טאניסארו: רגישה לנשימה

את השיחה המקורית בפורמט pdf, אפשר למצוא כאן: https://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Uncollected/990516a1%20Sensitize%20Yourself.pdf

 

הנשימה קרובה כל כך לתודעה, ועם זאת, עבור רובנו – זוהי טריטוריה לא נודעת. כמו המפות הישנות מהמאות השש-עשרה והשבע-עשרה. היו בהן תיאורים כללים של קו החוף של צפון אמריקה וחלל גדול, לבן, ריק באמצע, עם כתובת קטנה שאמרה, “פה יש נמרים”, “כאן – חיות פראיות”. אבל זה שטח די לא מוכר, אדמה לא נודעת, למרות שהיא ממש לידנו. אין שום דבר קרוב יותר לתודעה מאשר הנשימה, אבל המיקוד שלנו הוא תמיד על משהו רחוק קצת יותר. למעשה, לימדנו את עצמנו להתעלם מהנשימה כדי שנוכל לשים לב לדברים אחרים. עם זאת, המסר של מדיטציה הוא שזה הרבה יותר חשוב להיות כאן עם הנשימה, כי זה שם אותך בקשר עם דברים חשובים באמת בחיים. הנשימה היא כמו מראה לתודעה. שינויים בתודעה מופיעים בנשימה במהירות רבה. לפעמים את לא יכולה להיות מודעת למה שקורה בתודעה עצמה, אבל אם את בקשר עם הנשימה – אז את יודעת שמשהו לא בסדר. למשל, כשיגיע הכעס, תופיע נשימה עמוקה ולחץ בחזה שלא היה שם קודם. כאשר הפחד מתעורר, קצב הלב שלך וקצב הנשימה משתנים. אז להישאר בקשר עם הנשימה היא דרך מצוינת לשמור את עצמך בקשר עם מה קורה עם התודעה. כמו כן, להיות בקשר עם הנשימה היא הדרך הטובה ביותר להישאר בקשר עם איך הגוף מרגיש. אם אתן אוכלות, ואתן שומרות על קשר עם הנשימה, אתן מקבלות תחושה ברורה כאשר אתן אוכלות יותר מדי, או לא מספיק, או כאשר משהו לא מתאים לכן. מה שאנחנו עושות כאן הוא ללמוד להיות רגישות לשכבה שלמדנו לאלחש את עצמנו אליה כדי שנוכל לשים לב לדברים אחרים. עכשיו אנחנו חוזרות ואנחנו צריכות ללמוד את כל ההרגלים האלה. וזה לוקח קצת זמן.
הדבר החשוב במדיטציה הוא לשאול את השאלות הנכונות. רק לשאול את עצמך, “איך הנשימה עכשיו? כאשר את מרגישה את הנשימה, מה בדיוק מה את חשה? איך את יודעת שאת שואפת? איך את יודעת שאת נושפת?”
תסתכלי על התחושות אלה בזהירות כי יש להן הרבה לספר לך. המדריכים שנכתבו, כמו שבעת הצעדים של Ajaan Lee, הם רק לצורך ההתחלה. הוא בעצמו, כשדיבר על מדיטציית נשימה, חקר כל מיני היבטים אחרים של הנשימה שלא מוזכרים בשבעת הצעדים, לפחות לא בפירוט. את יכולה לחקור צעד אחד בכל פעם, ולגלות כל מיני דברים חדשים שם, השלכות חדשות של מה הנשימה יכולה לעשות – הן עבור הגוף והן עבור התודעה. אז יש כאן המון שטח לחקור. שבעת הצעדים מכסים את מה שבאמת יסודי, מה שחשוב באמת. את תמצאי שכאשר התודעה סוף סוף ‘מתיישבת’ ואת בודקת: “מה קרה הפעם? למה זה עבד הרבה יותר טוב מאשר בפעם הקודמת? “- אם תבחני את שבעת הצעדים, תגלי שכולם נענו. אם היית פנויה לחשוב עליהם, למנות אותם או לא – זה לא מה שחשוב. העובדה היא שהתודעה באמת שמרה על קשר עם המרכז הנכון לעצמו בגוף; הנשימה הייתה מתאימה; איכות הנשימה הייתה טובה; תחושת הנשימה שמתרחשת בכל הגוף נתנה תחושה של שלמות ומלאות; הכל בגוף נחווה כמתואם; והמודעות שלך מילאה את הגוף.
כאשר יש לך את כל השלבים האלה, שבאים יחד (הם לא באים באופן מדורג, אלא בונים האחד את השני) הם מביאים לתודעה מאוזנת: כאשר כל שבעת הגורמים נמצאים שם, התודעה ‘מתיישבת’. זה מרגיש טוב כאשר היא מתיישבת כך. זה מרגיש בריא, מזין, מאוזן.
אז אם דברים לא הולכים נכון במדיטציה שלך, תאמרי לעצמך משהו. תשאלי: “ובכן, איזה מהגורמים חסר עכשיו?” ואז תעבדי עליו. כאשר את עובדת על זה, את מוצאת שלעתים קרובות יש לפן הזה השלכות יותר ממה שהנחת מלכתחילה. מה שזה מסתכם בו זה ללמוד להיות רגישה לעצמך, להקשיב לאיכות הנשימה באותו אופן שפסנתרנית מקשיבה לעצמה מנגנת. ככל שאת רגישה יותר כמאזינה, כך את טובה יותר כפסנתרנית. ככל שאת רגישה יותר לנשימה, את הופכת להיות מיומנת יותר, ויש יותר שהנשימה תוכל לעשות בשבילך.
אז הנה כל השדה הזה כאן ברגע זה: שדה האנרגיה שבו את מוצאת את עצמך יושבת כאן ועכשיו. במקום לחשוב על הגוף כמו גוש מוצק שיושב כאן, אפשר לחשוב עליו בתור שדה של אנרגיה. התחושה שלך שאת גוש מוצק מבוססת על מה שראית, אבל כאשר את יושבת כאן ומרגישה את הגוף מבפנים, יש לו איכות שונה לחלוטין. אם את יכול ליצור קשר עם איך זה באמת מרגיש, לעומת התמונה המנטלית שהטלת על זה, את מפתחת תחושה חדשה לגמרי של מה מתרחש למעשה.
אז את לומדת להיות בקשר ישיר יותר ויותר עם מה שקורה עכשיו דרך החוויה של הגוף מבפנים. וזה קורה כאשר התודעה באמת יכולה להשתקע ביציבות. אם את צריכה לדמיין את הגוף, טוב לעשות את זה כמו שאג’אן לי ממליץ: לחשוב על אנרגיית הנשימה זורמת בכל הגוף, להרגיש את הנקבוביות נושמות. באחת הגרסאות המוקדמות שלו של שבעת הצעדים הוא דיבר על עבודה עם אנרגיית הנשימה בגוף, ולאחר מכן על אנרגיית הנשימה המקיפה את הגוף. יש שדה שמקיף את הגוף. אם את יוצרת קשר עם זה, זה נותן עוד הרבה שאפשר ‘לשחק איתו’. אז יש כאן הרבה כדי להשאיר אתכן שקועות ברגע הנוכחי. התמקדות רק בנושאים אלה משיגה המון. זה מלמד את התודעה להתיישב ברגע הנוכחי; זה הופך אותך רגישה יותר לרגע הנוכחי; זה מחבר את הנפש לגוף בצורה בריאה יותר; וזה עוזר לך ללמוד על אנרגיית הנשימה ומה היא יכולה לעשות בשבילך. אז – כשאת לומדת לעשות בזה שימוש זה מביא לתחושה בריאה יותר של נשימה שמגיעה כאשר התודעה רגישה מאוד למה שקורה. ברגע שאת מסוגלת להשתקע עם תחושה של אנרגיית נשימה בדיוק ברגע הנוכחי, יש לך בסיס.
ואז החכמה היא ללמוד איך לקחת את הבסיס ולהשתמש בו בהקשרים אחרים, לא רק כשאת יושבת כאן בעיניים עצומות. הישארי עם הבסיס זה כאשר את קמה, מסתובבת, מתמודדת עם אנשים, עובדת במה שאתה עובדת. נסי להיות בקשר עם זרימת האנרגיה הזו בגוף. זה נותן איכות חדשה לגמרי לחיים. בנוסף, במיומנויות שאת לומדת כאן, כשאת יושבת בעיניים עצומות, אפשר להשתמש גם בחוץ. להיות בקשר עם הנשימה נותן לתודעה תחושה של להיות “בבית” לא משנה איפה את. לאן שאת הולכת, הנשימה נמצאת שם. תחושת המלאות שנובעת מללמוד איך לנשום בתחושה של הגוף כולו נותנת תחושה חזקה של הזנה הן לגוף והן לתודעה. ואת מוצאת שאת פחות ‘רעבה’ לדברים ספציפיים שצריכים לקרות. הרצון שלך שאנשים יאמרו דברים כאלה או אחרים או יתנהגו כך או אחרת משתחררת במידה רבה. כאשר אנשים אומרים דברים שלא פוגשים אותך על הצד הטוב, אז את לא כל כך מתרעמת מזה. זה כאילו בעבר חיפשת מזון מאנשים אחרים והיית צריכה לקבל את השאריות שירקו לכיוון שלך. כמובן שכעסת כאשר הם נתנו לך זבל. אבל עכשיו את לא צריכה אוכל מאף אחד אחר. התודעה מקבלת הזנה ממש כאן באמצעות הנשימה. אז אם אנשים אחרים משרתים אותך או יורקים עלייך זו כבר לא בעיה כל כך גדולה, כי את לא צריכה את האוכל שלהם. יש לך אוכל משלך, מזון משלך, ממש כאן. יחד עם זאת, את יותר בקשר עם התגובות של התודעה לדברים. תבחיני, למשל, שכאשר יש תחושה של הילכדות בנשימה, לחיצות בחזה, מתיחות בבטן, או כשיורגש מתח בידיך או זרועותיך. אז – את יודעת שמשהו לא בסדר – רגש חדש הופיע בתודעה. אם אין לך זמן להתמודד עם הרגש הזה מיד, את יכול פשוט לנשום דרכו באותו אופן שאת נושמת דרך כל תחושה של מתח נפשי או גופני בתוך המדיטציה. זה עוזר להפיג את התחושה המציקה שאת חייבת להוציא את הכעס, או מה שזה לא יהיה, מתוך המערכת שלך על ידי זה שתאמרי משהו או תעשי משהו. את לא צריכה להגיד או לעשות שום דבר. רק לנשום ישר דרך ההרגשה ולתת לה להתפוגג. בדרך זו, האנרגיה המתוחה, העצבנית, נעלמת. אז יש לך הזדמנות להסתכל על הצד הנפשי של מה שקורה. האם את עצבנית? האם את מפחדת? מהו הרגש ששינה את הגוף? ומה הדבר הטוב ביותר לעשות עכשיו? ברגע שאת חופשייה מן התחושה שאת חייבת להוציא משהו מתוך המערכת שלך, את יכולה לפעול בצורה הרבה יותר שקולה, הרבה יותר מתאימה. אז המיומנויות שאת לומדת כשאת יושבת כאן במדיטציה שימושית בכל ההקשרים. זה פשוט שאלה של תשומת הלב, הערנות והגישה הנכונה לבעיה שמאפשרות לך להשתמש במיומנויות האלה, לזכור וליישם אותן כשצריך. אז הנושא הזה של רגישות לנשימה הוא מיומנות חשובה – יכולת הישרדות בסיסית לתודעה – כדי שתוכלי לעבור את החיים בלי ליצור הרבה סבל מיותר לעצמך וסבל מיותר לאנשים אחרים. אז הישארי קרוב לבית. אל תתעלמי מהפוטנציאל של מה שאת צריכה ללמוד ממש כאן, ממש עכשיו, כאן, בנשימה: החלק בך שקרוב אלייך כמו החיים עצמם.

