מדיטציות מונחות: להרחיב את העולם של אנאטה; חלק ראשון: רק טבע

בכמה קבוצות וקורסים שאני מעביר הגענו לקרוא את הפרק ב'ראייה שמשחררת' שעוסק בתרגול האנאטה.

ללא ספק זהו תרגול משחרר מאוד, עם פוטנציאל לחולל התמרה ולהוליד תובנות. רוב מציע אותו בספר לאחר תרגולי האניצ'ה והדוקהא, ואם מתרגלים.ות אותו ברצף לתרגול משמעותי עם אלו, סביר שיוצת ויעבוד היטב. אלא שכאשר תרגלנו אותו בקורסים, בתנאי יומיום וזמן רב לאחר התרגול עם אניצ'ה ודוקהא, התחושה היתה שיש צורך בזמן השתהות ודרכי כניסה אל העולם של אנאטה, בנוסף לאלו שרוב מציע בספר. לכן, אני אציע בשבועות הקרובים כמה זוויות כניסה לנקודת המבט המשחררת של אנאטה, שנשענות על הוראות שהבודהא נתן בזמנים שונים.

הראשונה נעשנת על הנחיות התרגול שלו עם האלמנטים/יסודות החומר, ואפשר לקרוא לה 'שייך לטבע'.

אלו שתי פתיחות ומדיטציות כאלו.

הראשונה היא מהקורס 'לראות היטב', ואורכת 45 דקות

השניה, באורך 25 דקות, ממפגש קבוצת הישיבה בימי שלישי

מקווה שיהיה משמח משחרר ומבהיר

שיחה מוקלטת:The dynamics of releases and worlds on the spiritual path

זוהי שיחה שנתתי בריטריט מקוון בנושא מטא ואנטה עם יוהא פאנטילה.

אני מדבר בה על הדינמיקה של וויתור/אי פיברוק ושל השתקעות והחיוב והתנועה ביניהן לאורך חיי התרגול. תהנו!

https://drive.google.com/file/d/11fKMn5C5znjX9aJoLGPlefBSDT0Wwzvp/view?usp=sharing

שיחות מוקלטות: הקשתות הארוכות של הדהרמה: על אפשרויות ההפתחות של תרגולי הסמאדהי והתובנה

הקורס השלישי ברצף הקורסים של ימי שישי בבוקר, 'לראות היטב – חלק ג' הסתיים ביום שישי הזה.

בעוד שהקורס כולו היה מוקדש להליכה איטית ומוקפדת, צעד אחרי צעד – לטיפוח מיומנות בסמאדהי ובתרגולי דוקהא ואנטה, במפגש האחרון הצעתי מבט רחב וארוך טווח יותר על ההפתחות האפשרית של התרגול.

יש פה שתי משבצות בנות כשעה, שמתחילות במדיטציה מונחית (של 20 ו25 דקות) אחריה שיחה של כעשרים וחמש דקות, וכמה שאלות ותגובות.

מקווה שיהיה מעניין ומועיל.

יהל.

תרגול ושיחה: אפיק ההתפתחות של תרגולי סמאדהי:

https://drive.google.com/file/d/1H6oTk7GJp2mP7TbwQf7mJCgXb1YT2jVu/view?usp=sharing

תרגול ושיחה: אפיק ההתפתחות של תרגולי התובנה:

https://drive.google.com/file/d/1gUiTVX0JuxuJFvxYRn47QsrK7Qo4551W/view?usp=sharing

שיחה: תרגול האנאטה, הפחתת הזדהות

בסוף השבוע האחרון קיימנו ריטריט במנזר יפיפיה, בנושא אנאטה.

היה נפלא, בכל מובן שהוא.

כדי לתמוך במתרגלים/ות הצעתי שיחות בכל ערב, ואני משתף כאן את הקלטת השיחה של הערב השני, על תרגול האנאטה. כמו תמיד עם תרגולי תובנה, אני נשען על 'ראייה שמשחררת', ואני לא מתיימר לחדש, אבל יכול להיות שהזווית על הדברים כן תחדש משהו; ובכל מקרה – זה מועיל מאוד לשמוע שוב, להזכר, ולהזמין את הלב והתודעה לעומק הזה, השונה כל כך מהרגיל.

תהנו!

https://drive.google.com/file/d/1-nPNanT-vUR1Zd1XeEO2g-hg8EivdFOD/view?usp=sharing

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

זוהי השיחה החמישית שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbiding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות: תודעה פתוחה, לב ער

במובנים מסוימים – השיחה הערב היא המשך של מה שאמרתי אתמול, ואולי אתם זוכרים – אמרתי שיש כל מיני רמות של השקפת עצמי. אז אתמוך דיברתי על רמת האישיות, רמת האישיות של ההזדהות – להיות מזוהים עם העצמי האישי, הפסיכולוגי. והזכרתי שיש אפשרות שבה זה נעשה שקט יותר, אבל אני עדיין מרגיש, איכשהו – שאני כאן. אז יש פחות את רמת האישיות, אבל אני עדיין מזוהה עם הגוף, או עם המיינד, או עם המבנה הזה של גוף ותודעה. אפשר לומר – שזו דרגת הזדהות מעודנת ושקטה יותר. זה פחות בנוי, אבל יש פה מידה של הזדהות. וגם זה יכול לשקוט, ואפשר לראות דרך זה, ולעתים – יש רמה אפילו מעודנת יותר של הזדהות. למשל – הזדהות עם מודעות, או עם מודעות במובן הקוסמי, או המרחב של מודעות, או הזדהות עם האחדות של הדברים. וזה הרבה יותר מעודן. ובמובן מסויים, אולי עקיף – אני רוצה לפנות לכל זה. אז – השיחה הזו, בסופו של דבר – היא גם חקירה אל מציאות וטבעם של הדברים, טבעם האמיתי של הדברים. ובשבילי – זה מה שתרגול עמוק צריך להפוך להיות. הבודהא דיבר על סיום סבל, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתקרב לשם בלי החקירה העמוקה הזו אל תוך הטבע האמיתי של דברים, אל תוך המציאות. אז הבודהא אמר, לפעמים הוא אמר שהבעיה היסודית היא היאחזות, אבל רוב הזמן הוא אומר – הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר מהיאחזות. היאחזות מגיעה מאיפשהו, והיא מגיעה מ-אוויג'יה – תעתוע. הבעיה היסודית היא תעתוע. וכפי שאמרתי באחת השיחות – אנחנו רואים באופן שגוי. עצם הראייה שלנו היא ראייה שגויה, עצם התפישה שלנו היא תפישה שגויה. האוויג'יה הזו, התעתוע הזה – ארוגה לתוך התפישה. אנחנו צריכים להבין את זה, וזה אומר שאנחנו צריכים להבין משהו בחיים, אם אנחנו רוצים את החופש שהבודהא מדבר עליו. הייתי באמריקה השנה, ובאחת השיחות אמרתי משהו כמו: 'אנחנו צריכים להבין', וביום הבא מישהו בא לראיון, והיה די נרגז מזה שאמרתי את זה – שיש משהו שאנחנו צריכים להבין. והוא אמר שהוא לא שמע את זה בשיחת דהרמה אף פעם, וחווה את זה כפוגע, כי הוא חשב – שהעניין הוא רק להיות מודע מרגע לרגע. עבורי – זה לא המסר של הבודהא. יש משהו שאנחנו צריכים להבין. ואני תוהה אם זה לא הצביע עבורו על הבנה אינטלקטואלית, והוציא מהתמונה את הלב. כשאני משתמש במילה הבנה – אני מתכוון לראש ולב, כמכלול. לא להוציא מחשבון אף אחד מהם.

