עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: ‘זה לא אמור להיות כאן’; משהו פה לא בסדר’; משהו אצלי לא טוב’; ‘זה הולך להמשך לנצח’.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: ‘זה בסדר’; ‘זה מושלם’, ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.   

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של ‘מה היה בעבר’ ו’מה מצפה בעתיד’. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.   

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו  – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של ‘מה עשית או לא עשית’. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: ‘אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה’. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.   

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי ‘לאן זה מוביל’? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ”כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג’ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: ‘כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן’.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר ‘סבל’? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר ‘סבל’? ולמה כשאומרים ‘סוף הסבל’? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…’ ‘ההורים היו קשים, ובגלל זה…’. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך ‘מול הפנים שלך’ – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – ‘מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים’. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – ‘מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?’. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: ‘שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם’. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ”כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ”כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: “לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה”. יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג’נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו”מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: ‘רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)”, מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: “ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג’ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: ‘זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה’. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, ‘מה אחרים חושבים עלי’ ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. ‘אני צריך שיהיה לי את זה’; ‘אני צריך לשנות את זה’. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: ‘שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים’ (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד’. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.’ אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: “מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה.”

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ”כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל’אני ושלי’. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ”כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה”ב לשינויי האקלים, וכותב: ‘ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם’. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: ‘מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ”כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש’זה יסתדר’ מעיד על ניתוק חמור מהמציאות’. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. ‘למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה’ – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג’יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: “זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא”. הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. “טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: ‘מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת’. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא.”

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג’יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: ‘זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה ‘לעשות את זה נכון’ בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול”. ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: “למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק”.

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג’יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: “נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות.” מילים חזקות: “תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות”. מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: “האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם”. הבודהא אמר: “מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן”. אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג’יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: “פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם” זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא “חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: ‘זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?’ ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: ‘אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה’.”

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: ‘רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי’. והוא שאל את השני: ‘אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי’. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: ‘אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד’. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: ‘אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס’. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או ‘להוריד’ אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג’סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: ‘ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה’. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש’הם/ן יחשבו שאני כך וכך’. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: “באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר”. והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ’בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות’. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: “השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות.”

רוב ברבאה: עבודת הלב

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא ב2010, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

כל כך הרבה עלה בקבוצות היום, והן היו כל כך עשירות, כל כל הרבה מתגלה, ונדמה לי שאנחנו כבר מקבלים/ות את התחושה שזהו תרגול עשיר, עם הרבה דקויות. כשאנחנו עושים/ות תרגול מטא אנחנו לומדים/ות הרבה. אנחנו לומדים/ות המון לגבי התרגול, על עצמנו, על איכויות של לב ותודעה. אז אני רוצה לנסות לפנות לפחות לחלק מזה. יש כמה חלקים בשיחה, וכל אחד מהם היה יכול למלא שיחה בפני עצמה, אבל אני רוצה לצלול באופן מפורט לכל אחד. זה יכול להיות קצת ארוך, ונראה איך אנחנו מתקדמים/ות. יש את ההקלטות, ואפשר להקשיב שוב, ולקלוט יותר, כי קשה להבין הכל בפעם הראשונה. לפעמים אנחנו עושים/ות את תרגול המטא, ואני בטוח שלכולם/ן היו פרקים שבהם זה הרגיש יבש, כאילו אתם/ן סוחבים/ות מבנה קשיח ומקרקש, ושום דבר לא ממש קורה. שוב לומר, שבמובן מסוים – זה ממש בסדר. זה שימוש טוב בתודעה. הרי גם הביקורת הפנימית – אם אני מביט/ה מקרוב – אולי זה לא מרגיש כך, אבל ביקורת פנימית זה גם הרגל מכאני של מחשבה. אז מה הבעיה אם המטא תהיה כזו? לפחות אני מזין/ה משהו, הולך/ת בכיוון טוב יותר. וגם – אנחנו רוצים/ות להיות יצירתיים/ות ולהגיב, להפוך את התרגול לחי, להיות גמישים/ות, משחקיים/ות. הבוקר השתמשתי במטפורה, שהיא טובה אבל מוגבלת – של הפלגה בספינה עם תרנים, מפרשים, מנועים – ולהיות מסוגלים להגיב למה שקורה, והתרגול הוא בדיוק כך.

אפשר להבחין, לעת עתה – בין שלוש קופסאות, מודים, קונפיגורציות של הפלגה – בהן אנחנו עשויים/ות לתרגל. אחת היא – שכל הישות נוטה יותר ויותר להרמוניה של הכוונות של מטא, ונאספת ומתאחדת סביב זה, ולא הרבה יותר קורה. כתוצאה – מידה מסוימת של רווחה מתחילה להופיע בגוף, בישות. זה ‘מוד’ 1.

‘מוד’ 2: משהו קשה עלה, בהקשר של תרגול מטא – אולי עצבות, מתח, קושי גופני, יכולים להיות הרבה דברים, ואני מכיר/ה בזה וכולל/ת את זה במידה רבה, אני לא דוחה או מתעלם/ת – אבל דבק/ה בענייני. אני נשאר/ת עם תרגול המטא: ‘כן, זה פה, ואני ממשיך/ה עם תרגול המטא. זו האסטרטגיה שלי’. מאוד חזק וחשוב.

‘מוד’ 3: ה’אוקיינוס’ מביא כל מיני דברים ואני ארפה מתרגול המטא ואפנה לכיוון הקשה, ואמצא דרכים להתייחס, להגיב ישירות לקושי בדרכים מרפאות ומועילות. לצורך הדימוי – זה כמו להוריד מפרשים ולהדליק מנוע.

כלפי כלל חיי התרגול – כולם חשובים, ואנחנו רוצים/ות ללמוד לעשות את כולם, ואנחנו יכולים/ות. בריטריט הזה – הייתי אומר שכדאי להדגיש את הראשון, כאשר זה אפשרי. בעדינות, בלי ללחוץ או לאלץ – לפנות לכיוון הזה, לתעדף את זה, אבל אנחנו פתוחים לשאר. בחיים ‘בחוץ’ – אנחנו לא יודעים/ות מה האוקיינוס יביא, אז יש לנו את הגמישות הזו.

אז אם אני מדבר על הזנה, אז אני יכול לשאול: בחיים – מה זה אומר לדאוג לעצמי, להזין את עצמי? שני חלקים משמעותיים של זה: אחד הוא להיות מסוגל/ת להיות עם מה שקשה בדרך אכפתית. כשאני פוגש/ת מה שקשה – לפגוש באופן מיומן ואכפתי. והשני – ללמוד להזין את עצמי על ידי טיפוח ופיתוח תחושת רווחה, הרמוניזציה. אכפתיות כלפי עצמי בחיים – כוללת את שניהם.

