רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 2, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


אוקי. בואו נחזור לדרך העבודה עם גוף האנרגיה, דרך העבודה השנייה. מה שדי נפוץ – לא, לא די נפוץ, אלא ממש נפוץ; זה יקרה כל יום בדרגה כזו או אחרת, הרבה פעמים ביום – זה שמשהו בגוף האנרגיה ירגיש לא נוח. זה מרגיש כאילו יש איזו תקיעות או חסימה פה או שם, איפשהו בגוף האנרגיה. זה חלק ממש, ממש נורמלי של החוויה הנורמלית, חלק מהחוויה האנושית. זה יקרה. גוף האנרגיה הוא לא דבר סטאטי. חסימות, השתחררות של חסימות, תקיעויות – כן, יש לנו תקיעויות מאד שגרתיות, אבל אפילו אם אין לנו, יהיו תקיעויות שיבואו וילכו בגוף האנרגיה במקומות שונים. אז במדיטציה, מה עושים עם זה? בגלל שהתקיעות, החסימה, היא לא הולכת להרגיש טוב. היא ההיפך מפיטי, אם תרצו.

  • דרך אחת, שוב, אל תשכחו: היא לפתוח את המודעות. תמתחו אותה על פני כל מרחב הגוף, קצת גדול יותר מהגוף האנטומי. [34:58] מה שקורה כשיש תקיעות, או כל דבר שאנחנו לא אוהבים, זה שתשומת הלב מתכווצת. תפתחו אותה שוב. ועצם הפתיחה שלה עושה משהו. יש כאן תלות הדדית: תקיעות מכווצת את המודעות, פתיחות המודעות יכולה לפעמים לפתוח את התקיעות – דבר ראשון.
  • הדבר השני לשחק איתו במדיטציה אם אתם עובדים עם גוף האנרגיה ועם הנשימה, פשוט תדמיינו את אנרגיית הנשימה עוברת וזורמת ישר דרך התקיעות הזאת. פשוט תדמיינו את זה. [35:38}
  • או שתדמיינו זרם של אנרגיה שפשוט עובר ישר דרכה. זה יכול להיות עם הנשימה; וזה יכול לא להיות עם הנשימה. תשמשו בדמיון. הזרם עשוי לרצות לזרום דרך מה שתקוע. בואו נגיד שהתקיעות היא בגרון שלי. הוא עשוי לרצות לזרום דרך הגרון שלי ולמעלה מתוך הראש שלי, או למטה דרך החלק התחתון של הגוף שלי. האם הוא רוצה לזרום למעלה? האם הוא רוצה לזרום למטה? תרגישו מה מרגיש מועיל. שוב, אתם בסך הכול משתמשים בדמיון כדי לעצב, לפברק, לפתוח את חווית גוף האנרגיה.

נגיד שיש לי תקיעות בצוואר. אני יכול לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת, לא דרך הפה והאף, אלא ממש נכנסת ויוצאת ישר דרך הגרון, או אחורי הגרון, אחורי הצוואר. אני פשוט מדמיין את זה. או אולי היא רוצה לצאת דרך הצדדים, ככה. והדמיון הזה יכול לפתוח משהו.

  • אם אתם מתרגלים/ות מטא, למשל, ויש לי תקיעות בגרון או איפה שלא יהיה, כל מקום שיש בו תקיעות, מה אם תשחקו עם לדמיין את אותו המקום בו נמצאת התקיעות, לדמיין אותו כמו המרכז ממנו קורנת המטא? זה המקום האחרון שהייתם חושבים/ות עליו, כי הוא מרגיש הכי גרוע והכי תפוס ומכווץ והכי פחות כמו אהבה, אבל פשוט תדמיינו את המטא מגיעה משם, ותראו מה זה עושה.
  • עוד אפשרות – נדמה לי שהיא החמישית, אם אנחנו עורכים רשימה. בואו נגיד, לדוגמה, אני מרגיש תקיעות באמצע הבטן שלי איפשהו – לא, בואו נגיד בעצם שאני מרגיש תקיעות סביב הלב שלי. אבל הבטן התחתונה שלי דווקא מרגישה די נחמד, יש איזו רווחה שם. או שההיפך. לא משנה. יש מקום שמרגיש טוב, טוב יחסית, ואז יש מקום שלא מרגיש טוב. אחד הדברים שתוכלו לעשות זה פשוט לדמיין את המקומות האלה כמחוברים. יש מעין צינור אנרגיה או משהו שמחבר בין המקומות. אני לא מזיז שום דבר; אני לא מושך. אני פשוט מחבר ביניהם בדמיון שלי – המקום שמרגיש טוב והמקום שלא מרגיש כל כך טוב. ואז פשוט רואה מה קורה. אני פשוט מחבר בין שני מקומות בדמיון שלי, מאד בעדינות.
  • ישנה גם האפשרות של: הנה התקיעות, הנה החסימה, הנה אי הנוחות, ואליהן להביא צורת הסתכלות של תובנה שאתם/ן כבר מכירים/ות, ולהתבונן בתחושת התקיעות עצמה, בתחושת החסימה עצמה, עם צורת הסתכלות של תובנה. בהקשר של תרגול סמאדהי, של תרגול ג’אנה, אלא אם דרכי הסתכלות של תובנה היא דרך העבודה המרכזית שלכם/ן, אולי זה יהיה המפלט האחרון, אולי (אני לא יודע אם זה חשוב). אבל בעיקרון, שוב, אלה תרגולים ממש חזקים, ממש חזקים. ולהסתכל על החסימה ככה, מבעד לעדשה של דרך ההסתכלות הזאת, פחות או יותר ימוסס אותה, כל עוד אתם לא – “נו קדימה! תתמוססי, תתמוססי, תתמוססי!” – דוחפים יותר מדי.
  • עוד דבר לומר, שוב, שהוא ממש, ממש חשוב בהקשר של תרגולי ג’אנה וסמאדהי: אוקי, ישנה תקיעות. הנה החסימה. אני לא תמיד חייב להתמקד בהם. אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – אני אצטרך לעבוד על לשמור את תשומת הלב שלי איפה שנעים, איפה שמרגיש טוב, איפה שיש פיטי, אולי, או איפה שפשוט מרגיש בסדר. הנטייה תהיה או להיגרר למקום בו יש הרגשה קשה, לחץ, או חסימה, או להיגרר לגמרי החוצה ולהתחיל לחלום בהקיץ. אבל אם אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – למשל, בדוגמא ההיא, הבטן שלי מרגישה טוב ואזור הלב שלי לא, אני משאיר את תשומת הלב בבטן. אל תישאבו לזה. או שהברכיים שלי כואבות. אל תישאבו לזה. [40:03] פשוט תישארו עם איפה שנעים, ותתמקדו שם, ותיהנו מזה.

עכשיו כשאני אומר “איפה”, “איפה” עשוי להיות מיקום גופני. וגם יכול להיות שהגוף קצת התמוסס, ואז זה מעין מיקום מרחבי. זה פשוט איפשהו אי שם במרחב. אני לא יודע אם “איפה” היא בבירור המילה הנכונה, אבל זה יכול להיות גם תדר. אז זה דומה למה שאמרתי קודם: הנה אי הנוחות, הנה התקיעות, הנה החסימה. במונחים אנרגטיים, זה סוג מסוים של תדר. האם אני יכול למצוא תדר נוסף שפחות קשור במיקום מרחבי ויותר במיקום מנטלי? ואז להיכנס אליו? למצוא אותו, לצלול מתחת, להיכנס אליו? שוב, עם יותר ניסיון של תדרים שונים, ובטח עם יותר חוויות של ג’אנה, זו פשוט הופכת להיות אפשרות שכיחה יותר. היא הרבה יותר נגישה, משהו כזה.

[41:03] רוב מתרגלי תובנה, רוב מתרגלי ויפאסנה, די מאומנים, אם בכוונה ואם מכורח ברירת מחדל, בזה שאם יש משהו קשה בגוף, אם יש דוקהה, כשיש לחץ, כשמשהו מרגיש לא בסדר, כשיש התכווצות, אז לשם הולכת תשומת הלב. ואנחנו מקבלים עידוד לעשות את זה, בדרך כלל, באופן שבו אנחנו מלמדים מדיטציית תובנה. וזה יכול להפוך להיות “טוב, זה מה שאנחנו עושים.” ברגע שמשהו קשה לנו, לשם התודעה הולכת. זו אפילו לא בחירה שאני עושה. המתרגל/ת מבין/ה: “אה, זה בסך הכול הרגל. אני נותן/ת תשומת לב למה שקשה, לאיפה שישנה חסימה, איפה שישנה התכווצות, איפה שיש דוקהה.”

יכול גם להיות שמדיטציית תובנה מושכת אליה טיפוסים ונטיות פסיכולוגיים מסוימים. יכול להיות, אבל זה גם סוג של אימון שקורה, גם ישירות וגם בעקיפין. המוכנות לעשות את זה, המוכנות ללכת לאיפה שקשה, להרגיש את זה, להיפתח לזה, ולעבוד עם זה – היא יקרת ערך. זה דבר כל כך יקר. מוכנות לא מספיקה. יש חשיבות לסוגהמיינדפולנס שאני מביא, בגלל שאני יכול להביא לשם תשומת לב, אני גם יכול להביא לשם סוג מסוים של מיינדפולנס, מה שרק עושה את זה יותר גרוע. ואני נוהג כ”מודט טוב”, ויש לי את המוכנות, שזה מעולה, וזו כוונה טובה. אבל במיינדפולנס שלי יש רק טיפה של סלידה, והיא הופכת את זה לגרוע יותר. או שאני יכול להיות עם זה בדרך שפשוט לא עושה לזה כלום. או שאני יכול להיות עם זה – לתשומת לב ולמיינדפולנס יש איכויות של מיומנות בהן. מיינדפולנס היא לעולם לא דבר אחד. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. למיינדפולנס תמיד יש השקפות, תפיסות, איזה סוג של מערכת יחסים עם אובייקט – טיפת סלידה, או הרבה סלידה, טיפת חמדנות – תמיד יש שם משהו מזה, ואנחנו מדברים על רמה ממש, ממש מעודנת. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. ומה שיגרום לזה לקרות או לא לקרות, מה שיכריע מה יקרה, זה מה יש במיינדפולנס. זה מעולה שאנחנו מוכנים/ות לעשות את זה. כמתרגלי/ות תובנה, כולנו תרגלנו את זה, אני מקווה. מעולה שאנחנו מוכנים, אבל זה גם חשוב מאד – האם יש לי את המיומנות להביא מיינדפולנס שהיא באמת מיטיבה, תשומת לב מיטיבה?

אז כל זה מעולה, אבל עכשיו אנחנו רוצים גם מנעד, כמו שאמרתי בשיחת הפתיחה, מנעד, מנעד, מנעד. בחירה, חופש בחירה – בטח, אני יכול ללכת לאיפה שקשה. אני מוכן לעשות את זה. אני לא פוחד לעשות את זה. בין שזה קצת קשה, בין שזה קשה בדרך זו או אחרת, ובין שזה ממש, ממש קשה, אני מוכן ללכת לשם. ואני מסוגל לעבוד עם זה. ככל שעובר הזמן ואני מתרגל יותר, אני מסוגל לעבוד עם זה בכל מיני סוגי דרכים, בהרבה דרכים. אבל, אני גם מוכן ומסוגל לא ללכת לשם. אני אניח את התודעה כאן, איפה שנעים. ולא אלך לשם. אני מאמן את התודעה להישאר עם הנעים. כשאנחנו נפתחים לתרגול ג’אנה, זה הופך למיומנות די חשובה, וסוג של תרגול נגד הזרם, עבור מישהו שתרגל הרבה מדיטציית תובנה. אז עם האימון, יכול להיות לנו מנעד הרבה יותר רחב והרבה יותר חופש בחירה בנוגע למה אנחנו עושים ביחס לקושי.

אני זוכר שלימדתי את זה כאן בפעם הראשונה לפני שתים עשרה, שלוש עשרה שנים, בריטריט סמאטה (samatha). היו הרבה אנשים שאמרו, “אבל זה לא תרגול נכון! תרגול נכון, התרגול הכי טוב, זה ‘להיות עם מה שיש’. כך שאם כואב, אני צריך ‘להיות עם מה שיש’. ואפילו אם לא כואב, איכשהו הכאב הוא יותר ‘מה שיש’ מאשר המקום שלא כואב.” אבל למרות זאת, או בנוסף לזאת, שוב, לא. אנחנו חייבים לשאול לגבי אונטולוגיה, לגבי המציאות כאן. האם זה באמת ‘מה שיש’? למה אני מאמין בנוגע ל’מה שיש’? או האם זו תפיסה מפוברקת?… התשובה היא ‘כן’. [צחוק]. ואני חייב להבין את זה. אני חייב להיכנס לשם ולעבוד עם דברים ולשחק עם דברים עד שאני יודע בתוך הלב שלי, עמוק בפנים, בתודעה שלי, בחיים שלי, אני יודע: “זו תפיסה מפוברקת.” ואני יודע איך לפברק אותה אחרת. לפחות לפעמים יש לי את היכולת הזאת.

אנחנו רוצים לאמן את פתיחת המנעד. ואנחנו רוצים להבין שיש משהו, יש כל כך מהטבע של המציאות שמעורב בכל זה. עבודה עם ג’אנות – איך היא קשורה לתובנה? היא קשורה לתובנה בכל דרך אפשרית. האם היא באמת אמיתית כמו שאתם/ן חושבים/ות שהיא? מה אמיתי? אלה שאלות יסוד חשובות. אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות. לפעמים אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות שנובעות מעצם ההקשבה והאימון והחשיבה שלנו בדהרמה.

אז, עשויות להיות, והולכות להיות, תחושות של אי נוחות ושל כאב לפעמים. כפי שאמרנו בתחילת הריטריט, אתם/ן באמת רוצים שלא ללכת לשם יותר מדי, ואדבר על כך עוד מחר. אבל ישנה גם אפשרות לתפוס, לתפוס במכוון, את הלא נעים כנעים. הנה הכאב בברך שלי, אני ישוב במדיטציה, ואני יכול במכוון לשחק עם התפיסה. הנה משפט המפתח: לשחק עם התפיסה. אני יכול לשחק עם התפיסה, ולתפוס את הלא נעים כנעים. אז הנה הכאב בברך. אני מחליט לתפוס אותו כפיטי. עם אימון, זה אפשרי לגמרי. אני מחליט לתפוס אותו כשמחה. כך שמרקם הברך שלי הופך לשמחה. הברך שלי הופכת לשמחה. אני מחליט לראות את זה, עם אימון, כדממה, כדממה מאירה, הברך נעלמה, ומה שיש שם הוא דממה מאירה, יפהפייה. אימון. אימון באמצעות משחק עם התפיסה.

דרך אחת לעשות את זה היא פשוט לגרום ל פיטי להתפשט, והפיטי מתפשט גם לאזור הקשה. זו אפשרות. דרך נוספת היא ישירה יותר, בה אני ממש מביט במשהו, ובגלל שיש לי מספיק היכרות עם פיטי, ובגלל שאני לא נעול לתוך ההשקפה של “מציאות הדבר היא הברך הכואבת” – אז ישנה היכרות עם פיטי, וישנו היעדר של השקפה נעולה בנוגע למציאות, ואז המתרגל/ת פשוט רואה את זה כפיטי, ומכאן חווה פיטי, או שמחה, או דממה, או מה שלא יהיה. מה הבודהה אמר? ” “הישג תפיסתי” ((perception attainments. הג’אנות הן השגות של השקפה. מה הדרך הכי טובה לחשוב על זה? לשחק עם ההשקפה. אנחנו משחקים עם השקפות. וכפי שאמרתי, זה הרבה יותר משמעותי מהשאלה של “זו ג’אנה? או שזו לא ג’אנה? האם הגעתי לג’נאה השלישית? כי מה-שמו מגדיר אותה כ….” – זה נראה כל כך רלוונטי וחשוב. מה שאני מדבר עליו עכשיו, היכולת הזו, ולא רק היכולת, האפשרות, ההכרה, וחוויית האפשרות לעשות את זה עם, למשל, הכאב בברך – זה הרבה יותר משמעותי מאשר עם הגעתי לג’אנה הראשונה או השלישית כמו שצריך. זה הרבה יותר משמעותי. ‘קסם’: אנחנו משתמשים במילה הזאת, קסם.

כל העסק הזה על שאלת המציאות, על ריקוּת (שקשורה ל”מה היא המציאות של הדברים?”), על דרכי הסתכלות, על פבריקציה, על תפיסה (שוב, זו מילת המפתח), על לשחק עם התפיסה – כל זה מהותי לחלוטין לתובנה משחררת. זה מהותי לכל הדהרמה. זה מהותי לתובנה משחררת. וזה הרבה יותר חשוב, כמו שאמרתי, מאשר “ג’אנה שלישית, ג’אנה רביעית” – אתם יודעים, מה שזה לא יהיה – “הגעתי אליה? לא הגעתי אליה?”.

רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 1, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


הנושא שאני רוצה לדבר עליו עכשיו הוא פיטי, וסביר להניח שלא אסיים איתו היום, אבל אני רוצה להספיק די הרבה חומר. במובן הרחב ביותר, ניתן לומר שישנן שתי גישות רחבות, או שני מסלולים, בהם מתרגל/ת עשוי/ה לעבוד ולשחק כך שבסופו של דבר עולה תחושת פיטי. לא מדובר בחלוקה של שחור ולבן. האבחנה בין הגישות איננה בשחור ולבן. והן גם לא סותרות זו את זו, בנוסח “אני עושה רק את זה או אני עושה רק את זה.” אבל לכל אדם יש על פי רוב דרך אחת שהיא יותר דומיננטית.

  • גישה אחת היא עבודה עם גוף האנרגיה. למצוא ולעודד כל תחושה של רווחה במרחב גוף האנרגיה, וכמו שאמרתי, לשדל אותה, לטפח אותה. האנלוגיה שאמרתי – אם זו גחלת ואני מנסה להדליק מדורה, מה אני צריך לעשות כדי לייצר את הגחלת הזו? מה אני צריך להניח סביבה? האם לנשוף עליה? האם להגן עליה מהרוח? מה שלא יהיה. מה אני צריך לעשות כדי לגרום לגחלת הזו להפוך לאש, למדורה? במובן מסוים אנחנו מתחילים עם חווית גוף האנרגיה, ובכל דרך שבה אוכל לקבל את החוויה הזו, לעסות אותה, לתמוך בה, לעצב אותה, לעודד אותה, להצית אותה כך שתנוע קדימה לעבר יותר ויותר נעימות, עד שנוצר פיטי, בעצם.
  • הדרך השנייה היא לבחור משהו, לבחור מושא, ופשוט להתרכז באופן חוזר ונשנה במושא הזה. ואם הריכוז נהיה יציב יותר, והאנרגיה מצטברת שם, אז בנקודה מסוימת, פיטי מתפתח בתוך החוויה, בגוף האנרגיה. אז כן, במובן הרחב, יש שתי דרכים.

מה זה פיטי? אני חושב שכבר אמרנו משהו בנושא. אני אחזור עליו בכל אופן. פיטי זה – אני מגדיר את זה כ”תחושה נעימה שמורגשת פיזית, אך שמקורותיה אינם בחושים”. ככה אני מגדיר את זה. וכך, עבור מתרגל/ת, זה יכול לעלות בכל מיני דרכים. ישנם כל מיני טעמים והתגלמויות לפיטי. דיברנו על זה שכל הגוף יכול להרגיש כאילו הוא רוטט, או שחלקים מהגוף יכולים להרגיש כאילו הם רוטטים. למעשה זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. יש אנשים שאומרים, “אה, זה מרגיש בדיוק כמו אורגזמה.” זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. זה יכול להרגיש כמו משהו הרבה יותר מעודן, כמו סוג של חמימות נעימה, או קלילות נעימה, כאילו את/ה כמעט צף/ה. זה יכול להרגיש כמו גלים של מעין התענגות נעימה, או התלהבות או אקסטזה שעוברת דרך הגוף. יכולות להיות לזה הרבה, הרבה התגלמויות.

אחד הדברים המעניינים בנוגע לאיך פיטי מופיע, זה שהוא מתפתח לאורך זמן, וגם מתפתח בכמה דרכים. דרך אחת (שאולי כבר הזכרתי) היא שכשאת/ה נכנס/ת, בואו נאמר, לג’אנה השלישית, אז החוויה החוזרת של הג’אנה השלישית משפיעה על הדרך שבה פיטי עולה עבורך מאז ואילך. הג’אנה השלישית היא מאד שלווה, רגועה ושקטה באופן יפהפה ויוצא דופן. וזה כמעט כאילו שזה עושה משהו לכל הגוף האנרגטי, או שזה עושה משהו לכל ה- citta (לב-תודעה) או משהו. ומאותו רגע והלאה, בדרך כלל, הפיטי של אותו/אותה המתרגל/ת יהיה יותר רגוע ממה שהוא אולי היה בהתחלה. אז לג’אנות העמוקות יותר יש מעין אפקט רטרואקטיבי על הג’אנה הראשונה שמאופיינת בפיטי. אז זו דרך אחת.