אז בשיחה הערב – אני אנסה לחקור את זה. ואני אכסה מרחב מאוד גדול של חומר כאן, חלקית – כי אני רוצה להצביע על משהו, ולמלא משהו לגבי לאן הדרך מובילה. כי זה יכול להיות בקלות – שריטריט אחרי ריטריט אחרי ריטריט – התמונה השלמה לא מתגלה עד תומה, כי אנשים מרגישים שאין זמן, או מסיבות אחרות. אז – חלק מהשיחה – אני אדבר על הפנים עמוקים יותר של הדרך. הקצה העמוק. זה לא דברים מופשטים. אני לא מדבר על ספקולציות פילוסופיות או השערות או הפשטות מטאפיזיות, אלא – מדבר על מציאות, במובן מאוד אמיתי, שנעשית – בשביל מתרגלים שמקדישים את עצמם – לעניין של חיים ומוות. משהו ממש קריטי. אז אני מקווה שזה לא נשמע מופשט. ואני יודע גם שחלק מהשיחה, חלק לא קטן – יהיה מעבר למי שנמצא כאן בחדר. חלק מהשיחה יהיה מעבר, ואני מקווה שזה יהיה בסדר. יש את המבנה הזה של ביקורת פנימית שדיברתי עליו, ויכול ליהות שהוא יעלה ביחס למה שנאמר או למה שאחרים אומרים – וכמו שאמרתי, בשיחה הזו – האם זה יכול לפשוט להיות שם, ולא לתפוש את כל המרחב? זה שם, וזה עושה את הדבר שלו. וזה בסדר. לפעמים אנחנו שומעים משהו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל אם יש פתיחות – אנחנו מקבלים תחושה של משהו. אנחנו מטמיעים משהו, אולי אני לא מבין את זה לגמרי – אבל אני סופג משהו, או הניחוח של משהו – עובר אלי. אם הביקורת הפנימית לוקחת יותר מידי מהבמה – היא חוסמת את זה. חוסמת את הספיגה הזו. אבל אם אנחנו עושים מקום, יכול מאוד להיות ש, עם הזמן – משהו נספג. כל הדברים האלו לוקחים זמן. אז שיחה – יכולה להיות רק זריעה של זרעים כלשהם, וזה מעולה גם אם זה כל מה שזה. אז במובן מסויים, אין פה שום לחץ. אתם יכולים להשען אחורה, ולהקשיב לתמונה של הדרך, או של פנים שלה.

אפשרויות בתרגול, ופתיחת האופקים שלהן

ניקוי החושים ו'דברים כפי שהם'

כשאנחנו לוקחים את התרגול ומקדישים את עצמנו, ומתרגלים בחיים שלנו, יש כמה אפשרויות שמתחילות להפתח. אחת היא, ונדמה לי שנגענו בזה אתמול – אחת היא שבעת שאני יותר מודע, ונותן עצמי לתשומת הלב – בניית הסיפור שדיברתי עליה אתמול, האופן בו אנחנו מסבכים דברים על ידי שאנחנו מכניסים את הסיפור – זה מתחיל לדעוך לעתים, עם תשומת הלב, ויש ויתור על מה שאנחנו קוראים לו פפנצ'ה – הסיבוך, הוספת השכבות עם הנחות מוקדמות ו'זה כך', והשקפות וסיפורים שמסבכים הכל. ולעתים – אנחנו מוותרים על העצמי האישיותי, הפסיכולוגי – והוא משתתק קצת. ובמובן מסויים – יציאה וכניסה מהחוויה הזו, מתוך הקדשת עצמנו לתרגול, לאורך זמן – אנחנו מתחילים 'לראות דרך' רמת האישיות כדבר אמיתי ואולטימטיבי. אנחנו מתחילים לפקפק בתקפות האולטימטיבית שלה. ועם זה – מידה מסויימת של יופי, פתיחות, הסרת עול וחופש. מידה מסויימת של זה נמצאת שם, עם זה. ועם התהליך הזה, ותשומת הלב וההקדשה להיות נוכח – יש אפשרות שלא רק רמת האישיות שקטה, אלא יש תחושה שהחושים עצמם נעשים נקיים יותר, מנוקים, כמעט כאילו, אנחנו מרגישים: כיסיתי הכל, ועכשיו אני יכול לראות דברים במהות שלהם, ב'דבריות' שלהם, וזה מדבר אלי. ואנחנו מרגישים שאנחנו רואים, במילותיו של הבודהא – 'דברים כפי שהם', במקום – דברים שמכוסים בסיבוך של סיפורים ופפנצ'ה וכל זה. ואז ישנה האפשרות הזו, במה שמרגיש כמו בהירות ומיידיות של רגע ההווה, ובניקוי החושים – שדברים – הדשא, השולחן, אדם אחר, הרגע הזה, הרגע שבו אני שותה תה, וכל זה – מתחילה להיות להם מעין קרינה, הם קורנים ב'דבריות' שלהם, בבהירות של קיום. וזה מאוד יפה. זו דרך מאוד יפה שבה שהתרגול נפתח. מאוד יפה, ויקר. אז – לפעמים… מצאתי את ההייקו האלו. ואני רוצה להקריא לכם אותם כי אני מאוד אוהב אותם, ושמח לשזור אותם לשיחה… לפעמים, זה קשה עם הייקו, אבל לפעמים זה משדר את הקרינה שבמיידיות של הדברים:

מכת גרזן,

ריח אורנים,

יערות החורף.

זה מושך תשומת לב למשהו, מחייה משהו, הופך את היומיומי, הרגיל – ליוצא דופן. רואה את יוצא הדופן ברגיל. ב'לא יותר מהרגיל'. תשומת לב ליופי החולף של דברים, בתוך הקרינה הזו, עם ההיות הזו של הדברים. עוד אחד:

שוטפת את המחבתות,

הירח זורח על ידיה

בנהר הרדוד.

תשומת לב לארעיות

ועם זאת, יכול להיות שאם אנחנו תופסים תרגול כך – שלמרות שרמת האישיות ניראית דרך זה, ואנחנו מרפים ממנה, והיא חוזרת ואנחנו מרפים – יכול להיות שהרמה העמוקה יותר, של גוף ותודעה – רק התחושה ש'אני קיים' איכשהו – במובן מאוד אמיתי – הרמה הקיומית הזו תשאר – ללא שאילה או חקירה. וכך – אפשרות שנייה, כשהתרגול מעמיק – זה הגברה של תשומת הלב לארעיות. ארעיות, באופן טבעי – על ידי תשומת לב ותרגול – מתחילה לבלוט, ומתחילה להיראות כפקטור מובן ברור וחשוב מאוד של הקיום. או – שאנחנו בכוונה מכוונים את תשומת הלב לארעיות, ומתמקדים בה, ורוצים לתת לה לעשות רושם עמוק על התודעה. ויש דגש ענק בלימוד של הבודהא על ארעיות. על תשומת לב לארעיות, התעוררות לארעיות. אין סוף ציטוטים, והנה רק אחד, מהבודהא: הסוף של כל קיום הוא פירוק. סיומה של התהוות – בהתמוטטות, סיומו של יחד – בפרידה, סיומם של חיים – במוות. אז משהו כזה אומר: תתעורר! תתעורר למשהו. היישר מבט, תתמודד עם זה, תעקוב אחרי זה, ותעודד את הראייה של זה – כי זה יביא משהו, איזו חירות. אז כמתרגלים – לקחת את הארעיות עמוק יותר, לשים אליה יותר לב, לספוג את המציאות הזו, את העובדה הזו אל תוך הלב – אנחנו מוצאים שאנחנו לא יכולים למצוא את העצמי הקיומי הזה. התחושה של העצמי הקיומי – במבנה הזה של גוף ותודעה, או כמבנה הזה של גוף ותודעה – יש משהו יציב שנקרא רוב, או 'אני', ויש משהו יציב שנקרא 'מייקל', או משהו כזה. זו התחושה שיש לנו על עצמי – כמציאות עצמאית, יציבה. אבל כאשר אני מסתכל בתוך זה, לעומק, עם תשומת לב חדה – אני רואה שכל מה שאני מוצא שם – אלו דברים ארעיים, תופעות ארעיות. אין פה שום דבר שאני יכול למצוא שהוא יציב, שמגיב למציאות היציבה שאני מרגיש עצמי להיות, ומרגיש שאחרים הם. אז תרגול עמוק עם ארעיות – מתחיל לפתוח ולערער את מה שאפשר לקרוא לו העצמי הקיומי. אז – גם 'הדברים כפי שהם' או הארעיות הזו, או שילוב של שניהם – בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את זה – זה מגביר את תחושת החשיבות של מיינדפולנס, בדרכים שונות. אז בודאי – אם יש לי תחושה שלהיות נוכח, ובמגע עם מציאות בסיסית של דברים, ואני מרגיש שאני מנקה את החושים, ואז אני במגע עם מציאות יסודית, ואנחנו לפעמים מדברים על תשומת לב חשופה – אז התחושה של נוכחות הופכת להיות חשובה. זה דבר יפה להיות נוכח בממשות של הדברים, וזה הופך להיות משהו שממש מדבר ללב. נוכחות. כי אתה נוכח עם הממשות, האקטואליות של הדברים – הרגע הזה, כוס התה הזו, אור הירח על הידיים. אם אני נשען לכיוון הארעיות, או השילוב של שניהם, ואומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית של הדברים, ואז אני שומע על לימוד שמדגיש חוסר-קרקע, ואני שומע על חוסר-קרקע, ואני מפרש שחוסר קרקע הוא ארעיות – כמציאות יסודית של הדברים, ואני מבין – אה, כן – תמיד אנחנו, כאנשים מחפשים קרקע בטוחה, אבל – אהה – דברים הם ארעיים, הם חסרי קרקע, משום שהם משתנים. כמו חולות נודדים. אז אלו עשויים להיות יחסים, או תפישה כלשהי של מהי המציאות. ושוב, מיינדפולנס היא התגובה ההגיונית, הדבר ההגיוני היחיד בפני זה. אין שום דבר מלבד רגעים של חוויות משתנות. אגע של זה , רגע של זה. שום דבר לא נשאר אותו דבר. ומיינדפולנס זו דרך – לא לחפש דבר מלבד זה. רק להיות עם, פשוט להיות נוכח עם רגע החוויה הזה, ואז זה – ולזרום כך. ואנשים מסויימים יאמרו – כשאר מישהו מתנהל כך – יהיו זמנים של מיינדפולנס בהם מישהו מתנהל באופן אופטימלי, ביחס למציאות יסודית שמשתנה כל הזמן. רגע של ארעיות, רגע של ארעיות, ועוד אחד – ומיינדפולנס זה הכי טוב שאדם יכול לעשות. האופן האופטימלי שבו אדם יכול להיות – ביחס לזה. אז להיות נוכח בלי לאבד את האיזון. זה בא והולך, זה בא והולך, ואני לא מאבד איזון. אני פתוח, במובן מסויים. או – אני לא גורר פנימה פגיעות מהעבר, של אתמול עם ההתנגדויות שלו, או ציפיות. אני רק זורם עם הארעיות של הדברים, ולא גורר דברים להווה. ואז אני רואה כפי שזה, כפי שזה, בלי שאני גורר פנימה דברים אחרים. ובמובן זה – השימוש במילה מיינדפולנס – הם אומרים: 'זה זה'. 'כך זה, רק זה'. 'זה מה שהם החיים: עלייה ודעיכה של רגעי חוויה'. ואנשים מסויימים ממשיכים ואומרים: כשהבודהא דיבר על נירוונה, מה שהוא התכוון זה – המצב הזמני של להיות מודע, ולכן להיות באיזון עם הארעיות של הדברים. וכמובן שהאיזון הולך לאיבוד, כי אין מיינדפולנס, ואז מישהו מחוץ לניבאנה, כי הוא מחוץ לתפקוד האופטימלי הזה, של יחסים עם הארעיות מרגע לרגע של המציאות לכאורה הזו. איך זה נשמע? איך זה נשמע לכם? אלו שתי אפשרויות, שיכולות להיות מעורבבות יחד.

