רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

רוב ברבאה – אי-עצמיות וחיים של אהבה

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בערב החמישי והאחרון של ריטריט בנושא מטא. שאר השיחות וההנחיות מהריטריט מתורגמות גם הן באתר. את הקלטת השיחה הזו ניתן למצוא כאן:  http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9989/

הלכתי עכשיו למשך שתי דקות באור הנפלא הזה, ושוטטתי לבית הקברות ליד הכנסייה העתיקה. התחושה של הסימון הזה של המוות, של הסופיות שלנו… אם נוכל לפתוח את המודעות שלנו לסופיות, לחלופיות של הזמן שלנו על פני האדמה, ולאי-הביטחון שבזה – אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו, מתי המוות שלנו יגיע. יש לנו את תקופת הקיום הזו, מהחיים עד המוות – ולפתוח את עצמנו לזה, לאפשר לעצמנו להיות פתוחים לזה, ולפעמים בפתיחות הזו – שאלות מסוימות נעשות מאוד עמוקות בנחיצות ובעיקשות שלהן. ואחת מהן היא – איך אני רוצה לחיות? במשך החיים הזה שיש לי, שאני לא יודע כמה זמן ימשך – איך אני רוצה לחיות? ומרכזית לזה היא השאלה: ‘איך אני אוהב’? מה היחס של הלב לאהבה? ואם אנחנו, באופן אינדיווידואלי, מתוך מרחב מסוים ביחס לעצמנו ולחיים שלנו נתבונן על החיים שלנו, ללא שיפוט, וכך גם על המשפחה האנושית, אם אנחנו מסתכלים ללא שיפוט – ישנן פעולות ובחירות שאנחנו עושים בתגובה לחוויה שלנו וגם בתגובה לעולם, ואנחנו רואים שבטווח הפעולות והתגובות האלו – יש כאלו של אהבה, קשר, קירבה, וגם ההפך – סגירות, אי-קשר, אפתיה. וזה נורמלי לגמרי. אז חשוב לומר – אנחנו לא רוצים שתרגול מדיטציה יוליד אפתיה, אנחנו ממש לא רוצים את זה. גם ביחס לחוויה שלנו, וגם ביחס לעולם. לפעמים אנשים מודאגים ביחס לעצמם: ‘אם אתן לכולם את היחס הזה, וגם לאדם הקשה, האם לא אהפוך לסמרטוט, וכולם ידרכו עלי’? וזה לא קורה. יש כוח שמגיע, כמו שאמרתי בהתחלה. כוח מרווח ורך. אבל אנחנו לא רוצים בתרגול, וודאי שלא בתרגול המטא – להיות עטופים כמו גלמים במרחב הנעים הזה, ולבטא איזו אי-אחריות ואי-תגובה לעולם. אני חושב שזה היה בשנה שעברה, ש-גאיה האוס קיבל מכתב שאלה מסטודנט צעיר, בבירור מאוד אינטיליגנטי, והוא רצה לבוא לגאיה האוס לעשות מחקר על תרגול מדיטציה. הכותרת הייתה: ‘נרקיסיזם סובייקטיבי, או מעורבות לא אנוכית?’. אקריא לכם קצת ממה שהוא כתב: ‘תיאוריות סוציולוגיות אחדות ביקרו תרגולים קונטמפלטיביים רפלקטיביים ואינטרוספקטיביים כ-נרקיסיסטיים באופן מסוכן, משמרים שקט חברתי ופוליטי, א-סוציאליים, מנתקים מפוליטיקה, די-סובלימטיביים (שאין לי מושג מה זה אומר) ועסוקים בעצמם. איך פרקטיקה של מדיטציה וריטריט בשתיקה משתלב בחברה ממוקדת צריכה באנגליה של המאה ה21?’. זה ממש מעניין עבורי. באמת. היה הרבה מחקר על מיינדפולנס והמוח, והפחתת לחצים וכל זה. מה עם כל הדברים האלו? מה לגבי זה? זה אדם צעיר, בוודאי בשנות ה20 לחייו. אני לא יודע מה הוא גילה, אנחנו לא נפגשנו, אבל אשמח להרים אליו טלפון ולברר. מצאתי משהו אחר… יש מישהו בשם ג’ורג’ ברנרוס, כנראה הוא, או היה – סופר: “חשבתי, מזה זמן מה, שאם יום אחר היעילות המתגברת של טכניקות ההרס – תביא לנקודה שבה המין שלנו ייעלם מעל פני האדמה, זו לא תהיה האכזריות שעלינו לתפוש כאחראית להיכחדותנו, ואף פחות מכך – את הכעס שאכזריות מעוררת, והנקמות שהיא מביאה אתה. לא זה. אלא הצייתנות, היעדר האחריות של האדם המודרני, הקבלה הבסיסית והכנועה שלו של כל גזרה. הזוועות שראינו, הזוועות הגדולות אף יותר שאנחנו רואים היום, הם סימן לא לכך שישנם יותר ויותר מורדים משולחי רסן, אלא – שישנה התגברות מתמדת במספרם של המצייתים והכנועים.” אולי זה קצת שיפוטי, אבל הנקודה בהירה ונאמרת היטב. ישנם מסרים, לימוד – שמגיע אלינו דרך מאות השנים, אלפי השנים. לימוד של ישו, או שנטידווה, הקדוש הבודהיסטי הגדול מהמאה השמינית בהודו, והם כל כך רדיקליים בבחינה מחדש ובאפשרות האחרת שהם מביאים לגבי מה הקיום יכול להיות, ומהו. וכך, אולי ישנם, יחד עם יופי ודברים טובים שישנם בחברה – יש תנועה של אפתיה והיעדר – קשר. אנחנו רואים את זה בעצמנו ובחברה. ויש מסר עמוק שמהדהד דרך המאות. הזמנה עמוקה, קריאה. היא כל כך רדיקלית – הקריאה של ישו או שנטידווה, כל כך מעמיקה, יסודית, הופכת הכל על ראשו – ומשום כך – היא לא תהיה כל כך פופולרית. אבל – אלו קולות שלא ייעלמו. משום שהם כל כך מעמיקים, ומדברים לפנים העמוקים ביותר, לזרמים העמוקים ביותר של האנושיות שלנו. אז שנטידווה, לדוגמא, מדבר על המיינדסט של הבודהיסטווה – להחליף את סדרי העדיפויות של שמחתנו שלנו עם של אחרים. אנחנו בדרך כלל נעים בעולם עם השמחה שלנו כעדיפות ראשונה. וזה מאוד טבעי ונורמלי, במובן מסוים. ואיך זה יהיה להפוך את זה על ראשו, ולהתחיל לתעדף את שמחתם של אחרים, על פני זו שלנו? אפשר להתחיל מלהשוות את שתיהן. יש חלק מטקסט יפה שלו, שבה הוא אומר, הוא מדבר לעצמו, ואומר: ‘תודעה, כעת עליך להבין – את שייכת לאחרים’. הכל נהפך על ראשו. עם השאלות האלו – האם אנחנו יכולים להיות מעוניינים בהן?

למה זה קורה לפעמים, שאני לא נוהג באהבה, שהאהבה מרגישה איכשהו חסומה, שאין לי תגובה של טוב לב, אמפתיה, חמלה? מה חוסם את זה? כשעשינו את התרגילים יכולתם לראות – דברים מסוימים קורים מבפנים, מבחוץ, וזה נחסם. אז אפשר להיות מעוניינים בזה. או שאפשר להפוך את זה על ראשו, ולומר: ‘איך אני יכול לנוע לכיוון חיים של אהבה, באופן מלא ועמוק ככל שזה יכול להיות?’ וכמובן – להציב שאלה כזו בפני כולנו, וזה כולל גם אותי – הביקורת הפנימית יכולה, כל כך בקלות – להיכנס, וזה הופך להיות משהו שמולו אני מרגיש: ‘אני חסר תועלת, הלב שלי סגור, וזה תמיד יהיה כך, בלה בלה בלה…’ אוקיי, אז אולי אפשר לשים את הביקורת הפנימית בצד, והיא תברבר עוד ועוד, ויש חלק נוסף של הישות. חלק נוסף, ואולי הוא יכול לזכות באיזה מבט ובהקשבה. והחלק הנוסף הזה, אני חושב שבכל בני האדם – כמה, יש כמיהה, כמיהה עמוקה לסוגים שונים של פתיחה ואינטואיציה ותחושה של אופן שונה שאפשר לחיות בו – באהבה. וכמובן, אתם יודעים – כל אדם יכול לומר עד כמה הוא נמשך לזה. באיזו מידה אני רוצה להפוך את זה על ראשו. אף אחד לא יכול לדחוק בנו, ולומר שאנחנו צריכים לעשות זאת. זה קו שיש בנו. הרעב לזה. ואנחנו רואים בעולם שזה אפשרי. שישנה אפשרות לחיות באהבה. אנחנו רואים את זה בעצמנו, וסביבנו, ודרך ההיסטוריה. וחלק מהדברים הם די יוצאים מהכלל, אנחנו יכולים להיות עדים לבני אדם עם יכולת יוצאת דופן לנתינה מעצמם, לשפע של אהבה. חלקכם מכירים, אולי, את ויקטור פרנקל. יש לו ספר… אם פעם יזדמן לכם לקרוא את את ‘האדם מחפש משמעות’ – החצי הראשון שלו הוא רישום של התקופה בה הוא היה במחנה הריכוז אושוויץ, שבו הוא היה כלוא, ולאחר מכן הפך לפסיכולוג. ומהרהר על כל העניין: ‘אנחנו, שחיינו במחנות הריכוז, יכולים לזכור את אלו שהלכו בין הצריפים, מנחמים אחרים, נותנים את פיסת לחמם האחרונה. הם אולי היו מעטים במספרם, אבל סיפקו הוכחה ניצחת לכך שכל דבר יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד, האחרונה מבין חירויות אנוש: לבחור את תגובתך בכל מערכת נסיבות שהיא. לבחור את דרכך’. וזה בתנאים מחרידים, כמו שקורה מפעם לפעם בהיסטוריה. ובמקום כלשהו בלב האנושי – יש יכולת יוצאת דופן, ולעתים היא נגישה. אנחנו רואים את האפשרות הזו. זו דוגמא קיצונית, כמובן, אבל יש דוגמאות הרבה פחות קיצוניות. לימדתי בשפילד, ושהיתי לזמן מה עם השותפה של אחת המתרגלות, ועל הקיר שלה, היא הייתה בשנות החמישים או השישים לחייה, על הקיר שלה – היו לה כל מיני דברים, וסקציה של תמונות בשחור-לבן, והן היו תמונות שלה באירוע מחאה שאני זוכר, באמצע שנות השמונים. כל תחושת היופי שבזה עברה, בתוך הטירוף המוחלט של משבר הטילים, ובזמן בו האנושות בנתה בקדחתנות מכשירים שיפוצצו את האנושות עצמה. והנשים האלו היו אלו שאמרו: תפסיקו את הטירוף הזה. שמו עצמם במקום הזה, והכריזו את זה בקול. אז – יש לנו תחושה של היופי של זה, של הלב, של היופי וההקרבה והקושי והטרחה שיש בזה. אז זה יכול להיות גדול או קטן, אבל יש לנו את היכולת הזו.

ואנחנו רואים את ההפך. אנחנו רואים אפתיה. ציטוט מאדמונד ברק: ‘כל שנחוץ על מנת שהרשע יצליח הוא – שאנשים הגונים לא יעשו דבר’. וראינו את זה באינסוף מצבים בעולם לאורך השנים. מהו השורש של אפתיה? לפעמים זה פחד, ואם אנחנו חושבים על השואה, למשל, כפי הנראה היה הרבה פחד. כמובן שהיה. וזה מתבטא כסוג של אי-התערבות ושתיקה. ויש סיבות אחרות, שורשים אחרים לאי-הפתיחה שלנו, לסגירה של משהו. קראתי לאחרונה משהו שנקרא ‘דו”ח פורום המדיניות הגלובלית’. הוא מ2005, ולכן מעט לא מעודכן, אבל כתוב בו ש: ‘מדינות עשירות נותנות פחות ממחצית מכמות הסיוע שנתנו בתחילת שנות ה60, בהן הן היו הרבה פחות עשירות’. תהיתי למה, וחשבתי, אולי, אני לא יודע, אבל אולי בשנות השישים היה לזה משהו עם מתן סיוע כמעין בלם נגד התפשטות הקומוניזם ו’אפקט הדומינו’ וכל זה, כלומר – זה לא באמת היה סיוע, אלא בשירות משהו אחר. אני לא יודע. אבל מאוד בקלות – האנוכיות שלנו, הריכוז העצמי שלנו, ותאוות הבצע – נכנסים. דיברנו באחת הקבוצות היום – נקודת המבט של השקפת העצמי, משום שהיא מרגישה שהאגו הוא דבר נפרד ביקום נרחב ואולי מאיים – יכולה מאוד בקלות להיות במקום של מחסור. ‘אין מספיק’, ולכן מנסה לקבל עוד ועוד ועוד, כי אין מספיק. ואנחנו לא באמת פתוחים להשלכות של הצריכה הזו שלי על אחרים, כי ‘לי אין מספיק’. נתקלתי בספר, לפני זמן מה, שנכתב על ידי מפקד הכוחות החמושים של האו”ם ברואנדה, שהיו שם כדי לנסות ולהשקיט שלום. שמו לוטננט-ג’נרל רומיאו דל-אייר, והוא כתב ספר די מזעזע על כל זה, עם ההרהורים שלו. הוא עבר איזו קריסה אחרי כל העניין. הרגיש כאילו זה נכשל, מסיבות שונות, וחלק מהריפוי שלו היה כתיבת הספר עם נקודת המבט שלו על כל החוויה. הוא כותב פיסקה כזו: ‘המשימה הזו’, היא נקראה unamir, ‘המשימה הזו נכשלה. פגשתי באופן אישי את העלות בחיי אדם של המנדט הבלתי גמיש של רשות הביטחון של האו”ם, הניהול הפיננסי הנוקשה של המשימה, הסרט האדום של האו”ם, המניפולציות הפוליטיות, והמגבלות האישיות שלי. מה שמצאתי בשורש כל זה הוא האדישות היסודית של הקהילה העולמית לחייהם של שבעה עד שמונה מיליון אפריקאים שחורים במדינה זעירה, שאין לה ערך אסטרטגי או משאבים ששום כוח עולמי מעוניין בהם. העולם צפה, ולא יכול לגייס את הרצון הפוליטי להתערב. עוד מהדהדת בי חוות הדעת של קבוצה קטנה של ביורוקרטים שבאו ‘להעריך את המצב’ בשבועות הראשונים של רצח העם. (והוא מדווח שהם אמרו:) ‘אנחנו נמליץ לממשלות שלו לא להתערב, משום שהסיכונים גבוהים, וכל מה שיש כאן הם בני אדם’. כל מה שיש כאן הם בני אדם. והם אומרים את זה ישירות, אבל אנחנו יודעים שזה מתרחש. אנחנו יודעים מאיזה מקום הרבה מההחלטות הפוליטיות בעולם מגיעות. מכאיב. עצוב. וגם – במובן מסוים זה מורכב עוד יותר, משום שיש לנו תרבות גלובלית, ומידע שזורם מכל העולם. אל מול כל המידע הזה יכול להיות אלחוש מוחלט, מול הטלוויזיה והאינטרנט וכל זה. לא קל. וכמובן – עם כל זה, ועם הצפת המידע הזו על הסבל העצום בעולם שלנו, מאוד קל להרגיש חוסר-אונים, תחושת עקרות מול האפשרות לשנות את הכיוון של כל העניין, את המומנטום העצום של התרבות והעולם המודרניים. שינויי האקלים, ודברים כאלה. אז – זה מאוד נפוץ. תחושת חוסר טעם, ייאוש, חוסר אונים. מה שהקראתי על התאים, לפני כמה ימים, הגיע מתוך… בחור בשם פול הוקינס, יזם, פעיל סביבתי וכותב, שהוזמן לתת נאום בטקס סיום לימודים של סטודנטים. אם אתם נתקלים בזה, אני חושב שזה נאום קצר ויפיפה , באמת יוצא-דופן. אז יש חלק שאני רוצה להקריא. הוא פונה לבני 22, או משהו כזה, ומתחיל: ‘בואו נתחיל בנקודה מטלטלת. מחזור 2008, התפקיד שלכם הוא להבין מה זה אומר להיות אדם בעולם בזמן בו כל מערכות החיים קורסות. וקצב הקריסה הולך-ומואץ. מצב די מבלבל, אבל אין שום מחקר בשלושים השנה האחרונות שיכול לסתור את ההצהרה הזו. באופן בסיסי, הציוויליזציה צריכה מערכת הפעלה חדשה. אתם המתכנתים, ואנחנו צריכים אותה תוך כמה עשורים.’ אני מת על זה. ‘יש כתובת נסתרת על גב התעודה שתקבלו. ובמקרה שלא הבאתם מיץ לימון כדי לראות אותה, אני אומר לכם מה היא אומרת: אתם מבריקים, וכדור הארץ מבקש עובדים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלוח מגייסים או לימוזינות לבתי הספר שלכם. הוא שולח אליכם גשם, זריחות, דובדבנים בשלים, יסמין הפורח בלילה, ואת הבחור החמוד להדהים שאתם יוצאים אתו. קחו את הרמז. זוהי העיסקה: תשכחו מזה שהמשימה של הצלת כדור הארץ היא לא-אפשרית, בזמן הנדרש. אל תתנו לאנשים שיודעים מה לא אפשרי לכבות אתכם. תעשו את מה שצריך לעשות, ותבדקו אם זה היה בלתי אפשרי רק לאחר שסיימתם. כשאני נשאל – האם אני פסימי או אופטימי לגבי העתיד, התשובה שלי היא תמיד אותו דבר: אם את מסתכל על הסימנים למה שקורה על פני כדור הארץ ואתה לא פסימי – את לא מבין את הנתונים. אבל אם את פוגש את האנשים שעובדים כדי לשקם את כדור הארץ ואת חיי העניים, ואת לא אופטימי – אין לך דופק. מה שאני רואה בכל העולם הוא אנשים רגילים שמוכנים להתמודד עם ייאוש, כוחות מנוגדים, וסיכויים קלושים, במטרה להשיב שמץ של חסד, צדק ויופי לעולם הזה. המשוררת אדריאן ריץ’ כותבת: ‘כל כך הרבה נהרס. אני שמה את מבטחי באלו שעידן לאחר עידן, בעיקשות, ללא כוח יוצא דופן, מכוננים מחדש את העולם’. לא יכול להיות תיאור טוב יותר. האנושות מתלכדת, מכוננת מחדש את העולם, והפעולה הזו קורית בכיתות בתי ספר, חוות, ג’ונגלים, כפרים, קמפוסים, חברות, מחנות פליטים, מדבריות, כפרי דיג ומשכנות עוני. אתם מצטרפים להמון של אנשים אכפתיים. אף אחד לא יודע כמה קבוצות וארגונים עובדים סביב הנושאים הבוערים של ימינו – שינויי אקלים, עוני, כריתת-יערות, עשיית שלום, מים, רעב, שימור טבע, זכויות אדם, ועוד. זוהי התנועה הגדולה ביותר שהעולם אי-פעם ראה. במקום שליטה, היא מחפשת קשר. במקום דומיננטיות – חותרת לפיזור מוקדים של כוח. כמו צבאות-החמלה – הם עובדים מאחורי הקלעים, ועושים את העבודה. גדולה ככל שהיא, אף אחד לא יודע את גודלה של התנועה הזו. היא מספקת תקווה, תמיכה ומשמעות לביליונים ברחבי העולם. היא מבוססת על רעיון, ולא על כוח. היא מורכבת ממורים, תלמידים, איכרים, נשי עסקים, ראפרים, חקלאים אורגניים, נזירים, אמנים, עובדי ממשלה, ימאים, מהנדסים, סטודנטים, כותבים, מוסלמים בוכיים, אמהות מודאגות, משוררים, רופאים ללא גבולות, נוצרים תאבלים, מוזיקאי רחוב.’ ואני אוסיף – בודהות ובודהיסטוות. אני מקריא את זה, כי חוסר האונים שם, אז אפשר לטפח את התחושה: ‘כן, כל זה קורה, אבל גם לכל הדברים האחרים האלו’. געש של הרוח האנושית, וכל הקשרים האלו שנוצרים, והכוח שלהם נצבר מתחת לפני השטח, ויחד עם זה – אופטימיות.

