שבירת קליפות הישות

אפריל 6, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

שבירת קליפות הישות

לעתים, בהזדמנויות יקרות – הכלים של הישות שלנו לא יכולים להכיל את התוכן, את החוויה של הישות. שום דבר בתפישת העצמי והעולם הרגילה – לא יכול לפרש, להסביר – את הפתיחה, ההתרחבות, תחושת העומק או המסתורין. הדיבור העצמי, הפנימי – לא יכול לחוויה; חוויות העבר אינן בנות השוואה; הצפי לעתיד משתבש. היופי שבפתיחה מנכח עצמו באופן שאי אפשר להכחיש אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו.

המקומות הכואבים, החלשים, בהם ניכר חוסר אונים – בהחלט יכולים להיות המקומות שיהיו המצע הפורה ביותר לפתיחות מסוג זה. תחושה אי-המוזמנות; תחושת אי-הנאהבות; חוסר השייכות; תחושת הסופיות וכן הלאה. אותן תחושות עמוקות, שהן בגדר ידיעה אינטואיטיבית, לא מודעת או מובחנת, של 'איך דברים הם' – שמלוות את הקיום, באופן כזה או אחר – הן בדיוק הזירה בהן תמורות עמוקות ומופלאות עשויות להתרחש. דרכן, סביבן – עשויה הישות להיפתח, הגבולות שלה עשויים להישבר, וכוחות עשויים להתגלות.

שבירת הקליפה הזו עשויה, באופן מעניין – להתרחש מן החוץ אל הפנים, ולא רק מן הפנים אל החוץ. החוץ – א/נשים אחרים/ות, מצבים, רעיונות – מביאים אתם אנרגיה, אופני חוויה, אפשרויות קיום שלא היו זמינים לישות עד כה. הם נוקשים על, וסודקים את קליפת הביצה. ודרך הסדקים – אפשרויות חדשות של קיום מחלחלות, הופכות להיות חלק מן הישות – עד שאין לה ברירה אלא לצמוח אל מעבר לקליפותיה. ולא האפשרויות כשלעצמן הן החשובות, אלא תחושת ההתרחבות, האינסופיות, השבירה של גבולות האפשרי והסביר.

יחד עם זה, ועם היופי שבזה, לעתים קרובות, בא פחד. הישות לא רגילה לעכל, לא יודעת לחוות את עצמה ואת העולם כך. וענווה – מתוך הכרת המוגבלות של הקיום שעד כה, ובתקווה – לנוכח האפשרות האינסופית של שבירת הכלים וההתרחבות.

מה תומך בפתיחה, בשבירה כזו?

בין השאר –

מבט אוהב מאחרים/ות הוא כמעט חסר תחליף. נדיבות אותנטית שמתגלה גם כמבט.

שקט ועדינות, שמאפשרים לישות להרגיש בטוחה מספיק בכדי להיפתח.

שהייה ועיבוד של לימוד מלא-תובנה, השענות על מסורת או מורה.

אמון בהיפתחות – אמון בכך שמה שצפוי להתגלות, בין אם תומך או מכאיב – הוא אמתי יותר מאשר מה שנראה כקיים ויציב, ונכונות וביטחון – לגשת להיפתחות הזו ולתמוך וליילד אותה.

אני אסיר תודה באופן עמוק על האפשרויות שניתנו לי לחוות תנאים כאלו, שוב ושוב.

עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

מרץ 22, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: 'זה לא אמור להיות כאן'; משהו פה לא בסדר'; משהו אצלי לא טוב'; 'זה הולך להמשך לנצח'.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: 'זה בסדר'; 'זה מושלם', ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של 'מה היה בעבר' ו'מה מצפה בעתיד'. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של 'מה עשית או לא עשית'. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: 'אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה'. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

מרץ 12, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: 'מה זה היה?'. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו 'בסרט' כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי 'לאן זה יתפתח'. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

גוף: איך הגוף מרגיש?
תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ"כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.

גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
הרגעת 'המשיכה והדחיפה' ברובד של הגוף.
צורות מנטליות, תפישה: מטא
ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: 'היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית'. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ"כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה'עצמי' כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: 'במה חשוב להשקיע' או 'במה אפשר לבטוח'. הוא לא היה 'היפי' או 'רוחני' במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא 'אשמת' אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה 'אני' להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ'דבר' שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של 'עצמי' ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

פברואר 28, 2018 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי 'לאן זה מוביל'? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ"כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג'ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: 'כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן'.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר 'סבל'? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר 'סבל'? ולמה כשאומרים 'סוף הסבל'? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…' 'ההורים היו קשים, ובגלל זה…'. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך 'מול הפנים שלך' – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – 'מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים'. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – 'מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?'. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: 'שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם'. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ"כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ"כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: "לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה". יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג'נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו"מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: 'רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)", מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: "ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג'ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: 'זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה'. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, 'מה אחרים חושבים עלי' ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. 'אני צריך שיהיה לי את זה'; 'אני צריך לשנות את זה'. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: 'שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים' (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד'. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.' אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: "מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה."

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ"כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל'אני ושלי'. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ"כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה"ב לשינויי האקלים, וכותב: 'ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם'. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: 'מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ"כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש'זה יסתדר' מעיד על ניתוק חמור מהמציאות'. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. 'למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה' – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג'יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: "זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא". הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. "טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: 'מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת'. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא."

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג'יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: 'זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה 'לעשות את זה נכון' בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול". ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: "למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק".

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג'יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: "נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות." מילים חזקות: "תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות". מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: "האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם". הבודהא אמר: "מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן". אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג'יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: "פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם" זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא "חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: 'זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?' ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: 'אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה'."

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: 'רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי'. והוא שאל את השני: 'אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי'. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: 'אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד'. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: 'אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס'. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או 'להוריד' אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג'סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: 'ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה'. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש'הם/ן יחשבו שאני כך וכך'. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: "באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל – המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר". והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ'בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות'. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: "השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות."

רוב ברבאה: תגובה נבונה למכשולים

דצמבר 22, 2017יוני 16, 2022 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בריטריט ב2013, ואפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/21822/

תגובה נבונה למכשולים

נדמה לי שזו הייתי כריסטינה שאמרה שאנחנו נתחיל מלימוד של הנחיות די סטנדרטיות, ואחרי זה – ניקח את זה לכיוונים שונים. אז אני רוצה להמשיך מהנקודה שעליה קת'רין דיברה אתמול, ולדבר קצת על הקשיים שיכולים לעלות. יש כל מיני קשיים שיכולים לעלות בחיים ובמדיטציה. הבודהא סימן חמישה במיוחד, וסביבם נחקור היום. הם ראויים לתשומת לב עמוקה: רצון חושי, כשהמיינד נמשך ומוסח על ידי אובייקט זה או אחר; זדון או סלידה, כשהמיינד לכוד בשליליות כלפי משהו. עמימות ונמנמנות: כשהמיינד ספוג עייפות וקהות. עצבנות של הגוף והתודעה. ספק, בלבול – כשהתודעה משותקת או מסתחררת בספק.

אני אדבר גם באופן כללי וגם ספציפי, לגבי כל אחד מהם.