הראשון – ‘להיות עם’. אז הדבר הראשון שאני רוצה לומר: אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה. אנחנו יכולים/ות ללמוד, בחיים שלנו, וזה ללא ספק אפשרי – להיות עם מה שקשה, ברמה גופנית ונפשית. ופה אני אדגיש את הנפשית במיוחד. אנחנו כ”כ אבודים/ות, וחווים/ות כ”כ הרבה קשיים לנו באפיק של החיים הרגשיים שלנו. ואפשר ללמוד לעבוד עם זה באופן מיומן, מועיל ומרפא.

הטווח של רגשות קשים הוא ענק, ואני לא אדבר על כולו. דבר אחד שעלה הוא שלפעמים מה שקורה זה, שבגלל שאנחנו עובדים/ות עם תרגול של פתיחת הלב – הלב אכן נפתח, ולפעמים הוא נפתח בצורה יפה מאוד. אנחנו עשויים להתרגש, להיפתח, ושדברים יגעו בנו – החיים, אחרים, הקיום – ומה שעובר הוא יפה. אולי אנרגיה גופנית די חזקה, אולי אפילו נעימה. ועם כל זה יש פתיחה, ועם זה – אולי עולה פחד מפתיחה, פחד מהלא-מוכר, פחד מפגיעות. זה מאוד נפוץ. מאוד חשוב להבין שאנחנו בשליטה כאן. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל זה כך – אנחנו עם הרגל על דוושת הגז. אנחנו יכולים/ות לסגת קצת בתרגול כשזה מרגיש ‘מספיק’. פשוט להפסיק ולפתוח עיניים – אם זה מרגיש יותר מידי. אבל אנחנו לומדים/ות שבהדרגה אנחנו יכולים/ות להיפתח עוד ועוד, ומה שמרגיש פוגע עשוי למעשה להיות משאב יפיפה ולא-מוכר. אולי אנחנו מתחזקים/ות הרגל של לפרש דברים כלא-בטוחים, וזה מאוד מובן. אז אנחנו יכולים/ות לקחת את זה בהדרגה. אז אם משהו נפתח ועולות דמעות וכן הלאה – דעו שזה ממש בסדר לבכות כאן, בין אם אלו דמעות של יופי משום שמשהו נוגע בנו, או של עצב – זה בסדר לבכות כאן. זה בטוח. אולי גם בזה יש משהו יפה שעובר דרכנו, ויש תחושה של פתיחה, ועוברת אנרגיה ומשהו נוגע בנו. בדרך כלל, עד שלב די מאוחר – כשאנחנו נפתחים/ות – שני דברים קורים ואנחנו לא תמיד מכירים/ות בהם: פחד, מצד אחד – ויופי, מצד שני. יופי מגיע עם הפתיחה, ואנחנו יכולים/ות לשים לב רק לפחד. אז צעד ראשון הוא – לפתוח קצת מרחב, ויש מורגש ששני הדברים קורים: יש את הפחד, ואני לא מכחיש/ה או דוחק/ה אותו, ויש את היופי של הפתיחה, לא משנה איזו פתיחה זו – אנרגטית, רגשית וכן הלאה. טרם נתקלתי במישהו/י שהיו לו את שתי התחושות של פחד ושל יופי, ולא שם את כל תשומת הלב שלו/ה ונשאב/ה לתוך הלא-נעים והקשה: הפחד. למה זה – אני לא יודע, אבל זה מאוד נפוץ. אז שיהיה מרחב – שמאפשר לחוות את זה שיש שני דברים, ולתת לעצמנו להינגע על ידי היופי. עצם היופי, התחושה של זה בגוף – יאשררו – ברמה תאית – שאפשר להירגע לזה יותר ויותר, וזה מרגיע את הפחד בלי להכחיש אותו. לאט לאט, אני לגמרי אוכל לנטוש את עצמי לתוך הפתיחה ללא פחד, וזה מגיע עם הזמן והתרגול, כשאנחנו מפנים/ות קצת מרחב ומטים/ות את התודעה בכיוון מסוים. ואנחנו לומדים/ות שאנחנו יכולים/ות לבטוח בפתיחה שלנו, באמת יכולים/ות לבטוח בזה.

אז זו אפשרות. זה גם אפשרי, ואני בטוח שחלקכם/ן נתקלתם/ן בזה, וגם אני נתקלתי בעבר: כשאנחנו עושים/ות מטא, ומה שעולה זה בדיוק ההפך ממטא – כעס, עצבנות שיפוטיות, אפילו זעם. אני זוכר שבפעם הראשונה שעשיתי מטא, לפני עשרים וחמש שנים – החשיפה הראשונה שלי היתה במדיטציה מונחית, ואני חושב שקיטור יצא לי מהאוזניים. הייתי לגמרי בזעם. וחשבתי: ‘אני בטוח שזה לא מה שאמור לקרות’. ועדיין – מי יודע – זה יכול להיות חלק מהטיהור, יש א/נשים שרואים/ות את זה כך. או שיכול להיות – שיש סלידות יותר עדינות אבל בהקשר של מטא ורצון טוב – מה שהוא לא-מטא נעשה בולט. אם אני מחפש לראות לבן, אני רואה לא-לבן. הלא-לבן מתגבר. אז התנגדות, למשל. כל זה יכול להיות שם, וכבני/ות אדם, ובמיוחד כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, עם הזמן, לפתח היכרות עם הנוף הרגשי שלנו, ובאמת להכיר ולהיות מסוגלים/ות לנווט בו ולהגיב בתבונה.

דבר מעניין נוסף שעלה בקבוצות: לפעמים מה שנפתח זה – שמשהו נוגע בנו ומרגש אותנו, אבל בגלל שאין היכרות עם הסביבה הרגשית, מישהו/י יכול/ה להיות לא בטוח/ה: האם זו אומללות? עצב? או שאני מתרגש/ת? לאורך זמן – זה חשוב ללמוד להבחין. כי הם מאוד שונים, נעים בכיוננים שונים, וצריכים תגובות שונות. לפעמים יש אינטנסיביות של רגש, ויש תחושה שזה משהו שלילי. אבל אולי זה לא? אולי יש משהו יפה שנפתח?