הוא נתן דוגמא של תנועת האבולישינים, והוא מזכיר אותה בהקשר של הדבר המדהים שאנחנו עדים לו בבני אדם – אדיבותם, טוב ליבם של זרים. זה דבר שיש לו מקורות דתיים, אפילו מיתיים, וגם שורשים ספציפיים במאה ה18. האבולישינים ניסו להפסיק את סחר העבדים במאה ה18. “האבולישינים היו האנשים הראשונים שיצרו תנועה גלובלית ובין לאומית כדי להגן על זכויותיהם של אלו אשר הם לא הכירו. עד אותו זמן, שום קבוצה לא יצרה תנועה, מלבד לשם צרכיה שלה. המייסדים של התנועה הזו הם לא נודעים ברובם – ועל פניו – המטרה שלהם הייתה מגוחכת. באותה תקופה – שלושה מתוך ארבעה אנשים בעולם היו עבדים. שעבוד האחד של השני היה מה שאנשים עשו מזה עידנים, ותנועת האבולישינים התקבלה בסלידה. דוברים שמרנים לעגו להם כליברליים, פרוגרסיבייים, יפי נפש, רודפי כבוד, ואקטיביסטים. אמרו להם שהם  יהרסו את הכלכלה וידרדרו את אנגליה לכדי עוני. אבל בפעם הראשונה בהיסטריה – קבוצת אנשים ארגנה עצמה כדי לעזור לאנשים שהם לא יכירו לעולם. לפעול למען משהו עבורו הם לא יזכו בשום טובה ישירה או עקיפה עבור עצמם. והיום, עשרה מיליון אנשים עושים את זה בכל יום.” והוא ממשיך ומדבר על מה שהקראתי קודם. אם נסתכל על תנועת האבולישינים – נראה שלקחו בין שישים לשמונים שנה עד שהיה לזה אפקט. וחלק מהאנשים שהתחילו את התנועה – לא ראו את פירותיה מעולם. אז יש פה משהו – אני מקדיש את עצמי לאנשים שאני לא מכיר, לא ראיתי אותם, ולא אקבל מהם משהו לעולם. אנשים, או חלקים מכדור הארץ. ולהחזיק בנקודת המבט של הטווח הרחוק. איכשהו, זה לא יכול להיות מוחזק על ידי העצמי המוגבל שלנו, משום שהוא לא זוכה בשום דבר מתוך כך. אז, יש אופטימיזם.

איך אנחנו יכולים לאמץ תחושת דחיפות ללא ייאוש? לפגוש את העוצם של הסבל בעולם, עם תחושת דחיפות, מעורבות של הלב, ובלי ייאוש? איך אנחנו יכולים להחזיק, כבני אדם, אהבה שמתמידה ללא קשר לנסיבות? אנחנו קוראים לכך שיוויון נפש. זו המשמעות שוויון נפש, אקווינימיטי – אהבה יציבה, לא משנה מה. אהבה, חמלה – יציבות. מה שהוא כותב הוא בבירור מאוד אופטימי. אבל לפעמים – האופטימיזם לא נגיש לנו. אנחנו ממשיכים לדבר על האיכות של עליצות, או התעלות – שאנחנו מנסים לפתח. הסיבות הן – שעליצות או התעלות כזו – היא מילה אחרת לשיווין נפש. אם אנחנו, בתרגול, מתרגלים המצב של לשמור על המיינד מתעלה, בהיר, והמיינד והלב פתוחים, רגישים ורספטיביים, אבל יש את ההתעלות הזו – זה אומר שהתודעה לא תשקע מול הסבל של העולם. חמלה תהיה זמינה. ומשום כך אנחנו גם מדברים שוב ושוב על הגוף. למה אנחנו מזכירים אותו שוב ושוב? כי שם, לאורך זמן – אפשר לטפח את האיכות הזו, של התעלות. וזה לא אומר להדחיק שום דבר. שוב, אם ישנה הגמישות בתרגול – אני יכול לטפח את הרווחה הזו כמשאב, לשמור אותי בהתעלות ועליצות, אז אני יכול, לעתים – ללכת ולפגוש ולהחזיק את מה שקשה. אנחנו לא בעניין של הדחקה. אנחנו גמישים.

וגם – מה עוד? אילו עוד אפשרויות ישנן כדי לשמור את האהבה יציבה, לא משנה מה?

וזה ממש – מה שאני רוצה להיכנס אליו הערב. וזה נוגע בלימוד הדהרמה לגבי ריקות. איך אפשר להיכנס לזה? זה נושא ענק, ואני הולך להיכנס אליו רק מעט. אז איך אפשר לגשת לזה, מתוך מה שתרגלנו פה?

בוא נקח, לדוגמה – כעס. הוא ההפך מטוב-לב-אוהב. כשיש כעס או שיפוט אנחנו רואים – שהמטא פוחתת, והמעשים שכרוכים בה פוחתים. וזה ברור גם – שכעס הוא בעיה בעולם. גורם לנזק ענק והרס בעולם. ועדיין – זה מורכב. אנחנו צריכים את ה’לא’ שלנו, ואת הכוח להציב גבולות, ולהיות ברורים, ויכולה להיות אנרגיה שם. אבל הרצון לפגוע באחר, להרוס, לגרום לכאב ונקמה – זה תמיד יביא לבעיות. הבודהא: ‘כעס, עם מקורו הרעיל ושיאו הקודח, הוא מתוק באופן רצחני’. אתם מקבלים את הרושם – זה מתוק באופן רצחני, מקור רעיל, ויש לו שיא כזה. אנחנו צריכים לראות שזה מביא ומוביל לסבל. ואנחנו רואים, ולפעמים אנשים אומרים – אני לא יכול להיות ממש בנגישות לזה, כי זו קצת עצבנות או אי-נוחות קטנה עם האדם הזה. ואז – אפשר לראות – יש שם סבל. אז אנחנו  צריכים לגשת לתרגול טוב הלב. וככל שאני נעשה יותר רגיש – כך אהיה מוטרד יותר מהסבל שבהתנגדות והעצבנות הזו. יש לנו כעס, והוא נע בנו לעתים, ויש עצבנות והתנגדות. ויש לנו איכויות יפות. ואנחנו יכולים לראות – עם התנועה של ההכרה – איך אנחנו מאשררים את ההרגלים של לב ותודעה. ועם זה – עם ההרגלים האלו – השמחה שלנו נעה מעלה ומטה. מצב של עצבנות והתנגדות הוא לא מיינד שמח. לב ותודעה מלאי מטא – הם במצב שמח. ועם זה, ונגעתי בזה הבוקר – עם התנועה הזו בין סלידה ואהבה – אנחנו שמים לב לתפיסה שמשתנה. התפיסה של העולם משתנה. ולכאן נכנס העניין של ריקות.

זה חשוב להצביע, שוב, אנחנו לא אפתיים או לא-מגיבים. כשאנחנו רואים אי-צדק – אישי או בעולם – זה בכלל לא שאנחנו, דרך מטא – מכפרים או סולחים לפעולות מסוימות. זה בכלל לא מה שאנחנו עושים. אלא – יש מקום להצביע על כך שדברים, פעולות מסוימות הן לא בסדר, אבל אנחנו מנסים למנוע בעצמיים להיות מוגדרים. או העצמי שלנו, או של אחרים. או התחסדות של עצמנו, ו’אתה ככה וככה’, ‘אתה רשע’, וקיטוב של ‘אתה’ ו’אני’, והגדרה של עצמי. שם הבעיה מגיעה. מה שקורה הוא – שבמצב מסוים של המיינד, כמו ברגש מכאיב – כל רגש מכאיב מביא איתו נטייה לתפיסה להנעל. אתם יכולים להבין למה אני מתכוון? היא ננעלת במקום, ורואה עצמי, אבל, עולם בדרך כלשהי, ותקועה בזה, ובסבל של זה. אז, למשל – בעבודה עם אדם קשה – האם אני יכול להתמקד בתכונות הטובות של האדם הזה? האם אני יכול להיות מעוניין בהשפעה או יצירת שינוי בתפיסה שלי? זה ענק. כאנשים, בחיינו האישיים, אנחנו מסתבכים בקשיים עם אנשים, לעתים. יש לנו ויכוחים וריבים, וזה מאוד נורמלי. וכשאנחנו מנסים לפתור משהו עם משיה – זה יכול להיות כל כך קשה לא לרצות לומר להם מהו מה. ואנחנו יודעים שאני ממש אמור להקשיב לחלק שלהם, אבל זה כ”כ קשה לפעמים. הלחץ, האש, הדחף של הכעס – רוצה להוציא דברים החוצה. ועם זאת – הרבה מהריפוי יבוא מהחצי של להקשיב ולשמוע את החצי השני. לפעמים זה טוב, קראתי לאחרונה ספר על שיחות קשות, והוא אומר שם: ‘ראה אם אתה יכול’, כשיש קושי עם מישהו, ‘תראה אם אתה יכול שיהיה לך שיחת למידה’. שהכוונה שלך לשיחה, במקום לומר איך אתה מרגיש ומה קרה, אתה מחפש ללמוד משהו עליהם ועל נקודת המבט שלהם. וזה קשה. ממש לא תמיד קל, עם הלחץ והחום. אבל משם מגיעה אמפתיה. כשאמפתיה מגיעה – היא מתחילה לפתוח את הנעילה של התפיסה. אנשים נראים בעינינו בדרכים שונות. ובמובן מסוים – חלק מהאמפתיה – זה לדמיין את עצמי בתוך האדם הזה. בתוך החיים שלהם, אולי עם הרקע שלהם. מביטים מהעיניים שלהם, מהחוויה שלהם. ‘כשאנחנו אמפתיים, אנחנו במסע עם כיוון אבל ללא יעד’. אני אף פעם לא יכול להגיע להבנה מגיעה של האדם האחר. התחושה של הפתיחות של זה – מאוד מועילה. אני נכנס לשביל צדדי, אבל – כשיש קושי בין שני אנשים זה מעניין – בדרך כלל – אנחנו יותר מעוניינים בלדעת שהאדם השני מנסה להבין אותנו. מנסה להיות אמפתי, מאשר בשאלה – האם הוא ממש השיג את המקום הזה, כמעין מטרה. אלא – שהם מוכנים לנסות. זה עושה את כל ההבדל. אז – כמשתתף בשיחה קשה – זה יכול להיות מאוד מועיל – אנחנו יכולים לתקשר, וצריכים לתקשר – תחושה שאנחנו מנסים, נאבקים להבין. ואפילו אם אני לא מבין, כשהשני מבין – זה מה שעושה את ההבדל. והעניין המרכזי הוא – שלאמפתיה יש ההדהוד הזה – לרכך את הנעילה של התפיסה. ולהזכיר לעצמנו – להכיר במורכבות של אחר. באנושיות של אחר. אם זה מרגיש שאנחנו דוקרניים כלפיהם, או שהם עשו משהו קשה, ואנחנו חושבים שהם קשים, הגמישות של של כל הברואים, הלב והתודעה של כל הברואים הם גמישים. ואיך אנחנו, כולנו, מושאים לתנאים מהעבר וההווה. אז מישהו אמר לי, לפני זמן מה – כשהוא היה מאוד צעיר. שתיים או שלוש, היה לו אח צעיר שנולד, והאח נולד עם מוגבלות, ודי מהר, בגלל תנאים שונים, ואולי תקשורת לא מאוד מיומנת – הוא תפש את זה כאשמתו. ההכרה של ילד בן שנתיים וחצי מנסה להבין דברים באופן טרום-מילולי, הוא סופג את ההבנה – שהוא אשם איכשהו במוגבלות של אחיו. וזה, מהר מאוד, הוביל לתחושה ש’משהו רע בי’, ש’אני רע’, ולהפנמה עמוקה מאוד של זה. ומתוך זה – משהו אחר מגיע: ‘אני רע, ולכן אני לא ראוי לתשומת לב טובה, אבל אני צריך תשומת לב, ולכן אני אשיג תשומת לב רעה’. ומתוך כך – דפוס של חיפוש תשומת לב בדרכים לא הולמות. והתחיל להיות מודע לזה. אז – פשוט לדעת שהדברים האלו קורים לאנשים. יש זרם חזק של התניות, ואנחנו רואים מישהו, ואין לנו מושג על הזרם של תנאים שהוביל לכאן. ולראות את זה – מתחיל לשנות את התנאים. במידה שבה אני יכול לשחרר את ההגדרה של עצמי ואחר – המטא מתגברת. מישהו אמר לי לאחרונה בריטריט – שהוא נכנס למצב שקט של המיינד, וכשהיא היתה במצב שקט של המיינד – לא היה שיפוט של תקריות או אנשים מסוימים שהיא היתה שופטת באופן רגיל. וזה ממש הכה בה. אפילו אם היא העלתה בכוונה תקריות או אנשים מסוימים, פוליטיקאים וכאלה – היא שמטה משהו פנימה, ותגובה לא עלתה. מהי התובנה מזה? אני, לא אדם שיפוטי מטבעי. זה לא מה שאני. אלא – השיפוט תלוי בתנאים של המיינד באותו רגע. זה מובן? אז – השקפת העצמי של ‘אני שיפוטי’ לא מחזיקה יותר, היא משתחררת. וגם – השיפוט שהאדם הזה הוא ‘רע’, והתחושה שהוא ‘רע’ – גם לא החזיקה עוד. משום שהקונספציה של הסיטואציה לא אמתית באופן עצמי. היא תלויה בתודעה והלב. במצב התודעה והלב. אז – כשיש מטא – יש שחרור, הרפיה, וריווח – אולי ריווח גדול כמו שתיארנו היום בהנחיות, וגם מרחב שמגיע כשההגדרות נעשות פחות נוקשות. מטא מביאה מרחב. וגם – מרחב מביא מטא. זו סיבתיות כפולה, שוב. מרחב לא רק במובן של מרחב פיזי, או מרחב של תודעה, אלא גם – מרחב של הגדרות העצמי-ואחר. אז מה זה אומר? מהן ההשלכות? זה קל להסכים, אבל ההשלכות הן כל כך עמוקות. זה אומר שהתפיסה שלנו של דברים, כל הדברים – היא גמישה, בת-עיצוב. וזה חלק גדול ממה ש’ריקות’ אומרת. שאין דרך אמתית בה ‘דברים הם’. ‘אני זה’, ‘אתה זה’ ‘זה זה’. אין דרך אמתית, מהות אמתית ובלתי תלויה בתפיסה, בלב ובתודעה. תפיסה, הדרך בה דברים ‘הם’ בה הם נראים – תלויה בלב. אנחנו יכולים לראות ריקות בהרבה דרכים, אבל הלילה אני רוצה להתמקד בדרכים בהן הראיה יכולה להתפתח מתוך תרגול מטא. אבל גם –  ראייה של ריקות – מביאה מטא. המילה ‘ריקות’ אולי נשמעת עגומה, אבל הריקות הזו, היעדר הקיום העצמי, המהות העצמית של דברים – פותח את הלב עוד, פותח את האפשרויות. כשאני רואה שהתפיסה שלי של עצמי, אחר, מצב – תלויה בלב – אז הנוקשות של ההגדרות שלי בהכרח מתחילה להתפוגג. ועם זה – המרחב והמטא מתגברים.

יש עניין נוסף – אנחנו יכולים להמשיך עוד. כי – עם המצב המנטלי באה התפיסה של אחרים. עם סלידה, אני תופס… מישהו אמר היום: ‘היתה בי הרבה התנגדות, ונכנסתי לאולם – והאדם הזה, בעצם כל האנשים – נראו כך וכך. הכל עיצבן אותי’. אנחנו מכירים את זה כבני אדם. ואותו אדם, במצב אחר מאוד: ‘אני מביט על זה ועל זה, ועליהם, והכל נראה הפוך לגמרי מאיך שהוא נראה במצב של כעס’. איזה שינוי. הטווח של הלב ושל התפיסה. אז – מצב של המיינד משפיע על תפיסה של אחרים, וגם – תפיסה של אחרים משפיעה על המצב של המיינד. ואנחנו יכולים להשתמש בזה. אם האחרים, הדברים, הם לא באמת דבר אמתי ועצמאי, אלא תלוי בתפיסה – למה שאני לא אשנה, אגמיש אותה בכיוון מסוים. מה אם הייתי מוצא דרכים לראות את היופי באחרים. זה כמו מה שאמרנו על פלא, לפני כמה ימים. זה נותן את התחושה של הקיום המדהים של אדם אחר. בדרכים שונות – אני מעצב, מזין – תפישות שונות של אחרים משום שזה ישפיע על המצב של המיינד. זה יוצר מעגל של היזון-חוזר (פידבק) והם משפיעים האחד על השני. בין אם זו סלידה או אהבה – הם עדיין יזינו האחד את השני. אז – אם יש סלידה, כולם נראים כמו חבורה של… אני מביט בחבורה של עלובים, ואיך אני מרגיש? מה זה מזין בתודעה? זה מזין עליבות. אז זה מעגל. וגם ההיפך הוא נכון. ומאחר וזה כך – למה שלא נזין את היפה? למה שלא נשתמש במעגל ההיזון-החוזר הזה. ואם שמעתם קצת על בודהיזם טנטרי – זה ממש חלק מהמהות של מה שהוא. דברים הם ריקים, אז בואו נשען לסוג אחר של תפיסה.

אז – שדרה אפשרית נוספת לראיית ריקות היא: העצמי הזה, שנראה כל כך ברור, אני פה, והארי שם, והארייט שם. ברור מאליו. אני כאן, הוא שם. הנה העצמי של רוב. ואם אני מסתכל יותר עמוק, איפה העצמי הזה? יש גוף. אוקיי. אבל – האם זה עצמי? אוקיי, זה גוף, אבל האם זה עצמי? איפה הוא? האם אני המיינד? איזה חלק של המיינד? אם אנחנו מסתכלים עמוק, ממש עמוק, במדיטציה – אנחנו לא יכולים למצוא את העצמי. והוא נראה כל כך מובן מאליו. כל כך ברור. אני מבלה את כל החיים שלי – נענה באופן כפוי לדרישות של העצמי, ולצרכים ולרצונות וללחצים שלו, ולנוירוזות של העצמי. ואיפה הוא, בעצם? זה היה מצחיק, לפני זמן מה, במקום קרוב לכאן – הלכתי, ורכבתי, ובאמצע חלקת אדמה ריקה – פתאום, יום אחד – שני עמודים, ושער ביניהם. נעול. ושום דבר מסביב. הלכתי, וחזרתי – לראות אם זה באמת מה שקורה שם. וחשבתי שזו מטפורה מצוינת לעצמי, ולמה שאנחנו עושים. הטבע של הדברים, אנחנו יכולים לומר, שהטבע האמתי של דברים הוא פתוח. רגוע. מרווח. זה הטבע האמתי של הדברים, אבל כשאנחנו מאמינים בסולידיות של העצמי – אנחנו לא רואים את הפתיחות הזו, אנחנו לא רואים את המרווח, את אי-הנפרדות והיעדר הגבולות. ואנחנו מבנים שערים וגדרות, ונועלים אותם – מאמינים שאנחנו מגינים על משהו שהוא באמת אמתי. מאמינים שמגנים על משהו באמת אמתי. למשך כל חיינו – זה הרגיש כל כך אמתי, אבל זה, למעשה – אשליה, מנקודת מבט עמוקה של הדהרמה – זו למעשה אשליה. אנחנו מרגישים שאנחנו מגנים על משהו אמתי, אבל הוא לא כזה.

אז בתרגיל היום, ולאורך הימים האחרים – זה ב14.30, שכולם שונאים. מלבד אדם אחד, כפי הנראה. כמה דברים, וכריס נכנס לזה קצת היום – כשאין מספיק מטא לעצמי – יש יותר קושי להיות במגע – ויותר קושי לתת מטא לאחרים. כשאין מספיק מההזנה הזו שדיברתי עליה קודם, בשיחת הפתיחה. אז כריס הציע – מה עם נעשה את זה חמישים-חמישים, ולא ננטוש את האהבה לעצמנו? זה מאוד חשוב. ועם זאת, יש לי תחושה שזה לא חריף, ברמה מסוימת. בכל זמן שבו יש אמונה בעצמי – תהיה תחושה של כבילה, מודעות עצמית, וחסימה של האהבה. במידה שבה האמונה בסולידיות של העצמי דועכת, או בזמנים בהם היא מתחילה לדעוך, הנוקשות והקפיצות של ההגדרה העצמית – ויש לזה ספקטרום שלם של עד כמה זה יכול להתפוגג, והתחושה של ריקות של דברים – הפחד מתנקז ויוצא מהתמונה. לגמרי יוצא החוצה, ויש שם, באופן טבעי – איכות טבעית של פתיחות שמתאפשרת. לגמרי טבעי – מתוך הריקות.