וזה מאד אינדיבידואלי. מה שעוד יכול לקרות, זה, אתם/ן מתרגלים/ות. לדוגמה, בואו נגיד שאתם/ן עושים/ות – אני הולך עם עניין הריכוז, ואני מתרכז בשפה העליונה, קצה האף שלי. אני מתרכז, מתרכז. ואז, הריכוז מתפתח, ולרגעים אני שם לב ל… כמעט כמו ברקים שעוברים דרך הגוף, ברקים של עונג עצום. אבל זה נעלם. זה נעלם בשתי שניות או בשנייה אחת או משהו. או שזה קצת כמו גל, כמו שאמרתי, של התענגות או אקסטזה, או פשוט גל של תחושה נעימה ששוטפת את הגוף או דרכו. אבל כאמור, היא נעלמת תוך כמה שניות, שתיים או שלוש שניות. וזה, במובן מסוים – זה טוב. זה פיטי. זה ללא ספק פיטי. זה מעולה. דברים קורים. נהדר. כשזה קורה, תיפתחו לזה, תהנו מזה. אם אתם/ן עדיין ממש עובדים/ות עם המושא, אתם/ן לא מוכנים/ות לעזוב את המושא המרכזי. אז תישארו איתו – שוב, אם אני ממשיך את הדוגמה, המושא הוא הנשימה. זה (פיטי) נמצא ברקע המודעות שלי. אני בהחלט נפתח לזה ונהנה מזה, אבל אני לא אומר לעצמי אז, “אוו! בואו נתמקד בזה!”. זה עדיין לא מוכן. זה עדיין לא יציב מספיק. זה רק דבר חולף. כן? מה שאנחנו רוצים, ומה שעשוי לקרות מההתחלה, או שעשוי לקרות יותר ויותר עם הזמן, מה שאנחנו רוצים זה פיטי יציב יותר – משהו שנשאר למשך, בואו נגיד, לפחות שתיים או שלוש דקות מבלי להיעלם. ברגע שזה נהיה יציב, ואם אתם/ן בטוחים/ות “זה בטוח נעים,”, אוקיי, אז אתם/ן מוכנים/ות לעבוד עם זה. ואני אתחיל לדבר, בשיחה הזו, [על] איך לעבוד עם זה קצת יותר, אוסיף עוד על מה שנאמר אתמול. אז אנחנו צריכים/ות לחכות עד שזה יחסית יציב, ועד שזה יציב לאורך זמן. אנחנו רוצים/ות שזה יהיה יציב.

אבל בעצם, רק כדי להיות ברור, אנחנו רוצים פיטי וסוקהה. אני זוכר – אני לא יודע כמה פעמים, אבל בלי ספק שתיים שלוש או יותר, במהלך השנים, בשיחות כאן, מישהו או מישהי באו במהלך מה שזה לא יהיה שדיברנו עליו בריטריט, ודיווחו שהם תרגלו, בדרך כלל איפשהו באסיה או משהו, וחוו פיטי, וחוו  סוקהה (זו מילה שאציג; המשמעות שלה היא “שמחה” שמגיעה ממדיטציה; פיטי וסוקהה, או פיטי או סוקהה), והם דיווחו על זה בשיחה, והם נשאלו אם זה היה נעים ואם הם נהנו מזה, והם ענו שכן, ואז למעשה ביישו אותם על כך שהיה להם את זה. המורה – לפי מה שהם סיפרו לי – היה למעשה חמוּר למדי; איכשהו המתרגל או המתרגלת הרגישו מבוישים. והם הרגישו, שנים אחר כך, לעיתים קרובות, די פגועים ודי בטראומה מהאינטראקציה ההיא. ומשהו בכל התרגול שלהם, וגם בכל מערכת היחסים שלהם עם התרגול, נהיה די מעוות בגלל זה. ולעיתים קרובות היה שם – מה שעשוי להפתיע – די הרבה יגון בעניין. משהו שנגע בנפש  שלהם בצורה די עמוקה, שהם היו פתוחים לגביו, משהו מקסים, לא רק הדוקהה הקשה שמשתפים לגביה – מתרגל/ת משתפ/ת משהו מקסים, וזה מבוטל, ובסופו של דבר הם הרגישו בושה לגביו. אז רק כדי להיות ממש ברור, אנחנו רוצים פיטי. אנחנו רוצים סוקהה. זה דבר טוב.

איך פיטי עולה ומופיע? איך נוכל לחשוב על ההופעה שלו? דרך אחת לחשוב עליו היא, אם ניקח, למשל, את המודל שציינתי של שתי גישות רחבות, אם אנחנו חושבים על ריכוז – אני פשוט משאיר את התודעה יציבה בשפה העליונה, בנחיריים התחתונים, וכולי – וככל שהתודעה ממשיכה להישאר שם, מה שלא קורה בשלב הזה הוא שהתודעה לא מפזרת ומכלה אנרגיה דרך מחשבה, דרך הסחת דעת. התודעה אוספת אנרגיה. באלקטרוניקה, יש משהו שנקרא ‘קַבָּל’. אני לא יודע אם אתם/ן יודעים/ות מה זה. זה מין דבר אלקטרוני שכזה שבעצם עושה בדיוק את זה: אוסף מטען חשמלי. אז דרך אחת לחשוב על מה זה פיטי, מנקודת המבט של הריכוז, זה שאתם/ן לא מפזרים/ות אנרגיה. אתם/ן לא מכלים/ות אותה. והיא מתחילה להיאסף.

[9:13] אבל כמו שאמרתי, זה לא רק עניין של למסמר את התודעה שלכם/ן למושא. אתם/ן תצטרכו גם את הזיקוק, את העידון של המושא, אם אתן/ן בוחרים/ות בגישת הריכוז.  פיטי לא יעלה רק מהתבוננות במשהו. צריך את איכות תשומת הלב ואת העידון של המושא ושל תשומת הלב כדי שפיטי יעלה, אם אתם/ן הולכים/ות במסלול הריכוז.

פיטי יכולה לעלות גם פשוט מלאסוף את האנרגיה, למשל, בתרגולים כמו צ’י קונג. למעשה אתם/ן אוספים/ות אנרגיה, והצ’י והפיטי הם מאד קרובים. האם הם נפרדים? האם הם שני דברים שונים? האם הם לא שני דברים שונים? הייתי אומר שזה נמצא על ספקטרום. וככל שאנחנו אוספים את הצ’י יותר ומתחילים להרגיש אותו באופן יותר חיובי, אנחנו יכולים לקרוא לו פיטי. או שהוא הופך לפיטי.

בנוסף אמרנו, עם דרכי הסתכלות של תובנה, שישנה גם התרה, ישנה גם הרפיה מהיאחזות, ובכך, ישנה פחות פבריקציה. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. סמאדהי  (samādhi)– אני אחזור לזה; זו נקודה כל כך חשובה. אני הולך לחזור לזה ככל שהריטריט ימשיך. סמאדהי, מה שהוא באמת – או אולי, שוב, הדרך הכי פורה, הכי מיטיבה לתפוס מה זה סמאדהי – היא שכשאנו מעמיקים לתוך סמאדהי, אנחנו מפברקים פחות. ישנה פחות פבריקציה של תפיסה, פחות פבריקציה של העצמי, ללא ספק פחות פבריקציה של דוקהה, בהחלט. יש פחות פבריקציה של העצמי. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. ויש פחות פבריקציה של כל תפיסה שהיא. וכל הספקטרום של הג’אנות, אתם/ן יכולים/ות להבין אותו במסגרת אחת. וזוהי הדרך הכי חשובה להבין אותו. והדרך הזו להבין אותו תפתח כל מיני דלתות, בכל הקשור לתרגול הדהרמה כולה ולשחרור.

אז איך פיטי עולה? הוא עולה גם – דרך נוספת היא מבעד לדרכי הסתכלות של תובנה. להרפות מהיאחזות, ומכאן לפברק פחות, ומכאן פחות פבריקציה של הגוף. פיטי, לתפוס את הגוף כפיטי, זו תפיסה שמערבת פחות פבריקציה של הגוף. או שאנחנו יכולים לומר, עוד דרך היא גוף האנרגיה, עבודה עם הגוף האנרגיה כדי לעצב את זה, כדי לפברק את זה ככה שיש הנאה ופיטי. או כמו שאמרתי קודם, יש פשוט פתיחות של הישות, פתיחות של הלב. וזה מאפשר לפיטי לזרום. זה כאילו שפיטי רוצה להיות שם, רוצה לבוא, וזו רק הפתיחות. ברגע שהוא שם, יש לנו גם עבודה וגם משחק לעשות, שזה אומר, אני צריך לגבש את זה, לייצב את זה, להיספג לזה, כדי שזה יוכל להפוך לג’אנה הראשונה, אם מה שאנחנו מדבריו עליו הוא פיטי, להבדיל משמחה או משהו אחר שמרכזי לג’אנות אחרות.

זה מעניין. שוב, תמיד יהיו מקרים יוצאי דופן, אבל זה נוטה להיות כך שאם אני משתמש בשיטת הריכוז, כשהפיטי מגיע, הוא נוטה להתפרץ מאד בפתאומיות ודי באינטנסיביות: “מתרכז, מתרכז. אוקי, אני בהחלט מרגיש שאני בתוך מצב עמוק יותר של ריכוז.” אבל כשהפיטי מגיע, הוא די מתפרץ לתוך חוויית הגוף, לתוך המודעות. או שמתרגל/ת עשוי/ה אפילו למצוא את עצמו/ה בתוך ג’אנה. הכול שם, לא רק הפיטי.

הדרך הנוספת, לעבוד עם (כמו שאמרתי) הגחלת הזאת שאנחנו מנסים/ות להפוך לאש, היא לעבוד עם גוף האנרגיה, זה נוטה להיות – לא תמיד, אבל זה נוטה להיות הדרך בה הפיטי נבנה יותר בהדרגתיות. אז ישנה תנועה הדרגתית יותר לתוך חוויית הפיטי המלאה.

כמה אנשים שמעו את הביטוי, את המונח “ריכוז מקורב” (upacāra-samādhi/ access meditation) ? כן, אוקי, די הרבה מכם. אני לא משתמש בו. אני מתכוון, הבודהה מעולם לא השתמש בו. זה לא ביטוי שהבודהה אי פעם עשה בו שימוש. הוא מגיע, אני חושב, מה- וִיסוּדְּהִימָאגַה  Visuddhimagga), דרך ההיטהרות), שהוא טקסט שאנו עשויים לחזור אליו או שלא, טקסט פרשני שנכתב בערך חמש מאות שנה אחרי הבודהה. אני לא נוטה להשתמש בו. הבודהה מעולם לא השתמש בו. מה המשמעות שלו? ובכן, זה כאילו שאתם/ן יכולים/ות להרגיש, לפעמים, אם אתם/ן מתרכזים/ות, בואו נגיד, בנשימה, בנקודה כלשהי יש סוג של מעבר קוונטי שבו אתם/ן מרגישים/ות כאילו, “אה, עכשיו התודעה באמת התייצבה, באמת מצליחה להתייצב על המושא שלה.” בדרך כלל הנשימה מעודנת יותר בנקודה הזאת, למשל. בדרך כלל דברים מרגישים יותר הרמוניים. אבל זה בסך הכול סוג של סימון נקודה של “כן, אוקיי, התייצבנו קצת.” אתם/ן יכולים/ות להשתמש בזה אם אתם/ן רוצים/ות; אני לא נוטה למצוא את זה מועיל, האמת, אבל זה בסדר. לפעמים אני חושב, טוב, בעצם אני ממש יכול לחשוב שזה יותר העניין שלכל ג’אנה יש את הריכוז המקורב המסוים שלה, ברגע שאתם/ן עושים/ות הרבה תרגול ג’אנות. אבל באמת שזה לא משנה. אם זה מועיל לכם/ן במובן של לקבל איזו תחושה של איפה אתם/ן, לכו על זה. אבל אני לא נוטה להשתמש בזה. לא משנה; אני שמח לדבר על זה אתכם.

עם הנשימה בנקודה מסוימת, אם זו השיטה הזו, כן, יכולים להיות מעין מעברים קוונטיים בנקודות שונות. אז לדוגמה (אני חושב שהזכרתי את זה כבר; בואו נגיד את זה שוב, פשוט תעקבו אחרי הדוגמה שלי), כשהנשימה באף או בשפה העליונה – בנקודה מסוימת, אז ככל שזה מתחיל ללכת טוב יותר, כך האזור הזה מרגיש גדול יותר. זה מתחיל להרגיש כמו, “בעצם, האזור הזה הוא בגודל של כל הראש שלי, או בערך בגודל של כל הגוף שלי.” זו התפתחות טובה. זה דבר טוב. והתנועה הזו שם – היא בדרך. היא חלק מיסוד של התנועה המלאה לעבר חווית גוף כולית של פיטי, או מקבילה אליה, או משהו בסגנון שלה.

עוד הקבלה שאפשר להשתמש בה במקום הקַבָּל היא כמו כשאתם כשאתם/ן מחזיקים/ות זכוכית מגדלת, ואתם/ן תופסים/ות את קרני השמש, ואתם מכוונים אותה לעלים יבשים או משהו. זה הולך להצית את העלים האלה. זה לאסוף את האנרגיה של התודעה. זו דרך שבה אנחנו יכולים/ות לחשוב על זה. לאסוף את האנרגיה של התודעה עד שהיא מציתה פיטי. אבל כמו שאמרתי, זה לא כל מה שצריך. חלק מהאיסוף, חלק מההטענה באנרגיה יהיה איכות תשומת הלב, וזה יותר חשוב מהכמות. דיברנו על זה שלוש פעמים כבר: איכות חשובה יותר מכמות. כמות עדיין חשובה, אבל משנית. וכמות כוללת בתוכה הרבה משתנים.

עכשיו, אנדי שאל שאלה אתמול. אני רוצה לראות – אני חושב שאיבדתי את פיסת הנייר, אבל תראה אם אני עונה על זה עכשיו בזרימה של מה שאני אומר, ואם לא, נוכל… אז דיברתי על לעדן, כמו עידוד בלהפוך דברים למעודנים יותר, או לאפשר לדברים להפוך מעודנים. כשאנחנו מדברים על ריכוז בנקודה אחת, אז המושא – במקרה זה של תחושות נשימה באותה הנקודה – צריך להפוך, או אכן יהפוך, כחלק מהעמקת הריכוז, ליותר ויותר מעודן. ותשומת הלב, בהתאמה, צריכה להפוך מעודנת יותר. אם אני יכול לעודד את כל זה להפוך ליותר ויותר מעודן, זה מעולה. אני בהחלט צריך לעודד את תשומת הלב להפוך ליותר ויותר מעודנת. המושא נהיה מעודן יותר, ותשומת הלב נהיית מעודנת יותר, ואני מעודד את זה.

[16:35] אם אני הולך בדרך השנייה, של לשדל את חווית גוף האנרגיה כולו בהדרגה, אז חוויית התדרים השונים בגוף האנרגיה אולי תכלול תדרים מעודנים וגסים יותר. אנחנו רוצים/ות להיות פתוחים/ות לכל זה. אנחנו רוצים/ות להיות רגישים גם לחוויות המעודנות וגם לגסות. אבל חווית גוף האנרגיה הכולי, בדרך לג’אנה הראשונה – להבדיל מחוויית הנשימה בנקודה אחת שנהיית יותר ויותר מעודנת –לא נהיית מעודנת יותר בדרכה לג’אנה הראשונה. אתם/ן למעשה בונים/ות שם יותר, אז היא פחות מעודנת. עשויים להיות הרבה תדרים בהתחלה, אבל אני בונה יותר, אז החוויה נהיית פחות מעודנת. אז אל תבלבלו ביניהם. הם מעט שונים.

עם זאת כשאתם/ן עוברים דרך כל הג’אנות, ישנו, כפי שאמרתי, ספקטרום של עידון שנפרש על פני שמונה הג’אנות. הג’אנה השלישית היא הרבה יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השנייה גם היא יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השלישית יותר מעודנת מהשנייה. הרביעית מעודנת יותר, וכולי. זה ספקטרום של עידון גובר. כמו שאמרתי, הג’אנה השמינית היא מעודנת באופן שכמעט אי אפשר להגות, עידון צרוף, שאי אפשר לתאר. אז המילה הזו “מעודן” מיושמת בדרכים שונות. זה עונה על השאלה שלך, אנדי? כן? יופי.

[18:30] אז בואו נשאר עם הרעיון של “עידון” רק לרגע. אני זוכר בשלב מוקדם מאד בתרגול שלי, במסורת שונה מאד, ששמעתי על “נשימה מעודנת”. חשבתי “הו, מה זה? זה נשמע מעניין”. באופן חלקי המשמעות של זה היא פשוט נשימה מעודנת, נשימה שנהיית מעודנת דרך השקטה, או שהמתרגל/ת מעודד/ת את העידון שלה. אז בסוטת האנאפנאסטי (Ānāpānasati Sutta), הסוטה על המודעות הקשובה לנשימה, ההוראה הראשונה היא: המתרגל/ת נושמ/ת ארוכות ויודע/ת שהוא/היא נושמ/ת ארוכות. בדיוק כמו שחָרָט, מה שזה לא יהיה – מישהו יודע מה זה חָרָט? זה כנראה קשור לסוג של עבודת עץ או אריגה, או משהו כזה. לא אריגה – זו עבודה בעץ. אז הם חורטים משהו, מאיזו סיבה. [צחוק]. כנראה כי מישהו משלם להם כדי לעשות את זה. והם יודעים. אז הרבה פעמים, זה נקרא באופן פאסיבי, כזה, “אני יודע/ת שאני לוקח/ת נשימה ארוכה”, בניגוד ל “לא, עכשיו אני צריכ/ה לקחת אחת ארוכה. אז אני אקח אחת ארוכה, ואני יודע/ת שאני לוקח/ת אחת ארוכה.” עבורי זה יותר אקטיבי. “אנשום ארוכות מתוך כוונה.” ואז, ההוראה השנייה היא: “אנשום נשימה קצרה מתוך כוונה.” והנשימה הקצרה יותר היא משקיטה. ישנו עידון עם הנשימה הקצרה יותר, באופן כללי. אז ישנה התנועה הטבעית הזו לעבר העידון של הנשימה, ההשקטה של הנשימה, והעידוד של זה.

עם זאת, יש עוד אפשרות למשמעות של הביטוי “נשימה מעודנת”. ואני לא יודע אם אי פעם שמתם/ן לזה לב: לפעמים הנשימה יכולה להרגיש די גסה, או שהיא יכולה להרגיש כאילו היא תקועה איפשהו, ואתם/ן סוג של תופסים ומושכים אותה כדי להחליק מבעד לחסימה בגרון או משהו. ולפעמים זה עוזר. זה פשוט, אוקיי, למצוא צורת נשימה שעוזרת ושמחליקה את העניין, וכולי. לפעמים זה ממש עוזר.

אבל לפעמים, אם אני לא נהיה אובססיבי מדי – ואני משתמש במילה ‘אובססיבי’ בדרך עדינה מאד, כי אנחנו יכולים להיות אובססיביים בצורה מאד מעודנת במדיטציה – אז הנה, ישנה נשימה כזאת שדי נתקעת איפשהו, היא קצת קשה, קצת גסה, קצת לא אחידה. אבל למעשה, באותו הזמן, איכשהו, זה כמעט כאילו ישנה עוד נשימה, עוד רובד של נשימה שהוא הרבה יותר מעודן והוא כבר חלק – מאד, מאד מעודן. אני צריך לא להיות כל כך אובססיבי, והרבה יותר מרווח, וקצת יותר רספטיבי, שהאנטנה שלי תהיה קצת יותר רספטיבית, כדי בכלל לשים אליו לב. אז לפעמים אני יכול למצוא את הנשימה הזו, ואני שוכח מההיא שמרגישה קשה. זה כמעט כאילו שהן מתרחשות באותו זמן במין דרך משונה כזאת. ככל שאני מתרכז בזו המעודנת יותר, ככל שאני מוצא אותה ומתכוונן אליה, כפי שאמרנו אתמול, מה קורה כשאני מתכוונן אליה? זה מעצים אותה! היא מתעצמת. השנייה פשוט מתפוגגת לה. אני לא מודאג בקשר אליה יותר. זה מעצים את הנשימה המעודנת במודעות שלי. והיא הופכת להיות המושא שאני מתרכז בו. שוב, רגישות, רספטיביות, וסוג של התכווננות אופורטוניסטית: “אה, יש כאן משהו שלא הבחנתי בו קודם”. אופורטוניזם – והדלת נפתחת. אני אומר לעצמי, “בוא נלך עם זה בעדינות. נמצא את זה. נלך עם זה.”

זה קרוב ל-, זה עוד רובד של משהו שכבר הזכרתי, שהוא, בדרכו, אפילו יותר מעודן, שהוא הרבה יותר רלוונטי, בדרך כלל, כשכבר חוויתם/ן די הרבה ג’אנות. שוב, לפעמים התודעה לא מתייצבת ונרגעת. גוף האנרגיה מרגיש משובש. זה פשוט לא קורה. אבל שוב, אם אני לא נשאב מדי לתוך הבעיה הזו, רק נשאר בהתכווננות מרווחת, בהתכווננות רכה, ישנו רובד של התודעה, נקרא לו. ישנו רובד – ממד של הקיום, עדיף לומר – שלמעשה הוא כבר שליו, כבר ספוג באיזו איכות ג’אנית. זה כנראה הרבה יותר מובן מאליו ברגע שאתם/ן מכירים אותה, ברגע שכבר התוודעתם/ן לאיכות הג’אנית הזאת. ואני אומר, “זה פשוט לא מתייצב ונרגע בישיבה הזאת, או ביום הזה, או מה שזה לא יהיה.” אבל עם קצת ריווח, וקצת אופורטוניזם, האנטנות שלי נזקפות, ואז “אה, יש כאן משהו שדומה להתחלה של שלווה, של סוג השלווה שאופיינית לג’אנה השלישית. ואני פשוט הולך לצלול לשם.” ובזה שאני צולל לשם, אני מתכוונן לזה, ובכך שאני מתכוונן לזה, זה מעצים את זה, וכל שאר הדברים פשוט די מתפוגגים. וזה נהיה מה שמשתלט על החוויה שלי. אז העסק הזה של למצוא את סוג הנשימה השני המעודן דומה לזה; זה בדיוק אותו הדבר רק על קנה מידה אחר, אולי.

