תגית: מרחב ומודעות נרחבת

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית רביעית על מרחב של מודעות: לקבל בברכה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אז, שוב – מתמקמים בתנוחה. למצוא את התחושה של האיזון הזה, לבטא את האיזון – דרך התנוחה. יש ערנות, ערות, וגם פתיחות ורכות, עדינות. להשתקע בגוף. למצוא את השאיפה הזו, האיחול הזה – של טוב לב, שמנחה את הכיוון והמסלול.

והיום נתחיל על ידי רק להיעשות מודעים, כרגע, למה שהכי דומיננטי בתודעה – עבורכם, כרגע. אז – יכול להיות שיש משהו דומיננטי, ואולי אין משהו כזה במיוחד. אולי מצב מנטלי, או תחושת גוף, או רגש או מצב רוח. אי נוחות כלשהי. משהו יפה. אם יש משהו דומיננטי – תראו אם זה אפשרי לקבל אותו לחלוטין. לעבור למוד של יחסים אתו, ולהיפתח אליו לחלוטין. לגמרי לאפשר. אם אין שום דבר דומיננטי במיוחד – להיפתח לגוף באופן הזה, לתחושות הגוף באופן הזה. אז ממש להדגיש קבלה בברכה, welcomeing, מוחלטת, שלמה. לראות שיש מרחב, יש הרבה מרחב – למה ששם. להיפתח לזה, לאפשר את זה.

זה יכול להיות משהו בגוף, משהו רגשי או מצב מנטלי, צליל – פנימי או חיצוני. להתרכך ביחס לדבר הזה בדרך שלמה ככל שאפשר. קבלה בברכה שלמה ומוחלטת. להזמין את התופעה הזו.

כשתרגישו מוכנים – תכללו את כל הגוף, את כל השדה של תחושות גופנית. לקבל. קבלה מוחלטת, הזמנה מוחלטת למרחב של הקיום.

האם זה אפשרי להיפתח עוד יותר, ולכלול צלילים? צלילים קרובים, רחוקים. לתת לתודעה להיפתח, להיות רחבה, ולקבל את כל התופעות, כל החוויות. להרשות. להזמין.

להישאר רגישים לכל הגוף, שדה התחושות הגופנית, ולכלול הכל – כל מה שבחוויה. ולהיפתח ל, להתרכך לגישה של הזמנה מוחלטת, אפשור מוחלט. לתת להיות. מרחב רחב, פתוח, עצום מאפשר ל-הכל להיות. להיות מקובל, מורשה.

זה לא משנה מה קורה, או מהי החוויה. אם אתם אוהבים אותה, או לא – ראו אם זה אפשרי לשבת אחורה, להירגע – בגישה של להרשות לחלוטין, לאפשר לחלוטין. באופן מלא ככל שניתן – לתת לדברים להיות. לפתוח, לפתוח את המרחב עבורם – להיות.

זה בסדר אם זה מתערבב עם המדיטציות האחרות שעשינו – ארעיות, דממה, תחושה של מודעות. אתם יכולים להכניס אותן – אם זה מרגיש מועיל, או שאתם יכולים לראות אם זה אפשרי לשמר ולחזור לתחושה של אפשור. אפשור מוחלט של התופעות, של החוויה. של הקליידוסקופ הזה של חוויה.

ככל שניתן, שוב ושוב – נרגעים, מתרככים לרכות הזו של לאפשר, לאפשר. אז העלייה של החוויות – מוזמנת. השארות של חוויה, תופעה – מוזמנת. וההיעלמות – מוזמנת. לאפשר. אז הדגש הוא על אפשור, ואנחנו לא כ"כ דואגים מאיך המופעים נראים, או כמה בדיוק אנחנו רואים אותם. אם נראה שדברים מטשטשים, או מאבדים את הקצוות שלהם – זו לא בעיה בכלל. אנחנו נשענים לקבלה בברכה, ל-להרשות. שוב ושוב. שוהים בזה. נפתחים. יש מקום ל-הכל.

לפתוח את הדלת של התודעה לרווחה. וכל מה ששם – להרשות. אולי יש חוסר מנוחה – להרשות, לקבל בברכה. אם יש התנגדות – לקבל. לתת לזה הרבה מקום. כל צורה אחרת של אי-שמחה. וגם אם יש שם שמחה, שלווה – לקבל בברכה. להתרכך, לאפשר לחלוטין. את הנעים, הלא-נעים, ואת מה שאינו כזה או כזה. כל מה שעולה, כל מה ששם, כל מה שחולף.

לפתוח את הדלתות, להזמין, להרשות, לרכך.

אפשר גם לעבוד באופן ממוקד יותר במרחב, ואולי להרגיש את התחושה של מתח, דחייה, סלידה – היאחזות כלפי תופעה מסוימת. אפשר להרגיש את זה בגוף – כתופעה מסוימת, או באופן בו המרחב מתכווץ קצת ביחס לסלידה או היאחזות. פשוט להיות רגישים לזה. מתח ביחסים עם החוויה. ולראות אם זה אפשרי להרגיע את המתח הזה, כך – שזה משתקף בגוף, אבל – גם אפשרי להרגיע את המתח על ידי שאנחנו מרגיעים את הגוף בעדינות. שוב ושוב – פונים לתחושת המתח במרחב, והרגעה שלו. אולי להשתמש בארעיות, או בדממה או במרחב – כדי לעזור לכם לעשות את זה – להרפות מהיאחזות וסלידה. גם היאחזות עדינה, סלידה עדינה. לרכך.

ושוב, אפשר להיעשות מעודנים עם האפשור, עם להרשות. אז כל מה שנוכח במודעות. כל דימוי של עצמכם, או של עצמכם יושבים כאן – לקבל את זה בברכה. לאפשר את הדימוי הזה. לקבל בברכה את האפשור עצמו. לקבל בברכה את הכוונה לקבל בברכה. לכלול הכל. הכל. לפעמים זה מרגיש שדברים מאבדים את המוצקות שלהם, את הגבולות שלהם. זה בסדר גמור. אנחנו מאפשרים. לא עסוקים ב-לשמור את המוצקות, את הגבולות של דברים. לקבל בברכה, להיפתח. שוב ושוב. אם דברים דוהים – אפשר לתת להם לדהות. רק לקבל בברכה, שוב ושוב. להיפתח, להרשות.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שלישית על מרחב של מודעות: רק רשמים במודעות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס 'תודעה פתוחה, לב ער'.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

אז המדיטציות האלו, אחרי הצהריים, ואולי אמרתי את זה בנקודה מסוימת, יכול להיות שהן מרגישות די שונות, וזה מרגיש שאנחנו עושים תרגולים שונים במהלך הריטריט הזה, וזה בסדר אם הן מרגישות שונות, זו לא בעיה – ותעבדו עם מה שמרגיש מועיל, מה שמרגיש טוב. במובן מסוים – הן ממש לא שונות, והמדיטציות אחרי הצהריים – אני רוצה להציג דרכים שונות כדי להיכנס לאותו שדה. אז – בוא נעשה מדיטציה מונחית יחד.

היכנסו לתנוחה.

מדיטציה מונחית

להזכיר לעצמכם, להזכיר ללב – אדיבות, טוב לב. ככיוון וכהשראה. לבלות כמה רגעים בהשתקעות בגוף, ולהרשות תחושה של רוגע. למצוא תחושה של רוגע. אז – מעוגנים, ממורכזים – במודעות של הגוף.

ראו אם זה אפשרי להיות רגישים ליציבות, דממה. אז – כל יציבות שישנה בגוף, והיציבות באולם. להרגיש, לחוש את היציבות הזו – בפנים ובחוץ.

ומהמקום הזה, מתוך היציבות הזו ובתוכה – להיפתח לשמיעה. להיפתח רחב – לפתוח את המודעות לשמיעה. צלילים שבאים מקרוב ומרחוק. מודעים לעלייה ולהיעלמות שלהם. מקבלים צלילים, בפתיחות הזו של מודעות.

ולהקשיב גם לשקט, לאיכות של שקט – בין צלילים, סביב צלילים. כאילו השקט היא הקרקע מתוכה צלילים עולים ואליה – דוהים בחזרה.

האם זה אפשרי לנוח בדממה הזו? להיפתח ולנוח בדממה, כפי שהצלילים נחים בה.

האם זה אפשרי לדמיין את המיינד, את המודעות – כמו שמיים פתוחים? נקיים, בהירים, נרחבים. תחושות גוף, מחשבות, דימויים, החוויה – כמו גחליליות בשמי הלילה, כוכבים נופלים – מבזיקים, עוברים דרכם, נעלמים. כמו זיקוקים שמפציעים בחשכה, ודועכים. או שהחוויות הן כמו ענן – מתהווה בשמיים, מתגלגל בדרכו. הכל חי לזמן מה בשמיים, ודוהה. כך שאין צורך להיטלטל משום דבר, לדחות דבר או להיאחז בו. הרבה מרחב במודעות – מרחב ל-הכל. אין צורך להפריע או לשלוט.

אז כל מה שעולה – מוצא את מקומו בתוך החלל של המודעות – באופן טבעי וללא מאמץ. והמרחב, השמיים – שוהים ללא הפרעה, על ידי כל מה שמופיע בהם – יפה או מכוער. המרחב של המודעות אינו מופרע, כפי שחלל פיזי אינו מופרע על ידי מה שעובר דרכו.

אין צורך לתייג חוויות, תחושות. כל רגע של תחושה רק צף, בחופשיות. בתוך המרחב של המודעות – רגעים של חוויה עולים, מופיעים ונעלמים.

כל מה שעולה – כבר מוחזק במודעות. באופן טבעי. אתם לא צריכים לנסות 'לעשות את זה'. אולי זה אפשרי רק להיות מודעים לבהירות, למרווחות בבסיס המודעות. ולתת למופעים לעלות, לחיות ולדהות. לעלות ולדהות. ולתת להם להיות שייכים למודעות, שייכים לחלל. בועות עולות במרחב המודעות ודוהות אליו. עוברות ונמסות בחזרה, נמסות בחזרה.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה – איך הכל עולה כמו גלים באוקיינוס, ואז מתפוגג בחזרה אל תוכו. או – האם זה אפשרי לראות ש-הכל הוא רושם במודעות. כמו השתקפות על פני אגם. הכל – רושם במודעות. הכל.

לראות הכל כרושם במודעות. רק רושם.

כפי שדממה מחלחלת לתוך הצלילים – יציבות וחלל של מודעים מחלחלים וממלאים את כל מה שעולה. רק רשמים במודעות. אז זה בסדר אם דברים מאבדים את הנוקשות שלהם קצת – הם רק רשמים במודעות. כפי שבגלים או בעומקים הרגועים של האוקיינוס – הכל הוא מים.

לנוח בפתיחות הטבעית הזו, הבהירות, הרספטיביות, הנרחבות של המודעות. האם אפשר לראות את כל מה שעולה – פשוט כרושם במודעות? כך שאפילו – אם יש דימוי שעולה במיינד – של עצמכם יושבים, עושים מדיטציה, או כל קורה של תחושת עצמי שעולה – גם דימוי בלבד. רק דימוי במודעות. לראות את זה כמו השתקפות בברכת מים. בלי צורך להילכד, או לתת לזה ממשות.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה של האיכויות של החלל הזה. הנרחבות, השלווה. בלתי מעורער, שליו עד אין קץ. נרחב, עמוק לאין-שיעור. רספטיביים לחלל, לנרחבות של המודעות.

מילה לסיכום

המדיטציות האלה עם המודעות הרחבה מאוד, וחלקכם מצאתם את זה – יכולות לעבוד היטב בהליכה ועמידה. עיניים פתוחות או סגורות. אז אם יש שם משהו שאתם רוצים לחקור עוד קצת – קחו את זה למצבים, לתנוחות אחרות – וחקרו אותו שם.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שנייה על מרחב של מודעות: דממה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אז בישיבה הקרובה אנחנו עומדים להמשיך לעבוד עם המרחב של המודעות. ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לתת זוויות או טעמים שונים שמובילים באותו כיוון. אז אולי מה עשינו אתמול יהיה יותר מועיל מהיום, או להיפך, או מחר – והכל נע בכיוון דומה.

מדיטציה מונחית

שוב, מצאו את הדרך שלכם לתנוחה. באופן מאוד מודע. להרגיש את האיזון, שיווי המשקל בתנוחה. הוא משקף שיווי משקל, ואיזון פנימיים. ושוב, לכוון את המצפן, הכיוון – עם טוב לב, באדיבות. לכוון את התרגול ולהתכוונן אליו עם טוב לב ודרכה. להתחבר עם התחושה של הגוף יושב פה. אפשר להרגיש מקורקעים ומעוגנים בתחושה של גוף יושב.

היום אנחנו מתחילים ב-לשמוע, ולהיפתח לשמיעה. לפתוח את המודעות כך שתהיה מאוד רחבה – לכלל הצלילים שנמצאים שם. לראות אם זה אפשרי – להקשיב בצורה מאוד חשופה. לצליל הגולמי. לא להבחין, או לאבחן או להבין משהו. רק המרקם של הצליל החשוף, הנוכח.

תראו אם זה אפשרי שתשומת הלב לא תעבור מצליל אחד פה לאחר שם, בנפרד – אלא תפתח, ותקבל את הטוטאליות של השמיעה. המרחב, הספירה הכללית של צלילים, של שמיעה.

כך שהמיינד זוכה באיכות מאוד מרווחת, נוחה, פתוחה. מקבל צלילים. ובאותו זמן – מאוד נוכח, מאוד בהווה, מאוד חי, בשיווי משקל. אולי תוכלו גם להבחין – איך האיכויות האלו נבדלות קצת האחת מהשנייה. האם זה אפשרי לשחק עם – להרגיע את התודעה, להרגיע אותו לכדי קבלה, ולעתים – להגביר את האינטנסיביות של הנוכחות? אולי זה משהו שאפשר לשחק אתו.

ובפתיחות הזו – לראות גם אם אפשר לקבל תחושה של האופן בו צלילים באים והולכים מעצמם. אין צורך לדחות שום צליל, או להיאחז בשום צליל. רק הפתיחות של הקבלה, של הנוכחות.

בפתיחות הזו של המודעות, של ההקשבה – האם זה אפשרי גם לכלול את תחושות הגוף?

במובן מסוים – להקשיב לצלילים, ובמובן מסוים – לתחושות הגוף. מופיעות, נעלמות במודעות. ולתת למודעות להיות נרחבת, פתוחה, רספטיבית.

אז המרחב של המודעות מקבל את כל הצלילים, ונותן לכולם ללכת. מקבל את כל תחושות הגוף, ונותן לכל אלו ללכת. האם אפשר לכלול גם מחשבות ודימויים שעולים וחולפים במרחב של המודעות כפי שצלילים עולים וחולפים? לכלול הכל. להקשיב להכל. לא להיאחז בדבר, לא לדחות דבר. פתוחים, רספטיביים, נוכחים.

בתוך המרחב של המודעות כל הדברים שווים – צלילים, מחשבות, תחושות גוף.

תראו אם אתם יכולים לקבל תחושה – אם זה יהיה מועיל יותר להירגע אחורה, למוד יותר רספטיבי, פתוח – ולקבל צלילים, או – למוד יותר בהיר ונוכח.

איך זה יהיה – שהלב יהיה מעורב בשמיעה. הקשבה מלאה, עם כל הלב. להקשיב עם כל הישות.

אולי זה אפשרי, בהקשבה, בפתיחות של המודעות ושל שמיעה – להקשיב לא רק לצלילים, אלא גם לשקט, להיות מודעים גם לאיכות של דממה. צלילים ושקט. זה יכול להיות בין צלילים, סביב צלילים, זה יכול לפעפע דרך, ולמלא צלילים. אם אנחנו מקשיבים עמוקות – דממה עוברת דרך הצליל, היא חלק מהצליל.

צללים הם לא ההפך מהיציבות של דממה, הפתיחות והנרחבות של הדממה. הדממה מאמצת אותם וממלאת את כל הצלילים.

אולי אתם יכולים לקבל תחושה של היציבות של הדממה הזו מקיפה את הגוף, עוטפת את הגוף, מקיפה הכל. שקט נפתח החוצה, דממה בכל מקום. מחזיקה הכל.

