רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק ראשון

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/


אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הערב זו אהבה והריקות של הדברים. אבל קודם, לחזור על חלק מהמאפיינים המרכזיים של מה שעשינו עד כה. ברמה מאוד בסיסית אנחנו מטפחים מטא, טוב לב, ומטפחים חמלה. ואני לא חושב שצריך לשכנע אף אחד בברכות של זה בשלב זה של הריטריט. אז אנחנו רואים דרך הטיפוח את הברכות שבזה לעצמי ולאחרים. ואם זה עוד לא ברור איך זה מועיל לאחרים, זה מתבהר, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים. וכך, כדי חזור על האנלוגיה, אנחנו זורכים זרכים של כוונה, ומתנים מחדש את הלב והתודעה, שהם בסופו של דבר הם רשת או מערבולת של תנאים, תנאים והרגלים. ואנחנו מתנים מחדש, באיטיות, סבלנות והדרגה. ודרך זה מתמירים את הלב, את הכוונות, כך שהדרך בה אנחנו בעולם, מה שיוצא מהפה שלנו, המחשבות, כל זה מותמר בהדרגה. כמו שהבודהא אמר, טיפה אחד טיפה הדלי מתמלא. זו רמה מאוד בסיסית של מה שאנחנו עושים. פן נוסף הוא שדרך טיפוח מטא וחמלה אנחנו גם מזינים ומבססים את האקלים הכי טוב לצמיחה שלנו, רוחנית, פסיכולוגית. אני יודע, אם אני מהרהר בעבר שלי, מנסה לעתים ועובד מאוד קשה על להבין את עצמי או להתמיר משהו בי, ועדיין, לא ממש מחזיק את התהליך הזה, אותי בתהליך הזה, באקלים של טוב לב, ובקושי הייתי מודע לזה. ומה קורה? נכנס בקיר, או שיש תגובה לזה. אולי יש איזו התמרה, אבל לא באופן המלא שעשוי להיות אפשרי. אז כל צמיחה, מדיטטיבית, רוחנית, טוב לב וחמלה הן האקלים הטוב ביותר. כשהבודהא תיאר את הדרך שהוא הציב, הוא לא לימד כ"כ הרבה טכניקה וטכניקות מדיטציה. יש קצת, אבל זה לא כזה נפוץ. מה שהוא עושה שוב ושוב זה לעודד לחתור לשני דברים, לטפח שני דברים. האחד הוא הזנה מועיל. תחחושה של הגוף, הלב והתודעה – מוזנים באופן הולם. באופן הולם זה אומר שלא מובילים לנזק לנו ולאחרים. ואלו כל האיכויות האלו, טוב לב, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב ועוד ועוד. ולטפח את האיכויות האלו, שנותנות ליישות קרקע מספקת בהזנה. יש מאגר בפנים, לאט לאט. וזה חלק ממה שהוא עודד. דבר נוסף – חקירה לשם תובנה. ואלו שתי כנפיים של הדרך, הטיפוח של מה שיפה והחקירה. המטא זה חלק מההזנה המיטיבה העמוקה הזו, וככל שיש לנו יותר מזה אנחנו יותר חופשיים, פחות תלויים באחרים, בנסיבות. יש לנו מספיק. וזה לא קר או מבודד, אלא יש לנו מספיק וזה יכול להתפשט לאחרים.

חלק מההזנה המיטיבה זה סמאדהי. לי זה נראה כאילו עבר הרבה זמן מאז שדיברתי על זה, אבל קיוויותי שזה יהיה משהו שיישאר איתנו לכל הריטריט. וזה מעניין, אנחנו מגיעים לשלושה שבועות או יותר, ויש הרבה דברים שקורים בחוויה. הרבה פנים למה שאנחנו עושים. פן אחד זו שאילה – מה זו חמלה ,אם אני מביט מקרוב, במה היא שונה מרחמים? איך אני מטפח אותה? יש שאילה שקורה. ומפעם לפעם דברים עולים עבורנו. תחושות, רגשות, ואנחנו נאבקים, או משהו טעון עולה. וזה חלק מהתהליך. יש שאילה, ולעתים לתת לעצמנו להרגיש מה שצריך להיות מורגש. וגם, יש העידוד וההזנה של הסמאדהי. שזו למעשה השקטה של השאילה, והשקטה של מערבולת הרגשות, שלפעמים תובעים את המבט שלנו. כל זה צריך להתאים לתמונה של מה שאנחנו עושים. לפעמים יותר שאילה, או אפשור לדברים לבעבע, ולפעמים פשוט מפתחים סמאדהי, ונותנים לדברים לשקוט. מפתחים את המסע אל העומק, היציבות, והמעודנות. עכשיו, מה שאני רואה, ואני חוזר קצת שם, זה שרוב האנשים שאני פוגש בחוגים האלו, לא נותנים מספיק דגש, או מאמינים מספיק בחשיבות של סמאדהי כפי שאולי צריך. אנחנו לא ממש בווטחים בזה או נותנים לזה מספיק משקל. וזה בהחלט עניין כאן בשביל העומק של הפתיחות, של ההתמרה כאן. סמאדהי הוא אחד הפקטורים, רק אחד, וכל האחרים חשובים, אבל הוא אחד הפקטורים שמאפשר לאהבה ולחמלה לחדור לתאים. משהו גופני ממש שם. אבל כל הפנים חשובים, וחשוב לדעת מהי הנטייה שלי, ממה אני נמנע. אז יש הזנה מיטיבה ותובנה, ואנחנו מזינים את שתיהן בחיי התרגול. עם הזנת האיכויות שמביאות הזנה מיטיבה, סמאדהי, מטא, חמלה, חשוב מאוד לראות שזה לא לגבי שיפור עצמי. מהר מאוד המיינד המודד נכנס: 'איך אני מצליח?'. 'יש או אין לי.' 'איך אני ביחס לאחרים?'. זה לא לגבי שיפור עצמי, וכל הרעיון של עצמי לשפר מתחיל להתרופף עם תרגול, ועם זה אפשר להיות ממש מחוייבים לתהליך הזה של טיפוח והתניה מחדש, בלי עצמי במרכז של זה. מחוייבים לגמרי. ההתניה מחדש; זה נשמע דבר מכני, אבל זה חלק ממש חשוב ממה שקורה. לפני כמה ימים לימדתי יום על חמלה בלונדון, ובשאלות ותשובות מישהו פנה, ואמר: 'תנאים, תנאים, תנאים, כל תנאים האלו, האם זה לא הולך במעגלים של מה שהוא מותנה, איך התודעה יכולה ללכת לעבר מה שאינו מותנה? (הבודהא דיבר על התעוררות כהליכה לעבר הבלתי מותנה) האם אתה לא רק משחק עם התנאים?'. אני חושב שהוא הגיע ממקום אמתי וכנה. יש, ראשית, החשיבות של הרמה היחסית של להתנות מחדש את התודעה. ברמה אחת, הוא גוש, מערבולת, קערת ספגטי של הרגלים והתניות, ואנחנו יכולים להתנות מחדש, וכמות עצומה של חופש ושלווה מגיעים מזה, וזה ממש בסדר, ובעצם מהותי. וגם, יש את הזנת התנאים שמובילה לבלתי מותנה. בהעמקה שלה, בהפתחות שלה, מובילה לכיוון הבלתי מותנה, מה שלא נולד מתנאים, מה שאינו תנאי. וזה קשור, חלקית, למה שאדבר עליו. אז זו עדיין חזרה. ונקודה אחרונה. כשאנחנו עושים מטא וחמלה, והרבה מכם הרגישו את זה, בכל רמה שתהיה – תחושת העצמי מתחילה להתרכך לפעמים. העצמי, גבולות העצמי מתחילים להפתח, להיות מרווחים ופתוחים יותר, במובן מסויים. וזה מאוד מאוד חשוב, כי אנחנו מקבלים הצצה של לחיות בלי המגבלה העצמית, בלי לגדור את עצמנו, להגדיר את עצמנו ולכרוך את עצמנו כ"כ בזה. תחושה של אחדות, או טעם של הלא-עצמי, אנטה. אז אהבה וחמלה מובילות באופן טבעי לתחושת עצמי פחות כרוכה וכבולה, לעתים. ומשהו בפתיחה הזו, בהתרככות הזו, מתחיל לנער ולהעיר איזו הבנה על העצמי וטבע העצמי. ושוב, מתן אהבה וחמלה לעצמי – לא בונה את האגו, לא בונה את תחושת העצמי. וצריך לחקור את זה בחיינו בתרגול. האופן בו האגו נבנה זה דרך יחסים בעיתיים, שיפוטיים, נוקשים לעצמי. יחסים מגדירים באופן צר. תחושת עצמי בעייתית בונה את האגו. וכשיש מטא וחמלה כלפי העצמי זה מתחיל להתרכך. אז יש הקלה של תחושת העצמי, לעתים, עם התרגולים האלו.

כל זה, זה בעולם של מה אפשר לומר… האופן בו תרגולים של חמלה ומטא מובנים באופן מסורתי. אני זוכר לפני כמה שנים חייתי בארה"ב, ולידי היה מרכז מדיטציה עירוני, מרכז קיימברידג' למדיטציית תובנה. ופעמיים בשנה הם היו מפרסמים תכנית של דוברים, וריטריטים וכל זה. ולמשך כחמש שנים, בכל פעם שזה היה יוצא, היה על זה תמונה נחמדה של הבודהא, וציטוט. ולמשך חמש שנים הציטוט היה מדרשת הלוטוס, אחת הדרשות המשפיעות של המהיאנה, והוא אמר: 'ראה את כל הדברים בעינים של חמלה.' סוף ציטוט. ובד"כ הייתי סוקר את התכנית ובוחר קורסים, ומתישהו שמתי לב… שניה, זה לא אומר 'ראה את כל הישויות בעיניים של  חמלה' אלא, 'ראה את כל הדברים בעיניים של חמלה'. מה זה אומר? האם זה אומר להתייחס למיקרופון בחמלה? המיקרופון המסכן צריך לשבת פה ולשמוע אותי חופר? יש דרשת מהיאנה אחרת, האקסימאטי, לא ידועה כמו דרשת הלוטוס. ויש שם שורה שאומרת – 'בהתחלה של החיים הרוחניים, אהבה מכוונת כלפי יצורים. לאלו שיותר מתקדמים על הדרך, אהבה מבוססת על דהרמות, ולאלו שראו לעומק הריקות, או שראו את הבלתי מותנה, אהבה לא מבוססת על שום דבר'. אנחנו יכולים לשמוע משהו כזה, ולא ממש להבין מה הוא רוצה, ואני שיניתי את התרגום קצת, כי אני חש שיש מידה של אי הבנה, אבל בכל מקרה, זה דבר שקשה להבין. כמה דברים. ראשית, חמלה, במסורת של המהיאנה, זו מילה שהם משתמשים בה כדי לומר מה שאנחנו היינו קוראים לו חמלה, וגם טוב לב. כאן הם עושים אותו דבר עם אהבה. שני המונחים שם פחות מובחנים. ומה זה אומר 'דהרמה' כאן? ל'דהרמה' יש הרבה מובנים, ואחד מהם אומר: 'דברים', בבחינת חוויות או דברים במודעות. משהו שעולה במודעות הוא דהרמה. תחושת גוף, מחשבה, כוונה, מצב רוח, מצב מנטלי, רגע של סמאדהי, חמלה – כל זה דהרמות. דבר במודעות. דבר בבחינת חוויה.

אז, אוקיי, עכשיו, ברמה אחת זה לא עושה שם הגיון, אבל ראינו במדיטציה המונחית הבוקר – אנחנו יכולים, בתרגול, לכוון את הזרם הזה, כשיש זרם של אהבה וחמלה – לכוון אותו אל החוויה, מה שהיא לא תהיה, ולרחוץ את החוויה בטוב לב או חמלה, או שתיהן. אנחנו יכולים להחזיק אותו באהבה, או לתת לו להיות מוחזק במים האלו של אהבה, או, מבחינת טכניקה, אפשר להשתמש במשפטים, או רק מילה, אם זה מרגיש מועיל. אפשר להתנסות בפתיחות דלתות התפיסה לגמרי, וממש לקבל בברכה, לפתוח לחלוטין כך שזה יוכל להיות שם. אז להדגיש את האהבה; להדגיש את זה טוב הלב והחמלה והקבלה, ולא כ"כ את תשומת הלב הבהירה של ראייה מדוייקת של מה שקורה. לעתים קרובות כשמתרגלים תשומת לב, הבהירות של הראייה והדיוק מודגשים; זו גישה שונה כשאנחנו ממש מדגישים את הקבלה. ממש נשענים על הפן של הקבלה, הפן של אהבה. אז להדגיש קבלה בברכה מלאה, כל עוד זה אמתי. ממש לעשות את זה באופן כנה. אז העלייה של כל דבר ממש מתקבלת בברכה, ומוחזקת באהבה; ההשארות של כל דהרמה במודעות; וההיעלמות שלה. הכל מוחזק ושורה בטוב לב. אז יש פה, אפילו במה שאמרנו, יש כל מיני גישות שונות באופן מעודן. אחת – ממש לכוון את הכוונה הזו לעבר תופעות, וזה גם יכול להיות להחזיק, ולהרגע למרחב שרווי בטוב לב. מוד יותר רספטיבי. מכוון או רספטיבי. לפעמים, כמובן, מה שיעלה זו התנגדות או אי-רגש, או משהו. אבל יש בזה משהו, כל מה שקורה – הגישה של קבלה בברכה תמיד יכולה להתרחב קצת ולכלול את זה. 'אני שונא את זה…' ולהרחיב קצת ולקבל בברכה. אין שום דבר מחוץ לטווח של טוב הלב או החמלה הזו. כל מה שקורה יכול להיות מקובל ולהכלל. במובן מסויים, דרך פנימה יכולה להיות שכשאנחנו מביטים פנימה, וכל מה שאנחנו רואים זה זרם של חוויות; וכל מה שעולה חולף; הכל כל כך חולף, ואז דברים, תופעות, דהרמות – חלופיים, חטופים מטבעם. כשאנחנו מביטיים בהם. ובמובן מסויים אפשר לומר שמגיעה להם חמלה, הם עניים, כי הם כמעט ולא מחזיקים. אז שאלה: מה קורה לתחושות כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו רוחצים אותן באהבה, מקבלים אותן לגמרי, מחזיקים אותן כך? מה קורה לתחושות? מה קורה למצבים מנטליים?

מישהי: 'הם מתפוגגים'.

תודה! אני שמח שאמרת את זה, חששתי שאף  אחד לא יאמר כלום, אבל אז הייתי מושיב אתכם כל הלילה… מה שקורה לתחושות, מצבים מנטליים, תחושות הגוף, התפיסות של דברים – הם יכולים, וזה תרגול, ויכול להיות שזה ברור לחלקכם ולא ברור לאחרים, וזה בסדר, זו אופציה אחת במגוון האפשרי, וזה תרגול שאפשר לפתח, וחשוב לראות את זה. אבל יכול להיות שחוויות, דהרמות, חוויות, תופעות – מתרככות. הן מתרככות, החוויה מתרככת. הם מתחילים לאבד את הקצוות שלהם. מתחילים לאבד את ההגדרות. להטשטש. אפילו, כפי שג'נט אמרה, הם יכולים להתפוגג או לדהות, קצת, הרבה, או לגמרי. האם אתם מזהים את זה בחוויה שלכם, אפילו קצת?

