי היד תעלה לידית? לראות את התנועות האלו של הכוונות – עולות ונעלמות. זה מאוד מעודן. אבל יכול להיות טוב לראות את הפעילות המנטלית ברמה הזו, אם זה אפשרי.

אז אפשר לכוון את המיינד באופן ממוקד, לבחור חוש ספציפי, וגם – אפשר להיפתח לכלליות של הדברים, במיוחד אם כבר יש מידה של התקרקעות. ‘אני יושב/ת, עומד/ת, הולך/ת, ופתוח/ה לכוליות של החוויה, של התופעות – מעוניינים/ות בשינוי, בים של השינוי – תמיד נע, תמיד רוקד, דברים מופיעים, נולדים ומתים, ואנחנו פתוחים/ות ורספטיביים/ות ומכווננים/ות לאניצ’ה הזו, לארעיות של כל המסה הזו, בכל דלתות החושים. גם הפתיחות וגם הmode המכוון – הם חשובים, וכדאי לעשות את שניהם: מכוון מאוד, כמו עדשת זום, ומאוד רחב. ואנחנו לומדים/ות דברים שונים משניהם – כדאי לעשות את שניהם, ועם הזמן הם יפתחו חירות בדרכים שונות.

אז למה, למה לעשות זאת? שתי סיבות מרכזיות. אחד – כשאני רואה את הארעיות של דברים – יש וויתור, letting go. ואני לא צריך/ה להבין מילולית או משהו. זה לא שאני אומר/ת לעצמי: ‘הכל משתנה, אז בטח כדאי להרפות’. זה לא כ”כ קונספטואלי – משהו בהכרה יודע, והרפיה פשוט מתרחשת. את זה אנחנו מחפשים/ות כאן. אלו דרכי ראייה שמביאות שחרור, וזה הולך יותר ויותר עמוק. במובן מסוים – מה שאנחנו עושים/ות זה לתת לדברים להשתנות, לבוא וללכת. לתת לדברים להיוולד, להשאר, למות. לאפשר לידה ומוות של כל הדברים. כי כשאנחנו עושים/ות את זה, כשאנחנו מרפים/ות – אנחנו מרגישים/ות חופשיים/ות יותר, ויש מרווחות – ההכרה נפתחת ויש מרחב. וגם – עוד דברים נוספים קורים. והשאלה שלי אליכם/ן היא – מה עוד קורה? כשכל זה נפתח – מה עוד קורה, כשאני עושה את זה?

הסיבה השנייה היא – אם אנחנו חוזרים/ות לתחושת העצמי שדיברנו עליה בתחילת הריטריט: תחושת העצמי האינטואיטיבי שיש לי – היא שהעצמי מרגיש יציב, מרגיש קבוע. אולי אני יודע/ת שאני עומד/ת למות מתישהו, ושהעצמי הוא לא יציב, אבל אני מרגיש/ה שיש ישות יציבה בי – שממשיכה מאתמול, ומלפני שנתיים. התחושה האינטואיטיבית, עם הגב לקיר – היא של משהו קבוע ויציב שם. האם אפשר לשים לב לכך? אני לא מדבר על פילוסופיה, אלא – על איך אתם מרגישים/ות, בסוף היום? יש תחושה שיש משהו סולידי, קבוע, יציב – בתוכי. וכשאני מביט/ה ורואה: ארעיות, ארעיות, כל מה שאני מביט/ה בו – כל מה שאני רואה הוא שינוי – איפה הדבר הזה? אני לא יכול/ה למצוא את העצמי שאני מרגיש/ה שהוא מציאות. את מה שנראה אינטואיטיבית כל כך מציאותי, אני לא יכול/ה למצוא אותו. ואי היכולת למצוא אותו, ברמה הזו של השינוי, וזה לא אינטלקטואלי – זה מתחיל לרופף ולפרום את התחושה האינטואיטיבית של עצמי קבוע ויציב. זה לא שאני מחליף/ה פילוסופיה של עצמי בפילוסופיה אחרת, וזה משהו שמשפיע באופן ארוך-טווח. אם אני מביט/ה פנימה, וכל מה שאני רואה זה דברים שחולפים, שלא נשארים – איפה העצמי הקבוע שאני מניח/ה שיש לי?

זה מאוד טבעי אם עולה התנגדות אינטואיטיבית, כי תחושת עצמי היא מאוד אינטואיטיבית. לא סתם הבודהא היה מודאג. וכלפי השאלה שנשאלה קודם – אחד המקומות האחרונים בהם תחושת עצמי נוטה להיות היא במודעות. ‘אני הוא זה/ו שרואה’. זו יכולה להיות עמדה פילוסופית: ‘את/ה המודעות, את/ה הכרה’, או ‘העד/ה המתבונן/ת’ או תחושה: ‘הכל משתנה, אבל אני מתבונן/ת’. קשה מאוד לשנות את זה, אבל אפשר לעשות את זה עם התרגולים האלו.

וכלפי השאלה השנייה – תחושת עצמי היא משהו שיבוא וילך, עד שאנחנו לגמרי מוארים/ות. אבל – יש מצבים בתרגול שבהם מישהו/י מבין/ה משהו לעומק, וזה כבר בלתי הפיך. ואז – יש גבול לכמה בנייה, כמה מאסה – דברים יכולים לתפוש. הם לא יתנפחו מעבר לנקודה מסוימת. אבל תחושת עצמי תעלה, ותיקשר לדברים כמו מודעות ולדברים אחרים – אבל יש חלקים בישות שיודעים שזה לא באמת נכון. ובתוך התרגול אפשר לטפח מצבים שבהם משחררים/ות את ההיאחזות של המודעות כ’שלי’. זה מסע, העניין הזה של שלושת המאפיינים. אם מישהו/י פשוט מנסה את התרגול ומתחיל/ה ללכת אתו, דברים מובילים מנקודה לנקודה. אבל אם אנחנו בהתחלה, ומנסה לקפוץ קדימה – יעלו הרבה שאלות. צריך להרטיב את הרגליים בזה, ואז זה נפתח בקצב אורגני, מתוך ההעמקה.

פה אני מסיים את העניין המרכזי, אבל אני אומר עוד שני דברים לגבי הריקות של התופעות. כשאני רואה ארעיות, אני מתחיל/ה לראות שמופעים, תופעות – הן לא קשיחות וקיימות כפי שהן נראות. אני מתחיל/ה לראות חורים ופערים בדברים. כמו הארוחה המופלאה הזו, או האיומה הזו, או החוויה הזו או אחרת – למשל – תחושת דיכאון או כבדות. כמו מין עול שהתודעה מתחתיו – אני יכול/ה לכוון את תשומת הלב לשם ולשים לב לשינוי. יש תחושת שינוי שם, איך שאני שם/ה לב לזה, ואז יש רגע שבו זה לא נמצא, ואז יש רגע של קלות, ואז רגע של דיכאון שוב, ואז של חדווה, ואז שוב דיכאון: הדבר שניראה מוצק הוא בכלל לא מוצק. אותו דבר עם כאב. אנחנו יוצרים/ות מוצקות, אבל בעצם יש בו הרבה פערים. במידה בה משהו ניראה מוצק – כך אני מרגיש/ה כלוא/ה, כבול/ה ומוגבל/ת על ידו, והוא כובל את תחושת המרחב והתודעה שלי. מישהי בריטריט אחר – היה יום מאוד גשום, וזה היה ריטריט על שוויון נפש, אז היא יצאה למדשאה – ומפנים הבית – זה היה נראה כמו מזג אוויר נורא. וכשהיא הייתה בחוץ: ‘מה כ”כ נורא פה, בעצם?’ המיינד יוצר מין דימוי של ‘מזג אוויר נורא’. אבל כשיוצאים/ות – יש טיפת גשם, וזו תחושה, והיא נגמרת. אם אנחנו מפרקים/ות ומבחינים/ות בפרטים של מה שהיה ‘נורא’ – הוא הופך להיות רוח על הלחי, וקצת קור, ואז חמימות בבטן, שיש סביבה המון בגדים. זה לא מה שזה נראה. אנחנו עושים/ות את זה – אפשר להשתמש באנלוגיה של ‘לחבר את הנקודות’, כמו בספרי הצביעה: ‘נקודה לנקודה’. כך התודעה עושה, ופתאום – משהו הופך להיות ‘מזג אוויר נורא’. פתאום זה ‘דיכאון’, ואנחנו חיברנו את הנקודות בלי להיות מודעים/ות. אותו דבר עם כאב, עם ארוחה, עם דיכאון. ואני יכול/ה לראות את זה ולהרשות יותר מרווח בחוויה. בתופעות הנחוות יש הרבה יותר מרווח ממה שנראה במבט ראשון. ובתוך זה – פחות מוצקות, נוקשות, פחות עול. פחות דיכוי של התודעה. יותר מרחב, יותר חופש. זה מתחיל ללכת לכיוון של הריקות של התופעות, שלא נגיע לעומקה בריטריט הזה.

