השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011.
אפשר למצוא אותה כאן: http://dharmaseed.org/teacher/210/?search=anicca
אנחנו נתחיל לבנות על, ולדייק את – התרגול שהצגנו בימים האחרונים, של 'להישאר במגע'. אם אנחנו מדברים/ות על תובנה, תובנה יכולה לבוא בכל מיני דרכים: זה אפשרי שיופיעו תובנות דרך הרהור או התבוננות, במילים אחרות – דרך מחשבה; יכול להיות שיהיה הבזק אינטואיטיבי של תובנה; זה אפשרי גם שתובנה תבוא מרגע של ראייה בהירה ושקטה, ללא מחשבה, וכן הלאה. באופן כללי – שמשותף לתובנות הוא – שהן פותחות חירות. זה חלק מהאופן בו אפשר להגדיר תובנה: דרך ראייה או הבנה שפותחת חירות. אז יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות, וצורות שיכול ללבוש.
כרגע אעשה חלוקה לשתי צורות. האחת היא בצורה של 'רגע אהה!', שרבים/ות מכם/ן מכירים/ות. אז למשל – אתם/ן שמים/ות לב, באופן כללי, ואתם שמים/ות לב למשהו, ומשהו מתבהר, ותובנה עולה ומגלה עצמה. פשוט ברוגע וברספטיביות של ראייה בהירה במיינדפולנס. ואז יש סוג נוסף, גם אם זו הבחנה קצת מלאכותית, שאקרא לה: 'החזקת דרך ראייה, התייחסות, או השקפה – שמובילה לחופש'. ואני אסביר למה אני מתכוון. באופן מכוון להחזיק דרכי ראייה, דרכי התייחסות, השקפות – שמביאות חופש, תחושת חופש.
לדוגמה – אתמול היה פרק של שאלות ותשובות, ומאוד בקלות, עבור רבים/ות מאיתנו – יכולה להזדחל פנימה נקודת מבט של השוואה: 'אני לא טוב/ה כמו…'; או 'אני יותר טוב/ה מ…', שזה יותר נדיר. אז ההשוואה העצמית הזו היא דרך ראייה שבאה כלפי המצב הזה. זוה כמו עדשה שאנחנו מרכיבים/ות על המצב. זה כאילו אני רואה דרך הפילטר הזה של התודעה המשווה, והעצמי שמשווה, בדרך כלל לרעתי. זה מובן?
או… הדוגמה המצחיקה שנתתי לגבי המומחה/ית לגינון, שמסתובב בגאיה-האוס, ומסתכל/ת על הצמחים ומביט/ה בכוונה כדי למצוא פגמים בצמחים, ופגמים בדרך בה מטפלים בהם. זו דרך ראייה, פילטר, והיא צובעת את התפישה של המצב. אף אחת מדרכי הראיה האלו יביאו חופש או שמחה. אם אני יושב בשאלות ותשובות, ואני מביט/ה על המצב, תופש/ת אותו דרך העדשה של המיינד המשווה – אני לא ארגיש שמח/ה או חופש/יה. השוו את זה עם התרגול שהצענו – 'להישאר במגע'. במובן מסוים זו גם דרך ראייה, תפישה, התייחסות לרגע החוויה הזה. וזו דרך התייחסות ש, יחסית, מאפשרת הרבה יותר חופש וריווח. האם התחלתם/ן לראות את זה?
בחלק מדרכי הראייה שיש לנו, בדרך הראייה – יש בנייה של עצמי. הדרך שבה אני רואה, משקיף/ה, חש/ה את הסיטואציה, מתייחס/ת אליה – בונה את העצמי, ולוכדת אותנו, כולאת אותנו – יחד עם הבנייה הזו. וכאנשים, יש לנו הרבה דרכי ראייה כאלו, ואנחנו מחזיקים/ות בהן, לעתים קרובות, כהרגלים. אנחנו מכורים/ות, בלי לדעת, ואנחנו מבינים/ות אותן כחלק מה'מציאות', אנחנו אפילו לא יודעים/ות שהן מתרחשות, לעתים קרובות, והן כ"כ קרובות אלינו שאנחנו אפילו לא שמים/ות לב שהן שם והן מגבילות את איך שאנחנו מרגישים/ות, מה שאנחנו רואים/ות, האפשרויות במצב מסוים, תחושת החופש, וכל זה.