 

טאניסארו: רוח, אש, מים, אדמה, חלל (תרגול מדיטציה עם האלמנטים)

את השיחה של טאניסטרו בהיקהו בפורמט mp3 אפשר למצוא כאן:

לפני זמן מה קראתי משהו, בו הכותב/ת הביע/ה מורת רוח מתרגום המילה ‘קוסאלה’ כ’מיומן’. הוא/היא אמר/ה שבמחשבת האתיקה המערבית – למילה הזו אין תפקיד, אז למה שנשתמש בה? זו גישה מאוד צרה. כאילו שמה שהבודהיזם יכול להציע צריך לעבור דרך הפילטר הזה לפני שנוכל להשתמש בו. למעשה – זה יהיה מאוד מועיל להציג את המושג ‘מיומן’ למחשבה האתית המערבית. כי זה עוזר להבהיר – שכוונות טובות אינן מספקות, אלא דרושה מיומנות, שאפשר ללמוד מן הפעולות שלנו וליישם על הפעולות בעתיד. זוהי רק אחת הדרכים בהם הבודהיזם מציג קונספטים רבים שזרים לנו, אבל כשאנחנו מנסים/ות אותם, חיים/ות אתם – הם מאוד מועילים. במיוחד כלפי המטרה שהבודהא הציג לכל הלימוד שלו – הפחתת אי נחת ודחק, ושימוש בהבנות שעולות מכך כדי לסיים אותם לחלוטין.