זה לוקח זמן – ללמוד לנווט ולהכיר את הנוף הרגשי. זה לוקח זמן, לרוב הא/נשים, אלא אם גדלנו בצורה מאוד בריאה מבחינה רגשית – זה כנראה לא שם. זה לא ממש חלק מהתרבות, ולא מדברים/ות על זה הרבה. אז הרבה מאיתנו צריכים/ות ללמוד את זה מחדש. ו/אנשים חולקים/ות איתי: ‘ובכן, אני מבין מה אתה אומר, אבל בשנים האחרונות חייתי בהסחה עצמית וחוסר קשר לחיים הרגשיים שלי. זה ההרגל שלי לראות טלוויזיה בערב, ולשתות כמה כוסות יין. במיוחד אם אני מרגיש לא משהו’. אם אני עושה את זה, שוב ושוב – למה אני יכול/ה לצפות? ודאי – שתהיה לי תחושת פחד כלפי עולם הרגש שלי. ואני לא בטוח/ה אם אני רוצה להתקרב לשם. אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה, ללמוד להיפתח, להכיר, ולהפוך את הטריטוריה הזו לידידותית. אם אנחנו לא, ואני פוגש כל כך הרבה, אפילו מתרגלים/ות של מדיטציית תובנה, אולי מתרגלים/ות עשרות שנים, ולא לקחו את הזמן לעשות את זה – והתוצאה היא חוסר ביטחון קיומי ועמוק בחיים: פחד מעצמנו, מהדרך בה אנחנו עם אחרים/ות, שמתבטא בכל מיני דרכים ואזורים של הקיום. ואם אנחנו עושים/ות את זה, וזה אפשרי – דברים אחרים באים: ביטחון, קרקוע, פתיחות, חדווה, הקלה. וזה באמת באמת אפשרי לנו. אז, בכל זה – שאלה גדולה היא – איך אני מגיב/ה כשמשהו קשה עולה, רגשית: האם אני שופט/ת את זה? האם אני מבטל/ת את זה? האם אני מוצף/ת מזה? האם אני שוקע/ת לרחמים עצמיים? או – שהסבל שלי נוגע בי, מרגש אותי. זה ממש אפשרי עכשיו, במונחים את תרגול – להכניס שאלה עדינה – עניין עדין, ולהתחיל לשים לב: מהן התגובות שלי לרגשות קשים? מישהו/י אמר/ה לפני זמן קצר – ‘כך וכך קרה’, או ‘אני התנהגתי בדרך כזו – ואז אני מרגיש/ה פחד ואשמה, בתגובה לזה’. ואז הוא/היא אמר/ה, וזה מה שמעניין: ואז – והוא/היא אפילו לא היה/תה מודע/ת למה הוא/היא אומר/ת: ‘אני לא מאמין/ה שזה עדיין כאן, ישו’. והוא/היא עבר/ה הלאה, לגמרי בחוסר מודעות לזה שהיה שיפוט. אנחנו כל כך מורגלים/ות בזה: השיפוט שכורך עצמו סביב רגשות מסוימים. אז כדי שיהיה מרחב להתרכך, וסביב הרגש – אפשר להיות בעמדה של התבוננות ועמדה של עד, להביא סקרנות, ואז דרך המרחב הזה- אפשר לשחק קצת. מה אם אני מנסח/ת את זה מחדש? להוציא את ישו, למשל. מה אם אני משנה את הטון? או מביא את ישו בדרך אחרת מאוד? אז מה שאנחנו רוצים/ות ללכת לקראתו, וכל זה הוא תרגול – הצעות וניסויים פרקטיים – אנחנו רוצים/ות שהתגובה תנוע לכיוון המרפא והמועיל. יש פה הרבה דקויות: מה אני יכול/ה לעשות כדי להביא ריפוי ותועלת למה שהוא קשה? אני יכול/ה לומר: רק להיות בתשומת לב לזה. אבל יש יותר דקויות. אם האופן בו ‘אני עם’ משהו… א אם ננסח כשאלה: ‘האם ה-‘להיות עם’ שלי עכשיו – מועיל או לא?’. האם אני נעשה/ית יותר כרוך/ה סביב הדבר הקשה, יותר עצבני/ת, או שאני מחזיק/ה את זה בדרך עדינה ומועילה? אנחנו רוצים/ות להיות בערנות לאופן בו אנחנו שמים/ות לב: האם זה הולך בכיוון הנכון או לא?

משהו שעלה כמה פעמים – לפעמים אני, או כריס נשיב, כאשר מישהו/י אומר/ת שעלה אצלו/ה כעס: האם את/ה יכול/ה להחזיק את זה? לערסל את זה? האם אפשר לתת לזה מרווח, להחזיק את זה בעדינות, להקיף את זה בחום? יש את האבן החדה הזו של הכאב, וסביבה – מים עדינים שטופחים בה. לכלול בתשומת הלב את החדות של דבר הקשה, וסביב זה – מרווח ורוך. אני קורא לזה לפעמים :’תשומת לב בנוסח ביצה עלומה’. כלומר – הצהוב באמצע, זה הדבר הקשה, וסביב זה הלבן – מחזיק ומקיף את זה. לפעמים אני יכול להציע את זה למישהו/י, ומיד יש תחושה של האפשרות שבזה. ולפעמים – מישהו/י לא יכול/ה לעשות את זה באותו הרגע. אז – איך את/ה יכול/ה לנוע בכיוון? יש לי שבע הצעות. זה הרבה, אבל יש את ההקלטה.

  1. ‘זה בסדר’. לחזור לעצמך: ‘זה בסדר’. ולהטמיע את הקול הזה. כלפי כל מה שקורה: ‘זה בסדר’. לטפטף את זה פנימה, בנימה עדינה. כל מה שאני מכניס/ה להכרה – עושה אדוות ואפקטים. כריס דיבר אתמול על: ‘לגדל את עצמנו מחדש’. ‘זה בסדר’. אפילו אם זה מרגיש כאילו זה לא באמת בסדר. נסו להביא את זה בכל מקרה.
  2. לפעמים, וזה מעניין, אנחנו בתוך איזה סבל, וכל כך כרוכים/ות בראקטיביות שלנו, ואנחנו לא, למעשה, מרגישים/ות את זה, באופן מודע, כסבל. ואיך זה יהיה לרווח את התגובות שלנו, ולחוש: ‘זה סבל’. להרגיש אותו. זה יכול לאפשר תגובה טבעית של חמלה.
  3. לפעמים אפשר להפוך את זה ליותר אישי: ‘זה הסבל שלי’.
  4. הרביעי הוא הפוך. כשחייתי בבוסטון הייתי משתתף בשיעורי מדיטציית תובנה, בקבוצה מתמשכת, ואני מרגיש מאוד בר מזל שזה קרה. אחד התרגילים היה: כשסבל מגיע, בכל דרך שהיא, בעיקר רגשי לענייננו – היה/יי מודע/ת לזה, והרהר/י בכך שמישהו/י, איפשהו – אולי אפילו עכשיו – עובר/ת משהו מאוד דומה. אנחנו נוטים/ות לחשוב, באופן מודע או לא (לרוב לא): ‘אני לבד בזה’. איכשהו. בסוג הזה של הכאב. וזה – כמעט אף פעם לא נכון. אז בכוונה להביא את זה פנימה – להרחיב את המודעות – מישהו/י, איפשהו, אולי אפילו כרגע – עובר/ת משהו מאוד דומה. ומה שזה יכול לעשות זה לפתוח את ההכרה והלב. וכשהלב נפתח וההכרה נפתחת – באופן אוטומטי וטבעי – יש פחות סבל. הלב נפתח, ההכרה נפתחת – פחות סבל. הלב נסגר, ההכרה נסגרת – יותר סבל. זה חוק של התודעה, של הלב. לעתים קרובות, למרבה הצער – כשאנחנו סובלים/ות – הלב נסגר, ואנחנו יכולים/ות לעשות ההיפך. כדאי לנסות, להתנסות עם הדברים האלו.
  5. אפשר לדמיין, כשאני עובר/ת קושי: איך הייתי מגיב/ה לילד/ה צעיר/ה שהיה/תה נכנס/ת בדלת ומבטא/ת סבל דומה לשלך. איך היית שוהה איתו, מגיב/ה אליו? אולי אפשר להפנים את המבט זה, על ידי הדמיון.
  6. כשהלב מתרכך – הגוף מתרכך. יחד עם כל מיני דברים אחרים. סיבתיות, לעתים קרובות – עובדת בשני הכיוונים בעבודה הפנימית. אז – לב מתרכך מוביל לגוף מתרכך, וגוף מתרכך – ללב מתרכך. אז לפעמים מתמקדים/ות בריכוך של הגוף, אפילו אם הלב והגוף מרגישים כמו אבן – לרכך את הגוף, הבטן – שוב ושוב, זה מרכך את הלב, ויש יותר פתיחות, וכל העניין מוחזק עם יותר ריפוי ומרחב. כמו עם כל האפשרויות האלו – אני צריך/ה למצוא נקודת משען של מרווח וכוח מסוים. ויש עוד הרבה אפשרויות מאלו שאני מציין כאן.
  7. לחקור בעדינות, בעדינות, בלי כוחנות ואילוץ: מה הדבר שמונע ממני מ-לעטוף ולהחזיק את זה באהבה? אם אני לא יכול/ה לגשת לזה, אז – מה מונע ממני? להביא סקרנות כלפי זה. בדרך כלל מה שמוביל לזה הוא באזור של שיפוט: אני חושב/ת שזה ‘לא צריך להיות כאן’. או שאני לוקח/ת את זה כמשהו שאומר משהו עלי ועל הקיום שלי. אנחנו מאמינים/ות במשהו לגבי עצמי, ויש השקפת עצמי נוקשה, שהיא בדרך כלל מגבילה ולא-נעימה. זה מספיק כדי לחסום אהבה עצמית. או שאני מאמין/ה שזה יימשך לנצח, וזה יוביל לכבילה וחסימה. גם בושה מובילה לזה. או פחד מהרגש. כל זה נורמלי, אבל זה טוב לחשוף את זה קצת. לפעמים, אם לא לעתים קרובות – אנחנו נעשים/ות חסרי/ות מנוחה, ויש כוחנות לגבי הרגש. לפני כמה זמן מישהי סיפרה שהיא לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות, עד שהיא אמרה: ‘בסדר, אני אשב עם זה כל הלילה’. ואז פתאום – זה נעלם. למה? כי המצב שהיא היתה בו נתמך על ידי חוסר סבלנות. אז בדרך כלל אנחנו לא שמים/ות לב לתגובות האלו: שיפוט, פחד, חוסר סבלנות וכן הלאה.

