רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011. היא השלישית מתוך סדרה של שלוש שיחות שתורגמו כאן: דרכי ראייה משחררות: אניצ'ה; דרכי ראייה משחררות: דוקהא. אפשר למצוא את השיחה המוקלטת בקישור הזה:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12530/

אתחיל להציג את השלישית מבין שלושת המאפיינים, שלושת דרכי ראייה שאנחנו חוקרים/ות. אז – דקה של סקירה על מה שדיברנו עליו עד עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים/ות. הבודהא ההיסטורי, של הקנון הפלי – לעתים הוא ניסה לתקשר לאנשים את הנושא של דרך האמצע בין קיום ואי קיום שהריקות מצביעה עליה. יש כמה פסקאות שבהן הוא מדבר עם מישהו שנקרא קצ'יאנה, והוא אומר: באופן כללי, כמעט כולם יכולים לתפוס במונחים של שניות שבה כל תופעה, העצמי ואחרות – הן ישנן או לא ישנן. יש או אין. הם/ן לא יכולים/ות לעשות אחרת, מלבד לתפוש בתוך השניות הזו. אבל אני, הבודהא, 'לא עושה' יש או אין; אני לא הולך לשם. אני מלמד את דרך האמצע, כלומר – ריקות. אבל בשביל רוב הא/נשים, הוא נמנע מלדבר על זה. כי זה משהו שמאוד קשה להבין. אז אם אנחנו מביטים/ות על גוף הלימוד של הבודהא ההיסטורי – זה נראה שהוא יותר אמר: 'נסה/י את דרך התרגול הזו', נסה/י להתייחס כך, להביט כך. ואם תפתח/י את דרכי הראייה וההתייחסות האלו לדברים – תגלה/י יותר ויותר חירות ברגע, וזה ילך ויעמיק. ועם החירות שנפתחת, תהיה הבנה שנפתחת. וההבנה הזו משנה את הלב ואת החיים. זו הייתה הטקטיקה הכללית שלו. הוא היה נשאל: 'האם יש עצמי או אין', והוא לא ענה. וכך גם לגבי כל דבר, לא רק העצמי.

אתמול בשאלות ובתשובות – דיברנו על הריקות של התופעות, ועכשיו אני רוצה להחזיר את המבט לריקות של העצמי. אם אנחנו בוחנים/ות קצת את התרגולים שעשינו…

אז הארעיות. הרבה דברים מתגלים משם, אבל במובני הריקות של העצמי – אחד המרכזיים הוא – שאם אני מביט/ה פנימה, על הדברים שהייתי באופן רגיל חושב/ת עליהם כמרכיבים את העצמי, כל מה שאני רואה הם דברים שנמשכים לרגע אחד ונעלמים, ואז אני לא יכול/ה למצוא את העצמי הקבוע – שמרגיש כאילו הוא שם. כשאני מחפש/ת אותו – אני לא יכול/ה למצוא אותו שם. אז – זו זווית מסוימת על הריקות של העצמי.

עם המאפיין של דוקהא, והרגעת היחסים עם החוויה – כשאני מרגיע/ה את היחסים, אני מרגיע/ה סלידה והיאחזות. ואם אנחנו מסתכלים/ות אנחנו יכולים/ות לראות – היאחזות וסלידה הם מה שמתחזק את תחושת העצמי, מה שבונה אותה. אז אנחנו רואים/ות משהו לגבי העצמי. זה נראה כאילו הוא קיים כשלעצמו, אבל כשאני עובד/ת עם סלידה והיאחזות אני יכול/ה לראות – כשיש יותר מהם יש יותר עצמי, כשיש פחות – פחות עצמי. ואנחנו רואים/ות – העצמי עולה ויורד, עולה ויורד. ואז זה נעשה ברור – תחושת העצמי היא בנויה, ואחד הדברים שבונים אותה – השתוקקות והיאחזות. זו זווית מסוימת לריקות של העצמי – לראות שהוא בנוי. עד עכשיו – זו רק חזרה.

ואתמול שאלתי – למה אתם/ן שמים/ות לב כשאתם/ן עושים/ות את זה? וא/נשים אמרו הרבה דברים, שזה נפלא. ואני לא בטוח… היה נשמע כאילו זה מובלע בדברים שחלק מהא/נשים אמרו, אז אני אשאל: האם בין כל מה שהבחנתם/ן בו, שמתם לב גם שכשזה מרגיש שהתרגולים האלו זורמים היטב – יש פחות הזדהות עם דברים? משהו כמו מחשבה עשוי לעבור בתודעה, אבל במקום לחשוב: 'איזה נורא/ית אני, כי זו מחשבה נוראית', או 'כמה נפלא/ה אני, עם המחשבות היפות האלו', או תחושות הגוף – נראה שהן פשוט שם, אבל יש פחות הזדהות, פחות תחושה שזה עצמי או שלי. כלפי כל הטווח של התופעות שבדרך כלל הייתי רואה כאני או שלי.

עכשיו, כל התרגולים שאנחנו עושים יעודדו פחות הזדהות. זה מעניין, אם היינו עושים/ות רק תרגול של תשומת לב חשופה, או מיינדפולנס, וכל מה שהיית עושה זה להשהות תשומת לב על החוויה שלך, ואם הייתה הסבלנות להשהות תשומת לב על פן אחד של החוויה, למשל – תחושה בברך, אחרי זמן מה, שישתנה מאדם לאדם – זה כמעט כאילו תשומת הלב מתחילה… ההזדהות דועכת. כאילו תשומת הלב יודעת: 'אני לא יכולה להיות אותו דבר כמו מה שאני מביטה בו'. ואתו דבר – יבוא מ-מטא. עושים/ות מטא, עוד ועוד, ויש תחושה דומה, עם תחושות גוף, מחשבות, רגשות – של אי הזדהות, במידה מסוימת – שמגיעה לתוך החוויה. אותו דבר עם הארעיות, ועם הרגעת היחסים עם החוויה. כולם מאפשרים את הוויתור על הזדהות.

בתחילת התרגול, לא משנה מה מישהו מתרגל – יכול להיות שמישהו/י י/תקבל הצצה לזה. הבהוב רגעי, ו – 'מה זה היה'? הדבר היה שם, ולא היתה שם התחושה ש'זה אני'. אולי טעם, או משהו כזה. יש תחושה של מרחב סביב משהו. לדוגמה – תחושות או מחשבות – פשוט קורות. באות והולכות מטעם עצמן. צפות שם. כאילו הן לא שייכות לי, אני לא מרגיש/ה שהן שייכות לי – כמו ציוץ הציפורים, או כוכב נופל. זה לא שייך לי. במובן מסוים – אנחנו מרופפים/ות את ההזדהות. אז הזדהות עם משהו – זה כמו להתפס לדבר הזה ב-וו, ולומר: זה אני, זה שלי. ואנחנו משחררים/ות את הוו הזה של הזדהות. מילה נוספת לזה היא: 'שיוך'. אז העצמי משייך דברים, דבר זה או אחר כאני או שלי. אז ההיתפסות הזו היא סוג של היאחזות. זה מובן? אם אני נתפס/ת למשהו ואומר: זה אני, זה שלי, זו סוג של היאחזות. זה סוג מעודן של היאחזות, ואנחנו יכולים/ות לשים את זה בקטגוריה הזו, אם אנחנו רוצים/ות. אז הבודהא אומר, מציע: האם את/ה יכול/ה לתרגל את זה כסוג של אסטרטגיה, את דרך הראייה הזו, במכוון – לא רק לחכות שהיא תגיע מתשומת הלב, אלא – בכוונה לראות כך, להתייחס לדבר כך.

למה? וזו תשובה מאוד פרקטית לתרגול – כי הזדהות היא סבל. אם יש לי מחשבה מכוערת, ואני חושב/ת שזה אני, או שלי, או אומרת עלי משהו – אני אסבול. האמת שכלפי כל דבר – אם אני רואה דברים כאני או שלי – יש מידה של סבל. יש מידה של סבל בהיאחזות הספציפית הזו, כפי שיש בהיאחזות באופן כללי – יש סבל בשיוך של דברים. אז הוא אומר – את/ה יודע/ת מה, את/ה לא חייב/ת לעשות את זה, וזה סבל לעשות את זה. אז – האם את/ה יכול/ה לתרגל שחרור של זה? וזה תרגול. אז אנחנו מתרגלים/ות שחרור מהזדהות, שזה לא אומר להיפטר ממשהו, אלא – מההתייחסות אליו כאני או שלי. אז – האם אני יכול/ה להתייחס לתופעה כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. להביט בחוויה, ולא להזדהות. והאם אני יכול/ה להשתהות בדרך הראייה הזו, ביחסים האלו עם הדברים. זו דרך הראייה השלישית.

באופן רגיל, מתוך הרגל – התודעה מתייחסת לדברים כ'אני' או 'שלי'. יש לנו מחשבה, ואנחנו מתייחסים/ות אליה כ'אני או שלי'. תחושת גוף. רגש. כוונה, וכן הלאה. לפעמים זה מודע, ואני חושב/ת: 'זה אני, זה שלי'. וזו ממש מחשבה פעילה. ולפעמים, כנראה רוב הזמן – זה לא מודע. זו פשוט דרך הרגלית להתייחס לדברים, ואנחנו אפילו לא מודעים/ות שזה מה שאנחנו עושים/ות. אז הבודהא דיבר על חמישה מצרפים. קאנדהא בפלי. ואלו הם: הגוף; הוודאנה – תחושות של נעים/לא נעים/ניטראלי; תהליך התפישה – ההבחנה בין דבר זה ואחר; צורות מנטליות: מחשבות, כוונות, תנועות של התודעה שנוטות לבנות דברים, אז למשל – סלידה והיאחזות והזדהות – הן חלק מהקטיגוריה הזו, שהיא גדולה מאוד; והכרות (הכרה ברבים), ידיעה של דבר זה או אחר. אז – לפעמים אתם/ן עשויים/ות להיתקל בלימוד בן ימינו שאומר: זו הייתה ההגדרה של הבודהא ל'מהו/י אדם'. המצרפים האלו – זה מה שהאדם הוא/היא. או – העצמי הוא התהליך של המצרפים בזמן, מרגע לרגע. זה כל מה שהעצמי הוא, ולומר שהעצמי הוא ריק זה לומר – שהעצמי הם המצרפים. אבל הבודהא אף פעם לא אמר את זה. אין שום פיסקה בה הוא אומר משהו כזה. הוא לא אומר שהעצמי הוא תהליך, או שהאדם הוא מצרפים, או שום דבר כזה. אלא – הלימוד הזה מתמקם בתוך קונטקסט הרבה יותר מעשי – המצרפים האלו הם, בעצם – הטוטאליות של החוויה שלנו, והם הדברים שסביר שניאחז בהם. זו דרך לפרק את החוויה שלנו כך שנוכל לראות אותה ולתרגל שם אי-הזדהות, במקום הצהרה לגבי מהו האדם או מה אינו. אז הלימוד הזה לגבי המצרפים אומר – זה כולל את הכל, המצרפים הם כלל החוויה שלנו. וזו דרך אחת – במקום להיות המומים מהמורכבות של החיים שלנו – אנחנו פורסים/ות אותה לחמישה חלקים, ומצביעים/ות על הדברים שסביר שנזדהה אתם. אז סביר שאזדהה עם הגוף, סביר שאזדהה עם מודעות. ואם אנחנו מחלקים את זה לחמש, ולראות – האם אפשר לא להזדהות עם אף אחד מהם, כתרגול. וזה כל מה שזה – דרך טובה לפרק את החוויה שלנו כדי לתרגל אי-הזדהות. וזה כל מה שזה.

