חופש מתוך הקושי: מיומנות עם חמשת המכשולים

שיחה מאת יהל אביגור

שיחה זו ניתנה בריטריט בו סייעתי ליונתן דומיניץ בעין דור במרץ 2019, וייעודה לאפשר גישות וכלים לעבודה עם חמשת המכשולים, באופן שפותח חופש ותובנה ארוכי טווח.

פתיחה

בדרך של התרגול הנפשי-רוחני, אנחנו יכולים להתייחס לשתי תנועות: לטפח את היפה, ולהביא יחס נבון לקשה ולמכאיב.

יש משהו חשוב לגבי טיפוח היפה שיונתן הזכיר כבר, ואני רוצה לחזור ולהדגיש: העניין של המדיטיה עם הנשימה הוא לא רק 'להשאר בפוקוס'. יש תמונה רחבה הרבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כשאנחנו עושים מדיטציה. איכויות של סבלנות, של קבלה בברכה, של נחישות, סקרנות, עירנות, איזון, יצירתיות, איסוף של התודעה. זה ממש לא רק 'להשאר בפוקוס'.

ולצד טיפוח היפה, ישנה מידה שווה של שחרור במגע עם הקשה. שניהם הכרחיים. אי אפשר ללכת לכיוון חופש בלי לעבוד עם הקושי שבחוויה הנוכחית. שחרור, למעשה – נולד מתוך הבנה של אי-הנחת עד תומה, ואמנות בעבודה איתה.

על מנת להבין אי נחת, צריך למצוא דרכים לעבוד למיין ולפנות אליה באופן מדוייק יחסית, ולתרגל יחסים שמביאים חופש ביחס אליה. זוהי למידה של אי נחת. לא רק לחוות אותה באופן פאסיבי, ו'להיות שם'. אז חמשת המכשולים הם בעצם שיטת מיון מסויימת, נקודת מבט שמביאה בהירות לחוויה שלנו של אי נחת, ומתוך הבהירות הזו – אפשר לתרגל יחסים שמביאים חופש.

מהם המכשולים?

"Monks, there are these five hindrances. Which five? Sensual desire as a hindrance, ill will as a hindrance, sloth & drowsiness as a hindrance, restlessness & anxiety as a hindrance, and uncertainty as a hindrance. These are the five hindrances.

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an09/an09.064.than.html

אתם יכולים לשאול את עצמם – האם חוויתם היום את אחד המכושלים האלו, ומתי?:

הראשון הוא רצון חושי: הנהייה והכמיהה אחר הנעים. מחשבות כמו: 'אני נורא רוצה שהמדיטציה תגמר'. או: 'כוס תה. כוס תה'. או: 'וואו, הוא ממש חתיך הבחור הזה…'. וישנן וריאציות עדינות יותר, שלא אכנס אליהן עכשי

השני – סלידה: התנועה של דחייה כלפי משהו או כלפי מישהו. זה יכול להיות להרבה מאוד דברים:

  • לכאב, כמו שיונתן תיאר היום
  • 'הישיבה הזו'
  • 'שוב המורה הזה'
  • אולי אדם מסויים
  • אולי לחלק מסויים של עצמי, או לעצמי בכלל.

פן נוסף של סלידה הוא שעמום: אפשר לומר שזו סלידה עדינה כלפי החוויה, כשלא קורה בה הרבה.

המכשול השלישי הוא עייפות: היא מופיעה כספקטרום: מהרדמות, ועד ריחוף קל, שיש תחושה ש'לא קורה פה כלום'.

רביעי – חוסר מנוחה, חרדה ודאגות: של הגוף ושל התודעה. גם זה ספקטרום: תזזיתיות של הגוף; הרבה מחשבות, או נטייה להלכד במחשבות; או תחושה חרדתית: 'מה יהיה', ותכניות מכאן ולשם, דאגות מהעתיד.

והאחרון הוא ספק: בתרגול, או בעצמי.

כמה אפיונים נוספים שלהם:

המכשולים הם חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית: ביטויים ספציפיים של אי נחת.

הם תנועות מאוד לא אישיות, מאוד אופייניות של התודעה. הבודהא ציין אותם, וזה מה שאנשים חווים היום. אז משהו מאוד יסודי בקיום שלנו.

והם מלווים בקושי, הופכים את חוויית הקיום ללא-נעימה, כל עוד הם נוכחים.

למה לעבוד איתם?

סמאדהי – איחוי, איסוף ונינוחות של התודעה – מגיעה בדיוק מתוך שחרור מהמכשולים האלו.

חופש מהם מביא אושר:

הבודהא אמר עליהם: "נניח שהיה נהר ענק, עם יובלים מוליכים ממנו לכל צד, כך שהזרם לא היה מצטבר לכדי סחף משמעותי, ולא היה מגיע רחוק. כך המכשולים – מחלישים את היכולת של המתרגל להבחין ולדעת מה יוביל לטובתו האמיתית, ומה יוביל לטובתם של אחרים. אין בידו לחוות מצב אצילי. עם ההתגברות על המכשולים – זה כאילו היובלים נחסמים, והזרם המרכזי תופס תאוצה, והוא זורם למרחק וסוחף הכל איתו. כך למתרגל יש כוח והבחנה שמאפשרת את ראיית טובתו ארוכת הטווח וטובתם ארוכת הטווח של אחרים."

accesstoinsight.org/tipitaka/an/an05/an05.051.than.html

וגם:

"להתגבר על המכשולים זה כמו לשלם חוב שכבל אותך כל חייך; כמו להבריא ממחלה קשה; כמו להשתחרר מכלא, להשתחרר מעבדות, או לצאת מאזור מסוכן ללא פגע."

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.039.than.html

מיומנות איתם מביאה הבנה וחופש. התודעה שלנו בונה סבל, יוצרת ומשמרת אותו. לפעמים אנשים, בעקבות דברים ששמעו וכן הלאה – מניחים שיש הרבה סבל בפנים, הרבה קושי, ואני פשוט חווה קושי שנמצא שם, כדבר קיים ומוצק. אבל אם אנחנו מסתכלים מקרוב, וזו היתה אחת ההבנות הענקיות של הבודהא – אנחנו יכולים למצוא תנועות ופעולות שהתודעה והלב שלנו עושים – שמשמרים ומחזיקים את הסבל שלנו במקום, כאן ועכשיו. הסבל שאנחנו חווים עכשיו – גם מתוחזק, מוזן – עכשיו. זה דבר מאוד חשוב לראות, כי זה אומר שאנחנו לא קורבנות של הסבל שלנו. אנחנו יכולים להבין מהן התנועות האלו של התודעה, ולעבוד איתן באופן שיביא חופש ורווחה. זה מה שאנחנו מתרגלים פה, וזה לא קל, אבל בהחלט אפשרי, לכל אחד ואחת מאיתנו.

חשוב לזכור שהם נמצאים בכל נקודה בחיים שלנו. אלו ממש לא רק 'דברים שקורים במדיטציה', אלא כוחות שפועלים בחיים שלנו כל הזמן, לעתים קרובות בעצמה.

ביטחון איתם מביא עצמאות ואי-פגיעות: אני יכול להיות עם הכאבים והקשיים שבלב ובתודעה שלי. אני לא צריך לתמרן את כל העולם על פי הגחמות של הלב שלי. מביא יציבות עמוקה.

אם כל מה שתעשו מעתה בריטריט זה להפוך את עצמך למיומנים עם המכשולים – זה דבר נפלא לעשות.

איך לגשת אליהם?

ההנחה של הבודהא היתה שאיפה שיש סבל, אפשר לעשות משהו. אפשר לגשת אליהם ברוח כזו – של הערכה וכבוד עצמי. קל מאוד להפוך לקורבנות של המצבים המנטליים שלנו ופה אנחנו לוקחים לעצמנו מידה של סמכות; ועם זה ביטחון שאנחנו יכולים לעבוד דרך כל מה שמגיע ולצאת נבונים יותר. המכשולים יכולים להיות לא קלים, וצריך טיפה עוז רוח בעניין הזה.

חשוב לזכור שאין בעיה עם זה שהם שם, הם פשוט חלק מהאנושיות שלנו. הבעיה היא – שאנחנו נלכדים בתוכם, והם נעשים 'יותר גדולים מאיתנו', אנחנו שוקעים בתוכם.

אז עם המכשולים, כמו עם כל רגש קשה – יש קו מנחה מאוד חשוב: העוצמה, האנרגיה, העומק של המודעות – צריכה להיות רבה יותר מזו של הקושי. כמו מאזניים, או נדנדה.

איך הם לוכדים אותנו? איך אנחנו נכנסים 'מתחת לעקב' של המכשולים?

1.דחייה: אנחנו מרגישים אי-נעימות, ומנסים לדחות אותה. ואז היא מתנפתחת: הופכת למחשבות, יש תגובתיות שלנו למחשבות האלו, ולאי הנעימות הראשונית. ההתנגדות מנפחת.

ההתנגדות למכשולים היא מאוד מוטמעת ועמוקה. יש משהו לא נעים, ואנחנו פשוט לא רוצים להיות שם.

  • אני מקבל מייל שלא מוצא חן העיני, ומהר מאוד עולה סלידה, ביקורת עצמית, תחושה שאני לא רוצה לראות. דחייה. וזה מנפח את הסיפור.
  • אם להיות כנה, אני לא כל כך רציתי לפנות ולתרגל עם המכשולים לקראת השיחה הזו. הסלידה היא אוטומטית, טבעית מאוד: 'למה שאני ארצה להתעסק במכשולים?'.  

2. הזדהות: אנחנו מרגישים, מאמינים, שהן 'בעיה שלנו', שהם 'בגללנו' איכשהו, אומרים משהו עלינו. הכאב שלי – מובן ככשלון שלי, בדרך כזו או אחרת. זה, שוב, דבר מאוד טבעי.

3. אמון באמיתיות של נקודת המבט שלהם על העולם: המכשולים, כמו כל רגש, הופכים לפילטר שאנחנו רואים דרכו את החוויה. ואנחנו נוטים להאמין למה שניבט מבעד לפילטר הזה. ולכן גם להתנהג על פי מה שאנחנו קולטים דרכו. כך – מה שהוא למעשה פילטר – נראה לנו כאמת לאמיתה, ולוכד אותנו בתוך מערכת הפרשנויות שלו.

ישנו דימוי עתיק במסורת של המכשולים כפילטרים. הדימוי הוא של בריכת מים, שאתה מנסה לראות את ההשתקפות שלך בה. בהשתוקקות – המים נצבעים בצבע כלשהו, ואנחנו רואים באופן מוטה ('הארוחה תהיה כל כך נפלאה'. 'כשאצא מפה, אני אשתה קפוצ'ינו, וזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם', ואז – כשאתה שותה… ובכן, זה נחמד…); בסלידה – המים רותחים; בעייפות – המים מעופשים; בחוסר מנוחה וחרדה – פני המים סוערים; בספק – הם מלאים בוץ.

אז – מה לעשות ביחס אליהם?

א. לזהות:

  • להבחין: מהו המצב הנפשי שנוכח עכשיו? מה התודעה עושה?
    • זו שאלה עדינה שאפשר להכניס לתוך המדיטציה, מידי פעם: מה התודעה עושה עכשיו?
    • זה שאנחנו יודעים מהו המצב הנפשי, או המצב של התודעה: בין אם רגש או מצב רוח, שזה דבר מעודן יותר – נותן לנו איזשהו מרווח ביחס למכשול. אנחנו כך יודעים שהמחשבות והפרשנויות שלנו – הן תוצאה שלו, ולא של משהו אמתי.
    • משום כך כדאי לזכור את חמשת המכשולים. כי הם נותנים לנו מפה ראשונית ופשוטה של עבודה. אותן דרכי עבודה יעזרו גם עם רגשות מאוד מורכבים, אבל המפה הזו מאוד מפשטת. בלב של כל רגש קשה אחר – ישנם המכשולים הללו.

ב. להכיר

  • לחוות את החוויה הגופנית של המצב שנוכח עכשיו. המחשבות, הפרשנויות – אלו אזורים מסובכים, וקשה לעבוד שם. המגע עם החוויה הנוכחית בגוף –  מפשטת מאוד, וגם מקלה את ההזדהות עם 'עצמי'.
    • אז – אם יש קושי, או מכשול – איך אני יודע שהוא שם? איך הוא מבטא את עצמו בגוף?
    • עם עייפות, למשל, זה מאוד עוזר.
  • ועוד יותר פשוט – להבחין באי הנעימות שבו.
    • להפנות את תשומת הלב לחוויה הגופנית, אולי במקום שיש בו יחסית הרבה תחושה ולהרגיש את התנועה של נעימות ואי נעימות שיונתן הזכיר.
    • זה מפשט מאוד. בכל רגש קשה, מורכב ככל שיהיה – יש את זה במרכז שלו. לא נעים, ורצון לברוח מזה. אפילו באמצע ויכוח נורא, או אירוע קשה. גירושין, או משהו. בלב של האירוע, ישנה התנועה הזו, ותמיד אפשר לחזור לזה. וזה מוציא את האוויר מהבלון של האירוע.

ג. להחזיק באופן מועיל:

  • עם החוויה הגופנית או עם הוודנה – להביא רוח וכוונה של אפשור, של לקבל בברכה.
    • זה אחרת מאשר להכנס לתחושה של המכשול ('אפשרתי לעצמי לקום'). אלא – להרגיש אותו, כפי שהוא מופיע עכשיו, ולקבל בברכה, לאפשר, שוב ושוב.
    • זה מפחית את ההתנגדות.
  •  להרחיב את תשומת הלב, בכמה אופנים:
    • למצוא מקום בגוף, שבו המכשול לא מורגש. אז עם חוסר מנוחה, למשל – בתנוכי האוזניים אין חוסר מנוחה. ברגליים. הרבה פעמים יש משאב בחלק התחתון של הגוף.
    • לשים לב לכל הגוף. התודעה תתכווץ מול מכשול או קושי. אז להרחיב, שוב ושוב.
    • לשים לב גם לצלילים.
  • רגישות להשתנות של המכשול: לדעת מתי הוא שם יותר, מתי פחות, מתי לא נוכח.
    • להרגיש את הגלים שיש בכל קושי, גדול ככל שיהיה.

ד. לא להזדהות, לא להאמין:

  • לשמוע את המחשבות שמגיעות מתוך המכשול: 'אני חסר ערך'. 'העניין הזה של מדיטציה זה לא בשבילי', ולומר לעצמך: 'אלו רק מחשבות. הן לא משקפות אמת'. וכך גם עם תפיסות ודימויים של העולם, של עצמך ושל אחרים שהמכשול יוצר.
  • להשתיל מחשבות אחרות: 'זה בסדר'. ולחזור על זה, שוב ושוב. או אפילו: 'זה מושלם'. או לשלוח מטא לעצמך: 'מי יתן ואהיה מאושר', בתוך המכשול.
  • לפעמים מתחת לעייפות, חוסר מנוחה וכן הלאה – יש רגש אחר, וצריך לשאול את עצמך: 'האם יש משהו שאני לא נותן לעצמי להרגיש?' חוסר בטחון, או פחד, או קושי. ולשבת עם זה בעדינות, בדיוק באופנים שפירטתי פה.

אילו תובנות שמביאות חופש אפשר להפיק מתוך העבודה הזו?

אפשר לחשוב על שתי רמות של תובנה שיכולה להתגלות ולהתגבש מתוך העבודה עם המכשולים.

  1. התודעה שלנו בונה סבל. בכל פעם שישנו קושי, יש תנועות של התודעה שבונות אותו, מחזיקות אותו במקום ומנפחות אותו. ואנחנו, כאנשים, יכולים לראות את זה ולהתיר את זה. זוהי הפרדיגמה הבודהיסטית של ארבע האמיתות על רגל אחת. דרך העבודה עם המכשולים – אנחנו לומדים לראות איך התודעה בונה סבל, ולומדים את אפשרויות הפעולה שלנו איתו, את האפשרות של התרה, ואת החופש שיש בזה. אנחנו לומדים לראות – האושר והרווחה שלנו תלוים, במידה עצומה – בדיוק בפעילות הזו. עד כמה התודעה בונה סבל, ועד כמה אנחנו יכולים להתיר.
  2. שלוש התנועות בונות הסבל שהדגשנו פה הן: התנגדות או השתוקקות, ייחוס לעצמי, אמונה באמיתיות של מה שאני חושב או רואה.
  3. העולם שבחוץ, אנחנו מגלים – נגלה באופן שתלוי בפילטרים האלו, תלוי ביחסים הפנימיים של התודעה. וזה דבר כל כך כל כך חשוב לראות. כשיש שנאה, העולם נגלה באופן אחד. מתוך יחסים של רכות וקבלה – אחרת לגמרי. העולם הזה, שנראה לנו מוצק ומציאותי, נצבע ומתעצב כל העת על ידי האופן בו אנחנו מביטים. הלב צובע את העיניים, והן צובעות את העולם. וזו לא בעיה, אלא טבע הקיום. למעשה – הראייה הזו פותחת גמישות של חוויית הקיום שלנו, והיא פתח להבנה עמוקה ומשחררת, לגבי אי-האמיתיות של העולם כפי שהוא נראה, שיכולה להסיר את המגבלות בפני האהבה שלנו בעולם הזה.

נספח 1: דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים:

מעבר לכך, ישנן דרכי עבודה ספציפיות עם המכשולים שאני אזכיר כאן רק בנקודות, ואפשר למצוא פירוט שלהן בשיחה של רוב ברבאה: 'תגובה נבונה למכשולים', שמתורגמת כאן:

https://dharma-reflections.com/2017/12/22/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D/

רצון חושי:

  • לחזור שוב ושוב.
  • להרגיש את הנעימות שבנשימה.

סלידה:

  • לראות את היפה במי שנדמה כקשה.
  • לשלוח מטא לעצמך.
  • לתת לעצמך להרגיש את הכאב שבסלידה. לראות שאתה זה שסובל ממנה, בגלל הסלידה עצמה.
  • לאפשר את הלא-נעים, באופן מכוון.
  • לשאול את עצמך: 'האם אני מנפח משהו מחוץ לפרופורציה?'

שעמום:

  • אפשר להתעניין בשעמום. ההתעניינות יכולה להביא סקרנות, ואז אולי זה יהפוך לרוגע.
  • להביא רגישות. שעמום נמצא איפה שאין רגישות. הם לא יכולים לשהות באותו מקום.
  • להרגיש את הסלידה, ולהביא גישה של: 'זה בסדר'.

עייפות:

  • לחקור את החוויה הגופנית שלה.
  • על ידי הסקרנות – להרפות את ההתנגדות.
  • להרחיב את התפיסה, לפתוח את החושים יותר.
  • לשים לב לשאיפה.
  • לזקוף את התנוחה, שוב ושוב.

חוסר מנוחה ודאגה:

  • רגישות לנשיפה.
  • מרחב של הגוף, של החדר.
  • לאפשר, לקבל בברכה. לשים לב לתחושה האינטואיטיבית: 'זה לא אמור להיות שם', ולומר לעצמך: 'זה בסדר'.

חוסר מנוחה ועייפות מעודנים: איזון של המאמץ

  • אנחנו עושים מהלך מתמיד בתרגול: קצת 'קדימה', קצת 'אחורה'.
  • כאשר יש ריחוף, או נטייה להכנס למחשבות – צריך לבדוק: האם דרוש יותר או פחות מאמץ, יותר או פחות 'רגל על הגז'? וזה עניין של משחק והתנסות, ולא כ"כ משהו שאפשר לקבוע מראש.

מונחית

ספק

  • באופן כללי שאילה זה דבר ממש חשוב. אבל לעתים קרובות – זה חוסם משהו, או תוקע את התהליך. צריך לבטוח, ולהשלים משהו, ואז לשאול. אז אפשר לומר למחשבות: 'אני אחזור אליכן'. 'לא עכשיו'. ואם יש תחושה שבאמת יש שאלה, או נזק שיכול לקרות – אפשר להתייעץ עם המורה.
  • עם ספק עצמי וחוסר בטחון – כדאי לעבור לרובד הרגשי, לעבוד שם, ולהחזיק את זה בעדינות.
  • לראות את המחשבות, ואולי לשאול לגביהן: 'האמנם'? להטיל ספק בספק. הוא יהיה בנוי על מצב רגשי מסוים, שצובע את התפיסה ומעוות אותה. פילטר, כפי שאמרנו.

נספח 2: מדיטציה מונחית אחרי השיחה:

  • תנוחה
  • איחולי טוב
  • תשומת לב לנשימה. עדינות ופתיחות של תשומת הלב. כמו יד פתוחה, או כמו נוצה, מלטפת את הנשימה.
  • כל הגוף.
  • לחזור לנשימה מתוך פרגון.
  • אם ישנה תחושה נעימה – אם אפשר להרגיש אותה, להיות פתוחים אליה, ולכלול אותה?
  • או – אם ישנה תחושה לא נעימה, האם אפשר לקבל אותה בברכה? לבחור אחד משניהם, לעת עתה.
  • להשתמש בזה כדי להתמקם, ולחזור לגוף ולנשימה.
  • ובכל זמן שאתם רואים לנכון: מה התודעה עושה עכשיו? האם אחד מחמשת המכשולים נוכח? איך אני יודע? מה בגוף אומר לי את זה? האם אני יכול להחזיק את זה בעדינות וברגישות, עם פתיחות ללא-נעים?
  • ולמקם את עצמי מחדש בגוף ובנשימה.
  • האם אפשר לשחק קצת עם המאמץ, האינטנסיביות לעומת הרספטיביות של תשומת הלב? לנוע קצת לכיוון של יותר זקיפות, פתיחות, לנוע לעבר הנשימה ולהרגיש אותה, או קצת יותר לכיוון של רספטיביות, השתקעות – לתת לנשימה להגיע אליכם?

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות מספר חמש

הנחיות אלו, החמישיות בסדרה של שש, ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו החמישי של הריטריט: the boundless heart, מ2011. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא בקישור הזה: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

עבודה עם הגוף הרגשי – הנחיות מספר חמש

בואו נחזור קצת על מה שהצגנו אתמול עם המודעות הרחבה. וזכרו – זו רק אפשרות אחת. אנשים שונים ימצאו שחלקים שונים של הפאזל יהיו נגישים עבורם יותר, וזה בסדר גמור. זו אפשרות אחת. אז, שוב, לתאר מה הגישה הזו תכלול. מעגנים את תשומת הלב בגוף, וזה ממש חשוב – זה השורש, המרכז של המודעות. ומשם, כשאתם מוכנים – לפתוח אותה הלאה. אתם יכולים להתחיל עם מה שקורה בציר המרכזי, ולכלול את הגוף, וגם לכלול שמיעה. הסיבה לזה היא שצלילים מגיעים ממרחקים וכיוונים שונים, אז כשאני נפתח לשמיעה – מאחר והצלילים מגיעים מכל מיני כיוונים – המודעות נפתחת באופן טבעי. זה כאילו הצלילים הם תמיכה להתרחבות הזו של המודעות. ובתוך זה – אפשר 'לנוח' בתוך המודעות. המודעות פתוחה, מקבלת את הצלילים, וגם את תחושות הגוף. ופשוט התחושה של 'לתת להכל להיות' – לתת לצליל לעלות, לתחושת גוף וכו' – לתת לזה לעלות, לחיות, לחלוף. וכשעושים את זה אפשר גם לתמוך בגישה, או אפילו לקבל תחושה שכל התופעות האלו שעולות וחולפות – שייכות לחלל. באופן רגיל דברים נחווים עבורנו כ'אני' ו'שלי'. אנחנו משייכים דברים. אז – לתת לתופעות להיות שייכות לחלל, לדממה. זו סוג של גישה שמועילה מאוד בעבודה עם המרחב. לתת להכל להיות שייך לזה – לדממה, למרחב. כל מה שזה, וכל מה שעולה – יפה, קשה או לא-זה-ולא-זה – יכול להיות שייך לשם. וזה יכול לכלול גם, כשזה מתייצב – לכלול את המחשבות. ואפילו את הכיווץ שישנו כשאנחנו לא נותנים לדברים להיות שייכים לחלל, ויש את התחושה ש'זה אני' או 'זה שלי', ואפשר להרגיש את הגוף והתודעה, את היישות והציר המרכזי – מתכווצים. הכיווץ הזה הוא פשוט תופעה בחלל. זה פשוט רושם שעולה ויחלוף. אין בעיה – שישתייך לחלל. אז תשומת הלב לא צריכה ללכת למקום אחד, ואז לצליל אחר, של ציפור נניח, ואז לצליל של מישהו נע, ואז לגוף, וכן הלאה. זה לא שהיא נשלחת כמו חץ מפה לשם, אלא יותר מכוונת לכוליות, לטוטאליות של הצלילים והחוויה. והמודעות מקבלת את החוויה, את התופעות. והמרחב מחזיק הכל, מאמץ הכל. אולי הוא גם מחלחל להכל. זו אפשרות אחת, גישה אחת, שאנשים מסוימים מוצאים שהיא מועילה מאוד, ואנשים אחרים פחות. ואם אתה מוצא שהיא לא מועילה לך עכשיו, אולי בזמן אחר כן, ריטריט או תקופה אחרת. זה בסדר. וזה משאב נוסף, מאוד יסודי עבורנו, ביחס לרגשות, וגם ככלל לחיים ולחוויה.

אז אני רוצה לדבר קצת יותר על משאבים; כבר דיברנו על זה הרבה, אבל אני רוצה להדגיש ולהבהיר כמה דברים. אז אתמול בשיחה דיברנו על החברים שלנו כמשאבים, וזה דבר ממש חשוב שתהיה תחושה שאנחנו נתמכים ותומכים אחד בשני, במובן של להיות מסוגלים לחלוק, להשמיע ולזכות בהקשבה. מאוד חשוב. ובו זמנית אנחנו במסע לכיוון של עצמאות, אפשרות להחזיק את החוויה שלנו, את הרגשות שלנו היטב, בעצמנו. אז הרבה מהעניין של משאבים, וכריס ידבר על חמלה הערב, הוא העניין של איכויות יפות של הלב – חמלה, ידידות, נדיבות, איזון, ריכוז או סמאדהי, רוגע. כל הדברים האלו נכנסים ליישות והופכים להיות חלק מהבאר של המשאבים שיש לי, והם נמצאים שם בחיים שלי, ואני יכול לגשת אליהם, במיוחד במצבים קשים. אז יש חלק שלם של מציאת משאבים שעוסק בפיתוח איכויות יפות של הלב, תרגולים שעושים את זה.

אמרתי כבר פעמיים, ושווה לומר שוב, מה קורה כשיש מצב תודעה רגוע? לעתים קרובות אנחנו רוצים לבטל את זה, אבל אם אני יכול להשהות את תשומת הלב שם, ולתת לזה עניין, מה קורה שם? הוא יתחיל להעמיק ולגדול, ואולי יעמיק לשלווה או לחדווה. ולהרגיל את התודעה לשלווה או חדווה מאפשר להן להיות חלק מהמשאבים שלנו. חדווה ושלווה הופכות להיות חלק מהמקצב הרגיל של התודעה, והופכות להיות זמינות עבורנו בחיים. וזה ענק.

לעתים קרובות יש משאבים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב אליהם, ואז לא יכולים להשתמש בהם. הם שם, אבל אנחנו ממסכים עצמנו בפניהם. אז הדממה והמרחב, עם קצת תרגול, אפשר להרגיש שזה בעצם כל הזמן שם, וכל הזמן אפשרי כמשאב. אמרנו לגבי המוזיקה אתמול. זה תמיד מחזיק את הדברים, אבל אנחנו לא שמים לב לזה. או עם גוף האנרגיה, אנחנו כל כך נלכדים בדברים ולא זוכרים שאם נרחיב קצת את גוף האנרגיה אז יהיה שם משאב כלשהו. אז אולי יש קושי בגרון או בלב או לאורך הציר המרכזי, ואני יכול להרגיש את זה ואת השלווה הרכות והרוגע של גוף האנרגיה סביב זה, או את הקושי ואת התחושה של גוף האנרגיה יחד. וזה ענק.

אז אנחנו יכולים לשאול: 'מה עוד נמצא שם? מה עוד קורה?'. וזה ממש חשוב. דיברנו על מחשבות והערכות שיכולות להיות שם, ועל איך התודעה רוצה להעריך את המצב ככזה או כזה, ויש גם רמה מעודנת יותר של מה שיש שם, ואלו היחסים האנרגטיים עם מה שקורה. אולי אין הרבה מחשבה או משהו כזה, אבל אנרגטית אתה דוחה את מה שקורה. כמו שכריס אמר, יש היאחזות או דחייה, וכל אחד מהם הוא מאבק אנרגטי, מתח שנכנס ליחסים. אז רק קצת חוסר סבלנות עם מה שקורה, או נסיון לכפות. אז אנחנו יכולים לשים לב ברגישות ליחסים האנרגטיים עם מה שקורה, וזה מעודן יותר מהמחשבות לעתים קרובות.

אז עוד לגבי 'מה עוד יש שם', יש גם דברים יפים ומועילים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב כי אנחנו נשאבים אל תוך הקושי. אז בואו נאמר שיש סוג של קושי שקורה, אולי שיפוט, ואני שופט מישהו ומרגיש את הקושי של השיפוט, אני לא מרגיש טוב לגבי זה, ויש עצב או משהו כזה. זה נשמע מוזר לומר, אבל אנחנו לפעמים לא נותנים לעצמנו להרגיש את הכאב של משהו באופן כל כך ישיר. אנחנו יודעים שזה כואב, אבל לא ממש נותנים לזה לגעת בנו: 'זה סבל'. כאילו היד נוגעת בלב ויודעת 'זה סבל', ומרגישה אותו ככזה. זה נשמע ברור מאליו, אבל לעתים קרובות אנחנו נמנעים מזה. מה הפואנטה בזה? שאם ה'יד' תוכל לגעת בכאב באופן מאוד ישיר וחשוף, לעתים קרובות, ויכול להיות שייקח לזה טיפה זמן, אבל תגובה טבעית של חמלה תעלה. יש כאב, ובאופן טבעי היישות תוליד חמלה. זה רגע מאוד מעניין, אם זה קורה. ומה שאני רואה כשאני עובד עם אנשים, הנטייה היא לא לשים לב לחמלה אם היא שם, ואם כן שמים לב, הנטייה היא לנוע ממנה מהר מידי. אז איך זה יהיה, אם חמלה עולה, ממש לשבת בתחושה של חמלה. לשהות בה, לתת לגוף לרחוץ בחמלה? אנחנו נעים מהר מידי מהמשאבים שמתקיימים. זוהי תגובה של היישות שאנחנו צריכים לעטוף את עצמנו בה לזמן מה. אם אנחנו לא היא לא תשקע ולא תעשה את עבודת הלב שלה.

לפעמים אני אומר לאנשים, במיוחד כשיש רגש קשה, 'האם זה אפשרי להביא קצת חמימות מסביב לקושי הזה?' כאב הלב, או היגון הזה, או מה שזה לא יהיה, האם זה אפשרי להחזיק ולערסל אותו? משהו סביב מה שקורה. זה ממש חשוב. בקבוצה השתמשתי בדימוי של סלע שחור ומשונן, שמוקף על ידי מים קרירים או חמימים, שמכים בסלע, מכים בכאב, וזה עושה את כל ההבדל. מה שסביב הכאב. הבריכה של המים המרגיעים. אז אני שואל 'האם זה אפשרי?' ולאנשים מסויימים, רק הדימוי או השאלה יכול לפתוח את זה, ואפילו בלי לדעת איך הם עושים את זה, יש קצת חמימות מסביב. ולחלק זה לא אפשרי, ההצעה לא מניעה או פותחת את המקום הזה. ואז יש חקירה מאוד עדינה שאפשר לעשות, וזה ממש לא עניין של ביקורת פנימית, אז אפשר לשמור אותה במקום אחר. 'מה אולי מונע, או עומד בדרכה של האפשרות להביא חמימות סביב הקושי הזה?' ובדרך כלל, זה החבר הוותיק, או האויב הוותיק של שיפוט. להיות כבול בתוך השיפוט מונע את היכולת הזו של לתת למים החמימים לעטוף משהו. או המשמעות שנתנו למשהו, כמו מה שאמרנו לפני יומיים לגבי הנחות ומחשבות. או האמונה שזה יימשך לנצח. או האמונה במה שזה אומר עלי. כל זה מתנהג כמו התמצקות נוקשה, מבנה נוקשה סביב הקושי, שמונע מן המים להקיף. בושה, בדרך כזו או אחרת; לרצות יותר קתרסיס; או לרצות שזה ייעלם; פחד. וזה טוב לראות את זה, לגלות את זה בחקירה עדינה.

הצד ההופכי של החקירה הזו הוא: 'איך אנחנו עשויים לפתוח את הזרם הזה?'; אני יכול להציע כמה אפשרויות. משהו מעניין קורה כשאנחנו, ואני אדבר על זה יותר בימים הקרובים, משהו מאוד מעניין קורה כשאני יכול ממש לאפשר או להרשות למשהו להיות שם. כשאני ממש מאפשר לכאב להיות שם, בלב. האיכות הזו של 'אפשור' שבה במגע עם התופעה הזו מאפשרת איזה מרחב סביב התופעה. האפשור עצמו עושה עבודה כלשהי. זה מאפשר מרחב, ואז שמים לב, 'עבדתי עם האפשור, ויש יותר מרחב'. ואז באופן טבעי, רק דרך האפשור, המים והחמימות וההחזקה ממלאות את החלל. החלל, באופן טבעי, ואני אפילו לא עושה כלום, מתחיל להיות מלא בחמימות ובתחושה של החזקה. כל מה שעשיתי זה לאפשר קצת יותר. להדגיש קצת יותר את האפשור.

אפשרות שניה. אני בטוח ששמתם לב שכשהלב נעשה נוקשה או מוצק לגבי משהו, הגוף משקף את זה. ואם אתם בודקים, כשהלב נוקשה, הבטן מתוחה, והמערכת הגופנית כולה נעשית מתוחה. אז, לב נוקשה מוביל לגוף נוקשה, באותו רגע. כשהלב רך, איך הגוף מרגיש? לב רך מוביל לגוף רך, בטן רכה. וזה מעניין מאוד שסיבתיות בסוג הזה של העבודה עובדת לשני הכיוונים. אז לרכך את הגוף, את הבטן ירכך את הלב. אז אפשר לרכך שוב ושוב את הבטן. להפוך את הגוף לרך יותר ויותר, ויכול להיות לזה אפקט על הלב לפעמים.

כבר דיברנו על האפשרות של להרגיש את הסבל, וזו אפשרות שלישית.

אפשרות רביעית היא מעניינת. כשיש קושי אנחנו מתכווצים, ומתכווצים גם להשקפת עצמי מסויימת: 'בטח אני היחיד שמתמודד עם זה, אני בטוח שאף אחד אחר לא'. סוג של אשליה מכווצת של אמונת עצמי. אז זה תרגיל מעניין, ואם לא עשיתם אותו שווה לנסות: ברגע הקושי להרהר, באופן מודע, בכך שמישהו, איפשהו, אולי אפילו עכשיו, ברגע זה, עובר פחות או יותר את אותו דבר שאני עובר. ומה שקורה שם זה שהתחושה של הבידוד, כשאנחנו מרגישים ש'אני לבד בזה' אז יש שם איזה בידוד, זו דוקהא כפולה, סבל כפול. יש לי את הכאב הזה, ואת הכאב של הבידוד סביב זה. אז לפתוח את המודעות להבנה שאני לא לבד בזה, אני חולק את זה עם אחים ואחיות לאנושות. מאוד מעניין, אם אתם רוצים לשחק עם זה.

אוותר על חלק, ואתן רק עוד אפשרות אחת.

לפעמים אני עובד עם מישהו והוא מאוד תקועים בקושי, וזה מועיל לשאול, לפעמים, 'איך הייתי מגיב לילד קטן שהיה נכנס אל החדר, ומספר שהוא כואב בדיוק באותו הכאב שאני חווה עכשיו?'. אפשר להשתמש בדמיון, ומהי התגובה של הלב? לפעמים להחצין את הקושי, ולשים אותו בלב של ילד, יכול להיות מאוד מועיל. אז.

באופן כללי, אנחנו מתפתים ונשאבים למה שקשה. אנחנו לא מבינים מה עוד עשוי להיות זמין עבורנו.

אומר עוד דבר אחד עכשיו. אני אדבר על כעס ופחד מתישהו, כי הם מקרים יחודיים במקצת. אבל אחד המקורות שיכולים להיות ממש משמעותיים בחיינו, ואנחנו לרוב לא ניגשים אליהם ושואבים מהם היא תחושה של כוח ועוצמה. זה מאוד מעניין, אני חושב שזה בולט במיוחד עבור אנשים שמגיעים לריטריט, כי אנחנו מדברים הרבה על רכות ואדיבות וקבלה ודברים כאלה. ואחד הצללים של זה הוא שאנחנו לא נותנים לעצמנו, כאילו זה לא בסדר להרגיש את הכוח שלנו, וזו קצת חרב דו-צידית. אז האם אנחנו מבחינים, והאם אנחנו יכולים לאפשר כאשר ישנה תחושת כוח ועוצמה בגוף. זה לא אותו דבר כמו כעס, בכלל לא. פשוט כוח. ואני לא מתכוון לכוח על מישהו. אני מתכוון לכוח ביישות, בגוף, תחושת עוצמה ומלאות. לעתים קרובות לאנשים יש התנגדות לאפשרות של להרגיש את הכוח ואת המלאות, ויש כל מיני סיבות שיכולות להיות לכך. לפעמים אנחנו לא בוטחים בעצמנו. אבל איך זה יכול להרגיש, פיזית, לתת לזה להתבטא ולמלא את היישות, את תחושת הגוף, את תחושת העצמי? בשבילי זה חלק ממש חיוני של הפאזל. מאיפה הוא עשוי לבוא, הכוח הזה? הוא עשוי לבוא ביחס לכעס מסויים, ואני מבין שזה לא ממש לגבי כעס, אלא שיש קו של הכוח שלי שמתבטא פה; ואפשר להרגיש את זה, ולתת לזה להתרחב. וזה יכול לבוא מכל דבר, גם מעצב. ומאיפה מגיעה האפשרות להרגיש את הכוח של עצמנו? היא מגיעה מתוך הרשות של כוח החיים שלנו להתבטא. וזה מה שזה, זה אפשור של כוח החיים לזרום, להיות מלא. וזה כולל רצון. כל עוד אני לא לכוד באובייקט של התשוקה. הרצון הוא ביטוי, זרימה, של כוח החיים העמוק, ויש בו את הכוח הזה. הבעיה היא שאנחנו נתפסים לזה או לזה שאני מרגיש שאני צריך או רוצה, ויש משהו חבוי בכל זה שהוא מתנה ענקית לעצמנו, אבל אנחנו נמנעים ממנה לחלוטין, על ידי זה שאנחנו לא מאפשרים אותה, או על ידי הישאבות לאובייקט שאנחנו רוצים להפטר ממנו, או להשיג אותו.

באיזה מובנים הכמיהה להנאות חושים היא מכשול לתרגול?

כאשר הבודהא מדבר על חמשת המכשולים, הוא מונה ביניהם את ההשתוקקות להנאות חושים. אני מוצא שההגדרה של המכשול הזה, וההסבר של 'למה זה בעצם מכשול' – נוטה להיות מאתגר יחסית למכשולים אחרים – ספק, דחייה או חוסר מנוחה – שברור למדי למה ואיך הם נושאים אי-נחת וכאב. עם זאת, נסיוני שלי ושל אחרים – מראה שיש טעם בעבודה עם המכשול הזה, ושהיא יכולה להביא סוגים שונים של שחרור ורווחה. אז – אני אנסה לאפיין פה את המכשול הזה, מצד הקשיים שהוא מעלה בחוויית המדיטציה הפורמלית והתרגול היום-יומי, ומתוך כך – יכולות להגזר צורות עבודה והתמודדות איתו.

באיזה מובנים השתוקקות להנאות חושים היא מכשול?

הרי אנחנו כן מעודדים נעימות חיצונית בכל מני דרכים. אנחנו רוצים לשהות במקומות נעימים, לאכול אוכל טעים וכן הלאה. אז אנחנו לא יכולים לטעון בכנות שכל רצון בנעימות מן החוץ היא מכשול. זו פשוט לא תהיה טענה כנה. אז – באילו מובנים הנהייה אחר הנאות חושים מהווה מכשול? אני אציע חמש מחשבות, שביניהן ישנה חפיפה מסויימת.

במובן הפשוט ביותר – זה אחד המקומות אליהם תשומת הלב נוטה לברוח, באופן שמדלל את הנוכחות שלנו.

זה הדבר הפשוט ביותר, שאפשר לעבוד איתו במדיטציה מהיום הראשון. לאן תשומת הלב הולכת, כשהיא לא פה? או שהיא דואגת מהעתיד, כביטוי של חוסר מנוחה; או שהיא הולכת למעין נמנום או אלחוש; או שהיא מוטרדת מלא-נעים, וניתזת ממנו למחשבות; או שהיא מתענגת במחשבות על משהו נעים יותר, או בציפייה למשהו נעים יותר. בין כל אלו יש קשר, והשניים האחרונים במיוחד עשויים להיות חליפיים: אנחנו מחפשים נעימות כמענה לאי-נעימות, או מוטרדים מאי-נעימות לאור דימוי, גם אם מעורפל, ש'אמור להיות נעים יותר'. ביום כזה, למשל – מאוד יכול להיות שהתודעה רוצה להיות בבית, מתחת לאיזה פוך. ויש איזו נהייה לנעימות הזו, שגונבת את האנרגטיות והמלאות של הנוכחות שלנו.

בחיי היומיום – רצון חושי יכול להופיע כמכשול כאשר הוא 'גונב את דעתנו': בעידוד התרבות, ומתוך נטיות פנימיות – דברים שפוטנציאל האושר הטמון בהם אינו גדול מקבלים את 'קדמת הבמה', ו'גונבים' את הקשב, הרגישות והאנרגיה הנפשית שלנו.

אנחנו מוצאים את עצמנו משקיעים זמן ומשאבים רבים בדברים שאם אנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו יודעים שהם לא ממש חשובים. אלו יכולים להיות דימויים שאנחנו רודפים אחריהם במשך שנים ארוכות לגבי 'מה אמור להיות לי', ו'איך אני אמור להיראות', רק כדי לגלות שכאשר אנחנו ממלאים את המשבצת הזו – העולם הפנימי שלנו נותר מרוקן ודל למדי. ואלו יכולים להיות דברים הרבה יותר קטנים, יומיומיים, שממלאים את הצינורות של הלב והתודעה. התרבות שלנו מעודדת את זה מאוד עם הנעימות הקלה של הטלוויזיה, מוצרי הצריכה וכן הלאה. לפעמים זה הופך להתמכרויות זעירות. מתוך הפנייה לשם, שוב ושוב, ברגעים ובתנועות קטנות – התנועה הזו מתחילה למלא את ימינו. בשני התחומים האלו אפשר לומר שאין בזה משהו אובייקטיבית פסול. השאלה היא מה אנחנו רוצים? האם, ועד כמה הנהיות החושיות הפשוטות מכוונות את היומיום שלנו, את הבחירות המיידיות, והופכות להיות הזרם ההרגלי שלנו? ועד כמה היינו רוצים שזה יהיה כך? האם, כרגע, זה קורה במידה מתאימה? או שאנחנו רוצים פחות מזה? או יותר מזה?

הבודהא עבר עם הדברים האלו בצורה יפה. הוא הציע לבחון את היתרונות ואת החסרונות, ולשאול בצורה מושכלת: כמה הנאה, תחושת תוחלת ותועלת יש שם. לבודהא היתה תשובה ברובה מאוד. אבל יכול להיות שהתשובות על זה משתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה. אז זה משהו ששווה לשאול. מה מזין אותי באופן עמוק, ומה הוא 'ג'אנק פוד' של הנפש?

השיוך המוגזם של נעימות לאובייקטים מונע את התנועה לכיוון יצירת נעימות על ידי הפעילות של הלב והתודעה, שדורשת התמדה, ניסוי ולמידה.

יש לנו משהו עמוק מאוד ללמוד על נעימות, ומאיפה היא מגיעה; ואנחנו יכולים לטפח מיומנות של הבאת נעימות לעולם הפנימי, ולסיטואציות החיצוניות והבין-אישיות שהעולם הפנימי שלנו מעורב בהן. הכלל הראשון של הלימוד הזה הוא: התנועות הנפשיות שלך, הפעולות של הלב והתודעה (וכמובן גם של הדיבור והמעשה), מה שאנחנו יכולים לקרוא לו קארמה, הן מה שיוליד עבורך נעימות; ואתה יכול לטפח את התנועות, הקארמה, שתיצור את הנעימות הזו. הכלל השני של הלימוד הזה הוא – אתה צריך ליצור את התנאים, לנסות ולשחק כדי ללמוד לעשות את זה בעצמך.

הנעימות הזו – היא יציבה וגמישה יותר מזו הנובעת מהאובייקטים של החושים. שהייה במקום נעים, בעלות על אובייקטים נחשקים לא תביא, בפני עצמה, נעימות ארוכת טווח; שהיה באקלים נפשי נינוח תוכל להביא נעימות גם לאזורים בהם הנעימות החיצונית אינה מובהקת. האפשרות ליצור נעימות עבור עצמך, באקלים של הלב והתודעה היא נכס משמעותי הרבה יותר.

במובן זה – נהייה אחרי הנאות חושים היא מכשול, משום שהיא מספקת מענים 'זולים' ומיידיים, שנושאים סיפוק מסוים, ומונעת את ההעמקה הנדרשת על מנת למצוא סיפוק עמוק יותר וארוך טווח יותר.     

ההטלטלות והתזזיות שההשתוקקות יוצרת – גורמת בפני עצמה לאי-נעימות וחוסר מנוחה, והולכת נגד הקארמה של נינוחות, שמאפשרת נעימות כאן ועכשיו.

לכן, אפשר להסיק ש'כל השתוקקות היא רעה'. ואכן – כל השתוקקות כוללת מידה של אי נחת. אבל – אנחנו זקוקים להשתוקקות למשהו כדי להתקדם, כדי ללמוד ולאמץ דרכי קיום וראייה חדשות, משחררות יותר ויותר. בהיעדר השתוקקות מסויימת לנעימות שבמדיטציה, למשל, אנחנו נמשיך לנטות להנאות פחות מספקות, פחות מתמידות. ולכן אפשר, בעקבות הלימוד של הבודהא על סמאדהי – לעודד מידה של השתוקקות, של הליכה לקראת משהו, וטיפוח של הקארמה שיוצרת 'שהייה נעימה כאן ועכשיו'.

ובהדרגה, עם העידון של הנעימות, ההשתוקקות עצמה מתחילה להיחוות כמכשול – כיווץ או קושי, ולאט לאט מתעדנת יותר ויותר, וננטשת עוד ועוד, בהדרגה ובתהליך דיאלקטי. כך, בתנאי ריטריט או בתוך מדיטציה, אנחנו נעים לכיוון של פחות ופחות השתוקקות, דרך העידון של הנעימות.

כחלק מהקארמה של נעימות – אנחנו יכולים גם לטפח יכולת הנאה, וזמינות להזנה מ'דברים הבאים מן החוץ', שהיא מעודנת ומספקת יותר מאשר ההנאה החושית במובנה הפשוט.

זה יכול להישמע כאילו כל דבר שבא מן החוץ, שעשוי להיות נעים ותומך הוא משמעותי פחות מאשר התנועות הפנימיות, ושהן החשובות באמת. אבל זה מורכב יותר; למעשה, ההפרדה בין 'תנועות פנימיות' ל'חוויות מן החוץ' היא מראש מלאכותית; הדבר החשוב הוא היחס, האופן בו החוויה, פנימית או חיצונית, נתפסת, ולכן נחווית; והיחס לחוויות נעימות, או לכמיהה לחוויות נעימות הוא הנקודה החשובה ביותר, שתטה את הכף בין השתוקקות לבין תחושה עמוקה יותר של סיפוק והזנה. במובן זה השתוקקות חושית היא סוג של יחס אל המושאים, שמקשה עלינו להרגיש את האופנים העמוקים יותר בהם אנחנו מוזנים מן החוץ; אופנים שאפשר, באופן רופף, לשייך לאיכות של מודיטה. למשל, כאשר אתה אוכל, או נמצא במקום יפה עשוי להיות מגע עם יופי ועם הזנה שהוא לא זהה בדיוק לנעימות שנובעת מההנאה החושית כפשוטה. כשאנחנו משתוקקים להנאה החושית אנחנו, באופן מעניין, מפספסים את הרבדים העמוקים יותר של ההזנה שאנחנו זוכים לה מן החוץ, שיכולים לנבוע מהוקרה, מתחושה של היות מוזן, שוהה בקשר עם משהו, או במפגש עם משהו פלאי.

ישנו שיר יפה של רומי, שאשמח להקריא לכם, באנגלית, בתרגום קולמן בארקס (מתוך: The essential Rumi):

God has given us a wine so potent that,

Drinking it, we leave the two worlds.

God has put into the form of hashish a power

To deliver the taster from self-consciousness.

God has made sleep so

That is erases every thought.

God made Majnoun love Layla so much that

Just her dog would cause confusion in him.

There are thousands of wines

That can take over our minds.

Don’t think all ecstasies

Are the same!

Jesus was lost in his love for god.

His donkey was drunk with barley.

Drink from the presence of saints,  

Not from those other jars.

Every object, every being,

Is a jar full of delight.

Be a connoisseur,

And taste with caution.

Any wine will get you high.

Judge like a king, and choose the purest,

the ones unadulterated with fear,

Or some urgency about “what’s needed”.

Drink the wine that moves you

as a camel moves when it’s being united,

and is just embling about.

מתוך הפספוס של היופי, מתוך אי הרגישות אליו, אנחנו מחפשים שוב ושוב משהו שיזין אותנו, בלי שנדאג לזמינות שלנו להיות מוזנים. אנחנו כמו 'רוחות רעבות', אותם יצורים מהמסורת הבודהיסטית, שיש להם פה קטן וקיבה ענקית. אם נחזור לדוגמה של הפנטזיה מקודם – אנחנו כמהים 'להיות בבית, מתחת לפוך'. אבל הכמיהה הזו, כרגע – דווקא מונעת את המלאות של הנוכחות שלנו, ולא מאפשרות לנו ליהנות מהמשאבים החיצוניים והפנימיים שישנם כאן. זה משאיר אותנו במצב של רעב תמידי. אנחנו רוצים את הדבר, אבל ב-נהייה אחריו – אנחנו מטפחים למעשה את התנועה של החוסר. החוסר לא ישבע על ידי הדבר, וימשיך להניע אותנו. הוא עשוי, עם זאת, לשבוע על ידי ההרגעה של התזזית, ושינוי ביחס.

ישנם אופנים וגישות ספציפיות שאפשר להיעזר בהם, ועליהם נדבר בשבוע הבא. אבל הרכיבים הבסיסיים של  תרגול המדיטציה שאנחנו עושים כאן – גישה של מטא, תשומת לב לנשימה, רגישות לכל הגוף, מציאת משאבים של נעימות – מעודדים את הפעילות הנפשית של של יציבות, טוב לב, עדינות, מסופקות, סבלנות, הסתמכות על הטיפוח של כוחות הלב והתודעה, ואת האלתור והלמידה שמאפשרים הרגעה של ההשתוקקות, ורווחה כאן ועכשיו.     

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שניות

ההנחיות האלו, השניות מבין סדרה של חמש הנחיות שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אני מקווה שאתם יכולים לזכור מה שאמרתי בשיחת הפתיחה (אני חושב…) – ש-ההיפתחות של ההנחיות היא לא לינארית, אלא – אנחנו מוסיפים חתיכות של הפאזל, והן מגיעות כשהן מגיעות. התרגול ייעשה קל יותר. אם זה קשה – אז דעו שזה ייעשה מוכר ופשוט יותר. הבוקר אני רוצה לגשת לקשיים שונים, ולאופן בו  אפשר לגשת אליהם, ולהוסיף עוד חתיכות של הפאזל.

קשיים יעלו, וזה משהו שצריך להניח. והשאלה היא: מה הגישה שלי, ומה אני עושה איתם? ולזה אני רוצה לגשת היום. אז הדבר הראשון הוא: עייפות, או המכשול של עצלות וכבדות. מין עמימות, כבדות, ישנוניות שמגיעה. כריס דיבר על זה, והציע כמה תגובות אפשריות – ל-איך להעלות את האנרגיה, ואני רוצה להוסיף עוד דבר, לגבי התרגול הספציפי שאנחנו עושים. עייפות זה מצב מנטלי מאוד מעניין. לפעמים מישהו הולך או יושב, ומרגיש ממש עייף, מלא בעייפות. הכל בי עייף. גוף, תודעה, נשמה. הכל עייף. ולעתים אנחנו באמת עייפים, צריכים לישון, יש משקע של עייפות שמגיע איתנו לריטריט. אבל אם אני מתחיל לחקור את העייפות לאורך הציר המרכזי – אני מגלה משהו מאוד מעניין. אם אני מחפש את העייפות – לא כל כך פשוט למצוא אותה. לעתים קרובות מה שאני אמצא – זה מתח, או כבדות מאחורי העיניים, וזה כל מה שאני אחווה, פיזית, מכל העניין של עייפות. וזה לא נעים. לא מייסר, כנראה, אבל לא נעים. קצת. משהו מאוד מעניין קורה. אז אם אני יכול לזהות את זה, העיניים הן גם לאורך הציר המרכזי, ואני יכול 'לפתוח את הידיים' של תשומת הלב, ולתת לזה להיות לא-נעים; להרגיש מה שזה – וכל ה'ענקיות' של העייפות – יכולה להתבהר, ואז זו חוויה יותר קטנה, הרבה יותר בת-ניהול. אם אני ניגש לזה, וזה לא תמיד נכון, אבל מספיק פעמים כדי להיות מפתיע – אפשר לראות שיחד עם הכבדות הזו, או המתח מאחורי העיניים – יש סלידה, או רצון להפטר מזה. וזה מנפח את העניין (של העייפות), כך שהוא ממלא את כל הישות. תבדקו את זה, אולי זה יהיה כך ואולי לא – תבדקו. זה מאוד מעניין. הסלידה גורמת למשהו קטן להראות גדול, ובזה – יש תובנה ענקית. אז זה יכול להיות רלוונטי.

עייפות היא בעצם מאוד מעניינת. דיברתי עם חברה טובה, שאמרה שהיא עייפה הרבה, והיא הגיעה לאיזו תובנה שלמעשה – היא הרגישה שבגלל דרכים מסוימות שבהן היחסים בחיים שלה היו כרגע – היא ממתנת, 'מבקבקת' את החיות שלה. היא מרגיעה, מדללת – ומדחיקה את אנרגיית החיים. ואז היא מרגישה שאין לה אנרגיה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. לעתים קרובות – עייפות היא מתוך התנגדות. אני לא רוצה להרגיש משהו, או שאני מתנגד לכוח החיים שלי, לשפע שלי. וזה יכול להיות הרגל מאוד חזק, וזה מחלחל לחיים, ויום אחר יותר – מדחיקים את כוח החיים שלנו, ויש עייפות. זו רק אפשרות אחת, ואני באמת לא יודע – אבל עייפות היא, בדרך כלל – הרבה יותר מעניינת ממה שנראה במבט ראשון.

קושי אחר – אי נוחות גופנית, ואני אדבר על זה קצת. בואו ניגש לזה מהקצה הרדוד. אתה יושב, ויש גירוד. והיד, באופן טבעי – נשלחת ומגרדת. הפעולה הזו מבטאת: 'אני רוצה להפטר מהגירוד הזה'. אנחנו לא חושבים על זה, אבל זו תנועה של סלידה. הגירוד קצת לא נוח. אז – להישאר שם, ו- 'מה זה גירוד?' האם אפשר לחקור את התחושה האנושית הזו? הידיים הפתוחות, מחזיקות וחוקרות: 'מהי התחושה של גירוד?' ומה קורה כשאני מביא את היחס הזה לחוויה?

וכמובן כשאנחנו יושבים והולכים – אי הנוחות יכולה להיות הרבה יותר אינטנסיבית, ויש כאב. זה מאוד רגיל. אז – להרגיע את שאר הגוף. כשהגב, כשהברך כואבים – באופן טבעי גם הפנים, הבטן, הכתפיים – יתכווצו. אז לרכך. זה יהיה מועיל. כי האינטנסיביות מוסיפה בעיה. ולשים לב: 'איפה אין כאב?' אולי יש לי כאב בכתף, ותשומת הלב נשאבת לאיפה שיש בעיה. וזה לא תמיד מועיל. אז – הכתף כואבת – איך תנוכי האוזניים? הבהונות? האף? הם כנראה בסדר. וזה נותן תחושה שיש יותר הקשר ומרווח. אז במקום להיתפס לאיפה שיש קושי, ולקשר שיש שם – לשים לב למקומות שהם בסדר.

או – להביא את התרגול שאנחנו עושים עם הציר המרכזי – לאיפה שהכאב. אז איך זה יהיה להביא את אותה תשומת לב קלילה, סקרנית – ולאפשר לכאב להיות לא נעים, שזה מה שהוא? ברגע הזה – 'אתה יכול להיות לא נעים'. ויש שם אפשור וסקרנות. כחלק מזה – תשומת הלב יכולה לגשש קצת, ולהיכנס לכאב. להיכנס למרקם של הכאב עם תשומת הלב. ומה אני עשוי למצוא? כמו בציר המרכזי – אני יכול לראות שהכאב משתנה מרגע לרגע. יש לזה טבע משתנה, ארעי. למה זה חשוב לראות את זה? כי מה שאנחנו נוטים לעשות עם חוויה לא נעימה – זה להפוך אותה לגוש גדול, ולהמעך תחתיה. אבל אם אני יכול להשאר שם מרגע לרגע, ולראות שינוי – זה לא מוצק כמו שזה נראה. זה הגיוני? אז אני לא כ"כ מעוך מתחת למשהו שנראה מוצק. אני רואה מרווחים שם.

זה יכול להיות מועיל, כשיש אי נוחות פיזית – לפתוח את המודעות לרוחב גדול מאוד. כשיש קושי – תשומת הלב תיטה להתכווץ, וזה לא מועיל; אבל אם אפשר להיות עם הקשבה לצלילים, ועם המרחב של החדר – יש הקשר רחב יותר, וזה מאוד עוזר.

אני יכול להיעשות ער ליחסים שלי עם הכאב, ולעתים קרובות תהיה התנגדות אליו. אז אולי אני יכול להרגיע את זה טיפה – להרגיע את היחסים למשהו.

זה חשוב זה לא לאמץ את הגוף. יש כיסאות, ויכול להיות מאוד מיומן לגוון את התנוחה. זה לא מבחן סיבולת. אנחנו רוצים את התחושה שתשומת הלב שאני מביא לכל דבר – מועילה. אם אני רק מנסה לשאת כאב – יכול להיות שהדרך שבה אני שם לה לא מועילה. זה מימד חדש של תרגול: להתחיל לשים לב – מתי תשומת הלב מועילה, ומתי לא כ"כ. אני אומר על זה עוד, אבל מתחיל עכשיו.

אני לוקח סיכון של להעמיס אבל… לפעמים יש יכולת להביט במשהו בצורה מאוד אינטנסיבית וחודרת. האינטנסיביות של תשומת הלב חזקה. לפעמים זה מועיל, ולפעמים לא כ"כ. אני יורה על זה לייזר. לפעמים זה מועיל, אבל לפעמים לא. לפעמים יכולה להיות יותר רכות של תשומת הלב. וזה מאוד מועיל. אז אתם יכולים להרגיש לפעמים – מתי צריך תשומת לב אינטנסיבית, ומתי רכה? אז לפעמים – תשומת הלב יכולה להיות ממש עדינה. ממש רק לגעת במשהו. וזה עשוי להיות הרבה יותר מועיל מאשר להתבונן בו כמו קרן לייזר.

עכשיו, לפעמים, כמובן, וחלק מהאנשים אמרו את זה בקבוצות – אנחנו מנסים לעשות את התרגול הזה, ואולי זה חדש, ואני מסתכל ומרגיש: 'אני לא מרגיש כלום'. בשביל רוב האנשים, רוב הזמן בחיים – זה מה שקורה! אנחנו לא במצב רגשי אינטנסיבי רוב הזמן, וזה בסדר גמור, ונכון לגמרי. אני בהחלט לא אומר: 'אם אתה לא מרגיש כלום, אתה בהכחשה, ואתה בעצם יושב על הר געש, ו'כדאי שתתאפס על עצמך'. זו בהחלט לא ההנחה. תבדקו אם זו ההנחה שלכם. רוב הזמן אנחנו לא תחת רגש חזק. אז – האם אפשר להבין את זה, לראות – שאלו החיים שלי, לראות שאני לא תחת רגש רוב הזמן. מה התודעה עושה עם זה? אז – אולי אפשר לעזוב את המילה: 'רגש', ולחשוב במקום: 'מהי החוויה לאורך הציר המרכזי', אפילו לא לחשוב במונחים של רגשות. אז אם אני מסתכל – מה קורה בציר המרכזי, ואני יכול לומר: אני לא מרגיש שום דבר, ואני נכנס ורואה, ואז מתחוור: יש קצת כיווץ, קשר – מאחורי הגרון; או – מרגיש קצת דחוס מאחורי העיניים; או קצת לחץ בחזה; או – מרגיש פתוח ליד מקלעת השמש; הבטן מרגישה רכה; או – שזה מדגדג באזור רחב; או חמים. אולי המילה רגש היא מסנוורת קצת.

אולי אני נכנס, ויש תחושה של מרחב, חלל – אין שם כלום. אז אני נכנס ובודק – עם תשומת לב עדינה כמו נוצה – להרגיש את החלל באזור הבטן, ואז זה מתכווץ, ואז זה עובר – וחלל שוב – ואז עם החלל יותר בקלילות, ואז יש התמוססות, וזה מאוד עדין, אבל קצת נעים. זה משתנה, וההסתכלות משנה את זה. ההסתכלות היא חלק מכל העניין. ההתמוססות היא נעימה, ואולי אפשר להישאר עם הנעימות. אז אולי אני מסתכל, די מקרוב, וליד בסיס הגוף – יש קצת כיווץ, קצת החזקה… אולי אני עם זה, ובדרך בה אני עם זה, בגלל הגישה של לאפשר את הלא-נעים, זה יכול להתרכך קצת. יש ריכוך. ואני אני עם זה, ואני שם לב: זה מתרכך, ויש עדינות שמגיעה. איכות, אפילו לא רגש… ואז אני עם הנעימות, ואז צל של מלנכוליה, וזו מילה רגשית, אבל אולי אפילו לא לקרוא לזה כך – אלא רק ענן עובר. קלילות, חיות – של תשומת לב – ל-'לא הרבה קורה' – מתחילה לחשוף עולם. זה מה שאנחנו עושים, במובן מסויים – בכל סוג של מדיטציה – לומדים להיות מיומנים בתשומת הלב.

מצאתי פיסקה על הצייר פול סזאן, ואני לא זוכר איפה אבל… התקופות הארוכות שהוא בילה לבד, לומד סצנה ומצייר אותה, משנה את נקודת המבט מעט בכל יום – נעשתה אגדה אצל אמנים צעירים, אנשים היו שומעים על האיש הזקן המשוגע הזה, יושב ומסתכל עוד ועוד. הוא כתב לבנו ב1906: 'כאן, על שפת הנהר, יש נושאים בשפע. הנושא, נראה מזוויות שונות, נותן לנושא עניין כל כך עמוק ומגוון, שאני חושב שאני יכול להיות משוקע בו חודשים, בלי לזוז ממקומי, אלא רק להתכופף קצת ימנה או שמאלה'. ואם אתם מכירים את הציורים שלו – הוא ממש אמן של התבוננות. אז סבלנות. אנחנו לא לוחצים, ומשהו מתחיל להיעשות רגיש למה שקורה.

אני רוצה לדבר על שימוש במשאבים, אבל אני אומר רק קצת ואמשיך בזמן אחר. אז דבר אחד:

אם יש רוגע יחסי, ולא הרבה קורה, אולי אפשר לשים לב – מה קורה אם אני משהה את תשומת הלב על החוויה של רוגע, או של 'לא הרבה'. זה משהו בשבילכם לגלות. אני הייתי אומר שאם אני יכול לעשות את זה – התחושה של רוגע, החוויה של רוגע – גדלה על ידי תשומת הלב שלי. לפעמים זה ממש יכול להפוך לשלווה או חדווה – דרך תשומת הלב. ועם הזמן – אם אני אשים לב לפנים האלו של החוויה שבדרך כלל לא הייתי שם לב אליהם – חדווה תיעשה יותר ויותר זמינה. אבל זה מגיע מתוך השהיית תשומת הלב למשהו שהייתי מדלג עליו, כי הוא לא נראה ראוי לתשומת לבי. אוקיי, בואו נעשה ניסוי, אם אתם מוכנים. כנסו לתנוחת מדיטציה.

מדיטציה מונחית: שדה של מודעות גופנית

קחו קצת זמן להשתקע בגוף, לבסס תנוחה. להתחבר לתחושה של אדיבות, להזמנה הזו שלנו לעצמנו.

זה מה שאנחנו עושים. התרגול אינו דרישה, לחץ, תביעה – להוכיח את יכולותינו לאחרים. פשוט טוב לב, אכפתיות לעצמנו.

כשאתם מרגישים מוכנים – להיעשות מודעים לאיך זה מרגיש לשבת. התחושה של ישיבה.   

ולראות – מה קורה לאורך הציר המרכזי, מה מגלה את עצמו, מה דומיננטי – ולגעת בזה עם תשומת הלב. לגעת בזה עם הידיים הפתוחות. איפה שזה – לתת לזה להיות. לתת לזה להיות נעים, או לא נעים, או אף אחד מהם.

סקרנות, אינטימיות עם החוויה לאורך הציר המרכזי, איפשהו לאורכו.

בלי לחץ.

האם זה אפשרי להרחיב את המודעות, כך שיהיה מין בלון של מודעות, ואפשר להרגיש את המודעות דוחקת את הגבולות של הבלון הזה החוצה – כך שהוא נעשה קצת יותר גדול מהגוף הפיזי. יש מרחב של מודעות – סביב הגוף, כך שהיא גדולה יותר. ואנחנו מותחים את הבלון הזה של מודעות, מותחים את המודעות סביב המרחב שאנחנו קוראים לו גוף. אז כל הבועה הזו, הבלון הזה – מלא במודעות – בהירה, רגישה. להרגיש את המרקם של המרחב הזה, את הרטט שלו. איך זה מרגיש – כל המרחב הזה – כך שיש מודעות גלובלית של כל האזור הזה; כל הבועה הזו. למתוח את הגבולות של הבלון הזה. ואז רק להרגיש איך זה מרגיש – המרחב הזה. מהי האיכות? התחושה המוחשת? כאילו פותחים את הגוף את המודעות – לכל המרחב הזה של הגוף.

הבלון הזה ימשיך להתכווץ, שוב ושוב. זו נטייה טבעית. ואנחנו ממשיכים לפתוח אותו – כך שהוא יותר גדול מהגוף הפיזי, ואנחנו ממשיכים למלא אותו במודעות, כך שהמודעות חיה. איך המרחב הזה מרגיש?

הוא ימשיך להתכווץ, ואתם תמשיכו להרחיב, ולהרגיש את הרטט, את האיכות של המרחב הזה. בלי תביעה או לחץ; לתת לתשומת הלב להיות עדינה, למודעות לקבל את מה שקורה. להרגיש את הבלון הזה מלא במודעות. איך התחושה בתוכו? אז לפתוח את המרחב, למתוח אותו לרוחב הגוף. לתת למודעות למלא את המרחב.

כל הגוף כלול – בבת אחת. ידיים, רגליים, ראש – הכל בתוך הבלון הזה. רק להרגיש את המרקם שלו.  

לפתוח ולמתוח את המודעות. איך זה מרגיש? למה אתם שמים לב?   

אז אנחנו פחות מעוניינים בגוף האנטומי, ויותר בתחושה של כל המרחב הזה. האנרגיה של המרחב כולו. הרטט שלו.            

זה ימשך להתכווץ, ואתם ממשיכים למתוח את הבלון הזה.  

אולי בתוך הבלון הזה – יש אזורים שמרגישים אחרת אחד מהשני. לאפשר את כל זה. אולי אתם אפילו מודעים לציר המרכזי, בתוך הבועה הגדולה יותר, אבל בלי להתמקד בו כל כך. להרגיש, לשים לב – לאיך שזה. אולי כל המרחב מרגיש אחיד במרקם ובאיכות שלו.

שאלות ותשובות

איך זה היה?

(לא שומעים את השאלות, רק את התשובות שלו…)

ש:

ת: זה הגיוני שזה מרגיש פחות מפורט איכשהו. המודעות פה היא שונה מבתרגול הקודם – היא יותר פזורה, כללית, פחות מפורטת – וזה בעצם מאוד מועיל. אני לא יכול בדיוק למצוא לזה מילים, וזה ממש טוב.

ש:

ת: לחלק מהאנשים זה יהיה מאוד קל וטבעי, ולחלק קשה יותר. עם תרגול זה נעשה יותר ויותר קל. נחזור לזה.

עוד מישהו?

ש:

ת: אז איך לקרוא לזה? בועה, ספירה, ביצה? כדור אנרגיה?

מה שאנחנו עושים זה לשים לב באופן פתוח יותר. זה שדה שאני שם אליו לב, במקום נקודה. זה שדה שאני שם אליו לב.

ש:   

ת: כל הדברים האלו מאוד יצירתיים; אנחנו מגיבים באותו רגע למה שקורה. אם אני לא מגיב למה שקורה בתרגול – אני נתקע בקיר, או נרדם. אז – אני מגיב כך או כך, וזה נעשה משחקי, וזה נפלא. מאוד בקלות יכולה לעלות השאלה: 'האם אני עושה את זה נכון?' אבל אפשר במקום זה שתהיה תחושה: 'אני מנסה דברים'. אז ניסית משהו, והיתה שם תגלית. אז לתת לעצמכם רשות לשחק ולנסות, זה יותר מבסדר. אז…

ש:

ת: זה הרגיש דומה למה שהרגשת בתרגול מטא. האם יש לזה מילים שאת יכולה לתת? אוקי, אז – נינוחות, מוגנות, רכות, חמימות. משהו כזה. נפלא. יציבות, ביטחון. זה מצוין. זה לעתים קרובות מה שקורה – כשאתה פותח את השדה כך, ומרגיש אותו – זה יותר נעים ממה שאנחנו נניח במבט ראשון. ומה שאת מתארת הוא מעניין: התודעה מרגישה את זה, אבל הולכת למקום אחר. אבל יש לה משהו טוב פה, אז זה עניין של לחזור, וליהנות מהמרחב הזה, מהתחושה הזו. לרחוץ בה. עם הזמן – התודעה מתרגלת לזה, וזה ממש משאב. להרגיש את זה כמה שאפשר, וזה נעשה מין מקום שבו התודעה שוהה, ולאחר זמן מה, לא כ"כ מעט – התודעה מתרגלת. להרגיש את זה, ליהנות מזה, ומשהו מתאחה כך.

ש:

ת: רוזאן אמרה – שבהתחלה היתה מין 'ביצה' כזו, ואז היא התחילה לגדול עוד יותר, יותר ויותר. אז אנחנו נגיע לזה עוד כמה ימים. עכשיו – הייתי מציע לשמוע לשמור את זה כאן, ולקבל את תחושת המשאב וההגנה שיש בזה. וכמו ג'וזף – יש אנשים שחשו שזה ממש מועיל, ויש – שזה ממש קשה. אנשים הם שונים בסגנונות תשומת הלב שלהם, וזה בסדר גמור. נכון לעכשיו – יש לנו את הציר המרכזי, ואת הבלון הזה – ואנחנו מפתחים את שניהם. בסופו של דבר הבועה הזו הופכת לממש משאב. לעתים קרובות אני עובד עם מישהו, ויש פחד בנוגע למשהו, לאיזה פצע עמוק מהעבר, וכשנפתחים לזה – יש תחושה ש'יש משאב' ויש איזה כוח שם. זה יוצר תחושה יקרה של משאב, ואפשר לצלול אליו, לשאוב ממנו. וכך – לגשת למה שקשה, כי יש 'מחסן' של משהו יפה.

אז יש שני תרגולים – לבדוק: 'מה קורה לאורך הציר המרכזי', והשני – הבועה הזו. לפעמים – זה קורה שהבועה, באותו רגע – נותנת הקשר למה שקורה בציר המרכזי. אז אולי יש כאב לב, עצבות, והבועה עוטפת את זה, וממש עוזרת, כי יש משאב סביב הקשה. אבל תפתחו אותם בנפרד, ואולי לאט לאט הם ייפגשו. זה מרגיש בסדר?

אוקיי,

אז בהליכה – אותו דבר – איך זה מרגיש ללכת? אולי לבדוק את הציר המרכזי, אולי לעצור לשם כך. היו משחקיים וניסויים. או, לעתים – לעצור ולבדוק את הבועה הזו, או אפילו ללכת בתוכה. שחקו. דברים מסויימים יהיו לכם קלים יותר, ודברים יהיו קלים יותר או פחות בזמנים שונים.

:

רוב ברבאה – הנחיות לעבודה עם מחשבות

ההנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס ב2011. את השיחה אפשר לשמוע בקישור הזה: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11967/

אתמול בבוקר כריסטינה דיברה על מצבי תודעה, היסוד השלישי של תשומת הלב. והיסוד הזה הוא די גדול, אז אנחנו מחלקים אותו לשתי שיחות, והיום אני אמשיך. היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב, וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של מחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל – לגלוש באופן מודע או בלתי מודע – להשקפה, ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה – הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר עם 'חופש עם מחשבות' או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. למחשבות יש אפקט. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב – יוליד מחשבות עצובות, מצב של כעס – מחשבות כעוסות; מצב עליז – מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסויימים. אם אני נאחז במחשבות מסויימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסויימים.

מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. אנחנו, לעתים קרובות – מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ'אני' או 'שלי'. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ואנחנו, באופן לא מודע ולא רצוני – מתייחסים למחשבה כ'אני'. ואז 'אני רע'. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש'אני בודהא', או משהו.

מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – יוולדו מצבים מנטליים.

לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות – יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות – אז במקום לשאוב אותו משם – אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת – לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: 'אני שונא את עצמי', או 'אני חסר ערך' או משהו כזה.

לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש 'מתחת' לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל – אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף, ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. ו-כשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, וזה כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. 'האם עלי לעשות כך?' 'האם עלי לעשות כך?'. אנחנו מאמינים ששמחה – באמת תלוייה בלבחור כך או כך. ואז יש שאלה לשאול – 'במה אני מאמין?' אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות – כשיש אובססיה – זה נשען על רגש, או אמונה חבוייה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים – אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות – ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל – לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף – הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף – אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג – את המחשבות: 'שיפוט, שיפוט'; 'תכנון, תכנון'. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה זה בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: 'האם זה מועיל?' 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש – שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: 'האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?' לעתים קרובות יש סלידה למחשבות. ויש מתח: 'אני רוצה להפטר מזה'.

וישנה האפשרות – כשהתרגול מעמיק, ודברים נעשים יותר שקטים, לפעמים – לעשות מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות – לתשומת הלב לתהליך. כלומר – תהליך החשיבה. לא כ"כ המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר בזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. עדיין מקורקעים בגוף, אבל להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה – ולכוליות של הצלילים. מרחוק ומקרוב, ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להיות כ"כ מעוניינים בתוכן. ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: 'אין שם כלום כמעט'. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: 'הן לא אני ולא שלי'. הן באות והולכות, מעצמן.

כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: 'וואו!' משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב – זה נראה שכך התהליך עובד. אז זה מועיל מאוד להפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: 'הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב'. כלומר – במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בזה. מנקודת המבט הזו – זה בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נמצאת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופרע, יציב, פתוח, רספטיבי.

עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כ"כ בעייתיות, אז אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נפחית את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. מעצמן – אין להן כוח מלבד זה שאנחנו נותנים לה. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות והכבילות למחשבות. יש חירות שנכנסת.

מחשבות על רגשות

במאמר זה אני אנסה להוסיף ולהעשיר את אפשרויות העבודה עם רגשות קשים במדיטציה. הנחיות ברורות ועיקביות יותר אפשר למצוא בסיכום שכתבתי להנחיות של רוב בנושא, בקישור הזה:

https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA/

פה אני אחזור על חלק מההנחיות, ואוסיף שיתופים, דוגמאות וזוויות נוספות. שני הפרקים האחרונים של המאמר מיועדים לפתוח תחושה לגבי מה יכול להיות אפשרי בעבודה עם רגשות, והם נסמכים על מיומנויות עבודה נוספות, שלא מפורטות כאן. עבור רובכם/ן – אני ממליץ לחשוב עליהן כאפשרויות לעתיד.

מחשבות על רגשות

"בעיות אנושיות לא תיפתרנה על ידי תחבולות כוחניות. במוקדם או במאוחר, הרגישות כלפי הליבה הרגישה של יצוריים חיים חייבת להתפתח, אם אנחנו מבקשים לחיות בדרך אכפתית." (מייקל אייגן)

ישנם תדרים שונים, אינסוף זרמים פוטנציאליים שונים של חוויה שעוברים דרך הישות. אנחנו יכולים לייחד אחד מהם, ולקרוא לו – הזרם, התנודה, ההתהוות של רגשות. מקצתם מובהקים, מרביתם עדינים מאוד. ננשמים עם הנשימה, נשמעים עם השמיעה, מורגשים עם תחושת הגוף המיידית. תדר של אנרגיה רועדת כשאני מזהה לידי אמא וילד, עם התדר הרגשי והתחושתי המסוים מאוד של ההתרחשות הזו, שיש בו מידה של כמיהה, של געגוע, של פחד על עצמי, של השוואה, של חמלה. כשאני מביט אל זה שמולי, אל הגב שלו – תחושת ביטחון, שותפות, השוואה, אנרגיה מרוממת יותר, נוקשה יותר. כשהוא הולך – תחושת קור, בדידות כלשהי, התדר המנוכר של מכשור אלקטרוני כסוף, וגם תחושת הביתיות שיש לי בראייה של המכשיר הזה. כשאני מביט לשם, אל האיש האוכל – תחושת השוואה, תחרותיות, קנאה. מביט מעלה, למדף, ושם – תחושת מוכרות, וגם תחושת מתיחה ואתגר; תחושה חמוצה – שקשורה לתחושה עדינה שאני מנוצל ומתומרן איכשהו, באופן מאוד רגיל. עם הכתיבה – תחושת סיפוק, נוכחות, וגם אי וודאות ואי-ידיעה. הכיפוף של הגב – משדר איזו מאמץ, תנועה לקראת, וגם קצת נפסדות וחוסר ערך. אני יכול להמשיך לנצח, אבל אני בספק לגבי מידת העניין לציבור.

ועכשיו עולה השאלה – איך יהיה טוב לגשת, להתייחס, לזרם הזה של הישות?

לאופי של ההקשבה ושל היחס תהיה, כמו תמיד – חשיבות עליונה.

סביבת הקשב

"אטמוספירות רגשיות הן חלק מהנשימה, הן מחלחלות דרך הנקבוביות." (מייקל אייגן)

המרחב הראשון שאני אציע ליצור ליצור במגע עם רגשות נבנה מהאופי והגישה של תשומת הלב. אנחנו רוצים לגשת לתדר הזה של החוויה שעוברת דרך הישות במלוא הכבוד והעדינות שאפשריים לנו. אנחנו צריכים לזכור ולכוון את עצמנו: זה מעשה של אהבה, ולא שום דבר אחר. באופן הרגלי אנחנו מפעילים לחץ, פחות או יותר כל הזמן – על החוויה הרגשית. אנחנו שמים סד על מה שאנחנו אמורים או לא אמורים להרגיש, מה 'בסדר' להרגיש, ועד כמה. הלחץ הזה הוא מפתח חשוב, ובמובן מסוים – החקירה שלנו כאן היא ניסיון לגלות אופנים אחרים של יחס שמחליפים, בהדרגה – את היחס האוטומטי של לחץ, שמבט אלימות עדינה שבה אנחנו פונים אל העולם הרגשי.

לשם בניית המרחב הראשוני של הקשבה – אנחנו צריכים לדאוג לקונטסט של הקשב שלנו, שבתוכו הרגשות מופיעים. שלב מקדים לזה הוא מציאה של מרחב וזמן שמרגיש לנו 'בסדר'; שבו אנחנו לא חייבים 'להופיע' או 'לתת תשובות', כך שיהיה חופש עבור הישות – 'לקחת חופש' מהזרם שאליו אנחנו רגילים, ולהפנות את הקשב לעבר מופעים שלא משרתים את התכליות המגוננות (המכובדות כשלעצמן) של העצמי שלנו.

לאחר מכן – עלינו לבנות סביבה מאפשרת של קשב פנימי, שמורכב מכמה איכויות של הלב והתודעה, שאנסה לתאר במידה מספקת. בדרך כזו או אחרת – מטא חייבת להיות נוכחת. אנחנו רוצים למצוא את המקום שבו ישנה מספיק אהבה בלתי מותנית שספוגה בנו; היא מאפשרת לנו מצע והקשר של ביטחון ויציבות שבתוכו, בהיותנו מוחזקים במרחב מיטיב – אנחנו יכולים להרגיש בטוחים להרפות מהלחץ על המערכת הרגשית. המסלול שמאפשר לתנועה של מטא להפוך לסביבה יציבה של קשב – עובר דרך ההטמעה של המטא לתוך חוויית הגוף. אני אציע לחשוב על סביבת הקשב הזו כסוג של סמאדהי.

אפשר לחשוב על שתי דרכים בהן תרגול מטא רגיל – שימוש במשפטים ודמויות, כמו גם אופנים אחרים של טיפוח מטא – צפויים לשנות את חוויית הגוף. לגבי שתיהן יכול להיות מסלול דו-כיווני: אותו אופי של שינוי בחוויות הגוף, שצפוי להתפתח מתרגול מטא – יכול להיווצר גם מאופנים אחרים של תרגול, ולהיות מתורגם לכדי סביבת קשב של מטא.

דרך אחת תתבטא כמידה של נעימות, רכות ואנרגיה – שיבטאו את עצמם כחוויה גופנית שאנחנו יכולים ללמוד להשתקע בה, ולהפוך אותה למקיפה וממלאת בחוויה הגופנית הכללית שלנו; חוויית הגוף עצמה מתחילה לבטא ולהקרין מטא. כך, מלבד בנייה של סביבת הקשב – אנחנו גם פותחים את החוויה והקונספציה שלנו לגבי 'מהו גוף', כדי שהיא תכלול גם את האפשרות של חוויית המרקם של הגוף כמבע של רגש או הלך נפש (מטא, במקרה הזה). חוויית והבנת גוף כזו – תאפשר רגישות וקשר קרוב וחי הרבה יותר עם החוויה הרגשית.

האופן השני עליו אצביע בו חוויית הגוף עשויה להשתנות כתוצאה מתרגול מטא, או כבסיס למטא – הוא הנגישות של תשומת הלב למרחב שמקיף את הגוף. כל הרגל תודעתי שיש לנו כרוך גם באופנים מסוימים של הפניית תשומת לב (כאן אני מתכוון לתשומת לב כפקטור ניטראלי, ולא ככלי עבודה מכוון). אז – כרגע, למשל, תשומת הלב שלי נוטה להישאב ולהשתקע בהתייחסויות המחשבתיות שלי להתרחשות סביבי, שמאופיינות בחוסר מנוחה, השוואה ומדידה; ישנה צורה מנטלית מסוימת, אישית וביוגרפית – שמניעה את תשומת הלב, יוצרת השקעה ולכן מצמיחה סוגים מסוימים של מחשבה והתייחסות; אבל הנטיה של התודעה להשתקע במחשבה המודדת והמעריכה, שמשרתת את האינטרס העצמי – היא אוניברסלית. תשומת הלב למרחב מרופפת את ההרגל הזה, מרחיבה ומגמישה את התחושה של מהו 'המרכז' של החוויה, ומפחיתה את התנועה המותנית של משיכה ודחיפה שנובעת מההגנה על המרכז של העצמי ההרגלי. כך – מתאפשרים משאבים נפשיים של רווחה, וגם של תחושת מוגנות, ביטחון ועדינות. כאשר הרגישות למרחב משולבת עם תחושה מסוימת של מטא – אנחנו מפתחים תחושה של 'להרגיש בבית' על ידי האופן בו אנחנו עובדים עם הקשב שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לאמץ גם את תחושת המרחב הזו כחלק מהתחושה המיידית והאינטואיטיבית של הקיום הגופני. בנוסף לתחושת הביטחון ובניית סביבת הקשב שהיא מאפשרת – הרגישות הזו למרחב תאפשר קשר חי ועמוק יותר עם החוויה הרגשית, משום שהיא מאפשרת מגע ישיר עם חוויית התפיסה והפענוח של מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'חוץ'; והתפיסה והפענוח האלו – הן חלק מהותי בחוויה של רגשות.

לפנות אל הרגש

בתוך הסביבה הזו, של עדינות, של פרגון ושל מידה של שמחה – אני מזמין את הפניית הקשב לזרם של רגשות. לעתים קרובות זה לא קל. כשאני מנסה לעשות זאת עכשיו, אני מרגיש: זה מקום פגיע להיות בו. תשומת הלב מעדיפה להיהדף לעבר מה שהיא יודעת, מה שרגיל להניב תוצאות. זה מרגיש, לפעמים, 'חסר ערך'; ש'לא יצא לנו מזה כלום'. ואכן – זו אחת השאלות שעולות לעתים קרובות מאוד כאשר אנחנו באים לכדי מגע עם הזרם של הרגשות, במיוחד כאשר הן לא נעימים: 'למה, בעצם, אנחנו עושים את זה?'. עבורי, כרגע – עם הפניית הקשב, שמתאפשרת מתוך מידה של אמון ומיומנות – מופיעה התשובה הברורה: אנחנו עושים את זה כי זה מביא רווחה, תחושת קשר, תחושת פגיעות במובן הטוב של המילה. המבט על הרגשות מאפשר מידה של פתיחות וריכוך סביב התחושה של 'מי אני', פותח זווית מעניינת של חופש שנובע מראיה של ריקות-מקיום-עצמי. הרגשות שאנחנו לא פונים אליהם – צוברים מומנטום וכוח, ויוצרים עבורנו תחושות מציאות ודימויי עצמי, שעל פיהם אנחנו פועלים; כאשר אנחנו פונים אל הרגש ישירות – הדימוי העצמי ודימוי המציאות שקשורים אליו מתחילים להיראות כפי שהם – כלא אמיתיים, וכך מתאפשר סוג יפיפה של חופש.

החרדה שנוכחת עכשיו אומרת לי: 'אתה לא מספיק טוב בשביל…'; ומציירת אותו, את האדם שמולו אני לא מספיק טוב – בצורה מסוימת, שמדגישה את היתרונות שלו עלי, בדיוק באזור בו אני מרגיש חלש. אני כופה על עצמי תבנית קיום, כופה תבנית קיום על הדימוי שלו, ורואה אותו ואותי דרך נקודת המבט של החרדה הספציפית הזו. האמונה במציאותיות שנגלית דרך ה'שבלונה' של החרדה – הופכת את החרדה לכפויה ורודנית יותר ויותר. כאשר אני פונה אל עבר החרדה, ומחזיק אותה במיומנות – לכל תבנית המציאות הזו אין עוד תדלוק, והיא מתחילה להתפורר ולהיפתח. כאשר היא נפתחת, ומתוך מבט של טוב לב – מה שנראה כחרדה נחווה כרגישות, עדינות או רעד של יופי ויראה; אני נדמה בעיני עצמי כרגיש וכראוי לאהבה, והדימוי שלו – מתחיל גם הוא להשתנות: הדימוי מתרכך, ואני מכיר בחלקיות ובמוגבלות של הדימוי, ביחס לאינסופיות של 'מי הוא'; ואני רואה מאפיינים בו שמתאימים לחווייה העדינה יותר: הוא מתגלה לי כאנושי, כסובל, נפתח ומתלבט; אני יכול להתיר לו להתקיים באופנים שלא כרוכים באינטרס העצמי שלי; במידה מסוימת – הוא חופשי ממני, ולכן נוכח עבורי כיפה.

להתיידד עם העמימות

כאשר רוב ברבאה מנחה עבודה עם רגשות, ההנחיה הבסיסית שלו, אחרי או במקביל לביסוס סביבת הקשב – היא הפניית את הקשב לציר המרכזי של הגוף, מהראש ועד לאגן, ולהשהות את הרגישות באזורים שונים שם. זו הנחיה מאוד פשוטה, והיא לא מהותית לדרך שבה אנחנו מתייחסים ומבינים רגשות, אבל היא מאוד מיומנת. היא מאפשרת לנו להיות במגע עם מופע מאוד פשוט וברור באופן יחסי של החוויה – התחושות בציר המרכזי של הגוף, שכמעט תמיד משחקות תפקיד חשוב בחוויה הרגשית שלנו. אפשר לומר, מנקודת המבט היחסית הזו – שהחוויה הרגשית מגלה את עצמה או נבנית סביב התחושות בציר המרכזי. אחד היתרונות הגדולים של ההנחיה הזו – שהיא מאפשרת לנו להיות בקשר עם המופע של מצבים מנטליים בגוף באופן שלא מתווך דרך השמות שאנחנו נותנים להם.

כאשר אנחנו מפנים את תשומת הלב לציר המרכזי של הגוף ולמופעים של מצבים מנטליים שם אחד הדברים שצפויים להיעשות ברורים הוא עד כמה כל העניין לא ברור. ישנן תחושות של לחץ, של כיווץ, של תנועות של אנרגיה, של פתיחות ושינוי. וזה מרגיש שהן קשורות למצב המנטלי (צירוף מילים שאני אשאיר בלתי מוגדר בינתיים, ומקווה שיזכה להגדרה יחסית ומספקת מתוך כלל ההנחיות והיחסים כלפיו) אבל – הרבה מהן לא ברורות. אני עוד לא יכול לומר: זה כעס; זה פחד; זו שמחה. כרגע – אלו פשוט תחושות של אי נוחות כאן, קצת יותר נעימות שם, לחץ פה, חמימות שם, וכן הלאה.

תשומת לב הזו, לאזור שנוטה להיות מעט לא-נעים, ושלא יוצרת בהכרח תחושת נינוחות מדיטטיבית יכולה להיות לא קלה. אבל יש לה יתרון נוסף שמתחיל לגלות את עצמו, דווקא מתוך העמימות. היא מגלה שההתרחשות הרגשית, שאנחנו רגילים לציין לעצמנו באופן אוטומטי ובלתי-מודע בשמות והגדרות – מבוססת על התרחשות שדוחה הגדרות נוקשות. התחושה הזו בבטן, לדוגמא, מתפרשת עבורי, אוטומטית – כפחד וכדחק. אני לא צריך לחשוב על זה, או לעשות 'עבודה עם רגשות'; ביומיום, כמו עכשיו – מופיעה תחושה כזו בבטן – ומתפרשת כפחד ודחק; התודעה, באופן מעניין – מסיקה שיש פחד, ולכן שיש ממה לפחד, ויוצרת תפיסות וחוויות שמאששות את הפחד; היא מקישה מתוכו אירועים, ויוצרת אותם. מתוך תשומת הלב העדינה – אני יכול להרגיש את התחושה הזו, ולראות ש,למשל – יש תחושה של לחץ בבטן וכיווץ של הכתפיים, והנה התודעה מצמידה לזה תגית: 'פחד'. האם זה פחד? אחרי התיוג – זה מרגיש כמו פחד; לפניו – זה לחץ בבטן. מה יקרה אם אצמיד לו את התגית: 'התרגשות'? או: 'כמיהה'? והנה – התרגשות; הנה – כמיהה.

להחזיק בעדינות

האיכות של רגישות כלפי רגישות, תחושת המגע שלנו עם עצמנו וזה עם זה – מישושיות רגשית – היא גורם הנמצא בכל, אם גם חמקמק, בסוג האנשים שאנחנו נהיים, באופיו של העולם בו אנו חיים. (מייקל אייגן)

אחת המיומנויות המעניינות ביותר בעבודה עם רגשות היא האפשרות ללוות בעדינות רבה ככל שניתן את התחושות בציר המרכזי. זוהי אחת המיומנויות הראשונות שאנחנו מביאים, אבל עם הזמן – היא יכולה להעמיק ולהשתכלל; אם נחשוב על תרגול הדהרמה כולו כשכלול המיומנות של אופן הקיום – השהייה העדינה עם התחושות תבטא בדיוק את המיומנות של אופן הקיום שאפשרית לנו ברגע נתון. אז אני אציע כמה רעיונות כלפי האפשרות הזו של עדינות.

ישנה עדינות של תשומת הלב ואיזון של האנרגיה, שהן פשוט בת תרגול מתוך מתן תשומת לב מתמדת. זו האיכות של תשומת לב עדינה שאנחנו מפתחים לאורך השנים הראשונות של התרגול שלנו: 'להיות עם' – בעדינות וברוח של אהבה. רובד נוסף נעשה אפשרי כאשר אנחנו מפתחים את המיומנות בבניית 'סביבת הקשב' המתאימה: לומדים לפתח סמאדהי, ולומדים לכוון אותו כך שיצור מרחב בטוח ונינוח עבור עבודה מסוג זה. עם ההתפתחות של המטא והסמאדהי – היכולת לשהות בעדינות עם התחושות – תשתכלל ותיעשה פוריה יותר. רובד שלישי נעשה אפשרי עם תרגול התובנה של הריקות לגווניה השונים – דרך ראיה עמוקה של ארעיות, הבנה של השתוקקות והבנה של אנטה, ודרך ראייה ישירה יותר דרך נקודת המבט של ריקות. ככל שישנה הבנה אינטואיטיבית יותר של הריקות מתאפשרת עדינות רבה יותר. הריקות מאפשרת עדינות משום שהקיבוע של משהו כ'אמיתי'; 'קיים באמת'; 'אומר עלי שאני…'; 'צריך להיות…' – הוא צורה של משיכה ודחיפה, בשפה אחרת אפשר לומר – צורה של אלימות עדינה. כל עוד ישנה תחושה שמה שאני מרגיש 'באמת קיים' – ישנה מידה של מתח ביחס אליו. מה ש'באמת קיים', והדבר ברור במיוחד כאשר אנחנו מתקרבים לחוויה הרגשית – מרגיש 'קיים ביחס אלי', ולכן נושא עמו הבטחה או איום. כאשר אני חווה תחושה עם מטען של הבטחה או איום – מידה של לחץ, של אי-עדינות תופיע באופן אוטומטי. מידת עדינות עמוקה מתאפשרת כאשר הדבר נראה כמתגלה אך לא קיים; רק אז הוא חופשי מאלימות.

לאפשר באופן מלא

למשך כמה שעות אתמול הרגשתי את הקונסטרוקוציה של השיפוט העצמי, בעוצמה שהפתיעה אותי. המבנה של השיפוט העצמי הוא מורכב, הוא לא רגש אחד, אבל יש לו פלטה אופיינית.

הוא מאופיין בתחושה, שמתפלשת לתוך מגוון אירועים אמיתיים ומדומיינים, ש'משהו אצלי לא בסדר'; מבטא את עצמו בתחושת הגוף האינטואיטיבית – התחושה של כיווץ וחולשה; חוסם את האפשרות של השקעה של אנרגיה מנטלית, עם איכות מפרקת של ספק: "זה לא הדבר הנכון לעשות", או: "זה לא באמת יעזור"; מעצב דימויים מחלישים של עצמי ושל אחרים; צובע את העתיד והעבר, וגם מקומות והתרחשויות – בצבעים קודרים. דרך העיניים האלו הבית שאני חי בו, למשל – נראה בעיני כעלוב ומכוער. הבוקר קמתי, אחרי כמה אירועים מחזקים אתמול, שערערו את הרודנות שהמבנה הזה קנה על המערכת הרגשית – ואיכשהו היתה תחושה שהמבנה הזה כולו נראה על ידי, ואני יכול לראות את כולו נבנה ומתחזק את עצמו, כאשר אני נמצא במרווח מסוים מזה. שני דברים התבהרו מתוך הראייה הזו: א. השקריות של המבנה הזו, הפיקטיביות של המחשבות ודרכי הראיה שהוא מוליד; ב. הכאב שהוא מביא, והדחייה כלפיו. כש-חשתי אותו, בבהירות יחסית, וראיתי, באופן יחסי – את הכוליות שלו שאלתי – 'מה זה צריך?' ואחת התשובות היתה – להפתח לזה, באמת לקבל את זה.

זו תנועה פשוטה ואפקטיבית מאוד; אבל לפעמים היא גם אנטי-אינטואיטיבית באופן מפתיע, משום שהסלידה והדחייה ממצבים מסוימים, כמו במקרה הזה – היא חלק מהותי בקונסטלציה שמתחזקת אותם. השיפוט העצמי הוא כל כך לא נעים, שהתנועה של הדחייה סביבו, כל עוד אנחנו לא פונים אליה – הולכת וצוברת מומנטום. אז איך זה יהיה להתקרב לתחושה הלא נעימה של השיפוט, איך שהיא מבטאת את עצמה עכשיו – בציר המרכזי של הגוף, בדרך שבה המרחב נראה, עם הרגש של החולשה והצער – ולפתוח את הידיים לזה, באופן מלא ככל שניתן? משהו שם משתנה, באופן מיידי. תחושת דחיסות ועול נושרת; יש איזו פתיחות ורווחה. נימה של צער וספק מפרק – עדיין נשארת, וסביבה המבנה מתחיל להיבנות מחדש. אז שוב – ממש לאפשר. שוב, אפשר להתמקד בתחושות בציר המרכזי, ולהיפתח אליהן – בבטן, בפנים. זה פשוט יחסית. כשאני עושה זאת, אני מרגיש את הלחץ שהופעל עליהן, שאותו הזכרתי בתחילת המאמר. לחץ שמבטא את הדחיה כלפי הלא-נעים. אז לרכך אותו. להרגיש את המרחב שסביב הגוף, להפוך אותו לעוגן, ולאפשר לציר המרכזי להתרכך, ולחוות את הלא-נעים. עולה עצב, ואפשר לעשות אותה תנועה גם איתו. כאבים גופניים מסויימים מתחילים להיראות, עם הפתיחה של הקפיצות. לאפשר גם אותם. מורגשת הסלידה שמתבטאת ככיווץ של הגוף כלפי המרחב שסביבו. לאפשר את זה. תחושת המרחק והניכור כלפי מה שסביב הגוף. לאפשר.

עולה דימוי של עצמי, שנצא בלב תחושת הביקורת – כמכווץ, חסר אונים, מרוחק. לראות את הדימוי, להרגיש את הכאב והמוכרות שבו, ולאפשר. להזמין אותו פנימה. לקבל בברכה.

אני יכול לפנות לדמות הזו, ולשאול אותה: 'מה אתה צריך?' והוא מוסר: 'שתראה אותי, שתדאג לי'; שתפסיק לכלוא אותי בתא הבידוד'. מתוך התשובה שלו – עוד רובד של פגיעות שלי עולה, מורגש בעיקר בבטן, ואני מאפשר לו להיות שם. מאפשר לעצמי להרגיש פגיע כך. מתוך כך – עולה סוג של חמלה ודאגה. תחושת אפשרות של קיום חשוף יותר, כנה ובוטח יותר. תחושה שזה מלמד אותי משהו, ויחד איתה – תחושת כוח וערך, שלא נשענים על מגננה. יש איתם תנועה או קול מרדני, שמנוגד לקולות העמוקים של השיפוט העצמי: 'מה אכפת לך מה הוא יחשוב, מה היא תחשוב?' עם נימה של תחושת ערך פחות-תלויה. ויש עם זה דימוי, נשי דווקא – של מישהי פגיעה מאוד, במובן יפה של המילה, גאה ואמיתית עם הפגיעות שלה, שמבטאת קשר עם אחרים, קשר עם כוחות ותחושות שמנחות אותה, נאמנות למה שאמיתי וחשוב עבורה. כאילו אומרת לי: 'אתה לא צריך להיות בלתי פגיע, זה ימית אותך; תיעשה פגיע – למה ולמי שטוב להיות פגיע מולו, למה שהוא אמיתי עבורך, למה שהוא מעבר לדעתם הארעית של אחרים או של עצמך'. בשעת הקרירות האחרונה של הבוקר – אני יוצא לרוץ בלוויית הדמות הזו.

ללדת אפשרות קיום מתוך הרגש הקשה

“deep lines cut by trauma provide access to depths that are otherwise unreachable. In such instances, nourishment follows trauma to new places. We wish things could be otherwise … easier. But we have little choice when illumination shines through injury.”
מייקל אייגן

מבט אחד על ההתרחשות יאמר: היה קושי בנפש; הוא נראה באופן מלא יחסית, כמעין פיגורה שלמה של גוף, רגשות, תפיסות וכן הלאה; הכנסנו את התנועה של אפשור; מתוך כך – הפיגורה הזו נפתחה, נרגעה, והאנרגיה הנפשית התפנתה מההכרכות סביב השיפוט, התמלאה בכוח של האפשור, והולידה פיגורה אחרת. כך אני חוויתי את זה, וזו דרך ראייה תקפה ומועילה מאוד.

אבל מתוך הדוגמה של השיפוט העצמי – נובעים שני פיתוחים אפשריים לעבודה עם הרגשות. האחד – לגבי האפשרות של הולדה של קונפיגורציות רגשיות חדשות; השני – לגבי הרחבת התחושה והתיאוריה של 'מהי התודעה'.

אנחנו הנחנו, כמובן מאליו שלא נכתב, שישנה תודעה אחת, אחודה יחסית – שמורכבת מתחושת גוף, רגשות, מחשבות וכן הלאה – ובתוכה או אל תוכה – עולים רגשות, ואנחנו, דרך הפעלת חלקים אחרים ותנועות אחרות באותה תודעה (למשל – אפשור, או ללוות בעדינות) יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות. אפשר להרחיב עוד, על בסיס אותה תיאוריה – ולומר שבתודעה הזו עולים קולות שונים, דמויות שונות – שהן קונסטלציה עשירה יותר מאשר רגש אחד. השיפוט העצמי, למשל – התבטא, החל מנקודה מסוימת – כאירוע עשיר, שמתבטא גם דרך 'פלטה' רגשית אופיינית. מתוך הפעלת יחס של אפשור כלפי השיפוט העצמי – התגלתה הדמות הנשית, שאופיינה בתחושת ביטחון ב-חישה האינטואיטיבית והתקשורתית שלה, וביסוד חזק של אכפתיות ועצמאות. הדמות הנשית הזו, עם הרגישויות שמאפיינות אותה – נחווית כחידוש עבורי. כאשר אני רואה דרך נקודת המבט וחווית הגוף שלה – המרחב נחווה כדינמי, קרוב יותר, מלא מסרים וקולות; הרגשות שעוברים – הם עדינים יותר, מגוננים פחות; יש שם פחד, אבל הוא מרגיש כמו פחד חשוב, כנה, רגיש; תחושה של קשר ונוכחות רגישה עם המופע של הקיום עכשיו – מחליף את תחושת ה'אין לי סיכוי' של הדמות של השיפוט העצמי.

אני יכול לומר: 'עכשיו שנפטרתי, במידת מה – מהשיפוט העצמי – זה מה שמתאפשר לי'. אבל אני יכול גם לומר משהו אחר לגמרי: היא נולדה מתוך המגע עם השיפוט העצמי. ללא השיפוט העצמי, והמפגש הקרוב איתו – הרגישות הספציפית הזו, היקרה והיפה כל כך – לא היתה נולדת כך. במובן זה – המגע והעבודה עם השיפוט – הצמיחו איכות חדשה עבור הנפש.

ועדיין, משתמרת כאן הירארכיה שאני מרגיש איתה לא בנוח. היה שיפוט עצמי, הוא רע; ועכשיו יש אותה, והיא טובה. וזה מוליך אותנו לפיתוח האפשרי השני.

לשמוע קולות, לדבר עם שדים

"השדים הופכים לבודהא, הממשי, שדבר בו אינו מלאכותי"
מתוך הסוטרה של חוי ננג

קודם – פניתי אל הדמות של השיפוט העצמי ברוח ובכוונה של אפשור. אבל האמת היא ש-האפשור הזה היה חלק מסט מהלכים של הגנה עצמית. אני אאפשר לו, וכך אפחית את ההתנגדות שלי אליו, ואצא ממסלול הפגיעה החריף של השיפוט העצמי. וזה חשוב, מאוד חשוב, לדעת לעשות את זה.

וזה גם מוגבל. אם הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם השיפוט העצמי הוא לפוגג אותו על ידי אפשור, אני משמר את הפוטנציאל הרודפני שלו. אני קושר וכובל את עצמי לדמות 'טובה', שאין בה שיפוט, ומאמץ מבט עליו כאירוע מפריע, או מקשה. הזדהות כזו תוליד בהכרח מידה של אי-נחת.

אז איך אני יכול להבנות את מערכת היחסים הזו אחרת?

מה אם אחשוב אחרת על התודעה? מה אם ארשה לעצמי לשנות את התחושה של היעוד והתפקיד שלי, ביחס לשיפוט העצמי הזה?

בתוך הנחות היסוד שלנו על התודעה, שפירטתי קודם – שהיא מאופיינת בהמשכיות, שאירועים מופיעים בתוכה, שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בדרכים שונות – משתמע גם סדר עדיפויות. אנחנו מזוהים עם התודעה הזו, ואנחנו רוצים שיהיה שם נעים, במובן עמוק וראוי של המילה. שהשיפוט העצמי לא יעשה שפטים גדולים מידי, שנוכל לרפא את הכאבים החריפים. אנחנו לא נפרדים מהנחת היסוד הזו, ומתחושת המטרה הזו, אלא – מציעים תיאוריה מקבילה, שיכולה להתקיים בהלימה ולסירוגין. מה יקרה אם אני: א. אביט על השיפוט העצמי, לאחר שיש ממנו מרחק מה שמאפשר לא להזדהות איתו לגמרי, ואראה אותו כפיגורה, כדמות שלמה, אוטונומית ותקפה. ב. אציע גם לראות את הדמות הנשית שעלתה קודם כדמות כזו. ג. אשנה את מערכת היחסים איתן – ממערכת יחסים שמוכתבת על ידי ההעדפות שנובעות מההזדהות עם התודעה שלי, למערכת יחסים שקשובה לצרכים שלהן?

איך זה עשוי להיראות?

אם אני חש בנוכחות של הדמות של השיפוט עצמי, ואני יכול להפריד אותה מהדמות שאני מזדהה איתה, הדמות 'שלי', אז אני יכול לפנות אליו ולשאול: 'מה אתה צריך'? אולי הוא נראה כדמות ויזואלית; אולי הוא תחושתי, אולי יש לו קול. ואני באמת מקשיב לתשובה שלו. 'אני צריך שתראה אותי, אני צריך שהנפרדות הזו, הניתוק הזה – יזכו במלוא המקום, שהם יהיו, באופן עמוק, מורשים'. הדמות הזו חשובה לי, היא מופיעה דרכי מזה שנים, רוצה ממני הרבה. זה מאוד משחרר – לשמוע מה היא רוצה, מה היא צריכה, ולהרגיש מחויב ומסור לזה. אם אני לא – ממילא הוא מתעלל בי, רודה בי. אז לדמיין אותו, לחוות את המרחב שלו, להיות איתו ביחסי אהבה. עם הקור, עם הניתוק, הפחד, תחושת הלבד, הסגירות, ה'לא יצא ממני כלום'. במובן מסוים – הוא לא ישתנה; זה חסר טעם לנסות להציע לו משהו אחר. זה מי ומה שהוא כרגע. האם אני מוכן להישיר מבט, באמת לאפשר? שם יש תחושה של אתגר, של כוח, ושל מערכת יחסים שאפשר לצמוח בה.

בהמשך היום – אני נשאר במגע איתו, מזווית העין. שוכב שם, לבד, מנותק, חסר תקווה. אני לא בטוח אם כתבתי כמה צעיר הוא. 15 בערך. אני אוהב אותו אהבת נפש. בוא שוב. בבקשה. בקש ממני עוד.

לפעמים גם היא, הדמות השניה – מופיעה ומבקשת להחוות. זה משנה את החוויה של החושים, את תחושת הגוף: דרכה – החושים רספטיביים, פתוחים, קולות היקום נשמעים ונוגעים ללב. תחושה רצון לשמוע לברך ולתת חיות להכל. לעתים השיפוט העצמי חוזר ומצטמצם לכדי חוויה נפשית רגילה, ומאבד את המעמד שלו כדימוי שאיתו אפשר לבוא בשיח. והדימוי שלה, שנושא את המומנטום של האפשור והפתיחות – מאפשר לו להיראות בעיניים אחרות, ולזכות שוב במקום שלו כדימוי.

אנחנו משנים את הקונספציה לגבי התודעה – ממרכז של וויסות לזירה של שיח ויחסים, או של בימת מופעים גמישה עבור דמויות שונות, מבעים שונים של קיום. עוד קולות רוצים מקום, רוצים להופיע ולהיראות. אין סוף למי שירצה לבוא. ויחד עם זה יש רובד נוסף של ריפוי: השיפוט העצמי נשען על תחושה של 'טוב' (שאני לא הוא) ו'רע' (שאני מזוהה איתו, איכשהו). כאשר התודעה נחווית כזירת מפגש, זירת שיח ויחסים בין מופעים שונים – מי יכול לשפוט מישהו כטוב או כרע? איזה מקום יש פה לאשמה, או לפחד מ'איך אהיה'? זה נעשה ברור – האשמה היא מופע של קול אחד, שנולד יחד עם קול אחר, שופט. אלו שני קולות מבין מקהלה מבורכת. והם יפים, מולידים חוויות, ולא אמיתיים. הצגה מבורכת של קיום.

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של 'צריך'. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של 'צריך'. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: 'אני צריך…', ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה'צריך' שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: 'נסו לא לעשות כך, או כך'. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: 'מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?' (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: 'כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: 'למה לא אני?". זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: 'בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה'. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: 'האם אני עושת את זה נכון?' 'האם אני בסדר?' 'מה הם יחשבו עלי?' 'האם ישבו שאני טיפש, עצל?' אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: 'האם אני עושה את זה נכון?' לשאול את עצמו: 'איך אני?' שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: 'מה מועיל עכשיו?' אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של 'לחתור לעבר', 'נחישות' וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: 'מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה'. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: 'אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים'. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי 'ארגון התודעה החומלת', שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג'אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ'סקרנות מלאת חיבה'. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה 'לעשות את העניין שלו' במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: 'אתה אף פעם לא תצליח'; 'נכשלת שוב'; 'אתה כישלון'; 'לא יצא ממך כלום' – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר 'דבר'; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. 'אני חושב יותר מידי', או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: 'באמת? אתה מתכוון ש…?'. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. 'למה אתה כאן?'; 'זה בגלל שאתה כישלון'; 'למה אני כישלון?'; 'כי לא עשית כך וכך'; 'אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?'; 'כן'. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: 'אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?' ולפעמים הוא יאמר: 'כן'. חכה שם. תשאל: 'באמת?'. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: 'אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד'. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: 'אני צריכה להיות מושלמת', 'אני צריכה להיות מושלמת'. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: 'תראי לי מישהו מושלם?' אז בודהיסט אולי יאמר: 'הדלאי לאמה'. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה 'מושלם' אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: 'אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש'. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: 'לא מגיע לי להיות מאושרת'. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: 'אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה'. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ'יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: 'אני הייתי…' אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: 'אתה לא טוב', 'לא יצא ממך כלום' – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: 'אתה אידיוט'. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

הגנה עצמית

לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. 'אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות'; 'אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…'; 'כשהילדים יגדלו'. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש'אני לא טוב' איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו' חלום רע'. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. ש'זה לא אמור להיות כאן', ושאני 'כנראה עושה משהו לא נכון'. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. 'כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו'. 'כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?'. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. 'האם הוא באמת כזה?' ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.