שיחה מוקלטת:The dynamics of releases and worlds on the spiritual path

זוהי שיחה שנתתי בריטריט מקוון בנושא מטא ואנטה עם יוהא פאנטילה.

אני מדבר בה על הדינמיקה של וויתור/אי פיברוק ושל השתקעות והחיוב והתנועה ביניהן לאורך חיי התרגול. תהנו!

https://drive.google.com/file/d/11fKMn5C5znjX9aJoLGPlefBSDT0Wwzvp/view?usp=sharing

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 3)

זוהי שיחה מוקלטת שניתנה בקורס 'יציבות ותבונה', בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב, והיא ממשיכה את שתי השיחות הקודמות שהתפרסמו כאן.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

https://drive.google.com/open?id=1SrCF6UsF3bGVdQ2HxuG8rwkx4QtFlHey

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

שיחה מוקלטת: עבודה עם פחד וחרדה (חלק 1 + 2)

אלו שתי שיחות מוקלטות קצרות שניתנו בקורס 'יציבות ותבונה', בו טיפחנו מדיטציה המבוססת על תחושת מרחב. השלישית תתווסף בעוד שבוע.

השיחות מבוססות על תרגולים שהציע רוב ברבאה בשיחה בשם: working with fear and enxiaty

שיחה ראשונה (20 דק'): https://drive.google.com/open?id=1kgU1SBtgMs44tjcHFJZMTA0XntwADStA

שיחה שניה (20 דק'): https://drive.google.com/open?id=1D2DzsdToewYWNQAPelAe7HWVw2VpaEF-

Photo by Vikas Sawant on Pexels.com

מודעות והתעוררות: הקלטות ממפגש קורס למתרגלים מתקדמים

במפגש החמישי של הקורס 'מודעות רחבה וראייה משחררת' – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם 'מודעות רחבה וראייה משחררת' שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת 'שיטת הדוקהה הראשונה'. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

Photo by Pixabay on Pexels.com

יהל אביגור

הקלטות של כל מפגשי הקורס: 'להבין את הלב' – עבודה עם רגשות במדיטציה

הקלטות של יהל אביגור

אלו הן הקלטות של כל שמונה המפגשים של הקורס: 'להבין את הלב'. ההנחיות בקורס התבססו על הנחיותיו של רוב ברבאה, מהריטריט 'לשחרר את הלב', שפרסמתי את התרגום שלהן כאן בחודשים האחרונים.

ליבו של קורס זה הוא בהנחיות המדיטציה ובמדיטציה המונחית שניתנו מידי שבוע. רבות מהן מהן פונות לזוויות שונות של החוויה הרגשית, הממופות על פי המפה של ההתהוות המותנית, ומציעות התרה וריווח של היאחזות. כך – בהקשר של הגוף, של מחשבות, של התנועה של משיכה-ודחיפה (הישתוקקות והיאחזות) ועוד. חלקן מיועד לבסס משאבים שמאפשרים קשב מועיל לרגשות: רגישות מתמידה ועדינה לספירה של הגוף כולו, פתיחות למרחב של התודעה וכן הלאה.

במהלך הקורס גם ניתנו מספר שיחות שנועדו לאפשר פרספקטיבות פותחות ומאפשרות תובנה על החוויה הרגשית:

  • האפשרות של חוויה מיסטית בתרגול הדהרמה (מפגש 3)
  • ראיית תנאים ונסיבות כדרך להתרת תחושת אשמה וביקורת עצמית (מפגש 5)
  • הגמישות של הסיפורים שלנו על עצמנו (מפגש 6)
  • התעוררות ורגשות (מפגש 8)

כל ההקלטות:

https://drive.google.com/open?id=1JoAN-lOAcA_uGi4ZG-glq5xqrBkliEpb

עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות רביעיות

ההנחיות האלו, הרביעיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הרביעי של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אז – בואו נחזור קצת, מאוד בקצרה, ובבקשה זכרו, כי אני אוסיף עוד משהו היום – שההוראות הן לא לינאריות, אלא כמו חלקי פאזל, או משהו כזה. אז אם זה מרגיש שלא קלטתי משהו, או משהו לא ממש עובד בשבילי – זה מאוד רגיל. אנשים שונים ימצאו שתרגולים שונים קלים יותר, וזה בסדר. נסו הכל, נסו לגרום להכל לעבוד, אבל יהיו נטיות שונות, וזה צפוי. אז התחלנו עם תשומת לב לציר המרכזי, ולהחזיק את החוויה ולהיעשות אינטימיים ולגלות את זה. ואז הרחבנו את המועדות רק קצת – כך שהיא ספוגה בכל המרחב של הגוף, מה שקראנו לו 'גוף האנרגיה', ותשומת הלב רחבה יותר, כדי לכלול את כל השדה והרטט שלו, וזה יכול לפעמים להרגיש נוח ונעים – וזה יוצר משאב מאוד מועיל. ואז אתמול התחלנו לכלול את ההתבוננות של מה התודעה אומרת בתגובה למה שהלב עושה באותו רגע. שיפוטים, ובעיקר הנחות – לגבי מה שקורה באותו רגע. שיחקנו משחקים קטנים: האם אפשר להציג הנחה הפוכה, אפילו לרגע: 'זה פשוט מושלם, זה הפריחה היפה של משהו'. 'זה ביטוי של אינטליגנציה עמוקה שאני אולי לא יכול להבין'. ומה קורה כשאני מביט בחוויה כשזה מרווה את תשומת הלב. ושיחקנו עם החיתוך של העבר והעתיד, כך שיש פחות עול על הרגע ההווה. במקום לגרור את עצמי של העבר, ואת העתיד של הבעיה וכל זה – זה יכול להקל את החוויה, או לשנות קצת את האירוע.

אוקיי, אז למה שלא…

בואו נתרגל קצת מדיטציה, ואני אומר עליה דברים בהמשך.

מדיטציה מונחית – מרחב של מודעות

אז קחו כמה רגעים כדי לבסס את תנוחת המדיטציה שוב.

ושוב, ממש שווה- להרגיש את האיכות של זקיפות שעוברת דרך הישות, ואת הגוף נתמך על ידי הזקיפות הזו. משהו באנרגיה האנכית שעוברת הגוף יכולה לתמוך, במקום שאני אכפה על הגוף, או אחזיק אותו בנוקשות. אז שימו לב לזה, תנו לזה לבטא זקיפות, והרגישו את זה. ועם הזקיפות – רכות, רכות בגוף. רוגע. פתיחות. אז התנוחה מגשימה את שני הפנים האלו, האיכויות האלו של הלב והתודעה. ולחוש את הגוף יושב, להתחבר עם החוויה של ישיבה, כרגע. להרגיש את זה. פתוח, זקוף, נוכח, רגיש.

ושוב, להתחבר עם ההכרה בטוב הלב. התרגול כ – טוב לב, נתינה לעצמנו, אכפתיות, תשומת לב אוהבת, החזקה. זה מה שאנחנו עושים. שום דבר יותר מכך. לומדים לראות את עצמנו באופנים שמרפאים. יודעים גם שבנתינה הזה לעצמנו, התנועה היא גם של נתינה של אותה איכות לעולם. זה בלתי נמנע. ושוב, אם זה מתחבר עבורכם כרגע, אתם יכולים לשהות שם, בתחושה הזו. לשהות בהכרה של מהי הסביבה פה. ההכרה של מה שאתם עושים, המתנה שאתם נותנים לעצמכם, האדיבות הזו.

מתי שאתם מרגישים מוכנים – אפשר להתחיל להתחבר ולחקור את החוויה לאורך מרכז הגוף. מתקרבים, נעשים אינטימיים, מחזיקים את החוויה. בתשומת לב קלילה וסקרנית. מה ששם, מה שדומיננטי. מתכווננים. רק להופיע שם, שוב ושוב, כדי לפגוש, לגעת – את מה ששם. כל מה ששם, לגעת בזה – עם תשומת הלב העדינה והאדיבה הזו..כשאתם מרגישים מוכנים – תרשו לתשומת הלב להתרחב – מהמרכז הזה של הגוף – להתרחב, ולכלול את כל הגוף. ושהו, לכמה רגעים – בתחושה הזו – התחושות, התחושה של כל הגוף. כל מה ששם, כפי שהחוויה היא.

תנו לחוויה להתרחב אפילו יותר. להיפתח, להתרחב מן הגוף. לא הלאה מן הגוף, אלא מהגוף, כולל הגוף. לכלול את התחושות והחוויה של הגוף. אבל הפתחו גם לשמיעה, לצלילים. להיפתח לכוליות של הקשבה, לכוליות של צלילים, כך שתשומת הלב היא מרווחת, מקבלת. מקבלת את כל הצלילים, מכל מקום. אין צורך לתת שם לצליל, או לזהות אותו. צלילים עולים ונעלמים בחלל. במקום להתמקד בצליל הזה, ואז בזה – תשומת הלב נפתחת, לחלל גדול של מודעות. לא כ"כ 'זה ואז זה', אלא – הכוליות. ריקוד של צלילים ושל דממה במרחב; תחושות גוף עולות, משתנות, חולפות. המודעות יכולה להיות פתוחה לשלוש מאות ושישים מעלות, פתוחה ומרווחת ככל שניתן. ובמרחב הזה – לתת להכל לבוא וללכת, לעלות ולהיעלם. חוויות גופניות, צלילים – לתת לזה להיות שייך למרחב, שייך לדממה. אין צורך לדחות שום דבר. אין צורך להחזיק בכלום. לתת להכל לעלות, להיות שם, לחלוף. לדהות בחזרה אל המרחב, להתמוסס אל המרחב; אל הדממה. לתת לזה להיות שייך לדממה.

מודעות רק מקבלת, נותנת לדברים להיות, נותנת להם לחלוף.

אז זה טבעי שצלילים יעלו במרחב, יהיו שם, וייעלמו. זה טבעי שהחוויות בגוף יעלו, יהיו שם, ייעלמו. וגם מחשבות. טבעי שמחשבות יוולדו מהחלל, יהיו שם, וייעלמו. יתפוגגו בחזרה אל הדממה. שום דבר הוא לא בעיה, אם הדברים שייכים למרחב. אז מתרגלים – לתת למרחב להחזיק הכל. הכל.

אפילו כיווץ, התחושה, החוויה של כיווץ – רק חוויה שעולה בחלל. עולה, נמצאת, מתפוגגת. אפשר לתת לה להיות שייכת – לא לי.

אתם יכולים להשתמש בשמיעה כדי לעזור למודעות להיפתח. האופן בו צלילים באים והולכים מהדממה, זה האופן בו כל הדברים באים והולכים. הדממה מחזיקה כל מה שעולה, מאמצת אותו. אפילו ממלאת את תוכו.

איך זה היה?

(השאלות לא נשמעות, אבל התשובות כן)

ש:

ת: אני חושב שהיה משהו שקשרו לfeedback של הרמקולים. חלקית זה יהיה זה, וחלקית – ככל שאנחנו מעמיקים – התחושה שצלילים הם בחוץ, ותחושת ההפרדה יכולה להתפוגג. נפלא.

ש:

ת: העניין של פחד יכול להיות נפוץ בתרגול כזה. זה יכול להיות נפוץ. עוד מישהו חווה את זה?

ש:

ת: נפלא, האם היה משהו שהרגיש מועיל, למישהו?

ש:

ת: אז, היציבות שיכולה להפתח מזה, אנחנו – במובן מסויים – מאפשרים יציבות, ולא יוצרים אותה. רוב הזמן  -אנחנו מונעים יציבות על ידי דחיפה והחזקה של דברים. כשאנחנו משחררים את זה קצת – יציבות מגיעה ליישות. והיא יכולה להיות מורגשת כמשאב, שבתוכו אפשר לשחרר עוד יותר. אז זה מאוד מועיל באופן הזה.

ש:

ת: כריסטין אומרת שהיה יותר קל לקבל את מה שקורה, כי היה יותר מרחב. כשההכרה קטנה – הכל מתייחס אלי. הכל משפיע עלי, מצביע עלי, מתייחס אלי, וכן הלאה. אבל למעשה – אני לא חייב לראות את זה כשייך לי, אלא – יכול לראות את זה כשייך למרחב, וזה הקשר מאוד אחר. אז בדרך כלל, בעיקר כשיש קושי – תשומת הלב נשאבת לקושי, או ניתזת ממנו. אנחנו עושים אחד משני דברים – או שאנחנו מסיחים את עצמנו, או שאנחנו נמשכים לזה כמו מגנט. או שאני נכנס לנקשר, או שאני מתחיל לחלום. האם יש דרך שלישית שהיא, במקום זה – לפתוח את המרחב, ושתהיה בחירה, ברירה לגבי מה קורה עם תשומת הלב. כך שאני לא מגיב באופן תגובתי רפלקסיבי – של השאב לזה, או לברוח. אנחנו יכולים להכנס לקושי, לגלות ולחקור אותו – וזה מאוד מועיל. עם הבועה – אני יכול לנוח במקום אחר, שמרגיש מזין, ולא בהכרח להשאב. ויש עוד אפשרות – של להפתח לחלל רחב מאוד, וכל מה שקורה זה בסדר, כי זה בהקשר אחר. וההקשר הוא הכל. ואז יש לנו בחירה – איך לשים לב לדברים. לפעמים – נאחנו תמיד עושים דבר אחד, כי זה ההרגל שלנו. אז  – אני יכול להכנס לזה, למצוא משאב, או לתת לזה הקשר אחר. לבודהא היה משל של גביש המלח. אם יש גביש מלח ואתה שם אותו בכוס מים – זה יהיה מלוח. אם אתה שם אותו באגם מים מתוקים – אתה לא תשים לב. גביש המלח – זה קארמה, במשל. כלומר – החוויה המוצקה שעולה עבורינו. הפגיעה הישנה, הכאב מהעבר, מחשבה או היקשרות כלשהי. ההקשר – יקבע מה תהיה החוויה. אז. אנחנו נכנס לזה יותר, אבל – הדבר הקשה – יכול להתמך מאוד על ידי הרחבת המרחב שהוא בתוכו. עזרה ענקית. האם זה הגיוני כשאני אומר את זה?

אוקיי, אני אחזור על מה שאמרתי. התרגולים האלה לא לינאריים.

ש:

ת: אם פותחים את המודעות למרחב… לגבי היציבות – אם פותחים את המרחב – יש תחושה שהמרחב עצמו מתחיל להרגיש בדרך כזו או אחרת. בד"כ – תשומת הלב שלנו קופצת בין דברים. אנחנו לכודים בין חוויות. אחד הדברים שקורים כשאתה פותח את המודעות – החוויה שבתוך המודעות, נניח מחשבה או כיווץ – פחות במרכז, והיא אפילו יכולה להתעמעם קצת. ומה שמתחיל לבלוט יותר – היא האיכות של המרחב עצמו. יציבות, מרווחות, שלווה. וכמו הבועה – הן יכולות להחוות כמשאב. שלוה, יציבות. ואם אני נותן לזה לגעת בלבי – זה יהיה מעניין, אבל באופן שונה מהדראמה או האובייקטים הברורים. המרחב פחות מעניין את העצמי, באופן מעניין. זה טעם נרכש. מודטים רוכשים את הטעם הזה לאורך זמן, והנטייה להשאב לחוויה שנמצא באותו זמן דועכת. ו'מה שהחוויה נחה בתוכו', התחושה של זה – מתחיל למשוך את תשומת הלב וההכרה. זה טעם נרכש. האם זה נשמע הגיוני?

נשמע בסדר?

אוקיי.

אז כמה דברים קטנים – אם אתם לא עושים הליכות עדיין, ומזיזים את הגוף – זה ממש רעיון טוב. עם ישיבות, או הליכה איטית מאוד – האנרגיה יכולה להתקע קצת. אז לפתוח את ההכרה לטבע, צלילים. ובינינו בבניין הזה – יכולה להיות תחושה של קשר. יש קשר בינינו. אז ההכרה נפתחת לכלול האחד את השני. טבע, מרחב, קהילה. בהליכה – אותו דבר, אבל אם אתם רוצים לכלול את המרחב הרחב – שווה לעשות את זה. אולי צריך לעצור, להאט, או לעשות את זה בקצב הרגיל של ההליכה.

רוב ברבאה – הנחיות לעבודה עם מחשבות

ההנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס ב2011. את השיחה אפשר לשמוע בקישור הזה: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11967/

אתמול בבוקר כריסטינה דיברה על מצבי תודעה, היסוד השלישי של תשומת הלב. והיסוד הזה הוא די גדול, אז אנחנו מחלקים אותו לשתי שיחות, והיום אני אמשיך. היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב, וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של מחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל – לגלוש באופן מודע או בלתי מודע – להשקפה, ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה – הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר עם 'חופש עם מחשבות' או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. למחשבות יש אפקט. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב – יוליד מחשבות עצובות, מצב של כעס – מחשבות כעוסות; מצב עליז – מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסויימים. אם אני נאחז במחשבות מסויימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסויימים.

מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. אנחנו, לעתים קרובות – מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ'אני' או 'שלי'. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ואנחנו, באופן לא מודע ולא רצוני – מתייחסים למחשבה כ'אני'. ואז 'אני רע'. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש'אני בודהא', או משהו.

מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – יוולדו מצבים מנטליים.

לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות – יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות – אז במקום לשאוב אותו משם – אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת – לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: 'אני שונא את עצמי', או 'אני חסר ערך' או משהו כזה.

לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש 'מתחת' לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל – אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף, ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. ו-כשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, וזה כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. 'האם עלי לעשות כך?' 'האם עלי לעשות כך?'. אנחנו מאמינים ששמחה – באמת תלוייה בלבחור כך או כך. ואז יש שאלה לשאול – 'במה אני מאמין?' אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות – כשיש אובססיה – זה נשען על רגש, או אמונה חבוייה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים – אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות – ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל – לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף – הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף – אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג – את המחשבות: 'שיפוט, שיפוט'; 'תכנון, תכנון'. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה זה בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: 'האם זה מועיל?' 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש – שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' לעתים קרובות יש סלידה למחשבות. ויש מתח: 'אני רוצה להפטר מזה'.

וישנה האפשרות – כשהתרגול מעמיק, ודברים נעשים יותר שקטים, לפעמים – לעשות מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות – לתשומת הלב לתהליך. כלומר – תהליך החשיבה. לא כ"כ המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר בזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. עדיין מקורקעים בגוף, אבל להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה – ולכוליות של הצלילים. מרחוק ומקרוב, ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להיות כ"כ מעוניינים בתוכן. ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: 'אין שם כלום כמעט'. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: 'הן לא אני ולא שלי'. הן באות והולכות, מעצמן.

כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: 'וואו!' משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב – זה נראה שכך התהליך עובד. אז זה מועיל מאוד להפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: 'הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב'. כלומר – במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בזה. מנקודת המבט הזו – זה בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נמצאת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופרע, יציב, פתוח, רספטיבי.

עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כ"כ בעייתיות, אז אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נפחית את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. מעצמן – אין להן כוח מלבד זה שאנחנו נותנים לה. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות והכבילות למחשבות. יש חירות שנכנסת.