אז – לפעמים, חווייתית – זה מרגיש קל לא-להזדהות. או שיש אוטומטית, אורגנית – תחושה של אי-הזדהות, במידה כזו או אחרת. ולפעמים, כמובן, זה לא מרגיש קל. כאשר זה לא מרגיש קל – אפשר לחזור ל-להיות במגע, ולבלות שם קצת, במיינדפולנס פשוט; או חזרה למטא, אז אפשר לעשות מטא, ולהעמיק את הסמאדהי; או תרגול של ארעיות – כל אלו, במידה בה הם מעמיקים – יש תחושה טבעית של ראיית דברים ללא הזדהות. זה מתפתח ככל שהתרגולים מתפתחים. או שאפשר לתת למרחב להיות רחב יותר, ואז סביר שתהיה שם פחות הזדהות.

לפעמים – הרבה א/נשים עושים/ות את התרגול הזה, ואנחנו מציגים את שלושת התרגולים, וזה סביר שיהיה לכם את זה שאתם מעדיפים – אולי אחד, אולי כולם – לפעמים עם התרגול הזה – מוצאים/ות שתיוג מאוד עדין מאוד עוזר, כדי לאפשר את אי ההזדהות. אבל הוא צריך להיות מאוד קליל. בדרשות – הביטוי השגור הוא: 'כך עליך להתייחס ל… (משהו): זה לא אני, לא עצמי, לא מי שאני'. זה הרבה יותר מידי מגושם. זה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ומפורט מידי. אז אם אנחנו משתמשים בתווית – שמרו אותה קלילה. זה חלק ממה שעוזר לראות תופעה כך. אז אולי: 'לא עצמי, לא עצמי', או: 'לא אני, לא שלי', או: 'אנטה'. זה יכול גם להיות: 'יש…' משהו. אז 'יש מחשבה', 'יש מודעות'. ה-'יש' there is – שם את זה מחוץ לשיוך. חלק מהאנשים לא אוהבים תיוג, אז תצטרכו לשחק. זה לא הכרחי, אבל יכול לעזור להתייחס לתופעה באי-הזדהות.

יש פיסקה יפה מדוגן, המייסד של מסדר הסוטו-זן: 'ללמוד את דרכו של הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי – פירושו להיות מואר על ידי כל הדברים'. אבל זה ממשיך, והשורה הבאה בדרך כלל לא מצוטטת: 'להיות מואר על ידי כל הדברים – פירושו לשמוט גוף ותודעה'. להיות מואר על ידי כל הדבירם פירושו לשמוט גוף ותודעה של עצמי ואחר/ת. זה חוזר לחוסר-העניין הקדוש שדיברנו עליו. גוף ותודעה זה מה שאנחנו נוטים/ות להזדהות אתו, אז איך זה יהיה – לשמוט אותם. שוב ושוב. אז – בואו נתחיל לפרק את זה.

האמת היא – שלפני שעושים את זה עם המצרפים – זה טוב לעשות את זה עם דברים חיצוניים. לכמה מכם/ן יש מכונית פה? יופי, אז תבלו קצת במגרש החניה, ותשהו מבט ארוך-ארוך במכונית שלכם. אם אני מביט על דברים לזמן מה – זה מתחיל להרגיש מגוחך לחשוב שהם שלי. אפשר לעשות אותו דבר עם הבית שלכם/ן. איך זה יהיה לעמוד ברחוב, ולהביט בבית עוד ועוד. לא שלי. הריהוט. שבו על הספה ובהו בטלוויזיה כשהיא מכובה. פשוט הביטו. ובסופו של דבר משהו מתחיל להתקלף. התחושה הזו של אני ושלי – אנחנו לא חשים/ות בה, אבל היא שם, והיא כלא, היא עול. ואנחנו אפילו לא חווים אותה ככזו, וכל מה שאני צריך/ה לעשות זה להביט במשהו, ולהשהות את המבט, לא צריך להיות בלוטוס בשביל זה – ומשהו מתחיל להפוך קל יותר, להתקלף – זו הבעלות, המיתוס של הבעלות. ואפשר לעשות את זה עם השעון שלכם/ן, הסירו אותו והביטו. עם הבגדים. שים/י אותם על כיסא, והבט/הביטי בהם. ועם השהיית המבט, יש תחושה – 'ברור שהם לא באמת שלי. אולי הם יחסית שלי, אבל ברור שזה לא באמת'. יש איזו חירות שמתחילה להיכנס לחוויה. וזה משהו שתמיד חשוב להרגיש. כך אני לא מקבל תחושה ש'זה רע להזדהות', ו'אני לא אמור לעשות את זה', זה לא ככה. אלא – כשאני רואה שהבית שלי הוא לא באמת שלי, המכונית שלי לא באמת שלי, הגרביים שלי, השעון שלי – מרווח, חירות נכנסת. ואפשר להתחיל לטעום את זה, וזה נותן את הטעם שאני בכיוון הנכון. שאי-הזדהות היא הדרך לחירות.

האם אי פעם עשיתם/ן משהו כזה עם מישהו/י שאתם באמת אוהבים/ות? לבהות בעיניים, או להביט האחד בשני, ולראות מה קורה כשיש את התחושה, ואולי אפשר לעודד אותה: 'את/ה לא שלי'. אולי את/ה הבן, הבת, ההורה, בן הזוג, בעלי, אשתי, החבר – אבל את/ה לא שלי. ואנחנו נוטים/ות לחשוב: 'אני לא אעשה את זה, אולי זה יוצא את האהבה החוצה'. למעשה, זה די הפוך. זה מאפשר למרחב ומסתורין לבוא – ולהגביר את האהבה. כל התרגולים האלו שאנחנו עושים/ות מביאים יותר אהבה. יותר מרחב, יותר חירות, באופן כללי – מביאים את זה; כמובן – ישנם גיהוקים ומהמורות בזה – בזמנים שונים ומסיבות שונות.

איך זה יהיה לעשות את זה עם הגוף, וחלקים של הגוף. אולי נעשה מדיטציה מונחית עם זה בזמן כלשהו. איך זה יהיה להביט בידיים זמן מה, ולקבל את התחושה: 'כן, זה אני, אבל במישור אחר – זה לא ממש אני'. סביר שיגיע הרגע בו אני צריך/ה לקצוץ ציפורניים, ואז מה – אני מאבד/ת חלק ממני? תחתוך/תחתכי אותם, ושמור/שמרי אותם לזמן מה. מתי זה מפסיק להיות 'אני'? כמה מהגוף שלי אני יכול/ה לחתוך עד שזה מפסיק להיות 'אני'? אם לא תהיה לי רגל – האם יש פחות 'אני'? האם אני אהיה שלושת-רבעי רוב בלי הרגליים שלי? אז אפשר להרהר בזה קצת. אם אתם הולכים/ות לעשות את זה עם הגוף, קצת מטא תועיל. כי אנחנו בהחלט לא רוצים/ות לדחות או להתנתק או משהו כזה. מטא תעזור, ואפשר להחזיק בתחושה של אהבה לגוף, והערכה לקסם שלו, בלי להזדהות אתו. ודאי, יש פלא בגוף הזה, בחדר הזה. זה פלא, אבל – האם זה אני, או שלי? לפעמים הבודהא אמר: אם זה היה שלי, הייתי אמור להיות מסוגל לשלוט בזה. אם משהו הוא שלי – אני אמור/ה להיות בשליטה עליו. ודאי – יש לי מידה של שליטה. אני יכול/ה לעשות כך וכך, אבל אין לי שליטה אולטימטיבית. אני מאבד/ת את שיערי, מזדקן/ת, מתישהו הוא יתפורר ואחזור לאדמה, ממנה הוא בא. אני לא הבעלים של זה, זה לא שייך לי, זה שייך לטבע.

בתרגול, עם התרגול הזה – הניסיון שלי בעבודה עם עצמי ואחרים/ות – שהמתרגל/ת מרחיב/ה בהדרגה את הטווח של מה שאפשר להחזיק כלפי מבט של אי-הזדהות. אסביר. זה לא כלל נוקשה, אבל עבור רוב הא/נשים – אחד המקומות הקלים יותר להשהות את המבט הזה – זה עם תחושות הגוף. כשהמדיטציה מעמיקה, אפשר להתייחס לתחושות הגוף – ולראות שהן פשוט צפות שם, קורות, לא שייכות לי. ואפשר ללמוד להשהות את זה. לשמור עם תחושה של אי-הזדהות מתחושות הגוף. הגוף, במובן של הדם והעצמות, המוח וכלי הדם (בניגוד לתחושות הגוף) – זה יכול להיות קל או קשה; וודנה – לא הרבה יותר קשה מתחושות גוף. כנראה שאם תוכלו לעשות את זה עם תחושות גוף – תוכלו לעשות את זה עם הרפרוף של נעים ולא נעים, ולשמור על אי-הזדהות עם זה. לרוב האנשים – תחושות גוף וודאנה זה מקום טוב להתחיל, ולקבל תחושה שאפשר לבלות שם, ולהישאר חלק גדול מישיבה כלשהי – באי-הזדהות מזה. זה לוקח זמן מה – להגיע לנקודה הזו.

