תגית: מחשבות

הקלטות מקורס עירוני: תודעה פתוחה, לב ער

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

אני מעלה לכאן הקלטות מקורס עירוני שהסתיים לפני שבוע, שנבנה על בסיס ריטריט של רוב ברבאה בשם:  unbinding the heart.

בהקלטות מהמפגשים תמצאו שני קווים של הנחיות מדיטציה, עם כמה מדיטציות מונחות בכל אחד מהם:

  1. תרגול מדיטציה של נשימה לכל הגוף, ולאחר מכן גוף האנרגיה, או הגוף העדין. זוהי צורת עבודה שמדגישה יצירתיות ורספונסיביות של תשומת הלב, שהולכת לכיוון של תחושת נעימות, איחוי ורווחה בכל הגוף.
  2. תרגול מדיטציה של מרחב. הסוג הזה של תרגול המדיטציה מביא תחושת רוחב וחופש, ומאפשר העמקה נוספת של תובנה.

נושאי השיחות הם:

  • היפתחות למה שאפשרי עבורנו בתרגול.
  • האפשרות של חיים של נדיבות.
  • עבודה עם שיפוט עצמי.
  • העצמי וחיפושו אחר ביטחון (ההקלטה של השיחה הזו לא מופיעה פה).
  • חירות וטבעה של המציאות.

הקישור להקלטות:

1cWbj7cIFbHRFHe1BNs0eF3DwJAnvwfst

תרגומי השיחות והמדיטציות מופיעות כאן (שתי השיחות האחרונות יתווספו בשבועות הבאים):

תרגום ריטריט: unbinding the heart

ריקות כשדה של משחק וביטחון

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

דברים אלו נכתבו בהמשך למפגש קבוצת ישיבה ברחובות; הם מביעים רעיונות דומים לאלו שכתבתי במקומות אחרים, ונשענים חוויות מתרגול המדיטציה של הריקות כפי שרוב ברבאה מלמד אותו.

Always mindful, Mogharaja,
regard the world as
empty,
having removed any view
in terms of self.
This way
one is above and beyond death.
One who regards the world
in this way
isn't seen by Death's King.

(Sn 5.15: Mogharaja's Question
translated from the Pali by Thanissaro Bhikkhu)

כשאנחנו ניגשים לפעילות שנקראת מדיטציה, בדומה לכל פעילות, אנחנו ניגשים אליה עם תחושה גלויה או סמויה של תכלית כלשהי. ישנו אי הנחת, שמורגש במיידיות של החוויה, ואנחנו רוצים להפיג אותו בדרך זו או אחרת; זהו המפתח הבסיסי שלנו. אם לא היינו עוקבים אחרי הנחיותיו של הבודהא, סביר שזה היה מניע סמוי ובלתי מודע, כפי שהוא מניע הרבה מאוד מהפעילויות שאנחנו עושים; אבל עבורנו – הוא גלוי לגמרי, והוא מפתח פורה וראוי. ישנן דרכים רבות בהן אנחנו יכולים להתייחס לחוויה – כך שאי הנחת תתפוגג במידה כזו או אחרת ובאופן כזה או אחר.

אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים להבין את התנועה של המדיטציה היא כתנועה של הסגת (מלשון נסיגה) ההזדהות והזיהוי המוצק של חלקים של החוויה הפנימית שסביבם ישנה התעבות של אי נחת כך ש-לאי הנחת אין עוד משען. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית אנחנו יודעים לומר: יחד אותם דברים שגורמים סבל עבורנו – ישנה התהוות והתעבות של תחושת עצמי, והתעבות של תחושת המוצקות של אותם דברים עצמם. לדוגמה: באופן אינטואיטיבי – ישנה עבורנו התהוות והתמצקות של תחושת עצמי, תחושת זיהוי ואמונה באמיתיות סביב מחשבות מסוימות, נאמר – מחשבות של חרדה סביב גורלו של העצמי – ביחס לאחרים, ביחס לבריאותו של הגוף, או ביחס למוות. אחת הדרכים אותה אנחנו מתרגלים בשבועות האחרונים להסיג את ההזדהות ותחושת האמיתיות מן המחשבות האלו – היא לפנות למרחב של המודעות, לפתוח אותו, וללמוד להיות רגישים אליו. בהדרגה – הוא הופך להיות אמתי עבורנו יותר מאשר המחשבות האלו, וכך – גם יותר מהתוכן של אותן מחשבות: תחושת העצמי, תחושת קיום של האחרים. הוא מתחיל להרגיש אמין, מוחשי ונגיש לא פחות מאשר המחשבות על עצמי, המחשבות על אחרים, והתוכן המכאיב של המחשבות האלו. התפיסה של תחושת המרחב, כאשר היא מלווה במידה של מטא – יכולה להיות סביבה שבתוכה המחשבות האלו מופיעות, ויחד עם ההתרופפות היחסית שלהן ושל תחושת העצמי – המטען שכרוך בהן זוכה במידה של ריפוי והקלה, ש, מתוך פתיחה חוזרת ונשנית של המרחב הזה – יכול להיות ארוך טווח ומשמעותי מאוד.

התרגול הזה הוא תרגול יפיפה כשלעצמו. וגם – הוא מאיר עבורנו, דרך החוויה – עיקרון שיכול לפתוח אפשרויות תרגול יפות ופותחות הרבה יותר. אנחנו משתמשים במרחב כמשען, ועל גבי המשען הזה לומדים, מתוך החוויה: כאשר אני מסיג את ההזדהות, ואת הזיהוי הנוקשה – ההיאחזות פוחתת מאליה; מגיעה תחושה של חופש, תחושה של אהבה ושל ביטחון – שעוברת דרך החוויה, מקיפה את ומפעפעת מבעד למופעי החוויה, אלו הנקראים פנימיים, ואלו הנקראים חיצוניים. כאשר ישנו מספיק ביטחון, אפשר ללמוד לשמוט את תחושת הקרקע של המרחב עצמו. גם הוא – אינו אמתי, גם הוא – פשוט מופע בתודעה. והרבה יותר לעומק – התודעה אינה קיימת, משום שהיא נשענת על המופעים, שאנחנו כבר יודעים לזהותם כבלתי-קיימים. הזמן אינו קיים, משום שהוא עוד מופע בתודעה, ואינו קיים באופן בלתי תלוי; אבל – אין תודעה ללא תפיסת זמן, ולפיכך – שוב, גם התודעה אינה קיימת באמת. בלא תודעה, בלא מושאים, בלא זמן – לקיום אין משען. זוהי צורה של ראייה עמוקה של ריקות.

הראיה של הריקות יכולה להישמע כמו משהו רציני מאוד; ובאמת – הדרך אליה דורשת רצינות. היא יכולה להישמע כמו דרך של אכזבה, ואפשר לומר שהדרך אליה מצריכה שמיטה של דברים בהם אנחנו נוטים להיאחז, אם כי מידת תחושת החופש יכולה להדביק בקלות את תחושת האכזבה. כאשר, ובמידה שבה אנחנו יושבים בתוך קיום שנחווה כריק – אכזבה ורצינות הן ההיפך ממה שיפתח עבורנו.

הראיה של הריקות, כאשר היא ערה – הופכת הכל למשחק, ומאפשרת ביטחון קיומי עמוק. בהיעדר תחושה של קרקע של אמיתיות של עצמי ושל עולם – מה יכול להיפגע? מי יכול לפגוע? כאשר הישות רואה את העולם ללא פגיעות – הצורך למדוד ולהעריך את העצמי ואחרים – נשמט מאליו. בהיעדרו – כל מופע זוכה בייחוד ויופי משל עצמו. עם השמיטה של המרכז של החוויה, של מדידה מצד העצמי, חישוב המרחקים, האיומים והסיכוים שלו – מופיעה תחושת חירות ופתיחות שמרגישה פראית (אלא ש-פראות נזקקת למיושבות כדי להיראות כפראית, וכאן – מיושבות, ולכן גם פראות – אינן בנמצא). תחושה יוצאת דופן של פתיחות, שבתוכה האיכויות של שלווה, של שמחה – אינן מוגבלות על ידי תחושה של זמן, השוואה או ניסיון לקרב או להרחיק. בתוך זה – תחושת העצמי זוכה בביטחון עמוק. הסופיות של העצמי מופיעה ונמדדת מתוך תחושת קיומו כקיים בזמן; עם שמיטתה של התחושה של עצמי קיים, ושל קיומו האמיתי של זמן, החרדה הקיומית נושרת מאליה.

התודעה מקבעת דברים כאמתיים, ואנחנו שומטים שוב את תחושת האמיתיות שלהם: 'גם זה ריק'. החוויה עשויה לדעוך עוד ולהתהוות מחדש, ותחושת אי האמיתיות שלה הולכת ומתבססת, הופכת לאורגנית ובלתי מעורערת יותר ויותר. מתוך זה – תחושה של נינוחות וביטחון משתקע בתוך הישות. הפתיחות של הכל, שכבר לא יכול לפגוע – מובילה למוגנות ולביטחון בתוך הכל. מתוך תחושת הביטחון, המופעים זוכים באישור של הנפש שלנו – להתקיים. הם לא צריכים לנוע עוד, לא צריכים להיות מתומרנים לכדי קיום או לכדי אי-קיום כדי לספק לנו חופש וביטחון.

לאורך זמן – אפשר ללמוד להיזכר, לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה.