גישה

הרבה פה הוא לגבי גישה ותבונה לגבי המכשולים האלו. הגישה בדרך בה אנחנו רואים/ות אותם. האם אנחנו יכולים/ות להביא תבונה למכשולים האלו? כי אנחנו יכולים/ות, אולי במפתיע, להיעשות נבונים/ות מתוך עבודה אתם. הבודהא דיבר על המכשולים האלו לפני 2500 שנה, והיום אנחנו נתקלים/ות בהם. אז יש פה משהו לגבי האוניברסליות שלהם. הם לא אומרים משהו עלינו. זה חשוב. הבודהא אומר – שהם לא נעלמים עד התעוררות מלאה. זה חלק מהמצב האנושי. האם אני יכול/ה לנסות לא לקחת אותם באופן אישי? הם לא אומרים עלי משהו, או על התרגול שלי. 'אני הולך/ת אחורה', 'לא מתקדם/ת', או 'אני אדם כזה או אחר'. אם אנחנו לוקחים/ת אותם אישית: 'זה אומר שאני כזה/ו וכזה/ו', או 'אני כישלון' – זה מעצים את המכשולים ואת הסבל שבהם. זה די מובטח שזה יקרה. וזה דבר ענק. לעתים קרובות מאוד התחושה של 'אני מתקדם/ת על הדרך', וההשקפות שבאות עם זה – צובעות את חוויית ההווה שלנו, וזה נועל את הקושי במקומו. 'אני מתקדם/ת' – זה מזין קושי. הבודהא דיבר הרבה על: איך מזינים/ות את המכשולים, ואיך להרעיב אותם. אז זה ממש מזין אותם.

לאחרונה פנה אלי מישהו עם קושי גדול, שחוזר יום אחר יום, כל הזמן. דווקא לא היה מאחד המכשולים הקלאסיים. ואז ראה: 'אה, אני מפרש, באופן לא רצוני ולא מודע – את הכאב ככישלון שלי'. וכשהוא ראה כך – מה קרה? הכאב השתחרר. היתה שם השקפה לא מילולית, אלא מוטמעת יותר, והחזיקה את הקושי במקום. אז אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה ולומר: אז בוא נזנח את כל הרעיון של התקדמות. אולי. אולי התקדמות כולה לא אמתית, זה כנראה כך. אבל אולי השקפת ה'עצמי' היא החלק הבעייתי יותר. יש לה אפקט ענק, זה לא דבר ניטרלי.

אם אנחנו מדברים על… קת'רין הזכירה את המילה 'סמאדהי'? גם פה – הרבה זה לגבי גישה, התייחסות, קונספציה. איך אני רואה, מבין/ה את זה? לעתים קרובות המיינד מתכווץ והתפישה לגבי סמאדהי הופכת להיות -שזה רק לגבי 'כמה זמן אני יכול להישאר ממוקד/ת'. וזה הופך להיות הדבר הראשון והחשוב ביותר. זה כיווץ וכבילה של ההשקפה, ויהיו לזה הרבה תוצאות לא – רצויות. לעתים קרובות מגיעה מתוך זה יבשושיות, והתרגול נעשה לא נעים, כי זה רק לגבי: 'כמה אני מתמקד/ת?'. אבל יש פה עוד המון דברים שאני מטפח/ת. סבלנות. המיינד נודד, ואת/ה מחזיר/ה. אז יש סבלנות שמתפתחת שם. התמדה. לעתים קרובות היא קשורה לאיכות מתכתית, לאש והחלטיות, ולעתים – דווקא דרוש ריכוך, כדי לאפשר הבחנה. מיינדפולנס. בכל פעם שאנחנו רואים/ות: 'המיינד במקום אחר', ואנחנו מחזירים/ות – זה מיינדפולנס. מחזירים/ות שוב ושוב, כמו שריר. הכוח הזה – הוא פקטור ממש חשוב. בכל פעם שהמיינד נודד – אפשר לשחרר שיפוט. אדיבות כלפי עצמנו. כל זה. אנחנו צריכים לראות שיש פה תמונה גדולה הרבה יותר ממיקוד של המיינד. זה הרבה יותר מידי צר. אולי כל הדברים האלו: הסבלנות, ההתמדה, האדיבות שבזה – אולי הם יותר חשובים, בטווח הארוך. יש פה משהו שנבנה, בתוך הקושי, בזמן הקושי והמוסחות. אז אולי – לפעמים, בהתחלת מדיטציה או בזמן אחר – להזכיר לעצמכם/ן את התמונה הגדולה. יכולים להיות יחסים רכים ופתוחים יותר עם התרגול. הכל תלוי במערכות יחסים. זה מהותי אם אנחנו יכולים/ות לפתוח את זה כך. לפעמים א/נשים מתרגמים/ות סמאדהי ל'ריכוז': כמה ממוקד ויציב המיינד יכול להיות עם אובייקט. אבל זה רק אלמנט אחד של סמאדהי. הבודהא התכוון למשהו יותר דומה לאיחוד או איחוי של גוף ותודעה, תחושה של הרמוניה, משהו מיושר, ויפה.

רגישות לכל הגוף יכולה מאוד לעזור. מה התחושה בשדה האנרגיה של הגוף? ומה יכול להיות מועיל שם? ההתכוונות הזו, למה שמועיל, הרגישות והפתיחות – למה שמועיל פה, זה יותר חשוב מדבקות בדבר אחד. ההבאה להרמוניה של גוף ותודעה, האיחוד הזה – מגיע מפתיחה של הלב, לא פחות מאשר ממיקוד של התודעה. כשהלב פתוח, ומשהו בחוויה נפתח – האנרגיות מגיעות ליישור, ומשהו מתיישב. זה משהו חשוב לראות. כשאנחנו רוצים/ות לטפח סמאדהי – צריך לדאוג לאדיבות, רספטיביות, קשר. אולי יותר מ'למסמר' את התודעה לאותו מקום. כשהתודעה יציבה אנחנו משחררים/ות, מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים באותו רגע, וזה מה שמביא את המיינד להרמוניה. אבל זה אומר גם שגישה, יחסים עם דברים – של אפשור, לתת לדברים – להכל להיות, שוב ושוב, ולעודד גישה כזו בכל רגע – יביא את המיינד לסוג של סמאדהי. למה? כי המשיכה או הדחיפה של משהו, המאבק עם זה ועם זה – זה מה שמביא חוסר מנוחה למיינד, ולוקח אנרגיה. כשאנחנו מרפים/ות מזה, אנחנו אוספים/ות אנרגיה, כי אנחנו לא מבזבזים/ות אותה על המאבק, ולא מפסידים/ות אותה לעצבנות הזו.

אז, כשאנחנו באים/ות למכשולים האלו – יש לנו טווח שלם של תגובות אפשריות. יש תגובות שהן נוגדנים ספציפיים: כך וכך קורהואז אנחנו עושים/ות את ההיפך, ולכן זה עוזר. וחלק – יותר ברוח של חקירה: איך מגיעים/ות ליחסים אחרים עם קושי זה או אחר, ולפעמים – זו תערובת של שניהם.

רצון חושי.