מהנקודה הזו – זה הרבה יותר קל להפחית הזדהות ממחשבות. מחשבות, ואמרנו את זה כבר – הן כל כך חמקמקות ומהירות, ואם יש תחושה של אי-הזדהות עם הגוף, וזה מושהה, ויש שם מרחב של אי-הזדהות – זה יהיה הרבה יותר קל להכניס גם את המחשבות למרחב הזה, במקום לנסות לא להזדהות איתן ישירות.

רגשות – שוב – יכול להיות קל או קשה, וזה שונה בין אנשים, וזה יכול להשתנות בין רגשות שונים. ואנחנו מדברים על דרכי ראייה, אז – זה ממש לא נכון שמה שתמיד היינו רוצים לעשות עם רגשות זה לא להזדהות אתם. זה ממש לא נכון. זו פשוט דרך ראייה מאוד מועילה.

ומה לגבי כוונות? זה הרבה יותר מעודן, והטווח של מה שאנחנו יכולים לא להזדהות אתו משתנה. תפישות. וזה מאוד מעודן. אם אני אנסה לעשות את זה מיד – זה יהיה יותר מידי. ואז – מודעות. ומאוד יכול להיות שלא תגיעו לזה בריטריט הזה, וזה בסדר גמור. אני מראה את כלל התרגול הזה. להרפות מהזדהות עם מודעות – זה מאוד מעודן. אני לא פגשתי אף אחד/ת – שיכל/ה פשוט לגשת לשם מיד ולהרפות הזדהות ממודעות. וכדאי לעשות את זה – כי הזדהות כזו היא גם סבל. זה סבל להחזיק בזה, ואם אני מרפה את ההזדהות עם מודעות – זה פותח את התובנה מאוד מאוד לעומק, במונחים של מה קורה שם. אבל אפילו משהו מעודן כמו: הכוונה לשים לב. זה מאוד מעודן, אבל אם אתם ממש שקטים/ות, ואני רק מתווה כיוון – ככל שאנחנו מזדהים/ות פחות אנחנו סובלים/ות פחות, אז אני מצייר/ת את השדרה שאנחנו הולכים/ות בה כאן – אז לפעמים, כשאתם מאוד בשקט במדיטציה – אפשר להרגיש את התנועה, החיכוך של הכוונה לשים לב. ואפשר לראות: זה לא אני, זה פשוט עולה. זה מעניין, כשאנחנו מרפים/ות מהזדהות עם, נאמר, תחושות גופניות ומחשבות – באופן מאוד טבעי – הזדהות תלך למודעות: אני זה שמזדהה. וזה יכול ללכת לשם באופן מודע או לא מודע. במילים אחרות – להחזיק את זה כעמדה: אני מודעות, אני העד, אני הכרה וכן הלאה, ואולי זו העמדה הרוחנית פילוסופית שלי, ונראה שזה מתאים ללימוד מסוים. או שאני עשוי/ה ללכת לשם בלי להיות מודע/ת שאני מזדהה עם הכרה. אבל גם זה – אנטה. אין 'אני' שיודע, אלא – יש ידיעה. יש את הרגע הזה של ידיעה. ידיעה של זה ושל זה. אולי נחזור לזה בריטריט הזה, אבל זה ממש בסדר – אם התרגול לא נפתח לשם. זה נפתח בקצב בו הוא נפתח לכל אחד/ת, ובנקודה מסוימת – יופיע הפן הזה בו אפשר להרפות מהזדהות.

אני תוהה מה לומר עכשיו ומה לשמור לאח"כ.. אני אומר פחות, ואתן לכם לשחק עם זה, ותראו מה קורה.

יש כמה דברים שצריך להיזהר מהם.

כמו עם התרגולים האחרים – זה מאוד קל שסלידה תכנס פנימה. אני אומר/ת: 'לא עצמי', 'לא עצמי' , 'לא עצמי', 'לא עצמי' – ומה שאני באמת מתכוון/ת אליו זה – 'לך מפה'. או שאני 'מרפה', אבל בעצם – מנסה להיפטר ממשהו. אז – זה תמיד יכול להיכנס. אבל בעצם – אם אני אומר/ת: תחושת הגוף הלא נוחה הזו היא לא אני – מה שזה אומר בעצם זה – שהיא יכולה להיות שם. אם היא לא עצמי – זו לא בעיה. זה חלק מהמרחב. אני לא צריך/ה לקחת את זה אישית. אני לא צריך/ה להתעצבן מהכאב בברך, כמו שאני לא מתעצבן/ת מהכאב שיש לך בברך. אני מתעצבן/ת רק מהכאב שלי בברך. מה שזה אומר – שלומר 'לא עצמי' – זה 'לתת להיות'. 'להרפות' – יכול להפוך לסילוק. 'לתת להיות' – זה יותר מדויק. שימו לב לאפשרות שסלידה נכנסת. בכל תרגול, אבל במיוחד בזה.

ויש עוד דבר: תופעת 'הכפל בשטיח'. עם התרגול הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה ללכת לגישה של – לנסות לדחוק את תחושת העצמי אל מחוץ לקיום ולבטל אותו. זה לא מה שאנחנו עושים בתרגול הזה. אנחנו לא מנסים להיפטר מתחושת העצמי. זה מאוד חשוב. אם אני עושה את זה – אני רואה את העצמי כאן, עם הגוף, ומוחץ/ת אותו, ואז הוא יצוץ במקום אחר – ואני רץ/ה לשם ודורך/ת על זה, כמו כפל בשטיח. אז אני רץ/ה ממקום למקום, דורך/ת כאן ושם – ומושך/ת את שערות ראשי. וזה יהיה מאוד מעצבן ומתסכל. זה לא מה שאנחנו מנסים/ות לעשות כאן. אנחנו לא מנסים/ות למעוך את תחושת העצמי. אלא – אנחנו לומדים/ות להתייחס לתופעה הזו, ברגע הזה – כלא-עצמי. זה שונה. עדין, אבל שונה. הראשון – יוביל לתסכול של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, והשני – יוביל לחופש ולהבנה עמוקה יותר ויותר. אפילו אם זה מרגיש, לפעמים: 'כן, אבל יש תחושת עצמי שנשארה איפשהו'. אין עם זה שום בעיה. עם הזמן – ככל שאנחנו מרחיבים/ות את הטווח של מה שאנחנו לא מזדהים/ות איתו – זה יכלול גם את זה.

חווייתית – אני יושב/ת במדיטציה, ודברים נרגעים – ויש תחושה, עם תחושות הגוף ומחשבות, למשל – שהם פשוט עולים משום מקום. היה לכם/ן משהו מזה? יש מרחב, ואז – זה נורה לתוך האוויר. זה נכון לגבי הכל. מופיע מתוך הכלום. מגיח מהכלום, לעתים, כשיש תחושה של פתיחות ומיושבות. זו תחושה יפה מאוד של דברים. מגיחים מתוך השקט, המודעות, ושוקעים, נעלמים – חזרה לזה. זו תחושה מאוד יפה. זה לא ממש נכון, אולטימטיבית, אבל זו דרך מאוד יפה לראות דברים. אולטימטיבית, הם לא מתקיימים, אבל יש רמות שונות של אמת. זה מאוד מועיל – לראות שהם מגיעים מתוך הכלום, ולכן שייכים לו, ולא לי. בדרך ראייה אחרת – אנחנו יכולים/ות לראות – שהם מגיעים מתוך רשת של תנאים. קונוונציונלית – זה יותר מדויק. אולטימטיבית – ההופעה שלהם היא סוג של אשליה. אוקיי. אז זהו, בעצם.

מה שאמרתי על העשייה ואי-העשייה, אנחנו יכולים/ות להרגיש בהתחלה – שהתרגול הזה זו עבודה קשה. ויכול להיות שמשהו בנו, או בחלק מאיתנו – נרגיש לא בנוח עם עשייה, כי אולי שמענו שמדיטציה אמורה להיות 'אי עשייה'. למעשה – אנחנו עושים/ות פחות. אני משייך/ת כל היום: 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי' – זו הרבה עשייה, ואני כל כך רגיל/ה אליה שאני אפילו לא מרגיש/ה את זה כעשייה. אנחנו בעצם מרפים/ות מעשייה, אבל אנחנו כל כך לא רגילים/ות לזה – שזה ירגיש לזמן מה כמו עשייה, עד שארגיש את החופש והמרחב שיש שם. לפעמים, כמובן – כשאנחנו עושים/ות תרגול – אנחנו מזדהים/ות עם העושה, ולאורך זמן – זה יכול להיות חלק ממה שאנחנו משחררים/ות ממנו הזדהות. אפילו – אפשר להזדהות מהאקט של אי-הזדהות, בזמן שהוא קורה. וזו לא נסיגה אינסופית, אבל זה יגיע מאוחר יותר. אני אומר את זה למקרה שחלק מכם/ן יתנגדו בלי לנסות. אז עדיין – חצי מהזמן מטא, וחצי – זה. מטא היא כל כך מועילה להעמקה של התובנה, וגם הסמאדהי, אז – חצי-חצי.

תרגישו לאיזה משלושת התרגולים אתם/ן נמשכים/ות, וקחו את זה משם.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

השיחה הזו נכתבה לקראת סיומו של ריטריט בן שבוע שסייעתי בהוראתו, וישנן בה דוגמאות מסוימות שנכתבו בהקשר הזה. רובה המוחלט לא נמסר בדיבור במהלך הריטריט, אבל התנועה של כתיבה ומחשבה המשיכה לכדי טקסט מלא למדי.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

אני אתחיל את השיחה הזו בציטוט. אתמוך, בישיבת הצוות, המורה, כריסטופר, דיבר על היכולת לרדת לעומקם ולהבין את החיים במלואם. ו אחד המשתתפים שאל: 'מה קורה כאשר החיים הובנו במלואם'? התשובה הייתה, בחדות אופיינית: 'ידידות ללא מעצור'. Unstoppable friendship.

אז אני אנסה לבאר קצת את הציטוט הזה, דרך מה שעשינו במהלך הימים כאן.

אז אפשר להתחיל מלשאול: מה עשינו כאן, בעצם?

יש לזה הרבה תשובות אפשריות. אבל אבחר אחת, שהוזכרה הרבה לאורך הימים: פיתחנו, בעיקר בתוך הצרגול וגם מחוץ אליו רגישות לפנים שונים של החוויה, והבאנו אליהם יחס שמקל על אי נחת. פיתוח רגישות ויחס שמקל על אי נחת.