לתת להכל להיות שייך לדממה. זה לא שייך לי. כל הצלילים, תחושות הגוף, מחשבות ודימויים – לתת להם לנוח בדממה. שייכים לדממה.

לסיכום

אז, כמו שאמרתי בהתחלה- אנשים שונים ימצאו את עצמם בגישות שונות. לחלק – מה שעשינו אתמול, לחלק – היום, ולחלק – מחר. מה שמרגיש טוב, מועיל, מוביל לפתיחה, מייצר וויתור, תחושת קלילות, שלווה. אם היום הרגיש בדיוק כמו אתמול – זה ממש בסדר. אם זה הרגיש שונה לגמרי – זה גם בסדר.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית ראשונה על מרחב של מודעות: שינוי, ארעיות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי הראשונה מבין המדיטציות המונחות שרוב ברבאה הנחה בקורס בן חמישה ימים בהנחייתו, בשם: Unbinding The Heart, משנת 2009. בקורס זה נמסרו שני תרגולים – מדיטציית נשימה, ומדיטציית מרחב. זוהי ההנחיה הראשונה למדיטציית מרחב. כל ההנחיות והשיחות מהקורס צפויות לעלות לאתר זה בשבועות הקרובים , והן ישמשו בסיס לקורס: 'תודעה פתוחה, לב ער'.

את ההקלטות מהרטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה ראשונה על מרחב: ארעיות

ועכשיו, למשהו אחר לגמרי. כמו שאמרנו אתמול – יש לנו שני תרגולי. ועכשיו – אנחנו נעבוד עם מודעות מאוד מרווחת, רחבה. אז כבר עם הנשימה – אנחנו עובדים, במקום עם הנחיריים למשל – עם כל הגוף. כשאני אומר מרווח עם הנשימה – אני מתכוון לגוף. כשאני אומר מרווח כאן – אני מתכוון לממש רחב, כמעט בלי גבול. רחב ככל שמודעות יכולה להיות. אנחנו נחקור דרכים שונות, טעמים שונים, אופנים שונים לגשת ולעבוד במודעות הרחבה הזו. נעשה את זה כל יום בשעה זו. הישיבות האלו הן מעניינות, כי הן מיד אחרי ארוחת הצהריים, ולעתים קרובות – זה הזמן של הניקורים. אז אם יש לכם חשד שזה יהיה כך עבורכם – עשו זאת כמדיטציית עמידה, או חלק ממנה – כמדיטציית עמידה. להתחיל בעמידה, או בישיבה – אבל בבקשה הגיבו למה שמרגיש טוב, ותעמדו – באמצע התרגול או מהתחלה. אז היום – אנחנו נשענים למרחב, ומדגישים ארעיות. ארעיות בתוך מודעות מרווחת. אוקיי, אז בואו נתחיל.

מדיטציה

אז אפשר להתמקם בתנוחה, שמאפשרת ערנות ו-רספטיביות.

ושוב – להתחבר לזרם של אדיבות, לזרם הזה של אדיבות – לעצמך, התרגול כאדיבות, ולעולם – מתנה לעולם.

אפשר להתחיל מלמצוא בגוף מקום שבו יש תחושות משתנות: דגדוג, או גלים. אולי בידיים – אם תשימו לב לתחושות בידיים – הן די חיות. אולי הרגליים, קצה הראש, אולי הפנים.

ולכוונן את תשומת הלב לתחושות החשופות, עם כמה שפחות שכבות מעליהן, ולהתכוונן לשינוי שלהם. לזרם, לשפל ולגאות, להבהוב. מרגע לרגע – תחושות לא נשארות כפי שהן. זוהי העדשה שלנו – ראייה של ארעיות. בזה אנחנו מתמקדים. שינוי. מרגע לרגע.

להרחיב את תשומת הלב, בכמה שלבים: האזור הזה, ואז כל הגוף.

להתכוונן לאזור ולראות שינוי, לשים לב לשינוי, לאפשר שינוי.

ולהרחיב את המודעות בשלבים – כך שעכשיו, היא יכולה לכלול את כל הגוף. האזור הזה, וכל הגוף יחד. מודעות גלובלית של הדפוסים, השינויים של תחושות בכל הגוף. באים, הולכים, משתנים. מרגע לרגע.

מודעים לשינוי, ארעיות, כפי שהיא מציגה את עצמה, באופן תדיר ככל שניתן. זה מאוד חי. אבל לא צריך לכפות שינוי מהיר יותר מכפי שאנחנו רואים.

בועה של מודעות – מלאה בשינוי, ארעיות. מהבהב, מופיע וחולף.

לפעמים זה רק הגוף שעושה את העניין שלו, מביע חיות, מגיב לסביבה. לפעמים הגוף מבטא רגש שעובר דרכו ומשאיר אדוות. עכשיו – אנחנו רק מעוניינים בתחושות, בארעיות של תחושות הגוף. זה הכל.

לתת לדברים להשתנות. לתת להם לעלות ולחלוף.

כשאתם מרגישים מוכנים – אפשר להישאר עם המודעות ממורכזת בתחושות הגוף, ולאפשר לה להתפשט אפילו יותר, ולהיות מודעים לצלילים. כך שיש תחושות גוף וצלילים. והמודעות מאוד פתוחה. מאוד מרווחת ורחבה.

לא צריך לזהות, או לחשוב על הצלילים השונים: זה זה וזה זה. אלא רק תחושות חשופות, צלילים חשופים – מהבהבים, עולים ומתים בחלל.

ושוב – לראות אם אפשר לקבל תחושה של הטוטאליות של זה, במקום – צלילי אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. כאילו כל זה קרה במרחב של המודעות. משתנה, משתנה. ואנחנו מתכווננים לארעיות הזו, לשינוי הזה.

כרגע אנחנו לא מעוניינים בתוכן של החוויה. החיצונית או הפנימית, אלא – רק בהשתנות, במרקם של שינוי. הדפוסים החולפים, נעים, עוברים, זורמים. אם אתם נמשכים לתוכן – זה בסדר. רק שימו לב לארעיות של המחשבה. אנחנו רק מעוניינים בשינוי של דברים, במרחב של המודעות.

אז המודעות יכולה להיות קלילה, פתוחה, רגועה, ומאוד חיה.

אם יש אזור בגוף, או בחוויה – שמרגיש כמו בעיה. מרגיש קשה או מכווץ – אפשר לפתוח את המודעות, לתת לה להיות מאוד רחבה, ולראות את הדפוסים המשתנים. המרקם של שינוי – בכל. באזור הזה של קושי, כחלק ממרחב גדול יותר, נרחב יותר.

רגע לרגע, הכל משתנה, הכל מהבהב.

תראו אם זה אפשרי לכלול הכל. כל מה שבחוויה. זו הקרויה פנימית, זו הקרויה חיצונית. הכל משתנה במרחב. מחשבות, דימויים – תכללו אותם. גם הם משתנים. כל מה שעושה אדוות, עושה גלים דרך החוויה; מופיע, נעלם, פועם. מעוניינים רק בארעיות, בעובדת השינוי. מתכווננים לזה שוב ושוב.

במובן מסוים – המרחב של המודעות נשאר יציב, דומם ופתוח. ובתוכו – הכל בא והולך, משתנה, מופיע ונעלם. ואפילו כשמשהו נמצא – הוא משתנה. מתכווננים למרקמים המשתנים בתוך המרחב הזה. אם משהו מרגיש שכאילו הוא לא משתנה – הישארו שם, בעדינות, מרווחות, פתיחות. ראו את השינוי, פתוחים להשתנות.

תנו למודעות להיות רחבה, פתוחה, קלילה, מרווחת. נוכחת. הכל מהבהב, הכל מנצנץ.

כאשר אנחנו מתכווננים לארעיות כך, זה מוביל לוויתור – letting go, letting be. אנחנו לא צריכים לחשוב על כך. הכל מופיע ונעלם, ובאופן טבעי, אורגני – אנחנו נותנים לזה לבוא, ללכת, להשתנות. ראו אם אפשר להזין גם את האיכות הזו של וויתור, 'לתת להיות' – דרך הראייה של ארעיות. מודעות מאוד רחבה.

סיכום

האם זה היה ברור? בכל יום נתרגל כך בשעה הזו. אז יש לכם שני תרגולים, ואתם יכולים לבחור – מתי לעשות את זה או את זה. בדרך כלל עדיף לדבוק בתרגול אחד למשך ישיבה שלמה, אבל זה לא חקוק באבן. באופן כללי – ראו את עצמכם כחוקים של שני תרגולים – ותנו לעצמכם את האפשרות של גילוי וממחק עם כל אחד מהם.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה 'המציאות' – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: 'זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך' (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. 'זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו'. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: 'אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה'. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: 'אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל'. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא על כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: 'כל היונקים הצמריריים שמשמאל' – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא 'אני נותן/ת אהבה לך'. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. 'אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה'. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: 'אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום'. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים 'כל הברואים/ות', למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.

רוב ברבאה: סמאדהי ותובנה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו של רוב ניתנה ביום השני של הריטריט: 'מדיטציות על ריקות' מ2010. אפשר למצוא את ההקלטה שלה כאן:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9550/

 

מה שאני רוצה להיכנס אליו זה סמאדהי, המקום שלו בריטריט הזה, ובתרגול הריקות שאנחנו עושים/ות. חלקכם/ן ודאי מכירים/ות את המילה הזו, סמאדהי, וחלקכם/ן פחות. Samadhi. זו מילה שהבודהא השתמש בה הרבה, הדגיש אותה ודיבר עליה הרבה. בדרך כלל זה מתורגם כ'ריכוז', וזה תרגום סביר, אבל אני לא ממש מעריץ שלו, כי הוא יכול קצת להוליך שולל. כשאנחנו אומרים/ות ריכוז, המיינד נוטה לחשוב על מיקוד מיקרוסקופי. סמאדהי יכול לכלול גם את זה, אבל כשהוא מעמיק – ממש לא בזה הוא עוסק. אפשר לומר ש-סמאדהי זה איחוי של התודעה והגוף, מאוחדים ויציבים במצב של רווחה. הוא מערב את כל המיינד וכל הגוף: מיושבים, יציבים, ומכילים תחושת רווחה. לפעמים א/נשים שומעים/ות על קונספט כמו סמאדהי ומתחילים/ות לחשוב: 'האם יש לי את זה?' 'האם אי פעם זה היה לי?' 'האם הייתי יודעת אם היה לי את זה?' כאילו זה מתג של הדלקה וכיבוי. על הרבה מהקונספטים האלו, כמו גם על מיינדפולנס, חמלה – מועיל יותר לחשוב כספקטרום. למשל רוגע. 'האם אי פעם היה לי רוגע?' אנחנו נוטים/ות לחשוב כך, במקום על רמות שונות של רוגע. אז אנחנו נעים/ות לאורך הספקטרום הזה, ואנחנו רוצים/ות, במקרה של רוגע או של סמאדהי, לעודד תנועה של 'קצת יותר' רוגע או סמאדהי. אז במקום ליצור שניות מוגזמת של 'האם יש לי את זה?' או 'האם אני טוב/ה מספיק כדי שיהיה לי את זה?' שזה, לעתים קרובות האופן בו אנחנו חושבים/ות – אפשר לחשוב על זה בדרך פחות נוקשה וניגודית, פחות שחור/לבן.

בריטריט הזה, כפי שאמרתי אתמול, מוצעים הרבה תרגולים של תובנה וריקות. ומה שהיינו רוצים/ות זה שתעשו שני תרגולים מקבילים, אפשר לומר – שתי שדרות של תרגול מדיטציה. האחת היא התרגולים של ריקות, והאחרת היא סמאדהי. עכשיו הסמאדהי, ואני אדבר על זה עוד – יכול לבוא דרך תרגול עם הנשימה; הוא יכול לבוא דרך מטא; הוא יכול לבוא דרך משהו אחר, ואנחנו נדבר על זה. יש הרבה מאוד אפשרויות. אבל הייתי אומר שכדאי לחשוב במונחים של חצי-חצי. חשבו על ההליכות והישיבות שלכם, וחלקו, בגסות, לחצי: חצי לתרגול של ריקות, וחצי לתרגול של סמאדהי. ובראיונות אנחנו מאוד מעוניינים/ות לשמוע על שניהם, ולמצוא דרך לטפח את שניהם. הם תרגולים מקבילים, והם תומכים מאוד האחד בשני, ואני אדבר גם על זה היום.

אז יש סיבה להציע את זה. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לשמוע או לקרוא על סמאדהי, ולהבין מתוך זה שזה 'סוג של' לא רלוונטי. שתובנה היא המקום שבו השחרור באמת קורה, וש-סמאדהי זה מסלול צידי. אפשר להבין השקפה כזו, אבל נראה שהיא לא ממש מחזיקה מים. תמיד יש חריגות, אבל ככלל – זה דבר מאוד רלוונטי, והוא מאוד מועיל בדרך של העמקת התובנה והחופש שהיא מביאה. א/נשים לעתים קרובות, ושוב – זה מובן, חוששים/ות שאם הם מבלים/ות יותר מידי זמן עם סמאדהי וייכנסו לזה יותר מידי – הם יפתחו היקשרות או השתוקקות אליו, ויתקעו שם, כי זה יכול להיעשות מאוד נחמד, ושזו תהיה מעין דרך ללא מוצא  והסחת דעת מתובנה משחררת. שוב, זה לא ממש נכון. זה יכול להיות נכון לעתים, אבל באופן כללי לא ממש. ואם זה כן קורה כך – זה תמיד משהו שאפשר לעבור דרכו, ולראות מעבר אליו.

הבודהא היה מעריץ גדול של סמאדהי, ואם תדפדפו דרך המג'הימה ניקאיה, אוסף הדרשות הבינוניות – כל כמה עמודים הוא מדבר על זה: "כפי שנהר הגאנגס גולש, זורם ונוטה לכיוון מזרח, כך גם מתרגל שמפתח ומטפח סמאדהי גולש, זורם ונוטה לכיוון ניבאנה". יש תנועה טבעית בסמאדהי שנעה, לתובנה עמוקה מאוד ולחופש. זו לא תנועה בשני כיוונים שונים.

למה זה כ"כ מועיל? בתוך המצב המנטלי או האיכות של סמאדהי – ישנן הרבה איכויות מועילות. מיינד מיושב ויציב במצב של איחוד ורווחה, מיינד בסמאדהי – הוא מאוד גמיש. לעתים קרובות המיינד לא עושה מה שאנחנו רוצים/ות שהוא יעשה. למעשה, הוא עושה הכל מלבד זה, אבל כאשר המיינד מוצא את דרכו לעבר המצב הרך והמאוחד של רווחה – הצ'יטה – המיינד והלב – נעשה גמיש, קל תנועה, הוא מסוגל לבחור ולהשתמש בגישות שונות. כפי שאמרנו אתמול בלילה – אנחנו משתמשים/ות בגישות שונות, באופן מדיטטיבי, וככל שיש יותר איחוד של סמאדהי, כך המיינד כשיר יותר לנסות כך, וכך – לשחק עם החוויה, עם היחסים שלו אל החוויה והדרכים שבהן הוא רואה אותה. שזה, באופן בסיסי, מה שנעשה פה. הוא יכול לעשות את זה, ולהחליף בין דרכים או אופנים של משחק עם החוויה ועם האופנים שאנחנו רואים/ות וחוקרים/ות וכן הלאה. כאשר המיינד נפתח או מתיישב בסמאדהי במידה כזו או אחרת, הוא נע לעבר מצבים עמוקים יותר של עידון. לפעמים א/נשים נתפשים לעניין של פוקוס, או לריכוז. וכן – סמאדהי כרוך גם בפוקוס – באפשרות של השארת המיינד יציב על משהו כדי לחקור אותו. אני לא יכול/ה לחקור משהו אם אני לא יכול/ה לשמור אותו במוקד תשומת הלב. אז פוקוס זה חלק מסמאדהי, אבל האיכויות האחרות האלו הן חשובות במידה שווה.