אז העצמי, אנחנו אומרים בשפת דהרמה – הוא ריק מקיום עצמי, הוא לא אמתי במובן שאנחנו חושבים עליו. הוא נראה עצמי, אבל הוא לא. זו אשליה ותעתוע. אנחנו גם אומרים – שלא רק העצמיים שלנו הם ריקים, אלא כל התופעות הן ריקות. כל התופעות, כל הדברים. חיצוניים – דברים של המציאות החיצונית, וגם דברים פנימיים – רגשות, תחושות – כל התופעות ריקות. ויש הרבה דרכים לראות את זה ולחדור לתוך ההבנה הזו. ו-אנחנו יכולים לראות את זה גם דרך תרגול המטא. לבודהא יש דרשה יפה, אני לא זוכר איפה היא בדיוק – המשל על גביש המלח. והוא אומר (ואני אעשה פרפרזה): אם תיקח גביש מלח קטן, ותשים אותו בכוס מים ותשתה – זה יהיה מאוד מלוח. אבל אם תיקח את אותו גביש מלח – ותזרוק אותו לתוך אגם גדול של מים מתוקים – ואז תשתה קצת מזה – בקושי תשים לב לכך. וכך גם, הוא אומר – כשהלב נעשה גדול לאין-שיעור – מה שגרם כאב – בגוף, בלב, בתודעה, מה שנקרא קארמה מן העבר – כל הדברים האלו נחווים כאילו הם כמעט ולא שם. כמעט לא שם. ויש דרכים שונות שבהן הלב יכול להיעשות, התודעה יכולה להיעשות רחבה לאין-שיעור. יש הרבה דרכים, ומטא היא אחת מהן. מה שעשינו היום עם המרחב – זה מתחיל להשפיע על התפיסה שלנו של תופעות – פנימיות וחיצוניות. אנחנו יכולים ליצור רוחב-לאין-שיעור דרך תרגול של מרחב, דרך מטא, חמלה, חדוה, איזון (אקווינימיטי) דרך אי-אחיזה. באופן בסיסי – רוחב-לאין-שיעור מתאפשר דרך אי-אחיזה. ככל שאנחנו אוחזים פחות – כך התודעה היא יותר חסרת גבולות. שוב – אז יש את כל העניין של: ‘אולי העניין הזה הוא אמתי, ואני מדחיק משהו’. ואני ממש רוצה לכבד את הפן הזה של הפסיכולוגיה שלנו. יש חשיבות ענקית בהתמודדות עם מה שקשה, במפגש ישיר אתו, באי-בריחה ממנו. ועדיין – יש רמה נוספת, אחרת לגמרי – של אמת. זוהי לא הדחקה, כל מה שאני עושה זה להיפתח ולא-לאחוז, ודברים מתחילים להתפוגג, כמו גביש המלח, ובקושי להשפיע. אז אנחנו אומרים – מהו הדבר האמתי? מהו הטעם האמתי של זה? ריק, ריק, בלי מציאות עצמית – שאינה תלויה בלב. והיום דיברנו על, בקבוצות – האפשרות, כשהמטא הולכת לכל הברואים – יש מרחב ענק של אהבה אוניברסלית שנפתח, וזה כמעט לא-אישי. אהבה מפולשת ליקום, לחלל, בדרך חסרת גבולות ואינסופית. מאוד יפה. מאוד אפשרי לנו, כמתרגלים – הפתח לתפיסה מיסטית כזו. זוהי אכן פתיחה, שינוי של תפיסה – שהוא מיסטי. וזה יכול, למעשה – לפתוח מסע נוסף משל עצמו. אז יש את המרחב הזה של אהבה שנראה שהוא מחזיק הכל – וכשאפילו זה מעמיק, למתרגל מסור – למרות שלפעמים גם אנשים מחוץ לריטריט, או אפילו אנשים שלא עושים מדיטציה יכולים להפתח לזה לעתים – הכל יכול להתחיל להיראות, להיחוות – כאילו הוא ביטוי של אהבה. הטבע האמתי של כל הדברים, אפילו דברים מוצקים הוא – באופן מיסטי – אהבה. זוהי תפיסה אפשרית וזמינה ואפקטיבית לאנשים. מישהו יכול לשמוע את זה ולומר: זה לא בודהיזם, או משהו כזה, אבל יש פה משהו לגבי – עד כמה מרפא, מועיל, שימושי – להפתח וחלקכם היום נגעתם זה – עד כמה עצום הכוח של זה – לריפוי שלנו – ולמה שמתבטא דרכנו. וגם, למרות שאין לי זמן להכנס לזה – במובנים מסוימים זו תפיסה אמתית יותר, אפשר לומר. תפיסה מציאותית יותר מאפשר המציאות ששישה מיליארד אנשים היו מסכימים עליה – מין מציאות חומרית – מדעית. אין לי זמן להכנס לזה…

עם תרגול זה אפשרי, ואפילו רק דרך תרגול מטא – להתחיל לראות – הכל הוא ריק באופן הזה – אפשר להתחיל לראות ויש התפתחות של ההבנה – כל הדברים הם ריקים. כשאני מתחיל לראות זאת, זה כאילו אני מתחיל לראות את היופי בכל הדברים, דרך הריקות. ועם ז – חיבה ואכפתיות הן טבעיות. הן תגובות טבעיות לריקות וליופי הזה. התפישות שהולכות עם אי-האהבה שלנו, אפילו אם הן לא עם ממש עצבנות, אלא רק עם ריכוז עצמי מסוים – התפישות האלו הן, במובן מסוים – ניראות כל כך אמתיות, אבל כל העניין הוא – שהן הרגל. זה רק הרגל. זה לא אמתי. התפישות של אי-אהבה, של דבר זה או אחר כבעיה או משהו כזה. והן לא מבוססות על מציאות. יש מורה טיבטי, שכנראה מת כבר, והיה תלמיד של מורה ענק בשם מיפאם רינפושה, שמת ב1912, ולבחור הזה קוראים קרושול ג’ונדור. הוא מדבר על מה קורה כשאנחנו מעמיים בדרך, ואני רק צובע פה את התמונה ומראה אפשרויות שיכולות להפתח דרך התרגול הזה: ‘לתרגל את הדרך זה כמו לטהר עיניים חולות, כמו הסרת קטרקט. הטיהור הזה – הוא של המכתמים הסובייקטיביים (המכתמים של הלב והתודעה) והוא מטהר גם את האובייקט. בפנים – כשהלב נקי מכתמים – וכלפי חוץ – אין כל אובייקט שאינו מטוהר’. במסורות מסוימות מדברים על: ‘תפיסה קונוונציונלית מטוהרת’. ומה זה אומר? שעם ההפתחות הזו – יותר ויותר, לאט לאט – אנחנו רואים שהעולם של הדברים – ריק. קסום, אפילו, מושלם איכשהו – בדרך פילאית מתוך הריקות הזו. איכשהו מואר וקדוש. במסורות מסוימות, למשל בדזוגשן – מדברים על מראיות אלוהיות. העולם נעשה עולם של מראיות אלוהיות. זוהי שפה מסוימת, אבל זה מצביע למשהו. אז אני חוזר לשיחת הפתיחה, ולאלו שאומרים שמטא זה ‘לילדים’. זה יכול להוביל את כל הדרך לשם. ולמעשה מה שקורה הוא שמטא מובילה אותנו לראות באופן מציאותי יותר. ואי-אדיבות, תפישות של אי-אהבה – לא מחזיקות לאור האמת. הן לא עומדות לאורה של אמת עמוקה. אבל אהבה יכולה. עם כל זה – ואני רק צובע תמונה של מה אפשרי עבורנו – ההבנה של ריקות, התפיסה של ריקות גדלה, וזה נעשה קל יותר לאהוב באופן שמתמיד. להחזיק את האהבה, בגלל התפיסה של ריקות. ועם זה – יש את מה שאפשר לקרוא לו ‘מראיות אלוהיות’. ושוב – במקום מעגל-היזון-חוזר מכאיב או קשה – אתה מקבל מעגל יפה. ככל שהעולם נראה קסום, שמיימי, ריק, קורן – כך זה קל יותר לאהוב, וזה נכון לשני הצדדים – וככל שהדרים ניראים ריקים יותר – כך קל יותר להתמיד בזה – בלי לשקוע לאי-התוחלת, הייאוש או האפתיה. אז, במלים אחרות – תובנה עמוקה, שמגיעה מתרגול המטא – מביאה אקווינימטי של האהבה והחמלה. ומעורבות,אפשרות של מעורבות. יש שיר יפה מרומי, המשורר המיסטי הסופי:

‘מהות היא ריקות,

כל השאר – מקריות.

ריקות מביאה שלום לאהבתך

כל השאר – אי-נחת

בעולם זה של תעתוע,

ריקות היא מה שנשמתך מבקשת’.

ריקות מביאה שלום לאהבתך וריקות מאפשרת טוב-לב רדיקלי. במסורות מסוימות – אני חוזר לשנטידווה, שמדבר על החלפת עצמי ואחר, שפירושו בעצם – החלפת סדר העדיפויות של האושר של אחרים ושלך – זה נראה דבר שכל כך קשה לחשוב עליו מחוץ להנחה ש’זה משהו לא בריא’, פתולוגי ותלותי וכל זה. אבל כשאני רואה את הריקות של הדברים – אני יכול לקחת את זה על עצמי. יש את הכאב הזה, את הקושי הזה – אני אקח את זה לעצמי, ואתן לך את כל הדברים הטובים, ומה מאפשר לי לקחת את זה על עצמי? זה שאני יודע שזה ריק. במהותו – זה שום דבר. היכולת שלי לקחת על עצמי, להקריב, לקחת על עצמי מה שקשה – כך שאני מסיר ממך עול – הופכת להיות ענקית, ובסופו של דבר – ללא-תחתית. יש אפשרות, דרך הריקות שנפתחת, של אהבה רדיקלית שנעשית אפשרית. לא אפתיה. ממש לא. אם אנחנו רוצים, ואנחנו מתחילים להתעניין בזה – אנחנו נעשים יותר מיומנים בניווט של כל זה. אז אמרתי – שאפשר לתת את המטא לעצמי נראטיבי כלשהו –  בעצמי של המסע והסיפור שלי, העצמי של הגוף והיישות, העצמי של שמיטת ההגדרות ושמיטת העצמי של עצמי, אחר, ושניהם – העצמי של הריקות. הלא-אני. ובמובן מסוים אנחנו יכולים לתת לכל המקומות האלו על הספקטרום – להיות המקור של מטא, ויש טעם מסוים למטא עם כל אחד מהם. ואנחנו יכולים לנוע על הרצף הזה. וכל זה טוב. זה לא אומר – שאם היתה הצצה לתחושת האחדות הזו, או לאהבה האוניברסלית, הלא-אישית של היקום – זו המציאות היחידה, או שזה תמיד צריך להיות כך. כבני אדם – יש לנו טווח, וכולו יפה, וכולו אנושי.

רק לסיים – עוד השלכה של כל זה – אם אנחנו מהרהרים – תרגול, לאורך זמן, אבל בעצם מהתחלה – הוא מסע של הסרה את מסכי האשליה. ומה זה אומר? האשליה שדברים קיימים באופן עצמאי, עצמאי מהלב, התודעה, התפיסה שלי. במלים אחרות – אנחנו מתחילים להבין ריקות יותר ויותר. אנחנו מסירים את התעתוע, וכשאנחנו עושים זאת – אהבה גדלה, באופן אוטומטי. וכך – ואמרנו את זה כבר קצת – האם זה באמת שאני ‘מטפח’ מטא? מתנשף ומתאמץ וכל זה, לפעמים זה מרגיש ככה, ולפעמים זה באמת ככה – אבל ברובד עמוק יותר – האם זה באמת מה שאנחנו עושים, או שאנחנו מאפשרים מטא? חושפים מטא. משהו שהוא טבעי. מה שאפשר לקרוא לו אפשרות הבודהא שלנו או טבע הבודהא שלנו. במידה שאנחנו רואים את העצמי, אחר ותופעה כריקים – במידה הזו זה חושף את העולם כקורן, כריק, כטהור וממושלם. ועם זה – טוב לב טבעי, מטא טבעית, חמלה טבעית. והשלה טבעית של ההרגל של ראיה וחיים מתוך העצמי שקודם לכל. בהדרגה. כל זה מאוד מדורג, לאורך זמן – אפשר להפוך את זה ליציב יותר ויותר, ולחיות קצת יותר מתוך ההבנה הזו. אני לא בטוח אם זה נשמע רחוק מכם או לא, אבל מה שאני רוצה לומר הוא – שזה זמין מאוד, ואפשרי מאוד. והתרגול שטעמנו פה לכמה ימים – זה הכיוון של האפשרות שיש בו. וזה משהו שהוא שם עבורנו, אם אנחנו רוצים ואנחנו נקראים לחקור את זה – האפשרויות הן, בדרך כלל – הרבה יותר גדולות ממה שאנחנו מעיזים לחשוב. ויש אנשים בחדר הזה, כרגע, שמתוך מסירות ארוכה לתרגול – חוו את מה שאני מדבר עליו. אז זה אפשרי לנו, כמתרגלים וכאנשים. האפשרות האחרת ללב, למיינד – אפשרית לנו. אנחנו הולכים בדרך הזה ככל שאנחנו רוצים, אבל היא שם.

רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי ‘לאן זה מוביל’? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ”כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג’ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: ‘כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן’.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר ‘סבל’? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר ‘סבל’? ולמה כשאומרים ‘סוף הסבל’? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…’ ‘ההורים היו קשים, ובגלל זה…’. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך ‘מול הפנים שלך’ – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – ‘מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים’. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – ‘מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?’. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: ‘שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם’. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ”כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ”כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: “לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה”. יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג’נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו”מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: ‘רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)”, מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: “ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג’ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: ‘זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה’. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, ‘מה אחרים חושבים עלי’ ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. ‘אני צריך שיהיה לי את זה’; ‘אני צריך לשנות את זה’. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: ‘שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים’ (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד’. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.’ אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: “מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה.”

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ”כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל’אני ושלי’. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ”כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה”ב לשינויי האקלים, וכותב: ‘ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם’. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: ‘מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ”כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש’זה יסתדר’ מעיד על ניתוק חמור מהמציאות’. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. ‘למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה’ – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג’יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: “זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא”. הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. “טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: ‘מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת’. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא.”

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג’יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: ‘זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה ‘לעשות את זה נכון’ בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול”. ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: “למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק”.

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג’יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: “נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות.” מילים חזקות: “תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות”. מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: “האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם”. הבודהא אמר: “מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן”. אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג’יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: “פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם” זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא “חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: ‘זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?’ ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: ‘אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה’.”

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: ‘רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי’. והוא שאל את השני: ‘אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי’. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: ‘אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד’. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: ‘אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס’. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או ‘להוריד’ אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג’סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: ‘ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה’. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש’הם/ן יחשבו שאני כך וכך’. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: “באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר”. והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ’בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות’. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: “השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות.”

רוב ברבאה: עבודת הלב

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא ב2010, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

כל כך הרבה עלה בקבוצות היום, והן היו כל כך עשירות, כל כל הרבה מתגלה, ונדמה לי שאנחנו כבר מקבלים/ות את התחושה שזהו תרגול עשיר, עם הרבה דקויות. כשאנחנו עושים/ות תרגול מטא אנחנו לומדים/ות הרבה. אנחנו לומדים/ות המון לגבי התרגול, על עצמנו, על איכויות של לב ותודעה. אז אני רוצה לנסות לפנות לפחות לחלק מזה. יש כמה חלקים בשיחה, וכל אחד מהם היה יכול למלא שיחה בפני עצמה, אבל אני רוצה לצלול באופן מפורט לכל אחד. זה יכול להיות קצת ארוך, ונראה איך אנחנו מתקדמים/ות. יש את ההקלטות, ואפשר להקשיב שוב, ולקלוט יותר, כי קשה להבין הכל בפעם הראשונה. לפעמים אנחנו עושים/ות את תרגול המטא, ואני בטוח שלכולם/ן היו פרקים שבהם זה הרגיש יבש, כאילו אתם/ן סוחבים/ות מבנה קשיח ומקרקש, ושום דבר לא ממש קורה. שוב לומר, שבמובן מסוים – זה ממש בסדר. זה שימוש טוב בתודעה. הרי גם הביקורת הפנימית – אם אני מביט/ה מקרוב – אולי זה לא מרגיש כך, אבל ביקורת פנימית זה גם הרגל מכאני של מחשבה. אז מה הבעיה אם המטא תהיה כזו? לפחות אני מזין/ה משהו, הולך/ת בכיוון טוב יותר. וגם – אנחנו רוצים/ות להיות יצירתיים/ות ולהגיב, להפוך את התרגול לחי, להיות גמישים/ות, משחקיים/ות. הבוקר השתמשתי במטפורה, שהיא טובה אבל מוגבלת – של הפלגה בספינה עם תרנים, מפרשים, מנועים – ולהיות מסוגלים להגיב למה שקורה, והתרגול הוא בדיוק כך.

אפשר להבחין, לעת עתה – בין שלוש קופסאות, מודים, קונפיגורציות של הפלגה – בהן אנחנו עשויים/ות לתרגל. אחת היא – שכל הישות נוטה יותר ויותר להרמוניה של הכוונות של מטא, ונאספת ומתאחדת סביב זה, ולא הרבה יותר קורה. כתוצאה – מידה מסוימת של רווחה מתחילה להופיע בגוף, בישות. זה ‘מוד’ 1.

‘מוד’ 2: משהו קשה עלה, בהקשר של תרגול מטא – אולי עצבות, מתח, קושי גופני, יכולים להיות הרבה דברים, ואני מכיר/ה בזה וכולל/ת את זה במידה רבה, אני לא דוחה או מתעלם/ת – אבל דבק/ה בענייני. אני נשאר/ת עם תרגול המטא: ‘כן, זה פה, ואני ממשיך/ה עם תרגול המטא. זו האסטרטגיה שלי’. מאוד חזק וחשוב.

‘מוד’ 3: ה’אוקיינוס’ מביא כל מיני דברים ואני ארפה מתרגול המטא ואפנה לכיוון הקשה, ואמצא דרכים להתייחס, להגיב ישירות לקושי בדרכים מרפאות ומועילות. לצורך הדימוי – זה כמו להוריד מפרשים ולהדליק מנוע.

כלפי כלל חיי התרגול – כולם חשובים, ואנחנו רוצים/ות ללמוד לעשות את כולם, ואנחנו יכולים/ות. בריטריט הזה – הייתי אומר שכדאי להדגיש את הראשון, כאשר זה אפשרי. בעדינות, בלי ללחוץ או לאלץ – לפנות לכיוון הזה, לתעדף את זה, אבל אנחנו פתוחים לשאר. בחיים ‘בחוץ’ – אנחנו לא יודעים/ות מה האוקיינוס יביא, אז יש לנו את הגמישות הזו.

אז אם אני מדבר על הזנה, אז אני יכול לשאול: בחיים – מה זה אומר לדאוג לעצמי, להזין את עצמי? שני חלקים משמעותיים של זה: אחד הוא להיות מסוגל/ת להיות עם מה שקשה בדרך אכפתית. כשאני פוגש/ת מה שקשה – לפגוש באופן מיומן ואכפתי. והשני – ללמוד להזין את עצמי על ידי טיפוח ופיתוח תחושת רווחה, הרמוניזציה. אכפתיות כלפי עצמי בחיים – כוללת את שניהם.

הראשון – ‘להיות עם’. אז הדבר הראשון שאני רוצה לומר: אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה. אנחנו יכולים/ות ללמוד, בחיים שלנו, וזה ללא ספק אפשרי – להיות עם מה שקשה, ברמה גופנית ונפשית. ופה אני אדגיש את הנפשית במיוחד. אנחנו כ”כ אבודים/ות, וחווים/ות כ”כ הרבה קשיים לנו באפיק של החיים הרגשיים שלנו. ואפשר ללמוד לעבוד עם זה באופן מיומן, מועיל ומרפא.