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של 'צריך'. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של 'צריך'. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: 'אני צריך…', ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה'צריך' שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: 'נסו לא לעשות כך, או כך'. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: 'מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?' (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: 'כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: 'למה לא אני?". זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: 'בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה'. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: 'האם אני עושת את זה נכון?' 'האם אני בסדר?' 'מה הם יחשבו עלי?' 'האם ישבו שאני טיפש, עצל?' אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: 'האם אני עושה את זה נכון?' לשאול את עצמו: 'איך אני?' שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: 'מה מועיל עכשיו?' אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של 'לחתור לעבר', 'נחישות' וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: 'מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה'. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: 'אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים'. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי 'ארגון התודעה החומלת', שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג'אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ'סקרנות מלאת חיבה'. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה 'לעשות את העניין שלו' במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: 'אתה אף פעם לא תצליח'; 'נכשלת שוב'; 'אתה כישלון'; 'לא יצא ממך כלום' – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר 'דבר'; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. 'אני חושב יותר מידי', או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: 'באמת? אתה מתכוון ש…?'. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. 'למה אתה כאן?'; 'זה בגלל שאתה כישלון'; 'למה אני כישלון?'; 'כי לא עשית כך וכך'; 'אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?'; 'כן'. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: 'אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?' ולפעמים הוא יאמר: 'כן'. חכה שם. תשאל: 'באמת?'. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: 'אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד'. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: 'אני צריכה להיות מושלמת', 'אני צריכה להיות מושלמת'. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: 'תראי לי מישהו מושלם?' אז בודהיסט אולי יאמר: 'הדלאי לאמה'. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה 'מושלם' אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: 'אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש'. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: 'לא מגיע לי להיות מאושרת'. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: 'אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה'. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ'יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: 'אני הייתי…' אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: 'אתה לא טוב', 'לא יצא ממך כלום' – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: 'אתה אידיוט'. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

הגנה עצמית

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. 'אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות'; 'אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…'; 'כשהילדים יגדלו'. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש'אני לא טוב' איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו' חלום רע'. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. ש'זה לא אמור להיות כאן', ושאני 'כנראה עושה משהו לא נכון'. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. 'כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו'. 'כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?'. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. 'האם הוא באמת כזה?' ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011. היא השלישית מתוך סדרה של שלוש שיחות שתורגמו כאן: דרכי ראייה משחררות: אניצ'ה; דרכי ראייה משחררות: דוקהא. אפשר למצוא את השיחה המוקלטת בקישור הזה:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12530/

אתחיל להציג את השלישית מבין שלושת המאפיינים, שלושת דרכי ראייה שאנחנו חוקרים/ות. אז – דקה של סקירה על מה שדיברנו עליו עד עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים/ות. הבודהא ההיסטורי, של הקנון הפלי – לעתים הוא ניסה לתקשר לאנשים את הנושא של דרך האמצע בין קיום ואי קיום שהריקות מצביעה עליה. יש כמה פסקאות שבהן הוא מדבר עם מישהו שנקרא קצ'יאנה, והוא אומר: באופן כללי, כמעט כולם יכולים לתפוס במונחים של שניות שבה כל תופעה, העצמי ואחרות – הן ישנן או לא ישנן. יש או אין. הם/ן לא יכולים/ות לעשות אחרת, מלבד לתפוש בתוך השניות הזו. אבל אני, הבודהא, 'לא עושה' יש או אין; אני לא הולך לשם. אני מלמד את דרך האמצע, כלומר – ריקות. אבל בשביל רוב הא/נשים, הוא נמנע מלדבר על זה. כי זה משהו שמאוד קשה להבין. אז אם אנחנו מביטים/ות על גוף הלימוד של הבודהא ההיסטורי – זה נראה שהוא יותר אמר: 'נסה/י את דרך התרגול הזו', נסה/י להתייחס כך, להביט כך. ואם תפתח/י את דרכי הראייה וההתייחסות האלו לדברים – תגלה/י יותר ויותר חירות ברגע, וזה ילך ויעמיק. ועם החירות שנפתחת, תהיה הבנה שנפתחת. וההבנה הזו משנה את הלב ואת החיים. זו הייתה הטקטיקה הכללית שלו. הוא היה נשאל: 'האם יש עצמי או אין', והוא לא ענה. וכך גם לגבי כל דבר, לא רק העצמי.

אתמול בשאלות ובתשובות – דיברנו על הריקות של התופעות, ועכשיו אני רוצה להחזיר את המבט לריקות של העצמי. אם אנחנו בוחנים/ות קצת את התרגולים שעשינו…

אז הארעיות. הרבה דברים מתגלים משם, אבל במובני הריקות של העצמי – אחד המרכזיים הוא – שאם אני מביט/ה פנימה, על הדברים שהייתי באופן רגיל חושב/ת עליהם כמרכיבים את העצמי, כל מה שאני רואה הם דברים שנמשכים לרגע אחד ונעלמים, ואז אני לא יכול/ה למצוא את העצמי הקבוע – שמרגיש כאילו הוא שם. כשאני מחפש/ת אותו – אני לא יכול/ה למצוא אותו שם. אז – זו זווית מסוימת על הריקות של העצמי.

עם המאפיין של דוקהא, והרגעת היחסים עם החוויה – כשאני מרגיע/ה את היחסים, אני מרגיע/ה סלידה והיאחזות. ואם אנחנו מסתכלים/ות אנחנו יכולים/ות לראות – היאחזות וסלידה הם מה שמתחזק את תחושת העצמי, מה שבונה אותה. אז אנחנו רואים/ות משהו לגבי העצמי. זה נראה כאילו הוא קיים כשלעצמו, אבל כשאני עובד/ת עם סלידה והיאחזות אני יכול/ה לראות – כשיש יותר מהם יש יותר עצמי, כשיש פחות – פחות עצמי. ואנחנו רואים/ות – העצמי עולה ויורד, עולה ויורד. ואז זה נעשה ברור – תחושת העצמי היא בנויה, ואחד הדברים שבונים אותה – השתוקקות והיאחזות. זו זווית מסוימת לריקות של העצמי – לראות שהוא בנוי. עד עכשיו – זו רק חזרה.

ואתמול שאלתי – למה אתם/ן שמים/ות לב כשאתם/ן עושים/ות את זה? וא/נשים אמרו הרבה דברים, שזה נפלא. ואני לא בטוח… היה נשמע כאילו זה מובלע בדברים שחלק מהא/נשים אמרו, אז אני אשאל: האם בין כל מה שהבחנתם/ן בו, שמתם לב גם שכשזה מרגיש שהתרגולים האלו זורמים היטב – יש פחות הזדהות עם דברים? משהו כמו מחשבה עשוי לעבור בתודעה, אבל במקום לחשוב: 'איזה נורא/ית אני, כי זו מחשבה נוראית', או 'כמה נפלא/ה אני, עם המחשבות היפות האלו', או תחושות הגוף – נראה שהן פשוט שם, אבל יש פחות הזדהות, פחות תחושה שזה עצמי או שלי. כלפי כל הטווח של התופעות שבדרך כלל הייתי רואה כאני או שלי.

עכשיו, כל התרגולים שאנחנו עושים יעודדו פחות הזדהות. זה מעניין, אם היינו עושים/ות רק תרגול של תשומת לב חשופה, או מיינדפולנס, וכל מה שהיית עושה זה להשהות תשומת לב על החוויה שלך, ואם הייתה הסבלנות להשהות תשומת לב על פן אחד של החוויה, למשל – תחושה בברך, אחרי זמן מה, שישתנה מאדם לאדם – זה כמעט כאילו תשומת הלב מתחילה… ההזדהות דועכת. כאילו תשומת הלב יודעת: 'אני לא יכולה להיות אותו דבר כמו מה שאני מביטה בו'. ואתו דבר – יבוא מ-מטא. עושים/ות מטא, עוד ועוד, ויש תחושה דומה, עם תחושות גוף, מחשבות, רגשות – של אי הזדהות, במידה מסוימת – שמגיעה לתוך החוויה. אותו דבר עם הארעיות, ועם הרגעת היחסים עם החוויה. כולם מאפשרים את הוויתור על הזדהות.

בתחילת התרגול, לא משנה מה מישהו מתרגל – יכול להיות שמישהו/י י/תקבל הצצה לזה. הבהוב רגעי, ו – 'מה זה היה'? הדבר היה שם, ולא היתה שם התחושה ש'זה אני'. אולי טעם, או משהו כזה. יש תחושה של מרחב סביב משהו. לדוגמה – תחושות או מחשבות – פשוט קורות. באות והולכות מטעם עצמן. צפות שם. כאילו הן לא שייכות לי, אני לא מרגיש/ה שהן שייכות לי – כמו ציוץ הציפורים, או כוכב נופל. זה לא שייך לי. במובן מסוים – אנחנו מרופפים/ות את ההזדהות. אז הזדהות עם משהו – זה כמו להתפס לדבר הזה ב-וו, ולומר: זה אני, זה שלי. ואנחנו משחררים/ות את הוו הזה של הזדהות. מילה נוספת לזה היא: 'שיוך'. אז העצמי משייך דברים, דבר זה או אחר כאני או שלי. אז ההיתפסות הזו היא סוג של היאחזות. זה מובן? אם אני נתפס/ת למשהו ואומר: זה אני, זה שלי, זו סוג של היאחזות. זה סוג מעודן של היאחזות, ואנחנו יכולים/ות לשים את זה בקטגוריה הזו, אם אנחנו רוצים/ות. אז הבודהא אומר, מציע: האם את/ה יכול/ה לתרגל את זה כסוג של אסטרטגיה, את דרך הראייה הזו, במכוון – לא רק לחכות שהיא תגיע מתשומת הלב, אלא – בכוונה לראות כך, להתייחס לדבר כך.

למה? וזו תשובה מאוד פרקטית לתרגול – כי הזדהות היא סבל. אם יש לי מחשבה מכוערת, ואני חושב/ת שזה אני, או שלי, או אומרת עלי משהו – אני אסבול. האמת שכלפי כל דבר – אם אני רואה דברים כאני או שלי – יש מידה של סבל. יש מידה של סבל בהיאחזות הספציפית הזו, כפי שיש בהיאחזות באופן כללי – יש סבל בשיוך של דברים. אז הוא אומר – את/ה יודע/ת מה, את/ה לא חייב/ת לעשות את זה, וזה סבל לעשות את זה. אז – האם את/ה יכול/ה לתרגל שחרור של זה? וזה תרגול. אז אנחנו מתרגלים/ות שחרור מהזדהות, שזה לא אומר להיפטר ממשהו, אלא – מההתייחסות אליו כאני או שלי. אז – האם אני יכול/ה להתייחס לתופעה כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. להביט בחוויה, ולא להזדהות. והאם אני יכול/ה להשתהות בדרך הראייה הזו, ביחסים האלו עם הדברים. זו דרך הראייה השלישית.