עוד אחת מהן היא עידון. זה לא בהכרח מאוד גלוי, אבל כאשר המיינד מעמיק – הוא נעשה מעודן יותר. האיכויות והמרקם של התודעה נעשה מעודן יותר, מזוקק יותר. ובגלל שההכרה יותר מעודנת  -אנחנו יכולים/ות לראות יותר עדינויות ודקויות. וככל שאנחנו רוצים/ות להעמיק בריקות – כך אנחנו צריכים/ות להיות מסוגלים/ות לראות יותר דקויות. אז אנחנו מדברים/ות על הדרך בה, באופן מעודן ביותר, המיינד למעשה מפברק דברים, מפברק את החוויה בדרכים שונות, וחלקן מאוד מאוד מעודנות. כדי להיות מסוגלים/ות לראות זאת, אנחנו צריכים/ות את העדינות והדקות הזו שמגיעות עם הסמאדהי.

יציבות היא פקטור נוסף. יש לה כמה פנים. הראשון הוא, כפי שאמרתי, היכולת להישאר יציב/ה עם דבר אחד, כיוון אחד של החוויה או אלמנט שלה, אותו אני חוקר/ת. אני יכול/ה להישאר יציב/ה, ללמוד על זה, לשאול סביב זה. אני נשאר/ת שם. והיציבות של הסמאדהי מתחילה גם להרוות את הישות כיציבות רגשית. זה לא תמיד קורה באופן לינארי, ועם סמאדהי יש נטייה להיטלטלות לפעמים, אבל יותר ויותר – הישות, הרגש והלב – מרגישים, באופן עמוק יותר ויותר – יציבים ביחס לחיים. ושוב, יש פה חירות גדולה מאוד – להישאר עם מה שאנחנו רוצים לחקור. זה ענק.

בגלל הרווחה שמגיעה עם סמאדהי, ואני מדבר פה על ספקטרום – הרבה או מעט – יש אפקט מרכך, משכך. לפעמים עם ריקות, ומישהו/י שמתרגל/ת את זה או שומע/ת על זה – עשוי לעלות פחד לעתים, או רעד, ואחד הפונקציות של הסמאדהי והרווחה שהוא מביא היא – שהוא מרכך. קל יותר להסתכל על מה שאולי לא היה קל להביט בו קודם, במצב תודעה אחר. זה מובן? זה ממש ממש חשוב. בעיקר אני רואה את זה על א/נשים שעושים ריטריטים עמוקים וארוכים – שהיכולת באמת להיות בסדר, ולהרגיש באמת בסדר כאשר המיינד נפתח לטריטוריות לא נודעות – ממש נתמך על ידי הסמאדהי. בסמאדהי יש חמימות ואהבה. אם אנחנו חושבים/ות על זה במונחים של ריכוז ופוקוס – זה לא משאיר הרבה מרווח לחום ולאהבה של הלב. אבל האמת היא שאם אנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי – זה מרגיש מאוד רך. המרקם של החוויה, של הגוף והלב – נעשים רוויים בחמימות ואהבה. וזה מאוד חשוב כאשר התובנה מעמיקה. אז הרווחה הזו, שמגיעה עם סמאדהי – היא ממש חשובה. היא לא שם כל הזמן, היא באה והולכת, אבל כשיש מספיק גישה לזה, מספיק טבילות בתוך הרווחה הזו – זה עוזר לנו מאוד. ואני הייתי אומר, שזה חשוב כמו האספקט של הפוקוס. במיוחד משום שעבור רבים, ולא רק בתרבות שלנו – רק המילה 'ריקות' מצביעה על איזה ניהיליזם. זה ממש לא זה, ואנחנו נדבר הרבה על למה זה לא זה, אבל אם יש אפילו פחד מניהיליזם כזה – הרווחה הזו מאוד עוזרת, משככת.

כל זה מאפשר אקלים עבור הצי'טה (המילה בסנסקריט ללב ותודעה) שהוא האקלים הטוב ביותר לחקירה. כל זה יוצר סביבה פנימית שהיא נחוצה כדי שנוכל לחקור לעומק. אז, לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי וריכוז בריטריט – זה מפתה לחשוב: 'אה, אני אמור להתמקד בנשימה', ומאוד בקלות – התחושה לגבי התרגול מתכווצת – התחושה לגבי מה שאנחנו עושים הופכת להיות לגבי המיקוד. מהר מאוד, יחד עם זה – המיינד המודד נכנס לתמונה: 'האם אני מצליח/ה להיות ממוקד/ת?' ואם המיקוד הולך טוב, אז נחמד לי, ואם הוא לא, כפי שוודאי יקרה לעתים – אני מרגיש/ה רע, כאילו כל העניין לא הולך. אז – אם נתעדף את המיקוד – המיינד המודד, שמודד את עצמנו – יכנס מהר מאוד, וכל העניין ייטה לשקוע. הרווחה הרגשית, והיחסים הרגשיים לתרגול – יתחילו לשקוע. אז, מאוד חשוב – אפילו, ואולי במיוחד – למתחילים/ות, לראות תמונה הרבה יותר גדולה. למתוח את ההבנה שלנו לגבי מה אנחנו עושים/ות כאשר אנחנו מפתחים/ות סמאדהי. הישמרו מהמיינד שאומר: 'אני מפתח פוקוס, אני צריך להיות בפוקוס, וזה מה שאני מנסה לעשות', ואז מודד את זה. מה עוד קורה? תמיד יש עוד הרבה שקורה שם. אנחנו מנסים/ות להתמקד, כי זה אכן חלק מהסמאדהי – בנשימה או במטא, והמיינד נודד. באופן טבעי, נורמלי, זה מה  שמיינד עושה. הרגע הזה – שבוא הבחנתי שהמיינד נודד – זה רגע של תשומת לב, רגע של ערנות – ברגע הזה אני יודע/ת איפה המיינד. זה רגע של הצלחה, של ניצחון. המיינדפולנס היא חלק מהתמונה הגדולה יותר של הסמאדהי, וזה חשוב לראות את זה. כשאני רואה את זה ומחזיר/ה את המיינד, והוא בורח ואני מחזיר/ה אותו שוב, ושוב – בסופו של דבר, דמיינו – זה כמו שריר גדול שמתפתח. ההחזרה הזו בחזרה היא חלק מהסמאדהי, והיא בונה שריר, כוח – במיינד. הכוח הזה של המיינד זה חלק ממה שאנחנו מטפחים/ות. אז הפעולה הזו של-לראות שהמיינד נדד ולהחזיר אותו – זה דבר מאוד חיובי. אנחנו יכולים/ות לשמוח בו. ואם נראה שבפרקים מסוימים זה כל מה שאנחנו עושים – זה מעולה. אנחנו בונים/ות את השריר הזה.

כשהמיינד מוסח ונודד ל-עבר, עתיד, דאגות, חלומות בהקיץ – אז ברגע של ההבנה של זה – מהר מאוד שיפוט נכנס לתמונה. אנחנו שופטים/ות את עצמנו. ושוב, הרגע הזה – הוא הזדמנות. אז מה שאני מציע פה – זה שבמקום לראות את זה כ'זה עובד רק כשאני ממוקד' בנשימה, או במטא – לראות את כל הדבר, כולל את הזמן בו אני לא עם הנשימה – כחלק מהעניין, וחלק מהתמונה הגדולה של מה אנחנו מפתחים/ות פה. כי ברגע הזה, אם אני שם/ה לב למיינד השופט שנכנס – אולי אני יכול/ה לשחרר את זה קצת, ולא להישאב לזה כל כך – ואז מה קורה? לא רק שאני מפתח/ת מיקוד, מיינדפולנס, לא רק שאני מפתח/ת את השריר הזה – אלא גם – שחרור, בהדרגה, מהכוח של המיינד השופט. אני צריך/ה לראות את זה כחלק מהתמונה הגדולה. כשאני רואה שהמיינד נדד – ויש שם חוסר סבלנות. האם אני יכול/ה לא להלכד כ"כ בחוסר הסבלנות? לראות את זה כהזדמנות לתרגל סבלנות, ולוותר על חוסר סבלנות. אז אפשר לראות פה תמונה הרבה יותר גדולה. זה מהותי, כי כמעט לכולם, לפעמים – הדרך בה אנחנו רואים/ות את התרגול מתכווצת לאיזו תמונה קטנה של 'אני והמיקוד שלי, ואיך הולך לי עם זה'. ומהר מאוד כל התרגול ידלדל ויתייבש ויהפוך לקצת אומלל. אם אני רואה את התמונה הגדולה יותר וכשאני יושב/ת אני מזכיר/ה את זה לעצמי שוב ושוב, תהיה הרבה יותר תחושה של כל העניין כחיובי, יצירתי ומועיל.

 

כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי, ואני לא רוצה לדבר יותר מידי על הטכניקה, כי על זה אדבר בזמנים אחרים, אבל – רוב הזמן, כשאנחנו מדברים/ות על סמאדהי זה כלפי אובייקט אחד. את/ה לוקח את הנשימה או המטא, ואת/ה מנסה להישאר אתו, וללכת יותר ויותר עמוק עם הדבר הזה. חלקכם/ן, עם זאת, אולי כבר מרגישים/ות שיש דרך נוספת להגיע למצב של איחוד ואיחוי ולהעמיק בזה. והיא- להיות דווקא פתוחים/ות מאוד עם תשומת הלב, לא מתמקדים/ות באובייקט אחד – אלא פותחים/ות את תשומת הלב לכוליות של החוויה, ובמובן מסוים – מרפים ביחס לתופעות כאשר הן עולות. לשמור על תודעה מאוד פתוחה, ובתוך התודעה הפתוחה – אותה תחושה של רווחה, איחוד, רווחה – מתחילה להיכנס. בנוגע לריטריט הזה – לי זה לא ממש משנה. אבל אם אתם הולכים/ות לעשות את זה בדרך הפתוחה יותר – שימו לב שתחושה של סמאדהי אכן נכנסת. אם אתם פתוחים/ות – וזה לא מרגיש שתחושת הרווחה והאיחוי מופיעה – תחזרו לתרגול ממוקד באובייקט אחד.

ההעמקה הזו בסמאדהי זו רק מיומנות. זה עניין גדול במובן אחד, אבל במובן אחר – זה לא ממש עניין גדול. אנחנו למדנו הרבה מיומנויות. לקשור שרוכים, ללכת לשירותים, לקרוא, לכתוב. אנחנו לא מכירים/ות בזה. אם אתם יודעים/ות לנגן באיזה כלי נגינה, לומדים ללכת. אלו מיומנויות. וסמאדהי זו פשוט מיומנות. צריך סבלנות ועניין כדי להיכנס לזה. אז מה היחס שלנו ללמידת מיומנות? כל כך הרבה כאן הוא סביב יחסים וגישה, ובסופו של דבר זה ממש חיוני. כי אם היחסים שלי עם למידת מיומנות הופכים להיות של שיפוט עצמי ותסכול – מאוד קשה לפתח את זה. ומה היחס למטרות? אם אני אומר שזה מצב של איחוי ואיחוד, או אפילו אם אני אומר שזה רצף, ספקטרום, בלי נקודת הגעה סופית – מאוד בקלות המיינד מגיע עם תחושה של מטרה, ונקשר ומתכווץ סביב זה מאוד בקלות. אז מה אני עושה עם התחושה של 'מקום שאני בדרך אליו?'. אני יכול/ה לזרוק את כל הרעיון של מקום אליו אני מכוון/ת, אבל אולי זה לזרוק את התינוק עם מי האמבט. איכשהו אני צריך/ה למצוא דרך שהיא בסדר, בריאה ושמחה להתייחס, דרך בוגרת להתייחס לרעיון של ללכת לאנשהו, לפתח משהו. כשהבודהא שאל: במה סמאדהי תלוי? הוא אמר: הוא תלוי בשמחה. וזה מוזר, כי סמאדהי מביא שמחה. אבל הוא גם תלוי בשמחה. זה קשור באיכויות של הערכה, של הוקרה – והזנה של האיכויות האלו. זה מאוד קשה שתהיה תחושה של ניסיון לפתח משהו אם אין רמה מסוימת של שמחה, של אדיבות. האיכויות האלו הן קריטיות מבחינת האווירה שאתה אנחנו ניגשים/ות לתרגול, במובן של להיות בסדר עם התחושה שנאחנו הולכים/ות לאנשהו, לומדים/ות משהו. וגם, כמו שאמרתי אתמול – משחקיות. כשאנחנו לומדים/ות מיומנות אנחנו משחקים/ות, מנסים/ות, ואפשר לעשות את זה בלב קל: 'זה מעניין – כשאני עושה את זה…'. והאיכות הזו של קלילות ומשחקיות יכולה ממש לעזור. אני הייתי אומר שאי אפשר בלעדיה. כשיש קלילות, משחקיות בתרגול, גישה ניסויית.

 

אוקיי, אז רובכם/ן, למעשה כולכם/ן, מכירים/ות את מה שקרוי חמשת המכשולים. אז כשאנחנו יושבים ומנסים להשתקע במדיטציה – מה שאנחנו פוגשים/ות בו הם חמישה מכשולים. רצון חושי או תאווה; סלידה לצורותיה השונות; עייפות ועצלות, דלדול וישנוניות; חוסר מנוחה וספק. ואלו מבקרים אותנו עד שאנחנו מתעוררים/ות לחלוטין. אז הם הולכים להיות בסביבה לזמן מה. זה מאוד חשוב, כשאנחנו מפתחים/ות את התרגול, במיוחד סמאדהי – שהיחסים אתם יהיו בריאים. אנחנו צריכים/ות לצפות להם. אני צריך/ה לצפות לגלים בתרגול שלי. אני לא יכול/ה לצפות לריטריט של ארבעה שבועות שכולו נסיקה חלקה למשכן אלוהי… אולי זה יקרה, אבל באופן כללי – זו לא הדרך בה התודעה עובדת. צפו לגלים. זה חלק מהעיסקה. יש שני דברים מאוד חשובים ביחס למכשולים. אני לא אכנס לכל אחד מהמכשולים באופן ספציפי, אבל שני דברים ממש חשובים: האחד הוא – לא לקחת אותם באופן אישי. אלו פקטורים של ההכרה האנושית שיעלו עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין. אז אם מכשול בא, אם יש סלידה, חוסר מנוחה, עייפות – ואני מתחיל/ה לקחת את זה כ'אומר משהו עלי' או על התרגול שלי: 'אני לא טוב/ה מספיק', 'לא מפותח/ת מספיק', 'לא מגיע/ה לשום מקום' וכן הלאה – אנחנו לוקחים/ות את זה אישית, וזה לגמרי לשפוך דלק על המדורה. זו ירייה ברגל של עצמך. באמת להחזיק בתחושה, כשאנחנו מרגישים אותם – שאלו לא דברים שצריך לקחת באופן אישי, אלו גלים באוקיינוס של ההכרה שלנו. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא – לא תמיד, אבל בדרך כלל – כשמכשול מגיע – יש סיפור שמגיע אתו. כשיש סלידה: 'זה באמת הבחור/ה הזה/ו שגורם/ת לי לקושי'; 'זה באמת כך – שיש משהו לא בסדר איתם/ן, ואנחנו צריכים/ות לעשות משהו, ואנחנו צריכים/ות לעזוב את הריטריט' או משהו כזה. או במקרה של רצון חושי: 'אני באמת צריך/ה משהו'. והמיינד הולך ומשכנע את עצמו במשהו, לגבי העולם החיצוני, לעתים קרובות. זה כמעט כאילו המכשולים הם זרעים קטנים. ההכרה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן,  או כמעט כל הזמן – ולזרעים האלו יש ווים, והווים האלו מחפשים משהו, איזה סוגיה או מצב –  להיתלות בו, לנעוץ שיניים. ואז – הם מתחילים לנער אותו ולשקשק אותו. ואז הדבר הבא שקורה לנו הוא – שיש איזה אישיו, איזה עניין, שנראה שהוא 'קיים שם'. התודעה זורקת את הזרעים האלו כל הזמן, ומה שחשוב הוא: מה אנחנו עושים/ות עם זה. מה אנחנו עושים/ות עם זה. לוקח די הרבה תרגול כדי לראות שזה מה שקורה, וזה לא באמת שהעולם החיצוני הוא מה שאני חושב/ת שהוא. אז צריך להיות סבלניים/ות עם זה, ועם סמאדהי, כי זה תרגול לכל החיים. באמת – לאורך כל החיים.