יכול להיות סביב כל מיני דברים. אוכל, מין וכו'. וזה אומר, הרבה פעמים, שהתודעה לא מיושבת עדיין. אז הדבר הכי פשוט הוא – לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה. אם אנחנו משתמשים/ות בכל הגוף, או בנשימה – אפשר לשים לב לתחושה נעימה בנשימה. מתי היא נעימה יותר? או בכל הגוף – מתי יש קצת נעימות איפשהו? ויברציה של נעימות, ובעדינות – לשים לב לזה, לשהות בזה, כי בסופו של דבר – יהיה שם מספיק, והמיינד לא ירצה לחלום על תענוגות אחרים. יש לו את מה שהוא צריך – ממש כאן. אז צריך קצת רגישות, עם המטא או הגוף – ולשים לב לנעימות, לדאוג לה. אומר משהו לגבי דימויים מיניים ותמונות במדיטציה – זה מאוד מובן ואנושי להיתפש בזה קצת. לעתים קרובות – כשהמיינד עסוק כך – אנחנו קצת לכודים/ות בדימוי של מה שקורה, מאבדים/ות מגע עם הגוף, והמיינד מסוחרר. אם אתם/ן שמים/ות לב שזה מה שקורה – שימו לב למה קורה לגוף באותו זמן. תנו לזה להיות שם, ותהיו במגע עם הגוף. יש אנרגיה מינית בגוף, ואפשר לפתוח את הגוף אליה. האנרגיה הזו – לא כ"כ רחוקה מהסוג של התענוג שעולה כשסמאדהי מעמיק. זה מועיל לפתח את היכולת לעשות זאת, ולהיפתח כך לאנרגיה של המיניות. ואם שום דבר אחר לא עובד – קחו מקלחת קרה.

זדון וסלידה.

מה שקורה כאן, לעתים – הוא שהמיינד לכוד בשליליות כלפי מישהו/י או משהו, לכוד בכעס או זדון. נוגדן ברור – תרגול של כוונה אוהבת. לכוון את המיינד אחרת. לעתים, זה יכול להיות מועיל לתת מטה, כוונה אוהבת – לעצמכם. אפילו שאני כועס/ת על מישהו/י אחר/ת – מטה תכנס, ותתחיל לצבוע את התפישה אחרת. הבודהא מדבר על: לראות את היפה במה שאינו יפה. אז יש את האדם הזה/ו, והמיינד יוצר דימוי שלו/ה, ומוצא אותו/ה לא יפה, לא טוב. אז – האם אפשר לשחק עם דרך הראייה, ולמצוא משהו יפה שם? מה אני יכול/ה להכיר בו/ה, ולראות את היפה בלא-יפה? לעצב-מחדש בעדינות את התפישה.

אפשרות שלישית – להרגיש את הכאב שבסלידה. כשיש סלידה, שימו לב. עם הדברים האלו, אנחנו נוטים/ות ללכת לאובייקט. אני לא אוהב אותו/ה: איך זה מרגיש בלב? בגוף? אאוץ', זה כואב. ממש פה. יש איכות כואבת, לא נעימה, בגוף, בד"כ באזור הלב, משהו ירגיש כבד, מכווץ. במקום להיות באובססיה לדבר הזה בחוץ – להביא את תשומת הלב לקפיצות הזו. מה שקורה שם, בין השאר – אנחנו מפשטים/ות את התפישה. במכשולים האלו – דברים נעשים מאוד מסובכים. פה – אנחנו מוצאים/ות את הרמה הפשוטה ביותר בכל המורכבות הזו. הגוף הזה, כאן.

אפשרות נוספת: אולי זה חשוב להקשיב: משהו תוסס בפנים, ואני צריך/ה להקשיב לזה. זה מתקשר אלי משהו, ואולי זה לא רק פקטור מזיק, אלא אולי יש שם אוצר. איזו תובנה, קול שלי, תשוקה ואנרגיה שבאות. ואני, אולי, צריך/ה להקשיב לכעס עצמו. עם מיומנות – אולי אפשר לפתוח את הגוף לאנרגיה שהכעס מביא אתו. ואולי – מתוך הכעס – אפשר לסנן כוח ועצמה, שנמצאות שם, בלב הכעס. משהו יפה, היישר מלב הכעס. זה דורש למידה, אבל יכול להיות מאוד חשוב.

לגבי סלידה, אם אתם מתעניינים/ות בה – אפשר לראות איך הסלידה תומכת במכשולים אחרים, אולי מעודנים יותר. שעמום. אי אפשר להיות משועמם/ת ללא סלידה. סלידה שומרת את השעמום במקום. אם אנחנו לוקחים/ות אפשרות אחת לראות שעמום, שהוא תמהיל של כמה מכשולים – ושמים/ות לב מקרוב למצב עצמו – לתחושה השטוחה, לאי הנעימות – ודרך המבט הקרוב – יש סלידה לרגע הנוכחי, למה שקורה בו. ואפשר לחקור – איך נראה השעמום? איך הוא מרגיש בגוף, בתודעה? דרך הרגישות אליו – אנחנו נפתחים/ות אליו עם פחות סלידה. ועם פחות סלידה – מה שהיה שעמום – יכול להפוך לרוגע. שעמום ורוגע הם די קרובים. לפעמים ההבדל היחיד הוא סלידה ואי-רגישות. מישהו אמר לי: יש קושי להיות ברגע, כי יש התנגדות ל'להיות כאן'. ההתנגדות הזו – היא ברגע הנוכחי. אז אפשר לבוא ביחסים איתה, כ'מה שקורה עכשיו'.

עייפות וקהות.

זה מאוד מאוד נפוץ בתחילת ריטריטים. יש הרבה דברים אפשריים. אחד – לשאוף יותר. למלא את הגוף באנרגיה. יותר חמצן, יותר אנרגיה בגוף, במיינד. להתמך על ידי הנשימה. הנשימה, כשאנחנו עייפים/ות, ואפשר לשמוע את זה על מישהו/י שהולך/ת לישון – מתבטאת כשאיפה קצרה ונשימה קצרה וכבדה. אז עשה/י משהו אחר. לשים לב לשאיפה – יכול להיות מאוד מועיל. בשאיפה – יש אנרגיה שמגיעה. שים/י לב יותר לשאיפה, ולאיכות של אנרגיה שממלאת את הגוף, וזה מביא אנרגיה.

כשיש עייפות – הגוף משקף את זה, מתכווץ כך או אחרת. ואז – אפשר פשוט להזדקף. שוב ושוב, לעשות את זה שוב ושוב, וזה מאוד מועיל. אפשר לדמיין שמש בהירה, אור בהיר. לדמיין אותו, ולהסתכל עליו בזמן המדיטציה. משהו חשוב נוסף: כשיש עייפות, המיינד מתכווץ.

כשאנחנו ישנים/ות, המיינד מתכווץ מהחושים ונסגר. אז משהו שמאוד עוזר – לפתוח את החושים יותר. את המרחב של התודעה. עכשיו – לחוש את כל המרחב של החדר. ואולי רק לעשות את זה – פותח את האנרגיה של המיינד. זה די עדין, אבל עם המיינד עמום קצת – זה מאוד עוזר. בעיניים עצומות או פקוחות. ואם העייפות ממש חזקה – לעמוד. זה גם מסר טוב לאחרים – אתם לוקחים/ות יוזמה לגבי הקושי הזה. לפעמים – הגוף צריך לנוע, אז לך/י בחוץ, או רוץ/י, או תעשה/י יוגה, ופתח/י את ערוצי האנרגיה בגוף.