[23:25] ואז, בנושא העידון, הזכרנו גם שאם אתם/ן הולכים/ות להשתמש במובן המדומיין או הפואטי של המושא, גם זה דבר ממש מעודן. זה ממש כמו כמה טיפות של שמן אתרי קסום או מה שזה לא יהיה שאתם מטפטפים פנימה – באמת מעודן.

אוקיי, אז ישנם שני דגשים, כמו שאמרתי, באופן כללי, של ריכוז מול הסוג הזה של לטפח, לשדל רגישות לגוף האנרגיה, ולפתח את זה. בשלב מסוים, בכל דרך שאיתה הלכתם אל תוך הג’אנה או הפיטי או השמחה שלכם או מה שלא יהיה, לפעמים יש יותר צורך בדגש: יותר ריכוז, יותר מיקוד, יותר מאמץ. ועבור אנשים מסוימים, זה הרבה פעמים העניין: יותר מאמץ, יותר ריכוז.

עבור אנשים אחרים, או בפעמים אחרות, או אפילו כשפיטי כבר עלה (ואני אכנס לזה היום ומחר), זה כאילו, מה אני צריך לעשות עכשיו שפיטי הופיע? זה עשוי להיות יותר מיקוד, יותר ריכוז – אולי במושא המקורי, אבל אז גם בפיטי עצמו – וזה מה שאני עושה. זה למעשה כמו שאמרתי אתמול: אל תמעיטו בערך של זה, או בחשיבות, או בכמה קריטי זה יכול להיות. פעמים אחרות הדגש והכוונה צריכים להיות על יותר התמסרות, יותר פתיחות, יותר שמיטה. אז אתם/ן יכולים/ות להזיז את הדגשים, ואתם/ן תעשו את זה. ואני אחזור לזה. זה לא שאתם/ן ננעלים/ות לתוך דגש אחד. אלא מה דרוש ברגע זה? ואז, באופן כללי, כפי שאמרתי, בתור מתרגל/ת, בתור בן/בת אנוש לאורך זמן, מה אני צריך/ה? ולפעמים – אמרתי את זה אתמול – “אה, אני רק צריך יותר מיקוד, יותר מיקוד,” למעשה זה לא מה שאת/ה צריך/ה. זה לא מה שאת/ה צריך/ה. את/ה צריך/ה עוד קצת מהדבר האחר, או אולי באמת לחוות את זה, להתפתח ברכות. להיפתח, להתמסר, לשמוט. ודרך זה, ישנה ההעמקה, ההתקדמות, ההתגבשות, כל זה, דרך שיווי המשקל הזה, המשחק הזה.

אני לא יודע אם שמת/ן לב לזה כבר בריטריט הזה או בריטריטים אחרים, אבל אם הכוונה שלכם/ן היא מיקוד, אם זה הדגש שלכם/ן, ואם זו המסגרת המושגית שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות, אם זו התפיסה שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות פה, מיקוד וריכוז, אז לכוונה הזו, לדגש של הכוונה הזו, מיקוד וריכוז – ברור שיש לכך הרבה תוצאות טובות, אבל יש לזה גם כמה תוצאות שליליות, ככה שכשיש רעש – משהו, ציפורים, מה שלא יהיה, מישהו באולם המדיטציה – עם הדגש והכוונה האלה, הרבה יותר סביר שתהיה סלידה מהרעש. מישהו/מישהי שמו לב לזה? אף אחד? [רעש של מתרגל/ת ברקע] אוקי.

הכוונה, כוונות, הן הבסיס לגוון הטעם של התפיסות. אם זו לא הייתה הכוונה שלי, הרעש לא היה – לא הייתה עולה סלידה ברגע הזה. הסלידה משמידה את האפשרות של ג’אנה. היא לוקחת מאיתנו את האפשרות של ג’אנה. זה לא שאסור לתרגל ככה; זה פשוט משהו לציין לעצמנו. אם אני מתרגל ככה – או בעצם, אם לדבר במובן היותר רחב, היותר דהרמי, אם יש לי את הכוונה הזו, תהיה לה את ההשלכות האלה על התפיסה שלי. סביר שיהיו ההשלכות האלה, מה שלא תהיה התפיסה. נוכל לדבר על זה הרבה. אז זה לא שלא כדאי שתהיה לנו הכוונה הזו, אבל כן כדאי להבין “אה, זה הולך להיות חלק מהטריטוריה שלי אם אני הולך על עניין הריכוז.”

אני לא יודע. האם ישנה קצת פחות סבירות שתהיה סלידה אם הולכים על הדרך השנייה, עם הגוף כולו ועם שידול הרווחה, אם זו המסגרת המושגית, אם זו הכוונה, אם זה הדגש? בגלל שאז, באמת, כמו ששיחקנו מוקדם יותר היום, אז למעשה, כל גישה היא זמינה לנו. אז הנה סלידה – אנחנו פשוט יכולים/ות להכניס לגוף האנרגיה קצת מטא. לעומת זאת אם אני הולך למטא, כשאני מתרכז בנשימה, אני למעשה עושה תרגול אחר לגמרי. או שאני יכול להירגע עם הסלידה בעזרת תובנה של דרך הסתכלות, דרכי הסתכלות שונות. וכל העניין הופך להיות משהו שיותר ניתן לעבוד איתו. ועם השכיכה של הסלידה, עולה השמחה. אז זה לא כדי לומר, “תבחרו בדרך הזו או הזו.” אלא כדי להיות נבונים/ות בנוגע לגורמים ולתנאים, והכוונות הן גורמים ותנאים, ויש להן השפעות – כל מיני סוגים של השפעות, השפעות שעל פי רוב אנחנו לא צופים או תופסים.

מיקוד וריכוז – ממש חשוב. עוד דרך לשקול בה את המונחים האלה, או מה קורה עם סמאדהי היא לחשוב על מילים כמו “איסוף” או “יושרה”. זוכרים את התרגום (שאני חושב שאמרתי אתמול) – המשמעות של סמאדהי במקור בסנסקריט (ואולי המשמעות הזו שלה נשמרה, אני לא יודע, במשך מאות שנים אחר כך), הייתה יותר כמו “הסכמה” ו”הרמוניה”. אז סמאדהי בתור “יושרה”, זה אומר שהיסודות של הישות שלי נמצאים בהסכמה, בהרמוניה. יש יושרה לישות שלי, ויש איסוף של אנרגיה, תודעה ותשוקה – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה.

עכשיו, כשאני מנסח את זה ככה, יש לזה יותר השלכות על החיים שלי, העבודה שלי, האישיות שלי, איך אני במערכת יחסים. כן, הפרעות קשב וריכוז (ADHD) הן לכאורה מגיפה בתרבות שלנו, וטלפונים סלולריים, וזמן מסך, ויותר מדי וואטסאפים ופייסבוקים וכל זה – בהחלט. אבל אני מכיר אינספור אנשים שלגמרי מסוגלים להתרכז בצורה טובה מאד בעבודה שלהם, במערכת היחסים שלהם עם מישהו, בפרויקט יצירתי, וכולי, והם מעולם לא בילו עשר שניות על כרית מדיטציה. אין להם מושג בנושא. אבל כשאנחנו תופסים/ות את זה מעט אחרת – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה – וחושבים/ות על המונחים האלה בצורה יותר רחבה כרלוונטיים לחיים, רלוונטיים לדרך בה אני חי את חיי, ואיך אני מגלם את האנושיות שלי. 

אז כשישנם האיסוף, היושרה של תודעה, אנרגיה וגוף, ישנו כוח. אני לא מתכוון כוח על משהו; אני מתכוון כוח. לישות יש כוח. לאדם יש כוח. ואפשר להרגיש את זה באדם. ואתם/ן יכולים/ות לראות, איך במהלך החיים שלהם, של אותו האדם – האם כוח הנפש שלהם, הכוח שאתם/ן מרגישים/ות בהם, הכוח שהם עצמם גם מרגישים (או שהם אפילו לא מבחינים בו; לא מרגישים בו או מה שלא יהיה) – האם הוא גדל? האם הוא פוחת? הדברים האלה מתחילים להיות הרבה יותר רלוונטיים מאשר “איך אני יכול לשמור את הריכוז שלי על מושא?”, שעבור רוב האנשים – מעבר לנקודה מסוימת, היכולת הבסיסית האנושית להתרכז במשהו – היא לא ממש רלוונטית.

אבל איסוף, יושרה, כוח, כוח נפשי – אלה דברים חשובים. אז אתם/ן מתחילים/ות לקשר, “כן, טיפה אלכוהול? זה משפיע על זה.” זה לא שזה, “כן, למשך זמן מה זה עשוי להשפיע על היכולת שלי להתרכז.” יותר חשוב מזה, זה משפיע על משהו באנושיות שלי וביכולת שלי לעקביות ולהופיע עם כוח נפשי, עם הכוח והיושרה של הישות שלי, של הגוף, התודעה, האנרגיה, התשוקה, כהרגל – הופעה שהיא עקבית, שיש בה אנרגיה אסופה, שיש בה יושרה. או פשוט, אתם/ן יודעים/ות, אנשים שמקשיבים לרדיו – הוא פשוט דולק. או שהטלוויזיה דולקת, או הרבה טלוויזיה, הרבה רדיו – זה עושה משהו לנשמה שלכם/ן. עם חשיבות הרבה יותר גדולה מכמה מרוכזים/ות אתם/ן יכולים/ות להיות. תחשבו על זה בדרכים רחבות יותר.

או שוב, על המחויבות המלאה, וכמה היא משמעותית, שוב, עבור החיים שלי, עבור האנושיות שלי, עבור מערכות היחסים שלי, העבודה שלי, עבור השירות שאני רוצה לעשות. כשאין את הקיבולת הזאת ואת התרגול של להיות במחויבות מלאה, והם ממש אסופים ככה, זה כמעט כמו אנרגיה מתפזרת, תודעה מתפזרת – כנראה שאפילו הישות מתפזרת בקביעות, בטח בדרכים מאד קטנות. ובמשך זמן, אפשר לחוש את זה: משהו בישות הזו נהיה קצת רפוי. האישיות עצמה משתנה. משהו רפוי ורופס בנשמה, ובישות, ולפעמים אפשר להרגיש את זה באנשים. פשוט אין שם הרבה רגישות. אז מנקודת מבט אחרת, מיקוד, ריכוז – אנחנו חושבים עליהם קצת אחרת, בעצם. הם מאד, מאד חשובים אם אנחנו חושבים עליהם כעל איסוף, יושרה, דברים כאלה הם מאד, מאד משמעותיים עבור הנפש.  

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 2, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


כמו שאמרתי, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו כמה דברים לגבי המכשולים: אחד מהם הוא שיש גם  מכשולים ממש עדינים. אז כולנו רגילים למכשולים ממש גסים, ולרוב זה מה שמלמדים אותנו כששומעים לראשונה על המכשולים בריטרטים של תובנה ודברים כאלו. אבל מכשולים מגלים את עצמם גם בצורה ממש ממש עדינה. וכפי שאמרתי, יש סוטה ב – Majjhima Nikāya – קובץ הדרשות באורך בינוני – שהבודהא מדבר על המכשולים העדינים והוא מונה את כל המכשולים העדינים[1]. דברים כמו התרוממות רוח ואינרציה, פחד, מאמץ יתר עדין, או פחות מידי מאמץ, ממש ממש עדין. תשוקה, אם היא לא מנוהלת נכון. תפיסות של ריבוי – אתם יודעים, יותר מידי מודעות ליותר מידי דברים. יש רשימה שלמה שם. אבל הנקודה היא, שיש מגוון שלם של דקויות. ובאופן מסוים, תמיד יש משהו לשחק אתו ולהתנסות בו משהו שניתן לעשות בו שינוי או טוויסט ממש קטן. 

כמובן שיש פעמים בתוך תרגול ג’אנות שכל זה נעלם, ואנחנו לא רואים אף מכשול. וזה בסדר. אתם לא צריכים לחפש אותם בשלב הזה. אתם פשוט נהנים מזה. כשתיכנסו יותר ויותר לטריטוריות של ג’אנה תתחילו לראות את המכשולים העדינים ששם, או שיכולים להיות שם, שבמבט ראשון לא הבחנתם בהם. זה לא שאנחנו תמיד מחפשים אותם. אנחנו לא תמיד מחפשים את המכשולים בתרגול ג’אנות. אנחנו אפילו יותר נוטים לעבר מה שנעים ומרגיע ומהנה. אבל הם יגיעו באופן מעודן.

תנו לי לציין משהו אחר שאני רוצה לחזור אליו בריטריט ולהדגיש אותו די הרבה. וזה משהו שאני חושב שמתבהר יותר בתרגול ג’אנות מאשר בתרגולי תובנה או מיינדפולנס. וזה סוג של מיקרו-נגטיביות של התודעה, שהיא מאוד שכיחה. אז אתם יכולים לשבת עם אנרגיה ממש נעימה בגוף. אתם יכולים לשבת עם פיטי למשל, או מה שזה לא יהיה, ואתם כבר יכולים להיות ממש רגילים לזה בשלב הזה. אבל זה עדיין ממש נעים. רוב האנשים יתנו את יד ימין שלהם כדי להרגיש את מה שאתם חווים ברגע הזה. אבל אתם כבר חוויתם את זה בעבר ו”ביום ההוא זה היה יותר טוב מהיום” (צוחק) ו”ואני יודע שזה יכול להיות יותר טוב”. ובצורה הממש עדינה הזו, המיינד נוטה למה שלא בסדר, מה שלא טוב כמו שהוא צריך להיות. חלק מזה זה בסדר. זה חלק מ’ההתעצבות’ לכדי צורה. שוב, כמו הקדר עם החמר על האבן ריחיים. זה ברור?
“אז מה לא בסדר? זה לא.. זה קצת כמו..” אני מפעיל על זה לחץ. אבל כשיש לזה את הטעם הזה של השליליות, אנחנו מדברים פה על משהו ממש ממש עדין. זה כמו כוס חצי מלאה, חצי ריקה, אבל ברמה ממש ממש מעודנת. זה רק שברגע הזה, הדרך שבה אני מסתכל על זה ומתייחס לדבר הזה שהוא בעצם ממש יפה, ואיכשהו אני מסובב את זה עם נימה שלילית, מסתכל על זה דרך עדשה שלילית. זה מאוד שכיח, וזה מה שאנחנו יכולים לקרוא לו כמו רמה מאוד בסיסית של זיהום מנטלי, של סלידה בתודעה. ואתם תבחינו בזה יותר ויותר ככל שתתקדמו, וזה בעצם משהו שממש חשוב להתייחס אליו ולעבוד אתו. החדשות הטובות הן שאנחנו מבחינים בזה הרבה יותר בתרגול ג’אנות, למרות שהייתם נוטים לחשוב שתבחינו בזה יותר בתרגול מיינדפולס או תובנה. אתם תתקרבו לזה ותראו את זה עובד ברמה הרבה הרבה יותר מעודנת, ואתם תוכלו לעשות עם זה משהו. ומה שאני רוצה לומר עכשיו ואני אחזור על זה, ועל דברים נוספים, זה שאנחנו פשוט מבחינים בזה. תצפו לזה, תזהו את זה, ואז תמצאו מחדש את ההנאה ותלמדו ליהנות ממנה. תמצאו את מה שנעים, תכנסו לזה, לתוך ההנאה. אז אנחנו עושים את המיקרו-תנועה הזו. אנחנו מדברים על מיקרו תנועה ממש מעודנת. שיפט קטן במערכת יחסים והגישה שלנו, כן? אבל בעצם, אנחנו יכולים לחשוב על זה כמכשול ממש עדין, לגמרי. 

אוקיי ושוב במונחים של מכשולים עדינים, יש שני מונחים שנקראים ‘שקיעה’, ו’הסחפות’ . אני לא יודע מאיפה הם מגיעים. אני לא יודע אם המילים האלו מגיעות מהבודהא, אף פעם לא נתקלתי בהן אצל הבודהא, הבאתי אותן אני חושב מ-קמלסילה[2], אני לא זוכר. אבל אלו מילים שנוכחות כיום בתרבות הדהרמה. אז – ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, מה זה אומר ?

היסחפות היא כמו גרסה מעודנת של חוסר מנוחה, ומה שזה בעצם אומר זה שהתודעה עדיין חיה, אתה עדיין עם המיינדפולנס, אתם ממש לא קופצים מחוץ לעור שלכם, או אובססיביים או מודאגים, או משהו כזה. התודעה נוכחת. הכל טוב, היא די עם האובייקט, אבל יש טיפה יותר נטייה להיסחף מהאובייקט, או לעיתים הביטוי של זה יהיה פשוט קצת יותר מחשבות או תמונות במיינד ונטייה שלו להימשך אליהן. אז שוב אנחנו מדברים כאן על משהו ממש עדין. 

ושקיעה היא ורסיה מעודנת יותר של עצלות. שוב, זה לא קרוב אפילו להירדמות או משהו כזה, זו פשוט קצת יותר עמימות שנכנסת פנימה. זה פשוט שיש פחות נוכחות, חיות, בוהק או חדות. אלו מכשולים מעניינים, בגלל שלעיתים קרובות הם בעיקר קשורים לרמות של מאמץ. שוב חזרנו לעניין של רמות מאמץ והעובדה שאני לא יכול להימנע מהנושא הזה. אני לא יכול להתעלם מהפרמטר הזה של התרגול. ככל שתכנסו עמוק יותר ויותר לסמאדהי, ממש טיפה יותר מאמץ, רק מעט יותר מידי או מעט פחות מידי עושה באופן פרופורציונאלי יותר הבדל, ויש לזה יותר השפעה. במילים אחרות, ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר, המערכת הופכת להיות הרבה יותר רגישה. ואז רק ממש מעט מאמץ יתר או פחות מידי מאמץ הולך להפריע ולגרום לבעיות ויש לזה יותר השפעה ברמות העמוקות האלו. 

אז עם המכשולים העדינים, ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, אחד הדברים שממש שווה לשים אליהם לב הוא רמת המאמץ, ולראות כפי שאמרנו קודם היום, מה תהיה ההשפעה של להפחית מעט את האינטנסיביות? או אולי לעבור ממוד של ‘חקירה’ למצב שהוא יותר ‘רספטיבי’. במילים אחרות, מה שאני רוצה לומר הוא ששני המצבים – היסחפות ושקיעה יכולים להתעורר גם כתוצאה ממאמץ יתר, ממש מעט, או ההפך – קצת מאמץ חסר – באופן שנשמע פרדוקסלי. אנחנו לא יודעים…
מה אתם צריכים לעשות? אתם פשוט צריכים להיכנס לזה ולשחק, לשחק עם המאמץ העדין. מעט יותר, מעט פחות, טיפה יותר אינטנסיביות, טיפה פחות, טיפה יותר חקירה, טיפה יותר רספטיביות, קצת יותר עדין, אתם יודעים, מה שזה לא יהיה. ולפעמים אחת הדרכים שאני אוהב לחשוב על זה היא למשל עם ההיסחפות, למה יש שם יותר מחשבות? למה התודעה הולכת? אנחנו לוחצים עליה חזק מידי ו.. (אני אשתמש עכשיו בדימוי שהוא ממש מוצלח) זה קצת כמו ללחוץ על בננה והיא פשוט יורה החוצה לכל עבר. אולי זו לא האנלוגיה הכי טובה. אבל שוב, לחזור למה שאמרנו קודם, הגוף יכול לגלות לנו משהו לגבי המאמץ. אפילו המידה של תשומת הלב יכולה להשפיע על זה. אז יש הרבה דברים לנסות, אבל נקודה אחת שצריך לקחת בחשבון היא הספקטרום. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא ספקטרום. כשאנחנו מדברים על המכשולים, אנחנו בעצם מדברים על ספקטרום, למרות מה שהבודהא אמר “עם נטישת המכשולים, עם סילוק המכשולים עולה, הג’אנה הראשונה”. כן, זה נכון, וברמה אחרת, אנחנו מדברים כאן על ספקטרום שלם שלא הולך להיעלם בדרך כזו או אחרת. לפעמים אפילו בתוך הג’אנה, שוב, אני משתמש במילה ‘בתוך’ בצורה רופפת. אתה יכול להיות בתוך השמחה. הנה האור הבוהק לפניכם ובקצוות שלו, בקצוות של המודעות אליו יש חבורה של כלבי טרייר שנובחים. וזה לא שהם ממש באמצע וממש רועשים, אבל אתה פשוט מודע להם שם ברקע. האם אתה בתוך הג’אנה או מחוץ לג’אנה? זו שאלה לא רלוונטית, ‘בפנים’, ‘בחוץ’; מה יהיה הדבר האינטליגנטי פה? השאלה היא – מה אני צריך לעשות בנקודה הזו? מה צריך לקרות? 