ככלל – בריטריט הזה – הייתי ממשיך, נכון לעכשיו עם חצי מהזמן מטא, וחצי מהזמן – ארעיות. אפשר לחצות את היום לחצי, או ישיבה-ישיבה, או לחצות ישיבות. משהו מעניין – לפעמים מרגיש ש-מטא ממש לא עובדת, והגוף מכווץ, ולא בהרמוניה, ואיך זה יהיה – להביא את נקודת המבט של ארעיות לתוך התחושה של אי נחת או כיווץ או תקיעות. למה? כי היא מתחילה להביא שחרור לגבי זה, זה מתחיל להפתח, ואז – אחרי זמן מה – אולי זה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ואולי יותר קל לעשות מטא. הם יזינו האחד את השני, שני התרגולים האלו. למה הם עובדים כל כך טוב יחד? כמה מכם/ן הזכרתם/ן את זה בראיונות. אם אנחנו חוזרים/ות לקונספט של הבניית עצמי. אם אני ‘נשאר/ת במגע’ יש פחות בנייה של עצמי. כשאני עושה מטא – אני עושה משהו דומה, למעשה. המיינד עסוק ב’הלוואי שתהיה מאושר’, אז המיינד מוגבל מבחינת כמה ברדק הוא יכול לעשות. שניהם – בונים פחות עצמי, באופן יחסי. כשיש פחות בנייה של עצמי – מה עוד קורה בחוויה? יש יותר תחושת רווחה, יותר מרחב, חופש. איך הגוף מרגיש? כשהמטא הולכת טוב, זה מרגיש רך יותר, קל יותר, פחות סולידי, פחות מוגדר בנוקשות. כשהמטא הולכת טוב, או כשאני לא בונה הרבה עצמי – זה קשור לתחושת של עצמי ושל גוף. כי אנחנו לא בונים/ות עצמי, ולא את התפישה של הגוף. לא בונים/ות הפרדה, תחושת כיווץ. הם נבנים יחד, ואני יכול/ה לא לבנות דרך המטא, או דרך ה’השארות במגע’. יש משהו מאוד יסודי ומעמיק – לגבי הסבה בגללה הם מביאים לתוצאות דומות. מה שהא/נשים אמרו בראיונות – זה שההתנסות בשני התרגולים, שהם מאוד שונים – מביאה לתוצאות דומות. תחושה יחסית של יותר רכות, יותר רווחה, יותר פתיחות. למה? כי זה מה שקורה כשאנחנו מבנים/ות פחות עצמי, ופחות דברים אחרים. מה שמבדיל בין שני התרגולים – היא הכוונה. במטא – הכוונה היא לטפח את הקיינדנס. זה מזין את זה, כשאנחנו ב-‘להשאר במגע’ או בארעיות – זו כוונה אחרת. אפשר לערבב אותם, אבל אני לא רוצה לבלבל אתכם/ן מידי. המטא יכולה להיעשות מאוד מעודנת. יכול להרגיש שזה לא כ”כ שאני מעביר מטא אליך, אלא – המרחב נפתח, ויש מטא במרחב הזה, וזו כוונה עדינה – שהעצמי מקבל ושוהה באדיבות, או, לחילופין – להזמין ולתת למישהו אחר לשהות במרחב הזה.

יש עוד עניין – רוב הא/נשים, כמעט כולם/ן, כשמתחילים/ות תרגול מטא, יש תחושה של מלאכותיות. תחושת שבונים/ות משהו לא אמתי, ויכול גם להרגיש כמו עבודה קשה. ‘מי יתן’ וזה וזה. כמו ללכת למכון הכושר. אבל באופן מעניין – כשיש פחות בנייה של עצמי, מתוך התרגול של ארעיות, למשל – מה מתגלה? יותר מרחב, פחות כיווץ, פחות בנייה של עצמי, ו… מטא. אולי זה מעודן, אני לא יודע אם הבחנתם בזה. מתוך המרחב הפתוח – מטא נמצאת שם ממילא. אנחנו מגלים/ות את המטא. היא שם, ואני רק זז/ה מהדרך. במובן מסוים – היא יותר אמתית. כשאני בונה פחות – אני מתחיל לראות מטא. זו השקפה הפוכה ממה שרוב האנשים היו מניחים. יש משהו מאוד מעמיק כאן.

בהתחלה התרגולים האלו, של מטא או ארעיות – מרגישים כמו שפה זרה, כמו שהמלים הן אכן – בשפה זרה. אבל שאנחנו משחקים/ות אתם – מתפתחת איזו אינטימיות, והם הופכים להיות ממש שלנו.

רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: ‘מדיטציות על ריקות’ מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ’ריכוז’, וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: ‘האם יש לי את זה?’ ‘האם אי פעם זה היה לי?’ ‘האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?’ כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. ‘האם אי פעם היה לי רוגע?’ אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של ‘קצת יותר’ רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של ‘האם יש לי את זה?’ או ‘האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?’ שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה ‘סוג של’ לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג’הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: “כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה”. יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ”כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ’יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה ‘ריקות’ מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי’טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: ‘אה, אני אמור להתמקד בנשימה’, ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: ‘האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?’ ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: ‘אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות’, ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ’זה עובד רק כשאני ממוקד’ בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ”כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של ‘אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה’. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של ‘מקום שאני בדרך אליו?’. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: ‘זה מעניין – כשאני עושה את זה…’. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ’אומר משהו עלי’ או על התרגול שלי: ‘אני לא טוב/ה מספיק’, ‘לא מפותח/ת מספיק’, ‘לא מגיע/ה לשום מקום’ וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: ‘זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי’; ‘זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט’ או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: ‘אני באמת צריך/ה משהו’. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא ‘קיים שם’. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם ‘מאבדים את הקצה’ נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: ‘אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט’. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: ‘כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ’. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ”כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: ‘רגישים/ות לכל הגוף’. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: ‘מי יתן ואהיה שמח/ה’, ‘מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה’, ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ”כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג’אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג’אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: ‘אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב’. ‘אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו’ או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול ‘נעץ את שיניו’ במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: ‘זה כ”כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה’, או ‘כל כך חשוב שאפתח לזה’ – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה’עניינים’ – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: ‘זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.’ אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.

 

רוב ברבאה: פתיחה לתרגול מטא

השיחה הזו ניתנה כשיחת פתיחה לריטריט מטא ב2010. אפשר למצוא אותה יחד עם שאר השיחות מהריטריט בכתובת:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1084/

הבודהא, ומורים/ות אחרים/ות לאורך הדורות הניחו לפתחנו איזו הבטחה – לגבי אפשרות יוצאת דופן שיש לנו, כא/נשים, בחיים שלנו: האפשרות של התעוררות. כשאנחנו מתבוננים/ות בחיים שלנו, אנחנו סובלים/ות, חוים/ות אי נחת, ויש טווח שלם של זה בקיום שלנו. הבודהא אומר: יש דרך לשנות את כל חוויית הקיום שלנו. האפשרות מגיעה באמצעות התבוננות עמוקה באי-הנחת, והבנה שלה. מצד הבודהא – אי הנחת נובעת מתעתוע יסודי. אנחנו רואים/ות את עצמנו ואת העולם באופן לא נכון. כל דבר שאנחנו, ששת המיליארדים של האנשים בעולם – נסכים עליו – הוא לא כפי שהוא נראה. אנחנו נלכדים/ות במציאות לכאורה, המציאות הנגלית של הדברים. ואנחנו מתנהגים/ות על פי ומגיבים/ות למציאות לכאורה של עצמי ושל עולם. אנחנו חושבים/ות במובנים האלו, ובוחרים/ות בהקשר של זה. מאחר והכל נסמך על אשליה – אנחנו מסתחררים/ות בתוך אשליה, מתחזקים/ות התנפחות על בסיס ראייה לא נכונה. אפשר להתעורר מזה. וככל שאנחנו מתעוררים/ות מזה יותר, כך אנחנו חיים/ות עם תחושת חופש רדיקלי. זוהי האפשרות וההבטחה שעוברת לאורך אלפי השנים האלו. אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה, ולבחור: כמה אני רוצה ללכת עם זה? לגמרי? חלקית? רק קצת? אבל האפשרות נמצאת שם.

ההתעוררות הזו – היא לא עניין של מזל, אלא – יש דרך לשם, שאפשר ללכת בה. ולדרך הזו, כפרפרזה – יש שתי כנפיים. הראשונה היא תובנה: אנחנו יכולים/ות ללמוד דרכי ראייה שמסירות את המעטה מעל המציאות. ומהצד השני – יש לנו את טיפוח האיכויות היפות של הלב והתודעה: טיפוח של טוב לב אוהב, חמלה, חדווה, שוויון נפש. אלו הן איכויות יפות שאנחנו יכולים/ות לטפח בלב ובתודעה. נדיבות, סבלנות, שקדנות, רוגע, ריכוז, חכמה. אנחנו בונים/ות ומזינים/ות איכויות יפות בזרם הקיום שלנו. הדרך מכילה הן את התובנה והן את הטיפוח. מטא עונה לשתי הקטגוריות האלו.