חוסר מנוחה ודאגה.

כשקוראים את הבודהא, לפעמים הוא מדבר יותר על זה שהאתיקה לא מושלמת, ואז מישהו/י דואג/ת מזה. אבל כמובן – שזה מעודן יותר. פה הנשיפה עוזרת. הגוף, באופן מאוד ממשי – מרפה. אז אפשר לחוש את זה, וזה מרגיע, מרכך – את חוסר המנוחה והעצבנות במערכת.

תחושת מרחב היא ממש מפתח. לעתים קרובות התודעה מתכווצת סביב זה או זה. בכל המכשולים המיינד מתכווץ, אז ריווח עוזר. לפעמים אפשר לתת תשומת לב לאי-הנחת עצמה, בעיקר בגוף. לשים לב לאי הנחת בגוף, ליצור מרחב מסביב לזה, ולתת לזה לבעבע בתוך המרחב. בועות מופיעות וחולפות, ואת/ה עושה מקום. מה שקורה בכל המכשולים הוא – שהסלידה מהם מקבעת אותם במקום. אם אפשר לאפשר את הביעבוע בגוף, זה מסלק את הסלידה שמחזיקה את אי-הנחת.

לעתים קרובות עם מכשולים, וזה באופן כללי, לא רק לגבי חוסר מנוחה – יש רגש מתחת אליהם. זה נראה כמו חוסר מנוחה, עייפות ועמימות וכו'. אבל לפעמים – הם פשוט ביטוי משני של רגש שמתדלק את המכשול, לפעמים המכשול הוא סימפטום. אז תמיד שווה להסתכל מתחת: איך הלב עכשיו? האם יש משהו שאני לא מרשה, לא פונה אליו? לפעמים זה רגש יפה, לא בהכרח קשה. אולי משהו יפה שאנחנו שומרים/ות מחוץ לתחום המודעות שלנו. ולעתים קרובות כ"כ ההשקפה: "אני לא אמור/ה להיות חסר/ת מנוחה", או: "הרגש הזה לא אמור להיות שם". לעתים קרובות מאוד – זה לא מילולי, ויש לזה אפקט ענק. אם אפשר לשים לב: יש את הרגש הזה, ולאפשר, להחזיק את זה באדיבות ודאגה – דרך זה משהו בכל הישות, הגוף, הלב – מתרכך. דרך היחסים עם משהו, משהו מתחמם קצת, ומתחיל להתיישב. הכל מגיע מהיחסים עם, אל – הרגש.

מאמץ

אז יחד עם זה יש את כל השאלה של מאמץ עם המכשולים, ובמהלך התרגול בכלל. אנחנו יכולים/ות לדבר על מאמץ בשתי רמות לפחות: במהלך היום: האם יש המשכיות של תרגול? אולי יכולה להיות יותר אנרגיה ומחויבות לזה? לכל אדם, בכל יום – זה שאלה: מה יהיה מועיל? או, אולי באופן שבו אני מתייחס/ת ליום הזה – אני לוחץ/ת חזק מידי, ואני צריך/ה לפנות יותר מקום להשראה והערכה להכנס. וזה ישתנה מיום ליום בריטריט. אז צריך רגישות, לחוש – מה מרגיש נכון, ולנסות. מה מועיל? לפעמים בריווח של היום – יש יותר השראה ואוויר; הלחץ – מייבש את היום, וסמאדהי לא מתפתח ביובש.

ובמהלך ישיבה, וזה מאוד מעודן: האם צריך קצת יותר "גז", או דווקא להאט? זו ממש מיומנות. כל המכשולים יכולים להתבטא באופן מאוד מעודן. לפעמים יש מצב של שקיעה – ה'אדג" יוצא מהתרגול, ויש איזו עמימות. או – שאין ממש עצבנות, אבל – המיינד נודד לכאן ולכאן – כביטוי עדין של חוסר מנוחה. שני אלו ממש מעניינים. כי זה קשה לומר, ברגע מסוים – האם צריך יותר או פחות מאמץ – זה משהו שצריך לברר בכל רגע. אנחנו נוטים לחשוב: אם התודעה נודדת – צריך יותר מאמץ. לפעמים זה נכון, אבל לפעמים צריך דווקא להאט, לרכך, וזה מרגיע. אז צריך לשחק, לנסות. זה מעודן.

אם יש דבר להדגיש הכי הרבה – זה נכונות להתנסות, ואלתור. לפעמים, אם התודעה נודדת הרבה – אני עושה משהו וזה מחמיר את המצב – אין בעיה! תחזור/תחזרי ותעשה את הדבר ההפוך. זה חוזר לגישה.

העורבים שיש פה, שחיים פה בעצים – לפעמים הם מנפנפים הרבה בכנפיים, ומשקיעים הרבה אנרגיה כדי לנוע. ולפעמים – הם משייטים, ושינויי הכיוון והתנועות – מגיעות מתנועות עדינות של הכנפיים. רגישות לתנועות הרוח, והם משחקים שם. אז לפעמים, כן, צריך לנופף יותר. יש סוג של, אם אנחנו מדברים על סמאדהי, מין אופורטוניזם. כמו העורבים האלו: את/ה רגיש/ה לזרמים, ולאיפה נמצאות הפתיחות, ומה יכול להיות מועיל. בעיקר – אם משתמשים בכל הגוף. להיות רגישים/ות לזרמים שאפשריים. יש פה יותר אמנות מאשר נוסחה. לא: קורה כך – עשה כך, אלא – תגובתיות. ולעתים קרובות – סמאדהי הוא לא רחוק כמו שאנחנו חושבים/ות. אולי אנחנו חושבים/ות: אני ממש לכוד בזה או בזה, אבל מתחת לזה, יש משהו שאנחנו יכולים/ות לשים לב אליו, ברגע, וזה שם. ממש תנועה עדינה, מיידית – לסמאדהי.

ספק

המכשול האחרון – ספק. אפשר לומר הרבה לגביו… הוא יכול לעלות כלפי ההוראה, או שאני מבולבל/ת לגבי מה אני עושה ולמה. או ספק בעצמי: 'האם אני יכול/ה לעשות את זה'? וספק במורים/ות. לפעמים ספק הוא חשוב. היכולת שלנו לשאול שאלות. לעתים אנחנו מרוסנים מידי בשאלות. יש הוראות או הנחיות שאנחנו לא חוקרים/ות, או הנחות שאנחנו מחזיקים/ות בלי שיפוט, על עצמי, עולם, התרגול. אז יש משהו ממש טוב בשאלה וספק. אבל לעתים קרובות זה פשוט עניין של תזמון. אולי עכשיו זה מוקדם מידי. צריך להבין איך דברים עובדים, איך הדרך עובדת, ואז להתחיל לשאול. וגם במובן של – אולי עכשיו, במדיטציה, זה לא זמן טוב להשאב לספק הזה. אפשר לומר לעצמנו: 'זה חשוב, אבל לא עכשיו, ואני אחזור אליך'. הספק יכול לשמוע את זה, ולהירגע – כי הוא יודע שתחזור/י. הספק יכול ממש לתקוע דברים לפעמים, להקפיא את המיינד, וצריך לשחרר איכשהו. לפעמים הספק הוא בעצם חוסר מנוחה: המיינד הולך הלוך ושוב עם משהו.