אחד מהדברים: למה אני צריך לשים לב? בואו נגיד – הנה האור הבוהק והשמחה ממש פה. והנה הטריירים הקטנים נובחים. אני פשוט הולך להיכנס ממש לשמחה, ואני הולך לפתוח את הגוף שלי לזה, ואת המיינד שלי לזה. עוד נדבר על כך. עכשיו, מאוד יכול להיות שכשאני אעשה את זה, הטריירים פשוט לאט לאט יירדמו או יירגעו או מה שלא יהיה. אבל גם יכול להיות שהם פשוט יישארו שם, ושזה הכי טוב שזה הולך להיות לעכשיו. אוקיי. אז יש לי את השמחה היפה הזו, ממש שמחה ואושר כיפיים וטעימים, שהאדם שקודם נתן את היד הימנית שלו עבור הפיטי עכשיו ייתן גם את היד השמאלית שלו עבור זה. ואל תדאגו! הטריירים שם. זו לא בעיה. פשוט תכנסו לזה ותיהנו מזה. ואל תדאגו מהעסק הזה של ‘בתוך’ או ‘מחוץ’. זו בדיוק הדרך איך לא לגרום לתודעה לצרוך דברים שהם לא רלוונטיים. אבל גם לפעמים הטריירים ינבחו, ואני אגיד – תנו לי ללכת אליהם ולראות מה הם צריכים ולראות אם אני יכול לעשות משהו שיעודד אותם לעשות משהו אחר.   

אז זה לא שיש תמיד נוסחה אחת, אבל אחת הנוסחאות היא: “זה בסדר. זה הדיל עכשיו. זה הכי טוב שזה הולך להיות”. 

—————–

לפעמים יש מכשולים בצורות אחרות. לפעמים מכשול עולה, והאם זה מכשול? לא, זה פשוט גוף האנרגיה, זה לא שהתודעה עסוקה עם משהו כזה או אחר. זה פשוט שגוף האנרגיה מרגיש קצת מכווץ או חסום. אני לא באובססיה לגבי זה, אני לא חושב על זה, לא נאבדתי בהשתוקקות, או בספק, או משהו כזה. זה פשוט מרגיש קצת חסום. אנחנו יכולים לקרוא לזה מכשול עדין, אם אתם רוצים. או שזה פשוט גוף האנרגיה שפשוט לא נרגע, או שהצ’יטה פשוט לא באמת ‘מתיישבת’ ונרגעת. זה אפילו לא בגלל איזו הסחת דעת גסה או מחשבה, זה לפעמים פשוט משהו מעט נסער באנרגיה של הצ’יטה או של הגוף. אז זה קצת כמו הטריירים הנובחים.

ולפעמים, ושוב ,זה משהו שיכול להיות רלוונטי עבור חלק מכם, או עבור חלק מכם בשלב מאוחר יותר, יכול להיות רלוונטי לחלק מכם עכשיו – לפעמים זה פשוט מדהים, אם יש לכם די הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות, זה לפעמים, זה ממש כמו, זה כמעט כמו שאתם יכולים לצלול מתחת למשהו. אז פה זה חסום, או פשוט לא מרגיש נכון. משהו לא ממש מיושב. וכמו שאמרתי זה קצת כמו תדרים של רדיו או בגדים בארון – הג’אנות שם ממילא, ואתם פשוט יכולים לכוון את הנקודה הזו בתודעה לרמה שהיא בעצם ממש שקטה. עכשיו, אולי זה לא יהיה ממש בתולי, מדהים, בוהק, שליו בצורה יוצאת דופן, אבל יש שם משהו שאתם מזהים אותו כמו – “אוקיי זה סוג של שלווה שמתאימה לג’אנה השלישית” בואו נגיד. אני מזהה את השלווה הזו. ואתה מכוון לשם את התודעה, ואתה פשוט קצת צולל מתחת. ואז מתכוונן לזה. אני לא נכרך. כן, החלק הזה של הגוף לא מרגיש ממש מחובר, או מרגיש אולי מעט מכווץ, או שהתודעה… אבל אני פשוט מתכוונן לשם, אני צולל לשם, ואז מה העבודה שלי שם? צללתי פנימה. עכשיו אני במגע עם השלווה הזו. מה עכשיו? עכשיו אני צריך לעבוד עם זה, להיכנס לזה, ליהנות מזה, להיפתח לזה, להתמקד בזה וכו’. נדבר על זה עוד. אז זה לא באמת שהג’אנה כבר ממש שם, אבל יש איזה פתח אליה, זה כמו שביל אל הג’אנה שנמצא שם, ואתה יכול לתפוס את זה ולכוונן את התודעה לשם ולצלול לשם – באמצעות אימון, עם הזמן. אז זה זה. וכשיש לך גישה אל השביל זה, או לפתיחה הזו, אז אתה עובד על להישאר שם ולייצב את זה, להיספג בזה וכו’. כמו שאמרתי, בתרגול ג’אנה, אנחנו ממש רוצים לפתח את הגישה הזו של לעבוד עם – לעבוד נגד, אם תרצו – המכשולים. אנחנו ממש רוצים את הרעיון הזה של ‘אנטי דוט’. אבל אנחנו גם ממש רוצים לטפח סבלנות. אז אני סבלני בזמן שאני עובד עם זה. ממש חשוב. אני משחק עם זה ומתנסה עם כל זה, ואני משתמש בכל היצירתיות של וכושר ההמצאה שלי ב-איך שאני מתייחס למכשולים וממנף כל מה שיכול לעזור. אבל בו זמנית – יש לי פתרון חזק ומבוסס. אני לא מתכוון להרים ידיים עכשיו. אני לא מתכוון לקום וללכת, או רק לשבת שם ולומר “או מה שלא יהיה, למי אכפת”. יש את עשר הקומבינציות האלו של איך לעבוד באופן אקטיבי, בצורה יצירתית, נבונה ונחושה, עם סבלנות, הכל יחד. זה לא שאנחנו רוצים להיקלע לקרב עגום של שעות עם המכשול הזה או עם מכשול אחר. בנקודה כלשהי, זה יהיה: “אוקיי מכשול, אתה ניצחת את הקרב הזה. אתה לא הולך לנצח את המלחמה, אבל את הקרב הזה ניצחת ואני יוצא להליכה”, או “לשתות כוס תה”. חלק מזה זה פשוט לשחרר קצת מהלחץ שאנחנו מפעילים ולפתוח קצת את התודעה. 

אם אני יוצא להליכה, אז זה היופי, האוויר, האור, המרחב. אני מקווה שעד סוף הריטריט הזה כולכם תכירו ביופי של הגשם, כי אתם הולכים לתרגל הרבה עם זה. אין שום סיבה שמזג אוויר רע (או מה שקוראים לו מזג אוויר רע) ישפיע על התפיסה שלכם לגבי מהו יופי. באופן מסוים, מה שאנחנו עושים זה, הדגש הוא יותר על  טיפוח של well being מאשר להילחם נגד המכשולים. אנחנו עושים את שניהם, אבל זו דרך מסוימת לחשוב על זה. זה שיווי המשקל. ושוב, לאלו מכם, או כשאתם צוברים יותר ויותר ניסיון, אחרי שכבר יש לכם הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות שונות, אתם לפעמים ממש יכולים לחוש מה אפשרי ברגע מסוים. אז אולי אני עובד עכשיו בג’אנה הרביעית, שם מגרש המשחקים שלי. אבל יש מכשולים מסביב, או מה שלא יהיה, ואני תקוע בראשונה או בשנייה, ואז פשוט יש לך תחושה של: אני יכול להישאר עם זה, ולעצב את זה, ולשחק עם זה וזה יעמיק. בפעמים אחרות יש תחושה ש: ” זה הכי טוב שזה יכול להיות עכשיו”. פשוט יש לכם תחושה לגבי זה אחרי כמה זמן. זה דורש תרגול. אז עדיין, זה נהדר. אתם יודעים שזה ממש טוב. רק העובדה שיש איזה מכשול עדין שמונע מכם להגיע רחוק כפי שהגעתם בעבר היא לא בעיה. אתם לוקחים מה שאתם יכולים עכשיו, מה שנגיש לכם, ואתם סוג של מפתחים תחושה של (אני לא יודע מה יכולה להיות האנלוגיה פה…) מה יהיה אפשרי בכל סיטואציה. אוקיי. 

———

לסיום, כמה דברים על תובנה בהקשר של המכשולים.
משהו שכבר אמרתי: המכשולים הם ספקטרום. הם לא און / אוף. יש ספקטרום לכל מכשול כשבקצה אחד הוא ממש ממש גס, ואז נהיה יותר ויותר עדין. חלק מזה זה פשוט לדעת ולהבין שזו הטריטוריה שבה אני פועל. וגם להבין את ההשלכות של זה. אחת מהן, זה שהמכשולים הולכים להיות מבקרים שכיחים. הם יבואו וילכו. אם אני מחזיק בגישה של “הם לא צריכים להיות כאן” או “הם לא יהיו” או “אחרי כמות מסוימת של תרגול, או כשאגיע לג’אנה X  זה לא יקרה”, זה יהיה ההפך מתובנה. זו אשליה. אז יש חלק מסוים מהתובנה הוא רק ההכרה שהם ספקטרום, מה שאומר, בצורה כזו או אחרת, ברמה כזו או אחרת על גבי הספקטרום, בין אם בצד הגס או העדין, שהם הולכים לבוא. אני מודע לזה. 

הדבר השני – זה לא ליניארי. כן, הם יבואו וילכו, וזה יקרה אפילו אחרי שתגיעו לאיזו ג’אנה שלא תהיה, אתם יודעים, כחלק ממה שהוא התרגול שלכם עכשיו. ואתם יכולים, במילים אחרות – איך אני אגיד את זה? יכול להיות לכם הרבה יותר קשה עם המכשולים בשלב מאוחר יותר של הריטריט מאשר שהיה לכם בשלבים מוקדמים של הריטריט. או שתרגישו “עכשיו הגעתי לג’אנה הזו. זה הלך כל כך טוב, ועכשיו פתאום אני בסוג של גיהנום” או מה שלא יהיה. אמרתי את זה כבר בעבר בהרבה מאוד שיחות. אם מישהו בא אלי ומתרגל סמאדהי, והוא מתאר לי סוג של תרגול חלק, בגרף עולה, יום יום, בדרך לגן עדן או עולם טושיטה, סוג של גרף ליניארי עולה ששום דבר לא מפריע לו, או שהוא משקר, או שהוא באמת, ממש לא שם לב. זה יותר כזה: אוקיי: יש מגמה, כן, אבל זה יותר כזה (מחוות יד – כנראה גרף שעולה כלפי מעלה עם גלים) בעצם זה יותר כזה. אני אסביר, אבל זה לא ליניארי. אז שוב, רק בגלל (ואני אחזור לזה עוד שנייה), שהיה לנו כזה מדהים בחמישת הימים האחרונים, וכל זה נפתח עבורנו, לא אומר שאני לא הולך ליפול לבור של מכשול מחר, או שהמכשולים לא הולכים לבקר. בואו נגיד את זה כך.   

החלק השלישי לגבי תובנה, זה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להיכנס למערכת יחסים עם המכשולים, בה אנחנו ממש לא לוקחים אותם באופן אישי. המכשולים הם חלק מלהיות אנושיים, עד ש, כנראה, מישהו הופך לארהנט, וזה אומר ער לחלוטין. הם פשוט פנים של להיות אנושיים. לקחת באופן אישי – מה שאני מתכוון בזה למשל: “או, אני מודט רע” או “זה אומר שאני..” או יותר גרוע “אני אדם רע, כי כל הזמן מגיע המכשול הזה. כל הזמן מגיעה סלידה”, או “כל הזמן מגיעה השתוקקות. אני ממש תאב-בצע” או “אני כזה וכזה”. 

המכשולים – אל תיקחו אותם אישית. הם פשוט משהו אנושי. הם כמו חלק מהעובדה של להיות בני אנוש, והעלייה של המכשולים לא אומרת כלום על היכולת שלי כמודט או הערך שלי כבן אדם. זה ממש, ממש חשוב. אז, האם אני יכול לעודד את הגישה הזו? וזה חלק מהכיוון שאנחנו רוצים לנוע אליו. זה חלק מהמתנה של תרגול ג’אנות. אחרי זמן מה אנחנו מתחילים לראות: זה לא אישי. אבל אנחנו רוצים ממש לעודד את הגישה הזו – לא לקחת את זה באופן אישי. 

הדבר השני שאנחנו רוצים לנוע לעברו – וזו כבר התובנה הרביעית– הוא שיותר ויותר אנחנו מתחילים פחות ופחות להאמין לסיפורים שהמכשולים ‘מוכרים לנו’. מה שקורה זה שמכשול עולה, ואנחנו משוכנעים שהעניין הוא בעצם הבן האדם הזה, שהוא בעצם הבעיה. זו לא הבעיה של המכשול שלי. זה הוא. או שהסיפור מסובב לגבי עצמי, ולעיתים קרובות זה מעורר את כל הפפנצ’ה, את כל ההתרבות של המחשבות. בעצם, מה שקורה זה, שזה זרע של מכשול שצמח, שזה מה שקורה לבני אדם. הזרעים האלו של המכשולים פשוט ימשיכו לבוא – זרעים של סלידה, זיהומים מנטליים, תאווה, התנגדות, אשליה – בצורה כזו ואחרת, יציגו עצמם כמכשולים. הם זרעים קטנים. ואז ללא תשומת לב קשובה וחכמה, הזרעים האלו הופכים עצים ממש ממש ענקיים, יערות, ג’ונגלים – כן, ג’ונגלים זה יותר טוב. חלק ממה שמאפשר להם להפוך לג’ונגל זה שאני מאמין להם: מאמין למה שהם אומרים לי, מאמין לתפיסות, לסיפורים שהם מוכרים לי. זה כל כך חשוב ומכריע. כמו שאמרתי, אם שום דבר אחר לא הולך לקרות לכם בריטריט הזה; אם לא חוויתם אפילו אלפית השנייה של גרם של הרגשה טובה, אבל זה מה שקרה בריטריט, שלמדתם להאמין להם פחות, אז זה ממש ממש טוב. זה הולך לעשות שינוי ענק בחיים שלכם – שינוי עצום. 

והתובנה החמישית, בהקשר של מה שאמרתי עכשיו, היא שאנחנו בעצם מתייחסים למכשולים כ – כן, הם ממש לא נעימים, אבל הם בעצם סוג של אבק של זהב, עפר של זהב. יש בהם משהו כל כך יקר. אני פשוט צריך למצוא את מערכת היחסים הנכונה איתם. אני יכול להפוך את זה לאוצר עבורי, אם אני רק אמצא את מערכת היחסים הנכונה איתם, בהקשר של אופן ההסתכלות שלי עליהם, והבאת חכמה לזה. אז הם ממש כמו אבק זהב, כמו משהו לא מזוקק, שמכיל עדיין גם דברים לא ממש טובים. אבל בעצם יש פה אוצר, בגלל שכמו שאמרתי, המכשולים הולכים להופיע בחיים שלנו. לא רק במדיטציה. בואו נחשוב, למשל, מה לגבי הפרויקט היצירתי הזה שלי? לגבי העבודה שלך? מה לגבי איך אני מביא את עצמי במערכת יחסים ארוכה? אותם דברים עלו. אותם מכשולים יעלו, הם יפריעו, והם יכשילו. ניווראנה – זו המילה להם בפאלי. וזה בדיוק מה שזה אומר: משהו שהוא מכשול, שמפריע בדרך שלנו להתקדם קדימה. הם הולכים לעשות את זה בכל התחומים השונים של חיינו. לא רק במדיטציה. אני יכול לפתח חכמה לגביהם, אם אני אלמד איך להתייחס אליהם בדרך שבה הם יאבדו את הכוח שלהם מולי. יכול להיות שהם ימשיכו לבוא כזרעים, אבל הם יאבדו את הכוח שלהם – זה ענק, ויקר באופן אבסולוטי. וחלק מזה הוא שאני מתחיל להבין גם משהו לגבי רגשות. וזה ממש מעניין. משהו שנראה כמו “זה הרגש הזה שאני מרגיש”, אני בעצם רואה “הו, לפעמים זה בעצם רק זרע של מכשול. והתודעה הפכה אותו לסיפור ואז עלה הרגש הזה. אבל בעצם, בשורש שלו, זה היה רק מכשול, או בעיקר מכשול”. לפעמים. אז יש משהו לגבי הבנה של המכשולים, שבעצם ממש חשוב להבנת חיי הרגש שלנו. אני אחזור לזה עוד דקה. העובדה שיש פה ספקטרום, שיש מנעד – זה חלק מההתפתחות של העידון, כי אני מבחין שהם יהפכו יותר ויותר עדינים. אז תשומת הלב שלי צריכה להפוך גם היא יותר עדינה, על מנת שתוכל לקלוט את המכשולים העדינים ולעבוד איתם. אז כשדיברנו אתמול על כמה חשובה ההתפתחות של העידון, הדקות, והיכולת לברור ולהבחין, אז זה גם בהקשר של המכשולים. בהקשר של המסלול המלא שלנו, הזיהוי הזה, והעבודה עם הספקטרום העדין של מכשולים, הם גם חלק מפיתוח של העידון. כן, כמובן שזה הרבה יותר נעים להתכוונן ולהבחין בדקויות של רמות עידון של השלווה המדהימה הזו, לעומת השלווה היוצאת דופן הזו, אבל במונחים של העידון המלא, השלם, ששוב, כל כך חשוב בהקשר של חיי הרגש שלנו וכל השאר – זה גם חשוב. זה הכול עניין של עידון. הכול עניין של הבחנה בדקויות. של התכווננות. 

בהקשר של לא לקחת את המכשולים באופן אישי ולא להאמין להם, האם אתם יכולים לשמוע שזה בעצם וויתור, letting go? זה בעצם הבאת תובנה לגבי מה הם המכשולים. אני רואה אותך, מה אתה, ואני משחרר. אני לא נכרך שוב אחרי הסיפור הזה, אחרי ההזדהות הזו. יש פה letting go. זו תובנה. כן?

דבר אחרון: אם אתם עושים מספיק זמן תרגול ג’אנות, מה שתתחילו לשים לב אליו הוא, מה שנראה כמו נפילה / הדרדרות או אפילו ריאקציה – זה כאילו הכל הולך ממש טוב, ואולי אפילו טריטוריה חדשה נפתחת. הגעתי לפתיחה חדשה, או למצב חדש, או משהו מדהים קרה. ואני שם למשך זמן קצר, כמה שזה לא יהיה – חצי יום, שלושה ימים, מה שלא יהיה, אפילו כמה שעות – ואז פתאום זה כאילו גיהנום משתחרר. ולפעמים זה נראה ממש כאילו הפתיחה המדהימה הזו היא זו שגרמה לנפילה אחורה, שזה כמו איזו תגובה לזה איכשהו. זה לא שזה יקרה עכשיו כל פעם, אבל יש משהו כזה. וזה מעלה הרבה שאלות. מה שאני מתכוון זה, שתצפו לזה, אל תיקחו את זה אישית, זה לא ליניארי, כל זה. אבל האם יש פה איזשהו קתרזיס, איזושהי היטהרות שמתרחשת? 