ראשית, זהו טיפוח. אם נשאל את עצמנו – מהו התרגול הזה בעצם… יש את המילה הזו: ‘אהבה’. ואנחנו משתמשים/ות בה כ”כ הרבה: בתרבות, בסרטים, בכל מקום. מטא היא דבר שונה ממה שסביר שאנחנו חושבים/ות עליו כשאנחנו אומרים/ות ‘אהבה’. מטא היא איחולי טוב: טוב לנו, לאחרים/ות. איחול שתהיה רווחה עמוקה בחיים – בתודעה, בגוף. במובן מסוים – זה הכל. הידידותיות העמוקה של איחול טוב לכל היצורים.

יש פה שתי איכויות שהן שונות ממה שהיינו קוראים לו אהבה בד”כ. ההבדל הראשון, האיכות הראשונה – היא היותה חסרת גבולות. בדרך כלל – בחיים שלנו, אם נתבונן על היחסים, ועל התנועה של אכפתיות, נראה שהדאגה שלנו היא די מוגבלת. מאוד אכפת לנו מעצמי, ומאלה שהם קרובים/ות אלינו: משפחה, חברים/ות, אהובים/ות. טוב לב אוהב היא איכות בלתי-מדידה בהרבה מובנים, ובין השאר במובן ש – היא אינסופית בהתרחבות שלה. כא/נשים, זה נורמלי מאוד שהלב שלנו מוגבל בטווח שלו. מוגבל ותחום באכפתיות שלו. מטא היא היפתחות להיעדר הגבולות של הלב. זה כיוון, וזה אידיאל מאוד נאצל – שהדאגה תהיה שווה וחסרת גבולות. שיהיה לי אכפת מהילד/ה שלי, כמו שאכפת לי ממי שאף פעם לא פגשתי. זה רעיון מאוד נעלה, אז זה מצביע על כיוון כלשהו.

אם כשאנחנו משתמשים/ות במילה אהבה, ואומרים/ות: ‘אני אוהב אותך’, או: ‘האם אתה אוהב אותי?’. אז נגלה עוד משהו שמבדיל בין מטא לאהבה – שזה היעדר התנאים. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לומר למישהו: ‘אני אוהב אותך’, אבל אם נהיה כנים, זה יותר: ‘אני אוהב אותך אם…’ או ‘אני אוהב אותך כש…’. יש תנאים. אולי אפילו: ‘אני אוהב אותך אם תשתנה/י’. זה חלק נורמלי מהקיום שלנו. אהבה רומנטית זה חלק מהחיים שלנו כלא-נזירים. ויש לזה את המקום שלו. אבל זה קצת שונה. יש שם היקשרות. ואני חושב שזה בסדר. אבל שונה. באהבה רומנטית בריאה – יש מידה של מטא, אבל יש שם גם היקשרות. יש שורה משיר של בוב דילן: ‘האם את אוהבת אותי, או שאת רק מרחיבה את הרצון הטוב שלך לכיווני?’ מהי המילה ‘אהבה’ אומרת, אם היא מוצבת בניגוד לזה? זה משהו אחר. מה בנוסף למטא? אני לא אומר שזה לא בסדר, זה חלק ממה שאנחנו עושים, אבל צריך להיות מודעים לזה שמדובר במשהו אחר.

לפעמים אנשים חושבים – שמטא זה פשוט להיות מאוד נחמדים/ות, לחבב את כולם, ולצבוע את העולם בוורוד. זה לא זה. זה אפילו לא שאנחנו מחבבים/ות או מאשרים/ות את כולם/ן. למטא יש כוח. זה לא דבר לא-כנה או רפה. אבל שלא בדומה למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככוח, לכוח של מטא יש רכות בתוכו. זה חזק באופן אינסופי, ורך באופן אינסופי. סוג אחר של כוח. והמטא – במקום להיות תלויה בצביעה שקרית של הדברים, היא יותר בהרמוניה עם האמת העמוקה של הדברים (אנחנו נדבר על זה יותר בריטריט) היא יותר בהרמוניה עם המהות האמתית של הדברים מהתפישות הרגילות שלנו, האהבות ואי-האהבות. אז האיכות הזו של מטא, של חוסר גבולות ואי-תנאים – זה הכיוון שלנו, לשם אנחנו נעים/ות.

איך אנחנו עושים את זה? לי זה לא ממש חשוב. לא ממש אכפת לי אם אתם/ן עושים את זה כך או אחרת. החל ממחר אנחנו נביא אפשרויות, עם פרטים, ספציפיות, טכניקה, ותמיכה לכל זה. אנחנו יכולים/ות להשתמש במשפטים, ואפשר, ומומלץ מאוד – להשתמש בגוף, באנרגיה ובתחושה שלו; ואפשר להשתמש בדמיון ויזואלי. אני יודע ש-לחלקכם/ן יש תרגול של התמסרות, ואפשר להשתמש בזה. לחלק – תרגול עם ‘דייטי’. כל זה טוב, ולא ממש אכפת לנו איך אתם/ן עושים/ות את זה – אנחנו רוצים/ות לעזור לזה לקרות.

קרה ששמעתי א/נשים אומרים/ות – שמטא זה לא ‘הדבר האמיתי’, אלא מיינדפולנס היא, ומטא זה למתחילים/ות, מעין ריפוי ראשוני, ואחרי שעברת את זה – אפשר לעבור ל’ליגה של הגדולים’. בעיני – יש פה חוסר בהבנה. בגל הראשון של מדיטציית תובנה במערב, כשהגיעו המורים בשנות ה70, מטא לא ממש הייתה חלק מהתמונה, ואכן היה הרבה יותר דגש על מיינדפולנס. אחרי זמן מה, כמעט כולם/ן הסכימו שמשהו, בהרבה מקרים, לא ממש עובד, ולא ממש נפתח בדרך המועילה ביותר, או כמו שהיו מצפים/ות. ומתוך כך הגיעה ההבנה – ש-מטא ממש נחוצה להרבה א/נשים. אנחנו מבחינים/ות באיך שאנחנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים/ות במדיטציה – אנחנו רואים/ות איך אנחנו, על הכרית ולא על הכרית. ואם אנחנו כנים/ות – אנחנו יכולים/ות לראות הרגל של רצף של נוקשות, שיפוט, כלפי עצמי, כלפי אחרים/ות. אי-חיבור, אי-קשר. סגירות, לעתים, בדרכים שונות. חלק מזה מאוד ברור, חלק יותר מעודן, יותר חבוי – אבל יגלה את עצמו. וכל אלו, כל האיכויות האלו – אפשר לראות את הנזק שהן מחוללות בחיינו. השחתה, או סבל ברמה נמוכה, שאנחנו כבר רגילים/ות אליו. זה פוגע בנו, בתחושת הקיום שלנו, וגם במערכות היחסים שלנו. אנשים התחילו להבחין בקווים האלו מופיעים בתרגול המיינדפולנס, והבינו שצריך לפוגג אותם ולרפא אותם בדרך ישירה יותר. וכשהתחילו לעבוד עם זה ראו – יש לזה הרבה מאוד כוח. וככלל – התרגול של טיפוח – חזק בצורה לא רגילה כחלק מהדרך לשחרור. יש שתי כנפיים: טיפוח ותובנה, וצריך את שתיהן.

יש דרכים שונות… כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, ועל הקיום שלנו, אפשר להבין אותו בהרבה דרכים. מסורות שונות – דתיות, פסיכולוגיות, מדעיות – מבינות את הקיום הזה בדרכים שונות. בדהרמה – יש שתי דרכי ראייה, שמשלימות ותומכות האחת בשנייה. האחת היא מה שנקרא לעתים – טבע הבודהא: לראות את הטוהר, את השלמות היסודית והבסיסית שיש בנו. זו דרך אחת, מאוד חזקה וחשובה. ודרך משלימה היא לראות שבכולנו, עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין – יש בנו זרם של שלושה זיהומים, מפגעים – ‘קילסות’ בפאלי: 1. תעתוע; 2. תאווה; 3. סלידה. וזה כאילו יש מעיין אינסופי של זרעים שלהם, ששופך עוד ועוד מהם, כל הזמן. מעיין של זרעים של הזיהומים האלו. והשאלה היא: אם המעיין הזה כל הזמן שם, מה אנחנו עושים/ות אתו? אם אני לא מודע/ת – יש סכנה שהזרעים האלו צונחים לאדמה, ומצמיחים עצי אלון של אי-נחת וסבל. אז השאלה היא – כשאני מביט/ה פנימה, ואולי אני רואה את שניהם: יש לי אינטואיציה של היופי והשלמות המוטמע שלי, ויש, אם אני מביט/ה בכנות – ראייה של שלושת הזיהומים; השאלה היא – כשאני נע/ה בחיים, ופוגש/ת תנאים שונים: שבח ואשמה, הצלחה וכישלון, כאב, תענוג, קושי, אבדן – כל זה – אילו זרעים אני משקה?האם אני משקה את הזרעים המועילים? או שאני משקה את אלו שגורמים לקושי?

מה שמרגש אותי עמוקות ב-ללמד ריטריט כזה היא העובדה ש-מטא היא מיומנות. זה משהו שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולטפח. במקום לראות את זה כמשהו שיש לך או אין לך: ‘אני פשוט אדם אומלל ורטנוני’, או משהו כזה. זה ממש מרגש בעיני שאנחנו יכולים/ות לדבר פה לאורך הימים על הדרכים שבהן זה יכול להתפתח. יש את הפוטנציאל הזה, אפשרות מאוד אמתית לכולנו. הבודהא השתמש הרבה במילה מיומנות. כמו שלמדתי לקשור שרוכים. מטא זו לא רק תחושה, שיש לנו או אין לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים/ות לפתח, וללמוד איך לפתח. אם נרחיב את המחשבה על זה – לפעמים יש יחסים, כמו ידידות, יחסים משפחתיים, עם צאצאים, יחסים רומנטיים או משהו אחר. ולפעמים אפשר לחשוב שאנחנו ממש מקוללים/ות באזור הזה. אבל גם יחסים הם מיומנות שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולפתח. זה מעצים לחשוב כך. בריטריט הזה – אנחנו רוצים/ות למצוא דרכים שבהן אפשר להביא את המיומנות הזו לגדול ולעבוד.

בטיפוח הזה, של האיכויות היפות של חמלה, טוב לב אוהב, נדיבות, שוויון נפש, וכל אלו – לתרגולי הטיפוח האלו יש משהו במשותף. מה שמשותף להם הם זה שהם מביאים שמחה לישות. זה מוטמע בדרך שבה הם עובדים בשבילנו. אז אנחנו צריכים/ות אותם, אנחנו צריכים/ות טוב לב בשביל הרווחה שלנו. ממש צריכים/ות. אם אנחנו חוקרים/ות לעומק החיים שלנו, ושואלים/ות את עצמנו – עם אהבה ועדינות: ‘כמה הזנה עמוקה יש בחיים שלי?’ מה הנגישות שיש בחיים שלי לתחושה עמוקה של הזנה, של משאב? כמה זה עמוק בשבילי? מנקודת המבט של הדהרמה אפשר לומר שהנורמה של האנושות היא מצב של תת-תזונה. תת-תזונה כרונית, בסיסית, במובן הזה – של להרגיש את הרווחה שלנו באופן עמוק. יש לנו המון דברים אחרים, בחיים במערב – הרבה מתאפשר, ופן אחר ממש לא מתאפשר כמו האחרים. כמובן, אחד מכל שישה אנשים בעולם לא-מוזן כיאות במובן פיזי לגמרי, ויש שאומרים שאחד מארבעה. אז משהו בין מיליארד לשניים, ואנשים יכולים לשרוד איכשהו. אז גם אנחנו יכולים/ות לשרוד עם תת-התזונה הרוחנית הזו. זו שאלת דהרמה יסודית, העניין הזה של הזנה. אנחנו מקבלים/ות הזנה דרך אוכל, דרך החושים, דרך חברים/ות, דרך האינטלקט, וכל זה זמין, אפשרי וחשוב. וטוב שיהיו יחסים בריאים עם כל אלו, אבל בלי הזנה מבפנים – הדברים האלו נושאים עול כבד מידי. הם נדרשים למלא את מה שהם לא יכולים למלא, מטבעם. איך זה יהיה באמת להזין את המשאבים הפנימיים שלנו? כשהמשאבים הפנימיים נמצאים שם באופן עמוק, כשהמעיינות מפכים בעומק, וזורמים באופן מלא לעומק הישות – הזרם הזה, בסיכומו של דבר – מתחיל לצבוע את העולם עבורנו. צובע את החושים ומשנה את העולם שלנו. עושה להם טרנספורמציה. זה לא בא רק ממדיטציה, מטא זה לא רק משהו שאנחנו עושים על הכרית, אלא גם מחוץ לה. ואופן ההיות הזה בעולם מביא הזנה, ומשנה את העולם; הופך את העולם למשהו שמביא ברכה והזנה, במקום שהוא יהיה שדה של מאבק ותחרות. משנה את העולם עבורנו. ושוב, לפעמים זה קשה אולי לשמוע, או להכיר בעצמנו, אבל זה חלק מאוד חשוב במה שהיא הדהרמה. ואם נסתכל על הכתבים המקוריים של הבודהא, הוא מדבר הרבה יותר על תרגול של טיפוח מאשר על הדברים האחרים, הוא ממש מדגיש את הטיפוח.

מה קורה כשאין לנו תחושה מלאה של הזנה? מתוך התחושה החסרה של הזנה, אנחנו מנסים/ות להשיג משהו עבור עצמנו. העולם נעשה שדה של צריכה עבור העצמי. כמו אדם רעב. אנחנו צריכים/ות משהו מהעולם. וב’לקחת עבור עצמי’ אין הרבה מטא. התנועה הזו מאשררת את המצב המנטלי, וזוהי תנועה שאינה מזינה. אם המיינד מוזן – ההפך יכול לקרות. אנחנו יכולים/ות לפתוח את עצמנו להמשכיות של אדיבות, ל’חלב’ של האדיבות. אז יש את זה, את המובן החשוב הזה של הזנה, ואנחנו – במובן הכי אדיב שאפשר – מזינים/ות את הישות שלנו באופן עמוק במים האלו של המשאבים הפנימיים. יש בזה יופי אמתי. כשאני אומר את זה – אולי יש מודעות לחסר. אבל אנחנו פה עם האפשרות והיופי של האפשרות הזו. אז יש את ההזנה הזו, ואת הדרך שבה מטא מתפקדת ומשנה את דרך הראייה שלנו – עושה טרנספורמציה בדרך שבה אנחנו חשים ותופשים את העולם והקיום שלנו. זה, אם לחזור להתחלה, מביא להתעוררות. אנחנו סובלים/ות, אם לעשות פרפרזה על הבודהא – אנחנו סובלים/ות כי אנחנו לא רואים/ות בבהירות, כי אנחנו לא מבינים/ות את המציאות. זוהי הדהרמה בקליפת אגוז. אנחנו סובלים/ות משום שאנחנו לא מבינים/ות את המציאות.

יש ציטוט יפה מאיינשטיין שמסכם את זה, ופן אחד במיוחד מההתפתחות האפשרית הזו של מטא. הוא אומר: ‘אדם/אשה הוא/היא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו: יקום. חלק מוגבל בזמן וחלל. הוא/היא חווה את עצמו/ה, את מחשבותיו/ה ורגשותיו/ה כמשהו נפרד מהשאר, מין אשליה אופטית של ההכרה שלו/ה. האשליה הזו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו להתאוויות האישיות שלנו, ולחיבה לכמה א/נשים, הקרובים/ות אלינו ביותר. המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר עצמנו מהכלא הזה, על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל הייצורים החיים, ואת כל הטבע ויופיו.’ הצהרה כ”כ יפה.

אז יש דרך חזקה מאוד שבה תרגול מטא משנה את הראייה שלנו, ופותח הבנה של ריקות, תובנה אל הריקות של המציאות.

איך זה עובד?

כפי הנראה, ואני לא בדקתי, היו מחקרים על האפקטיביות של תפילה ושל ומדיטציות מטא לטובתם של אחרים: מישהו/י מאחל/ת, ומשהו קורה למי שמאחלים לו/ה. כנראה ישנן הוכחות כלשהן, אני לא ממש עקבתי. אבל זה לא הדבר העקרוני שאנחנו עושים/ות כאן. זו לא הסיבה לתרגול שלנו. מה שאנחנו בעצם עושים/ות בתרגול מטא הוא – שאנחנו עושים/ות את זה עבור הלב שלנו. ללב שלנו. ו-ודאי, כל השאר עשוי לקרות. בתהליך של מעורבות בתרגול מטא – הלב משתנה. ישנה האפשרות הזו. בהחלט יש אותה. וכשהלב משתנה – העיניים משתנות, הראייה משתנה, והפעולות והבחירות משתנות. מתוך השינוי של הלב, שבמרכז של הכל – משתנה הראייה שלנו את העולם, והדרך שבה אנחנו פועלים/ות בו. וזה, בודאי, משנה את העולם. אז בהחלט, עבורי, הדהרמה מעוניינת בריפוי העולם. במסורת היהודית זה נקרא תיקון עולם. תפילה עבור העולם. זה דבר יפיפה, ובתרגול הדהרמה אנחנו מעוניינים/ות בזה, אבל מתחילים פה, ונותנים לזה להיות עמוק, ולהתפשט.

איך אנחנו עושים/ות את זה?

אחת הדרכים החשובות שבהן תרגול המטא עובד היא – שאנחנו עובדים/ות ברובד של כוונה והתכוונות. ברמה של הזרעים האלו שעולים, ואנחנו מנחים/ות אותם בכיוון מסוים. שותלים/ות זרעים מסוימים: זרעים של כוונה ואיחולי טוב. עבודה ברמה של התכוונות, וזו רמה של הישות שהעבודה בה היא בעלת עצמה רבה, משום שהיא בת-שינוי, גמישה, והיא בת הזנה והכוונה. על ידי תרגול וחזרה – אנחנו יכולים/ות להשפיע עמוקות. אל לנו להפחית בכוחם של הרגלים וכוונות, ושל ההרגלים של הכוונות. זה חזק באופן עצום. זה, לעתים קרובות, לא ציר של הישות שלנו שאנחנו שמים/ות אליו לב או אפילו מודעים/ות אליו, אבל כל כך הרבה מהאופן בו החיים שלנו מתגלים – נשען על זה. נשען על הרובד הזה של כוונות: מה אני מזין/ה שם? למה אני מאפשר/ת מומנטום, ולאן הוא מוביל? אז אנחנו עובדים/ות בצורה מאוד פשוטה ומאוד בסבלנות עם ההתכוונות. הבודהא אומר משהו יפה מאוד, בהקשר של תרגול מטא: זה כמו למלא דלי של מים, ואולי יש טפטוף איתי, אבל ‘טיפה אחר טיפה – הדלי מתמלא’. וזה מה שאנחנו עושים/ות. מתמודדים/ות עם הכוונות, כמעט אחת אחרי השנייה.

התכוונות היא רמה מעניינת לעבוד אתה, כי במקום לומר: אנחנו מתקנים/ות את עצמנו, או משנים/ות את עצמנו, אנחנו עובדים/ות עם כוונות. וכוונות הן לא-עצמי, הן פשוט שם לעבוד איתן, הן גמישות.

כל זה – מביא ריפוי עצום. כל זה – ההזנה, הטיפוח של רווחה ושמחה, ועבודה עם הכוונות, ושינוי דרך הראייה – כל זה יחד מרפא את היישות שלנו ברמות העמוקות ביותר, ומביא קשר ופתיחות.

אנחנו באים/ות לריטריט עם סיבות שונות – וכל זה הוא ריפוי, ריפוי של עצמנו. לפעמים מישהו/י מרגיש/ה: ‘יש לי כ”כ הרבה נוקשות, וביקורת עצמית, ואני צריך לפנות לזה, אני צריך ריפוי עצמי’. ו-כן, לגמרי, לשם אנחנו ניגשים/ות – ריפוי עצמי. ובאותו הזמן – אני מרגיש, אני באמת מאמין ורואה – שבנו כא/נשים יש גם משהו אחר. משהו אחר שכמה לדבר מה רחב יותר מאשר רק ריפוי עצמי. יש זרם עמוק באנושיות של הלב שלנו, אנחנו כמהים/ות למשהו שמחוץ לגבולות העצמי, כמו שהזכרתי בהקשר של היעדר הגבולות. משהו שמרחיב באמת את תחושת הקיום שלנו, באמת מרחיב אותו אל עבר הבלתי מדיד, משהו שפותח את כל האירוע. יש שיר יפה של רילקה, אז אקריא את כולו:

“אני חי את חיי במעגלים גדלים, שמתרחבים לרוחב העולם כולו. יתכן שלא אשלים את המהלך, אבל אני נותן את כל כולי למענו. אני סב סביב אלוהים, סביב המגדל הראשון. אני סובב מזה אלפי שנים, ועדיין איני יודע: האם אני בז, סופה, או שיר מופלא?”

יש משהו שרוצה להתרחב, משהו שמנחה את התחושה הזו, אפילו אם אני מרגיש שרוב מה שאני רואה בחיי הוא לגבי עצמי, ואני צריך/ה לגשת לזה איכשהו בריפוי עצמי, ואנחנו אכן ניגשים לזה – יש גם משהו אחר. תיקון העולם, הרצון להתרחב הלאה. אז הריטריט, כמו כל ריטריט – מיועד לשירות, לכבוד ולהזנה של התנועות העמוקות של הלב שלנו. זה מה שאנחנו תומכים/ות בו פה, וחשוב, אני חש – לתת לעצמנו להרגיש את זה, להעריך את זה, לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בגלל זה, לכבד את זה. חלק כ”כ מעמיק וחשוב ויפה של הישות שאנחנו: החלק שרוצה להתרחב.

במסורת של המהייאנה יש את המילה הזו: ‘בודהיצי’טה’, וזו מילה יפה מאוד, עם הרבה משמעויות שאני לא אוכל לפרט וודאי שלא לרדת לעומקן כאן – אבל היא מצביעה לאיזו מהפיכה שאפשרית עבורנו. מהפיכה בכל האוריינטציה שלנו לקיום. מהפיכה בלב, מהמעגל הצר שהצבעתי עליו קודם: ‘זה אני, והמעגל הקטן שלי’, להפוך הכל על ראשו – ולתעדף את האושר של אחרים/ות בראש ובראשונה. לחיות למען אושרם/ן של אחרים/ות, בראש ובראשונה. אנחנו יכולים/ות לשמוע משהו כזה, ויכולות להיות כל מיני תגובות. אבל דמיינו – איך זה יהיה להפוך את כל תחושת הקיום על ראשה כך? אל תפחיתו באפשרויות שאליהן התרגול יכול להוביל. א/נשים יכולים/ות להגיב בכל מיני דרכים כששומעים/ות משהו כזה: אולי יש השראה או התרגשות, ואולי הביקורת הפנימית עולה, ויש מדידה או לחץ או תחושת ‘צריך’, או שזה נשמע ‘מטיף’. אולי כל זה קורה, וזה בסדר גמור, ואולי יש גם חלק אחר של הישות שחש באפשרות אחרת לגמרי. משהו אחר שאפשרי לקיום שלנו, יחד עם הסקפטיות והפחד. יש טווח גדול מאוד של מה שאפשרי לנו בתרגול; ואל תפחיתו מהערכתכם/ן לגבי – לאן זה יכול להוביל, ההרפתקה הזו. כפי הנראה, לרוב האנשים, הטרנספורמציה שאפשרית דרך התרגול עולה על מה שהם מעריכים/ות שאפשרי עבורם/ן. האפשרויות הן ענקיות. האפשרות לחשוף את טבע-הבודהא שלנו, ולתת לזה להתבטא בעולם.

אז, אני מדבר על הרחבת המעגל, והאפשרויות של בודהיצ’יטה – איך זה יהיה לחשוב על אחרים כשווים/ות אלי? אני רוצה להתחיל כאן, לגבי הריטריט, לגבי הסיטואציה הזו. איך אנחנו רואים/ות את הריטריט, ואחרים כאן? מהר מאוד, כשמגיעים/ות לריטריט, עולה התחושה ש’זה לגבי’, והאחרים/ות הם/ן, במובן מסוים, ‘פשוט בדרך שלי’, או אפילו מפריעים/ות כך או אחרת, ומסיחים/ות את דעתנו. אז אני תוהה אם, ממש מעכשיו, אפשר ליצור תחושה של ‘אנחנו’, ולהמשיך להזין תחושה כזו.

אז בואו ננסה משהו, קחו שניה, וקרקעו עצמכם/ן בגוף. לא עניין גדול. חושו את הגוף. תנו לעצמכם/ן להביט סביבכם/ן, סביב החדר, ולראות, לחוש, את הא/נשים בחדר. קחו את הזמן. באמת תראו. האם אתם/ן יכולים/ות להרגיש את הנוכחות של הישויות האלו כאן, יחד? בני/ות אדם אחרים/ות. האם אתם/ן יכולים/ות להיות מודעים/ות לאנושיות שלהם/ן? החיים, המאבקים, השמחות שלהם/ן? המשיכו להביט. האם אתם/ן יכולים/ות להרשות לעצמכם/ן להרגיש איזה קשר לאנושיות הזו, לתחושה הזו של ‘אנחנו’?

עכשיו, עצמו עיניים. העיניים עצומות, אין מראות, ויש דממה. האם אתם יכולים/ות לתת לתשומת הלב להתרחב, ולחוש את אותה תחושה של קשר, של אנושיות, של ‘אנחנו’? האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם/ן להיות מודעים/ות לכך שכל האחרים/ות האלו מבינינו – תומכים בכם/ן ובתרגול שלכם/ן לאורך הימים פה? הנוכחות והשקדנות, זה שהם מגיעים/ות שוב ושוב. האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם להיות מוזנים/ות על ידי הנוכחות של אחרים/ות פה? האם אתם/ן יכוליםות לראות שההקדשה שלכם, ההגעה שלכם, הנוכחות, אפילו אם אין לכם/ן כוח ונמאס לכם/ן, ההגעה שלכם – היא תמיכה בשותפות הזו?

אפשר לפקוח עיניים.

אנחנו מתרגלים/ות שינוי של נקודת המבט, וזה מה שהדהרמה היא, במובן מסוים. זה מה שהתרגול הוא: שינוי של נקודת המבט. המשיכו לעודד תחושת של ‘אנחנו’ לאורך הימים, ולא רק פה אלא בכל הבית. להרגיש את הקשר, התמיכה.

מחר אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לפתוח את הנחיות התרגול, אבל אני אומר כמה מילים פשוטות עכשיו:

אולי תרצו להתמקם בתנוחה נוחה, מקורקעת וזקופה. לחוש את הזקיפות של התנוחה. לתת למודעות לחוש את הגוף והחוויה הגופנית, למלא את הגוף. חשים/ות את החיים שבחוויה הגופנית כרגע.

לתת למודעות להיות רחבה. לתת לה להתרחב ולמלא את כל הגוף, את כל מרחב הגוף, ורק להתכוונן לחוויה הזו. מודעים/ות לגוף, מודעים/ות לשקט.

