עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות רביעיות

ההנחיות האלו, הרביעיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הרביעי של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אז – בואו נחזור קצת, מאוד בקצרה, ובבקשה זכרו, כי אני אוסיף עוד משהו היום – שההוראות הן לא לינאריות, אלא כמו חלקי פאזל, או משהו כזה. אז אם זה מרגיש שלא קלטתי משהו, או משהו לא ממש עובד בשבילי – זה מאוד רגיל. אנשים שונים ימצאו שתרגולים שונים קלים יותר, וזה בסדר. נסו הכל, נסו לגרום להכל לעבוד, אבל יהיו נטיות שונות, וזה צפוי. אז התחלנו עם תשומת לב לציר המרכזי, ולהחזיק את החוויה ולהיעשות אינטימיים ולגלות את זה. ואז הרחבנו את המועדות רק קצת – כך שהיא ספוגה בכל המרחב של הגוף, מה שקראנו לו ‘גוף האנרגיה’, ותשומת הלב רחבה יותר, כדי לכלול את כל השדה והרטט שלו, וזה יכול לפעמים להרגיש נוח ונעים – וזה יוצר משאב מאוד מועיל. ואז אתמול התחלנו לכלול את ההתבוננות של מה התודעה אומרת בתגובה למה שהלב עושה באותו רגע. שיפוטים, ובעיקר הנחות – לגבי מה שקורה באותו רגע. שיחקנו משחקים קטנים: האם אפשר להציג הנחה הפוכה, אפילו לרגע: ‘זה פשוט מושלם, זה הפריחה היפה של משהו’. ‘זה ביטוי של אינטליגנציה עמוקה שאני אולי לא יכול להבין’. ומה קורה כשאני מביט בחוויה כשזה מרווה את תשומת הלב. ושיחקנו עם החיתוך של העבר והעתיד, כך שיש פחות עול על הרגע ההווה. במקום לגרור את עצמי של העבר, ואת העתיד של הבעיה וכל זה – זה יכול להקל את החוויה, או לשנות קצת את האירוע.

אוקיי, אז למה שלא…

בואו נתרגל קצת מדיטציה, ואני אומר עליה דברים בהמשך.

מדיטציה מונחית – מרחב של מודעות

אז קחו כמה רגעים כדי לבסס את תנוחת המדיטציה שוב.

ושוב, ממש שווה- להרגיש את האיכות של זקיפות שעוברת דרך הישות, ואת הגוף נתמך על ידי הזקיפות הזו. משהו באנרגיה האנכית שעוברת הגוף יכולה לתמוך, במקום שאני אכפה על הגוף, או אחזיק אותו בנוקשות. אז שימו לב לזה, תנו לזה לבטא זקיפות, והרגישו את זה. ועם הזקיפות – רכות, רכות בגוף. רוגע. פתיחות. אז התנוחה מגשימה את שני הפנים האלו, האיכויות האלו של הלב והתודעה. ולחוש את הגוף יושב, להתחבר עם החוויה של ישיבה, כרגע. להרגיש את זה. פתוח, זקוף, נוכח, רגיש.

ושוב, להתחבר עם ההכרה בטוב הלב. התרגול כ – טוב לב, נתינה לעצמנו, אכפתיות, תשומת לב אוהבת, החזקה. זה מה שאנחנו עושים. שום דבר יותר מכך. לומדים לראות את עצמנו באופנים שמרפאים. יודעים גם שבנתינה הזה לעצמנו, התנועה היא גם של נתינה של אותה איכות לעולם. זה בלתי נמנע. ושוב, אם זה מתחבר עבורכם כרגע, אתם יכולים לשהות שם, בתחושה הזו. לשהות בהכרה של מהי הסביבה פה. ההכרה של מה שאתם עושים, המתנה שאתם נותנים לעצמכם, האדיבות הזו.

מתי שאתם מרגישים מוכנים – אפשר להתחיל להתחבר ולחקור את החוויה לאורך מרכז הגוף. מתקרבים, נעשים אינטימיים, מחזיקים את החוויה. בתשומת לב קלילה וסקרנית. מה ששם, מה שדומיננטי. מתכווננים. רק להופיע שם, שוב ושוב, כדי לפגוש, לגעת – את מה ששם. כל מה ששם, לגעת בזה – עם תשומת הלב העדינה והאדיבה הזו..כשאתם מרגישים מוכנים – תרשו לתשומת הלב להתרחב – מהמרכז הזה של הגוף – להתרחב, ולכלול את כל הגוף. ושהו, לכמה רגעים – בתחושה הזו – התחושות, התחושה של כל הגוף. כל מה ששם, כפי שהחוויה היא.

תנו לחוויה להתרחב אפילו יותר. להיפתח, להתרחב מן הגוף. לא הלאה מן הגוף, אלא מהגוף, כולל הגוף. לכלול את התחושות והחוויה של הגוף. אבל הפתחו גם לשמיעה, לצלילים. להיפתח לכוליות של הקשבה, לכוליות של צלילים, כך שתשומת הלב היא מרווחת, מקבלת. מקבלת את כל הצלילים, מכל מקום. אין צורך לתת שם לצליל, או לזהות אותו. צלילים עולים ונעלמים בחלל. במקום להתמקד בצליל הזה, ואז בזה – תשומת הלב נפתחת, לחלל גדול של מודעות. לא כ”כ ‘זה ואז זה’, אלא – הכוליות. ריקוד של צלילים ושל דממה במרחב; תחושות גוף עולות, משתנות, חולפות. המודעות יכולה להיות פתוחה לשלוש מאות ושישים מעלות, פתוחה ומרווחת ככל שניתן. ובמרחב הזה – לתת להכל לבוא וללכת, לעלות ולהיעלם. חוויות גופניות, צלילים – לתת לזה להיות שייך למרחב, שייך לדממה. אין צורך לדחות שום דבר. אין צורך להחזיק בכלום. לתת להכל לעלות, להיות שם, לחלוף. לדהות בחזרה אל המרחב, להתמוסס אל המרחב; אל הדממה. לתת לזה להיות שייך לדממה.

מודעות רק מקבלת, נותנת לדברים להיות, נותנת להם לחלוף.

אז זה טבעי שצלילים יעלו במרחב, יהיו שם, וייעלמו. זה טבעי שהחוויות בגוף יעלו, יהיו שם, ייעלמו. וגם מחשבות. טבעי שמחשבות יוולדו מהחלל, יהיו שם, וייעלמו. יתפוגגו בחזרה אל הדממה. שום דבר הוא לא בעיה, אם הדברים שייכים למרחב. אז מתרגלים – לתת למרחב להחזיק הכל. הכל.

אפילו כיווץ, התחושה, החוויה של כיווץ – רק חוויה שעולה בחלל. עולה, נמצאת, מתפוגגת. אפשר לתת לה להיות שייכת – לא לי.

אתם יכולים להשתמש בשמיעה כדי לעזור למודעות להיפתח. האופן בו צלילים באים והולכים מהדממה, זה האופן בו כל הדברים באים והולכים. הדממה מחזיקה כל מה שעולה, מאמצת אותו. אפילו ממלאת את תוכו.

איך זה היה?

(השאלות לא נשמעות, אבל התשובות כן)

ש:

ת: אני חושב שהיה משהו שקשרו לfeedback של הרמקולים. חלקית זה יהיה זה, וחלקית – ככל שאנחנו מעמיקים – התחושה שצלילים הם בחוץ, ותחושת ההפרדה יכולה להתפוגג. נפלא.

ש:

ת: העניין של פחד יכול להיות נפוץ בתרגול כזה. זה יכול להיות נפוץ. עוד מישהו חווה את זה?

ש:

ת: נפלא, האם היה משהו שהרגיש מועיל, למישהו?

ש:

ת: אז, היציבות שיכולה להפתח מזה, אנחנו – במובן מסויים – מאפשרים יציבות, ולא יוצרים אותה. רוב הזמן  -אנחנו מונעים יציבות על ידי דחיפה והחזקה של דברים. כשאנחנו משחררים את זה קצת – יציבות מגיעה ליישות. והיא יכולה להיות מורגשת כמשאב, שבתוכו אפשר לשחרר עוד יותר. אז זה מאוד מועיל באופן הזה.

ש:

ת: כריסטין אומרת שהיה יותר קל לקבל את מה שקורה, כי היה יותר מרחב. כשההכרה קטנה – הכל מתייחס אלי. הכל משפיע עלי, מצביע עלי, מתייחס אלי, וכן הלאה. אבל למעשה – אני לא חייב לראות את זה כשייך לי, אלא – יכול לראות את זה כשייך למרחב, וזה הקשר מאוד אחר. אז בדרך כלל, בעיקר כשיש קושי – תשומת הלב נשאבת לקושי, או ניתזת ממנו. אנחנו עושים אחד משני דברים – או שאנחנו מסיחים את עצמנו, או שאנחנו נמשכים לזה כמו מגנט. או שאני נכנס לנקשר, או שאני מתחיל לחלום. האם יש דרך שלישית שהיא, במקום זה – לפתוח את המרחב, ושתהיה בחירה, ברירה לגבי מה קורה עם תשומת הלב. כך שאני לא מגיב באופן תגובתי רפלקסיבי – של השאב לזה, או לברוח. אנחנו יכולים להכנס לקושי, לגלות ולחקור אותו – וזה מאוד מועיל. עם הבועה – אני יכול לנוח במקום אחר, שמרגיש מזין, ולא בהכרח להשאב. ויש עוד אפשרות – של להפתח לחלל רחב מאוד, וכל מה שקורה זה בסדר, כי זה בהקשר אחר. וההקשר הוא הכל. ואז יש לנו בחירה – איך לשים לב לדברים. לפעמים – נאחנו תמיד עושים דבר אחד, כי זה ההרגל שלנו. אז  – אני יכול להכנס לזה, למצוא משאב, או לתת לזה הקשר אחר. לבודהא היה משל של גביש המלח. אם יש גביש מלח ואתה שם אותו בכוס מים – זה יהיה מלוח. אם אתה שם אותו באגם מים מתוקים – אתה לא תשים לב. גביש המלח – זה קארמה, במשל. כלומר – החוויה המוצקה שעולה עבורינו. הפגיעה הישנה, הכאב מהעבר, מחשבה או היקשרות כלשהי. ההקשר – יקבע מה תהיה החוויה. אז. אנחנו נכנס לזה יותר, אבל – הדבר הקשה – יכול להתמך מאוד על ידי הרחבת המרחב שהוא בתוכו. עזרה ענקית. האם זה הגיוני כשאני אומר את זה?