אחד הקונספטים הם ‘תכונות החומר’, שמתורגמים לפעמים כ’אלמנטים’. א/נשים חושבים/ות על אלמנטים מימי הביניים כשהם שומעים/ות על זה, כמעין דבר שבמערב כבר עברנו ‘מעבר אליו’. אבל במדיטציה – הם מאוד מועילים. באנגלית יש מילה שפירושה: ‘לחוש את הגוף מבפנים’. אז תכונות החומר האלו עוזרות לחלק את החוויה של הגוף מבפנים לקטגוריות.

יש נשימה, או רוח – שזו תחושה של אנרגיה. אש – תחושת חום. נוזליות – תחושת קרירות. ארץ – קשיחות. כשאת יושבת כאן, מיישבת את הגוף שלך, זה מועיל שתהיה תחושה של הפנים האלו של מה שאת מרגישה כשאת יושבת בגוף. זה עוזר לריכוז, ולאבחנה. בנוגע לריכוז – יש מקום בו הבדוהא מדבר אל ראהולה, עוד לפני שהוא יושב למדיטציה, ואומר לו: ‘עשה את המיינד כמו אדמה. אדמה לא מופרעת על ידי דברים נחמדים או דברים לא נעימים. אתה יכול לזרוק עליה זבל, והיא לא מגיבה’. זה דימוי טוב לעבוד איתו. כשאת נכנסת לסיטואציה קשה. א/נשים עושים/ות דברים שאת לא רוצה לראות או לא רוצה שהם/ן יעשו. אז תשאלי את עצמך: איך הגוף מגיב? ואיך העצמות מגיבות? הן לא מגיבות. נסי למצוא תחושה של העצמות, ולעשות את התודעה שלך כמו העצמות, כמו תחושת הקשיחות הזו. ואז תמצאי שאת יכולה לשאת דברים שלא יכלת לשאת לפני כן. ללמוד שיעור מהאדמה. התכונות האלו מועילות גם כשאת מנסה לשבת וליצור רווחה בגוף. במיוחד – הנשימה. את יכולה לחשוב על הנשימה בכל הגוף, וזה הופך את הנשימה לדבר הרבה יותר מועיל מאשר תחושה שלה רק במקום אחד. אנחנו מנסים/ות לפתח תחושה של מודעות לכל הגוף בריכוז שלנו, וזה טוב שיש משהו שמתפשט לכל הגוף – כאובייקט שלנו. אז כשמדברים/ות על מיקוד בדבר אחד – זה בשני מובנים: 1. שזה הדבר היחיד שאת עסוקה בו; 2. שזוהי התחושה האחת שיש בכל הגוף.

בין האלמנטים – הנשימה היא הכי קלה לתמרון. הכי קל להתאים אותה, ולהפוך אותה למתאימה. להפוך אותה לכזו שמרגישה טוב בשאיפה, ובנשיפה. הנשימה היא החוויה הראשונה של הגוף. אנחנו נוטים/ות לחשוב שהקשיחות היא הדבר הראשון, ואז הנשימה נכנסת. אבל למעשה – הנשימה היא מה שמאפשרת לחוש את הגוף. אם לא הייתה האנרגיה הזו שעוברת דרך העצבים וכלי הדם – לא היית יכולה לחוש כלום. אז היא מגיעה ראשונה – והשאר לאחר מכן. ולאחר שהכרת את הנשימה כך – את יכולה לפנות לתכונות החומר האחרות, ולהביא גם אותן לכדי איזון. אג’אן פואנג היה נותן לתלמידים/ות שלו להרגיע את הנשימה, ואז מנחה: להתמקד באש. איפה המקום החם ביותר בגוף? התמקדי בזה. ואז – תראי אם את יכולה להרחיב את זה: גם להפוך לחם יותר, וגם להתפשט. אם דברים נעשים חמים מידי – קחי את המים. איפה המקום הקר ביותר? התמקדי בזה. ותני לתחושת הקרירות להתפשט. ואז תני לזה להתאזן. מתי זה לא חם מידי ולא קר מידי, אלא מתאים בדיוק?

אז התמקדי באדמה – תחושת הקשיחות, הסולידיות של הגוף. יש א/נשים שממש נהנים/ות מזה, כי זה מקרקע. עבור אחרים/ות – זה לוחץ, ומקשה על הנשימה. אם זה כך – ערבבי את האדמה והאוויר.

אלו שני זוגות: מים ואש; אדמה ואוויר. נסי להביא דברים לאיזון. כך – את הופכת את הגוף למקום נוח לשבת בו. וזה טוב לבריאות שלך, כשיש לך תחושה של התכונות האלו בפנים. כשהגוף מתחיל לצאת מאיזון, את יכולה לשאול את עצמך – איזה מהאיכויות מוגזמת, ואיזו חלשה? התאוריה של הבודהא לגבי זה היא – שלפעמים האיכויות האלו הופכות למגורות, מתעוררות. כשמאפיין הרוח בחוץ מתעורר – יש סופות רוח; כשהמים – שיטפונות; כשהאש – שריפה מתחילה ומתפשטת. את יכולה לגלות שאפשר לעורר אותם דברים בגוף. הרבה מהמחלות הן חוסר איזון של האלמנטים. אפילו שהרופאים/ות אומרים/ות שזה בגלל כימיקל כזה או אחר – זה נחווה ישירות על ידי המאפיינים האלו. ואם את רגישה אליהם, ויכולה להרגיש מה חלש – את יכולה לאזן. אם את מסתחררת – קחי את האדמה. זה מקרקע אותך, שומר אותך קרוב לקרקע. כשהגוף עצל, או כשאת מדוכאת – תחשבי על הנשימה. לאוורר ו’להעלות’ את תחושת הגוף. אם קר או חם – אפשר לחשוב על ההופכי, כדי לאזן. יש מגבלות לזה – בהתחשב במצב הגוף וכוח הריכוז שלך. אבל כשיש תחושה של הגוף כפי שהוא מבפנים – יש לך יכולת לנהל חלק מהדברים האלו. יש לך איזו שליטה על איך שהגוף מרגיש.