האפשרות של מרחב של תודעה

אפשרות שלישית, למתרגל, כאשר התרגול מעמיק. התרגול הזה שעשינו אחרי הצהריים, בישיבות של 14.30, שבו אנחנו נשענים לכיוון של איזו קרקע של קיום, שזה משפט שהגיע בעצם מהמיסטיקה הנוצרית – פול טיליך, אבל אנשים משתמשים בו הרבה – קרקע הקיום. מודעות, או המרחב, או מה שאנשים לפעמים קוראים לו ריקות (emptiness) עם E גדולה – זוהי הקרקע של הקיום, ונידמית ונחווית כנרחבת, בלתי משתנה, יציבה, בלתי-מופרעת, ומתוכה מופיעות תופעות, ודועכות בחזרה אליה. כמו הדימויים בהם השתמשתי שמי הלילה, עם הכוכבים הנופלים וכן הלאה. ובתוך זה יכולה להיוצר תחושה של העצמי כמודעות קוסמית. ועם זה – תחושה של אחדות. מאוד יפה. אני לא יודע… בקבוצות – חלק מהאנשים מצאו שזה מאוד נוגע, אחרים עוד לא – וזה לוקח קצת זמן, בבקשה – עם העניין של הביקורת הפנימית – זה לא מרוץ. אנשים נעים בקצב שונה, ויש להם רקע שונה מאוד. אנשים נוטים לכיוון זה או אחר בתרגול – אז אני ממש רוצה שזה יהיה בסדר. אנחנו רק אנשים יחד, ולאנשים יש חוויות שונות, וזה ממש בסדר. אבל בכל מקרה – בנקודה מסויימת – הסוג הזה של חוויה מתחיל להרגיש יפיפה, כפי הנראה – יותר יפה מכל חוויה שהאדם הזה חווה. וזה נוגע באופן עמוק, יסודי. יש מגע מיסטי אל הלב שם.

שלוש האפשרויות – אינן מושלמות

אז – שתיים או שלוש אפשרויות. אם אנחנו מביטים בלימוד של הדהרמה – אנחנו מוצאים, למרבה הצער – לימוד שתומך בשתיהן. חלק אומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית, זה מה שזה – דברים כמו שהם, ההיות הקורן והנוצץ של דבריותם של הדברים, וגם – הקרקע של המודעות הנרחבת, מתוכה כל הדברים עולים וחוזרים. אפשר למצוא תמיכה לכל זה. ו – כל השלוש, או השתיים – יכולות להיות מאוד מושכות, באופן אינטואיטיבי, עבור מישהו. ואנשים מוצאים אחת מבין השתיים מאוד מושכות, אינטואיטיבית. האם זה מספיק? האם זה מספיק – לתת למשהו מציאותיות ולתת לזה תוקף של אמת, כי אני מרגיש, אינטואיטיבית, שזה מדבר אלי? מהן הנטיות שלי, אישית, הנחות היסוד שלי, שאני מביא לזה? אני רוצה שזה יהיה… אולי אני רוצה שזו תהיה ארעיות של כל רגע, או שאני רוצה שזו תהיה קרקע נרחבת של קיום? האם אני מודע למה אני מביא, ומה אני מחפש, ברמה עמוקה של הישות שלי? האם אני אפילו מודע להשפעות התרבותיות שנכנסות למשחק, וזה נעשה מרתק עבורי – כשהבודהיזם נע מהודו לסין ויפן הוא ממש נדחה, באופן ראשוני. כי יש נטייה לתודעה ההודית לחפש את מה שהוא טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי לכל זה, לכל מה שנראה שמציאותיות של הדברים. הסינים והיפנים – מחזיקים בנטיה הפוכה לגמרי בתרבות שלהם. לגבי תחושת מציאותיות של מופעים, והיופי הרגעי שלהם וכן הלאה. אז מה שקרה, אחד הדברים – כשהבודהיזם שינה תרבויות – הוא השתנה, ופנים עמוקים של אוריינטציה במסורת השתנו. אנחנו, במערב – מקבלים זרמים שונים – בנפרד, או במעורבב. וגם, מעורבב לתוך זה, מתוך המאה האחרונה – הפילוסופיה והשירה הרומנטית. ולהם היו פילובופיות שהושפעו מאסיה, בתמהילים שונים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו לועסים כשאנחנו מקבלים את המזון הזה. וכשאנחנו נכנסים לזה – יש פה הרבה סוגיות על הפרק, שהן פילוסופיות, ויכול להיות שהן נראות מופשטות, אבל הן נעשות מאוד חשובות – אולי אינטלקטואלית, אבל – אולי יותר מסוכן – לא אינטלקטואלית. כי אני לא מבין שהן פועלות, אבל הן פועלות. אז למשל – האם ישנה מציאות נתונה, מציאות שקיימת שם, באופן עצמאי ובלתי תלוי? האם זה – שחומר הוא הדבר הראשוני מתוכו מודעות נובעת? האם זה המצב שאתה, איכשהו – מארגן את החומר, ולאורך מספיק מיליארדי שנים – מודעות תתפתח? זוהי ההשקפה המערבית – מדעית – רציונאלית. או אולי זה הפוך – שמועדות, מיינד – הוא ראשוני, ולחומר הזה – אין ממש מציאות? כל הדברים האלו, שנכנסים לתוך זה – ושוב, מה אני מביא לזה, במונחים של הנחות מוצא, שאולי אני לא לגמרי מודע אליהן, או לא לגמרי מודה בהן ביני לבין עצמי? אז לפעמים, מישהו, שאומר: 'זה זה, אין דבר מלבד מופעים רגעיים של תופעות, שאני חייב להיות איתן ולהתמודד איתן – לפעמים – זה כאילו, באופן מעודן – הם מלהקים את עצמם כסוג של גיבור אקזיסטנציאליסטי: 'אני ניצב בפני המציאות של הדברים, אני יכול לעשות את זה, אני אמיץ מספיק – כאילו זו היתה נקודת הסיום של הלימוד. אין שום דבר רוחני, אין עוד משמעות בחיים, אני לא קורא בהם שום דבר מלבד זה – יש רק את ההופעה הרגעית שעולה וחולפת של מופעים חסרי משמעות – הכל ארעי, תתגבר על זה, תתמודד עם זה. אם אתה מרגיש חרד – תתקשח, תהיה אמיץ, וזהו. בהצלחה.' יש בעיות בשתי האפשרויות, או בשלוש.

