ההנחיות האלו, הרביעיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הרביעי של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/
תחת השם: working with the emotional body.
אז – בואו נחזור קצת, מאוד בקצרה, ובבקשה זכרו, כי אני אוסיף עוד משהו היום – שההוראות הן לא לינאריות, אלא כמו חלקי פאזל, או משהו כזה. אז אם זה מרגיש שלא קלטתי משהו, או משהו לא ממש עובד בשבילי – זה מאוד רגיל. אנשים שונים ימצאו שתרגולים שונים קלים יותר, וזה בסדר. נסו הכל, נסו לגרום להכל לעבוד, אבל יהיו נטיות שונות, וזה צפוי. אז התחלנו עם תשומת לב לציר המרכזי, ולהחזיק את החוויה ולהיעשות אינטימיים ולגלות את זה. ואז הרחבנו את המועדות רק קצת – כך שהיא ספוגה בכל המרחב של הגוף, מה שקראנו לו 'גוף האנרגיה', ותשומת הלב רחבה יותר, כדי לכלול את כל השדה והרטט שלו, וזה יכול לפעמים להרגיש נוח ונעים – וזה יוצר משאב מאוד מועיל. ואז אתמול התחלנו לכלול את ההתבוננות של מה התודעה אומרת בתגובה למה שהלב עושה באותו רגע. שיפוטים, ובעיקר הנחות – לגבי מה שקורה באותו רגע. שיחקנו משחקים קטנים: האם אפשר להציג הנחה הפוכה, אפילו לרגע: 'זה פשוט מושלם, זה הפריחה היפה של משהו'. 'זה ביטוי של אינטליגנציה עמוקה שאני אולי לא יכול להבין'. ומה קורה כשאני מביט בחוויה כשזה מרווה את תשומת הלב. ושיחקנו עם החיתוך של העבר והעתיד, כך שיש פחות עול על הרגע ההווה. במקום לגרור את עצמי של העבר, ואת העתיד של הבעיה וכל זה – זה יכול להקל את החוויה, או לשנות קצת את האירוע.
אוקיי, אז למה שלא…
בואו נתרגל קצת מדיטציה, ואני אומר עליה דברים בהמשך.
מדיטציה מונחית – מרחב של מודעות
אז קחו כמה רגעים כדי לבסס את תנוחת המדיטציה שוב.
ושוב, ממש שווה- להרגיש את האיכות של זקיפות שעוברת דרך הישות, ואת הגוף נתמך על ידי הזקיפות הזו. משהו באנרגיה האנכית שעוברת הגוף יכולה לתמוך, במקום שאני אכפה על הגוף, או אחזיק אותו בנוקשות. אז שימו לב לזה, תנו לזה לבטא זקיפות, והרגישו את זה. ועם הזקיפות – רכות, רכות בגוף. רוגע. פתיחות. אז התנוחה מגשימה את שני הפנים האלו, האיכויות האלו של הלב והתודעה. ולחוש את הגוף יושב, להתחבר עם החוויה של ישיבה, כרגע. להרגיש את זה. פתוח, זקוף, נוכח, רגיש.
ושוב, להתחבר עם ההכרה בטוב הלב. התרגול כ – טוב לב, נתינה לעצמנו, אכפתיות, תשומת לב אוהבת, החזקה. זה מה שאנחנו עושים. שום דבר יותר מכך. לומדים לראות את עצמנו באופנים שמרפאים. יודעים גם שבנתינה הזה לעצמנו, התנועה היא גם של נתינה של אותה איכות לעולם. זה בלתי נמנע. ושוב, אם זה מתחבר עבורכם כרגע, אתם יכולים לשהות שם, בתחושה הזו. לשהות בהכרה של מהי הסביבה פה. ההכרה של מה שאתם עושים, המתנה שאתם נותנים לעצמכם, האדיבות הזו.
מתי שאתם מרגישים מוכנים – אפשר להתחיל להתחבר ולחקור את החוויה לאורך מרכז הגוף. מתקרבים, נעשים אינטימיים, מחזיקים את החוויה. בתשומת לב קלילה וסקרנית. מה ששם, מה שדומיננטי. מתכווננים. רק להופיע שם, שוב ושוב, כדי לפגוש, לגעת – את מה ששם. כל מה ששם, לגעת בזה – עם תשומת הלב העדינה והאדיבה הזו..כשאתם מרגישים מוכנים – תרשו לתשומת הלב להתרחב – מהמרכז הזה של הגוף – להתרחב, ולכלול את כל הגוף. ושהו, לכמה רגעים – בתחושה הזו – התחושות, התחושה של כל הגוף. כל מה ששם, כפי שהחוויה היא.