אז, זה יכול להיות שמישהו ישמע את זה ויאמר: 'זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות מדיטציית תובנה ממש', אבל זכרו, הבודהא לא לימד מדיטציית תובנה. הוא לימד הזנה מיומנת, הזנה מועילה של היפה, ואת הרווחה שזה מביא, הבאר של הרווחה; וחקירה. וזה לא שהוא לימד טכניקה מסויימת, ורק זה ולא כך, אלא שני אלו. ומתוך זה, מתוך הטיפוח, עם החקירה, בכל צורה שהיא לוקחת – מביא חופש. ובזה הוא התעניין, וכך גם עלינו, ויהא השורש של זה אשר יהא, בין אם מטכניקה מוסדרת ובין אם לא. זה לא משנה, החופש משנה. והעקרון זהה כמעט תמיד – הזנה מיטיבה וחקירה. וכמובן, לאורך חיים של תרגול יהיו צורות שונות בזמנים שונים, כמובן. ומה שאנחנו באופן רגיל מבינים בויפאסנה – מאוד יפה, חזק ותקף לעתים. אבל בואו נחקור עוד. בתרגול מיינדפולנס, יש הנחה. בעצם הנחה גדולה מאוד, ולא מודעת, שאנחנו לא ממש… לפעמים דווקא כן אומרים את זה בגלוי. ההנחה היא שתשומת לב היא משהו ניטראלי. ההנחה היא שיש משהו שנקרא 'מיינדפולנס', שמה שהוא יכול לעשות זה לגשת לדברים, ולראות אותם בממשות החשופה שלהם. משהו שלא מפריע בשום אופן, ורואה 'דברים כפי שהם'. שזה ביטוי שחוק בדהרמה, 'דברים כפי שהם', ואם אני משחרר את הסיפור, ואת מה שאני אוהב או לא, אני אוכל להתקרב לדברים אראה את הממשות החשופה של מה שהם. או שאני אראה, אהיה בקשר עם מה שיש. ולפעמים, וזה עוד יותר בעייתי, אנחנו יכולים להציב כמטרת הדרך, כהשקפה על מטרת הדרך, שהמטרה היא להיות עם דברים כפי שהם. להיות עם מה שיש. ואלו הופכים להיות קונספטים מאוד טעונים, 'מה שיש', 'דברים כפי שהם', וזו לא יכול להית, אף פעם, מטרת הדרך. זו דרך יפה לתרגל, דרך יפה להיות, אבל לא יכולה להיות המטרה. המטרה היא הבנה עמוקה מאוד, שמביאה חופש. משהו שהולך מעבר ל'מה שיש' ולרעיונות האלו. אני אדבר על זה עוד.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: שימוש בתובנה כדי להעמיק את האהבה: שלושת המאפיינים בתרגולי המטא והחמלה

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג'ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ'ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.

הראשון הוא אניצ'ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: 'הם מושאים למוות', כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ'ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ'ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.

רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.

מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא 'עצמי'. כך אניצ'ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: 'מי אני? מה אני?' כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.

ואפשר לראות על אדם אחר: 'אין מה לראות שם שהוא קבוע'. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי 'מי נותן אהבה למי?' – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.

אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג'ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.

אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.

דוקהא

מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.

אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.

אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. 'אם תלך אני אקפוץ מהחלון'. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: 'האם יש היאחזות כרגע?' ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ"כ הרבה. אז יש אניצ'ה, דוקהא.

אנטה

האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו'סוג של' מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.

יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: 'אני כלום, אני כלום, אני כלום'. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: 'אני כלום, אני כלום, אני כלום'. ואחריהם, השרת: 'אני כלום, אני כלום'. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: 'תראה מי חושב שהוא כלום!'.

אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד"כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ'אני': אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: 'המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי'. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג'ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ'לא אני, לא שלי'. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של 'אני ושלי', 'זה רק קורה, לא אני, לא שלי'. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.

אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: 'איך התרגול שלי, ואיך אני?'. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.

ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: 'הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.

בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: תובנה בתרגולי מטא וחמלה; עבודה עם פחד

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן במחציתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

תובנה בתרגולי מטא וחמלה: עבודה עם פחד

אנחנו יכולים לפתח ולהרחיב את היכולת של הלב לטוב לב. ועלינו לשאול: מה עוזר לתהליך הזה? איך ההתרחבות הזו קורית? איך הלב גדל ביכולתו לטוב לב? ולשאול: מה חוסם, מרעיב, או נתקע בדרך של זה?

במובן רחב, רק החזרה של המשפטים. המדיטציה, ובמקומות אחרים – אמון בהתניה מחדש של הלב והתודעה. מאוד משמעותי. שוב ושוב אנחנו מאמנים מחדש את הכוונות בלב ובתודעה. ולפעמים, הסמאדהי, או כשהסמאדהי שם, זו דרך בה היכולת של הלב גדלה. מהתחלה.

יש הרבה דרכים בהן זה קורה, על הכרית ולא על הכרית. ומה שקורה מחוץ לכרית חשוב כמו עליה. בתוך המדיטציה הפורמלית, לפעמים זה מרגיש ש'הולך טוב', ויש סמאדהי. נפלא. והדגשנו את זה, את הנושא של להשען לכיוון זה. בגלל זה אנחנו מדברים על הגוף, הרגישות של הגוף. לזרוק מילה או משפט, וזה מהדהד בגוף. 'שלווה', ומהדהד שלווה, חמימות, נינוחות. ולגשת לזה, ולהרגיש את זה, את הרווחה העדינה והלא-מדהימה שם. הקשר עם התחושות האלו בגוף עוזרת לסמאדהי, לאיחוד, ללכת עמוק יותר. ובכך – המטא נכנסת לתאים, באופן עמוק, והופכת להרגל ליישות, לתודעה, דרך הגוף ודרך הסמאדהי. וגם, לפעמים זה לא מרגיש שהולך טוב. אין תחושה, או יש אוורסיביות, או פחד, או אי נחת. וזה בסדר גם. וכמו שאמרנו בהתחלה – ממשיכים לזרוע זרעים עם המשפטים, של כוונות. לא לקפוץ ולשפוט את התרגול כהולך טוב או לא. יותר מידי קורה 'מתחת לרדאר', בחשיכה של מה שלא נודע, ואנחנו צריכים אמון בזה וביטחון בתהליך. אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן, אבל בשחקלאי או גנן זורע, ההזנה של הזרע קורית מתחת לאדמה, במחשכים, בלתי ניראית. וכך זה גם עם תרגול המטא. הרבה קורה שאין לנו גישה אליו. לבטוח בזה. אז המטא מתרחבת דרך הסמאדהי, וגם האמון הסבלני בטיפוח הזרעים.

מה שאני רוצה להכנס אליו היום זה היחסים בין תובנה וההעמקה של אהבה וחמלה. אז, בריטריט הזה, מה שאנחנו מדברים עליו, התחלנו וזה יתגבר, זו הדרך בה התרגולים של אהבה וחמלה מביאים תובנה, כחלק ממה שהם מביאים. תובנה משחררת. זו לא הדרך הרגילה בה אהבה וחמלה מובנות, אבל זה שם. כשאנחנו מטפחים אותן, תובנה יכולה לבוא. ישנה האפשרות. אבל היום – אני אדבר על הכיוון ההפוך. איך תובנה יכולה להזין מטא וחמלה. אז דיברתי על הזנה שלהן דרך המשפטים והזריעה של כוונות, הסמאדהי, ועכשיו – איך תובנה עושה זאת.

לפעמים אנחנו יכולים לעשות את התרגול הזה, ולהרגיש כאילו אנחנו יוצרים את המטא. יושבים, נושפים ושואפים, דוחקים ולוחצים. זה מרגיש מפוברק, עשוי, וזה אכן כך, ברמה מסויימת. לעתים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: 'האם אהבה היא משהו שאנחנו יוצרים?' (ובמובן מסויים, התשובה היא כן) או, שאולי, אהבה וחמלה הן המצב הטבעי והביטוי של הלב והתודעה כאשר הן לא כבולות, ממוסכות על ידי היאחזות ותעתוע. או ש, בעצם, אנחנו חושפים אהבה, חמלה. אז זו שאלה מעניינת. מה קורה פה? האם אנחנו יוצרים או חושפים אותה, מאפשרים. כשאנחנו מדברים על מדיטציית תובנה זו שאלה טוב לשאול: 'מה זה אומר? מה זו מדיטציית תובנה?'. תובנה היא הבנה, אינטלקטואלית או אינטואיטיבית, שמשחררת היאחזות, ובכך – משחררת סבל. אז הסמן של תובנה הוא שחרור מסבל. כך אתה יודע שזו תובנה. סבל נעלם, או פוחת במידה כזו או אחרת, בגלל צורה של ראייה או הבנה. תובנה מתירה היכבלות, משיכה ודחיפה, הזדהות, כל צורה של היאחזות. ומשום כך – סבל משתחרר. כשהבודהא דיבר על מדיטציית תובנה, יש כל מיני דרכים לפרש את זה. דרך אחת תהיה שזה רק סוג של לשבת שם, לצפות במה שקורה, ולנסות לא לעשות הרבה, ובתקוות, מזה – צצה תובנה. שזה תקף לגמרי, במידה מסויימת, אבל אנחנו יכולים לצפות בנשימה, פנימה החוצה, ומקווים שמתוך זה משבו יפרוץ ליישות. או לשבת, לא לעשות כלום, ולקוות שמתוך אי העשייה תובנה תיוולד. יש בזה משהו, בהחלט. ואני שם את זה באופן לא-אטרקטיבי, אבל זו בעצם גישה יפה לתרגול. לעתים קרובות הבודהא מציעה גישה אחרת: האם אנחנו יכולים לתרגל דרכי ראייה והסתכלות על החוויה, ברגע, לתרגל דרכי ראייה שמביאות שחרור ומתירות היאחזות. בד"כ אנחנו מסתכלים בעולם באופן שמביא סבל. זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. והוא אומר – האם אפשר להסתכל באופן אחר, שמביא שחרור? שחרור מהיאחזות מביא שחרור מסבל, וזה מביא אהבה. אני מדבר בכלליות, ואז אפרט. תרגול של דרכי ראייה והסתכלות שמביאות חופש, שחרור ואהבה. ומה שאני רוצה להכנס אליו היום זה: האם זה אפשרי, רק אפשרות, להכניס חלק מדרכי הראייה האלו, חלק מהתרגולים הללו, לתוך תרגול המטא, כך שיש לנו עידון של תרגול המטא והחמלה. אני אסביר.

עבודה עם פחד בתרגול חמלה ומטא

במובן מסויים, אני רוצה להתחיל במעקף, אבל זה תמיד נראה רלוונטי בריטריט הזה, אז אני אעשה זאת שוב. ואני אדבר קצת על פחד. אז. פחד, למעשה, בוא דוגמה להיאחזות או דחייה, זה בעצם זן של דחייה, שחוסם אהבה. ולחקור את זה בחיינו. האם זה המקרה, שכאשר אנחנו מפחדים יש סגירה של האהבה. ואם תשימו לב – לאהבה ופחד יש יחסים הפוכים. במקור – הבודהא הציע את התרגול לקבוצת נזירים, שממש פחדו ביער, כנוגדן. ואנחנו יכולים לראות בחיינו – כשפחד חזק, אהבה חלשה, ולהיפך. וגם, אפשר לחוש בעולם ובנו – כשפחד חזק – אלימות. פסיכולוגית או פיזית. זה הולך עם פחד. רואים את זה בקלות, בחיות, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות. אז אני רוצה לומר קצת על עבודה עם פחד, כי זה כן בא בהקשר של ריטריט כזה, לאנשים.

ועבודה עם זה באה תחת המטריה של מדיטציית תובנה. לפעמים, בתרגול כזה, משהו מרגיש שהוא מעמיק או נפתח, ואולי, לרגעים או למשכי זמן – התודעה מוצאת את עצמה בטריטוריה שונה. החושים, הגוף, תחושת הנפרדות, העצמי. אולי דרמטית, אולי רק קצת. וזה מביא פחד. מאוד מיומן – אם הפחד לא חזק – יש בחירה שם. עם הפתיחה של הישות וההכרה, תהיה נעימות עם זה, יחד עם הפחד. פחד ונעימות קיימות יחד. בד"כ אנחנו נשאבים לפחד, והוא מסובב אותנו. לפעמים אפשרי לשבת אחורה, ויש את הנעימות, החמימות, הוויתור, ויש פחד. וללמוד, זה תרגול, לכוון את המודעות לעבר מה שמהנה שם. אז בפתיחות הזו יהיה משהו מהנה. זה טעם נרכש. לטבול בזה. אפשר לשלוט – לטבול במה שנעים, ולא לתת את כל הסמכות לפחד, וע"י הדאגה לתת לו סמכות. תרגול ממש חשוב, כשהפחד לא חזק. לפעמים הוא כן מרגיש חזק, ושאנחנו לא יכולים לעשות את זה. פחד חזק, בתוך או מחוץ לריטריט. אם אנחנו מביטים בפחד, אפשר לשאול – מהי בעצם החוויה של פחד או חרדה? וכשאנחנו מסתכלים, מה אנחנו רואים שם? לעתים קרובות אנחנו לא נשארים שם מספיק כדי לראות מה שם.

תחושות גוף לא נעימות. הבטן מפרפרת. וסלידה לתחושות הלא נעימות. אנחנו לא אוהבים אותן, רוצים שהן ילכו. זה חלק ממה שבא איתן.

מחשבות. מחשבות על העתיד, לעתים קרובות. מחשבות לא נעימות על מה שעשוי לקרות. ושוב, אי-נעימות, וסלידה מזה. תחושות גוף ומחשבות, וסלידה, בשני המקרים.

עניין שלישי, קצת יותר מעודן. האקלים של התודעה. של איך התודעה מרגישה. וכשיש פחד, הוא נעשה קטן. ההכרה מתכווצת. זה, באופן כללי, לא נעים. אנשים לא אוהבים תודעה מכווצת. ועם זה – אוורסיה, רצון שזה ילך. אז הגוף, המחשבה, והמרקם של התודעה, והסלידה מהם. את הסלידות האלו מאוד חשוב לחקור. כי אם אנחנו שואלים – מהם היחסים שלי עם פחד, וזו שאלת דהרמה חשובה – מהם היחסים שלי עם כל דבר; בד"כ היחסים שלי עם פחד הם – שאנחנו מפחדים ממנו. יש לנו פחד מפחד. זה חלק ממה שהופך אותו למה שהוא, זה שאנחנו פוחדים ממנו. כשהמדיטציה, ככלל, מתפתחת, לאורך זמן, אנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם החוויה הזו של פחד. הגופנית, המחשבתית והתודעתית. לומדים להביא תשומת לב ולהיות עם זה. ומה שאנחנו לומדים, לאורך זמן, זו תחושה של ביטחון, שאלו רק תחושות לא נעימות, מחשבות לא נעימות, ואני יכול להיות עם זה. המודעות תחזיק את זה. מה שכמעט תמיד חסר עם פחד, זו תחושת ביטחון. אנחנו לא מרגישים ביטחון שאנחנו יכולים להיות עם הפחד, ולהסתגל אליו ולהיות בסדר עם זה. ועם תשומת לב אפשר לראות 'זה רק זה', ואפשר להיות עם זה. וביטחון בא. חשוב מאוד.