איפה סוף הפיברוק?

אם, דרך תשומת לב והקדשה – הפפנצ'ה, הסיבוך של הסיפורים – כל זה – נעשה פחות, ויש לי תחושה של הקרינה של הדברים, היופי של דברים 'כפי שהם', אם – באמצעות חדות של תשומת הלב אני מקבל תחושה של הרגעיות של הדברים, ואם, כפי שאמרתי הבוקר – פחות תגובתיות, ויותר תחושה של המודעות המרווחת, יותר תחושה של אחדות, ואז אני רואה – אם משהו מזה קורה, ואני רואה, ומבין: 'אה, הוספתי דברים. פיברקתי שכבה נוספת על דברים' או שפיברקתי סיפור, והוספתי את השכבה הזו, או – קביעות, או מוצקות, או נפרדות, או עצמי – כל מה שזה עשוי להיות. בכל רמה שמישהו ראה, אז הוא רואה: 'אני רואה את זה עכשיו, שזה מה שעשיתי'. ואז יש שאלה: איך אני יודע שאין עוד פיברוק קורה? האם זה בגיוני? איך אני יודע שזה הסוף של זה? איפה סוף הפיברוק? אוקיי, אני רואה דרך האישיות, ואתמול אמרתי די הרבה, ודי בפירוט על איך הרובד הזה של האישיות מפוברק, ואז נדחס ונקשר עם התפישה של את הדברים, והעולם. ואני רואה: 'אה, כן, זה פיברוק'. ואז יש לי תחושה של הארעיות, הרגעיות, הקורנות של הדברים – איך אני יודע שהפיברוק נגמר שם? איפה הסוף של פיברוק? במובן מסויים, לראות דרך רמת האישיות, כמו שאמרנו אתמול – זו סוג של אי-בנייה של האישיות, באותו רגע. איפה אי-הבנייה הזו נגמר? בעצמי הפסיכולוגי, האישיותי, שמשתתק; ועכשיו דיברנו על הסולידיות של דברים, שניראים פחות ופחות סולידיים. האם זה נגמר שם? אז – אחת הבעיות, בכל הגישות האלו עד כה – שיש הנחה שמישהו הגיע לרמה שמגלה את הבלתי מפוברק, לא בנוי. אולי אני מודע לזה כהנחה או לא, אבל זה שם.

תחושת עצמי מעודנת

בעיה שניה – עצמי פסיכולוגי, אישיותי – אולי שוקט. אולי אפילו – יש לי פחות הזדהות עם הגוף והתודעה. אבל עדיין – תחושת עצמי מעודנת – תהיה מורגשת ככזו שיש לה מידה כלשהי של מציאות, אם – האלמנטים של הקיום, האלמנטים שמרכיבים את הגוף והתודעה – או הרגעים של החוויה הפנימית – מורגשים כאמיתיים איכשהו. זה יעלה תחושה עדינה של עצמי, שעליה – תחושה גדולה יותר של עצמי תיבנה לעתים – ויהיה סבל עם זה. אז – בחלק מהמסורות, באבהידהמה התרוודית, אני חושב – הם מדברים על יחידות בסיסיות, אבני בניין יסודיות – שהם המציאות האולטימטיבית – אם אתה תופש מציאות בחדות מספיקה, עם תשומת הלב חדה מספיק, עד הגבול שלה – אתה תראה את זה – וזה זה – אבני הבניין היסודיות של החוויה. חלקיקים תת-אטומיים, רגעי חוויה וכן הלאה. כשהמהיאנה הגיעה, עם נגארג'ונה ואחרים – הם קרעו את זה לגזרים, והוכיחו שזה מושג מגוכח לגמרי, גם אם הוא מושך לאנשים מסויימים. אז היתה תשובה מצד הראשונים: אוקיי, מה שאלו, החלקיקים התת-אטומיים האלו או הרגעים האלו – נעלמים כאשר הם מופיעים. אבל אם אתה חושב על זה – זה לא הגיוני. אם משהו נעלם כרגע שהוא מופיע – הרי שהוא לא קיים. ואני לא יכול לצבור את זה לכדי מסה שתיצור משהו. אני לא יכול לצבוא מסה של זמן, או של משהו סולידי שם. אז יש בעיות בתחום של חירות, והאפשרויות של חירות, אם אני לוקח את חלקיקי הקיום כאמיתיים, גם אם חלקי הקיום הגסים יותר אינם אמיתיים. ויש גם בעיות במובן של מגבלות לחופש, וזה מאוד מעודן, אני מדבר על רמות חופש מעודנות ועמוקות – עם התחושה של האמיתיות של המרחב של המודעות. אם לצטט את נגארג'ונה: 'איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?' אם אני נותן מציאותיות למודעות הנרחבת הזו, אני נותן איזה קרקע של קיום למרחב, ואיפה שיש בסיס – יש יסוד לבנייה. בנייה של מה? של חוויה, של עצמי, של סבל. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני מקווה שאני לא מאכזב אף אחד. זה מאוד מיומן. כל שלוש הגשיות האלו – הן מאוד מיומנות, ולכן אנחנו משקיעים זמן בלעשות אותן. הן אבני דרך מיומנות ביותר לחירות. אנחנו מדברים על פתיחה של השקפות, תרגול של שינויי השקפה. אלו הן – שינויי השקפה, שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. אז בישיבה של 14.30 ניסינו בעדינות, בכל יום – לעודד את השינוי בהשקפה. אבל – הן לא יהיו חופש סופי, והן לא אמיתיות אולטימטיבית. אז מה אני הולך לעשות? לאן ללכת עם זה?

הדרך להבנה של ריקות

אנחנו צריכים להביט יותר מקרוב את הבנייה של דברים. אנחנו מדברים על בנייה של אישיות, אז – איך סבל נבנה? כשאני נכנס ללחץ וסבל עם משהו, ויש שם היקשרות וכאב – זה נבנה. יש לנו יד בבנייה של זה, המיינד והיחסים שלו, וההשקפות שלו – בונה את זה. סבל הוא בנייה. זו היתה התובנה האדירה והסופית של הבודהא – סבל נבנה. מה שאומר – שאפשר לפורר אותו. תחושת העצמי – גם נבנית, בכל רמה שהיא. בכל רמה שהיא – גסה, אישיותית, ויותר ויותר דקה. על תחושת עצמי – ניבנית. חוויה היא גם בנייה. לא רק סבל ועצמי, אלא – חוויה – ניבנית, מפוברקת. להבין את זה, לתפוש את זה – זה מה שאנחנו קוראים לו התהוות מותנית. להביט להתהוות המותנית. אם אני מתחיל את החיפוש הרוחני שלי, במודע או בלתי מודע, עם תחושה של 'דברים כפי שהם', אולי כי קראתי משהו, אולי כי קראתי או שמעתי, או משהו כזה, ועל זה מתבסס החיפוש הרוחני שלי, או על תחושה של הקרינה של הדברים, או 'העצמי הגדול', או ארעיות – אם החיפוש הרוחני שלי מתבסס על אלו – אני כפי הנראה לא ארדוף את הסוגיה הזו של בנייה והתהוות מותנית בעומק מספק. כי אני אסתכל על כיוון אחר, אחפש משהו אחר, ואטה לעצור מוקדם מידי, כשאני מוצא את הדבר הזה, ולא אדגיש מספיק חקירה לתוך ומשחק עם התהוות מותנית, כך שהיא תגלה את העומק המלא, היוצא מגדר הרגיל שלה. זה משהו שהולך לעומק מדהים. מדהים. הרבה יותר עמוק מהעצמי הפסיכולוגי, והרבה יותר עמוק מהתחושות של רגעיות וארעיות, וכן הלאה. אז – תרגול, במובן מסויים – הוא תרגול עם חשיפת – מה המיינד עושה שבונה סבל, עצמי וחוויה. אומר זאת שוב: התרגול הוא חשיפה של מה שיש במיינד – שבונה סבל, עצמי וחוויה. ואז ללמוד לא לבנות. לא לבנות. אז דיברתי קצת הבוקר על איך היאחזות, דחיפה ומשיכה – הוא בסופו של דבר בונה של עצמי, וגם של סולידיות. ויותר מזה – הוא בונה של מופעים, מראיות. בונה של מראיות של דברים, וכך גם השקפת עצמי. כל מידה של השקפת עצמי שיש לי מופיעה כפקטור בתודעה, ובסופו של דבר בונה סבל, בונה עצמי, בונה חוויה ומראית של דברים. זה די מעודן ודי מדהים. זה גם מסתבר שהאמונה שלי בכך שדברים הם לא-בנויים – זה בונה דברים. אם אני מניח מציאות נתונה, עצמית – זה גם מעניק להם את התחושה הזו. וזה נעשה דבר נוסף שאני יכול לשחק איתו. אז עם המודעות הנרחבת, כשזה הולך – אז אחנחנו נסוגים, כשאני אומר: הכל הוא רק רושם בתודעה, ואני מציע את זה – זה משיכה של האמונה במוצקות ובקיום האמיתי של דברים. וזה גם – מתחיל לבנות פחות. זה הגיוני? זה בסדר אם אלו רק זרעים. אני נע דרך הרבה דברים במהירות, ואני מקווה שזה קצת הגיוני. אם היה עוד זמן – היינו הרבה יותר איטיים. זה דבר רדיקלי ביותר לראות, הופך הכל על ראשו, וקשה להבין את זה.