אוקיי, אני אחזור על מה שאמרתי. התרגולים האלה לא לינאריים.

ש:

ת: אם פותחים את המודעות למרחב… לגבי היציבות – אם פותחים את המרחב – יש תחושה שהמרחב עצמו מתחיל להרגיש בדרך כזו או אחרת. בד”כ – תשומת הלב שלנו קופצת בין דברים. אנחנו לכודים בין חוויות. אחד הדברים שקורים כשאתה פותח את המודעות – החוויה שבתוך המודעות, נניח מחשבה או כיווץ – פחות במרכז, והיא אפילו יכולה להתעמעם קצת. ומה שמתחיל לבלוט יותר – היא האיכות של המרחב עצמו. יציבות, מרווחות, שלווה. וכמו הבועה – הן יכולות להחוות כמשאב. שלוה, יציבות. ואם אני נותן לזה לגעת בלבי – זה יהיה מעניין, אבל באופן שונה מהדראמה או האובייקטים הברורים. המרחב פחות מעניין את העצמי, באופן מעניין. זה טעם נרכש. מודטים רוכשים את הטעם הזה לאורך זמן, והנטייה להשאב לחוויה שנמצא באותו זמן דועכת. ו’מה שהחוויה נחה בתוכו’, התחושה של זה – מתחיל למשוך את תשומת הלב וההכרה. זה טעם נרכש. האם זה נשמע הגיוני?

נשמע בסדר?

אוקיי.

אז כמה דברים קטנים – אם אתם לא עושים הליכות עדיין, ומזיזים את הגוף – זה ממש רעיון טוב. עם ישיבות, או הליכה איטית מאוד – האנרגיה יכולה להתקע קצת. אז לפתוח את ההכרה לטבע, צלילים. ובינינו בבניין הזה – יכולה להיות תחושה של קשר. יש קשר בינינו. אז ההכרה נפתחת לכלול האחד את השני. טבע, מרחב, קהילה. בהליכה – אותו דבר, אבל אם אתם רוצים לכלול את המרחב הרחב – שווה לעשות את זה. אולי צריך לעצור, להאט, או לעשות את זה בקצב הרגיל של ההליכה.

רוב ברבאה – הנחיות לעבודה עם מחשבות

ההנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס ב2011. את השיחה אפשר לשמוע בקישור הזה: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11967/

אתמול בבוקר כריסטינה דיברה על מצבי תודעה, היסוד השלישי של תשומת הלב. והיסוד הזה הוא די גדול, אז אנחנו מחלקים אותו לשתי שיחות, והיום אני אמשיך. היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב, וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של מחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל – לגלוש באופן מודע או בלתי מודע – להשקפה, ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה – הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר עם ‘חופש עם מחשבות’ או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. למחשבות יש אפקט. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב – יוליד מחשבות עצובות, מצב של כעס – מחשבות כעוסות; מצב עליז – מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסויימים. אם אני נאחז במחשבות מסויימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסויימים.

מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. אנחנו, לעתים קרובות – מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ’אני’ או ‘שלי’. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ואנחנו, באופן לא מודע ולא רצוני – מתייחסים למחשבה כ’אני’. ואז ‘אני רע’. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש’אני בודהא’, או משהו.

מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – יוולדו מצבים מנטליים.

לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות – יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות – אז במקום לשאוב אותו משם – אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת – לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: ‘אני שונא את עצמי’, או ‘אני חסר ערך’ או משהו כזה.

לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש ‘מתחת’ לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל – אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף, ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. ו-כשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, וזה כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. ‘האם עלי לעשות כך?’ ‘האם עלי לעשות כך?’. אנחנו מאמינים ששמחה – באמת תלוייה בלבחור כך או כך. ואז יש שאלה לשאול – ‘במה אני מאמין?’ אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות – כשיש אובססיה – זה נשען על רגש, או אמונה חבוייה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים – אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות – ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל – לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף – הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף – אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג – את המחשבות: ‘שיפוט, שיפוט’; ‘תכנון, תכנון’. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה זה בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: ‘האם זה מועיל?’ ‘האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?’ אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש – שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: ‘האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?’ לעתים קרובות יש סלידה למחשבות. ויש מתח: ‘אני רוצה להפטר מזה’.

וישנה האפשרות – כשהתרגול מעמיק, ודברים נעשים יותר שקטים, לפעמים – לעשות מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות – לתשומת הלב לתהליך. כלומר – תהליך החשיבה. לא כ”כ המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר בזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. עדיין מקורקעים בגוף, אבל להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה – ולכוליות של הצלילים. מרחוק ומקרוב, ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להיות כ”כ מעוניינים בתוכן. ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: ‘אין שם כלום כמעט’. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: ‘הן לא אני ולא שלי’. הן באות והולכות, מעצמן.

כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: ‘וואו!’ משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב – זה נראה שכך התהליך עובד. אז זה מועיל מאוד להפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: ‘הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב’. כלומר – במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בזה. מנקודת המבט הזו – זה בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נמצאת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופקע, יציב, פתוח, רספטיבי.

עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כ”כ בעייתיות, אז אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נפחית את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. מעצמן – אין להן כוח מלבד זה שאנחנו נותנים לה. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות והכבילות למחשבות. יש חירות שנכנסת.

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

זוהי השיחה החמישית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbiding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות: תודעה פתוחה, לב ער

במובנים מסוימים – השיחה הערב היא המשך של מה שאמרתי אתמול, ואולי אתם זוכרים – אמרתי שיש כל מיני רמות של השקפת עצמי. אז אתמוך דיברתי על רמת האישיות, רמת האישיות של ההזדהות – להיות מזוהים עם העצמי האישי, הפסיכולוגי. והזכרתי שיש אפשרות שבה זה נעשה שקט יותר, אבל אני עדיין מרגיש, איכשהו – שאני כאן. אז יש פחות את רמת האישיות, אבל אני עדיין מזוהה עם הגוף, או עם המיינד, או עם המבנה הזה של גוף ותודעה. אפשר לומר – שזו דרגת הזדהות מעודנת ושקטה יותר. זה פחות בנוי, אבל יש פה מידה של הזדהות. וגם זה יכול לשקוט, ואפשר לראות דרך זה, ולעתים – יש רמה אפילו מעודנת יותר של הזדהות. למשל – הזדהות עם מודעות, או עם מודעות במובן הקוסמי, או המרחב של מודעות, או הזדהות עם האחדות של הדברים. וזה הרבה יותר מעודן. ובמובן מסויים, אולי עקיף – אני רוצה לפנות לכל זה. אז – השיחה הזו, בסופו של דבר – היא גם חקירה אל מציאות וטבעם של הדברים, טבעם האמיתי של הדברים. ובשבילי – זה מה שתרגול עמוק צריך להפוך להיות. הבודהא דיבר על סיום סבל, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתקרב לשם בלי החקירה העמוקה הזו אל תוך הטבע האמיתי של דברים, אל תוך המציאות. אז הבודהא אמר, לפעמים הוא אמר שהבעיה היסודית היא היאחזות, אבל רוב הזמן הוא אומר – הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר מהיאחזות. היאחזות מגיעה מאיפשהו, והיא מגיעה מ-אוויג’יה – תעתוע. הבעיה היסודית היא תעתוע. וכפי שאמרתי באחת השיחות – אנחנו רואים באופן שגוי. עצם הראייה שלנו היא ראייה שגויה, עצם התפישה שלנו היא תפישה שגויה. האוויג’יה הזו, התעתוע הזה – ארוגה לתוך התפישה. אנחנו צריכים להבין את זה, וזה אומר שאנחנו צריכים להבין משהו בחיים, אם אנחנו רוצים את החופש שהבודהא מדבר עליו. הייתי באמריקה השנה, ובאחת השיחות אמרתי משהו כמו: ‘אנחנו צריכים להבין’, וביום הבא מישהו בא לראיון, והיה די נרגז מזה שאמרתי את זה – שיש משהו שאנחנו צריכים להבין. והוא אמר שהוא לא שמע את זה בשיחת דהרמה אף פעם, וחווה את זה כפוגע, כי הוא חשב – שהעניין הוא רק להיות מודע מרגע לרגע. עבורי – זה לא המסר של הבודהא. יש משהו שאנחנו צריכים להבין. ואני תוהה אם זה לא הצביע עבורו על הבנה אינטלקטואלית, והוציא מהתמונה את הלב. כשאני משתמש במילה הבנה – אני מתכוון לראש ולב, כמכלול. לא להוציא מחשבון אף אחד מהם.

אז בשיחה הערב – אני אנסה לחקור את זה. ואני אכסה מרחב מאוד גדול של חומר כאן, חלקית – כי אני רוצה להצביע על משהו, ולמלא משהו לגבי לאן הדרך מובילה. כי זה יכול להיות בקלות – שריטריט אחרי ריטריט אחרי ריטריט – התמונה השלמה לא מתגלה עד תומה, כי אנשים מרגישים שאין זמן, או מסיבות אחרות. אז – חלק מהשיחה – אני אדבר על הפנים עמוקים יותר של הדרך. הקצה העמוק. זה לא דברים מופשטים. אני לא מדבר על ספקולציות פילוסופיות או השערות או הפשטות מטאפיזיות, אלא – מדבר על מציאות, במובן מאוד אמיתי, שנעשית – בשביל מתרגלים שמקדישים את עצמם – לעניין של חיים ומוות. משהו ממש קריטי. אז אני מקווה שזה לא נשמע מופשט. ואני יודע גם שחלק מהשיחה, חלק לא קטן – יהיה מעבר למי שנמצא כאן בחדר. חלק מהשיחה יהיה מעבר, ואני מקווה שזה יהיה בסדר. יש את המבנה הזה של ביקורת פנימית שדיברתי עליו, ויכול ליהות שהוא יעלה ביחס למה שנאמר או למה שאחרים אומרים – וכמו שאמרתי, בשיחה הזו – האם זה יכול לפשוט להיות שם, ולא לתפוש את כל המרחב? זה שם, וזה עושה את הדבר שלו. וזה בסדר. לפעמים אנחנו שומעים משהו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל אם יש פתיחות – אנחנו מקבלים תחושה של משהו. אנחנו מטמיעים משהו, אולי אני לא מבין את זה לגמרי – אבל אני סופג משהו, או הניחוח של משהו – עובר אלי. אם הביקורת הפנימית לוקחת יותר מידי מהבמה – היא חוסמת את זה. חוסמת את הספיגה הזו. אבל אם אנחנו עושים מקום, יכול מאוד להיות ש, עם הזמן – משהו נספג. כל הדברים האלו לוקחים זמן. אז שיחה – יכולה להיות רק זריעה של זרעים כלשהם, וזה מעולה גם אם זה כל מה שזה. אז במובן מסויים, אין פה שום לחץ. אתם יכולים להשען אחורה, ולהקשיב לתמונה של הדרך, או של פנים שלה.