הטווח של רגשות קשים הוא ענק, ואני לא אדבר על כולו. דבר אחד שעלה הוא שלפעמים מה שקורה זה, שבגלל שאנחנו עובדים/ות עם תרגול של פתיחת הלב – הלב אכן נפתח, ולפעמים הוא נפתח בצורה יפה מאוד. אנחנו עשויים להתרגש, להיפתח, ושדברים יגעו בנו – החיים, אחרים, הקיום – ומה שעובר הוא יפה. אולי אנרגיה גופנית די חזקה, אולי אפילו נעימה. ועם כל זה יש פתיחה, ועם זה – אולי עולה פחד מפתיחה, פחד מהלא-מוכר, פחד מפגיעות. זה מאוד נפוץ. מאוד חשוב להבין שאנחנו בשליטה כאן. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל זה כך – אנחנו עם הרגל על דוושת הגז. אנחנו יכולים/ות לסגת קצת בתרגול כשזה מרגיש ‘מספיק’. פשוט להפסיק ולפתוח עיניים – אם זה מרגיש יותר מידי. אבל אנחנו לומדים/ות שבהדרגה אנחנו יכולים/ות להיפתח עוד ועוד, ומה שמרגיש פוגע עשוי למעשה להיות משאב יפיפה ולא-מוכר. אולי אנחנו מתחזקים/ות הרגל של לפרש דברים כלא-בטוחים, וזה מאוד מובן. אז אנחנו יכולים/ות לקחת את זה בהדרגה. אז אם משהו נפתח ועולות דמעות וכן הלאה – דעו שזה ממש בסדר לבכות כאן, בין אם אלו דמעות של יופי משום שמשהו נוגע בנו, או של עצב – זה בסדר לבכות כאן. זה בטוח. אולי גם בזה יש משהו יפה שעובר דרכנו, ויש תחושה של פתיחה, ועוברת אנרגיה ומשהו נוגע בנו. בדרך כלל, עד שלב די מאוחר – כשאנחנו נפתחים/ות – שני דברים קורים ואנחנו לא תמיד מכירים/ות בהם: פחד, מצד אחד – ויופי, מצד שני. יופי מגיע עם הפתיחה, ואנחנו יכולים/ות לשים לב רק לפחד. אז צעד ראשון הוא – לפתוח קצת מרחב, ויש מורגש ששני הדברים קורים: יש את הפחד, ואני לא מכחיש/ה או דוחק/ה אותו, ויש את היופי של הפתיחה, לא משנה איזו פתיחה זו – אנרגטית, רגשית וכן הלאה. טרם נתקלתי במישהו/י שהיו לו את שתי התחושות של פחד ושל יופי, ולא שם את כל תשומת הלב שלו/ה ונשאב/ה לתוך הלא-נעים והקשה: הפחד. למה זה – אני לא יודע, אבל זה מאוד נפוץ. אז שיהיה מרחב – שמאפשר לחוות את זה שיש שני דברים, ולתת לעצמנו להינגע על ידי היופי. עצם היופי, התחושה של זה בגוף – יאשררו – ברמה תאית – שאפשר להירגע לזה יותר ויותר, וזה מרגיע את הפחד בלי להכחיש אותו. לאט לאט, אני לגמרי אוכל לנטוש את עצמי לתוך הפתיחה ללא פחד, וזה מגיע עם הזמן והתרגול, כשאנחנו מפנים/ות קצת מרחב ומטים/ות את התודעה בכיוון מסוים. ואנחנו לומדים/ות שאנחנו יכולים/ות לבטוח בפתיחה שלנו, באמת יכולים/ות לבטוח בזה.

אז זו אפשרות. זה גם אפשרי, ואני בטוח שחלקכם/ן נתקלתם/ן בזה, וגם אני נתקלתי בעבר: כשאנחנו עושים/ות מטא, ומה שעולה זה בדיוק ההפך ממטא – כעס, עצבנות שיפוטיות, אפילו זעם. אני זוכר שבפעם הראשונה שעשיתי מטא, לפני עשרים וחמש שנים – החשיפה הראשונה שלי היתה במדיטציה מונחית, ואני חושב שקיטור יצא לי מהאוזניים. הייתי לגמרי בזעם. וחשבתי: ‘אני בטוח שזה לא מה שאמור לקרות’. ועדיין – מי יודע – זה יכול להיות חלק מהטיהור, יש א/נשים שרואים/ות את זה כך. או שיכול להיות – שיש סלידות יותר עדינות אבל בהקשר של מטא ורצון טוב – מה שהוא לא-מטא נעשה בולט. אם אני מחפש לראות לבן, אני רואה לא-לבן. הלא-לבן מתגבר. אז התנגדות, למשל. כל זה יכול להיות שם, וכבני/ות אדם, ובמיוחד כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, עם הזמן, לפתח היכרות עם הנוף הרגשי שלנו, ובאמת להכיר ולהיות מסוגלים/ות לנווט בו ולהגיב בתבונה.

דבר מעניין נוסף שעלה בקבוצות: לפעמים מה שנפתח זה – שמשהו נוגע בנו ומרגש אותנו, אבל בגלל שאין היכרות עם הסביבה הרגשית, מישהו/י יכול/ה להיות לא בטוח/ה: האם זו אומללות? עצב? או שאני מתרגש/ת? לאורך זמן – זה חשוב ללמוד להבחין. כי הם מאוד שונים, נעים בכיוננים שונים, וצריכים תגובות שונות. לפעמים יש אינטנסיביות של רגש, ויש תחושה שזה משהו שלילי. אבל אולי זה לא? אולי יש משהו יפה שנפתח?

זה לוקח זמן – ללמוד לנווט ולהכיר את הנוף הרגשי. זה לוקח זמן, לרוב הא/נשים, אלא אם גדלנו בצורה מאוד בריאה מבחינה רגשית – זה כנראה לא שם. זה לא ממש חלק מהתרבות, ולא מדברים/ות על זה הרבה. אז הרבה מאיתנו צריכים/ות ללמוד את זה מחדש. ו/אנשים חולקים/ות איתי: ‘ובכן, אני מבין מה אתה אומר, אבל בשנים האחרונות חייתי בהסחה עצמית וחוסר קשר לחיים הרגשיים שלי. זה ההרגל שלי לראות טלוויזיה בערב, ולשתות כמה כוסות יין. במיוחד אם אני מרגיש לא משהו’. אם אני עושה את זה, שוב ושוב – למה אני יכול/ה לצפות? ודאי – שתהיה לי תחושת פחד כלפי עולם הרגש שלי. ואני לא בטוח/ה אם אני רוצה להתקרב לשם. אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה, ללמוד להיפתח, להכיר, ולהפוך את הטריטוריה הזו לידידותית. אם אנחנו לא, ואני פוגש כל כך הרבה, אפילו מתרגלים/ות של מדיטציית תובנה, אולי מתרגלים/ות עשרות שנים, ולא לקחו את הזמן לעשות את זה – והתוצאה היא חוסר ביטחון קיומי ועמוק בחיים: פחד מעצמנו, מהדרך בה אנחנו עם אחרים/ות, שמתבטא בכל מיני דרכים ואזורים של הקיום. ואם אנחנו עושים/ות את זה, וזה אפשרי – דברים אחרים באים: ביטחון, קרקוע, פתיחות, חדווה, הקלה. וזה באמת באמת אפשרי לנו. אז, בכל זה – שאלה גדולה היא – איך אני מגיב/ה כשמשהו קשה עולה, רגשית: האם אני שופט/ת את זה? האם אני מבטל/ת את זה? האם אני מוצף/ת מזה? האם אני שוקע/ת לרחמים עצמיים? או – שהסבל שלי נוגע בי, מרגש אותי. זה ממש אפשרי עכשיו, במונחים את תרגול – להכניס שאלה עדינה – עניין עדין, ולהתחיל לשים לב: מהן התגובות שלי לרגשות קשים? מישהו/י אמר/ה לפני זמן קצר – ‘כך וכך קרה’, או ‘אני התנהגתי בדרך כזו – ואז אני מרגיש/ה פחד ואשמה, בתגובה לזה’. ואז הוא/היא אמר/ה, וזה מה שמעניין: ואז – והוא/היא אפילו לא היה/תה מודע/ת למה הוא/היא אומר/ת: ‘אני לא מאמין/ה שזה עדיין כאן, ישו’. והוא/היא עבר/ה הלאה, לגמרי בחוסר מודעות לזה שהיה שיפוט. אנחנו כל כך מורגלים/ות בזה: השיפוט שכורך עצמו סביב רגשות מסוימים. אז כדי שיהיה מרחב להתרכך, וסביב הרגש – אפשר להיות בעמדה של התבוננות ועמדה של עד, להביא סקרנות, ואז דרך המרחב הזה- אפשר לשחק קצת. מה אם אני מנסח/ת את זה מחדש? להוציא את ישו, למשל. מה אם אני משנה את הטון? או מביא את ישו בדרך אחרת מאוד? אז מה שאנחנו רוצים/ות ללכת לקראתו, וכל זה הוא תרגול – הצעות וניסויים פרקטיים – אנחנו רוצים/ות שהתגובה תנוע לכיוון המרפא והמועיל. יש פה הרבה דקויות: מה אני יכול/ה לעשות כדי להביא ריפוי ותועלת למה שהוא קשה? אני יכול/ה לומר: רק להיות בתשומת לב לזה. אבל יש יותר דקויות. אם האופן בו ‘אני עם’ משהו… א אם ננסח כשאלה: ‘האם ה-‘להיות עם’ שלי עכשיו – מועיל או לא?’. האם אני נעשה/ית יותר כרוך/ה סביב הדבר הקשה, יותר עצבני/ת, או שאני מחזיק/ה את זה בדרך עדינה ומועילה? אנחנו רוצים/ות להיות בערנות לאופן בו אנחנו שמים/ות לב: האם זה הולך בכיוון הנכון או לא?

משהו שעלה כמה פעמים – לפעמים אני, או כריס נשיב, כאשר מישהו/י אומר/ת שעלה אצלו/ה כעס: האם את/ה יכול/ה להחזיק את זה? לערסל את זה? האם אפשר לתת לזה מרווח, להחזיק את זה בעדינות, להקיף את זה בחום? יש את האבן החדה הזו של הכאב, וסביבה – מים עדינים שטופחים בה. לכלול בתשומת הלב את החדות של דבר הקשה, וסביב זה – מרווח ורוך. אני קורא לזה לפעמים :’תשומת לב בנוסח ביצה עלומה’. כלומר – הצהוב באמצע, זה הדבר הקשה, וסביב זה הלבן – מחזיק ומקיף את זה. לפעמים אני יכול להציע את זה למישהו/י, ומיד יש תחושה של האפשרות שבזה. ולפעמים – מישהו/י לא יכול/ה לעשות את זה באותו הרגע. אז – איך את/ה יכול/ה לנוע בכיוון? יש לי שבע הצעות. זה הרבה, אבל יש את ההקלטה.

  1. ‘זה בסדר’. לחזור לעצמך: ‘זה בסדר’. ולהטמיע את הקול הזה. כלפי כל מה שקורה: ‘זה בסדר’. לטפטף את זה פנימה, בנימה עדינה. כל מה שאני מכניס/ה להכרה – עושה אדוות ואפקטים. כריס דיבר אתמול על: ‘לגדל את עצמנו מחדש’. ‘זה בסדר’. אפילו אם זה מרגיש כאילו זה לא באמת בסדר. נסו להביא את זה בכל מקרה.
  2. לפעמים, וזה מעניין, אנחנו בתוך איזה סבל, וכל כך כרוכים/ות בראקטיביות שלנו, ואנחנו לא, למעשה, מרגישים/ות את זה, באופן מודע, כסבל. ואיך זה יהיה לרווח את התגובות שלנו, ולחוש: ‘זה סבל’. להרגיש אותו. זה יכול לאפשר תגובה טבעית של חמלה.
  3. לפעמים אפשר להפוך את זה ליותר אישי: ‘זה הסבל שלי’.
  4. הרביעי הוא הפוך. כשחייתי בבוסטון הייתי משתתף בשיעורי מדיטציית תובנה, בקבוצה מתמשכת, ואני מרגיש מאוד בר מזל שזה קרה. אחד התרגילים היה: כשסבל מגיע, בכל דרך שהיא, בעיקר רגשי לענייננו – היה/יי מודע/ת לזה, והרהר/י בכך שמישהו/י, איפשהו – אולי אפילו עכשיו – עובר/ת משהו מאוד דומה. אנחנו נוטים/ות לחשוב, באופן מודע או לא (לרוב לא): ‘אני לבד בזה’. איכשהו. בסוג הזה של הכאב. וזה – כמעט אף פעם לא נכון. אז בכוונה להביא את זה פנימה – להרחיב את המודעות – מישהו/י, איפשהו, אולי אפילו כרגע – עובר/ת משהו מאוד דומה. ומה שזה יכול לעשות זה לפתוח את ההכרה והלב. וכשהלב נפתח וההכרה נפתחת – באופן אוטומטי וטבעי – יש פחות סבל. הלב נפתח, ההכרה נפתחת – פחות סבל. הלב נסגר, ההכרה נסגרת – יותר סבל. זה חוק של התודעה, של הלב. לעתים קרובות, למרבה הצער – כשאנחנו סובלים/ות – הלב נסגר, ואנחנו יכולים/ות לעשות ההיפך. כדאי לנסות, להתנסות עם הדברים האלו.
  5. אפשר לדמיין, כשאני עובר/ת קושי: איך הייתי מגיב/ה לילד/ה צעיר/ה שהיה/תה נכנס/ת בדלת ומבטא/ת סבל דומה לשלך. איך היית שוהה איתו, מגיב/ה אליו? אולי אפשר להפנים את המבט זה, על ידי הדמיון.
  6. כשהלב מתרכך – הגוף מתרכך. יחד עם כל מיני דברים אחרים. סיבתיות, לעתים קרובות – עובדת בשני הכיוונים בעבודה הפנימית. אז – לב מתרכך מוביל לגוף מתרכך, וגוף מתרכך – ללב מתרכך. אז לפעמים מתמקדים/ות בריכוך של הגוף, אפילו אם הלב והגוף מרגישים כמו אבן – לרכך את הגוף, הבטן – שוב ושוב, זה מרכך את הלב, ויש יותר פתיחות, וכל העניין מוחזק עם יותר ריפוי ומרחב. כמו עם כל האפשרויות האלו – אני צריך/ה למצוא נקודת משען של מרווח וכוח מסוים. ויש עוד הרבה אפשרויות מאלו שאני מציין כאן.
  7. לחקור בעדינות, בעדינות, בלי כוחנות ואילוץ: מה הדבר שמונע ממני מ-לעטוף ולהחזיק את זה באהבה? אם אני לא יכול/ה לגשת לזה, אז – מה מונע ממני? להביא סקרנות כלפי זה. בדרך כלל מה שמוביל לזה הוא באזור של שיפוט: אני חושב/ת שזה ‘לא צריך להיות כאן’. או שאני לוקח/ת את זה כמשהו שאומר משהו עלי ועל הקיום שלי. אנחנו מאמינים/ות במשהו לגבי עצמי, ויש השקפת עצמי נוקשה, שהיא בדרך כלל מגבילה ולא-נעימה. זה מספיק כדי לחסום אהבה עצמית. או שאני מאמין/ה שזה יימשך לנצח, וזה יוביל לכבילה וחסימה. גם בושה מובילה לזה. או פחד מהרגש. כל זה נורמלי, אבל זה טוב לחשוף את זה קצת. לפעמים, אם לא לעתים קרובות – אנחנו נעשים/ות חסרי/ות מנוחה, ויש כוחנות לגבי הרגש. לפני כמה זמן מישהי סיפרה שהיא לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות, עד שהיא אמרה: ‘בסדר, אני אשב עם זה כל הלילה’. ואז פתאום – זה נעלם. למה? כי המצב שהיא היתה בו נתמך על ידי חוסר סבלנות. אז בדרך כלל אנחנו לא שמים/ות לב לתגובות האלו: שיפוט, פחד, חוסר סבלנות וכן הלאה.

הייתי צריך לעשות את זה בעוד שיחה, אבל… ישנן רמות שונות של הדרך בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לרגשות. לפעמים יש סיפור שלם, וזה טוב להיות מסוגלים/ות לפנות ברמה הזו, ויש גם את הרמה הפיזית. יש עצב, ואיך זה מרגיש כאן, או כאן או כאן. התחושה החשופה של העצב, כ-כבדות או משהו בגוף. התחושות הפיזיות. שתי הרמות האלו הן חשובות, וטוב לנוע ביניהן. לפעמים אנחנו נלכדים/ות בסיפור של איזה רגש. מישהו דיבר איתי על התחושה של להיות ‘לא אהוב’. היה סיפור חיים שקשור בזה, אבל כשהוא ישב עם זה בתוך מרחב כלשהו – זה התחיל להשתנות, והתחושה הפכה להיות – של דאגה למישהו שהוא אוהב. זה די שונה. סיפורים הם גמישים, והם מושפעים מדרכים שונות בהן אפשר לראות אותם. אני יכול/ה לעצב את הסיפור מחדש, לראות אותו מזווית אחרת. אם אני, אם יש לי את האפשרות – להתכוונן, כשיש רגש קשה, לזרם או לרובד הפשוט של החוויה: רק הפיזיות, רק התחושות – אי הנעימות של הכיווץ בחזה, למשל – אז באופן העבודה הזה – האמנות היא להרשות. להרשות להרשות לאי הנעימות הפיזית להיות שם. פשוט כך. לפתוח את האגרוף, ולאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. יש בזה תחושה של ריפוי, וזה מאוד מועיל. לעתים קרובות – א/נשים חוששים/ות לשהות יותר מידי שם, כדי לא לאבד את המשמעות של רמת הסיפור, ויש היאחזות לסיפור וכן הלאה. חשש לאבד את המשמעות בחיים. זה אפשרי, כמתרגל/ת, ללמוד לעבור בין לבין, אפילו בסשן אחד – לדלג בחופשיות ביניהם, והמעברים האלו מגלים איזו אמת על רגש ועל חיי הרגש. אנחנו מתחילים/ות לראות, לאט לאט, אם אנחנו פתוחים/ות וכנים/ות ומביטים/ות בזהירות – זה מתחיל להאיר: טבעם המפוברק, המובנה – של כל הרגשות. זה מתחיל לגלות את עצמו. אני רוצה להיות מאוד זהיר פה. אנחנו ממש צריכים/ות לכבד את חיי הרגש שלנו, את מה שבא – את הקשה ואת היפה, ולא להתעלם מהם, או לזלזל בהם, או שום דבר כזה. ממש צריך לכבד אותם, להיכנס ולעבוד. ועם הזמן, יחד עם הכנות של ההתבוננות, לשאול: ‘מה זה, הרגש הזה?’. מה זה הסיפור הזה של חיים רגשיים? מה קורה כאן? וזה עניין לא לגמרי ברור או גלוי בהתחלה. אז צריך להיות זהירים/ות – לא לזלזל, ועם זאת להיות אמיצים/ות מספיק כדי לחשוף את מה שאולי קורה שם. אם אני ממש שקט/ה, לפעמים – אני יכול/ה לתפוש רגש נבנה. מישהו/י חווה/תה את זה?

אפשר ממש לתפוש רגש נבנה. יש תחושה בגוף, ואז מחשבה, שמתחברת לתחושה, ו/או – התחושה מפורשת בדרך כלשהי – והוקוס פוקוס – הנה הרגש הזה, והתחושה ש’אני כבר מכיר/ה אותו מהעבר’. והקשר הזה, על ידי ה-הרגל, מהיר מאוד, מתחת לרדאר – אז – לא צריך לעצור את זה, לא לחסום את זה או אפילו לנסות – אלא להיעשות מאפשר/ת מאוד בתודעה, ואם אני מאפשר/ת – הדבר לא נבנה. מאוד מעניין. אז כל הרובד של רגשות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה בהתחלה. אני צריך/ה להיות מסוגל/ת לעשות את שניהם. כבוד מלא ונכונות להיכנס לתוך הרגשות, וחוסר הפחד – לחשוף את המציאות האמתית שלהם.