כך התרגול הזה הוא שימושי לתובנה: כשאת רואה את הכוח של תפישה. החזיקי את התפישה של חום, ודברים ירגישו חמימים. ככל שיש יותר ביטחון ואשרור לתפישה הזו – האפקט יהיה חזק יותר. אז יש אפשרויות כאן – לראות את המידה שבה החשיבה המכוונת, ההערכות, התפישות שלך – עושות אפקט על ההרגשות שלך. על איך את חווה את הגוף עכשיו. וכמובן – זה עוזר להפוך דברים ללא-אישיים. הגוף הזה – הוא פשוט גוש של אלמנטים, של איכויות חומריות, כמו הגוף של כולם/ן. הבודהא נותן דימוי של קצב שיושב בצומת ומבתר פרה. כמובן, אם אתה מבתר פרה – התפישה של פרה נעלמת, והופכת לתפישה של בשר או עצמות. ובאותו אופן – אפשר לקבל תחושה של הגוף כאיכויות, אלמנטים. במקום שיהיה ‘הגוף שלי’ – יש רוח, אש, מים, אדמה. וסביב כל זה יש חלל, ויש תודעה, שיודעת את זה. כל הדברים האלו – יכולים להיראות כמאפיינים לא אישיים.

חלל והכרה – שימושיים כדי ללכת אל מעבר לג’אנות של הגוף, אל הג’אנות הלא – חומריות. כשיש לך את הנשימה יציבה, ושאר האלמנטים באיזון – נסי לשמור על התחושה של להיות מאוזנת כאן. ואז את שמה לב – שבגלל שהנשימה לא ממש זורמת כבר פנימה והחוצה כרגיל – אין ממש הגיון בתחושת הגבולות של הגוף. ואז – מה מחזיק את תחושת הגבולות של הגוף? זו פשוט תגית מנטלית. בלעדיה – הגוף הוא מעין ערפילית, כמו נקודות מים בענן. תחושת הגבול נעשית מאוד עמומה. אז את מתמקדת בחלל שבין הנקודות – וזה לוקח אותך למצבים חסרי הצורה. זה עוזר עם הריכוז שלך, ועם התובנה. ההבנה שהרבה מתפישת המציאות שלך מבוססת על התגיות המנטליות, ושאת יכולה לשמוט אותן, או להחליף אותן באחרות. במקרה זה (בתגית של) חלל אינסופי. החלל טוב כאשר דברים כגוף לא יכולים להתאזן. דברים מרגישים מחוץ למסלול, ושום דבר שאת עושה לא מחזיר אותם. אז אם את יכולה ללכת לחלל – תשהי שם קצת. יש סיפור של אג’אן פואנג על תלמידה שעלה לה קול במדיטציה שאמר שהיא תמות. עקב כך – הגוף שלה התחיל להרגיש ככה, כל הגוף היה כמו בית בוער – בלי מקום נוח ללכת אליו כדי למצוא נחמה. ואז היא חשבה על חלל, והלכה לשם, בילתה שם קצת, ודברים בגוף חזרו לסדרם. היא לא מתה, ושרדה כדי לספר. זו אפשרות טובה לחשוב עליה כשדברים בגוף לא הולכים טוב. וגם אם את עוד לא במקום שבו את יכולה ממש להיכנס לג’אנה של חלל – רק להחזיק את התפישה הזו בתודעה, ולראות: יש חלק מהתודעה שלך שמגיב לחלל הזה. זה כמו עם העצמות והאדמה, כשאת רוצה לעשות את התודעה כמו אדמה – אתה יכול להיות במגע עם תחושת קשיחות בגוף, וזה מביא סולידיות להכרה – באותו אופן חלל הוא מאוד שימושי. את חושבת על החלל, ושום דבר לא משפיע עליו. חלל פולש לכל, עובר דרך אטומים, בכל הכיוונים. יש פיסקה בה מוגלאנה פוגש מישהי שמנסה לפתות אותו, והוא אומר: זה כמו לצייר תמונות בחלל. אין מצע. ואפשר לחשוב על זה כשדברים קשים נאמרים או נעשים – לתת להם לעבור דרכך מבלי להשאיר סימן. זו תפישה טובה לשמור בתודעה – כמקום התפישה הרגילה שנעלבת ומגיבה. חלל לא מגיב.

אלו תפישות שימושיות בהרבה דרכים, אז זה טוב להכיר אותן לעצמך. את מבינה שהקונספטים החדשים האלו פותחים ממדים חדשים בחוויה שלך, ואז את יכולה להתמודד במיומנות עם כל מיני דברים. זוהי אחת הסיבות בגללן טוב להיות פתוחים/ות לקונספטים חדשים ודרכי ראייה חדשות, ולא להיות ממוקדים/ות באדיקות רק במה שמגיע מהתרבות שלנו. עם הגישה הזו לא יהיו לנו כ”כ הרבה הזדמנויות להכיר את האפשרויות של הגוף והתודעה, ונשלול מעצמנו הרבה מהכלים השימושיים שעוזרים להבין איך אנחנו יוצרים/ות סבל, ומה לעשות כדי להפסיק אותו.

מדיטציה מונחית: נשימה לכל הגוף, מרכזים שונים של נשימה (33 דקות)

המדיטציה הזו, שתרגלנו במפגש חמישי של קורס מבוא למדיטציה – מעודדת פיתוח של סמאדהי דרך רגישות לנשימה בכל הגוף, ומשחק בין מרכזים שונים של נשימה לאורך הציר המרכזי של הגוף.

מדיטציה מונחית – נשימה לכל הגוף, מרכזים שונים

טאניסארו: סערות נפש

את השיחה המקורית אפשר למצוא בקישור:

http://www.dhammatalks.org/Archive/Writings/CrossIndexed/Published/Meditations3/041201%20M3%20Mindstorms.pdf

יש חלק מהתודעה שפשוט מודע. לא משנה מה עוד מופיע: חמדנות, כעס, אשליה, ייאוש, דיכאון, חרטה או פחד – כל אלה הם פשוט חלק מהתודעה. יש גם חלק אחר שפשוט מודע לדברים האלה, אבל הוא נוטה להיחסם כאשר רגשות חזקים נכנסים. עדיין, הוא תמיד שם, כמו שזמזום המקרר תמיד שם ברקע. או אולי
אנלוגיה טובה יותר תהיה הזמזום, של המפץ הגדול, ה”הםםםםם” העמוק שעודנו מזמזם מכל הכיוונים כל הזמן.
אחד הטריקים של המדיטציה הוא ללמוד ליצור קשר עם חלק זה של התודעה, לא להתייחס אליו כאל משהו יוצא דופן, אלא לקבל אותו כרקע לכל מצב רוח, כבסיס של המודעות ותשומת הלב שלך. זה דורש שינוי של מרכז הכובד שלך. על פי רוב אנחנו נוטים/ות לחיות את הרגשות שלנו, בתוך היצירות האלו שלנו, בעולמות הקטנים שאנו יוצרים/ות לעצמנו. אבל כמו שבודהה אמר, יש הרבה סבל בעולמות האלה. הם דורשים מאמץ מצידנו כדי להמשיך להתקיים. הם צריכים שנאכיל אותם. כאשר בודהה אומר שהקיום מותנה בהיאחזות, המילה ‘היאחזות’ יכולה להתפרש גם כהזנה, או אכילה. והמזון הוא התשוקה -התשוקה ליצור את העולמות האלה; התשוקה היא המושכת אותנו לתוך העולמות האלה, ודוחפת אותנו להמשיך אתם ככל שאפשר. תמיד יש פעולת הזנה כזו, והיא גורמת לאי נחת, לסבל.
אז את/ה צריך/ה ללמוד איך לצאת מאותם עולמות קטנים שיצרת בעצמך. אחרת את/ה יכול/ה ליצור סערות נפש ענקיות שיכולות להעיף אותך רחוק. אנשים מדברים על ישיבה במדיטציה, ועל זה שהם כ”כ מיטלטלים, שהישיבה נעשית בלתי אפשרית. אבל כמובן שאין כל סערה או רוח מבחוץ. מה שמתרחש הוא בדיוק זה – שהם נתנו לסערות הרגשיות האלה להתנפח, ושמו את עצמם בלב הסערות, ואז הם עפים איתן. חשוב לזכור כי תמיד יש מודעות סביב הסערות. אם את/ה יכול/ה למקם את מרכז הכובד שלך במודעות, הן לא יעיפו אותך.
זה לא כל כך קשה לצאת מן הסערות אם את/ה יכול/ה לצפות בהם כאשר הן רק מתעוררות, אבל קשה לחלץ את עצמך אם הן כבר נושבות במלוא העצמה. אז את/ה צריך/ה ללמוד איך להטות את מרכז הכובד שלך מוקדם ככל שניתן, ולשמור אותו במקום הנכון. אם לא תשמור/י אותו במקום הנכון סערות המשנה, שרוכבות על הזנב של הסערה הראשונה – יכולות לתפוס אותך לא מוכן/ה.

אחד מהבעיות היא חוסר הסבלנות שנושבת כסערה נפרדת. את/ה נעשה/ית חסר/ת סבלנות: ‘מתי הסערות האלה יסתלקו?’ ואז את/ה מציב/ה את עצמך בלב סערה שנייה, סערה של חוסר סבלנות, וגם היא יכולה להעיף אותך. או שאת/ה יכול/ה להיסחף בסערה של שעמום. הרבה מהסופות המשניות הן אלו שמוציאות מתרגלים/ות מאיזון, אז צריך להשגיח מפניהן.
זכור/י שיש מרחב גם סביב הסערות האלה. עליך ללמוד איך לראות גם אותן מבחוץ.
חלק גדול מהפרשנות המתרחשת בתודעה היא בדיוק בעניין הזה:
את/ה מוציא/ה את עצמך מתוך הסערות שמסתחררות סביב אירועים מן העבר או העתיד, אבל אז את/ה נותן/ת לעצמך להיתפס בסערות ההווה. כאשר הדברים האלה עולים – חרטה או חוסר סבלנות או כל דבר אחר – רק צפה/י בהם. הֵם עשויים להיראות מאוד חזקים ואמתיים, אבל את/ה יכול/ה ללמוד לפקפק במציאותיות שלהם. זכור/י כי למרות שיש איזושהי מציאות לדברים האלה, זוהי מציאות מפוברקת – מתעתעת, מלאכותית. זה משהו שאת/ה יוצר/ת עכשיו, ואת/ה אולי אפילו לא מודע/ת לזה שזה מה שאת/ה עושה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לכתוב ספרות בדיונית. ביסודו של דבר מה שהסופר/ת עושה זה לעבור לחיות בעולם מנטלי קטן, ולבחון איך העולם הזה מרגיש מבפנים. ככל שאת/ה מצליח/ה להפוך את העולם לאמתי יותר עבורך, כך הסיפור יותר טוב. מה שמעניין בעולמות האלה הוא שלפעמים הדמות שאת/ה יוצר/ת יכול להפתיע אותך. ככל שהדמות אמתית יותר עבורך, כך יש יותר סיכוי שהיא תעשה דברים בלתי צפויים. כאשר זה קורה, את/ה מתחיל/ה לחשוב: “אולי לדמות הזאת יש מציאות משלה,” אבל זו יצירה של הדמיון שלך. הדברים האלה מפתיעים מאותה סיבה שבגללה גם המחשבות היום-יומיות, שיוצרות את העולם שלך, יכולות להפתיע. את/ה לא ער/ה למה שאת/ה עושה, ואז זה יכול להפתיע אותך. כאשר זה מה שמתרחש, המחשבות מתחילות להיראות אמתיות מאוד, כאילו יש להם מציאות ממשית ועצמאית. אבל מה שקרה, זה שחלק של התודעה שלך יצר אותם, ויש מחסום בינו לבין החלק שצופה בהן. משום כך הן יכולות לנהוג באופן כ”כ בלתי צפוי.
זוהי הסיבה שעלינו ממש להשקיט את התודעה – כדי שנוכל להתקרב לחלק של התודעה שפשוט מתבונן, וקרוב לחלק ממנו מגיע הפברוק הזה. כאשר את/ה מתקרב/ת מספיק לפברוק הזה, הוא מפסיק להיות מפתיע. וכאשר הפברוקים של התודעה כבר לא מפתיעים אותך, את/ה כבר לא מוקסם/ת מהם. את/ה רואה את המלאכותיות שלהם. את/ה יכול להוציא את עצמך מהעולם שלהם ותר ויותר בעקביות.

אז כאשר סופות מתחילות להתבשל בתודעה שלך זכור/י: זהו רק אירוע של התודעה, ויש תודעה המקיפה אותו, שהיא מחוץ לסערה. למד/י איך לתת יותר ויותר משקל למודעות הזו, ולא לסערה. זה טבעי שנזדהה עם דברים, אז למד/י להזדהות עם המודעות השקטה הזו. יכול להיות שהיא לא תיראה מאוד יצירתית, או אינטליגנטית, אבל שם הישועה שלך. שם את/ה יכול/ה לעמוד כדי לא לעוף בסופה.