אפשרויות בתרגול, ופתיחת האופקים שלהן

ניקוי החושים ו’דברים כפי שהם’

כשאנחנו לוקחים את התרגול ומקדישים את עצמנו, ומתרגלים בחיים שלנו, יש כמה אפשרויות שמתחילות להפתח. אחת היא, ונדמה לי שנגענו בזה אתמול – אחת היא שבעת שאני יותר מודע, ונותן עצמי לתשומת הלב – בניית הסיפור שדיברתי עליה אתמול, האופן בו אנחנו מסבכים דברים על ידי שאנחנו מכניסים את הסיפור – זה מתחיל לדעוך לעתים, עם תשומת הלב, ויש ויתור על מה שאנחנו קוראים לו פפנצ’ה – הסיבוך, הוספת השכבות עם הנחות מוקדמות ו’זה כך’, והשקפות וסיפורים שמסבכים הכל. ולעתים – אנחנו מוותרים על העצמי האישיותי, הפסיכולוגי – והוא משתתק קצת. ובמובן מסויים – יציאה וכניסה מהחוויה הזו, מתוך הקדשת עצמנו לתרגול, לאורך זמן – אנחנו מתחילים ‘לראות דרך’ רמת האישיות כדבר אמיתי ואולטימטיבי. אנחנו מתחילים לפקפק בתקפות האולטימטיבית שלה. ועם זה – מידה מסויימת של יופי, פתיחות, הסרת עול וחופש. מידה מסויימת של זה נמצאת שם, עם זה. ועם התהליך הזה, ותשומת הלב וההקדשה להיות נוכח – יש אפשרות שלא רק רמת האישיות שקטה, אלא יש תחושה שהחושים עצמם נעשים נקיים יותר, מנוקים, כמעט כאילו, אנחנו מרגישים: כיסיתי הכל, ועכשיו אני יכול לראות דברים במהות שלהם, ב’דבריות’ שלהם, וזה מדבר אלי. ואנחנו מרגישים שאנחנו רואים, במילותיו של הבודהא – ‘דברים כפי שהם’, במקום – דברים שמכוסים בסיבוך של סיפורים ופפנצ’ה וכל זה. ואז ישנה האפשרות הזו, במה שמרגיש כמו בהירות ומיידיות של רגע ההווה, ובניקוי החושים – שדברים – הדשא, השולחן, אדם אחר, הרגע הזה, הרגע שבו אני שותה תה, וכל זה – מתחילה להיות להם מעין קרינה, הם קורנים ב’דבריות’ שלהם, בבהירות של קיום. וזה מאוד יפה. זו דרך מאוד יפה שבה שהתרגול נפתח. מאוד יפה, ויקר. אז – לפעמים… מצאתי את ההייקו האלו. ואני רוצה להקריא לכם אותם כי אני מאוד אוהב אותם, ושמח לשזור אותם לשיחה… לפעמים, זה קשה עם הייקו, אבל לפעמים זה משדר את הקרינה שבמיידיות של הדברים:

מכת גרזן,

ריח אורנים,

יערות החורף.

זה מושך תשומת לב למשהו, מחייה משהו, הופך את היומיומי, הרגיל – ליוצא דופן. רואה את יוצא הדופן ברגיל. ב’לא יותר מהרגיל’. תשומת לב ליופי החולף של דברים, בתוך הקרינה הזו, עם ההיות הזו של הדברים. עוד אחד:

שוטפת את המחבתות,

הירח זורח על ידיה

בנהר הרדוד.

תשומת לב לארעיות

ועם זאת, יכול להיות שאם אנחנו תופסים תרגול כך – שלמרות שרמת האישיות ניראית דרך זה, ואנחנו מרפים ממנה, והיא חוזרת ואנחנו מרפים – יכול להיות שהרמה העמוקה יותר, של גוף ותודעה – רק התחושה ש’אני קיים’ איכשהו – במובן מאוד אמיתי – הרמה הקיומית הזו תשאר – ללא שאילה או חקירה. וכך – אפשרות שנייה, כשהתרגול מעמיק – זה הגברה של תשומת הלב לארעיות. ארעיות, באופן טבעי – על ידי תשומת לב ותרגול – מתחילה לבלוט, ומתחילה להיראות כפקטור מובן ברור וחשוב מאוד של הקיום. או – שאנחנו בכוונה מכוונים את תשומת הלב לארעיות, ומתמקדים בה, ורוצים לתת לה לעשות רושם עמוק על התודעה. ויש דגש ענק בלימוד של הבודהא על ארעיות. על תשומת לב לארעיות, התעוררות לארעיות. אין סוף ציטוטים, והנה רק אחד, מהבודהא: הסוף של כל קיום הוא פירוק. סיומה של התהוות – בהתמוטטות, סיומו של יחד – בפרידה, סיומם של חיים – במוות. אז משהו כזה אומר: תתעורר! תתעורר למשהו. היישר מבט, תתמודד עם זה, תעקוב אחרי זה, ותעודד את הראייה של זה – כי זה יביא משהו, איזו חירות. אז כמתרגלים – לקחת את הארעיות עמוק יותר, לשים אליה יותר לב, לספוג את המציאות הזו, את העובדה הזו אל תוך הלב – אנחנו מוצאים שאנחנו לא יכולים למצוא את העצמי הקיומי הזה. התחושה של העצמי הקיומי – במבנה הזה של גוף ותודעה, או כמבנה הזה של גוף ותודעה – יש משהו יציב שנקרא רוב, או ‘אני’, ויש משהו יציב שנקרא ‘מייקל’, או משהו כזה. זו התחושה שיש לנו על עצמי – כמציאות עצמאית, יציבה. אבל כאשר אני מסתכל בתוך זה, לעומק, עם תשומת לב חדה – אני רואה שכל מה שאני מוצא שם – אלו דברים ארעיים, תופעות ארעיות. אין פה שום דבר שאני יכול למצוא שהוא יציב, שמגיב למציאות היציבה שאני מרגיש עצמי להיות, ומרגיש שאחרים הם. אז תרגול עמוק עם ארעיות – מתחיל לפתוח ולערער את מה שאפשר לקרוא לו העצמי הקיומי. אז – גם ‘הדברים כפי שהם’ או הארעיות הזו, או שילוב של שניהם – בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את זה – זה מגביר את תחושת החשיבות של מיינדפולנס, בדרכים שונות. אז בודאי – אם יש לי תחושה שלהיות נוכח, ובמגע עם מציאות בסיסית של דברים, ואני מרגיש שאני מנקה את החושים, ואז אני במגע עם מציאות יסודית, ואנחנו לפעמים מדברים על תשומת לב חשופה – אז התחושה של נוכחות הופכת להיות חשובה. זה דבר יפה להיות נוכח בממשות של הדברים, וזה הופך להיות משהו שממש מדבר ללב. נוכחות. כי אתה נוכח עם הממשות, האקטואליות של הדברים – הרגע הזה, כוס התה הזו, אור הירח על הידיים. אם אני נשען לכיוון הארעיות, או השילוב של שניהם, ואומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית של הדברים, ואז אני שומע על לימוד שמדגיש חוסר-קרקע, ואני שומע על חוסר-קרקע, ואני מפרש שחוסר קרקע הוא ארעיות – כמציאות יסודית של הדברים, ואני מבין – אה, כן – תמיד אנחנו, כאנשים מחפשים קרקע בטוחה, אבל – אהה – דברים הם ארעיים, הם חסרי קרקע, משום שהם משתנים. כמו חולות נודדים. אז אלו עשויים להיות יחסים, או תפישה כלשהי של מהי המציאות. ושוב, מיינדפולנס היא התגובה ההגיונית, הדבר ההגיוני היחיד בפני זה. אין שום דבר מלבד רגעים של חוויות משתנות. אגע של זה , רגע של זה. שום דבר לא נשאר אותו דבר. ומיינדפולנס זו דרך – לא לחפש דבר מלבד זה. רק להיות עם, פשוט להיות נוכח עם רגע החוויה הזה, ואז זה – ולזרום כך. ואנשים מסויימים יאמרו – כשאר מישהו מתנהל כך – יהיו זמנים של מיינדפולנס בהם מישהו מתנהל באופן אופטימלי, ביחס למציאות יסודית שמשתנה כל הזמן. רגע של ארעיות, רגע של ארעיות, ועוד אחד – ומיינדפולנס זה הכי טוב שאדם יכול לעשות. האופן האופטימלי שבו אדם יכול להיות – ביחס לזה. אז להיות נוכח בלי לאבד את האיזון. זה בא והולך, זה בא והולך, ואני לא מאבד איזון. אני פתוח, במובן מסויים. או – אני לא גורר פנימה פגיעות מהעבר, של אתמול עם ההתנגדויות שלו, או ציפיות. אני רק זורם עם הארעיות של הדברים, ולא גורר דברים להווה. ואז אני רואה כפי שזה, כפי שזה, בלי שאני גורר פנימה דברים אחרים. ובמובן זה – השימוש במילה מיינדפולנס – הם אומרים: ‘זה זה’. ‘כך זה, רק זה’. ‘זה מה שהם החיים: עלייה ודעיכה של רגעי חוויה’. ואנשים מסויימים ממשיכים ואומרים: כשהבודהא דיבר על נירוונה, מה שהוא התכוון זה – המצב הזמני של להיות מודע, ולכן להיות באיזון עם הארעיות של הדברים. וכמובן שהאיזון הולך לאיבוד, כי אין מיינדפולנס, ואז מישהו מחוץ לניבאנה, כי הוא מחוץ לתפקוד האופטימלי הזה, של יחסים עם הארעיות מרגע לרגע של המציאות לכאורה הזו. איך זה נשמע? איך זה נשמע לכם? אלו שתי אפשרויות, שיכולות להיות מעורבבות יחד.