תנו לחוויה להתרחב אפילו יותר. להיפתח, להתרחב מן הגוף. לא הלאה מן הגוף, אלא מהגוף, כולל הגוף. לכלול את התחושות והחוויה של הגוף. אבל הפתחו גם לשמיעה, לצלילים. להיפתח לכוליות של הקשבה, לכוליות של צלילים, כך שתשומת הלב היא מרווחת, מקבלת. מקבלת את כל הצלילים, מכל מקום. אין צורך לתת שם לצליל, או לזהות אותו. צלילים עולים ונעלמים בחלל. במקום להתמקד בצליל הזה, ואז בזה – תשומת הלב נפתחת, לחלל גדול של מודעות. לא כ"כ 'זה ואז זה', אלא – הכוליות. ריקוד של צלילים ושל דממה במרחב; תחושות גוף עולות, משתנות, חולפות. המודעות יכולה להיות פתוחה לשלוש מאות ושישים מעלות, פתוחה ומרווחת ככל שניתן. ובמרחב הזה – לתת להכל לבוא וללכת, לעלות ולהיעלם. חוויות גופניות, צלילים – לתת לזה להיות שייך למרחב, שייך לדממה. אין צורך לדחות שום דבר. אין צורך להחזיק בכלום. לתת להכל לעלות, להיות שם, לחלוף. לדהות בחזרה אל המרחב, להתמוסס אל המרחב; אל הדממה. לתת לזה להיות שייך לדממה.
מודעות רק מקבלת, נותנת לדברים להיות, נותנת להם לחלוף.
אז זה טבעי שצלילים יעלו במרחב, יהיו שם, וייעלמו. זה טבעי שהחוויות בגוף יעלו, יהיו שם, ייעלמו. וגם מחשבות. טבעי שמחשבות יוולדו מהחלל, יהיו שם, וייעלמו. יתפוגגו בחזרה אל הדממה. שום דבר הוא לא בעיה, אם הדברים שייכים למרחב. אז מתרגלים – לתת למרחב להחזיק הכל. הכל.
אפילו כיווץ, התחושה, החוויה של כיווץ – רק חוויה שעולה בחלל. עולה, נמצאת, מתפוגגת. אפשר לתת לה להיות שייכת – לא לי.
אתם יכולים להשתמש בשמיעה כדי לעזור למודעות להיפתח. האופן בו צלילים באים והולכים מהדממה, זה האופן בו כל הדברים באים והולכים. הדממה מחזיקה כל מה שעולה, מאמצת אותו. אפילו ממלאת את תוכו.
איך זה היה?
(השאלות לא נשמעות, אבל התשובות כן)
ש:
ת: אני חושב שהיה משהו שקשרו לfeedback של הרמקולים. חלקית זה יהיה זה, וחלקית – ככל שאנחנו מעמיקים – התחושה שצלילים הם בחוץ, ותחושת ההפרדה יכולה להתפוגג. נפלא.
ש:
ת: העניין של פחד יכול להיות נפוץ בתרגול כזה. זה יכול להיות נפוץ. עוד מישהו חווה את זה?
ש:
ת: נפלא, האם היה משהו שהרגיש מועיל, למישהו?
ש:
ת: אז, היציבות שיכולה להפתח מזה, אנחנו – במובן מסויים – מאפשרים יציבות, ולא יוצרים אותה. רוב הזמן -אנחנו מונעים יציבות על ידי דחיפה והחזקה של דברים. כשאנחנו משחררים את זה קצת – יציבות מגיעה ליישות. והיא יכולה להיות מורגשת כמשאב, שבתוכו אפשר לשחרר עוד יותר. אז זה מאוד מועיל באופן הזה.
ש:
ת: כריסטין אומרת שהיה יותר קל לקבל את מה שקורה, כי היה יותר מרחב. כשההכרה קטנה – הכל מתייחס אלי. הכל משפיע עלי, מצביע עלי, מתייחס אלי, וכן הלאה. אבל למעשה – אני לא חייב לראות את זה כשייך לי, אלא – יכול לראות את זה כשייך למרחב, וזה הקשר מאוד אחר. אז בדרך כלל, בעיקר כשיש קושי – תשומת הלב נשאבת לקושי, או ניתזת ממנו. אנחנו עושים אחד משני דברים – או שאנחנו מסיחים את עצמנו, או שאנחנו נמשכים לזה כמו מגנט. או שאני נכנס לנקשר, או שאני מתחיל לחלום. האם יש דרך שלישית שהיא, במקום זה – לפתוח את המרחב, ושתהיה בחירה, ברירה לגבי מה קורה עם תשומת הלב. כך שאני לא מגיב באופן תגובתי רפלקסיבי – של השאב לזה, או לברוח. אנחנו יכולים להכנס לקושי, לגלות ולחקור אותו – וזה מאוד מועיל. עם הבועה – אני יכול לנוח במקום אחר, שמרגיש מזין, ולא בהכרח להשאב. ויש עוד אפשרות – של להפתח לחלל רחב מאוד, וכל מה שקורה זה בסדר, כי זה בהקשר אחר. וההקשר הוא הכל. ואז יש לנו בחירה – איך לשים לב לדברים. לפעמים – נאחנו תמיד עושים דבר אחד, כי זה ההרגל שלנו. אז – אני יכול להכנס לזה, למצוא משאב, או לתת לזה הקשר אחר. לבודהא היה משל של גביש המלח. אם יש גביש מלח ואתה שם אותו בכוס מים – זה יהיה מלוח. אם אתה שם אותו באגם מים מתוקים – אתה לא תשים לב. גביש המלח – זה קארמה, במשל. כלומר – החוויה המוצקה שעולה עבורינו. הפגיעה הישנה, הכאב מהעבר, מחשבה או היקשרות כלשהי. ההקשר – יקבע מה תהיה החוויה. אז. אנחנו נכנס לזה יותר, אבל – הדבר הקשה – יכול להתמך מאוד על ידי הרחבת המרחב שהוא בתוכו. עזרה ענקית. האם זה הגיוני כשאני אומר את זה?
אוקיי, אני אחזור על מה שאמרתי. התרגולים האלה לא לינאריים.
ש:
ת: אם פותחים את המודעות למרחב… לגבי היציבות – אם פותחים את המרחב – יש תחושה שהמרחב עצמו מתחיל להרגיש בדרך כזו או אחרת. בד"כ – תשומת הלב שלנו קופצת בין דברים. אנחנו לכודים בין חוויות. אחד הדברים שקורים כשאתה פותח את המודעות – החוויה שבתוך המודעות, נניח מחשבה או כיווץ – פחות במרכז, והיא אפילו יכולה להתעמעם קצת. ומה שמתחיל לבלוט יותר – היא האיכות של המרחב עצמו. יציבות, מרווחות, שלווה. וכמו הבועה – הן יכולות להחוות כמשאב. שלוה, יציבות. ואם אני נותן לזה לגעת בלבי – זה יהיה מעניין, אבל באופן שונה מהדראמה או האובייקטים הברורים. המרחב פחות מעניין את העצמי, באופן מעניין. זה טעם נרכש. מודטים רוכשים את הטעם הזה לאורך זמן, והנטייה להשאב לחוויה שנמצא באותו זמן דועכת. ו'מה שהחוויה נחה בתוכו', התחושה של זה – מתחיל למשוך את תשומת הלב וההכרה. זה טעם נרכש. האם זה נשמע הגיוני?
נשמע בסדר?
אוקיי.
אז כמה דברים קטנים – אם אתם לא עושים הליכות עדיין, ומזיזים את הגוף – זה ממש רעיון טוב. עם ישיבות, או הליכה איטית מאוד – האנרגיה יכולה להתקע קצת. אז לפתוח את ההכרה לטבע, צלילים. ובינינו בבניין הזה – יכולה להיות תחושה של קשר. יש קשר בינינו. אז ההכרה נפתחת לכלול האחד את השני. טבע, מרחב, קהילה. בהליכה – אותו דבר, אבל אם אתם רוצים לכלול את המרחב הרחב – שווה לעשות את זה. אולי צריך לעצור, להאט, או לעשות את זה בקצב הרגיל של ההליכה.
