הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת ‘שיטת הדוקהה הראשונה’. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

Photo by Pixabay on Pexels.com

יהל אביגור

רוב ברבאה: התעוררות

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו האחרון של ריטריט-עבודה בגאיה האוס ב2008, שנקרא: ‘עבודה ותעוררות’. את השיחה המלאה אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11862/

בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים, קבוצה של מערבים, אמריקאים ואירופים, הלכו לאסיה, הודו ותאילנד והתחילו לתרגל את הבודהא-דהרמה די באינטנסיביות, ועשו שנים באסיה. ובאמצע שנות השבעים קבוצה חזרה לארה”ב ואירופה, והתחילה ללמד. ומתוך הקבוצה הקטנה הזו, המסורת שנקראת באופן רופף ‘המסורת של מדיטציית תובנה’ התמקמה במערב, לפני כארבעים שנה, ודי פרחה מאז. מאז התקופה הזו, זה מעניין להשקיף את התקופה הזו, ולראות איך סגנון ההוראה והדגשים השתנו, בכמה דרכים משמעותיות. אחת מהן היא שבהתחלה היה דגש די חזק על הארה, נירוונה, התעוררות. ואיכשהו, בעשרים ומשהו השנה שעברו מאד, זה יצא מהשפה באופן די ניכר. זה לא כל כך נפוץ שאנחנו נעלה את זה כרעיון או שאיפה באופן אמיתי או רגיל. זה כ”כ כך שכמה מורים עמיתים שלי הלכו לקורס למורים באמריקה, וחלק היה על התעוררות, והם היו מופתעים לראות שהרבה מהאנשים שם, מודטים רציניים, לא שמעו את הלימוד של הבודהא על זה. ואני תוהה האם יש פן של רדיקליות שהתפספס. לימוד על נירוונה זה די קיצוני ורדיקלי, ולהוריד את זה זה להוריד משהו די רציני ורדיקלי.

אם אני מביט על הדרשות של הבודהא, זה מכה בי לראות איך הוא היה שמח לדבר עם אנשים מן השורה על המון נושאים, וללמד על הרבה פנים של החיים שהיו מאוד רגילים. הרבה דיבור על אתיקה, על האופנים של נדיבות, איך להשקיע הון, על חקלאות, על המערכת החברתית והקאסטות, הוא היה שמח לדבר וללמד על זה. אבל עם נזירים, הוא היה הרבה יותר בגישה של: התעוררות זה מה שמשנה. המילה נזיר מגיע מהמילה היוונית: ‘מונו’, נזיר, אדם של תודעה ערוץ אחד: נירוונה, התעוררות. היום יש לנו סאנגהה של אנשים רגילים, שמאוד מעוניינים במדיטציה, ומתוך הקבוצה הזו, חלק מהאנשים מאוד מעוניינים בהתעוררות. וחלק לא, ולא יהיו. יש טווח וערבוב, ומבחינתי כל זה ממש טוב. כל התרגול הוא טוב, וכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה מהתרגול, והמורים צריכים ללמד טווח. אבל זה חשוב לא לערבב דברים, ולומר מהו מה, מה מוליך לאן. זה מעניין עבורי להרהר ולפגוש אנשים, ולשמוע מהן המוטיווציות לתרגול. אני ננגע על ידי מה שאנשים אומרים. תמיד יש משהו משמעותי במובן של למה אנשים מתרגלים.

יש תשובות אופייניות: ‘אני מתרגל כדי לשחרר עצמי מהרגלים לא שימושיים של התודעה, ולעזור לאחרים’; ‘להכיר ולקבל את עצמי, ולהיות בקשר עמוק עם עצמי, כדי שאוכל לתקשר עם אחרים בעומק’; ‘כשאני לא מתרגל אני מתכווץ, התרגול נותן את המרחב לחיים לנוע’; ‘אני מתרגל כדי לגלות את העולם הפנימי, להזין את הנשמה, ולטפח טוב לב, סבלנות, חכמה, כדי להיות שמח ושלם’; לחיות את החיים באופן מלא, באמת להיות חי, להרגיש את המגע של החיים ולהפתח אליהם’; ‘לשבת היטב’; ‘פשוט להיות’; ‘בלי סיבה’; ‘כדי לאזן את האנרגיות הגופניות שלי, את הצ’י’. קראתי מאמר מדעי: ‘מדיטציה מגדילה את המוח, ומשפרת זיכרון, תשומת לב ובהירות’. ואני חושב שיש משהו יפה בכל זה, משהו נוגע ללב. מה שמועיל עבור אדם מסויים, מה שגורם להם לרצות לעשות את זה.

אז יש את כל זה מצד אחד, ומצד שני, דיברנו על מוות, אז הבודהא, כבר בתחילת התרגול שלו הביט סביבו, במבט בהיר וארוך, וראה אדם חולה, אדם מזדקן ואדם מת, ושאל: ‘למה אני, שנתון להזדקנות מחלה ומוות, למה שאחפש מפלט במה שהוא נתון להזדקנות מחלה ומוות?’. הוא רצה משהו שלא מת, שלא ייעלם. וחברים ומשפחה שלו, וכפי שאתם יודעים הוא היה ממעמד גבוה, אמרו לו: ‘אתה משוגע, יש לך עיסקה טובה פה! אל תוותר על זה, אולי זה לא קיים, הלא-מת.’ והוא תרגל עם מורים, ואמר: ‘זה עדיין לא ממש זה’, והמשיך לחפש ולתרגל.

אני רואה אנשים שונים, וקהילות שונות. אז אפשר להשוות את מה שאופייני לגאיה-האוס, לעומת אנשים בהודו,שם שחרור והתעוררות אלו מילים אופנתיות. אז אנחנו יכולים, בקצה אחד – למצוא מישהו שמרגיש: מה לי ולזה, לחיים ולעבודה שלי; ובקצה השני – מישהו שמתעניין בזה, ולא אכפת לו מרגשות, ואין לו רגישות לאיך הוא עם אחרים וכן הלאה. אז הכל טוב, והדהרמה מציע טווח רחב מאוד, אבל רק להערב, אני אתמקד בקצה אחד של זה: התעוררות. זו המילה של הבודהא. הבודהא לא אמר הארה, אז התעוררות.