האפשרות של מרחב של תודעה

אפשרות שלישית, למתרגל, כאשר התרגול מעמיק. התרגול הזה שעשינו אחרי הצהריים, בישיבות של 14.30, שבו אנחנו נשענים לכיוון של איזו קרקע של קיום, שזה משפט שהגיע בעצם מהמיסטיקה הנוצרית – פול טיליך, אבל אנשים משתמשים בו הרבה – קרקע הקיום. מודעות, או המרחב, או מה שאנשים לפעמים קוראים לו ריקות (emptiness) עם E גדולה – זוהי הקרקע של הקיום, ונידמית ונחווית כנרחבת, בלתי משתנה, יציבה, בלתי-מופרעת, ומתוכה מופיעות תופעות, ודועכות בחזרה אליה. כמו הדימויים בהם השתמשתי שמי הלילה, עם הכוכבים הנופלים וכן הלאה. ובתוך זה יכולה להיוצר תחושה של העצמי כמודעות קוסמית. ועם זה – תחושה של אחדות. מאוד יפה. אני לא יודע… בקבוצות – חלק מהאנשים מצאו שזה מאוד נוגע, אחרים עוד לא – וזה לוקח קצת זמן, בבקשה – עם העניין של הביקורת הפנימית – זה לא מרוץ. אנשים נעים בקצב שונה, ויש להם רקע שונה מאוד. אנשים נוטים לכיוון זה או אחר בתרגול – אז אני ממש רוצה שזה יהיה בסדר. אנחנו רק אנשים יחד, ולאנשים יש חוויות שונות, וזה ממש בסדר. אבל בכל מקרה – בנקודה מסויימת – הסוג הזה של חוויה מתחיל להרגיש יפיפה, כפי הנראה – יותר יפה מכל חוויה שהאדם הזה חווה. וזה נוגע באופן עמוק, יסודי. יש מגע מיסטי אל הלב שם.

שלוש האפשרויות – אינן מושלמות

אז – שתיים או שלוש אפשרויות. אם אנחנו מביטים בלימוד של הדהרמה – אנחנו מוצאים, למרבה הצער – לימוד שתומך בשתיהן. חלק אומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית, זה מה שזה – דברים כמו שהם, ההיות הקורן והנוצץ של דבריותם של הדברים, וגם – הקרקע של המודעות הנרחבת, מתוכה כל הדברים עולים וחוזרים. אפשר למצוא תמיכה לכל זה. ו – כל השלוש, או השתיים – יכולות להיות מאוד מושכות, באופן אינטואיטיבי, עבור מישהו. ואנשים מוצאים אחת מבין השתיים מאוד מושכות, אינטואיטיבית. האם זה מספיק? האם זה מספיק – לתת למשהו מציאותיות ולתת לזה תוקף של אמת, כי אני מרגיש, אינטואיטיבית, שזה מדבר אלי? מהן הנטיות שלי, אישית, הנחות היסוד שלי, שאני מביא לזה? אני רוצה שזה יהיה… אולי אני רוצה שזו תהיה ארעיות של כל רגע, או שאני רוצה שזו תהיה קרקע נרחבת של קיום? האם אני מודע למה אני מביא, ומה אני מחפש, ברמה עמוקה של הישות שלי? האם אני אפילו מודע להשפעות התרבותיות שנכנסות למשחק, וזה נעשה מרתק עבורי – כשהבודהיזם נע מהודו לסין ויפן הוא ממש נדחה, באופן ראשוני. כי יש נטייה לתודעה ההודית לחפש את מה שהוא טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי לכל זה, לכל מה שנראה שמציאותיות של הדברים. הסינים והיפנים – מחזיקים בנטיה הפוכה לגמרי בתרבות שלהם. לגבי תחושת מציאותיות של מופעים, והיופי הרגעי שלהם וכן הלאה. אז מה שקרה, אחד הדברים – כשהבודהיזם שינה תרבויות – הוא השתנה, ופנים עמוקים של אוריינטציה במסורת השתנו. אנחנו, במערב – מקבלים זרמים שונים – בנפרד, או במעורבב. וגם, מעורבב לתוך זה, מתוך המאה האחרונה – הפילוסופיה והשירה הרומנטית. ולהם היו פילובופיות שהושפעו מאסיה, בתמהילים שונים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו לועסים כשאנחנו מקבלים את המזון הזה. וכשאנחנו נכנסים לזה – יש פה הרבה סוגיות על הפרק, שהן פילוסופיות, ויכול להיות שהן נראות מופשטות, אבל הן נעשות מאוד חשובות – אולי אינטלקטואלית, אבל – אולי יותר מסוכן – לא אינטלקטואלית. כי אני לא מבין שהן פועלות, אבל הן פועלות. אז למשל – האם ישנה מציאות נתונה, מציאות שקיימת שם, באופן עצמאי ובלתי תלוי? האם זה – שחומר הוא הדבר הראשוני מתוכו מודעות נובעת? האם זה המצב שאתה, איכשהו – מארגן את החומר, ולאורך מספיק מיליארדי שנים – מודעות תתפתח? זוהי ההשקפה המערבית – מדעית – רציונאלית. או אולי זה הפוך – שמועדות, מיינד – הוא ראשוני, ולחומר הזה – אין ממש מציאות? כל הדברים האלו, שנכנסים לתוך זה – ושוב, מה אני מביא לזה, במונחים של הנחות מוצא, שאולי אני לא לגמרי מודע אליהן, או לא לגמרי מודה בהן ביני לבין עצמי? אז לפעמים, מישהו, שאומר: ‘זה זה, אין דבר מלבד מופעים רגעיים של תופעות, שאני חייב להיות איתן ולהתמודד איתן – לפעמים – זה כאילו, באופן מעודן – הם מלהקים את עצמם כסוג של גיבור אקזיסטנציאליסטי: ‘אני ניצב בפני המציאות של הדברים, אני יכול לעשות את זה, אני אמיץ מספיק – כאילו זו היתה נקודת הסיום של הלימוד. אין שום דבר רוחני, אין עוד משמעות בחיים, אני לא קורא בהם שום דבר מלבד זה – יש רק את ההופעה הרגעית שעולה וחולפת של מופעים חסרי משמעות – הכל ארעי, תתגבר על זה, תתמודד עם זה. אם אתה מרגיש חרד – תתקשח, תהיה אמיץ, וזהו. בהצלחה.’ יש בעיות בשתי האפשרויות, או בשלוש.

איפה סוף הפיברוק?

אם, דרך תשומת לב והקדשה – הפפנצ’ה, הסיבוך של הסיפורים – כל זה – נעשה פחות, ויש לי תחושה של הקרינה של הדברים, היופי של דברים ‘כפי שהם’, אם – באמצעות חדות של תשומת הלב אני מקבל תחושה של הרגעיות של הדברים, ואם, כפי שאמרתי הבוקר – פחות תגובתיות, ויותר תחושה של המודעות המרווחת, יותר תחושה של אחדות, ואז אני רואה – אם משהו מזה קורה, ואני רואה, ומבין: ‘אה, הוספתי דברים. פיברקתי שכבה נוספת על דברים’ או שפיברקתי סיפור, והוספתי את השכבה הזו, או – קביעות, או מוצקות, או נפרדות, או עצמי – כל מה שזה עשוי להיות. בכל רמה שמישהו ראה, אז הוא רואה: ‘אני רואה את זה עכשיו, שזה מה שעשיתי’. ואז יש שאלה: איך אני יודע שאין עוד פיברוק קורה? האם זה בגיוני? איך אני יודע שזה הסוף של זה? איפה סוף הפיברוק? אוקיי, אני רואה דרך האישיות, ואתמול אמרתי די הרבה, ודי בפירוט על איך הרובד הזה של האישיות מפוברק, ואז נדחס ונקשר עם התפישה של את הדברים, והעולם. ואני רואה: ‘אה, כן, זה פיברוק’. ואז יש לי תחושה של הארעיות, הרגעיות, הקורנות של הדברים – איך אני יודע שהפיברוק נגמר שם? איפה הסוף של פיברוק? במובן מסויים, לראות דרך רמת האישיות, כמו שאמרנו אתמול – זו סוג של אי-בנייה של האישיות, באותו רגע. איפה אי-הבנייה הזו נגמר? בעצמי הפסיכולוגי, האישיותי, שמשתתק; ועכשיו דיברנו על הסולידיות של דברים, שניראים פחות ופחות סולידיים. האם זה נגמר שם? אז – אחת הבעיות, בכל הגישות האלו עד כה – שיש הנחה שמישהו הגיע לרמה שמגלה את הבלתי מפוברק, לא בנוי. אולי אני מודע לזה כהנחה או לא, אבל זה שם.