למכשולים האלו, כמו לכל דבר, יש ספקטרום של עדינות. הם יכולים להיות מאוד גסים, ואנחנו כולנו יודעים/ות מה זה להיות בתוך חוסר מנוחה ענק, או עמימות ועייפות וכן הלאה; והם יכולים גם להיות די מעודנים. לפעמים א/נשים מדברים/ות על שקיעה והיסחפות. שקיעה כמעין ביטוי עדין של עייפות. זה לא שמישהו/י מנקר/ת, או נרדם/ת – אלא דברים נעשים קצת… הם 'מאבדים את הקצה' נעשים קצת מעורפלים איכשהו. וההכרה מרגישה קצת שוקעת, לא באופן שמרגיש בהיר ואנרגטי. או שיש היסחפות – שזה סוג מעודן של חוסר מנוחה. זה לא שהמיינד רוצה לקפוץ החוצה מהמדיטציה, או שאנחנו מסוחררים/ות במחשבות, אלא אנחנו די מרוכזים/ות, אבל כן יש הרבה מחשבות ודימויים שעולים, והמיינד עוקב אחריהם. המיינד נמשך ונסחף לתוכם. זה ביטוי מעודן של חוסר מנוחה. זה מאוד נפוץ, בעיקר כשאנחנו מתחילים/ות להעמיק. כשהמיינד מתחיל לשקוע, מה שאנחנו צריכים/ות זה להכניס יותר אנרגיה, ואולי להיעשות יותר אינטימיים/ות עם מה שאנחנו שמים/ות אליו לב – הנשימה, או המטא. למצוא דרך להכניס אנרגיה מחודשת לתוך כל התהליך. לפעמים מה שאנחנו צריכים/ות זה יותר מרחב. המיינד נעשה מכווץ מידי, וצריך לפתוח את ההכרה, ולהפוך אותה למרווחת יותר, וזה יבהיר דברים. שתי הגישות האלו, למרבה הפלא, מתאימות גם למצב ההפוך – כאשר ישנה היסחפות. לפעמים צריך חיבור מחדש, להיעשות קרוב/ה למה שקורה, ולפעמים צריך יותר מרווח וחופש ביחס למה שקורה.

 

כאשר אנחנו שמים/ות יותר מידי לחץ על המיינד – שיישאר ממוקד – תהיה לו נטייה לברוח יותר למחשבות. אז אנחנו עשויים/ות לחשוב: 'אני בורח/ת, אז אני צריך/ה להיות צמוד/ה יותר לאובייקט'. אבל האמת היא – שאני צריך/ה להיות יותר משוחרר. רוב הא/נשים, כשהם מנסים/ות לפתח סמאדהי, המכשול הגדול שהם/ן ירגישו זו הקפיצות. התחושה של: 'כשאני מנסה לפתח את זה, הכל נעשה קצת לחוץ'. זה הדבר הכי מטריד, לא/נשים רבים/ות. שוב, זה כנראה יגיע לכולכם/ן, לעתים, התחושה של הקפיצות. חלק מהאמנות של המדיטציה זה לצפות לזה, ואז לראות: איך אני מתייחס/ת לזה? אם בסמאדהי שלי, לא משנה איך אני מגיע/ה לשם, אני שומר/ת אחוז כלשהו של המודעות בכל הגוף, אז הרגישות לכל הגוף תאמר לי מתי יש כיווץ בתוך התרגול. הכיווץ והקפיצות ישתקפו בגוף. באופן ברור, למשל בכתפיים, או באופן מעודן יותר. המתח השרירי בכל הגוף יתגבר קצת. אז אפשר להשתמש בגוף כדי לומר לנו מתי אנחנו נעשים קפוצים מידי, ולהרגיע. לצפות לזה, ולהרגיע. ככל שהריטריט ימשיך, אנחנו נציע תרגולים של תובנה, של ריקות – ואנחנו נשתמש בהם גם משום שהם מעודדים וויתור, ומשחררים את כל העניין. אז משתמשים בתרגול תובנה כדי לשחרר את היחס לסמאדהי.

נניח שאתם/ן בוחרים/ות לעבוד עם הנשימה. אנחנו יכולים/ות להתמקד במקום מאוד מדויק, ויש לזה את האיכות שלו. אז אני יכול/ה להיות מודע/ת לנשימה בנחיריים, או בבטן, ולמיינד יש יכולת לחדור איכשהו, לגשש – וזה מאוד שימושי לפעמים. אני יכול/ה לפעמים לגשש ולחדור יותר אם האנרגיה קצת נמוכה, אם אני שוקע/ת או משהו. אבל גם יכול להיות שאני צריך ללכת למצב יותר רספטיבי. כאילו ההכרה מקבלת את הנשימה, במקום לחדור אליה. הנשימה באה, נוגעת בהכרה, ואני מקבל/ת אותה. יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים/ות לשחק עם האופן בו תשומת הלב ניגשת לאובייקט. לפעמים יכולה להיות לנו נקודה אחת במרחב אליה אנחנו שמים/ות לב – כאן (באף) או כאן (בבטן). כל אדם הוא/היא שונה לגבי זה. אנחנו צריכים למצוא מה עובד בשבילנו. אולי לעבוד עם ריכוז צר זה מצוין. אבל לא/נשים רבים/ות, לא לכולם/ן – עדיף מיקוד רחב יותר. לכלול את כל הגוף, כבר מהתחלה, ביחסים שלהם/ן עם סמאדהי. או (1) רק כדרך לבחון – האם זה הדוק מידי או לא, או (2) מתייחסים/ות מהתחלה לכל הגוף, ומוצאים/ות דרך להזין את הרווחה בכל הגוף. מוצאים/ות דרך לנשום, או לעשות את המטא כך ש-כל הגוף מעורב, מהתחלה, כולו נושם, ואני יכול/ה להרגיש אותו נושם. ולמעשה, מזינים/ות את הרווחה בכל הגוף עם הנשימה או עם המטא. אנחנו רגילים/ות לחשוב על המטא סביב מרכז הלב, וזה יכול להיות כך, כמובן, אבל מטא יכולה להיות בכל הגוף. למצוא דרך לנשום, לעשות את המטא כך שכל הגוף מעורב, וכל הגוף מרגיש טוב. מזינים/ות תחושת רווחה בכל הגוף דרך הנשימה, או דרך המטא.

כתזכורת בהמשך לאתמול – זה בטח יהיה טוב לכולם/ן לעשות מטא לפחות פעם ביום. אם אתם עושים/ות מטא (וזה יהיה שילוב מאוד יפה לעשות מטא וריקות, אם אתם לא כ"כ בעניין של נשימה) אם אתם/ן עושים/ות מטא – שמרו על הגוף מעורב. הבודהא אומר: 'רגישים/ות לכל הגוף'. אנחנו רוצים/ות… זה עניין די מרכזי בתרגול המטא, ובתרגול נשימה גם. רגישות לכל הגוף. הרבה משתקף בגוף, ואנחנו משתמשים/ות בו כדי להעמיק. עם המטא, זה אולי נשמע קצת מסובך, כי יש את המשפטים: 'מי יתן ואהיה שמח/ה', 'מי יתן ואת/ה תהיה/יי שמח/ה', ויחד עם המשפטים – אולי יש דימוי או תחושה של נוכחותו/ה האדם השני/ה, ויש את הגוף. אז זה נשמע כאילו יש שלושה דברים, וזה נשמע כמו הרבה, אבל למעשה זה לא הרבה. תנו לזה להיות ממורכז ומקורקע בגוף, ולסבוב סביב הגוף. האם זה נשמע הגיוני?

 

אוקיי. אומר עוד קצת על הגוף, משום שזה כל כך חשוב. זה דבר מהותי, למשך זמן ארוך מאוד מאוד – כלפי האופן בו הסמאדהי מעמיק. ושוב, לפעמים זה לא ברור בהתחלה, ואולי חושבים/ות על סמאדהי כחוויה לא גופנית, כאילו אני רק צריך/ה להיות מרוכז/ת בנקודה אחת, והגוף לא מעורב. אז גוף כן צריך להיות מעורב, כל הגוף. בין אם משתמשים/ות בו על ידי רגישות לקפיצות ולהרפיה, שוב ושוב, או שאנחנו הופכים/ות את כל הגוף למעורב מההתחלה, ומזינים/ות את התחושה של כל הגוף. ככל שהסמאדהי מעמיק, והמיינד אוסף את עצמו באופן חד-נקודתי, ואני לא מתכוון לנקודה קטנה, אלא ליציבות – מה שמתחיל לקרות, במידה כזו או אחרת הוא שהתחושה המוחשית, התפישה של הגוף – מתחילה להשתנות. וכמה מכם/ן כבר מודעים/ות לזה. הגוף מתחיל להיפתח, מתחילה להיות בו תחושת רווחה, והוא מתחיל להרגיש רך בדרך כזה או אחרת, הוא אולי נעשה פחות מוגדר. כל מיני דברים אפשריים. אבל תחושת הגוף, כאשר הסמאדהי מעמיק – זה דבר די חשוב. אנחנו מעודדים/ות את תחושת הגוף הזו. ככל שהסמאדהי מעמיק הגוף נחווה אחרת. בגלל זה, ובגלל שיש איזושהי מידה של רווחה – המיינד משתקע עם זה, ובתוך זה, יותר בקלות. וזה מה שמביא תחושה עמוקה יותר של איחוי ורווחה. אחרי זמן מה עם זה – מתרגל/ת מתחיל/ה להכיר את האופן בו הגוף מרגיש כאשר המיינד הולך יותר לעומק. הוא/היא מתחיל/ה להכיר את התחושה הזו של רווחה או רכות, או פתיחות או מה שזה לא יהיה. ועם הזמן – מתחיל/ה להיות מסוגל/ת להזמין את זה מחדש. לזכור את תחושת הגוף הזו, לקרוא לתחושת הרווחה הזו מחדש, וזה מוביל לסמאדהי. התחושה של האופן בו הגוף מרגיש היא די אינטגרלית להעמקה של הסמאדהי.

יש דרכים רבות בהן אפשר לתפוש את מה שקורה כאשר הסמאדהי מעמיק, וא/נשים מעדיפים/ות גישות שונות. אז מה שאמרתי עכשיו, תפישת הגוף שמשתנה, וזה מאפשר יותר רווחה ואפשר להיכנס לשם יותר – זו דרך אחת לתפוש את זה. דרך אחרת, שחלק מהאנשים אוהבים לראות דרכה וחלקם לא – שבסמאדהי, או מטא – אנחנו עובדים/ות עם מה שאנחנו קוראים/ות לו הגוף המעודן. כלומר – התחושה האנרגטית של הגוף. לא רק עצמות, ציפורניים וכן הלאה. אלא שדה האנרגיה של הגוף. דרך אחת לראות את זה היא שמה שאנחנו עושים/ות בסמאדהי זה שאנחנו עובדים/ות עם השדה הזה של אנרגיה גופנית מעודנת. ומשחקים/ות עם זה, ורוקחים/ות מזה בעדינות – מצב של יותר פתיחות, יציבות, רווחה. זה אותו דבר מבחינה זו בעבודה עם הנשימה או המטא. גוף האנרגיה העדין הזה, במובן מסוים – נמצא שם כל הזמן. לפעמים אנחנו מודעים/ות לזה, לפעמים לא. לפעמים הוא מרגיש מאוד הרמוני: הכל מרגיש פתוח, מיושר, וסוג של… מרגיש טוב. לעתים, לעתים קרובות אפילו, זה לא מרגיש כך. משהו מרגיש חסום, תקוע או מכווץ – בשדה האנרגיה של הגוף. זה מאוד נורמלי. פעמים רבות ביום אנחנו עוברים/ות בין המצבים האלו. אחד הדברים שקורים כשעושים/ות תרגולים של סמאדהי ותובנה הוא, שבגלל שהם תרגולים של וויתור – זה מתחיל לפתוח את הכיווצים והחסימות בגוף האנרגיה העדינה. בגלל זה גוף האנרגיה מרגיש יותר אנרגטי, הרמוני, מיושר. וכאשר הוא מיושר – באופן טבעי עולה מצב של סמאדהי.

 

אז… מה שאנחנו נפנה אליו הרבה בריטריט הזה, או מה שאפשרי זה להשתמש בגישות של ריקות כנקודות מבט, כדרכים לראות את החוויה שלנו, וגם דרכים לראות כיווץ. אז אולי יש כיווץ בגרון. גוף האנרגיה העדינה חסום. תרגולי הריקות הן דרכי ראייה גם כלפי החוויה הזו של חסימה, וזו דרך ראייה שמשחררת את היחסים עם החסימה ומפוגגת אותה. זה נכון לכל החוויה, אבל שימושי במיוחד עם חוויות קשות. בדרך כלל כשא/נשים שומעים/ות על סמאדהי הם חושבים/ות: קודם את/ה מפתח/ת את הריכוז שלך, ואז את התובנה. וזה, באופן כללי, הדרך בה אנחנו מדברים/ות, כמורים/ות. אבל, למעשה, באופן שווה לחלוטין – תובנה מביאה סמאדהי. במידה שבה אני יכול/ה לראות לעומקם של דברים – זה יביא סמאדהי. הם מזינים האחד את השני. ולריטריט הזה – מה שאנחנו רוצים/ות זו ההזנה ההדדית של שניהם. כי הם יזינו האחד את השני – סמאדהי יביא תובנה. תובנה מזינה סמאדהי.

אנחנו מחפשים/ות איזון שם. לפעמים, זה נדיר, אבל לפעמים אנשים רק רוצים לבלות במצב של סמאדהי, והם לא רוצים להרהר ולנתח באופן שיביא לתובנה. זה סיפור שאנחנו שומעים לגבי סמאדהי, אבל מניסיוני זה לא קורה כ"כ הרבה. ודאי שזה כן קורה, אבל זה יותר נדיר מההפך שהוא: לא לפתח מספיק דאגה בריאה כלפי הסמאדהי, כך שהוא יהיה מאוזן עם התובנה. יש פחות מידי סמאדהי, ואז מה שעולה בתרגול הוא סוג של עצבנות, סוג של התרגשות או פיזור של האנרגיות והאנרגיה המנטלית, ולא מספיק רווחה. במסורת שלנו, של מדיטציית תובנה – נראה שלרוב הא/נשים יש מינון לא מספק של סמאדהי בתרגול התובנה; ולעתים פוגשים/ות גם את ההפך.

אנחנו נוטים/ות לחשוב: סמאדהי מגיע דרך ריכוז, במובן המקובל של המילה. אני אדבוק במשהו וזה יביא את זה. אבל אם אנחנו נכנסים/ות לזה, ועושים/ות הרבה תרגול עם סמאדהי אנחנו מגלים/ות: סמאדהי מגיע מוויתור. ושוב, זה לא משהו מובן מאליו או שניכר בהתחלה בכלל: במידה בה יש וויתור – יש סמאדהי. סמאדהי מגיע מוויתור. כשאנחנו ממוקדים/ות באובייקט – אנחנו למעשה מוותרים/ות על הרבה דברים אחרים. ואז הגוף והמיינד יכולים לאחות את עצמם. משום שתובנה מביאה וויתור, או צריכה להביא וויתור – היא מובילה לסמאדהי. לפעמים, וזה משהו שאתם/ן יכולים/ות לנסות לזכור לאורך השבועות, למרות שוודאי שאומר את זה שוב – מישהו/י מתרגל/ת עם תרגול תובנה, תרגול ריקות כזה או אחר – ואפשר להרגיש שבשדה החוויה יש תחושה של רווחה, יציבות או משהו דומה. הסמאדהי גדל, ונראה שאפשר לנוח שם. ושם – את/ה נע/ה בחופשיות בין תרגול תובנה לתרגול סמאדהי. את/ה יכול/ה לנוח ברווחה הזו. לפעמים אפשר לברור את התחושה הזו מבין כל מה שמתרחש באותו רגע – לברור את התחושה של יציבות, רווחה או מיושבות, ולנוח שם. לפעמים אנחנו מנסים/ות למצוא קצת סמאדהי וזה לא קורה, האנרגיה חסומה וכן הלאה – ומה שזה צריך זה קצת תובנה. או שמשהו מעסיק אותנו, ומה שצריך זה קצת תובנה, דרך התרגולים של ריקות. וכשיש תובנה אפשר להרפות, ואז ה-סמאדהי זמין. בפעמים אחרות אנחנו מהרהרים/ות במשהו, אבל אין מספיק סמאדהי, ואז צריך להכניס אותו. זה עדיין של איזון יצירתי.