אז אני רוצה לומר כמה דברים על רגישות.

קודם כל – מהי? או – מהי בהקשר של התרגול שלנו פה?

רגישות

אפשר לומר שרגישות היא התנועה של להיות במגע עם משהו, פן של החוויה, בלי לנסות להשפיע עליו השפעה כוחנית, מתוך הקשבה ועדינות, ועם טוב לב כלפי עצמנו. ואנחנו הרחבנו את התחום של מה אנחנו רגישים/ות אליו. אז ביום הראשון היה לנו רק את הגוף. ביום הבא – הפן של נעימות, אי נעימות וניטראליות. לאחר מכן – מצבים מנטליים, רגשות. וביום החמישי – התהליך של ההשתנות, חלופיות של כל הדברים, אניצ'ה. לא סתם הרחבנו כך. אם היינו, ביום הראשון – נותנים/ות את כלל ההנחיות, זה ממש לא היה מרגיש נגיש. לא רק בגלל כמות ההוראות, או משהו כזה, אלא – משום שהרגישות שלכם/ן, אולי שמתם/ן לב – לא נשארה כפי שהיתה. אלא – היא הפכה למעודנת יותר, מדויקת יותר, וכך – יכולה לראות ולחוש יותר ויותר מהחוויה האנושית. אז רגישות, שווה לומר – היא דבר בר פיתוח.

הכוונה שמאחורי הרגישות

היחס, הכוונה מאחורי הרגישות – היא עניין מרכזי. היינו יכולים/ות, לכאורה – לומר שרגישות היא 'פשוט רגישות'. אז יש משהו, ואני חש אותו, נמצא אתו במגע. אבל, אם להיות כנים/ות – תמיד, בכל מגע, בכל מבט שלנו על החוויה של עצמנו, בכל התייחסות למשהו – ישנה גישה כלשהי. אין לנו באמת את האפשרות של ניטראליות ואובייקטיביות. אנחנו יכולים/ות להיות מוטים/ות פחות, לפעמים זוהי התכוונות מועילה – לנסות לראות בניטראליות, אבל ניטראליות אמיתית היא לא ממש בגדר האפשר. וזה נראה באופן ברור במיוחד כאשר אנחנו מתייחסים/ות לחוויה של עצמנו. שם – יש לנו נטייה מאוד חזקה למשוך ולדחוף, לרצות ולדחות, להיאבק וליצור חיכוך. ואם אנחנו מביטים/ות מקרוב – אפשר לראות, בנקודה זו של הריטריט – שישנן כוונות, איתן אנחנו פונים/ות לחוויה – שיוצרות תחושה של יותר משיכה ודחיפה, יותר מאבק וחיכוך, וישנן כוונות שיוצרות פחות. אז אם אני פונה לכאב פיזי או רגשי עם התחושה: 'הוא לא צריך להיות פה', ורצון שהוא ייעלם – הולך להיות לרגישות שלי אפקט מסוים. כפי הנראה – של סגירות ואינטנסיביות של החוויה הכללית, ריכוז של תשומת הלב סביב האובייקט המכאיב, והתמצקות והתנפחות שלו. בעוד שכוונה של ידידות, או אפשור שיכולה להישמע כמו: 'זה ממש בסדר שזה שם, מעניין איך אני יכול/ה לעזור לעצמי לחוות את זה יותר בנינוחות' – תעשה אפקט. ובסופו של דבר – האפקט של הכוונה של הרגישות – הוא יותר חשוב מאשר הדבר אליו אני רגיש/ה.

אז הכוונה פה, בעצם, מתבטאת כשאלה עדינה, שאני שואל/ת יחד עם הרגישות: 'מה יכול לעזור?'

התוצאות של רגישות

אז בואו נשאל – מה רגישות כזו מביאה, מה היא הולידה בנו? בשיחות אתכם/ן, בקבוצות – היה מאוד ברור שאחד הדברים שהרגישות מולידה היא – תחושה של נינוחות ואינטימיות עם החוויה המידית. ועם זה – הנאה, פתיחות, יופי. מהמפגשים אתכם/ן היה ברור: אמנם לפעמים עולים קשיים, אבל זה מרחב שטוב להיות בו. הלב, התודעה, נהנים מהפתיחה שמגיעה עם הרגישות. הרגישות מביאה תחושה של יופי, גילוי, פליאה. המופע הזה של הלב; הא/נשים האחרים/ות בקבוצה; הטבע; המדיטציה – נראים יפים יותר, נחווים כיפים, איכשהו. זה לא חייב לבוא עם נעימות, ובהחלט יכול לבוא לצד מחשבות וטרדות שונות ומשונות. אבל תחושת היופי ניכרת. איסוף של התודעה, התמקמות שלה, נינוחות – מגיעות מתוך הרגישות הזו. התודעה אוהבת להיות כאן, ולכן היא יותר ויותר נשארת. נאספת, מתאחה עם הגוף, עם החוויה. גמישות של נקודת המבט. אז היו לנו את המדיטציות המונחות, ונראה שלפחות חלקכם/ן די נהניתם/ן מלחוש את כל הגוף כנשימה. זה די ברור שאם תלכו לאדם ברחוב, ותציעו לאו את האפשרות הזו – יהיה די קשה ליישם אותה. אז הרגישות – מאפשרת גמישות של נקודת המבט. זה, בעצם, עניין גדול, ואולי נחזור אליו לאחר מכן.

רגישות והפתיחות של דברים

ויש עוד משהו, שקשור מאוד לאחרון: כאשר אנחנו רגישים/ות, ואלה דיברה על זה בהנחיות אתמול – כאשר אנחנו רגישים/ות, דברים שהיו נראים מוצקים, קיימים, ברורים – מתחילים להתגלות כהרבה יותר פתוחים, מאווררים, גמישים – ממה שנראה במבט ראשון. הכאב הזה, או העצב הזה. נראה כל כך מוצק. ואם אני מתקרב – אני רואה שהוא מורכב מהרבה מאוד אירועים פיזיים, והרבה מאוד תגובות של התודעה. אף אחד מהדברים האלו, כשלעצמו – הוא לא כל כך גדול או רציני. אבל מה שהתודעה עושה זה – לראות את המכלול מאוד בגסות, לתת איזו תגית – מדויקת יותר או פחות, ולהתייחס לכל העניין כ'שוב הדיכאון הזה'. מעניין – שהתודעה נותנת את התגיות שאנחנו רגילים/ות לתת. כך היא עובדת, על ידי הרגלים וחזרות. וכך – חוויות נוטות להשתמר. אז – היה עצב מסוים בבוקר, ועכשיו, בצהריים, מופיעה שוב תחושה. וכל כך מהר נדמה: 'זו אותה תחושה, היא עדיין פה, היא כנראה הולכת איתי הביתה, ואיך יהיה השבוע הבא בתוך העצב הזה' וכל זה. אבל אם אנחנו מסתכלים/ות מקרוב – האם הן באמת אותו דבר? האם התחושה הזו היא אפילו אותו דבר עכשיו, ביחס לאיך שהייתה לפני כמה דקות? במובנים מסוימים כן, במובנים אחרים – לא. אז הרגישות – מאפשרת פתיחה של מה שאנחנו נמצאים/ות אתו במגע.

נחשוב על אדם, שיש לנו דימוי מוצק לגביו. אם אנחנו נהיה רגישים/ות באמת להתנהגויות, למניעים ולמופעים של האדם הזה, ותהיה שם הכוונה של טוב הלב, שהזכרתי קודם – אנחנו נגלה שהדעה שלנו על האדם, גם אם היא לא רעה – נכונה באופן חלקי מאוד. וגם אם היא תרגיש נכונה, לבטח נגלה – שהאדם הזה הוא הרבה יותר רב פנים ומורכב מאשר הדמות, ההשקפה – שאנחנו כופים/ות עליו. הדוגמא הזו גם ממחישה את החשיבות של הכוונה שמאחורי הרגישות. משום שודאי – שאם אשקיף על אותו אדם ללא רצון לעזור או להיטיב איתו או עם עצמי – יכול להיות שהדעה שלי עליו תתמצק. הכוונה הטובה – מאפשרת לרגישות לפתוח, להגמיש, ולא למצק.

אני רוצה, בנקודה זו – להכניס מושג או מילה נוספת.

כוח

המילה הזו, כוח, היא כל כך טעונה בתרבות שלנו, ונראים אולי לגמרי זרה למה שאנחנו עושים/ות פה. אולי באנו בשביל רכות, בשביל עדינות, וכוח, כך נדמה לנו – הוא ההפך מזה. הוא נוקשות, או תגובתיות, או משהו כזה. אבל בעיני – כוח זו מילה ממש חשובה. לא הייתי רוצה לוותר עליה, או על האפשרויות שהיא מביאה. אז אולי אנחנו יכולים/ות לטעון אותה במשמעויות שונות מהרגיל. אז מה קורה, למשל, אם אני לוקח את המילה 'כוח', ורואה אותה בהקשר של השאלה: 'מה יכול לעזור'? בהקשר הזה – כוח הוא תחושת האפשרות לשנות. תחושת האפשרות לעזור. להניע משהו, לתמוך בשינוי של משהו – מנקודה אחת לעבר נקודה טובה יותר, גם אם לא ברור לי מה היא.

אולי אתם/ן אומרים/ות – שהייתם/ן מעדיפי/ות למצוא לזה מילה אחרת. וזה בסדר. אבל בעיני יש סיבה טובה למילה הזו דווקא. בין השאר – כי אנחנו יוצאים/ות לחיים עכשיו. וזה קל מידי, מנקודת המבט של הריטריט – לחשוב על העולם כגדול וחזק, ועל עצמנו כפגיעים. לפעמים זה ממש מרגיש ככה, וזה ממש בסדר, ומועיל להיות במגע עם זה. אבל לאורך זמן, ובטווח הארוך – התרגול הזה לא מוביל, או לא חייב להוביל – לתחושה של פגיעות וחולשה מול עולם חזק וכוחני. אלא – דווקא לתחושת יכולת. לתחושת כוח, גם אם הן שונות מאוד מהאופן בו כוח ויכולת נראים בתרבות שלנו. ברוח מה שנאמר עד עכשיו אפשר לומר – כוח לעזור, להיטיב.

אז – מה בונה תחושת כוח להיטיב?