תחושת עצמי מעודנת

בעיה שניה – עצמי פסיכולוגי, אישיותי – אולי שוקט. אולי אפילו – יש לי פחות הזדהות עם הגוף והתודעה. אבל עדיין – תחושת עצמי מעודנת – תהיה מורגשת ככזו שיש לה מידה כלשהי של מציאות, אם – האלמנטים של הקיום, האלמנטים שמרכיבים את הגוף והתודעה – או הרגעים של החוויה הפנימית – מורגשים כאמיתיים איכשהו. זה יעלה תחושה עדינה של עצמי, שעליה – תחושה גדולה יותר של עצמי תיבנה לעתים – ויהיה סבל עם זה. אז – בחלק מהמסורות, באבהידהמה התרוודית, אני חושב – הם מדברים על יחידות בסיסיות, אבני בניין יסודיות – שהם המציאות האולטימטיבית – אם אתה תופש מציאות בחדות מספיקה, עם תשומת הלב חדה מספיק, עד הגבול שלה – אתה תראה את זה – וזה זה – אבני הבניין היסודיות של החוויה. חלקיקים תת-אטומיים, רגעי חוויה וכן הלאה. כשהמהיאנה הגיעה, עם נגארג’ונה ואחרים – הם קרעו את זה לגזרים, והוכיחו שזה מושג מגוכח לגמרי, גם אם הוא מושך לאנשים מסויימים. אז היתה תשובה מצד הראשונים: אוקיי, מה שאלו, החלקיקים התת-אטומיים האלו או הרגעים האלו – נעלמים כאשר הם מופיעים. אבל אם אתה חושב על זה – זה לא הגיוני. אם משהו נעלם כרגע שהוא מופיע – הרי שהוא לא קיים. ואני לא יכול לצבור את זה לכדי מסה שתיצור משהו. אני לא יכול לצבוא מסה של זמן, או של משהו סולידי שם. אז יש בעיות בתחום של חירות, והאפשרויות של חירות, אם אני לוקח את חלקיקי הקיום כאמיתיים, גם אם חלקי הקיום הגסים יותר אינם אמיתיים. ויש גם בעיות במובן של מגבלות לחופש, וזה מאוד מעודן, אני מדבר על רמות חופש מעודנות ועמוקות – עם התחושה של האמיתיות של המרחב של המודעות. אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’ אם אני נותן מציאותיות למודעות הנרחבת הזו, אני נותן איזה קרקע של קיום למרחב, ואיפה שיש בסיס – יש יסוד לבנייה. בנייה של מה? של חוויה, של עצמי, של סבל. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני מקווה שאני לא מאכזב אף אחד. זה מאוד מיומן. כל שלוש הגשיות האלו – הן מאוד מיומנות, ולכן אנחנו משקיעים זמן בלעשות אותן. הן אבני דרך מיומנות ביותר לחירות. אנחנו מדברים על פתיחה של השקפות, תרגול של שינויי השקפה. אלו הן – שינויי השקפה, שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. אז בישיבה של 14.30 ניסינו בעדינות, בכל יום – לעודד את השינוי בהשקפה. אבל – הן לא יהיו חופש סופי, והן לא אמיתיות אולטימטיבית. אז מה אני הולך לעשות? לאן ללכת עם זה?

הדרך להבנה של ריקות

אנחנו צריכים להביט יותר מקרוב את הבנייה של דברים. אנחנו מדברים על בנייה של אישיות, אז – איך סבל נבנה? כשאני נכנס ללחץ וסבל עם משהו, ויש שם היקשרות וכאב – זה נבנה. יש לנו יד בבנייה של זה, המיינד והיחסים שלו, וההשקפות שלו – בונה את זה. סבל הוא בנייה. זו היתה התובנה האדירה והסופית של הבודהא – סבל נבנה. מה שאומר – שאפשר לפורר אותו. תחושת העצמי – גם נבנית, בכל רמה שהיא. בכל רמה שהיא – גסה, אישיותית, ויותר ויותר דקה. על תחושת עצמי – ניבנית. חוויה היא גם בנייה. לא רק סבל ועצמי, אלא – חוויה – ניבנית, מפוברקת. להבין את זה, לתפוש את זה – זה מה שאנחנו קוראים לו התהוות מותנית. להביט להתהוות המותנית. אם אני מתחיל את החיפוש הרוחני שלי, במודע או בלתי מודע, עם תחושה של ‘דברים כפי שהם’, אולי כי קראתי משהו, אולי כי קראתי או שמעתי, או משהו כזה, ועל זה מתבסס החיפוש הרוחני שלי, או על תחושה של הקרינה של הדברים, או ‘העצמי הגדול’, או ארעיות – אם החיפוש הרוחני שלי מתבסס על אלו – אני כפי הנראה לא ארדוף את הסוגיה הזו של בנייה והתהוות מותנית בעומק מספק. כי אני אסתכל על כיוון אחר, אחפש משהו אחר, ואטה לעצור מוקדם מידי, כשאני מוצא את הדבר הזה, ולא אדגיש מספיק חקירה לתוך ומשחק עם התהוות מותנית, כך שהיא תגלה את העומק המלא, היוצא מגדר הרגיל שלה. זה משהו שהולך לעומק מדהים. מדהים. הרבה יותר עמוק מהעצמי הפסיכולוגי, והרבה יותר עמוק מהתחושות של רגעיות וארעיות, וכן הלאה. אז – תרגול, במובן מסויים – הוא תרגול עם חשיפת – מה המיינד עושה שבונה סבל, עצמי וחוויה. אומר זאת שוב: התרגול הוא חשיפה של מה שיש במיינד – שבונה סבל, עצמי וחוויה. ואז ללמוד לא לבנות. לא לבנות. אז דיברתי קצת הבוקר על איך היאחזות, דחיפה ומשיכה – הוא בסופו של דבר בונה של עצמי, וגם של סולידיות. ויותר מזה – הוא בונה של מופעים, מראיות. בונה של מראיות של דברים, וכך גם השקפת עצמי. כל מידה של השקפת עצמי שיש לי מופיעה כפקטור בתודעה, ובסופו של דבר בונה סבל, בונה עצמי, בונה חוויה ומראית של דברים. זה די מעודן ודי מדהים. זה גם מסתבר שהאמונה שלי בכך שדברים הם לא-בנויים – זה בונה דברים. אם אני מניח מציאות נתונה, עצמית – זה גם מעניק להם את התחושה הזו. וזה נעשה דבר נוסף שאני יכול לשחק איתו. אז עם המודעות הנרחבת, כשזה הולך – אז אחנחנו נסוגים, כשאני אומר: הכל הוא רק רושם בתודעה, ואני מציע את זה – זה משיכה של האמונה במוצקות ובקיום האמיתי של דברים. וזה גם – מתחיל לבנות פחות. זה הגיוני? זה בסדר אם אלו רק זרעים. אני נע דרך הרבה דברים במהירות, ואני מקווה שזה קצת הגיוני. אם היה עוד זמן – היינו הרבה יותר איטיים. זה דבר רדיקלי ביותר לראות, הופך הכל על ראשו, וקשה להבין את זה.

הבלתי מותנה

יש בלימוד הרבה התייחסויות ל’בלתי מותנה’, לבלתי מפוברק, זה שאינו מת, שאינו נולד, זה שהוא ‘מעבר’, וכן הלאה. לפעמים אנשים שומעים את הלימוד, וחושבים: ‘זוהי המודעות’, כי לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מודע, וכן הלאה. או – שזה המרחב של המודעות, מודעות במובן הרחב יותר. אבל, בעצם, זה לא יכול להיות אף אחד מאלו. כי אם היינו אומרים שזה אחד מהם – מודעות במובן הרגיל, או מודעות במובן הרחב יותר, והיפה יותר – איך אני יודע שזה עדיין שם כשאני מת? איך אני יודע שזה לא ימות? זה שם כשאני חי, וזה נראה שדברים מופיעים ומתים חזרה לזה. אבל זו צריכה להיות ‘קפיצת אמונה’ כדי שאומר שזה שם לאחר שאמות. אז יש בעיות שם – כשאנחנו לוקחים מודעות, במובן הרגיל – כדבר שאינו מת, אינו מותנה, בלתי מפוברק. ואותו דבר עם החלל – עשינו מדיטציות שונות אחרי הצהריים, וכמה אנשים אמרו לי: החלל – נראה שאפשר לצבוע אותו אחרת בזמנים שונים, אני יכול להרגיש אותו כשלווה. שלווה בלתי מעורערת. אני יכול להרגיש אותו כאהבה, כחמלה, כמודעות, כפשוט חלל. אבל העובדה שאפשר לצבוע אותו בדרכים שונות – מעידה על כך שזה עדיין מפוברק. שאי אפשר לומר שזו מציאות בסיסית ובלתי תלויה, כי אני ממשיך לצבוע אותו בכל מיני דרכים. זה תלוי – במה שאני מעניק לו. אז – אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לבטל את כל זה מהר מידי. אנחנו פה פחות משבוע. חמישה או שישה ימים. זה הרבה יותר מידי מוקדם לגדוע את הדברים האלו, במיוחד אם הם חדשים לכם. מישהו אולי מתרגל עם העניין של המרחב הרבה זמן, ולוקח את זה, איכשהו – כדבר האולטימטיבי – כדבר ממנו הכל מגיע וכן הלאה. ויכול להיות, יכול להיות – שמגיע הזמן לפקפק בזה. אבל אלו אבני דרך מאוד יקרות, אז צריך להיות זהירים מפני – היאחזות בהם לנצח, או לאתגר אותם מוקדם מידי. אז אני לא רוצה להיות הורס מסיבות, או לנפץ בועות מוקדם מידי. אם זה מרגיש יפה, משחרר – לכו עם זה. אני רוצה להניח פה משהו שהוא רחב וארוך יותר. אז בחיפוש אחר הבלתי מפוברק – אני רודף אחרי אי הבנייה הזו, ולוקח את זה יותר ויותר לעומק: לא לבנות סיפור, לא לבנות עצמי, לא לבנות מוצקות – ועוד ועוד. ובסופו של דבר – מראיות מתחילות לדהות. מפסיקות להופיע. ואפשר ללכת כל כך עמוק – שמישהו הולך אל מעבר למודעות. במסורת קוראים לזה ‘חווית הפסקה’, אבל – העניין זה לא רק לחוות את החוויה היקרה והנפלאה הזו. זה, והרבה יותר חשוב – להבין מה קרה שם, ובמסע הזה – להבין שדברים, פנים של המציאות שאנחנו חושבים עליהם כאמיתיים לגמרי, ולגמרי מחוץ לשאלה, כמו חלל, מודעות, זמן – הם למעשה מפוברקים גם. כי כשאנחנו הולכים מעבר – אין זמן, אין מרחב, אין מודעות, לפחות במובן הרגיל. זה הדבר החשוב – להבין את הבנייה, את ההתהוות המותנית. יש אמירה מיסטית יפה של הבודהא, מהקנון הפלי: ‘עבור אחד שרואה – אין שום דבר’. ומתוך הפאג’נפרמיטה: ‘לראות שום-דבר זה לראות מצויין’. אז מסתבר, במונחים של מודעות – שמודעות פירושה מודעות למשהו. מודעות תמיד מודעת למשהו – לדבר אותו היא יודעת, וככזו – היא גם התהוות מותנית. ואפשר לראות שדברים, אובייקטים – מראיות שאני בונה – הן ריקות. מודעות נשענת על משהו ריק.