כמה פעמים ראית א/נשים חכמים/ות ויצירתיים/ות מאוד, ואז משהו בתודעה שלהם קיבל חיים עצמאיים, ובסופו של עניין הם/ן הרגו או עצמם/ן, בגלל יצירות המחשבה שלהם. הם מוצאים/ות את עצמם/ן נדחפים לכל מיני סוגים של התנהגות הרסנית משום שהם לא יכולים/ות להרפות מעולמות-מחשבה שנוצרו בתודעה שלהם/ן.

עבור ההישרדות של מה שהוא בעל ערך וטוב בתודעה שלך, את/ה צריך/ה לדעת איך לצאת מתוך האירועים האלה, מתוך הבנה שלמרות שהמודעות לא נראית חכמה או יצירתית, היא החברה האמתית שלך. ויש תבונה ב-ללמוד איך להישאר ולהתבונן, ולהתבונן, ולא להיות חסר/ת סבלנות לגבי תוצאות, או לגבי האופן בו דברים יסתדרו לבסוף. למד/י איך להיות יותר יציב/ה בהתבוננות הזו שלך, משום שהיציבות תאפשר לך לראות דברים מאוד מעודנים, לראות את הטריקים שהתודעה עושה על עצמה, המקומות בהם היא מושכת את הווילון או מקימה את הקיר כדי לשמר אשליות. המבט היציב שלך הוא מה שיאפשר לך לראות דרך האשליות האלה.

בתחילת התרגול – הצופה הזה יכול להיחוות כבלתי יציב ושברירי, כמו העולמות האחרים שאת/ה יוצר/ת. אבל ככל שאת/ה מתרגל/ת למקם את מרכז הכובד שלך שם, את/ה מגלה שזה הרבה יותר קל להישאר שם מאשר להמשיך ליצור עולמות. המודעות הזו היא גם עולם, ויגיע שלך שבו יהיה עליך לפרק אותה, אבל בינתיים – זהו העולם היציב ביותר שברשותך.

לאחר זמן, מרכז הכובד שלך נשען יותר ויותר בכיוון הזה. אחרי שהוא שם, האיכויות של יציבות, סבלנות וסיבולת הופכות לזמינות הרבה יותר, ואת/ה לומד/ת להוקיר אותן יותר. למרות שכשלעצמן הן לא מפתיעות או מבדרות במיוחד, הם מאפשרות לך לגלות כל מיני דברים מפתיעים על התודעה. במיוחד, את/ה לומד/ת לראות את התהליך הזה של יצירה. מאיפה מגיעים העולמות האלה? כך הבודהא גילה את התהוות הגומלין, על ידי כך שהוא צפה מאוד בסבלנות, שם עצמו במקום בו הוא לא יעוף.

זה כמו להשתתף בשיח אקדמי. כולם/ן רוצים/ות להשתתף בשיחה, ולהראות שגם הם/ן יכולים/ות לדבר ולחשוב במונחים של הז’אנר. אבל רק אלו שאומרים/ות: “שניה, השאלות האלה לא הגיוניות. משהו לא בסדר כאן” – הם/ן אלו שמביאים/ות להתקדמות אמתית של הידע. כאשר את/ה פוסע/ת אחורה ומתרחק/ת מדיאלוג מסוים, את/ה מתחיל/ה לראות את ההנחות שעליו הוא היה מונח בבהירות.

אותו דבר נכון לגבי התודעה. ישנם סימנים ומסרים קטנים שהתודעה שולחת לעצמה, ואת/ה חש/מרגיש/ה נבון/ה כאשר את/ה מבין/ה מה הם אומרים: “כן, אני מבין/ה את הסימן הזה, אני אלך עם זה”. ואז את/ה נשאב/ת לעולם של הסמלים והסימנים האלו. אבל זה דורש הבנה אמתית על מנת לא להילכד בסימנים האלו. לצעוד אל מחוץ לעולם שהסימנים האלו יוצרים.

אג’אן סואט אמר פעם שאחת התובנות הגדולות שהיו לו במדיטציה הייתה לראות איך התודעה משחקת ‘בכאילו’ עם עצמה. יש לך את הסימנים וההסכמים האלה – “זה הוא זה, וכך הוא כך” – ופתאום יש עולם של התהוות, רק משום שהיית חכם בקריאה ופירוש של הסימנים. אז לפעמים זה טוב לשחק אותה טמבל, ולומר: “אני לא מבין את זה, זה לא הגיוני”. ולצעוד אחורה. זה הרבה מאוד תרגול שיש לעשות.

תוספת לסיכום – אפשר לתמצת את העבודה ל3 שלבים:

  1. לזהות. מה קורה פה? באיזה עולם אני? לתת לו שם.
  2. לבחון אותו. ללמוד אותו קצת. דרך הגוף והנשימה.
  3. למצוא את המקום בו אני רואה אותו אבל הוא לא ככ משפיע עלי. שבו אני רק רואה.

טאניסארו: להשתקע בגוף

אם היינו מצלמים את אופן בו התודעה רואה את עצמה, זה היה נראה כמו השתקפות על מים. זזה ונעה מפה לשם, משנה את צורתה כל הזמן. מזדהה עם זה ועם זה. לפעמים אנשים חושבים שהבודהא אומר ש’אנחנו חמשת המצרפים’, זה בדיוק מה שהוא אומר שאנחנו לא. אבל התודעה מזדהה אתם. לפעמים התודעה חושבת שאנחנו המחשבות, או הגוף, או איזה רגש, או תפישה חושית, או שילובים של כל אלו. ובהתרוצצות ושינוי המקום בין כל אלו כל הזמן, התודעה מבזבזת הרבה אנרגיה. חלק ממה שאנחנו רוצים לעשות במדיטציה זה להישאר במקום אחד. כל עוד יש תחושה ש’אני כאן’ – תשאיר אותה יציבה. כמו סלע. ספוגה בגוף. מדיטציית נשימה היא דרך להישאר ספוג בגוף. המונח בפאלי הוא: קאיה-גטה-סאטי: תשומת לב ספוגה בגוף. והאיכות של הספגות היא חשובה. אתה רוצה למלא את הגוף, להספיג אותו. לאכלס את כל הגוף, כמה שאפשר.
איפה המתבונן נמצא עכשיו? בשביל הרבה מאיתנו זה מרגיש כאילו יש ‘מישהו אחר’ על הכתף או משהו – שמסתכל. והגוף נראה כמו משהו אחר, שהוא רואה. במדיטציה אנחנו רוצים להיפרד ממנו – ולתת לכל התחושה של ‘מי אתה’ – למלא את הגוף. זה שם אותך בעמדה של כוח. אם אתה משאיר פערים בגוף שלך – חלקים שאת לא מאכלס, דברים אחרים יאכלסו, בלי שליטתך: רגשות, מחשבות. אבל אם אתה נמצא בכל הגוף עם המודעות, כאשר משהו נכנס לתודעה – אתה יכול לראות אותו, כי אתה ממש שם. אז כאשר אתה מתמקד בנשימה, נסה להיפרד מהרעיון שאתה נמצא במקום אחד, ורואה את הנשימה במקום אחר, אלא – אתה יכול להיות בכל הגוף, עם הנשימה. ואז אתה רוצה לשמור על התחושה הזו של מרכז בגוף – של למלא את הגוף עם הנשימה, עם השאיפה ועם הנשיפה. כי התחושה הזו – של למלא את הגוף, משאירה אותך ברגע הזה. כדי לחשוב על עבר או עתיד – תשומת הלב חייבת להתכווץ למקום אחד, כדי לחמוק אל העבר או העתיד. תשומת הלב נצמדת לחלק של הגוף שבו את משתמש כבסיס כדי לחשוב על עבר או עתיד, וחלקים אחרים של הגוף נעלמים מהתמונה. אבל אם אתה ממלא את כל הגוף במודעות, ומשאיר אותה – אתה לא יכול לחמוק לעבר ועתיד, אלא אם אתה מחליט. אז זו דרך להישאר עם הרגע הנוכחי.
כשאתה חושב על השאיפה – תחשוב עליה נכנסת לכל הגוף. כל תא בגוף משתתף בתהליך הנשימה. ואתה יושב כאן, באמצע של זה. ולתחושת העצמי יש יותר מוצקות. אז כשבאות מחשבות – אתה לא מטולטל על ידי זה. המילה שבה משתמשים בפאלי כדי לדבר על אובייקט המדיטציה מתרגמת כ: “תמיכה”. זה מצביע על הכוונה – שהתודעה תעמוד ביציבות על משהו. אתה עומד פה בגוף. פה היסוד שלך, וכשהיסוד יציב – שום דבר לא יכול להזיז אותך. זה כמו לנסוע ברכבת התחתית. הרכבת נעה לכאן ולכאן. ואם אתה עומד ביציבות – את לא מיטלטל כאשר הרכבת מאיצה או מאיטה, נוטה ימינה או שמאלה. אתה יכול לשמור על יציבות, לא משנה מה עם הרכבת. החיים הרבה יותר מטלטלים מהרכבת התחתית. כל מה שסביבך – צלילים, תחושות, מחשבות, דברים שאנשים עושים או אומרים. הם יכולים להכות בתודעה עם הרבה יותר אלימות, כוח, מאשר ההיטלטלות של רכבת תחתית. אז התודעה צריכה מעמד. משום כך אנחנו עובדים על התמיכה לתודעה.

ולא רק כאשר אנחנו יושבים פה ומתרגלים, אלא – אנחנו רוצים לשמור על הבסיס הזה במהלך היום. יש אנשים שמתלוננים – שזה יותר מידי לבקש: לשים לב לאירועים של היומיום, וגם לנשימה. אם אתם חושבים על עצמכם כנמצאים בראש, ורואים גם את הנשימה וגם את האירועים, אז זה יכול להרגיש כך: במקום לראות משהו אחד, אני צריך לראות שניים. אבל אם את חושב על עצמך כמאכלס את כל הגוף, חי בגוף, זה שם אותך בעמדה יותר טובה. אתה ‘עומד על’ הנשימה. אתה יוצא מתוך עמדה של סולידיות וכוח. מהעמדה הזו את רואה את הדברים שבחוץ. אז במקום שיהיה לך עוד משהו לעשות – פשוט יש לך מקום יותר טוב לעמוד בו. עמדה יותר טובה, שעליך לשמר. אם תחושת העצמי שלך מאכלסת מקום קטן בגוף, ודברים מגיעים מן החוץ בכוח רב, מישהו עושה או אומר משהו שפוגש אותך לא טוב – זה יכול להיות מאוד מטלטל, ולהוציא אותך מאיזון מאוד מהר, כי העמדה שלך לא סולידית מספיק. התודעה כ”כ רגילה לנוע ממקום אחד לאחר – שהיא מאוד בקלות מוטה ממקומה. אבל אם אתה עומד – וממלא את הגוף בתשומת לב, זו העמדה והתמיכה שלך – לא משנה מה מגיע – אתה לא צריך להיטלטל. אז אתה רוצה לשמר את העמדה של להיות בגוף. לרחוץ בנשימה, להיות מוקף בנשימה מכל הצדדים. לא רק כאשר אתה יושב, אלא לאורך היום. לחוות את האיכות של להיות ספוג בגוף, מודע, בתשומת לב, ערני.
כאשר אתה יכול לשמור על העמדה הזו, בסיטואציות שונות, אז אתה יכול להתחיל לראות את תחושת העצמי שאתה יוצר פה. תחושת העצמי נעה לכל עבר: הרגשות, תפישה, ואז שוב – הרגשות, ואז שניהם. כמעין צורות מטושטשות על פני מים. זה דבר שקשה להתבונן בו, ולהבין ‘מה זו תחושת העצמי הזו?’ או ‘למה התודעה צריכה תחושת עצמי?’. כאשר אתה מטפח תחושת עצמי אחודה, ספוגה בגוף ומוקפת בנשימה מכל צד, אז היא מספיק יציבה בשביל שתוכל לראות משהו. ואז אפשר לראות: איפה הצורה פה? איפה התחושה? איפה התפישה? איפה המחשבות? ההכרה? כשהם יחסית יציבות, אפשר לראות את זה.
אז יש הרבה יתרונות לתחושה של תשומת לב ספוגה בגוף, לתחושת העצמי ספוגה בגוף. בסופו של דבר אתה מפרק אותה, אבל בינתיים – אתה לומד איך להשתמש בה, כך שרוחות העולם לא סוחפות אותך. יש את כל זרמי העולם, ואתה לא נסחף בזרמים שבאים מהתודעה. כאשר מדברים על לראות את הגוף ‘מתוך עצמו וכשלעצמו’ כאי, כמפלט – לזה מתכוונים. הזרמים עוברים, אבל האי נשאר יציב. אז – זהו משאב טוב, שנותן שורשים עמוקים. יש לך את המודעות שלך מושרשת בידיים שלך, ברגליים, בכל מקום בגוף. לא רק בראש, לא מיטלטלת מכאן ולכאן. תחושה רחבה של נוכחות, שממלאת את ההווה. זה שם אותך במקום של כוח, ואז אתה רוצה לשמור על העמדה הזו למשך הכי הרבה זמן שאתה יכול. גם כי זה עוזר לנער את הזרמים מפנים ומחוץ, וגם משום שזה מאפשר לך לראות את תחושת העצמי שלך הרבה יותר בבהירות. מאפשר לך לראות איפה ולמה יש סבל, אי נחת, דחק, חוסר ביטחון – אפילו בתוך התחושה הזו של היספגות.
איך את יכול להבין את הלימוד של הבודהא על ארעיות, אם לא ניסית למצוא עקביות במודעות שלך? כך את דוחק בגבולות. רק כאשר את ממש דוחף את הגבול, אתה מתחיל לראות מתי דברים מתחילים לדחוף בחזרה. הבודהא לא ביקש שאנשים יאמינו לו, אלא שיבחנו, שידחקו בגבולות, כדי לבדוק את הלימוד. אז – ארעיות, אי נחת, היעדר עצמיות – איך אפשר לראות אותם? על ידי יצירת תחושה של יציבות, עקביות, ונחת בגוף. כי תשומת הלב חייבת להיות רגועה כדי להישאר. ואתה רוצה להזדהות עם זה. לאכלס ולהתמלא בזה לחלוטין. רק כך – אתה יכול לדחוק את הגבולות, ולראות איך העקרונות של ארעיות, אי נחת והיעדר עצמיות ידחקו חזרה אפילו במצב זה. עבוד על זה קודם. וזכור – זוהי מיומנות, לתפוש את העמדה הזו, לשמר אותה. להיות מרוכזים בגוף, אבל – עם תחושה של נחת. כך שזה לא לוחץ את הגוף, או סוגר אותו. למלא את הגוף במודעות.
כדימוי של התודעה במצב הזה, אפשר להשתמש בדימוי שיש בקנון (הפאלי), של אדם יושב, מוקף לחלוטין בבד לבן, מכף רגל ועד ראש. או כמו הדימוי של אג’אן לי, של נר, שכל הפתילים שלו מוקפים בלהבה לבנה בהירה ויציבה. נסה להספיג את הגוף בתחושה הזו של מודעות רגועה ויציבה, וראי מה קורה כתוצאה מכך.