אני מודע לכך שהרבה מכם/ן מכירים/ות את המילה ג'אנה או דהיאנה – מצבים של סמאדהי, ריכוז עמוק. אני לא הולך להשתמש במילה הזו הרבה בריטריט הזה, אלא – אני אדבר יותר על סמאדהי כשדה וכספקטרום. אנחנו מעוניינים/ות בהעמקה שלו, זה הכל. לפעמים עם המילה הזו, ג'אנה, א/נשים נתלים/ות בזה, ועושים/ות מזה יותר מידי עניין. בריטריטים אחרים אדבר על זה, אבל פה לא. מה שחשוב מאוד הוא שהמיינד המשווה לא יזכה באחיזה גדולה מידי כלפי ההסמאדהי. אנחנו פשוט עושים/ות את זה כדרך לדאוג לעצמנו, מפתחים/ות משהו מתוך אדיבות לעצמנו, ואולטימטיבית – לכל הברואים. אולי אפשר להחזיק את זה, במקום את המיינד המשווה, שיכול להיכנס כל כך בקלות.

דבר קטנטן אחרון, שאני לא אכנס אליו לעומק, ואני לא יודע אם נגיע אליו בריטריט הזה: יש יחסים עמוקים הרבה יותר, למעשה, בין סמאדהי וריקות, שהם לא גלויים בכלל, ושמדברים/ות עליהם לעתים רחוקות מאוד במסורת שלנו, ונראה שבכל המסורות, למעשה. אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אני רוצה לומר משהו פשוט יחסית: לפעמים זה נראה, בתרגול הסמאדהי, כשאנחנו חוזרים/ות שוב ושוב לנשימה, או למטא וכן הלאה, מישהו/י יכול/ה להרגיש: 'אולי אני מתעלם/ת ממשהו שצריך תשומת לב'. 'אולי יש שם רגש או משהו, שצריך תשומת לב, ואני מדחיק/ה אותו, דוחה אותו' או משהו כזה. זה מגיע מתוך הרבה יושר פנימי והרבה נכונות, וזה חשוב. ויכול להיות שזה קורה לעתים, יכול להיות שאנחנו מתחבאים/ות ממשהו דרך הנשימה או המטא, אבל לעתים קרובות – זה לא המקרה, וזה לא פשוט כמו שזה נראה. יש לזה קשר למה שאמרתי קודם – לפעמים מה שקורה הוא שמכשול 'נעץ את שיניו' במשהו, ואז הוא נראה כמו דבר אמתי שאני צריך/ה לעסוק בו, בעולם, ולפעמים זה כן, אבל לעתים קרובות – זה בעצם לא. אם אנחנו מדברים/ות על ריקות – הדבר הוא ריק. הוא ריק מלהיות מה שהוא נראה, ריק מלהיות הביעה שהוא נראה. המיינד יוצר את זה. הקרס הפך אותו לכזה. צריך הרבה סמאדהי, כמו שאמרתי קודם, כדי לראות את זה. וחלק מהדברים שנדמה לנו: 'זה כ"כ חשוב שאביא את תשומת הלב שלי לזה', או 'כל כך חשוב שאפתח לזה' – אז לפעמים זה חשוב, ולפעמים, אתם יודעים/ות – זה פשוט לא. לפעמים המיינד זורק בוץ, יוצר בוץ, ואז משכשך/ת בו. זו שאלה מאוד עדינה, ואני אומר משהו שצריך בשבילו יותר זמן, ואני רק מציג אותו בקצרה עכשיו. כשאנחנו מעמיקים/ות בסמאדהי, יש משהו בזה, כשהקרסים נועצים את שיניהם במשהו – המיינד בונה משהו, מפברק משהו, ואז נשבה במציאותיות שלו. כשאנחנו מתרגלים/ות סמאדהי המיינד מעמיק בסמאדהי, ומה שקורה הוא שאנחנו בונים/ות פחות, מפברקים פחות, יוצרים פחות אישיו, עניין כזה או אחר. בונים/ות פחות עצמי, ובונים/ות פחות עולם. אני צריך לדבר הרבה יותר על זה ואני לא יודע כמה אספיק בריטריט הזה. אבל זה מה שקורה לגבי סמאדהי – אנחנו בונים/ות פחות. וזה מאוד מהותי להבנה עמוקה של ריקות. שוב, אחת המתנות הגדולות של סמאדהי, כשאנחנו מעמיקים/ות בו – זה שאנחנו מתרגלים ל-להרפות ולוותר בנוגע לעצמי. לא להחזיק בעצמי כל כך בנוי, רועם, ולא להחזיק את העולם של דברים ושל ה'עניינים' – באופן כל כך בנוי, רועם ודומיננטי. אנחנו לומדים/ות לשחרר מזה, וללמוד: 'זה ממש בסדר, זה אפילו מרגיש מאוד נחמד כשאנחנו עושים את זה.' אז למרות ש-סמאדהי הוא לא תרגול ישיר של ריקות – יש פה תנועה מקבילה ש, אם אנחנו מבינים/ות אותה, באמת מהרהרים/ות בה – היא לגמרי חשובה ואינטגרלית להבנה של ריקות. ואפילו אם אנחנו לא מהרהרים/ות בה – אנחנו מתרגלים/ות לוותר על מה שנראה לנו בדרך כלל כאמיתי, על מה שלוקח את כל המרחב שבתוכנו. וזו מתנה ענקית של סמאדהי.

 

רוב ברבאה: פתיחה לתרגול מטא

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו ניתנה כשיחת פתיחה לריטריט מטא ב2010. אפשר למצוא אותה יחד עם שאר השיחות מהריטריט בכתובת:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1084/

הבודהא, ומורים/ות אחרים/ות לאורך הדורות הניחו לפתחנו איזו הבטחה – לגבי אפשרות יוצאת דופן שיש לנו, כא/נשים, בחיים שלנו: האפשרות של התעוררות. כשאנחנו מתבוננים/ות בחיים שלנו, אנחנו סובלים/ות, חוים/ות אי נחת, ויש טווח שלם של זה בקיום שלנו. הבודהא אומר: יש דרך לשנות את כל חוויית הקיום שלנו. האפשרות מגיעה באמצעות התבוננות עמוקה באי-הנחת, והבנה שלה. מצד הבודהא – אי הנחת נובעת מתעתוע יסודי. אנחנו רואים/ות את עצמנו ואת העולם באופן לא נכון. כל דבר שאנחנו, ששת המיליארדים של האנשים בעולם – נסכים עליו – הוא לא כפי שהוא נראה. אנחנו נלכדים/ות במציאות לכאורה, המציאות הנגלית של הדברים. ואנחנו מתנהגים/ות על פי ומגיבים/ות למציאות לכאורה של עצמי ושל עולם. אנחנו חושבים/ות במובנים האלו, ובוחרים/ות בהקשר של זה. מאחר והכל נסמך על אשליה – אנחנו מסתחררים/ות בתוך אשליה, מתחזקים/ות התנפחות על בסיס ראייה לא נכונה. אפשר להתעורר מזה. וככל שאנחנו מתעוררים/ות מזה יותר, כך אנחנו חיים/ות עם תחושת חופש רדיקלי. זוהי האפשרות וההבטחה שעוברת לאורך אלפי השנים האלו. אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה, ולבחור: כמה אני רוצה ללכת עם זה? לגמרי? חלקית? רק קצת? אבל האפשרות נמצאת שם.

ההתעוררות הזו – היא לא עניין של מזל, אלא – יש דרך לשם, שאפשר ללכת בה. ולדרך הזו, כפרפרזה – יש שתי כנפיים. הראשונה היא תובנה: אנחנו יכולים/ות ללמוד דרכי ראייה שמסירות את המעטה מעל המציאות. ומהצד השני – יש לנו את טיפוח האיכויות היפות של הלב והתודעה: טיפוח של טוב לב אוהב, חמלה, חדווה, שוויון נפש. אלו הן איכויות יפות שאנחנו יכולים/ות לטפח בלב ובתודעה. נדיבות, סבלנות, שקדנות, רוגע, ריכוז, חכמה. אנחנו בונים/ות ומזינים/ות איכויות יפות בזרם הקיום שלנו. הדרך מכילה הן את התובנה והן את הטיפוח. מטא עונה לשתי הקטגוריות האלו.

ראשית, זהו טיפוח. אם נשאל את עצמנו – מהו התרגול הזה בעצם… יש את המילה הזו: 'אהבה'. ואנחנו משתמשים/ות בה כ"כ הרבה: בתרבות, בסרטים, בכל מקום. מטא היא דבר שונה ממה שסביר שאנחנו חושבים/ות עליו כשאנחנו אומרים/ות 'אהבה'. מטא היא איחולי טוב: טוב לנו, לאחרים/ות. איחול שתהיה רווחה עמוקה בחיים – בתודעה, בגוף. במובן מסוים – זה הכל. הידידותיות העמוקה של איחול טוב לכל היצורים.

יש פה שתי איכויות שהן שונות ממה שהיינו קוראים לו אהבה בד"כ. ההבדל הראשון, האיכות הראשונה – היא היותה חסרת גבולות. בדרך כלל – בחיים שלנו, אם נתבונן על היחסים, ועל התנועה של אכפתיות, נראה שהדאגה שלנו היא די מוגבלת. מאוד אכפת לנו מעצמי, ומאלה שהם קרובים/ות אלינו: משפחה, חברים/ות, אהובים/ות. טוב לב אוהב היא איכות בלתי-מדידה בהרבה מובנים, ובין השאר במובן ש – היא אינסופית בהתרחבות שלה. כא/נשים, זה נורמלי מאוד שהלב שלנו מוגבל בטווח שלו. מוגבל ותחום באכפתיות שלו. מטא היא היפתחות להיעדר הגבולות של הלב. זה כיוון, וזה אידיאל מאוד נאצל – שהדאגה תהיה שווה וחסרת גבולות. שיהיה לי אכפת מהילד/ה שלי, כמו שאכפת לי ממי שאף פעם לא פגשתי. זה רעיון מאוד נעלה, אז זה מצביע על כיוון כלשהו.

אם כשאנחנו משתמשים/ות במילה אהבה, ואומרים/ות: 'אני אוהב אותך', או: 'האם אתה אוהב אותי?'. אז נגלה עוד משהו שמבדיל בין מטא לאהבה – שזה היעדר התנאים. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לומר למישהו: 'אני אוהב אותך', אבל אם נהיה כנים, זה יותר: 'אני אוהב אותך אם…' או 'אני אוהב אותך כש…'. יש תנאים. אולי אפילו: 'אני אוהב אותך אם תשתנה/י'. זה חלק נורמלי מהקיום שלנו. אהבה רומנטית זה חלק מהחיים שלנו כלא-נזירים. ויש לזה את המקום שלו. אבל זה קצת שונה. יש שם היקשרות. ואני חושב שזה בסדר. אבל שונה. באהבה רומנטית בריאה – יש מידה של מטא, אבל יש שם גם היקשרות. יש שורה משיר של בוב דילן: 'האם את אוהבת אותי, או שאת רק מרחיבה את הרצון הטוב שלך לכיווני?' מהי המילה 'אהבה' אומרת, אם היא מוצבת בניגוד לזה? זה משהו אחר. מה בנוסף למטא? אני לא אומר שזה לא בסדר, זה חלק ממה שאנחנו עושים, אבל צריך להיות מודעים לזה שמדובר במשהו אחר.

לפעמים אנשים חושבים – שמטא זה פשוט להיות מאוד נחמדים/ות, לחבב את כולם, ולצבוע את העולם בוורוד. זה לא זה. זה אפילו לא שאנחנו מחבבים/ות או מאשרים/ות את כולם/ן. למטא יש כוח. זה לא דבר לא-כנה או רפה. אבל שלא בדומה למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככוח, לכוח של מטא יש רכות בתוכו. זה חזק באופן אינסופי, ורך באופן אינסופי. סוג אחר של כוח. והמטא – במקום להיות תלויה בצביעה שקרית של הדברים, היא יותר בהרמוניה עם האמת העמוקה של הדברים (אנחנו נדבר על זה יותר בריטריט) היא יותר בהרמוניה עם המהות האמתית של הדברים מהתפישות הרגילות שלנו, האהבות ואי-האהבות. אז האיכות הזו של מטא, של חוסר גבולות ואי-תנאים – זה הכיוון שלנו, לשם אנחנו נעים/ות.

איך אנחנו עושים את זה? לי זה לא ממש חשוב. לא ממש אכפת לי אם אתם/ן עושים את זה כך או אחרת. החל ממחר אנחנו נביא אפשרויות, עם פרטים, ספציפיות, טכניקה, ותמיכה לכל זה. אנחנו יכולים/ות להשתמש במשפטים, ואפשר, ומומלץ מאוד – להשתמש בגוף, באנרגיה ובתחושה שלו; ואפשר להשתמש בדמיון ויזואלי. אני יודע ש-לחלקכם/ן יש תרגול של התמסרות, ואפשר להשתמש בזה. לחלק – תרגול עם 'דייטי'. כל זה טוב, ולא ממש אכפת לנו איך אתם/ן עושים/ות את זה – אנחנו רוצים/ות לעזור לזה לקרות.

קרה ששמעתי א/נשים אומרים/ות – שמטא זה לא 'הדבר האמיתי', אלא מיינדפולנס היא, ומטא זה למתחילים/ות, מעין ריפוי ראשוני, ואחרי שעברת את זה – אפשר לעבור ל'ליגה של הגדולים'. בעיני – יש פה חוסר בהבנה. בגל הראשון של מדיטציית תובנה במערב, כשהגיעו המורים בשנות ה70, מטא לא ממש הייתה חלק מהתמונה, ואכן היה הרבה יותר דגש על מיינדפולנס. אחרי זמן מה, כמעט כולם/ן הסכימו שמשהו, בהרבה מקרים, לא ממש עובד, ולא ממש נפתח בדרך המועילה ביותר, או כמו שהיו מצפים/ות. ומתוך כך הגיעה ההבנה – ש-מטא ממש נחוצה להרבה א/נשים. אנחנו מבחינים/ות באיך שאנחנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים/ות במדיטציה – אנחנו רואים/ות איך אנחנו, על הכרית ולא על הכרית. ואם אנחנו כנים/ות – אנחנו יכולים/ות לראות הרגל של רצף של נוקשות, שיפוט, כלפי עצמי, כלפי אחרים/ות. אי-חיבור, אי-קשר. סגירות, לעתים, בדרכים שונות. חלק מזה מאוד ברור, חלק יותר מעודן, יותר חבוי – אבל יגלה את עצמו. וכל אלו, כל האיכויות האלו – אפשר לראות את הנזק שהן מחוללות בחיינו. השחתה, או סבל ברמה נמוכה, שאנחנו כבר רגילים/ות אליו. זה פוגע בנו, בתחושת הקיום שלנו, וגם במערכות היחסים שלנו. אנשים התחילו להבחין בקווים האלו מופיעים בתרגול המיינדפולנס, והבינו שצריך לפוגג אותם ולרפא אותם בדרך ישירה יותר. וכשהתחילו לעבוד עם זה ראו – יש לזה הרבה מאוד כוח. וככלל – התרגול של טיפוח – חזק בצורה לא רגילה כחלק מהדרך לשחרור. יש שתי כנפיים: טיפוח ותובנה, וצריך את שתיהן.