נצעד אל מחוץ לזה לשניה – כשאנחנו עוקבים אחרי החקירה הזו – בין אם זה למצוא את תחושת ה’דברים כפי שהם’ והקורנות של הדברים, של הדבריות שלהם והיופי בזה, או שזו הרגעיות, או שזה המרחב הגדול של המודעות – זה צריך להביא, כאשר מתרגלים את זה היטב, וזה אכן מביא – כולם – מביאים סוגים מסויימים של חופש, חופש עמוק. ואהבה, וחמלה. אז, שוב – אני מקווה שזה לא נשמע מופשט – הם מביאים את זה איתם. אהבה, חמלה, חופש. כשאני הולך עמוק עוד יותר, אל הבלתי-מפוברק, אפילו יותר. יותר חופש, יותר חמלה. עכשיו – זה דבר שהרבה יותר קשה להבין. זה די קל לראות ארעיות. זה לוקח זמן לא-מועט כדי להפוך את המודעות לחדה מספיק כדי לראות ארעיות מאוד מהירה, אבל זה יחסית קל. זה יחסית קל לראות ‘דברים כפי שהם’ ואת הקרינה שלהם. וזה די קל לחוות את תחושת המרחב. אבל מה שאני מדבר עליו עכשיו – הרבה יותר קשה להבין את זה, ולהסביר את זה. להרבה אנשים – אין שום משיכה לזה בכלל. ויכול להיות שאתם מקשיבים וחושבים: ‘זה נשמע לי נורא. אין לי שום עניין בזה. אני אוהב את המציאות שלי, תודה לך’. לאחרים – זה נוגע מאוד בעומק, ואולי הם לא מבינים את זה – אבל יש איזה ניחוח, וקשה לשים עליו את האצבע. זה לא ניהיליזם. בבירור, בבירור, בבירור. אחד עשוי לשמוע את זה ולחשוב שזה מדיף ניהיליזם, אבל זה לא מה שזה. זה לא אומר ששום דבר לא קיים. זה לא אומר שהכל חסר משמעות, זה לא אומר את זה בכלל. ומתרגלים ממש מסורים, ואני מדבר אנשים שממש מקדישים את עצמם – יכולים להכיר את הרמות האלו, ולדעת מה זה – לחוות, לחיות עם הארעיות, ולפתוח את הלב לזה, ולהרפות לשטף של זה – ויש יופי בזה. אבל – הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רדיקלי, משחרר, מופלא – ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדברים. הריקות ההדדית הזו, חוסר הקרקע ההדדי הזה של כל הדברים. וזה ממש לא מצביע לניהיליזם. אז המסע הזה – דרך כל זה – זה ממש מסע של אתגור עמוק של ההשקפות, הנטיות, ההנחות לגבי המציאות. ובמסע הזה, באתגור הזה – יש פלא ויופי.

לפעמים שומעים מתרגלים ומורים מסויימים: ‘אין שום בלתי מותנה ובלתי מפוברק. זה תרגום שגוי של מילים מסויימות, ויש רק פיסקה אחת שבה הבודהא אומר את זה (וזה לגמרי לא נכון, אם אתם מכירים את הקנון) ואין שום דבר רוחני. תתגברו על זה, אין שום דבר מיסטי בחיים. זהו זה’. דברים הם ריקים – זה מה שהבודהא לימד, זה מה שהמסורת מלמדת, אבל לעתים – מה שקורה – זה שהם רוצים לומר שהתחושה הזו של משהו פלאי, משהו שנמצא לגמרי מעבר – זה ריק. אז כל הלימוד על ריקות – מיועד להפטר מתחושת ה’מעבר’ הזו, שהם היו מעדיפים של תהיה שם, כי הם לא אוהבים את זה. אבל חוויה של זה, או אפילו חוויה קרובה לזה, עם הבנה לגבי אי-הבנייה משנה באופן יסודי, מרפאת באופן יסודי. אם ההבנה שם – מרפאת, משנה, משחררת – באופן מדהים. אנחנו יכולים לומר: מה אם נשנה מילים. הם אומרים שהבלתי מותנה הוא מפוברק. אז מה אם אומר את זה על טוב לב או אהבה? אתם יודעים, אולטימטיבית – זה גם ריק. האם זה אומר שאני מבטל את זה כחוויה? שאין לזה מקום לריפוי, בצמיחה, בריפוי שלי?

אז – צריך להיות זהירים, במובן של – אני יכול לומר שהכל הוא ריק, ואם אלו רק מילים, זה יכול להחזיר אותי לנטיות הרגילות שלי לגבי דברים, ואני עדיין מתפקד בעולם עם התחושה הרגילה שלי לגבי עצמי, דברים, זמן וכן הלאה. או, אם אחזור לרמה של ארעיות – ולהשוות אירות לארעיות, מה שהוא לא נכון, כי ריקות היא דבר נוסף – אין אותה רמה של חופש שתבוא מזה. אולי אני משתמש בכל המילים הנכונות, אבל אין חופש באותה מידה, כי לא הבנתי התהוות מותנית כל כך לעומק. אז אני צריך להביט, ולהיות מאוד כנה כמתרגל – מהן הנחות המוצא שלי? האם אני מנסה לשלול משהו בשביל משהו אחר, וכמו שאמרתי קודם – אנשים שונים ייטו לרצות להפטר מדברים שונים. חלק מהאנשים נורא רוצים להפטר מהעניין של הבלתי-מותנה, אחרים רוצים לודט שמודעות לא נלקחת כמשהו מיסטי, חלק רוצים להפטר מהמוצקות – ולהשאיר את השאר בלתי-נגוע. אז אני צריך לשים לב – אם אני רואה שדבר אחד הוא ריק – האם אני משאיר דברים אחרים על מכונם, ולא מבין את הריקות שלהם? אני חייב להביט על נקודות העיוורון שלי, להיות יסודי לגמרי, בעל יושרה מוחלטת. וכמו שאמרתי – זה אמור להביא לחופש, ואם זה לא – משהו אחר מתרחש.

איחוד של מראיות וריקות

זה אכן מסתבר – שהבלתי מפוברק, שאינו-מת – הוא גם ריק. איפה זה שם אותי? אולי במקום לבטל את זה – זה שם אותי במקום אחר לגמרי. אנחנו מדברים על האיחוד של מראיות וריקות. דברים מופיעים, הכל מופיע, והוא ריק. והריקות של זה וההופעה של זה הם אחד. אפשר לקרוא לזה – להב הסכין שבין מראיות וריקות. להב הסכין. וזה מאוד קשה להיות על זה. קל לומר את זה, קשה לראות, לחיות את זה, ולדעת את זה עמוקות. אז אנחנו מדברים, במסורת, ובעיקר במהיאנה, ובייחוד מסורות טיבטיות מסויימות – מדברות על לימוד שניתן כאמצעי, ולימוד שניתן כאולטימטיבי. רמות של לימוד, ותחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד מיומן ומועיל לדעת – מהו מה.

חופש ואמון באי-קרקע

אז – איך אנחנו נסכם את זה? תפישה נשלטת, או כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, בלתי תלויה של מה שהיא רואה. תפישה, כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, נראית כבלתי תלויה – של מה שהיא רואה. במובן מסויים – כל התרגול הוא – ללמוד לראות דרך זה. ללמוד לראות דרך מה שהבודהא קרא לו אשלייה, כישוף, טריק של קוסמים. לראות דרך כל זה, לראות את זה כמו שזה. זה לא אומר לחיות בכלום, זה בלתי אפשרי – אלא לראות את זה כמה שזה. זו תנועה לגמרי אנטי-אינטואיטיבית. באופן מאוד עמוק, כי התחושה האינטואיטיבית שלנו, כמו העצמי – זה נראה כמו אחת העובדות הברורות מאליהן, ואחת העובדות הברורות הנוספות היא המציאותיות של מה שמופיע. אז זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי, וזה מביא חופש. זה מביא את הרמה העמוקה ביותר של חופש. אז איך אני עושה את זה? איך אני רואה דרך זה? על ידי תרגול של אי-בנייה, שעליו דיברתי. על ידי תרגול של החלפה להשקפה שונה, ששם בסימן שאלה את ההקשפה המורגלת שלי, ואז מערער את כל העניין. וגם – על ידי הגיון. לא דיברתי על זה בריטריט הזה, אבל יש מקום לתודעה ההגיונית – לבוא ולחשוף את אי המציאותיות של הדברים. או – כפי שזה לרוב – שילוב כלשהו של אלו. והתרגול הוא פיתוח של מיומנות בכל זה. ביכולת לעשות את זה, לשחק עם זה ולראות לעומק משם. אז אנחנו יכוילם לשמוע משהו כזה, ואולי, בתקווה – זה שותל זרעים. לפעמים זה לא, ולפעמים זה נראה לא-רלוונטי לחיים של מישהו, או שזה יכול להיות – כלפי כל אחד מהדברים האלו – החלל הגדול או משהו אחר – יש חוויה חד פעמים של משהו מדהים. לרוב – חוויות חד פעמיות הן לא מספיקות כדי לשנות חיים. ומה שצריך זה לחזור על החוויה הזו, באופן מכוון – עם ההבנה לגבי – איך אני לא-בונה, איך אני בונה ויכול לא-לבנות, ולחזור על זה שוב ושוב, עד שהתובנות העמוקות האלו שוקעות לתוך היישות. אז זה לא רק לגבי – שתהיה חוויה, ולא רק לגבי – להבין משהו אינטלקטואלית. אם אנחנו ממש חוקרים לזה – אנחנו נראה משהו די מדהים, שהוא – מודעות, או תשומת לב, או התרגול – תמיד נשען לראות מציאות בדרך כזו או אחרת. יכול להיות שזה באופן של ‘דברים כמו שהם’ והקורנות שלהם, אולי במובן של ארעיות, אולי במובן של חלל של מודעות או משהו אחר. זה יכול להיות בכוונה, על ידי הדרך שאני מתרגל ונשען, אבל לעתים יותר קרובות – זה מההנחות הסמויות. ושם – אנחנו ממש צריכים לחשוף דברים. או – שאני יכול לכוון את המיינד לראות את ההתהוות המותנית, לחשוף את הבנייה וההתהוות המותנית של דברים. אבל אחרת, המודעות – בין אם אני אוהב את זה או לא – תמיד נשענת לצבוע ולבנות את החוויה באופן מסוים, ולראות אותה באופן מסויים.