באופן רגיל, מתוך הרגל – התודעה מתייחסת לדברים כ'אני' או 'שלי'. יש לנו מחשבה, ואנחנו מתייחסים/ות אליה כ'אני או שלי'. תחושת גוף. רגש. כוונה, וכן הלאה. לפעמים זה מודע, ואני חושב/ת: 'זה אני, זה שלי'. וזו ממש מחשבה פעילה. ולפעמים, כנראה רוב הזמן – זה לא מודע. זו פשוט דרך הרגלית להתייחס לדברים, ואנחנו אפילו לא מודעים/ות שזה מה שאנחנו עושים/ות. אז הבודהא דיבר על חמישה מצרפים. קאנדהא בפלי. ואלו הם: הגוף; הוודאנה – תחושות של נעים/לא נעים/ניטראלי; תהליך התפישה – ההבחנה בין דבר זה ואחר; צורות מנטליות: מחשבות, כוונות, תנועות של התודעה שנוטות לבנות דברים, אז למשל – סלידה והיאחזות והזדהות – הן חלק מהקטיגוריה הזו, שהיא גדולה מאוד; והכרות (הכרה ברבים), ידיעה של דבר זה או אחר. אז – לפעמים אתם/ן עשויים/ות להיתקל בלימוד בן ימינו שאומר: זו הייתה ההגדרה של הבודהא ל'מהו/י אדם'. המצרפים האלו – זה מה שהאדם הוא/היא. או – העצמי הוא התהליך של המצרפים בזמן, מרגע לרגע. זה כל מה שהעצמי הוא, ולומר שהעצמי הוא ריק זה לומר – שהעצמי הם המצרפים. אבל הבודהא אף פעם לא אמר את זה. אין שום פיסקה בה הוא אומר משהו כזה. הוא לא אומר שהעצמי הוא תהליך, או שהאדם הוא מצרפים, או שום דבר כזה. אלא – הלימוד הזה מתמקם בתוך קונטקסט הרבה יותר מעשי – המצרפים האלו הם, בעצם – הטוטאליות של החוויה שלנו, והם הדברים שסביר שניאחז בהם. זו דרך לפרק את החוויה שלנו כך שנוכל לראות אותה ולתרגל שם אי-הזדהות, במקום הצהרה לגבי מהו האדם או מה אינו. אז הלימוד הזה לגבי המצרפים אומר – זה כולל את הכל, המצרפים הם כלל החוויה שלנו. וזו דרך אחת – במקום להיות המומים מהמורכבות של החיים שלנו – אנחנו פורסים/ות אותה לחמישה חלקים, ומצביעים/ות על הדברים שסביר שנזדהה אתם. אז סביר שאזדהה עם הגוף, סביר שאזדהה עם מודעות. ואם אנחנו מחלקים את זה לחמש, ולראות – האם אפשר לא להזדהות עם אף אחד מהם, כתרגול. וזה כל מה שזה – דרך טובה לפרק את החוויה שלנו כדי לתרגל אי-הזדהות. וזה כל מה שזה.

אז – לפעמים, חווייתית – זה מרגיש קל לא-להזדהות. או שיש אוטומטית, אורגנית – תחושה של אי-הזדהות, במידה כזו או אחרת. ולפעמים, כמובן, זה לא מרגיש קל. כאשר זה לא מרגיש קל – אפשר לחזור ל-להיות במגע, ולבלות שם קצת, במיינדפולנס פשוט; או חזרה למטא, אז אפשר לעשות מטא, ולהעמיק את הסמאדהי; או תרגול של ארעיות – כל אלו, במידה בה הם מעמיקים – יש תחושה טבעית של ראיית דברים ללא הזדהות. זה מתפתח ככל שהתרגולים מתפתחים. או שאפשר לתת למרחב להיות רחב יותר, ואז סביר שתהיה שם פחות הזדהות.

לפעמים – הרבה א/נשים עושים/ות את התרגול הזה, ואנחנו מציגים את שלושת התרגולים, וזה סביר שיהיה לכם את זה שאתם מעדיפים – אולי אחד, אולי כולם – לפעמים עם התרגול הזה – מוצאים/ות שתיוג מאוד עדין מאוד עוזר, כדי לאפשר את אי ההזדהות. אבל הוא צריך להיות מאוד קליל. בדרשות – הביטוי השגור הוא: 'כך עליך להתייחס ל… (משהו): זה לא אני, לא עצמי, לא מי שאני'. זה הרבה יותר מידי מגושם. זה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ומפורט מידי. אז אם אנחנו משתמשים בתווית – שמרו אותה קלילה. זה חלק ממה שעוזר לראות תופעה כך. אז אולי: 'לא עצמי, לא עצמי', או: 'לא אני, לא שלי', או: 'אנטה'. זה יכול גם להיות: 'יש…' משהו. אז 'יש מחשבה', 'יש מודעות'. ה-'יש' there is – שם את זה מחוץ לשיוך. חלק מהאנשים לא אוהבים תיוג, אז תצטרכו לשחק. זה לא הכרחי, אבל יכול לעזור להתייחס לתופעה באי-הזדהות.

יש פיסקה יפה מדוגן, המייסד של מסדר הסוטו-זן: 'ללמוד את דרכו של הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי – פירושו להיות מואר על ידי כל הדברים'. אבל זה ממשיך, והשורה הבאה בדרך כלל לא מצוטטת: 'להיות מואר על ידי כל הדברים – פירושו לשמוט גוף ותודעה'. להיות מואר על ידי כל הדבירם פירושו לשמוט גוף ותודעה של עצמי ואחר/ת. זה חוזר לחוסר-העניין הקדוש שדיברנו עליו. גוף ותודעה זה מה שאנחנו נוטים/ות להזדהות אתו, אז איך זה יהיה – לשמוט אותם. שוב ושוב. אז – בואו נתחיל לפרק את זה.

האמת היא – שלפני שעושים את זה עם המצרפים – זה טוב לעשות את זה עם דברים חיצוניים. לכמה מכם/ן יש מכונית פה? יופי, אז תבלו קצת במגרש החניה, ותשהו מבט ארוך-ארוך במכונית שלכם. אם אני מביט על דברים לזמן מה – זה מתחיל להרגיש מגוחך לחשוב שהם שלי. אפשר לעשות אותו דבר עם הבית שלכם/ן. איך זה יהיה לעמוד ברחוב, ולהביט בבית עוד ועוד. לא שלי. הריהוט. שבו על הספה ובהו בטלוויזיה כשהיא מכובה. פשוט הביטו. ובסופו של דבר משהו מתחיל להתקלף. התחושה הזו של אני ושלי – אנחנו לא חשים/ות בה, אבל היא שם, והיא כלא, היא עול. ואנחנו אפילו לא חווים אותה ככזו, וכל מה שאני צריך/ה לעשות זה להביט במשהו, ולהשהות את המבט, לא צריך להיות בלוטוס בשביל זה – ומשהו מתחיל להפוך קל יותר, להתקלף – זו הבעלות, המיתוס של הבעלות. ואפשר לעשות את זה עם השעון שלכם/ן, הסירו אותו והביטו. עם הבגדים. שים/י אותם על כיסא, והבט/הביטי בהם. ועם השהיית המבט, יש תחושה – 'ברור שהם לא באמת שלי. אולי הם יחסית שלי, אבל ברור שזה לא באמת'. יש איזו חירות שמתחילה להיכנס לחוויה. וזה משהו שתמיד חשוב להרגיש. כך אני לא מקבל תחושה ש'זה רע להזדהות', ו'אני לא אמור לעשות את זה', זה לא ככה. אלא – כשאני רואה שהבית שלי הוא לא באמת שלי, המכונית שלי לא באמת שלי, הגרביים שלי, השעון שלי – מרווח, חירות נכנסת. ואפשר להתחיל לטעום את זה, וזה נותן את הטעם שאני בכיוון הנכון. שאי-הזדהות היא הדרך לחירות.

האם אי פעם עשיתם/ן משהו כזה עם מישהו/י שאתם באמת אוהבים/ות? לבהות בעיניים, או להביט האחד בשני, ולראות מה קורה כשיש את התחושה, ואולי אפשר לעודד אותה: 'את/ה לא שלי'. אולי את/ה הבן, הבת, ההורה, בן הזוג, בעלי, אשתי, החבר – אבל את/ה לא שלי. ואנחנו נוטים/ות לחשוב: 'אני לא אעשה את זה, אולי זה יוצא את האהבה החוצה'. למעשה, זה די הפוך. זה מאפשר למרחב ומסתורין לבוא – ולהגביר את האהבה. כל התרגולים האלו שאנחנו עושים/ות מביאים יותר אהבה. יותר מרחב, יותר חירות, באופן כללי – מביאים את זה; כמובן – ישנם גיהוקים ומהמורות בזה – בזמנים שונים ומסיבות שונות.

איך זה יהיה לעשות את זה עם הגוף, וחלקים של הגוף. אולי נעשה מדיטציה מונחית עם זה בזמן כלשהו. איך זה יהיה להביט בידיים זמן מה, ולקבל את התחושה: 'כן, זה אני, אבל במישור אחר – זה לא ממש אני'. סביר שיגיע הרגע בו אני צריך/ה לקצוץ ציפורניים, ואז מה – אני מאבד/ת חלק ממני? תחתוך/תחתכי אותם, ושמור/שמרי אותם לזמן מה. מתי זה מפסיק להיות 'אני'? כמה מהגוף שלי אני יכול/ה לחתוך עד שזה מפסיק להיות 'אני'? אם לא תהיה לי רגל – האם יש פחות 'אני'? האם אני אהיה שלושת-רבעי רוב בלי הרגליים שלי? אז אפשר להרהר בזה קצת. אם אתם הולכים/ות לעשות את זה עם הגוף, קצת מטא תועיל. כי אנחנו בהחלט לא רוצים/ות לדחות או להתנתק או משהו כזה. מטא תעזור, ואפשר להחזיק בתחושה של אהבה לגוף, והערכה לקסם שלו, בלי להזדהות אתו. ודאי, יש פלא בגוף הזה, בחדר הזה. זה פלא, אבל – האם זה אני, או שלי? לפעמים הבודהא אמר: אם זה היה שלי, הייתי אמור להיות מסוגל לשלוט בזה. אם משהו הוא שלי – אני אמור/ה להיות בשליטה עליו. ודאי – יש לי מידה של שליטה. אני יכול/ה לעשות כך וכך, אבל אין לי שליטה אולטימטיבית. אני מאבד/ת את שיערי, מזדקן/ת, מתישהו הוא יתפורר ואחזור לאדמה, ממנה הוא בא. אני לא הבעלים של זה, זה לא שייך לי, זה שייך לטבע.

