במפגשים של כמה מקבוצות הישיבה, התחלנו להעמיק בנושא של: 'וויתור', או 'אי היאחזות'. בשבועות הקרובים – נקדיש קצת שיחה ומחשבה לוויתור ואי היאחזות ביחס לפנים שונים של החוויה האנושית, על פי מיון שמקורו בקנון הפלי – שנקרא: 'חמשת המצרפים'. אלו האזורים, על פי הבודהא, שבהם היאחזות צפויה לעלות, והם מכסים, למעשה – את כל הפנים של החוויה: (1) גוף; (2) תחושות נעימות/לא-נעימות/נטראליות; (3) תפישות; (4) סנקהרות; (5) ידיעה. הכוונה היא להציע דרכים בהן ניתן לעבוד אתם ולחשוב על כל אחד מהם באופנים שיפחיתו היאחזות ויאפשרו תחושת חופש הולכת ומעמיקה.

אז הראשון – הגוף.

בתרגול שלנו כאן, אנחנו מתחילים/ות את המדיטציה בזמן ארוך של פיתוח סמאדהי, והאופן בו אנחנו עושים/ות את זה הוא – רגישות לנשימה בכל הגוף. לאט לאט, מתוך זה – אנחנו מתחילים/ות לחוות את הגוף באופן קצת שונה מהרגיל. אנחנו יכולים/ות לחוש שהגוף הוא כולו נשימה, ובדרך כלל זוהי חוויה נעימה יחסית, ואפילו מאוד נעימה. משם – אנחנו יכולים/ות ללמוד לקחת את המשאב הזה איתנו, גם אל מחוץ למדיטציה. להתחיל לחוות את הגוף כשדה של אנרגיה, ולא כ"כ כאיברים מוצקים. יש הרבה סיבות ויתרונות לתרגול באופן הזה. הברור ביותר הוא סמאדהי. ה-סמאדהי נוצר מהאיחוי של כל התחושות לתוך סוג אחד של תפישה: 'נשימה', וכריכה של תשומת הלב סביב התחושות הגופניות הנעימות באופן יחסי, שאינן נובעות ממקור חיצוני. זה מרכז ומאפשר הרבה אנרגיה מנטלית, שבדרך כלל פזורה לכל עבר. ויש לזה עוד יתרונות. אחד מהם הוא – שזה עשוי להרפות ולפתוח מרחב סביב ההיאחזות בגוף.

עכשיו אני רוצה לקשור חוט נוסף לכל העניין. במפגשים הקודמים דיברנו על אי-היאחזות, על וויתור, שמיטה, הרפיה. שוחחנו על האיכות של חופש שמגיעה מתוך השחרור וההרפיה. ובחלק השני של המדיטציה היום – פנינו לתרגול של זה. הוויתור מול תחושה לא נעימה, וויתור באופן רחב יותר – מביא תחושת חופש, פתיחות, מערער את המוצקות של הדברים שלוכדים את התודעה שלנו. מתוך שני הקווים האלו – אני רוצה להרחיב קצת את הדיבור בנוגע להיאחזות ושחרור של היאחזות כלפי הגוף.

הגוף, החוויה של 'להיות בגוף' או 'להיות בעל/ת גוף' היא רכיב יסודי של הקיום שלנו. בעוד שאני בספק עם מישהו/י יכול/ה להגדיר, וודאי שאני לא יכול להגדיר 'מהו גוף' – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם מערכת היחסים שלנו אתו, שהיא דבר יסודי למדי לאופן שבו אנחנו חווים/ות את חיינו.

כאן – אנחנו נתייחס למערכת היחסים הזו דרך המושגים של היאחזות ואי-היאחזות. בבירור – האופן שבו אנחנו תופשים/ות וחושבים/ות על הגוף מושפע מהיאחזות, ומביא או עוזר לשחרר היאחזות.

ניתן דוגמה לאפשרות הראשונה, בה היאחזויות משפיעות על החוויה והתפישה של 'מהו הגוף': אם נחשוב על אדם שחייו נמצאים בסכנה מידית, היאחזות בגוף תהיה אינסטנקטיבית לגמרי, וחוויית ותפישת הגוף תהיה קשורה להישרדות. באותו רגע – סביר שלא יהיה לי אכפת מ'מה חושבים עלי', או 'האם הגוף שלי יפה'. יותר סביר החוויה של הגוף תהיה כמעין מרכז של חיות, ושל תחושות ראשוניות מאוד. מאידך – אם אני נכנס/ת לחדר, שבו א/נשים לבושים/ות אחרת ממני, או זזים אחרת ממני, נניח – סדנת ריקוד – סביר להניח שהתפישה של הגוף שלי תיסוב סביב האופן שבו הוא נראה לאחרים/ות. אני אדמיין את הגוף, ואשווה את הדמיון הזה לגופים אחרים שאני רואה (זה בהחלט יכול להיות מהלך שרובו בלתי מודע). כלומר – התפישה של הגוף שלנו – מושפעת מהיאחזויות. האם יש לכם/ן דוגמאות נוספות, לאופן שבו היאחזות בדבר מסוים – משפיע על התפישה של הגוף?

מערכת היחסים הזו עובדת גם בכיוון ההפוך: האופן שהבו אנחנו רואים/ות את גוף יוליד היאחזויות. ב-מקום בו רווח דימוי שגוף צריך להיות 'יפה' באופן כזה או אחר – סביר שיופיעו היאחזויות שכרוכות בזה. ב-מקום בו הוא אמור להיות 'חזק', או 'כשיר' – היאחזויות שקשורות בזה.

בדהרמה יש הרבה משחק סביב האפשרויות השונות לחוות ולחשוב על הגוף, באופן שמפחית היאחזות. לא סתם אני משתמש במילה 'משחק', משום שאני חושב שזו דרך טובה להבין דרכה את הדברים האלו. אנחנו לא טוענים לאיזו אמת, ואומרים: 'הגוף הוא לא כך, אלא כך'. אלא משהו בכיוון של: 'אלו הן פרספקטיבות דרכן אנחנו יכולים/ות לראות את הגוף'. אבל דרכן אנחנו יכולים/ות ללמוד – שגם האופן בו אנחנו בד"כ רואים/ות את הגוף הוא רק פרספקטיבה, ולא אחת מוצלחת במיוחד, של נפרדות והשוואה. אז אני אציע כמה פרספקטיבות, שיכולות לעזור להפחית השתוקקות והיאחזות לגבי הגוף.

אחת היא – ראייה של הפנים הלא-יפים של הגוף. הפנים שאנחנו נוטים/ות להכחיש לפעמים. ישנה העצה המצחיקה הזו שנותנים לא/נשים שמדברים מול קהל – לדמיין את הקהל עירום. זו עצה מצחיקה, אבל יש בה משהו. אם אני עסוק/ה בשאלות והשוואות לגבי 'איך אני נראה לעומת אחרים/ות?' (ותמיד – איך אני נראה זה ביחס לאחרים/ות) – אני יכול/ה להרהר על כך ש'מתחת' לכל זה – אנחנו די דומים/ות, ולא מאוד אטרקטיביים, בעצם. אולי אנחנו נראים/ות אחרת על פני השטח, אבל מתחת לעור, שעוביו רק כמה מילימטרים – כולנו מלאים באיברים פנימיים: מוח, עורקים וורידים, לב, מעיים, תכולת המעיים, קיבה, כבד, עצמות, מח עצם. כל זה. כולנו הולכים/ות לשירותים. כולנו נחלה, נזדקן, נמות. אילו פנים לא יפים ולא נעימים של הגוף, שכולנו חולקים/ות. זה בסיס לחמלה ולפרופורציה. כולנו נחלה, נזדקן, נמות.

פרספקטיבה נוספת, שאפשר לראות את המדיטציה שלנו גם כחלק ממנה היא – שהגוף מורכב מאלמנטים פיזיקליים שמשותפים לכל הדברים בעולם. האופן המסורתי בו חושבים/ות על זה הוא – להרהר בגוף כמורכב מארבעת אלמנטים פיזיקליים בסיסיים: מים, אוויר, אדמה, אש. הנוזליות, הדביקות של הגוף – הוא אלמנט המים. והוא משותף לגוף ולמה שמחוץ לגוף. האוויר – תנועה, רוח – וגם הוא – משותף. המוצקות והכבדות של האדמה. החום והאיכות המכלה של האש. הגוף שלנו יכול להיראות כפעילות של האלמנטים האלה, שהם לא ייחודיים לו בכלל, אלא משותפים לכל העולם, וחלק מכל העולם. אחרים/ות יכולים/ות לחשוב על אלמנטים פיזיקליים או כימיים. פחמן, חמצן וכדומה. מדיטטיבית – אפשר לחשוב על הגוף כמורכב מחלקיקים קטנטנים, מעין אטומים, שמרכיבים את כל העולם. אלו פרספקטיבות, אפשרויות ראייה ותרגול, ולא אמיתות מוחלטות. אבל הן מועילות מאוד, בכך שהן הופכות את החוויה של 'קיום בגוף' לחוויה חופשיה ופתוחה יותר. מפחיתות היאחזות. אם אני מתרגל/ת לחשוב על הגוף כמורכב מאלמנטים טבעיים, אז אולי המחשבה על מוות היא פחות מפחידה. אולי אני יכול/ה לחשוב על מוות כ'יסודות שמשנים את צורתם'.

תרגול מדיטציית הנשימה לכל הגוף, שאנחנו עושים/ות פה, הוא גם דרך כזו, משום שהוא פותח לנו חוויה מידית מאוד של הגוף כנשימה, כתנועה, וכשדה של אנרגיה. התחושה הזו בהחלט יכולה להפחית את תחושת המוצקות והאמתיות של הגוף, ולפתוח את הגבולות שלו ( חלקכם/ן דיווחתם/ן כך) ולכן לפתוח ולערער את ההיאחזות בו. התנועה הזו מתאפשרת משום שתחושת מוצקות ואמתיות והיאחזות – כרוכות האחת בשנייה, ועל זה ודאי נרחיב בעתיד.

כאשר תרגול של מטה צובר תאוצה – ישנה תחושה ש-מטה היא משהו די טבעי. אז נעשה טבעי מאוד לחשוב על הגוף כמרכז של מטה, או של נדיבות. הגוף כמעין 'מקום' שמאפשר מבעים של נדיבות ושל אהבה. ולחלופין – מרכז, מקום של קבלה של אהבה: מבטים אוהבים של אחרים/ות, חסד מהנשימה, ממזון, מהיקום – שמאפשר קיום לגוף הזה. ראייה כזו – מפחיתה גם היא היאחזות, משום שהיאחזות נובעת גם מכיווץ, נוקשות ופחד. וכל עוד אנחנו חושבים/ות על הגוף שלנו כדבר מוצק ונפרד – הנוקשות והפחד יהיו חלק מהתמונה. כשאנחנו רואים/ות את הגוף כמרכז של קבלה ונתינה של אהבה – הפחתת היאחזות תבוא באופן טבעי. כדי לעשות את זה – אפשר להפנות את המבט – באופן מדיטטיבי – לחליפין שלנו עם העולם, לחשוב עליו כחליפין של אהבה, ולהשהות את המבט שם.

אלו דרכי ראייה שמאפשרות לנו לראות את הגוף אחרת, ולחוות אותו אחרת – עם פחות היאחזות אליו. יש פה שיעור חשוב – היאחזות קשורה לדרך הראייה. וזה קשר הדדי: אם אני מתרגל/ת אי היאחזות – באופן טבעי – תפתח אפשרות לראות ולחוות את הגוף אחרת. אולי היא תהיה מובחנת, דרך דרכי הראייה האלו או אחרות, ואולי זה יהיה מעודן ולא-מורגש-כמעט. אבל זה בלתי נמנע.

בכמה קבוצות השבוע עלתה שאלה כנה: 'אני יכול/ה לראות שאלו תנאים ונסיבות, ולהוריד את המשקל מה'עצמי' כאשר אני חושב/ת על אירועים חד-פעמיים, אבל – אם יש משהו שאני עושה, שחוזר על עצמו, איך זה לא 'אני'?

יש שתי מחשבות שיכולות לעזור. אחת היא – לחשוב על כך שראייה דרך תנאים ונסיבות זה לא 'אמת', בזמן שלראות 'אני' זו טעות, אלא – שתיהן נקודות מבט אפשריות, לעתים מועילות ולעתים לא-מועילות. הראייה של 'עצמי' כמחולל של האירועים תמיד יכולה להיכנס לתמונה, מתוך רצון או מתוך הרגל, אבל גם הראייה של תנאים ונסיבות יכולה להיות תקפה, אם אנחנו בוחרים/ות לראות כך.

רוב ברבאה, המורה שלי, מחלק את התנאים והנסיבות לתנאים חיצוניים מהעבר, חיצוניים מההווה, פנימיים מהעבר ופנימיים מההווה. אז, אם את/ה עובדת/ במקום צפוף או רועש, וקשה להתרכז – אולי אלו תנאים חיצוניים מההווה שמקשים על הריכוז. אולי זה נמשך כבר שנים, בצורות שונות, אבל בכל זאת, אם היית בטבע, או במקום נעים ושקט – יכול להיות שהיה הרבה יותר פשוט. גם אם זה מתמשך – אלו עדיין תנאים חיצוניים, מהעבר ומההווה. לגבי תנאים חיצוניים מהעבר, אנחנו יכולים/ות לקחת בחשבון שתנאים פנימיים וחיצוניים יכולים להיות משיקים וקרובים מאוד, כך שהרגל שמקשה עלי יכול בהחלט להיות מוזן מתנאי חיצוני מהעבר. פיזור של האנרגיה המנטלית, למשל, הוא מצב 'פנימי', שמשמש קרקע לשחזור של הרגלים ומצבים מנטליים מקשים. אבל לעתים קרובות אלו דווקא תנאים חיצוניים שתורמים למצב הזה. למשל: אני מגיע/ה הביתה עייף/ה, והבית מבולגן – זה תנאי חיצוני. הבלגן, באופן טבעי, מקשה על היכולת להתמקד ולהרגיש אסוף/ה, והאנרגיה המנטלית כבר לא ממש שם. או, שבן/ת הזוג שלי נוהג לראות טלוויזיה, ואני חוזר/ת לבית עם טלוויזיה פועלת. זה עושה משהו למומנטום של האנרגיה המנטלית, ועל בסיס זה – ישנו היעדר של קשב ואיסוף, וזה פתח למצבים פנימיים מקשים.

ויש תנאים פנימיים מהעבר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על כך – שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שאלו גם תנאים חיצוניים – משפחתיים או תרבותיים.

לפעמים זה גם לא עניין של מיטיב או מזיק. למשל, למישהו/י עשויה להיות נטייה בתוך מערכת יחסים זוגית – לרצות לעזור, לטפל, באדם השני/ה. מרגיש/ה שזה המקום שלו/ה בתוך מערכת יחסים: להיות קרוב/ה ותומך/ת. אבל יכול מאוד להיות שהאדם השני/ה, רוצה דווקא איזה מרחק שמאפשר גילוי. זה דבר נפוץ, ויכול לבנות תסכול ותחושה, אולי של שניהם, ש'משהו אצלי לא בסדר', או 'משהו אצלו/ה לא בסדר'. זה לא באמת שיש משהו אצל אחד הצדדים שהוא 'לא בסדר'. אלא – יש שני כיוונים שונים, שניהם חשובים, ובמפגש ביניהם – קורה משהו לא פשוט. מאוד מהר אנחנו מסיקים/ות שאם יש משהו לא נעים, אז מישהו/י 'עושה משהו לא נכון'. איך זה יהיה, במצב כזה, להכיר בדינמיקה הזו ביחד, ולראות אותה יחד, במקום להסתובב עם תחושה של 'קורה משהו לא נכון'?

ולגבי תנאים פנימיים בהווה, אפשר לדמיין מצב שבו אנחנו עומדים/ות בפני איזו משימה שמרגישה חשובה עבורנו. לפגוש מישהו/י באופן אמפתי, להציג משהו, לעשות משהו. אם אני מנסה להציג משהו באופן בהיר, אבל מתקשה, אני יכול/ה לשאול את עצמי – מהם התנאים שהופכים את זה לקשה? אם, אפילו בזמן שאני מדבר/ת, אני יכול/ה לראות את זה כך, במקום להאשים את עצמי, יכול להיות שיצוץ איזה פתרון. למשל, אם אני עייף/ה, או מרגיש/ה חסר/ת ביטחון בזמן שאני מדבר/ת, ואני רואה את זה כתנאים ונסיבות, ולא מאשימ/ה את עצמי, אפשר לשתף את האדם השני/ה, או אפילו את הקהל, אם זו סיטואציה עם קהל, בזה שזה מה שקורה. האחרים/ות ירגישו שאני לא מאשימ/ה, ואולי יהיו אמפתיים למצב שאני משתפ/ת. זה יכול לשחרר את המאבק סביב המצב הזה, כי זה כבר לא 'רק אצלי'. פחות משקל על העצמי, מאפשר יותר פתיחות גם לך, וגם לאחרים/ות. בסופו של דבר, כל התנאים החיצוניים והפנימיים הם מצבים אנושיים סבירים לגמרי, ומשותפים לכולם/ן במידה כזו או אחרת. זה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ואחד/ת לשני/ה.

זו נקודה נוספת שאפשר להרהר בה, כדי להפחית את המשקל של העצמי. אפשר לאמץ את נקודת המבט, מתוך חמלה – שכל אי נחת שאנחנו חווים/ות היא חלק מהקיום האנושי. שלידה אנושית פירושה – שיעלו רגשות מכאיבים/ות, שיעלה חוסר ביטחון קיומי; שאנחנו נחלה, נזדקן ונמות; שכל מערכת יחסים, טובה ככל שתהיה, תסתיים בהכרח בפרידה. אף אחד מהדברים האלו, שמפחידים אותנו כל כך ביומיום, הם לא ייחודיים לנו. טאניסארו כותב על האיכות של 'סאמווגה', זוהי מילה בפאלי שמבטאת משהו בכיוון של ייאוש מחוסר התוחלת של החיים אנושיים, ודחיפות לגבי מציאת דרך מחוץ לאי-התוחלת הזו. וזו איכות מיטיבה, שמהדהדת את הנחישות והכוונה של סידהארתה גוטאמה – למצוא דרך לחיות באופן שלא יהיה חסר תוחלת, להישען על משהו שהוא פחות מוגבל ומותנה. נקודת המבט לגבי היותו של הסבל משותף יכולה להביא חמלה, ותחושת שותפות ושליחות: למצוא דרך לחיות בעולם האנושי, עם הכאב והמורכבות שבו, באופן יפה וכנה. ואולי גם לחשוב על אחרים/ות, ועל אי הנחת שהם חווים/ות, שהוא בהחלט לא פחות גדול משלנו.

אני נזכר בשיר 'תרומה לסטטיסטיקה' של ויסלבה שימבורסקה, שכולו רלוונטי ו-מפכח, ומסתיים בהודאה:

"מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים… בְּנֵי תְּמוּתָה

– מֵאָה מִמֵּאָה.

מִסְפָּר שֶעַד כֹּה לֹא הִשְתַּנָּה."

כל אלו הן דרכי ראייה אפשריות, לא משהו שאנחנו 'צריכים/ות' להחזיק בו, אלא – שאנחנו יכולים/ות לבחור לשחק אתו, כדי להקל על סבל ולטפח יופי, ואנחנו בהחלט יכולים/ות להמציא נוספות, משלנו.

המשחק עם נקודות המבט האלו, שמפחיתות סבל ואי נחת, יכול ללמד אותנו שה'עצמי' הוא נקודת מבט אחת מיני רבות אפשריות. לפעמים מועילה, לפעמים לא, אבל לא הכרחית ולא אמתית או נכונה יותר מאחרות. גם על הנטייה לראות דברים מנקודת המבט של העצמי אפשר לומר שהיא הרגל, שנוצר מתנאים ונסיבות, שמוזנים מהעבר החיצוני של התרבות, מהעבר הפנימי שלנו, ומההווה הפנימי והחיצוני. ואנחנו יכולים/ות להתחיל לשחק ולהגמיש את ההרגל הזה. זה מביא גמישות, אושר ופתיחות.

• לשיחה של רוב שעליה מבוססת השיחה הזו: http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12514/
• למאמר של טאניסארו על סטמווגה: https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/thanissaro/affirming.html
• לשיר: תרומה לסטטיסטיקה: http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=7545

תרגול: ראיית תנאים וסיבות כדרך להפחתת מועקת העצמי

בלימוד שלנו במפגשים האחרונים התמקדנו בתנועה של השתוקקות והיאחזות ובתנועה של שחרור שלה. זוהי תנועה יסודית לתרגול הדהרמה, ואנחנו יכולים/ות למקם אותה כמרכז של תרגולים ודרכי ראייה רבות שכלולות בסל הזה, וחופשיים/ות למצוא דרכי ראייה ותרגולים חדשים שישרתו אותה ויחשפו פנים שונים של היאחזות ושל שחרור. אחת מדרכי הראייה האלו היא ראיית תנאים ונסיבות, באופן שמשחרר משקל שמוטל על ה'עצמי'. דרך הראייה הזו היא פשוטה ליישום, מאוד הגיונית, יכולה להפחית סבל באופן מורגש, ולטפח תובנה שתלך ותעמיק.

נקודת המוצא לתרגול הזה, ותובנה שמוטמעת דרכו – היא של ההתהוות המותנית של חוויית אובייקטים, כולל ה'עצמי', של היאחזות והשתוקקות ושל אי-נחת. האובייקטים, ה'דברים' שאנחנו תופשים/ות, הופכים לנוכחים וקיימים יותר ככל שההשתוקקות וההיאחזות אינטנסיביות ופעילות יותר; ובאופן הולם – דימוי מוצק ואינטנסיבי של אובייקט מוביל ומתחזק היאחזות והשתוקקות, ויחד עם שני אלו – מוחזק סבל. כדי למצוא דוגמה פשוטה אפשר לדמיין מישהי/ו שאנחנו מכירים/ות, או אפיון קבוצתי של קבוצה כזו או אחרת – שיש לנו רגש אינטנסיבי ותגובה חזקה כלפיו/ה; יחד עם התגובה הרגשית החזקה, ישנו דימוי של 'מי הוא/היא/הם/הן', שהולם ומזין את הדימוי הזה; ויחד אתם – דימוי מסוים של ה'עצמי' שלי שמופיע בקונסטלציה הזו. ההשתוקקות וההיאחזות שמתבטאות ברגש, דימוי האובייקט ודימוי העצמי – תומכים זה בזה ועולים הדדית.

למרבה המזל, זהו גלגל שמסתובב בשני כיוונים אפשריים, וכפי שהיאחזות מקשיחה אובייקט, ואובייקט שנתפש כקשיח מתחזק היאחזות, כך ריכוך של אחד מהם – ירכך ויערער את המוצקות של השני, ואת הסבל הכרוך בשניהם. יכול להיות שבתרגול המדיטציה הבחנתם/ן – כאשר אני מחזיק/ה בתשומת הלב אובייקט כלשהו, נעים או לא נעים, ואני מפנה אליו תשומת לב עדינה ומאוזנת, ואולי יש קצת סמאדהי או מטא בסביבה – האוביקט עשוי להתחיל להתרופף, להיפתח, להיעשות פחות לכיד במידה כזו או אחרת. זו בדיוק התנועה הזו: תשומת לב עדינה ומדוקדקת לאובייקט היא כבר ביטוי של פחות השתוקקות והיאחזות – משום שהיא מביאה ומאפשרת נימה של סקרנות ביחס לאובייקט. הסקרנות וההתעניינות – עשויות לרופף את המוצקות של האובייקט, ולאפשר שחרור נוסף של ההשתוקקות. יחד עם השחרור של הדימוי המוצק וההשתוקקות – מורגשת הקלה, גם אם עדינה, של אי-נחת.

אנחנו יכולים/ות לעשות שימוש בתנועה הזו, כתנועה של שחרור – בתוך תנאים ונסיבות יומיומיים, שאנחנו רגילים/ות לקשור ולרכז סביב תפישת ה'עצמי' שלנו. מתוך הרגל, אנחנו נוטים/ות להניח שה'עצמי' שלנו ו'עצמיים' של אחרים/ות הם האחראים לפעולות ובחירות שאנחנו עושים/ות, וכך מעמיסים/ות עליהם אשמה, הנחות וציפיות. אנחנו מאשימים/ות את ה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות בדברים שהוא 'עשה', שאנחנו חווים/ות כלא-נעימים, ולעתים קרובות גם בחוויות לא נעימות, גם אם התפקיד של ה'עצמי' לא ברור בהן. כך, למשל – חווית מדיטציה לא נעימה נחווית ככישלון של העצמי או של המנחה, ולא כחוויה ראויה לחקירה או לחמלה. התרגול הזה מבקש להראות ולאפשר דרך ראייה אחרת, מבלי לטעון שהראשונה היא 'לא אמתית', והאחרונה היא 'אמתית'. אלא – רק דרך ראייה אפשרית אחת, שאחרי שנתרגל לאמץ אותה ונראה את יתרונותיה – נוכל לבחור לראות דרכה לעתים, ולוותר עליה לעתים.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

אז דוגמא: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצורת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה? אני יכול לומר:

• היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.
• הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.
• השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.
• ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.
• אז, בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להזכר בהכל, לוודא. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתשומת לב.
• ואז לא הייתה תשומת לב, כי רגע של תשומת לב מותנה על ידי רגע של תשומת לב. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה.
• וכל העניין עם הטרמפ, וצומת ביל"ו – אלו פשוט תנאים ונסיבות. האם זה באשמתי? ודאי שלא. באשמת החברים שלי? ודאי שלא.
• ואתם/ן יודעים/ות מה, יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. אבל בכל אלו – אין פה אני להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

ומה זה עושה, מה זה מביא, כשאני רואה כך? אם אין על מי לכעוס, אז איפה להניח את הכעס? להשתוקקות ולהיאחזות אין בסיס כל כך מוצק לעמוד עליו. אולי אפילו – עולה חמלה כלפי עצמי. אין סיבה שזה יוביל לחוסר אחריות; אין תחושה ש'לא אכפת לי', או שום דבר כזה, וברור לגמרי שבפעם הבאה – צריך לנסות ולשנות חלק מהתנאים. לא זה מה שניטל מהסיטואציה. מה שניטל הוא – המשקל המוטה והמרוכז על ה'עצמי'. שוב אני מדגיש – זו בחירה של דרך ראייה. אני יכול לראות באופן שיוצר אשמה ומשקל, באופן שלא; ואני יכול לראות הכל דרך הפריזמה הזו.

אני חושב גם על חלק מאיתנו, שמוצאים/ות סיבות להתנהגויות בילדות שלנו. לעתים קרובות זה עוזר, ולפעמים אני תוהה – האם באמת הסיבות הן בילדות, או – שזה פשוט מועיל לראות את הדבר הזה קורה, ולא לתלות את הסיבה 'בי', אלא בגירסה רכה ומוקדמת שלי, שיש לי יחסים איתה, אבל היא לא ממש אחראית למה שהיא עושה. אולי – חלק ממה שקורה שם, בהפניית המבט לילדות – הוא דרך לראות דברים שאני עושה ואופנים שאני חווה – בלי לקשור אותם בצורה כ"כ דומיננטית וכובלת ל'עצמי'. ודאי, יש שם גם דברים אחרים, אבל אני בהחלט חושב שגם זה חלק מזה.

מה זה יעשה, אם אני אפנה את אותו מבט למשהו 'נעים', שאני זוקף לזכותי? שווה לנסות. מה זה משאיר, ומה זה נוטל מהסיטואציה? ומה כל זה עושה לתחושת המשקל והסבל שישנו?

אז בואו ננסה יחד. שווה להתחיל עם משהו שגורם מידה של אי נחת.

במאמרון זה אנסה לארגן קווי מחשבה ותרגול העולים מתוך ה'סוטרה של חוי ננג', שתורגמה לאחרונה על ידי שחר לב (דיוויה) בהוצאת "אח". המאמרון התחיל להיכתב כשבריר כתיבה אישי אחרי מדיטציה, והמשיך, באופן טבעי, כהתחקות אחרי התובנות שבטקסט המופלא הזה.

היאספות בראייה משוחררת

אחד הדימויים לסמאדהי הוא נר שכל פתיליו בוערים בלהבה. כך טאניסארו בהיקהו מתאר את החוויה של הגוף והתודעה בסמאדהי: כל התחושות הגופניות, וכל החוויות המנטליות – מאוחות וספוגות באותה איכות, ואסופות יחד.

ומהי אותה להבה, אותה איכות שבתוכה אסופים יחד כל פתילי החוויה של גוף ותודעה? כאן ישנן כמה וכמה אפשרויות: נעימות גופנית, תחושות של שמחה, שלווה או יציבות; רגשות של אהבה בלתי מותנית, חמלה, חדווה שאינה אנוכית, או השתוות הנפש; ועוד אפשרויות רבות מאוד.

וישנה גם האפשרות – לאסוף ולהבעיר את פתילי הגוף והתודעה בתובנה, כלומר – בדרך ראייה שמשחררת מאי נחת ויוצרת תחושת חופש באופן מיידי. כך תובנות, דרכי ראייה משחררות, זוכות למימוש: הופכות לאפקטיביות ופעילות בפסיכה שלנו.

בסוטרה של חוי ננג הדבר קרוי: "פראג'ניה-סמאדהי": השתקעות בראייה משוחררת (תרגום: שחר לב, עמוד 36). המורה הגדול הזה מציע ומצביע על האפשרות – לראות ולחוות מה שהוא מכנה 'בודהיות', על ידי מימוש של צורת ראייה מסוימת: "בלימוד הדרך התבוננו תמיד בטבעכם, ותהיו בני מינם של כל הבודהות" (61). הוא קורא להגשים, כלומר – להיספג בתחושה גופנית שמגשימה, מחווה ומבטאת בודהיות: "הבודהיות מתממשת בתוך הטבע המהותי: אל תחפש אחריה מחוץ לגוף". ככלל שמישהו/י רואה כך וחווה את גופו/ה כך, ובעת שהוא/היא רואה וחווה כך – הרי הוא/היא מממש/ת בודהיות.

דרך הראייה המבוקשת: אי היצמדות למראיתם של הדברים

ומהי אותה דרך ראייה? שוב ושוב הוא מפציר: המימוש הרצוי הוא ראייה כלשהי בתוך ודרך הצורות והמחשבות, ולא בנפרד מהן: "מבלי לעזוב את מושאי החושים, אתה מתעלה לשלב הבודהיות" (70). כלומר, אנחנו צריכים/ות להבין משהו לגבי הצורות, המחשבות, והתנועות שבחוויה שלנו, ולראות אותן בדרך כלשהי. לא לפרוש מהן ל'מרחב' שבו הן לא מופיעות, לראות אחרת: "על ידי התפישה הנכונה אתם זוכים בחכמת הפראג'ניה הפורצת דרך יישויות האיוולת והאשליה". אבל עדיין יש לנסות לענות באופן מלא יותר לשאלה – מהי אותה דרך ראייה? איך יש לראות את הצורות כך שיגלו את הבודהיות דרכן?

לאורך הטקסט פזורות כמה תשובות דומות. אאגד כמה מהן כאן, ואנסה להסיק משהו:

• "אם ברצונכם לחפש את גוף הממשות בעתיד, התנתקו מצורות הדברים, וטהרו את ההכרה" (61).
• "אם תתנתק מן התופעות בעודך חי בלב התופעות, ותתנתק מן הריקות בעודך שרוי בלב הריקות, לא תאבד לא בפנים ולא בחוץ" (66).
• "הדבר שאני מלמד אותך הוא: לזנוח את הארעי ולשוב של הממשי. אחרי שובך אל הממשי – גם לממשי אין שם" (69)
• ושוב, הציטוט מעמוד 73: "החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון" (73)
• "בהכירם את תופעת חמשת המקבצים, ואת העצמי שבתוך המקבצים, הם מגלמים כלפי חוץ צורות פיזיות למכביר; כל הקולות שווים זה לזה, כחלומות או כאשליות… הם מגיבים תמיד בתפקוד חושי, אך ללא תפישה של תפקוד" (76).
• ותלמיד, לאחר שהבין את המורה, אומר: "חמשת המקבצים הם גוף אשלייתי – כיצד יכולה אשליה להיות מוחלטת?" (85)

כך שלגבי הצורות – יש לראות אותן תוך פרישות מהן, על ידי ראייתן כחלומות או אשליות, ומבלי להיצמד למראיתן.

לצד כל זה, ובהקשר של הראייה 'בתוך' הצורות – היה מעניין מאוד עד כמה אי-השניות שבין רגילות וקדושה היא נושא חשוב עבורו. מיד לאחר שהוא מציין היפרדות ופרישות מן הצורות, הוא מצמיד אמרות לגבי אי השניות הזו. הציטוט מעמוד 76, למשל, ממשיך ואומר: "הם אינם הוגים רעיונות של רגילות או של קדושה, ואינם הופכים את הנירוונה לדבר בר-הבנה". בשיחה בינו לבין תלמיד בשם חואי ראנג, שואל המורה: "האם ניתן להבין ולממש את זה?"; נענה: "לא שאין טיפוח ומימוש, אך לא צריך להיתפש לכך"; ועונה: "אי-ההיתפשות הזו היא מה שזוכרים כל הבודהות" (78). ציטוטים מעין אלו פזורים במקומות רבים מאוד בטקסט.

ניכר שאי השניות הזו לא מובילה אותו לפשרנות לגבי מה שיש להבין, או לעמימות בשיפוט לגבי מה הובן ומה לא הובן על ידי תלמידיו. הוא מכוון לראייה רדיקלית של אי המציאותיות, הטבע דמוי החלום, של כל הדברים. דוגמא חזקה נמצאת בשיחה בינו לבין תלמיד בשם ג'ה צ'אנג, שמשתף את חוי ננג בלימוד של המורה הקודם שלו. חוי ננג אומר: "ביאורו של מורה זה משמר עדיין ידיעה וראייה… כשהידיעה והראיה מתעוררות לפתע, אתה טועה בהבנתן". תלמיד מוכשר זה לא ראה עדיין את אי-האמיתיות, או את הטבע האמיתי של הידיעה, וחוי ננג מכוון אותו לראייה כזו. בבירור, הוא עושה הירארכיה בין רמות של תובנה. אי ההירארכיה היא מאפיין של התובנה העמוקה, שבתוכה מתבטלת השניות בין קדושה ורגילות. ביטול ההירארכיה והשניות אצל זה שרואה כך – לא מובילה לביטול האבחנה בין רמות שונות של תובנה ולא מפחיתה את השאיפה לתובנה מעמיקה.

אבל הציטוט הזה, כמו הבא שאביא, מאיר סוגיה חשובה נוספת מלבד אי הפשרנות. הסוגיה השנייה היא הנושא כלפיו חוי ננג אינו מתפשר: החשיבות של הראייה שההכרה עצמה אינה 'דבר', אלא, גם היא, נטולת ממשות. יותר מפעם אחת – זוהי הסוגיה סביבה הוא מופיע כמורה נחרץ ובעל אבחנה. ואכן – זוהי סוגיה קשה להבנה, ומאוד משמעותית (בין השאר – היא משמעותית כלפי אי השניות שבין קדושה ואי-קדושה). נראה שאז כהיום – מורים/ות ותלמידים/ות רבים/ות מתקבעים/ות על קיומה של ההכרה כקרקע מציאותית של החוויה, באופן שמגביל את העומק של הלימוד. בעמוד 82 נזיר אומר לו: "כשההכרה אינה מתעוררת מול אובייקטים, הערות צומחת מיום ליום". ולכך עונה המורה במילים חריפות: "שיר זה אינו מבטא עדיין את קרקע ההכרה. אם תיישם אותו הלכה למעשה, רק תוסיף על השיעבוד שאתה נתון בו".

ראייה של אי המציאותיות מביאה לחופש להשתעשע

הרובד היפה ביותר של הטקסט עבורי מופיע כאשר חוי ננג מתאר את חוויית הקיום 'על בסיס' התובנה הרדיקלית לגבי אי המציאותיות של כל הדברים.

בכמה הזדמנויות, חוי ננג מסיים שירים או שיחות במשפטים עם אופי דומה:

• "אש הנצח שורפת את קרקע האוקיינוס, הרוח מטילה הרים זה על זה; כאלה הם מאפייניה האמתיים, הנצחיים, השלווים והמאושרים של הנירוונה" (76).
• "כאשר 'עם' ו'בלי' אינם באים בחשבון – אתה נוסע תמיד ברכב הרתום לשור הלבן" (68)
• "בטח בבודהא ללא מילים, ולוטוסים יפרחו מפיך" (66).

מהציטוטים האלו משתמע שההתעוררות, שחוי ננג מכנה נירוונה או בודהיות (עמ 86) מאופיינת כראייה של המופעים דרך אי-ריאליזם: אי היאחזות וקיבעון לגבי 'מהם הדברים'. הראייה הזו – מובילה לראייה וחוויה שיש בה ממד פנטסטי, שטעונה באיכויות יפות, ואפשר לבטוח בה. הראייה של אי המציאותיות של כל הדברים, כולל של הידיעה עצמה, של תחושת החלל והמרחב ("ההכרה היא כמו חלל, אך אין בה מושג של חלל" – כך אומר תלמיד שהבין (80)) ושל הדרך (עמ' 86) – מובילות למקום בלתי צפוי. הפיסקה הבאה כל כך הממה אותי, שאצטט אותה במלואה:

"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".

הראייה וההבנה של בודהיות אינה מובילה לפרישה, או אפילו לפרישות, והיא משחררת מן הדבקות בתרגול כזה או אחר. הדבר אליו היא מביאה הוא: חופש לבטא, 'להשתעשע' – בכוחות רוחניים, באופן שהוא אישי מאוד, צמוד לאישיות של המשתעשע/ת, העושה זאת בחירות גמורה, הנובעת מהראייה של אי המציאותיות, של הכל כמדומיין.

התמונה הגדולה

אני מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שבמפגשי הקבוצות, בראיונות, בהנחיות – שאנחנו פוגשים/ות אתכם/ות איפה שאתם/ן נמצאים/ות. שכל מה שקורה בחויה שלכן משותף, וזוכה למענה דרכם. לפעמים, השיחה בערב יכולה לפנות לשאלות של התמונה הגדולה. לא בהכרח איפה אני עכשיו, החוויה הזו או אחרת. שניהם מאוד חשובים. הצעד הזה שאני לוקח כרגע, האדמה שאני הולך/ת עליה עכשיו, וגם המפה. המפה של הטריטוריה, הכיוון. ואני הייתי רוצה להכנס לזה הערב. לחלק של המפה, ולמעשה – לחלק מהמימדים העמוקים שלה. בשיחה כזו אין שום לחץ. אתם/ן יכולים/ות לשמוע באופן מרווח, ואני מדבר על התמונה הגדולה, אז באמת אין שום לחץ. הנושא הזה של המפה והצעד הזה חשוב בשבילנו במסורת הזו.

כאנשים – מחוץ, ובעיקר  בתוך ריטריט, כשיש מעט מאוד הסחות דעת, והחוויה המיידית שלנו היא מאוד דומיננטית, ואנחנו פוגשים/ות הרבה את החוויה המיידית – הפנימית, של גוף ותודעה, והחיצונית – ריטריט, אנשים, הצורה של הריטריט. ואני בהחלט מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן לומדים/ות לפגוש את החוויה ברגע. זה אחת הכוחות של המסורת הזו, שאנחנו פוגשים/ות את מה שקורה עכשיו, ומנסים/ות להיות עם זה באופן מועיל. זה ממש כוח. במקום ללכת למחוזות מופשטים, אנחנו פוגשים/ות את החוויה. אבל זו גם חולשה. מרוב עצים, אנחנו לא מבחינים/ות ביער. אנחנו פוגשים/ות את החוויה הזו, ואת זו, ואנחנו עסוקים בהן, והתמונה הגדולה לא פתוחה בפנינו. אני מכיר מתרגלים/ות שאחרי שנים על שנים של תרגול אמרו לי: 'חשבתי שמדיטציית תובנה, באופן בסיסי, אומרת: להיות עם מה שיש, ולנסות להיפתח לזה. תהיה בגוף, תיפתח, תהיה עם'. אבל זה רק חלק. זה חלק מאוד חשוב, אבל רק חלק. וזה מאוד מובן למה מישהי חושבת ככה, אבל יש השקפה שמתגבשת עם הזמן דרך זה – זו השקפה לגבי המציאות. אנחנו מתרגלים מיינדפולנס, ודברים נרגעים, ויש שוויון נפש מסוים, ומתרגל/ת רואה: בדרך כלל אני נוטה לסבך דברים עם פפנצ'ה. המינדפולנס מרגיעה את זה. ואז הוא/היא יכול/ה לחשוב: מה שאני עושה בתרגול זה 'שוהה עם מה שיש', או עם 'הדברים כפי שהם'. אלו ביטויים טרנדיים עכשיו. 'להיות עם דברים כפי שהם', ואנחנו יכולים לחשוב שזו הפואנטה של כל העניין. אבל זו לא. זו ממש לא הפואנטה של כל התרגול. הבודהא, בבירור – רצה שנבין משהו, שנראה משהו. משהו שהוא יותר מאשר "להיות עם", אלא להבין משהו.

בערך מאתיים שנה אחרי שהבודהא מת, הופיע נגרג'ונה, שהוא המורה הבודהיסטי השני הכי משמעותי אחרי הבודהא, ובעבודה היסודית שלו – ישנה פיסקה שאומרת: "בלי הגעה לאמת המוחלטת, ניבאנה לא מושגת", כלומר – שחרור לא מושג. "ובגלל שזה משהו שמאוד קשה לראות, הבודהא היסס מללמד".

ללימוד יש הרבה פנים. שהן קרובות וקשורות: הטיפוח של איכויות יפות של הלב; הפתיחות של היישות; הפתיחה של ההכרה, של הגוף; המסע של גילוי עצמי-אישי, שהוא דבר ממש יפיפה וחיוני, 'למצוא את השייכות האמיתית שלנו'; והריפוי שבא עם כל זה. כל זה חלק. וגם – אנחנו נעים/ות לעבר הבנה ומעמיקים את ההבנה שלנו. לא הבנה אינטלקטואלית, אלא הבנה שמשנה ומשחררת אותנו. התרגול הוא רחב, רחב מאוד. ואפשר לומר שהקו העמוק ביותר שלו הוא לעבר האמת המוחלטת. לרצות לראות, להבין, את האמת המוחלטת של דברים.

קיומו של העצמי הוא לא בעיה.

לפעמים מישהו/י יכול/ה לטעון: העצמי, האגו, הוא הבעיה. זה, לעתים קרובות, מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ככיוון של התרגול. ואנחנו אולי חושבים/ות: אה, מה שאנחנו הולכים/ות אליו הוא להפטר מהעצמי, או משהו כזה. ואפשר לחשוב שהעצמי הוא רע, ולתפוש את העצמי מתנפח, ולהתבאס או לנסות לרסן את האגו. זה לא מועיל במיוחד. משהו יותר מועיל – זה לראות שאין שום דבר שאני יכול/ה לראות ולהצביע עליו ולומר: 'זה אני'. בין השאר, בגלל אי-הקביעות. אין שום דבר קבוע, יציב. ואז אני מסיק/ה: 'אין עצמי'. זו התחלה יפה של המסע אל האמת המוחלטת. אבל המקום אליו זה הולך, לגבי העצמי הוא – להבין שהעצמי הוא אשליה. הוא תעתוע. יש לנו חוויה של עצמי, כבני אדם. יש חוויה ותחושה של עצמי. וזה נכון. אנחנו חווים/ות, מרגישים/ות אותו – והוא אשלייתי.

והיום אני רוצה לומר גם – שהאשלייתיות של העצמי, לצד קיומה של חוויית העצמי – נכונה לגבי כל הדברים. לא רק העצמי. הכל מופיע, ואשלייתי. בשפת הדהרמה אנחנו אומרים: 'הם ריקים', ואנחנו מתכוונים: 'ריקים מקיום עצמי'.

למה זה חשוב?   

ציטוט של נגארג'ונה: "בכל מקום שבו ישנה אמונה שדברים  הם אמיתיים, השתוקקות ושנאה נובטים ללא הרף, והשקפות מוטעות מטופחות, ומולידות מחלוקות. אכן – זהו מקורה של כל השקפה. בלעדיו – שום פגם לא מופיע. לפיכך, כאשר זה ייעלם – כל ההשקפות וכל הפגמים של התודעה נעלמים." כאשר זה מובן כל פגם וכאב נעלם לחלוטין. אבל – איך אנחנו עשויים לדעת את זה? הוא אומר: "כאשר מישהי רואה שכל הדברים קיימים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם".

"כאשר מישהי רואה שכל הדברים מופיעים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם". במלים אחרות: הם אשלייה. את זה לימד בעל הידע הנעלה." הוא מתכוון לבודהא. אז – מישהו/י יכול/ה לשמוע את זה, ולומר: אבל אני לא ממש נמשך/ת לרעיון של נירוונה או הארה, או משהו כזה. יש א/נשים שנמשכים/ות לזה מאוד, ויש כאלו שלא. וזה בסדר גמור. אבל מה שזה אומר, באופן יותר יסודי זה שככל שאת רואה את זה יותר בבהירות, יש יותר חירות. ככל שאני מבין את זה יותר -יש יותר חירות ופחות סבל בחיים שלי. זה הכל. כל הדברים – עצמי, וכל האובייקטים, גם הפנימיים: מחשבות, רגשות, מצבים מנטליים וכו', וגם החיצוניים – הם אשלייתיים; הם עולים באופן שתלוי בתודעה. הבודהא, בסוטאניפאטה, אומר: 'כל זה הוא אשליה'.

אנחנו צריכים להיות זהירים פה, כי יש רמות שונות של לימוד. זה, בבירור – רמה אולטימטיבית של לימוד, ויש רמה יותר קונוונציונלית, ואנחנו צריכים להיות בהירים לגבי – באיזה רמה אנחנו מדברים בכל זמן. העניין של ריקות – הוא לא תמיד דרך ההתייחסות הנכונה. יש סוג של סבל, ואני בא ואומר: "זה ריק". זה יכול להיות מאוד מועיל והולם, אבל ממש לא תמיד. זה מסע להבין את זה. אנחנו לוקחים את ההבנה הזו יותר ויותר עמוק, ומעבירים אותה, לאט לאט, דרך כל הקיום שלנו. זה כמעט אף פעם לא קורה בבת אחת.

הערב אין זמן להכנס לפרטים, אז אני נותן תמונה מאוד רחבה.

איך אפשר לראות ריקות?

ככלל, יש דרכים שונות להבין את הדבר הזה. אני אציג ארבע:

1. הראשונה – אני לוקח את העצמי, או כל דבר אחר. וכשאני ממש מסתכל – אני לא יכול למצוא אותו. המהות שלו לא ניתנת למציאה. אני לא באמת יכול למצוא אותו. כל מקום שבו העצמי יכול להיות – אני לא יכול למצוא אותו שם.
2. שניה – שימוש בהגיון. זה משהו שאנחנו לא כ"כ עושים פה, אבל מסורות אחרות משתמשות בזה הרבה. הדברים לא יכולים להיות, באופן הגיוני, כמו שהם ניראים. יש א/נשים שחוששים/ות מזה, כי זה נשמע חסר לב וקר. אבל זה לא בהכרח נכון. כמו שנוסעים לים, ובמעונית צפוף ומבאס, וכשאני מגיע לחוף, יש פתיחה לכל הנוף. אז זה קצת ככה בתרגול הזה.
3. אפשרות שלישית – דרך אינטואיציה. משהו יכול להדהד, שיר, אדם – לוחש לנו משהו, וזה מדבר ללב, ומפותח אפשרות של חירות. אנחנו לא בטוחים/ות מה זה, ומה זה רוצה, אבל זה קורא ללב.
4. והרביעי – לראות איך דברים מפוברקים, בנויים, בדויים. וזה כולל – הבנה של החוויה המדיטטיבית שלנו. לא רק לחוות דבר זה או אחר, אלא – להבין את החוויה שלנו.

פיברוק והתהוות הגומלין של חוויה ותודעה

אם אנחנו מביטים/ות באופן הנכון, ושואלים/ות את השאלות הנכונות, אנחנו מתחילים/ות להבין משהו לגבי החוויה שלנו. האם שמתם/ן לב שכאשר אתם/ן מכווץ סביב איזה סבל, יש איזה עניין, אז בעת הזו – תחושת העצמי, ותחושת האובייקט נעשים מאוד 'גדולים', 'קשיחים', נפרדים. תחושת העצמי ניבנית, הופכת לאינטנסיבית, מפוברקת – דרך המאבק עם משהו. דרך תגובתיות – העצמי והאובייקט ניבנים, ותומכים ובונים האחד את השני. דרך הריאקטיביות – עצמי ואובייקט ניבנים, מתנפחים, נעשים מוצקים. וזה קורה כל היום, במדיטציה ומחוץ אליה. ואם אני רק אביט ואראה שזה קורה, זה ילמד אותי משהו מאוד חשוב.

והאם שמתם/ן לב גם שההשקפה שיש לי, הדרך בה אני רואה את עצמי וחושב על עצמי – יכול להיות כ"כ מגוונת, כ"כ שונה בזמנים שונים, בהתאם, בין השאר – למצב הרוח. כאשר יש הרבה אהבה – אני מדמיין/ת, חושב/ת על עצמי בדרך אחת, וכשיש הרבה עצבנות – בדרך מאוד אחרת. עד כמה זה תלוי גם, למשל, בנקודת מבט. בהנחות שיש לנו. באמונות שיש לנו. כל זה – אמונות, הנחות, תגובתיות, נקודת מבט, מצב מנטלי, המצב של הלב – כל זה יוצר תמונה מסויימת, דעה מסויימת על העצמי בכל רגע. ואנחנו מאמינים לדימוי הזה. "זה אני". וודאי שגם הנחות תרבותיות, אמונות רוחניות, פסיכולוגיות. כל זה – בונה משהו. ואני מתחיל/ה לראות: דרך הראייה משנה, יותר מכל דבר אחר. זה הדבר הכי חשוב בעולם. הדרך בה אני רואה משהו.

דרכי ראייה שונת בונות מציאויות שונות

כשיש הרבה תשומת לב, למשל, אני רואה, מתייחס/ת לדברים בדרך מסויימת, כאשר יש הרבה מטה – בדרך אחרת, כאשר יש הרבה letting go, והמאבק עם החוויה – המשיכה והדחיפה נרגעות – אני רואה, מתייחס/ת לדברים – באופן אחר. ואפשר להתחיל לראות: שיש תווך מאוד גדול של אופנים של ראייה של העצמי, בהתייחס לדרך הראייה. ויותר מהעצמי: כל סיטואציה, כל מצב – שונה, בהתאם לדרך הראייה. ומהי דרך הראייה האמיתית? העצמי האמיתי? ככל שאני מתרגל יותר, נפתח יותר תווך. ממצבים מאוד עדינים ויפים, עד למצבים מכווצים ולא נעימים.

דרכי ראייה שונות יוצרות יותר או פחות מציאות, יותר או פחות עצמי

ומה שחשוב זה לא רק – העובדה שהדרך שבה דברים ניראים לי משתנה, ואיך היא משתנה, וזה שאני אשאל – מהי האמיתית? הכי גסה? הכי עדינה? זו שבאמצע? זה גם: עד כמה העצמי בכלל נבנה, מורגש בדבר קיים. ועד כמה האובייקט בכלל נבנה, בכלל מופיע. מידת ההופעה של עצמי ושל אובייקט – תלויה בדרך הראייה. זה שמשהו יופיע עבורי כדבר – תלוי בדרך הראייה. החויוה של עצמי ושל עולם – תלויה בתודעה.

עצמי ועולם תלויים בדרך הראייה, ולכן – ריקים מקיום עצמי.

למה זה חשוב?

כי סבל תלוי באמונת מציאות. אמונה במציאותיות של עצמי ושל דבר – היא שמולידה סבל. אם אני לא מאמין/ה במציאותיות של שום דבר, לסבל אין על מה להשען. הבודהא אומר: הכל מפוברק, הכל נוצר על ידי התודעה. אין מציאות 'כפי שהיא'. זה ממש יכול להיראות שיש מציאות בסיסית. ובתרגול זה יכול להיראות כאילו יש משהו בסיסי ואמיתי. אני עם התחושה הזו, בלי מחשבות, ממש כמו שהיא. אבל זה רק שלב בתרגול. וזה יהיה מאוד מאוד חבל – אם אנחנו לא מגיעים/ות מעבר לשלב הזה. ואנחנו רק מאמינים/ות במציאות הזו, של 'דברים קיימים'. מיינדפולנס, ושיוויון נפש – לא מגלות, למעשה, את האופן שבו דברים הם באמת. משהו הרבה יותר עמוק ומעניין יכול להתגלות. אז – העובדה הכי יסודית לגבי כל דבר, והעובדה הכי חשובה לגבי כל דבר היא – שהוא תלוי ב'איך אני רואה אותו'. כלומר – הוא ריק. זוהי העובדה היסודית החשובה לגבי כל דבר. אנחנו, המורים/ות, מדברים על: 'להיות עם מה שיש'. אבל – האם 'מה שיש' הוא באמת 'מה שיש'? אין מציאות אובייקטיבית שאנחנו מגיעים/ות אליה. הדרך בה אנחנו מביטים/ות – יוצרת את מה שנראה, ברמות הבסיסיות ביותר של מציאות.

דמיינו שאתם/ן נכנסים/ות לחדר, ויש שם מישהו/י, מרותק/ת מפחד. והוא/היא אומר/ת: 'יש זאב בחדר!' והאדם הזה/ו מפוחד/ת מהזאב. ואת/ה רואה שבזמן שהוא/היא אומר/ת את זה, הוא/היא עושה צללית של זאב עם היד על הקיר. והוא/היא אומר/ת: 'יש פה את הזאב הזה, אבל אני איתו, ועם הפחד ממנו' אני מתרגל/ת תשומת לב, ואני איתו'. הוא/היא לא רואה שהוא/היא יוצר/ת את הזאב, ומביט/ה בזאב ומתרגלת מיינדפולנס לפחד. אולי – זה יביא שלווה מסויימת, אבל זה לא יחתוך את הסבל שיש שם מהשורש. אולי הוא/היא ת/יהיה עם הזאב, והוא ייעלם, או שהוא יהפוך לפתע לארנבון. וזה הביא הקלה. אבל לא היתה שם למידה. אלא – דברים השתנו, ויש עוד חוויה. והוא/היא לא שואל: 'איך הזאב נוצר? למה הוא השתנה?'. אז אנחנו נכנסים/ות לחדר הזה, מה תהיה התגובה החומלת? מה יהיה הדבר החומל לומר לאדם הזה/ו? 'תמשיך להיות עם זה?' או: 'זה ארעי'? או 'אולי זה משהו שמשתחרר?' ודאי, יש שאלה של מה הולם, אבל אם זה אפשרי – מה שצריך לומר זה: תלמד לראות שאת/ה יוצר/ת את זה.

טבעה של התודעה הוא לפברק

עכשיו, יש א/נשים שמרגישים/ות אשמה. 'אני יוצר/ת את הסבל, אז זו אשמתי'. יש כמה סיבות שזה לא נכון. א. כי התודעה שיוצרת את זה גם אינה אמיתית. וגם – כי זה משהו שתמיד התודעה עושה, שכל תודעה עושה. אין תודעה שלא מפברקת, שלא בונה. זו מערכת ההפעלה של מהי תודעה. ואנחנו גם מושקעים/ות (invested) במה שאנחנו יוצרים/ות. אפילו אם אנחנו יוצרים/ות 'זאב' – אולי יש השקעה ב'להיות הקורבן', או 'הגיבור', או היצמדות להנחות לגבי סיבות הסבל, או מהי עבודה עמוקה, או מהי המציאות. ואולי כשאנחנו אומרים/ות את זה – מישהו/י יכול/ה לכעוס. אבל יש משהו בתווך הארוך, לגבי היעדר פחד ויושר.

תעתוע פירושו ריאליזם, התעוררות היא הבנה של זה

עכשיו – איפה בחוויה שלכם/ן אתם/ן יכולים/ות לראות את זה? זה קורה במובנים העמוקים ביותר, וגם במובנים היותר יומיומיים ופשוטים. רבים/ות מאיתנו יכולים/ות לראות שיש דברים שאנחנו בונים/ות – דפוס זה וזה, המחשבות, הלופים של המחשבה. אבל אנחנו בד"כ מניחים/ות – שיש שם משהו לא מפוברק, מאחורי זה. אבל כשהבודהא מדבר על פפנצ'ה, הוא למעשה מתכוון למשהו הרבה ויתר רחב מאשר רק מחשבות מטורפות. הוא מתכוון להכל. זה יכול להיראות כאילו אנחנו במגע עם מציאות בסיסית, אבל זה רק שלב. כל החוויה היא מפוברקת.

והתודעה שמפברקת – היא גם אשליה. 'כל זה הוא אשליה', כמו שהבודהא אומר. לבודהא יש דרשה, שבה הוא אומר: 'אם אתם מסתכלים/ות לעומק על משהו, על כל דבר, ומסתכלים/ות ממש טוב, אין שם שום דבר'. חומר – הוא 'גוש של קצף'. גוף, הקשיחות של דברים. וודנה: 'בועת אוויר'. תפישה: 'מיראז". סנקרות – כוונות, מחשבות: כמו גבעול ריק, שאם אני אקלף אותו לא אמצא דבר. והכרה: 'מופע קסמים, תעלול של קוסמים'.

למה הכוונה? הכרה היא התהליך של לדעת, התהליך של לתפוש, לחוות – והוא אומר – בכל הרמות של החוויה שלנו – אפילו ההכרה – היא תעלול של קוסמים. היא לא אמיתית.

אפילו דברים כמו זמן, שאנחנו לוקחים/ות כנתון. איינשטיין אמר: 'זמן הוא אשליה עיקשת'. אפילו העכשיו, שאנחנו מרגישים/ות כ"כ בבירור – הוא אשליה. אז כשהבודהא מדבר על אוויג'יה – תעתוע, שלפעמים מתרגמים/ות כ:בורות. מה שהוא מתכוון אליו, במובן העמוק ביותר הוא: ריאליזם. האמונה, התחושה האינטואיציה – שדברים הם אמיתיים. בשורש הדברים – זהו התעתוע. והריאליזם הזה – רקום לתוך התפישה. אנחנו לא חושבים/ות: זה וזה הוא אמיתי', אלא – אני פשוט מניח/ה את זה, כהנחת יסוד, בלי לחשוב עליה. זו קונספציה בסיסית שלנו. ויש לנו נטייה מובנית לריאליזם. דחף לשם. במלים אחרות – זה מאוד קשה לשחרר את התחושה ש'דברים הם אמיתיים'. ועל הדחף הזה, לריאליזם, נשען הסבל. אנחנו בונים/ות, שוב ושוב, את האמונה במציאותיות, ועל זה נבנה סבל. נובט שם. התעוררות, במובן הזה היא – לראות שהכל הוא מפוברק. זה הפוך מה-common sense. הcommon sense מניח שדברים הם אמיתיים. תבונה היא uncommon sense.

כבני אדם יש לנו את הנטייה הזו, אז אנחנו רוצים/ות להשאיר משהו אמיתי, כקרקע. אנחנו מנסים/ות ליצור קרקע, כי קשה לנו לבטוח בחירות ובחסד של היעדר הקרקע. של היעדר מוחלט של משהו אמיתי. והפתיחות המלאה של נקודת המבט של התנועה שזה מאפשר. אולי זה חומר. אני לא יכול/ה לשחרר את העמדה שהמציאות החומרית היא ממש אמיתי, והכל מבוסס על זה, או 'הכרה', שמישהו/י מאמין/ה שהיא באמת אמיתית, או נוכחות, או קיום, או 'הזרם של הדברים', או 'רשת התנאים', או ה'עכשיו'. אנחנו רוצים לאחוז בדרך ראייה מסויימת, ולומר: זה הדבר. מישהו/י יכול/ה לומר – ההכרה היא לא 'דבר', אז אלי זה לא נחשב, אבל עדיין – ההכרה היא חוויה, ומבוססת על קונספט. אנחנו מאמינים/ות, באופן גלוי או מובלע, שדברים אכן קיימים באופן בלתי תלוי. ואנחנו עושים/ות זאת כלפי כל דבר שאנחנו נאחזים/ות בו. אנחנו מניחים שהם אובייקטיביים, בלתי תלוייים כך או אחרת. או אפילו – שהם קיימים בזמן. המודעות הזו, אני מניח שהיא קיימת בזמן. העכשיו, אני מניח שהוא קיים.

לראות שהכל ריק – זה משהו יפה באופן מדהים. אני יודע שלומר את זה נוחת במקומות מאוד שונים. חלק מהאנשים מרגישים/ות נדהמים, אולי, חלק מהא/נשים מתנגדים/ות, וחלק אדישים/ות. זה טבעי שזה מה שקורה. אבל בסופו של דבר – יש משהו יפה באופן מדהים בלאות את זה. הכל ריק – הללויה. זהו עולם קסום.

אז, ועכשיו אני מדבר אל אלו המנוסים/ות מאוד: איפה המבצר האחרון שלכם/ן? איפה קרקע המציאות שנשארה? בתחושה ש: 'זוהי המציאות?' ב'טבע הבודהא'? ב'בלתי מפוברק'? 'ניבאנה'?

סראהה היה מתרגל של בודהיזם טנטרי, מהמאה ה11 בהודו: "העצמי הוא ריק, העולם ריק, שמיים וארץ ריקים. ביופי הזה אין מצוות או חטאים, אין טוב או רע". ויש משפט שהבודהא אמר, אני לא יודע אם הוא אמר הרבה, אבל הוא הפך למאוד חשוב: 'ידע וראייה של הדברים כפי שהם'. וא/נשים, כולל זה שיושב פה, לקחו את הסוף של המשפט, והניחו שיש 'דברים כפי שהם'. אבל מה שהבודהא באמת מתכוון אליו – זו ידיעה והבנה של דברים במהותם העמוקה. כלומר – ריקים. איך דברים עולים, מופיעים, באופן מותנה.

כשהבודהא מדבר על שחרור – הוא מדבר על זה. לראות ולהשתחרר מזה. שחרור לא מגיע מ"להיות איפה שאת/ה", כי אין "איפה שאת/ה". אנחנו מדמיינים/ות את זה. שחרור מגיע מלהבין שזה דמיון. זה מה שמשחרר באמת.

מדיטציה כניסוי של דרכי ראייה משחררות

איך אפשר לראות את זה יותר ויותר לעומק? אולי מדיטציה יכולה להיות מסע של גילוי של: איך דברים מופיעים, איך דברים מתהווים, ולמה הם מתהווים כך? אולי אפשר לתרגל לראות את המציאות בדרכים שונות, והן יולידו חוויות שונות של עצמי ומציאות. אני יכול לראות את המציאות בדרכים שמובילות לפחות ופחות פיברוק. פחות ופחות ופחות. והן לא יובילו לשום חוויה בסיסית ש'היא היא'. איזה רגש, או חוויה, או מראה, וזה יהיה 'מה שזה. המציאות הסופית'. אז – מדיטציה כתרגול דרכי ראייה שמנפצות את השלכת המציאותיות, שמנפצות את האשליה שדברים באמת קיימים. ללמוד איך לראות. אפילו metta היא משהו כזה. כי אני עובר למצב תודעה קצת אחר, או ממש אחר, ואז הכל ניראה לי אחרת. כשהמטה חזקה – חוויית העולם משתנה. נניח שהיינו בריטריט מטה של חודש או חודשיים, זה מתחיל להיות ממש חזק: מהי המציאות? תחושת המציאות שלי משתנה מאוד.

מילים כמו "מפוברק" או "מומצא" הן טובות, כי הן מצביעות על זה שאנחנו בונים/ות משהו, וגם – שהוא לא ממש אמיתי.

האם זה הופך דברים לחסרי ערך? הכל מפוברק, האם זה אומר ששום דבר לא חשוב? שהכל חסר ערך? יש זרמים בדהרמה שזה מה שהם אומרים: כל זה הוא סמסארה, ומה שאנחנו רוצים/ות לעשות זה לצאת מכל זה, כי הכל חסר ערך. האם אנחנו צריכים להיות כ"כ דואליסטים? אולי הקיום, זה שדברים ניראים, קיימים, בעלי ערך – זו לא הבעיה. זה שאנחנו מפברקים דברים זו לא הבעיה, אלא – הבורות לגבי זה שהם מפוברקים זו הבעיה. אם אני יודע שהכל קסום, וזה שדברים מפוברקים – לא רק שזו לא בעיה, אלא – זה הופך אותם לקסומים, חופשיים מטבעם. אז אני חי בעולם של קסם, ואני יכול להיות חופשי בפיברוק שלי, ואני לא צריך לבטל דברים.

זה מסע. אפשר לראות את זה בדברים מאוד פשוטים: אני ממש עצבני/ת על משהו, ואז נרגע/ת – ואז משווה: תחושת העצמי והדברים כאשר אני עצבני/ת, וכאשר אני לא כ"כ – הן שונות. את/ה לא צריך/ה להיות מתרגל/ת בשביל לעשות את זה. ואותה הבנה יכולה להעמיק מאוד, ולהשתכלל מאוד. וזה הדבר שהכי טוב להבין אותו. לראות ולהבין באופן הזה – זה מביא שחרור ענק. זה שחרור לשחק עם הקסם, לראות כך או אחרת, בלי להלכד. לשחק בעולם הקסם, לשחק בעולם השקפות העצמי. וזה אפשרי לנו. זה משהו שאנחנו יכולים/ות לחוות כבני/ות אדם. אני, ואני מקווה שאף אחד לא אומר: אתם/ן צריכים/ות להבין את זה, ואני יודע שהביקורת הפנימית יכולה לעלות. אבל זה זמין לנו, ואם הלב נמשך, אם אנחנו נמשכים/ות למסתורין, ומציאות העמוקה הזו, אז זה זמין לנו.