אז כדי להסיק משהו – דיברנו על החיפוש אחר ביטחון, אחר קרקוע שאנחנו יכולים לבטוח בו. וזה מצחיק, מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון, כשאנחנו לוקחים אותו מכל הלב, באופן מלא לגמרי – מסתיים כאמון מוחלט, ביטחון מוחלט – באי-בנייה של קרקע. אמון באי בנייה של סבל, אמון באי-בנייה של העצמי, אמון באי-בנייה של ביטחון, של חוויה. לבטוח בזה. מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון מסתיים באמון באי-בנייה של שום דבר מוצק. מחפש משהו מוצק, ואני רואה שהדבר הטוב ביותר הוא – לא לבנות אותו. ואנחנו לומדים לעשות את זה, לאורך זמן. ובעשותנו כך – באי-בנייה – מה שהיה דחוס אל תוך מציאות נוקשה-לכאורה – מופיע כבלתי כבול. אי-כבילה, פתיחה, ריפוף, הפגה של דברים – פתיחה שלהם, כחוויה. החוויה הזו צריכה להביא איתה הבנה של איך דברים ניבנים. בהיותם נבנים – הם מפוברקים, לא אמיתיים באמת, במובן שאנחנו מרגישים שהם. וההבנה הזו מביאה את החופש העמוק ביותר. ואיתו – קידה עמוקה. ולכן זה לגמרי לא ניהיליסטי. זה פותח את הלב, במובנים מסתוריים ביותר. קידה עמוקה, וזה גם מביא – באופן טבעי מאוד – רצון לשרת. אנחנו מדברים על נדיבות – רצון לתת את החיים. זה בא באופן טבעי מזה. יש בלימוד התייחסות לאי-הקרקע של החוויה, אבל להבין את זה, יותר ויותר לעומק – זה מובן כמשהו הרבה יותר עמוק מהארעיות, הרגעיות של דברים. הרבה יותר עמוק מזה. ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדרים, כל התופעות. וכן, המסע הזה – יכול לערער את יסודות המציאות שלנו, לעתים. וכן – הוא יכול להביא חרדה לעתים. אבל לא לעצור בחרדה, זו לא נקודת סיום. זה צריך, ואכן מביא – חופש. אם אני לוקח את זה לכל הדרך, עמוק ככל שניתן. אי-קרקע – הפתחות לאי-קרקע, לראות אותה, להבין אותה – מביא חופש. בואו נהיה שקטים יחד לכמה רגעים.

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים ‘אני כאן’. ו’אחרים הם שם’. ‘הנה אני’. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת ‘אחר’. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא ‘נשמת הכסף’, שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: ‘כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות’. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. ‘כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם’.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – ‘מה יקרה איתי בעתיד’, ‘איך אהיה’, ‘האם אהיה בסדר?’. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: ‘אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי’. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: ‘זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי’. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: ‘עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו’. או: ‘עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות’. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: ‘טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי’, אבל זה כן. או שאתם חושבים: ‘אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה’. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו”ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של ‘אני לא רוצה להתמודד עם זה’. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו”ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו”ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר ‘נשמת הכסף’, שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא ‘פרוייקט הרעב’, אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש’אין מספיק’. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ”לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג’י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: ‘אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה’? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: ‘גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ’קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך’. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: ‘שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם’. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז ‘ללכת עם הזרם’ זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: ‘רק דגים מתים שוחים בזרם’.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל’מה הם חושבים עלי’. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – ‘אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.’ זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו’זני’ כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג’אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או ‘אני ככה’, או ‘אני תקוע עם זה’. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין ‘אדם בזכות עצמו’, או ‘אשה בזכות עצמה’. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: ‘הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על ‘איך השתמשתי בזמן שלי’. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: ‘אבל שום דבר מזה אינו נכון’. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי’. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על ‘להיות בעכשיו’, אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: ‘לא היה שם עצמי’. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט ‘קיימים’ – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – ‘העצמי הוא הבעיה’, ‘אין עצמי, זו רק אשליה’, או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ”כ מוטמע, כ”כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: ‘זו אשליה’, או ‘זה לא באמת קיים’. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

הקלטות מקורס עירוני: תודעה פתוחה, לב ער

אני מעלה לכאן הקלטות מקורס עירוני שהסתיים לפני שבוע, שנבנה על בסיס ריטריט של רוב ברבאה בשם:  unbinding the heart.

בהקלטות מהמפגשים תמצאו שני קווים של הנחיות מדיטציה, עם כמה מדיטציות מונחות בכל אחד מהם:

  1. תרגול מדיטציה של נשימה לכל הגוף, ולאחר מכן גוף האנרגיה, או הגוף העדין. זוהי צורת עבודה שמדגישה יצירתיות ורספונסיביות של תשומת הלב, שהולכת לכיוון של תחושת נעימות, איחוי ורווחה בכל הגוף.
  2. תרגול מדיטציה של מרחב. הסוג הזה של תרגול המדיטציה מביא תחושת רוחב וחופש, ומאפשר העמקה נוספת של תובנה.

נושאי השיחות הם:

  • היפתחות למה שאפשרי עבורנו בתרגול.
  • האפשרות של חיים של נדיבות.
  • עבודה עם שיפוט עצמי.
  • העצמי וחיפושו אחר ביטחון (ההקלטה של השיחה הזו לא מופיעה פה).
  • חירות וטבעה של המציאות.

הקישור להקלטות:

1cWbj7cIFbHRFHe1BNs0eF3DwJAnvwfst

תרגומי השיחות והמדיטציות מופיעות כאן (שתי השיחות האחרונות יתווספו בשבועות הבאים):

תרגום ריטריט: unbinding the heart

הקלטות של שיחה ומדיטציות משבת תרגול: ‘בבית ביקום’

אלו הקלטות של הנחיות מדיטציה, מדיטציות ושיחה משבת תרגול למתרגלים בעלי ניסיון בתל אביב ב7.7

סט אחד של הנחיות מדיטציה ומדיטציה מונחית עוסק בפיתוח סמאדהי דרך הקונספט של ‘גוף האנרגיה או ‘הגוף העדין’ – הראייה והתפיסה של הגוף כהתרחשות חיה, חשה וגמישה; והיחס אילו כיחס מודע, מכוון ויצירתי, מרגע לרגע.

סט של הנחיות ומדיטציה מונחית – מדגיש את האיכויות של אפשור וקבלה בברכה כלפי החוויות שעוברות בגוף ובתודעה, ומציע לפתח רגישות לחוויית המרחב שנפתחת מתוך התרגול הזה.

השיחה נקראת ‘בבית ביקום’, והיא מבוססת על שיחה שנתן המורה רוב ברבאה במסגרת הריטריט The boundless heart, משנת 2011.

יכול להיות שיהיה צורך להוריד את השיחות למכשיריכם כדי שיהיה אפשר לשמוע אותן.

תהנו!

הקלטות – שבת תרגול 7.7 – ‘בבית ביקום’

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

להסיר כישוף, להקסים מחדש

במאמר הקצר הבא אני חולק מחשבות, במשיכות מכחול רחבות מאוד – לגבי האפשרויות ארוכות הטווח של התרגול. אני מנכח כאן משהו מההשפעה העמוקה שהושפעתי מהלימוד של רוב ברבאה בשנים האחרונות – לגבי האפשרויות של עבודה עם דמיון, תחוש קסם בעולם וכן הלאה, ומנסה להציע אותו בהקשר של מבט רחב על הדהרמה.

בחוגים הקרובים אלי, שלא במפתיע, הרבה אנשים צפו בסדרה על הכת או הקומונה של אושו, שיצאה לאחרונה. והיה מעניין, ולא בלתי צפוי, לראות שלאחר התפרקות הקומונה, חלק מהמרואיינים דיברו על מהלך של ‘הסרת כישוף’. משהו באורחות החיים הקהילתיים, באמונה המשותפת, יצר תחושה של כישוף, שהכתיב דרכי התנהגות, מחשבה, אתיקה, אמונה, תחושה לגבי מיהו העצמי ומהו העולם – שמחוץ למסגרת המשותפת – נראות משונות מאוד, ולעתים קרובות מזיקות. אני נזכר גם בנאום המפורסם והיפיפה של דיוויד פוסטר וולאס: ‘אלו הם מים’. בדומה ליוצאי הקומונה, אבל עם מבט רחב יותר – הוא אומר: אנחנו, בחברה הדחוסה שלנו – פועלים תחת כישוף כל הזמן. במילים קרובות יותר לשלו: אי אפשר להיות אתאיסט: אתה תמיד מאמין במשהו, מכושף על ידי משהו, נע מתוך אמונה יסודית במשהו. כשהוא מאפיין את הכישוף שאנחנו שרויים בו – הוא מציב במרכז הכישוף את התחושה שהעצמי הוא מרכז העולם, והנעימות שלו – היא היעד סביבו החיים אמורים להתארגן. הוא קורא – לצאת מהכישוף, בכל פעם. לבחור לראות אחרת, מחוץ להנחה הזו – לגבי העצמי והמרכזיות שלו. אני נזכר גם בהתנסות האישית שלי, ושל רבים כל כך מהאנשים שאני פוגש. התודעה שלנו מייצרת חווית עולם מסוימת, קוראת את העולם בדרך מסוימת, ומאמינה שהקריאה הזו היא אמתית. ומתוך כך – גוזרת תחושת עצמי, תחושת עולם, דרכי התנהגות ואמונות. ואכן, הקריאה הזו מאורגנת סביב התחושה שאופן מסוים של ארגון העצמי הוא אמתי, ושהוא חשוב ומרכזי – ולכן הקריאה שלו את העולם היא תקפה והצרכים שלו אכן תובעים סיפוק. אנחנו מכושפים.