תובנה מתוך המכשולים

הדבר האחרון – משהו כללי, אבל אולי – הכי חשוב. אנחנו מכירים/ות את זה שמכשול, או כמה – לוכדים אותנו. אנחנו ממש לכודים/ות בהם. שני דברים קורים שם, שהם מפתח: אחד – העניין של לקחת אישית. האם אני יכול/ה לראות שזה לא אישי? הדבר השני – אנחנו מאמינים/ות להם. אנחנו מאמינים/ות באופן שבו הם צובעים את התפישה והחוויה, ואנחנו חושבים/ות שזו המציאות. זה החלק הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות במה שאנחנו רואים/ות. אני כועס/ת עליו/ה, ואני באמת מאמין/ה שהוא/היא כך. התפישה נצבעת, מעוצבת, על ידי המכשול. בגלל זה ההנחיה המרכזית של הבודהא – תדע חוסר מנוחה כחוסר מנוחה, וכך לגבי כל המכשולים. כי זה שם את מה שקורה לך כאילו בסוגריים: אתה מודע/ת לכך שאת/ה חווה מתוך המכשול. לדעת שאת/ה רואה דרך מכשול – זה דבר מאוד חשוב. וזה ענק, כי המכשולים קורים כל הזמן, הם לא רק עניין של המדיטציה. הם קורים בחיים שלנו, ויש להם את האפקט של לעצב ולכלוא אותנו בתפישות ובאמונות שלנו – של מה שאנחנו חושבים/ות שהוא נכון. וזה הדבר הכי חשוב. אנחנו מאמינים/ות ומשתכנעים/ות באיך שאנחנו רואים/ות את המציאות. מצב התודעה תמיד צובע את התפישה. אז דרך המכשולים – מאפשר להבין משהו על מה שנקרא ההתהוות המותנית של תפישה. אין שיעור יותר עמוק, דבר יותר חשוב לדעת בכל הדהרמה – מהתהוות המותנית של תפישה. ואת זה אפשר ללמוד מהמכשולים. מה שאני רואה, התפישה שלי – נובעת ממצב התודעה; ומצב התודעה – מהתפישה. יש פה פוטנציאל לראות משהו מאוד עמוק. תובנה לא רק ביחס למכשולים, אלא מתוך המכשולים. הם לא רק בעיה, הם הזדמנות נפלאה ללמוד על איך אנחנו צובעים/ות את התפישה, ואז מאמינים/ות בזה. הם מדריכים לעניין הזה. וזה יכול להיות חלק מהגישה שלנו כלפיהם.

טאניסארו: סערות נפש

דצמבר 14, 2017 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

את השיחה המקורית אפשר למצוא בקישור:

http://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Published/Meditations3/041201%20M3%20Mindstorms.pdf

יש חלק מהתודעה שפשוט מודע. לא משנה מה עוד מופיע: חמדנות, כעס, אשליה, ייאוש, דיכאון, חרטה או פחד – כל אלה הם פשוט חלק מהתודעה. יש גם חלק אחר שפשוט מודע לדברים האלה, אבל הוא נוטה להיחסם כאשר רגשות חזקים נכנסים. עדיין, הוא תמיד שם, כמו שזמזום המקרר תמיד שם ברקע. או אולי
אנלוגיה טובה יותר תהיה הזמזום, של המפץ הגדול, ה"הםםםםם" העמוק שעודנו מזמזם מכל הכיוונים כל הזמן.
אחד הטריקים של המדיטציה הוא ללמוד ליצור קשר עם חלק זה של התודעה, לא להתייחס אליו כאל משהו יוצא דופן, אלא לקבל אותו כרקע לכל מצב רוח, כבסיס של המודעות ותשומת הלב שלך. זה דורש שינוי של מרכז הכובד שלך. על פי רוב אנחנו נוטים/ות לחיות את הרגשות שלנו, בתוך היצירות האלו שלנו, בעולמות הקטנים שאנו יוצרים/ות לעצמנו. אבל כמו שבודהה אמר, יש הרבה סבל בעולמות האלה. הם דורשים מאמץ מצידנו כדי להמשיך להתקיים. הם צריכים שנאכיל אותם. כאשר בודהה אומר שהקיום מותנה בהיאחזות, המילה 'היאחזות' יכולה להתפרש גם כהזנה, או אכילה. והמזון הוא התשוקה -התשוקה ליצור את העולמות האלה; התשוקה היא המושכת אותנו לתוך העולמות האלה, ודוחפת אותנו להמשיך אתם ככל שאפשר. תמיד יש פעולת הזנה כזו, והיא גורמת לאי נחת, לסבל.
אז את/ה צריך/ה ללמוד איך לצאת מאותם עולמות קטנים שיצרת בעצמך. אחרת את/ה יכול/ה ליצור סערות נפש ענקיות שיכולות להעיף אותך רחוק. אנשים מדברים על ישיבה במדיטציה, ועל זה שהם כ"כ מיטלטלים, שהישיבה נעשית בלתי אפשרית. אבל כמובן שאין כל סערה או רוח מבחוץ. מה שמתרחש הוא בדיוק זה – שהם נתנו לסערות הרגשיות האלה להתנפח, ושמו את עצמם בלב הסערות, ואז הם עפים איתן. חשוב לזכור כי תמיד יש מודעות סביב הסערות. אם את/ה יכול/ה למקם את מרכז הכובד שלך במודעות, הן לא יעיפו אותך.
זה לא כל כך קשה לצאת מן הסערות אם את/ה יכול/ה לצפות בהם כאשר הן רק מתעוררות, אבל קשה לחלץ את עצמך אם הן כבר נושבות במלוא העצמה. אז את/ה צריך/ה ללמוד איך להטות את מרכז הכובד שלך מוקדם ככל שניתן, ולשמור אותו במקום הנכון. אם לא תשמור/י אותו במקום הנכון סערות המשנה, שרוכבות על הזנב של הסערה הראשונה – יכולות לתפוס אותך לא מוכן/ה.