בתרגול, עם התרגול הזה – הניסיון שלי בעבודה עם עצמי ואחרים/ות – שהמתרגל/ת מרחיב/ה בהדרגה את הטווח של מה שאפשר להחזיק כלפי מבט של אי-הזדהות. אסביר. זה לא כלל נוקשה, אבל עבור רוב הא/נשים – אחד המקומות הקלים יותר להשהות את המבט הזה – זה עם תחושות הגוף. כשהמדיטציה מעמיקה, אפשר להתייחס לתחושות הגוף – ולראות שהן פשוט צפות שם, קורות, לא שייכות לי. ואפשר ללמוד להשהות את זה. לשמור עם תחושה של אי-הזדהות מתחושות הגוף. הגוף, במובן של הדם והעצמות, המוח וכלי הדם (בניגוד לתחושות הגוף) – זה יכול להיות קל או קשה; וודנה – לא הרבה יותר קשה מתחושות גוף. כנראה שאם תוכלו לעשות את זה עם תחושות גוף – תוכלו לעשות את זה עם הרפרוף של נעים ולא נעים, ולשמור על אי-הזדהות עם זה. לרוב האנשים – תחושות גוף וודאנה זה מקום טוב להתחיל, ולקבל תחושה שאפשר לבלות שם, ולהישאר חלק גדול מישיבה כלשהי – באי-הזדהות מזה. זה לוקח זמן מה – להגיע לנקודה הזו.

מהנקודה הזו – זה הרבה יותר קל להפחית הזדהות ממחשבות. מחשבות, ואמרנו את זה כבר – הן כל כך חמקמקות ומהירות, ואם יש תחושה של אי-הזדהות עם הגוף, וזה מושהה, ויש שם מרחב של אי-הזדהות – זה יהיה הרבה יותר קל להכניס גם את המחשבות למרחב הזה, במקום לנסות לא להזדהות איתן ישירות.

רגשות – שוב – יכול להיות קל או קשה, וזה שונה בין אנשים, וזה יכול להשתנות בין רגשות שונים. ואנחנו מדברים על דרכי ראייה, אז – זה ממש לא נכון שמה שתמיד היינו רוצים לעשות עם רגשות זה לא להזדהות אתם. זה ממש לא נכון. זו פשוט דרך ראייה מאוד מועילה.

ומה לגבי כוונות? זה הרבה יותר מעודן, והטווח של מה שאנחנו יכולים לא להזדהות אתו משתנה. תפישות. וזה מאוד מעודן. אם אני אנסה לעשות את זה מיד – זה יהיה יותר מידי. ואז – מודעות. ומאוד יכול להיות שלא תגיעו לזה בריטריט הזה, וזה בסדר גמור. אני מראה את כלל התרגול הזה. להרפות מהזדהות עם מודעות – זה מאוד מעודן. אני לא פגשתי אף אחד/ת – שיכל/ה פשוט לגשת לשם מיד ולהרפות הזדהות ממודעות. וכדאי לעשות את זה – כי הזדהות כזו היא גם סבל. זה סבל להחזיק בזה, ואם אני מרפה את ההזדהות עם מודעות – זה פותח את התובנה מאוד מאוד לעומק, במונחים של מה קורה שם. אבל אפילו משהו מעודן כמו: הכוונה לשים לב. זה מאוד מעודן, אבל אם אתם ממש שקטים/ות, ואני רק מתווה כיוון – ככל שאנחנו מזדהים/ות פחות אנחנו סובלים/ות פחות, אז אני מצייר/ת את השדרה שאנחנו הולכים/ות בה כאן – אז לפעמים, כשאתם מאוד בשקט במדיטציה – אפשר להרגיש את התנועה, החיכוך של הכוונה לשים לב. ואפשר לראות: זה לא אני, זה פשוט עולה. זה מעניין, כשאנחנו מרפים/ות מהזדהות עם, נאמר, תחושות גופניות ומחשבות – באופן מאוד טבעי – הזדהות תלך למודעות: אני זה שמזדהה. וזה יכול ללכת לשם באופן מודע או לא מודע. במילים אחרות – להחזיק את זה כעמדה: אני מודעות, אני העד, אני הכרה וכן הלאה, ואולי זו העמדה הרוחנית פילוסופית שלי, ונראה שזה מתאים ללימוד מסוים. או שאני עשוי/ה ללכת לשם בלי להיות מודע/ת שאני מזדהה עם הכרה. אבל גם זה – אנטה. אין 'אני' שיודע, אלא – יש ידיעה. יש את הרגע הזה של ידיעה. ידיעה של זה ושל זה. אולי נחזור לזה בריטריט הזה, אבל זה ממש בסדר – אם התרגול לא נפתח לשם. זה נפתח בקצב בו הוא נפתח לכל אחד/ת, ובנקודה מסוימת – יופיע הפן הזה בו אפשר להרפות מהזדהות.

אני תוהה מה לומר עכשיו ומה לשמור לאח"כ.. אני אומר פחות, ואתן לכם לשחק עם זה, ותראו מה קורה.

יש כמה דברים שצריך להיזהר מהם.

כמו עם התרגולים האחרים – זה מאוד קל שסלידה תכנס פנימה. אני אומר/ת: 'לא עצמי', 'לא עצמי' , 'לא עצמי', 'לא עצמי' – ומה שאני באמת מתכוון/ת אליו זה – 'לך מפה'. או שאני 'מרפה', אבל בעצם – מנסה להיפטר ממשהו. אז – זה תמיד יכול להיכנס. אבל בעצם – אם אני אומר/ת: תחושת הגוף הלא נוחה הזו היא לא אני – מה שזה אומר בעצם זה – שהיא יכולה להיות שם. אם היא לא עצמי – זו לא בעיה. זה חלק מהמרחב. אני לא צריך/ה לקחת את זה אישית. אני לא צריך/ה להתעצבן מהכאב בברך, כמו שאני לא מתעצבן/ת מהכאב שיש לך בברך. אני מתעצבן/ת רק מהכאב שלי בברך. מה שזה אומר – שלומר 'לא עצמי' – זה 'לתת להיות'. 'להרפות' – יכול להפוך לסילוק. 'לתת להיות' – זה יותר מדויק. שימו לב לאפשרות שסלידה נכנסת. בכל תרגול, אבל במיוחד בזה.

ויש עוד דבר: תופעת 'הכפל בשטיח'. עם התרגול הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה ללכת לגישה של – לנסות לדחוק את תחושת העצמי אל מחוץ לקיום ולבטל אותו. זה לא מה שאנחנו עושים בתרגול הזה. אנחנו לא מנסים להיפטר מתחושת העצמי. זה מאוד חשוב. אם אני עושה את זה – אני רואה את העצמי כאן, עם הגוף, ומוחץ/ת אותו, ואז הוא יצוץ במקום אחר – ואני רץ/ה לשם ודורך/ת על זה, כמו כפל בשטיח. אז אני רץ/ה ממקום למקום, דורך/ת כאן ושם – ומושך/ת את שערות ראשי. וזה יהיה מאוד מעצבן ומתסכל. זה לא מה שאנחנו מנסים/ות לעשות כאן. אנחנו לא מנסים/ות למעוך את תחושת העצמי. אלא – אנחנו לומדים/ות להתייחס לתופעה הזו, ברגע הזה – כלא-עצמי. זה שונה. עדין, אבל שונה. הראשון – יוביל לתסכול של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, והשני – יוביל לחופש ולהבנה עמוקה יותר ויותר. אפילו אם זה מרגיש, לפעמים: 'כן, אבל יש תחושת עצמי שנשארה איפשהו'. אין עם זה שום בעיה. עם הזמן – ככל שאנחנו מרחיבים/ות את הטווח של מה שאנחנו לא מזדהים/ות איתו – זה יכלול גם את זה.

חווייתית – אני יושב/ת במדיטציה, ודברים נרגעים – ויש תחושה, עם תחושות הגוף ומחשבות, למשל – שהם פשוט עולים משום מקום. היה לכם/ן משהו מזה? יש מרחב, ואז – זה נורה לתוך האוויר. זה נכון לגבי הכל. מופיע מתוך הכלום. מגיח מהכלום, לעתים, כשיש תחושה של פתיחות ומיושבות. זו תחושה יפה מאוד של דברים. מגיחים מתוך השקט, המודעות, ושוקעים, נעלמים – חזרה לזה. זו תחושה מאוד יפה. זה לא ממש נכון, אולטימטיבית, אבל זו דרך מאוד יפה לראות דברים. אולטימטיבית, הם לא מתקיימים, אבל יש רמות שונות של אמת. זה מאוד מועיל – לראות שהם מגיעים מתוך הכלום, ולכן שייכים לו, ולא לי. בדרך ראייה אחרת – אנחנו יכולים/ות לראות – שהם מגיעים מתוך רשת של תנאים. קונוונציונלית – זה יותר מדויק. אולטימטיבית – ההופעה שלהם היא סוג של אשליה. אוקיי. אז זהו, בעצם.

מה שאמרתי על העשייה ואי-העשייה, אנחנו יכולים/ות להרגיש בהתחלה – שהתרגול הזה זו עבודה קשה. ויכול להיות שמשהו בנו, או בחלק מאיתנו – נרגיש לא בנוח עם עשייה, כי אולי שמענו שמדיטציה אמורה להיות 'אי עשייה'. למעשה – אנחנו עושים/ות פחות. אני משייך/ת כל היום: 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי' – זו הרבה עשייה, ואני כל כך רגיל/ה אליה שאני אפילו לא מרגיש/ה את זה כעשייה. אנחנו בעצם מרפים/ות מעשייה, אבל אנחנו כל כך לא רגילים/ות לזה – שזה ירגיש לזמן מה כמו עשייה, עד שארגיש את החופש והמרחב שיש שם. לפעמים, כמובן – כשאנחנו עושים/ות תרגול – אנחנו מזדהים/ות עם העושה, ולאורך זמן – זה יכול להיות חלק ממה שאנחנו משחררים/ות ממנו הזדהות. אפילו – אפשר להזדהות מהאקט של אי-הזדהות, בזמן שהוא קורה. וזו לא נסיגה אינסופית, אבל זה יגיע מאוחר יותר. אני אומר את זה למקרה שחלק מכם/ן יתנגדו בלי לנסות. אז עדיין – חצי מהזמן מטא, וחצי – זה. מטא היא כל כך מועילה להעמקה של התובנה, וגם הסמאדהי, אז – חצי-חצי.

תרגישו לאיזה משלושת התרגולים אתם/ן נמשכים/ות, וקחו את זה משם.

עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: 'זה לא אמור להיות כאן'; משהו פה לא בסדר'; משהו אצלי לא טוב'; 'זה הולך להמשך לנצח'.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: 'זה בסדר'; 'זה מושלם', ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.   

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של 'מה היה בעבר' ו'מה מצפה בעתיד'. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.   

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו  – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של 'מה עשית או לא עשית'. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: 'אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה'. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.   

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

טאניסארו: כאב והסחת דעת

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

את השיחה המקורית של טאניסארו בהיקהו אפשר למצוא בקישור הזה:

https://www.dhammatalks.org/Archive/y2006/060725%20Pain%20&%20Distraction.mp3

אלו הנחיות לעבודה עם כאבים, שנאספו משתי שיחות של טאניסארו: 'כאב והסחת דעת', ו'התמודדות עם כאבים' ואוחדו לרצף אחד.