יש דרכים שונות… כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, ועל הקיום שלנו, אפשר להבין אותו בהרבה דרכים. מסורות שונות – דתיות, פסיכולוגיות, מדעיות – מבינות את הקיום הזה בדרכים שונות. בדהרמה – יש שתי דרכי ראייה, שמשלימות ותומכות האחת בשנייה. האחת היא מה שנקרא לעתים – טבע הבודהא: לראות את הטוהר, את השלמות היסודית והבסיסית שיש בנו. זו דרך אחת, מאוד חזקה וחשובה. ודרך משלימה היא לראות שבכולנו, עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין – יש בנו זרם של שלושה זיהומים, מפגעים – 'קילסות' בפאלי: 1. תעתוע; 2. תאווה; 3. סלידה. וזה כאילו יש מעיין אינסופי של זרעים שלהם, ששופך עוד ועוד מהם, כל הזמן. מעיין של זרעים של הזיהומים האלו. והשאלה היא: אם המעיין הזה כל הזמן שם, מה אנחנו עושים/ות אתו? אם אני לא מודע/ת – יש סכנה שהזרעים האלו צונחים לאדמה, ומצמיחים עצי אלון של אי-נחת וסבל. אז השאלה היא – כשאני מביט/ה פנימה, ואולי אני רואה את שניהם: יש לי אינטואיציה של היופי והשלמות המוטמע שלי, ויש, אם אני מביט/ה בכנות – ראייה של שלושת הזיהומים; השאלה היא – כשאני נע/ה בחיים, ופוגש/ת תנאים שונים: שבח ואשמה, הצלחה וכישלון, כאב, תענוג, קושי, אבדן – כל זה – אילו זרעים אני משקה?האם אני משקה את הזרעים המועילים? או שאני משקה את אלו שגורמים לקושי?

מה שמרגש אותי עמוקות ב-ללמד ריטריט כזה היא העובדה ש-מטא היא מיומנות. זה משהו שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולטפח. במקום לראות את זה כמשהו שיש לך או אין לך: 'אני פשוט אדם אומלל ורטנוני', או משהו כזה. זה ממש מרגש בעיני שאנחנו יכולים/ות לדבר פה לאורך הימים על הדרכים שבהן זה יכול להתפתח. יש את הפוטנציאל הזה, אפשרות מאוד אמתית לכולנו. הבודהא השתמש הרבה במילה מיומנות. כמו שלמדתי לקשור שרוכים. מטא זו לא רק תחושה, שיש לנו או אין לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים/ות לפתח, וללמוד איך לפתח. אם נרחיב את המחשבה על זה – לפעמים יש יחסים, כמו ידידות, יחסים משפחתיים, עם צאצאים, יחסים רומנטיים או משהו אחר. ולפעמים אפשר לחשוב שאנחנו ממש מקוללים/ות באזור הזה. אבל גם יחסים הם מיומנות שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולפתח. זה מעצים לחשוב כך. בריטריט הזה – אנחנו רוצים/ות למצוא דרכים שבהן אפשר להביא את המיומנות הזו לגדול ולעבוד.

בטיפוח הזה, של האיכויות היפות של חמלה, טוב לב אוהב, נדיבות, שוויון נפש, וכל אלו – לתרגולי הטיפוח האלו יש משהו במשותף. מה שמשותף להם הם זה שהם מביאים שמחה לישות. זה מוטמע בדרך שבה הם עובדים בשבילנו. אז אנחנו צריכים/ות אותם, אנחנו צריכים/ות טוב לב בשביל הרווחה שלנו. ממש צריכים/ות. אם אנחנו חוקרים/ות לעומק החיים שלנו, ושואלים/ות את עצמנו – עם אהבה ועדינות: 'כמה הזנה עמוקה יש בחיים שלי?' מה הנגישות שיש בחיים שלי לתחושה עמוקה של הזנה, של משאב? כמה זה עמוק בשבילי? מנקודת המבט של הדהרמה אפשר לומר שהנורמה של האנושות היא מצב של תת-תזונה. תת-תזונה כרונית, בסיסית, במובן הזה – של להרגיש את הרווחה שלנו באופן עמוק. יש לנו המון דברים אחרים, בחיים במערב – הרבה מתאפשר, ופן אחר ממש לא מתאפשר כמו האחרים. כמובן, אחד מכל שישה אנשים בעולם לא-מוזן כיאות במובן פיזי לגמרי, ויש שאומרים שאחד מארבעה. אז משהו בין מיליארד לשניים, ואנשים יכולים לשרוד איכשהו. אז גם אנחנו יכולים/ות לשרוד עם תת-התזונה הרוחנית הזו. זו שאלת דהרמה יסודית, העניין הזה של הזנה. אנחנו מקבלים/ות הזנה דרך אוכל, דרך החושים, דרך חברים/ות, דרך האינטלקט, וכל זה זמין, אפשרי וחשוב. וטוב שיהיו יחסים בריאים עם כל אלו, אבל בלי הזנה מבפנים – הדברים האלו נושאים עול כבד מידי. הם נדרשים למלא את מה שהם לא יכולים למלא, מטבעם. איך זה יהיה באמת להזין את המשאבים הפנימיים שלנו? כשהמשאבים הפנימיים נמצאים שם באופן עמוק, כשהמעיינות מפכים בעומק, וזורמים באופן מלא לעומק הישות – הזרם הזה, בסיכומו של דבר – מתחיל לצבוע את העולם עבורנו. צובע את החושים ומשנה את העולם שלנו. עושה להם טרנספורמציה. זה לא בא רק ממדיטציה, מטא זה לא רק משהו שאנחנו עושים על הכרית, אלא גם מחוץ לה. ואופן ההיות הזה בעולם מביא הזנה, ומשנה את העולם; הופך את העולם למשהו שמביא ברכה והזנה, במקום שהוא יהיה שדה של מאבק ותחרות. משנה את העולם עבורנו. ושוב, לפעמים זה קשה אולי לשמוע, או להכיר בעצמנו, אבל זה חלק מאוד חשוב במה שהיא הדהרמה. ואם נסתכל על הכתבים המקוריים של הבודהא, הוא מדבר הרבה יותר על תרגול של טיפוח מאשר על הדברים האחרים, הוא ממש מדגיש את הטיפוח.

מה קורה כשאין לנו תחושה מלאה של הזנה? מתוך התחושה החסרה של הזנה, אנחנו מנסים/ות להשיג משהו עבור עצמנו. העולם נעשה שדה של צריכה עבור העצמי. כמו אדם רעב. אנחנו צריכים/ות משהו מהעולם. וב'לקחת עבור עצמי' אין הרבה מטא. התנועה הזו מאשררת את המצב המנטלי, וזוהי תנועה שאינה מזינה. אם המיינד מוזן – ההפך יכול לקרות. אנחנו יכולים/ות לפתוח את עצמנו להמשכיות של אדיבות, ל'חלב' של האדיבות. אז יש את זה, את המובן החשוב הזה של הזנה, ואנחנו – במובן הכי אדיב שאפשר – מזינים/ות את הישות שלנו באופן עמוק במים האלו של המשאבים הפנימיים. יש בזה יופי אמתי. כשאני אומר את זה – אולי יש מודעות לחסר. אבל אנחנו פה עם האפשרות והיופי של האפשרות הזו. אז יש את ההזנה הזו, ואת הדרך שבה מטא מתפקדת ומשנה את דרך הראייה שלנו – עושה טרנספורמציה בדרך שבה אנחנו חשים ותופשים את העולם והקיום שלנו. זה, אם לחזור להתחלה, מביא להתעוררות. אנחנו סובלים/ות, אם לעשות פרפרזה על הבודהא – אנחנו סובלים/ות כי אנחנו לא רואים/ות בבהירות, כי אנחנו לא מבינים/ות את המציאות. זוהי הדהרמה בקליפת אגוז. אנחנו סובלים/ות משום שאנחנו לא מבינים/ות את המציאות.

יש ציטוט יפה מאיינשטיין שמסכם את זה, ופן אחד במיוחד מההתפתחות האפשרית הזו של מטא. הוא אומר: 'אדם/אשה הוא/היא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו: יקום. חלק מוגבל בזמן וחלל. הוא/היא חווה את עצמו/ה, את מחשבותיו/ה ורגשותיו/ה כמשהו נפרד מהשאר, מין אשליה אופטית של ההכרה שלו/ה. האשליה הזו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו להתאוויות האישיות שלנו, ולחיבה לכמה א/נשים, הקרובים/ות אלינו ביותר. המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר עצמנו מהכלא הזה, על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל הייצורים החיים, ואת כל הטבע ויופיו.' הצהרה כ"כ יפה.

אז יש דרך חזקה מאוד שבה תרגול מטא משנה את הראייה שלנו, ופותח הבנה של ריקות, תובנה אל הריקות של המציאות.

איך זה עובד?

כפי הנראה, ואני לא בדקתי, היו מחקרים על האפקטיביות של תפילה ושל ומדיטציות מטא לטובתם של אחרים: מישהו/י מאחל/ת, ומשהו קורה למי שמאחלים לו/ה. כנראה ישנן הוכחות כלשהן, אני לא ממש עקבתי. אבל זה לא הדבר העקרוני שאנחנו עושים/ות כאן. זו לא הסיבה לתרגול שלנו. מה שאנחנו בעצם עושים/ות בתרגול מטא הוא – שאנחנו עושים/ות את זה עבור הלב שלנו. ללב שלנו. ו-ודאי, כל השאר עשוי לקרות. בתהליך של מעורבות בתרגול מטא – הלב משתנה. ישנה האפשרות הזו. בהחלט יש אותה. וכשהלב משתנה – העיניים משתנות, הראייה משתנה, והפעולות והבחירות משתנות. מתוך השינוי של הלב, שבמרכז של הכל – משתנה הראייה שלנו את העולם, והדרך שבה אנחנו פועלים/ות בו. וזה, בודאי, משנה את העולם. אז בהחלט, עבורי, הדהרמה מעוניינת בריפוי העולם. במסורת היהודית זה נקרא תיקון עולם. תפילה עבור העולם. זה דבר יפיפה, ובתרגול הדהרמה אנחנו מעוניינים/ות בזה, אבל מתחילים פה, ונותנים לזה להיות עמוק, ולהתפשט.

איך אנחנו עושים/ות את זה?

אחת הדרכים החשובות שבהן תרגול המטא עובד היא – שאנחנו עובדים/ות ברובד של כוונה והתכוונות. ברמה של הזרעים האלו שעולים, ואנחנו מנחים/ות אותם בכיוון מסוים. שותלים/ות זרעים מסוימים: זרעים של כוונה ואיחולי טוב. עבודה ברמה של התכוונות, וזו רמה של הישות שהעבודה בה היא בעלת עצמה רבה, משום שהיא בת-שינוי, גמישה, והיא בת הזנה והכוונה. על ידי תרגול וחזרה – אנחנו יכולים/ות להשפיע עמוקות. אל לנו להפחית בכוחם של הרגלים וכוונות, ושל ההרגלים של הכוונות. זה חזק באופן עצום. זה, לעתים קרובות, לא ציר של הישות שלנו שאנחנו שמים/ות אליו לב או אפילו מודעים/ות אליו, אבל כל כך הרבה מהאופן בו החיים שלנו מתגלים – נשען על זה. נשען על הרובד הזה של כוונות: מה אני מזין/ה שם? למה אני מאפשר/ת מומנטום, ולאן הוא מוביל? אז אנחנו עובדים/ות בצורה מאוד פשוטה ומאוד בסבלנות עם ההתכוונות. הבודהא אומר משהו יפה מאוד, בהקשר של תרגול מטא: זה כמו למלא דלי של מים, ואולי יש טפטוף איתי, אבל 'טיפה אחר טיפה – הדלי מתמלא'. וזה מה שאנחנו עושים/ות. מתמודדים/ות עם הכוונות, כמעט אחת אחרי השנייה.

התכוונות היא רמה מעניינת לעבוד אתה, כי במקום לומר: אנחנו מתקנים/ות את עצמנו, או משנים/ות את עצמנו, אנחנו עובדים/ות עם כוונות. וכוונות הן לא-עצמי, הן פשוט שם לעבוד איתן, הן גמישות.

כל זה – מביא ריפוי עצום. כל זה – ההזנה, הטיפוח של רווחה ושמחה, ועבודה עם הכוונות, ושינוי דרך הראייה – כל זה יחד מרפא את היישות שלנו ברמות העמוקות ביותר, ומביא קשר ופתיחות.

אנחנו באים/ות לריטריט עם סיבות שונות – וכל זה הוא ריפוי, ריפוי של עצמנו. לפעמים מישהו/י מרגיש/ה: 'יש לי כ"כ הרבה נוקשות, וביקורת עצמית, ואני צריך לפנות לזה, אני צריך ריפוי עצמי'. ו-כן, לגמרי, לשם אנחנו ניגשים/ות – ריפוי עצמי. ובאותו הזמן – אני מרגיש, אני באמת מאמין ורואה – שבנו כא/נשים יש גם משהו אחר. משהו אחר שכמה לדבר מה רחב יותר מאשר רק ריפוי עצמי. יש זרם עמוק באנושיות של הלב שלנו, אנחנו כמהים/ות למשהו שמחוץ לגבולות העצמי, כמו שהזכרתי בהקשר של היעדר הגבולות. משהו שמרחיב באמת את תחושת הקיום שלנו, באמת מרחיב אותו אל עבר הבלתי מדיד, משהו שפותח את כל האירוע. יש שיר יפה של רילקה, אז אקריא את כולו:

"אני חי את חיי במעגלים גדלים, שמתרחבים לרוחב העולם כולו. יתכן שלא אשלים את המהלך, אבל אני נותן את כל כולי למענו. אני סב סביב אלוהים, סביב המגדל הראשון. אני סובב מזה אלפי שנים, ועדיין איני יודע: האם אני בז, סופה, או שיר מופלא?"

יש משהו שרוצה להתרחב, משהו שמנחה את התחושה הזו, אפילו אם אני מרגיש שרוב מה שאני רואה בחיי הוא לגבי עצמי, ואני צריך/ה לגשת לזה איכשהו בריפוי עצמי, ואנחנו אכן ניגשים לזה – יש גם משהו אחר. תיקון העולם, הרצון להתרחב הלאה. אז הריטריט, כמו כל ריטריט – מיועד לשירות, לכבוד ולהזנה של התנועות העמוקות של הלב שלנו. זה מה שאנחנו תומכים/ות בו פה, וחשוב, אני חש – לתת לעצמנו להרגיש את זה, להעריך את זה, לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בגלל זה, לכבד את זה. חלק כ"כ מעמיק וחשוב ויפה של הישות שאנחנו: החלק שרוצה להתרחב.

במסורת של המהייאנה יש את המילה הזו: 'בודהיצי'טה', וזו מילה יפה מאוד, עם הרבה משמעויות שאני לא אוכל לפרט וודאי שלא לרדת לעומקן כאן – אבל היא מצביעה לאיזו מהפיכה שאפשרית עבורנו. מהפיכה בכל האוריינטציה שלנו לקיום. מהפיכה בלב, מהמעגל הצר שהצבעתי עליו קודם: 'זה אני, והמעגל הקטן שלי', להפוך הכל על ראשו – ולתעדף את האושר של אחרים/ות בראש ובראשונה. לחיות למען אושרם/ן של אחרים/ות, בראש ובראשונה. אנחנו יכולים/ות לשמוע משהו כזה, ויכולות להיות כל מיני תגובות. אבל דמיינו – איך זה יהיה להפוך את כל תחושת הקיום על ראשה כך? אל תפחיתו באפשרויות שאליהן התרגול יכול להוביל. א/נשים יכולים/ות להגיב בכל מיני דרכים כששומעים/ות משהו כזה: אולי יש השראה או התרגשות, ואולי הביקורת הפנימית עולה, ויש מדידה או לחץ או תחושת 'צריך', או שזה נשמע 'מטיף'. אולי כל זה קורה, וזה בסדר גמור, ואולי יש גם חלק אחר של הישות שחש באפשרות אחרת לגמרי. משהו אחר שאפשרי לקיום שלנו, יחד עם הסקפטיות והפחד. יש טווח גדול מאוד של מה שאפשרי לנו בתרגול; ואל תפחיתו מהערכתכם/ן לגבי – לאן זה יכול להוביל, ההרפתקה הזו. כפי הנראה, לרוב האנשים, הטרנספורמציה שאפשרית דרך התרגול עולה על מה שהם מעריכים/ות שאפשרי עבורם/ן. האפשרויות הן ענקיות. האפשרות לחשוף את טבע-הבודהא שלנו, ולתת לזה להתבטא בעולם.