אז בד"כ היחסים עם פחד היא רצון להמלט מאי הנעימות שם. אבל עצם ההתנגדות או הבריחה גורמת לחווית הפחד לגדול. הסלידה מהפחד היא חלק מכל המנגנון שם, מכל הגלגל של פחד. זה הופך אותו ליותר קשה. כשיש תחושות לא נעימות בגוף, ואנחנו בורחים מהן, לאן אנחנו הולכים? ישר לראש. הולכים ישר לראש, ומזריקים עוד אנרגיה למחשבות, שממילא, מחשבות לא מועילות, לא מיומנות ממלאות את התודעה, ועכשיו הכנסת עוד אנרגיה לשם, כי אתה נמלט, והן מתגברות. מזינים את האש של הפחד. אז התגובות שיש לנו לפחד, אינן נפרדות ממנו עצמו. אלו לא דברים נפרדים, אלא חלק מהחרדה עצמה. אתם יכולים לבדוק ת זה; לא שני דברים נפרדים. אם אנחנו יכולים לרכך, או לקחת את התגובתיות הזו, מה שנשים אליו לב זה שפחד לא תומך בעצמו. אז לא לקבל את זה פשוט, אלא תראו אם אפשר להתנסות בזה, לנסות את זה כשפחד שם.. הפחד צריך אותי, שאהיה אוורסיבי ותגובתי כלפיו. הוא לא יכול לתמוך בעצמו בלי התגובתיות והפחד ממנו. לפעמים היחסים עם פחד הם של הפעלת לחץ על העצמי. זה אותו דבר, דלק על הפחד. או שיפוט על עצמי. אם אני שופט את עצמי שפחד שם: שמן למדורה. מה אני מניח לגבי עצמי בגלל שיש פחד מסביב? מה אני מניח על התרגול שלי? שהוא לא שווה כלום? זה משהו שאנחנו מזריקים לרגע, שמצית את הפחד .פחד הוא אנושי. האם אפשר לראות את האנושיות בזה, ולהביא טוב לב למפגש עם הפחד. אז כשאנחנו אומרים: 'מי יתן ואני אהיה בטוח ומוגן, מי יתן ואהיה…' מיהו 'אני' באותו רגע, אליו אני פונה? זה האני עם הפחד. לא ה'אני' שנמצא כשהפחד איננו, לא איזה 'אני' אידילי, אלא האני שמפחד. אתה יכול למר, באותו רגע, שאתה אתה המפחד. זה כלול. כחלק מהסלידה, אנחנו רוצים לא-לכלול אותו במטא. מאוד נורמלי. הרבה פחד בחיים, במובן כללי, קשור בעתיד. 'מה יקרה לי', האם זה יהיה בסדר, האם אני אהיה בסדר, האם משהו ישתבש. בהרבה רמות רמת הגוף הבסיסית, הישרדות, כל מיני רמות. רגשיות, במונחים של יחסים, ביטחון, רכוש: 'האם אני אהיה בסדר'. שאלת דהרמה בסיסית עולה, כשיש פחד מהעתיד, 'איך יהיה לי?'. אז שאלה יסודית: האם אני יודע איך באמת, באמת, לדאוג לעתיד? מה זה אומר, באמת לדאוג לעתיד? אז דהרמית, מה מוביל לתחושה של ביטחון, שמחה, רווחה ושלום בחיינו? מה זה? הבודהא, שוב ושוב, מצביע לטיפוח של איכויות של לב, של התודעה, של היישות – נדיבות, סבלנות, טוב לב, חמלה, תשומת לב – מגוון של איכויות שנעשות 'תיק ההשקעות' שלנו. זו בגרות מאוד נדירה של התרגול. אפשר לומר: 'כן כן, אני יודע שמשם באה שמחה'. אבל זה נדיר לפגוש מישהו שבאמת שם את מבטחו בזה, ולא כ"כ דואג לדברים האחרים. וכמובן, אנחנו צריכים גם לדאוג לרמה החומרית. אבל זה תרגול די בוגר, שמישהו משוכנע בלב ובתודעה: 'אני יודע איפה לשים את הביצים שלי', אני יודע איך לדאוג לעתיד. הרבה פחד קשור ב'מה הם יחשבו עלי?' אולי יחשבו שאני טיפש, משעמם. הרבה מהפחד שם. כשאנחנו מטפחים איכויות יפות של לב ותודעה הן מביאות שמחה, ומה שאחרים חושבים עלי הופך לכמעט לא משמעותי. זו בגרות נדירה שמישהו ממש יחיה ככה, מתוך התרגול. ואיך נדאג לעתיד? דרך טיפוח. וגם, ביחס להווה. והאם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, אדיבות, סקרנות, עניין, תשומת לב? כשליחסים להווה יש את האופי הזה, העתיד דואג לעצמו, מרגע לרגע. שני החלקים האלו – טיפוח של היפה, ולדאוג ליחסים להווה, והעתיד דואג לעצמו, במובן העמוק ביותר. ובמובן אמיתי מאוד, אנחנו דואגים פחות ל'האם יהיה מספיק כסף', האם יהיה ביטחון, האם יהיה בית, האם אמצע שותף, האם הוא ימות ואהיה לבד? כל הדברים האלו, שהם לא-לא חשובים, אבל יש להם כוח עלינו. והפחד, שאנחנו לעתים קרובות אפילו לא יודעים שהוא שם, מניע את חיינו ובחירותינו, כמה מזה למעשה מכתיב את הבחירות שלנו, ואנחנו אפילו לא חושבים עליו כפחד. וזה פוחת בגלל הכוח של טיפוח של מה שיפה. וזה דבר מאוד אמיתי, זה לא תיאורטי או לא-מציאותי. זה מאוד אמיתי, ויכול לפרוח בחיים של אדם, באופן מעשי. זה היה המעקף. אבל אני מרגיש שזה חשוב, ופן של שחרור היאחזות, עליה דיברנו, שאפשר לעשות דרך התרגול.    

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: ארבע התנגדויות נפוצות

סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: חלק שני – ארבע התנגדויות נפוצות

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.


כל מי שעושה תרגול כזה – מטא, חמלה, עבודה עם הנשימה, או כל מי ששומע על תרגול כזה, אולי לא כולם, אבל ל – 99% מהאנשים, תהיה אחת מארבע התנגדויות אם לא יותר. ומישהו מתחיל לעשות תרגול כזה, ואחרי זמן מה יש לו תחושה של 'אולי זה לא רעיון כזה טוב'. אז אני רוצה להכנס לזה ולחשוף שם קצת, ובתקווה להביא תבונה ושיקול דעת לשם. אם אנחנו נותנים את עצמנו לתרגול סמאדהי, לעתים יש תחושת קפיצות. בתהליך אנחנו מרגישים קפיצות. כנראה כבר שמתם לב לזה. מנסים להשאר עם משהו, וזה מרגיש דחוס. המאמץ להשאר מרגיש דחוס. כל הרעיון של עבודה לכיוון מטרה, של העמקת הריכוז של טיפוח סמאדהי או מטא. האם לא אכנס לאיזו 'חתירה' או מאמץ סביב זה? הקשרות. אם סמאדהי מרגיש טוב, האם לא אקשר ואתקע שם? והאחרון: הדחקה. האם זה אפשרי שע"י המשפטים, או השארות עם דבר אחד, ואפילו ארגיש טוב שם, אולי אני מדחיק איזה רגש או משהו ביישות שצריך לעלות? אלו הארבעה. קפיצות, חתירה למטרה, הקשרות והדחקה.

הדברים אלו עולים, כשאלות וספקות. והרבה אנשים ירגישו קצת מבואסים כשזה עולה. ואנשים ירגישו מבואסים מזה, ואז יעלה רצון לעבור לתרגול של 'רק להיות', או 'להיות עם מה שיש'. זה מאוד מאוד נפוץ. כמעט כל מי שעושה תרגול כזה, תהיה לו, בנקודה אחת לפחות, את הנטייה הזו. יותר מידי עבודה, או משהו לא מרגיש נכון, ועוברים לתרגול ויפאסנה פתוח.

לחץ ודחיסות

אז – קפיצות. איך אפשר לעשות את התרגול הזה, ולא להיעשות דחוסים מידי. רכות זה פקטור של סמאדהי. בסמאדהי יש רכות, או נוקשות בו. זה חלק מהאיכות שם. אחת הדרכים שהיא מאוד עוזרת מול תחושה של קפיצות יתר, ואתם בודאות תתקלו בתחושה הזו, אחד מהם זה להפוך את המודעות קצת גדולה יותר. הבודהא אמר – רגישים לכל הגוף. אז האם אפשר שיהיה לנו, כחלק מהתרגול, מודעות שכוללת את כל הגוף, ולהיות מקורקעים בזה? וגם, ברוחב הזה של מיינדפולנס, מודעות לגבי: 'איך אני מרגיש לגבי התרגול כרגע', מהם היחסים הרגשיים שלי עם התרגול עכשיו? האם אני משועמים, מנסה יותר מידי, לא מעוניין, חותר לאנשהו? תחושת הגוף יכולה לשקף את היחסים האלו שיש לנו עם התרגול כרגע. כשאנחנו קפוצים מידי, אפשר להרגיש את זה בגוף. אז חלק מהאמנות היא שתהיה מודעות רקע של הרוחב של הגוף, ולהיות רגישים לזה, זה ישקף את מה שקורה במובן של היחסים. זה נשמע הגיוני?

כשהסמאדהי מעמיק, הגוף נעשה מאוד מרכזי, מאוד חשוב. ולכן – רגישות לכל הגוף. והגוף הוא העוגן למה שאנחנו עושים. ועם הסמאדהי, תחושת הגוף משתנה, ונעשית יותר מעודנת, פחות מוגדרת, וזה חלק ממה שקורה לאורך זמן, כשהסמאדהי מעמיק. אבל אנחנו יכולים לעבוד עם הקפיצות – להרגיש אותה בגוף, ולהרגיע את הגוף. זה חלק מהתמונה הגדולה של הסמאדהי. רגישים לכל הגוף.

לפעמים אנחנו ניגשים לתרגול, וזה כאילו אנחנו מפשילים שרוולים, ובטון תקיף וזועף: 'מי יתן ואהיה ברווחה!'. זה לא יקרה כך. הכוונות הטובות ביותר שם, אבל צריכה להיות ממש עדינות ורוגע של הגישה. לנשוך שיניים… זה הולך לפעמים, אבל בד"כ זו אמנות מאוד מעודנת. אז, שוב, האם יכולה להיות עדינות וטוב לב? התודעה נודדת, ושימו לב – האם יכולה להיות עדינות וטוב לב בחזרה?

ולפעמים – תהיה קפיצות, ואתם תרגישו: 'אני ממש רוצה ללכת לתרגול ויפאסנה', אבל תראו אם אפשר לקבל את הקפיצות, להביא אדיבות לשם, וזה ישתנה. ואנחנו יכולים להיות מודעים לקפיצות, כי הגוף משקף את זה בבטן, בכתפיים. לשים לב, ולהרגיע. חלק מהאמנות היא העמקת תשומת הלב לרמת המאמץ. ואנחנו לומדים: מתי יותר מאמץ, מתי פחות? יותר על דוושת הגז, פחות? להביא את זה לתוך התרגול.

אז ספציפית לגבי תרגול המטא, וקת'רין אמרה לי שהיא דיברה על מתן וקבלת אהבה במטא לעצמנו. לפעמים צריך לעבור למוד מקבל, וזה עוזר עם הקפיצות, ועם המטא בכלל. אם אנחנו קפוצים מידי עם המאמץ, יהיה לזה אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים שיקרה. המיינד לחוץ, וכמו בננה חצי מקולפת – לוחצים על החלק התחתון, ואו שהיא מתרסקת, או שהיא עפה החוצה. מכוונות נכונות – מנסים להיות קפוצים עם התודעה והיא בורחת יותר. יותר מחשבות וכניסה אליהן. ולפעמים אנחנו רפויים מידי, ויש עמימות ושקיעה של התודעה. להיות מודעים לזה. זה חלק מהעדינות, וצריך להיות מודעים ולשחק עם זה. תהליך מעודן.

מטרות בדרך הרוחנית

התנגדות אפשרית שניה – הנושא של מטרות, ואפשר לדבר על זה כל היום, אבל… לפעמים, או לעתים די קרובות יש את הפיתוי לחשוב שמטרות אינן רוחניות. 'אין לאן ללכת, שום דבר להיעשות', וכו'. יכול להיות מאוד חזק, וכמובן יש בזה איזה עומק לגלות שם. אבל אל תהיו מהירים מידי עם זה, וצריך להביא את כל הכנות והיושרה לשאלה הזו. החיים שלנו מלאי מטרות. ב17.30 תהיה שעת התה, ויהיה פעמון, והמטרה שלנו תהיה להשיג מרק במורד הגרון. לא עניין גדול. עכשיו המטרה שלי היא לתקשר משהו באופן מועיל ככל שניתן. והמטרה שלכם… לנסות להשאר ערים. החיים מלאים מטרות. היו זהירים עם האזור הזה. כן, אי שניות, ואנחנו נדבר הרבה על זה בהמשך, על אי שניות וריקות וכל זה, אבל ממש להבין מה זה אומר, אי שניות, זה קשה ממש להבין את זה עם עומק, בלי שיש עומק של סמאדהי. ואם יש מאמץ ומטרה עם הסמאדהי, והוא מתפתח, זה מביא כיוון חדש לגמרי לכל הנושא של מטרות. אנשים יכולים לומר מאוד מהר: 'הכל לא דואלי, אין מה להשיג', אבל הם נוחתים בחזרה לתפיסת ברירת מחדל, והבנת ברירת מחדל של 'מהם הדברים', ועדיין יש תחושה של: 'אני כאן, והמיינד מעורפל, וזה בסדר'. והאי-שניות מגיעה בלומר 'זה בסדר'. מקום יותר עמוק של אי שניות, שיכולה לבוא דרך תרגול סמאדהי ומטא זה שלמעשה, אין שום דרך בה דברים הם התודעה היא לא כמו שהיא נידמית כרגע. היא לא מעוננת, או בהירה, או עמוקה, או רדודה. אני לא יושב כאן, ואתם לא יושבים שם. זה לא גאיה האוס, וזה לא ריטריט מדיטציה. יכול להיות קשה להבין את זה בלי העומק של סמאדהי. יש עומק של הבנה של אי שניות שחשוב לחשוף, ולא להתפשר על משהו זול יותר.

אני חושב שבשיחת הפתיחה ג'ון הזכיר את המילה 'ברהמה-ויהארה'. 'בראהמה' פירושו אלוהי או מעודן, ו'ויהארה' – משכן. אז התרגולים האלו, טוב לב וחמלה – הן משכנים בשביל הלב. הלב, היישות, ההכרה, שוכנת במקום של יופי, מעודנות, משהו שמרגיש אלוהי. ויותר ויותר, כשהריטריט יעבור, אז תהיה תחושה של זה, של משכן להכרה, ללב. אז בראמה ויהארס, מטא, חמלה, אושר ושוויון נפש, הם משכנים. גם סמאדהי. הוא הופך למשכן לתודעה. כשאנחנו חושבים על 'איפה המיינד שלי בד"כ שוכן', זה לא במקומות מעולים. לרוב הוא לא שוכן בכל מקום, אלא נמשך למה שעושה את הרושם הכי גדול. שוכן בשום-מקום, או, ואפילו יותר גרוע – שוכנים בשיפוט עצמי, בעצבנות. טווח שלם של מצבים שאנחנו, ריאלית, ממש נוטים לעשות בהם בית. אנחנו כ"כ מתרגלים לזה במהלך חיינו, למקצב לא מועיל ולא שמח. משהו לא מועיל הופך למשכן שלנו, וזה כמעט טבע שני. חלק מתרגול המטא זה להחליף את המשכן השלילי במשהו הרבה יותר חיובי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם הרבה מחשבות, ולעתים קרובות הן מחשבות ביקורתיות, שליליות. או שיפוט על אחרים, או של מצב. מה אם נשתמש באנרגיה של המחשבה, שהיא ממילא מסביב, ונכוון את המחשבות במטא. להחליף את הלא-מיומן במיומן. אני זוכר תקופה, אני לא זוכר לכמה זמן זה היה, בו הקדשתי את עצמי למטא. כל התרגול הפורמלי, וככל שניתן במהלך היום, מטא מטא מטא. במקלחת, ברחוב. דבר נפלא לעשות. בתחילת התקופה הזו הייתי הולך ברחוב לעבודה, ומנסה לשלוח מטא, והנטייה היתה: 'אני לא רוצה למלא את המיינד בזה, אלא לתת לו להיות יצירתי וספונטני'. ואז הבטתי במה עולה בתודעה אם אני רק נותן לה להיות, וזה לא היה כ"כ יצירתי, בעצם… רוב המחשבות, חשבתי אותן 1,000 פעמים בעבר. כמה מחשבות יש לכם שלא חשבתם כבר, או שהן באמת מועילות? לא כזה הרבה. ואחרי שראיתי את זה ממש הייתי בסדר עם להחליף את זה במטא. והמיינד, לאט לאט, מוותר על התחושה של 'אני חייב לחשוב על זה'. המכשולים, והפיתוי שלהם, הסיפור שהם בונים, פחות ופחות מפתה כשהסמאדהי מתפתח. מאוד בהדרגה. והסמאדהי, האיסוף, הפשטות של התודעה, הופך למשהו שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו. זה טעם נרכש. נפלא ככל שהוא, זה טעם נרכש כמעט לכולם.