אחד מהבעיות היא חוסר הסבלנות שנושבת כסערה נפרדת. את/ה נעשה/ית חסר/ת סבלנות: 'מתי הסערות האלה יסתלקו?' ואז את/ה מציב/ה את עצמך בלב סערה שנייה, סערה של חוסר סבלנות, וגם היא יכולה להעיף אותך. או שאת/ה יכול/ה להיסחף בסערה של שעמום. הרבה מהסופות המשניות הן אלו שמוציאות מתרגלים/ות מאיזון, אז צריך להשגיח מפניהן.
זכור/י שיש מרחב גם סביב הסערות האלה. עליך ללמוד איך לראות גם אותן מבחוץ.
חלק גדול מהפרשנות המתרחשת בתודעה היא בדיוק בעניין הזה:
את/ה מוציא/ה את עצמך מתוך הסערות שמסתחררות סביב אירועים מן העבר או העתיד, אבל אז את/ה נותן/ת לעצמך להיתפס בסערות ההווה. כאשר הדברים האלה עולים – חרטה או חוסר סבלנות או כל דבר אחר – רק צפה/י בהם. הֵם עשויים להיראות מאוד חזקים ואמתיים, אבל את/ה יכול/ה ללמוד לפקפק במציאותיות שלהם. זכור/י כי למרות שיש איזושהי מציאות לדברים האלה, זוהי מציאות מפוברקת – מתעתעת, מלאכותית. זה משהו שאת/ה יוצר/ת עכשיו, ואת/ה אולי אפילו לא מודע/ת לזה שזה מה שאת/ה עושה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לכתוב ספרות בדיונית. ביסודו של דבר מה שהסופר/ת עושה זה לעבור לחיות בעולם מנטלי קטן, ולבחון איך העולם הזה מרגיש מבפנים. ככל שאת/ה מצליח/ה להפוך את העולם לאמתי יותר עבורך, כך הסיפור יותר טוב. מה שמעניין בעולמות האלה הוא שלפעמים הדמות שאת/ה יוצר/ת יכול להפתיע אותך. ככל שהדמות אמתית יותר עבורך, כך יש יותר סיכוי שהיא תעשה דברים בלתי צפויים. כאשר זה קורה, את/ה מתחיל/ה לחשוב: "אולי לדמות הזאת יש מציאות משלה," אבל זו יצירה של הדמיון שלך. הדברים האלה מפתיעים מאותה סיבה שבגללה גם המחשבות היום-יומיות, שיוצרות את העולם שלך, יכולות להפתיע. את/ה לא ער/ה למה שאת/ה עושה, ואז זה יכול להפתיע אותך. כאשר זה מה שמתרחש, המחשבות מתחילות להיראות אמתיות מאוד, כאילו יש להם מציאות ממשית ועצמאית. אבל מה שקרה, זה שחלק של התודעה שלך יצר אותם, ויש מחסום בינו לבין החלק שצופה בהן. משום כך הן יכולות לנהוג באופן כ"כ בלתי צפוי.
זוהי הסיבה שעלינו ממש להשקיט את התודעה – כדי שנוכל להתקרב לחלק של התודעה שפשוט מתבונן, וקרוב לחלק ממנו מגיע הפברוק הזה. כאשר את/ה מתקרב/ת מספיק לפברוק הזה, הוא מפסיק להיות מפתיע. וכאשר הפברוקים של התודעה כבר לא מפתיעים אותך, את/ה כבר לא מוקסם/ת מהם. את/ה רואה את המלאכותיות שלהם. את/ה יכול להוציא את עצמך מהעולם שלהם ותר ויותר בעקביות.

אז כאשר סופות מתחילות להתבשל בתודעה שלך זכור/י: זהו רק אירוע של התודעה, ויש תודעה המקיפה אותו, שהיא מחוץ לסערה. למד/י איך לתת יותר ויותר משקל למודעות הזו, ולא לסערה. זה טבעי שנזדהה עם דברים, אז למד/י להזדהות עם המודעות השקטה הזו. יכול להיות שהיא לא תיראה מאוד יצירתית, או אינטליגנטית, אבל שם הישועה שלך. שם את/ה יכול/ה לעמוד כדי לא לעוף בסופה.

כמה פעמים ראית א/נשים חכמים/ות ויצירתיים/ות מאוד, ואז משהו בתודעה שלהם קיבל חיים עצמאיים, ובסופו של עניין הם/ן הרגו או עצמם/ן, בגלל יצירות המחשבה שלהם. הם מוצאים/ות את עצמם/ן נדחפים לכל מיני סוגים של התנהגות הרסנית משום שהם לא יכולים/ות להרפות מעולמות-מחשבה שנוצרו בתודעה שלהם/ן.

עבור ההישרדות של מה שהוא בעל ערך וטוב בתודעה שלך, את/ה צריך/ה לדעת איך לצאת מתוך האירועים האלה, מתוך הבנה שלמרות שהמודעות לא נראית חכמה או יצירתית, היא החברה האמתית שלך. ויש תבונה ב-ללמוד איך להישאר ולהתבונן, ולהתבונן, ולא להיות חסר/ת סבלנות לגבי תוצאות, או לגבי האופן בו דברים יסתדרו לבסוף. למד/י איך להיות יותר יציב/ה בהתבוננות הזו שלך, משום שהיציבות תאפשר לך לראות דברים מאוד מעודנים, לראות את הטריקים שהתודעה עושה על עצמה, המקומות בהם היא מושכת את הווילון או מקימה את הקיר כדי לשמר אשליות. המבט היציב שלך הוא מה שיאפשר לך לראות דרך האשליות האלה.

בתחילת התרגול – הצופה הזה יכול להיחוות כבלתי יציב ושברירי, כמו העולמות האחרים שאת/ה יוצר/ת. אבל ככל שאת/ה מתרגל/ת למקם את מרכז הכובד שלך שם, את/ה מגלה שזה הרבה יותר קל להישאר שם מאשר להמשיך ליצור עולמות. המודעות הזו היא גם עולם, ויגיע שלך שבו יהיה עליך לפרק אותה, אבל בינתיים – זהו העולם היציב ביותר שברשותך.

לאחר זמן, מרכז הכובד שלך נשען יותר ויותר בכיוון הזה. אחרי שהוא שם, האיכויות של יציבות, סבלנות וסיבולת הופכות לזמינות הרבה יותר, ואת/ה לומד/ת להוקיר אותן יותר. למרות שכשלעצמן הן לא מפתיעות או מבדרות במיוחד, הם מאפשרות לך לגלות כל מיני דברים מפתיעים על התודעה. במיוחד, את/ה לומד/ת לראות את התהליך הזה של יצירה. מאיפה מגיעים העולמות האלה? כך הבודהא גילה את התהוות הגומלין, על ידי כך שהוא צפה מאוד בסבלנות, שם עצמו במקום בו הוא לא יעוף.

זה כמו להשתתף בשיח אקדמי. כולם/ן רוצים/ות להשתתף בשיחה, ולהראות שגם הם/ן יכולים/ות לדבר ולחשוב במונחים של הז'אנר. אבל רק אלו שאומרים/ות: "שניה, השאלות האלה לא הגיוניות. משהו לא בסדר כאן" – הם/ן אלו שמביאים/ות להתקדמות אמתית של הידע. כאשר את/ה פוסע/ת אחורה ומתרחק/ת מדיאלוג מסוים, את/ה מתחיל/ה לראות את ההנחות שעליו הוא היה מונח בבהירות.

אותו דבר נכון לגבי התודעה. ישנם סימנים ומסרים קטנים שהתודעה שולחת לעצמה, ואת/ה חש/מרגיש/ה נבון/ה כאשר את/ה מבין/ה מה הם אומרים: "כן, אני מבין/ה את הסימן הזה, אני אלך עם זה". ואז את/ה נשאב/ת לעולם של הסמלים והסימנים האלו. אבל זה דורש הבנה אמתית על מנת לא להילכד בסימנים האלו. לצעוד אל מחוץ לעולם שהסימנים האלו יוצרים.

אג'אן סואט אמר פעם שאחת התובנות הגדולות שהיו לו במדיטציה הייתה לראות איך התודעה משחקת 'בכאילו' עם עצמה. יש לך את הסימנים וההסכמים האלה – "זה הוא זה, וכך הוא כך" – ופתאום יש עולם של התהוות, רק משום שהיית חכם בקריאה ופירוש של הסימנים. אז לפעמים זה טוב לשחק אותה טמבל, ולומר: "אני לא מבין את זה, זה לא הגיוני". ולצעוד אחורה. זה הרבה מאוד תרגול שיש לעשות.