הייתי צריך לעשות את זה בעוד שיחה, אבל… ישנן רמות שונות של הדרך בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לרגשות. לפעמים יש סיפור שלם, וזה טוב להיות מסוגלים/ות לפנות ברמה הזו, ויש גם את הרמה הפיזית. יש עצב, ואיך זה מרגיש כאן, או כאן או כאן. התחושה החשופה של העצב, כ-כבדות או משהו בגוף. התחושות הפיזיות. שתי הרמות האלו הן חשובות, וטוב לנוע ביניהן. לפעמים אנחנו נלכדים/ות בסיפור של איזה רגש. מישהו דיבר איתי על התחושה של להיות ‘לא אהוב’. היה סיפור חיים שקשור בזה, אבל כשהוא ישב עם זה בתוך מרחב כלשהו – זה התחיל להשתנות, והתחושה הפכה להיות – של דאגה למישהו שהוא אוהב. זה די שונה. סיפורים הם גמישים, והם מושפעים מדרכים שונות בהן אפשר לראות אותם. אני יכול/ה לעצב את הסיפור מחדש, לראות אותו מזווית אחרת. אם אני, אם יש לי את האפשרות – להתכוונן, כשיש רגש קשה, לזרם או לרובד הפשוט של החוויה: רק הפיזיות, רק התחושות – אי הנעימות של הכיווץ בחזה, למשל – אז באופן העבודה הזה – האמנות היא להרשות. להרשות להרשות לאי הנעימות הפיזית להיות שם. פשוט כך. לפתוח את האגרוף, ולאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. יש בזה תחושה של ריפוי, וזה מאוד מועיל. לעתים קרובות – א/נשים חוששים/ות לשהות יותר מידי שם, כדי לא לאבד את המשמעות של רמת הסיפור, ויש היאחזות לסיפור וכן הלאה. חשש לאבד את המשמעות בחיים. זה אפשרי, כמתרגל/ת, ללמוד לעבור בין לבין, אפילו בסשן אחד – לדלג בחופשיות ביניהם, והמעברים האלו מגלים איזו אמת על רגש ועל חיי הרגש. אנחנו מתחילים/ות לראות, לאט לאט, אם אנחנו פתוחים/ות וכנים/ות ומביטים/ות בזהירות – זה מתחיל להאיר: טבעם המפוברק, המובנה – של כל הרגשות. זה מתחיל לגלות את עצמו. אני רוצה להיות מאוד זהיר פה. אנחנו ממש צריכים/ות לכבד את חיי הרגש שלנו, את מה שבא – את הקשה ואת היפה, ולא להתעלם מהם, או לזלזל בהם, או שום דבר כזה. ממש צריך לכבד אותם, להיכנס ולעבוד. ועם הזמן, יחד עם הכנות של ההתבוננות, לשאול: ‘מה זה, הרגש הזה?’. מה זה הסיפור הזה של חיים רגשיים? מה קורה כאן? וזה עניין לא לגמרי ברור או גלוי בהתחלה. אז צריך להיות זהירים/ות – לא לזלזל, ועם זאת להיות אמיצים/ות מספיק כדי לחשוף את מה שאולי קורה שם. אם אני ממש שקט/ה, לפעמים – אני יכול/ה לתפוש רגש נבנה. מישהו/י חווה/תה את זה?

אפשר ממש לתפוש רגש נבנה. יש תחושה בגוף, ואז מחשבה, שמתחברת לתחושה, ו/או – התחושה מפורשת בדרך כלשהי – והוקוס פוקוס – הנה הרגש הזה, והתחושה ש’אני כבר מכיר/ה אותו מהעבר’. והקשר הזה, על ידי ה-הרגל, מהיר מאוד, מתחת לרדאר – אז – לא צריך לעצור את זה, לא לחסום את זה או אפילו לנסות – אלא להיעשות מאפשר/ת מאוד בתודעה, ואם אני מאפשר/ת – הדבר לא נבנה. מאוד מעניין. אז כל הרובד של רגשות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה בהתחלה. אני צריך/ה להיות מסוגל/ת לעשות את שניהם. כבוד מלא ונכונות להיכנס לתוך הרגשות, וחוסר הפחד – לחשוף את המציאות האמתית שלהם.