הבלתי מותנה

יש בלימוד הרבה התייחסויות ל'בלתי מותנה', לבלתי מפוברק, זה שאינו מת, שאינו נולד, זה שהוא 'מעבר', וכן הלאה. לפעמים אנשים שומעים את הלימוד, וחושבים: 'זוהי המודעות', כי לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מודע, וכן הלאה. או – שזה המרחב של המודעות, מודעות במובן הרחב יותר. אבל, בעצם, זה לא יכול להיות אף אחד מאלו. כי אם היינו אומרים שזה אחד מהם – מודעות במובן הרגיל, או מודעות במובן הרחב יותר, והיפה יותר – איך אני יודע שזה עדיין שם כשאני מת? איך אני יודע שזה לא ימות? זה שם כשאני חי, וזה נראה שדברים מופיעים ומתים חזרה לזה. אבל זו צריכה להיות 'קפיצת אמונה' כדי שאומר שזה שם לאחר שאמות. אז יש בעיות שם – כשאנחנו לוקחים מודעות, במובן הרגיל – כדבר שאינו מת, אינו מותנה, בלתי מפוברק. ואותו דבר עם החלל – עשינו מדיטציות שונות אחרי הצהריים, וכמה אנשים אמרו לי: החלל – נראה שאפשר לצבוע אותו אחרת בזמנים שונים, אני יכול להרגיש אותו כשלווה. שלווה בלתי מעורערת. אני יכול להרגיש אותו כאהבה, כחמלה, כמודעות, כפשוט חלל. אבל העובדה שאפשר לצבוע אותו בדרכים שונות – מעידה על כך שזה עדיין מפוברק. שאי אפשר לומר שזו מציאות בסיסית ובלתי תלויה, כי אני ממשיך לצבוע אותו בכל מיני דרכים. זה תלוי – במה שאני מעניק לו. אז – אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לבטל את כל זה מהר מידי. אנחנו פה פחות משבוע. חמישה או שישה ימים. זה הרבה יותר מידי מוקדם לגדוע את הדברים האלו, במיוחד אם הם חדשים לכם. מישהו אולי מתרגל עם העניין של המרחב הרבה זמן, ולוקח את זה, איכשהו – כדבר האולטימטיבי – כדבר ממנו הכל מגיע וכן הלאה. ויכול להיות, יכול להיות – שמגיע הזמן לפקפק בזה. אבל אלו אבני דרך מאוד יקרות, אז צריך להיות זהירים מפני – היאחזות בהם לנצח, או לאתגר אותם מוקדם מידי. אז אני לא רוצה להיות הורס מסיבות, או לנפץ בועות מוקדם מידי. אם זה מרגיש יפה, משחרר – לכו עם זה. אני רוצה להניח פה משהו שהוא רחב וארוך יותר. אז בחיפוש אחר הבלתי מפוברק – אני רודף אחרי אי הבנייה הזו, ולוקח את זה יותר ויותר לעומק: לא לבנות סיפור, לא לבנות עצמי, לא לבנות מוצקות – ועוד ועוד. ובסופו של דבר – מראיות מתחילות לדהות. מפסיקות להופיע. ואפשר ללכת כל כך עמוק – שמישהו הולך אל מעבר למודעות. במסורת קוראים לזה 'חווית הפסקה', אבל – העניין זה לא רק לחוות את החוויה היקרה והנפלאה הזו. זה, והרבה יותר חשוב – להבין מה קרה שם, ובמסע הזה – להבין שדברים, פנים של המציאות שאנחנו חושבים עליהם כאמיתיים לגמרי, ולגמרי מחוץ לשאלה, כמו חלל, מודעות, זמן – הם למעשה מפוברקים גם. כי כשאנחנו הולכים מעבר – אין זמן, אין מרחב, אין מודעות, לפחות במובן הרגיל. זה הדבר החשוב – להבין את הבנייה, את ההתהוות המותנית. יש אמירה מיסטית יפה של הבודהא, מהקנון הפלי: 'עבור אחד שרואה – אין שום דבר'. ומתוך הפאג'נפרמיטה: 'לראות שום-דבר זה לראות מצויין'. אז מסתבר, במונחים של מודעות – שמודעות פירושה מודעות למשהו. מודעות תמיד מודעת למשהו – לדבר אותו היא יודעת, וככזו – היא גם התהוות מותנית. ואפשר לראות שדברים, אובייקטים – מראיות שאני בונה – הן ריקות. מודעות נשענת על משהו ריק.

נצעד אל מחוץ לזה לשניה – כשאנחנו עוקבים אחרי החקירה הזו – בין אם זה למצוא את תחושת ה'דברים כפי שהם' והקורנות של הדברים, של הדבריות שלהם והיופי בזה, או שזו הרגעיות, או שזה המרחב הגדול של המודעות – זה צריך להביא, כאשר מתרגלים את זה היטב, וזה אכן מביא – כולם – מביאים סוגים מסויימים של חופש, חופש עמוק. ואהבה, וחמלה. אז, שוב – אני מקווה שזה לא נשמע מופשט – הם מביאים את זה איתם. אהבה, חמלה, חופש. כשאני הולך עמוק עוד יותר, אל הבלתי-מפוברק, אפילו יותר. יותר חופש, יותר חמלה. עכשיו – זה דבר שהרבה יותר קשה להבין. זה די קל לראות ארעיות. זה לוקח זמן לא-מועט כדי להפוך את המודעות לחדה מספיק כדי לראות ארעיות מאוד מהירה, אבל זה יחסית קל. זה יחסית קל לראות 'דברים כפי שהם' ואת הקרינה שלהם. וזה די קל לחוות את תחושת המרחב. אבל מה שאני מדבר עליו עכשיו – הרבה יותר קשה להבין את זה, ולהסביר את זה. להרבה אנשים – אין שום משיכה לזה בכלל. ויכול להיות שאתם מקשיבים וחושבים: 'זה נשמע לי נורא. אין לי שום עניין בזה. אני אוהב את המציאות שלי, תודה לך'. לאחרים – זה נוגע מאוד בעומק, ואולי הם לא מבינים את זה – אבל יש איזה ניחוח, וקשה לשים עליו את האצבע. זה לא ניהיליזם. בבירור, בבירור, בבירור. אחד עשוי לשמוע את זה ולחשוב שזה מדיף ניהיליזם, אבל זה לא מה שזה. זה לא אומר ששום דבר לא קיים. זה לא אומר שהכל חסר משמעות, זה לא אומר את זה בכלל. ומתרגלים ממש מסורים, ואני מדבר אנשים שממש מקדישים את עצמם – יכולים להכיר את הרמות האלו, ולדעת מה זה – לחוות, לחיות עם הארעיות, ולפתוח את הלב לזה, ולהרפות לשטף של זה – ויש יופי בזה. אבל – הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רדיקלי, משחרר, מופלא – ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדברים. הריקות ההדדית הזו, חוסר הקרקע ההדדי הזה של כל הדברים. וזה ממש לא מצביע לניהיליזם. אז המסע הזה – דרך כל זה – זה ממש מסע של אתגור עמוק של ההשקפות, הנטיות, ההנחות לגבי המציאות. ובמסע הזה, באתגור הזה – יש פלא ויופי.