אג’אן לי: שבעה צעדים בסיסיים למדיטציית נשימה

http://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.html

  1. התחל עם שלוש עד שבע נשימות ארוכות, סמן ‘בוד’ עם השאיפה, ו-‘דהו’ עם השאיפה. שמור על ההברות עם הנשימה.
  2. היה מודע היטב לכל נשימה פנימה והחוצה.
  3. שים לב לנשימה כשהיא נכנסת ויוצאת החוצה: אם היא נוחה או לא נוחה, רחבה או צרה, חסומה או זורמת בחופשיות, מהירה או איטית, קצרה או ארוכה, חמה או קרירה. אם הנשימה לא מרגישה בנוח, התאם אותה עד שתהיה. לדוגמה, אם נשימה ארוכה וממושכת לא נוחה, נסה לנשום נשימה קצרה.

4. ברגע שאתה מוצא שהנשימה מרגישה נוחה, תן לתחושה זו של נשימה נוחה להתפשט לחלקים שונים של הגוף.

  • ראשית, שאף לבסיס הגולגולת והנח לה לזרום לאורך כל עמוד השדרה.
  • ואז תן לה להתפשט על רגל ימין שלך עד כף הרגל, עד קצות הבהונות, והחוצה אל מחוץ לגוף.
  • שאף לבסיס הגולגולת שוב ותן לה להתפשט אל עמוד השדרה, עד רגל שמאל בקצות הבהונות, והחוצה אל האוויר.
  • לאחר מכן הבא את הנשימה מבסיס הגולגולת אל שתי הכתפיים, על פני המרפקים ופרקי הידיים, על קצות אצבעותיך, והחוצה אל האוויר.
  • הנשימה בבסיס הגרון תתפשט אל מרכז העצבים בחזית הגוף, על פני הריאות והכבד, כל הדרך עד לשלפוחית ​​השתן ולמעי הגס.
  • שאף את הנשימה ממש באמצע החזה והניח לה להגיע עד המעיים.

תן לכל אלה לפזר את הנשימה בבת אחת, וחוש את תחושת הרווחה הנובעת מזה.

5. למד ארבע דרכים להתאים את הנשימה:

    1. שאיפה ארוכה ונשיפה ארוכה
    2. שאיפה קצרה ונשיפה קצרה
    3. שאיפה קצרה ונשיפה ארוכה
    4. שאיפה ארוכה ונשיפה קצרה

נשום כפי שנוח לך. או, טוב יותר, למד לנשום בנוחות בכל ארבע הדרכים, כי המצב הפיזי שלך והנשימה תמיד משתנים.

6. טפח היכרות עם הבסיסים או המוקדים של התודעה – נקודות המנוחה של הנשימה – ומרכז את המודעות שלך בזה שמרגיש הכי נוח. כמה מהבסיסים אלה עשויים להיות:

    1. קצה האף
    2. באמצע הראש
    3. החיך
    4. בסיס הגרון
    5. עצם החזה (קצה החזה),
    6. הטבור (או נקודה בדיוק מעליו).

אם אתה סובל מכאבי ראש תכופים או מבעיות עצבים, אל תתמקד בשום נקודה מעל בסיס הגרון. אל תנסה לאלץ את הנשימה או להכניס את עצמך לטראנס. נשום בחופשיות ובטבעיות. תן לתודעה להיות רגועה עם הנשימה – אבל לא עד לנקודה שבה היא חומקת ממך.

7. פזר את המודעות שלך – תחושה של נוכחות מודעת – בכל הגוףאחד את תחושות הנשימה בכל הגוף, תן להן לזרום יחד בנוחות, תוך שמירה על המודעות שלך רחבה ככל האפשר. ברגע שאתה מודע לחלוטין להיבטים האלה של הנשימה, תוכל גם להכיר כל מיני היבטים אחרים. לנשימה, מטבעה, יש היבטים רבים: תחושות נשימה הזורמות בעצבים, אלה הזורמות סביב העצבים, אלה המתפשטות מן העצבים לכל הנקבוביות. תחושות נשימה מועילות ובלתי מועילות מעורבות יחדיו מעצם טבען.