אנחנו יכולים להיות בריטריט, ועושים מדיטציה בהליכה, ומישהו יוצא, או שמכונית מגיעה. ואם המיינדפולנס שם, אפשר לתפוס את הרגע של לרצות לראות: 'מה קורה?' 'מי בא?' ואם המיינדפולנס ערה, אפשר לומר: 'אני לא צריך לדעת'. האם זה באמת משנה, איזו מכונית מגיעה, או מי עושה הליכה? אני לא צריך לדעת את זה. או בישיבה, לפעמים, אתה מתחיל לחשוב משהו, ובחצי הדרך של מחשבה, אפשר לתפוס את זה: האם אני צריך לסיים את המחשבה הזו?' 'מה יצא לי מזה, בעצם?' ולתת לדברים ללכת, סמאדהי וויתור, שני צדיים של אותו מטבע, זה לא ברור בהתחלה.

כשהסמאדהי מתפתח, לאורך זמן מה, ואולי אפילו במהלך הריטריט, לאנשים מסויימים, משהו מתחיל לעלות בחוויה, שנקרא 'פיטי', piti, וזו כל תחושה פיזית נעימה שעולה ממדיטציה. חום, עקצוץ, תחושה עולה, לב נפתח, תחושה של התרחבות. זה יכול להיות טווח שלם של חוויות, וגם טווח שלם של עוצמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק, כמו מכת ברק של אקסטזה. אני לא יודע כמה זה נפוץ. ובצד השני – משהו ממש לא מדהים. לא משהו שהייתם כותבים עליו הביתה. אלא תחושה נחמדה של נינוחות, תענוג בגוף. כל זה זה פיטי. לפעמים מתורגם כ'אושר', 'אקסטזה', שזה קצת חזק. זה יכול לבוא מהסמאדהי. כאילו התודעה מתחככת באובייקט, במטא, ויש ניצוץ שעולה מזה. כשהמייד פחות מפוזר, והוא, מילולית, מוציא פחות אנרגיה. ביומיום מפזרים אנרגיה כל הזמן. וכשהמיינד פחות מפוזר הוא אוסף אנרגיה, ויש לה ביטוי גופני. לאנשים מסויימים. לא עניין גדול אם זה לא קורה. לא עניין גדול אם כן; אבל שווה לדעת. לפעמים זה מגיע מתוך עניין. כשאני ממש מעוניין ברגע הזה של חוויה, זה יכול להוליד את זה. לפעמים זה מגיע כי יש אנרגיה, והיא מתבטאת. לפיטי יש קשר לפתיחות. פתיחות של היישות. בד"כ מתייחסים לזה כבא מתוך ריכוז, וזה בהחלט בא משם. אבל יש לו יותר קשר לפתיחות של היישות. לכן חלק מהאנשים כשמקשיבים למוזיקה, או בטבע, ויש פתיחות של היישות, ויש תחושה שבאה עם זה, לפעמים. אי-הטלטלות זו מילה טובה. כשההכרה לא מיטלטלת מדברים, זה מאפשר פיטי. כשיש מטא, זה מצב של אי-הטלטלות. אנחנו לא כבולים לחויה באופן לא מועיל, וזה מאפשר את זה. אנחנו רוצים, בריטריט כזה, לעודד סמאדהי. אז כל סוג של תחושה נעימה או נוחה (אולי זה מרגיש שזה לעולם לא יקרה, ואני רק סובל, אבל אנחנו רק בתחילת הריטריט!) כל תחושה נעימה, נוחה, פיזית – אנחנו רוצים לעודד. זה חלק מהתרגול, ושווה לערבב את זה עם מה שקורה. ופיטי זה רק השלב הראשון, ויש חדווה, ושלווה ועוד.

הפחד מהיקשרות למדיטציה

כאן ההתנגדות השלישית עולה. 'אוקיי, אם זה מרגיש טוב, האם לא אקשר לזה, וזה יהיה רע'. זה לא מוליף להקשרות בטווח הארוך. אולי אם יש חוויה אחת או שתיים, אבל אם זה מתפתח, אין שם הקשרות. התענוג של המדיטציה לא מוליך להקשרות. אז אם יש איזה סוג, צנוע ככל שיהיה, של הנאה, ראו אם אפשר ליהנות מזה. להכניס את זה פנימה. ולערבב את זה עם מה שקורה, פתוחים להנאה, איך שהיא. אג'אן ג'ף הציע: 'תקשר לזה!', ואני אף פעם לא שמעתי משהו כזה, והייתי: 'באמת?!'. וזה היה מאוד נכון. זה בסדר להקשר לזה. היישות מתבגרת, ומניח להקשרות. תהנו מזה אם יש ממה. לעתים קרובות האנשים שעושים עניין מהקשרות לתענוג במדיטציה, לא עושים עניין גדול מהקשרויות אחרות. אוכל מעולה, בית יפה לגור בו, ואת זה לא מאתגרים, והתנוג המדיטטיבי מאותגר. זה טיפה הפוך, אני חושב. שלא לדבר על הקשרויות לדברים כמו ביקורת פנימית.

לפעמים, וזה לכל הריטריט – יש תחושה של העמקה, עונג, וזה לא מוכר, ופחד עולה. זה מאוד נפוץ. לפעמים אנחנו מודטים, והפחד ממש חזק, ואנחנו בטריטוריה לא מוכרת, ו'מה קורה? איפה הנורמליות?' כשזה קורה – לכו לפחד ותעבדו איתו. ולפעמים יש מצב ביניים: יש מידה של פתיחות והנאה, ויש תענוג שם, ויש גם פחד. שני הדברים קורים. למרבה הצער, התודעה נמשכת, כמו מגנט, לפחד. האם היא חייבת? אם הוא לא חזק, קחו צעד אחורה, ואולי לא לדחות את הפחד, אלא ללכת לכיוון של מה שמהנה, נעים בחוויה, ולהשען כך. וההנאה מזה – תעזור לפחד לפחות. זה עניין של טעם נרכש והתרגלות. לאט לאט, ללמוד לבטוח בזה. לפעמים הפחד בא כי יש התרככות. עם המטא, העצמי מתרכך, ומתחיל להיעשות פחות מוגדר. פחות תחושה של 'עושה'. ולפעמים בא פחד חזק, ממוות. כמו לאבד את עצמי במוות. מאוד נפוץ וחשוב כחלק מהתרגול. אנחנו לומדים חוויות שונות של העצמי, ולהרפות מהאופן הנוקשה בו קשרנו את עצמנו להשקפת עצמי, דרך הסמאדהי והמטא זה קורה, וזה מאוד חשוב.

כשהסמאדהי מעמיק, ויש פחות תחושת עצמי, יש אהבה שמגיעה מהסמאדהי. סמאדהי… אהבה מגיעה ממטא, וגם מתרגול תובנה עם עושים את זה היטב, וגם מהסמאדהי. אהבה לעצמי, לאחרים, לטבע, לכל הדברים, לכל הישויות. זה סימן של סמאדהי עם ההעמקה שלו. והכרתי אנשים, לפעמים, שהיו מסוגלים ללכת למצבים עמוקים של סמאדהי בלי פתיחות ואהבה, וזה הופך למשהו מאוד שביר. אני זוכר מישהו בריטריט ארוך, עושים את הסוג הזה של תרגול באופן לא רספטיבי, פתוח, בלי אהבה. ואז היה משבר בריאותי מאוד קשה. וכל התרגול פשוט התפורר. חלקית, כי לא היתה בו רכות, אהבה, רספטיביות. זה לא נכון ללכת כך. טבעית, בסמאדהי יש אהבה בו.

חשש מהדחקה וטבעם של רגשות

נקודה אחרונה, לגבי ההתנגדות האחרונה. קפיצות, מטרות, הקשרות. ורביעית – הדחקה. האם זה אפשרי שאם אני מתמקד במשהו, ומרגיש טוב, עושה מטא, ואני מדחיק משהו שצריך לעלות, רגשית. משהו ביישות שצריך לעלות. זו שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעודנת. ואני חושב שמה שאני רוצה לומר בעיקר הוא לא למהר לתשובה. זה מאוד מעניין מה שקורה. האם אנחנו יכולים לחקור את זה? אני זוכר, לפני עשור או יותר, הייתי בשיעור ערב של מדיטציה בארה"ב, והיה מצב של אדם שהכרתי, שהיה, שעשה פשע, בעצם, שעירב גם אותי ואנשים נוספים. ואני ממש כעסתי, וזה נחשף לאורך זמן, והיה הרבה כעס, ועבודה סביבו. וערב אחד, בשיעור הזה, מדטתי, והיתה מידה של סמאדהי. שום דבר יוצא דופן. רק מידה של איסוף. ולתוך זה – עלה הזכרון של האדם הזה, והיה מאוד ברור, עם הבהירות של הסמאדהי, הדימוי עלה, ורגע של הכעס. רגע, ומה שלא היה שם זה… לא לא ניצת למשהו גדול יותר. בד"כ זה היה כעס די גדול, ותחושה של זה. ועכשיו זה עלה, והיה כעס, ולא ניצת. ניצוץ שלא נתפס. זה עשה עלי רושם ענק. זה סיפור של אי-אירוע, אבל עשה עלי רושם. היתה מישהו בריטריט עבודה כאן, וחוותה קשיים, וגם סמאדהי. ואמרתי לה – כשהסמאדהי שם – הזכרי במה שקשה. זרקי את זה פנימה, ותראי מה קורה. והיא חזרה ואמרה: 'עשיתי את זה, וכלום לא קרה. הקושי לא נבנה'. מה שהיא הבינה מזה… משהו שנאחנו לוקחים כנתון, כמשהו שחייב לעלות, למשל כעס – זה צריך אותנו כדי להבנות. זה צריך תנאים להיות שם, וברגע הזה לא היו לו את התנאים להיווצר. אז אנחנו יכולים לחשוב שיש מחסן של רגשות ישנם, ואני לא רוצה להטות דברים לצד אחד יותר מידי, אלא רק להפנות מבט לשם – נוטים לחשוב שיש מחסן, ויש כעס שצריך לעלות. אבל הכעס לא יעלה אם התנאים ברגע ההווה לא שם. ואנחנו יכולים לפעמים לראות את זה, שאם אנחנו לא מזינים משהו בהווה הוא לא עולה. אם אנחנו רואים את זה שוב ושוב אנחנו מבינים שהרבה מה'אשיוז' שיש לנו, הם למעשה ריקים. אין להם קיום עצמי. הם צריכים שאני אעשה משהו בהווה; הם לא אורבים שם, ומחכים להראות את עצמם בצורתם השלמה מראש. אנחנו צריכים לראות את זה שוב ושוב כדי שזה יהיה בהיר.

אז בד"כ אנחנו חושבים על סמאדהי כמשהו שאני מנסה לעשות ויוצר. כשנכנסים לזה – רואים שסמאדהי זה בעצם פחות לעשות. אנחנו עושים פחות ופחות, וגם פחות ופחות עצמי, ויש אהבה שמגיעה משם. מתחילים לראות את הריקות של הדברים, מתוך תרגול המטא והסמדאהי. מתחילים לראות שדברים לא יכולים להיות דברים בלי שאני עושה הרבה סביבם, תומך בהם ובונה אותם. וזו הראייה של הריקות, באופן מאוד מדורג, שוב ושוב, שמביאה את החירות הגדולה ביותר בחיים ובתרגול. וזה אפשרי לנו, דרך התרגולים הללו. אוקיי. אפסיק כאן.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

פתיחה: מה זה סמאדהי?

אז, מה שהייתי רוצה לדבר עליו היום זה סמאדהי. זו מילה שחלקכם מכירים, וחלק פחות. זו מילה בפאלי samadhi. ואני רוצה לדבר עליו ולתת קצת אוריינטציה וכוונה לכל הריטריט הזה. אז המילה הזו, סמאדהי, מתורגמת בד"כ כריכוז. וזה מעניין, כאחד המרכיבים של הדרך, מה היחסים שלנו עם הפיתוח של סמאדהי או ריכוז. לעתים קרוובת אנחנו מניחים שזה משהו שאין לנו הרבה סיכוי איתו, ומעדיפים חלקים אחרים על הדרך. או שזה אזור שיש בו שיפוט מסויים, ויש חרדה סביבו: 'כמה אני מצליח שם?'. ואני רוצה לחקור קצת, ולהציב את זה כהתכוונות לריטריט.

כשלפני כמה שנים חשבנו על הריטריט הזה, אחד המרכיבים ששכנעו אותי שזה רעיון טוב לעשות את זה היה שיכולים להיות שלושה פירות לריטריט כזה. הראשון – פיתוח טוב לב וחמלה, איכויות של לב. דבר יפה, שאין לו תחליף, ונפלא. השני – היה החלק של להבין איך זה מוביל להתעוררות, ולהשתמש בהן כדי להביא שחרור של הלב והתודעה. והשלישי – הפיתוח של סמאדהי, של ריכוז. וחשבתי ש, לפחות חלק מזה – יקרה לכולם. אז אי אפשר להפסיד כאן. זה מצב של ניצחון או ניצחון. במסורת המקובלת, התרגולים של טוב לב וחמלה נחשבים, מלבד היותם יפים כשלעצמם, נחשבים כמובילים לריכוז. והתפקיד שלהן בהתעוררות לא כ"כ הוכר, וכאן אנחנו רוצים להכניס בחזרה את הפקטור הזה, שלהן כדרך להתעוררות.

אז. סמאדהי, המילה הזו. במסורות אחרות יש לה משמעויות אחרות. במסורת שלנו – בד"כ מתורגם כריכוז, וזה סביר, אבל לא נותן את העומק והרוחב של במה מדובר. כשאנחנו שומעים 'ריכוז' אנחנו חושבים – שזה לגבי להפוך את התודעה לקטנה ולדחוס אותה למקום קטן, ולשמור אותה שם; או שאנחנו חושבים על משהו, כמו נוזל כביסה מרוכז – הרבה דברים במקום קטן. או – שאנחנו חושבים על לשמור על משהו עם משהו: התודעה עם הנשימה. וזה בהחלט חלק מהעניין, להשאר ביציבות עם משהו. אבל זה לא הכל, וזה הכי טוב, במובנים מסויימים, לשמור על המילה המקורית, שאומרת משהו מאוד יפה. אפשר לומר: יציבות של התודעה, בהחלט. איסוף. התודעה וההכרה מרגישות אסופות, לא מפוזרות. איחוד זו מילה טובה. ובעיקר – איחוד של תודעה וגוף. יש תחושה של הגוף והתודעה מתאחדים, באים יחד לאחדות, כאשר הסמאדהי מתפתח. עומק של מדיטציה, אחד המורים שלי היה אומר, ויש, אכן, תחושה של העמקה כשמפתחים את זה. עידון הוא חלק מזה. התודעה מתעדנת; זה מעניין. מה בקצה השני של סמאדהי? נניח, התקף טנטרום; זה לא מצב מעודן כ"כ של תודעה. דברים די גסים, צבועים בשחור ולבן. כשמרפים מזה, התודעה נעה לעבר יותר ויותר עידון. וככל שמעמיקים בסמאדהי – יותר עידון של התודעה וההכרה. אז אנחנו יכולים לדבר על מצבים מובחנים של העמקה, הג'אנות, ואני לא אכנס לזה היום. אבל כאן נתייחס לזה כרצף – התודעה נעה לאורך הרצף הזה. וזה מסע של חיים, שאין לו סוף; אנחנו ממשיכים להעמיק בזה. ועבורי, החיות של הדרך נשענת על המשך של הגילוי והחקירה של עומקי התודעה. זה זמין לנו כאנשים ומודטים – ללכת במסע הזה אל מעמקי ההכרה.

היתרונות של סמאדהי

בתמונה הגדולה – סמאדהי מביא הרחבה של התפיסה. התפיסות שלנו בחיינו: אני כאן, אתה שם, יושבים כאן; התפיסות האלו מתחילות להתרחב ממובנן הרגיל. ודרך ההתרחבות הזו – באה רספטיביות, באיטיות, בהדרגה. התחלות של הפתחות לתחושה אחרת של 'מהם דברים'.

תחושה עמוקה של מנוחה עם ההעמקה של הסמאדהי. הגוף, הלב מוצאים מנוחה עמוקה. כשסמאדהי מתפתח לאורך החיים, אנחנו יותר זמינים לעצמנו, לאחרים. ויש רעננות של גילוי שמגיע עם זה; רעננות של תפיסה. אפשר לראות את החיים באופנים חדשים, שונים מאוד.

בד"כ עם סמאדהי, אנחנו חושבים על אובייקט אחד, ושהמשימה היא לשמור את המיינד שם: מטא, נשימה, חמלה. להשאר עוד ועוד, והסמאדהי מעמיק. אבל המילה יותר רחבה, ולמישהו יכול להיות תרגול ויפאסנה, ועדיין יהיה שם סמאדהי, בגלל האיסוף וההעמקה.

בד"כ המיינד נע עם האובייקטים של החוויה, באופן לא מועיל. נתפס במשהו, חרד ממשהו, דוחה משהו. כשהמיינד ביחסים עם החוויה שהם פתוחים ולא מיטלטלים – בתרגול נשימה, מטא או ויפאסנה, אז אפשר לומר שזה סמאדהי. אי-הטלטלות ופתיחות. 

אם אנחנו חושבים על המיומנויות השונות שאנחנו יכולים לטפח כאנשים… זה די מדהים. חלקן עוצרות נשימה. אם חושבים מה זה דורש לנגן קונצ'רטו לפסנתר היטב, או לכתוב אותו, או אם חושבים על דיוויד בקהם… מדהים. והטווח ממש מדהים. אני לא יודע אם עשיתם את זה כשהייתם ילדים, אבל אפשר לערום מטבעות על המרפק, ולנסות לתפוס אותם. השיא העולמי הוא של 104 מטבעות. הבנאדם כנראה ממש השקיע בלנסות לפתח את זה. מדהים. מבחינה דהרמית, השאלה היא – אילו מיומנויות באמת שווה לפתח? אני דווקא מעריך את בקהם, אגב. אבל לעצמנו – צריך לזכור שיש לנו זמן מוגבל, הזמן שלנו ייגמר. ויש לנו אנרגיה מוגבלת. מה שווה לפתח? אנחנו לעתים קרובות לא מעריכים מספיק את הכוח של סמאדהי. הבודהא ביקש, שוב ושוב, לפתח את זה, את המיומנות הזו.

במערב עד כה, הדהרמה מאוד צעירה, ועד כה הפוטנציאל של האזור הזה של התרגול לא מוצה. היה דגש על התמקדות בפרטים קטנים, וזה לא מה שסמאדהי אומר, והבודהא לא דיבר עליו כך. העניין הוא של האיסוף, האיחוד של התודעה. ועם זה, לאורך חיים או ריטריט – מגיעה רווחה יוצאת דופן. אחד הפירות היא רווחה נפלאה. וריפוי. ריפוי של הגוף, הרגשות, התודעה. איכות החיים, כשהמיינד מתבהר ומתאחה – איכות החיים משתפרת באופן מורגש מאוד.

סמאדהי מביא איתו תחושה של יציבות לחיינו. אז אם אנחנו מעורבים בפרוייקטים יצירתייים ארוכי טווח, כמו כתיבת קונצ'רטו לפסנתר, זה דורש הרבה יציבות – לבוא כל יום, ולהמשיך ולעשות את זה עוד ועוד. כל סוג של פרוייקט יצירתי, אמנותי או לא. או בשירות – בעבודה או התנדבות, או עם משפחה או חברים, הביטוי בפועל של אהבה וחמלה דורש יציבות. והסמאדהי נותן לנו את היציבות הזו, של שירות או יצירתיות. גם במונחים של תובנה. יש משהו בסמאדהי, בהיותו הקרקע הטובה ביותר לתובנות לפרוח עליה. כמה פעמים היינו בריטריט, וממש הבנו משהו. דפוס, או את הארעיות, וראינו משהו ממש בבהירות. והריטריט נגמר, ויום אחרי זה זה רק זכרון. סמאדהי זו קרקע פוריה לשורש הזה, ותובנות יכולות להיות משהו שעובדים איתו וחיים אותו.

בשנה הראשונה שעשינו את הריטריט הזה, ובנקודה כלשהי, בשני-שליש הריטריט, הוא אמר – יש סמאדהי נחמד מאוד, איסוף בהירות וריכוז, והוא אמר: 'אני חושב שעדיף שלא יהיה לי ריכוז טוב, כי כשאעזוב, בחיים, המיינד מפוזר, ואני רוצה להביא מטא באופן הרגיל של המיינד שלי, אחרת זה לא ריאלי'. היה הרבה יושר שם. אבל סמאדהי מאפשר לדברים להכנס לרמת התאים, כשהמיינד רגוע. מטא, כמו תובנה, יכולה להכנס לתאים, להפוך לטבע שני, כשהסמאדהי מעמיק. אז כן, לישם מטא וחמלה כשהמיינד מפוזר, אבל יש משהו בלשהות עם מטא כשהמיינד מיוצב – זה מרווה את היישות ברמת התאים. מישהו אמר – היום אנחנו באים לריטריט, ושמים לב בעיקר להיפך. המיינד נסחף מכאן לשם. זה נורמלי. יש לנו הרגל של חיים שלמים של לא ממש לתת תשומת לב טובה. זה בסדר. ואנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה.

מה תומך במסאדהי?

יציבות

אז רק היציבות של להגיע לישיבות והליכות, ההמשכיות של התרגול. זה כבר התחלה של סמאדהי. היציבות של הצורה החיצונית היא סוג של סמאדהי, וזה מתחיל, היציבות הזו, לחלחל לישות. הישות מתחילה להיות יותר יציבה. רק מלהגיע. לא משנה איך מרגישים. אתה קם, בחוץ או כאן, ולא מרגיש טוב, או קצת עייף. מובן. אבל יש משהו ביציבות, לא משנה איך מרגישים, יש יציבות, וגם כוח. כוח של תודעה, זה גם פן של סמאדהי, כוח גמיש, ולא נוקשה. כוח עמוק ורך של תודעה, וזה מתחיל לחלחל ליישות רק מלהגיע. לתרגל עם כל מה שיש.

משפטים

ובתרגול – לחזור למשפטים, לגוף, לאובייקט, שוב ושוב ושוב. אנחנו מגשימים את ההתמדה והכוח, וזה ימצא את הדרך שלו אל היישות. ועם הזמן – להשאר יותר עם המשפטים, עם מושא המדיטציה.

שמחה

אז, אחד הפירות של סמאדהי, ואני מדבר על משהו בטווח הארוך, ובטח תשימו לב בריטריט הזה; וזכרו – אני מדבר היום, אבל נסו לשמור את זה באחורי התודעה לכל הריטריט. אחד הפירות של סמאדהי היא שמחה. הבודהא דיבר על זה שוב ושוב ועל החשיבות של זה. לאחרונה, בשנים האחרונות בדקו מודטים, ומצאו שמודטים שמחים יותר מאנשים שלא-מודטים. משהו באונה הקדמיית ימנית, שקשורה לרגשות חיוביים, היתה פעילה יותר, או משהו כזה. והשמאלית, הקשורה ברגשות קשים, פחות. אז ככלל – מודטים שמחים יותר, אבל למודטים שעשו לפחות עשרת אלפים שעות – יש קפיצה ענקית בגרף. זה די הרבה. הרבה יותר משתעשו בריטריט הזה. אבל רק לומר – תמשיכו… ובהחלט, הבודהא, לפני אלפי שנים, מאוד בהיר לגבי זה: סמאדהי, בטווח הארוך, בונה אושר, אין ספק. והוא אמר עוד משהו מאוד מעניין. להיפך: מישהו שאל אותו: מה הכי מזין סמאדהי? ובלי למצמץ הוא אמר שמחה. אז זה מעניין. היא מגיעה מסמאדהי וגם מזינה אותו. זה מעניין. כמתרגלים, במיוחד בריטריט כזה,  צריך לדאוג לאיזו רמה בסיסית של שמחה, מאוד פשוטה, שצריך להזין. להטות את התודעה לרווחה והזנה.

פתיחות והערכה

אז איך עושים את זה? האם אפשר להיות בריטריט בפתיחות מסויימת. לפעמים אנחנו בריטריט, ואנחנו, בגלל הרגל, או בגלל ששמענו שכך צריך – יש מין התכווצות: 'אני אהיה ממש טוב במיינדפולנס שלי', והעיניים לרצפה. האם יכולה להיות פתיחה, רספטיביות, והכוונה של התודעה להערכה. אז יש הרבה דברים, כאן ועכשיו, היום, בריטריט הזה, שאפשר להעריך. הרבה דברים. יש שמונה מנהלים נפלאים שמזינים אותנו ומשגיחים עלינו. יש לנו את היופי של האזור פה, של הטבע. יש לנו את הלימוד. איך זה יהיה להביט סביב: מי כאן, מי מתרגל איתי, מיהם האנשים הנפלאים האלו, מתרגלים איתי ותומכים בי. איזה יופי, וכמה יותר קשה זה היה אם היינו פה לבד. אז בארוחת הצהריים הביטו סביב. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך, וזה מתאים, אבל לעתים אחרות – הביטו סביב, והאם אפשר להעריך את היופי הזה, ואת התמיכה של אחד בשני בשתיקה, בלוח הזמנים וכל זה. הוקרה. להזין הוקרה. ולקחת זמן מה ביום להטות את התודעה כך, ולחשוב על כל מה שמאפשר לכם להיות כאן שלושה שבועות. הוקרה על זה.

פשטות

מה עוד מזין את רמת הבסיס הזו של שמחה? אולי פשטות. להרפות לפשטות של להיות כאן. אהבה לדהרמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק – האהבה לזה שישזמן לתרגל, לאפשרות לשמוע את הלימוד, להיות בסביבה כזו. טבע. קחו את הזמן להיות ניזונים מהטבע, ליהנות ממנו.

עבודה עם קשיים

לאורך זמן ובהדרגה, האיסוף, הריכוז, האיחוד – הסמאדהי הולך ומעמיק. זה לא קורה, אף פעם, באופן לינארי. אם מישהו נכנס לראיון ומדווח על נסיקה יציבה וחלקה למימדים אתריים של חסד… זה לא ריאלי. זה יקרה בצורה מאוד לא לינארית, עם הרבה עילות ומורדות. כך התודעה עובדת. יש את המכשולים ואת הקשיים שאנחנו חווים. למדו לצפות לגלים. הם בגדר נתון. למדו לקבל אותם. כלומר, לקבל שהם שם, זה לא אומר – לשכב ולתת להם לכבוש אותך ולהתוות את כיוון ההכרה שלך ליומיים או שלושה. אבל לקבל שהם שם, כמאפיין של התודעה. לפעמים זה עניין של פשוט לראות אותם, להיות סבלניים, להבחין. ולפעמים להיות ממש אקטיביים. הבוקר נתנו הרבה דרכים פעילות לעבודה איתם, בהקשר של לקבל אותם. ללמוד לעבוד איתם. ושתי הנקודות הכלליות מהבוקר: אם זה אפשרי שהם לא 'יעשו עליך סיבוב'. להכיר בזה שזה מי שנמצא, המכשול הזה והזה, ולא להתפתות או להסחף לסיפור או לתוכן של מה שנראה שקורה, השתוקקות, סלידה או ספק. לראות אותו כמי שהוא, לזהות את זה. זה ענק, זה חצי מהקרב נוצח כך. ולא לקחת אותם אישית, ולא לשפוט את עצמך בכלל נוכחותו של מכשול. כאשר אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מוסיפים שמן למדורה. האם יכולה להיות גישה של טוב לב? כל הריטריט הזה רווי, ככל שניתן, בטוב לב. מכשולים באים, וזה קצה, או חצי יום קשה, כמה אדיבות יכולה להיות שם, כמה טוב לב, במקום תגובתיות?

תמלל ותרגם: יהל אביגור


רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות מספר חמש

הנחיות אלו, החמישיות בסדרה של שש, ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו החמישי של הריטריט: the boundless heart, מ2011. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא בקישור הזה: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

עבודה עם הגוף הרגשי – הנחיות מספר חמש

בואו נחזור קצת על מה שהצגנו אתמול עם המודעות הרחבה. וזכרו – זו רק אפשרות אחת. אנשים שונים ימצאו שחלקים שונים של הפאזל יהיו נגישים עבורם יותר, וזה בסדר גמור. זו אפשרות אחת. אז, שוב, לתאר מה הגישה הזו תכלול. מעגנים את תשומת הלב בגוף, וזה ממש חשוב – זה השורש, המרכז של המודעות. ומשם, כשאתם מוכנים – לפתוח אותה הלאה. אתם יכולים להתחיל עם מה שקורה בציר המרכזי, ולכלול את הגוף, וגם לכלול שמיעה. הסיבה לזה היא שצלילים מגיעים ממרחקים וכיוונים שונים, אז כשאני נפתח לשמיעה – מאחר והצלילים מגיעים מכל מיני כיוונים – המודעות נפתחת באופן טבעי. זה כאילו הצלילים הם תמיכה להתרחבות הזו של המודעות. ובתוך זה – אפשר 'לנוח' בתוך המודעות. המודעות פתוחה, מקבלת את הצלילים, וגם את תחושות הגוף. ופשוט התחושה של 'לתת להכל להיות' – לתת לצליל לעלות, לתחושת גוף וכו' – לתת לזה לעלות, לחיות, לחלוף. וכשעושים את זה אפשר גם לתמוך בגישה, או אפילו לקבל תחושה שכל התופעות האלו שעולות וחולפות – שייכות לחלל. באופן רגיל דברים נחווים עבורנו כ'אני' ו'שלי'. אנחנו משייכים דברים. אז – לתת לתופעות להיות שייכות לחלל, לדממה. זו סוג של גישה שמועילה מאוד בעבודה עם המרחב. לתת להכל להיות שייך לזה – לדממה, למרחב. כל מה שזה, וכל מה שעולה – יפה, קשה או לא-זה-ולא-זה – יכול להיות שייך לשם. וזה יכול לכלול גם, כשזה מתייצב – לכלול את המחשבות. ואפילו את הכיווץ שישנו כשאנחנו לא נותנים לדברים להיות שייכים לחלל, ויש את התחושה ש'זה אני' או 'זה שלי', ואפשר להרגיש את הגוף והתודעה, את היישות והציר המרכזי – מתכווצים. הכיווץ הזה הוא פשוט תופעה בחלל. זה פשוט רושם שעולה ויחלוף. אין בעיה – שישתייך לחלל. אז תשומת הלב לא צריכה ללכת למקום אחד, ואז לצליל אחר, של ציפור נניח, ואז לצליל של מישהו נע, ואז לגוף, וכן הלאה. זה לא שהיא נשלחת כמו חץ מפה לשם, אלא יותר מכוונת לכוליות, לטוטאליות של הצלילים והחוויה. והמודעות מקבלת את החוויה, את התופעות. והמרחב מחזיק הכל, מאמץ הכל. אולי הוא גם מחלחל להכל. זו אפשרות אחת, גישה אחת, שאנשים מסוימים מוצאים שהיא מועילה מאוד, ואנשים אחרים פחות. ואם אתה מוצא שהיא לא מועילה לך עכשיו, אולי בזמן אחר כן, ריטריט או תקופה אחרת. זה בסדר. וזה משאב נוסף, מאוד יסודי עבורנו, ביחס לרגשות, וגם ככלל לחיים ולחוויה.

אז אני רוצה לדבר קצת יותר על משאבים; כבר דיברנו על זה הרבה, אבל אני רוצה להדגיש ולהבהיר כמה דברים. אז אתמול בשיחה דיברנו על החברים שלנו כמשאבים, וזה דבר ממש חשוב שתהיה תחושה שאנחנו נתמכים ותומכים אחד בשני, במובן של להיות מסוגלים לחלוק, להשמיע ולזכות בהקשבה. מאוד חשוב. ובו זמנית אנחנו במסע לכיוון של עצמאות, אפשרות להחזיק את החוויה שלנו, את הרגשות שלנו היטב, בעצמנו. אז הרבה מהעניין של משאבים, וכריס ידבר על חמלה הערב, הוא העניין של איכויות יפות של הלב – חמלה, ידידות, נדיבות, איזון, ריכוז או סמאדהי, רוגע. כל הדברים האלו נכנסים ליישות והופכים להיות חלק מהבאר של המשאבים שיש לי, והם נמצאים שם בחיים שלי, ואני יכול לגשת אליהם, במיוחד במצבים קשים. אז יש חלק שלם של מציאת משאבים שעוסק בפיתוח איכויות יפות של הלב, תרגולים שעושים את זה.

אמרתי כבר פעמיים, ושווה לומר שוב, מה קורה כשיש מצב תודעה רגוע? לעתים קרובות אנחנו רוצים לבטל את זה, אבל אם אני יכול להשהות את תשומת הלב שם, ולתת לזה עניין, מה קורה שם? הוא יתחיל להעמיק ולגדול, ואולי יעמיק לשלווה או לחדווה. ולהרגיל את התודעה לשלווה או חדווה מאפשר להן להיות חלק מהמשאבים שלנו. חדווה ושלווה הופכות להיות חלק מהמקצב הרגיל של התודעה, והופכות להיות זמינות עבורנו בחיים. וזה ענק.

לעתים קרובות יש משאבים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב אליהם, ואז לא יכולים להשתמש בהם. הם שם, אבל אנחנו ממסכים עצמנו בפניהם. אז הדממה והמרחב, עם קצת תרגול, אפשר להרגיש שזה בעצם כל הזמן שם, וכל הזמן אפשרי כמשאב. אמרנו לגבי המוזיקה אתמול. זה תמיד מחזיק את הדברים, אבל אנחנו לא שמים לב לזה. או עם גוף האנרגיה, אנחנו כל כך נלכדים בדברים ולא זוכרים שאם נרחיב קצת את גוף האנרגיה אז יהיה שם משאב כלשהו. אז אולי יש קושי בגרון או בלב או לאורך הציר המרכזי, ואני יכול להרגיש את זה ואת השלווה הרכות והרוגע של גוף האנרגיה סביב זה, או את הקושי ואת התחושה של גוף האנרגיה יחד. וזה ענק.

אז אנחנו יכולים לשאול: 'מה עוד נמצא שם? מה עוד קורה?'. וזה ממש חשוב. דיברנו על מחשבות והערכות שיכולות להיות שם, ועל איך התודעה רוצה להעריך את המצב ככזה או כזה, ויש גם רמה מעודנת יותר של מה שיש שם, ואלו היחסים האנרגטיים עם מה שקורה. אולי אין הרבה מחשבה או משהו כזה, אבל אנרגטית אתה דוחה את מה שקורה. כמו שכריס אמר, יש היאחזות או דחייה, וכל אחד מהם הוא מאבק אנרגטי, מתח שנכנס ליחסים. אז רק קצת חוסר סבלנות עם מה שקורה, או נסיון לכפות. אז אנחנו יכולים לשים לב ברגישות ליחסים האנרגטיים עם מה שקורה, וזה מעודן יותר מהמחשבות לעתים קרובות.

אז עוד לגבי 'מה עוד יש שם', יש גם דברים יפים ומועילים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב כי אנחנו נשאבים אל תוך הקושי. אז בואו נאמר שיש סוג של קושי שקורה, אולי שיפוט, ואני שופט מישהו ומרגיש את הקושי של השיפוט, אני לא מרגיש טוב לגבי זה, ויש עצב או משהו כזה. זה נשמע מוזר לומר, אבל אנחנו לפעמים לא נותנים לעצמנו להרגיש את הכאב של משהו באופן כל כך ישיר. אנחנו יודעים שזה כואב, אבל לא ממש נותנים לזה לגעת בנו: 'זה סבל'. כאילו היד נוגעת בלב ויודעת 'זה סבל', ומרגישה אותו ככזה. זה נשמע ברור מאליו, אבל לעתים קרובות אנחנו נמנעים מזה. מה הפואנטה בזה? שאם ה'יד' תוכל לגעת בכאב באופן מאוד ישיר וחשוף, לעתים קרובות, ויכול להיות שייקח לזה טיפה זמן, אבל תגובה טבעית של חמלה תעלה. יש כאב, ובאופן טבעי היישות תוליד חמלה. זה רגע מאוד מעניין, אם זה קורה. ומה שאני רואה כשאני עובד עם אנשים, הנטייה היא לא לשים לב לחמלה אם היא שם, ואם כן שמים לב, הנטייה היא לנוע ממנה מהר מידי. אז איך זה יהיה, אם חמלה עולה, ממש לשבת בתחושה של חמלה. לשהות בה, לתת לגוף לרחוץ בחמלה? אנחנו נעים מהר מידי מהמשאבים שמתקיימים. זוהי תגובה של היישות שאנחנו צריכים לעטוף את עצמנו בה לזמן מה. אם אנחנו לא היא לא תשקע ולא תעשה את עבודת הלב שלה.

לפעמים אני אומר לאנשים, במיוחד כשיש רגש קשה, 'האם זה אפשרי להביא קצת חמימות מסביב לקושי הזה?' כאב הלב, או היגון הזה, או מה שזה לא יהיה, האם זה אפשרי להחזיק ולערסל אותו? משהו סביב מה שקורה. זה ממש חשוב. בקבוצה השתמשתי בדימוי של סלע שחור ומשונן, שמוקף על ידי מים קרירים או חמימים, שמכים בסלע, מכים בכאב, וזה עושה את כל ההבדל. מה שסביב הכאב. הבריכה של המים המרגיעים. אז אני שואל 'האם זה אפשרי?' ולאנשים מסויימים, רק הדימוי או השאלה יכול לפתוח את זה, ואפילו בלי לדעת איך הם עושים את זה, יש קצת חמימות מסביב. ולחלק זה לא אפשרי, ההצעה לא מניעה או פותחת את המקום הזה. ואז יש חקירה מאוד עדינה שאפשר לעשות, וזה ממש לא עניין של ביקורת פנימית, אז אפשר לשמור אותה במקום אחר. 'מה אולי מונע, או עומד בדרכה של האפשרות להביא חמימות סביב הקושי הזה?' ובדרך כלל, זה החבר הוותיק, או האויב הוותיק של שיפוט. להיות כבול בתוך השיפוט מונע את היכולת הזו של לתת למים החמימים לעטוף משהו. או המשמעות שנתנו למשהו, כמו מה שאמרנו לפני יומיים לגבי הנחות ומחשבות. או האמונה שזה יימשך לנצח. או האמונה במה שזה אומר עלי. כל זה מתנהג כמו התמצקות נוקשה, מבנה נוקשה סביב הקושי, שמונע מן המים להקיף. בושה, בדרך כזו או אחרת; לרצות יותר קתרסיס; או לרצות שזה ייעלם; פחד. וזה טוב לראות את זה, לגלות את זה בחקירה עדינה.

הצד ההופכי של החקירה הזו הוא: 'איך אנחנו עשויים לפתוח את הזרם הזה?'; אני יכול להציע כמה אפשרויות. משהו מעניין קורה כשאנחנו, ואני אדבר על זה יותר בימים הקרובים, משהו מאוד מעניין קורה כשאני יכול ממש לאפשר או להרשות למשהו להיות שם. כשאני ממש מאפשר לכאב להיות שם, בלב. האיכות הזו של 'אפשור' שבה במגע עם התופעה הזו מאפשרת איזה מרחב סביב התופעה. האפשור עצמו עושה עבודה כלשהי. זה מאפשר מרחב, ואז שמים לב, 'עבדתי עם האפשור, ויש יותר מרחב'. ואז באופן טבעי, רק דרך האפשור, המים והחמימות וההחזקה ממלאות את החלל. החלל, באופן טבעי, ואני אפילו לא עושה כלום, מתחיל להיות מלא בחמימות ובתחושה של החזקה. כל מה שעשיתי זה לאפשר קצת יותר. להדגיש קצת יותר את האפשור.

אפשרות שניה. אני בטוח ששמתם לב שכשהלב נעשה נוקשה או מוצק לגבי משהו, הגוף משקף את זה. ואם אתם בודקים, כשהלב נוקשה, הבטן מתוחה, והמערכת הגופנית כולה נעשית מתוחה. אז, לב נוקשה מוביל לגוף נוקשה, באותו רגע. כשהלב רך, איך הגוף מרגיש? לב רך מוביל לגוף רך, בטן רכה. וזה מעניין מאוד שסיבתיות בסוג הזה של העבודה עובדת לשני הכיוונים. אז לרכך את הגוף, את הבטן ירכך את הלב. אז אפשר לרכך שוב ושוב את הבטן. להפוך את הגוף לרך יותר ויותר, ויכול להיות לזה אפקט על הלב לפעמים.

כבר דיברנו על האפשרות של להרגיש את הסבל, וזו אפשרות שלישית.

אפשרות רביעית היא מעניינת. כשיש קושי אנחנו מתכווצים, ומתכווצים גם להשקפת עצמי מסויימת: 'בטח אני היחיד שמתמודד עם זה, אני בטוח שאף אחד אחר לא'. סוג של אשליה מכווצת של אמונת עצמי. אז זה תרגיל מעניין, ואם לא עשיתם אותו שווה לנסות: ברגע הקושי להרהר, באופן מודע, בכך שמישהו, איפשהו, אולי אפילו עכשיו, ברגע זה, עובר פחות או יותר את אותו דבר שאני עובר. ומה שקורה שם זה שהתחושה של הבידוד, כשאנחנו מרגישים ש'אני לבד בזה' אז יש שם איזה בידוד, זו דוקהא כפולה, סבל כפול. יש לי את הכאב הזה, ואת הכאב של הבידוד סביב זה. אז לפתוח את המודעות להבנה שאני לא לבד בזה, אני חולק את זה עם אחים ואחיות לאנושות. מאוד מעניין, אם אתם רוצים לשחק עם זה.

אוותר על חלק, ואתן רק עוד אפשרות אחת.

לפעמים אני עובד עם מישהו והוא מאוד תקועים בקושי, וזה מועיל לשאול, לפעמים, 'איך הייתי מגיב לילד קטן שהיה נכנס אל החדר, ומספר שהוא כואב בדיוק באותו הכאב שאני חווה עכשיו?'. אפשר להשתמש בדמיון, ומהי התגובה של הלב? לפעמים להחצין את הקושי, ולשים אותו בלב של ילד, יכול להיות מאוד מועיל. אז.

באופן כללי, אנחנו מתפתים ונשאבים למה שקשה. אנחנו לא מבינים מה עוד עשוי להיות זמין עבורנו.

אומר עוד דבר אחד עכשיו. אני אדבר על כעס ופחד מתישהו, כי הם מקרים יחודיים במקצת. אבל אחד המקורות שיכולים להיות ממש משמעותיים בחיינו, ואנחנו לרוב לא ניגשים אליהם ושואבים מהם היא תחושה של כוח ועוצמה. זה מאוד מעניין, אני חושב שזה בולט במיוחד עבור אנשים שמגיעים לריטריט, כי אנחנו מדברים הרבה על רכות ואדיבות וקבלה ודברים כאלה. ואחד הצללים של זה הוא שאנחנו לא נותנים לעצמנו, כאילו זה לא בסדר להרגיש את הכוח שלנו, וזו קצת חרב דו-צידית. אז האם אנחנו מבחינים, והאם אנחנו יכולים לאפשר כאשר ישנה תחושת כוח ועוצמה בגוף. זה לא אותו דבר כמו כעס, בכלל לא. פשוט כוח. ואני לא מתכוון לכוח על מישהו. אני מתכוון לכוח ביישות, בגוף, תחושת עוצמה ומלאות. לעתים קרובות לאנשים יש התנגדות לאפשרות של להרגיש את הכוח ואת המלאות, ויש כל מיני סיבות שיכולות להיות לכך. לפעמים אנחנו לא בוטחים בעצמנו. אבל איך זה יכול להרגיש, פיזית, לתת לזה להתבטא ולמלא את היישות, את תחושת הגוף, את תחושת העצמי? בשבילי זה חלק ממש חיוני של הפאזל. מאיפה הוא עשוי לבוא, הכוח הזה? הוא עשוי לבוא ביחס לכעס מסויים, ואני מבין שזה לא ממש לגבי כעס, אלא שיש קו של הכוח שלי שמתבטא פה; ואפשר להרגיש את זה, ולתת לזה להתרחב. וזה יכול לבוא מכל דבר, גם מעצב. ומאיפה מגיעה האפשרות להרגיש את הכוח של עצמנו? היא מגיעה מתוך הרשות של כוח החיים שלנו להתבטא. וזה מה שזה, זה אפשור של כוח החיים לזרום, להיות מלא. וזה כולל רצון. כל עוד אני לא לכוד באובייקט של התשוקה. הרצון הוא ביטוי, זרימה, של כוח החיים העמוק, ויש בו את הכוח הזה. הבעיה היא שאנחנו נתפסים לזה או לזה שאני מרגיש שאני צריך או רוצה, ויש משהו חבוי בכל זה שהוא מתנה ענקית לעצמנו, אבל אנחנו נמנעים ממנה לחלוטין, על ידי זה שאנחנו לא מאפשרים אותה, או על ידי הישאבות לאובייקט שאנחנו רוצים להפטר ממנו, או להשיג אותו.

עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות רביעיות

ההנחיות האלו, הרביעיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הרביעי של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אז – בואו נחזור קצת, מאוד בקצרה, ובבקשה זכרו, כי אני אוסיף עוד משהו היום – שההוראות הן לא לינאריות, אלא כמו חלקי פאזל, או משהו כזה. אז אם זה מרגיש שלא קלטתי משהו, או משהו לא ממש עובד בשבילי – זה מאוד רגיל. אנשים שונים ימצאו שתרגולים שונים קלים יותר, וזה בסדר. נסו הכל, נסו לגרום להכל לעבוד, אבל יהיו נטיות שונות, וזה צפוי. אז התחלנו עם תשומת לב לציר המרכזי, ולהחזיק את החוויה ולהיעשות אינטימיים ולגלות את זה. ואז הרחבנו את המועדות רק קצת – כך שהיא ספוגה בכל המרחב של הגוף, מה שקראנו לו 'גוף האנרגיה', ותשומת הלב רחבה יותר, כדי לכלול את כל השדה והרטט שלו, וזה יכול לפעמים להרגיש נוח ונעים – וזה יוצר משאב מאוד מועיל. ואז אתמול התחלנו לכלול את ההתבוננות של מה התודעה אומרת בתגובה למה שהלב עושה באותו רגע. שיפוטים, ובעיקר הנחות – לגבי מה שקורה באותו רגע. שיחקנו משחקים קטנים: האם אפשר להציג הנחה הפוכה, אפילו לרגע: 'זה פשוט מושלם, זה הפריחה היפה של משהו'. 'זה ביטוי של אינטליגנציה עמוקה שאני אולי לא יכול להבין'. ומה קורה כשאני מביט בחוויה כשזה מרווה את תשומת הלב. ושיחקנו עם החיתוך של העבר והעתיד, כך שיש פחות עול על הרגע ההווה. במקום לגרור את עצמי של העבר, ואת העתיד של הבעיה וכל זה – זה יכול להקל את החוויה, או לשנות קצת את האירוע.

אוקיי, אז למה שלא…

בואו נתרגל קצת מדיטציה, ואני אומר עליה דברים בהמשך.

מדיטציה מונחית – מרחב של מודעות

אז קחו כמה רגעים כדי לבסס את תנוחת המדיטציה שוב.

ושוב, ממש שווה- להרגיש את האיכות של זקיפות שעוברת דרך הישות, ואת הגוף נתמך על ידי הזקיפות הזו. משהו באנרגיה האנכית שעוברת הגוף יכולה לתמוך, במקום שאני אכפה על הגוף, או אחזיק אותו בנוקשות. אז שימו לב לזה, תנו לזה לבטא זקיפות, והרגישו את זה. ועם הזקיפות – רכות, רכות בגוף. רוגע. פתיחות. אז התנוחה מגשימה את שני הפנים האלו, האיכויות האלו של הלב והתודעה. ולחוש את הגוף יושב, להתחבר עם החוויה של ישיבה, כרגע. להרגיש את זה. פתוח, זקוף, נוכח, רגיש.

ושוב, להתחבר עם ההכרה בטוב הלב. התרגול כ – טוב לב, נתינה לעצמנו, אכפתיות, תשומת לב אוהבת, החזקה. זה מה שאנחנו עושים. שום דבר יותר מכך. לומדים לראות את עצמנו באופנים שמרפאים. יודעים גם שבנתינה הזה לעצמנו, התנועה היא גם של נתינה של אותה איכות לעולם. זה בלתי נמנע. ושוב, אם זה מתחבר עבורכם כרגע, אתם יכולים לשהות שם, בתחושה הזו. לשהות בהכרה של מהי הסביבה פה. ההכרה של מה שאתם עושים, המתנה שאתם נותנים לעצמכם, האדיבות הזו.

מתי שאתם מרגישים מוכנים – אפשר להתחיל להתחבר ולחקור את החוויה לאורך מרכז הגוף. מתקרבים, נעשים אינטימיים, מחזיקים את החוויה. בתשומת לב קלילה וסקרנית. מה ששם, מה שדומיננטי. מתכווננים. רק להופיע שם, שוב ושוב, כדי לפגוש, לגעת – את מה ששם. כל מה ששם, לגעת בזה – עם תשומת הלב העדינה והאדיבה הזו..כשאתם מרגישים מוכנים – תרשו לתשומת הלב להתרחב – מהמרכז הזה של הגוף – להתרחב, ולכלול את כל הגוף. ושהו, לכמה רגעים – בתחושה הזו – התחושות, התחושה של כל הגוף. כל מה ששם, כפי שהחוויה היא.

תנו לחוויה להתרחב אפילו יותר. להיפתח, להתרחב מן הגוף. לא הלאה מן הגוף, אלא מהגוף, כולל הגוף. לכלול את התחושות והחוויה של הגוף. אבל הפתחו גם לשמיעה, לצלילים. להיפתח לכוליות של הקשבה, לכוליות של צלילים, כך שתשומת הלב היא מרווחת, מקבלת. מקבלת את כל הצלילים, מכל מקום. אין צורך לתת שם לצליל, או לזהות אותו. צלילים עולים ונעלמים בחלל. במקום להתמקד בצליל הזה, ואז בזה – תשומת הלב נפתחת, לחלל גדול של מודעות. לא כ"כ 'זה ואז זה', אלא – הכוליות. ריקוד של צלילים ושל דממה במרחב; תחושות גוף עולות, משתנות, חולפות. המודעות יכולה להיות פתוחה לשלוש מאות ושישים מעלות, פתוחה ומרווחת ככל שניתן. ובמרחב הזה – לתת להכל לבוא וללכת, לעלות ולהיעלם. חוויות גופניות, צלילים – לתת לזה להיות שייך למרחב, שייך לדממה. אין צורך לדחות שום דבר. אין צורך להחזיק בכלום. לתת להכל לעלות, להיות שם, לחלוף. לדהות בחזרה אל המרחב, להתמוסס אל המרחב; אל הדממה. לתת לזה להיות שייך לדממה.

מודעות רק מקבלת, נותנת לדברים להיות, נותנת להם לחלוף.

אז זה טבעי שצלילים יעלו במרחב, יהיו שם, וייעלמו. זה טבעי שהחוויות בגוף יעלו, יהיו שם, ייעלמו. וגם מחשבות. טבעי שמחשבות יוולדו מהחלל, יהיו שם, וייעלמו. יתפוגגו בחזרה אל הדממה. שום דבר הוא לא בעיה, אם הדברים שייכים למרחב. אז מתרגלים – לתת למרחב להחזיק הכל. הכל.

אפילו כיווץ, התחושה, החוויה של כיווץ – רק חוויה שעולה בחלל. עולה, נמצאת, מתפוגגת. אפשר לתת לה להיות שייכת – לא לי.

אתם יכולים להשתמש בשמיעה כדי לעזור למודעות להיפתח. האופן בו צלילים באים והולכים מהדממה, זה האופן בו כל הדברים באים והולכים. הדממה מחזיקה כל מה שעולה, מאמצת אותו. אפילו ממלאת את תוכו.

איך זה היה?

(השאלות לא נשמעות, אבל התשובות כן)

ש:

ת: אני חושב שהיה משהו שקשרו לfeedback של הרמקולים. חלקית זה יהיה זה, וחלקית – ככל שאנחנו מעמיקים – התחושה שצלילים הם בחוץ, ותחושת ההפרדה יכולה להתפוגג. נפלא.

ש:

ת: העניין של פחד יכול להיות נפוץ בתרגול כזה. זה יכול להיות נפוץ. עוד מישהו חווה את זה?

ש:

ת: נפלא, האם היה משהו שהרגיש מועיל, למישהו?

ש:

ת: אז, היציבות שיכולה להפתח מזה, אנחנו – במובן מסויים – מאפשרים יציבות, ולא יוצרים אותה. רוב הזמן  -אנחנו מונעים יציבות על ידי דחיפה והחזקה של דברים. כשאנחנו משחררים את זה קצת – יציבות מגיעה ליישות. והיא יכולה להיות מורגשת כמשאב, שבתוכו אפשר לשחרר עוד יותר. אז זה מאוד מועיל באופן הזה.

ש:

ת: כריסטין אומרת שהיה יותר קל לקבל את מה שקורה, כי היה יותר מרחב. כשההכרה קטנה – הכל מתייחס אלי. הכל משפיע עלי, מצביע עלי, מתייחס אלי, וכן הלאה. אבל למעשה – אני לא חייב לראות את זה כשייך לי, אלא – יכול לראות את זה כשייך למרחב, וזה הקשר מאוד אחר. אז בדרך כלל, בעיקר כשיש קושי – תשומת הלב נשאבת לקושי, או ניתזת ממנו. אנחנו עושים אחד משני דברים – או שאנחנו מסיחים את עצמנו, או שאנחנו נמשכים לזה כמו מגנט. או שאני נכנס לנקשר, או שאני מתחיל לחלום. האם יש דרך שלישית שהיא, במקום זה – לפתוח את המרחב, ושתהיה בחירה, ברירה לגבי מה קורה עם תשומת הלב. כך שאני לא מגיב באופן תגובתי רפלקסיבי – של השאב לזה, או לברוח. אנחנו יכולים להכנס לקושי, לגלות ולחקור אותו – וזה מאוד מועיל. עם הבועה – אני יכול לנוח במקום אחר, שמרגיש מזין, ולא בהכרח להשאב. ויש עוד אפשרות – של להפתח לחלל רחב מאוד, וכל מה שקורה זה בסדר, כי זה בהקשר אחר. וההקשר הוא הכל. ואז יש לנו בחירה – איך לשים לב לדברים. לפעמים – נאחנו תמיד עושים דבר אחד, כי זה ההרגל שלנו. אז  – אני יכול להכנס לזה, למצוא משאב, או לתת לזה הקשר אחר. לבודהא היה משל של גביש המלח. אם יש גביש מלח ואתה שם אותו בכוס מים – זה יהיה מלוח. אם אתה שם אותו באגם מים מתוקים – אתה לא תשים לב. גביש המלח – זה קארמה, במשל. כלומר – החוויה המוצקה שעולה עבורינו. הפגיעה הישנה, הכאב מהעבר, מחשבה או היקשרות כלשהי. ההקשר – יקבע מה תהיה החוויה. אז. אנחנו נכנס לזה יותר, אבל – הדבר הקשה – יכול להתמך מאוד על ידי הרחבת המרחב שהוא בתוכו. עזרה ענקית. האם זה הגיוני כשאני אומר את זה?

אוקיי, אני אחזור על מה שאמרתי. התרגולים האלה לא לינאריים.

ש:

ת: אם פותחים את המודעות למרחב… לגבי היציבות – אם פותחים את המרחב – יש תחושה שהמרחב עצמו מתחיל להרגיש בדרך כזו או אחרת. בד"כ – תשומת הלב שלנו קופצת בין דברים. אנחנו לכודים בין חוויות. אחד הדברים שקורים כשאתה פותח את המודעות – החוויה שבתוך המודעות, נניח מחשבה או כיווץ – פחות במרכז, והיא אפילו יכולה להתעמעם קצת. ומה שמתחיל לבלוט יותר – היא האיכות של המרחב עצמו. יציבות, מרווחות, שלווה. וכמו הבועה – הן יכולות להחוות כמשאב. שלוה, יציבות. ואם אני נותן לזה לגעת בלבי – זה יהיה מעניין, אבל באופן שונה מהדראמה או האובייקטים הברורים. המרחב פחות מעניין את העצמי, באופן מעניין. זה טעם נרכש. מודטים רוכשים את הטעם הזה לאורך זמן, והנטייה להשאב לחוויה שנמצא באותו זמן דועכת. ו'מה שהחוויה נחה בתוכו', התחושה של זה – מתחיל למשוך את תשומת הלב וההכרה. זה טעם נרכש. האם זה נשמע הגיוני?

נשמע בסדר?

אוקיי.

אז כמה דברים קטנים – אם אתם לא עושים הליכות עדיין, ומזיזים את הגוף – זה ממש רעיון טוב. עם ישיבות, או הליכה איטית מאוד – האנרגיה יכולה להתקע קצת. אז לפתוח את ההכרה לטבע, צלילים. ובינינו בבניין הזה – יכולה להיות תחושה של קשר. יש קשר בינינו. אז ההכרה נפתחת לכלול האחד את השני. טבע, מרחב, קהילה. בהליכה – אותו דבר, אבל אם אתם רוצים לכלול את המרחב הרחב – שווה לעשות את זה. אולי צריך לעצור, להאט, או לעשות את זה בקצב הרגיל של ההליכה.

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שלישיות

ההנחיות האלו, השלישיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה ושלושה תרגילי מדיטציה קצרים.

אז בואו נחזור קצת, ואז נוסיף עוד קצת.

אז התרגיל המדיטטיבי הראשון – אנחנו פשוט שמים לב לחוויה לאורך הציר המרכזי הזה, ומה ששם – שקורא לתשומת הלב, ומשקף, או מבטא – את מצב הלב, המצב הרגשי. אבל אני לא צריך לחשוש – האם זה שיקוף, או שזה פשוט עיכול או משהו. לא חשוב – היכנסו ותבטחו בזה. אז – אני בודק – ויש אזור שקורא לתשומת הלב שלי יותר. אז אפשר לגלות שם. אבל זה יכול להיות גם מועיל מאוד ללכת למקומות שאף פעם לא קוראים לכם. לפעמים ללכת לאן שלא הולכים בד"כ. לפעמים זה בהיר לי – אני חווה את הרגש הזה – צער, או חדווה וכן הלאה. אבל לעתים קרובות, וכנראה שרוב הזמן  -אי אפשר למצוא ממש את המילים, שמסכמות את החוויה. וזה מאוד מעניין. זה טבע המציאות שלנו. שאנחנו לא ממש מתאימים לתבניות הנוקשות של השפה. אז רק לומר משהו בקצרה על תיוג או סימון של מה שקורה. לפעמים התודעה עושה את זה באופן אוטומטי: 'עצבות', ויש – שעושים את זה באופן מכוון. שחקו עם זה, כי לפעמים זה יכול להיות ממש שימושי, ולפעמים – לא כ"כ. זה יכול להיות שימושי כי זה מביא סוג של בהירות, ואיזה ריחוק, או מרחב – ביני לבין החוויה, והמרחב הזה – יוצר מידה של רווחה. אני לא כרוך לגמרי בדבר, ויש איזה רוגע מזה. אז יכול להיות שימושי. ולפעמים – לא כ"כ שימושי. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל לפעמים התודעה מסמנת משהו: יש איזו 'פאזיות' בחזה, והתודעה מסמנת: 'פחד'. ואז זה נעשה פחד, אחרי שאני מסמן. אולי זו היתה פשטו פאזיות בחזה, ואם אני אסמן: 'התרגשות', ואז זה ילך לשם. באופן דומה – 'עצב', וכן הלאה. אז התיוג הוא לא פעילות ניטראלית, אלא חלק מהפיברוק של מה שקורה, לעתים קרובות. מובן?

אז – לא טוב לא רע, לא נכון או לא – אבל לשיים משהו ייפתח אותו בכיוון מסוים, ולא לשיים אותו – יפתח את זה אחרת. אז שחקו עם זה. אלו חיינו, זה המרקם של חיינו, בתוך ומחוץ לריטריט. אתמוך בבוקר הצגנו את הרעיון, שקראנו לו במלים שונות – של בלון, או ביצה – מרחב גדול יותר, לא כ"כ ממוקד בציר המרכזי בדרך צרה, אלא מקיף את כל הגוף, וחש את הכוליות של חוויה של הגוף. כמה אנשים אמרו – שזה לא נוח אם אתה אומר 'בלון' – כי אז צריך להרגיש שיש לזה קרום או גבול. לא חייב להיות כך. זה יכול להיות גם מרחב רוטט, ולא מוגדר. מה שאנחנו עושים זה – לגלות את התחושה של המרחב הזה כאן. זה הכל. לגלות את המרקם של זה. אנחנו יכולים לומר, ואולי אלו מילים טובות יותר – 'להיפתח לחוויה של גוף האנרגיה'. מישהו אמר: זה קונספט, דימוי, וזה לא מתאים לי. ובכן  -זה אכן קונספט, או דימוי; אבל הייתי מאתגר ושואל – מה אינו קונספט או דימוי? קונספטים או דימויים הם שימושיים, משום שהם מנחים ומדריכים את תשומת הלב, ובמקרה הזה -מכוונים את תשומת הלב וההכרה לכיוון ש, אם אנחנו קצת קשוחים עם שפה – לתפיסה מסוימת. הכל בחיים הוא תפיסה, בסופו של דבר. ויש שאלה – אילו תפיסות הן מועילות, ואלו לא כ"כ מועילות. אז תפיסה של שדה כאן, והתחושה בו – יכולה להיות תחושה מאוד מועילה, ומזינה. אז אם אני אומר שיש בלון כאן – כמובן שזה לא אומר שבאמת יש פה בלון, אלא בא לפתוח צורה של תפיסה, שיכולה מאוד להועיל, לאורך זמן. ומה אנחנו רוצים לעשות שם? להיפתח לזה, ולבלות שם, ובעיקר – עם המרקם של זה. אז איך זה מרגיש? מה הרטטים? האנרגיות? התחושות של המרחב? אולי יש אזורים שמרגישים מאוד שונים האחד מהשני, או שהכל מרגיש אותו דבר – גם בסדר. להרגיש, ולשים לב. ואם זה נעים קצת – ליהנות מזה, וממש לרחוץ בזה. יש משהו מאוד מרפא, פוטנציאלית, לגוף, לתאים ולהכרה. אז ממש טוב להינות מזה, ולבלות קצת. הבודהא אמר: 'זה תענוג שאני ארשה לעצמי'.

ולהמשיך למתוח את זה, כי האינסטינקט יהיה – שזה יתכווץ. כשאני מוסח – זה יתכווץ, כשאני עייף – יתכווץ, ולפעמים סתם – יתכווץ אז להרחיב, למתוח, למלא את המרחב במודעות.

אז עד כאן בסדר?

יופי.

אז אציג עוד כמה דברים היום. דברים קטנים.

מה התודעה החושבת עושה עם כל זה? מה היא עושה עם החוויה ברגע? יש לנו חוויה, כאב לב, היעדר תחושה, או משהו. מה התודעה החושבת עושה – איך היא מתייחסת, מעריכה, חושבת, מודדת – מה היא עושה ביחס למה שקורה? אני בטוח שנתקלתם בזה. כשלימדתי את זה במקום אחר לימדתי את זה ביום הראשון. משהו קורה – והתודעה החושבת לא יכולה להניח לזה לבד – היא קופצת ומתערבת, משוכנעת בצדקת הערכותיה. מה התודעה החושבת עושה עם החוויה?

כשאנחנו מדברים על מיינדפולנס – יש לה איזה רוחב. היא לא רק עבודה באובייקט, אלא יש לה תחושה לגבי – מה עוד קורה בתמונה, מה עוד בשדה. אז – אני בתשומת לב, אולי לאורך הציר המרכזי, אבל אני שם לב – מהן התגובות, מהן ההנחות? מהן ההנחות של התודעה על מה שקורה, על החוויה? אני לא מתכוון עדיין – וכנראה לא נגיע לזה בריטריט הזה – על מה התודעה אומרת לגבי הסיפור שמעורב כאן. זה בעצם ממש חשוב, אני מרגיש שהסיפורים שלנו זה חלק שממש חשוב לעבוד איתו במיומנות.

אז כאן – אם אני עם רגש מסוים – כמה מהר התודעה נכנסת ואומרת: 'זה לא בסדר'. 'יש פה משהו לא נכון'. 'זה לא צריך להיות כך'. וכמובן, לאדם אחר, או לאותו אדם בזמן אחר – אם אני מרגיש טוב, חיובי – 'זה לא יכול להיות מה שאמור לקרות, אני בטח מתעלם ממשהו'. או – תחושה שמה שהוא טוב, נוח, מביא רווחה – הוא חסר ערך, או שווה פחות ממה שקשה. כי מה שקשה – זה אמיתי יותר, ואז אני מגיע לשורש של ה'ענינים שלי', וזה זוכה לאיזה מעמד נישא. אז – מה התודעה עושה בזמנים שונים? וכמובן – אם אני לא ממש מרגיש כלום – 'אני צריך להרגיש משהו חזק יותר', או – 'צריך להרגיש משהו בהיר יותר', או – 'זה לא צריך להשתנות כ"כ הרבה', 'צריך להישאר יותר יציב'; או – 'זה צריך להיות שונה', או 'צריך להיות יותר קתרסיס'. או: 'מה זה אומר עלי, שאני מרגיש את זה עכשיו'. 'שוב' – אני מרגיש מדוכא, או אני כועס, או אני מרגיש חסימה. יש את הכיווץ הזה בבטן, או באזור הלב, ואני מסיק משהו על עצמי – כי יש מתח איפשהו בגוף. ואולי יש מתח באופן תדיר כשאני מסתכל, ואולי אני מסיק משהו על החיים שלי, על האישיות שלי. וזה כ"כ מכאיב – שהתודעה מאמינה לזה, ומסיקה השקפות עצמי מסוימות. מאוד מגביל, מאוד קשה. 'מה זה אומר עלי שיש את החוויה הזו'. זה טוב שזה עולה – טוב שאנחנו רואים את זה. במקום לראות את זה כבעיה, ולחשוב: 'הלוואי והייתי יכול להיפטר מזה, וכך למדוט היטב', למעשה – זה ממש טוב לראות את זה, ממש טוב שזה עולה, והתודעה יורקת את כל השיפוט הזה. כי זה בדיוק מה שקורה לנו בחוץ, כל היום. אולי אנחנו מודעים לזה, או לא, או חצי-מודעים, אבל ממש טוב שזה יוצא לאור הזרקורים. אז אפשר לראות את זה כהזדמנות. השיפוטים האלו באים – ויש להם אפקט עצום. לגבי מי אני, ומה עולה עבורי בחיים האלו, ואילו נתיבים פתוחים או חסומים עבורי. משום שאנחנו מאמינים במה שהתודעה אומרת – יש לזה נזק עצום. אז טוב שזה עולה. האם אני יכול לראות את זה? לשים לב לזה? ו-האם קצת ספק יכול להיכנס לתמונה? יש קצת מרחב סביב זה, ואז 'אולי זה לא בדיוק נכון, גזר הדין הזה על עצמי, על החוויה?'

אז אני תוהה אם אנחנו יכולים לעשות כמה תרגילים מדיטטיביים.  

אפילו לא צריך להכנס לתנוחה. אנחנו רוצים שזה יהיה ממש מהיר. לא צריך להתארגן וכאלה – אני יכול לשים לב לאיך אני, בכל מצב או אני נמצא. איפה שאתם – תרגישו את הגוף.

תרגיל קצר ראשון:

תחושה של ישיבה שוב. להשתקע בגוף, ואז להתכוונן למה שדומיננטי, או לחוויה – בציר המרכזי. ידיים פתוחות, עדינות של מודעות. למצוא את הדרך לשכם לתוך התרגול.  עכשיו – אי אפשר ממש לשים לב למחשבות או להנחות של התודעה, אלא כנראה שמים אליהן לב יותר ב'סביבה', כמעט בשוליים של מה שקורה. אז בעת שאתם שמים לב לציר המרכזי – האם אפשר לשמוע מה התודעה אומרת, מהן ההנחות? מה שהן לא יהיו, האם אפשר לתת להן לגלות את עצמן?  

לפעמים אפשר לשים לב למה שקורה בשולי החוויה, לפעמים זה יותר מרכזי.

האם זה היה אפשר לשים לב למשהו שם?

אז בואו נעשה את זה שוב.

אותו דבר, גישה מהירה פנימה. להרגיש את הגוף, ולפתוח עוד קצת, כדי לשמוע – מהן ההתייחסויות? ואנחנו יכולים לזרוע, בקלילות – זרעים של ספק.

אז זו הרחבה מסויימת של התרגול, ואפשר , לפעמים פשוט לבדוק: 'מה קורה שם?'

אז יש להיות מודעים למה שהתודעה החושבת עושה ואומרת, ובואו ננסה משהו אחר.

תרגיל קצר שני:

היכנסו למדיטציה שוב, מדיטציה – במרכאות. לחוש את הגוף, למצוא אותו. להתכוונן לחוויה בגוף. עכשיו – רק מתחברים. האם זה יהיה  אפשרי, אפילו לרגע או שניים – להציג את המחשבה, בכוונה לחשוב: החוויה הזו, כרגע, מה שעולה עכשיו – זה בדיוק נכון. זה ממש מושלם. אני בכוונה חושב משהו מסוים ביחס לחוויה. 'זה הגילוי הנכון בדיוק'. 'האנטיליגנציה האינטואיטיבית של הישות – מתגלית כך', וזה בדיוק נכון. מציע לי בדיוק מה שנכון.

האם זה מרגיש אפשרי? האם אתם שמים לב לאפקט? יכול להיות שלא יהיה, לפעמים יהיה אפקט, לפעמים לא, לפעמים תהיה רתיעה דווקא. כל מיני דברים.

אנחנו יכולים להיות מודעים למה שהתודעה עושה, ואני יכול גם להציג גישה מסוימת. מה זה אומר? זו 'קופת שרצים' שלמה, אם חושבים על זה. מה זה אומר – לבטוח במעמקי הישות? 'מה שעולה זו תוצאה של מעשי העבר' – זו השקפה אחת, ואפשר לשחק עם השקפה אחרת – מה שעולה זה ביטוי של תבונה עמוקה, של תודעה נבונה ועמוקה. זו השקפה אחרת. אז יש השקפות שונות – ויש גם רמה אחרת – שהיא לשים לב לכך ש-ההשקפה שיש לי משפיעה על החוויה. אז בין אם אני מאמין בהשקפה הזו או לא, כשאני רואה משהו, חווה משהו – להשקפה שיש לי יש השפעה על החוויה. אז אפשר לשחק עם זה – לדקה, או כמה שניות. אנחנו מנערים את ההכרה מהסימטאות אליהן היא נכנסת. האם זה מרגיש בהיר מספיק?

תרגיל שלישי ואחרון – מהיר וקצרצר. ואלו דברים שאתם יכולים 'לזרוק פנימה' לתרגול לשכם, ואולי יניעו משהו. היום בבוקר ניסיתי להציג את הקונספט שיש לנו מידה מסויימת של אנרגיה תודעתית שנמצאת בתוך רגש, ולתשומת הלב גם יש אנרגיה, ואם האנרגיה של הרגש גדולה מזו של תשומת הלב – אנחנו בצרות. אבל אם האנרגיה של תשומת הלב יכולה להיות גדולה יותר – אנחנו מרגישים שאנחו במקום טוב יותר, ואנחנו יכולים לעבוד יותר. אז השאלה הגדולה היא – איך אני יכול להגביר את האנרגיה של תשומת הלב, ביחס לזו של הרגש? בואו ננסה משהו.

תרגיל קצר שלישי:

בכל תנוחה שאתם – להגיע לגוף, להשתקע בו, להתחבר לחוויה, פשוט לדעת אותה.  ועכשיו – לחתוך, לקצוץ – עבר ועתיד. לקצוץ. הם לא משנים. רק הרגע הזה, עכשיו. שום דבר אחר. הרגע המיידי הזה. וקשה להשהות את זה. אפשר להירגע קצת, ולצלול פנימה שוב. למצוא גוף, חוויה, ולקצוץ, לגדוע – עבר ועתיד. וכל מה שיש לך זה המיקרו-רגע הזה. שום דבר אחר. כלום.

האם זה מרגיש אפשרי לקבל מושג של זה? כנראה שיהיה קשה לשמר את זה.  אנחנו כל הזמן מדברים על 'להיות ברגע', אבל אני הייתי אומר – שחלק מאיך שהתודעה עובדת זה להכניס שוב ושוב עבר ועתיד. זה חלק חשוב מאיך שהתודעה עובדת. אבל יכולים להיות לנו רגעים אנרגטיים כאלו – של גדיעה של עבר ועתיד. לעתים קרובות אנחנו מביאים פנימה עבר ועתיד בצורה שמתישה אותנו. 'המתח הזה בכתף', או 'העומס הזה על הגב – היה שם כל כך הרבה זמן, ובכל פעם שאני מרגיש את זה ברגע – אני מביא את כל השנים, ואת כל המסקנות על עצמי מתוך כל השנים האלו, ואני מקרין כלפי העתיד: 'זה יהיה שם". ואם אלו לא שנים, אלו דקות או שעות, ואני סוחב דבר גדול, ומנסה ללכת או לשבת על קורה גדול שהולכת אל העבר והעתיד,  וזה נותן יותר אנרגיה לרגש, בהשוואה לתשומת הלב. אז כשאני קוצץ את זה – אני מקל את זה, מסיר משקל. זה עוד משהו שאפשר לשחק איתו. אתם יכולים לזרוק את זה פנימה ולראות מה זה עושה.

אז העניין הזה של להיות מהיר – זה ממש חשוב כי, ואמרתי את זה בשיחת הפתיחה – אנחנו יכולים לצפות שמדיטציה תהיה מרחב שבו אני לא מוסח, צריכה להיות לי תשומת לב יציבה, ואם לא – אז אני לא עושה מדיטציה. בהקשר של מה שאנחנו עושים – להיות מוסח זה כמו החיים שלנו. אני הולך ברחוב, ומליון דברים קורים – מישהו מדבר, יש הודעות וטלפונים, הסחת דעת כל הזמן. אלו החיים, ואנחנו רוצים את היכולת – לבדוק במהירות. אז אם אתם מוסחים – זה טוב, ולא צריך להילכד בהשקפה 'אני לא צריך להיות מוסח'. משהו מעניין מאוד קורה – אם אני משהה את תשומת הלב על מה שקורה, אבל אם תשומת הלב קופצנית – זה גם טוב ומועיל.

בואו נשב יחד, ויש לכם טווח של דברים לעבוד איתו, אז לא צריך לכרוע תחת זה, אלא – קחו את מה שמועיל ברגע, ועבדו עם זה.

סיכום:

במסורת הזו, של מדיטציית תובנה – אנחנו מדברים הרבה על המשכיות של תשומת לב, של מיינדפולנס, וזה מאוד מעצים לתרגול – לנסות להחזיק המשכיות של תשומת לב, ו-במיוחד בשבילנו עכשיו – שווה לשמור בתודעה את האפשרות של לבדוק, שוב ושוב – לצלול ולבקר – מהי החוויה, ולעבוד איתה, ואפילו במנות קצרות – יכול לעשות הרבה מאוד. אז בכל מקום. בתור לאוכל, או בהליכה לתה – לבדוק. לפעמים זה מועיל קצת – אם אתם מאיטים קצת את התנועות הפיזיות – האפשרות להיות במגע עם מה שקורה – תיהנה מהאפשרות של איטיות, ותשומת הלב יכול להכנס יותר בקלות לחוויה. אחרי קצת יותר תרגול של זה – זה כבר לא משנה. מהיר, איטי, כל דבר. אז – זה יכול להיות מועיל – לתבל את היום, להאט את התנועות הפיזיות.