אחד הדברים שבונים תחושת כוח להיטיב הוא – בדיוק ההתמדה של הרגישות שדיברנו עליה. הרגישות, בגלל האיסוף והיציבות שהיא מביאה – מאפשרת לנו מרחב נפשי. מתוך מרחב נפשי – אנחנו יכולים/ות לגשת באופן מיומן יותר, מושכל יותר. אנחנו יכולים/ות לאפשר לכוחות שלנו להיות נגישים. אנחנו מרגישים/ות מתי אנחנו נעשים/ות תגובתיים/ות, ויודעים/ות למצוא של מרחב. פה יש הרבה מאוד כוח, שנובע מהמרחב שיש לנו סביב סיטואציה. אז, לדוגמה, במפגש בין שני אנשים, שיש בו ריב או חיכוך. איך זה יהיה להרגיש את אי הנעימות שבזה, בגוף שלנו – ולהביא לשם רגישות? זה יכול לשנות את כל האירוע. זה עושה בדיוק את מה ש-כריסטופר כינה, בשיחה שלו בריטריט – 'להפסיק ללבות'. ושם יש מקום להבנה ואהבה. זה יוצר הרבה ביטחון עצמי – הידיעה שאני יכול/ה להפסיק ללבות מצבים קשים, ולאפשר שם ריווח.

רגישות מביאה כוח גם משום שאנחנו, דרכה, יכולים/ות לראות – מה מביא סבל, ומה מביא אושר. בתרבות שלנו – יש הרבה בלבול סביב השאלה: 'מה מביא אושר'. הבלבול הזה, אולי זה לא ניכר, אבל ממפגשים עם אנשים אפשר לראות את זה – יוצר חוסר ביטחון עמוק. אנחנו רוצים/ות להיות מאושרים/ות, אבל אין לנו מושג איך ללכת בכיוון. התרבות אומרת דברים מסוימים – דרך הפרסום, דמויות סמכות, המערכות השונות, אופני העבודה והצריכה. ואנחנו, כא/נשים, מוצאים עצמנו די מחוסרי/ות תשובות. אז הרגישות – מאפשרת לנו לגשת לחוויה שלנו, ולבדוק: מה מביא סבל, מה מביא אושר? ופה יש ביטחון וכוח אמתי. למרות – שהוא לא תמיד מרגיש כמו כוח, משום שלפעמים זה מרגיש מאוד שונה. אבל זה כוח. זו סמכות שלנו לומר מה חשוב עבורנו.

ויש את הכוונה לעזור. ההתמדה של הכוונה לעזור, שפה תרגלנו יחד ובתוך הרגישות – בונה כוח מאוד מורגש ואמתי. כאנ/שים, אנחנו נסחפי/ות על ידי כוונות שונות: השוואה עם אחרים/ות, שמאחוריה כוונה להיראות טוב; ביקורת עצמית, שיש בה כוונה זדונית כלפי עצמנו; התנהגויות שמיועדות להרגיע את הביקורת העצמית, או לחזק דימוי חיובי על עצמנו; התנהגויות שיגרמו לאחרים/ות לחשוב ש'אנחנו ממש אחלה'. אם נהיה כנים/ות, ביסוד של הרבה ממה שאנחנו עושים/ות יש מידה של פחד ונוקשות. אנחנו יכולים/ות לדמיין א/נשים שמושקעים מאוד ב'להיראות טוב'. כמה פחד יש שם. וכולנו כאלה, במידה כזו או אחרת. כוונות שמגיעות מתוך נקודת המבט של הדימוי העצמי, כמו שדיברנו עליו בשיחה על אניצ'ה. אז לאט לאט – אנחנו יכולים/ות להחליף את הכוונות האלו, שמונעות על ידי פחד ורצון לתחזק דימוי עצמי – בכוונה מידית וכנה להיטיב. לעזור. וזה מביא הרבה מאוד כוח. גם משום שזה מפנה אותנו. הרבה אנרגיה הולכת לתחזוק של הדימוי העצמי. הרבה מתבזבז שם על חישובים, שיקולים, הכנות, הימנעויות. ואז אנחנו מגלים/ות – שכאשר הפעולות והמחשבות מונחות על ידי הכוונה לעזור – הרבה יותר כוחות נעשים זמינים. הרבה יותר אפשרויות נפתחות.

הרבה מהסיבה לכך קשורה ביחסים ההדדיים שציינתי קודם, בדוגמה על האיש שיש לנו עמדה מוצקה כלפיו – בין כוונה של זדון והתמצקות. כשיש כוונה של זדון, או כשיש פחד – תפישות נוטות להתקבע, ואפשרויות נוטות להצטמצם. וזה שולח אותנו לנקודה הבאה.

אז כמו שאמרנו – מתוך הכוונה לעזור, ומתוך הרגישות – דברים מתחילים להיראות כפחות מוצקים. אי המוצקות של הדברים היא מקור ענק לכוח, והיא גם אחד הדברים שמבחינים בין הכוח שמדובר בו פה לבין כוח כמו שאולי אנחנו, תרבותית, רגילים/ות לחשוב עליו. אולי אנחנו חושבים/ות שכוח זה כשמשהו אחד יותר גדול, או חזק – ממשהו אחר. אני פה, חלש, ומשהו שם, חזק – משפיע עלי, או להיפך. אבל משהו בפתיחה ובריווח של תחושת המוצקות של הדברים יכול לאפשר מבט מאוד אחר על כוח. אז – נדמיין סיטואציית חיים לא נוחה. אני מאוד רוצה משהו, וזה תלוי באדם אחר, או אנשים, או ארגון, או משהו כזה. אם אני רואה את זה פשוט כך – יש פה מצב די תקוע. אני רוצה, והכוח לא אצלי. איך אנחנו יכולים/ות, עם הרגישות – להפחית את אי הנחת סביב מצב כזה, באופן שיביא תחושת כוח? רעיון אחד עשוי להיות – לפנות בעדינות לתחושת הרצון שלי, ולאפשר לה להיפתח קצת, להתרווח קצת. זה מוריד את האינטנסיביות והכפייתיות של הרצון, ומאפשר לי יותר חופש פעולה. דרך נוספת – להיות רגיש/ה גם לצרכים ולרצונות של מי שמולי, וזה מאפשר למסמס משהו מתחושת המרחק והעליונות שלו, שתחושת הנחיתות שלי תלויה בה. לעתים קרובות – אנחנו מפקידים/ות בידיהם/ן של אחרים/ות סמכות עלינו. כחלק מהתהליך הזה – אנחנו הופכים/ות אותו/ה ללכיד מאוד, רואים/ות אותו/ה בצורה מאוד לא מורכבת. ויש משהו ב-לראות את המלאות של האדם השני, על הצרכים, הרצונות, הכמיהות והחולשות שלו – שממוסס את המרחק הזה, השניות הזו, שעליה נשענת תחושת החולשה. בסרטי פעולה – לדמויות של הרעים בדרך כלל אין ממש אישיות. לטובים לפעמים יש. לרוב – הרעים הם גנריים כאלה: יש להם מדים אחידים, ואין להם פנים, כמו במחלמת הכוכבים, עם המסיכות הלבנות של אנשי האימפריה. יוצרי הסרטים מבינים משהו: יש קשר הדדי בין עוינות, תחושת נחיתות (של ה'טובים') ואי-ספציפיות, גנריות של הראייה של האחר. האימפריה החזקה, שהיא רעה פשוט משום שהיא רעה, וכל החיילים שלה נראים אותו דבר. מול המורדים – חלשים, מעטים, ספציפיים, מורכבים יותר, לפעמים נכשלים, לפעמים מצליחים. השניות הזו בסרטים מצליחה כל כך כי היא מהדהדת תנועה של התודעה שלנו: היא יוצרת תחושה של מישהו חזק, בעל כוח, והוא גנרי וחסר אישיות, שטוח איכשהו. אם אנחנו ממרכבים/ות את דרך הראייה שלנו על האחר/ת – זה משחרר אותנו מהנחיתות. ואז – אנחנו יכולים/ות לזכות בחלק מהכוחות שלנו בחזרה.

כוח והאפשרות של אלטרואיזם

האפשרות הזו, של שינוי דרך הראייה על אחרים/ות – פותח את תחושת העצמי שלי, הופך אותה למרוכזת וכבולה פחות, וכך משחרר כוחות של הישות שלא היו זמינים קודם לכן. זה מהלך שאנחנו יכולים/ות לקחת הרבה יותר רחוק. אז – איך זה יהיה – להעמיד את טובתם של אחרים/ות במרכז סדר העדיפויות שלי? א/נשים שומעים/ות את זה, ואולי זה נשמע להם מרצה, או שיש שם אבדן של העצמאות, או איזה חוסר ביטחון. אז אני לא מתכוון לכל הדברים האלו. ביטול עצמי מתוך חוסר ביטחון – הוא תנועה, מובנת מאוד, נורמלית מאוד – של נקודת המבט של העצמי בהיותה מפוחדת ומכווצת. זו טקטיקה של העצמי להיות בטוח. וזה באמת מאוד מובן, נורמלי, וקורה, אני מניח, כמעט לכולם/ן, כך או אחרת. אז אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון, ממקום של אומץ – לשחק עם הרעיון של תעדוף טובתם של אחרים/ות לפני טובתי שלי, ורתימת החיים שלי, הכוחות שלי – לשירותם/ן של אחרים/ות. מה קורה, כאשר אני מהרהר כך? עכשיו אני כותב, והשעה מאוחרת. ומחר יש עוד יום של ריטריט. ואני קצת חוכך ומיטלטל – האם זה טוב לכתוב עכשיו? אולי היה עדיך ללכת לישון? ויש קצת כיווץ ופחד סביב השאלה. אז מה יקרה, אם אני אציב במרכז העניין את השאלה: 'מה יהיה טוב לאחרים/ות?' השאלה עדיין עומדת בעינה. אני עדיין לא יודע. אבל מה השתנה? הפחד. אני כבר לא מפחד להפסיק, ולאבד את המומנטום של הכתיבה, או להמשיך, ולהיות עייף מחר. למה נעלם הפחד? במובן אחד – משום שהפחד כרוך ומותנה במרכזיות של העצמי. ככל שהעצמי יותר כרוך ומזוהה עם מחשבה לא-נעימה, למשל – כך יהיה שם יותר פחד, והאפקט שלה יהיה ניכר יותר. במובן אחר – משום שכאשר אני חושב במונחים האלה, בעצם דרך הראייה הזו – ישנה בנייה של ביטחון עצמי וחוסר פחד. משום שאם אני חושב במונחים של 'איך אני יכול לעזור לאחרים/ות', אני מתקף, כמובן מאליו – את הכוח שלי והיכולת שלי לעזור. משמע – החוויה נשענת על הנחה של כוח, ומתקפת כוח. חוסר הפחד, מצידו – משחרר אנרגיה של הישות שהייתה כלואה בתוך הפחד, שהוא צרכן אנרגיה רציני, וכך – שתי התנועות עובדות יחד: הנחה בדבר קיומו של כוח, שבאה לידי ביטוי באמונה המובלעת שאני יכול לעזור – משחררת את הכוחות שמאפשרים עזרה. כך דרך הראייה של אלטרואיזם תומכת בתחושת כוח.