אז, אני מדבר על הרחבת המעגל, והאפשרויות של בודהיצ'יטה – איך זה יהיה לחשוב על אחרים כשווים/ות אלי? אני רוצה להתחיל כאן, לגבי הריטריט, לגבי הסיטואציה הזו. איך אנחנו רואים/ות את הריטריט, ואחרים כאן? מהר מאוד, כשמגיעים/ות לריטריט, עולה התחושה ש'זה לגבי', והאחרים/ות הם/ן, במובן מסוים, 'פשוט בדרך שלי', או אפילו מפריעים/ות כך או אחרת, ומסיחים/ות את דעתנו. אז אני תוהה אם, ממש מעכשיו, אפשר ליצור תחושה של 'אנחנו', ולהמשיך להזין תחושה כזו.

אז בואו ננסה משהו, קחו שניה, וקרקעו עצמכם/ן בגוף. לא עניין גדול. חושו את הגוף. תנו לעצמכם/ן להביט סביבכם/ן, סביב החדר, ולראות, לחוש, את הא/נשים בחדר. קחו את הזמן. באמת תראו. האם אתם/ן יכולים/ות להרגיש את הנוכחות של הישויות האלו כאן, יחד? בני/ות אדם אחרים/ות. האם אתם/ן יכולים/ות להיות מודעים/ות לאנושיות שלהם/ן? החיים, המאבקים, השמחות שלהם/ן? המשיכו להביט. האם אתם/ן יכולים/ות להרשות לעצמכם/ן להרגיש איזה קשר לאנושיות הזו, לתחושה הזו של 'אנחנו'?

עכשיו, עצמו עיניים. העיניים עצומות, אין מראות, ויש דממה. האם אתם יכולים/ות לתת לתשומת הלב להתרחב, ולחוש את אותה תחושה של קשר, של אנושיות, של 'אנחנו'? האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם/ן להיות מודעים/ות לכך שכל האחרים/ות האלו מבינינו – תומכים בכם/ן ובתרגול שלכם/ן לאורך הימים פה? הנוכחות והשקדנות, זה שהם מגיעים/ות שוב ושוב. האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם להיות מוזנים/ות על ידי הנוכחות של אחרים/ות פה? האם אתם/ן יכוליםות לראות שההקדשה שלכם, ההגעה שלכם, הנוכחות, אפילו אם אין לכם/ן כוח ונמאס לכם/ן, ההגעה שלכם – היא תמיכה בשותפות הזו?

אפשר לפקוח עיניים.

אנחנו מתרגלים/ות שינוי של נקודת המבט, וזה מה שהדהרמה היא, במובן מסוים. זה מה שהתרגול הוא: שינוי של נקודת המבט. המשיכו לעודד תחושת של 'אנחנו' לאורך הימים, ולא רק פה אלא בכל הבית. להרגיש את הקשר, התמיכה.

מחר אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לפתוח את הנחיות התרגול, אבל אני אומר כמה מילים פשוטות עכשיו:

אולי תרצו להתמקם בתנוחה נוחה, מקורקעת וזקופה. לחוש את הזקיפות של התנוחה. לתת למודעות לחוש את הגוף והחוויה הגופנית, למלא את הגוף. חשים/ות את החיים שבחוויה הגופנית כרגע.

לתת למודעות להיות רחבה. לתת לה להתרחב ולמלא את כל הגוף, את כל מרחב הגוף, ורק להתכוונן לחוויה הזו. מודעים/ות לגוף, מודעים/ות לשקט.

תנו לתחושת הגוף שלכם/ן לגלות את עצמה, ממש כאן – בנוכחות. חושו את עצמכם/ן, את הקיום שלכם/ן. תנו לישות להיות שם עם תחושת פתיחות, מודעות. להרגיש את עצמכם/ן מוחזקים כך.

האם אפשר לקבל את התחושה הזו, של להיות מוחזקים/ות בשתיקה, מוחזקים/ות במודעות? כל מה שמציג עצמו, כל דרך שבה המיינד הוא כרגע: הרגשות, מחשבות, דימויים – כל דבר שהוא – מגלה את עצמו ומוחזק בעדינות, במרחב.

החמימות של הדממה. במגע העדין של המודעות, של מרחב המודעות. אין לחץ, אלא – החזקה עדינה ומאפשרת. אולי ריכוך של הגוף, או של המודעות שסביב הגוף, סביב הקיום, החוויה. ריכוך. רק לאפשר ל-הכל להיות מוחזק. הוא מוחזק.

ברוך, במרחב, בעדינות של המודעות הזו – אחלו לעצמכם/ן טוב. הגוף הזה, הלב הזה, התודעה הזו. הזרם הזה של הישות – לאחל להם טוב. לאחל לעצמכם/ן טוב.

אפשר לתת למודעות להתרחב – ולהיות מודע לנוכחות של אחרים בחדר הזה. גוף, לב, תודעה. לתת לעדינות, למרחב הזה – להחזיק גם אותם. רכות, אפשור.

ואפשר לקבל את האיחולים של כל מי שבחדר, ולתת לזה לתמוך בנו. לתת ולקבל. התמד של האפשור.

מאוד בעדינות, בלי להציב דרישות לחוויה שלכם, מתוך אפשור: לאחל טוב.

תרגול מדיטציה של מרחב

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

מאמר זה, שנכתב ב2016, נשען בכבדות על הוראותיו של רוב ברבאה לגבי 'מרחב של תודעה', כפי שהן מופיעות בספרו seeing that frees', ובריטריט: unbinding the heart. הוא משלב הנחיות מתומצתות מתוך המקורות האלו, יחד עם הבנות שעליהן התרגול הזה מבוסס או שהוא מאפשר – כפי שעברו דרך ניסיוני שלי מתוך הנחיותיו של רוב.

את המדיטציות המונחות של רוב לגבי 'מרחב של תודעה' אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1071/

תרגול מדיטציה של מרחב

תרגול המדיטציה יכול להתפתח באופנים רבים. ברובד אחד החוויה המדיטטיבית היא באופן מוחלט אישית וייחודית לכל מתרגל/ת, וברובד אחר אפשר לסמן טווח של חוויות אופייניות, שצפויות להיפתח כאשר תרגול המדיטציה הולך ומעמיק. לאורך האפיק המגוון הזה – אופנים מסוימים של תרגול יעודדו היפתחות של חוויות כאלו או אחרות. במאמר זה אציע אופני תרגול שיעודדו את האפשרות של תרגול מדיטציה שמאופיינת בתחושת 'מרחב של תודעה'. השתקעות בתרגול כזה יכולה להיות מועילה ביותר מבחינת האיכויות הנפשיות ואפשרויות הריפוי שהיא מציאה, כמו גם מבחינת הדינמיקה של התפתחות הדרגתית של תובנה.

ראשית, אנסה להציע דרך ראייה על התרגול בכללותו, אז אתאר את החוויה של מרחב של תודעה ואת יתרונותיה, אציע אופנים לפתוח ולטפח את החוויה הזו ולעבוד בתוכה, ואצביע על פוטנציאלים שנפתחים מתוך העבודה הזו.

מפת-כיס לתרגול הרוחני: הקדמה ואוריינטציה

ההקדמה הזו מיועדת לתת כלים להתמצא בדרך של התרגול, ולהרחיב את ההבנה לגביו ולגבי האופקים האפשריים בו. היא אינה הכרחית למי שרוצה לפתח את ההשגה (תפישה) של מרחב של תודעה, שניתן לתרגל את גם ללא הבנה או הסכמה עם הכתוב בפרק זה.

ניתן לצייר, וכאן זה ייעשה זאת בקווים גסים מאוד, מפה שיכולה לעזור להבין חלקים נרחבים של התרגול המדיטטיבי בבודהיזם, ואולי גם במסורות אחרות.

המונח הבסיסי שמתאר את הכיוון הבסיסית של סיפור הדרך הזה הוא: 'דעיכה' (fading) ואפשר גם לומר 'עצירה', 'הפסקה', 'הפגה'. המונח הזה בא לציין את הכוונה והיכולת, שהולכת ומתפתחת עם התרגול – להפסיק, להעלים, להפיג – באופן זמני או קבוע – את קיומם של חלקים מסוימים של החוויה שלנו. עם התפוגגותם של החלקים האלו – מתפוגגת גם אי הנחת הכרוכה בהם. האפשרות של דעיכה יכולה להיות מובנת דרך הרהור על ההתהוות המותנית שעומדת בבסיס פעולת ההכרה והתפישה. בקצרה, אפשר לומר שהתהוות מותנית פירושה שאלמנטים שונים של מה שאנחנו חווים/ות כ'תודעה', ושל מה שאנחנו חווים/ות כ'עולם' – מופיעים באופן תלוי הדדית. דרך גסה יחסית לראות את התלות הזו היא דרך הרהור באופן בו מוסכמות תרבותיות מסויימות 'יוצרות' ומשפיעות על חוויות. לדוגמא – לאומיות – משתקפת בתחושות וחוויות שנחוות כאמתיות ביותר, מובנות מאליהן, אולי כפי שבתקופות אחרות תפישה כזו או אחרת של אלוהות הייתה יוצרת חוויות, שהיום, בהיעדר המוסכמה התרבותית שיוצרת אותן – פשוט לא יופיעו, או יחוו ויפורשו באופן שונה מאוד. דוגמא מעט יותר 'מדיטטיבית' עשויה להיות ההבנה שאותם דברים בהם אנחנו 'מתעסקים/ות' באופן תדיר בתודעה שלנו – יולידו תפישות מציאות שהולמות אותם. אם התודעה עוסקת באופן בלתי פוסק בשיפוט של האופן בו אחרים/ות מתנהגים/ות – התנהגויות מסוימות שלהם/ן יבלטו במיוחד. אם הנטייה הזו של התודעה תחלש לזמן מה, פחות ופחות התנהגויות כאלו יופיעו עבורי.

זהו עיקרון עמוק, שזכה פה למקום מאוד לא מספק, ואפשר לסכם אותו שאפשר לסכם בהבנה: במלים אחרות – התודעה 'מפברקת', מייצרת ומעצבת את החוויות שלנו בהסתמך על האמונות וההשקפות, ההיאחזויות והאופנים המותנים בהם אנחנו מפנים/ות את תשומת הלב.

הכיוון והכוונה של חלקים נרחבים של התרגול הבודהיסטי, כמו גם של תרגולים רוחניים אחרים – הוא בדיוק להחליש ואף להפסיק לחלוטין, באופן זמני, את הפעילות הזו של 'פברוק'. ההחלשה וההפסקה הזו – מאפשרות לראות ולהבין משהו מהותי על טבעה של המציאות, וההבנה הנובעת מן הדעיכה (ולא הדעיכה עצמה) היא טומנת את אפשרות השחרור המשמעותית ביותר. דוגמא אחת מיני רבות לאופנים בהם הבודהא מתאר זאת אפשר למצוא בדרשה על הניתוח (של ההתהוות המותנית):

"הבורות היא תנאי לנטיות ולהתניות; הטיות והתניות הן תנאי הכרחי להכרה; ההכרה היא התנאי למבנה הגופני – מנטלי… המבנה הגופני מנטלי… לששת מרחבי החושים…"FOOTNOTE: Footnote . הוא ממשיך ומתאר כיצד מגע, תחושה, השתוקקות, היאחזות, התהוות, לידה, מוות, ולכן צער – עולים באופן שמותנה בבורות, בהטיות, בהכרה וכן הלאה. ולאחר מכן אומר: "מהיפסקותה והיעלמותה של הבורות נפסקות ההטיות וההתניות; מהיפסקותן… מפסיקה ההכרה…"FOOTNOTE: Footnote וכן הלאה.

הפברוק של התודעה, והאפשרות של דעיכה – הן לא בינאריות, אלא נחוות כספקטרום: דעיכה של תפישה יכולה להתקיים ברמות שונות ובאופנים שונים. הרבה מתרגולי המדיטציה המוצעים במסורת הבודהיסטית (ואחרות) – הם פשוט צורות שונות, ורמות שונות של תרגול של דעיכה. תרגול מיינדפולנס בסיסי, למשל – מאפשר רמה מסוימת של דעיכה: הוא מאפשר לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו, לפפנצ'ה (הרעש המנטלי, ההכברה) הגסה – להתפוגג, וכך – אי הנחת שמלווה אותם מתפוגג גם הוא. תרגול מטא – מאפשר דעיכה של תחושות וחוויות של התנגדות, שנאה ופחד, וכך מפוגג את אי הנחת שהן מביאות. תרגול אנאטה – מפוגג את ההזדהות שלנו וההיאחזות שלנו בדברים כ'אני' ו'שלי', וכך משחרר מאי הנחת שכרוך בהזדהות, וכן הלאה. כל תרגול כזה – שמאפשר לתודעה לפברק פחות – נושא אתו איכויות ואפשרויות אחרות של תובנה, שחרור מאי נחת וריפוי – שיכולים להיות אפקטיביים מאוד, ולשנות את האופנים יסודיים ביותר של חוויה של עצמנו ושל העולם.

התרגול של מרחב של התודעה – גם הוא נקודה אחת אפשרית, אופן אחד אפשרי – של תרגול כזה. הוא מאפשר לסוגים מסוימים של היאחזויות ומגבלות שאנחנו חיים וחווים את עצמנו בתוכן – להתפוגג, ומאפשר 'סל' של אפשרויות לרווחה, שחרור, ותובנה. הוא לא תרגול קשה ליישום בדרך כלל, ויכול להיות מועיל ביותר לתלמידים/ות רבים/ות.

מרחב של תודעה

פתיחה של מרחב של תודעה הוא השגה מדיטטיבית נפוצה ונגישה יחסית למתרגלים/ות בעלי/ות ניסיון. ישנם/ן א/נשים שיחוו אותה באופן ספונטני, וישנם/ן שלא – אבל מרבית המתרגלים/ות המסורים/ות – יכולים/ות לבחור לפתח את ההשגה הזו, וליהנות מן הפירות שלה. זהו אופי של חוויה מדיטטיבית, והיא לא מצריכה הבנה אינטלקטואלית או אמונה מלבד אמונה מסוימת בפוטנציאל של מדיטציה, שתאפשר 'לשחק' עם האפשרויות שיוצעו כאן. אבל היא כן מצריכה מיומנות במדיטציית תשומת לב (מיינדפולנס) או כוונה אוהבת (מטא) ומהווה מעין 'קומה שניה' של תרגול המדיטציה. בתוך המיומנות הזו יכולות להתפתח מיומנות משניות או נוספות, ולכן היא פותחת אפשרויות להתפתחויות נוספות של תרגול המדיטציה.

מהם היתרונות והאיכויות של תרגול מרחב של תודעה?

פתיחת מרחב של התודעה והתבססות בו לאורך זמן – יכולה לשנות באופן יסודי את האופן בו אנחנו חווים/ות את עצמנו על ידי השפעה על היחס למחשבות ורגשות, על תחושת העצמי והגוף, ובמידה מסוימת – על תחושת העולם. אני אפרוש את האפשרויות האחת אחרי השנייה, אבל יתכן מאוד שהן יתפתחו יחד, או בסדר שונה.

התרגול של פתיחת מרחב של תודעה יתחיל בדרך כלל בביסוס תחושת מרחב בגוף, לאחר מכן ב'מרחב' של שמיעה ובחושים אחרים, ולאחר מכן יתפשט אל ההשגה המנטלית של מחשבות ורגשות. בשלב זה נוצרת, באופן טבעי יחסית, אפשרות לראות ולחוות את המחשבות והרגשות 'בתוך' המרחב של התודעה. המחשבות, שיש להן תפקיד חשוב כ"כ בחיינו, יכולות להחוות כהתרחשויות, לעתים קרובות קלושות למדי, שעולות וחולפות בתוך המרחב של התודעה. דימוי יפה שמגיע מאג'אן צ'ה מתאר את המצבים המנטליים כמו עננים בשמי התודעה. חוויה של המחשבות באופן כזה מרופפת הרבה מהכוח והסמכות שיש להן עלינו, ותחושת הסמכות הפנימית שלנו מתבססת על מצע רחב הרבה יותר. תהליך דומה קורה גם ביחס לרגשות, אם כי הוא עשוי לדרוש מיומנות מעט יותר מבוססת. אנחנו יכולים/ות לחוש את הרגשות כגוונים שונים שהמרחב מתמלא בהם, כ'אקלים' פנימי, שמופיע בתוך חלל, בתוך מרחב שהוא לא פחות משמעותי מה'אקלים' הספציפי שמופיע בו. כך – הרגשות זוכים בקלילות וחופש, ואיכות של יופי. אנחנו חווים/ות אותם, בלי להיות לכודים/ות בתוכם.