ויש כאלו – שאפשריות לנו כמתרגלים/ות – שעושות את ההפך. דרכי ראייה שמתחילות לפתוח, לפרק את העצמי או לא מאפשרות לו להבנות כ"כ, ופותחות תחושה של חופש. אז בנקודה זו של הריטריט אנחנו נציג את מה שנקרא שלושת המאפיינים. חלקכם/ן מכירים/ות אותם, ולחלקכם/ן הם חדשים, ואנחנו נציג אותם עם זווית מסוימת עליהם. אז שלושת המאפיינים הם:
הראשון הוא אניצ'ה, ופירושו: שינוי, ארעיות, אי קביעות. למעשה זה אומר גם אי-ביטחון.
השני – דוקהא: unsatisfactory-ness. היותם של דברים בלתי מספקים – מטבעם. נכנס לזה הרבה יותר בפירוט בהמשך.
האחרון – אנאטה: לא-עצמי.
למטרתנו בריטריט הזה – נשתמש בהן כדרכי ראייה. כל אחד מהם משמש כדרך ראייה מאוד מאוד חזקה, שמביאה חופש, מאפשרת חופש. מביאה וויתור, לא בונה את העצמי כ"כ. והן מביאות את זה ברגע הראייה. זה לא שאני רואה משהו, ואז אני מקווה שהוא יביא חופש בהמשך. ברגע הראייה – בדרך הזו – יהיה חופש, או תהיה מידה של חופש, באופן כללי. מה שהם עוד עושים, כדרכי ראייה – זה כאילו ההכרה יוצאת לאיזה מסע של ראייה הולכת ומעמיקה. הם מתחילים לפתוח גילויים עמוקים יותר ויותר לגבי טבע המציאות. זה כמעט… אתה מתחיל לעשות את זה, וזה כמו מנהרה שמובילה לתובנה הבאה, וכן הלאה. ובייחוד – מה שהם מגלים, הם חותרים עמוק ומגלים את העומק של ההתהוות המותנית והבנייה שדיברנו עליה. ממש אל הדקויות של זה. כל כך עד שאפילו אספקטים מעודנים ומובנים מאליהם כמו זמן וחלל גם נראים כקונסטרוקציות, הבניות. בריטריט הזה אנחנו רק מתחילים/ות את חפירת המנהרות האלו, אז אנחנו עובדים/ות בעיקר על העצמי, והאופן שבו הוא נבנה, אבל למעשה – שלושת המאפיינים האלו הם כמו שלוש שדרות, שלוש מנהרות, ואפשר להמשיך עוד ועוד, אם אנחנו ממש מפתחים את התרגול הזה. הם חזקים באופן לא-רגיל, אם משתמשים בהם נכון. אז אנחנו מתחילים בתהליך הזה. הבודהא אמר – אחרי ההתעוררות שלו, שלכאורה קרתה לילה אחד, ואולי זה היה, למעשה, לאורך זמן ארוך יותר, אבל בכל מקרה – הוא היה לא בטוח האם ללמד או לא. 'קשה לראות את הדבר הזה שגיליתי, הריקות הזו, ההתהוות המותנית הזו – קשה להבין את זה, להבחין בזה', והוא לא היה בטוח אם ללמד או לא. אז – אנחנו צריכים/ות מכשירי חפירה די חזקים, דרכי ראייה שבאמת חודרות עמוק. לפעמים, אנחנו יכולים/ות לקוות שרק להיות נוכחים/ות יגלה את מלוא העומק של ההתהוות מותנית ואת העדינות והדקות של ריקות, אבל – זה לא בהכרח יקרה. צריך משהו קצת יותר חזק, או הרבה יותר חזק. אז אנחנו נכיר את התרגולים של שלושת המאפיינים האלו לאורך הימים הקרובים בהדרגה, אחד אחרי השני. היינו יכולים/ות לתת לכם/ן את כולם ב'מכה אחת', והייתם/ן עושים/ות אותם אחד אחרי השני, אבל אנחנו נציג אותם במדורג, ואנחנו רוצים שאתם/ן תנסו כל אחד, ותראו מהו המועדף עליכם/ן. אולי אתם/ן תאהבו את כולם, ואולי תאהבו שניים מהם, או רק אחד. בתקווה אחד לפחות. ב'מועדף' אני מתכוון – מה עובד הכי טוב. אם אתם מוצאים/ות את הדרך הנכונה לעבוד עם התרגולים האלו – אתם/ן יכולים/ות להרגיש את החירות נפתחת ברגע. אתם מרגישים/ות אותה, אולי היא עדינה, אבל אפשר לחוש אותה. יש תחושה של שחרור, ולזה אני מתכוון ב'עובד'.