אנחנו עשויים/ות לחשוב על אלטרואיזם כסוג של ביטול עצמי, או אבדן של תחושת הסמכות. אבל אלטרואיזם שמגיע מתוך כוח ורגישות – מבקש משהו אחר לגמרי. הוא מבקש עוד פיתוח של היכולות, הכוחות ואפשרויות הפעולה שלנו. עוד דרכים לעזור ולהגיב, עוד תובנה לגבי מה יוצר סבל ואיך אפשר להפסיק אותו. מתוך העמדה הזו – אנחנו מתבקשים/ות להנכיח, לבטא ולפתח את הפוטנציאלים שלנו. ולכל אחד מאיתנו ישנם כוחות שונים, אפשרויות שונות לעזור, דרכים שונות לבטא מחויבות ואהבה. אי-הפחד שהאלטרואיזם מאפשר – קורא לשחרור הכוחות הייחודיים מאוד שלנו. לביטוי שלהם במציאות. ומתוך כך – עוד כוח מגיע לישות, משום שפוטנציאלים שמתבטאים – מביאים ומאפשרים כוח, ביטחון עצמי, ונכונות להתחייב למה שחשוב.

הרחבת הרגישות, הכוח, האכפתיות: חיים של אהבה

ועכשיו, היום – אנחנו עומדים/ות לסיים את הריטריט ולצאת מכאן. התנועה פה הייתה תנועה לעומק. רגישות לפנים עדינים יותר ויותר של החוויה המידית. זה דבר יקר מאוד, ובאמת שרק התחלנו. ובחוץ – יש רוחב של חיים. יחסים, עבודה ותרומה, החזקה של אחרים/ות, אחריויות שונות, וגם הסחות דעת מכאיבות וכן הלאה. כל אותם תחומים שהבודהא התייחס אליהם בחלק האמצעי של הדרך כפולת השמונה, שמדבר על אורח חיים, הביטוי הממשי בעולם. אז ההצעה היא – להביא לשם את אותה גישה. כדי להקל על עצמנו, אפשר לנסח את כל מה שאמרנו כאן כסדרה של כמה שאלות:

  • איך אני יכול/ה להיות רגיש/ה לסיטואציה באופן עדין ובהיר ככל שניתן?
  • איך אני יכול/ה להתייחס אליה באופן שיפסיק להזין את מה שמזיק?
  • האם אני יכול/ה להביט על המצב בדרך שתנקז ממנו את הבעייתיות שיש בו, ותאפשר לי לעבוד בתוכו יותר בקלות? מה קורה אם אני שוקל/ת את אושרם/ן של אחרים/ות כחשוב כמו זה שלי?
  • מה עלי לפתח, על מנת לשרת את המצב באופן המועיל ביותר?

והשאלות האלו יכולות להיות מאוד ישימות, למגוון גדול מאוד של מצבים. ויכולות להישאל בקנה מידה מיידי וקטן מאוד, או רחב מאוד.

אם נדמיין סיטואציה של חיכוך במערכת יחסים – איך זה יהיה להביא אליה את השאלות האלו?

  1. ככל שניתן – לנסות להביא רגישות, יחס של כבוד וקבלה – לתחושות, לחוויה – שלי ושל האחר/ת.
  2. לשאול: מה אני עושה שמזין את הסבל, והאם אני יכולה להפסיק לעשות את זה? בתוך מערכת יחסים מסוימת, שהיתה בה נטייה לוויכוח וחיכוך – שמעתי את המינוח: 'להסכים להפסיד'; גם שם, כמו לעתים קרובות אחרות – הניסיון להשיג, לנצח – מצמצם את הראייה, וכולא וכובל בתוך מעגל שמזין חיכוך.
  3. לחשוב על הסיטואציה באופן אחר לגמרי, ולו רק לזמן קצר. בסיטואציות קשות – אנחנו נוטים/ות להביט עליהן מנקודת מבט מאוד צרה ומוטה. אז אפשר לנסות לרווח שם. למשל – 'איך האדם השני רואה את המצב?' או – בסיטואציה שיש בה אשמה והאשמה, כמו שיש לעתים קרובות כל כך באופן סמוי או גלוי – איך זה יהיה להסתכל על חיכוך ולראות את הסבל של שני הצדדים במשותף, ולראות איך אנחנו מזינים/ות אותה יחד? או – שאפשר ליישם את נקודת המבט האלטרואיסטית: איך זה יהיה לראות את המצב הקשה, מתוך משקפיים ששמות דווקא את רווחתו/ה של האדם השני/ה במרכז? אלו רק הצעות ראשוניות. אפשרויות היצירתיות פה הן עצומות. האינדיקטור לכך שאנחנו בכיוון הנכון – הוא תחושת הפתיחה של אפשרויות התייחסות כלפי הסיטואציה, ותחושת רווחה ואפשרות מסוימת, מתוך המחשבה הזו.
  4. האם אני יכול/ה לחוש, מתוך המצב הקשה – איזו צמיחה, התרחבות – אני נקרא/ת לעשות על מנת להקל עליו, או למנוע את חזרתם של מצבים כאלו בעתיד?

בחרתי בדוגמה של מצב קשה, אבל אנחנו יכולים/ות לשאול אותן שאלות גם לגבי מצבים יפים, ושם אפשר לשאול – איך אני יכול/ה לטפח את היופי, על ידי הזנה של מה שתומך בו, על ידי שינוי הראייה על המצב, ופיתוח כוחות.

אין שום דבר קדוש בשאלות האלו דווקא, ויכולים להיות הרבה ניסוחים אחרים. אבל יש פה את הגרעין המרובע של: רגישות; גיוס כוונה להיטיב; ראייה של אי-המוצקות; והבאה של אנרגיה ופוטנציאלים – שהוא תנועה עמוקה של שחרור. וזה תרגול, כמו כל דבר. זה טיפוח – שאנחנו הולכים/ות ונעשים/ות יותר ויותר מיומנים/ות בו, ונהנים/ות יותר ויותר מתחושת החופש והאהבה שמתפרסות, עם פחות ופחות מעצורים וסייגים, לעומק ולרוחב חוויית החיים.

שבירת קליפות הישות

שבירת קליפות הישות

לעתים, בהזדמנויות יקרות – הכלים של הישות שלנו לא יכולים להכיל את התוכן, את החוויה של הישות. שום דבר בתפישת העצמי והעולם הרגילה – לא יכול לפרש, להסביר – את הפתיחה, ההתרחבות, תחושת העומק או המסתורין. הדיבור העצמי, הפנימי – לא יכול לחוויה; חוויות העבר אינן בנות השוואה; הצפי לעתיד משתבש. היופי שבפתיחה מנכח עצמו באופן שאי אפשר להכחיש אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו.

המקומות הכואבים, החלשים, בהם ניכר חוסר אונים – בהחלט יכולים להיות המקומות שיהיו המצע הפורה ביותר לפתיחות מסוג זה. תחושה אי-המוזמנות; תחושת אי-הנאהבות; חוסר השייכות; תחושת הסופיות וכן הלאה. אותן תחושות עמוקות, שהן בגדר ידיעה אינטואיטיבית, לא מודעת או מובחנת, של 'איך דברים הם' – שמלוות את הקיום, באופן כזה או אחר – הן בדיוק הזירה בהן תמורות עמוקות ומופלאות עשויות להתרחש. דרכן, סביבן – עשויה הישות להיפתח, הגבולות שלה עשויים להישבר, וכוחות עשויים להתגלות.

שבירת הקליפה הזו עשויה, באופן מעניין – להתרחש מן החוץ אל הפנים, ולא רק מן הפנים אל החוץ. החוץ – א/נשים אחרים/ות, מצבים, רעיונות – מביאים אתם אנרגיה, אופני חוויה, אפשרויות קיום שלא היו זמינים לישות עד כה. הם נוקשים על, וסודקים את קליפת הביצה. ודרך הסדקים – אפשרויות חדשות של קיום מחלחלות, הופכות להיות חלק מן הישות – עד שאין לה ברירה אלא לצמוח אל מעבר לקליפותיה. ולא האפשרויות כשלעצמן הן החשובות, אלא תחושת ההתרחבות, האינסופיות, השבירה של גבולות האפשרי והסביר.

יחד עם זה, ועם היופי שבזה, לעתים קרובות, בא פחד. הישות לא רגילה לעכל, לא יודעת לחוות את עצמה ואת העולם כך. וענווה – מתוך הכרת המוגבלות של הקיום שעד כה, ובתקווה – לנוכח האפשרות האינסופית של שבירת הכלים וההתרחבות.

מה תומך בפתיחה, בשבירה כזו?

בין השאר –

מבט אוהב מאחרים/ות הוא כמעט חסר תחליף. נדיבות אותנטית שמתגלה גם כמבט.

שקט ועדינות, שמאפשרים לישות להרגיש בטוחה מספיק בכדי להיפתח.

שהייה ועיבוד של לימוד מלא-תובנה, השענות על מסורת או מורה.

אמון בהיפתחות – אמון בכך שמה שצפוי להתגלות, בין אם תומך או מכאיב – הוא אמתי יותר מאשר מה שנראה כקיים ויציב, ונכונות וביטחון – לגשת להיפתחות הזו ולתמוך וליילד אותה.

אני אסיר תודה באופן עמוק על האפשרויות שניתנו לי לחוות תנאים כאלו, שוב ושוב.

תרגול – להיות מוחזקים/ות במבט אוהב, לבטוח בתבונה שלו

זהו חלון לפיתוח אפשרי לתרגול מעמיק של מטא, שלשמחתי הרבה נעשה נגיש ליותר ויותר מתרגלים/ות.