אזור נוסף בו יחול שינוי הוא היחס ותחושת הגוף, ותחושת העצמי המשתמעת ממנה. כל אחד/ת מאיתנו חש את מרחב הגוף שלה באופן אחר במידת מה: חלקנו חשים/ות אותו כרחב או צר יותר מאחרים/ות, פתוח או סגור יותר, וכן הלאה. מאחר והגוף הוא שדה מרכזי ביותר של תחושות שעולות באופן אפקטיבי ומשמעותי עבורנו – התחושה הבסיסית של הגוף כשדה של חוויה היא מכוננת, יסודית – בחוויית העולם שלנו. כהמחשה ניתן לדמיין את התחושה אחרי פעילות גופנית ממושכת, והאופן בו היא משנה את תחושת העצמי שלנו. תרגול והשתקעות בתחושת מרחב מרגילה אותנו לחוות שדה רחב יותר של חוויה מאשר זה בו אנחנו מורגלים/ות. התחושה של 'מהו הגוף שלי', ו'מהם הגבולות שלו' מתחילה להתרחב (מבחינת המרחב) ולהתגמש (מבחינת מגוון האפשרויות). האפקט של שינוי כזה על תחושת העצמי הוא משמעותי ביותר. אנחנו חווים/ות את עצמנו פחות ופחות כנתונים בידי התנודות הטבעיות שתחושות הגוף והמופעים שלו, ויחד עם השינוי ביחס למחשבות ורגשות – תחושת העצמי תהפוך לפתוחה וגמישה יותר, באופן אורגני.

כדי לאפיין את השינוי בתחושת העולם, נאמר שהפתיחה המורגשת בתרגול הזה נובעת גם מכך שאנחנו מפסיקים/ות לפברק תחושה של גבול ברור וצר. מפסיקים/ות לפברק את התחושה ש'אני תחום בגבולות הגוף'. אין לפרש את האמירה הזו כמכוונת לומר ש:'הגבול האמתי של האני הוא רחב יותר מהגוף', אלא – כהצעה להשגה, תפישה אחת אפשרית, שבה אנחנו לא מפברקים/ות את גבולות הגוף בצורה בוטה כ"כ כמו בדרך כלל. הפחתת הפברוק הזה – תגזור גם הפחתה של פברוק של תחושות גבול חריפות של 'דברים בעולם'. אנחנו עשויים/ות להרגיש שדברים הם פחות תחומים, פחות נפרדים. אולי שהם 'נוגעים בנו' והאחד בשני בדרך כלשהי. חווית העולם הנגזרת מכך תהיה של תחושת שייכות, אחדות, נזילות של הדברים. התרופפות של הנפרדות והמוגבלות שלהם.

איך לפתוח מרחב של תודעה?

הנחיות בסיסיות

ההנחיות הבסיסיות לפתיחת מרחב של תשומת לב יכולות להיות מסוכמות בכמה נקודות פשוטות, שאפשר ליישם במדיטציה (בישיבה, עמידה או הליכה):

  • תחילת תרגול של תשומת לב לתחושות גופניות. אפשר להתחיל מנקודה מסוימת, ולהרחיב לגוף כולו.
  • הרחבה הדרגתית של התחום של תשומת הלב לכלל התחושות הגופניות, למרחב של השמיעה (וראייה, אם העיניים פקוחות), וביסוס תחושה של מרחב שם.
  • תשומת לב לנטייה של המרחב להתכווץ – ופתיחה שלו, שוב ושוב.
  • אם מופיעים רגשות או מכשולים (עייפות, חוסר מנוחה וכיוב') – אפשר לשים לב לביטוי הגופני שלהם, ולכלול את הביטוי הגופני בתוך המרחב של תשומת הלב.
  • תשומת לב חוזרת ונשנית לתחושת המרחב שנוצר, ולנינוחות היחסית שהוא מאפשר.
  • כאשר תחושת המרחב בגוף ובשמיעה יציבה יחסית (בדרך כלל ייקח זמן מה עד שזה יקרה) – אפשר לכלול את המחשבות והרגשות בתוך תחושת המרחב הזה.

כלי עזר ויישומים

אפשר להגדיר שפתיחת המרחב של התודעה הוא דרגה וצורה מסוימת של הפחתת פברוק, של דעיכה, שבה מה שדועך באופן בולט הם הגבולות שאנחנו מפברקים בדרך כלל. בין השאר – גבולות תחושת הגוף, גבולות התחושה של דברים כקיימים באופן קשיח 'מחוץ אלינו, או 'בתוכנו'. אבל הדעיכה מתרחשת באופן 'רוחבי', ולא נוגעת רק לגבולות: גם המחשבה דועכת במידת מה, חיי הנפש והרגש נרגעים והופכים שקטים יותר, התפישה של העולם משתנה וכן הלאה. לכן – על מנת 'להגיע' או לכוון את עצמנו למרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לנקוט בכל 'טקטיקה' מדיטטיבית שתאפשר פחות פברוק. ה'טקטיקות' משתנות, בהתאם לניסיון ולכלים המדיטטיביים של כל אחד/ת, אבל העיקרון דומה. על בסיס האמירה הזו, אציע כמה דרכים שעוזרות באופן ספציפי לעבודה עם מרחב. חלקן יעזרו לפתוח את המרחב באופן ראשוני, וחלקן – יסייעו בעבודה מיומנת ואפקטיבית אתו.

דרכי עבודה לביסוס תחושת מרחב
  • האבחנה החדה והבהירה לגבי המאפיינים של המופעים הגופניים והנפשיים, שמודגשת בסוגי תרגול מסוימים (מיינדפולנס, אניצ'ה) – לא כ"כ חשובה פה, ואפילו יכולה להפריע. אפשר לשמוט את הסימון של דברים באמצעות מילים. פה אנחנו מעדיפים/ות רוחב על חשבון דקדקנות מיקרוסקופית. הדיוק פה – בא לידי ביטוי כנוכחות רחבה, עדינה, חיה, וכתשומת לב מתמידה לתחושת המרחב.
  • איזון של האנרגיה של תשומת הלב: זהו פן הכרחי של כל תרגול מיומן במדיטציה. לעתים נצטרך להפוך את תשומת הלב לאקטיבית יותר, בהירה יותר (עם פיתוח מיומנות – ניתן גם לעשות זאת גם בלי להפוך אותה למכווצת); ולעתים – להרגיע אותה, על מנת שתוכל להתרחב, ולהיפתח.
  • תשומת לב לחלופיות והשתנות כל התחושות הגופניות, הצלילים, וכל מה שעולה במרחב. תשומת לב במיוחד לפן של עלייה, השתנות והיעלמות – יעזור לפתוח תחושת מרחב. תשומת לב לחלופיות משחררת מהיאחזות באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, וגם משום כך מקלה מאוד על פתיחת המרחב.
  • תשומת לב לתנועה יסודית של אדיבות או כוונה אוהבת בבסיסי המדיטציה. התנועה של כוונה אוהבת מפחיתה את הצמצום הנובע מתוך איבה, פחד וביקורת, שמלווה אותנו, באופן מתון ומתמיד – ועוזרת לפתוח, באופן אורגני, מרחב של תודעה.
  • אפשר לתת לתחושה של גבולות הגוף להיות עמומה, או להשתנות בדרכים אחרות.
  • זה לא כל כך חשוב שתחושת המרחב תהיה אינטנסיבית, או גדולה מאוד. גם אם המרחב אינו גדול מהגוף, או שהוא מורגש אך בקושי – זו לא בעיה. הדבר החשוב הוא – לשים לב למרחב, לפתוח אותו במסירות, בהתמדה וברגישות מרגע לרגע – גדול או קטן, מובהק או קלוש ככל שהוא בכל זמן. ההתמדה, הרגישות החוזרת ונשנית, ותשומת הלב המעודנת למרחב יועילו יותר מאשר ניסיון ליצור חוויה אינטנסיבית במיוחד, שיכולה להיות מצוינת כאשר היא מתרחשת, אך אינה הכרחית.
  • באופן טבעי למדי – מחשבות ורגשות יתחילו להחוות כאלמנט חולף בתוך המרחב של התודעה. מתוך מודעות לאפשרות הזו, כדאי לאפשר להן להופיע ככאלה, כאשר המרחב יציב יחסית. לפני כן – להתבסס במרחב סביב התחושות הגופניות והשמיעה. בהדרגה, אפשר 'להכניס' לתחושת המרחב גם את הדימויים שעולים כלפי עצמנו, את תחושת ה'מקום', כל סוג של דימוי עצמי (דימוי ש'אני יושב כאן') וכן הלאה.
יישומים ופיתוחים נוספים של התרגול
  • את סוג התרגול הזה מועיל במיוחד לתרגל גם בהליכה, בעמידה, ובתוך היומיום. הראייה בהחלט יכולה להיחוות כחלק מתחושת המרחב. שווה לשים לב לשינוי באופן בו אנחנו חווים/ות אובייקטים 'חיצוניים' בתוך התרגול הזה. יכול להיות מועיל לעמוד מול 'מרחב' של שמיים או נוף, ולתרגל כך. תחושת המרחב החיצוני תעזור עוד יותר לתחושת המרחב של התודעה.
  • ניתן להעמיק ולבסס את התרגול הזה על ידי הכוונת תשומת הלב לאיכויות שפותחות את תחושת מרחב, כמו – דממה או יציבות. וטיפוח הראייה שכל מה שעולה בתודעה עולה 'מתוך' הדממה הזו וחוזר אליה, ושהוא 'ספוג' בדממה הזו. צלילים עולים מתוך הדממה ושבים אליה; הם "שייכים" לדממה. באופן דומה- מחשבות עולות מתוך המרחב של התודעה ושבות אליה, והן "שייכות" לתודעה.
  • אחרי זמן מה של תרגול אפשר לפתח רגישות לגבי העומק והנרחבות של תחושת המרחב של התודעה. אפשר למקד את תשומת הלב במרחב עצמו, לחוש ולהיספג בתחושת האינסופיות, הנרחבות, העומק, הדממה שבו.
  • מעבר לאפשרויות שנפתחות מתוך התרגול עם מרחב, לאחר שהושגה מידה של מיומנות בו – אפשר להתחיל להשתמש בו כבסיס למדיטציה, שעליו אפשר לתרגל ולטפח איכויות שונות ודרכי העמקה שונות, כמו: תרגול עם שלושת המאפיינים, ארבעת המשכנות השמימיים, או מצבים מעמיקים מאוד של ריכוז. המרחב של התודעה, בהיותו תרגול שמפחית פברוק, ומאפשר רגישות ופתיחות – הוא אפקטיבי מאוד כמצע כזה.

עבודה עם קשיים בתרגול המרחב של התודעה

באופן טבעי, גם בסוג המדיטציה הזה – יעלו קשיים ומכשולים, והתרגול יכול לשמש מסגרת בריאה מאוד להתמודדות וטיפול בקשיים מנטליים שמלווים אותנו ממילא. בשלבים ראשונים אפשר לזהות את התחושות הגופניות שמתבטאות מתוך המכשולים והקשיים, ולאפשר להם 'להדהד' בתוך המרחב, להיפתח אליהם באופן שמדגיש ונשאר ממוקד בתחושת המרחב, גם אם היא מצטמצמת. בשלב קצת יותר מאוחר – אפשר לפגוש גם הוויה נפשית-רגשית שיש סביב כיווץ, ולהביא אליה תחושת מרחב: לתת לה 'להדהד' בתוך מרחב, להיפתח אליה, בלי לאבד קשר עם תחושת המרחב. אחרי שישנה מיומנות מסוימת של התרגול – אפשר לחוות את הרגשות, גם את המורכבים יותר מביניהם – כ'גוונים' או 'אווירה' של המרחב של התודעה. כעס עשוי להחוות כסערה, כיווץ, חום, חיכוך – אבל כל עוד הוא נחווה 'בתוך' תחושת המרחב, 'מהדהד בתוכה', ואינו 'מציף' את התודעה באופן שמקשה על עבודה – הוא יעבור תהליך של התמרה, והפוטנציאל ההרסני שלו יעוקר. גישה כזו יכולה להיות מועילה ביותר כלפי אזורים רגשיים, ואפתח אותה במקומות אחרים.

כאשר ישנם קשיים רבים יחסית, אפשר לאמץ גישה של 'פתיחה' או 'אפשור' רדיקליים. לתת לכל מה שנמצא להדהד במרחב גדול מאוד. לאפשר ולאשר הכל, אפילו בלי לשים לב לאופיים של הקשיים הספציפיים. לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ושוב ושוב – לכוון אותה ל'אפשור', 'פתיחה'.

תובנות, אופקים נפתחים:

כאשר אנחנו פותחים/ות מרחב של תודעה, אנחנו מאפשרים/ות מבט אחר ויחסים אחרים עם כל חוויית הקיום שלנו. כמה תובנות יסודיות ומשמעותיות יעלו באופן טבעי מתוך כך. אנחנו נראה ונחווה שמידת אי הנחת שלנו כרוכה באופן עמוק באופן בו אנחנו רואים/ות דברים, שכן – כאשר אני מביט/ה דרך נקודת המבט שמודעת למרחב – אני חווה פחות ופחות אי נחת. אנחנו יכולים/ות גם להבין משהו לגבי הקשר בין אופן הראיה, מידת אי הנחת – והמוצקות של העולם, של דברים. כאשר אנחנו חווים/ות מחשבות, רגשות, דימויים, כשאנחנו משוקעים/ות בתוך המרחב הם, באופן מדורג, יאבדו את ממשותם ומוצקותם ויהפכו לגמישים, 'נוזליים' הרבה יותר. אנחנו מגלים/ות שמה שניראה לנו 'אמתי' ומובן מאליו כ"כ לפני כן הופך לגמיש ופתוח, כאשר אני חווה אותו דרך מבט אחר, שיש בו פחות היאחזות.

השגה אופיינית חשובה שיכולה להיפתח מתוך התרגול הזה נוגעת להשפעה ההדדית של תודעה ו'דברים': מתוך פתיחת תשומת הלב לכלל המרחב של התודעה אפשר להתחיל לחוש שכל הגירויים, התחושות הגופניות, הצלילים, המראות, הרשמים המנטליים – הם מופעים שנחווים על ידי, ו'בתוך' התודעה. הצליל כבר לא נחווה כ'צליל' מן ה-'חוץ', אלא כאירוע של התודעה, שמהדהד בתודעה, ומושפע, בדרך כזו או אחרת – מן התודעה. ה'אקלים' שיופיע בתודעה בכל רגע, התחושה שלה והמרקם שלה – ישפיע על האופן בו המופעים הללו נחווים, ואופיים של המופעים, כמו תחושות גופניות בלתי נעימות – ישפיעו על המרחב של התודעה – על המרקם ותחושת הרוחב שלה. כל אלו – מאפשרים פתח להבנה של ההתהוות המותנית, שהוזכרה בפתיחת המאמר: ההבנה שכל ה'דברים', המופעים – מושפעים מן התודעה, והיא מושפעת מהם.

ההבנה הזו בהחלט יכולה להעמיק מתוך התרגול הזה, וכאשר היא הופכת לאפקטיבית מספיק, וכאשר נספגנו די הצורך בתחושת המרחב – אפשר 'ללכת מעבר' לתרגול של מרחב של תודעה. אחת הדרכים בהן ניתן לעשות זאת, שרק אציין אותה מבלי להרחיב כאן – היא לראות שגם תחושת המרחב של התודעה היא מפוברקת על ידי התודעה, אינה קיימת כדבר כשלעצמו.

אפשר, וכדאי, להתאהב באופן התרגול הזה. להטמיע ולהעמיק בו, וכך לאפשר לו לפעול את פעולתו המיטיבה על עולם הרגש, על חוויית העצמי ועל פתיחת ההבנה לגבי 'טבעם של הדברים'. ואולם, זהו אינו 'סוף הדרך'. המרחב של התודעה, אינסופי, יציב ונרחב ככל שהוא עשוי להרגיש – הוא תופעה מותנית, הוא מפוברק. ואפשר לחוות ולטפח אי פיברוק והבנה עמוקים אף יותר, שמאפשרים חופש עמוק אף יותר.