אז היום אני רוצה לדבר על ארעיות, ולתת לכם/ן את זה כתרגול. אז – זה שדברים הם ארעיים – זה די ברור. לא צריך הרבה תובנה כדי לראות את זה. תסתכלו סביב; כשמישהו מגיע לגיל ארבע או חמש הוא מבין את זה. אבל – מה אם נחזיק את דרך הראייה הזו, כדרך ראייה שמביטה בארעיות, ושמה לב אליה במיוחד. מה זה אומר? להבחין בשינוי, באופן מכוון – לשים לב לשינוי. לכוון את תשומת הלב לתוך התחושה, הפן, התפישה, החוויות של שינוי, השתנות, פלואידיות. להישאר ממוקדים/ות על זה, על התחושה הזו של דברים. להישאר עם העובדה הזו, של שינוי. הלידה והמוות של דברים. זו דרך אחרת לראות, להתייחס לרגע, מרגע לרגע. כל מילה היא צליל, וכל צליל כזה נולד, הוא שם, ואז הוא מת. שינוי כל הזמן, ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לרובד הזה של החוויה שלנו. זה כל מה שאני מעוניין/ת בו כרגע. שינוי. לא אכפת לי משום דבר אחר. אני לא צריך/ה לדעת מה זה בדיוק, רק את זה שזה משתנה. אפילו לא אכפת לי אם אני יודע/ת מהו הדבר הזה, שמשתנה, אלא רק – נמצא/ת עם השינוי עצמו. הלידה והמוות, שינוי המרקם, הפלואידיות, השינוי עצמו. ואני צריך/ה לראות את זה במהירות בה זה מגלה את עצמו מרגע לרגע. אין צורך ללחוץ על השינוי, לנסות לראות נאנו-שניות של שינוי, אם זה לא מה שמגלה את עצמו.
אז ככלל – אנחנו מעוניינים/ות בשינוי מרגע לרגע, אבל יש תדירויות שונות של שינוי בחיינו.
אז – הבוקר – מה היה מצב הרוח כשקמת? אולי כעס, או שמחה, או רטנוניות, או קצת דכדוך, אולי – סקרנות, או משהו אחר. האם אותו מצב רוח היה שם בצהריים – או שהוא השתנה? אולי הוא השתנה וחזר? איך הוא עכשיו, בערב, ביחס לשעה שהתעוררת? אז יש סוג של תדירות יומיומית של שינוי, כי אנחנו נוטים להיתקע שם. נניח, בבוקר – אני מרגיש/ה לא-משהו, ומוטמעת לתוך זה איזו הנחה – שזה יימשך לאורך כל היום. אבל זה לא. הדברים מטבעם מרווחים יותר.
אבל ככלל – אנחנו ממוקדים בדברים יותר מרגע-לרגע. אז אני אכה בפעמון עכשיו. ותראו אם אתם/ן יכולים/ות לבוא במגע עם הצליל, ולהקשיב לשינויים בצליל הפעמון. יש את רגע ההתחלה והסוף, אבל באמצע – יש גלים, רעדים וכן הלאה. לזה אתם מתכוונים/ות, בכוונה, ואתם תשימו לב שדי מהר המיינד נודד, ואתם/ן מחזירים/ות. זה אובייקט המדיטציה עכשיו. שינוי, השתנות, חלופיות.
שמעתם/ן? יש איזה גל, איזה ערבול של הצליל.
אז זו דוגמא. זה נגמר. והסיום הוא חלק מכל העניין.
גם אם רק שמתם לב, בתשומת לב חשופה, זה כבר מרגיע את הישות. אנחנו בונים/ות פחות ברדק. עם הארעיות – אנחנו לוקחים/ות את זה צעד אחד יותר עמוק.
אז – פה אנחנו ממקדים/ות את תשומת הלב באופן מכוון. אמרנו – אנחנו יכולים/ות לעבוד עם תשומת הלב באופן פתוח יותר, או באופן ממוקד. אנחנו יכולים/ות לבחור. כאן – כיוונו. אבל – מה אם נפתח את השמיעה עכשיו? הכוליות של השמיעה. כמו שדה. המודעות פתוחה. והפתיחות הזו של המודעות פשוט מקבלת, ואנחנו מתכווננים/ות לשינוי שם. לא משנה מה נמצא שם – הוא משתנה, זורם,יש עלייה-השתנות-ודעיכה של הצלילים. אז – להתכוונן למרקם הזה של שינוי. האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בזה? הלידה והמוות של הצלילים?