תוספת לסיכום – אפשר לתמצת את העבודה ל3 שלבים:

לזהות. מה קורה פה? באיזה עולם אני? לתת לו שם.
לבחון אותו. ללמוד אותו קצת. דרך הגוף והנשימה.
למצוא את המקום בו אני רואה אותו אבל הוא לא ככ משפיע עלי. שבו אני רק רואה.

טאניסארו: כאב והסחת דעת

דצמבר 14, 2017 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

את השיחה המקורית של טאניסארו בהיקהו אפשר למצוא בקישור הזה:

https://www.dhammatalks.org/Archive/y2006/060725%20Pain%20&%20Distraction.mp3

אלו הנחיות לעבודה עם כאבים, שנאספו משתי שיחות של טאניסארו: 'כאב והסחת דעת', ו'התמודדות עם כאבים' ואוחדו לרצף אחד.

הקדמה: כאב והסחת דעת הן בעיות גדולות, לא רק כשאתה מתרגל

כאשר אנחנו מנסים להתייצב במדיטציה, ישנן הבעיות הגדולות של כאב והסחת דעת. ואלו לא רק בעיות כאשר אתה מתרגל.

תחשוב על הרגעים שלפני המוות. כאב והסחת דעת יהיו ממש גדולים שם. הכאב יהיה כ"כ גדול – שיהיה קשה להישאר. והסחות הדעת ייקחו את התודעה לכאן ולכאן. חרטות על מה עשית או לא עשית, מחשבות על כך שאתה הולך מוקדם מידי, והרהורים על 'לאן אני הולך מכאן'. בהתייחסויות לכתיי הבודהא יש התיחסות לקאמה-נימיטה – ראייה של דברים שעשית בעבר, וקאטי-נימיטה – ידיעה לגבי לאן תלך. אבל לא רק דבר אחד יעלה, הרבה דברים יעלו. ואתה רוצה, אם עליך להיוולד שוב, להיוולד במקום טוב. וזה אומר שאתה לא רוצה להיות מונע על ידי הכאב ולהתפש בכל דבר שמגיע, או שתתפתה לכל דבר נוצץ.

אז כשאתה יושב כאן, והגוף מתפקד, והכל די שקט, חשוב שתלמד לעבוד עם כאב והסחת דעת.

התמודדות עם תחושות כאב

ישנם חמישה צעדים בהתמודדות עם כאב.

1. מניעת כאב

הראשון הוא מונע. כאשר אתה מתחיל לשבת למדיטציה, אתה כנראה יודע עד עכשיו איפה כאבים נוטים להופיע. אפשר לתת לאנרגיית הנשימה לזרום לאזור זה עוד לפני שהכאב מגיע.

עם זאת, לפעמים כאב בחלק אחד של הגוף נגרמת על ידי חוסר במחזור הנשימה בחלק אחר של הגוף. למשל, כאב בברך יכול למעשה לבוא מחוסר במחזור באמצע הגב או שלך או בפָּנִים. מתי שזה המקרה, אתה צריך לאפשר את זרימת האנרגיה של נשימה באמצע בחזרה או בפנים אם אתה רוצה למנוע את הכאב בברך. היחסים בין זרימת אנרגיית האנרגיה והכאב יכולים להיות בלתי צפויים. אז, לחקור במשך זמן מה. נסה לשחרר כל מתח שאתה יכול להרגיש בכל מקום בגוף. ויכול להיות ששחרור במקום אחד ישחרר את המקום בו אתה בד"כ מרגיש כאב.

כשהייתי נזיר צעיר בתאילנד, המדיטציות הקבוצתיות במנזר היו למשך שעה וחצי בכל ערב. בדרך כלל מצאתי את זה אחרי רבע שעה, היה לי כאב בברך. ולמרות שהם הרשו לנו לשנות תנוחה, מודטים אחרים התנשאו עליך אם שינית. אז, כדי להגן על השם הטוב של אמריקה, ניסיתי לא לזוז. עד מהרה הבנתי שאני צריך לעבוד על הנשימה שלי מיד כשאני סוגר את עיני כדי לעשות מדיטציה. במקרה שלי, מצאתי שהכאב בברך נגרם על ידי חוסר זרימת אנרגיית נשימה בגב העליון. כך למדתי את הטכניקה הראשונה להתמודדות עם כאב: מניעה.

2. מיקוד במקום אחר

הצעד השני, כשהכאב עלה – לא להתמקד באותו מקום. אתה יכול להתמקד בצד השני של הגוף או כל מקום שבו אתה יכול למצוא כי האנרגיה נשימה נוֹחַה. להישאר במקום נוח ולתת לכאב להיות במקום אחר.

אתה לא צריך להיכנס לקו האש. המוח יתפתה להתמקד בכאב ולספק פרשנות ארוכה על הכאב, אבל אתה צריך להגיד את עצמך לא להאמין למילה של מה שהוא אומר. תמשיך להזכיר לעצמך שכל עוד אתה במקום טוב, אתה לא מאוים מהכאב.

אג'אן לי אמר שזה כמו שמקבלים מנגו. אם יש שם מקום רקוב, לא אוכלים את המקום רקוב. תן לתולעים יש את המקום הרקוב. אתה יכול לאכול רק את המקום הטוב. אם אתה יכול לשמור על קביעה זו, תגלה כי אנרגיה נשימה שננשמת לתוך המקום הנוח יוצרת משאב.

3. להביא את האנרגיה הנוחה למקום הכואב

אז אתה יכול לעבור לשלב השלישי, שהוא – לחשוב על זה אנרגיה נוחה המתפשטת דרך הכאב. לדוגמה, אם אתה מרגיש אנרגיה נוחה באזור סביב הלב, ואם הכאב הוא בברך שלך, אפשר לחשוב על האנרגיה הזורמת מהלב למטה דרך הגוף, למטה דרך הרגל, דרך הכאב, ואז החוצה אל הרגליים, מרגיעה את כל התחושות של מתח שאתה עשוי להרגיש בחלקים אלה של הגוף. ודא שאתה לא מפסיק את זרימת האנרגיה ממש בכאב. תראו את הכאב כנקבובי, ולא כקיר אטום – ושהאנרגיה יכולה לעבור אותו בקלות. בדרך זו, אתה לא הופך לקורבן של הכאב. אתה לוקח מחדש תפקיד יוזם יותר. זה לא כל כך קל לכאב למשול בך כאשר אתה נוקט יוזמה כלפיו. ובדרך זו, אתה מרגיש פחות מאויים מכאב. לקולות במוח שמתלוננים על כך שיש כאב יש פחות ופחות כוח.

4. עבודה עם התפישה של כאב

לאחר שהריכוז שלך מבוסס היטב, אתה מוכן לשלב הרביעי התמודדות עם הכאב, שהוא להתמקד ישירות בתחושה הממשית של כאב, לראות מהי התחושה ומהן התפיסות שלך לגבי התחושה.

כאן יכולים לעלות כל הדימויים או המילים במוח שעולות כדי לסמן את הכאב. אז אתה מביא את תשומת הלב הראויה, ומתחיל לחקור את התפישות האלו. לדוגמה, אם יש כאב בברך, אתה יכול לשאול את עצמך:

"האם הברך באמת כואבת?"