הבודהא אמר משהו מאוד מעניין, אבל לפני כן, אני חושב שזה חשוב שנדע, כי אנחנו יכולים לבחור, לדעת מה מוצע. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הדהרמה מציעה, וכל אחד רשאי לבחור, אבל כדאי לדעת מה מוצע. הבודהא אמר: ‘אם היית יכול לעשות עיסקה בה בכל יום, למשך 100 שנה, ידקרו אותן 100 חניתות בערב, 100 חניתות בצהריים, ו100 בערב (אז 300 חניתות ביום) אם היית יכול לעשות עיסקה שבה זה היה קורה, ואחרי 100 שנים היית זוכה בהתעוררות מלאה, הוא אמר: ‘זו תהיה עיסקה משתלמת’. ולא תרגיש, אחרי 100 שנה, שזה הושג בקושי ניכר, ביחס למה שקיבלת. אז הוא אומר: אל תעשה הערכת חסר של מה שזה אומר. יש לך יכולת לבחור, אבל אל תעשה הערכת חסר. יש הרבה נושאים, ויש אנשים שזה לא מעניין אותם, וזה ממש בסדר, וצריך לפגוש כל אדם איפה שהוא. אבל לפעמים הבודהא נותן דגש אחר. המילה הזו ‘דהרמה’, היא מילה שהיתה שם במסורת הוודית, והמשמעות שלה היתה: ‘חובה’. וכל אדם במעמד חברתי מסוים, לכל אחד היה מקום וחובה בקסטה שלו. אם היית ברהמין, היית צריך לשמועל שלוש להבות בוערות בבית, וזה השאיר את הייקום במקום. והבודהא השתמש באותה מילה, ואמר: ‘אתה יודע מה החובה שלך, הדהרמה? זה שחרור. התעוררות. ויש שלוש להבות שאתה לא צריך לתחזק, אלא לכבות: תאוות בצע, שנאה, תעתוע’. אתה צריך לכבות את זה. אז הוא מחזיק את כל זה.

חלקית, אני רוצה לדבר על מה זו התעוררות מנקודת המבט של הבודהא, וגם הביט ביחסים שלנו עם זה, ואיך אני מתייחס לזה. אז אפשרות אחת להתייחס לזה, ואני נתקלתי בזה, עם אנשים שאני מכיר, זה לשמוע ולחשוב: ‘זה לא אפשרי. איך אפשר ללכת מעבר לסבל? להשתחרר מתאוות בצע, שנאה ותעתוע? זה לא אפשרי’. זה היה די נפוץ בימי הבודהא, והיה ברהמין בשם פוקרסטי, והוא אמר: ‘זה לא אפשרי לאדם ללכת מעבר לעולם, לדעת משהו שאינו אנושי’. מישהו סיפר את זה לבודהא, והבודהא שאל אותו: ‘איך הוא יודע, האם הוא קורא מחשבות, ויכול לראות את התודעות של מוארים, ולראות איפה הם?’. ואז הוא אמר: ‘זה כמו שאדם עיוור, שלא יכול לראות אור וצל, ואת השמש והירח, יאמר: זה שטויות, כל הדברים האלו שאתם מתארים – צבע, צורה, שמש וירח, אין את כל זה, ואף אחד לא יכול לראות את זה. האם זה יהיה נכון?’. הבודהא היה פה די חריף. וזה בסדר גמור שמישהו אומר: ‘אני לא מעוניין’. אבל אם מישהו אומר: ‘זה לא אפשרי’, אז צריך לשאול: מהם הפרה-קונספציות, ולמה אתה אומר את זה, וכמה יושרה יש שם? אולי אנחנו שומעים מישהו, או מורה אומר: ‘אין משהו שאינו-מת’, ואנחנו מרגישים ‘או, איזו הקלה’, או שמורה אומר: ‘יש משהו שמעבר למוות’, ואנחנו אומרים: ‘או, איזו הקלה’, או להיפך. ורק לדעת מה ההשענות המוקדמת שלנו לדבר הזה. אז, אנחנו יכולים לשאול ולתמוה: איך ייראה אדם מואר, איך הוא יהיה?

וזה מעניין לראות את הדימויים, והאפשרויות שאנשים חושבים עליהן. אולי אנחנו מצפים מהם להיות מאוד קורנים, ולזהור בחושך. או שיש להם חיוך נפלא, ושיניים לבנות. או בריאות קורנת ומושלמת. זה דברים שאנשים חושבים. או שהם לא מזדקנים באותו אופן. יש מורה בשם שרי אורובינדו, ויש תמונה שהופצה, וזה לא מגיע ממנו, אני חושב, שבה רואים אותו מסתובב, ונראה נפלא, וליד התמונה כתוב: ‘שרי אורובינדו, גיל 42’. מאיפה זה מגיע? מישהו חושב שאם אתה נראה צעיר זה סימן להארה. או שאנחנו חושבים שהוא אדם לא אינטלקטואלי. שאין לו הרבה רעיונות. או – שהוא חייב להיות אסייתי. חלק מזה אפילו לא מפורש, אבל אולי יש איזו הנחה שאני צריך ללמוד ממישהו מאסיה, או ממישהו שיכול לשבת בלוטוס מלא, או ללבוש גלימה. ופנים אחרים יצביעו על אפקטים צדדיים: לישון פחות, או כוחות מנטליים מסויימים. אולי אנחנו מצפים לניסים, ואולי זה נכון, אבל האם זה המרכז? או שמישהו יכול לבחון איך הוא מרגיש בנוכחות אדם מסויים. אתה עם מישהו, ואתה מרגיש נפלא. ‘החזקתי את ידו, והרגשתי עקצוצים’, וזה כנראה אומר עליו משהו. אלו דברים שאני שומע. עקצוצים בזרוע, אם אתה מאוהב – משהו בלב משפיע על מה שקורה בזרוע. לא הרבה קשר לאדם השני.

זה קורה עד שאנחנו מתחילים להרגיש שהתרגול שלנו ממש פורח, ויש שם תחושה של עקצוץ, אהבה, שמחה וכן הלאה. לפני שיש לנו את זה – אנחנו מסתכלים על מישהו אחר בשביל משהו מיוחד. כשיש לנו יותר ביטחון בתרגול שלנו – היחסים עם גורו נעשים די שונים. כי אנחנו רואים שזה קורה לי. ולפעמים, במעגלים רוחניים – כשיש יותר עניין עם הגורו, זה מצביע על פחות דגש על תרגול אישי.

אז מה הבודהא אמר על כל זה? כשהבודהא דיבר על מה היא התעוררות, הוא דיבר על ארבעה שלבים, וזה חשוב לדעת שזה לא עניין של כן או לא. והשלבים מוגדרים על ידי עשרה מזהמים, או עשרה כבלים שהתודעה משתחררת מהם בהדרגה. והם:

  1. השקפת עצמי
  2. היאחזות בתרגולים וכללים
  3. ספק
  4. תשוקה או השתוקקות לדברים חושיים
  5. עצבנות
  6. תשוקה למצבים מדיטטיביים עמוקים של הספגות
  7. תשוקה למצבים עמוקים אפילו יותר (המצבים חסרי הצורה)
  8. יוהרה
  9. חוסר מנוחה
  10. תעתוע

אז יש את ארבעה שלבים, ולכל אחד יש שם: הראשון – נקרא ‘כניסה לזרם’, מישהו נעשה ‘נכנס לזרם’; ויש ‘חוזר-פעם-אחת’; ‘לא-חוזר’; ו’ארהנט’, מואר לחלוטין. אני אדבר בעיקר על הראשון. מה זה אומר שאדם ‘נכנס לזרם?’ משהו השתנה בתודעה ובלב, ומישהו נכנס לזרם שמניע אותך, באופן בלתי הפיך – לעבר התעוררות. זו תנופה שאי אפשר להפוך אותה. משהו התבסס שם, והוא ייקח אותך. יש כמה פנים לזה. אחד מהם: ‘נכנס לזרם לא יכול ללכת לעולמות גיהנום’. מה זה אומר? אם אנחנו חושבים על החיים הבאים, אז ברור מה זה אומר, אבל אם אנחנו מדברים על החיים האלה – זה אומר שלמישהו יש מספיק משאבים בשביל שהתודעה לא תוכל להתקע בדיכאון, פסיכוזה, או קושי אינטנסיבי מידי. התודעה לא יכולה ללכת לשם ולהשאר שם. זה פן אחד.

נכנס לזרם משיל את שלושת הראשונים: השקפת עצמי, היאחזות בתרגולים וכללים, וספק. אז אין יותר ספק בדרך. האדם יכול לתרגל בלי תלות באחרים, ויש לו ביטחון בכך. אני לא צריך שמישהו יאשרר לי שזה נכון, ושזו הדרך וכך עושים את זה. האדם בטוח לגבי חירות. הוא הביט בחירות מוחלטת, ולא נע מהביטחון הזה. וזה אומר גם שהאדם ראה את הריקות של כל הדברים, עד למידה שבה יש ביטחון בזה. בנקודה הזו האדם לא רואה את זה כל הזמן, אבל יש ביטחון בזה שזו האמת של הדברים. אז – שכנוע עמוק, שאי אפשר להניע, משום שהוא נראה דרך החוויה. אז בגלל שהראייה של הריקות, או של החירות, או של מה שמעבר למוות, משום שזה הגיע דרך הבנה, הבחנה ותובנה – האדם לא נאחז עוד בתרגולים וכללים. מה זה אומר? בגלל שראית את זה, והיתה פריצת הדרך הזו, או ההעמקה הזו, שהגיעה מהבנה, אי אפשר עוד להאמין שהתעוררות או שחרור יכולים להגיע מתוך טקסים, למשל, ושטקסים או ריטואלים, או דהרשן – להיות בנוכחות אדם אחר – יכולים לשחרר אותך. זה לא אמין עבורך שזו תהיה התוצאה של זה, שהתעוררות תהיה התוצאה של זה. או של רק שמירה על כללים אתיים.

גם לא התוצאה של שינוי ברמת האישיות. האדם ראה שזה נובע מהבנה וחכמה, ולא מעבודה מחדש והתמרה של האישיות. אי אפשר גם להאמין עוד ששחרור מגיע כתוצאה משחרור קארמה ישנה: כשאני אפטר מכל הדברים הישנים שלי, זה יהיה שחרור. יש פה הרבה. אז אולי יש לנו אמונות לגבי שמחה; לפעמים שיש תחושה של פחד או לחץ, יש אמונות שבאות לגבי שמחה. ועם ההתעוררות יש הבנה של מה מוביל לשמחר ולשחרור. וגם אי אפשר להצמד לטכניקות מדיטציה ספציפיות מידי: ‘אתה חייב להיות עם הנשימה’. זה ירגיש צר מידי.

לנכנס לזרם זה יהיה מאוד קשה לנהוג באופן לא-אתי, להרע או להרוג מתוך רצון, לגנוב מתוך רצון, להרע בתחום המיני, בדיבור, או להיעשות מאוד לא רגיש דרך מערפלי תודעה. זה מגיע לנקודה שזה בלתי אפשרי. ומתוך זה יש חמלה וטוב לב, וזה מגלה את עצמו דרך זה. אבל זה גם מעניין, כי, איך אנחנו חושבים שזה ייראה?. מישהו עשוי להיות די חזק או אינטנסיבי באנרגיות שלו, או אפילו נוקשה, וטוב הלב והחמלה לאו דווקא ייראו כמו שאנחנו מדמיינים שהם ייראו. אז חשוב גם להבין, עם שחרור וכניסה לזרם, שזה לא מצב מנטלי אחד. אז זה לא אזור אחד של flow, או שמחה, או משהו כזה. זה לא מצב מנטלי ספציפי, אלא היעדר של מצבים מנטליים בעייתיים, וזה חופש עם וביחס למצבי תודעה. כמו גם מחוייבות לטיפוח מצבי תודעה יפים ולפיתוח התודעה.

אולי העניין המרכזי ביותר הוא הרפיה מאמונות זהות והשקפות עצמי. האם אתם יכולים לדמיין מה זה אומר, אפילו ברמה כלשהי? החופש, ההקלה – רק לדמיין את ההקלה שבלהרפות מההרגל, האובססיה, של להגדיר את עצמכם באופן כזה או אחר. לקשור את עצמך בהגדרות עצמיות, להסיק דברים לגבי עצמך, לשפוט ולהעריך את עצמך, להבין ‘מי אני’ ו’איך אני?’ להרפות מזה, אחת ולתמיד. אחד ולתמיד, להרפות מהאמונה שהסיפור שלי הוא באמת סיפור אמין לגבי מי או איך אני. הסיפור נשאר כמשהו שנמצא שם, ואנחנו יכולים להשתמש או לשמוט אותו, אבל משהו שההתמכרות אלו נעלמה. אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו מוצפים בזה, ושזה הנוף שאנחנו חיים בו, וחברים שלנו בונים לנו את זה – הם מדברים דרך הנוף הפנימי שלהם של’מי אני’, ומשקפים לנו את זה שלנו. הערכה עצמית: ‘האם אני בסדר?’, ‘האם אחרים רואים אותי כבסדר?’, ‘מה אחרים חושבים’, זה נעלם. זה לא משהו שעולה עם תחושת מציאותיות עוד. ורק ההרפיה מכל זה, כמה עוד פתיחות ופניות זה מאפשר בחיים.

אז עם כניסה לזרם, מישהו לא מאמין עוד בהגדרות העצמי, ולא מגדיר את עצמו בדרך קטנה כל כך, ולא יכול להאמין בזה עוד. אבל, באופן מענין, גם אין אמונה ב’עצמי גדול’, של אחדות או משהו כזה. או ‘העצמי האינסופי’, או האוניברסלי. אלו יכולות להיות חוויות מדיטטיביות מאוד יפות, אבל במונחים של להאמין בזה כטבע של מי אנחנו – זה נעלם, ולא ישוב. וגם הגדרת עצמיים של אנשים אחרים לא אמינה עבורנו. ומשום שראינו דרך הגדרות לגבי מהו העצמי ומהו העולם – עוקצו של המוות קהה מאוד. זה משום שהאדם לא מאמין עוד בדברים, באמת, כאמיתיים ומוגדרים כפי שהם נראים.

זה עוד יותר מעודן מזה. אז הבודהא דיבר על: כשאנחנו מגדירים את עצמנו, מעבר לסיפור וכל זה, אלא באופן עדין יותר, אנחנו נוטים להזדהות עם חמשת המצרפים: הגוף, התחושות של נעים/לא נעים, תפיסה, מצבים מנטליים (רגשות, מחשבות וכל זה) והכרה. ויש לנו אמונה שהעצמי הוא אחד או כל הדברים האלו, או שהוא בתוך הדברים האלו, או שהם שייכים לעצמי, או דרך אחרת של לראות עצמי ביחס לדברים האלו. יש פיסקה של הבודהא, שמדבר עם בחור בשם מהא-גנדיה, ואומר שנכנסים לזרם רואים מספיק כדי להבין את חוסר הערך של הגדרות עצמי. כך: “מהא-גנדיה, זה כאילו היה אדם עיוור, שלא יכול לראות עצמים לבנים, עצמים שחורים, כחולים, צהובים, אדומים, השמש או הירח. אז נניח שאדם מסויים היה לוקח סחבה מוכתמת בשמן ואומר: ‘הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי’, העיוור היה לוקח ולובש אותו. אז, נניח שהקרובים והחברים שלו היו לוקחים אותו לרופא, והוא היה נותן לו תרופות, מטהר אותו מלמעלה ומלמטה, נותן משחות ומשחות נגד, משחות דרך האף, והודות לרפואה הזו ראייתו תופיע ותתבהר. אז יחד עם ההשתפרות של הראייה שלו הוא ינטוש כל תשוקה ותענוג שהוא הרגיש כלפי הסחבה המשומנת שלו, והא יתייחס לאדם אשר נתן לו אותה כאל אויב, כאדם שאינו חבר, ויחשוב שמגיע לו למות: ‘אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה של אותו אדם עם הסחבה המוכתמת הזו (שאמר לי): ‘הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי’. באותו אופן, מהא-גנדיה, אם הייתי מלמד אותך את הדהאמה (הדהרמה, האמת) את החופש מאי-נחת, את השחרור, ואם אתה מצידך היית מבין את השחרור הזה ורואה את אי-ההכבלות הזו, אז עם הראייה שלך, אתה תנטוש כל תשוקה ותענוג שהיו לך מחמשת המצרפים. והיית מבין: ‘אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה ותעלול הזה של אותה תודעה’, משום שזו היתה רק צורה שנאחזתי בה, רק תחושות, רק תפיסה, רק תהליכים מנטליים, רק הכרה שבה נאחזתי. ועם ההיאחזות שלי כתנאי – היתה התהוות ולידה, ואז הזדקנות, מוות, צער, אבל ויגון, כאב, דחק וייאוש. וזוהי ההתהוות של כל הגוש הזה של דחק וסבל.”

אז אדם מבין שכל דרך שבה העצמי נתפס, במובנים של כל אחד מהמצרפים האלו: גוף, תחושות, תפיסה, צורות מנטליות, והכרה, כל דרך שבה זה נתפס ביחס לעצמי: הם בתוך העצמי, או העצמי בתוכם וכן הלאה – זה לא מחזיק, וגם – העצמי לא נמצא בשום מקום אחר. אז זה די מעודן ומקיף, זו הבנה די מעמיקה.

ציטוט נוסף של הבודהא על כניסה לזרם:

“שליטה מוחלטת על העולם, ללכת לגן עדן, אדנות בכל העולמות – פירות הכניסה לזרם מתעלים על כל זה”. אז כך, אתה האדם מספר אחת, יכול להיות לך הכל בעולם, אתה הבוס מספר אחת, והוא אומר – הפירות של הכניסה לזרם יותר טובים מזה.

אז, שוב, השאלה הזו – איך אנחנו יודעים כשמישהו אחר מואר, או נכנס בזרם או משהו כזה? היה מקרה בו הבודהא, אני חושב שהוא היה עם אננדה ומלך כלשהו שהוא נהג להסתובב איתו מפעם לפעם. וקבוצת סגפנים הלכה ליד, והם ניראו מאוד קורנים, נוכחים, ופשוט… מאוד מוארים, אפשר לומר. אז המלך, ונדמה לי שאננדה גם אמרו: ‘הם ארהנטים, לא?!’ והבודהא אמר: אתה צריך לבלות הרבה זמן עם מישהו, לראות איך הוא בהרבה מצבי חיים, הרבה מורדות, קשיים פיזיים, מוות וכו’, וממש לראות איך הם עם זה לאורך זמן; וגם – שאתה מדבר עם האדם הזה, שוב ושוב על דברים עמוקים, כדי לקבל תחושה של ההבנה שלהם, וגם אז תוכל לומר רק אם יש לך מידה של הבחנה בעצמך. אז לשפוט על פי איך שאדם נראה זו דרך לא טובה. צריך לראות אותו דרך הרבה דברים, ולדבר איתו באופן חוזר ונשנה. אז אחד המורות שלי, נראיין, בארצות הברית, אמרה פעם שהיא ראתה איש כלשהו, שהיה אמור להיות מואר. והיא אמרה: ‘אם זו הארה, תשמור אותה לעצמך’. בסדר גמור. אבל – אדם נחמד, זה לא אותו דבר כמו מואר.

התעוררות, המילה הזו, לא אומרת אותו דבר כמו ערנות. לפעמים אנשים שומעים את זה וחושבים שזה להיות מאוד ערני, ובהיר כל הזמן, וחי ונוכח. וממש לחיות ברגע. אבל זה לא מה שזה אומר. אם אנחנו שמים את זה יותר מידי במונחים של החיים – החיים נגמרים, ואם אנחנו עושים את הדימוי שלנו במונחים של החיים, ובכן, החיים ייגמרו, האם אנחנו יודעים משהו שהוא מעבר למוות?. החוויות שלנו מפוברקות, הן לא באמת אמיתיות.  אפשר לומר שאנחנו מאמינים שבחיים, כמו בחלום, דברים הם אמיתיים, וכמו בהתעוררות מחלום, ההתעוררות היא להבין שהדברים אינם אמיתיים. אז – מה מי שהבודהא קרה להם אצילים, מה הם יודעים? הם יודעים משהו.

השקפה אחת שאני נתקל בה היא שעולל, למשל, הוא פתוח לגמרי, והוא במצב של הארה או התעוררות; תמים, אוהב, טהור וכן הלאה, ועם הזמן החברה הורסת את זה. הבודהא ממש לא עודד את זה. לפיו, אדם מואר יודע משהו. ומהו זה שנודע? הם יודעים את מה שהוא אינו-מת. הם נגעו במשהו שאינו מת. הם ראו את אי הכבילות של העולם, של העצמי. כל זה התפוגג, ודרך זה הם יודעים את הריקות של הדברים. שום דבר אינו אמיתי כפי שהוא נראה. כל הדברים ריקים. אז אפילו דברים בסיסיים כמו מודעות, או מרחב, או זמן. דברים שנלקחים כמובן מאליו, האדם ראה את הריקות שבכל זה.

ואם מישהו אומר את זה, אז מישהו אחר יכול לומר: ‘אוקיי, זו ההשקפה שלך, ואני יכול לראות דברים אחרת’, וזה די נפוץ היום שמניחים שכל המחשבות הן בסדר, והכל נחמד, ונהיה יחד ונחלוק עמדות, ושאין אמת ממש. וזה די נפוץ, ואני תוהה למה זה כ”כ נפוץ. אולי זה עניין של פוסט-דת, אולי זו השפכות של מחשבה פוסט-מודרנית, אולי מישהו גדל באופן דתי ונוקשה, ורוצה להשתחרר מזה. אבל יש לנו השקפות כל הזמן, השקפות של עצמי וכן הלאה, ואנחנו נעים בתוך השקפות. שלא לדבר על השקפות של קונוונציה חברתית: איך דברים אמורים להית, איך אנחנו אמורים להתנהג, להתלבש וכן הלאה. ואז… מישהו יכול לומר שיש חייזרים שמשדרים מסרים לתוך סתימות בשיניים שלו, ומישהו יכול למר: ‘טוב, זו השקפה, אני מכבד את זה’. אבל השאלה עם השקפות היא – האם ההשקפה שיש לנו מובילה לפחות סבל? זה הסמן.

חלק מהדעות הן מעודנות. השקפה אחת כזו היא שמודעות רחבה זו האמת, במובן הסופי. ומה שאני מציג, זה את הבודהא שאומר ללכת מעבר לזה. ללכת מעבר להשקפה הזו, לראות שהמודעות עצמה היא ריקה. אבל זה יהיה קשה להבחין, כי זה יהיה שינוי עדין של השקפה, ולא יהיה קל לראות את ההבדל בין שני אנשים שמחזיקים בשתי העמדות האלו, זה לאו דווקא ייראה מבחוץ.

הדרך היא מאוד עמוקה, ומאוד רחבה. יש רוחב רב למה שאפשר ומוצע לנו. ואנחנו יכולים להיות במקום בחיים שלנו, או לעבוד לכיוון מקום של חיבור עמוק לכדור הארץ, פתוחים ואכפתיים לטבע, פתוחים עם המיניות שלנו, או עם החיים הרגשיים שלנו, ופנויים לאינטימיות רגשית. אולי אנחנו מביטים בערב, ומרפים מדברים קשים, אולי אנחנו טובי לב ומחפשים טוב לב; אולי אנחנו פתוחים והולכים לכיוון של אנרגיות מרפאות בגוף, אולי אנחנו במגע עם חיי הרגש שלנו, או מבטאים את זה היטב, באופן יצירתי. וכל זה חשוב מאוד ויפה מאוד, ובאמת יקר ללמוד את כל זה, נפלא ואפשרי. אבל מנקודת המבט של הבודהא, אם אתה לא יודע את מה שמחוץ לעולם הזה, שאינו בזמן, שאינו במרחב, שאינו של העצמי, אם מישהו לא יודע את זה או ממש מעוניין בזה, אז הוא לא אדם אציל. כל הדברים אפשריים, אבל חשוב לא להיות מבולבלים. חשוב לברור מה הוא מה.

אם אנחנו שומעים את העניין הזה של משהו מחוץ למופעים, מחוץ לזמן ולמרחב – יש אנשים ששומעים את זה והלב שר בכמיהה לזה, ויש אנשים שלהיפך. זה נשמע רחוק, מפחיד ומחריד. אם התחושה היחידה שיש לי זה מהחושים, אז מה שמחוץ לזה יכול להשמע מאוד מבהיל, אם נקודת ההתייחסות היחידה שיש לי זה העצמי והעולם, אז זה יכול להשמע מפחיד וחלול.

איך אנחנו נעים לכיוון הזה של ההבנה של ריקות? אנחנו צריכים להסתכל בדרכים שיראו את זה. אתה צריך לסובב את התרגול לכיוון של לראות איך אנחנו בונים דברים. זה מסע נפלא, וזה מופלא ומעודן לראות את זה, יותר ויותר לעומק, רואים את מה שהבודהא קרה לו התהוות מותנית. רואים ששום דבר אינו אמיתי באופן שבו הוא נדמה כאמיתי. שהדברים מפוברקים, מובנים. ואנחנו רואים שאנחנו מכניסים דברים לתוך החוויה שבונים את החוויה, ואנחנו לומדים להכניס פחות ופחות, ובסופו של דבר לא להכניס כלום לתוך החוויה, ואז שום דבר לא עולה עבורנו. שום דבר לא מופיע. הלכנו מעבר לחוויה. כשאנחנו לא בונים חוויה, אז אין אפילו חוויה של ‘עכשיו’, ומה שנשאר, מה שנפתחים אליו זה הבלתי-נולד, הבלתי-מת, ניבאנה. וכתוצאה גם מזה באה ההבנה והחירות של הבנת הריקות של הדברים.

אז אדם מואר, מה הוא השיג? והבודהא אומר, בציטוט די מהמם: “ההופעה של העולם מובנת וננטשת, וההפסקה של העולם (של עולם החוויה) מובנת ומוגשמת”. זה די ספציפי, מה שהבודהא מצביע עליו. ואנחנו יכולים להשוות את זה, למשל, למה שמצאתי ממורה ממסורת אחרת: ‘כשאנחנו פונים לכיוון אחר מהשלמות המקורית שלנו, האחדות על העולם ואלוהים, אנחנו יוצרים את האשליה שאנחנו צריכים משהו חיצוני לשלמות שלנו, והפנייה הזו היא מה שבונה את האגו’. זה די שונה. השני הולך לכיוון של אחדות; ובשביל הבודהא זו תהיה רמה יפה לעבור דרכה, אבל זה לא אותו דבר כמו מה שהוא קורה לו שחרור. אז זו ההבנה של הבנייה של העולם שהיא החשובה יותר מאשר החוויה.

חבר סיפר לי שהוא היה במנזר בתאילנד, והיה שם נזיר, והיה לו את העניין של ללכת אל מעבר לחוויה, והוא היה שומר את כולם ערים כל הלילה, ומנסה לגרום למתרגלים לעבור דרך העייפות, כדי לגרום לאנשים ללכת איזה חוסר הכרה או משהו. אז היית יושב שם, מאוד עייף, אל תוך הלילה, ומה שהיה אמור לקרות זה שכל פעם שהיה לך מין ניתוק כזה, זרקת כדור נייר טואלט קטן אל מאחורי גבך. בסוף הלילה היית סופר את הכדורים, וזו היית כמות חוויות ההארה שהיו לך באותו לילה. אז… זה סיפור אמיתי (קשה לתרגם את זה, אבל מהנימה די ברור שרוב לא מאוד אוהד את השיטה הספציפית הזו. יהל).

הבודהא, אחרי ההארה שלו, על פי הטקסטים, שהם כנראה קצת מיתולוגיים, הוא אמר משהו מאוד מעניין. הוא היה מאוד מסוייג מללמד. הוא חדר אל האמת העמוקה של הדברים וחשב: ‘זה ממש מעודן, אין סיכוי שמישהו יבין את זה’. ואם אני אנסה להסביר הם לא יבינו. וזה יהיה “מעייף ושוחק עבורי”. מדהים שחמש דקות לפני כן הוא היה אמור להשתחרר מכל סוג של סבל. הנקודה היא שיש פה משהו שמאוד קשה להבין. לפעמים אנחנו עשויים לשמוע: ‘רגע של תשומת לב הוא רגע של התעוררות’. זה הרבה יותר מידי קל. אני מצטער לומר, אבל זה לא מעמיק מספיק. למה שהבודהא יהיה מותש ושחוק מלומר את זה? הנה, אמרתי את זה. וזה היה בסדר. או… ‘דברים הם ארעיים, פשוט תירגע ותן לזה לזרום’. זה גם לא קשה כ”כ. או קצת יותר מעודן: ‘מודעות היא כאן, היא תמיד נוכחת, נוח במודעות’. זה די קל. הוא ממש התלבט האם ללמד או לא, והעניין של המודעות זה מאוד קל. יש פסקה בה הוא מדבר עם סגפן בשם ווצ’גוטה, ששם הכינוי שלו היה ווצ’ה. היו לו כמה סשנים עם הבחור הזה, והוא מבין ולא מבין, ומתווכח וכל מיני כאלה. ומתישהו הוא אומר: ‘אני לא מבין, אני לא מבין’. והבודהא אומר: ‘עמוקה היא האמת הזו, קשה לראייה, קשה להבנה, שלווה ומזוקקת, מחוץ למה שהוא בר שיעור, מעודנת, נועדה עבור החכם. לאלו עם השקפות אחרות, תרגולים אחרים, סיפוקים אחרים, מורים אחרים – קשה לדעת אותה”.

יש פיסקה יפה, מהזמן שבו הבודהא ממש עמוד למות, והיה ברור שזה יקרה עוד מעט, והוא כבר שכב שם, ואנשים התכנסו, ואננדה, שהיה בן-הדוד שלו, וגם העוזר האישי שלו ועבד מתוך אהבה גדולה. הבודהא שכב ודיבר על הכנות למוות: “ואז אננדה הנאצל, הלך לבניין סמוך, נשען על המשקוף, בוכה: ‘הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי’. הבודהא שאל את אלו שהיו סביבו: ‘איפה אננדה?’ וענו: ‘אננדה הנאצל הלך לבניין הזה, נשען כנגד המשקוף, ובוכה: ‘הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי”. והבודהא אמר: ‘קראו לאננדה, אמרו לו’: ‘המורה קורא לך, ידידי’. ‘כפי שתאמר, המורה’, הם אמרו. והלכו לאננדה, ועם הגעתם אמרו: ‘המורה קורא לך, לידידו’. הוא הלך לבודהא, ועם הגעתו שהתחווה, ישב לצידו. ביושבו שם המבורך אמר לו: ‘די אננדה, אל תתאבל, אל תשקע ביגון, האם לא סיפרתי לך על המצב של אי-עניין בכל מה שהוא יקר ומושך, המצב של היעשות נפרד, המצב של היעשות אחרת? למה עוד אפשר לצפות. זה בלתי אפשרי שמישהו יחזה במשהו נולד, מפוברק, או מתפרק. (וזה החלק  שעליו אני רוצה להצביע:) במשך זמן רב, אננדה, חיכית על צידו של התתהגטה, ועשית מעשים של רצון טוב. מועיל, שמח, ללא גבול, עם פעולות מילוליות של רצון טוב, עם פעילויות מנטליות של רצון טוב, מועיל, שמח, ללא גבול. אתה אדם אשר עשה טוב. תתחייב למאמץ, ובמהרה תהיה גם אתה ללא זיהומים” (במלים אחרות: תגשים הארה).

באופן מעניין, מה שהוא לא אמר זה: ‘התעודד, אין לאן ללכת, אין שום דבר לעשות’. הוא לא הלך למוד של אי-שניות פופולרית, שחוזרת להשקפות הפשוטות והברורות מאליו של אני פה, אתה שם, וכל זה קיים. הוא לא אמר את זה, אלא הוא עודד אותו: המשך ללכת, לך על זה. אז, לגבי האי-שניות הפופולרית, כמה יושרה של הלב יש שם, שאנחנו מביאים לנושא הזה? לפעמים אני מודע שביקורת פנימית יכולה להכנס, והיא יכולה לסגור את כל העניין. ‘זה לא אפשרי לי’, או שאנחנו מבטלים את זה. כמה קרדיט לתת לביקורת הפנימית? האם היא מחליטה עבורנו על מה אנחנו הולכים?

אז אני כן רוצה לאזן במובן מסויים ולומר שהעניין של כניסה לזרם הוא מאוד מיוחד, ודי נדיר, אבל גם מאוד אפשרי. וזה יוצא דופן במובן שמשהו נפתח ביישות. משהו השתנה עם הכניסה לזרם. והבודהא אומר שמשם והלאה אתה לא עוד אדם רגיל, אדם מן השורה. משהו השתנה באופן עמוק. החיים נראים אחרת, המוות נראה אחרת. מישהו בא ממקום אחר, באופן די יסודי. אולי מישהו נע מההשקפה הזו, וזה חלק מלהיות נכנס לזרם, זה שזזים משם, אבל יש לזה כוח משיכה, וחוזרים לנקודה הזו של חופש. במובן ייסודי, הכיוון של החיים הוא שונה. משהו נפתח, והכוונה בחיים היא גם שונה. אי אפשר להניח שנכנס לזרם מופיע עם אותה תחושה של ‘לאן החיים הולכים’, או אותה תחושה לגבי מה קורה פה’. זה בעצם משהו שונה. ומה שאני רוצה לומר שזה שזה יוצא דופן, אבל גם אפשרי.

תרגול תובנה בשלושה מהלכים: שחרור מסבל, ראייה משחררת, דעיכה וריקות

תרגול תובנה בשלושה מהלכים

השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.

פתיחה

מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.

בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.

ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח

שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.

אז ארבע האמיתות.

מה הן אומרות?

יש סבל.

הוא נובע מהשתוקקות.

יש פתרון.

יש דרך.

כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.

איפה יש סבל?

מה בתודעה בונה אותו?

האם יכול להיות פתרון כלשהו?

מה יוביל לשם?

המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.

אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?

סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.

עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של ‘משהו לא בסדר אצלי’, או פחד קטן.

שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.

שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?

מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?

סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש’יש סבל’ – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?

אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.

  • הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
  • תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ”כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד”ך לא עניין כ”כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
  • מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
  • דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
  • דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
  • חוסר פניות לאהבה וחמלה.

אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.

אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.

שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?

מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת

כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.

אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:

  • אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
  • עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
  • עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
  • לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. ‘אני שומע מזגן’. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
  • העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.

כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.

מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה

האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל

מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.

אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא ‘העברת הילוך’ של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.

מה גורם לסבל?

אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.

איך להפחית שם סבל?

מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים ‘לא לדאוג לעצמנו’. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.

לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.

אניצ’ה; דוקהא; אנטה.

אניצ’ה

כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו ‘עצמי’ – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים

דוקהא

זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ’ה.

אנטה

במקום לחשוב על אנטה כ’אמת שאומרת שאין אני’, אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ’לא אני, לא שלי’ – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.

אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.

לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של ‘מה זה אומר עלי’, על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.

אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.

זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.

מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים

מה גורם לסבל?

ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.

אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’.

איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?

פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל

יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת ‘אני’, פחות תחושת ‘אני’.

האם עשיתם את זה?

מה הביא ליותר או פחות תחושת ‘אני’?

איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת ‘אני’, ואיך כשהייתה פחות?

יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.

כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת ‘אני’ – פירושה תחושה שה’אני’ מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת ‘אני’ – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.

והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת ‘אני’, וכאשר ישנה פחות תחושת ‘אני’?

אז איך?

בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – ‘אני’ פירושו ה’אני’ שמרגיש רע לגבי עצמו.

ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?

הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.

בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.

אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.

ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל’מה אני יכול להיות’. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.

ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.

האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.

דעיכה דרך תרגול תובנה

ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה’עצמי’ בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.

אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אז שום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.

מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.

כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ’ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.

אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.

זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.

כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.

וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:

הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.

זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.

אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.

 

מטא, תפיסה והתאהבות בעולם

אחרי חמישה ימים של ריטריט מטא – הגוף מתרכך, ויותר ויותר – אנחנו נותנים לגוף ולרגשות את הסביבה האוהבת והמזינה של הכוונה האוהבת. ועם הזמן, השינוי, הריכוך, הפתיחה והכוח הזה של הלב לגלות לנו עולם שונה. אנחנו מתחילים לומר דברים כמו: ‘יש קסם במקום הזה’; ‘האנשים נראים כל כך קורנים’; או – ‘יש חוט של חסד שעובר בין ובתוך האנשים’. וזה חשוב מאוד. הלב נפתח, העיניים נפקחות, העולם מתחיל להיראות אחרת, והעצמי מרגיש בטוח ופתוח בתוך העולם הזה, הרווי באהבה. אנחנו צריכים לחוש, לספוג, ולבטוח בזה. ללמד את תאי הגוף שלנו שזה אפשרי, שזה אמיתי. יותר אמיתי מהאופן הרגיל, המרוחק והמקוטע בו אנחנו רגילים לחוות את העולם.

ואנחנו יכולים גם להבין משהו על טבעה של החוויה. באופן רגיל אנחנו מניחים שאנחנו רואים את העולם פחות או יותר כפי שהוא. יש שם אותי, רואה, ואת העולם – נראה. ופה – יש לנו הזדמנות להבין משהו אחר. אנחנו יכולים להתחיל מלחשוב על תפיסה, ועל ההגיון של ההתהוות המותנית. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית – תפיסה היא התנועה של התודעה שמכירה את העולם. והיא תופסת את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’פנים’, וגם את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ’חוץ’. כל מה שבפנים ובחוץ – הם תפיסה, אפשר לומר שהם בתוך התפיסה. ותפיסה, שוב,על פי ההתהוות המותנית – מותנית על ידי סנקארה – צורה מנטלית. אז – כל העולם הנגלה לנו – פנימי וחיצוני – הוא למעשה תפיסה, והוא מותנה ונבנה על ידי הצורה המנטלית. כאן יכולה להיווצר תחושה שאני אומר: ‘כל העולם הוא בתודעה’; אבל אם נמשיך את החקירה (מה שלא נעשה כאן) נוכל לראות שהתפיסה מותנית על ידי אובייקט ‘שם בחוץ’. גם היא – לא יוצרת את העולם, אלא נוצרת על ידו בדיוק באותה מידה בה היא יוצרת אותו. כך שהעולם תלוי בתפיסה, והיא תלויה בו. שניהם לא קיימים כשלעצמם, ולא בלתי-קיימים.

אז אנחנו מטפחים מטא כלפי פנים: ‘מי יתן ואהיה’; מטפחים את הצורה המנטלית הזו, ונותנים לה לצבוע את התפיסה שלנו את עצמנו. ואז מתחילים לפזר החוצה: ‘מי יתן ואתה תהיה’. ועם התנועה הזו – התפיסה הופכת לרוויה במטא יותר ויותר, והמטא מתפשטת יותר ויותר לרוחב, כך שמתוך הרווייה וההתרחבות – אנחנו מתחילים לתפוס הכל דרך המשקפיים האלו. העצים, האדמה, האנשים, הרוח, חלוף הזמן – מחזיקים אותנו באהבה, רוויים באהבה, ואנחנו מוחזקים בעולם הזה. השינוי של התפיסה משנה את חוויית העצמי, ואת חוויית העולם. אבל האהבה הזו, שהעולם מוחזק בה – לא צריכה להיות תחנה סופית עבורנו. משום שאם התפיסה היא גמישה, מותנית על ידי צורה מנטלית – אין עוד גבול ל’מה העולם הוא’. הוא נגלה, אבל אין שום קרקע של אמיתיות שלו בשום מקום. גם העולם הזה – המלא באהבה, המתקיים על אהבה – אהבה בפנים, אהבה בחוץ – הוא שער למשהו שמעבר אליו: הוא שער לאינסוף אפשרויות פתוחות של עולם, שאף אחת מהן אינה אמיתית.

כאשר ישנה תחושה של אהבה וביטחון, דרך המטא, וישנה התחושה של אי-האמיתיות של הדברים – התנועה של התאהבות נפתחת. אפשר לומר שהתאהבות פירושה – לראות את המושא מצד האפשרויות הפתוחות שלו, מצד המתבקש לקרות, מצד ההבטחה שבו. אלא שההבטחה הזו – היא לא הבטחה בשביל האינטרס העצמי הידוע שלי. אלא – תחושת אינסוף האפשרויות הבלתי ממומשות שגלומות במושא – מהדהדת תחושה של אינסוף אפשרוית קיום המתקיימות בי. הן לא צריכות להתממש – בתוך ההתאהבות תחושת האינסופיות, ותחושת האפשרות של מימוש – היא חשובה יותר ממימוש בפועל של צורה זו או אחרת. אני מאוהב באינסופיות שבו, והיא מהדהדת משהו אינסופי בי. כך – מתוך המטא, דרך ראייה של ריקות – נולדת האפשרות של התאהבות באינסוף ההתגלויות האפשרויות של עולם, אחרים ועצמי.