תרגול מטא זה חלק מזה – מההבנה של הטבע המובנה של רגשות, ושימוש בזה לטובתנו. אז הבוקר שאלתי – האם אפשר לשים לב לכך שלמשפטים שונים יש הדהוד שונה בגוף? מה קורה שם? אנחנו בעסק של להבנות את הרגש של מטא. זה מאוד טבעי. רק זורקים/ות מילה פנימה. אני אומר/ת מילה, ויהיה הדהוד. וגם זרקתי הבוקר, ואני לא יודע כמה מכם/ן שיחקו עם זה – מה אם אני אדמיין את עצמי נוגע/ת באדם האחר/ת באדיבות? לפעמים אני מדמיין/ת פעולה, ואז יש לי תחושה – יש לי את התחושה של עדינות רק על ידי הדמיון שלה. או, לדמיין את האדם מחייך/ת ושמח/ה. וגם זה מעניין. אני מדמיין/ת אותו/ה שמחיםה, וזה מעלה שמחה. האם מישהו/י ניסה/תה – לשבת למשך מדיטציה שלמה עם חצי-חיוך? מה קורה – אם את/ה משאיר/ה את זה שם? בהתחלה יש תחושה שזה מגוכך. ‘הוא אסייתי ואני אנגלי. זה לא בשבילי’. אבל אם את/ה יציב/ה עם זה את/תה לא יכול שלא להיעשות שמח/ה. זה די מעניין, אם כן – מה קורה ברובד הרגשות. כי זה עובד בכיוון הזה – וזה גם עובד בכיוון השני, לאומללות. רגשות הם מובנים. אל תשכחו את הכנף השנייה, של לכבד אותם, אבל יש גם את זה – יש להם איזה מבנה שאנחנו רוצים/ות לחשוף.

אני הייתי אומר – שאני לא מבין/ה את חיי הרגש שלי, עד שאני יכול/ה להיות עם רגשות, ולמצוא דרך להיות אתם באופן מיטיב; וגם – עד שאני מבין/ה את הטבע המפוברק, המובנה שלהם. עד שראיתי את שני אלו – אני לא לגמרי מבין/ה מה זה להיות בן אדם בעולם הרגשות. וזה מסע, ודרוש אורך נשימה וחוסר פחד כדי לגלות את שני הקצוות האלו. אוקיי.

חלק 2

להזין את המטא, את הרווחה, לנוע לכיוון התחושה הזו של הרמוניה, איחוד, ולטפח את זה, שזו הזנה לעצמנו, אם אני חוזר לשיחה הראשונה. אז דבר ראשון לומר הוא: האם אני רואה את התרגול הזה כאדיבות לעצמי? כל כך מהר בתרגול – הוא הופך להיות זירה למדידה ושיפוט: ‘האם אני עושה את זה נכון? היטב? האם אני לא טוב מספיק?’ אז – האם אני מודד/ת את עצמי? או – בכל פעם שאני הולך/ת או יושב/ת – אני נותן/ת לעצמי משהו יפה. זה ממש חשוב. בריטריט בשנה שעברה – בכל ישיבה שהינו בזה קצת, וזה כ”כ משמעותי לא/נשים רבים/ות. לעתים כל כך קרובות יש תחושה של ‘אני צריך/ה ל’ בתרגול, וזו הופכת זירה לשיפוט עצמי. אז בהזנה הזו יש תגובתיות, ואת כל עניין ההפלגה.

הקטגוריות. אנחנו נעים/ות מהקל ביותר, באטיות, מרחיבים/ות עוד ועוד לכולם/ן. זה התפקיד שלהן, ושום דבר יותר מזה. זה כמו שאתם/ן מדליקים/ות מדורה. אז מתחילים/ות, ובאים/ות ושמים/ות על האש גזע עץ גדול ורטוב – הוא פשוט יכבה את האש. אז – אם להתחיל עם העצמי זה קשה – תתחילו עם האדם הקל. מתחילים/ות את האש עם זרדים ונייר. התרגול הוא כך – כשהאש חזקה – אפשר לקחת את הגזע, ולשים מעל.

אנחנו יכולים/ות להזין את התרגול בעוד דרכים. איכות אחת שמזינה מטא ואהבה היא – פליאה. זה כ”כ קל להיסחף בלחצים והעיסוקים של החיים, אפילו בריטריט – כשיש יותר מרחב, ולפספס את הפלא של הקיום. ויש כל מיני סוגים של פלא בקיום, אם אני נותן/ת לעצמי להיפתח ולחוש את זה. אז מצאתי את הדבר היפה הזה, מפול הוקין, שהוא איש סביבה, סופר ויזם. הוא נתן הרצאה יפיפייה למסיימי/ות לימודים בארצות הברית – זהו הרהור על פלא מנקודת המבט של הביולוגיה. שימו לב מה זה עושה לכם/ן: “התא החי הראשון בא לכדי קיום לפי כארבעים מאות מיליונים, וצאצאיו הישירים נמצאים בזרם הדם שלנו. מילולית – אתם/ן נושמים/ות מולקולות, בשנייה זו, שנשאפו על ידי משה ו-אמא תרזה. אנחנו שזורים/ות באופן יסודי. הגורלות שלנו בלתי נפרדים. אנחנו מכאן משום שחלומו של כל תא הוא להיעשות שני תאים, וחלומות מתגשמים. בכל אחד/ת מכם/ן – יש קוואדריליון תאים (זה, אני חושב – מיליון מיליארדים של תאים) תשעים אחוז מהם הם לא אנושיים. הגוף שלכם/ן הוא קהילה, וללא ה-מיקרו-אורגניזמים האחרים האלו – הייתם/ן מתים/ות בתוך שעות. בכל תא אנושי יש ארבעה מיליארד מולקולות המבצעות מיליוני תהליכים בין טריליוני אטומים. כלל הפעילות התאית בגוף אנושי אחד היא מהממת: ספטיליון אחד של פעולות בכל רגע (ספטיליון זה אחד עם 24 אפסים אחריו). במילי-שניה אחת הגוף שלנו עבר פי עשרה יותר תהליכים מאשר שישנם כוכבים ביקום.” וכל כך בקלות אנחנו יכולים/ות… כשאנחנו עושים/ות מטא, אפשר להכניס משהו כזה פנימה. אולי זה לא נוגע בכם/ן, אז משהו אחר – יש די והותר אפשרויות למה שיכול להכניס תחושת פליאה לתוך החוויה כדי לעזור למטא. מאוחר יותר הוא אומר: “רלף וולדו אמרסון שאל פעם: ‘מה היינו עושים/ות אם הכוכבים היו מופיעים רק פעם באלף שנה? אף אחד/ת לא היה/תה ישנ/ה באותו ערב. העולם היה יוצר דתות חדשות בין לילה. היינו אקסטטיים/ות, מוכי/ות הלם, מתמלאים/ות חדווה מתהילת האל.” במקום זה – הם מופיעים בכל לילה, ואנחנו רואים/ות טלוויזיה. אז – פלא. כשאנחנו מעמיקים/ות במטא – ואם היה לנו ריטריט ארוך היינו עושים/ות יותר מזה – אפשר להביא עוד הרהורים ורעיונות ברקע, שיכולים להגביר מאוד את כל העניין.