למעשה, הברך היא דבר אחד – זה דבר פיזי, אשר בניתוח הבודהיסטי מורכב מארבעה

מאפייני יסוד: תחושה של מוצקות, תחושה של חום, תחושה של קרירות, תחושה של אנרגיה – אבל הכאב הוא משהו אחר. זה לא תופעה פיזית. זוהי תופעה נפשית. למרות שהם קורים באותו מקום, זה כאילו הם על אורכי גל שונים – כמו גלי הרדיו תחנות שונות שעוברות בחדר הזה. אם הרדיו שלך יכול להבחין בין התדרים השונים, זה יכול לייצר את הצלילים מן תחנה באופן נכון ללא הפרעה מהאחרים. אתה יכול להבחין בין התופעות הגופניות והנפשיים בברך באותו אופן?

שאלות נוספות שעשויות לשאול את עצמכם הן (שאלות פיזיות:)

"איפה הנקודה הכי אינטנסיבית של הכאב? האם זה נשאר באותו מקום או שהוא זז? האם זה מתגבר או פוחת? מתי זה בא, איזו תפיסה מגיעה עם זה? אם יכול לשמוט את התפיסה?

ישנן שאלות רבות אחרות שאתה יכול לשאול. הדבר החשוב הוא זה אתה לומד איך לקחת תפקיד יוזם. במילים אחרות, אתה לא הקורבן, וכאשר אתה לא הקורבן, אין שם משהו שהכאב יכול לחבוט בו.

עוד תפיסה שאתה יכול לנסות ליישם את הכאב, כדי לנטרל את תחושת הקורבנות, היא לראות רגעים של כאב חולפים. כל פעם שאתה רואה רגע של כאב, הוא למעשה נעלם. נעלם. כל רגע – נעלם. אם תחזיק את התפישה הזו – יהיה הרבה פחות סבל מהכאב. ולפעמים תראה שהתפישה הישנה בעצם הגבירה אותו (כי היא הניחה קביעות). כאשר אתה מיישם תפישה חדשה, הכאב נעלם. אבל גם אם הכאב עדיין שם כאשר אתה משנה את התפישות, כאשר יש לך תפישה נכונה ואת החלת תשומת הלב הראויה, אז יש תחושה שאתה חופשי מהתוקפנות של הכאב כלפיך. המודעות שלך היא דבר אחד; הכאב הוא משהו אחר. בצורה זו אתה יכול לחיות עם הכאב אבל בלי לסבול מזה.

5. עד מתבונן: תחושה של מודעות נפרדת ממה שהיא רואה

אחרי שאתה מפריד, אפשר לראות את המודעות, הידיעה, שהיא נפרדת גם. כשאתה שם לב לתחושה הנפרדת של המודעות, זה נותן לך יתרון עצום. אתה יכול לפתח תחושה של 'המתבונן', שנפרד ממה שהוא מתבונן עליו. אתה יכול לעשות הרבה משם. זה שם אותך במקום שבו אתה יכול להתבונן בכאב 'מבחוץ'. אתה יכול לבחור אילו מחשבות (התייחסויות) יהיו בתודעה שילכו עם הכאב, הוא יכול לבחור הרבה יותר בקלות. אין עליו הרבה לחץ לבחור במשהו מיד.

כשאתה נעשה יותר טוב במדיטציה, זה עוזר להיות טוב בתהליך המוות.

5.1 העד המתבונן והסחות הדעת: בחירה לגבי המחשבות

אותו דבר לגבי הסחת דעת. כשיש מחשבות – אתה יכול למקם את עצמך במקום אחר בגוף, או לתפוש את העמדה של העד המתבונן, ולבחור – אילו מחשבות מועילות, ואילו מזיקות. אתה לא חייב ללכת עם מה שיש, כי יש לך מרחק ויש חלופות. כשיש כאב אתה יכול לבדוק – מה נגמר קודם: עולם הכאב או המודעות. או, כשיש מחשבה, יש לה עולם. מה נגמר קודם: עולם המחשבה, או המודעות? מתוך הזה אתה יכול לפתח עולם של מודעות. זה שם אותך במקום של ביטחון.

כשדברים עולים במדיטציה, ואתה לא בטוח מה לעשות, ללכת לעמדת העד המתבונן, וחכה שם, במודעות לדבר הזה. ואז – לא חשוב מה זה – אתה בטוח.

לסיכום: המטרה – תודעה טהורה, שיודעת להיות חופשיה ממה שמזיק

אז יש לך חמישה שלבים. הראשון הוא מניעה, השני הוא להישאר בחלק נוח של הגוף, השלישי הוא להשתמש באנרגיה נוחה בחלק זה ולחפזר אותו דרך הכאב, כדי להפיג מתח שנבנה סביב הכאב, והרביעי הוא לחקור את הכאב, יחד עם התפיסות סביב הכאב, החמישי הוא – תשומת לב למודעות שמלווה את כל זה, ולהתרגל לחוות אותה. כך, אתה עוקב אחרי הבודהא, שהצהיר שאתה לא צריך להרוס את הכאב, אלא להבין אותו. אבל כדי להבין את זה, אתה צריך להרגיש לא מאוים על ידי זה. זו הסיבה שאנחנו מתפתחים ריכוז: לתת לך את הביטחון שאתה יכול להישאר עם הכאב, לחקור אותו.

המטרה היא טוהר של המיינד. וזה אומר – שהתודעה יכולה להפריד את עצמה מכל מיני דברים. הוא לא חייב להיות ניזון מדברים, יכול להיות חופשי מהם.

העבודה האמתית במדיטציה היא טיהור התודעה והלב. לשים את הלב במקום בו הוא לא חייב להיות ניזון מכל מה שמגיע. כשהלב לא חייב להיות ניזון – אפשר לבטוח בו. זה כמו עובד בחנות גלידה, שלא אוהב גלידה. אתה לא צריך לדאוג שהעובד יאכל לך את הרווחים. אותו דבר עם המיינד – כשהוא מתמודד עם דברים פיזיים ומנטליים, אבל הוא לא מורכב – אז אפשר לסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון. כך מושג טוהר של הלב – כשהוא לא חייב להיות ניזון. יש לו בית, הוא מרגיש מוזן, בטוח.

כאשר אתה מפתח את זה – מול כל מה שאתה מתמודד איתו – מדיטציה, יום יום, הזדקנות ומוות – יש לך עמדה של כוח ורווחה. ומעמדה זו – אפשר לבחור היטב.

עבודה עם רגשות: שיחה מוקלטת

נובמבר 28, 2017 ~ Yahel ~ כתיבת תגובה

קישור לקובץ: עבודה מיומנת עם רגשות – שיחה בסאנגהה במבשרת ציון

השיחה שבקישור לעיל ניתנה בקבוצת הישיבה במבשרת ציון ב26.11.2017, ומבוססת על המאמר: עבודה מיומנת עם רגשות בתרגול המדיטציה, שמופיע באתר זה, תחת הכותרת: 'כתיבה שלי'.

השיחה מציעה דרכים וגישות לעבודה עם רגשות לא-נעימים, שמאפשרת פתיחה וריכוך שלהם, וכך מאפשרת לנו לעבוד אתם באופן פורה. הנושאים המרכזיים הם: מהי תשומת לב מועילה לרגשות? איך מטפחים/ות משאבים שמאפשרים עבודה פורה עם רגשות? איך אפשר לעבוד ישירות עם פנים שונים של רגשות, כך שהם נעשים פחות מוצקים, ומתחילים להיפתח עד לכדי חוויה יפה ונוגעת ללב?