לפעמים שומעים מתרגלים ומורים מסויימים: 'אין שום בלתי מותנה ובלתי מפוברק. זה תרגום שגוי של מילים מסויימות, ויש רק פיסקה אחת שבה הבודהא אומר את זה (וזה לגמרי לא נכון, אם אתם מכירים את הקנון) ואין שום דבר רוחני. תתגברו על זה, אין שום דבר מיסטי בחיים. זהו זה'. דברים הם ריקים – זה מה שהבודהא לימד, זה מה שהמסורת מלמדת, אבל לעתים – מה שקורה – זה שהם רוצים לומר שהתחושה הזו של משהו פלאי, משהו שנמצא לגמרי מעבר – זה ריק. אז כל הלימוד על ריקות – מיועד להפטר מתחושת ה'מעבר' הזו, שהם היו מעדיפים של תהיה שם, כי הם לא אוהבים את זה. אבל חוויה של זה, או אפילו חוויה קרובה לזה, עם הבנה לגבי אי-הבנייה משנה באופן יסודי, מרפאת באופן יסודי. אם ההבנה שם – מרפאת, משנה, משחררת – באופן מדהים. אנחנו יכולים לומר: מה אם נשנה מילים. הם אומרים שהבלתי מותנה הוא מפוברק. אז מה אם אומר את זה על טוב לב או אהבה? אתם יודעים, אולטימטיבית – זה גם ריק. האם זה אומר שאני מבטל את זה כחוויה? שאין לזה מקום לריפוי, בצמיחה, בריפוי שלי?

אז – צריך להיות זהירים, במובן של – אני יכול לומר שהכל הוא ריק, ואם אלו רק מילים, זה יכול להחזיר אותי לנטיות הרגילות שלי לגבי דברים, ואני עדיין מתפקד בעולם עם התחושה הרגילה שלי לגבי עצמי, דברים, זמן וכן הלאה. או, אם אחזור לרמה של ארעיות – ולהשוות אירות לארעיות, מה שהוא לא נכון, כי ריקות היא דבר נוסף – אין אותה רמה של חופש שתבוא מזה. אולי אני משתמש בכל המילים הנכונות, אבל אין חופש באותה מידה, כי לא הבנתי התהוות מותנית כל כך לעומק. אז אני צריך להביט, ולהיות מאוד כנה כמתרגל – מהן הנחות המוצא שלי? האם אני מנסה לשלול משהו בשביל משהו אחר, וכמו שאמרתי קודם – אנשים שונים ייטו לרצות להפטר מדברים שונים. חלק מהאנשים נורא רוצים להפטר מהעניין של הבלתי-מותנה, אחרים רוצים לודט שמודעות לא נלקחת כמשהו מיסטי, חלק רוצים להפטר מהמוצקות – ולהשאיר את השאר בלתי-נגוע. אז אני צריך לשים לב – אם אני רואה שדבר אחד הוא ריק – האם אני משאיר דברים אחרים על מכונם, ולא מבין את הריקות שלהם? אני חייב להביט על נקודות העיוורון שלי, להיות יסודי לגמרי, בעל יושרה מוחלטת. וכמו שאמרתי – זה אמור להביא לחופש, ואם זה לא – משהו אחר מתרחש.

איחוד של מראיות וריקות

זה אכן מסתבר – שהבלתי מפוברק, שאינו-מת – הוא גם ריק. איפה זה שם אותי? אולי במקום לבטל את זה – זה שם אותי במקום אחר לגמרי. אנחנו מדברים על האיחוד של מראיות וריקות. דברים מופיעים, הכל מופיע, והוא ריק. והריקות של זה וההופעה של זה הם אחד. אפשר לקרוא לזה – להב הסכין שבין מראיות וריקות. להב הסכין. וזה מאוד קשה להיות על זה. קל לומר את זה, קשה לראות, לחיות את זה, ולדעת את זה עמוקות. אז אנחנו מדברים, במסורת, ובעיקר במהיאנה, ובייחוד מסורות טיבטיות מסויימות – מדברות על לימוד שניתן כאמצעי, ולימוד שניתן כאולטימטיבי. רמות של לימוד, ותחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד מיומן ומועיל לדעת – מהו מה.

חופש ואמון באי-קרקע

אז – איך אנחנו נסכם את זה? תפישה נשלטת, או כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, בלתי תלויה של מה שהיא רואה. תפישה, כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, נראית כבלתי תלויה – של מה שהיא רואה. במובן מסויים – כל התרגול הוא – ללמוד לראות דרך זה. ללמוד לראות דרך מה שהבודהא קרא לו אשלייה, כישוף, טריק של קוסמים. לראות דרך כל זה, לראות את זה כמו שזה. זה לא אומר לחיות בכלום, זה בלתי אפשרי – אלא לראות את זה כמה שזה. זו תנועה לגמרי אנטי-אינטואיטיבית. באופן מאוד עמוק, כי התחושה האינטואיטיבית שלנו, כמו העצמי – זה נראה כמו אחת העובדות הברורות מאליהן, ואחת העובדות הברורות הנוספות היא המציאותיות של מה שמופיע. אז זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי, וזה מביא חופש. זה מביא את הרמה העמוקה ביותר של חופש. אז איך אני עושה את זה? איך אני רואה דרך זה? על ידי תרגול של אי-בנייה, שעליו דיברתי. על ידי תרגול של החלפה להשקפה שונה, ששם בסימן שאלה את ההקשפה המורגלת שלי, ואז מערער את כל העניין. וגם – על ידי הגיון. לא דיברתי על זה בריטריט הזה, אבל יש מקום לתודעה ההגיונית – לבוא ולחשוף את אי המציאותיות של הדברים. או – כפי שזה לרוב – שילוב כלשהו של אלו. והתרגול הוא פיתוח של מיומנות בכל זה. ביכולת לעשות את זה, לשחק עם זה ולראות לעומק משם. אז אנחנו יכוילם לשמוע משהו כזה, ואולי, בתקווה – זה שותל זרעים. לפעמים זה לא, ולפעמים זה נראה לא-רלוונטי לחיים של מישהו, או שזה יכול להיות – כלפי כל אחד מהדברים האלו – החלל הגדול או משהו אחר – יש חוויה חד פעמים של משהו מדהים. לרוב – חוויות חד פעמיות הן לא מספיקות כדי לשנות חיים. ומה שצריך זה לחזור על החוויה הזו, באופן מכוון – עם ההבנה לגבי – איך אני לא-בונה, איך אני בונה ויכול לא-לבנות, ולחזור על זה שוב ושוב, עד שהתובנות העמוקות האלו שוקעות לתוך היישות. אז זה לא רק לגבי – שתהיה חוויה, ולא רק לגבי – להבין משהו אינטלקטואלית. אם אנחנו ממש חוקרים לזה – אנחנו נראה משהו די מדהים, שהוא – מודעות, או תשומת לב, או התרגול – תמיד נשען לראות מציאות בדרך כזו או אחרת. יכול להיות שזה באופן של 'דברים כמו שהם' והקורנות שלהם, אולי במובן של ארעיות, אולי במובן של חלל של מודעות או משהו אחר. זה יכול להיות בכוונה, על ידי הדרך שאני מתרגל ונשען, אבל לעתים יותר קרובות – זה מההנחות הסמויות. ושם – אנחנו ממש צריכים לחשוף דברים. או – שאני יכול לכוון את המיינד לראות את ההתהוות המותנית, לחשוף את הבנייה וההתהוות המותנית של דברים. אבל אחרת, המודעות – בין אם אני אוהב את זה או לא – תמיד נשענת לצבוע ולבנות את החוויה באופן מסוים, ולראות אותה באופן מסויים.