איכות נוספת: מרווח. לפני שנים, כשגרתי בבוסטון והייתי בקבוצה שעליה סיפרתי כבר – הייתה תקופה שבה תרגול המטא היה מלא-דמעות. חשתי שיש פתיחה, ומשהו ננגע, והיו הרבה דמעות של חמלה. מאוד חזק ואינטנסיבי, ודיברתי עם המורה שלי, נראיין, והיא אמרה, באופן מיומן מאוד: אני לא רוצה להיכנס בדרך של זה, כי זה משהו יפה שנפתח, ועם זאת – מטא, כשהיא נעשית יותר ‘עצמה’, יותר מפותחת – יש לה איכות מרווחת, עולצת, בהירה.’ אבל היא לא אמרה – אתה צריך לשנות, או משהו. מאוד מיומן, וזה עזר לי לשנות לאחר מכן. תמיד יש מקום לדמעות, כמובן. אבל הנקודה שאני מנסה לומר היא ש-למטא יש את האיכות הזו של מרווח – כשהיא מתפתחת. מטא מביאה מרווח. ומרווח מביא… מטא. זה עובד בשני הכיוונים. אם אין תחושה של מטא, מה יקרה אם אפתח לתחושת מרחב גדולה יותר? יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל אחת היא פשוט תחושה של מרחב פיזי. לפתוח את זה, וזה מאפשר תחושה רכה יותר של מטא. אז איפה אני יכול/ה למצוא מרחב, להיעשות מודע/ת למרחב?

עוד סיבתיות כפולה שכזו: כשיש מצב מנטלי כלשהו, תמיד יש אתו הדהוד גופני שכרוך בו. במלים אחרות – הגוף משקף את מצב התודעה. אנחנו עשויים/ות להיות מודעים/ות לזה, ואנחנו נעשים/ות יותר מודעים/ות עם התרגול. ועם מצב מנטלי – הגוף מרגיש אחרת, התפישה, התחושה של הגוף משתנה. אתם יודעים/ות, עם כעס – מכווץ וחם ולא נעים; עם מטא – אולי מגוון של דרכים; עם רוגע – מגוון. ואם זה עובד בכיוון הזה – זה עובד גם בכיוון השני. משום כך אני חוזר ומדבר על הגוף. אם זה עובד גם בכיוון השני, אולי שווה להדגיש מציאה של תחושת רווחה, פתיחות, קלילות, חמימות, טון נוח לגוף. למצוא את זה קודם, במידה מסוימת, ואז – אחרי שיש אותה – להשתמש בה, או לפרש אותה כמטא. להשתמש בה כפלטפורמה למטא. הטון הזה בגוף, אנחנו יכולים/ות לפרש אותו כמטא, ואז הוא יהיה מטא, ואנחנו יכולים/ות לרחוץ בו בעצמנו, או להקרין אותו החוצה. אז הרזוננסים האלו: ‘מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה’; ‘מי יתן ואהיה מאושר/ת’ – אפשר להרגיש את הרזוננסים, וזה מתחיל להיות להתעבות קצת. אז, עם הזמן – א/נשים מוצאים/ות – שזה לא כאילו אנחנו יוצרים/ות את המטא, אלא מכירים/ות בה כרמה של היישות, או כחוויה גופנית מתמדת. אולי זה מרגיש יוצא דופן, אבל אם יש לי את הרגישות הקלילה והעדינה הזו לגוף, אני נעשה בטוח/ה יותר ויותר שהרמה הזו של החוויה הגופנית נמצא/ת שם, כפי הנראה מאוד בצורה מאור לא-מרעישה או יוצאת דופן – ואני מתחיל/ה לשים לב לניואנסים, ובלי דרישה או לחץ – לראות אותם יותר ויותר בבירור, לאסוף אותם קצת, לפזר אותם קצת בגוף. ואז אני מתחיל/ה לתהות: האם אני עושה מטא, או שאני מאפשר/ת אותה, או – מה קורה פה בדיוק? זו שאלה שנחזור אליה.

מאוד בקלות בתרגול, ובמיוחד בתרגול של טיפוח, אנחנו יכולים/ות להכנס לחשיבה של שחור/לבן: ‘אני כישלון בזה, זה לא עובד’. אז אולי אפשר לשחרר את זה קצת. אין פה כישלון, אנחנו זורעים/ות זרעים, והם יצמחו. אין פה אפשרות של כישלון. אם אני רק מגיע/ה, ואני ממשיך/ה לשתול זרעים, ולבטוח בזה – הם יעשו עבודה. אני מבטיח את זה. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בדרכים כל כך יוצאות דופן – לאורך זמן. יש פרי. אז אנחנו יכולים/ות לשמור על רוח שהיא לא כל כך בשחור/לבן. תרגול של טיפוח תובע עיקשות והתמדה מסוימות. לפעמים זה יציב, סבלני; לפעמים מכאני ואיטי; אבל זה כולל גם את המשחקיות, יכולת התגובה, האיכות הניסויית.

חלק ממה שאנחנו מפתחים/ות דרך כל זה הוא: סמאדהי. לפעמים מתרגמים/ות את זה כ’ריכוז’. ואז מטא היא תרגול של ריכוז: אני מתרכז/ת במשפטים, בתחושה או משהו כזה. אני מעדיף את המילה: איחוד. הגוף, התודעה, הלב – מאוחדים, אסופים, בהרמוניה. יש רוגע באיסוף הזה, וגם אנרגיה. זה רוגע אנרגטי. בתוך זה – וזה מאוד מזין, ואנחנו לא מבזבזים/ות אנרגיה על מחשבות, עבר ועתיד, זה וזה, ומה הוא חשב ומה היא חשבה. אז בזה – אנחנו מתחילים/ות לאסוף אנרגיה במצב של הרמוניה, וזה מאוד מרפא, בכל רמה של הישות. מרפא לכל המערכת. ומביא אתו בהירות בנוגע לבחירות שאנחנו עושים/ות.

דרך כל זה – אני מתחיל/ה להבין, וזה מחלחל לאט ולעומק – את הטבע הגמיש באופן מדהים של הלב והתודעה. כל זה מוליד את המסקנה הבלתי נמנעת, והעובדה השימושית של הטבע הגמיש של הלב והתודעה. ועם זה – עד כמה, עד כמה הרווחה שלנו תלויה בלב ובתודעה, ובמה שיש בהן. ועם השניים האלו – עד כמה מרכזי המקום של כוונה. זה לא נראה יוצא דופן כשאנחנו עובדים/ות ברמה הזו, אבל אנחנו, למעשה, עושים/ות משהו חזק ועמוק מאוד בתודעה שלנו. כוונות הן מרכזיות. במה אני משקיע/ה בחיי? אלו הן הכוונות שמגשימות את ההשקעה שלי, ואני משקיע/ה בכוונות. לפני זמן מה – דיברתי עם מישהו/י שהיה לו/ה ראיון עבודה בקרוב, בתוך המשבר הכלכלי שאנחנו בו עכשיו, וכל זה. והוא/היא לא ממש רצה/תה את העבודה, מסיבות שונות. אבל היה לחץ, ותחושה של אי-ביטחון כלכלי וכן הלאה. ורק, דיברנו, והצעתי: האם את/ה מודע/ת לכוונות השונות שפועלות לקראת הראיון הזה,והאפשרות של עבודה שם? לפעמים עם החלטות ואירועים – אנחנו מאוד ממוקדים/ות בתוצאות: ‘מה ייצא מזה?’ אני אלך לראיון, ואני עצבני/ת, והאם אהיה טוב/ה, וכן הלאה. אני בפוקוס על התוצאות: ‘האם זה יתגלגל לטובה?’ וזה מאוד נורמלי. אבל נקודת מבט שונה לגמרי היא: כשאני ניגש/ת לראיון, ובוחר/ת אם לקחת את העבודה או לא – יש הרבה תנועות בפנים – אילו כוונות, בעצמי, אני מזין/ה? התוצאות – הן מאוד לא בטוחות. אני לא יודע/ת אם אקבל את העבודה, אני לא יודע/ת אם אקבל אותה ואז יפטרו אותי, אחרי שהם יגלו שאני לא משהו בזה בעצם. אני לא יודע/ת אם החברה הזו תשרוד וכן הלאה. תוצאות הן מאוד לא בטוחות. הרבה יותר בטוח – זה האפקט, שאנחנו בדרך כלל לא ערים/ות לו – של השקעה בכוונות – על ההכרה שלי ושל ההיפתחות של הקיום שלי כתוצאה מזה. יש כוונות, ויחד עם זה מחשבות, רגשות, תפישות. אז פה יש מחשבה: ‘אי ביטחון כלכלי’. וזה מביא אתו רגש, תפישה מסוימת של כל השדה, כל המצב בזמן הזה – ואז יש פעולות. מחשבות-רגשות-תפישות-פעולות, והרגלים. הרבה מזה הוא הרגלים. וכל הדברים האלו מזינים האחד את השני. אז אם יש הרגל של מחשבה על אי-ביטחון כלכלי, ולאדם הזה/ו היה הרגל כזה, למרות שמבחינת חשבון הבנק המצב לא ממש היה רע, למעשה, והוא/היא הכיר/ה בזה, היה – ההרגל. אז זו המחשבה, והיא מייצרת תפישה של המצב, ויש רגש עם המחשבה הזו, וכל הדבר נצבע יותר, ואז אני פועל/ת מתוך זה, כתגובה לתפישה וללחץ הפנימי של הרגש. וכל זה מאשרר את עצמו: התפישה את הרגש, הרגש את התפישה, המחשבה את שניהם, הפעולה מאשררת הכל – וכל הדבר מתמצק. ומה קורה? אם לצטט את הבודהא – האופי נעשה נוקשה. האופי נעשה נוקשה לאורך קווים נוקשים מסוימים. אלו הם החיים שלנו. היו לאחרונה מחקרים על נוירו-פלסטיות, וכל העניין הזה. על האופן בו המוח, התודעה – הם גמישים מאוד. אני לא יודע הרבה על המוח, אבל המיינד – מאוד גמיש. אני ממשיך/ה לתפוש בדרך מסוימת, אני מגיב/ה בדרך מסוימת, ודרכים נוירולוגיות מסוימות – מתמצקות, וזה המקצב של כל ההכרה. אבל, פוטנציאלית – המוח נשאר פלסטי עד יום מותנו. נשאר גמיש. אם הוא מתקשה סביב תפישה או נטייה מסוימת, סביב כל מיני סוגים של פעולות – מה קורה שם? פחות חופש. פחות בחירה. ואם המחשבות והרגשות בנויות על פחד וכן הלאה – פחות שמחה. פחות אפשרי לשמחה לגלות את עצמה בסביבה כזו, כאשר מחשבות ורגשות מסוימים בסביבה. איכשהו, הוא/היא גם אמר/ה לי – שהיא/הוא הכיר/ה בנקאי/ת בן 24, שדיבר לבנקאי נוסף, ואחת/ד מהם עזב את הביטחון של העבודה בבנק בשביל האוניברסיטה, והשני שאל/ה אותו: ‘את/ה משוגע/ת, מה יהיה עם הפנסיה שלך?’ בגיל 24! אז השאלה היא – האם אני מודע/ת לתוצאות של מה שאני מושקע/ת בו? זה משהו שאנחנו לעתים רחוקות מקדישים/ות לו את תשומת הלב. אז אני שואל: מהו תיק ההשקעות האמתי שלנו? האמתי – הוא בכוונות יפות, ואיכויות יפות של הלב, והן יעמדו לצידי – לא משנה מה יקרה בחיי, ואני יודע/ת את זה, בליבת הקיום שלי, ומתרגלים/ות שתרגלו הרבה יודעים/ות את זה, וחיים/ות על פי זה. זהו תיק ההשקעות היותר בטוח, ותר מכל דבר שנראה קשיח, יותר מקיר לבנים. וצריך די הרבה תובנה כדי להבין את זה באמת. אנחנו יכולים/ות להתחיל לראות, ואני לא מציע משהו אחר מאשר לגלות את זה. וזה לא בהכרח קל להיות מודע/ת וכן/ה עם עצמנו – מהי התנועה של הכוונה שם? אז עם הבחור/ה הזה/ו – הצעתי שי/תעשה רשימה של הכוונות, וי/תשאל את עצמו/ה: מאחורי אילו מהן אני רוצה לעמוד, ומאוחרי אילו – לא, כי אולי הן כרוכות בעיקר בפחד.

אתם/ן עדיין בסדר? יש עוד קצת.

אז יש רגשות, מחשבות, תפישות, ויש- פעולות. פעולות הן חלק מהסבך הזה של מעגלי היזון חוזר רבים. הפעולות שאנחנו עושים/ות בעולם משפיעות מאוד על הלב. זה משהו שאנחנו יכולים/ות להיות מודעים/ות לו ולהשתמש בו. פעולות של נדיבות, אפילו אם אני לא מרגיש/ה את זה – מביאות תחושה אוהבת. אנחנו לעתים קרובות חושבים/ות שפעולה מגיעה מתוך רגש, אבל זה פועל גם הכיוון ההפוך, אני עושה פעולה, והיא מזינה את הלב. אני לא צריך/ה להרגיש נדיב/ה כדי לנהוג בנדיבות, או אדיב/ה – כדי לנהוג באדיבות. ממש ממש חשוב. אני אזין את הלב על ידי התנהגות מסוימת. אנחנו יכולים/ות לעשות את זה – בדרכים מאוד קטנות. וזה מאוד חשוב לא להתעלם מהדרכים הקטנות בהן אנחנו, באופן מאוד יום-יומי – יכולים/ות להזין את היופי. להזין את הזרמים היפים של הכוונה, וכמובן – בדרכים גדולות. אבל לא להתעלם מהקטן. קראתי משהו לאחרונה, ואני רוצה לחלוק אותו. זוהי דוגמא שבה ה’קטן’ – הוא המקום שבו הפעולה נמצאת, ובו זמנית – זו דוגמה למשהו גדול, ואני בכלל לא מציע שמישהו יעשה משהו הקו הפעולה הזה. היא היתה, היא – מנסה להיות האישה הראשונה שתחתור לבדה לאורך האוקיינוס השקט. בי זה נגע מאוד, ונסו – אני לא אתרגם את זה, אז נסו לראות את הקשר לכל מה שדיברנו עליו פה. אני מקווה שזה ברור למדי, בנוגע לבחירות חיים, והזנה של כוונות. כל הקטע הבא הוא ציטוט (הערות של רוב יופיעו בסוגריים):