תרגול מטא זה חלק מזה – מההבנה של הטבע המובנה של רגשות, ושימוש בזה לטובתנו. אז הבוקר שאלתי – האם אפשר לשים לב לכך שלמשפטים שונים יש הדהוד שונה בגוף? מה קורה שם? אנחנו בעסק של להבנות את הרגש של מטא. זה מאוד טבעי. רק זורקים/ות מילה פנימה. אני אומר/ת מילה, ויהיה הדהוד. וגם זרקתי הבוקר, ואני לא יודע כמה מכם/ן שיחקו עם זה – מה אם אני אדמיין את עצמי נוגע/ת באדם האחר/ת באדיבות? לפעמים אני מדמיין/ת פעולה, ואז יש לי תחושה – יש לי את התחושה של עדינות רק על ידי הדמיון שלה. או, לדמיין את האדם מחייך/ת ושמח/ה. וגם זה מעניין. אני מדמיין/ת אותו/ה שמחיםה, וזה מעלה שמחה. האם מישהו/י ניסה/תה – לשבת למשך מדיטציה שלמה עם חצי-חיוך? מה קורה – אם את/ה משאיר/ה את זה שם? בהתחלה יש תחושה שזה מגוכך. ‘הוא אסייתי ואני אנגלי. זה לא בשבילי’. אבל אם את/ה יציב/ה עם זה את/תה לא יכול שלא להיעשות שמח/ה. זה די מעניין, אם כן – מה קורה ברובד הרגשות. כי זה עובד בכיוון הזה – וזה גם עובד בכיוון השני, לאומללות. רגשות הם מובנים. אל תשכחו את הכנף השנייה, של לכבד אותם, אבל יש גם את זה – יש להם איזה מבנה שאנחנו רוצים/ות לחשוף.

אני הייתי אומר – שאני לא מבין/ה את חיי הרגש שלי, עד שאני יכול/ה להיות עם רגשות, ולמצוא דרך להיות אתם באופן מיטיב; וגם – עד שאני מבין/ה את הטבע המפוברק, המובנה שלהם. עד שראיתי את שני אלו – אני לא לגמרי מבין/ה מה זה להיות בן אדם בעולם הרגשות. וזה מסע, ודרוש אורך נשימה וחוסר פחד כדי לגלות את שני הקצוות האלו. אוקיי.

חלק 2

להזין את המטא, את הרווחה, לנוע לכיוון התחושה הזו של הרמוניה, איחוד, ולטפח את זה, שזו הזנה לעצמנו, אם אני חוזר לשיחה הראשונה. אז דבר ראשון לומר הוא: האם אני רואה את התרגול הזה כאדיבות לעצמי? כל כך מהר בתרגול – הוא הופך להיות זירה למדידה ושיפוט: ‘האם אני עושה את זה נכון? היטב? האם אני לא טוב מספיק?’ אז – האם אני מודד/ת את עצמי? או – בכל פעם שאני הולך/ת או יושב/ת – אני נותן/ת לעצמי משהו יפה. זה ממש חשוב. בריטריט בשנה שעברה – בכל ישיבה שהינו בזה קצת, וזה כ”כ משמעותי לא/נשים רבים/ות. לעתים כל כך קרובות יש תחושה של ‘אני צריך/ה ל’ בתרגול, וזו הופכת זירה לשיפוט עצמי. אז בהזנה הזו יש תגובתיות, ואת כל עניין ההפלגה.

הקטגוריות. אנחנו נעים/ות מהקל ביותר, באטיות, מרחיבים/ות עוד ועוד לכולם/ן. זה התפקיד שלהן, ושום דבר יותר מזה. זה כמו שאתם/ן מדליקים/ות מדורה. אז מתחילים/ות, ובאים/ות ושמים/ות על האש גזע עץ גדול ורטוב – הוא פשוט יכבה את האש. אז – אם להתחיל עם העצמי זה קשה – תתחילו עם האדם הקל. מתחילים/ות את האש עם זרדים ונייר. התרגול הוא כך – כשהאש חזקה – אפשר לקחת את הגזע, ולשים מעל.

אנחנו יכולים/ות להזין את התרגול בעוד דרכים. איכות אחת שמזינה מטא ואהבה היא – פליאה. זה כ”כ קל להיסחף בלחצים והעיסוקים של החיים, אפילו בריטריט – כשיש יותר מרחב, ולפספס את הפלא של הקיום. ויש כל מיני סוגים של פלא בקיום, אם אני נותן/ת לעצמי להיפתח ולחוש את זה. אז מצאתי את הדבר היפה הזה, מפול הוקין, שהוא איש סביבה, סופר ויזם. הוא נתן הרצאה יפיפייה למסיימי/ות לימודים בארצות הברית – זהו הרהור על פלא מנקודת המבט של הביולוגיה. שימו לב מה זה עושה לכם/ן: “התא החי הראשון בא לכדי קיום לפי כארבעים מאות מיליונים, וצאצאיו הישירים נמצאים בזרם הדם שלנו. מילולית – אתם/ן נושמים/ות מולקולות, בשנייה זו, שנשאפו על ידי משה ו-אמא תרזה. אנחנו שזורים/ות באופן יסודי. הגורלות שלנו בלתי נפרדים. אנחנו מכאן משום שחלומו של כל תא הוא להיעשות שני תאים, וחלומות מתגשמים. בכל אחד/ת מכם/ן – יש קוואדריליון תאים (זה, אני חושב – מיליון מיליארדים של תאים) תשעים אחוז מהם הם לא אנושיים. הגוף שלכם/ן הוא קהילה, וללא ה-מיקרו-אורגניזמים האחרים האלו – הייתם/ן מתים/ות בתוך שעות. בכל תא אנושי יש ארבעה מיליארד מולקולות המבצעות מיליוני תהליכים בין טריליוני אטומים. כלל הפעילות התאית בגוף אנושי אחד היא מהממת: ספטיליון אחד של פעולות בכל רגע (ספטיליון זה אחד עם 24 אפסים אחריו). במילי-שניה אחת הגוף שלנו עבר פי עשרה יותר תהליכים מאשר שישנם כוכבים ביקום.” וכל כך בקלות אנחנו יכולים/ות… כשאנחנו עושים/ות מטא, אפשר להכניס משהו כזה פנימה. אולי זה לא נוגע בכם/ן, אז משהו אחר – יש די והותר אפשרויות למה שיכול להכניס תחושת פליאה לתוך החוויה כדי לעזור למטא. מאוחר יותר הוא אומר: “רלף וולדו אמרסון שאל פעם: ‘מה היינו עושים/ות אם הכוכבים היו מופיעים רק פעם באלף שנה? אף אחד/ת לא היה/תה ישנ/ה באותו ערב. העולם היה יוצר דתות חדשות בין לילה. היינו אקסטטיים/ות, מוכי/ות הלם, מתמלאים/ות חדווה מתהילת האל.” במקום זה – הם מופיעים בכל לילה, ואנחנו רואים/ות טלוויזיה. אז – פלא. כשאנחנו מעמיקים/ות במטא – ואם היה לנו ריטריט ארוך היינו עושים/ות יותר מזה – אפשר להביא עוד הרהורים ורעיונות ברקע, שיכולים להגביר מאוד את כל העניין.

איכות נוספת: מרווח. לפני שנים, כשגרתי בבוסטון והייתי בקבוצה שעליה סיפרתי כבר – הייתה תקופה שבה תרגול המטא היה מלא-דמעות. חשתי שיש פתיחה, ומשהו ננגע, והיו הרבה דמעות של חמלה. מאוד חזק ואינטנסיבי, ודיברתי עם המורה שלי, נראיין, והיא אמרה, באופן מיומן מאוד: אני לא רוצה להיכנס בדרך של זה, כי זה משהו יפה שנפתח, ועם זאת – מטא, כשהיא נעשית יותר ‘עצמה’, יותר מפותחת – יש לה איכות מרווחת, עולצת, בהירה.’ אבל היא לא אמרה – אתה צריך לשנות, או משהו. מאוד מיומן, וזה עזר לי לשנות לאחר מכן. תמיד יש מקום לדמעות, כמובן. אבל הנקודה שאני מנסה לומר היא ש-למטא יש את האיכות הזו של מרווח – כשהיא מתפתחת. מטא מביאה מרווח. ומרווח מביא… מטא. זה עובד בשני הכיוונים. אם אין תחושה של מטא, מה יקרה אם אפתח לתחושת מרחב גדולה יותר? יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל אחת היא פשוט תחושה של מרחב פיזי. לפתוח את זה, וזה מאפשר תחושה רכה יותר של מטא. אז איפה אני יכול/ה למצוא מרחב, להיעשות מודע/ת למרחב?

עוד סיבתיות כפולה שכזו: כשיש מצב מנטלי כלשהו, תמיד יש אתו הדהוד גופני שכרוך בו. במלים אחרות – הגוף משקף את מצב התודעה. אנחנו עשויים/ות להיות מודעים/ות לזה, ואנחנו נעשים/ות יותר מודעים/ות עם התרגול. ועם מצב מנטלי – הגוף מרגיש אחרת, התפישה, התחושה של הגוף משתנה. אתם יודעים/ות, עם כעס – מכווץ וחם ולא נעים; עם מטא – אולי מגוון של דרכים; עם רוגע – מגוון. ואם זה עובד בכיוון הזה – זה עובד גם בכיוון השני. משום כך אני חוזר ומדבר על הגוף. אם זה עובד גם בכיוון השני, אולי שווה להדגיש מציאה של תחושת רווחה, פתיחות, קלילות, חמימות, טון נוח לגוף. למצוא את זה קודם, במידה מסוימת, ואז – אחרי שיש אותה – להשתמש בה, או לפרש אותה כמטא. להשתמש בה כפלטפורמה למטא. הטון הזה בגוף, אנחנו יכולים/ות לפרש אותו כמטא, ואז הוא יהיה מטא, ואנחנו יכולים/ות לרחוץ בו בעצמנו, או להקרין אותו החוצה. אז הרזוננסים האלו: ‘מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה’; ‘מי יתן ואהיה מאושר/ת’ – אפשר להרגיש את הרזוננסים, וזה מתחיל להיות להתעבות קצת. אז, עם הזמן – א/נשים מוצאים/ות – שזה לא כאילו אנחנו יוצרים/ות את המטא, אלא מכירים/ות בה כרמה של היישות, או כחוויה גופנית מתמדת. אולי זה מרגיש יוצא דופן, אבל אם יש לי את הרגישות הקלילה והעדינה הזו לגוף, אני נעשה בטוח/ה יותר ויותר שהרמה הזו של החוויה הגופנית נמצא/ת שם, כפי הנראה מאוד בצורה מאור לא-מרעישה או יוצאת דופן – ואני מתחיל/ה לשים לב לניואנסים, ובלי דרישה או לחץ – לראות אותם יותר ויותר בבירור, לאסוף אותם קצת, לפזר אותם קצת בגוף. ואז אני מתחיל/ה לתהות: האם אני עושה מטא, או שאני מאפשר/ת אותה, או – מה קורה פה בדיוק? זו שאלה שנחזור אליה.

מאוד בקלות בתרגול, ובמיוחד בתרגול של טיפוח, אנחנו יכולים/ות להכנס לחשיבה של שחור/לבן: ‘אני כישלון בזה, זה לא עובד’. אז אולי אפשר לשחרר את זה קצת. אין פה כישלון, אנחנו זורעים/ות זרעים, והם יצמחו. אין פה אפשרות של כישלון. אם אני רק מגיע/ה, ואני ממשיך/ה לשתול זרעים, ולבטוח בזה – הם יעשו עבודה. אני מבטיח את זה. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בדרכים כל כך יוצאות דופן – לאורך זמן. יש פרי. אז אנחנו יכולים/ות לשמור על רוח שהיא לא כל כך בשחור/לבן. תרגול של טיפוח תובע עיקשות והתמדה מסוימות. לפעמים זה יציב, סבלני; לפעמים מכאני ואיטי; אבל זה כולל גם את המשחקיות, יכולת התגובה, האיכות הניסויית.

חלק ממה שאנחנו מפתחים/ות דרך כל זה הוא: סמאדהי. לפעמים מתרגמים/ות את זה כ’ריכוז’. ואז מטא היא תרגול של ריכוז: אני מתרכז/ת במשפטים, בתחושה או משהו כזה. אני מעדיף את המילה: איחוד. הגוף, התודעה, הלב – מאוחדים, אסופים, בהרמוניה. יש רוגע באיסוף הזה, וגם אנרגיה. זה רוגע אנרגטי. בתוך זה – וזה מאוד מזין, ואנחנו לא מבזבזים/ות אנרגיה על מחשבות, עבר ועתיד, זה וזה, ומה הוא חשב ומה היא חשבה. אז בזה – אנחנו מתחילים/ות לאסוף אנרגיה במצב של הרמוניה, וזה מאוד מרפא, בכל רמה של הישות. מרפא לכל המערכת. ומביא אתו בהירות בנוגע לבחירות שאנחנו עושים/ות.

דרך כל זה – אני מתחיל/ה להבין, וזה מחלחל לאט ולעומק – את הטבע הגמיש באופן מדהים של הלב והתודעה. כל זה מוליד את המסקנה הבלתי נמנעת, והעובדה השימושית של הטבע הגמיש של הלב והתודעה. ועם זה – עד כמה, עד כמה הרווחה שלנו תלויה בלב ובתודעה, ובמה שיש בהן. ועם השניים האלו – עד כמה מרכזי המקום של כוונה. זה לא נראה יוצא דופן כשאנחנו עובדים/ות ברמה הזו, אבל אנחנו, למעשה, עושים/ות משהו חזק ועמוק מאוד בתודעה שלנו. כוונות הן מרכזיות. במה אני משקיע/ה בחיי? אלו הן הכוונות שמגשימות את ההשקעה שלי, ואני משקיע/ה בכוונות. לפני זמן מה – דיברתי עם מישהו/י שהיה לו/ה ראיון עבודה בקרוב, בתוך המשבר הכלכלי שאנחנו בו עכשיו, וכל זה. והוא/היא לא ממש רצה/תה את העבודה, מסיבות שונות. אבל היה לחץ, ותחושה של אי-ביטחון כלכלי וכן הלאה. ורק, דיברנו, והצעתי: האם את/ה מודע/ת לכוונות השונות שפועלות לקראת הראיון הזה,והאפשרות של עבודה שם? לפעמים עם החלטות ואירועים – אנחנו מאוד ממוקדים/ות בתוצאות: ‘מה ייצא מזה?’ אני אלך לראיון, ואני עצבני/ת, והאם אהיה טוב/ה, וכן הלאה. אני בפוקוס על התוצאות: ‘האם זה יתגלגל לטובה?’ וזה מאוד נורמלי. אבל נקודת מבט שונה לגמרי היא: כשאני ניגש/ת לראיון, ובוחר/ת אם לקחת את העבודה או לא – יש הרבה תנועות בפנים – אילו כוונות, בעצמי, אני מזין/ה? התוצאות – הן מאוד לא בטוחות. אני לא יודע/ת אם אקבל את העבודה, אני לא יודע/ת אם אקבל אותה ואז יפטרו אותי, אחרי שהם יגלו שאני לא משהו בזה בעצם. אני לא יודע/ת אם החברה הזו תשרוד וכן הלאה. תוצאות הן מאוד לא בטוחות. הרבה יותר בטוח – זה האפקט, שאנחנו בדרך כלל לא ערים/ות לו – של השקעה בכוונות – על ההכרה שלי ושל ההיפתחות של הקיום שלי כתוצאה מזה. יש כוונות, ויחד עם זה מחשבות, רגשות, תפישות. אז פה יש מחשבה: ‘אי ביטחון כלכלי’. וזה מביא אתו רגש, תפישה מסוימת של כל השדה, כל המצב בזמן הזה – ואז יש פעולות. מחשבות-רגשות-תפישות-פעולות, והרגלים. הרבה מזה הוא הרגלים. וכל הדברים האלו מזינים האחד את השני. אז אם יש הרגל של מחשבה על אי-ביטחון כלכלי, ולאדם הזה/ו היה הרגל כזה, למרות שמבחינת חשבון הבנק המצב לא ממש היה רע, למעשה, והוא/היא הכיר/ה בזה, היה – ההרגל. אז זו המחשבה, והיא מייצרת תפישה של המצב, ויש רגש עם המחשבה הזו, וכל הדבר נצבע יותר, ואז אני פועל/ת מתוך זה, כתגובה לתפישה וללחץ הפנימי של הרגש. וכל זה מאשרר את עצמו: התפישה את הרגש, הרגש את התפישה, המחשבה את שניהם, הפעולה מאשררת הכל – וכל הדבר מתמצק. ומה קורה? אם לצטט את הבודהא – האופי נעשה נוקשה. האופי נעשה נוקשה לאורך קווים נוקשים מסוימים. אלו הם החיים שלנו. היו לאחרונה מחקרים על נוירו-פלסטיות, וכל העניין הזה. על האופן בו המוח, התודעה – הם גמישים מאוד. אני לא יודע הרבה על המוח, אבל המיינד – מאוד גמיש. אני ממשיך/ה לתפוש בדרך מסוימת, אני מגיב/ה בדרך מסוימת, ודרכים נוירולוגיות מסוימות – מתמצקות, וזה המקצב של כל ההכרה. אבל, פוטנציאלית – המוח נשאר פלסטי עד יום מותנו. נשאר גמיש. אם הוא מתקשה סביב תפישה או נטייה מסוימת, סביב כל מיני סוגים של פעולות – מה קורה שם? פחות חופש. פחות בחירה. ואם המחשבות והרגשות בנויות על פחד וכן הלאה – פחות שמחה. פחות אפשרי לשמחה לגלות את עצמה בסביבה כזו, כאשר מחשבות ורגשות מסוימים בסביבה. איכשהו, הוא/היא גם אמר/ה לי – שהיא/הוא הכיר/ה בנקאי/ת בן 24, שדיבר לבנקאי נוסף, ואחת/ד מהם עזב את הביטחון של העבודה בבנק בשביל האוניברסיטה, והשני שאל/ה אותו: ‘את/ה משוגע/ת, מה יהיה עם הפנסיה שלך?’ בגיל 24! אז השאלה היא – האם אני מודע/ת לתוצאות של מה שאני מושקע/ת בו? זה משהו שאנחנו לעתים רחוקות מקדישים/ות לו את תשומת הלב. אז אני שואל: מהו תיק ההשקעות האמתי שלנו? האמתי – הוא בכוונות יפות, ואיכויות יפות של הלב, והן יעמדו לצידי – לא משנה מה יקרה בחיי, ואני יודע/ת את זה, בליבת הקיום שלי, ומתרגלים/ות שתרגלו הרבה יודעים/ות את זה, וחיים/ות על פי זה. זהו תיק ההשקעות היותר בטוח, ותר מכל דבר שנראה קשיח, יותר מקיר לבנים. וצריך די הרבה תובנה כדי להבין את זה באמת. אנחנו יכולים/ות להתחיל לראות, ואני לא מציע משהו אחר מאשר לגלות את זה. וזה לא בהכרח קל להיות מודע/ת וכן/ה עם עצמנו – מהי התנועה של הכוונה שם? אז עם הבחור/ה הזה/ו – הצעתי שי/תעשה רשימה של הכוונות, וי/תשאל את עצמו/ה: מאחורי אילו מהן אני רוצה לעמוד, ומאוחרי אילו – לא, כי אולי הן כרוכות בעיקר בפחד.

אתם/ן עדיין בסדר? יש עוד קצת.