אני יודע שיש אנשים שזה בדיוק אופן ההסתכלות שלהם: שמה שאנחנו עושים בתרגול ג’אנות זה בעצם מאפשרים סוג של היטהרות קארמטית של הסנקהרות שלנו ושל הרגשות שלנו. יש אנשים שזו דרך ההסתכלות שלהם. אני אהיה קצת יותר זהיר. אז אני לא רוצה לפסול את זה, אבל אני מעדיף להחזיק בשתי התפיסות: כן ולא. שוב, אם אני לוקח צעד אחורה, מה שאנחנו רוצים זה את הטווח. זוכרים מה אמרתי? אני רוצה שיהיה לי טווח. אתם זוכרים שאמרתי את זה? אני רוצה שתפתחו טווח בהקשר של הרגשות שלכם. אני רוצים אותו בהקשר של הרגשות שלנו, וגם בהקשר של איך אנחנו עובדים עם ומתייחסים לרגשות. אני רוצה שיהיה לכם טווח ממש רחב. אני יכול לעבוד עם רגשות בהרבה דרכים. אני יכול להסתכל על רגשות בהרבה צורות. וגם יש לי טווח ממש גדול של רגשות. אבל אם יש הרבה תרגול ג’אנות, ואם אנחנו מאפשרים לתרגול ג’אנות, בטווח הארוך אני מתכוון, לאפשר לתובנות להגיע, אנחנו נבחין יותר ויותר באופן הפיברוק של רגשות. אנחנו נוטים לחשוב “רגש זה דבר אמיתי. הוא עולה מעצמו. הוא כאן. וזה כאילו – אני צריך להתמודד אתו בגלל שזו האמת”. במשך הזמן, אולי נכנס לזה יותר ואולי לא, ואני יודע שזה עניין רגיש, אבל זה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להכחשה שרגש זה פבריקציה. מבלי שאני אעשה משהו, בדרך כלל באופן בלתי מודע, הוא לא יכול לעלות כרגש כזה. הוא לא יכול להיות מפוברק. הוא לא יכול להיבנות. אז במילים של הבודהא, אנחנו: “רואים מכשול כמכשול”[3], ולא בהכרח כרגש. אני מזהים מה נוכח שם. זה ‘פברוק’, ובמילים אחרות זה בעצם ‘ריק’. רגש הוא ריק.
אבל אם אתם זוכרים את התובנה הראשונה, אמרתי “אני יכול לבחור לראות רגש כריק, ואני יכול לראות אותו כאמיתי”. אני לא חונה באף אחד מהם. יש לי את האפשרות להחליף בין צורות ההסתכלות. עבורי זה ממש מכריע. לרוב, אנשים יחנו באחד מהם, וזו הופכת להיות ההשקפה שלהם. בשבילי זה יהיה קטסטרופלי וטרגי להחזיק רק בצורת הסתכלות אחת, תמיד לראות רגשות כפברוק. אני לעולם לא ארצה להחזיק רק באופן ההסתכלות הזה. אבל שתי דרכי הראיה הופכות נגישות. ולכן הראיה של קתרזיס, הראיה של “כן, משהו מיטהר כאן. אולי אני אפילו לא יודע מה, אבל אני יושב בתוך ההיטהרות הזו” ואז יש לי את העמדה הזו ואת המערכת יחסים הזו עם זה, או את הראיה של “זה לא זה. הם פברוקים, ואני צריך להתעניין בפברוקים”. שתי דרכי ההסתכלות שם. אבל ככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר ג’אנות אנחנו מתחילים לראות “מכשול כמכשול” יותר ויותר, כפי שהבודהא אומר. ומה שקורה, כפי שאמרנו, זה לא ליניארי. זה ממש למעלה ולמטה. אבל יש שם כיווניות, בטווח הארוך, עם תרגול ג’אנות, שמה שעשוי להראות יותר כפפנצ’ה – כמו תסיסה ממש חריפה, כאילו אנחנו ‘נאבדים’ בתוך סיפור, ומאמינים בכל דבר, והשקפה עצמית וכל זה, בעצם מתחיל להראות עצמו פחות כ-פפנצ’ה, ויותר כפשוט מכשול טהור. ובמשך הזמן, יש סוג של ניפוי, סינון החוצה של האלמנט ה’פפנצ’אי’ של התודעה. וזה הופך ל: “זה רק המכשול”. זה עדיין יכול להיות ממש חזק: אני ממש חסר מנוחה בגוף, אבל אין סיפור שמוצמד לזה. אני לא נאבד לתוך זה. מה שהיה בדרך כלל פפנצ’ה הופך יותר ל”אני פשוט מתמודד עם מכשול עכשיו”. ואז במשך הזמן, אפילו המכשולים עצמם ייטו יותר ויותר להיות בצד העדין של הדברים, אבל הם עדיין שם. אז עם הרבה זמן לתוך תרגול ג’אנות, יש את התנועה הזו של ‘גילוח החוצה’ של הגסות, ירידה לעומק של המכשולים, אפילו של היותר מעודנים. אבל הם יישארו. זה חלק מהדיל. ואנחנו צריכים להיות בסדר עם זה,  ממש מוכנים לזה, אוקיי? (צוחק) סליחה.

התכוונתי לענות עכשיו לשאלות, אבל כבר היו לנו כמה, ואני חושב שזה מספיק לעכשיו. אז בואו נשב דקה יחד. (שתיקה). תודה לכם. תהנו מהתה, מהתרגול בערב, ואני חושב שיש כמה ראיונות הערב. אז אם לא בדקתם עדיין, פשוט תבדקו שזה לא אתם. ונפגש מחר.


[1] MN 128

[2] כפי הנראה לכוונה היא למורה מודרני בשם קמלסילה, ולא למורה בן המאה השמינית. לדיון בשקיעה וריחוף ראה: Kamalashila, Meditation: The Buddhist Way of Tranquillity and Insight, 2nd edn (Birmingham: Windhorse, 1996), 165–74

[3] 7 Cf. the Buddha’s statement at DN 22: “One dwells seeing phenomena as phenomena in terms of the five hindrances” (dhammesu dhammānupassī viharati pañcasu nīvaraṇesu).

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 1, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


בעצם, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על המכשולים, אבל כמה דברים לפני כן. 

כמו שאמרתי, זה מאתגר ללמד את הריטריט הזה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להעביר, וכל כך הרבה דברים שמרגיש שחשוב לתקשר, כיוון שכל אחד מכם נמצא במקום שונה, עם צרכים שונים. הזכרתי אתמול את התרגול בהליכה, ודרק בדיוק הזכיר מטא. מי מכם מתרגל מטא כתרגול הבסיס שלו? מישהו? יופי, אוקיי. כשאתם מתרגלים בהליכה האם מרגיש לכם בנוח לתרגל מטא? זאת אומרת, אתם יודעים איך עושים את זה? כן? אוקיי, אני מניח שמה שאני רוצה לומר זה שאני אדבר על מטא מחר, אבל שוב, מה שאני רוצה להציג זה את האפשרות לתרגל מטא עם מודעות לגוף האנרגיה. זה אומר שיכול להיות שיש לי משפטי מטא, ויכול להיות שאני רואה את זה ויזואלית, או לא משנה מה. אבל בעצם יש לי את כל המרחב הזה, ואני אף פעם לא מאבד את זה, ואני רגיש לזה (אדבר על זה יותר מחר) אז כשאני הולך הלוך ושוב, אני עושה את זה עם הסוג הזה של המודעות, עם כל המטא, כפי שאני מתרגל מטא, אוקיי? האמת, זה כל מה שרציתי לומר על זה לעת עתה, ואני אדבר על מטא מחר. זה בסדר? 

דבר שני, ממש בקצרה. ממש מיהרתי אתמול בחלק האחרון של השיחה, אז אני רק רוצה לוודא שמשהו היה ברור. יכול להיות זה שהיה ברור בכל מקרה, ואולי אין צורך שאומר את זה. אבל כשדיברתי על, אתם יודעים, “למה אנחנו עושים ריטריט ג’אנות?” ואיך אנחנו תופסים את הסיבות לעשות ריטריט ג’אנות, ועל מה אנחנו שמים דגש – אני לא רוצה להחליף דגשים אחרים או מה שמורים אחרים אולי ידגישו – בין אם זה לפשט, או קרן לייזר, או האפשרות של תודעה חסרת תנודות, או כל זה. אני לא רוצה להחליף את כל הסיבות האלו – יותר להוסיף עליהן, אוקיי? אז כל הדגשים האלו חשובים, ויכולים להדגיש אותם בזמנים שונים, אבל אני רק ממש רוצה להוסיף משהו שלרוב לא מדברים עליו, שעבורי נראה ממש ממש חשוב: וזה האיכויות האלו של הרגישות, התכווננות, עידון וכו’. זה יותר להוסיף את זה לסיבות האפשריות שבגללן אנחנו עושים את זה, והדגשים האפשריים, ואז לאפשר להם להיות יותר משמעותיים, או אולי אפילו הסיבות והדגשים הכי משמעותיים. אז לא התכוונתי לומר, אתם יודעים, לזנוח את כל זה. זה יותר שאלה של על מה אנחנו שמים דגש.

אוקיי. מה שאני רוצה לדבר עליו, כפי שאמרתי, זה המכשולים. עכשיו יש פה כמה דברים: אחד הוא שלפעמים, בסוטות, זה כאילו, זו לא בדיוק ההגדרה, אבל זה כאילו, כשנוטשים את המכשולים, אז נפתחת הג’אנה הראשונה. אז זה ממש נשמע כאילו שחלק מההגדרה של הג’אנה זה העדר מכשולים. לא נאמר “עם הריכוז המתמשך על כך או כך..” אלא “עם נטישת המכשולים”[1], זה ממש מעניין, וזה די חשוב. שוב, יש לזה השלכות. איך אני חושב על מה שאני עושה פה?
אבל חלק ממה שאני רוצה לומר עליהם זה שזה יכול להישמע “אוקיי עבודה עם המכשולים בעצם מתרחשת לפני הג’אנות (‘טרום-ג’אנות’)”, וזה אכן כך, ברור, זה קורה מהיום הראשון כשמישהו מתחיל לתרגל מדיטציה. אבל לא רק אז. ברגע שנכנסים לג’אנות, אפילו כשכל שמונה הג’אנות אולי נגישות ומבקרים בהן וחוקרים אותן לעיתים קרובות וכו’ – אפילו כשכל זה קורה ומצליח ונהדר, המכשולים עדיין יופיעו לפעמים. בוודאי. מה שאני עוד רוצה להוסיף, ועל זה מדברים רק לעיתים רחוקות, ומכירים בכך, זה שהמכשולים יכולים להופיע בצורה מאוד מעודנת גם בתוך ג’אנה.  

עכשיו אני משתמש במילה הזו, ג’אנה, בצורה מאוד רופפת ופתוחה, כדי להימנע מהגדרה נוקשה של מהי כן ג’אנה ומהי לא ג’אנה. הנקודה היא, שוב, לגבי עידון. כך שאפילו בתוך ג’אנה, מכשולים יכולים להופיע. ויש סוטה ב  – Majjhima Nikāya כשהבודהא מלמד מתרגלים ממש ממש מתקדמים. הם עושים כל מיני דברים שקשורים להתעוררות עם כוחות-תודעה מיוחדים וכל מיני כאלו, והוא עדיין מדבר איתם על המכשולים העדינים שמגיעים ברמות כל-כך של סמאדהי עמוקות[2]. אז אנחנו צריכים להחזיק ברעיון הזה שמכשולים, כמו שאמרתי קודם, הם חלק מהעסק כאן. הם חלק מהעסק כשהג’אנות נראות לנו רחוקות מאיתנו שנות אור, והן חלק מהעסקה גם כשצברנו הרבה ניסיון בג’אנות. הם יבואו וילכו, והאמת, הם חלק מהעסקה, בצורה מעודנת יותר, אפילו כשנמצאים בתוך ג’אנה, ולכן הם חלק מהעבודה, חלק מהמשחק, חלק מהשלם. שוב, כשאני אומר ‘תרגול ג’אנות’ אני מתכוון שהוא כולל את המכשולים וכל זה. אני רוצה לומר משהו על תובנה בהקשר של המכשולים, אבל קודם אני רוצה לעבור עליהם ממש מהר כיוון שהרוב כנראה ממש מוכר לכם. אני רוצה לעבור על חלק מה’אנטי-דוטס’, הנוגדנים למכשולים. 

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לפני כן הוא שאנחנו משתמשים בהם, בנוגדנים, כשיש לנו איזושהי מטרה: כשאתה רוצה להיפטר ממשהו או משהו, אני רוצה נוגדן למחלה, או כל דבר, אני ממש מקווה להיפטר מהמחלה הזו. אז יש, בואו נאמר, דרכים לתרגל מדיטציית תובנה, שבהן כשעולה מכשול, ההשקפה היא “זה בסדר”. הוא רק פה, אני רק מתבונן בו. אני עושה אותו דבר עם מכשול ובלי מכשול, או כמו שאני עושה עם כל דבר אחר. רק מתבונן. זה לא יותר טוב או פחות טוב. ואני פשוט אומר לעצמי – “זה בסדר”. אבל כשמתרגלים ג’אנות זו לא הגישה. אנחנו רוצים נוגדנים, ואנחנו רוצים לעבוד נגד המכשולים. וזה בבסיס, גם בסאטיפאטאנה סוטה – זו ההנחיה של הבודהא – הוא מדבר על מה מזין את המכשולים ומה מרעיב אותם. ואנחנו בוודאות ממש מעוניינים במה שמרעיב אותם.[3]

יש נטייה קלה במהלך השנים של הלימוד המודרני של מיינדפולנס… אבל בכל מקרה, זו עדיין דרך לגיטימית לעבוד מידי פעם. אבל בג’אנות, בתרגול לסמאדהי – לא. יש לנו מערכת יחסים אחרת, גישה אחרת. שוב – תיזהרו מהאינרציה. תיזהרו מההרגל. אם יש לכם הרגל של “אוקיי, זה רק מכשול. אני רק אשב עם זה. אני רק אתבונן בזה. זה בסדר” אנחנו רוצים לנער את האינרציה הזו מעט, לעורר אותה מעט. הם מתכוונים להגיע. אין מצב שהם לא יופיעו. אם אתם באים אליי לראיון ומספרים לי שלא פגשתם שום מכשול, אני פשוט אסיק שאתם לא שמים לב. כיוון שלפחות המכשולים המעודנים יותר הולכים להופיע, לא משנה כמה תרגלתם, ולרוב, ואני אסביר אח”כ, גם המכשולים הלא כל כך עדינים יופיעו. 

אז אם נעבור במהרה על הנוגדנים, שני המכשולים השכיחים ביותר הם כנראה – הם בד”כ ניתנם בסדר מסוים, אבל בואו נתחיל עם שני המכשולים הכי שכיחים – רפיון ועצלות, וחוסר שקט ודאגה. אז אני רק הולך לזרוק לכם כמה נוגדנים, ואם אתם חושבים על משהו ששכחתי אז זה ממש יעזור, אז בבקשה תגידו בקול רם. נשים את כולם יחד בכלי כך שכולם יוכלו להשתמש בהם. 

רפיון ועצלות – לנמנם להירדם זה המצב קיצון שלהם, כשהראש נופל ככה. אבל כמו כל המכשולים, יש לזה טווח, אז זה יכול להיות רק עמימות, ערפול, חוסר אנרגיה וכו’. אז – להרחיב את המודעות לגוף כולו. יש סיבה שאני חוזר על זה שוב ושוב ושוב. זה כל כך, כל כך חשוב. זה ישפיע על המיינד, על התודעה. זה יהיה בלתי אפשרי, אם אתם באמת מרחיבים את המודעות לגוף כולו וממלאים אותו במודעות, זה הולך להיות ממש קשה לנקר. יש בזה משהו שהוא התנועה ההפוכה. אז להרחיב את המודעות לכל הגוף וממש למלא אותו שוב ושוב ושוב. כפי שציינתי בחלק מהמדיטציות המונחות, השאיפה פנימה היא באופן טבעי מעוררת והנשיפה באופן טבעי מרגיעה. אז אם אני רוצה, אם אני צריך עוד אנרגיה, קצת יותר מודעות לשאיפה וקצת יותר מודעות לפן המעורר של השאיפה הולך להביא אנרגיה לדברים. נשימה ארוכה, או ארוכה יותר, או ממש ארוכה תביא אנרגיה. היא תביא אנרגיה לגוף. אתם יכולים לחשוב על זה כחמצן או מה שתרצו, אבל אם תחשבו במונחים של אנרגיה, זה פשוט שיש שם יותר אנרגיה. וזה יעורר את המיינד. אז נשימה ארוכה, לעבור לנשימה ארוכה – אם אתם עובדים עם הנשימה כמובן. וגם אם אתם עובדים עם מטא, אז שוב, מה הולך לעזור? יכול להיות שחזרה אחורה לאדם הקל ביותר תקליל קצת את הדברים, תביא קצת בהירות, רק בגלל שהמטא תגיע וזה קל יותר, או אולי דווקא ללכת לאדם הקשה יותר, כי אז קשה יותר והאתגר ישמור עלי ערני. או אולי ללכת לכל הברואים, חלקית בגלל שזה מגדיל את המרחב – אחזור לזה תיכף. השאלה היא – האם אני צריך להחליף קטגוריה אם אני מתרגל מטא, ובאיזו צורה? וזה לא כאילו שזה תמיד הולך להיות אותו דבר שהולך לעזור. אז אני צריך לרצות להגיב ולהתנסות.
עוד יתדות, אוקיי? דברנו על יתדות בספירה (עם הנשימה) נכון?; כשמביאים את היתדות האלו זה נותן לתודעה משהו להתעסק אתו, משהו להתמקד בו. זאת אומרת זה ממש שומר על התודעה ולא מאפשר לה ‘ליפול’, אוקיי? עם המספרים והספירה, הם כמו יתדות. עם תרגול המטא, אם אתם משתמשים במשפטים, המשפטים הם כמו יתדות. מה שיכול להיות ממש מועיל לעיתים קרובות במטא – בואו נאמר ששני המשפטים הראשונים שלכם הם “מי ייתן ואהיה שמח” “ומי ייתן ואהיה שליו”. אז בד”כ אתם אומרים “מי ייתן ואהיה שמח, מי ייתן ואהיה שליו”. בעצם אם התודעה צריכה עוד יתדות, אם היא צריכה עוד אנרגיה, או אם היא נאבדת: “מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שליו. מי ייתן ואהיה שליו”, תאמרו כל אחד פעמיים. בראשון אני לא ממש שם, בשני אני קצת יותר שם. אז רק דברים קטנים כאלו, אבל הם יכולים לעשות הבדל עצום. אתם יכולים גם רק לדמיין למשל את כל הגוף שלכם מלא באור, אור לבן, ממש כמו השמש – ממש, ממש עוזר. שוב, כשהתודעה מתעייפת, כשמחשיך, מעורפל. אתם יכולים גם לפתוח את המודעות ממש ממש רחב, הרבה יותר רחב מגוף האנרגיה, שהוא בעצם קצת יותר רחב מהגוף הפיזי. אתם יכולים להרחיב אותה לגודל של החדר הזה. זהו חדר ממש רחב ועצום. או אפילו לשמים בחוץ וכו’. כשאנחנו מתעייפים התודעה מתכווצת. זה בעצם מה שאנחנו עושים כשמתכרבלים והולכים לישון. התודעה סוג של מתכווצת פנימה. אז לפתוח את המודעות, לפתוח את העיניים, לפתוח את המודעות. יש לכם תחושה של כל החדר. אתם כאילו מעוררים את התודעה ומעודדים אותה לכיוון המנוגד שאליו היא הולכת כשהולכים לישון. תודעה עייפה היא תודעה קטנה. אתם יכולים גם לפעמים לסקור מהר את כל הגוף, ושמים לב לכל תחושה שאתם מרגישים שם. ושוב, להתנסות. האם זה עוזר עכשיו, עם המכשול הזה לסקור ככה ממש מהר? לפעמים כן, כשאנחנו עייפים. רק להעביר את תשומת הלב ממש מהר. אולי יותר יועיל לעבור מלמטה למעלה, או אולי הפוך – מלמעלה למטה. אולי שניהם, או אולי זה ממש יועיל לעשות את זה ממש לאט, ממש להרגיש את התחושה. שוב, אתם צריכים לנסות. אז אלו היו כמה נוגדנים לעייפות ועצלות. אנחנו ממש רוצים להשתמש בהם. 

עם חוסר שקט  – זה בעצם חוסר שקט ודאגה, כשלגבי דאגה, הכוונה היא לדברים לא אתיים שאני דואג שעשיתי, או שמישהו הולך לגלות כך וכך. אבל נעזוב את החלק הזה. נשים את זה בצד רגע. אז הרבה מהנוגדנים הם, באופן מעניין, דומים, אז: יותר יתדות יכולים ממש לעזור. אם אתם עובדים עם הנשימה, הנשימה הארוכה נוטה ממש לעזור עם חוסר שקט. או שזה יכול להיות בדיוק כמו שעשינו עכשיו. אתם מוצאים דרך לנשום או דרך לבנות את הנשימה כך שזה מרגיש מרגיע.
אני מתכוון למשל, כאילו יש מקום בגב שלכם, וזה ממש כאילו הנשימה והתחושה שלה באות מטאפורית, כאילו מישהו מלטף בצורה מרגיעה את הגב שלכם, וזה משקיט את חוסר המנוחה.
שוב, אנחנו יכולים לעצב את הנשימה עם הדמיון שלנו, ולזה יכול להיות אפקט ממשי על האנרגיה שלנו, וודאי. שוב, הרחבת המודעות לכל הגוף. אז זה עוזר גם למכשולים המנוגדים (ז”א, גם לעייפות וגם לחוסר המנוחה) אם תרצו. ושוב הנעת תשומת הלב יכולה ממש לעזור כשיש חוסר שקט. משהו ממש פרקטי – אם יש ממש הרבה חוסר שקט שהוא יותר פיזי ממנטלי, במילים אחרות – זה לא כ”כ הרבה בניה של מחשבות או פפנצ’ה, אבל פשוט הגוף מרגיש חסר מנוחה, והמיינד לא מצליח להירגע, אז מה שיכול ממש לעזור, זה שוב, מודעות ממש גדולה, עד כמה שאתם מצליחים לפתוח אותה. אבל בתוך זה יש לכם עבודה לעשות. והעבודה היא לשחרר את האובייקט המרכזי שלכם, ולהפוך מודעים לתחושות של חוסר השקט, ממש לתחושות המעקצצות שעולות ועוברות בגוף – אתם יודעים משהו כזה – במודעות הרחבה הזו, והעבודה שלכם היא ממש לאפשר את זה באופן מלא, והתחושות האלו יהיו מרגע לרגע, באות וחולפות, לא נעימות – וממש לאפשר אותם, לקבל בברכה. טכנית מה שאנחנו עושים זה מה שאני הייתי קורא לו ‘מאמצים דרך הסתכלות מסוימת’ אבל אם אתם נשארים עם זה זמן מה, אז מסיבות שאפרט אח”כ, זה יכול להרגיע את כל הדבר הזה. כל המערכת נרגעת, כי אז אנחנו במערכת יחסים שונה לגמרי עם האי שקט. כשאי שקט עולה, עולה בנו גם התנגדות לאי שקט. זה לא נעים התחושה הזו של האי שקט. ואז ההתנגדות מזינה את כל הדבר הזה. כשאתם הולכים רחב ככה, ונכנסים למוד שממש מאפשר ומקבל בברכה, אנחנו, בהגדרה כמעט, מרגיעים את ההתנגדות. אנחנו מתרגלים מערכת יחסים שלא דוחה, לא מתנגדת. וזה זה, והמרחב, שממש ממש יעזרו. אתם פשוט נשארים עם זה, נשארים עם זה, שוב ושוב. האמת, אם רק תעשו את זה – אני זוכר ששיחקתי עם זה לפני שנים בהרמיטאג’, יושב חסר מנוחה, חסר מנוחה, יושב… בזמן שאני עושה את זה, האמת בסופו של דבר ישבתי שלוש שעות, כי התרגול הזה הוא שאפשר להכל ממש ממש להירגע. אז כל הדברים האלו  – הם די עוצמתיים, אם אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה לעבוד איתם.

אוקיי, השתוקקות כמכשול שלישי (בד”כ ממקמים אותו כמכשול הראשון, אבל אני שם אותו שלישי). בואו נדבר על סוג מסוים של השתוקקות: תשוקה מינית. אוקיי אז יש השתוקקות למישהו, או מה שזה לא יהיה. אתם יודעים, אתם יכולים ללכת ולעשות מקלחת קרה או מה שלא יהיה, אבל אני רוצה להציע את זה כאפשרות אמיתית, במיוחד כשמתרגל מתפתח, ואתם כולכם מתרגלים מנוסים. אז לעיתים קרובות, מה שקורה זה שיש תשוקה מינית, וזה הולך לתמונה של ‘לעשות סקס בצורה כלשהי’, יש לי את הבן אדם הזה, או מה שלא יהיה. זה החלק שפחות מועיל לסמאדהי. אבל התשוקה עצמה והאנרגיה, יש דרך לעבוד עם זה. למשל: אוקיי, הנה השתוקקות. זה כבר הלך לתמונה בראש. האם אפשר להרגיש את האנרגיה של התשוקה המינית? אז יש לי את התשוקה, יש לי את התמונה (שכנראה היא לא תמונה במובן אימג’ינלי, אלא ממש תמונה שם), ויש לי אנרגיה מינית. כמובן שהן קשורות. אנחנו יכולים לומר שיש לכם שלושה דברים. מתוך השלושה האלו, אם אני יכול להתמקד ב-, ולהיפתח ל-, בעצם, להרגיש את האנרגיה – אז רוב האנשים, עולה תשוקה, ואז עולה התמונה, ואז עולה התחושה ואני נאבד בתוך התמונה. ברדיפה אחרי הפנטזיה המינית. אני מסתבך ונכרך בתוך זה. אם אני רק יכול להתמקד יותר באנרגיה ולהיפתח לזה, לאפשר לאנרגיה הזו שבמרחב ובגוף, זה בעצם מרגיש טוב. אם זה לא לחוץ מידי, אני נפתח לזה, ואני נהנה מזה, זה בעצם די קרוב לפיטי. זה די קרוב לתחושה טובה. והרבה פעמים כשאנשים חווים פיטי לראשונה, הם אומרים “זה כמו אורגזמה”. זה לא חייב להיות כזה אינטנסיבי, אבל יש שם דמיון. אז מה שאתם בעצם עושים זה מתקרבים לזה יותר אנרגטית, מרגישים את זה, נפתחים לזה, ואז סוג של ‘רוכבים’ על זה בדרך שמאפשרת להפוך את למשהו שהוא יותר אנרגיה טהורה, שזה בעצם ממש תורם ומועיל לאן שאנחנו הולכים. או דומה לאן שאנחנו הולכים. אני לא בהכרח אציע את זה למישהו שהוא ממש מתחיל. אבל לכם כבר יש הרבה ניסיון, אז אם עולה כזו תשוקה, זה טוב. זו הדרך לעבוד עם זה. זה יכול להיות מאוד דומה לפיטי אם אצליח לסנן דברים החוצה, ולשים דגש ולהיפתח בדרך הנכונה. 

מה לגבי השתוקקות לאוכל? למישהו יש רעיונות? לשבת כאן, ואתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מארוחת צהריים, או תה. זה קרה למישהו? אוקיי, אם כך זו לא בעיה. 

סלידה או זדון (ill will). אני אחלק את זה לשניים – המכשול של זדון מתייחס למצב שבו אני ממש כועס על מישהו, עד כדי כך שאני רוצה שיפגע. מטא כמובן. אתה מחליף – אם זה ממש חזק, אם נשימה זה התרגול בסיס שלכם, פשוט תחליפו אותו במטא. אני צריך להתמודד עם השליליות הזו. זה הכרחי,  כי כשזה נמצא שם, זה לא הולך לעזור. זה ממש להולך להפריע פה. אבל יש עוד אפשרות נוספת, שהיא כשיש לי כוונה רעה כלפי מישהו, או אפילו שאני לא אוהב אותם, והתודעה נמצאת במצב הזה של דחייה  (זה יכול להרגיש מעודן או גס) אז מה שאני יכול לעשות, דבר ראשון – אני יכול לומר “אוקיי, אני שולח מטא לבן אדם הזה”, שזה נהדר. זה יכול ממש לעזור. אבל יש אפשרות שניה, שהיא בעצם להביא את המודעות בחזרה אליי בלי ניסיון לשנות את הכוונה הרעה, או כמה הבן אדם הזה נורא, או כאלו מחשבות ורגשות.  להחזיר את המודעות לעצמי, ובעצם לשים לב ולהרגיש את הדוקהה שזה מייצר אצלי. בלב שלי. יש לזה טעם בפה. יש לזה טעם בגוף האנרגיה שלי ובתודעה שלי. זה דוקהה. זה כואב. אז אני לא מנסה לשנות את הכוונה הרעה, אני רק חוזר אליי ומרגיש מה קורה לי. לא שופט, רק: “איך זה מרגיש? אוקיי, זה דוקהה”. ומרגיש את הכאב של זה. אני רק צריך לתת למודעות שלי לחוש בכאב שם. 

אם אני עושה את זה, אם אני פשוט נותן לעצמי להרגיש את זה, אז מה שיכול לקרות, זה כשאני מרגיש את הכאב, כשאני פוגש אותו, הוא הופך לחמלה לעצמי, אוקיי? חמלה עצמית. אתה חושב “כן.. אבל הבעיה שלי היא עם האדם הזה”. זה לא משנה. ברגע שיש חמלה עצמית, יש חמלה. זו אנרגיה חדשה במערכת, וזה מרכך את הכל. אז החמלה העצמית שלי מתחילה לשנות את המערכת יחסים שלי עם האדם הזה. זה גם ממש ממש עוזר. 

מה שעוד יכול לקרות – ומה שאני בטוח שתשימו לב אליו במהלך הריטריט הזה, הוא שאנחנו מפתחים התנגדות לרעשים מסוימים: החימום, הציפורים, המחוגים, שהם הרבה פחות רועשים היום ממה שהם היו בעבר, נגיד לפני 10, 15 שנה משום מה. וזה כאילו “אוף.. העורבים האלו כ”כ רועשים”, או מה שלא יהיה, ו”אני מנסה לתרגל והם מפריעים לי”. או הבן אדם הזה “כל פעם כשהוא קם, העצמות שלו חורקות” כמו ששלי חורקות, או הנשימה שלו. התנגדות לרעש, שיכולה גם לכלול התנגדות לאדם אחר או יצור אחר, או מה שלא יהיה. זה הולך להיות ממש שכיח, אוקיי? אני חייב לזכור את התמונה הגדולה, את המטרה. לאן אני הולך עם התרגול הזה? אני בוודאות לא הולך לכיוון של יותר סלידה / התנגדות. אני הולך לקראת פחות התנגדות, זה מה שאני רוצה. זה אפילו לא קשור לזה שג’אנה היא המטרה המרכזית שלי. זה פחות התנגדות. זה מה שאני רוצה. הפחתה של מזהמי התודעה, חופש ממה שמזיק. אני רק מזכיר לעצמי “מה אני רוצה? אני רוצה ללכת למקום שיש בו פחות התנגדות, בו אני פחות מוטרד מרעש, אני פתוח יותר, יש שם יותר אהבה וכו'”. אז שוב, מה זה מרמז על איך כדאי לתרגל ג’אנות ובאיזו דרך אני מחזיק את כל הדבר זה? האם זה אפשרי, האם אני יכול למצוא דרך לתרגל ג’אנות שבה אני לא כ”כ מוטרד, כזו שכוללת קולות ורעשים שהולכים ובאים? לא מוטרד, אבל גם לא בדרך ש’שוטפת את התינוק עם המים’: “כאילו, אז אין שום צורך שאתאמץ אם כך”. 

אז כגישה, השקפה או עמדה, שזה ממש ממש אפשרי. לפעמים מה שבעצם אפשר לעשות זה באופן מכוון לשחרר את האובייקט המרכזי להיעלם ולהיפתח יותר לקולות, ולתחושת מציאות שכוללת קולות. אני לא חושב על הצלילים כ”משהו אחר ממה שאני מנסה לעשות כאן”, אלא אני נפתח לקולות וכולל את זה בחוויה ואז זה מתחיל לשנות את איך שאני מרגיש לגבי הצלילים. ואז בתוך זה, כשאני שומר על הפתיחות, אני יכול להחזיר את האובייקט המרכזי, אבל עכשיו יש לי מרחב הרבה יותר גדול וגישה הרבה יותר פתוחה, אוריינטציה יותר רחבה. אתם יודעים, טכנית, נגיע לזה כשנדבר על הג’אנה השנייה, אבל בעצם טכנית אם בכל רגע נתון, אתם יכולים להפחית באופן ממש משמעותי התנגדות בתודעה, אתם בעצם תגיעו ממש קרוב לג’אנה השנייה. סוקהא תתעורר. אושר יתעורר. עם הרבה תרגול – או אולי, שוב, זה עוד אחד מהדברים האלו. פשוט תנסו. אני אומר, אוקיי פשוט תנסו את זה. לפעמים אני אומר ” אוקיי, פשוט תנמיכו את ההתנגדות”, כיוון שהפחתת ההתנגדות יכולה לאפשר התעוררות של שמחה, התעוררות של סוקה.

אוקיי, מכשול אחרון: ספק. אנחנו יכולים להטיל ספק במורה, להטיל ספק בלימוד, ואנחנו יכולים להטיל ספק בעצמנו. בטוח יש עוד הרבה דברים שאפשר להטיל בהם ספק, אבל אלו השכיחים ביותר.  

אז מה ההבדל בין שאילת שאלות לבין ספק? ספק לרוב לא יכלול שאילת שאלות, או שיהיה שם העדר של אפשור של שאילת שאלות, או של איזשהו מצב של חקירה שהוא דווקא מועיל. ספק נוטה לשתק. אנחנו נתקעים בסוג של בלבול או משהו כזה. במצב כזה אנחנו בעצם לא שואלים כלום. המיינד פשוט נע קדימה ואחורה או במעגלים. אז לפעמים, מתחת לכל זה, פשוט מסתתרת שאלה אחת, שתיים או שלוש שפשוט דורשות מענה, או שצריכות להתנסח, ושאולי אני צריך לשאול את עצמי או את המורה. אבל לא נתנו לשאלה להתנסח עדיין; ואנחנו פשוט תקועים בסוג של תנועה לא ברורה קדימה ואחורה. אז – האם יש שם שאלה? וברגע שיש לנו שאלה, זה כבר מפסיק לשתק. אפילו ניסוח של השאלה באופן בהיר יעזור. נרגיש לא משותקים. ואז ניסוח השאלה ושאילת השאלה והתעסקות בזה יעזור ממש. אבל ספק משתק. אז, רק דבר אחד שכדאי לזכור פה הוא הטיימינג. מתי אני הולך להיאבק בספק או בשאלה הזו? התשובה היא – “מחוץ למדיטציה”. במילים אחרות – כן, יש משהו שאני לגמרי לא בטוח לגביו. אני מבולבל. יש לי שאלה ואני לא יכול להמשיך עד שתהיה לי תשובה. רק “זה זמן המדיטציה שלי, אז אני פשוט הולך לשים את זה בצד. אבל אני מבטיח לך, תודעה, שאני אחזור לשאלה הזו, ואני אחשוב על זה, אני אהרהר בזה, אני אחקור, אני אשאל מישהו מאוחר יותר”. אתה עושה דיל עם התודעה, כמו “אנחנו נגיע לזה, אני לא מתעלם מזה”. אבל זה יקרה מחוץ לתרגול הפורמלי.

כמה אנשים שמעו על תרגול של החלפת האושר של עצמי עם אחר? כמה מכם, אוקיי.
זה תרגול אדיר, עם אפשרויות אינסופיות. אני חושב שיש על זה חלק נרחב בספר שכתבתי, ראיה שמשחררת[4]. בשלב כשלהו, תוכלו לבקר את זה. אני רוצה לומר שזה תרגול יפיפה ממש. זו אחת החקירות המדהימות שאתה יכול לעשות כמודט, מלאה באפשרויות יצירתיות ואפשרויות יפיפיות לטרנספורמציה. בקצרה, הנה אני, די אומלל מאיזו מתקפת מכשולים או משהו כזה, ואני אומר לעצמי “אתה יודע מה? אני אקח את זה. אני אקח את זה כיוון שאיפשהו, מישהו אחר – אולי מישהו שאני מכיר, אולי מישהו שאני לא מכיר ולעולם לא אכיר – מישהו ממקום אחר, שבדרך מופלאה, בהתאמה, אני לוקח את הדוקהה שלו כדי שהוא יכול לקבל את האושר” אז שוב, טכנית, אתם יכולים לומר, מה אני עושה פה? במקום התגובה האוטומטית של ההתנגדות למכשול, אני בעצם אומר: “בוא, בוא אני אקח את זה”. אבל יש בזה לב, יש בזה “אני מוכן לקחת את הסבל הזה עכשיו. אני פותח את עצמי לסבל הזה לטובת שחרור של מישהו אחר מהסבל הזה, איפשהו”.  

אז זה סוג של, אם תרצו, ‘חשיבה קסומה’, זה לא משנה – שימוש בדמיון שלכם, אם תרצו. יש הרבה וריאציות על זה עם ריקות ועוד, אבל זה בקצרה מה שזה. זה דבר מאוד יפה. ולרוב מה שיקרה עם המכשולים, זה שאין בזה לב. הכל נדחס, אומלל, ללא לב. אפשרות אחת זה להביא את הלב לזה, בדרך ממש יפה. אפשר לעשות את זה גם עם אי נוחות פיזית: “אני יכול לקחת את הכאב הזה עכשיו. אני אקח את הכאב הזה עכשיו. אני מוכן לקחת את הכאב הזה עכשיו כדי שמישהו אחר יזכה בהקלה, ברווחה”.


[1] DN 2

[2] MN 128

[3] DN 22, MN 10. Also see SN 46:51.

[4] 4 Rob Burbea, Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (Devon: Hermes Amāra, 2014), 322–6.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג’אנות. חלק שני: גישה לקשיים (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה ‘אינרציה’? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: “אני פשוט תמיד עושה את זה ככה” או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. “אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת,” וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – “אני נוטה להתרחק ממטא” או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? “על מה זה מרמז?”, ו – “אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת.”

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של ‘גמיש’?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: “אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם.” טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג’אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו’. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: “אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת.” אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, “לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן.” אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: “אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה.” כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר “בלה-בלה-בלה” – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? “אה, כן, זה…” מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ’אמיתיים’, ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג’אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של “אני לא כל כך הולכ/ת לשם” – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: “אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה.” אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: “אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…” יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו’. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו’. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו’ , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג’אנות. חלק ראשון: גישות תומכות (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

שלום לכולם – באמת באמת שלום לכל אחד/ת מכם/ן. אני יודע שאני מכיר חלק מכם/ן, וגם יש חלק מכם/ן שאני לא מכיר ולא פגשתי עדיין, ואני מאוד מצפה לזה. ובמיוחד שלום לכם/ן, ושלום לכם/ן אם את חדשים/ות לגאיה האוס. אז ברוכים הבאים/ות לרטריט. ברוכים הבאים/ות לגאיה האוס לכולם/ן. אני ממש שמח להיות פה, שמח להיות מסוגל לעשות את זה – יותר משמח. האמת שדי התרגשתי לזמן מה. אני ממש מאושר. תנו לי בבקשה להציג את סארי. חלק מכם/ן מכירים/ות אותה, אבל הרבה מכם/ן אולי לא. סארי איתנו, ובסוף, אם אתם/ן יכולים/ות לראות, זו קירסטן, שחלק מכם/ן כבר מכירים – והיא לא רוברט. [צחוק] אני אסביר מה קורה פה. אז יש לנו את סארי וקירסטן, אבל אגיע לזה עוד דקה.

עשיתי הרבה לימוד של ג’אנות באופן אישי באחד על אחד/ת, אבל רציתי ללמד רטריט ג’אנות קבוצתי, אני חושב, בערך 16 שנים. אז סוף-סוף, עם אסופה מאוד מוזרה של נסיבות שהייתה צריכה להתגבש כדי לאפשר לזה לקרות. אני מרגיש, במובן מסוים – האמת, מהרבה סיבות – זה סוג של נס קטן שזה מתרחש. במקור… טוב, אני אחזור לזה עוד שנייה. כן, הרבה סיבות שהופכות את זה לנס קטן שיש לנו את הזמן הזה ביחד, ואת ההזדמנות הזאת, ואת הסיכוי למשהו שאני חושב שהוא עולם הזדמנויות כל כך יפה לבני/ות אדם ולתרגול מדיטציה – כזה אוצר. אז זה באמת באמת דבר יקר בשבילי להיות מסוגל ללמד את זה, ואני מקווה שעד הסוף של זה תבינו גם אצתם/ן כמה הדבר הזה באמת יקר.

אחת הסיבות שזה נס היא – שזה די מסובך בשבילי מבחינה בריאותית כרגע. יש הרבה דברים שאני צריך לעשות רק כדי שאהיה מסוגל להיות פה. יש לי הרבה תורים רפואיים במהלך הזמן שיש לנו ביחד. יש הרבה דברים פרקטיים שצריך לעשות רק כדי שאוכל לקחת את התרופות שאני אמור לקחת, ואין צורך להיכנס לזה, אבל יש הרבה עניינים בתחום הזה כרגע.

במקור, ביקשתי מרוברט לבוא ולעזור לנו, והוא אמר, “אני אשמח לבוא. אני צריך לבדוק עם המעסיקים שלי.” הם חזרו אליו ואמרו, “טוב, לא נוכל לתת לך תשובה עד…”- אני לא זוכר מתי זה היה. אז אמרנו, “בוא פשוט נהמר, ויהיה בסדר.” [צוחק] ובסוף הסתבר שהם אמרו, “לא, אתה לא יכול לקחת חופש בזמן הזה.” אז רוברט הולך להצטרף מאוחר יותר. קירסטן, וזה היה רעיון שלה – כל הרטריט הזה היה רעיון שלה מראש, אז אנחנו צריכים להודות לה על זה. היה אוסף מוזר של נסיבות, וזה היה רעיון שלה. וקירסטן, בנחמדות רבה, היא תכננה לקחת את הזמן הזה להעשיר את התרגול שלה עצמה, אז היא בנחמדות רבה הסכימה לקחת את מקומו של רוברט עד שהוא יגיע, אני חושב שתוך חמישה או שישה ימים או משהו כזה. אז בנקודה הזו, קירסטן תהיה משוחררת מחובות ההוראה שלה, ותוכל להקדיש את עצמה לתרגול, ורוברט יכנס במקומה. אנחנו כמובן ניידע אתכם/ן. אולי לא תבחינו בגלל שאולי תהיו כבר מאוד עמוק בתוך…[צחוק] אנחנו ניידע אתכם/ן.

חלק נוסף מהנס הקטן הוא ש-לסארי יש משפחה ותינוק קטן ונפלא, פעוט, אליאל, ובגלל גילו הצעיר, היא יכולה להיות פה רק אם הוא יכול להיות פה וזה אומר שבן הזוג שלה, הונגדה, צריך להיות פה. אז הם כאן כמשפחה ואתם/ן תראו אותם מסתובבים. אתם/ן כנראה תראו ותשמעו את אליאל משחק בחצר של גאיה האוס, וזה המגרש משחקים שלו, נכון? אז אלו חלק מהנסיבות שאיפשרו את הרטריט הזה, ואני חושב שזה באמת דבר נפלא, אתם יודעים. זה ממש תענוג.

[שאלה ברקע שלא ניתן לשמוע] האמת, תשאל/י את המורה. תשאל/י את המורה. ברצינות, כן בגלל ש – אני אכנס לזה – שהרבה מהתרגול הזה הוא מאוד אינדיווידואלי, אוקי? זה יכול להישמע נוסחתי או טכני או משהו, אבל יכול להיות שיש סיבות למה בדיוק סוג הדבר הזה, בנקודה מסוימת, יכול ממש לעזור, ובעצם לא כל כך לעזור לאחרים/ות, או לאותו אחד/ת בזמנים שונים. אבל בכללית, הוא הולך להיות בסביבה, אתם/ן תראו אותו, אתם/ן תשמעו אותו, וזה תענוג.

אז הערב, די הרבה דברים שאני רוצה לעבור עליהם, אז אני מקווה שלכולכם/ן הייתה מנוחה טובה, ומרגישים/ות בהירים/ות ורעננים/ות. אני רוצה לאמר בעיקר דברים על התכווננות לרטריט הזה, ומה כלול בזה, ודברים להיות מודעים אליהם במהלך הרטריט. אז במקור, חלק ממה שאפשר לרטריט לעלות – אני לא זוכר בדיוק – היה שגאיה האוס עמד להיסגר לפרק זמן בשביל עבודת שיפוץ רצינית. לקירסטן היה הרעיון הזה, ואני לא זוכר בדיוק, ואז הם/ן שאלו אותי, “טוב, האם תהיה מוכן לעשות את הריטריט בזמן שהשיפוץ קורה?” ובטח, “אה, אז גאיה האוס הולך להיות אתר בנייה עם דה-דה-דה ואתם/ן רוצים/ות שאלמד רטריט ג’אנות?” [צחוק] ואמרתי, “ברור!” מכיוון – ואני באמת רוצה להדגיש את זה – זה בסדר שיהיה רעש. ישר מההתחלה אנחנו מביאים גישה אחרת. אנחנו לא באים/ות לפה, שמים/ות כיסוי עיניים, שמים/ות אטמי אוזניים: “הכל, כל דבר – זה הכל מפריע לי. אני רק רוצה לסגור את הכל בחוץ.” לא, יש גישה של פתיחות והכלה. אנחנו לא רוצים/ות שהג’אנות שלנו, שהסמאדהי שלנו, יהיו פריכים. אתם/ן יודעים/ות מה המשמעות של “פריך”? זה אומר משהו שמתפורר מאוד בקלות. אנחנו שזה יהיה רך, גמיש, פתוח, עם לב פתוח, וכו’. אחד המורים שלי, אג’אן ג’ף – חלק מכם מכירים אותו – כשהוא עבר לתאילנד כדי להיות נזיר, הוא בקושי תרגל מדיטציה לפני. הוא היה במנזר, והמנזר הזה בדיוק עבר מקום. בעצם, בנו מתחם חדש בשבילו. אז איפה שהוא למד לעשות מדיטציה בהתחלה היה אתר בנייה. ואף אחד לא אמר, “אוי, זו בעיה נוראית.” אלא, “זה בסדר, מה הבעיה?” אז גישה אחרת לכל זה שהיא הרבה יותר פתוחה – לא פריכה. כך שאליאל, הבן של סארי, כל זה חלק מזה.

כשמישהו שאל את הבודהה, או בהקשר של ההוראה שלו (אני לא זוכר בדיוק; הוא אמר את זה כמה פעמים): “במה ג’אנה תלויה? במה סמאדהי תלוי?” הוא אמר: “זה תלוי בשמחה, ג’אנה תלויה בשמחה.” עכשיו, הוא יכול היה לענות כל מיני דברים, והרבה מאיתנו היו מצפים/ות לענות, “זה תלוי בלמסמר את התודעה שלך למשהו, ואז תגיע/י לג’אנה.” נכון? זו הדרך בה רוב הא/נשים חושבים על זה. או שזה תלוי בלהתרחק מא/נשים שעושים/ות רעש, ולהיות בתוך, אולי, מיכל של חסך חושי, מה שלא תהיה המילה בפאלי בשביל זה. אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר, “תלויה בשמחה.” אז זה מעניין, אתם/ן יודעים/ות, זה מאוד מעניין להרהר בזה.

יש לי תחושה שהרבה מהדברים שאומר הערב, זה אפשרי שפשוט לא תבינו כמה הם משמעותיים. אני יודע שלא פגשתי חלק מכם עדיין , ואני כבר מעליב אתכם [צחוק], אבל איכשהו אנחנו חייבים/ות לדאוג שההשקפה תהיה נכונה. אנחנו חייבים/ות שההשקפה תהיה נכונה. ההשקפה היא הקרקע של כל זה, ולדאוג שכל מערכת היחסים תהיה נכונה. אז אם אני אומר משהו כמו – “אה, הבודהה אמר, ‘ג’אנות תלויות בשמחה'” – זה אמור לגרום לכם לחשוב. טוב, אני רואה שחלקכם/ן רושמים/ות את זה. זה חשוב. אז אני צריך/ה לקחת את זה איתי לאורך הרטריט, מכיוון שיש לזה השלכות ברמה של מרגע-לרגע, בשבריר של רגע, על הבחירות שלכם/ן על הגישה שלכם/ן, על איך אתם/ן מתייחסים/ות למה שאתם שמים לב אליו עכשיו – הנשימה או מה שזה לא יהיה.

אז מה שאני אומר הערב, איך זה קשור למערכת היחסים עם התרגול, וכמה שזה חשוב, ומערכת היחסים עם התרגול הזה, ומערכת היחסים עם המטרה, וכל השלד הקונספטואלי? זה לגמרי קריטי. איך אנחנו הולכים/ות להקשיב? איך אתם/ן הולכים/ות להקשיב לשיחות הדהרמה? אתם/ן יכולות להקשיב על קצות האצבעות? אתם/ן מבינים/ות מה אני מתכוון בזה? אני מתכוון רק למה שאמרתי – כמו אם משהו נאמר כמו  “ג’אנות תלויות בשמחה,” אני יכול סוג של לתת לזה לשטוף את כולי ו “הממ.” או, שאולי זה בקושי נכנס. או, בעצם, “הממ, זה שם אותי… אולי כדאי שאהרהר בזה, ואתכוונן מחדש, ואעשה משהו בנוגע לזה.” אז לזה אני מתכוון כשאני אומר להקשיב על קצות האצבעות. כמובן שלפעמים אני הולך לנתח דברים ולפרט ולהסביר, אבל לפעמים יש יותר עבודה למאזין/ה, יותר אקטיביות של המאזין/ה מאוד עוזרת.

אוקיי. בואו נתחיל עם רק כמה דברים מעשיים. סדר היום, כמו שחלק מכם/ן בטח שמו לב, הוא די משוחרר. אין שם הרבה. אני לא יודע אם ראיתם אותו, אבל מה שיש שם זה בערך “ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב,” אני חושב. [צחוק] אז זה אומר שהאולם הזה פתוח 24 שעות ביממה לאורך הרטריט, ואתם יכולים/ות לשבת פה, בכל זמן, לכמה זמן שתרצו. אוקי? בכללי, ברגע שתכנסו לקצב, את/ה אולי, לדוגמה, תהיה/י בפרק הליכה ואז זה עשרים דקות לפני ארוחת הצהריים, ואת/ה יודע/ת שאת/ה צריכ/ה לאכול ארוחת צהריים בזמן מסויים בגלל שאת/ה בתורנות שטיפה של ארוחת צהריים, נגיד. את/ה עדיין יכול/ה להיכנס לפה ל20 דקות, אתם/ן יודעים/ות – לא משנה מתי זה. אבל אם יש לך את הזמן (ואני אסביר את זה יותר ככל שנתקדם), את/ה כנראה תרצה/י לשבת יותר כדי לראות מה קורה, קצת יותר מ20 דקות – אתם/ן יודעים/ות, ארבעים, ארבעים וחמש דקות, שעה או משהו, כדי לראות מה קורה. אבל בבסיס, זה לו”ז פתוח. א/נשים יבואו וילכו בכל זמן, חוץ מ6:45 עד ארוחת בוקר שכולם פה. את/ה יכול/ה להקדים לזה, אז את/ה יכול/ה להגיע ב4:45 או 5:45, אבל כשמגיע 6:45, אי אפשר להיכנס או לצאת. בעצם, זו ישיבה קבוצתית. אנחנו רוצים את כולם פה באותו זמן רק בשביל להתלכד ביחד. ומה היה האחד האחר? 9 בערב, אותו הדבר. שוב, אפשר להגיע מוקדים, אפשר להישאר הרבה אחר כך, אפשר להישאר לתוך הלילה, לא משנה, אבל בזמן הזה – בואו נגיד 21:00-21:30 – את/ה לא תיכנס/י או תצא/י.

אוקי, אנחנו הולכים/ות להתחיל עם הלימוד, תתכוונו למשבצת לימוד מ16:00 עד 17:30 בכל יום, אחר הצהריים. זו הכוונה, אבל אולי נשנה את זה, ואו שנשנה את זה רק קצת – “אה, אנחנו צריכים להתחיל ב15:45 היום או מה שזה לא יהיה, או 16:30, או כל דבר” – או שאנחנו אולי נשנה את זה לגמרי – במילים אחרות, “לא, אנחנו מזיזים הכל לבוקר.” אוקי? אז אתם צריכים לשים לב ללוח המודעות ורק לראות. אם זה לא משתנה, זה פשוט 16:00, כמו שזה כתוב, וזה כנראה ימשך עד 17:30, אבל חלקית, שוב, תלוי ב… – אני לוקח כמה תרופות חדשות שאני לא רגיל אליהן עדיין. אני לא בטוח איך זה הולך להיות. אז זה יהי תלוי בהרבה דברים שונים, אבל אנחנו נכוון ל16:00-17:30 כל יום. אוקי? אבל תבדקו את זה. זה אומר תבדקו עד 14:30. זה כנראה לא ישתנה לאותו יום עד 2:30. אתם/ן מבינים/ות אז עד 14:30, פשוט תבדקו מדי פעם, כדי שתדעו.

אז לו”ז פתוח – מה זה אומר? זה אומר שנטל האחריות הוא עליכם/ן. נכון? זה עליכם/ן למצוא מסגרת זמן ומסגרת תרגול שעובדים בשבילכם/ן. הנטל הוא עליך להיות להיות אחראי/ת ורגיש/ה לתרגול שלך, והצרכים, והשפל והגאות, והעליות והמורדות, ו “מה הצורך עכשיו? האם אני צריך/ה לצאת החוצה ולעשות הליכה? האם אני צריך/ה לשבת יותר עם מה שמתרחש? האם אני צריך/ה באמת לצאת להליכה, ולפתוח את התודעה, ולגעת ביופי, ולהינגע על ידי היופי? האם אני צריך/ה כוס תה?” מה שזה עוד אומר, להיות בלו”ז פתוח, זה כמובן לנסות ולהיות שקטים/ות יחסים כאתם/ן נכנסים/ות, אבל בעיקרון, א/נשים יכנסו ויצאו בכל זמן, ואז התפקיד של היוצא/ת או הבא/ה הוא לנסות ולהיות שקט/ה יחסית בקימה וביציאה. והתפקיד של מי שכבר פה כשיש יוצא/ת או בא/ה הוא להיות מרווח. וזה חלק מה- “אנחנו לא בקטע של ג’אנות פריכות, אנחנו לא בקטע של סמאדהי פריך.” אתם/ן מבינים? זה מגניב. מישהו/י מגיע לתרגל – זה נפלא, נכון? זה באמת, באמת חשוב. אל תמעיטו בערך של עד כמה תרגול – במיוחד תרגול ג’אנות – יכול לרדת מהפסים ולהפוך לסוג של מאורה של רטנוניות, לדוגמה. כשאת/ה מציב/ה יעדים, זה יכול לקרות. אז שני תפקידים: למי שפה – פתיחות, חמימות, קבלה, ג’אנות לא פריכות. התפקיד של הבא/ה והיוצא/ת הוא, “כן אני רגיש/ה יחסית – א/נשים מתרגלים.”

אוקי. אז אחד מהאתגרים המעניינים בללמד רטריט קבוצתי של ג’אנות, במקום ללמד את זה אישית, זה שכולכם/ן ברמות שונות לחלוטין, עם רקעים שונים בדהרמה במובן של למדתם/ן, ומידות שונות של ניסיון עם הג’אנות. זה חדר מלא בהרבה… כולם/ן שונים/ות. איך ללמד קבוצה שיש בה רמות שונות באופן הזה, ורקעים שונים, וחוויות שונות? כמו שאמרתי, לימדתי הרבה אישית, ולרוב כשאני מלמד אישית, אני אפילו לא משתמש במילה ג’אנה לכמה זמן, ואני אולי אפילו לא אשתמש במילה פיטי. אנחנו נדבר על המילים האלה. פיטי זה אומר התלהבות או אקסטזה או משהו דומה. אני אפילו לא אשתמש בזה. אני יותר פשוט מקשיב למה שהמתרגל/ת מדווח/ת, ואם הוא/היא משתמש/ת במילה מסוימת – “אה, זה מרגיש מבעבע” – אז אני אלך עם זה. ואז אני ארצה ממש לעבוד עם אוצר המילים ותחושה שלהם/ן של הדברים והחוויה שלהם/ן איך שהיא נפתחת, ובנקודה מסויות אנחנו מציגים את שפת הג’אנות ומסגרת ומפה.

זה לא באמת הולך לעבוד בשביל קבוצה, אז עדיין יש את האתגר הזה, איך לעשות את זה. יהיו ראיונות, ונסביר מאוחר יותר הערב אני חושב, על הראיונות, איך זה יעבוד. הרבה ראיונות, האמת, ערימות על ערימות של ראיונות – אז הרבה הזדמנויות באמת לשאול, ולקבל הרבה משוב, לקבל הרבה הנחיה על כל מני דברים. אבל יהיו בתקווה גם זמנים של שאלות ותשובות, אז הרבה הזדמנויות בשבילכם/ן לשאול גם בראיונות וגם בשאלות-ותשובות. כל מה שנוגע ורלוונטי לתרגול שלכם/ן עכשיו באותה נקודה. אז בתנאים האלה ש –”אתם/ן ברמות שונות לגמרי” – תנצלו את הפגישות ואת השאלות-ותשובות, בגלל שהלימוד יתקדם בקצב כלשהו, וזה הולך בערך לחפוף בנקודה מסוימת עם איפה את/ה בנתיב שלך.

אנחנו פתוחים ללימוד, אנחנו הולכים ללמד את כל 8 הג’אנות, ואנחנו רוצים לשים דגש על לשמור אותן מאוד חיות. אז לא כאילו את/ה עושה אחת ואז שוכח/ת ממנה, כי “אני רק בקטע של הג’אנה השמינית” או משהו כזה. אנחנו רוצים לשים דגש על לשמור עליהן חיות. מה שאני סוג של מעודד זה לכל אחד/ת מאיתנו למצוא את מגרש המשחקים בקצה המרחב שלו – מגרש המשחקים שלך שבקצה שלך. אני הולך להסביר יותר מה אני מתכוון בזה ככל שנמשיך, ומחר, וכו’, ובימים אחרים, אבל זה אומר, “איפה הקצה בו אני בערך לומד דברים חדשים? אני כבר מיומן/ת בזה,” (ואני אסביר מה אני מתכוון ב’מיומנ/ת’) – “אני מיומנ/ת בזה כבר, ועכשיו זה הקצה שלי. אני יכול בערך להבין את זה לפעמים. זה לא מה שבאמת יש לי, אתם/ן יודעים/ות, מה שאין לי שום תקוווה לעשות. זה בקצה שלי.” וזה נהפך למגרש המשחקים שלך. זה איפה שאת/ה מבלה רוב הזמן, וזה איפה שאת/ה עובד/ת, וזה איפה שאת/ה משחק/ת, וזה איפה שאת/ה לומד/ת. אז כל אחד/ת מאיתנו צריכ/ה למצוא איפה מגרש המשחקים הזה נמצא כרגע, ורוב הזמן שלכם/ן, תבלו במגרש המשחקים הזה.

עכשיו, במובן של הלימוד, בואו נגיד שמגרש המשחקים הוא, “אני רק לומד/ת איך להיכנס לג’אנה הראשונה.” אוקי – אדיר! זה לחלוטין פנטסטי. זה מגרש המשחקים שלך. את/ה כנראה צריכ/ה להיות שם זמן מה. וכמה ימים אחר כך, אתם/ן יודעים/ות , אולי אני אדבר על הג’אנה הראשונה: “זה אדיר. זה בדיוק במקום הנכון בשבילי” ואז את/ה עדיין במגרש משחקים הזה, ואת/ה צריכ/ה להיות. ועכשיו הלימוד התקדם, ואני מדבר על הג’אנה השנייה. בסדר, אין בעיה. את/ה נשאר/ת במגרש המשחקים שלך. זו דרך שונה ממה שחלק מכם רגילים, אבל אני באמת רוצה להדגיש את זה. אתם/ן יודעים/ות, א/נשים הם/ן כל כך שונים עם ג’אנות, אבל באמת חודש אחד או חודשייים של רטריט (כלומר שאת/ה לא עושה שום דבר חוץ ממדיטציה) זה לא יותר מדי כדי ללמוד ג’אנה אחת. אוקי? אז לנו יש 3 שבועות, שזו כמות זמן פנטסטית כדי באמת לקבל מושג של השטח והחומר ולפתוח דברים חדשים, אבל במובן של הדרך בה אני רוצה ללמד (ואני אסביר למה במהלך הימים), אני רוצה להדגיש את הרעיון הזה של מגרש המשחקים. הקצב מאוד חשוב. זה חלק מהאומנות.

מה המשמעות של זה במובן של הקשבה ללימוד?האם זה אומר שאת/ה רושם/ת הערות על מה שאולי יבוא בהמשך, מה שאולי יהיה רלוונטי לך בעוד ארבעה ימים, או שבועיים? זה קצת טריקי, אתם/ן יודעים/ות. אבל בעיקרון אתם/ן הולכים/ות לקבל הרבה חומר, חלק ממנו לא רלוונטי אליכם/ן כרגע. אז אפשר לומר, “אני אקשיב להקלטות,” או שאפשר לרשום הערות. אני מתכוון, אתם/ן תמיד יכולים/ות לשאול, כמובן. אבל אני לא מכיר אף דרך אחרת לעשות את זה, או דרך אחרת לעשות את זה בדרך שאני ארגיש שתשא פירות. אז לכולם/ן יהיה את העניין הזה באיזושהי נקודה. עם עשית תרגול ג’אנות בעבר, כמו שאני יודע שחלק מכם/ן עשו, ואת/ה חושב/ת, או שיש לך מושג, “טוב, מגרש המשחקים שלי…” בוא נגיד שאת/ה חושב/ת, “אה, מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השנייה,” או “מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית” – זה לא משנה , מה שזה לא יהיה. בבקשה, בימים הקרובים, אם יש לכם תחושה ש – “אני יודע את כל השאר. זה איפה שאני נמצא/ת,” – בבקשה תבדקו עם אחד/ת מאיתנו, ותאמתו את זה באופן מסויים, אם תרצו, כי א/נשים מתכוונים/ות לדברים מאוד שונים ביחס לג’אנות, וא/נשים מתכוונים/ות לדברים שונים ביחס למיומנות ואיפה אנחנו נמצאים.

 אני אסביר למה אני מרגיש שזה חשוב, אבל רק תחזרו ותבדקו. אנחנו אולי נאמר, “אדיר. אוקי, כן, ג’אנה שנייה, בערך שם. זה מה שאת/ה צריך/ה לעשות עכשיו. זה מגרש המשחקים שלך.” או שאולי את/ה מרגיש/ה ש… “אה..” – זה יכול גם לעבוד בשני הכיוונים – “לא, אני יודע/ת רק את הג’אנה השנייה,” או “מגרש המשחקים שלי הוא הג’אנה השישית.” ובעצם, אנחנו מרגישים/ות, “במובן של הרמה שאנחנו מדברים/ות עליה, או המיומנות שאנחנו רוצים/ות, אנחנו מניחים/ות שסביבות השנייה זה מגרש המשחקים שלך.” אז פשוט בואו ותהיו בסוג הזה של דיאלוג איתנו. או שזה יכול להיות בכיוון ההפוך : את/ה חושב/ת דה-דה-דה, ואנחנו אומרים/ות, “טוב, אבל את/ה כבר מיומנ/ת בזה, אז את/ה יכול/ה ללכת מעבר לאיפה שאת/ה חושב/ת שאת” או מה שלא יהיה. אבל רק תבדקו, בגלל שהרעיון של ‘מגרש משחקים’ הוא מאוד חשוב לאיך דברים הולכים לתסוס בדרך שהולכת באמת להניב פירות – איך הזרעים הולכים להישתל בצורים שהם באמת יניבו פירות נפלאים, מזינים לאורך חיים שלמים. אז זה למה אני מדגיש את העסק של מגרש המשחקים, ואני עוד אחזור לזה.

אז את/ה בעיקר במגרש המשחקים שלך עד שאת/ה בערך מגיע למיומנות ברמה הזאת (ואנחנו נסביר מה אנחנו מתכוונים/ות במילה ‘מיומנות’). את/ה אולי עובד, בואו נגיד, עם השלישית. את/ה עדיין הולך להיות קצת זמן בראשונה ובשנייה אם השלישית היא מגרש המשחקים שלך. ומדי פעם, התודעה או אתה יהיו פשוט – משהו מעבר לזה יפתח, ואדיר, תעשה/י קצת כיף, מדי פעם. אבל לרוב, זה מגרש המשחקים שלי; וזה איפה שהוא ממוקד. אני אסביר את כל זה שוב, אבל אנחנו לא הולכים/ות ללמד בצורה של, אוקיי, בוא נגיד, זו הג’אנה החמישית, אז כל פעם שאני יושב/ת אני צריך לעשות, “נשימה, ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית ואז החמישית” או משהו כזה. את/ה יכול/ה לצלול ישר. רוב הזמן אתה בתוך מגרש המשחקים שלך. ויחד עם זאת, עדיין אמורות להיות הנחיות מועילות שמתייחסות למה שנראה שהוא מתחת לאיפה שאת/ה נמצא/ת. אז כל מה שיש לנו להגיד על תרגול הבסיס, עבודה עם הנשימה, או מטא, ותרגולי הבסיס האחרים שנציע, זה עדיין יכול להיות שימושי בשבילך, גם אם כבר הלכת מעבר לזה.