הקדמה: כאב והסחת דעת הן בעיות גדולות, לא רק כשאתה מתרגל

כאשר אנחנו מנסים להתייצב במדיטציה, ישנן הבעיות הגדולות של כאב והסחת דעת. ואלו לא רק בעיות כאשר אתה מתרגל.

תחשוב על הרגעים שלפני המוות. כאב והסחת דעת יהיו ממש גדולים שם. הכאב יהיה כ"כ גדול – שיהיה קשה להישאר. והסחות הדעת ייקחו את התודעה לכאן ולכאן. חרטות על מה עשית או לא עשית, מחשבות על כך שאתה הולך מוקדם מידי, והרהורים על 'לאן אני הולך מכאן'. בהתייחסויות לכתיי הבודהא יש התיחסות לקאמה-נימיטה – ראייה של דברים שעשית בעבר, וקאטי-נימיטה – ידיעה לגבי לאן תלך. אבל לא רק דבר אחד יעלה, הרבה דברים יעלו. ואתה רוצה, אם עליך להיוולד שוב, להיוולד במקום טוב. וזה אומר שאתה לא רוצה להיות מונע על ידי הכאב ולהתפש בכל דבר שמגיע, או שתתפתה לכל דבר נוצץ.

אז כשאתה יושב כאן, והגוף מתפקד, והכל די שקט, חשוב שתלמד לעבוד עם כאב והסחת דעת.

התמודדות עם תחושות כאב

ישנם חמישה צעדים בהתמודדות עם כאב.

1. מניעת כאב

הראשון הוא מונע. כאשר אתה מתחיל לשבת למדיטציה, אתה כנראה יודע עד עכשיו איפה כאבים נוטים להופיע. אפשר לתת לאנרגיית הנשימה לזרום לאזור זה עוד לפני שהכאב מגיע.

עם זאת, לפעמים כאב בחלק אחד של הגוף נגרמת על ידי חוסר במחזור הנשימה בחלק אחר של הגוף. למשל, כאב בברך יכול למעשה לבוא מחוסר במחזור באמצע הגב או שלך או בפָּנִים. מתי שזה המקרה, אתה צריך לאפשר את זרימת האנרגיה של נשימה באמצע בחזרה או בפנים אם אתה רוצה למנוע את הכאב בברך. היחסים בין זרימת אנרגיית האנרגיה והכאב יכולים להיות בלתי צפויים. אז, לחקור במשך זמן מה. נסה לשחרר כל מתח שאתה יכול להרגיש בכל מקום בגוף. ויכול להיות ששחרור במקום אחד ישחרר את המקום בו אתה בד"כ מרגיש כאב.

כשהייתי נזיר צעיר בתאילנד, המדיטציות הקבוצתיות במנזר היו למשך שעה וחצי בכל ערב. בדרך כלל מצאתי את זה אחרי רבע שעה, היה לי כאב בברך. ולמרות שהם הרשו לנו לשנות תנוחה, מודטים אחרים התנשאו עליך אם שינית. אז, כדי להגן על השם הטוב של אמריקה, ניסיתי לא לזוז. עד מהרה הבנתי שאני צריך לעבוד על הנשימה שלי מיד כשאני סוגר את עיני כדי לעשות מדיטציה. במקרה שלי, מצאתי שהכאב בברך נגרם על ידי חוסר זרימת אנרגיית נשימה בגב העליון. כך למדתי את הטכניקה הראשונה להתמודדות עם כאב: מניעה.

2. מיקוד במקום אחר

הצעד השני, כשהכאב עלה – לא להתמקד באותו מקום. אתה יכול להתמקד בצד השני של הגוף או כל מקום שבו אתה יכול למצוא כי האנרגיה נשימה נוֹחַה. להישאר במקום נוח ולתת לכאב להיות במקום אחר.

אתה לא צריך להיכנס לקו האש. המוח יתפתה להתמקד בכאב ולספק פרשנות ארוכה על הכאב, אבל אתה צריך להגיד את עצמך לא להאמין למילה של מה שהוא אומר. תמשיך להזכיר לעצמך שכל עוד אתה במקום טוב, אתה לא מאוים מהכאב.

אג'אן לי אמר שזה כמו שמקבלים מנגו. אם יש שם מקום רקוב, לא אוכלים את המקום רקוב. תן לתולעים יש את המקום הרקוב. אתה יכול לאכול רק את המקום הטוב. אם אתה יכול לשמור על קביעה זו, תגלה כי אנרגיה נשימה שננשמת לתוך המקום הנוח יוצרת משאב.

3. להביא את האנרגיה הנוחה למקום הכואב

אז אתה יכול לעבור לשלב השלישי, שהוא – לחשוב על זה אנרגיה נוחה המתפשטת דרך הכאב. לדוגמה, אם אתה מרגיש אנרגיה נוחה באזור סביב הלב, ואם הכאב הוא בברך שלך, אפשר לחשוב על האנרגיה הזורמת מהלב למטה דרך הגוף, למטה דרך הרגל, דרך הכאב, ואז החוצה אל הרגליים, מרגיעה את כל התחושות של מתח שאתה עשוי להרגיש בחלקים אלה של הגוף. ודא שאתה לא מפסיק את זרימת האנרגיה ממש בכאב. תראו את הכאב כנקבובי, ולא כקיר אטום – ושהאנרגיה יכולה לעבור אותו בקלות. בדרך זו, אתה לא הופך לקורבן של הכאב. אתה לוקח מחדש תפקיד יוזם יותר. זה לא כל כך קל לכאב למשול בך כאשר אתה נוקט יוזמה כלפיו. ובדרך זו, אתה מרגיש פחות מאויים מכאב. לקולות במוח שמתלוננים על כך שיש כאב יש פחות ופחות כוח.

4. עבודה עם התפישה של כאב

לאחר שהריכוז שלך מבוסס היטב, אתה מוכן לשלב הרביעי התמודדות עם הכאב, שהוא להתמקד ישירות בתחושה הממשית של כאב, לראות מהי התחושה ומהן התפיסות שלך לגבי התחושה.

כאן יכולים לעלות כל הדימויים או המילים במוח שעולות כדי לסמן את הכאב. אז אתה מביא את תשומת הלב הראויה, ומתחיל לחקור את התפישות האלו. לדוגמה, אם יש כאב בברך, אתה יכול לשאול את עצמך:

"האם הברך באמת כואבת?"

למעשה, הברך היא דבר אחד – זה דבר פיזי, אשר בניתוח הבודהיסטי מורכב מארבעה

מאפייני יסוד: תחושה של מוצקות, תחושה של חום, תחושה של קרירות, תחושה של אנרגיה – אבל הכאב הוא משהו אחר. זה לא תופעה פיזית. זוהי תופעה נפשית. למרות שהם קורים באותו מקום, זה כאילו הם על אורכי גל שונים – כמו גלי הרדיו תחנות שונות שעוברות בחדר הזה. אם הרדיו שלך יכול להבחין בין התדרים השונים, זה יכול לייצר את הצלילים מן תחנה באופן נכון ללא הפרעה מהאחרים. אתה יכול להבחין בין התופעות הגופניות והנפשיים בברך באותו אופן?

שאלות נוספות שעשויות לשאול את עצמכם הן (שאלות פיזיות:)

"איפה הנקודה הכי אינטנסיבית של הכאב? האם זה נשאר באותו מקום או שהוא זז? האם זה מתגבר או פוחת? מתי זה בא, איזו תפיסה מגיעה עם זה? אם יכול לשמוט את התפיסה?

ישנן שאלות רבות אחרות שאתה יכול לשאול. הדבר החשוב הוא זה אתה לומד איך לקחת תפקיד יוזם. במילים אחרות, אתה לא הקורבן, וכאשר אתה לא הקורבן, אין שם משהו שהכאב יכול לחבוט בו.

עוד תפיסה שאתה יכול לנסות ליישם את הכאב, כדי לנטרל את תחושת הקורבנות, היא לראות רגעים של כאב חולפים. כל פעם שאתה רואה רגע של כאב, הוא למעשה נעלם. נעלם. כל רגע – נעלם. אם תחזיק את התפישה הזו – יהיה הרבה פחות סבל מהכאב. ולפעמים תראה שהתפישה הישנה בעצם הגבירה אותו (כי היא הניחה קביעות). כאשר אתה מיישם תפישה חדשה, הכאב נעלם. אבל גם אם הכאב עדיין שם כאשר אתה משנה את התפישות, כאשר יש לך תפישה נכונה ואת החלת תשומת הלב הראויה, אז יש תחושה שאתה חופשי מהתוקפנות של הכאב כלפיך. המודעות שלך היא דבר אחד; הכאב הוא משהו אחר. בצורה זו אתה יכול לחיות עם הכאב אבל בלי לסבול מזה.

5. עד מתבונן: תחושה של מודעות נפרדת ממה שהיא רואה

אחרי שאתה מפריד, אפשר לראות את המודעות, הידיעה, שהיא נפרדת גם. כשאתה שם לב לתחושה הנפרדת של המודעות, זה נותן לך יתרון עצום. אתה יכול לפתח תחושה של 'המתבונן', שנפרד ממה שהוא מתבונן עליו. אתה יכול לעשות הרבה משם. זה שם אותך במקום שבו אתה יכול להתבונן בכאב 'מבחוץ'. אתה יכול לבחור אילו מחשבות (התייחסויות) יהיו בתודעה שילכו עם הכאב, הוא יכול לבחור הרבה יותר בקלות. אין עליו הרבה לחץ לבחור במשהו מיד.

כשאתה נעשה יותר טוב במדיטציה, זה עוזר להיות טוב בתהליך המוות.

5.1 העד המתבונן והסחות הדעת: בחירה לגבי המחשבות

אותו דבר לגבי הסחת דעת. כשיש מחשבות – אתה יכול למקם את עצמך במקום אחר בגוף, או לתפוש את העמדה של העד המתבונן, ולבחור – אילו מחשבות מועילות, ואילו מזיקות. אתה לא חייב ללכת עם מה שיש, כי יש לך מרחק ויש חלופות. כשיש כאב אתה יכול לבדוק – מה נגמר קודם: עולם הכאב או המודעות. או, כשיש מחשבה, יש לה עולם. מה נגמר קודם: עולם המחשבה, או המודעות? מתוך הזה אתה יכול לפתח עולם של מודעות. זה שם אותך במקום של ביטחון.

כשדברים עולים במדיטציה, ואתה לא בטוח מה לעשות, ללכת לעמדת העד המתבונן, וחכה שם, במודעות לדבר הזה. ואז – לא חשוב מה זה – אתה בטוח.

לסיכום: המטרה – תודעה טהורה, שיודעת להיות חופשיה ממה שמזיק

אז יש לך חמישה שלבים. הראשון הוא מניעה, השני הוא להישאר בחלק נוח של הגוף, השלישי הוא להשתמש באנרגיה נוחה בחלק זה ולחפזר אותו דרך הכאב, כדי להפיג מתח שנבנה סביב הכאב, והרביעי הוא לחקור את הכאב, יחד עם התפיסות סביב הכאב, החמישי הוא – תשומת לב למודעות שמלווה את כל זה, ולהתרגל לחוות אותה. כך, אתה עוקב אחרי הבודהא, שהצהיר שאתה לא צריך להרוס את הכאב, אלא להבין אותו. אבל כדי להבין את זה, אתה צריך להרגיש לא מאוים על ידי זה. זו הסיבה שאנחנו מתפתחים ריכוז: לתת לך את הביטחון שאתה יכול להישאר עם הכאב, לחקור אותו.

המטרה היא טוהר של המיינד. וזה אומר – שהתודעה יכולה להפריד את עצמה מכל מיני דברים. הוא לא חייב להיות ניזון מדברים, יכול להיות חופשי מהם.

העבודה האמתית במדיטציה היא טיהור התודעה והלב. לשים את הלב במקום בו הוא לא חייב להיות ניזון מכל מה שמגיע. כשהלב לא חייב להיות ניזון – אפשר לבטוח בו. זה כמו עובד בחנות גלידה, שלא אוהב גלידה. אתה לא צריך לדאוג שהעובד יאכל לך את הרווחים. אותו דבר עם המיינד – כשהוא מתמודד עם דברים פיזיים ומנטליים, אבל הוא לא מורכב – אז אפשר לסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון. כך מושג טוהר של הלב – כשהוא לא חייב להיות ניזון. יש לו בית, הוא מרגיש מוזן, בטוח.

כאשר אתה מפתח את זה – מול כל מה שאתה מתמודד איתו – מדיטציה, יום יום, הזדקנות ומוות – יש לך עמדה של כוח ורווחה. ומעמדה זו – אפשר לבחור היטב.

עבודה מיומנת עם רגשות בתרגול המדיטציה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו היא למעשה איגוד של כמה וכמה הנחיות שניתנו על ידי רוב בורבאה, בריטריט בשם: the boundless heart מ2011, כפי שהובנו ועובדו על ידי.

מומלץ מאוד לעבוד עם ההנחיות השונות בהדרגה: לקחת פרק אחד, לתרגל איתו למשך כמה ימים, ואז לעבור לזה שאחריו.

מרבית ההנחיות נמצאות בהנחיות שתחת הכותרת: working with the emotional body, בקישור הזה: http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

רקע

מקובל מאוד לחוש, בתרבות הדהרמה המערבית, שרגשות הם חשובים. באלפי השנים שהטרימו את בואה של הדהרמה למערב, רגשות דווקא לא תפשו מקום מרכזי כ"כ בתרגול, והן נעשו חשובות מאוד בין השאר בגלל האופן בו אנחנו, כא/נשים מערביים/ות בני/ות התקופה – חושבים/ות ומבינים/ות את עצמנו. הפנימיות שלנו, הרגשות, תחושת האותנטיות – הפכו להיות דברים חשובים ומורכבים בתרבות שלנו. אם אנחנו חושבים/ות שהתפקיד של הדהרמה הוא לגרום לזה שלא יהיה לנו עצמי, באיזשהו אופן או מובן – אז אולי אלו חדשות לא כ"כ טובות. כי תחומים שלמים של רגשות: ספק עצמי, אשמה, אולי סוגים של מחויבות מוסריות, וגם עושר של ציפיות ודימויים כלפי העצמי, שיוצרים ומזינים רגשות שונים – הם פרי של החברה המערבית המודרנית. נזירי היער התאילנדים (פה מדובר, למרבה הצער, בגברים בלבד) הנזירים/ות הטיבטים/ות במערות והא/נשים שמדברים/ות עם הבודהא בקנון הפלי – התחילו את המסע שלהם/ן מנקודה אחרת מאיתנו. ישנן שאלות מהותיות עבורנו, כמו שאלת הרגשות – שנראה שלא העסיקו אותם/ן באותה צורה. ועם זאת, הדהרמה מציעה לנו כלים יוצאי דופן ביעילותם לעבודה עם רגשות. האופנים בהם היא מפרשת ומאפשרת עבודה עם הנפש שלנו – היא יעילה בדרכים רבות ושונות – וגם, בבירור, ברובד הזה. וכמו בכל רובד של עבודה – אם אנחנו רוצים/ות שהיא תהיה מועיל/ה עבורנו – אנחנו צריכים/ות לעבוד עם הדברים. אני אציע פה כל מיני הנחות ואופני עבודה. אבל כולם/ן אפקטיביים רק ככל שאנחנו מתרגלים/ות אותם במדיטציה שלנו. אני גם מציע פה סט אחד של הנחות, שעל רובן לא אדבר, וכלים – שעליהם כן אדבר. חשוב לי לומר – זהו רק סט אחד, מבין רבים אפשריים. אני לא טוען שהוא הטוב ביותר. אני כן יכול להעיד – שהוא ישים מאוד, ושהוא עובד היטב.

אה, ועוד הערה: אם אתם/ן קוראים/ות את השיחה הזו, תשימו לב שבמהלכה מופיעות כמה שאלות. זה יהיה טוב אם תשתהו כמה שניות, ותפתחו את השאלה עבורכם/ן. אולי יש איזו תשובה שכבר מוכנה שם ורוצה להישמע. השאלות הן לא פחות, ואולי יותר חשובות – מהתשובות שאני מציע אחריהן.

מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?

כאשר אנחנו פונים/ות לעבודה עם רגשות, שווה להתחיל מה מהשאלה: 'מה אנחנו רוצים/ות שיקרה?'

התשובה לשאלה הזו היא חשובה מאוד, כי היא מעצבת את כל אופן העבודה.

התשובה שאני אציע, ועליה אשען היא: אנחנו רוצים/ות להיות בקשר, במגע – עם כל טווח הרגשות שלנו. נעימים ובלתי נעימים. אנחנו רוצים/ות ליהנות מהנעימים, ולהיות מסוגלים/ות לשאת את הבלתי נעימים באופן שיפחית את הנזק האפשרי שלהם, ויגלה לנו יופי ועומק וייחוד שלנו – דרכם. הפעם, אנחנו נתמקד בעיקר בצד הזה – של עבודה עם הרגשות הפחות נעימים.

אחלה.

אבל איך נלך לשם? מה יוביל אותנו לנקודה הזו?

שלושה כלי לעבודה:

כדי לעשות זאת, וכפתח לעבודה כולה – אני אציע שלושה כלים: הראשון הוא כלל המפתח של ארבע האמיתות. השני – המשאב של סמאדהי, כלומר – תחושה של פתיחות, של נעימות ונינוחות. השלישי – המפה של ההתהוות המותנית, שעליו ארחיב וממנו 'נמשוך' את מרבית אופני התרגול.

תשומת לב בהלימה עם ארבע האמיתות

אנחנו רוצים/ות לבדוק ולשחק עם הדרך בה אנחנו נותנים/ות תשומת לב, ולמצוא את דרך בה מתן תשומת הלב שלנו יפחית את אי הנחת. הלימוד של ארבע האמיתות מגלה לנו שמאחורי כל אי נחת, יש השתוקקות והיאחזות; הרפה/י אותן – והסבל יצא מהתמונה. זה מה שהן אומרות, על קצה המזלג. הרבה פעמים אנחנו מוצאים/ות את עצמנו 'פשוט שמים/ות לב', או 'נמצאים/ות עם משהו'. לפעמים זה טוב, אבל לפעמים – האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב – לא ממש עוזרת, ואפילו מקבעת משהו. אז אנחנו צריכים/ות ללמוד איך מפחיתים/ות סבל, באופן מיידי, על ידי האופן שבו אנחנו נותנים/ות תשומת לב. אני ארחיב על זה כשניגש לתרגולים עצמם, אבל רציתי לומר את זה כבר כאן, כדי להבין את ההקשר של כל מה שאציע לאחר מכן.

במקרה של רגשות – אפשר לנסח כלל נוסף, מקביל: האנרגיה של תשומת הלב צריכה להיות גדולה יתר מאשר האנרגיה של הרגש. זו כמו נדנדה של שני ילדים, כאשר על אחד נבון ועדין ומתחשב, ואפשר לסמוך עליו; והשני – יש לו הרבה פוטנציאל, אבל הוא גם ברדקיסט רציני. אם הברדקיסט יהיה ילד בריון וכבד, והילד המחושב והנבון יהיה קטנטן וקליל עם משקפיים – ושניהם ישבו על נדנדה – אנחנו לא יכולים/ות לדעת מה יקרה. לא היינו משאירים/ות זוג כזה לשחק לבד. אבל אם הילד הנבון והסבלני יהיה כבד וגדול יותר – אפשר להשאיר אותם לשחק – ולהרגיש די בטוחים/ות שיהיה בסדר. אז – אנחנו רוצים/ות להבין – איך אפשר להגדיל את הצד של תשומת הלב, ולאפשר לו להיות גדול יותר מזה של הרגש. הצעד הראשון – הוא פיתוח של סמאדהי.

סמאדהי

אנחנו רוצים/ות לגשת לעבודה עם רגשות ממקום שיש בו רווחה מסוימת. לא במקרה – זה לא הנושא הראשון שמלמדים/ות. וזה מאוד מומלץ להניח את הקשיים בצד לזמן מה, לעתים לתקופה ארוכה, או לזמנים מסוימים בתוך המדיטציה, ולמצוא משאב: להשען על מקום נוח, נעים, שמאפשר נינוחות ורוחב, ולגשת לשאר הדברים ממנו. 'שהייה נעימה כאן ועכשיו' – היה התיאור של הבודהא לזה. אם אנחנו נוליך את עצמנו באופן צר מידי, בלי מספיק משאבים אל תוך העבודה עם הרגשות, אנחנו נשאב ונשקע, ואולי נחווה את הרגשות, אבל כבר אמרנו – שהשאלה החשובה היא: 'האם זה מועיל?'. הרי אנחנו חווים/ות אותם כל הזמן גם ככה. המשאב של סמאדהי הוא היסוד, הבסיס של המדיטציה. זה לא שמתישהו יהיה ממנו 'מספיק' וזהו. אבל דרוש מינון מספק, שמשתנה בהתאם לכל מצב ולכל אחד/ת. כפי שהבודהא הדגים: מלח שנמהל בכוס – ממליח אותה. אבל מלח שנמהל בגנגס – לא יורגש כלל. הסמאדהי – הופך אותנו לגנגס, לנהר ענק. ואז הרגשות הם לא דבר כ"כ נורא.

לצורך זה – חשוב להבין סמאדהי באופן הנכון: לא נקודה צרה במקום אחד, ותודעה שנשארת שם. אלא – דווקא רווחה, נינוחות, נעימות.

אז – בואו נשאל: מה במדיטציה נותן מנוחה, רגע, רוחב, נינוחות?

אציין שלושה משאבים שתמיד זמינים לנו, אם נדע להישען עליהם. השניים הראשונים הם גופניים, והייתי אומר שלפחות הראשון הוא באמת בסיס הכרחי. וכמובן – גם זו מיומנות. ל א/נשים שונים – חלק יהיו קלים וחלק מאתגרים, אבל – יש פה משהו לכולם/ן, ובהדרגה – הכל יכול להפתח:

משאב 1: גוף האנרגיה

  • תשומת לב לכל הגוף, לנשימה, לחיות של הגוף. אפשר ללמוד לשהות שם, ולהשתקע בכל הגוף.
    • זה שונה מאשר: 'להיות עם הנשימה' במקום ספציפי.
    • עבודה מרכזית פה – לשים לב מתי תשומת הלב מתכווצת, ולהרחיב אותה שוב ושוב. זה תובע קצת יותר מאמץ מאשר 'לחזור לנשימה', אבל זה יותר מתגמל, ועוד מעט אסביר למה.
    • אפשר לעשות את זה בנפרד, בלי קשר לרגש. זה מעדן ומעמיק את המדיטציה.
    • גם כאשר יש תחושה רגשית או פיזית לא-נעימה, אפשר להתעלם ממנה, ולשלוח את תשומת הלב למקום נעים. בתוך המרחב של תשומת הלב שלנו יש כל מיני דברים שקורים. לעתים קרובות אנחנו מפספסים/ות את זה, כי אנחנו מתכווצים/ות לאזור שאנחנו הכי רגילים/ות ללכת אליו, ובמשתמע – הכי מזדהים/ות איתה, ולכן – גם אין הרבה יכולת עבודה שם.
  • וגם – זה יכול להיות מסביב לרגש , בזמן תשומת הלב לרגש.
    • כאשר אנחנו משתמשים/ות בו כך – זה מונע את ההתכווצות וההצטמצמות לתוך האזור הלא-נעים של הרגש. כשיש יותר מרחב של תשומת לב מסביב לזה – יש גם יותר מרחב מנטלי – וזה מאפשר עבודה.
    • כאשר ישנה האפשרות הזו – אפשר להפגיש בין התחושה הנעימה לבלתי נעימה – כמו מים שמכים בעדינות על סלע. זה משנה את האינטנסיביות ואת הנוקשות של התחושה הלא נעימה, ובהדרגה – ישנה וישחרר אותה.

משאב 2: מרחב

  • ככלל – אפשר להפריד שלושה רוחבים של תשומת הלב: צרה יחסית – ממוקדת באזור אחד של הגוף, או בנקודה אחת; ברוחב הגוף; ומאוד רחבה. עכשיו – אנחנו מתמקדים/ות בשלישית.
  • אפשר להדגים את זה עכשיו: בעיניים פקוחות או עצומות, מצאו תנוחה שתאפשר לגוף להיות פתוח, זקוף. שימו לב למרכז של הגוף, ופתחו את תשומת הלב לצלילים. הם מגיעים ממקומות שונים, במרחקים שונים, ואנחנו יכולים/ות לשים לב לכל המרחב שלהם. ואז – פתחו את תשומת הלב כדי שתהיה רחבה מאוד. לפעמים זה דורש מאמץ מסויים, אבל זה מאוד עדין. לעתים קרובות – זה דווקא מבקש איזו התרווחות, ו'היעשנות לאחור' עם התודעה.
  • אם נחזור למשל על כפית המלח בגנגס – פה אנחנו נותנים/ות לזה ביטוי מאוד מוחשי.
  • לראות אותם בתוך המרחב הזה.

משאב 3: מטא

  • אני לא אומר על זה הרבה, כדי לא להפוך את השיחה לשיחה על סמאדהי.
  • מטא פירושה ידידות, רצון טוב. זה ממילא נכנס לכל מה שאמרנו, אבל לפעמים אפשר ממש לנטות לשם, ולראות את זה משפיע: מטא כלפי עצמנו, כלפי אחרים/ות, או כלפי הרגש הלא-נעים. אם יש לכם/ן תרגול מטא מפותח במידת מה – אני ממש מעודד אתכם/ן להשתמש בו כדי למצוא משאב. ובכל מקרה: 'האם אני עושה את העבודה הזו ברוח של חמלה וידידות כלפי עצמי?'. בסופו של דבר – התרגול הוא מתנה עבורנו ועבור העולם. לעתים קרובות מאוד (מאוד) ישנה רוח, לעתים קרובות עמומה – של ביקורת עצמית ושל תחושה ש'אני לא בסדר' איכשהו. אני אדבר על זה עוד בהמשך, אבל רק לומר, מהתחלה – אנחנו עושים/ות את זה מתוך אהבה כלפי עצמנו; ואם יש שם ביקורת – אז אפשר לתת לה להיות שם ולעבוד אתה כשרוצים/ות, אבל מה שמנחה את העבודה – זו החמלה והאהבה לעצמנו.

ההתהוות המותנית כמפה

עכשיו נפנה לדבר על החוויה של רגשות, ועל הגישה אליהם. המפה שלנו, כמו שאמרתי, היא הקונספט של ההתהוות המותנית. בקנון הפלי – כשהבודהא מדבר על התהוות מותנית הוא לא מדבר על דפים וחפצים ואיך הם נוצרים מעצים, עננים וכל מיני חומרים אחרים; וגם לא על זה שאני לא ממש אני, כי אני תוצר של ההורים שלי או משהו כזה. אלא – הוא דיבר על פקטורים של התודעה, פנים של החוויה הפנימית – שאם אני רואה אותם/ן בבהירות ועובד איתם/ן, ועם הקשרים ביניהם אני יכול/ה להבין משהו מהותי מאוד על החוויה והקיום. משהו שמשחרר לעומק. העבודה שאני רוצה להציע עם רגשות – נשענת גם על קריאה חופשית של המפה הזו, ומולידה את ההבנה הזו – של הריקות, ההבניה, הפיברוק של הרגשות, יחד עם כבוד ועדינות כלפי החוויה שלהם. במקום ללמוד את המעגל של ההתהוות המותנית, אנחנו יכולים/ות לפתוח את המפה על ידי שאלה שנשאל את עצמנו. אז כדי לפתוח את המפה הזו – אפשר לשאול: 'ממה רגש מורכב?'

אז אני באמת שואל: מה מרכיב חוויה של רגש מסוים?

יש כמה דברים שאני חושב עליהם, אז בואו נבחר איזה רגש, וניתן יחד דוגמאות לכל אחד:

  • החוויה הגופנית
  • נעימות ואי נעימות
  • תנועה של משיכה ודחייה (היאחזות)
  • תפישות של עולם ואחרים/ות, ושל עצמי
  • מחשבות
  • השקפות ואמונות לגבי עצמי ועולם

וודאי, אפשר למנות עוד, אבל זה הרבה.

אז יש לנו את כל המפה הזו, ואנחנו רוצים/ות להתחיל ללכת בה, ובכל מקום – ליישם את ארבע האמיתות: איך אני יכול/ה לשים לב באופן שיפחית סבל?

אני אציע כמה תחנות. הן לא נפתחות באופן לינארי בדיוק, אבל – כן יש פה מסלול – מהפשוט ביותר אל המורכב ביותר. זה יהיה קל יותר ללכת כך. ואני גם 'חותך' בין אברים שונים של ההתהוות המותנית, שאין ביניהם 'חיתוך' כ"כ חד וברור. זה מועיל לנתח דרכם את החוויה, אבל בסופו של עניין צריך להודות – שהם בונים האחד את השני ומפולשים האחד בשני.

הגוף

  • תשומת לב לציר המרכזי, לכל אורכו. הרבה מאוד מההתרחשות מתרחשת שם
  • אופי נוח של תשומת הלב. דימוי של כפות ידיים פתוחות ומחזיקות יחד, שמאפשרות למה שמופיע להיות מורגש, מבלי להחזיק בו בחזקה.
  • לתת לחוויה להיות עמומה, אם היא מאופיינת בכך. אם ברור מה זה, ויש לזה שם – יופי, אם לא – אז גם יופי. לחץ, או בעבוע, או כיווץ קטן, או מרווח מסוים – הם גם חלק מהשדה שאנחנו רוצים/ות להכיר.
  • יש שני יוצאי דופן: פחד וכעס, שיכולים להיות מורגשים בכל הגוף, הרבה יותר מאשר בציר המרכזי. אני לא אומר על זה הרבה, כי זו יכולה להיות, בקלות, שיחה שלמה. הקווים המנחים לעבודה הם דומים מאוד, אבל תשומת הלב צריכה להיות לכל הגוף; פה – המרחב שיותר גדול מהגוף – הוא מאוד מועיל. כי אפשר 'להקיף' את הכעס או הפחד כך.

נעים/לא נעים: וודנה

  • תוך שאנחנו בתשומת לב לציר המרכזי בגוף – אפשר להיות ערים/ות לנעימות ולאי הנעימות של התחושות. ללמוד לשהות עם זה, איך שזה מופיע. כבר זה – יכול להפחית מאוד את ההיטלטלות שלנו, שמונעת מהמשיכה והדחייה האוטומטית שעולות עם הוודנה. אפשר לחשוב כאן על הלימוד של 'החץ השני'. הוודנה, לצורך העניין – היא החץ הראשון, והשני – הוא המשיכה והדחייה. אז כאן – אנחנו מתרגלים לתחושות לא נעימות. רואים/ות שזה לא נורא. זה נעשה נורא, או מרגשי נורא – בגלל הפחד להיות במגע עם זה.
  • התרגול הזה – מאוד מפשט את המגע שלנו עם רגשות. מה שהיה סיפור ענק, עם עבר ועתיד, ותחושות עצמי – נגלה פה כ'פשוט תחושות' נעימות או לא נעימות. מצידי – זה לא נכון לומר שתמיד צריך ללכת לשם. לפעמים נדמה לי שבשיח בתרבות הדהרמה שלנו – יכולה להיות נטיית יתר לכיוון של פשטות. כאילו זה תמיד הדבר הנכון. עבורי – יש המון מקום למשמעויות וסיפורים. אבל – היכולת להיכנס ולצאת מ'מודים' של פשטות או מורכבות – משחרר המון. .