בתרגול המטא אנחנו עובדים/ות עם הדמיון. לעתים הוא ויזואלי, ולעתים – דמיון של נוכחות של אחר/ת, שמתבטא כתחושת נוכחות גופנית, או הדהוד נפשי כלשהו. לזמן מה, לעתים לזמן ארוך – הדמיון הזה משמש אותנו לטיפוח איכות הנפשית המוכרת של מטא: כוונה אוהבת, רצון טוב, ידידות. אבל ישנן הרבה התפתחויות מעניינות שנעשות אפשרויות מתוך תרגול כזה. אחת מהן היא – שהדמויות שהפכו לנגישות דרך המטא מתחילות לקבל 'חיים משל עצמן'. אני לא מתכוון דווקא לדברים שהן עושות או אומרות בדמיון, אלא למשהו יותר מעודן: לתחושה שהן נושאות איתן סוג של הבנה, סוג של מבט – שהוא אוטונומי, במידת מה. ודאי, הוא תלוי בדרך הראייה והתרגול שלנו. אם לא נקדיש את עצמנו לתרגול איתן, הן לא 'ימשיכו להתקיים' באופן אוטונומי ובלתי תלוי בתשומת הלב שלנו. אבל מצד שני – אנחנו יכולים/ות להיעשות רגישים/ות לתחושה – שיש להם/ן דרך להביט על העולם ועלינו, דרך לחשוב, להבין ולראות, ולפעמים אפילו מטען אתי מסוים – שהוא ייחודי להן, ושיש לו אוטונומי בפסיכה שלנו.

ישנה דרך יפה מאוד ומיטיבה מאוד לתרגל מטא כלפי עצמנו, שיכולה לפתוח חלון לאפשרות הזו. מה אם נזמין את המיטיב, האדם שהכי קל לנו לתרגל את האיכות של מטא כלפיו/ה – וניתן לו/ה להביט בנו, ולשלוח אלינו מטא: איך הוא/יא רואה אותנו? מבין/ה את ההתרחשות שאנחנו בה? האם אפשר לחוש – עד כמה אנחנו אחרים/ות כאשר הוא/יא מסתכל/ת עלינו, מאשר כשאנחנו מסתכלים/ות על עצמנו? מה ההבדל? האם אפשר לתת לנקודת המבט שלו/ה עלינו להיות תקפה, לבטוח בה?

נראה שתחושת העצמי שלנו כוללת, במידה כזו או אחרת בזמנים שונים ואצל א/נשים שונים/ות – תחושה של 'מבט' על עצמנו. אנחנו חושבים/ות, מביטים/ות על עצמנו. ואנחנו עושים/ות זאת, תמיד, מנקודת מבט מסוימת, שלא יכולה להיות ניטראלית. התרגול הזה פותח פתח למשחק עם נקודת המבט הזו, והמשחק הזה יכול להכניס הרבה חמלה, וללמד אותנו משהו חשוב מאוד על טבעה של חוויית העצמי.

ויחד עם, ולאחר הטמעה של החמלה, הפתיחה של חוויית העצמי, והתובנה לגבי עצמי – שיכולות לעלות ולהתגבש דרך התרגול הזה – אנחנו יכולים/ות לפנות לאפשרות נוספת. לשחק עם האפשרות שאולי העיניים של האדם המיטיב לא היו עבורנו רק ניצב, מעין נקודת מבט סתמית, אלא – אולי הן אומרות, משדרות משהו, מבקשות או מאפשרות משהו. אולי יש בהן איזו חיות, שהיא לא חלק מתחושת הקיום העצמי הרגילה שלנו, אבל נעשית נגישה לנו דרך העיניים.

לפני זמן מה הייתי בריטריט ארוך, וחוויתי חוויות רגשיות מאתגרות מאוד. ולעתים קרובות מאוד – נפתחתי לתחושה של 'מישהי', לעתים זה היה 'מישהו' שמביט/ה עלי. יודעת, דואגת. מישהי שהיה לה אכפת, חשוב – מה אני עובר. לפעמים זה היה דימוי ויזואלי, ולעתים – פשוט תחושה. אבל היה ברור מאוד – עד כמה זה מועיל לטפח תחושה של מבט כזה, לצד המבט הרגיל של תחושת העצמי, ששופט ומודד איך ועד כמה אני טוב דרך אמות המידה השרירותיות-למדי שלו. ככל שאפשרתי לעצמי לבטוח בנקודת המבט של הדמות המיטיבה, כך כל האירוע הלך ונפתח, ונכנסה תחושת אפשרות, פתיחות, אומץ – שהמבט המצמית של תחושת העצמי ה-הרגלית לא נוטה לאפשר.

עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה  שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: 'מה זה היה?'. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו 'בסרט' כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי 'לאן זה יתפתח'. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

  • גוף: איך הגוף מרגיש?
  • תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
  • צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
  • תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
  • ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ"כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

  • אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.
  • גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
  • הרגעת 'המשיכה והדחיפה' ברובד של הגוף.
  • צורות מנטליות, תפישה: מטא
  • ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: 'היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית'. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ"כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה'עצמי' כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: 'במה חשוב להשקיע' או 'במה אפשר לבטוח'. הוא לא היה 'היפי' או 'רוחני' במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא 'אשמת' אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה 'אני' להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ'דבר' שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של 'עצמי' ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ"כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

"תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל."

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

"את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

"איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!" או: "אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?" אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: "יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה." מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו'המעבר' – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

""במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג".

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: 'האם יש משהו או אין משהו שנשאר'.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא 'אודאנה', שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

"בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: 'אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב'. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: 'אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'. פעם שנייה אמר המבורך: 'אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: 'בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך 'עם זה'. כאשר אינך 'עם זה', אתה לא 'בזה'. כאשר אינך 'בזה', אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: "עליך להתאמן באופן הזה…".

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. 'דברים כמו שהם'. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ'ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ'ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

"כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם".

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: "בראייה, אפילו לא הראייה".

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: "רק הראייה" – מה הוא מסיר? "רק" פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו'. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ"כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ'ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

"אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת."

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה'מעבר'

ציטוט דומה: "כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה". אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ'אני' או 'שלי'. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – "אני מודע למראה הזה". אוויג'ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג'ונה: 'זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של "עשיית אני" – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג'ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ'ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ'ה. בלי זה – לפפנצ'ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ'ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ'ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ'ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין "אתה בזה" כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: "אתה לא בעולם הזה ולא בבא" – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: "אמן עצמך כך". אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה 'עניין' – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

"כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים". תפישה, היא לא רק התיוג: "זה שעון, זה דג". אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – "כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם". כל זה –קסם, מיראז', אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז'. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של "הכל הוא תודעה" מיראז'. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: 'התניה'. לפעמים אנחנו חושבים/ות: "אה, דברים נוצרים מדברים אחרים". המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק "על ידי התודעה"? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: "אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.". עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו'דבר' – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ'יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: 'שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.' זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח 'תעתוע' מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: "מה כל זה היה"? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – 'מטאפיזיקה', או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם 'הזה' של חוויה? או לעולם, לדת של – 'מעבר'? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: "זה זה. החיים" ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. 'מה אני רוצה שתהיה התשובה'.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב'אותו עמוד' לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ"כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ'ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: 'אה, הכל באמת לא-קבוע'; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים "דרך ראייה".

אז הבודהא:

"ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…"

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים."

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: "דברים ארעיים, אז תשחרר", אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ"כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ'ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ'ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: "שלושת המאפיינים" למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: "לא-מספק". אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ"לא מספק". כל מה שעולה: "לא מספק". יפה, מכוער, נעים, לא: "לא מספק". אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: "לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה".

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ'ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ'ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך' הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: "הכל ארעי". אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ'ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: "לא אני, לא שלי". מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: "אני ושלי", אז האם אני מגיע למקום שבו: "כך הם דברים באמת" האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: "זה הבסיס האמיתי של הדברים"? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל"קרקע של מציאות". איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: "ריק, ריק". זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: "אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?" ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא "להיות עם מה שיש", לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ"כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: 'אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש'. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של "פשוט להיות". זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי "פשוט להיות", שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – 'מה אני הולך לפברק?' – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל 'ללכת מעבר לעצמו'. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא 'באמת' הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

טאניסארו: רוח, אש, מים, אדמה, חלל (תרגול מדיטציה עם האלמנטים)

את השיחה של טאניסטרו בהיקהו בפורמט mp3 אפשר למצוא כאן:

לפני זמן מה קראתי משהו, בו הכותב/ת הביע/ה מורת רוח מתרגום המילה 'קוסאלה' כ'מיומן'. הוא/היא אמר/ה שבמחשבת האתיקה המערבית – למילה הזו אין תפקיד, אז למה שנשתמש בה? זו גישה מאוד צרה. כאילו שמה שהבודהיזם יכול להציע צריך לעבור דרך הפילטר הזה לפני שנוכל להשתמש בו. למעשה – זה יהיה מאוד מועיל להציג את המושג 'מיומן' למחשבה האתית המערבית. כי זה עוזר להבהיר – שכוונות טובות אינן מספקות, אלא דרושה מיומנות, שאפשר ללמוד מן הפעולות שלנו וליישם על הפעולות בעתיד. זוהי רק אחת הדרכים בהם הבודהיזם מציג קונספטים רבים שזרים לנו, אבל כשאנחנו מנסים/ות אותם, חיים/ות אתם – הם מאוד מועילים. במיוחד כלפי המטרה שהבודהא הציג לכל הלימוד שלו – הפחתת אי נחת ודחק, ושימוש בהבנות שעולות מכך כדי לסיים אותם לחלוטין.

אחד הקונספטים הם 'תכונות החומר', שמתורגמים לפעמים כ'אלמנטים'. א/נשים חושבים/ות על אלמנטים מימי הביניים כשהם שומעים/ות על זה, כמעין דבר שבמערב כבר עברנו 'מעבר אליו'. אבל במדיטציה – הם מאוד מועילים. באנגלית יש מילה שפירושה: 'לחוש את הגוף מבפנים'. אז תכונות החומר האלו עוזרות לחלק את החוויה של הגוף מבפנים לקטגוריות.