אז כדי להסיק משהו – דיברנו על החיפוש אחר ביטחון, אחר קרקוע שאנחנו יכולים לבטוח בו. וזה מצחיק, מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון, כשאנחנו לוקחים אותו מכל הלב, באופן מלא לגמרי – מסתיים כאמון מוחלט, ביטחון מוחלט – באי-בנייה של קרקע. אמון באי בנייה של סבל, אמון באי-בנייה של העצמי, אמון באי-בנייה של ביטחון, של חוויה. לבטוח בזה. מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון מסתיים באמון באי-בנייה של שום דבר מוצק. מחפש משהו מוצק, ואני רואה שהדבר הטוב ביותר הוא – לא לבנות אותו. ואנחנו לומדים לעשות את זה, לאורך זמן. ובעשותנו כך – באי-בנייה – מה שהיה דחוס אל תוך מציאות נוקשה-לכאורה – מופיע כבלתי כבול. אי-כבילה, פתיחה, ריפוף, הפגה של דברים – פתיחה שלהם, כחוויה. החוויה הזו צריכה להביא איתה הבנה של איך דברים ניבנים. בהיותם נבנים – הם מפוברקים, לא אמיתיים באמת, במובן שאנחנו מרגישים שהם. וההבנה הזו מביאה את החופש העמוק ביותר. ואיתו – קידה עמוקה. ולכן זה לגמרי לא ניהיליסטי. זה פותח את הלב, במובנים מסתוריים ביותר. קידה עמוקה, וזה גם מביא – באופן טבעי מאוד – רצון לשרת. אנחנו מדברים על נדיבות – רצון לתת את החיים. זה בא באופן טבעי מזה. יש בלימוד התייחסות לאי-הקרקע של החוויה, אבל להבין את זה, יותר ויותר לעומק – זה מובן כמשהו הרבה יותר עמוק מהארעיות, הרגעיות של דברים. הרבה יותר עמוק מזה. ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדרים, כל התופעות. וכן, המסע הזה – יכול לערער את יסודות המציאות שלנו, לעתים. וכן – הוא יכול להביא חרדה לעתים. אבל לא לעצור בחרדה, זו לא נקודת סיום. זה צריך, ואכן מביא – חופש. אם אני לוקח את זה לכל הדרך, עמוק ככל שניתן. אי-קרקע – הפתחות לאי-קרקע, לראות אותה, להבין אותה – מביא חופש. בואו נהיה שקטים יחד לכמה רגעים.

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט 'לשחרר את הלב', שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים 'אני כאן'. ו'אחרים הם שם'. 'הנה אני'. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת 'אחר'. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא 'נשמת הכסף', שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: 'כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות'. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. 'כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם'.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – 'מה יקרה איתי בעתיד', 'איך אהיה', 'האם אהיה בסדר?'. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: 'אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי'. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: 'זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי'. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: 'עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו'. או: 'עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות'. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: 'טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי', אבל זה כן. או שאתם חושבים: 'אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה'. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו"ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של 'אני לא רוצה להתמודד עם זה'. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו"ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג'יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו"ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר 'נשמת הכסף', שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא 'פרוייקט הרעב', אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש'אין מספיק'. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ"לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט 'אמת מטרידה' של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג'י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: 'אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה'? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: 'גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ'קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך'. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: 'שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם'. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז 'ללכת עם הזרם' זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: 'רק דגים מתים שוחים בזרם'.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל'מה הם חושבים עלי'. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – 'אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.' זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו'זני' כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג'אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או 'אני ככה', או 'אני תקוע עם זה'. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין 'אדם בזכות עצמו', או 'אשה בזכות עצמה'. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: 'הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על 'איך השתמשתי בזמן שלי'. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: 'אבל שום דבר מזה אינו נכון'. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי'. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על 'להיות בעכשיו', אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: 'לא היה שם עצמי'. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט 'קיימים' – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – 'העצמי הוא הבעיה', 'אין עצמי, זו רק אשליה', או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ"כ מוטמע, כ"כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: 'זו אשליה', או 'זה לא באמת קיים'. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

מעיינות של שמחה

מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית

לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.

יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.

הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.

ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:

הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.

הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.

אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.


חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת

Drinking the nourishment,

the flavor,

of seclusion & calm,

one is freed from evil, devoid

of distress,

refreshed with the nourishment

of rapture in the Dhamma.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)

הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:

העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.

הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.

אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.

הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.

במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.

אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.

אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה

בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.

תשומת לב מתמידה

ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.

עדינות של קשב

ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.

יחס של אפשור

אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר 'פשוט להיות עם'; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב'מרחב של המודעות' ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.

השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים

תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ'קוצניים' פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.

השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית

אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק 'נמצאים שם', אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.

עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: 'מה יועיל עכשיו'. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: 'לך לשם'; 'תעשה את זה'. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: 'זה צריך להיות כך'; או: 'זה לא אמור להיות כאן', שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: 'איזה תרגול לעשות?'; 'איך להתייחס לנשימה הזו'; 'מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא'; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: 'מה מרגיש מועיל?' – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.

במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג'אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:

‘It's like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you're skilled at looking after it, it'll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’

(keeping breath in mind:

https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)


חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה

So:

the enlightened man —

discerning, learned,

enduring, dutiful, noble,

intelligent, a man of integrity:

follow him

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

Whatever a mother, father

or other kinsman

might do for you,

the well-directed mind

can do for you

even better.

(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43

Cittavagga: The Mind)

הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה

בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.

האיכות של מטא

מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של 'צריך' וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה'דלק' או ה'מנוע' הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, 'להיות כמו שצריך' או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: 'מה יכול לעזור?' או 'מה יהיה מועיל?' כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.

האיכות של אמון

אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון 'במה', שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.

רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:

Love is the mother.

We are her children.

She shines inside us, visible – invisible,

as we trust or loose trust,

or feel it start to grow again.

(Barks, a year with rumi, p.195)

האיכות של סבלנות

ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: 'מה הספקתי ומה אספיק'; 'מה אהיה'; 'מה יהיה איתי'. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.

אנרגיה

אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.

מגע עם מה שחשוב עבורנו

ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.

רומי:

Let the beauty we love be what we do.

There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.

(Barks, p.28)

ענווה

האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של 'מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר' – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של 'מהו העולם'; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.

הבודהא:

Respect, humility,

contentment, gratitude…

This is the highest protection.

(Sn 2.4)

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)

ושוב, רומי:

Humble life does not diminish. It fills.

Going back to a simpler self brings wisdom.

(Barks, p.92)

השמחה שבאה מתוך הסמאדהי

עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.

הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של 'מהו הגוף'; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.

בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.

במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.

המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:

"Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.

"Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”

(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)

שמחה מתוך הגמישות של התפיסה

בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.


חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת

הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:

החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.

העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ'אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים', ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.

אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש'אין לי מספיק כסף'. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש'זה אומר עלי משהו'. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….

כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא 'אכן כפי שהוא נתפס בעיני', ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.

אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל'מה הוא', ו'מה הוא אומר'.

אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש'אני באמת יודע מי הוא האדם הזה'. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.

אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש'היא אכן שם' – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש'מה שאני חושב' הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא 'אכן קיימת שם', והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.

החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ'ה, דוקהא ואנטה

כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. 'הריטריט הזה יהיה כל כך קשה'; 'חיי הנישואים כל כך מסובכים'; 'אני כל כך חסר סיכוי'. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ'ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.

אניצ'ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.

עם אניצ'ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.

עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ'ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.

עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ'פשוט קורים'. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.

כך הבודהא:

Happy indeed are the arahants!

No craving can be found in them.

Cut of the conceit ‘i am’,

Burst asunder is delusions net.

(S.N 22:76)

שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.

הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס

מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ'ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם 'חלק', 'שייכים ל', או 'נובעים מתוך וחוזרים אל' המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.

מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.

ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה 'רחב' או 'עמוק' יותר ששוכן 'מאחורי' או 'מעבר' לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.

רומי:

This is how a human being can change.

There is a worm

Addicted to eating grape leaves.

Suddenly, he wakes up’

Call it grace, whatever, something

Wakes him, and he is no longer a worm.

He is the entire vineyard,

And the orchard too, the fruit, the trunks,

A growing wisdom and joy

That does not need to devour.

(Barks, p.62)

לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.

אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):

 

Love Itself

The light came through the window

Straight from the sun above

And so inside my little room

There plunged the rays of love

In streams of light I clearly saw

The dust you seldom see,

Out of which the nameless makes

A name for one like me

I'll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

I'll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

Then I came back from where I'd been

My room, it looked the same

But there was nothing left between

The nameless and the name

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

השמחה שבקרבה אל ה'מעבר'

קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.

מהבודהא:

I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos."

(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

Hunger: the foremost illness.

Fabrications: the foremost pain.