היאחזות והשתוקקות

  • חלק מהותי של החוויה האנושית, אליו מצביעות ארבע האמיתות – הוא התנועה של השתוקקות והיאחזות; משיכה ודחיפה; היטלטלות.
  • ראשית – אנחנו רוצים/ות ללמוד להבחין בתנועה הזו. איך זה מרגיש – כאשר ישנה משיכה ודחיפה?
    • משיכה ודחיפה – גם מתבטאות בגוף. אם נשים לב לציר המרכזי לאורך זמן מה נוכל להבחין שיש שם לחץ שאנחנו מפעילים/ות, באופן לא מודע. הלחץ הזה – הוא ביטוי של המשיכה והדחייה. הוא יופיע בקנה מידה של כל הציר, בקנה מידה של נקודה קטנה, ובקנה המידה של הגוף או המרחב כולו.
    • איך אני יכול/ה לדעת שיש משיכה ודחיפה? התשובה היא, שוב, בארבע האמיתות: אם יש סבל, אי נחת – יש משיכה ודחיפה. אם ישנה תחושה לא נעימה, ונניח, לצורך העניין, שזו 'אותה תחושה' (למרות שזה ביטוי לא מדויק, כי המשיכה והדחיפה ישנו את ה'תחושה') שבזמן אחד יש כלפיה הרבה משיכה ודחיפה, ובזמן אחר – מעט – איפה יהיה יותר סבל, אי נחת? אי הנחת, הסבל – לא נובע מהתחושה 'כשלעצמה' (שוב, ביטוי קלוקל) אלא – מהמשיכה והדחיפה. זה משהו שצריך לראות המון, המון פעמים, עד שהוא מובן. גם אם ההגיון מובן, אנחנו מרגישים/ות, אינטואיטיבית – שבתחושה, או ב'משהו' – יש בעיה, ולא ביחס אליו.
  • החדשות הטובות הן – שאנחנו יכולים/ות ללמוד לשחרר את המשיכה והדחיפה. אנחנו מתקרבים/ות למקום הדומיננטי בציר המרכזי של הגוף, ואז – אנחנו ממש מאפשרים/ות לו להרגיש כמו שהוא מרגיש. אבל באמת. זה לא 'סוג של להיות עם זה, ולהיות בסדר עם זה שזה שם, איכשהו'. אלא – משהו הרבה יותר מורגש ומיידי: ממש לאפשר לזה להתנגן, ברגע הזה. לשחרר את ההתנגדויות שבגוף, ולתת לזה להתפשט כמה שזה רוצה. להסיר כל התנגדות. ולראות מה קורה.
    • לפעמים – צריך להתייחס למימד הזמן, בהקשר של הציפייה שהדברים האלו ייעלמו. אז במדיטציה, אפשר לגשת לזה ולראות איך אפשר להיות פשוט בסדר עם זה שזה יישאר שם כל המדיטציה, או כל הריטריט, או כל החיים.
    • אופן מעט שונה של התרגול הזה – יכול להדגיש פחות את ה'אפשור', ולהתקרב ולהיות במגע אינטימי עם אי הנעימות. המגע הזה מאפשר חמלה, ותחושת מתיקות שבאה עם הקשר.

היחס, המחשבות והאמונות על החוויה: סנקארה

  • במהלך כל זה – התודעה החושבת מגיבה. לעתים קרובות – היא עושה את זה בדרכים די מעודנות, וכמעט לא מורגשות.
  • לפעמים, אנחנו יכולים/ות להיסחף באיזו אשמה או ספק עצמי, שנובעים מהאופן שבו התודעה החושבת שלנו מגיבה לתחושות האלו, שאפשר לפשט אותן עד לכדי 'פשוט תחושות לא נעימות במרכז הגוף'.
  • לעתים מאוד קרובות – המחשבות שלנו מחוות דעה לגבי החוויה שלנו. כאשר התחושות לא נעימות – המחשבות ייטו לחשוב מחשבות לא מחמיאות. הן יחוו דעה על העולם, ועוד יותר – על העצמי.
  • שווה להקשיב למחשבות השקטות, שכמעט ולא מורגשות, לגבי החוויות האלו: 'זה לא צריך להיות כאן'; 'זה אומר שאני…'; או אפילו מחשבות מכאיבות על עצמי, שלא מתייחסות ישירות לתחושות האלו מצד התוכן, אלא שהתחושות מזינות. אנחנו רגילים/ות, בתרבות שלנו – לחשוב שאם יש תחושה לא נעימה, אז משהו 'לא בסדר' איפשהו. אבל לא צריך להילחץ, זה לא אנחנו המצאנו. משום כך הבודהא היה צריך להבהיר, באמת הראשונה: 'תקשיבו, בחיים יש אי נחת'. מחד – ברור מאליו. מאידך – הכרה שיכולה להיות מאוד משחררת.
  • ואפשר להכניס בכוונה תפישה אחרת לגמרי. מנוגדת, ולהיות רגישים/ות למה שהיא מעלה: 'זה מושלם': זו ההפתחות המושלמת של משהו, שאולי אני לא מבין, אבל זה אינטיליגנטי ומושלם". אולי אפילו אפשר לקרוא לזה: "טבע בודהא".

הסימון האינטואיטיבי של החוויה: תפישה

  • התודעה שלנו, באופן אוטומטי – שמה תגיות על דברים. "מפחיד"; "נעים"; "מכאיב". והתגובה האוטומטית שלנו – היא לסימונים האלו, ולא דווקא לפרטים 'מאחוריהם'. כשהתחלתי לעבוד כך שמתי לב שהתודעה מסמנת: "כאב" כמעט לכל דבר לא נעים בציר המרכזי. דברים קטנים כגדולים. ולהרגל הזה היה אפקט ענק, כי הסימון הזה: "מכאיב" – מוביל לאפקט חזק של התרחקות והתכווצות מול החוויה. כאשר התחלתי להתקרב ראיתי שיש שם הרבה דברים, ושאני יכול לסמן בהרבה יותר דרכים, יותר מעודנות מאשר: "מכאיב". למשל: בעבוע, או סערה, או אי נעימות, או לחץ, או כיווץ, או נעימות, רוגע, מרווח. רק זה, כבר – שינה המון.
  • התודעה שלנו 'מחברת את הנקודות' בדרכים יותר או פחות מדויקות, ומגיבה לכל הצורה. אז – אפשר להתקרב, ולראות: יש פה הרבה נקודות, שיכולות להתחבר בכל מיני דרכים. דוגמא: יש תחושה של כיווץ בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד' – וזה הופך לפחד! מה יקרה אם נסמן: 'התרגשות?'
  • לפעמים – אפשר לשחק קצת עם הסימון, כדי שיעבוד לטובתנו במקום לרעתנו. זה יכול להישמע כמו הכחשה, אם אני חושב שהסימון המורגל שלי הוא אמיתי, אבל אם אני רואה שוב ושוב שמה שאני רואה הוא גם תוצר של הסימון – אז אפשר להתחיל לשחק. ודאי שיכול להיות שבאמת יש דחיקה והכחשה – ואז תהיה תחושה של לחץ והתרחקות. יש הבדל מורגש בין יצירתיות עם הסימון לבין הכחשה. זה לא להמציא, או לאלץ – אלא – לבחור לראות אותו דבר בדרכים שונות. (כמו הדוגמא של: "התרגשות")

לסיכום

המילה הזו: 'רגשות' מצביעה לאיזה רובד של החוויה, שלמעשה אני לא יכול להגדיר אותו, ואני בספק אם מישהו/י יכול/ה. אפשר להגדיר או לתחום בכל מיני דרכים שיעזרו לעבוד עם זה, אבל זה אחד הדברים שבסופו של דבר יכלו כל הגדרה, וטוב שכך. הדבר הכי חשוב עם רגשות הוא: איך אנחנו רואים/ות אותם, ומה אנחנו עושים/ות איתם. אני, אישית, מרגיש כעס ולפעמים זעם, פחד ולפעמים חרדה, תשוקה, שעמום. ואני יודע – שגם המורה שלי מרגיש את הדברים האלו. אין שום יומרה או כוונה או רצון שלא להרגיש אותם. הכיוון שאליו אנחנו הולכים/ות הוא: להיות מסוגלים/ות לראות אותם בדרך שתועיל. בשביל זה – אנחנו צריכים/ות לערער את הדרך הרגילה והמקובעת בה התודעות של רבים/ות כל כך מאיתנו – מגיבות לרגשות ורואות אותן: כקושי, בעיה, או משהו שאומר עלי או על אחרים/ות משהו לא טוב. כאשר אנחנו מתחילים/ות לפרק אותן למרכיביהן – אנחנו יכולים/ות להבין משהו חשוב מאוד: הרגשות האלו הם לא 'דבר'. זה לא שבאמת – יש שם כעס. אלא – יש רשת של תחושות, תגובות מותנות, אמונות – שמזינות ומקיימות האחת את השנייה, ומולידות את העצמי ואת העולם בדרך כזו או אחרת, בהתאם לרגש. זה מלמד אותנו משהו עמוק מאוד. אנחנו יכולים/ות גם לראות – איך העצמי והעולם נגלים כשונים ביחס לרגשות שעוברים ומופיעים כלפינו. וזו דרך מצוינת להבין משהו על הטבע של העצמי, העולם, ושל רגשות. כדי לעזור ולתמוך בזה – זה מועיל מאוד לטפח אזורים מזינים של החוויה: סמאדהי בגוף, במרחב; מטה – מאפשרת לכל זה להיעשות כמסלול של שמונע מ, ומוביל אל – אהבה. דרך המשאבים והאהבה, ועם הפתיחות של 'מה הם', והמיומנות של לשחרר אותם – אנחנו יכולים/ות לפתח יותר ויותר ביטחון בעולם הרגש שלנו. לסמוך על הרגשות, שכאשר אנחנו ניגשים/ות אליהם באופן מיומן ועדין – הם פותחים בנו משהו יפה, אינסופי, אישי מאוד ומצביע אל האינסוף.