אז אני אלמד ג’אנות באופן שבו הן יכולות להיות נושא לחקירה למשך חיים שלמים. יש כל כך הרבה מתנות שאפשריות שם, כל כך הרבה עומק של משאבים ויופי, כל כך הרבה עדינות לגלות, כל כך הרבה לגלות שאת/ה לא יכול/ה למצוא כתוב. זה לא בסוטות; זה לא בהרבה דברים אחרים שאת/ה מוצא/ת כתובים. יש כאן כל מיני אפשרויות. אז אני רוצה להזמין אתכם/ן להחזיק בהשקפה ארוכת הטווח הזו, וחלק מההשקפה הארוכה הזו זה העניין של מגרש המשחקים.

אם כבר היית ברטריט בגאיה האוס או שהית פה, את/ה אולי יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט (זו העיירה הסמוכה) בדרך הזאת, למעלה לכיוון דנבורי על הכביש –מדרום. את/ה אולי גם יודע/ת שאפשר להגיע לניוטון אבוט בדרך הזאת – מצפון. את/ה יכול/ה להגיע לניטון אבוט גם בדרך הזאת, ממזרח. ואת/ה יכול/ה גם להגיע לניטון אבוט בדרך הזאת, ממערב. זה פשוט איך שהכבישים עובדים פה [צחוק]. למה אני אומר את זה? חלקית בגלל שאני אומר שבהתחלה חשבתי: “טוב, אם את/ה יכול/ה להגיע לג’אנה הראשונה, אז הן כולן פתוחות בשבילך.” אבל בעצם, אני רוצה אפילו לשנות את הקביעה הזאת ולומר: “אם את/ה יכול/ה להגיע לפיטי, אם פיטי יכול לעלות, אם תחושת הרווחה הנפלאה הזו יכולה לעלות, אז כל ההמרחב עכשיו פתוח בשבילך.” אז כל המרחב של הג’אנות פתוח לך. מה זה אומר מעשית, זה שמה שבאמת משמעותי זה, “איך אנחנו גורמים/ות לפיטי לעלות?” או, “איך אנחנו מאפשרים/ות לפיטי לעלות?” זו דרך יותר טובה לנסח את זה. החדשות הנפלאות הן שפיטי זה בדיוק כמו ניטון אבוט [צחוק]. רק במובנים מסוימים! אם היית שם, יכול להיות שמרגיע אותך לשמוע את זה. זה אומר שזה לא באמת משנה איך הפיטי עולה, ואני הייתי אומר שהכל הולך. אז כל סוג של תרגול של ‘ריכוז’  שאולי כבר שמעת עליו, או שלא שמעת עליו, או מה שזה לא יהיה; זה יכול להיות תרגול תובנה; זה יכול להיות משהו אחר; זה יוכל להיות אולי משהו שתתארו למישהו/י והוא/היא י/תאמר, “מה לעזאזל זה קשור לריכוז?” או מה שלא יהיה – אם זה מאפשר לפיטי לעלות, אם זה מאפשר לפיטי להיפתח, זה אדיר. אנחנו נוסיף עוד פרטים על מה שאני אומר עכשיו.

אז יש את כל האפשרויות השונות האלה, ובימים הראשונים של הרטריט, כמה דברים: אני הולך להציב כמה אפשרויות לתרגול שאני רוצה לקרוא לו תרגול ‘בסיס’ או תרגול ‘מקפצה’. אז כמו נשימה, או מטה, או תרגולי תובנה, או דרכים שונות לעבודה עם הנשימה, גוף אנרגיה, וכו’ – אלו מה שהייתי קורה לו תרגול בסיס לעבודה לקראת כניסה לג’אנות, או מקפצה לתוך פיטי. אז מה שאני מתכוון זה של… – לא יודע-  חמישה, שישה, שבעת הימים הראשונים של הרטריט, יהיו די הרבה הנחיות. עדיין תהיה משבצת אחת ביום, בתקווה, אבל יש די הרבה חומר, בגלל שאני רוצה לוודא שבשביל מי שזה לא עובד בשבילו/ה להגיע בדרך הזאת לניטון אבוט, יש את הדרך הזאת. ואם את/ה לא בטוח/ה, :”טוב, אני לא יודע/ת, ניסיתי את אלה. אני לא בטוח/ה,” אז את/ה תוכל/י לנסות כמה דברים. זה ממש חשוב. יהיו גם, עם כל זה, כל מני סוגים של מידע אחר, לימוד שאמור לעזור, אבל ההוראה תהיה יותר דחוסה בשבוע הראשון בערך.

צורות הסתכלות של תובנה גם כן יכולות לתת לפיטי לעלות. וב’צורות הסתכלות של תובנה’ אני בעצם מתכוון מאוד ספיציפית – חלק מכם/ן ידעו – לתרגולים שכתבתי עליהם בספר שלי, ראייה משחררת. אז אם את/ה לא יודע/ת על מה אני מדבר , או לא מכיר אתזה, שכח/י מזה. אנחנו לא ניתן הרבה לימודים על זה, אני רק אומר את זה עכשיו.

תובנה יכולה לשמש – אנחנו נסביר את זה שוב- כפותחת מחסומים מזדמנת, שיכולה לפתוח חסימה של האנרגיה, ולפתוח חסימה של ריכוז והיאחזות, ומאפשרת רווחה ופיטי וסמאדהי. אז זו דרך אחת להשתמש בתרגול תובנה. חלק מהא/נשים משתמשים/ות בזה כדבר המרכזי עבורם. זה הדבר המרכזי שפותח סמאדהי ורווחה ופיטי. זה מעלים את הפברוק. תרגולי תובנה מעלימים את הפברוק. הם מפחיתים פיברוק, וזה מאוד קריטי. אנחנו נגיע ללהסביר את זה יותר.

אז אם אין לך היכרות עם מה שזה אומר, ‘צורות הסתכלות של תובנה’ וכל זה, פשוט תעזוב/י את זה, שכח/י מזה. הנה משהו: אם את/ה כבר יודע שתרגול X, לא משנה מה הוא תרגול X, בעקביות ובקלות לוקח אותך לתוך ג’אנה, או מעלה פיטי שהוא די יציב ואת/ה יכל/ה לעבוד איתו אם את/ה כבר יודע/ת את זה, תדבוק/י בזה. אין סיבה לשנות את זה. יש לך משהו שלוקח אותך לניטון אבוט, ואז אתה בסדר. אם את/ה לא בטוח/ה, אז תנסה/י חלק ממה שנציע במהלך הימים הקרובים. אבל אז באמת נרצה להתקבע על תרגול בסיס אחד, תרגול מקפצה אחד, אוקי?

השיחות ברטריט הזה, אני בעיקר הולך לדבר על טכניקה במובן הרחב ביותר של המילה – אומנות, בואו נגיד; האומנות של תרגול ג’אנה, האומנות של סמאדהי – וגם על, כמו שאמרתי, השקפה, ההשקפה ומערכת היחסים והמסגרת, איך אנחנו רואים את זה – זה כל כך קריטי. אז אני אדבר כמעט רק על זה. לא יהיו מסגרות פילוסופיות קונספטואליות גדולות וחדשות שיפוצצו את תחושת הקיום שלכם/ן, וכו’, [צחוק] אלא אם חלק מכם/ן עוד לא יודעים/ות איך אני ממסגר את הג’אנות, ואיך אני תופס את תרגול התובנה, ובמקרה הזה, זה אולי יהיה כמו, “וואו, מה זה?”, בגלל שזה די שונה. אבל באופן כללי, אני לא הולך לעשות את זה. אני לא הולך לנסות לעשות את זה. אני לא אעלה שאלות ממש רדיקליות שדי יסעירו אתכם/ן ויהפכו הכל, וכו’.

אז זה באמת בעיקר רק על האומנות של תרגול ג’אנה. מה זה אומר? חלקית, זה אומר שאתם/ן אחראים/ות על ההשראה שלכם/ן ברטריט הזה. אתם/ן אחראים/ות על תחושת ההשראה, כי אני לא הולך לספר שום סיפורים. אין שום שירה. שום דבר מאלה.

הבודהה אמר, “ג’אנות תלויות בשמחה.” כמובן, ג’אנות מעלות שמחה, כלומר, שמחה עצומה. ובאמת, אם לא חווית את העולם של הג’אנות, זו שמחה, אני חושב שאפשר לומר את זה בביטחון, שלא טעמת משהו כמו זה קודם. זה באמת באמת בלתי רגיל – משהו ממש ממש יוצא דופן, שזה פותח בשביל אנשים.

אז ג’אנות מביאות שמחה, אבל הן גם תלויות בשמחה. אז את/ה אחראי/ת על ההשראה שלך. את/ה אחראי/ת על השמחה שלך כבסיס לתרגול הג’אנות שלך – בלי סיפורים, בלי שירה, בלי פילוסופיה מעניינת וכו’. אז איך את/ה הול/ת לעשות את זה? מאיפה הסוג הזה של שמחה בסיסית מגיעה? אני אומר קצת עכשיו, ואומר קצת אחר כך.

(1)הערכה. כל כך הרבה מהתרגול הזה בעצם סובב סביב דאגה ללב שלך. בכל רמה ובכל גוון, מה אומר לדאוג ללב שלך? ושוב, יכול להיות שאת/ה לא קולט/ת עד כמה חלק מזה כל כך משמעותי. ואם לא תרגלת בדרך הזאת בעבר, אם את/ה רגיל/ה לדרכים אחרות לחשוב על רטריט, דרכים אחרות לחשוב על תרגול, יכול להיות שאת/ה לא מבינ/ה כמה זה משמעותי. מה זה אומר להיות כאן בימים האלה ביחד, כקהילה, במקום יפייפה בכפר, ולוודא כל יום שהלב פונה להרגיש הערכה ולהדהד בהערכה לשאר המתרגלים/ות, לדהרמה, לבודהה, לטבע היפייפה, לרכזים של גאיה הואס שמארגנים את זה, ולעוזרים אחרים (ואני אציג אותם אחר כך) – כל התנאים שהצטרפו? מה זה אומר לדאוג להערכה, להיות ברטריט, ולכוון ולדאוג שהלב במצב של הערכה? זה הרבה יותר משמעותי ממה שרוב הא/נשים קולטים/ות.

(2)הכרת תודה. זה הכל חלק מאותו הדבר. לדאוג להטות את התודעה והלב להכרת תודה, ל-לראות על מה יש להודות ולהרגיש את ההודיה הזו בכל יום, מספר פעמים. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה פורמלית. את/ה יכול/ה לעשות את זה בצורה בלתי פורמלית. זה יכול להיות פשוט שזור בדרך הטבעית שלך להיות.

(3)יופי. יופי זה כל כך חשוב: הלב, העיניים, החושים פתוחים ליופי.

(4)חיבור – אחד/ת עם השני/ה, עם הטבע.

(5)פתיחות, באופן כללי. פתיחות של ההוויה, פתיחות של הלב, אהבה לדהרמה – זה סוג הדברים שמזין, שמאפשר לרמה הבסיסית הזו של שמחה עליה הג’אנות יכולות להיבנות או להיפתח, לא משנה באיזה מטאפורה את/ה רוצה להשתמש.

ישנה מילה, מודיטה זו המילה בפאלי. רוב הזמן היא מתורגת כשמחה אוהדת. אני אעדיף את התרגום ‘שמחה מעריכה’ או ‘שמחה רוחנית’. זה אומר שזו לא רק שמחה בשמחתו של האחר/ת. זה גם זה, וזה גם כל הדברים שדיברתי עליהם עכשיו. זה המשמעות של מודיטה במובן הרחב ביותר, וזה, אני חושב, מה שהבודהה התכוון בה.

כל זה, ובאותו הזמן – המיקוד העיקרי שלך, והכוונה העיקרית שלך איתה את/ה מבלה את רוב הזמן, זה בתרגול ג’אנות, על זה את/ה עובד/ת בתרגול פורמלי. אז כן, חיבור עם הטבע הוא חשוב. אבל אם את/ה מרגיש מונע על ידי האל האדיר של הבוץ והגשם של דבון – ליצור פסל בוץ אדיר בחוץ כדי לבטא את החיבור שלך – אז אל! [צחוק] לא ברטריט הזה. בזמן אחר, אדיר, ואולי זה יהיה, “אה, זה באמת Soulmaking.” בזמן אחר, אוקי? רוב הזמן שלך הוא בתרגול פורמלי של ג’אנות, אבל הלב פתוח, ואת/ה דואג/ת להזנה.

או באופן דומה, חיבור אחד לשנייה. זה רטריט בשתיקה. אני מנחש שנדבר על זה. אז רוב הזמן הוא תרגול פורמלי. האם אני יכול/ה להרגיש, האם יכולה להיות לי הפתיחות הזו, האם יכול להיות לי החיבור עם הטבע, עם האחרים/ות, בלי להצטרך לפעול בשביל זה, אז כמו, בואו נגיד, באופן שיפריע. פתיחות-לב, בקיצור, הפתיחות של הלב, של הנשמה, של הישות, בקלות עולה על, בקלות רומסת את הפוקוס או הריכוז מבחינת כמה הם משמעותיים בשביל תרגול ג’אנות. פתיחות של הלב, פתיחות של הישות. זה לא בשביל להגיד שפוקוס וריכוז הם לא חשובים; אבל רק חשובים יחסית.

אם את מכיר/ה את התרגול של Soulmaking Dharma, דרך אחת להוסיף למה שאמרנו הרגע זה חלק ממה שעושה אותך שמח/ה כאן, בזמן שאת/ה כאן, זה שיש לך פנטזיה של הרטריט. אם Soulmaking לא מוכר לך, שכח/י מזה; זה לא משנה. אני לא הולך להסביר את זה. אני רק זורק את זה לאוויר מאוד בקצרה. פשוט אל תתיחסו לזה. אבל את/ה צריכ/ה פנטזיה במובן הטוב של הרטריט. את/ה צריכ/ה פנטזיה על עצמך כמתרגל/ת – אתם/ן יודעים/ות, פנטזיית דימוי  soulmakingעסיסית ויפה של עצמך, משהו שפועל ברקע, פנטזיה של המסורת. לימודי הג’אנות האלה עוברים כבר אלפי שנים, מועברים ממורה לתלמיד, וכו’. אלפי שנים. יש מסורת של האומנויות האלה, היפייפיות האלה, האוצרות האלה שמועברים האלה – פנטזיה של כל זה. פנטזיה של כל המסורת; זה הכל חלק מזה. זה חלק מהשמחה וההזנה שלך. אבל ברטריט הזה, זה לא נהיה דומיננטי בצורה שאת/ה נכנס/ת לתרגול דמיון שלם וגדול על כל זה. אולי מדי פעם, אם את/ה צריכ/ה קצת לכייל מחדש את כל העניין, משום שיש תחושה ש”ממש נתקעתי פה” או “נהייתי ממש מכווץ” או לא משנה מה, אבל בעיקרון לא.

הפנטזיות האלה פועלות ברקע, הן כמעט תת-הכרתיות. זה מה שאני מתכוון כשאני משתמש במילה ‘פנטזיה’ בניגוד ל’דימוי’, הן כמעט תת-הכרתיות. הן פשוט סוג של באמת מזינות ותומכות, ומסככות על התחושה של כל מה שאנחנו עושים, מביאות לחלוחית לשם, יופי ועומק. אז אם את/ה לא יודע/ת מה זה אומר כי את/ה לא מכיר/ה את זה, פשוט תשכח/י מזה; זה לא משנה.

אבל את/ה תהי/ה חייב/ת, בגלל לוח הזמנים, בגלל ההנחיות, בגלל שאנחנו לא הולכים לשבת כאן מלפנים, ולצוץ כל עשרים דקות ולומר, “האם את/ה יכול/ה להרגיש את הישבן?” או משהו כזה – את/הן חייב/ת לייצר ולשמר את האנרגיה בלי שהמורים מובילים הרבה מהמדיטציות, ועם הלו”ז הפתוח. את/ה חייב/ת לייצר אנרגיה ולשמר אותה.

זה גם ממש עוזר לפתוח את הכוונה שלך. למה את/ה פה? מה זה משרת? את מי את/ה משרת/ת? הישיבה שלך, ההליכה שלך, העמידה שלך, ההגעה העקבית שלך לאולם, או א/נשים שרואים אותך עושה מדיטציה בהליכה בחד ההליכה, וכו’ – זו מתנה עצומה אחד לשנייה. זה כל כך תומך שמישהו רואה אותך מגיע/ה, שוב ושוב ושוב. זו השראה. זה משדר מחויבות. אתם/ן עוזרים/ות אחד לשנייה כשאתם/ן עושים/ות את זה. מה הכוונה שלי? תפתחו את הכוונה למעבר לרק אני והתרגול שלי ואיך אני מרגיש/ה. למה אני פה? את מה אני משרת/ת? את מי אני משרת/ת? אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. כמה שכיח זה – אחת הפתולוגיות של התרבות המערבית, מעורבבת עם ההפכים שלה, הרבה פעמים, היא פשוט לא להבין כמה אנחנו רלוונטים/ות, כמה אנחנו משנים/ות. כן, את/ה, כיחיד/ה, הנוכחות שלך, האופי שלך, הנשמה שלך, האווירה שלך. אל תניח/י שאת/ה לא רלוונטי/ת. אל תניח/י שאת/ה לא משנה. אל תניח/י שבשתיקה את/ה לא משנה.

את תפתח/י את הכוונה. זה ממש חשוב, ושוב, זה יכול להיות חלק טבעי, זה יכול להיות מאוד קצר, זה יכול להיות משהו שאת/ה עושה פורמלית שוב ושוב. ואז, כמובן, הכוונה לטובת כל היצורים: למה את/ה כאן?בשביל מי את/ה עושה את זה? את מי את/ה משרת/ת? את מה את/ה משרת/ת? שוב, השמחה ושוויון הנפש שלך – את/ה מציב/ה יעד: “אה, שמעתי על הג’אנות האלה. אני רוצה להשיג אותן,” ואז זה לא הולך כל כך טוב, ואז צריך שוויון נפש עם זה. זה הכל. אנחנו הולכים/ות לדבר על זה. חלק ממה שמביא לנו שוויון נפש זה זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי. אני מגיע/ה כשזה הולך ממש לא טוב, וזה מבאס, ושוב יורד גשם בדבון, או מה שזה לא יהיה. ואני עושה את זה בשביל א/נשים אחרים/ות. זה חלק ממה שמשאיר אותך יציב/ה בעליות ומורדות. פתח/י את הכוונה.

הקלטות של שבת תרגול: סמאדהי והיקשרות נבונה על הדרך

אלו הקלטות משבת תרגול שהתקיימה כחלק מן הקורס: ‘אמנות השלווה’:

https://drive.google.com/open?id=1l89nGS83zWbwcopTThbWHmoaNq-zPudz

אני מציע הקדמה שמציגה את ההיסטוריה של מדיטציית הנשימה לכל הגוף ואת עיקרי הטכניקה, ומדיטציה מונחית של נשימה לכל הגוף. שיחת דהרמה על הקשרות הכרחית ונבונה על הדרך ולדרך הבודהיסטית, ומדיטציה מונחית על הכרה באיכויות פנימיות ושאיפות עמוקות.

מקווה שתיהנו.

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת’ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: ‘האם אני מרמה’? אני לא ‘עם מה שיש’. והרעיון הזה של ‘להיות עם הדבר כפי שהם’ הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: ‘דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים’. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו ‘התהוות מותנית’. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר ‘לא קיים מצד עצמו’. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: ‘וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה’. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: ‘אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… ‘אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב’, או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת’ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים ‘אני ממש עושה משהו אחר עכשיו’. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת’ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר ‘להיות עם מה שיש’, למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת’ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת’ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ’לא אני ולא שלי’. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: ‘הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול’. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו’זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל’. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: ‘אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג’נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: ‘התודעה כאן, מקבלת את החוויה’. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש’ישבה על הגדר’ של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: ‘זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה’, או לומר, בקיצור: ‘אתה ריק, אתה ריק’. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג’אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: ‘זו רק תפיסה, זו רק תפיסה’, אפילו תפיסה של ‘כלום’ או ‘אין דבר’ היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג’אנה השמינית). סמאת’ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת’ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת’ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג’אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל’לא תפיסה ולא-לא תפיסה’, ועוד יותר עד כדי: ‘כל הצורות המפוברקות מושקטות’. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו ‘ההפסקות של התפיסה’, ואומר: ‘מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ’מודעות ללא מושא’, המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של ‘כלום’. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג’אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג’אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של ‘עכשיו’. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת’ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם ‘שם’ המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: ‘אני רק קיים’, ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על ‘ריקות’ בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת’ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על ‘הבלתי מפוברק’ על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו’למה שמישהו ירצה את זה בכלל?’. העניין בסמאת’ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש’הםם, זה נחמד לא לפברק קצת’, ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל’עכשיו’, מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: ‘האם סמאת’ה היא בריחה?’. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת’ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת’ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; ‘צייד לשלל בלתי נראה’. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!