“לפני כמה שנים, רוז סאווג’ היתה יועצת ניהול מצליחה, עם הכנסה קבועה, בית, בן-זוג, ומכונית ספורט אדומה. עכשיו, כל זה מאחוריה, ובעת שאתם/ן קוראים/ות זאת, היא לבדה, בסירת משוטים, בלב האוקיינוס השקט. השינוי החל כאשר רוז, שהרגישה לא-מסופקת, התיישבה לכתוב שתי גרסאות של סיפור חייה: האחת – זו שהיא רצתה, והאחת שהיא הלכה לקראתה באותה העת. ‘כאשר קראתי את קורות חיי הדמיוניות – חשתי התרגשות ואנרגיה’, היא כותבת, ‘והעט שלי רץ לרוחב הדף. ואז – כשכתבתי את סיפור החיים שהתבסס על חיי כפי שהם היו, העט האט. אלו היו חיים נחמדים, אבל לא מה שרציתי. אחרי חצי עמוד השתעממתי ו-ויתרתי.’ זו הייתה קריאת השכמה עבורה, ש, לאט לאט, החלה להשיל את הכבלים של חייה הקודמים וכווננה אותם יותר עם הערכים שלה. ‘פישטתי את החיים לדברים הבסיסיים ביותר, כדי להבין מה באמת חשוב לי. לראות מה נשאר כשהייתי מוגדרת על ידי מה שהייתי, ולא מה ששייך לי.’ רוז הרגישה שהיא מתקדמת אבל ‘הרגשתי כמו נגר עם כלים חדשים, ובלי עץ לעבוד עליו. הייתי צריכה פרויקט, אז – החלטתי לחתור לאורך את האוקיינוס האטלנטי’. (רוב: כמו שאנשים עושים בדרך כלל). ‘פעם האמנתי – שלא יכולה להיות עבורי הרפתקה’, היא אומרת, ‘לא הייתי הסוג הזה של בת אדם. כצעד ראשון – רוז חשבה על ההכנות שיהיו נדרשות, וחילקה אותן לצעדים קטנים’. (רוב: יש כל כך הרבה תובנה, פה, ואני לא הולך לתרגם את זה, אז שימו לב): ‘עד שסיימתי את הרשימה, לפרטיה האחרונים, לא היה שום דבר בה שלא יכלתי לעשות’. חציית האטלנטי חייבה אותה למאבקים עם גלים בגובה 25 רגל, שברה את כל ארבעת המשוטים שלה, והביאה בידוד מוחלט מכל אמצעי תקשורת למשך 24 הימים האחרונים של החתירה. היא התגברה על ספק עצמי, דיכאון, ורצון מתמיד לוותר. זה היה ‘מאוד מפחיד, והדבר הכי קשוח שעשיתי’. רוז אומרת, ‘הייתי די בהלם מהאכזריות של האוקיינוס, לקחתי את זה באפן מאוד אישי’ (רוב: זה מאוד דהרמי, תרגמו את זה, זה נפלא). ‘בסופו של דבר הוא רק ציית לחוקי הפיזיקה, עושה מה שאוקיינוסים עושים, ואני הייתי צריכה לעשות מה שחותרים/ות עושים/ות: לחתור. למרות הסכנות, רוז מרגישה יותר בטוחה היום יותר מאי-פעם: ‘מצאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בי, מה שמאפשר לי ביטחון עצום – שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא אלי. זה היה הפחד ששמר אותי בעבודה שלא אהבתי, מרוויחה כסף כדי לקנות דברים שלא הייתי צריכה’. ושוב על היבשה – אחרי מאה ומשהו ימים בים, היא מרגישה קצת כמו חייזר שמתבונן על החברה האנושית ממרחק צעד אחד: ‘אני רואה את כל ההתעסקות הזו במרדף אחרי עושר ורכוש, כל הצריכה הזו, ותוהה בשביל מה כל זה – המטרות שלי בחיים הן להיות שמחה, בריאה ונבונה, והייתי מניחה שאלו הן שאיפות אנושיות די אוניברסליות, אבל ההתנהגות שלנו, באופן כללי, לא תומכת במטרות כאלו.’ היא מרגישה שישנן, עם זאת, יותר ויותר הבלחות של מחשבה הגיונית. מוסיפה: ‘אני מקווה שבקרוב תהיה התעוררות קולקטיבית, לפני שזה מאוחר מידי’. כאשר חייה של רוז השתנו, זה נעשה בהיר לה, אינטלקטואלית ורגשית, שאנחנו צריכים/ות לדאוג לכוכב הלכת שלנו, (רוב: ולאחר מכן, בכתבה – מסופר על איך היא נעשתה פעילה סביבתית, ולאחר מכן שגרירת או”ם בנושאי איכות הסביבה). קצת יותר: ‘הבנתי שכל אחת מהחתירות הארוכות שלי מצריכה כמיליון תנועות של המשוט. תנועה אחת לא לוקחת אותי רחוק, אבל מיליון – לוקחות אותי אל מעבר למרחבים עצומים של אוקיינוסים. נכנסנו לבעיה הסביבתית הזו בעיקר בגלל הצבירה של מיליארדי החלטות קצרות רואי שכל אחד/ת מאיתנו קיבל/ה, מדי יום. כך שאם נתחיל להתנהג מתוך תחושה של אחריות אינדיווידואלית כלפי העתיד, אנחנו עוד יכולים/ות לסובב את זה בכיוון השני’. היא מדברת על צעדים קטנים שיעשו אדוות, ויעשו הבדל. ובסוף, אומרת: ‘אני אומרת לעצמי שאם לעולם לא הייתי דוחפת אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז לא הייתי צומחת. אני מראה מה אדם רגיל יכול לעשות, כשהוא משקיע את הלב והנשמה שלו במשהו’.”

אני מצאתי את כל זה מאוד יפה כשקראתי את זה, ומאוד מעורר השראה ונוגע. אז, כמו שאמרתי – אנחנו לומדים/ות להבין את הגמישות המדהימה של הלב והתודעה, ועד כמה השמחה שלנו תלויה במה שנמצא בלב ובתודעה, ועד כמה ההשקעות שאנחנו עושים, הכוונות שלנו – כרוכות בזה. ואני לומד/ת לנווט את המטא, את התרגול הזה, בכל צורה שהיא, ולאט – הביטחון שלי גדל, ואני מקבל/ת תחושה של מה אפשרי כאן, ויש לי אמון במטא. וההרגל של הביקורת הפנימית – מתחיל להשתנות. אנחנו משנים/ות אותו. למעשה – כל ההרגלים מתחילים להשתנות. זה מאוד אפשרי. ואני מתחיל/ה לבטוח במטא עוד ועוד. יותר מאשר בשליליות שלי, או בקושי שלי. לפעמים אנחנו מניחים/ות שהקשה והשלילי – הוא יותר אמתי איכשהו. זו הנחה מאוד נפוצה. שהרגש הקשה הוא יותר אמתי. אז, בזמן שאנחנו מכבדים/ות אותו – אנחנו רוצים/ות ממש לחקור את השאלה הזו. מסתבר שאהבה היא פחות מובנית, פחות מפוברקת – ממה שנחווה כקשה. ככל שאנחנו בונים/ות פחות – יש יותר אהבה. אנחנו יכולים/ות לומר שאנחנו פשוט מאפשרים/ות לטבע הבודהא שלנו, לטבע האמתי שלנו – לגלות את עצמו, על ידי כך שאנחנו פחות בונים/ות דברים אחרים.