תנו לתחושת הגוף שלכם/ן לגלות את עצמה, ממש כאן – בנוכחות. חושו את עצמכם/ן, את הקיום שלכם/ן. תנו לישות להיות שם עם תחושת פתיחות, מודעות. להרגיש את עצמכם/ן מוחזקים כך.

האם אפשר לקבל את התחושה הזו, של להיות מוחזקים/ות בשתיקה, מוחזקים/ות במודעות? כל מה שמציג עצמו, כל דרך שבה המיינד הוא כרגע: הרגשות, מחשבות, דימויים – כל דבר שהוא – מגלה את עצמו ומוחזק בעדינות, במרחב.

החמימות של הדממה. במגע העדין של המודעות, של מרחב המודעות. אין לחץ, אלא – החזקה עדינה ומאפשרת. אולי ריכוך של הגוף, או של המודעות שסביב הגוף, סביב הקיום, החוויה. ריכוך. רק לאפשר ל-הכל להיות מוחזק. הוא מוחזק.

ברוך, במרחב, בעדינות של המודעות הזו – אחלו לעצמכם/ן טוב. הגוף הזה, הלב הזה, התודעה הזו. הזרם הזה של הישות – לאחל להם טוב. לאחל לעצמכם/ן טוב.

אפשר לתת למודעות להתרחב – ולהיות מודע לנוכחות של אחרים בחדר הזה. גוף, לב, תודעה. לתת לעדינות, למרחב הזה – להחזיק גם אותם. רכות, אפשור.

ואפשר לקבל את האיחולים של כל מי שבחדר, ולתת לזה לתמוך בנו. לתת ולקבל. התמד של האפשור.

מאוד בעדינות, בלי להציב דרישות לחוויה שלכם, מתוך אפשור: לאחל טוב.

רוב ברבאה: תגובה נבונה למכשולים

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בריטריט ב2013, ואפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/21822/

תגובה נבונה למכשולים

נדמה לי שזו הייתי כריסטינה שאמרה שאנחנו נתחיל מלימוד של הנחיות די סטנדרטיות, ואחרי זה – ניקח את זה לכיוונים שונים. אז אני רוצה להמשיך מהנקודה שעליה קת’רין דיברה אתמול, ולדבר קצת על הקשיים שיכולים לעלות. יש כל מיני קשיים שיכולים לעלות בחיים ובמדיטציה. הבודהא סימן חמישה במיוחד, וסביבם נחקור היום. הם ראויים לתשומת לב עמוקה: רצון חושי, כשהמיינד נמשך ומוסח על ידי אובייקט זה או אחר; זדון או סלידה, כשהמיינד לכוד בשליליות כלפי משהו. עמימות ונמנמנות: כשהמיינד ספוג עייפות וקהות. עצבנות של הגוף והתודעה. ספק, בלבול – כשהתודעה משותקת או מסתחררת בספק.

אני אדבר גם באופן כללי וגם ספציפי, לגבי כל אחד מהם.

גישה

הרבה פה הוא לגבי גישה ותבונה לגבי המכשולים האלו. הגישה בדרך בה אנחנו רואים/ות אותם. האם אנחנו יכולים/ות להביא תבונה למכשולים האלו? כי אנחנו יכולים/ות, אולי במפתיע, להיעשות נבונים/ות מתוך עבודה אתם. הבודהא דיבר על המכשולים האלו לפני 2500 שנה, והיום אנחנו נתקלים/ות בהם. אז יש פה משהו לגבי האוניברסליות שלהם. הם לא אומרים משהו עלינו. זה חשוב. הבודהא אומר – שהם לא נעלמים עד התעוררות מלאה. זה חלק מהמצב האנושי. האם אני יכול/ה לנסות לא לקחת אותם באופן אישי? הם לא אומרים עלי משהו, או על התרגול שלי. ‘אני הולך/ת אחורה’, ‘לא מתקדם/ת’, או ‘אני אדם כזה או אחר’. אם אנחנו לוקחים/ת אותם אישית: ‘זה אומר שאני כזה/ו וכזה/ו’, או ‘אני כישלון’ – זה מעצים את המכשולים ואת הסבל שבהם. זה די מובטח שזה יקרה. וזה דבר ענק. לעתים קרובות מאוד התחושה של ‘אני מתקדם/ת על הדרך’, וההשקפות שבאות עם זה – צובעות את חוויית ההווה שלנו, וזה נועל את הקושי במקומו. ‘אני מתקדם/ת’ – זה מזין קושי. הבודהא דיבר הרבה על: איך מזינים/ות את המכשולים, ואיך להרעיב אותם. אז זה ממש מזין אותם.

לאחרונה פנה אלי מישהו עם קושי גדול, שחוזר יום אחר יום, כל הזמן. דווקא לא היה מאחד המכשולים הקלאסיים. ואז ראה: ‘אה, אני מפרש, באופן לא רצוני ולא מודע – את הכאב ככישלון שלי’. וכשהוא ראה כך – מה קרה? הכאב השתחרר. היתה שם השקפה לא מילולית, אלא מוטמעת יותר, והחזיקה את הקושי במקום. אז אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה ולומר: אז בוא נזנח את כל הרעיון של התקדמות. אולי. אולי התקדמות כולה לא אמתית, זה כנראה כך. אבל אולי השקפת ה’עצמי’ היא החלק הבעייתי יותר. יש לה אפקט ענק, זה לא דבר ניטרלי.

אם אנחנו מדברים על… קת’רין הזכירה את המילה ‘סמאדהי’? גם פה – הרבה זה לגבי גישה, התייחסות, קונספציה. איך אני רואה, מבין/ה את זה? לעתים קרובות המיינד מתכווץ והתפישה לגבי סמאדהי הופכת להיות -שזה רק לגבי ‘כמה זמן אני יכול להישאר ממוקד/ת’. וזה הופך להיות הדבר הראשון והחשוב ביותר. זה כיווץ וכבילה של ההשקפה, ויהיו לזה הרבה תוצאות לא – רצויות. לעתים קרובות מגיעה מתוך זה יבשושיות, והתרגול נעשה לא נעים, כי זה רק לגבי: ‘כמה אני מתמקד/ת?’. אבל יש פה עוד המון דברים שאני מטפח/ת. סבלנות. המיינד נודד, ואת/ה מחזיר/ה. אז יש סבלנות שמתפתחת שם. התמדה. לעתים קרובות היא קשורה לאיכות מתכתית, לאש והחלטיות, ולעתים – דווקא דרוש ריכוך, כדי לאפשר הבחנה. מיינדפולנס. בכל פעם שאנחנו רואים/ות: ‘המיינד במקום אחר’, ואנחנו מחזירים/ות – זה מיינדפולנס. מחזירים/ות שוב ושוב, כמו שריר. הכוח הזה – הוא פקטור ממש חשוב. בכל פעם שהמיינד נודד – אפשר לשחרר שיפוט. אדיבות כלפי עצמנו. כל זה. אנחנו צריכים לראות שיש פה תמונה גדולה הרבה יותר ממיקוד של המיינד. זה הרבה יותר מידי צר. אולי כל הדברים האלו: הסבלנות, ההתמדה, האדיבות שבזה – אולי הם יותר חשובים, בטווח הארוך. יש פה משהו שנבנה, בתוך הקושי, בזמן הקושי והמוסחות. אז אולי – לפעמים, בהתחלת מדיטציה או בזמן אחר – להזכיר לעצמכם/ן את התמונה הגדולה. יכולים להיות יחסים רכים ופתוחים יותר עם התרגול. הכל תלוי במערכות יחסים. זה מהותי אם אנחנו יכולים/ות לפתוח את זה כך. לפעמים א/נשים מתרגמים/ות סמאדהי ל’ריכוז’: כמה ממוקד ויציב המיינד יכול להיות עם אובייקט. אבל זה רק אלמנט אחד של סמאדהי. הבודהא התכוון למשהו יותר דומה לאיחוד או איחוי של גוף ותודעה, תחושה של הרמוניה, משהו מיושר, ויפה.

רגישות לכל הגוף יכולה מאוד לעזור. מה התחושה בשדה האנרגיה של הגוף? ומה יכול להיות מועיל שם? ההתכוונות הזו, למה שמועיל, הרגישות והפתיחות – למה שמועיל פה, זה יותר חשוב מדבקות בדבר אחד. ההבאה להרמוניה של גוף ותודעה, האיחוד הזה – מגיע מפתיחה של הלב, לא פחות מאשר ממיקוד של התודעה. כשהלב פתוח, ומשהו בחוויה נפתח – האנרגיות מגיעות ליישור, ומשהו מתיישב. זה משהו חשוב לראות. כשאנחנו רוצים/ות לטפח סמאדהי – צריך לדאוג לאדיבות, רספטיביות, קשר. אולי יותר מ’למסמר’ את התודעה לאותו מקום. כשהתודעה יציבה אנחנו משחררים/ות, מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים באותו רגע, וזה מה שמביא את המיינד להרמוניה. אבל זה אומר גם שגישה, יחסים עם דברים – של אפשור, לתת לדברים – להכל להיות, שוב ושוב, ולעודד גישה כזו בכל רגע – יביא את המיינד לסוג של סמאדהי. למה? כי המשיכה או הדחיפה של משהו, המאבק עם זה ועם זה – זה מה שמביא חוסר מנוחה למיינד, ולוקח אנרגיה. כשאנחנו מרפים/ות מזה, אנחנו אוספים/ות אנרגיה, כי אנחנו לא מבזבזים/ות אותה על המאבק, ולא מפסידים/ות אותה לעצבנות הזו.

אז, כשאנחנו באים/ות למכשולים האלו – יש לנו טווח שלם של תגובות אפשריות. יש תגובות שהן נוגדנים ספציפיים: כך וכך קורהואז אנחנו עושים/ות את ההיפך, ולכן זה עוזר. וחלק – יותר ברוח של חקירה: איך מגיעים/ות ליחסים אחרים עם קושי זה או אחר, ולפעמים – זו תערובת של שניהם.

רצון חושי.

יכול להיות סביב כל מיני דברים. אוכל, מין וכו’. וזה אומר, הרבה פעמים, שהתודעה לא מיושבת עדיין. אז הדבר הכי פשוט הוא – לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה. אם אנחנו משתמשים/ות בכל הגוף, או בנשימה – אפשר לשים לב לתחושה נעימה בנשימה. מתי היא נעימה יותר? או בכל הגוף – מתי יש קצת נעימות איפשהו? ויברציה של נעימות, ובעדינות – לשים לב לזה, לשהות בזה, כי בסופו של דבר – יהיה שם מספיק, והמיינד לא ירצה לחלום על תענוגות אחרים. יש לו את מה שהוא צריך – ממש כאן. אז צריך קצת רגישות, עם המטא או הגוף – ולשים לב לנעימות, לדאוג לה. אומר משהו לגבי דימויים מיניים ותמונות במדיטציה – זה מאוד מובן ואנושי להיתפש בזה קצת. לעתים קרובות – כשהמיינד עסוק כך – אנחנו קצת לכודים/ות בדימוי של מה שקורה, מאבדים/ות מגע עם הגוף, והמיינד מסוחרר. אם אתם/ן שמים/ות לב שזה מה שקורה – שימו לב למה קורה לגוף באותו זמן. תנו לזה להיות שם, ותהיו במגע עם הגוף. יש אנרגיה מינית בגוף, ואפשר לפתוח את הגוף אליה. האנרגיה הזו – לא כ”כ רחוקה מהסוג של התענוג שעולה כשסמאדהי מעמיק. זה מועיל לפתח את היכולת לעשות זאת, ולהיפתח כך לאנרגיה של המיניות. ואם שום דבר אחר לא עובד – קחו מקלחת קרה.

זדון וסלידה.

מה שקורה כאן, לעתים – הוא שהמיינד לכוד בשליליות כלפי מישהו/י או משהו, לכוד בכעס או זדון. נוגדן ברור – תרגול של כוונה אוהבת. לכוון את המיינד אחרת. לעתים, זה יכול להיות מועיל לתת מטה, כוונה אוהבת – לעצמכם. אפילו שאני כועס/ת על מישהו/י אחר/ת – מטה תכנס, ותתחיל לצבוע את התפישה אחרת. הבודהא מדבר על: לראות את היפה במה שאינו יפה. אז יש את האדם הזה/ו, והמיינד יוצר דימוי שלו/ה, ומוצא אותו/ה לא יפה, לא טוב. אז – האם אפשר לשחק עם דרך הראייה, ולמצוא משהו יפה שם? מה אני יכול/ה להכיר בו/ה, ולראות את היפה בלא-יפה? לעצב-מחדש בעדינות את התפישה.

אפשרות שלישית – להרגיש את הכאב שבסלידה. כשיש סלידה, שימו לב. עם הדברים האלו, אנחנו נוטים/ות ללכת לאובייקט. אני לא אוהב אותו/ה: איך זה מרגיש בלב? בגוף? אאוץ’, זה כואב. ממש פה. יש איכות כואבת, לא נעימה, בגוף, בד”כ באזור הלב, משהו ירגיש כבד, מכווץ. במקום להיות באובססיה לדבר הזה בחוץ – להביא את תשומת הלב לקפיצות הזו. מה שקורה שם, בין השאר – אנחנו מפשטים/ות את התפישה. במכשולים האלו – דברים נעשים מאוד מסובכים. פה – אנחנו מוצאים/ות את הרמה הפשוטה ביותר בכל המורכבות הזו. הגוף הזה, כאן.

אפשרות נוספת: אולי זה חשוב להקשיב: משהו תוסס בפנים, ואני צריך/ה להקשיב לזה. זה מתקשר אלי משהו, ואולי זה לא רק פקטור מזיק, אלא אולי יש שם אוצר. איזו תובנה, קול שלי, תשוקה ואנרגיה שבאות. ואני, אולי, צריך/ה להקשיב לכעס עצמו. עם מיומנות – אולי אפשר לפתוח את הגוף לאנרגיה שהכעס מביא אתו. ואולי – מתוך הכעס – אפשר לסנן כוח ועצמה, שנמצאות שם, בלב הכעס. משהו יפה, היישר מלב הכעס. זה דורש למידה, אבל יכול להיות מאוד חשוב.

לגבי סלידה, אם אתם מתעניינים/ות בה – אפשר לראות איך הסלידה תומכת במכשולים אחרים, אולי מעודנים יותר. שעמום. אי אפשר להיות משועמם/ת ללא סלידה. סלידה שומרת את השעמום במקום. אם אנחנו לוקחים/ות אפשרות אחת לראות שעמום, שהוא תמהיל של כמה מכשולים – ושמים/ות לב מקרוב למצב עצמו – לתחושה השטוחה, לאי הנעימות – ודרך המבט הקרוב – יש סלידה לרגע הנוכחי, למה שקורה בו. ואפשר לחקור – איך נראה השעמום? איך הוא מרגיש בגוף, בתודעה? דרך הרגישות אליו – אנחנו נפתחים/ות אליו עם פחות סלידה. ועם פחות סלידה – מה שהיה שעמום – יכול להפוך לרוגע. שעמום ורוגע הם די קרובים. לפעמים ההבדל היחיד הוא סלידה ואי-רגישות. מישהו אמר לי: יש קושי להיות ברגע, כי יש התנגדות ל’להיות כאן’. ההתנגדות הזו – היא ברגע הנוכחי. אז אפשר לבוא ביחסים איתה, כ’מה שקורה עכשיו’.

עייפות וקהות.

זה מאוד מאוד נפוץ בתחילת ריטריטים. יש הרבה דברים אפשריים. אחד – לשאוף יותר. למלא את הגוף באנרגיה. יותר חמצן, יותר אנרגיה בגוף, במיינד. להתמך על ידי הנשימה. הנשימה, כשאנחנו עייפים/ות, ואפשר לשמוע את זה על מישהו/י שהולך/ת לישון – מתבטאת כשאיפה קצרה ונשימה קצרה וכבדה. אז עשה/י משהו אחר. לשים לב לשאיפה – יכול להיות מאוד מועיל. בשאיפה – יש אנרגיה שמגיעה. שים/י לב יותר לשאיפה, ולאיכות של אנרגיה שממלאת את הגוף, וזה מביא אנרגיה.

כשיש עייפות – הגוף משקף את זה, מתכווץ כך או אחרת. ואז – אפשר פשוט להזדקף. שוב ושוב, לעשות את זה שוב ושוב, וזה מאוד מועיל. אפשר לדמיין שמש בהירה, אור בהיר. לדמיין אותו, ולהסתכל עליו בזמן המדיטציה. משהו חשוב נוסף: כשיש עייפות, המיינד מתכווץ.

כשאנחנו ישנים/ות, המיינד מתכווץ מהחושים ונסגר. אז משהו שמאוד עוזר – לפתוח את החושים יותר. את המרחב של התודעה. עכשיו – לחוש את כל המרחב של החדר. ואולי רק לעשות את זה – פותח את האנרגיה של המיינד. זה די עדין, אבל עם המיינד עמום קצת – זה מאוד עוזר. בעיניים עצומות או פקוחות. ואם העייפות ממש חזקה – לעמוד. זה גם מסר טוב לאחרים – אתם לוקחים/ות יוזמה לגבי הקושי הזה. לפעמים – הגוף צריך לנוע, אז לך/י בחוץ, או רוץ/י, או תעשה/י יוגה, ופתח/י את ערוצי האנרגיה בגוף.

חוסר מנוחה ודאגה.

כשקוראים את הבודהא, לפעמים הוא מדבר יותר על זה שהאתיקה לא מושלמת, ואז מישהו/י דואג/ת מזה. אבל כמובן – שזה מעודן יותר. פה הנשיפה עוזרת. הגוף, באופן מאוד ממשי – מרפה. אז אפשר לחוש את זה, וזה מרגיע, מרכך – את חוסר המנוחה והעצבנות במערכת.

תחושת מרחב היא ממש מפתח. לעתים קרובות התודעה מתכווצת סביב זה או זה. בכל המכשולים המיינד מתכווץ, אז ריווח עוזר. לפעמים אפשר לתת תשומת לב לאי-הנחת עצמה, בעיקר בגוף. לשים לב לאי הנחת בגוף, ליצור מרחב מסביב לזה, ולתת לזה לבעבע בתוך המרחב. בועות מופיעות וחולפות, ואת/ה עושה מקום. מה שקורה בכל המכשולים הוא – שהסלידה מהם מקבעת אותם במקום. אם אפשר לאפשר את הביעבוע בגוף, זה מסלק את הסלידה שמחזיקה את אי-הנחת.

לעתים קרובות עם מכשולים, וזה באופן כללי, לא רק לגבי חוסר מנוחה – יש רגש מתחת אליהם. זה נראה כמו חוסר מנוחה, עייפות ועמימות וכו’. אבל לפעמים – הם פשוט ביטוי משני של רגש שמתדלק את המכשול, לפעמים המכשול הוא סימפטום. אז תמיד שווה להסתכל מתחת: איך הלב עכשיו? האם יש משהו שאני לא מרשה, לא פונה אליו? לפעמים זה רגש יפה, לא בהכרח קשה. אולי משהו יפה שאנחנו שומרים/ות מחוץ לתחום המודעות שלנו. ולעתים קרובות כ”כ ההשקפה: “אני לא אמור/ה להיות חסר/ת מנוחה”, או: “הרגש הזה לא אמור להיות שם”. לעתים קרובות מאוד – זה לא מילולי, ויש לזה אפקט ענק. אם אפשר לשים לב: יש את הרגש הזה, ולאפשר, להחזיק את זה באדיבות ודאגה – דרך זה משהו בכל הישות, הגוף, הלב – מתרכך. דרך היחסים עם משהו, משהו מתחמם קצת, ומתחיל להתיישב. הכל מגיע מהיחסים עם, אל – הרגש.

מאמץ

אז יחד עם זה יש את כל השאלה של מאמץ עם המכשולים, ובמהלך התרגול בכלל. אנחנו יכולים/ות לדבר על מאמץ בשתי רמות לפחות: במהלך היום: האם יש המשכיות של תרגול? אולי יכולה להיות יותר אנרגיה ומחויבות לזה? לכל אדם, בכל יום – זה שאלה: מה יהיה מועיל? או, אולי באופן שבו אני מתייחס/ת ליום הזה – אני לוחץ/ת חזק מידי, ואני צריך/ה לפנות יותר מקום להשראה והערכה להכנס. וזה ישתנה מיום ליום בריטריט. אז צריך רגישות, לחוש – מה מרגיש נכון, ולנסות. מה מועיל? לפעמים בריווח של היום – יש יותר השראה ואוויר; הלחץ – מייבש את היום, וסמאדהי לא מתפתח ביובש.

ובמהלך ישיבה, וזה מאוד מעודן: האם צריך קצת יותר “גז”, או דווקא להאט? זו ממש מיומנות. כל המכשולים יכולים להתבטא באופן מאוד מעודן. לפעמים יש מצב של שקיעה – ה’אדג” יוצא מהתרגול, ויש איזו עמימות. או – שאין ממש עצבנות, אבל – המיינד נודד לכאן ולכאן – כביטוי עדין של חוסר מנוחה. שני אלו ממש מעניינים. כי זה קשה לומר, ברגע מסוים – האם צריך יותר או פחות מאמץ – זה משהו שצריך לברר בכל רגע. אנחנו נוטים לחשוב: אם התודעה נודדת – צריך יותר מאמץ. לפעמים זה נכון, אבל לפעמים צריך דווקא להאט, לרכך, וזה מרגיע. אז צריך לשחק, לנסות. זה מעודן.

אם יש דבר להדגיש הכי הרבה – זה נכונות להתנסות, ואלתור. לפעמים, אם התודעה נודדת הרבה – אני עושה משהו וזה מחמיר את המצב – אין בעיה! תחזור/תחזרי ותעשה את הדבר ההפוך. זה חוזר לגישה.

העורבים שיש פה, שחיים פה בעצים – לפעמים הם מנפנפים הרבה בכנפיים, ומשקיעים הרבה אנרגיה כדי לנוע. ולפעמים – הם משייטים, ושינויי הכיוון והתנועות – מגיעות מתנועות עדינות של הכנפיים. רגישות לתנועות הרוח, והם משחקים שם. אז לפעמים, כן, צריך לנופף יותר. יש סוג של, אם אנחנו מדברים על סמאדהי, מין אופורטוניזם. כמו העורבים האלו: את/ה רגיש/ה לזרמים, ולאיפה נמצאות הפתיחות, ומה יכול להיות מועיל. בעיקר – אם משתמשים בכל הגוף. להיות רגישים/ות לזרמים שאפשריים. יש פה יותר אמנות מאשר נוסחה. לא: קורה כך – עשה כך, אלא – תגובתיות. ולעתים קרובות – סמאדהי הוא לא רחוק כמו שאנחנו חושבים/ות. אולי אנחנו חושבים/ות: אני ממש לכוד בזה או בזה, אבל מתחת לזה, יש משהו שאנחנו יכולים/ות לשים לב אליו, ברגע, וזה שם. ממש תנועה עדינה, מיידית – לסמאדהי.

ספק

המכשול האחרון – ספק. אפשר לומר הרבה לגביו… הוא יכול לעלות כלפי ההוראה, או שאני מבולבל/ת לגבי מה אני עושה ולמה. או ספק בעצמי: ‘האם אני יכול/ה לעשות את זה’? וספק במורים/ות. לפעמים ספק הוא חשוב. היכולת שלנו לשאול שאלות. לעתים אנחנו מרוסנים מידי בשאלות. יש הוראות או הנחיות שאנחנו לא חוקרים/ות, או הנחות שאנחנו מחזיקים/ות בלי שיפוט, על עצמי, עולם, התרגול. אז יש משהו ממש טוב בשאלה וספק. אבל לעתים קרובות זה פשוט עניין של תזמון. אולי עכשיו זה מוקדם מידי. צריך להבין איך דברים עובדים, איך הדרך עובדת, ואז להתחיל לשאול. וגם במובן של – אולי עכשיו, במדיטציה, זה לא זמן טוב להשאב לספק הזה. אפשר לומר לעצמנו: ‘זה חשוב, אבל לא עכשיו, ואני אחזור אליך’. הספק יכול לשמוע את זה, ולהירגע – כי הוא יודע שתחזור/י. הספק יכול ממש לתקוע דברים לפעמים, להקפיא את המיינד, וצריך לשחרר איכשהו. לפעמים הספק הוא בעצם חוסר מנוחה: המיינד הולך הלוך ושוב עם משהו.

תובנה מתוך המכשולים

הדבר האחרון – משהו כללי, אבל אולי – הכי חשוב. אנחנו מכירים/ות את זה שמכשול, או כמה – לוכדים אותנו. אנחנו ממש לכודים/ות בהם. שני דברים קורים שם, שהם מפתח: אחד – העניין של לקחת אישית. האם אני יכול/ה לראות שזה לא אישי? הדבר השני – אנחנו מאמינים/ות להם. אנחנו מאמינים/ות באופן שבו הם צובעים את התפישה והחוויה, ואנחנו חושבים/ות שזו המציאות. זה החלק הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות במה שאנחנו רואים/ות. אני כועס/ת עליו/ה, ואני באמת מאמין/ה שהוא/היא כך. התפישה נצבעת, מעוצבת, על ידי המכשול. בגלל זה ההנחיה המרכזית של הבודהא – תדע חוסר מנוחה כחוסר מנוחה, וכך לגבי כל המכשולים. כי זה שם את מה שקורה לך כאילו בסוגריים: אתה מודע/ת לכך שאת/ה חווה מתוך המכשול. לדעת שאת/ה רואה דרך מכשול – זה דבר מאוד חשוב. וזה ענק, כי המכשולים קורים כל הזמן, הם לא רק עניין של המדיטציה. הם קורים בחיים שלנו, ויש להם את האפקט של לעצב ולכלוא אותנו בתפישות ובאמונות שלנו – של מה שאנחנו חושבים/ות שהוא נכון. וזה הדבר הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות ומשתכנעים/ות באיך שאנחנו רואים/ות את המציאות. מצב התודעה תמיד צובע את התפישה. אז דרך המכשולים – מאפשר להבין משהו על מה שנקרא ההתהוות המותנית של תפישה. אין שיעור יותר עמוק, דבר יותר חשוב לדעת בכל הדהרמה – מהתהוות המותנית של תפישה. ואת זה אפשר ללמוד מהמכשולים. מה שאני רואה, התפישה שלי – נובעת ממצב התודעה; ומצב התודעה – מהתפישה. יש פה פוטנציאל לראות משהו מאוד עמוק. תובנה לא רק ביחס למכשולים, אלא מתוך המכשולים. הם לא רק בעיה, הם הזדמנות נפלאה ללמוד על איך אנחנו צובעים/ות את התפישה, ואז מאמינים/ות בזה. הם מדריכים לעניין הזה. וזה יכול להיות חלק מהגישה שלנו כלפיהם.