יש נשימה, או רוח – שזו תחושה של אנרגיה. אש – תחושת חום. נוזליות – תחושת קרירות. ארץ – קשיחות. כשאת יושבת כאן, מיישבת את הגוף שלך, זה מועיל שתהיה תחושה של הפנים האלו של מה שאת מרגישה כשאת יושבת בגוף. זה עוזר לריכוז, ולאבחנה. בנוגע לריכוז – יש מקום בו הבדוהא מדבר אל ראהולה, עוד לפני שהוא יושב למדיטציה, ואומר לו: 'עשה את המיינד כמו אדמה. אדמה לא מופרעת על ידי דברים נחמדים או דברים לא נעימים. אתה יכול לזרוק עליה זבל, והיא לא מגיבה'. זה דימוי טוב לעבוד איתו. כשאת נכנסת לסיטואציה קשה. א/נשים עושים/ות דברים שאת לא רוצה לראות או לא רוצה שהם/ן יעשו. אז תשאלי את עצמך: איך הגוף מגיב? ואיך העצמות מגיבות? הן לא מגיבות. נסי למצוא תחושה של העצמות, ולעשות את התודעה שלך כמו העצמות, כמו תחושת הקשיחות הזו. ואז תמצאי שאת יכולה לשאת דברים שלא יכלת לשאת לפני כן. ללמוד שיעור מהאדמה. התכונות האלו מועילות גם כשאת מנסה לשבת וליצור רווחה בגוף. במיוחד – הנשימה. את יכולה לחשוב על הנשימה בכל הגוף, וזה הופך את הנשימה לדבר הרבה יותר מועיל מאשר תחושה שלה רק במקום אחד. אנחנו מנסים/ות לפתח תחושה של מודעות לכל הגוף בריכוז שלנו, וזה טוב שיש משהו שמתפשט לכל הגוף – כאובייקט שלנו. אז כשמדברים/ות על מיקוד בדבר אחד – זה בשני מובנים: 1. שזה הדבר היחיד שאת עסוקה בו; 2. שזוהי התחושה האחת שיש בכל הגוף.

בין האלמנטים – הנשימה היא הכי קלה לתמרון. הכי קל להתאים אותה, ולהפוך אותה למתאימה. להפוך אותה לכזו שמרגישה טוב בשאיפה, ובנשיפה. הנשימה היא החוויה הראשונה של הגוף. אנחנו נוטים/ות לחשוב שהקשיחות היא הדבר הראשון, ואז הנשימה נכנסת. אבל למעשה – הנשימה היא מה שמאפשרת לחוש את הגוף. אם לא הייתה האנרגיה הזו שעוברת דרך העצבים וכלי הדם – לא היית יכולה לחוש כלום. אז היא מגיעה ראשונה – והשאר לאחר מכן. ולאחר שהכרת את הנשימה כך – את יכולה לפנות לתכונות החומר האחרות, ולהביא גם אותן לכדי איזון. אג'אן פואנג היה נותן לתלמידים/ות שלו להרגיע את הנשימה, ואז מנחה: להתמקד באש. איפה המקום החם ביותר בגוף? התמקדי בזה. ואז – תראי אם את יכולה להרחיב את זה: גם להפוך לחם יותר, וגם להתפשט. אם דברים נעשים חמים מידי – קחי את המים. איפה המקום הקר ביותר? התמקדי בזה. ותני לתחושת הקרירות להתפשט. ואז תני לזה להתאזן. מתי זה לא חם מידי ולא קר מידי, אלא מתאים בדיוק?

אז התמקדי באדמה – תחושת הקשיחות, הסולידיות של הגוף. יש א/נשים שממש נהנים/ות מזה, כי זה מקרקע. עבור אחרים/ות – זה לוחץ, ומקשה על הנשימה. אם זה כך – ערבבי את האדמה והאוויר.

אלו שני זוגות: מים ואש; אדמה ואוויר. נסי להביא דברים לאיזון. כך – את הופכת את הגוף למקום נוח לשבת בו. וזה טוב לבריאות שלך, כשיש לך תחושה של התכונות האלו בפנים. כשהגוף מתחיל לצאת מאיזון, את יכולה לשאול את עצמך – איזה מהאיכויות מוגזמת, ואיזו חלשה? התאוריה של הבודהא לגבי זה היא – שלפעמים האיכויות האלו הופכות למגורות, מתעוררות. כשמאפיין הרוח בחוץ מתעורר – יש סופות רוח; כשהמים – שיטפונות; כשהאש – שריפה מתחילה ומתפשטת. את יכולה לגלות שאפשר לעורר אותם דברים בגוף. הרבה מהמחלות הן חוסר איזון של האלמנטים. אפילו שהרופאים/ות אומרים/ות שזה בגלל כימיקל כזה או אחר – זה נחווה ישירות על ידי המאפיינים האלו. ואם את רגישה אליהם, ויכולה להרגיש מה חלש – את יכולה לאזן. אם את מסתחררת – קחי את האדמה. זה מקרקע אותך, שומר אותך קרוב לקרקע. כשהגוף עצל, או כשאת מדוכאת – תחשבי על הנשימה. לאוורר ו'להעלות' את תחושת הגוף. אם קר או חם – אפשר לחשוב על ההופכי, כדי לאזן. יש מגבלות לזה – בהתחשב במצב הגוף וכוח הריכוז שלך. אבל כשיש תחושה של הגוף כפי שהוא מבפנים – יש לך יכולת לנהל חלק מהדברים האלו. יש לך איזו שליטה על איך שהגוף מרגיש.

כך התרגול הזה הוא שימושי לתובנה: כשאת רואה את הכוח של תפישה. החזיקי את התפישה של חום, ודברים ירגישו חמימים. ככל שיש יותר ביטחון ואשרור לתפישה הזו – האפקט יהיה חזק יותר. אז יש אפשרויות כאן – לראות את המידה שבה החשיבה המכוונת, ההערכות, התפישות שלך – עושות אפקט על ההרגשות שלך. על איך את חווה את הגוף עכשיו. וכמובן – זה עוזר להפוך דברים ללא-אישיים. הגוף הזה – הוא פשוט גוש של אלמנטים, של איכויות חומריות, כמו הגוף של כולם/ן. הבודהא נותן דימוי של קצב שיושב בצומת ומבתר פרה. כמובן, אם אתה מבתר פרה – התפישה של פרה נעלמת, והופכת לתפישה של בשר או עצמות. ובאותו אופן – אפשר לקבל תחושה של הגוף כאיכויות, אלמנטים. במקום שיהיה 'הגוף שלי' – יש רוח, אש, מים, אדמה. וסביב כל זה יש חלל, ויש תודעה, שיודעת את זה. כל הדברים האלו – יכולים להיראות כמאפיינים לא אישיים.

חלל והכרה – שימושיים כדי ללכת אל מעבר לג'אנות של הגוף, אל הג'אנות הלא – חומריות. כשיש לך את הנשימה יציבה, ושאר האלמנטים באיזון – נסי לשמור על התחושה של להיות מאוזנת כאן. ואז את שמה לב – שבגלל שהנשימה לא ממש זורמת כבר פנימה והחוצה כרגיל – אין ממש הגיון בתחושת הגבולות של הגוף. ואז – מה מחזיק את תחושת הגבולות של הגוף? זו פשוט תגית מנטלית. בלעדיה – הגוף הוא מעין ערפילית, כמו נקודות מים בענן. תחושת הגבול נעשית מאוד עמומה. אז את מתמקדת בחלל שבין הנקודות – וזה לוקח אותך למצבים חסרי הצורה. זה עוזר עם הריכוז שלך, ועם התובנה. ההבנה שהרבה מתפישת המציאות שלך מבוססת על התגיות המנטליות, ושאת יכולה לשמוט אותן, או להחליף אותן באחרות. במקרה זה (בתגית של) חלל אינסופי. החלל טוב כאשר דברים כגוף לא יכולים להתאזן. דברים מרגישים מחוץ למסלול, ושום דבר שאת עושה לא מחזיר אותם. אז אם את יכולה ללכת לחלל – תשהי שם קצת. יש סיפור של אג'אן פואנג על תלמידה שעלה לה קול במדיטציה שאמר שהיא תמות. עקב כך – הגוף שלה התחיל להרגיש ככה, כל הגוף היה כמו בית בוער – בלי מקום נוח ללכת אליו כדי למצוא נחמה. ואז היא חשבה על חלל, והלכה לשם, בילתה שם קצת, ודברים בגוף חזרו לסדרם. היא לא מתה, ושרדה כדי לספר. זו אפשרות טובה לחשוב עליה כשדברים בגוף לא הולכים טוב. וגם אם את עוד לא במקום שבו את יכולה ממש להיכנס לג'אנה של חלל – רק להחזיק את התפישה הזו בתודעה, ולראות: יש חלק מהתודעה שלך שמגיב לחלל הזה. זה כמו עם העצמות והאדמה, כשאת רוצה לעשות את התודעה כמו אדמה – אתה יכול להיות במגע עם תחושת קשיחות בגוף, וזה מביא סולידיות להכרה – באותו אופן חלל הוא מאוד שימושי. את חושבת על החלל, ושום דבר לא משפיע עליו. חלל פולש לכל, עובר דרך אטומים, בכל הכיוונים. יש פיסקה בה מוגלאנה פוגש מישהי שמנסה לפתות אותו, והוא אומר: זה כמו לצייר תמונות בחלל. אין מצע. ואפשר לחשוב על זה כשדברים קשים נאמרים או נעשים – לתת להם לעבור דרכך מבלי להשאיר סימן. זו תפישה טובה לשמור בתודעה – כמקום התפישה הרגילה שנעלבת ומגיבה. חלל לא מגיב.

אלו תפישות שימושיות בהרבה דרכים, אז זה טוב להכיר אותן לעצמך. את מבינה שהקונספטים החדשים האלו פותחים ממדים חדשים בחוויה שלך, ואז את יכולה להתמודד במיומנות עם כל מיני דברים. זוהי אחת הסיבות בגללן טוב להיות פתוחים/ות לקונספטים חדשים ודרכי ראייה חדשות, ולא להיות ממוקדים/ות באדיקות רק במה שמגיע מהתרבות שלנו. עם הגישה הזו לא יהיו לנו כ"כ הרבה הזדמנויות להכיר את האפשרויות של הגוף והתודעה, ונשלול מעצמנו הרבה מהכלים השימושיים שעוזרים להבין איך אנחנו יוצרים/ות סבל, ומה לעשות כדי להפסיק אותו.