אז מישהו עשוי להרגיש, למשל – שהוא צריך להיות טוב, במיטבו, כשהוא פוגש אחרים, אחרת לא יהיה אהוב. וזו תחושה יסודית, עמוקה. או – באופן כללי יותר (הבא הוא כל כך נפוץ, שקשה לראות שגם זה רק כישוף) שאחרים צריכים להביע אהבה כלפיו, לאשר אותו, כדי שהוא ירגיש שהוא בסדר, איכשהו; תחושה עמוקה שהאהבה בעולם – מצויה בידיהם של אחרים, והם יכולים לתת לו אותה, אם רק יתנהג באופן מסוים. או – תחושה שצריך לדאוג ולהגן על העצמי. הנחה יסודית שתחושה רעה פירושה – שעשיתי משהו לא נכון. או הנחה יסודית שקשיים רגשיים, פיזיים, ואפילו מוות – הם דבר רע, ש’לא אמור להיות שם’ איכשהו. אני מציע פה דוגמאות לדברים בסיסיים, מובנים מאליהם. ובכל זאת – רק כישוף.

זה הולם לדבר על תרגול הדהרמה כתרגול של הסרת כישוף. התודעה שוב ושוב מאמינה במציאויות, דבקה בהן, ואנחנו, שוב ושוב – מסירים את הכישוף. אנחנו מסירים אותו על ידי כך שאנחנו ‘מושכים’ את ההשקעה בציפייה שדברים יניבו עבורנו אושר; על ידי כך שאנחנו לומדים לראות שהעצמי, שנראה כל כך אמתי – כצומת של צרכים ורצונות וכמרכז של פרשנות של העולם – הוא למעשה הבנייה של התודעה, שאין לה בסיס בשום מקום; ועל ידי כך שאנחנו רואים – שכל מה שנגלה לנו, כל מה שנחווה על ידינו – מובנה על ידי התודעה ונקרא על ידיה, ולכן אינו נגלה כאמתי, ואי אפשר להישען עליו ולהאמין בו. ואנחנו רואים שהכול, תמיד – נגלה ככזה. שאין ‘דברים שם’ שפשוט נמצאים ללא מהלך של דמיון ויצירה של התודעה שחווה אותם. אפילו אותה תודעה, ואותו תהליך יצירה – נראים תמיד דרך נקודת מבט מסוימת, ואינם עומדים כאמתיים כשלעצמם. כך – אנחנו לומדים להסיר את הכישוף. לראות דרך הנטייה של התודעה ליצור מציאויות, צרכים אמונות – ולדבוק בהן כאמתיות.

ובכל זאת – יש פה מגבלה. וולאס צודק – אין אפשרות של אתאיזם. כשאנחנו נעים בעולם, כשאנחנו חיים – אנחנו מאמינים במשהו, הולכים לקראת משהו, מבקשים משהו. תמיד יש מרכז של אמונה שמגדיר את האתיקה, התוחלת והכיוון של הקיום. אז – איך הדברים האלו מתיישבים? איך אנחנו יכולים להסיר את הכישוף, יותר ויותר לעומק, תוך שאנחנו כנים ואחראיים לגבי מה מנחה אותנו?

אפשרות אחת, פשוטה, אפשרית ואפקטיבית מאוד – היא האפשרות של מטא – ידידות, חמלה וכן הלאה. האיכויות האלו – מאפשרות בסיס מחייב של אתיקה – שלא שם את העצמי, הצרכים שלו וההערכות שלו (או – עושה זאת במידה פחותה) במרכז התמונה, ומאפשר להן להפוך למרכזיות פחות ופחות, ולדעוך בהדרגה. לכן, כבר מתחילת התרגול זה חשוב ומועיל להציב אותן כבסיס. כאשר יש לנו מצפן שמכוון את הפעולות והכיוון שלנו – הרבה יותר קל לשמוט את המצפן של האינטרס העצמי, ואת הכישופים שהוא נתון בהם.

ואני רוצה להציע אפשרות נוספת, תובענית ופרועה יותר – שהייתי מתנה בפיתוח ניכר של מטא, והיא גם תלויה בהבנה מסוימת של ריקות – היותם של הדברים לא-קיימים-כפי-שהם-נראים, ולכן פתוחים לפרשנות. אם יש לי רמז או אינטואיציה לגבי אי האמתיות של הדברים, אני יכול להתחיל לגשת לשם. וודאי – שאם יש הבנה עמוקה ושיטתית יותר של ריקות: אם אני מבין שהכול מפוברק על ידי התודעה, ושגם התודעה עצמה היא מפוברקת – אני נותר ללא בסיס מציאות. אני חווה משהו, ויודע שהוא אינו אמתי; אני יודע גם שהחווה אינו אמתי; שהמקום והזמן שבו הדברים נחווים אינם אמתיים; אני יודע גם – שתהליך היצירה של הדברים, מאחר והוא נסמך על זמן – אינו אמתי. מה נותר לי אז? התחושה היא של פליאה, כמעט הלם. אבל תחושת זמן, תחושת קיום, גם אם הן נשמטות לזמן קצר – חוזרות ומופיעות, אלא שאני ער לאי-המציאותיות שלהן. יחד עם הערות הזו – נפתחת אפשרות למשחק של דרכי ראייה, משחק של אפשרויות פרשניות לגבי ‘מה זה’ – מהו העולם הזה, הקיום הזה, הזמן, החיים והמוות.

ההסרה המוחלטת של הכישוף – הפסקה (גם אם זמנית) של ההשענות על דברים כדי שיספקו אותי, ההפסקה (גם אם זמנית) של האמונה בעצמי, וההפסקה באמונה הנאיבית באמתותם של דברים שנחווים – הסרת הכישוף – פותחת את האפשרות לכשף, להקסים מחדש.

אם אני יודע שדברים אינם אמתיים, למה שלא אבחר לראות אותם כאלוהיים, כפלאיים? דברים יפים, ודברים קשים ומכאיבים. אם אני יודע שהאדם הזה, שעומד מולי – תמיד נראה ונקרא על פי העניין ואופי ההשקעה שלי בו – למה שלא אבחר לראות אותו כמלאך, כמשהו אלוהי? אם אני יודע שהעצמי אינו קיים באמת, וגם הוא – נחווה ונראה דרך נקודת מבט – למה שלא אבחר לראות את עצמי כמשהו אינסופי, אלוהי ויפה? או – לראות את החיים ואת המוות – כמופעים שמימיים. ככל שההבנה של ריקות עמוקה יותר בזמן מסוים, ממלאת את הישות – כך אנחנו חופשיים יותר לראות בדרכים שונות, והן יכולות להיות אפקטיביות, ממלאות ואמתיות עבורנו, כחוויה נפשית. ככל שאנחנו תחת כישוף, במובן הרגיל של המילה, ומאמינים בו – אנחנו חופשיים פחות לשחק עם הכישוף, להקסים את העולם. צריך הרבה יותר מילים מאלו שהופיעו ויופיעו כאן כדי להמחיש את האפשרויות שישנן פה. אבל אוסיף שני פנים שנראים חשובים מאוד – כדי לאפשר מבט קצת יותר מפורט.

הראשון – קשור בתחושת העצמי, כפי שהיא מתהווה דרך האפשרות הזו. בעוד שמטא וחמלה הולכות לעבר הכללי, האוניברסלי והרחב, ומפחיתות את המרכזיות של העצמי, משהו מעניין קורה כאשר אני מרשה לעצמי לשחק עם נקודות מבט ‘דתיות’ ונותן להן להיות אפקטיביות עבורי, מבלי שאני מאמין באמתיות שלהן. העצמי חוזר להיות חשוב, ומוקסם גם הוא. מדוע? כאשר אני רואה דברים, אחרים, כאלוהיים, באופן כזה או אחר, והם מופיעים עבורי כקסומים ומופלאים – לאט לאט מופיעה התחושה – שהעצמי הוא מרכז, או מקור של מבע של המופעים האלוהיים האלו (זוהי התמרה של המופע הרגיל שלו – כמרכז של צרכים ורצונות) משהו באלוהות של מה שנגלה – דבק בתחושת העצמי. מתוך הבנה של הפיברוק, היצירתיות של התודעה – זה נעשה ברור – האלוהיות הזו, שנגלית באחרים, נגלית בעולם – מגלה את עצמה באופן ייחודי כלפי וביחס לעצמי. כמובן, אותו דבר נכון גם לגבי עצמיים אחרים. אבל הייחוד של המופעים, בהיותם אלוהיים – מייחד את העצמי הספציפי הזה, ממלא ומעשיר אותו.

השני – קשור בתחושת המרכז של סוכנות ואינטיליגנציה. בדרך הראייה הרגילה שלנו – דברים, אנשים, מופעים – נראים דרך הפילטר של האינטרס העצמי. הם מפורשים ונגלים – על פי השירות שהם מבצעים עבור העצמי, או הקושי שהם מעמיסים עליו. כך – הם משוללים מאוטונומיה, ותחושת הסוכנות שלהם, העצמאות שלהם – מוגבלת עבורנו. כאשר אנחנו רואים דרך מטא, או חמלה – אנחנו יכולים לראות את האינטיליגנציה והאוטונומיה של אחרים בצורה שלמה יותר, משום שנקודת המבט שלנו עליהם רחבה, נגישה ונינוחה יותר. מנקודות המבט האלו – תחושת הסוכנות והאינטילגנציה עדיין מואצלת רק על ישויות אנושיות או חיות. אבל מופעים אחרים של העולם – דברים, זמן, מוות – אינם נתפשים כחיים. הם מתים עבורנו, דוממים, נטולי רצון ותבונה. מתוך נקודת המבט שמאפשרת לדברים להחוות כקסומים – אפשר להתחיל לראות במופעים של העולם, אנושיים או שאינם אנושיים – מרכז של אינטיליגנציה ושל רצון – סוכנות. לאפשר לדברים פיזיים, למופעים של קיום שהיו ‘מתים’ – משועבדים לעצמי – לדבר, לשלוח מסרים, להיות הרי משמעות. ודאי, זה לא אמתי. אבל האם אני אכן משוכנע שהאמונה בעצמי אינטיליגנטי ויוצר, ועולם מת ומשולל אינטיליגנציה – היא אמתית? ודאי, אנחנו רגילים לחוות כך. אבל הרגלים אפשר לשנות.