אז יש רגשות, מחשבות, תפישות, ויש- פעולות. פעולות הן חלק מהסבך הזה של מעגלי היזון חוזר רבים. הפעולות שאנחנו עושים/ות בעולם משפיעות מאוד על הלב. זה משהו שאנחנו יכולים/ות להיות מודעים/ות לו ולהשתמש בו. פעולות של נדיבות, אפילו אם אני לא מרגיש/ה את זה – מביאות תחושה אוהבת. אנחנו לעתים קרובות חושבים/ות שפעולה מגיעה מתוך רגש, אבל זה פועל גם הכיוון ההפוך, אני עושה פעולה, והיא מזינה את הלב. אני לא צריך/ה להרגיש נדיב/ה כדי לנהוג בנדיבות, או אדיב/ה – כדי לנהוג באדיבות. ממש ממש חשוב. אני אזין את הלב על ידי התנהגות מסוימת. אנחנו יכולים/ות לעשות את זה – בדרכים מאוד קטנות. וזה מאוד חשוב לא להתעלם מהדרכים הקטנות בהן אנחנו, באופן מאוד יום-יומי – יכולים/ות להזין את היופי. להזין את הזרמים היפים של הכוונה, וכמובן – בדרכים גדולות. אבל לא להתעלם מהקטן. קראתי משהו לאחרונה, ואני רוצה לחלוק אותו. זוהי דוגמא שבה ה’קטן’ – הוא המקום שבו הפעולה נמצאת, ובו זמנית – זו דוגמה למשהו גדול, ואני בכלל לא מציע שמישהו יעשה משהו הקו הפעולה הזה. היא היתה, היא – מנסה להיות האישה הראשונה שתחתור לבדה לאורך האוקיינוס השקט. בי זה נגע מאוד, ונסו – אני לא אתרגם את זה, אז נסו לראות את הקשר לכל מה שדיברנו עליו פה. אני מקווה שזה ברור למדי, בנוגע לבחירות חיים, והזנה של כוונות. כל הקטע הבא הוא ציטוט (הערות של רוב יופיעו בסוגריים):

“לפני כמה שנים, רוז סאווג’ היתה יועצת ניהול מצליחה, עם הכנסה קבועה, בית, בן-זוג, ומכונית ספורט אדומה. עכשיו, כל זה מאחוריה, ובעת שאתם/ן קוראים/ות זאת, היא לבדה, בסירת משוטים, בלב האוקיינוס השקט. השינוי החל כאשר רוז, שהרגישה לא-מסופקת, התיישבה לכתוב שתי גרסאות של סיפור חייה: האחת – זו שהיא רצתה, והאחת שהיא הלכה לקראתה באותה העת. ‘כאשר קראתי את קורות חיי הדמיוניות – חשתי התרגשות ואנרגיה’, היא כותבת, ‘והעט שלי רץ לרוחב הדף. ואז – כשכתבתי את סיפור החיים שהתבסס על חיי כפי שהם היו, העט האט. אלו היו חיים נחמדים, אבל לא מה שרציתי. אחרי חצי עמוד השתעממתי ו-ויתרתי.’ זו הייתה קריאת השכמה עבורה, ש, לאט לאט, החלה להשיל את הכבלים של חייה הקודמים וכווננה אותם יותר עם הערכים שלה. ‘פישטתי את החיים לדברים הבסיסיים ביותר, כדי להבין מה באמת חשוב לי. לראות מה נשאר כשהייתי מוגדרת על ידי מה שהייתי, ולא מה ששייך לי.’ רוז הרגישה שהיא מתקדמת אבל ‘הרגשתי כמו נגר עם כלים חדשים, ובלי עץ לעבוד עליו. הייתי צריכה פרויקט, אז – החלטתי לחתור לאורך את האוקיינוס האטלנטי’. (רוב: כמו שאנשים עושים בדרך כלל). ‘פעם האמנתי – שלא יכולה להיות עבורי הרפתקה’, היא אומרת, ‘לא הייתי הסוג הזה של בת אדם. כצעד ראשון – רוז חשבה על ההכנות שיהיו נדרשות, וחילקה אותן לצעדים קטנים’. (רוב: יש כל כך הרבה תובנה, פה, ואני לא הולך לתרגם את זה, אז שימו לב): ‘עד שסיימתי את הרשימה, לפרטיה האחרונים, לא היה שום דבר בה שלא יכלתי לעשות’. חציית האטלנטי חייבה אותה למאבקים עם גלים בגובה 25 רגל, שברה את כל ארבעת המשוטים שלה, והביאה בידוד מוחלט מכל אמצעי תקשורת למשך 24 הימים האחרונים של החתירה. היא התגברה על ספק עצמי, דיכאון, ורצון מתמיד לוותר. זה היה ‘מאוד מפחיד, והדבר הכי קשוח שעשיתי’. רוז אומרת, ‘הייתי די בהלם מהאכזריות של האוקיינוס, לקחתי את זה באפן מאוד אישי’ (רוב: זה מאוד דהרמי, תרגמו את זה, זה נפלא). ‘בסופו של דבר הוא רק ציית לחוקי הפיזיקה, עושה מה שאוקיינוסים עושים, ואני הייתי צריכה לעשות מה שחותרים/ות עושים/ות: לחתור. למרות הסכנות, רוז מרגישה יותר בטוחה היום יותר מאי-פעם: ‘מצאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בי, מה שמאפשר לי ביטחון עצום – שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא אלי. זה היה הפחד ששמר אותי בעבודה שלא אהבתי, מרוויחה כסף כדי לקנות דברים שלא הייתי צריכה’. ושוב על היבשה – אחרי מאה ומשהו ימים בים, היא מרגישה קצת כמו חייזר שמתבונן על החברה האנושית ממרחק צעד אחד: ‘אני רואה את כל ההתעסקות הזו במרדף אחרי עושר ורכוש, כל הצריכה הזו, ותוהה בשביל מה כל זה – המטרות שלי בחיים הן להיות שמחה, בריאה ונבונה, והייתי מניחה שאלו הן שאיפות אנושיות די אוניברסליות, אבל ההתנהגות שלנו, באופן כללי, לא תומכת במטרות כאלו.’ היא מרגישה שישנן, עם זאת, יותר ויותר הבלחות של מחשבה הגיונית. מוסיפה: ‘אני מקווה שבקרוב תהיה התעוררות קולקטיבית, לפני שזה מאוחר מידי’. כאשר חייה של רוז השתנו, זה נעשה בהיר לה, אינטלקטואלית ורגשית, שאנחנו צריכים/ות לדאוג לכוכב הלכת שלנו, (רוב: ולאחר מכן, בכתבה – מסופר על איך היא נעשתה פעילה סביבתית, ולאחר מכן שגרירת או”ם בנושאי איכות הסביבה). קצת יותר: ‘הבנתי שכל אחת מהחתירות הארוכות שלי מצריכה כמיליון תנועות של המשוט. תנועה אחת לא לוקחת אותי רחוק, אבל מיליון – לוקחות אותי אל מעבר למרחבים עצומים של אוקיינוסים. נכנסנו לבעיה הסביבתית הזו בעיקר בגלל הצבירה של מיליארדי החלטות קצרות רואי שכל אחד/ת מאיתנו קיבל/ה, מדי יום. כך שאם נתחיל להתנהג מתוך תחושה של אחריות אינדיווידואלית כלפי העתיד, אנחנו עוד יכולים/ות לסובב את זה בכיוון השני’. היא מדברת על צעדים קטנים שיעשו אדוות, ויעשו הבדל. ובסוף, אומרת: ‘אני אומרת לעצמי שאם לעולם לא הייתי דוחפת אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז לא הייתי צומחת. אני מראה מה אדם רגיל יכול לעשות, כשהוא משקיע את הלב והנשמה שלו במשהו’.”

אני מצאתי את כל זה מאוד יפה כשקראתי את זה, ומאוד מעורר השראה ונוגע. אז, כמו שאמרתי – אנחנו לומדים/ות להבין את הגמישות המדהימה של הלב והתודעה, ועד כמה השמחה שלנו תלויה במה שנמצא בלב ובתודעה, ועד כמה ההשקעות שאנחנו עושים, הכוונות שלנו – כרוכות בזה. ואני לומד/ת לנווט את המטא, את התרגול הזה, בכל צורה שהיא, ולאט – הביטחון שלי גדל, ואני מקבל/ת תחושה של מה אפשרי כאן, ויש לי אמון במטא. וההרגל של הביקורת הפנימית – מתחיל להשתנות. אנחנו משנים/ות אותו. למעשה – כל ההרגלים מתחילים להשתנות. זה מאוד אפשרי. ואני מתחיל/ה לבטוח במטא עוד ועוד. יותר מאשר בשליליות שלי, או בקושי שלי. לפעמים אנחנו מניחים/ות שהקשה והשלילי – הוא יותר אמתי איכשהו. זו הנחה מאוד נפוצה. שהרגש הקשה הוא יותר אמתי. אז, בזמן שאנחנו מכבדים/ות אותו – אנחנו רוצים/ות ממש לחקור את השאלה הזו. מסתבר שאהבה היא פחות מובנית, פחות מפוברקת – ממה שנחווה כקשה. ככל שאנחנו בונים/ות פחות – יש יותר אהבה. אנחנו יכולים/ות לומר שאנחנו פשוט מאפשרים/ות לטבע הבודהא שלנו, לטבע האמתי שלנו – לגלות את עצמו, על ידי כך שאנחנו פחות בונים/ות דברים אחרים.

רוב ברבאה: כוחו של הלב הנדיב

כוחו של הלב הנדיב

רוב הדרשות של הבודהא מוקדשות לתלמידים שלו, או לנוודים שהיו מתרגלים שחיו חיי חסר בית, ויש כמה שמוקדשות לבעלי בתים. העצות של הבודהא אליהם נוטות להיות די פשוטות, הגיוניות, מתאימות לבעלי בתים. אבל הוא דיבר לאנשים שאינם בהכרח מעוניינים בהארה. אם היית מעוניין בזה בהודו העתיקה, סביר שהיית עוזב את הבית. אבל היום, יש די הרבה בעל בתים שכן מעוניינים בהארה.  וזה די נפוץ שמתרגלים, גם ותיקים, לא לוקחים בחשבון את המקום של נדיבות בתהליך ההתעוררות שלהם. או לא לוקחים בחשבון את הכוח של נדיבות, והמשמעות שלה כלפי התהליך של התעוררות. זה דבר שהולך מאוד לעומק. נדיבות מאפשרת תחושה שונה באופן רדיקלי של החיים, וגם של מוות.

אני אומר כל מיני דברים, ועליכם לחוש מה נכון ורלוונטי עבורכם.

באופן קלאסי, אפשר לחלק נדיבות לשלושה דברים:

  1. דברים חומריים.
  2. המתנה של היעדר פחד. לחיות בעולם, כאשר אחרים מרגישים חסרי פחד לידינו, ואפילו – עוזרים לאחרים להשתחרר מפחד. זה המקום של אתיקה.
  3. המתנה של הדהרמה – הלימוד.

לגבי הראשון – יש כסף, ודברים חומריים, אבל יש גם זמן. אולי צריך להיות נדיבים עם זמן. או עם יכולות וידע, או עם הכרת תודה. יש המון איכויות אפשריות כאן. נדיבות היא בשירות האהבה והטוב. בשם הרצון שאחרים יצמחו וישגשגו. שיהיו בטוב באופן עמוק. אז אולי אנחנו נותנים הרבה זמן למה שלאו דווקא עוזר לזה. זו שאלה לשאול. אנחנו רוצים להרחיב את המעגל, כמו בתרגול הכוונה האוהבת (מטא). להרחיב עד אין סוף, ללא גבול. זה המקום בו הרדיקליות נכנסת: כאשר אני הולך מעבר למעגל הקרוב אלי. הדרך, חשוב לציין פה, לא עוסקת רק בתשומת לב, מיינדפולנס. כמובן שהיא חשובה, אבל הדרך היא יותר מזה.

לעתים קרובות אנשים מבקשים ריפוי רגשי. וזה דבר מאוד חשוב. אבל אני לא בטוח אם אנשים יכולים לעבור ריפוי רגשי עמוק, בלי להיפתח לנדיבות. מחקרים על דיכאון מראים שעזרה לאחרים היא אחד הדברים שעוזרים הכי הרבה. לפעמים יש נטייה במעגלים שלנו לחשוב – שעיסוק עצמי בלבד יביא שחרור. אני לא בטוח שזה נכון. יכול להיות שהכרחי לפתוח משהו על ידי נדיבות. זה לא פשוט – כי אולי אנחנו במקום בחיים שבו אנחנו צריכים יותר עבודה פנימית. להדגיש את הריפוי של עצמנו. אבל אולי יש זמנים שבהם ‘יציאה מעצמי’ היא הדבר החשוב והנכון. לעתים קרובות אנחנו מניחים שעבודה על העצמי, והיחסים שלי לחוויה, ובעיקר לחוויה קשה – הם הדבר החשוב ביותר; אבל יכול להיות שאני מנציח איזה עיסוק עצמי, ואיזה התלכדות והיסגרות של העצמי בעצמו. לעתים קרובות אנחנו מתחילים לתרגל, ואנחנו מתעמתים עם עולם פנימי לא קל, ומנסים להתמודד אתו, אבל ראייה רוחנית אמתית – הופכת הכל על ראשו. היא משנה את האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם. ישו אמר: ‘זה שמנסה לשמור על חייו, מאבד אותם, אבל זה המוותר על חייו, לטובתי, ישמור עליהם’. מה זה אומר, מבחינה מיסטית – נפשית? משהו בתרגול עמוק מצביע על וויתור על הכל. לוותר על חיינו, למסור אותם. אולי ברובד מסוים קשה לשמוע את זה, ואולי ברובד אחר – זה מרגיש חיוני.

אלו מילים והנחיות שלא ייעלמו. הן עוברות אלפי שנים, ולא ייעלמו. יש הוראות שייעלמו, שהן זמניות, ואולי אנחנו יכולים לחוש אילו הן. אבל אלו הן מילים שיש להם משמעות רדיקלית נצחית עבור האנושות. אולי יש חלקים בנו שמפחדים, אבל חלקים אחרים שמרגישים שזה מאתגר אותם.

חלק מהאנשים עושים כל מיני ריטריטים וסדנאות, ואחרי שנים – לא תמיד משהו נפתח לעומק. לא  תמיד נפתח הסדק שמשנה הכל עבורנו. כשאנחנו מתבוננים בנדיבות, יכול להיות מועיל לראות – איפה אני מגביל את הנדיבות שלי?

אני לא מדבר רק על כסף. איפה אני מגביל את ההוקרה שלי לי ולאחרים, האם אני מגביל את ההתמסרות שלי, בתרגול ובחיים, את האנרגיות שלי? האם אני מגביל את הערנות שלי? את האינטנסיביות שלי? לפעמים אנחנו מדליקים טלוויזיה ברקע, או רדיו, וזה מנקז את האינטנסיביות של תשומת לב מן החיים. זה לא נותן ללהבה להבנות ולהיות חזקה.

במובנים של כסף – זה גם נושא מעניין. בארצות הברית, נראה שלקראת הבחירות לנשיאות אנשים מדברים על כל מיני דברים, וככל שמתקרבות הבחירות – נראה שהנושא היחיד הוא כסף, מסים. בסוף, סביב זה מצביעים.

נראה שכולם מסכימים על הנחיצות של צרות עין, כולל ממשלות. יש סטטיסטיקות… במקביל לפסגת G8האחרונה – העזרה למדינות המתפתחות נפלה ל0.28% מההכנסה של המדינות המשתתפות. ארה”ב משקיעה בסיוע חוץ 78 דולר לכל אזרחת אמריקאית, ובביטחון – 1200 דולר, לכל אזרחת אמריקאי. וכל זה עוד לפני המשבר הכלכלי של 2008. זה לא כדי להאשים, אלא כדי להצביע על משהו: פחד והגבלת הנדיבות הולכים יד ביד. צרות עין כרוכה בצורת ראייה מסוימת של עצמנו ושל העולם. הן קשורות באופן יסודי.

מנקודת המבט של הדהרמה – אנחנו רואים את העולם בצורה שגויה, ואנחנו מתנהגים ובוחרים מתוך המקום הזה, וזה מחזק אותו. זה מה שנקרא סמסארה. והפחד שמגביל את הנדיבות שלנו – נובע מתוך הראייה הזו של העולם, של העצמי ושל זמן – ומחזק אותן. זה מרגיש כמו פחד מאוד ראשוני, כמעט ביולוגי. אבל ברמה אחרת – הדהרמה יכולה לומר אז מה?! גם לזה צריך לגשת. אם זה מרגיש עמוק, ומוטמע – זה לא אומר שלא ניגשים לזה. אולי צריך עדינות, אבל לא פחד.

נדיבות מביאה תחושה של רווחה. היה ראיון עם מישהו מקהילה וולונטרית, ששרדה המון, שזה דבר מאוד נדיר. אז הוא נשאל – מה עזר לכם לשרוד? והתשובה הייתה – שמהתחלה הייתה כוונה של נדיבות. לא רק כלפי עצמם, אלא כלפי אחרים. לעשות כלפי אחרים. הם שלחו אנשים לעזור בחו”ל, גם כשהם חיו באוטובוסים ישנים, ולא היה להם כסף בשביל עצמם.

מה שחשוב פה הוא הקשר בין נדיבות ואושר. אולי אנחנו מבינים את זה אינטלקטואלית, אבל צריך לעזור לזה להעמיק. שימו לב לתחושת האושר שעולה כאשר אני נותן משהו בלי תחושת לחץ, בלי תחושה ש’אני צריך’ לתת. האושר שיש כשאני רואה מישהו מקבל משהו. לשים לב לזה.

הבודהא:

“בלי לנטוש את חמשת האיכויות האלו, הואיא לא מסוגל להיכנס ולהישאר במצבים מדיטטיביים עמוקים: צרות עין לגבי רכוש, צרות עין לגבי אנשים תומכים, לגבי הרווחים שלו, לגבי הסטטוס שלו, וצרות עין לגבי הדהרמה.” במצב של צרות עין לגבי אלו – הג’אנות לא יהיו אפשריות, וגם לא מצבים של התעוררות.

לעתים קרובות אנשים ניגשים לתרגול עם רצון לקבל משהו. ‘הלוואי והיה לי ידע איזוטרי, או היה לי מלאך שומר’, או משהו כזה. רצון לקבל משהו. וזה מעניין, כי הלימוד על נדיבות ניתן, ונמצא שם. אבל אולי אנחנו לא רואים את החשיבות של זה. היה ניסוי, שנערך לפני זמן קצר: היתה מכונת אסימונים, והמהמרים היו מחוברים לאלקטרודות. המכונה הייתה מתוכננת כך ש-או שזכית בהרבה כסף, או ש,אם לא זכית – הכסף נתרם לאחרים. ומה שגילו הוא – שהאנשים היו יותר שמחים כאשר הם ‘הפסידו’, והכסף נתרם. ע”פ המדדים, המוח ‘התפוצץ’ משמחה כאשר אנשים תרמו את הכסף.

עולה פה שאלה – למה תובנות לא מתיישבות אצלנו, ולא מתמצקות. ראשית – נראה שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו תובנות, ולבחור דרכים בחיים שיתקפו אותן. ודבר נוסף הוא – שאנחנו לא יודעים, לעומק, מה מביא שמחה. אנחנו לא מייחסים אותה למקום הנכון. מישהו אוהב לאכול בשר. ונניח שיש מולו ארוחה טובה. בכמה אחוז ממנה הואיא ממש נהנהת מהטעם של הבשר? אולי רק לכמה שניות, בעצם. אנחנו מחברים נקודה לנקודה, מסיקים משהו ומניחים שיש איזו שמחה בזה.

כך – אנחנו מבלבלים הנאה חושית ושמחה, ולכן רודפים אחרי נוחות. יש בנו את היסוד הזה, של רדיפה אחרי נוחות. ואנחנו חושבים שאנחנו רודפים אחרי שמחה. אבל אולי אנחנו מערפלים את מה שבאמת חשוב לנו, כי אנחנו רודפים אחרי נוחות. יש לנו את מה שאנחנו צריכים, באופן בסיסי. אם יהיה לי את זה פעמיים – האם אהיה פעמיים שמח? ופי חמש?

רבים מאיתנו נדיבים, בהרבה מובנים. חשוב ליהנות מזה. הבודהא המליץ: אם את מתקשה במדיטציה, שמוט אותה לזמן מה, והרהר בנדיבות שלך. אולי זה לא נשמע הולם לאנטה, או ריקות. אבל האמת היא שמאוד קשה ‘לקפוץ’ מיד לראייה של ריקות. חשוב שיהיה איזה כבוד עצמי, שהוא יותר ויותר משוחרר מתנאים. ומשם – זה צעד קטן יותר לשחרור של העצמי.

ויש פה אפשרות של רדיקליות. ישנה האמירה המפורסמת של אג’אן צ’ה: “אם תוותר קצת, תהיה לך מעט שלווה, אם תוותר הרבה – הרבה שלווה. אם תוותר לחלוטין – תהיה לך השלווה של הבודהא.” וזה אותו דבר עם נדיבות. מה זה אומר – לתת את עצמי לחלוטין? הצעד הראשון הוא לראות את זה כתרגול, כמו תרגול המדיטציה. משהו שיש לו טעם ועומק כמו לתרגולים אחרים.

מורה טיבטי מהמאה ה11: ‘דרך ההתרגלות לוויתור על הטריוויאלי דרך התרגול, אפשר להתרגל לתת הכל בלי היאחזות.’ אפשר לראות איפה אני שמור, וללכת בכיוון ההפוך. לתרגל בכוונה, אל מול דברים קטנים. אבל ממש לצפות לזה, למקומות שבהם אני מגן, וללכת בכיוון ההפוך.בעולם גלובלי, דברים נעשים מאוד מורכבים, וצריך להכניס תבונה. סיפור ששמעתי או קראתי, מספר על

בעולם גלובלי – כל זה נעשה מורכב, וצריך להכניס איזו תבונה. יש איזה מקרה, שאספר לכם עליו (אני לא בטוח מהו הרקע – יהל): עושה רשתות מאפריקה, שמעסיק עשר אנשים. כל אחד מהם – מפרנס חמישים אחרים. לא משנה כמה מהר הם עובדים, הם לא יכולים לייצר מספיק רשתות שיגנו בפני המלריה. שחקן הוליוודי מגייס כסף מגייס כספים, ושולח רשתות בשווי עשרה מיליון דולר. עושי הרשתות הראשונים מאבדים את עבודתם, ונאלצים להסתמך על צדקה לקיומם. בתוך חמש שנים הרשתות שנקנו על ידי השחקן שנשלחו נשחקות, ונותרנו ללא כלום. אז, כאמור, כל העניין נעשה מאוד מורכב, ודרושה הבחנה.

אחד הדברים שצריך לאמץ הוא – לא לעשות את זה רק כשזה מרגיש טוב או מתאים. לפעמים ‘האם זה מרגיש לי נכון?’ הופך למדד המרכזי עבורנו. כששולחים מטא – קל להרגיש אותה כלפי חתלתול, אבל יותר קשה יותר כלפי דג, אולי כזה מזן נכחד של דגים. ואז מגיעה בקשה תרומה, או הבקשה שבסוף הריטריט, ומה עולה? אולי ספק, אולי בלבול. יש אנשים שמתקשים לומר לא, וזה גם דפוס. מה וריועומד מאחוריו? לעתים קרובות ישנה השאלה: ”מה יחשבו עלי”? וואולי זה אפילו חשוב לתרגל אמירת ”לא”. ולעתים קרובות עוד יותר יש פחד – שלא יהיה לנו מספיק לעצמנו או לקרובים אלינו, ואז צריך להיישען לכיוון השני: ‘האם אני יכול להרפות??’

הכלל הראשון בנתינה הוא: אל תצפה מאף אחד לשים לב. אולי ישימו לב, ואולי יגיבו, אבל בד”כ לא בזמן או בדרך שקיווית. יכול להיות שחיים של נתינה אולי  יניבו קהל גדול יותר בלוויה, שלך, אבל לא בטוח שזה תמריץ.

יש פה משהו לגבי היכולת לנטוש. מה זה לחיות עם לב שיכול לוותר? וזה חשוב ומועיל – להיות ליד אנשים ששחררו משהו. מנקודת המבט של התעוררות – חיי היומיום הם דבר טראגי, כמעט בלתי שפוי. ומנקודת המבט של החיים הרגילים – נקודת המבט של ההתעוררות נראית משוגעת. נראית כמו משהו שלא מסתדר. ויש משהו ב-לששאוף: לשאוף להיות נדיב. זה עושה הרבה. או לדמיין את עצמנו עושים דברים נדיבים. זה גם עוזר. אז שווה לאתגר את עצמנו בתרגול הזה, לבדוק את הגבולות שלנו. ולבדוק: מהם האפקטים של נדיבות רדיקלית, ואיזו יציאה מהגבולות של עצמי, אולי של החברה.

האם התרגול הזה יכול להיות ממש חי?  איך להיות נדיב, ובמיוחד למתוח את הנדיבות שלי – משפיע על התחושה ש’יש לי מספיק’, ועל התחושה ש’אני אהוב’? הלב נפתח, והתחושה משתנה. אם אני עושה את זה כי אאני רוצה להייראות באופן מסום, או בציפייה שמצפה לתגובה – זה שוחק; אם לא – זה משאב.

אילו זיהומים או עיוותים נוכחים, וגורמים למי שרוצה לחיות בשלום לא לחיות בשלום?  הסיבה היא – שאנשים מטושטשים על ידי איבה וצרות עין.  ומדוע זה כך? בגלל תחושת העצמי שלהם.  ולהביט בעולם במונחים של עצמי, ומנקודת המבט של עצמי. אז התחחושה של עצמי, כישות אמיתית ומוצקה – מולידהה תחושה של צרות עין. אבל זה פועל גם בכיוון ההפוך – כאשר אני לא כ”כ נדיב – זה קושר, מכווץ וממצק את תחושת העצמי. לעתים קרובות מאוד – אנחנו חווים את העצמי כמרכז של רכישה, של קבלה. ‘מה אני מקבל’? מרכז של חומר, טובות, אהבה, זמן, הנאות. אולי, בתרגול – אפשר לטפח זמנים בהם אנחנו לא רואים את העצמי ככזה? הנדיבות מביאה תחושה של חיבור, של מרווח. זה דורש קצת זמן, אבל קורה. העיסוק שלנו בסיפור של עצמנו – מתחיל לדעוך. תחושת העצמי מתחילה לדעוך ולהיפתח.  מגיעה אנרגיה, ותחושה של משאב. ואם מישהו ממש מותח את זה, אפילו בדמיון ובשאיפה, אפשר לחוש שתחושת העצמי כמעט ונעלמת, ושם יש חופש וקלילות. ” “זה המוסר את חייו ימצא זאת”, כמו שישו אמר. הדהרמה העמוקה נוקשת בדלת של משהו בישות שלנו.

שאנטידווה כתב, במאה  השמינית: “דרך נתינה כל צער ננטש, ואני אגיע למצב חסר הצער. מאחר וממילא יש מאחר ולוותר על הכל בבת אחת (הוא מתכוון למוות) – עדיף לתת ליצורים החיים”. אז  אפשר לראות שכל זה לא שלי בכל מקרה, כי אמות, ולא לאשרר את האשליה שזה שלי, דרך אי-נדיבות. כל תחושת החיים משתנה, ונימה אחרת מהדהדת בה. תחושה של חיים שנחיו היטב. כל התחושה של המבורכות של החיים, של דברים – מתחילה להיות נוכחת.

קרישנמורטי מת מאוד זקן, מסרטן. ובליל מותו הוא ביקש לצאת החוצה, במקום בקליפורניה בו הוא שהה. והוא נשאר שם בדממה, חי, וקד לארבעת הכיוונים. כל החיים כקידה עמוקה. חיים של נתינה הופכים לחיים של קידה עמוקה. ומה עוד? משהו קורה לתחושת השפע. אנחנו מתנהגים כאילו שיש, וזה יוצר חושה שיש. תחושת היש שלנו היא לא מספר בחשבון הבנק. תחושת המשאבים שיש לנו היא התהוות גומלין, ותלויה מאוד בלב. תלויה מאוד בדרך בה אנחנו רואים את עצמנו, באופן מעודן ובאופן כללי יותר. תחושת העושר הפנימי שלנו תיצור תחושה של שפע. משום כך אנחנו מעודדים תחושת רווחה בתרגול, כי זה הופך למשאב פנימי. זה תיק ההשקעות האמיתי שלנו. ככל שיש פחות תחושת עצמי, פחות פחד – יש יותר שפע. יותר הבנה של ריקות – יותר שפע. זה מה שיוצר תחושת שפע, ולא הכמות שיש לנו.

מהן ההשלכות? כשאת מרגיש שאין מספיק – תן. כשאת מרגיש שאני לא מקבל מספיק כסף, או אהבה: תן. זה קשור לקארמה, כמובן. כשאנחנו נותנים, יש תחושת שפע. אבל זה דורש שנעשה לא מעט, מספיק כדי שנוכל להבחין. אפשר לשאול: באיזה עולם אני רוצה לחיות? במובן של עולם התפישה שלי. כשאני לא נדיב, כשאני לחוץ, העולם ניראה בדרך אחת. אם אני לכוד בפחד, העולם נראה בדרך מסוימת. כשיש נדיבות – הוא נראה אחרת, פתוח יותר. אז מהו העולם האמתי? הלחוץ, הסגור, המפחיד; או – הפתוח, מלא האור, מלא האפשרויות? אין ‘עולם אמתי’. העולם ריק. אין לו מציאותיות מלבד זו שהלב מעניק לו. הריקות הזו של העולם מאפשרת לי לתרגל הרבה יותר בנדיבות.

צ’נדרקירטי: “נתינה, ריקה מנותן, ממתנה וממקבל – נקראת שלמות שמעבר לעולם, אבל כאשר ישנה היקשרות לשלושת אלה – הכתבים מגדירים זאת כשלמות של הקשור לעולם.”

אז חכמה מכילה נדיבות, ונדיבות – חכמה. לפעמים אני חושב שהנדיבות מכילה את כל הדארמה. אז אולי לפעמים אנחנו חושבים על ישו, או רומי, ויש תחושה שהם עשו קפיצה אל התהום, מתוך אמונה. ואולי חלקנו מרגישים – אני רוצה, ויכול, לקפוץ. ולפעמים – יש תחושה שזה לא אפשרי. להם היה את האמון הזה בנדיבות, ועשו את הקפיצה, וזה נתן להם לא רק אמונה, אלא ידע. אם זה לא אפשרי ממש לקפוץ – אפשר לשחק עם הגבולות.

איך כל זה משפיעה על החדווה? על הלב? הפתיחות? תחושת החירות? מה קורה לתחושת העצמי, ולתחושת הריקות של העולם? אני, עם אחרים, רואה שיש קשר. זה מאוד  ברור. כל פתיחה שישנה, קטנה או גדולה, אני ממש מרגיש שלנדיבות וליכולת להימתח – היה חלק גדול בזה. אני לא חושב שדברים היו נפתחים בלי זה. יש הקבלה אמתית בין הבנה ונדיבות, ואסור להקטין בכוחה.

רוב ברבאה: להיפתח למה שאפשרי עבורנו

שלום כולם/ן, וברוכים/ות הבאים לגאיה האוס ולריטריט. אני מרגיש שאני מבורך בכך שאני יכול להיות כאן, לחלוק את הלימוד, הדהרמה. אני רואה הרבה פנים מוכרות וחדשות. אני רוצה לחלוק הערב משהו, סביב נושא. אני מקווה שלמרות הדרך הארוכה אתם/ן לא עייפים/ות מידי, ויכולים/ות למצוא קצת אנרגיה להמשך. לעתים קרובות בשיחות פתיחה זה הולך בכיוון של: היי, תרגעו, תיהנו, ועכשיו זה יהיה קצת אחרת.

פתיחת השאלה: מה באמת חשוב לי?

זמן של ריטריט הוא מאוד יקר. אווירה של שלווה, שקט, שמאוד נדירים בחיינו בימים אלו. אפשרות לא לעבוד, לתת לדברים להתיר את עצמם. ויותר מזה, עמוק יותר – זהו זמן של הקדשה, של התמסרות. אנחנו מקדישים/ות את הזמן הזה לשאיפות העמוקות ביותר שלנו. אנחנו לא צריכים/ות לדאוג משום דבר אחר, ויכולים/ות להפוך אותן לעניין המרכזי שלנו, לתת להן את המקום. אז, אני מרגיש שלכולנו בחדר הזה – יש זכות גדולה. אנחנו מבורכים/ות בכך שאנחנו יכולים/ות להיות פה יחד, וגם במובן ש- יש לנו כ”כ הרבה אפשרויות בחיים. לפעמים, ריבוי האפשרויות נחווה כקושי. זה לא קל שיהיו הרבה אפשרויות, וצריך להחליט. אפשר להקדיש אנרגיה להרבה דברים שונים. והחיים קצרים. ימים, שנים, עשורים – עוברים. ואני מרגיש שזה מהותי מאוד שבזמן הקצר הזה של חיינו – אנחנו נשאל שאלות מאוד עמוקות. ‘מה אני באמת באמת באמת רוצה?’ ‘מהו הרצון העמוק שלי, הכמיהה העמוקה של הלב?’ האם זו שאלה שאני באמת שואל/ת? לעומק, עם אנרגיה? ‘מה עשוי להיות אפשרי עבורי בחיים האלו?’ אנחנו אולי שומעים על חירות ושלווה. מה עשוי להיות אפשרי, ובאיזו מידה? שומעים על פתיחות של הלב, חדווה.

כוונות – מרגע לרגע

אנחנו יכולים/ות לדבר על שאיפות, וכוונות. שאיפות הן העמוקות יותר: מהי הכמיהה העמוקה של הלב? ותמיד, אני מכוון/ת לאנשהו. לאן אני רוצה לכוון? ויש כוונות. שאיפות הן סוג של כוונות. וכוונות יכולות להיות קטנות יותר: ללכת מכאן לשם, לשתות תה וכו’. בריטריט – יש לנו את השאיפות שלנו, ויש לנו גם אלפי כוונות. אני יכול/ה להיות באווירה של שאיפה מסוימת, אבל (ברמה המידית יותר) הכוונה בישיבה יכול להיות: ‘אני רק רוצה שזה יעבור’. תמיד יש כוונה, למעשה. התודעה והלב תמיד נעים לקראת משהו. אולי זה לא תמיד ברור. ואפשר לומר – כוונות הן המנועים של חיינו. מזיזות את החיים. מאיפה מגיעות הפעולות, הדיבור? מהכוונות.

אם זה המקרה – אז זה מאוד חשוב לדעת – מהן הכוונות? עכשיו, היום, בישיבה, בארוחת הצהריים. אילו כוונות אני מזין/ה, בחיים שלי? מה אני משקה, מצמיח/ה? זה יכול להיות, למרבה הצער, שהכוונות שהן לא מאוד עמוקות, לא כ”כ מושרשות במה שבאמת חשוב לנו, שהכוונות האלו, כמו עשבים בגן – מתחילות להשתלט, ולגדול יתר על המידה, ולטשטש את מה שאנחנו באמת רוצים/ות. זה מוכר מאוד, וקל מידי עבורנו. לפעמים אפילו לא שמים/ות לב שזה מה שקורה. אנחנו צריכים/ות להביא מודעות לזה. וגם לשאול: האם אני מגביל/ה את האפשריות שלי בחיים? זה ברוח של חקירה פתוחה, ולא שיפוט. האם יכול להיות שאני מגביל/ה, מסיבה זו או אחרת – את התחושה לגבי מה אני שואף/ת? אלו יכולות להיות שאלות לא נוחות. ויש טווח מאוד גדול כאן. וזה ממש בסדר. זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד – לומר לכם/ן למה לשאוף. אף אחד/ת לא יכול/ה לומר לכם/ן, וזה לא העניין של אף אחד/ת לומר לכם מה השאיפה שלכם/ן. אני מקווה שכל אחד מאיתנו ת/יוכל למצוא – מה השאיפה הכנה עבורנו? הדבר החשוב הוא – שזה אמתי, כנה, באופן עמוק. א/נשים רבים/ות מגבילים/ות את השאיפות שלהם, אפילו את מה שהם חושבים/ות שיכול להיות שם. אני רואה את זה גם אצל תלמידים/ות ותיקים/ות. וגם – אני מוצא את עצמי, לעתים כ”כ קרובות, וזה דבר מאוד יפה – עד של א/נשים שמפתיעים/ות את עצמם/ן, מופתעים/ות. דברים שאפילו לא שקלו כאפשרות – מגיעים כאפשרויות עבורם/ן – וזה מרענן, פותח, ומאוד יפה. וקורה לעתים קרובות.

לא רק לפגוש את הסבל שלנו

אם אתם חדשים/ות לכל זה – המסורת שאנחנו בה נקראת ‘מדיטציית תובנה’. אחד הכוחות שלה הוא הפרקטיות – מקורקעות ורלוונטיות. אנחנו מדברים/ות הרבה על ‘לפגוש אנשים איפה שהם’, ברמה מאוד יומיומית. וזה הופך דברים למאוד רלוונטיים. ועם זאת – אנחנו מדגישים/ות יחסית הרבה – ללמוד להיות עם החוויה. ללמוד להתייחס נכון לחוויה. האמת היא – שזה לוקח שנים. אנחנו, כבני/ות אדם, לא יודעים/ות להיות באופן מועיל עם החוויה שלנו. ובמיוחד – אנחנו מדגישים/ות את היכולת להיות עם מה שקשה. חוסר נחת, קושי – האם אפשר לפגוש את זה. האם אתם יכולים/ות לעשות את זה? האם אתם/ן בתהליך של ללמוד את זה? זה כוח אמתי של המסורת. ו – הכוח הזה הוא גם חולשה.

היכולת הזו לפגוש קושי – היא לא כל התרגול. ויכול להיות שאנחנו מדגישים/ות את זה יותר מידי. אז בריטריט הזה – אני רוצה לאזן את העניין על ידי הישענות, במידת מה (ויהיו הרבה דברים כאלה גם) לכיוון השני. כי – להיות עם קושי – האם זה הכל? ואם את/ה מתרגל/ת הרבה זמן – האם זו הפכה להיות הדרך שאת/ה מבין/ה את הדרך, ואפילו את המטרה?

לפני זמן מה הייתה פה פסיכותרפיסטית מאוד מנוסה. ואחרי שנים כמטפלת מאוד מוערכת – היא חשה שיש נטיית יתר להדגיש את הקשיים. את ה’עניינים שלי’, והצורך לפתור ולהתיר אותם. אני ממש לא אומר שזה לא חשוב. אני מדבר על איזון. האם יהיה סוף ל’להיות עם’? אם זה מה שאני עושה בתרגול: ‘אני עם’ – שוב ושוב – האם זה ייגמר? להיות עם דוקהא – האם זה תהליך שיגמר? אולי אפילו – יש השקעה מסוימת בכך שלא יהיה לזה סוף?

הבודהא אמר, מאוד בבירור – סבל, וסוף אליו. ככה. הגישה הזו נוטה להביא א/נשים שסובלים/ות, ורוצים/ות לראות דרך החוצה. זה נפלא. אבל לפעמים זה מצטמצם: הדפוס הזה, הנושא הזה. ואיך שאנחנו רואים/ות את הדרך – יכול להצר. אז הפרקטיות הזו יכולה להצר. כשהבודהא דיבר על סוף הסבל – הוא התכוון להרבה יותר. משהו שפונה לרמה הקיומית העמוקה של הקיום שלנו. המילה ‘דהרמה’ אומרת הרבה דברים, והיא היתה בסביבה לפני הבודהא. ולפניו היא אמרה, בין השאר – חובה. החובה לפניו הייתה – לשמור על האש הקדושה, לעשות טקסים וכו’. והוא אמר: החובה שלכם/ן היא לא זה, אלא – חופש. הדרך והמטרה. זו אמירה חזקה. אבל – אולי הדהרמה מזמינה למשהו, ואנחנו אולי לא מאמינים/ות להזמנה, או לא שוקלים/ות את ההזמנה. אז שאלה, לכולנו – האם אני מגביל/ה את התחושה שלי של מה אפשרי? ואם אני מרגיש/ה שאני כן, אז למה? למה אני מגביל/ה? כי בד”כ כשאנחנו מגבילים/ות – הסיבות לא מודעות לגמרי. והשאלה: “למה?” מביאה משהו למודע. שאלות כאלו, אתם יודעים/ות, החיים שלנו, שלי ושלכם/ן – יכולים להיות תלויים בשאלות כאלו. החיים שלנו, כל החיים – לאן אנו נעים ומגיעים – יכול להיות תלוי בזה. זו אחת השאלות הענקיות. אז: ‘מה אפשרי לי?’

בדוהיצ’יטה

ויש עוד רמה שלמה של הדרך: שזה לא רק בשבילי. יש את המונח הזה, שמגיע מהלימוד המאוחר יותר, של המהיאנה: בודהיצ’יטה. במובן הקלאסי – זו המחויבות להתעורר בשביל אחרים. זו שאיפה מאוד גבוהה. אני אשאר כדי לעזור לכולם/ן, באופן מלא, עם יכולת ענקית. אבל א/נשים משתמשים/ות בזה בכל מיני דרכים, ויכולים/ות גם לחשוב על זה כ: כשאני מתרגל/ת, אני רוצה לשמור בדעתי, ולהרגיש לעומק, את העובדה שזה גם למען אחרים/ות. כל המאמץ, הטיפוח, ההליכה והישיבה הזו – לא רק בשבילי, אלא – זו מתנה שלי לעולם. אחרים/ות חושבים/ות על זה ככוונה לאזן את העבודה פנימה עם עבודה כלפי חוץ – נדיבות, אכפתיות לעולם. זה אומר את כל זה, ועוד. ויש פה את השאיפה לאהבה לא-רגילה. הלב מתרחב באופן שאולי אנחנו לא ממש שמים אליה לב. בודהיצ’יטה, במיוחד במובן הראשון – זה נשמע מאוד רחוק. אבל אולי יש זרע בנו שננגע על ידי זה ומסתקרן? זה מספיק. יותר ממספיק כדי להתחיל. מה זה אומר עבורנו, כאן, להביא איכות של בודהיצ’יטה?

אולי אפשר לראות את התרגול שלנו, במיוחד כשהוא קשה, ואנחנו צריכים לטפח סבלנות ונחישות, אולי יכול להיות בי משהו שיודע – אני מטפח/ת את זה כי אני רוצה לתת את האיכויות האלו בעולם. המאמצים, הקשיים – נראים באור הזה. כקהילה, אפשר לראות שכל פעם שאנחנו באים/ות, ומקדישים/ות את עצמנו לזמן המדיטציה – אפשר לראות שהישיבה והיציבות שלנו – תומכות באחרים/ות. כשאנחנו עושים/ות את ההליכה – נותנים את זה לאחרים. זה קשר של הלב. אפילו אם ‘לא בא לי’ – ואני רוצה לשתות תה במיטה – אני אעשה את זה בשביל האחרים/ות.

אני מרגיש מאוד מושרש במסורת של מדיטציית תובנה, ולפעמים אני רואה את קהילת המורים/ות, ובענווה – אני שואל אם אנחנו עושים מספיק כלפי חוץ. אנחנו יכולים להיות מאוד מתוחכמים/ות ומיומנים ב’להיות עם’, אבל – האם אנחנו עושים מספיק בכיוון חוץ? לאחרונה מישהו סיפר לי שהוא היה במרכז-אח שלנו בקליפורניה, היא איש צעיר, והוא התלבט – אם עליו לנהוג או לטוס. ובראיון – שאל את המורה, והמורה אמר/ה: ‘האם אתה יכול להחזיק ולהיות עם אי הידיעה, לנוח עם זה, ולחוש את זה?’. זו תשובה מאוד מיומנת ברמה אחת, וגם תוהה – האם זה מספיק? הפנים הוא אתגר, אבל החיצוני הוא עוד אתגר. ואולי אנחנו צריכים/ות ללחוץ נגד מה שמאתגר, ולאתגר משהו. אחד המורים הבכירים במדיטציית תובנה התבקש לכתוב על דהרמה ושינויי אקלים, ובכנות הוא אמר: ‘לא חשבתי על זה’. למה, מה מוביל לזה – שאנחנו לא חושבים על זה? יש משהו לגבי הטוטאליות של החיים, של הקיום על האדמה, שאנחנו מביאים לתרגול – וכוונה להביא לשם את החקירה.

כדור הארץ הוא בתקופה קשה היום. שינויי האקלים וכו’ – גורל כדור הארץ ממש על הכף. מצאתי איזה ציטוט: “רובנו יושבים ומקווים ש’הם’ יבינו מה לעשות. אבל – מי זה ‘הם’?” זה קשה להבין, ולקחת את האחריות לידינו. זה יכול להיות מקום שהתרגול שלנו מוביל אליו. שיש לנו מספיק, כדי שנוכל להציע משהו. משהו שאינו מיטלטל, שהוא אמיץ, ונותן ביציבות. ובנושא דומה – לגבי כדור הארץ ובני/ות האדם, ישנו ציטוט יפה של ואצלב האבל: “האפשרות היחידה הוא שינוי בספירות הרוח, בהכרה האנושית. זה לא מספיק להמציא מכונות, מוסדות ותקנות חדשות. אנחנו צריכים/ות למצוא הבנה חדשה לגבי התפקיד שלנו על פני האדמה, רק באמצעות שינוי מעין זה נוכל למצוא אופני התנהגות, וסט ערכים חדש ביחס לכדור הארץ”. ובן אוקרי – סופר ומשורר ניגרי: “התמוססות המערכת הכלכלית היא מטאפורה אכזרית להתפוררות חלק ממערכות הערכים שלנו. אינדיוודואליות מקבלת מעמד כמעט דתי, ניראות הפכה לחשוב יותר ממהות, התקווה היחידה שוכנת בבחינה עמוקה ויסודית של הערכים שחיינו על פיהם בעשרות השנים האחרונות.” אני חש שכוחו של התרגול הוא – לאפשר לנו להיות כוח אמיתי בשינוי הזה של העולם. ויש אפשרות של יחסים שונים לחלוטין עם הכוליות של החיים שלנו. משהו אחר לגמרי.

התגובה של הלב לאפשרות של שאיפות עמוקות

אז – כאשר אנחנו מדברים/ות, כשאני מדבר – על שאיפות עמוקות, ורצון של הלב, וכל זה – איך זה מרגיש לכם/ן לשמוע את זה? עבור חלק – יש פתיחה, קשר, משהו נפגש, קופץ ואומר: ‘כן’. ויש משהו יפה בניצוץ הזה, בחיבור לתחושה של שאיפה, והיופי בזה. זה דבר כ”כ יפה, כ”כ יקר. יש בישופ אנגליקני שמצאתי ציטוט יפה שלו: פשטות, בהירות, אחדות – נותנים לחיינו עצמה, חיות, וחדווה.” כפי שאמרתי קודם, מה שאנחנו כמהים/ות אליו, השאיפה שלנו – היא שלנו, ומישהו/י אחר לא יכול/ה לשפוט את זה. אבל אם אני עוצר/ת את השאיפה – ‘למה’? וזה יכול להיות מאוד מסובך. הרבה דברים יכולים להיות שם. אבל – אנחנו יכולים להיות בהירים/ות, וזה מאוד חשוב.

אני רוצה להצביע על כמה מהתנועות הפנימיות שאולי חוסמות את האפשרות של שאיפה, את תחושת האפשרויות. דבר אחד – הביקורת הפנימית. אני אקדיש לזה שיחה שלמה, כי זה מאוד חשוב ונפוץ. יש כזו תחושה של כישלון, שיכול להיות כואב, אם אשאר – ועם זה – בא סל ענק של האשמה עצמית, ודברים כאלו. או – שיש תחושה ש’אני לא שווה את זה’. אני מרגיש/ה חסר/ת ערך, ואז זה חסר טעם לשאוף. משהו יכול לומר: ‘מי אני שאשאף לזה?’ ואם להיזכר בנאום פרס הנובל של נלסון מנדלה, הוא אומר: ‘מי את/ה שלא תשאף/י? שתעכב/י את זה?‘ אם אני מועך/ת את זה – זו סוג של אלימות לעצמי. זה למעוך חלק, או לחנוק ולעצור את זרם הדם לחלק חשוב של הישות. ואני מונע מכדור הארץ את מה שאני יכול/ה להציע. ממלוא הפוטנציאל שלי. דיברתי עם מישהו לאחרונה, והוא עושה עבודה, מחוץ לריטריט – לגבי האופן בו הוא מדבר ומתקשר, ומביא אדיבות וכנות לזה. והוא ממש הביא את עצמו לזה, ועלתה ממש תחושת דחיפות. לעשות את זה היטב, לעומק. והוא היה חשדן כלפי הדחיפות. וזה מעניין, כי הדבר היחיד שהוא יכל לקשר דחיפות מהעבר – היה ללחץ ל’צריך’ ושיפוט עצמי. אז הוא חשב שאולי זה זה. נעשה חשדן. לפעמים, כמובן, הברדק והלחץ המצטבר של החיים תובע אותנו, וכחלק מזה – אנחנו מאבדים/ות את תשומת הלב למשהו. משהו ממוסך. אחד מהתפקידים של התרגול הוא לאפשר לנו להירגע קצת. הרוגע הוא לא תמיד מטרה כשלעצמו, אלא – להיות באינטימיות, לחוש משהו אחר – שיכול למשוך את הישות באופן עמוק. זה אחד התפקידים של השתיקה. אנחנו יכולים/ות להתחיל לשמוע משהו לוחש לנו. ולפעמים איבדנו את הקשר עם תחושת הדחיפות.

איך בונים ביטחון שמאפשר שאיפה?

בחדר ההליכה פה, יש שלד של אדם. והוא שם מסיבה טובה. בבודהיזם האסייתי יש מסורת ארוכה של לשמור שלדים, כדי להזכיר לנו את המוות, ולקבוע את המסלול שלנו באופן כנה. הוא שם, ואתם יכולים/ות ללכת שם, או לשבת – בנוכחות המוות. כמו שאנחנו בכל מקרה, אלא שאנחנו מרחיקים/ות אותו ומביטים/ות בכיוון השני. זה מזין חמלה, ודחיפות.

לפעמים אנחנו מתמודדים/ות עם ‘הרבה דברים’, ולפעמים – זה ממש הזמן לשנות משהו. לפעמים מישהו/י לא ממש שואף/ת כי אין אמון שמשהו ‘יותר ממה שכבר יש ‘ באמת אפשרי לנו. אולי אנחנו חושבים/ות שהלימוד הוא לא ממש אמיתי, או שאנחנו מאמינים/ות שזה נכון לאחרים אבל לא לי. האמונות האלו יכולות להיות ממש מתחת לרדאר. לא בתחום הראייה שלנו.

אחת הפונקציות של התרגול היא שאנחנו מתחילים/ות לטעום טעם שונה של שמחה, חופש, הגשמה. הטעם ההדרגתי הזה בונה לנו, בהדרגה,  ביטחון באפשרויות שלנו. דחיפות רוחנית – צריכה ביטחון. זה מעניין, ואני לא בטוח אם זה ברור. אבל צריך ביטחון בשביל זה. אם אני לא בטוח/ה שזה אפשרי בשבילי – האנרגיה בפנים לא תביא דחיפות. אני רואה את זה עם א/נשים – זה קשור לביטחון.

מאיפה מגיע ביטחון? בין השאר – מדעיכה של הביקורת הפנימית. וגם – מטעימות של הצלחות בתרגול. זו לא מילה פופולריות במעגלים רוחניים, אבל לטעום הצלחות וליהנות מהתרגול – מתחיל לתת לנו תחושת הצלחה והתקדמות (שזו מילת טאבו נוספת). מאיפה הן מגיעות – הצלחה והתקדמות? בין השאר – מניסויים. לאפשר לעצמנו לבדוק, לנסות, להכניס חיים לתוך זה. זה מגיע גם ממבט רחב יותר מאני ואני ואני. ומשהו מתחיל לקרות. ההנאה בונה הצלחה ותחושת התקדמות, בונה ביטחון, שמאפשר שאיפה ודחיפות.

לפעמים חושבים/ות שאם יש לנו את ההצלחות הקטנות האלו – האם אני לא אקשר? אבל בחיים שלנו אנחנו נקשרים/ות להרבה דברים לא מועילים. במדיטציה – ההיקשרויות המועילות האלו עוזרות לנו להרפות מאלו שאינן מועילות. לפעמים מישהו/י שומע/ת על שאיפה או הצלחה, וזה נשמע כמו ‘מטרה’. מריח כך. ויש דחייה כוללת של מטרות בחיי הרוח, בגישות או בשביל א/נשים שונים. לעתים קרובות זה לא משהו שאנחנו שוקלים/ים מספיק לעומק. זה יכול להיות קצת מטופש לדחות מטרות לחלוטין. זה לא מתאים לחיים. החיים שלנו מלאי מטרות, אז האם זה מתאים שהן ייעדרו לגמרי מהחיים הרוחניים? האם זה ריאלי? אם אני רוצה ‘להיות עם מה שיש’, או ‘להיות ללא מטרות’ – אלו מטרות. אתם/ן לא יכולים לעבור יום ללא מטרות. להגיע לארוחת ערב, לריטריט. למה מטרות מסוימות הן בסדר, וחלק לא? מה עושה את ההבדל? זה משהו שאפשר לדבר עליו הרבה, אבל אני אחסוך לעכשיו. לפעמים זה עניין של הטכניקות של התרגול, ואנחנו מרגישים/ות מכווצים/ות סביב התרגול בגלל המאמץ. אבל הדחייה של מטרות, שאיפות וכן הלאה… אולי עדיף ללמוד יחס מיומן למאמץ בתרגול? ולדעת אילו מאמצים… יש לנו אנרגיה, ואנחנו מכוונים/ות אותה. איזה כיוון של אנרגיה באמת עוזר? אם אני אעשה מיליון שכיבות שמיכה – לא אתעורר. אני צריך/ה לדעת מה באמת עוזר.

הכוליות של הדהרמה

וזה מביא אותי לחלק האחרון – לפעמים השאיפות שלנו נחסמות כי אנחנו לא מבינים/ות איך הדרך עובדת, ככוליות. מה זה אומר לתרגל היטב? אפשר לצמצם ולפשט לשני דברים: טיפוח האיכויות היפות של לב ותודעה. רוגע, סבלנות, מיינדפולנס, נדיבות, אהבה, חמלה, שוויון נפש, סמאדהי. והן ממש משאב. התרגול מלא בטיפוח של זה, וקיומן – עושה את כל ההבדל ביכולת שלנו to let go בחיים שלנו. כי זה משאב שאפשר להישען עליו. החלק השני – חקירה. מה זה אומר? שני חלקים: א. מה מוביל לסבל, ולשחרור? והאם אני בהיר/ה לגבי זה, לעומק? והאם אני עושה את מה שמשחרר מסבל? ב. את החלק השני קצת יותר קשה לומר, אבל אפשר: ללמוד לראות ולהבין את החוויה בדרכים שמובילות לחופש. כך אני רואה מדיטציית תובנה. ללמוד לראות ולהשקיף על החוויה בדרכים שמובילות לחופש. משהו קורה אם אנחנו הולכים/ות במסע הזה. זה מעמיק עוד ועוד, ואנחנו לומדים/ות שהדרך בה אנחנו תופשים/ות דברים כבני/ות אדם – היא שגויה באופן ייסודי. יש משהו ששזור באופן בו אנחנו תופשים/ות דברים שהוא טעות – ואנחנו לומדים/ות לתפוש דברים אחרת. זה נקרא ‘הריקות של דברים‘. אני אדבר על זה עוד. השאלה של: מה אמתי, ומה לא ממש – נובעת מהכיוון הזה.

התרגול בריטריט הזה

ברטריט הזה – אני אחקור אתכם שני תרגולים מקבילים: א. מדיטציית נשימה, בגישה מסוימת. את זה אציע בבוקר. ב. מקביל ומשלים – עבודה עם תודעה פתוחה, מרווחת, וטעמים וכיוונים של עבודה עם תודעה מרווחת. שם – יש טיפוח של עומק של מדיטציה דרך הנשימה, וללמוד לראות בדרכים שמביאות חופש – במדיטציית המרחב.

אני מקווה שתוכלו להביא גישה של ניסוי לתרגול שלכם/ן, זה כ”כ מועיל. אולי מה שאני מציע ידוע לכם/ן היטב – ועדיין יכול להיות ניסוי, ואם זה חדש – גם. ניסוי אומר משחקיות. האם יש לנו את התחושה הזו, כשאנחנו מתרגלים/ות? האם זה משחקי, או לחוץ וכבד? משחקיות מאפשרת לחות, סקרנות, גילוי, חיות, יצירתיות, קלילות. אלו דברים מאוד חשובים לנו כמתרגלים/ות. את שני התרגולים האלו אני אפתח בהדרגה, לאורך הימים. ואציע ווריאציות או פנים שלהם. יכול להיות שהסדר שבו אני אציע את ההנחיות מתאים לכם/ן בדיוק. אולי זה ממש הפוך. אי אפשר לומר הכל בבת אחת, אז תהיו סבלניים/ות עם זה, וסביר שיהיה משהו לכל אחד מכם/ן, מבחינת זוויות וכן הלאה. מאוד יכול להיות שיהיו דברים שתרצו לשמוע שוב, כי זה ‘יותר מידי’ לגשת הכל עכשיו. השיחות יציעו דברים בתחום של תרגול, דרכי עבודה. שיחה לא נועדה רק לתת תחושה נעימה. ודאי, ריטריט יכול להיות לא קל, ואנחנו רוצים/ות קצת בידור בערב. וזה מאוד מובן, ואני מקווה שזה גם יהיה זה (למשך כמה דקות ישנן עוד הנחיות ודברים לגבי הריטריט הספציפי).

במסורת הטיבטית אומרים/ות ששמיעה של הדהרמה זה קשה, זה תרגול. אולי יהיו דברים בשיחה שיאתגרו משהו. יש סוטרה מפורסמת, שנכתבה ע”י נגרג’ונה, שנקראת: ‘זר יקר ערך’. מתוכה: “דוברים/ות מועילים/ות הם נדירים/ות, ומאזינים/ות טובים/ות – עוד יותר. ונדירים/ות ביותר – אלו הפועלים/ות על ידי מילים שהן מועילות על אף אי נעימותן. לפיכך, כאשר הבנת את תועלתן של מילים, פעל/י במהירות, כפי שכדי לרפא מחלה, מישהו/י ת/ישתה תרופה לא טעימה, שניתנה על ידי מי שאכפת לו/ה”.

בריטריט יש פשטות, לא צריך לעשות הרבה. שמטו עצמכם/ן, התמסרו ללוח הזמנים. זו איכות יפייפיה. אם יש דברים שיש להסדיר – בבקשה עשו זאת הערב, ותנו לעצמכם להגיע. הרגישו את הגוף, לכו באדמה מסביב, בשקט. הרגישו שאתם מגיעים/ות, ואז התמסרו. בפשטות. חלק יפה נוסף – הוא השתיקה. אז – עידוד עמוק – לא לזלזל בכוח הטרנספורמיטיבי של השקט. משום כך אנחנו עושים/ות ריטריטים בשתיקה. זה מאוד חזק. משהו נעשה אפשרי באווירה של שקט. בין השאר – זה מאפשר למה שאנחנו תפוסים/ות בו – לשקוע לתחתית האגם, ומאפשר לגלות את מה שבאמת חשוב לנו. את השאיפות העמוקות. זו אחת הפונקציות של שתיקה. ואנחנו יכולים/ות להרגיש את השתיקה מאמצת אותנו, עוטפת אותנו. אפשרות יפה, שאני אעודד בתרגול. אז טלפונים, כולל הודעות – ממש לא. בבקשה – כבו אותם, ושימו בתחתית התיק. זו ממש מתנה לעצמכם/ן – להיות חופשיים/ות מזה. עלי לומר, לאורך השנים – אני רואה קורולציה בין אלו שנותנים עצמם לשתיקה לבין פריחה של התרגול. ולבסוף – הקווים המנחים האתיים, הסילה. לא להזיק, לא לקחת מה שלא שייך, לתרגל אכפתיות וכבוד לגבי המיניות שלנו, אכפתיות ומודעות לגבי הדיבור – כלומר – השתיקה. ולבסוף – לדאוג לרגישות ולאיכות, והיכולת לרספטיביות של המיינד והלב – על ידי תשומת לב למה שאנחנו צורכים/ות בגוף ובתודעה. כל הקווים האלו – הם תנועה של אהבה. יוצרים מקום בו אפשר להירגע, להתרווח. יש פה כבוד לעצמנו, לאחרים. והם מאפשרים אמון. מאפשרים לנו להיות קהילה בטוחה יחד, לכמה ימים. אי הצורך לשמור, לדאוג ממה קורה ומה מגיע מולי – זה מאפשר ריכוך, פתיחה, מאפשר ללב להתפרק מנשקו. אז המחויבות שלנו לכללים האלו היא מתנה לעצמנו ולאחרים/ות.

PAGE_BREAK: PageBreak

נספח:

לפני 25 שנים החליטה קבוצת מדענים לפרסם אזהרה למין האנושי מההשלכות הצפויות של המשך ההרס השיטתי של כדור הארץ. זו היתה דרכם לנסות ולהשפיע על דעת הקהל העולמית ועל מקבלי ההחלטות. בניסיון הזה לקחו חלק 1,700 מדענים, ובהם רוב זוכי פרס נובל.

השבוע פירסם כתב העת BioScience קריאה שנייה ומעודכנת, ולנוכח המצב העגום של הכדור, אין להתפלא על ההתגייסות הנרחבת של הקהילה המדעית. לשמונת המדענים שניסחו את הקריאה הצטרפו כחתומים על המסמך יותר מ–15 אלף מדענים מ–184 מדינות. ככל הנראה מדובר במספר שיא של מדענים החתומים על מאמר אחד. אפשר להתייחס ליוזמה כאל מאמץ יומרני, אבל חשוב לזכור שמדובר באנשים המרכזים את הידע הנרחב ביותר על מצב כדור הארץ, ואת היכולת לנתח את משמעותו.

בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז קריאת האזהרה הראשונה גברו הלחץ שמפעילים בני האדם על משאבי הטבע, ומידת ההרס שהם זורעים בכל פינה. זה קרה בעקבות גידול של 35% באוכלוסייה. במקביל, גדל היקף הניצול של שטחים טבעיים לצרכים שונים ובהם גידול בעלי חיים למאכל. מספרם של אלו (לא כולל עופות וחזירים) גדל בשיעור 20%, והוא מגיע לארבעה מיליארד.