ומה לגבי הגוף?
יש מקום, בדיוק בפינה בה עצם הלסת פונה כלפי מעלה – מה יקרה אם תלחצו עליה קצת, זה קצת רגיש שם. קלטתם/ן איפה? אז – אנחנו מכוונים את תשומת הלב. אין משהו ייחודי או חשוב במיוחד בנקודה הזו. לחצו עליה – יחסית בחוזקה – כדי לחוש. האם התחושות יציבות, או משתנות? האם יש זרם, שינוי, פרפור, פעימה? שמים/ות לב לשינוי, שינוי. אניצ'ה. ארעיות. האם זו תחושה אחת, או הרבה? האם אתם/ן יכולים/ות לחוש בשינוי שם? ומה עם הידיים? הן די רגישות. תכוונו את תשומת הלב לידיים. מהי החוויה? קודם כל – מכוונים/ות לתשומת לב פשוטה עם הידיים, ואז שמים/ות לב לשינוי, פרפור, פעימה, הופעה והיעלמות. זה לא משנה אם יש לנו מילים בשביל זה – זה משתנה. האם אפשר לחוש בזה? ואפשר לפתוח – ולהיות עם כל הגוף. אז איך זה יהיה לפתוח את תשומת הלב עכשיו, ולהיות עם כל הגוף, עם הריקוד הזה – ההופעה וההיעלמות, התנועה של תחושות בכל הגוף. תשומת הלב יותר פתוחה, רספטיבית. לפעמים יש הבהוב קטן, לפעמים תחושות יותר גדולות משתנות, חולפות. כל מה ששמים/ות אליו לב – הדבר החשוב הוא לחוש בשינוי. אני לא צריך לעשות את זה מאוד קטן, או מאוד מהיר. מה שמגלה עצמו אלי. אני מסתכל/ת על שינוי, מחפש/ת אותו. אניצ'ה. אז הגוף הזה, מה שאנחנו קוראים לו – זה שדה של תחושות משתנות. אפשר לחוש בזה?
מה לגבי טעם? אם אנחנו ניגשים/ות לארוחה. אולי הארוחה האהובה עליכם/ן, או משהו שאתם/ן לא אוהבים/ות, וללעוס קצת – וממש לשים לב לשינוי בחוויה של טעם. זה דבר מעניין – לשים לב באופן מלא לחוויה של שינוי, של אכילה – בפה. אפשר לראות – אלה מין פיצוצים של טעם, ולפעמים – אפשר להיות מודעים לתבלינים אחרים בתערובת – פתאום גרעין של כמון מתפוצץ, ואז זה נעלם, וממשיכים ללעוס – ועוד משהו מתפוצץ. רוב הזמן, מעניין – לא הרבה קורה. זה בפיצוצים קטנים, וביניהם כלום. עכשיו – זה מאוד מעניין. כי יש לנו רעיון – כשאני אוכל זה יהיה נפלא, ואנחנו יוצרים/ות 'הייפ' סביב האכילה, כאילו זה איזה דבר מופלא. אבל אם אני באמת כנה, ובאמת מתבונן/ת – מהי החוויה הממשית יותר – יש הרבה פערים, הרבה מרקמים, ופיצוצים של טעם שבאים ונעלמים. מה אנחנו ממצקים/ות, הופכים/ות למשהו יותר מאשר הוא? אנחנו עושים/ות את זה עם משהו שאנחנו משתוקקים/ות לו, ועם משהו שאנחנו שונאים/ות. אנחנו הופכים/ות משהו לסולידי, ואז אנחנו כלואים/ות בתוכו. אנחנו נלכדים/ות בעולמות ממוצאים שאנחנו בונים/ות. אנחנו מנפחים/ות דברים. עם ריח – עניין דומה. אנחנו עוברים/ות ליד משהו, ויש ריח, איך זה יהיה לשים לב לשינוי.
מראות הם מעניינים. אם אנחנו… עכשיו – תנפנפו ביד שלכם/ן לפני העיניים מאוד בעדינות. איך זה יהיה לראות אותה כ-זו לא היד שנעה, אלא השדה הוויזואלי, הדפוסים בשדה הוויזואלי משתנים. יש קליידוסקופ של צורה וצבע שמשתנים. המרקם של השדה הוויזואלי משתנה. במלים אחרות, במקום לראות אובייקט זה או אחר – מתכווננים/ות לשינוי. אם לוקחים/ות את כל השדה של הראייה, ואז יותר קל לשים לב לשינוי, בעוד שאם תשימו לב ליד בעצמה – תהיה תחושה של האובייקט – יד – ויש פחות מקום לשינוי. האם לכולם/ן יש תחושה של העניין של שדה ויזואלי? זה יכול לקחת קצת זמן, ויכול להיות כמו הציורים האלו של אשר, שבהם עושים/ות איזה 'סוויץ", ועוברים/ות למוד של לראות את השדה הוויזואלי במקום אובייקט. השדה הוויזואלי הוא חוש מאוד חזק עבורנו, ולראות כך זה מרגיע את התפישה של דבר, אובייקט – כזה או אחר – ומאפשר לקלוט את כל השדה. לתת לזה להיות מאוד מרווח ורגוע, ולקבל את הרושם הכללי של השדה הוויזואלי, ובתוך זה – מרקמים משתנים. כל הדברים האלו הם בשביל שתתנסו בהם. מה אם אין תנועה בשדה הוויזואלי? האם יש שינוי או לא? בחוויה. אם תשימו לב ממש למשהו שלא זז – תתחילו לשים לב לשינוי עדין. שחקו עם זה.
אתמוך דיברנו קצת על וודאנה – תחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. זה דבר שכרוך בכל תחושה. בכל תחושה יש גם את הפן של נעימות/אי נעימות/ניטראליות. ואנחנו יכולים/ות להתכוונן לזה יותר אם אנחנו רוצים/ות, לתחושה של נעים/לא נעים/ניטראלי. אז – איך זה יהיה, נאמר – אני יושב/ת ויש לי כאב בירך, ואני רואה את זה, אבל מעוניין/ת בריקוד ובמופע המשתנה של נעים/לא נעים/ניטראלי. הארעיות, הטבע המשתנה של ה-וודאנה. זה לא נעים, ואני יכול/ה לראות – הרגע הבא לא נעים, ואז הופך נעים, ואז שוב. זה כמו מעיין, כמו נביעה של נעים/לא נעים/ניטראלי. מרגע לרגע, ה-וודאנה משתנה. או שאני יכול/ה להישאר עם דלת חוש אחת. אולי שמיעה. רק שמיעה. אולי יש איזה גירוי, אולי הציפורים מקרקרות חזק, ואנחנו רק מבחינים/ות בכך שהתחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות של הצלילים – משתנה מרגע לרגע. רק לחזור – וודאנה פירושה התחושה של נעימות/אי נעימות/ניטראליות – שהולכת עם כל חוויה. בבירור – אם הרגל נתקעת בשולחן – זה לא נעים. אי הנעימות היא וודאנה.
עם מחשבות זה יותר טריקי – אבל כשאתם יותר מיושבים/ות – יכול להיות מעניין להיפתח ולראות את ההשתנות של מחשבות. באות, הולכות, חולפות דרך התודעה, מופיעות ונעלמות. דימויים, מילים, חלקי שירים, דעות – כל מיני דברים. וכמו שאמרנו אתמול – הרבה יותר קל לראות מחשבות כשיש קרקוע בגוף. מקורקע/ת בתחושות גופניות, ומשם נפתח/ת לשמיעה, ולרוחב שלה – ואז, באופן טבעי – תשימו לב שרואים/ות יותר מחשבות כך, באות והולכות. זה דורש קצת יותר התקרקעות. יש להן טבע חולף וחמקמק.
זה הרבה דברים שאפשר לשחק אתם. מה לגבי כוונות?
למשל – אתם/ן בקצה אחד של מסלול ההליכה. עומדים/ות שם, ויש יציבות, תשומת לב, מודעות שממלאת את הגוף – ומחכים/ות לכוונה לעשות צעד ראשון. לעתים רחוקות יש מחשבה מפורשת: 'אני אקח את הצעד הראשון'. רק לעתים רחוקות זה מופיע כך. בדרך כלל זו מעין דחיפה, מעין גל בגוף. מה אם אשים לב לכוונה, דבר די מעודן, אבל אפשר לתפוש את זה כשיש שקט. לעמוד שם, ולהיות פתוחים/ות לתחושה של כוונה. מה קורה? היא שולחת אדוות לכל הגוף, והכוונה שם – אולי מתבטאת כפעולה ואולי לא. או שעומדים/ות מחוץ לדלת. מתי היד תעלה לידית? לראות את התנועות האלו של הכוונות – עולות ונעלמות. זה מאוד מעודן. אבל יכול להיות טוב לראות את הפעילות המנטלית ברמה הזו, אם זה אפשרי.
אז אפשר לכוון את המיינד באופן ממוקד, לבחור חוש ספציפי, וגם – אפשר להיפתח לכלליות של הדברים, במיוחד אם כבר יש מידה של התקרקעות. 'אני יושב/ת, עומד/ת, הולך/ת, ופתוח/ה לכוליות של החוויה, של התופעות – מעוניינים/ות בשינוי, בים של השינוי – תמיד נע, תמיד רוקד, דברים מופיעים, נולדים ומתים, ואנחנו פתוחים/ות ורספטיביים/ות ומכווננים/ות לאניצ'ה הזו, לארעיות של כל המסה הזו, בכל דלתות החושים. גם הפתיחות וגם הmode המכוון – הם חשובים, וכדאי לעשות את שניהם: מכוון מאוד, כמו עדשת זום, ומאוד רחב. ואנחנו לומדים/ות דברים שונים משניהם – כדאי לעשות את שניהם, ועם הזמן הם יפתחו חירות בדרכים שונות.
אז למה, למה לעשות זאת? שתי סיבות מרכזיות. אחד – כשאני רואה את הארעיות של דברים – יש וויתור, letting go. ואני לא צריך/ה להבין מילולית או משהו. זה לא שאני אומר/ת לעצמי: 'הכל משתנה, אז בטח כדאי להרפות'. זה לא כ"כ קונספטואלי – משהו בהכרה יודע, והרפיה פשוט מתרחשת. את זה אנחנו מחפשים/ות כאן. אלו דרכי ראייה שמביאות שחרור, וזה הולך יותר ויותר עמוק. במובן מסוים – מה שאנחנו עושים/ות זה לתת לדברים להשתנות, לבוא וללכת. לתת לדברים להיוולד, להשאר, למות. לאפשר לידה ומוות של כל הדברים. כי כשאנחנו עושים/ות את זה, כשאנחנו מרפים/ות – אנחנו מרגישים/ות חופשיים/ות יותר, ויש מרווחות – ההכרה נפתחת ויש מרחב. וגם – עוד דברים נוספים קורים. והשאלה שלי אליכם/ן היא – מה עוד קורה? כשכל זה נפתח – מה עוד קורה, כשאני עושה את זה?
הסיבה השנייה היא – אם אנחנו חוזרים/ות לתחושת העצמי שדיברנו עליה בתחילת הריטריט: תחושת העצמי האינטואיטיבי שיש לי – היא שהעצמי מרגיש יציב, מרגיש קבוע. אולי אני יודע/ת שאני עומד/ת למות מתישהו, ושהעצמי הוא לא יציב, אבל אני מרגיש/ה שיש ישות יציבה בי – שממשיכה מאתמול, ומלפני שנתיים. התחושה האינטואיטיבית, עם הגב לקיר – היא של משהו קבוע ויציב שם. האם אפשר לשים לב לכך? אני לא מדבר על פילוסופיה, אלא – על איך אתם מרגישים/ות, בסוף היום? יש תחושה שיש משהו סולידי, קבוע, יציב – בתוכי. וכשאני מביט/ה ורואה: ארעיות, ארעיות, כל מה שאני מביט/ה בו – כל מה שאני רואה הוא שינוי – איפה הדבר הזה? אני לא יכול/ה למצוא את העצמי שאני מרגיש/ה שהוא מציאות. את מה שנראה אינטואיטיבית כל כך מציאותי, אני לא יכול/ה למצוא אותו. ואי היכולת למצוא אותו, ברמה הזו של השינוי, וזה לא אינטלקטואלי – זה מתחיל לרופף ולפרום את התחושה האינטואיטיבית של עצמי קבוע ויציב. זה לא שאני מחליף/ה פילוסופיה של עצמי בפילוסופיה אחרת, וזה משהו שמשפיע באופן ארוך-טווח. אם אני מביט/ה פנימה, וכל מה שאני רואה זה דברים שחולפים, שלא נשארים – איפה העצמי הקבוע שאני מניח/ה שיש לי?
זה מאוד טבעי אם עולה התנגדות אינטואיטיבית, כי תחושת עצמי היא מאוד אינטואיטיבית. לא סתם הבודהא היה מודאג. וכלפי השאלה שנשאלה קודם – אחד המקומות האחרונים בהם תחושת עצמי נוטה להיות היא במודעות. 'אני הוא זה/ו שרואה'. זו יכולה להיות עמדה פילוסופית: 'את/ה המודעות, את/ה הכרה', או 'העד/ה המתבונן/ת' או תחושה: 'הכל משתנה, אבל אני מתבונן/ת'. קשה מאוד לשנות את זה, אבל אפשר לעשות את זה עם התרגולים האלו.
וכלפי השאלה השנייה – תחושת עצמי היא משהו שיבוא וילך, עד שאנחנו לגמרי מוארים/ות. אבל – יש מצבים בתרגול שבהם מישהו/י מבין/ה משהו לעומק, וזה כבר בלתי הפיך. ואז – יש גבול לכמה בנייה, כמה מאסה – דברים יכולים לתפוש. הם לא יתנפחו מעבר לנקודה מסוימת. אבל תחושת עצמי תעלה, ותיקשר לדברים כמו מודעות ולדברים אחרים – אבל יש חלקים בישות שיודעים שזה לא באמת נכון. ובתוך התרגול אפשר לטפח מצבים שבהם משחררים/ות את ההיאחזות של המודעות כ'שלי'. זה מסע, העניין הזה של שלושת המאפיינים. אם מישהו/י פשוט מנסה את התרגול ומתחיל/ה ללכת אתו, דברים מובילים מנקודה לנקודה. אבל אם אנחנו בהתחלה, ומנסה לקפוץ קדימה – יעלו הרבה שאלות. צריך להרטיב את הרגליים בזה, ואז זה נפתח בקצב אורגני, מתוך ההעמקה.
פה אני מסיים את העניין המרכזי, אבל אני אומר עוד שני דברים לגבי הריקות של התופעות. כשאני רואה ארעיות, אני מתחיל/ה לראות שמופעים, תופעות – הן לא קשיחות וקיימות כפי שהן נראות. אני מתחיל/ה לראות חורים ופערים בדברים. כמו הארוחה המופלאה הזו, או האיומה הזו, או החוויה הזו או אחרת – למשל – תחושת דיכאון או כבדות. כמו מין עול שהתודעה מתחתיו – אני יכול/ה לכוון את תשומת הלב לשם ולשים לב לשינוי. יש תחושת שינוי שם, איך שאני שם/ה לב לזה, ואז יש רגע שבו זה לא נמצא, ואז יש רגע של קלות, ואז רגע של דיכאון שוב, ואז של חדווה, ואז שוב דיכאון: הדבר שניראה מוצק הוא בכלל לא מוצק. אותו דבר עם כאב. אנחנו יוצרים/ות מוצקות, אבל בעצם יש בו הרבה פערים. במידה בה משהו ניראה מוצק – כך אני מרגיש/ה כלוא/ה, כבול/ה ומוגבל/ת על ידו, והוא כובל את תחושת המרחב והתודעה שלי. מישהי בריטריט אחר – היה יום מאוד גשום, וזה היה ריטריט על שוויון נפש, אז היא יצאה למדשאה – ומפנים הבית – זה היה נראה כמו מזג אוויר נורא. וכשהיא הייתה בחוץ: 'מה כ"כ נורא פה, בעצם?' המיינד יוצר מין דימוי של 'מזג אוויר נורא'. אבל כשיוצאים/ות – יש טיפת גשם, וזו תחושה, והיא נגמרת. אם אנחנו מפרקים/ות ומבחינים/ות בפרטים של מה שהיה 'נורא' – הוא הופך להיות רוח על הלחי, וקצת קור, ואז חמימות בבטן, שיש סביבה המון בגדים. זה לא מה שזה נראה. אנחנו עושים/ות את זה – אפשר להשתמש באנלוגיה של 'לחבר את הנקודות', כמו בספרי הצביעה: 'נקודה לנקודה'. כך התודעה עושה, ופתאום – משהו הופך להיות 'מזג אוויר נורא'. פתאום זה 'דיכאון', ואנחנו חיברנו את הנקודות בלי להיות מודעים/ות. אותו דבר עם כאב, עם ארוחה, עם דיכאון. ואני יכול/ה לראות את זה ולהרשות יותר מרווח בחוויה. בתופעות הנחוות יש הרבה יותר מרווח ממה שנראה במבט ראשון. ובתוך זה – פחות מוצקות, נוקשות, פחות עול. פחות דיכוי של התודעה. יותר מרחב, יותר חופש. זה מתחיל ללכת לכיוון של הריקות של התופעות, שלא נגיע לעומקה בריטריט הזה.
ככלל – בריטריט הזה – הייתי ממשיך, נכון לעכשיו עם חצי מהזמן מטא, וחצי מהזמן – ארעיות. אפשר לחצות את היום לחצי, או ישיבה-ישיבה, או לחצות ישיבות. משהו מעניין – לפעמים מרגיש ש-מטא ממש לא עובדת, והגוף מכווץ, ולא בהרמוניה, ואיך זה יהיה – להביא את נקודת המבט של ארעיות לתוך התחושה של אי נחת או כיווץ או תקיעות. למה? כי היא מתחילה להביא שחרור לגבי זה, זה מתחיל להפתח, ואז – אחרי זמן מה – אולי זה מתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ואולי יותר קל לעשות מטא. הם יזינו האחד את השני, שני התרגולים האלו. למה הם עובדים כל כך טוב יחד? כמה מכם/ן הזכרתם/ן את זה בראיונות. אם אנחנו חוזרים/ות לקונספט של הבניית עצמי. אם אני 'נשאר/ת במגע' יש פחות בנייה של עצמי. כשאני עושה מטא – אני עושה משהו דומה, למעשה. המיינד עסוק ב'הלוואי שתהיה מאושר', אז המיינד מוגבל מבחינת כמה ברדק הוא יכול לעשות. שניהם – בונים פחות עצמי, באופן יחסי. כשיש פחות בנייה של עצמי – מה עוד קורה בחוויה? יש יותר תחושת רווחה, יותר מרחב, חופש. איך הגוף מרגיש? כשהמטא הולכת טוב, זה מרגיש רך יותר, קל יותר, פחות סולידי, פחות מוגדר בנוקשות. כשהמטא הולכת טוב, או כשאני לא בונה הרבה עצמי – זה קשור לתחושת של עצמי ושל גוף. כי אנחנו לא בונים/ות עצמי, ולא את התפישה של הגוף. לא בונים/ות הפרדה, תחושת כיווץ. הם נבנים יחד, ואני יכול/ה לא לבנות דרך המטא, או דרך ה'השארות במגע'. יש משהו מאוד יסודי ומעמיק – לגבי הסבה בגללה הם מביאים לתוצאות דומות. מה שהא/נשים אמרו בראיונות – זה שההתנסות בשני התרגולים, שהם מאוד שונים – מביאה לתוצאות דומות. תחושה יחסית של יותר רכות, יותר רווחה, יותר פתיחות. למה? כי זה מה שקורה כשאנחנו מבנים/ות פחות עצמי, ופחות דברים אחרים. מה שמבדיל בין שני התרגולים – היא הכוונה. במטא – הכוונה היא לטפח את הקיינדנס. זה מזין את זה, כשאנחנו ב-'להשאר במגע' או בארעיות – זו כוונה אחרת. אפשר לערבב אותם, אבל אני לא רוצה לבלבל אתכם/ן מידי. המטא יכולה להיעשות מאוד מעודנת. יכול להרגיש שזה לא כ"כ שאני מעביר מטא אליך, אלא – המרחב נפתח, ויש מטא במרחב הזה, וזו כוונה עדינה – שהעצמי מקבל ושוהה באדיבות, או, לחילופין – להזמין ולתת למישהו אחר לשהות במרחב הזה.
יש עוד עניין – רוב הא/נשים, כמעט כולם/ן, כשמתחילים/ות תרגול מטא, יש תחושה של מלאכותיות. תחושת שבונים/ות משהו לא אמתי, ויכול גם להרגיש כמו עבודה קשה. 'מי יתן' וזה וזה. כמו ללכת למכון הכושר. אבל באופן מעניין – כשיש פחות בנייה של עצמי, מתוך התרגול של ארעיות, למשל – מה מתגלה? יותר מרחב, פחות כיווץ, פחות בנייה של עצמי, ו… מטא. אולי זה מעודן, אני לא יודע אם הבחנתם בזה. מתוך המרחב הפתוח – מטא נמצאת שם ממילא. אנחנו מגלים/ות את המטא. היא שם, ואני רק זז/ה מהדרך. במובן מסוים – היא יותר אמתית. כשאני בונה פחות – אני מתחיל לראות מטא. זו השקפה הפוכה ממה שרוב האנשים היו מניחים. יש משהו מאוד מעמיק כאן.
בהתחלה התרגולים האלו, של מטא או ארעיות – מרגישים כמו שפה זרה, כמו שהמלים הן אכן – בשפה זרה. אבל שאנחנו משחקים/ות אתם – מתפתחת איזו אינטימיות, והם הופכים להיות ממש שלנו.