For one knowing this truth

as it actually is,

Unbinding

is the foremost ease.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)

ורומי:

‘You have heard of the ocean of non-existance,

Try continually to give yourself to that ocean.’

(Barks, 74)

היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים

מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ'ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ'הדרשה על הכל', מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)

השמחה שבראייה של ריקות

הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים 'כפי שהוא'. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.

השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.

מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:

“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”  

(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)

השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד 'יותר מאשר עצמם'.

גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.

ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי

בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.

ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?

מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש'אני כך ולא אחרת', או שהאדם ההוא הוא 'אכן כפי שאני רואה אותו' – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.

דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ'אחרים' מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – 'תוצר של קשיי העבר שלהם' וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.

 

ריקות כשדה של משחק וביטחון

דברים אלו נכתבו בהמשך למפגש קבוצת ישיבה ברחובות; הם מביעים רעיונות דומים לאלו שכתבתי במקומות אחרים, ונשענים חוויות מתרגול המדיטציה של הריקות כפי שרוב ברבאה מלמד אותו.

Always mindful, Mogharaja,
regard the world as
empty,
having removed any view
in terms of self.
This way
one is above and beyond death.
One who regards the world
in this way
isn't seen by Death's King.

(Sn 5.15: Mogharaja's Question
translated from the Pali by Thanissaro Bhikkhu)

כשאנחנו ניגשים לפעילות שנקראת מדיטציה, בדומה לכל פעילות, אנחנו ניגשים אליה עם תחושה גלויה או סמויה של תכלית כלשהי. ישנו אי הנחת, שמורגש במיידיות של החוויה, ואנחנו רוצים להפיג אותו בדרך זו או אחרת; זהו המפתח הבסיסי שלנו. אם לא היינו עוקבים אחרי הנחיותיו של הבודהא, סביר שזה היה מניע סמוי ובלתי מודע, כפי שהוא מניע הרבה מאוד מהפעילויות שאנחנו עושים; אבל עבורנו – הוא גלוי לגמרי, והוא מפתח פורה וראוי. ישנן דרכים רבות בהן אנחנו יכולים להתייחס לחוויה – כך שאי הנחת תתפוגג במידה כזו או אחרת ובאופן כזה או אחר.

אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים להבין את התנועה של המדיטציה היא כתנועה של הסגת (מלשון נסיגה) ההזדהות והזיהוי המוצק של חלקים של החוויה הפנימית שסביבם ישנה התעבות של אי נחת כך ש-לאי הנחת אין עוד משען. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית אנחנו יודעים לומר: יחד אותם דברים שגורמים סבל עבורנו – ישנה התהוות והתעבות של תחושת עצמי, והתעבות של תחושת המוצקות של אותם דברים עצמם. לדוגמה: באופן אינטואיטיבי – ישנה עבורנו התהוות והתמצקות של תחושת עצמי, תחושת זיהוי ואמונה באמיתיות סביב מחשבות מסוימות, נאמר – מחשבות של חרדה סביב גורלו של העצמי – ביחס לאחרים, ביחס לבריאותו של הגוף, או ביחס למוות. אחת הדרכים אותה אנחנו מתרגלים בשבועות האחרונים להסיג את ההזדהות ותחושת האמיתיות מן המחשבות האלו – היא לפנות למרחב של המודעות, לפתוח אותו, וללמוד להיות רגישים אליו. בהדרגה – הוא הופך להיות אמתי עבורנו יותר מאשר המחשבות האלו, וכך – גם יותר מהתוכן של אותן מחשבות: תחושת העצמי, תחושת קיום של האחרים. הוא מתחיל להרגיש אמין, מוחשי ונגיש לא פחות מאשר המחשבות על עצמי, המחשבות על אחרים, והתוכן המכאיב של המחשבות האלו. התפיסה של תחושת המרחב, כאשר היא מלווה במידה של מטא – יכולה להיות סביבה שבתוכה המחשבות האלו מופיעות, ויחד עם ההתרופפות היחסית שלהן ושל תחושת העצמי – המטען שכרוך בהן זוכה במידה של ריפוי והקלה, ש, מתוך פתיחה חוזרת ונשנית של המרחב הזה – יכול להיות ארוך טווח ומשמעותי מאוד.

התרגול הזה הוא תרגול יפיפה כשלעצמו. וגם – הוא מאיר עבורנו, דרך החוויה – עיקרון שיכול לפתוח אפשרויות תרגול יפות ופותחות הרבה יותר. אנחנו משתמשים במרחב כמשען, ועל גבי המשען הזה לומדים, מתוך החוויה: כאשר אני מסיג את ההזדהות, ואת הזיהוי הנוקשה – ההיאחזות פוחתת מאליה; מגיעה תחושה של חופש, תחושה של אהבה ושל ביטחון – שעוברת דרך החוויה, מקיפה את ומפעפעת מבעד למופעי החוויה, אלו הנקראים פנימיים, ואלו הנקראים חיצוניים. כאשר ישנו מספיק ביטחון, אפשר ללמוד לשמוט את תחושת הקרקע של המרחב עצמו. גם הוא – אינו אמתי, גם הוא – פשוט מופע בתודעה. והרבה יותר לעומק – התודעה אינה קיימת, משום שהיא נשענת על המופעים, שאנחנו כבר יודעים לזהותם כבלתי-קיימים. הזמן אינו קיים, משום שהוא עוד מופע בתודעה, ואינו קיים באופן בלתי תלוי; אבל – אין תודעה ללא תפיסת זמן, ולפיכך – שוב, גם התודעה אינה קיימת באמת. בלא תודעה, בלא מושאים, בלא זמן – לקיום אין משען. זוהי צורה של ראייה עמוקה של ריקות.

הראיה של הריקות יכולה להישמע כמו משהו רציני מאוד; ובאמת – הדרך אליה דורשת רצינות. היא יכולה להישמע כמו דרך של אכזבה, ואפשר לומר שהדרך אליה מצריכה שמיטה של דברים בהם אנחנו נוטים להיאחז, אם כי מידת תחושת החופש יכולה להדביק בקלות את תחושת האכזבה. כאשר, ובמידה שבה אנחנו יושבים בתוך קיום שנחווה כריק – אכזבה ורצינות הן ההיפך ממה שיפתח עבורנו.

הראיה של הריקות, כאשר היא ערה – הופכת הכל למשחק, ומאפשרת ביטחון קיומי עמוק. בהיעדר תחושה של קרקע של אמיתיות של עצמי ושל עולם – מה יכול להיפגע? מי יכול לפגוע? כאשר הישות רואה את העולם ללא פגיעות – הצורך למדוד ולהעריך את העצמי ואחרים – נשמט מאליו. בהיעדרו – כל מופע זוכה בייחוד ויופי משל עצמו. עם השמיטה של המרכז של החוויה, של מדידה מצד העצמי, חישוב המרחקים, האיומים והסיכוים שלו – מופיעה תחושת חירות ופתיחות שמרגישה פראית (אלא ש-פראות נזקקת למיושבות כדי להיראות כפראית, וכאן – מיושבות, ולכן גם פראות – אינן בנמצא). תחושה יוצאת דופן של פתיחות, שבתוכה האיכויות של שלווה, של שמחה – אינן מוגבלות על ידי תחושה של זמן, השוואה או ניסיון לקרב או להרחיק. בתוך זה – תחושת העצמי זוכה בביטחון עמוק. הסופיות של העצמי מופיעה ונמדדת מתוך תחושת קיומו כקיים בזמן; עם שמיטתה של התחושה של עצמי קיים, ושל קיומו האמיתי של זמן, החרדה הקיומית נושרת מאליה.

התודעה מקבעת דברים כאמתיים, ואנחנו שומטים שוב את תחושת האמיתיות שלהם: 'גם זה ריק'. החוויה עשויה לדעוך עוד ולהתהוות מחדש, ותחושת אי האמיתיות שלה הולכת ומתבססת, הופכת לאורגנית ובלתי מעורערת יותר ויותר. מתוך זה – תחושה של נינוחות וביטחון משתקע בתוך הישות. הפתיחות של הכל, שכבר לא יכול לפגוע – מובילה למוגנות ולביטחון בתוך הכל. מתוך תחושת הביטחון, המופעים זוכים באישור של הנפש שלנו – להתקיים. הם לא צריכים לנוע עוד, לא צריכים להיות מתומרנים לכדי קיום או לכדי אי-קיום כדי לספק לנו חופש וביטחון.

לאורך זמן – אפשר ללמוד להיזכר, לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה.