עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה  שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: 'מה זה היה?'. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו 'בסרט' כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי 'לאן זה יתפתח'. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

  • גוף: איך הגוף מרגיש?
  • תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
  • צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
  • תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
  • ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ"כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

  • אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.
  • גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
  • הרגעת 'המשיכה והדחיפה' ברובד של הגוף.
  • צורות מנטליות, תפישה: מטא
  • ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: 'היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית'. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ"כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה'עצמי' כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: 'במה חשוב להשקיע' או 'במה אפשר לבטוח'. הוא לא היה 'היפי' או 'רוחני' במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה'עצמי' שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה'עצמי'. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל"ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל"ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל"ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל"ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל"ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: 'אני לא בסדר'. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי 'להבין', אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא 'אשמת' אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא 'באשמתי?' אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה 'אני' להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ'דבר' שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של 'עצמי' ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: https://hermesamara.org/resources/talk/2012-11-18-approaching-the-dharma-part-one-unbinding-the-world

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ"כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

"תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל."

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

"את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

"איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!" או: "אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?" אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: "יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה." מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו'המעבר' – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

""במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג".

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: 'האם יש משהו או אין משהו שנשאר'.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא 'אודאנה', שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

"בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: 'אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב'. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: 'אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'. פעם שנייה אמר המבורך: 'אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל'. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: 'אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב'.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: 'בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך 'עם זה'. כאשר אינך 'עם זה', אתה לא 'בזה'. כאשר אינך 'בזה', אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: "עליך להתאמן באופן הזה…".

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. 'דברים כמו שהם'. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ'ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ'ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

"כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם".

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: "בראייה, אפילו לא הראייה".

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: "רק הראייה" – מה הוא מסיר? "רק" פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו'. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ"כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ'ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

"אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת."

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה'מעבר'

ציטוט דומה: "כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה". אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ'אני' או 'שלי'. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – "אני מודע למראה הזה". אוויג'ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג'ונה: 'זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של "עשיית אני" – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג'ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ'ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ'ה. בלי זה – לפפנצ'ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ'ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ'ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ'ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין "אתה בזה" כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: "אתה לא בעולם הזה ולא בבא" – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: "אמן עצמך כך". אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה 'עניין' – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

"כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים". תפישה, היא לא רק התיוג: "זה שעון, זה דג". אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – "כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם". כל זה –קסם, מיראז', אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז'. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של "הכל הוא תודעה" מיראז'. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: 'התניה'. לפעמים אנחנו חושבים/ות: "אה, דברים נוצרים מדברים אחרים". המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק "על ידי התודעה"? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: "אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.". עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו'דבר' – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ'יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: 'שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.' זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח 'תעתוע' מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: "מה כל זה היה"? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – 'מטאפיזיקה', או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם 'הזה' של חוויה? או לעולם, לדת של – 'מעבר'? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: "זה זה. החיים" ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. 'מה אני רוצה שתהיה התשובה'.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – צורות הסתכלות משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב'אותו עמוד' לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ"כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ'ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: 'אה, הכל באמת לא-קבוע'; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את צורת ההסתכלות שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים "דרך ראייה".

אז הבודהא:

"ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…"

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים."

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: "דברים ארעיים, אז תשחרר", אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ"כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ'ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ'ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: "שלושת המאפיינים" למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: "לא-מספק". אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ"לא מספק". כל מה שעולה: "לא מספק". יפה, מכוער, נעים, לא: "לא מספק". אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: "לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה".

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ'ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ'ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך' הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: "הכל ארעי". אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ'ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: "לא אני, לא שלי". מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות צורת ההסתכלות. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. צורת ההסתכלות מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. צורת ההסתכלות מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: "אני ושלי", אז האם אני מגיע למקום שבו: "כך הם דברים באמת" האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: "זה הבסיס האמיתי של הדברים"? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל"קרקע של מציאות". איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: "ריק, ריק". זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: "אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?" ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. צורת ההסתכלות מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא "להיות עם מה שיש", לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ"כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: 'אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש'. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של "פשוט להיות". זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי "פשוט להיות", שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – 'מה אני הולך לפברק?' – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל 'ללכת מעבר לעצמו'. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראות גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוך חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא 'באמת' הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שמצביע שמשהו הוא שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את צורת ההסתכלות. צורת ההסתכלות נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

הנחיות לתרגול מטא – חלק 4

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות באתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אני יודע שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל זה מאוד חשוב: יש פה אמנות של תגובה ואיזון. לפעמים הכוונה האוהבת פוגשת את הסבל שלנו או של אחרים/ות, והיא הופכת לחמלה, ויש לה את הטעם הזה, וזה טוב. ואנחנו עומדים לדבר על האדם הקשה, וזה יכול להיות מאתגר, ולכן נחוץ. אבל – בריטריט קצר – ממש שווה לעודד בהירות ושמחה, ככל שזה אפשרי. אנחנו מגיבים/ות למה שהאוקיינוס מביא, אבל ככל שיש לי את זה (בהירות, שמחה) – כך כל השאר נעשה קל. אם אני שמח/ה – יותר קל להביא חמלה. אם, כשאני פוגש/ת את הסבל בעולם – ואני שוקע/ת, אז אין שם חמלה. אם אין לי את הכוח, את העליצות – לפגוש את האדם הקשה – זו אותה בעיה. אז – אלו צעדים ראשונים, ואנחנו מעודדים את הרווחה, כשזה מרגיש הולם. לפעמים – זה עובד ל'מוד' השני – של לפגוש את מה שקשה. אז…

יש לנו את הקטיגוריות האלו, ותזכרו את הדימוי של המדורה. ואנחנו נדבר על הקשה, אבל לא בהכרח, בימים הקרובים – לא בהכרח כדאי לבלות איתו יותר מידי. 'הנה ההזדמנות שלי לרפא את הפצע הזה' או' לסלוח לדוד מורטימור הרשע', או משהו כזה. בהקשר הכללי של חיינו זה יכול להיות מאוד חשוב, אבל אני מרגיש, לעתים קרובות – שזה פורה יותר כשהרווחה והעליצות שם. אלו לא כללים נוקשים, כמובן.

הקטיגוריות הן גמישות. לא רק התנועה שלנו ביניהן, אלא גם הן, במובן ש- מישהו/י יכול/ה להיות האדם הקל, או הידיד/ה, ואז הם/ן אומרים משהו קצת עקום, או בטון הלא – נכון, ו… למטה אל הקטיגוריה הרביעית. לליגה הארצית, או איך שלא קוראים לזה. ואחרי זמן מה, אולי, הם/ן יכולים/ות להשתקם ולחזור לקטיגוריה הראשונה. אז אנחנו הולכים/ות בהדרגה בכיוון של חוסר הגבולות. זה לא צריך להיות מקובע מידי.

'האדם הקשה' – הוא/היא לא באמת 'קשה', כאדם. (אולי אתם חושבים/ות – לא לא, אתה לא מכיר אותו/ה, הוא/היא באמת קשה) אלא – מישהו/י שאנחנו חווים/ות קושי ביחסים אתו. אז – לא צריך למצק דברים יותר מידי. בקטיגוריה הזו – אנחנו באמת… האדם הניטראלי זה כבר תרגול שמותח אותנו. שישה מיליארד א/נשים, וחיות וכו'. והאדם הקשה הוא/היא גם – ממש מתיחה רצינית. אנחנו מאוד רוצים/ות, בחיים שלנו, לעשות את המתיחה הזו. זה מנמיך אותנו, ועושה אותנו לא-שמחים/ות – להסתובב עם תחושה של קושי ביחסים שלנו. בחיים, בהיותם מה שהם, ועם א/נשים, בהיותם מה שהם/ן – זה מאוד נורמלי. אבל אנחנו יכולים/ות להיות מאוד מעוניינים/ות ב-לא לתת לזה להתמצק יותר מידי, וב-לרפא את זה. אז אפשר לראות את זה, את התרגול של לכוון אדיבות כלפי האדם שאתו/ה קשה לנו – כאדיבות כלפי עצמנו. שתהיה נקודת המבט הזו. לעתים קרובות א/נשים שומעים/ות וחושבים/ות – זוהי ההזדמנות שלי, ואולי יש מישהו שאתם מרגישים שפגע בכם/ן, או התייחס אליכם/ן בצורה מאוד לא-הולמת, וכמובן – לעתים קרובות זה נכון, ויש תחושה של פגיעה, כעס. ושוב, בחיי התרגול שלנו – היינו רוצים/ות לבנות את העליצות, הכוח, הבהירות של מטא – שיתנו תחושה של יכולת להתמודד עם זה, ולהתמיר את היחסים האלו. אבל – פה זה ריטריט מאוד קצר. אולי עשיתם/ן מטא הרבה זמן, וזה מאוד מתאים לכם/ן. אבל – יכול להיות שזה הרבה יותר נבון לחשוב על מישהו/י שאתם/ן מוצאים/ות קצת מעצבן. להתחיל ממשהו יותר בר-התמודדות. אין כללים, אבל לא צריך לקפוץ ראש למקום הכי קשה.

וכמו תמיד – הרהור יכול להיות מועיל. להכניס בהתחלה, או תוך כדי. להשתמש קצת בקוגניציה, או בדמיון. אז – יש את המשותפות שלנו. כל מי שזה – חולק/ת איתנו פגיעות, את הסופיות של החיים. הם/ן גם רוצים/ות אושר. זה יכול להיות – שהדרך בה הוא/היא מחפש/ת אושר – היא ממש בכיוון הלא-נכון. אני רואה שהוא/היא רוצה אושר – אבל הוא/היא הולך/ת בכיוון ההפוך. זה מה שאנחנו, בשפת דהרמה, קוראים/ות לו בורות. חוסר הבנה לגבי – מאיפה שמחה מגיעה. זה חלק מהתעתוע שלנו, כא/נשים. ומישהו/י יכול ללכת בדרך הרסנית, מתוך דימוי שהיא תביא שמחה. וזה לגמרי לא נכון. אז – מה בשורש של הסיבה שבגללה בן אדם הוא כזה או אחר?

לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, פוגעים/ות בא/נשים, וזה טוב להודות – שכן, גם אני פגעתי בא/נשים. ולפעמים אנחנו פוגעים/ות ואנחנו אפילו לא יודעים/ות שפגענו. אז האדם הזה – שאולי אני מרגיש/ה פגוע/ה ממנו/ה, אולי הוא/היא לא יודע/ת לגבי הסבל שהוא/היא גורם/ת. יכול גם להיות… אני נזכר בריטריט מטא ארוך שעשיתי, ובחרתי פוליטיקאים/ות דומיננטיים/ות, וראיתי איך הם/ן פוגעים/ות באחרים/ות, ושזה מגיע מאי-ידיעה, אי הבנה. או, אם אנחנו כנים/ות – א/נשים יודעים/ות, ובכוונה – מנסים/ות לפגוע. אולי ראינו את זה גם בעצמנו. שם ישנה אי ההבנה של החוק הבסיסי – שאם אני פוגע/ת באחרים/ות, אני פוגע/ת בעצמי. זה לא תמיד ברור לאדם, ולא תמיד ניכר מבחוץ, אבל זה נכון – אני לא יכול/ה לפגוע באדם אחר/ת בלי לפגוע בעצמי, ברמה עמוקה כלשהי. זה בלתי אפשרי.

אני אומר עכשיו, ואז אחזור על זה – אם אתם בוחרים מישהו שאתם/ן מרגישים/ות פגועים/ות על ידו, בעבר: זה יכול להיות מיומן, אם וכאשר יעלו רגשות של פגיעה, או רגשות של כעס עליהם – זה יכול להיות מאוד מיומן לשלוח להם/ן מטא, ואז, מתוך מודעות לרגשות שלכם/ן – לשלוח לעצמכם/ן לכמה דקות, ואז שוב – אליהם/ן. בהלוך-ושוב הזה, לראות את כל התמונה. ולפעמים אפשרי לשלוח יחד: אנחנו, כא/נשים, נכנסים/ות לעתים קרובות ליחסים מורכבים, ונכנסנו לעניין המורכב הזה יחד, ואפשר לראות את האנושיות שבזה – שזה חלק ממה שזה אומר להיות אנושיים/ות. מאז שיש בני/ות אדם – הם/ן נכנסים/ות למצבים קשים יחד. יכול להיות מאוד מועיל לראות את זה כ-כוליות. לראות את זה כאנושי – מפחית את התחושה שזה אישי, ואת האשמה שכרוכה של לעתים.

אז בואו נשב.

מדיטציה מונחית – האדם הקשה

ממש לבסס את תחושת הזקיפות, ולתת לכוח החיים להיות מורגש כלפיה. ולהרגיש את הוויברציה של הגוף בכל המרחב הזה. זקוף ופתוח.

החוויה של הגוף, של הישות – מוחזק בעדינות, רכות, אפשור.

לשבת עם תחושת קשר, חיבור. כך שיש פתיחות, זקיפות, עליצות, וגם – רכות וחיבור של הנוכחות.

ולהישאר מעוגנים, בעדינות – עם השדה של אנרגיה ונוכחות גופנית. מתחילים, כאשר מרגישים מוכנים – לכוון את המטא ולאחל טוב – איפה שמרגיש הכי קל עכשיו. לכל מי שזה מרגיש הכי קל עכשיו.

אז תרגישו חופשיים/ות לנוע בין הקטיגוריות, אבל לזמן מה – להישאר איפה שזה קל. אדם קל, עצמי, חבר, ניטראלי – לתת לאש לבעור איפה שאפשר, ולהשען על איפה שקל יחסית. בעדינות ובלי לחץ, מציעים/ות, שוב ושוב – את הכוונות של אדיבות, את ההגשמה של עדינות, אכפתיות, רצון טוב. שוב ושוב. למצוא דרכים להתחבר, להרגיש את הגוף מעורב כלל שניתן, וגם – לשמור על אמון בזרעים, בזריעה שלהם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להביא לתודעה, למרחב המודעות את הדימוי או התחושה של מישהו/י שאתם/ן אתם/ן מרגישים/ות קושי כלשהו עכשיו, ובמרחב, ביציבות – בראש ובראשונה לשים לב לתגובה של הלב. לשים לב ולאפשר – למה שעולה.

מתחילים/ות להכיר בכך שהאדם הזה/ו, בדיוק כמוני, כמונו – מאחל/ת לשמחה, לרווחה, לשלווה, לנינוחות. חווה פגיעות – פיזית, רגשית, מנטלית. פגיעות בחיים. אפשר להתחיל לאפשר למטא להתרחב לכיוון האדם הזה/ו, לעטוף ולהחזיק גם אותו/ה, בבלבול שלו/ה, אחוז במומנטום של ההרגל שלו/ה. לזרוע, שוב ושוב, זרע אחרי זרע.

יכול להיות שתמצאו שכדאי להיות הרבה יותר עדינים/ות ומרווחים/ות עם המאמץ. לא ללחוץ חזק מידי. להיות מרווחים/ות יותר יכול לעזור מאוד. ולהיות סבלניים/ות עם עצמכם/ן, עם הלב, עם התודעה, לתת לה להיות מרווחת.

אם זה מישהו/י שיש אתו/ה היסטוריה של אהבה וקשר, ומתישהו, אולי בעבר – הייתה שם זרימה של אכפתיות, אדיבות – זה יכול להיות מועיל לזכור את זה, ואת האנרגיה של זה, ולהתכוונן לשם. לפעמים – כשיש קושי וכעס – אנחנו נלכדים/ות בתפישה, ושוכחים/ות את התמונה הגדולה יותר. אם זה המקרה – זה יכול להיות מועיל. אם לא, אם אני לא מכיר/ה אותו/ה, ואין לנו היסטוריה – אפשר לדמיין אותם/ן מדמיינים/ות אותם/ן מקבלים/ות אהבה ממישהו/י – מהמשפחה, או מבן/ת הזוג, ולראות אותם/ן מקבלים/ות אהבה, שמחים/ות.

אולי אתם/ן מודעים/ות לנראטיב, לסיפור מסוים – שכורך יחד אתכם/ן ואותו/ה – ואולי אפשר לבדוק: האם הנראטיב הזה מועיל עכשיו? אנחנו יכולים/ות למצוא את עצמנו כבולים/ות בנראטיב שהוא לא מועיל, למעשה. או – האם אני יכול/ה לשמוע את אותו סיפור בדרך שתעזור, שתועיל? ואם אני לא יכול, אולי ארצה ללכת עמוק יותר מרמת הנראטיב. להרפות מהסיפור, מההגדרה העצמית ברגע הזה – של הגדרה של עצמי, ושל האחר/ת. הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן – לשמוט את ההגדרות שם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשר לתת לדימוי של האדם הזה ללכת, לדעוך, ולחזור ולהציע את המטא לעצמכם/ן. לגוף הזה, הישות הזו – כאן ועכשיו בחדר. ולהחזיק את הגוף והישות ברכות, אכפתיות. עדינות, קלילות, ריפוי.

מילה לסיום

אני מקווה, ואני בטוח – שאתם/ן מקבלים/ות תחושה של עד כמה התרגול הזה עשיר, וזה משהו לחיים שלמים. אז יש לנו מעט מאוד זמן בריטריט הזה, אבל אתם/ן יכולים/ות לקחת את התרגול הזה, ולתת לו להשאר אתכם/ן לחיים, והוא נפתח לעומק רב, ויש לו רוחב ענק של היפתחות והתפתחות. אני מניח שזה ברור עד כה. ופה אנחנו נשענים/ות בכיוון מסויים – אז לא לעשות יותר מידי מזה, למרות שאולי – זה ירגיש נכון בדיוק ללכת כך, עם האדם הקשה. למצוא איזון. דבר רטן נוסף, בהקשר של המשכיות. אנחנו נעבור להליכה, ואז סביב הבית – שווה להאט קצת, או יותר מקצת. זה לגמרי אפשרי להיות במטא לגמרי, ולהיות גם זריזים/ות מאוד, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל באיטיות מסויימת – להרגיש את המטא, ולתת לזה להיות איטי, עדין. זה נותן יותר אפשרות להיות רגישים/ות למטא במהלך התנועה פה.

רוב ברבאה: המתרגלת כמהפכנית

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השני של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

היום אני רוצה לדבר על משהו ש, אם בכלל הייתי מדבר עליו בתוך ריטריט – הייתי עושה את זה בסוף, לקראת היציאה מהריטריט. אבל מכמה סיבות – החלטנו לעשות את זה עכשיו.

אתחיל עם שאלה: לאן אתם/ן חושבים/ות שכל זה מוביל? לאן זה הולך? מה התחושה שלכם/ן לגבי זה? מהי הפנטסיה, במובן הטוב – כלפי זה? אנחנו צריכים/ות פנטסיה של תרגול, זה דבר חשוב. אז – לאן זה הולך?

חלק מהא/נשים יודעים/ות שיש את האפשרות של התעוררות או שחרור. חלקכם/ן בטח לא ממש שמעתם/ן על זה, וחלק – אולי שמעו, אבל זה לא מדבר אליהם/ן. אבל – אולי אני מתחבר/ת לרעיון הזה או שלא, או שאני מתרגל/ת וותיק/ה, או ממש חדש/ה – מה התחושה לגבי 'לאן זה מוביל'? האם אני מודע/ת לפנטסיה שלי לגבי – לאן זה מוביל? לדעתי זה דבר ממש חשוב. לא כי זה דבר רע, להפך – זה חשוב כדי שאוכל להניע את עצמי.

אז – אולי חושב/ת, באופן מובלע או גלוי – שאם אהיה ער/ה, או יותר ער/ה, או לאורך הציר – הכל יהיה קל יותר? יהיה יותר רוגע? העולם והסיבוכים שלו – פשוטים יותר לעיני? האם אני רוצה את זה? פסל של בודהא, שאפשר למצוא בהרבה משתלות בימינו כדי לשים בגינה – מה הוא אומר לכם/ן? זה דימוי מאוד חזק, ארכיטיפי. אולי לא כמו ישו הצלוב, בתרבות שלנו, אבל זה חלק מהתרבות, בין השאר כי אפשר למצוא את זה במשתלות. א/נשים יודעים/ות מה זה. מה הוא אומר? מה הוא מתקשר? מה הארכיטיפ הזה מתקשר? מה הוא עושה? מה זה נראה שהוא עושה?

הוא יושב שם, מאוד שליו, יציב, לא-מופרע; לעתים קרובות – עיניו עצומות במדיטציה. זו דמות ארכיטיפית חזקה שמתוקשרת אלינו מתוך זה. ודרך הדימוי – הרבה דברים נוספים מגיעים, עוברים. הוא הארכיטיפ, או ארכיטיפ אחד – של חכם, קדוש – שווה נפש. שווה נפש דרך החכמה שלו. אבל יש מידה של ריחוק בזה. בטקסטים העתיקים – יש ריחוק, טרנסצנדנציה מהעולם, שהיא מאוד שם בטקסטים העתיקים. זה לא כ"כ פופולרי בדרך שבה אנחנו מדברים/ות היום, אז אנחנו מדפדפים/ות את זה. אבל זה עדיין מתקשר משהו. שוויון נפש, שמגיע מסוג מסוים של חכמה, שיש בה מידה של מרחק, של הפרדה. אז – זה לא טוב, לא רע – אבל יש לזה אפקט. השוו את הדמות הזו לסיפור של ישו שהופך את השולחנות של המלווים, הצעיר חמום המוח בבית המקדש. זה ארכיטיפ אחר שעובר. לא טוב, לא רע, אלא שונה, ויש לו אפקט אחר. אנחנו לאו דווקא חושבים/ות על הארכיטיפים האלו, אבל הם עושים משהו לתרבות של הרוחניות, לתרבות של הדהרמה ולתרבות הרחבה יתר, ויש להם אפקט. בוודאות יש להם אפקט, אפילו ל/אנשים חדשים, שלא חושבים/ות על שחרור וכן הלאה. למה זה חשוב? כי הפנטסיה שיש לי לגבי התרגול – קובעת את הכיוון של התרגול, של מה הוא יהיה. אי אפשר שלא יהיה לזה אפקט. יכול להיות גם שאני בוחר/ת את הפנטסיה והארכיטיפ מתוך מה שאני רוצה. אז אולי אני רוצה פחות טרדה, פחות הפרעות, פחות ברדק, פחות עצבנות – אז אני מתמקד/ת בארכיטיפ הרוחני שמתקשר את זה ומציע את האפשרות הזו. חברה אמרה לי שכשהיא גדלה, וחשה את הכאב של העולם, והבינה את זיהום של הפלסטיק באוקיינוס, בסביבה, ואז היא התבגרה – ונתקלה באפשרות של תרגול דהרמה ומדיטציה, היא חשבה: אם אני אתרגל – אולי הכאב הזה יפחת. תהיה לי מידה של חירות מזה. אבל זה לא מה שקרה – למעשה – הרגישות גדלה מתוך תרגול עמוק. הלב נפתח, וזה נשא מחיר. ולצד זה – יש שוויון נפש, אבל הרגישות גדלה.

בזמנו של הבודהא – כל המרקם של החברה היה שונה. לא היה אפשר לדמיין שהחברה האנושית תגדל למימדים כאלו, שהטכנולוגיה והתיעוש – אי אפשר היה לדמיין שלאנושות תהיה אפשרות לשנות את האקלים. לא היה שום מושג לגבי קושיים שגורמת הגלובליזציה, שהיא עכשיו במלוא הקיטור. זו היתה חברה קטנה – אני ומה שאני עושה, והתוצאות של זה. כשיש גלובליזציה – זה הרבה יותר מורכב. מאיפה הגיעה החולצה הזו? מה כל זה אומר – זה מצב יותר מורכב. ומה אני מדמיין/ת – כשאני נע/ה לכיוון התעוררות? אולי אני מדמיין/ת שהכול נרגע, מרגיש פשוט יותר.

עם דברים מסוימים – ודאי שזה קורה. הרבה יותר רגוע, פשוט. סוגים של סבל – פשוט נעלמים. נחתכים, לא עולים שוב. לגמרי. אבל – בהינתן כל המורכבות הזו – סוגים מסוימים של סבל שאנחנו במרכז שלהם, בחברה הגלובלית יראו את עצמם. ואז יש שאלה: האם אני מוכן/ה לשאת את אי הנוחות? להיות במגע עם אי הנוחות ולהיות פגיע/ה כך? מה אני רוצה? האם זה את הנירוונה הפרטית שלי? אולי אני לא חושב במילה הזו, אבל יש דימוי רחוק: יום אחד הלב שלי יינגע על ידי הדברים האלו, כי הוא יהיה לב רך ופתוח, אבל דברים לא באמת יפריעו לי. יש את הרומן של סלינג'ר – פראני וזואי. יש אח ואחות, והם מדברים: זואי הוא בשנות ה30 לחייו, ויש לו אולקוס, ואחותו שואלת אותו על זה. והוא אומר: 'כן, יש לי אולקוס, למען השם. אנחנו בעידן הברזל פה. כל מי שמעבר לגיל 16 ואין לו אולקוס הוא מרגל מחורבן'.

הייתי במסיבה לפני כשבועיים, ודיברתי עם חברה רחוקה, והיא נתנה הערה מלאת תובנה, שאני אעשה לה פרפרזה. בודהיזם מדבר על סבל וקץ הסבל. זהו הקו שעובר דרך לימוד הדהרמה. סבל וסופו. אבל – מה זה אומר 'סבל'? בימינו – יש לזה הרבה פירושים שונים. למה הבודהא התכוון? למה אני מתכוון, כשאני אומר 'סבל'? ולמה כשאומרים 'סוף הסבל'? האישה הזו אמרה – היסטורית, במערב, אם חוזרים לפרויד, הרעיון הזה שאנחנו צריכים לפתוח את המודעות לעומק הפסיכה, הלא-מודע, להכיר ולהתייחס לזה, כי משם בא סבל. ואחרי זמן מה – פסיכולוגים הבינו שהמשפחה ממש משפיעה. דברים שקרו בילדות מאוד משפיעים. בימינו – אתה כמעט לא תפגוש אף אחד שלא מכיר בזה שיש סבל מסוים שמגיע משם. אנחנו חושבים – ההורים עשו כך וכך, ואני צריך לעבוד עם זה, להבין ולצמוח מזה. זו הבנה מסוימת – שממש לא הייתה שם אצל הבודהא. הוא אף פעם לא דיבר עם מישהו שאמר לו: הייתה לי ילדות קשה ולכן…' 'ההורים היו קשים, ובגלל זה…'. היום – לא היינו חושבים על זה פעמיים. אולי – היום אנשים מתחילים לחשוב על מגדר, וגזענות כשורשים של סבל.

ומה עם הסביבה, החברה – והסבל שמגיע משם – אלי? התמונה גדלה עוד ועוד. ויש הבנה שגדלה כאן. אז פרויד דיבר על המודחק. מה אני מדחיק, שיכול לגרום לי כאב. אבל אנחנו מאה שנים אחרי זה. אנחנו יודעים לגבי כאבי הילדות, וחשוב לגשת לזה. אבל – האם זה המקום בו נמצאת ההדחקה בימים אלו? האם זה מה שאנחנו מדחיקים, או שזה משהו באזור אחר לגמרי? אני לא יודע, וזו שאלה. אבל אני חושב שחלק מזה הוא – שהמצב החברתי והסביבתי משפיע עלינו, ואנחנו עליו. אז כמו שאנחנו יודעים שזה מועיל לחקור – פגיעה וכאב שמגיעים מהמשפחה וכן הלאה, אז כך גם עם כאב חברתי וסביבתי. עקב כל זה – ישנה עצבנות כלשהי בתרגול שדועכת – ועצבנות כלשהי – שנעשית יותר גדולה, או יכולה להיעשות יותר גדולה, לתחושתי.

אותה חברה דיברה איתי על ריטריטים שהיא עשתה בבוד-גאיה, במקום בו הבודהא התעורר, שהיא בביהאר – אולי המדינה הענייה ביותר בהודו. והיא אומרת: הסבל שם הוא כל כך 'מול הפנים שלך' – ילדים וקבצנים, ועוני בלתי נתפש, ותת תזונה והיגיינה לקויה, ומחלות, זה בפנים שלך, בזמן שאתה מתרגל בריטריט. מאוד שונה ממה שיש פה. ובשבילה – זה היה מאוד מועיל. לקבל קנה מידה על הסבל והכאב של עצמך, לא לבטל אותו, אלא לתת פרספקטיבה, זה היה מועיל. בדיעבד היא אמרה – שהיו א/נשים שבשבילם/ן זה אולי היה קשה מידי, והסתגרו, באופן מובן מאוד, בתוך גולם שהסבל לא חלחל לתוכו. והיא יכלה לראות, לאורך שנים, את התוצאות של ההסתגרות הזו.

אז זה מעניין עבורי – אפשר לראות את תרגול הדהרמה כסוג של מהפכה, כמו שאנשים מסוימים אומרים. והמהפכה היא – ללמוד לפנות פנימה, ולא רק לפנות אל העולם, אלא לפנות פנימה, ולא לברוח מהחוויה שלנו, אלא להיות עם הרגשות, הקשיים וכן הלאה. וזה מאוד נכון וחשוב. אבל – יש כל כך הרבה חרבות כפולות-להב, ויש את הסכנה – שהתרגול יהפוך למשהו סוגר. למשהו שכורך אותך סביב עצמך. או שמישהו/י חומל/ת על אחרים, אבל רק כלפי סוגים של כאב שהוא/היא יכול/ה להתייחס אליו יחסית בקלות. אולי זה לא קורה, אבל זו סכנה, צד צל אפשרי. אם אני ביחסים עם מישהו/י – במשפחה, או עם צאצא/ית או מאהב/ת או משהו כזה – ויש קושי וכאב – אז זה לא רק שאני מרפה כאן, אצלי. אלא – לפעמים אני צריך לתקשר משהו, ולפעול, לבטא. וזה אותו דבר, מבחינתי – בהקשר חברתי או סביבתי. אז המהפיכה פונה פנימה, וגם החוצה.

מתישהו הצבתי את השאלה: מה אנחנו רוצים/ות מהעבודה עם הרגשות שאנחנו עושים/ות בריטריט הזה? ואנחנו יכולים/ות להוסיף דברים לרשימה הזו. בשבילי זה מרגיש מאוד חשוב שמה שאנחנו עושים זה גם – לפתח את היכולת להיות עם הכאב של התקופה, של הזמנים שאנחנו נמצאים/ות בהם, של העולם. לפעמים, כמורה – אני רואה סבל מאוד אישי, שבגללו אנחנו מלמדים/ות כך, ואני רואה כמה זה מועיל – אבל אני גם מעוניין – ביכולת של הלב שלנו לגדול. האם אני יכול/ה לפתח את היכולת לחוש את כאב התקופה עם כמה שפחות אלחוש, פחות ופחות הימנעות, או הצפה, או סלידה. וזה לא קל בכלל. אני בכלל לא חושב שזה קל.

PAGE_BREAK: PageBreak

לפני כחודש נתקלתי בפיסת חדשות ברשת: מדענים ימיים כמעט בטוחים עכשיו שהם לא שקלו את השילוב של שלושה גורמים: שינויי אקלים והתחממות אוקיינוסים, החומציות הגדלה של האוקיינוסים, וזיהום המים. הם לא שקללו את שלושתם יחד. והקבוצה הסיקה, לאחרונה – שיש סיכוי כמעט ודאי שאנחנו על סף, בעשורים הקרובים – של הכחדת המינים הימיים הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל כדור הארץ. זה הופיע ליומיים ברשת ונעלם. אני לא יודע איפה זה פוגש אתכם/ן, אבל אותי זה מרעיד מאוד. אני מוצא צער ענק כשאני נפתח לזה. או מה שקורה עם סומליה, ואפריקה בכללותה, בימים אלו. זה נראה לזמן מה בחדשות, ונעלם. אבל – באזור הזה, של אפריקה הסאב-סהארית – היו בצורות, באופן רגיל, פעם בעשר או שתיים עשרה שנים. זה היה די רגיל. ולאחרונה – פעם בשנתיים. למה? קל לנחש. ובאותו עניין – מדעני אקלים וחוקרי סביבה די בטוחים שהסיכויים להגביל את ההתחממות הגלובלית לשתי מעלות – כבר די אבודים. ועכשיו אנחנו צפויים לשלוש מעלות או יותר, שזה הבדל ענק, משום שזה שם אותנו מעל לגבול שניתן לחזות מה יקרה בו. אנחנו לא יודעים/ות מה יקרה אז. אז – איך זה מרגיש? איך זה? אלו הזמנים שלנו, בזה אנחנו חיים/ות. עכשיו, אני יודע, באופן עובדתי (וזה מאוד חשוב לא לשפוט כאן, ממש חשוב לא לשפוט) – שלפעמים א/נשים לא מוצאים/ות מקום של אכפתיות לכל זה. זה פשוט מרגיש – 'מה אכפת לי? אני עסוק עם דברים אחרים'. או – מסיבה אחרת – אין עניין. אבל אם זה המקרה, וזה ממש בסדר, אז אפשר, אולי, בעדינות לשאול – 'מה תומך בחוסר האכפתיות הזה?'. יכולות להיות כל מיני סיבות. מאיפה מגיע החוסר הזה במערכת היחסים – כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים/ות. מישהו אמר, לאחרונה: 'שינויי אקלים הם, בעיקרם, נושא של זכויות אדם'. תשכחו מהסביבה אם אתם/ן רוצים/ות. זה עניין של זכויות אדם. אולי אי-האכפתיות מגיעה מתוך תחושה שזה מציף, או מתחושת חוסר אונים: אנחנו כבר שבעה מיליארד א/נשים פה, והעניינים כבר לא בשליטה. זה פשוט מכאיב מידי. או אולי. מהרבה סיבות – זה חשוב שהביקורת הפנימית לא תגיע לתוך החקירה הזו. אלא – זו שאלה אוהבת. מה שהתרגול יכול להציע זו היכולת להחזיק ולהגיב לכאב העולם. לפעמים מה שאנחנו רוצים/ות הוא, והמצב הוא כ"כ מורכב, והמורכבות של המצב הפוליטי, הכלכלי, הסביבתי, הטכנולוגי – הוא כ"כ מורכב, שאנחנו רק רוצים/ות פשטות. אני רוצה שדברים יהיו פשוטים. וזה מעניין, כי יש פה את השאלה: מה זה אומר להיות אדם אתי בימים אלו?

אז לבודהא הייתה רשימה של חמישה כללים: אל תעשה כך וכך וכך. היה לי מורה שהיה אומר: זה מעולה. את/ה פשוט עושה כך וכך, ואתה לא מסבך את עצמך במורכבויות, באשמה. זה ממש חכם. אבל אני לא יודע עד כמה זה עדיין מתאים. יש חלק בנו שהיה רוצה לפתוח את ספר הלימוד, לראות מה הכללים ולמלא את זה, ושזה יהיה מספיק. וכריס ידבר על הדרך כפולת השמונה ועל ארבע האמיתות, אבל אני תוהה – האם הן לא צריכות הרחבה בימים אלו? אני לא יודע, אבל יכול להיות שכן. אני חש שהדרך שלנו צריכה לכלול את הדרך בה אנחנו מתייחסים/ות לקשיי העולם. אני יודע שישנם א/נשים שלא חושבים/ות כך, והיו אומרים/ות שזה מוזר שאני מדבר על זה כאן. אולי אתם/ן מרגישים/ות כך, אני לא יודע. ואולי אתם/ן חושבים/ות: זו שיחה מאוד מוזרה לתת בערב השני של ריטריט. כשאנשים קצת זעופים, והרגליים והגב כואבים, ויש עייפות. אני יודע את כל זה. אבל – זו הייתה חלק מהסיבה לומר את זה הלילה. אם נראה שהשיחה לא מתאימה לכאן, אולי זו לא השיחה שצריכה לזוז, ולהשתנות. אולי זו ההשקפה שלי לגבי – מהו התרגול והמדיטציה, אם אני חושב ששיחה כזו לא מתאימה לכאן, לערב שיש בו קושי. העולם והאירועים שלו, הסבל – משפיעים עלינו. הם משפיעים עלינו מאוד, ובאופן נוקב, ואני לא יכול להתעלם מזה. יוקיאו מישימה, בספר ששמו: שלג באביב, אומר: "לחיות בלב תקופה פירושו להיות אדיש לסגנון שלה". יש הרבה באוויר שאנחנו אדישים, רדומים אליו. אנחנו פשוט נושמים את זה, וזה הופך להיות האופן בו אנחנו רואים. יש ספר של מישהו בשם (לוטננט ג'נרל) דל-אייר, שהיה מפקד משימת שמירת השלום של האו"מ ברואנדה, בזמן רצח העם שם. והוא אומר: במרכז האימונים של כוחות השלום הקנדיים, מורים השתמשו בשקופית כדי להסביר לחיילים קנדיים את הטבע של העולם. אם כל האוכלוסייה של כדור הארץ מיוצגת על ידי מאה אנשים – וזה מ2006, ולכן לא מעודכן – 57 חיים באסיה, 21 באירופה, 14 בדרום וצפון אמריקה, ו8 באפריקה.FOOTNOTE: Footnote מספר האסייתים והאפריקאיים גדלים בכל שנה, בעת שמספר האירופאיים והצפון-אמריקאים פוחת. חמישים אחוז מהעושר מוזחק בידיהם של שישה אנשים, שכולם אמריקאים. 70 אנשים לא יכולים לקרוא או לכתוב. 50 סובלים מתת-תזונה. ל35 אין גישה למי-שתייה בטוחים. 80 חיים בדיור לא-הולם. ל1 יש השכלה אוניברסיטאית. כך שרוב אוכלוסיית העולם חיים בתנאים שונים באופן יסודי מאלו שאנשי העולם הראשון לוקחים כמובן מאליו. משהו נוסף שנתקלתי בו מספר בשם: 'רקוויאם לזן (כמו זן של בעל חיים, לא כמו זן בודהיזם)", מאת קלייב המילטון, על שינויי אקלים: "ב2007 הפאנל הבין-לאומי לשינויי אקלים עדכן את ההערכה של העלות הכלכלית של פליטת פחמן-דו-חמצני, על פי הערכה שנסמכת על מודלים כלכליים רבים. ההערכה היא, וכדי להיות הוגנים, נחשוב על האפשרות הגרועה ביותר לכלכלה – שהיא הטובה ביותר לאקלים. כלומר – הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור האקלים, במחיר היקר ביותר לכלכלה. ההערכה הייתה שחיתוך הזיהום על ידי co2 למידה שתאט משמעותית את שינויי האקלים… אוכלוסיית העולם צפויה לגדול עד 9.9 מיליון ב2050, וההכנסה הממוצעת צפויה להכפיל את עצמה. אם תיעשה ההשקעה הכלכלית הכבדה ביותר להפחתת פליטת co2, על פי המודלים, שתועיל לאקלים במידה הרבה ביותר – עליית השכר הממוצע תתעכב בשלוש שנים, ביחס לאי-השקעה. על פי המספרים הפסימיים יותר. ומה שיותר סביר – אובדן של שנת הכנסה אחת בין עכשיו ל2050. אז הוא מסכם – עיכוב של שנה אחת בהכפלת ההכנסה הממוצעות הוא הבסיס לאמונה שהשגת מידה בטוחה של הגנה על אקלים תהיה יקרה מידי. אז, את/ה קורא/ת או שומע/ת משהו כזה ואת/ה שואל/ת: מה קורה איתנו, כמין? משהו קורה, וזה ממש ענק, ואני לא יודע מה הוא, ואני אפילו לא מתחיל להבין. אבל משהו קורה. ואני לא רוצה רק לבקר את התרבות המודרנית, שנותנת לנו כל כך הרבה דברים טובים, אבל חלק מהערכים והעקרונות שעומדות בבסיס החברה המודרנית גורמים לסבל, לנו ולאחרים. וכאן הדהרמה נכנסת לתמונה.

במאה ה17 היתה תקופה שנקראת הנאורות, עם דקארט וניוטון וכל זה, והרעיון היה – שאנחנו יכולים/ות לדעת מציאות אובייקטיבית מעמדה של ריחוק ממנה. היקום עושה משהו בעצמו, ואנחנו יכולים/ות לדעת. וזה ממשיך עד היום – מיתוס של ידע מרוחק, אובייקטיבי. אז ג'ודי נלסון, כלכלנית, מדברת על מיתוס האובייקטיביות: 'זוהי אמונה רומנטית ביכולת לדעת משהו ללא-רגש, מנקודת מבט שמחוץ לטבע, ורואה באופן חופשי. הרעיון הזה מקדש ריחוק רגשי, אוטונומיה, רציונליות, חוסר עניין וידע נוקשה – כל זה – הוא קונספציה שגויה'. וזה ממשיך ומוביל להשקפה של טבע, וגם של כלכלה ופוליטיקה, וגם – של מדיטציה. כל הרעיון של לדעת משהו אובייקטיבית במדיטציה זה גם מיתוס, ונחזור לזה. זה אחד המיתוסים הרווחים. כמו כן, היה הרעיון ש/אנשים הם/ן רציונליים. כשאת/ה מניח/ה את העובדות, לגבי שינוי אקלים, למשל, הם/ן ישקלו את היתרונות והחסרונות – ויבחרו את הדבר הרציונלי לעשות. זו הייתה הנחה למשך מאות שנים. אבל גל ענק של מחקרים פסיכולוגיים עכשויים מראה שזה אף פעם, או כמעט אף פעם, לא מה שא/נשים עושים/ות. אלא להפך. למעשה – תחושת זהות ותחושת ערך תמיד מחלחלים לסינון של המידע שאנחנו מקבלים, מנטלית. אז אנחנו מקבלים/ות, ושומעים/ות – רק את המידע שתואם את הזהות והערכים שלנו. אנחנו מעצבים/ות את החשיבה שלנו סביב זהויות חברתיות, מגנים/ות על זהויות חברתיות. כך שאת/ה מציג/ה למישהו/י עובדות לא נוחות, כמו שינויי אקלים – וזה נוטה להגביר את ההתנגדות. זה סוגר אותם/ן יותר.

מחקר אחר – הפריד בין ערכים חיצוניים ופנימיים, ואני לא אכנס לזה בפירוט, אבל ככלל – ערכים חיצוניים הם דברים כמו: סטטוס, הכנסה, 'מה אחרים חושבים עלי' ודברים כאלו. ערכים פנימיים הם דברים כמו: היחסים שלי, קהילה, קבלה עצמית, ערכים שהולכים אל מעבר לאינטרס העצמי. אנחנו, כולנו, מעורבבים/ות מבחינה ערכית. אבל – היתה תחזית די טובה, על פי מי ת/יטה לאיזו קבוצת ערכים – שחזתה איך אנשים מסוג זה ירגישו כלפי נושאים כמו הסביבה, היחסים על הסביבה, לגבי זכויות אדם, לגבי הסכמה למניפולטיביות ולדברים כמו דעות קדומות. אבל איך זה קשור לדהרמה? לתרגול דהרמה?

מחקר סוציולוגי נוסף שנעשה לאחרונה הראה שמסרים תרבותיים וחברתיים מעצבים באופן דרמטי את הערכים שא/נשים חווים/ות כשלהם/ן. במלים אחרות – אוקיי, הערכים הפנימיים והחיצוניים – מושפעים מהפרסום, המדיה, הפוליטיקה. והפרסום והמדיה, כמובן, במכוון יוצרים תחושות של אי ביטחון ואי-התאמה. 'אני צריך שיהיה לי את זה'; 'אני צריך לשנות את זה'. ערכים פנימיים נמחצים תחת זה. האם אני חושב/ת שאני חסין/ה מפני זה כי אני מודט/ת? אולי אני מודט/ת כבר הרבה, ואני מדמיין/ת שזה לא משפיע עלי. ציטוט מאדם בשם תום קומפטון – חוקר בקרן חיי הטבע: 'שוק הפרסום מעסיק כמות עצומה של פסיכולוגים' (אני לא יודע אם ידעתם על זה) גאי מרפי, שהוא מנהל שיווק גלובלי בחברת JWT, אומר: אנשי שיווק צריכים לראות את תפקידם כניסיון לעשות מניפולציה על התרבות. להיות מהנדסים חברתיים, ולא מנהלי מותג בלבד'. ותום קומפטון ממשיך ואומר: ככל שהם מפיצים את הערכים החיצוניים, כך קל יותר למכור מוצרים.' אז יש זרם אדיר של שיווק ומסרים, שנועדו באופן מכוון לשנות את מערכת הערכים שלנו, וכל זה – מזין צרכנות ואינדיווידואליזציה, וכל העניין מסתובב ומתעצם. קלייד המילטון: "מתוך כך – צורות מסוימות של מחשבה ומסקנות מסוימות נראות לנו לגמרי בלתי נמנעות. ברורות מאליהן. אז משהו כמו האופן בו אנחנו חושבים/ות על צמיחה כלכלית. אז מערכת הצמיחה הכלכלית, שחשבנו שבנינו לצורכנו אנו – קיבלה חיים משלה, ועכשיו אנחנו מתעוררים/ות לאט לאט למחירים שהיא גובה מבני/ות האדם שהיא אמורה לשרת. מכונת הצמיחה, לאורך זמן, יצרה את סוג הא/נשים המתאימים/ות בדיוק להתעצמותה שלה – מפותים/ות על ידי הבטחותיה, ובלתי-מסוגלים/ות לחשוב מעבר לגבולות שהיא מציבה. ככל שהם/ן מתקרבים/ות לקרבי המכונה – כך הם/ן מחויבים יותר למטרותיה. קשה להאמין שמישהו/י שמאמין/ה שצמיחה כלכלית עשויה להיות בעייתית – ת/יעמוד אי פעם ליד ידיות ההפעלה שלה. יותר סביר – שילעגו להם/ן על גבי העיתונים, ויוקיעו אותם/ן מעל במת הפרלמנט. א/נשים רגילים/ות עשויים לעתים לפקפק בהגיון של צמיחה בלתי פוסקת, ולהסיק שהיא לא יכולה להמשך לנצח, אבל הם/ן במהרה יסלקו הרהורים אלו על ידי הפיתוי שבקניות. המערכת יצרה את סוג הא/נשים שמתאימים/ות בדיוק למה שהיא צריכה – התרחבות בלתי פוסקת. כך מכונת הצמיחה מושלת. אנחנו חושבים/ות שיש לנו כוח, אבל מכונת הצמיחה מעניקה כוח רק לאלו אשר יקדמו את מטרותיה. אנחנו מפנימים/ות את השיח, כך שאנחנו מתחילים/ות להתאים את עצמנו לאינטרסים של המערכת ולכוון את עצמנו בהתאם לכלליה."

כל המערכת מזינה את עצמה כך, ותרגול הדהרמה עומד במרכז של זה. ובהקשר של התרגול שאני עושה – הרגשות שאני מרגיש/ה – הם מגיעים, במידה רבה – מהאידיאלים והערכים שיש לי. אידאלים וערכים נותנים כוח לרגשות. כמתרגלי/ות מדיטציה – אנחנו מעוניינים/ות לראות תעתוע, וכאן יש מהלך גדול של תעתוע. בשבילי – מודעות לזה זה חלק ממה שהופך אדם למודט/ת – משום שזהו תעתוע.

עם כל זה – יש שבירה של המרקם החברתי. כל אחד דואג/ת לעצמו/ה, לענייניו/יה שלו/ה. איבדנו את האפשרות של מאמץ משותף, תמיכה משותפת, האחד/ת בשני/ה, כחברה. אנחנו חיים/ות, לראשונה, במצב גלובלי באמת. זה אומר שכל מה שבא לכדי קיום יכול במהרה להתפשט בכל העולם. אנחנו גם חיים/ות בציוויליזציה האתאיסטית הראשונה, במלים אחרות – ציוויליזציה שאיבדה את הקשר שלה עם האינסופי ועם הנצחי. מסיבה זו – היא מעדיפה רווח קצר טווח מתועלת ארוכת-טווח. אני חושב שזה מאוד מעניין, ואני רוצה לחזור מאוחר יותר לאפשרויות של נצחיות, אינסוף וכן הלאה. אני לא חושב שזה רע להיות ניהיליסטי, בהכרח, אבל – לאן זה מוביל? ואם אני ניהיליסטי/ת, האם אני יכול/ה להיות באמת, לגמרי – ניהיליסטי/ת, וממש להיכנס לזה, ולחקור את זה? כי זה דבר שונה ממה שאנחנו מדמיינים/ות, ואני אחזור לזה.

מה התגובות שלנו לזה? זה כ"כ מורכב, וגם התגובות שלנו. אנחנו צריכים/ות לראות את עצמנו עם חמלה. האם התגובות שלי מועילות או לא? אפשר לשמוע את כל זה – לגבי הערים לאורך העולם שיהיו מתחת למים, והבצורות וכן הלאה, והמיינד אומר – אוקיי, אז הבית בגבעה נשמע כמו רעיון לא רע… אולי אני יכול/ה לעלות קצת למעלה, והמים לא יגיעו. אבל זו גם מטאפורה, כי אולי אני לא יכול/ה להרשות לעצמי בית על הגבעה. זו מטאפורה ל'אני ושלי'. אבל עצם השימור העצמי הזה – הוא חלק מהבעיה. הוא מזין אי-קשר, וכך – סבל. אני מרגיש שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לכל זה יהיה בתחושה אמתית שאנחנו בזה ביחד. כשהמים עולים, הם עולים לכולם/ן. ואני לא אעלה לגבעה, אנעל את הדלת, ואעמוד בדלת עם רובה. או שהעושר שלי ישמור לי מקום, ישמור לי ביטחון. אין לנו הרבה זמן לשיחה הזו, אבל זה מאוד מעניין בכל מה שאני קורא – כל העניין של הפסיכולוגיה שמלווה את ההתייחסויות לשינויי האקלים, שהם לא סכנה מיידית. וזו חלק מהסיבה שכ"כ קשה לפנות לזה.

יש כל מיני אסטרטגיות שאנחנו יכולים להגיב דרכן לאיום: הכחשה, הסחת דעת, המעטה בערך האיום, לראות את זה כמשהו רחוק בעתיד. אדם בשם אנטוני לייסוויץ הכין דוח לממשלת ארצות הברית ב2006, ובו הוא סוקר גישות של אוכלוסיית ארה"ב לשינויי האקלים, וכותב: 'ככלל, אוכלוסיית ארצות הברית הוא במצב של wishful thinking, בה הם מקווים שהבעיה תוכל להיפתר על ידי מישהו אחר, בלי שינויים בסדרי העדיפויות, בהחלטות או בהתנהגותם הם'. דרך נוספת בה אפשר לחמוק מזה היא בחיפוש אחר תענוגות; בהאשמה – היום קל להאשים את סין, בגלל מפעלי הפחם שלה; באפתיה; באופטימיזם מזויף. הוא כותב: 'מחקרים לגבי שינויי האקלים מדברים בנימה כ"כ מדאיגה בשנים האחרונות, והפעולה הגלובלית היא כל כך לא מתאימה במידותיה, שלהעמיד פנים ש'זה יסתדר' מעיד על ניתוק חמור מהמציאות'. אז אולי זה לא מרגיש מכאיב. אבל כאנלוגיה – יכול להיות לך סרטן, ולהיות במצב מסכן חיים, או HIV, ושלא יהיה כאב, עד נקודה מסוימת. או, אולי דוגמה יותר מדויקת – עבדתי לזמן קצר מאוד בקהילה של חולי צרעת בהודו, (ולא הייתי מודע לזה לפני כן) והבעיה עם צרעת היא – שמה שהם/ן מאבדים/ות זה את התפקוד העצבי בחלקים החיצוניים של הגוף. אז הם/ן יכולים/ות לשים את היד באש, ולא לשים לב לכך כלל. ואז – האצבעות נהרסות, והם/ן מאבדים/ות אותן. אז – האם אני יכול/ה לשאת את הרגשות האלו? ממש לשאת אותם. הטווח והיכולת של הלב האנושי היא מדהימה. האם אני יכול/ה לשאת את התחושה – ואני משתמש בשינויי אקלים, כי זה העניין הכי בוער של זמננו – לשאת את התחושה שבהבנה של ההרס הנורא שהתחממות כדור הארץ בשתי מעלות נוספות? האם אני יכול/ה לשאת את זה ששינוי הרסני באקלים הוא כנראה בלתי נמנע? מה זה עושה? איך אני יכול/ה לתרגל כך שאוכל להגיב? אז – כל מיני יחסים לא-מועילים ותגובות לא מועילות יכולות לעלות. אבל – אולי יש משהו מועיל? לי אין תשובות קלות, ואני לא חושב שלמישהו/י יש.

אז לפנות פנימה, והחוצה. המתרגל/ת כמהפכן/ית. ובמובן מסוים – כשאני מפנה את תשומת הלב לסבל בחוץ – זה גם מקל. הכאב הזה, בחיי – אולי הוא לא אשמתי. 'למה אני לא מצליך להחזיק את כל זה' – אולי זו לא אשמתי? אולי זו האשמה של המרקם החברתי שאנחנו חיים בו. זה מג'יימס הילמן, הוגה פסיכואנליטי: "זה מדכא רק אם את/ה במקום של הילד/ה, ומרגיש/ה חסר/ת כוח, ויש משהו גדול שם בחוץ שאפשר להאשים, ואת/ה לא יכול/ה לעשות כלפיו כלום. אבל בשבילי – זה לא מרגיש מדכא, אלא מקל מאוד מאוד – לדעת שזה לא אני שזו אשמתו. ואני לא חייב לנכס את, ולחשוב שאני היא הסיבה לכל האומללות והסבל בחיי. יש משהו שגוי באופן יסודי בחברה, וזה משחרר אותי מאשמה. וגם – זה משחרר מבושה. ושלישית – זה מרגש אותי, מושך את תשומת הלב החוצה – ליותר מאשר עצמי – וזה לא דבר מדכא". הוא פסיכותרפיסט, חושב ועוסק בזה, והוא אומר – טיפול עשוי לגרום לדיכאון, כפי שהוא יכול לרפא. ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על הדהרמה. "טיפול יכול לגרום לדיכאון במקום לרפא אותו, משום שהתסמינים הקלאסיים של דיכאון הם ריכוז בעצמי ומחשבות חזרתיות: 'מה רע בי? איך הגעתי לכאן? לא הייתי צריך/ה לעשות זאת'. תחושה של מסכנות, חוסר כוח ואנרגיה. במלים אחרות – נסיגה של הליבידו מהעולם. ברגע שאת/ה חושב על העולם כבלתי מתפקד, כזקוק לעזרה – את/ה מחזיר/ה את תשומת הלב לעולם – וזה לא מדכא."

בשיחה מרתקת עם אדם בשם ג'יימס ונטורה – הילמן והואמדברים על מצבים טיפוליים שונים. הוא אומר: 'זה לא רק ההורים שלך, הילדות שלך. או היחסים והנישואין. יש אי תפקוד בחברה שמשפיע עלינו. ואני לא יכול לרפא את זה רק בעצמי ובמערכות היחסים שלי, כי הבעיה היא חברתית. אז – איך ליישב את העניינים עם אשתי/בעלי ירפא את אי-התפקוד של המצב הכללי? זו אשליה רומנטית – שאם אנחנו רק נבנה היטב את חיי המין שלנו, השיחות שלנו, אם אוכל להיות ביחסים הנכונים, אם ביתי הקטן יהיה מושלם, בטוח, אם יהיה איזון בביתי – אהיה מאושר/ת. אדבר עם הילדים, אדבר עם אשתי/בעלי, אפסיק לשתות, אשכב עם אשתי פעמיים בשבוע, אעשה דיאטה, התעמלות, עוד קצת כסף – ואז אהיה ממש בסדר. אלא שאת/ה לא תהיה/י, משום שאת/ה עדיין חי/ה בעולם המשוגע והבלתי מתפקד, שנוקש על דלתך ומשפיע עליך 24 שעות ביממה. שבו בית הספר של הילדים/ות שלך הוא לא בסדר. שבו האוכל לא בסדר, והאוויר גם לא. בו הארכיטקטורה שבה את/ה חי/ה תוקפת אותך, והתאורה והריחות והפלסטיק הם לא בסדר, כשהמלים שאת/ה שומע/ת בטלוויזיה ואלו שמודפסות בעיתון הן שקרים, שא/נשים שאחראים/ות על דברים – הם/ן לא בסדר משום שהם/ן צבועים/ות ומסתירים/ות את מה שהם/ן עושים/ות באמת, אז איך את/ה יכול/ה 'לעשות את זה נכון' בבית ובנישואין שלך? אחד הדברים שאנחנו אומרים הוא: את/ה לא יכול/ה לעשות שלום רק לעצמך. את/ה לא יכול/ה לחתום על הסכם שלום עם החברה דרך טיפול". ואני אוסיף – או מדיטציה, או תרגול דהרמה.

הם מדברים על, לדוגמא, עבודה עם קבוצה של א/נשים עם הפרעות אכילה שנפגשת כדי לתמוך האחד/ת בשני/ה: "למעשה, את/ה חייב/ת לכלול בשיחה הזו – שיחה על עסקי החקלאות, על דשנים, הרעלות נגד מזיקים, פרסום, ארוחות בבתי הספר, אוכל מהיר, דיאטות – אנחנו צריכים/ות לדבר על כל העניין, כי זה המצב, זה מה שעל הפרק".

אז- המודט/ת כמהפכן/ית – לפנות פנימה, לפנות החוצה. קרוליין לוקאס, שהיא חברת פרלמנט עכשיו – שמעתי אותה מדברת, והיא קראה לאי-ציות ברמה הלאומית סביב הנושאים של שינויי אקלים (חברת פרלמנט!). אתם/ן צריכים/ות להחליט מה אתם/ן עושים/ות עם כל זה. אנחנו צריך/ים להיות עם העניינים שלנו, הכאב שלנו, בוודאי שכן. אבל – אחת המשמעויות של המילה דהרמה היא – חובה. מהי החובה שלי בחיים? המשפחה שלי, ההורים שלי שהולכים ומתבגרים, הילדים, הצאצאים, השותף/ה – מהי החובה שלי? חובה היא מילה כבדה. וגם – מהי החובה הגדולה יותר שלי, או האהבה הגדולה יותר שלי?

אז כל זה, עבורי – ממש משפיע על תרגול הדהרמה, ואיך שאני מרגיש שאני צריך לחשוב ולהתייחס ללימוד דהרמה. אז שוב מג'יימס הילמן, והוא היה הראש של מכון יונג בציריך, כלומר – עמד בראש העולם היונגיאני למשך עשור. והוא היה לגמרי מוטמע בתרבות הפסיכולוגית למשך שנים, ומגיב הרבה לתרבות הזו, אבל מבפנים, ולא מבחוץ. היום הוא ודאי כבר בשנות ה80 המאוחרות לחייו. והוא אומר דברים מאוד רדיקליים. אז: "נניח, שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון שפסיכותרפיה הופכת אנשים לבינוניים. ונניח שאנחנו משתעשעים/ות ברעיון – שהעולם נמצא בקצה: בסבל ובאי-תפקוד אקוטי, אולי פטאלי – על סף הכחדה. אז אני אטען שמה שהעולם צריך יותר מכל הוא – קיצוניות רדיקלית ומקורית של המחשבה והרגש, כדי שהמשברים של העולם יוכלו לפגוש את האינטנסיביות ההולמת אותם. התמיכה וההבנה הסבלנית של הפסיכותרפיה לא ממש בנויה למשימה. במקום, היא מייצרת פחד מקיצוניות ושוליות." מילים חזקות: "תרפיה כהרדמה, אילחוש – כך שאנחנו נרגעים/ות, מפחיתים/ות את הסבל – וקבלה, איזון, תמיכה, דרך האמצע, בינוניות". מילים חזקות. וכל מה שהוא אומר שם – אני צריך לשאול את עצמי, כמורה דהרמה – האם אני תומך באלחוש הזה? האם זה העניין שאני בו? אני צריך להיות זהיר מול כל זה. אני מרגיש – שאני ממש צריך לשאול את השאלות האלה. מה המודל שאני מציב כמורה? האם אני מציב מודל של אדם מיושב, מאוקלם, מכובד? האם זה המודל שלי? מאומן, מבוית היטב. אז שוב, אני יכול/ה לדמיין, כמודט/ת – שאני מודע/ת, ולכן אני חסין/ה לאפקט של המניפולציות הערכיות וכן הלאה. אז – האם אני חושב שזה כך, ומה אני רוצה לעשות לגבי זה?

ביקהו בודהי, שהוא נזיר ומתרגם של הטקסטים הבודהיסטיים: "האתגר המיוחד שעומד בפני הבודהיזם בימינו הוא לעמוד כמגדלור של צדק בעולם. של מצפון לגבי הקורבנות של אי צדק חברתי וכלכלי שלא יכולים לעמוד עבור עצמם. זהו אתגר אתי ענק, שישאיר חותם על הביטוי המודרני של הבודהיזם". הבודהא אמר: "מתנת הדהרמה היא הגבוהה מכולן". אבל – מהי ה-דהרמה? היא גם ערכים. אז כשאני מלמד את הדהרמה, אני גם מלמד על ערכים שמשנים, שהולכים עמוק. אז מה שזה אומר זה שאם אני, אתם/ן – רוצים/ות לתת את מתנת הדהרמה זה אומר – לדבר את הערכים שלנו, ולהתערב בדיון, להתחיל דיון בתרבות לגבי ערכים. מהפיכה עמוקה בשיח לגבי ערכים בתרבות שלנו. וזה קשה. אין לי תשובות פשוטות בכלל, ואני מרותק מהמורכבות והקושי של כל זה. לפעמים נראה שאנחנו צריכים מבט ארוך טווח. יחד עם הידיעה של הדחיפות. לג'יימס ונטורה, מהשיחות עם הילמן – יש פיסקה יפה: "פחות או יותר כאשר הוא הגיע לגיל 13, מייקי חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם" זה ילד בן 13, והרגישות שם, העדינות שם, והעיניים נפקחות, וגילוי קורה. אז הרגישות והפתיחות הולכות החוצה ומגלות את העולם. הוא "חזר אחרי החשיכה, ישב על הספה ובמין זעם התפרץ: 'זה דפוק. זה כל כך דפוק. כל העניין המזדיין דפוק לגמרי. מה אתה עושה בעולם הזה, בנאדם?' ומה אני יכול לומר לו? שדברים יהיו בסדר? כי הם לא. לומר לו שכשהוא יגדל ותהיה לו עבודה – יהיה יותר טוב? אני לא, כי זה לא נכון. נהייתי קצת משוגע ועם איזו תשוקה, ואמרתי משהו כמו: 'אנחנו חיים בימים חשוכים, ואנחנו לא נראה את סופם, או הילדים שלנו, וכנראה שגם לא ילדיהם. והעבודה שלנו, של כל אחד מאיתנו – היא לנצור כל מורשת אנושית שאנחנו אוהבים/ות, ולהזין אותה, ולשמור על הגחלת שלה, ולהעביר אותה. כי העידן הקודר הזה לא יימשך לנצח, וכאשר הוא יסתיים, א/נשים יבקשו את מה שהעברנו הלאה. הם/ן לא יוכלו לבנות עולם חדש בלי שנעביר כל מה שאפשר: רעיונות, אמנות, ידע, מיומנות, או – אהבה פשוטה ושברירית. איך שאנחנו מתייחסים/ות לא/נשים, עוזרים להם/ן – זה משהו להעביר הלאה'."

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור של… היה היה מקרה, בו שני בנאים עבדו ליד אתר בניין. עולה לרגל שחלף על פניהם שאל את האחד מה הוא עושה: 'רק מעביר עוד בלוק של סלע, עד יום שישי'. והוא שאל את השני: 'אני בונה קתדרלה נפלאה. היא לא תסתיים עד זמן רב לאחר לכתי'. אנחנו צריכים את המבט ארוך הטווח הזה.

אני יודע שפחד יכול להיכנס. ושמעתי מתרגלי דהרמה שאומרים: 'אני לא מתערב בכל זה, כי זה רק מעלה פחד'. אבל האם יש, ומהו ההבדל בין לפחד ל-להיות מודאג/ת? יש הבדל גדול. עבורי, ב-להיות מודאג/ת יש יציבות, קירקוע, כוח ואיזון, וב-לפחד אין את כל אלו. ואותו אדם אמר: 'אני לא הולך לשם, משום שזה נראה שזה מביא כעס'. ושוב – מה ההבדל בין כעס לזדון? זדון הוא – כאשר אני רוצה לפגוע במישהו. להכאיב למישהו, או 'להוריד' אותו. כעס, אנחנו יכולים לומר – תגובה אנרגטית למשהו שגוי. בלי שאני רוצה לפגוע במישהו.

מכל זה – יכול לבוא חוסר-פחד. ביחס לכל זה, כמו ביחס לרגשות שלנו – אז ביחס למצב העולם. יש מתרגל בשם ג'סי מסאו, והיה ראיון אתו לפני שנים, והוא אמר, והוא מעניין כי הוא בוחר בעמדה חריפה, ומסרב לשלם מיסים באנגליה, בגלל המימון למלחמה על ידי המסים, והוא פשוט אמר: 'ככל שאני מעמיק בתרגול, כך אני פחות ופחות מוכן לנהוג בדרכים שימעכו את תחושת התכלית שלי על פני האדמה'. אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שחלק מהתרגול הוא לקיחת סיכונים, והעמקה בתרגול מחייבת לקיחת סיכונים, ולקיחת סיכונים ותובנה – מזינים האחד את השני. יותר תובנה שיש לי – כך אני יכול/ה לקחת יותר סיכונים. יותר סיכונים – יותר תובנה. הם תומכים האחד בשני.

זה מעניין, אולי אתם מרגישים/ות הרבה לגבי מה שאני מדבר עליו, ואולי מעט מאוד. אבל אתם/ן יכולים/ות לחשוב על זה שבקבוצות או מצבים מסוימים – יכול להיות פחד, או הימנעות מלהשמיע קול. זה נעשה לא נוח בחדר, או ש'הם/ן יחשבו שאני כך וכך'. פחד מהשמעת קולך. האם זה משהו שאני צריך/ה לשים לב אליו, והאם אני יכול לתת לקול שלי להישמע?

אז חנה ארנדט, כשמתייחסת לשואה: "באו זמנים חשוכים, שבהם תודעותיהם של אינטלקטואלים הפכו רופסות, והכריזו על החיים עצמם כטוב העליון. אבל המוות מטיל את גשמיו האיומים בדיוק כאשר החיים עצמם מוכרזים כטוב העליון. אם אין לך שום דבר שתהיה מוכן למות למענו – אתה תמות, בלי לעשות דבר". והיא מדברת על השואה, אבל – מה ייתן לי מבט משחרר ומחזק לגבי כל זה? ביחס לכל זה?

מחקרים פסיכולוגיים מראים גם שאם את/ה חושב/ת על המוות מעט – את/ה נוטה להיעשות יותר אנוכי/ת, ומרוכז/ת בעצמך. איזכור של מוות מגרה את האינטרס העצמי, ואנוכיות. אבל הם מראים שלחשוב על מוות הרבה, על סופיותך – מביאה לתוצאה הפוכה, והיא מובילה להרפיה מאינטרס עצמי וריכוז בעצמי. הרהור בסופיות החיים – הופכת ליחסיים יותר את היחסים עם העצמי, והקיום שלנו. הערכים נעשים פחות ממוקדים בעצמי. בבירור – בתרגול אנחנו לומדים/ות להחזיק את מה שעובר דרכנו. אם אני יכול/ה להחזיק את הכאב שלי, אולי אוכל להחזיק את הכאב הגלובלי הזה? זה אפשרי. זה לא אומר שזה לא ירגיש כמו הרבה, אבל זה אפשרי. ו – ולא דיברנו על זה עדיין, אבל יש את הלימוד העמוק הזה על ריקות – וכל ההבנה המחודשת של טבע הקיום והמציאות, שמביאה שוויון נפש עמוק מאוד, מרחב עמוק מאוד, כוח ואומץ עמוקים מאוד – ביחס לכל זה. הייתי בלונדון לפני כמה חודשים, ופגשתי אמנית ועיתונאית שעובדת סביב נושאים סביבתיים. והיא היתה בועידות מכובדות מאוד, עם מלכים ומלכות, וכל מיני כאלה – על פירוז גרעיני. וכל פעם שהם/ן דיברו על פירוז גרעיני – הם המשיכו להתייחס לגרעין כ'בעיה השנייה החמורה ביותר של האנושות'. הראשונה – שינויי אקלים. אז כשמרטין לותר קינג אמר את המלים שאצטט כאן – הוא דיבר על זכויות אדם, וגם על האיום הגרעיני, אבל עבורי זה תקף לגמרי: "השעה ההיסטורית הזו צריכה מעגל מסור של אנשים מותמרים ונון-קונפורמיסטיים. הצלת העולם שלנו מההשמדה המתדפקת תבוא – לא על ידי ההסתגלות השאננה של הרוב, אלא על ידי אי-הסתגלנות היצירתית של המיעוט הנון-קונפורמי. שחרור האדם נמצא בידיהם/ן של הבלתי – מסתגלים/ות היצירתיים/ות."

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול מטא – חלק 3

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

לפעמים מישהו/י יכול/ה להרגיש, כאן או בחיים – שלקבל אהבה זה יותר קשה מאשר לתת אהבה. אז אני רוצה לומר קצת על זה. ראשית – אם זה המקרה, אתם/ן לא לבד. וכדאי לראות את זה, ולהיות מעוניינים/ות. והיום – אולי אפשר להפנות את נקודת המבט לדרכים הרבות בהן אנחנו כן מקבלים/ות, ומשם להתחיל. למשל – כאן – אנחו מקבלים/ות מזון ומחסה, והמזון מוכן בצורה מאוד יפה. את/ה יוצא/ת החוצה, ובאופן אוטומטי – אנחנו מקבלים/ות מהטבע – אוויר, אור, מים. אנחנו בפתיחות ובדינמיות עם המערכת האקולוגית, ולפעמים אנחנו, באופן מאוד מובן, מאבדים/ות קשר עם זה, ומתכנסים/ות לעניינים שלנו. אז היום, לפעמים – אפשר לעצור, להיפתח, לוותר על המשפטים, ולשים לב לקשר הטבעי שלנו עם כל הדברים. תחושת יופי, הספגות, קשר עם המערכת האקולוגית. יש כ"כ הרבה יופי, ובמקום כזה – אנחנו כ"כ ברי/בנות מזל. אז פשוט – לתרגל היפתחות וקבלה מהטבע בדרך הזו.

ויש את התמיכה שאנחנו מקבלים/ות מאחרים/ות. אז ודאי – יש את התמיכה של אחרים/ות באולם הזה: נכנסים, מתרגלים/ות יחד, מתחייבים/ות לזה. וזה אחד הדברים שאנחנו יכולים/ות להיות בקשר אתו. בחיים שלנו אולי אנחנו מרגישים/ות – 'אין אף אחד/ת שתומך/ת בי'. אבל אם אני מהרהר/ת קצת – יש הרבה תמיכה בחיים. זה עניין של התכוונות. והמטא של האחרים/ות באולם.

ויש את כל זה, ואולי יותר מעודן – כשאני נותן/ת מטא לעצמי – אני נותן/ת ומקבל/ת באותו זמן. אני נותן/ת לעצמי, וגם מקבל/ת. ובזה – אני יכול להיעשות מודע/ת לדו-צדדיות הזו, ולפעמים להישען לנתינה, ולפעמים – להישען לקבלה, לרספקטיביות. איך זה לקבל את האהבה, ולהישען לפתיחות של הקבלה. זה חלק מהמשחקיות של התרגול.

יש את התרגילים בזוגות, ולפעמים מה שקשה לא/נשים זה הקבלה. אז אפשר בתרגול – להעלות בדעתך מישהו/י שאכפת לו/ה ממך, ואת/ה יודע/ת שהאכפתיות שלו/ה היא די מתמידה. אז להעלות אותו/ה בהכרה, ואת האכפתיות שלו/ה. ואפשר, עם העקביות שלו/ה – להתכוונן אליו/ה, וגם לעזוב אותו/ה לעתים. אין לזה את המטען של הקשר עין-לעין. אולי האדם לא ממש נמצא/ת קרוב, ואת/ה רק מתחבר/ת להתמד של האכפתיות.

כשיש מספיק הזנה בפנים, ואני חוזר לזה שוב ושוב, במידה שאני מרגיש/ה מוזן/ת מבפנים – אני יכול/ה לקבל. כשיש מספיק אהבה עצמית, אני אהיה פתוח/ה לקבל. משום שכשיש לי מספיק אהבה עצמית… אני חוזר לתרגיל שעשינו, ועולה השאלה: 'למה זה כ"כ קשה לפעמים?' וחלק מהתשובה היא – המודעות העצמית שלנו – לפעמים אנחנו לא מרגישים/ות טובים/ות מספיק, או מרגישים חשופים באי-השלמות שלנו. אולי זה לא מודע או מילולי. המודעות העצמית הזו – חוסמת את היכולת לקבל. וכשיש מספיק אהבה עצמית – המודעות העצמית שוקטת, משום שהיא נספגת באהבה עצמית. ככל שאני רואה יותר דרך זה – כך תחושת העצמי הנפרד מתעמעמת, ואנחנו נדבר על זה יותר בהמשך. אז יש לנו את התחושה של יישויות/ות נפרדים/ות הולכים/ות פה, אבל ככל שזה מתחיל להתפוגג – יש יותר פתיחות לקבל אהבה, ולאט לאט – אפילו התחושה של 'לקבל' מתחילה להתפוגג. אז זה – לא לכולם/ן, אבל לרבים/ות – קו מאתגר של התרגול. אתם/ן יכולים/ות לקחת כמה מן הקווים האלו ולחקור: האם ניתן לעודד את התחושה של קבלה?

היום אנחנו מוסיפים/ות שתי קטגוריות חדשות: 'האדם הניטראלי', ומה שנקרא – ה'קשה'. וזכרו – אנחנו הולכים/ות בהדרגה מהקל ביותר, ומותחים/ות את עצמנו לעבר האין-גבול, והבלתי-מותנה.

אומר עוד משהו כאן: לפעמים כשאנחנו שולחים/ות מטא לאדם האהוב או לחבר – לחלק מהא/נשים יעלו תחושות מיניות. זה דבר מאוד נורמלי. אנחנו א/נשים, והלב נפתח, ואתו גם מימדים אחרים של הקיום. לא צריך להיבהל. זה בסדר, וקורה – העניין עם זה הוא, כשיש לנו תחושות מיניות אנחנו מתחילים/ות, לעתים קרובות, לחשוב ולהילכד בפנטזיה או דמיון. דיברנו הרבה על אנרגיות גופניות פה, ומטא ואנרגיה מינית הן די קרובות, במובן של האנרגיה הגופנית שלהן. אז איך זה יהיה פשוט להיפתח, לפתוח את הגוף, ולהיות בגוף יותר – עם המבע של אנרגיית חיים יפה שעוברת, ולא להילכד במחשבה, או בניסיון לדחוק את זה? אפשר להיפתח לזה, וליהנות, ולאט – להטות את זה למטא. לפרש את האנרגיה בדרך אחרת. יש פה גמישות.

יש לנו את הקטגוריות, ואני אדבר עכשיו רק על הניטראלי. מה זה אומר? כפי הנראה, רוב הא/נשים מתוך ששת המיליארדים על כדור הארץ – יהיו בקטגוריה הזו. ניטראלי זה אומר שאין לי רגשות של משיכה או דחייה כלפיו/ה. אנחנו יכולים/ות לבחור מישהו/י מהריטריט. וזה מעניין, בקבוצת א/נשים – אנחנו נכנסים/ות לחדר, או מתרגלים לקבוצה, ויש א/נשים שאנחנו מרגישים/ות משיכה כלפיהם, יש אנשים שכלפיהם של שיפוט, עצבנות, חוסר אהבה. ויש א/נשים, כפי הנראה – שאנחנו כמעט לא רואים/ות. אנחנו מסננים/ות אנשים מסוימים, ולאחרים/ות – תשומת הלב נמשכת. אז אולי – האדם הניטראלי/ת שלכם/ן יכול/ה להיות מישהו/י בריטריט הזה, שבקושי שמתם/ן לב אליו/ה. או אולי זה/ו מישהו/י בחיים, שעובד/ת בסופרמרקט או משהו כזה. מישהו/י שיש לכם/ן מגע איתו, אבל לא 'פוגש/ת' אתכם/ן, לא נוכח/ת לכם. בתרגול, וזה די מעניין – בגלל שאין לנו תחושה חזקה – העצמי מוצא עצמו מתקשה לגשת אליהם/ן. הם לא לוחצים/ות על הכפתורים של העצמי, כי אנחנו לא רוצים/ות משהו מהם, או דוחים/ות משהו בהם. לעתים קרובות עולה שעמום, או שהמוח מתחיל להתעופף. אז אולי צריך קצת יותר אנרגיה בתרגול. ויכול להיות שאחרי זמן מה, במיוחד אם זה ריטריט ארוך, שהאדם הניטרלי/ת מפסיק/ה להיות ניטרלי/ת, אלא מאוד אהוב/ה ומופלא/ת בעינינו, ואז כדי לתרגל עם נטראלי/ת – צריך מישהו אחר.

ישנם הרהורים שיכולים לעזור. אני מתחיל/ה מלחשוב: 'וואו, האדם הזה/זו פה, ואני אף פעם לא שמתי לב לקיום שלו/ה בעבר!' נניח שזה מישהו/י מהריטריט. ומה אני יודע/ת לגביו? כלום, פחות או יותר. אני יכול/ה להסיק משהו מכמה פרטים, אבל מה שאני יודע/ת הוא – שיש הרבה דברים משותפים בינינו. שהוא/היא, כמוני, וכמו כל הישויות החיות – רוצה רווחה, שמחה, שלווה, רווחה גופנית. אני יודע/ת את זה, ואני לא צריך/ה לדעת עליהם/ן שום דבר נוסף כדי לדעת את זה. אז – להתכוונן לעניין המשותף הזה.

אם אתם רוצים/ות – אפשר להתכוונן לסופיות שלהם/ן, לחשוב על המוות. אני לא יודע/ת עליהם/ן כלום, אבל אני יודע/ת שהם/ן ימותו, בדיוק כמוני. ויש משהו ב-לכלול, ברקע של המטא – את התחושה של הסופיות המשותפת שלנו, את הארעיות של הקיום, את הפגיעות הפיזית שלנו. אני לא יודע/ת אילו מחלות יהיו לי או לו/ה, ואני לא יודע/ת כמה אחיה, וכמה הוא/היא. הגוף רגיש לתאונות, פציעות. יש פגיעות גם במובן של יחסים ורגשות. אנחנו יצורים רגישים/ות, פתוחים/ות, פגיעים/ות. אז אני לא מכיר/ה, אבל אני יודע שהוא/היא יכול/ה להיפגע, לחוות דחייה, בדידות וכן הלאה. אלא אם הם מפותחים/ות בתרגול בכיוון מסוים – הפגיעות שם. ופה – צריך/ה לשים לב למה שעולה כאשר אני נשענ/ת לשם. זה די אפשרי להשען לראייה של סופיות, מוות – ושתבוא שמחה, וגם – להישען לכיוון הזה – ושחמלה תתעורר. חמלה היא חלק ממטא, אבל קצת שונה. וברטריט הזה – אנחנו רוצים/ות ללכת לשם לעתים, אולי, אבל ככלל – להישען על זרם המטא, שהוא יותר בהיר ועולץ. אז בסדר, אם זה עולה – אבל אל תעשו את זה יותר מידי. ההרהור בסופיות יכול להיות מאוד חזק בתרגול, ובמיוחד למטא וחמלה. יש לנו את השלד שם, בחדר ההליכה, מזה שנה פחות-או-יותר. ובהתחלה א/נשים לא אוהבים/ות אותו, אבל אחרי זמן מה – א/נשים מציינים/ות – כמה חמלה זה מביא, הפתיחות למוות וההכללה שלו.

מדיטציה מונחית: מטא לאדם הניטראלי

קחו כמה רגעים בשביל לבסס את התנוחה.

למצוא, ככל שניתן – את תחושת הפתיחות, הרכות – בתנוחה. יחד עם תחושה של זקיפות וערנות. התנוחה מגשימה משהו מן היופי, הכבוד של התרגול. ואפשר לחוש את האיכות הזו של התנוחה, ככל שזה זמין עכשיו.

לפתוח את המודעות סביב מרחב הגוף, ולמלא את המרחב במודעות. להספיג אותו במודעות. רגישים/ות לטון, למרקם, לתחושה – בעדינות, בקלילות, בלי לחץ.

ולהתחיל להציע כוונה אוהבת, אכפתיות, רצון טוב – איפה שזה מרגיש הכי קל. למי שזה מרגיש הכי קל – לעצמכם/ן, לאדם הקל, לחבר/ה. אפשר להיות משחקיים באיך שאתם/ן עובדים/ות. לבדוק מה עובד עבורכם/ן, ולהזין את הזרם של הכוונה.

להתרכך למטא, לכוונה של אדיבות. לרכך את הגוף לתוך הזרם של העדינות. להרשות. לאפשר לאדיבות לזרום בשקט.

לעטוף את עצמכם, או את מי שאתם מציעים/ות לו/ה מטא – באדיבות, בחמימות, אכפתיות. נוגע בקלילות, עדינות, בבהירות, עם ריפוי. ושוב ושוב – לאחל טוב. פשוט לאחל טוב.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להזמין למרחב הזה, למודעות – את הדימוי או התחושה של אדם ניטראלי/ת – משיהו/י שאין כלפיו/ה תחושה חזקה, בכיוון זה או אחר. אולי מישהו/י פה בריטריט, או בגאיה האוס, או מישהו/י בשולי חייכם/ן, איכשהו – לראות אם אפשר, ככל שניתן – תחושה בהירה יחסית שלהם/ן. בכל דרך שהיא. נשארים/ות רגישים/ות לכל הגוף שלכם/ן. אולי אנחנו לא יודעים/ות הרבה על החיים שלו/ה, אבל מהרהרים/ות ברצון המשותף, האנושי – לשמחה, לשלום, לרווחה גופנית. ודאי גם לו/ה יש את השמחות שלו/ה, את התענוגות שלו/ה, את הקשיים והמאבקים שלו/ה. כל זה, כל החיים האנושיים המורכבים שלו/ה – בדיוק כמונו. ממש כמונו. להרגיש את הקשר במשותפות הזו. אנחנו חולקים/ות, יש לנו במשותף – כל כך הרבה יותר מאשר דברים שאנחנו שונים/ות לגביהם/ן. כל כך הרבה יותר.

להתחיל להציע להם את אותם איחולי הטוב. אותם החמימות, האהבה, אכפתיות – לפנות אליהם/ן, להחזיק אותם/ן. האדם הזר/ה הזה, הוא/היא גם אדם יפה, מופלא, מורכב. לאחל להם/ן טוב. לחיים שלהם/ן, לישות, לגוף.

האם זה אפשרי לקבל תחושה של החיים היקרים שלהם, של הפלא של הקיום שלהם/ן? עצם הקיום שלהם/ן – הוא פלא.

לאחל להם/ן שמחה, ואולי לראות אותם/ן שמחים/ות, שבעי/ות רצון, עם תחושת מלאות. לאחל את זה עבורם/ן.

וכשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – לחזור שוב לרגישות הפשוטה, הפתוחה – לכל הגוף שלכם/ן, כאן ועכשיו.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 2

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

יש הרבה שאני רוצה להביא היום, אז אני מקווה שאתם/ן בנוח.

כמו שאמרנו כמה פעמים, אנחנו רוצים/ות לשמור את התחושה של מאמץ ומעורבות בתרגול – די קלילה. התחושה של 'יישום' היא עדינה, משחקים, ועיקשות עדינה וסבלנית. מה שהוא מפתח חשוב זו יכולת תגובה. האיכות והטווח של יכולת תגובה שיש לנו. אז אם אנחנו שטים/ות בספינה באוקיינוס, ויש לה כל מיני מפרשים, ומשוטים, והגאים ואולי אפילו מנוע, אז המלחים/יות כל הזמן יגיבו למצב האוקיינוס, לזרמים, לרוח וכן הלאה. קצת יותר מזה, קצת פחות מזה, לשנות את המפרש, את היחסים עם הרוח וכל זה. אידיאלית, מה שאנחנו עושים/ות זו הזנה של תנועה של הרמוניה של הישות כולה בתוך הזרם הזה של איחולי טוב. הרמוניה ואיסוף. מילה אחרת לזה תהיה ריכוז, אבל אני מעדיף את המינוח של איסוף והבאה להרמוניה. בשיחת הפתיחה דיברתי על הזנה, אז – האיסוף הזה הוא מזין. בחיוביות, אהבה, אדיבות – זה מאוד מזין, באופן עמוק. אז זה האידיאל, את זה אנחנו רוצים/ות לעודד ולהזין בעדינות. כשזה קורה, ובמידה בה זה קורה – זה מרגיש טוב. יש שם תחושת רווחה, שיכולה להתבטא כקלילות של הגוף והישות, חמימות, נינוחות, אפילו תענוג. וכמובן, לפעמים זה ממה לא מה ש-שם, אלא יש מכשולים, כמו שכריס אמר אתמול. אז אני יכול להיות מודע/ת: זה הכיוון שאליו אני הולך/ת, אבל עכשיו, מה שיש זו עצבות, וכמו באנלוגיה של הספינה, יש הרבה דרכים להגיב. אפשרות אחת היא לדעת שהעצב שם, אבל אני ממשיך/ה עם המטה. דברים באים, ואנחנו לא ממש משנים/ות את התרגול, ולתת לכל מה שיש שם – להיות שם. אז לגבי המכשולים, אם יש עייפות או עמימות, אולי אפשר להביא אור לשם. לדמיין את השמש בלב, למשל. האם אני יכול/ה לחדש את הזקיפות של הגוף, או להיות מודע/ת למרחב של הגוף? כשיש עייפות כל התחושה של ההכרה קורסת, אז אפשר לפתוח אותה שוב, וזה מאוד עוזר. או המרחב של החדר – מאוד מועיל. או לעמוד, כמו שכריס אמר. לגבי ספק – לבטוח בזריעה של הזרעים, ואם יש שאלות אז אפשר לשאול בקבוצות או עם עצמכם מאוחר יותר. אם יש חוסר מנוחה – להרגיע את הגוף, להרחיב את תשומת הלב, ובעדינות עם המאמץ. ואולי – לטפח קשר קרוב יותר למשפטים ולכוונה מרגע לרגע.

אז – מתישהו דברים יכולים לזרום באופן יותר חופשי, ואפשר להרגיש שדברים ממש נעים בכיוון של הרמוניה, אבל אז האוקיינוס, בהיותו מה שהוא, מביא סערה. אוקיי – מנמיכים/ות מפרשים, מדליקים/ות מנוע או משהו כזה. משנים/ות את התרגול. איך זה יהיה לוותר על המטא לזמן מה, לשנות צורה – ולפנות ישירות לעצב, או לעייפות, או לביקורת הפנימית וכן הלאה. אנחנו נכנס לזה הערב.

אוקיי, אני רוצה לדבר על, בתוך תרגול המטא – על אפשרויות תגובה ומשחק. אני מקווה שיהיה אפשר לעכל את כל זה, וזה לא יהיה יותר מידי.

הקטיגוריות הן גמישות, ואפשר להתחיל איפה שרוצים/ות. אפשר לעשות ישיבה או הליכה שלם על העצמי, על המיטיב, או לשחק בין הקטגוריות. אנחנו רוצים/ות להדגיש את מה שקל, ואז לבנות עליו. השתמשו הרבה במיטיב. כדי לעודד תחושה שזה זורם.

יש את המשפטים. לא לכולם/ן – המשפטים יהיו מרכזיים. יכול להיות שזה לא מה שהתרגול שלכם/ן סובב סביבו. יש גם את האור ואת תחושת הגוף. אבל אם אתם משתמשים/ות במשפטים – לפעמים המיינד מפוזר, ואז אולי עדיף לומר כל משפט פעמיים. בפעם הראשונה אולי אני לא ממש שם, ואולי בפעם השנייה ויש יותר נוכחות. אפשר לומר את המשפטים יותר 'חזק' כלפי פנים. ויש ספקטרום שלם: אפשר להשקיט את כל זה, ולהפוך את זה ללחישות. אולי לפעמים יש תחושה שהדברים מתחילים להיות בהרמוניה, ואז משפט שלם הוא יותר מידי מגושם. ואולי אני רק רוצה לומר: 'שליו', 'שליו'. ולאט לאט נוטה לכיוון הרמוניה עם הכוונה. יכול להיות שבסופו של דבר המשפטים נעלמים, ויותר קל בלעדיהם. אני מרגיש/ה משהו שקורה כאן, ואני נותן/ת לו לעשות את שלו, והמשפטים הם רק עול. יכול לעזור עם המשפטים – לפעמים ממש לומר אותם אחד אחרי השני, ולפעמים לומר אותם ולשמוע אותם מהדהדים. לראות איך הישות מגיבה אליהם.

מטא, כוונה אוהבת – זו לא תחושה אחת. לפעמים אנחנו אומרים/ות 'תחושה של מטא'. אבל האמת היא שיש שם טווח שלם של רגשות והרגשות. מצבים ותנאים רגשיים שהם חלק ממה שאנחנו יכולים/ות לקרוא לו מטא. קונסטלציה שלמה של צבעים וטעמים. אז לפעמים, ולפעמים אין תחושה בכלל וזה בסדר גמור, אבל לפעמים – המטא מרגישה מאוד מרגיעה או משככת. לפעמים יש תחושה של ריפוי; לפעמים של פעפוע או תסיסה; לפעמים זה בהיר מאוד, כמעט שמשי; לפעמים חמים; לפעמים יש עדינות. אנחנו רוצים/ות לאפשר את כל הטווח הזה. כל זה – מטא. לפעמים זה הופך יותר לחמלה. כשיש מטא, וזה פוגש סבל, זה הופך לחמלה. כל אלו הם הצבעים והגוונים של מטא, והם טובים. זה טווח רחב. ואני חוזר – ממש צפוי, ובסדר גמור – שלפעמים אנחנו רק שותלים/ות ואין תחושה.

ואני אומר שוב ושוב – רגישות לכל הגוף. מין רגישות מעודנת, קלילה, מרווחת – לכל הגוף. למה זה חשוב? גם בשביל ההרמוניה והאיחוי והריכוז. חלקית, ואני לא יודע אם שמתם/ן לזה לב, ואולי הייתה לכם/ן הצצה לזה לפעמים – אני אומר/ת משפט: 'מי יתן ואהיה שליו/ה'. ואם אהיה רגיש/ה לגוף, אוכל לשים לב שמשפטים שונים מהדהדים אחרת בגוף. אז אם אני אומר/ת: 'שליו' זה מהדהד בגוף בצורה שהיא אולי קצת אחרת מאשר 'שמחה', או אפילו: 'נחת'. האם מישהו/י שם/ה לב? זה ממש חשוב. אנחנו רוצים להיות רגישים/ות לזה, ולהיפתח, ואם אני מרגיש/ה במשפט מסוים – במשהו קטן שם, זה לא צריך להיות דבר גדול, אז אולי אני יכול/ה לחזור על המשפט הזה, להישאר אתו קצת, וכאילו לגלוש על הזרם הזה באוקיינוס לזמן מה. גולשים על הרזוננס והתחושה הטובה, ואולי זה דוהה ואני ממשיך/ה. לזה אני מתכוון כשאני אומר תגובתיות. אנחנו גולשים/ות בתרגול הזה. מקבלים/ות תחושה של… רוצים/ות הרמוניה ולהשען יותר ויותר על רווחה ומטא. אז – גוף, גוף, גוף, גוף, גוף. רגישים/ות לכל הגוף, ממש חשוב.

אומר משהו עכשיו, ואולי זה מוקדם מידי, אבל אולי לא. אם אני רגיש/ה לכל הגוף, לאט לאט אני נעשה רגיש/ה לניואנסים ותדרים גופניים, לשדה האנרגיה של הגוף, למרקם של המרחב הזה, ואני מתחיל/ה לשים לב – אם אני לא לוחץ/ת, ואני פשוט רגיש/ה – לפעמים – יש תחושה של משהו שם. משהו שמרגיש קצת חמים, קצת פתוח, קצת קל. אל תניחו שזה לא שם, ואל תדרשו שיהיה. אחרי זמן מה, וזה נפתח בקצב שלו, אז אין מה ללחוץ. וזה ממש לא בהכרח משהו גדול בכלל, לא זיקוקים, זה יכול להיות מין טון ברקע. וזו המטא, וכשאנחנו עם המשפטים – אנחנו מזינים את הטון הזה, ואפשר להתחיל להכיר בזה שהוא שם, ולהזין את התחושה הזו. וזה נעשה פן וביטוי של המטא, משהו שאנחנו מפרשים/ות כמטא. אין לחץ או דרישה, זה עניין של רגישות, של אפשור, ואז זה מתחיל להרגיש – אני לא יוצר/ת מטא, אלא יותר – מכיר בזה שזה שם. ואפשר להתרגל ולפתח ביטחון בזה.

אני אומר עוד דבר אחד, ואז במהלך התרגולים אומר עוד. זה משהו שאולי נתקלתם בו: אם אני שולח/ת מטא לעצמי: 'מי יתן…' ויש לי תחושת עצמי מסוימת ברגע הזה, וזה יכול להיות גם עם מישהו/י אחר/ת – אולי אני יודע/ת משהו על האחר/ת, או על סיפור החיים שלו/ה, הנראטיב שלו/ה, ואולי יש לי תחושה של המאבקים, הקשיים וההיסטוריה שלהם/ן, או על שלי, כמובן – אז לפעמים יש תחושה שהמטא פונה לכיוון של תחושת העצמי הנראטיבי: אני יודע/ת מה עברת, יודע/ת עם מה את/ה מתמודד/ת, ועל המסע שלך, ואני פונה ברמת הנראטיב – שלי או של אחר/ת. וזה ממש יפה והולם. ובפעמים אחרות – עם ההשקטה של הישות מתוך תרגול המטא – הכל נעשה פשוט יותר. מה שאנחנו מקבלים/ות, כתחושת עצמי – זה תחושה של הגוף וההיות כאן ועכשיו, ויש פחות תחושת נראטיב. תחושת העצמי משתנה. ואנחנו רוצים/ות להיות מעוניינים בזה. לפעמים זה עצמי מאוד נראטיבי, ולפעמים – הגוף והיישות, יותר פשוט. לאחר זמן מה – זו הופכת להיות הרמה הדומיננטית יותר, זה חלק מההתפתחות הטבעית של מטא, ויש שם הרבה ריפוי. וכמובן שגם ברמה הראשונה יש. אז אם אתם מוצאים/ות את עצמכם/ן ברמה הזו, תנו לזה לקרות. אתם לא בהכרח צריכים/ות להחיות את כל הרמה הנראטיבית.

אוקיי, אז היום נציג קטגוריה נוספת, ואנחנו מתרחבים במטא שלנו. היו לנו את העצמי ואת המיטיב, והחבר/ה הוא – חבר/ה, או צאצא/ית, או הורה וכן הלאה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה והיסטוריה של קשר ואכפתיות, אבל אלו יחסים ש, באופן טבעי, יש בהם יותר מורכבות מאשר עם המיטיב/ה, איתו יש יחסים קלים. עם החבר/ה – אולי התווכחנו, לא הסכמנו, אולי יש דברים בו/ה שפוגשים אותי לא טוב, ולהיפך, וזה בסדר ואני יודע/ת שיש שם אהבה. זה החבר/ה. קצת יותר רחב. זה מובן? אוקיי. את השאר אשאיר לפעמים הבאות.

מדיטציה מונחית

למלא את מרחב הגוף, את התנוחה – עם מודעות. רגישות לכל הגוף ולכל המרחב של תחושות שאנחנו קוראים/ות לו גוף. שוהים/ות שם זמן מה, ומותחים/ות את הגבולות של זה, כמו בלון, אולי קצת יותר מגבולות הגוף. ובתוך זה יש רגישות עדינה, קלילה. פתיחות לוויברציות שם. וממשיכים/ות להרחיב את זה. רגישים/ות לאיך זה מרגיש, כל המרחב הזה, הכוליות שלו. הוויברציות שם, המרקם, ההמהום, התחושה. אז שומרים/ות את זה עדין, מרווח, רגיש.

ואז מתחילים/ות את ה-מטא עם עצמנו או עם המיטיב, מה שקל יותר. לתת לעצמכם/ן לשחק, להגיב, ולהשתמש במה שמרגיש מועיל. אולי זה הפן הגופני, אולי המשפטים, אולי הגוף. החמימות שמתפשטת בגוף, אולי חמימות מדומיינת, אולי רכות מדומיינת, אנרגיה מדומיינת של רכות. אז לא צריך לפחד להשתמש בדמיון, בדמיון הוויזואלי, או התחושתי. הלב עוקב אחרי זה.

כאשר אתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – מזמינים/ות ללב, לתודעה, לעיני הרוח – את הדימוי או התחושה של חבר/ה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה, היסטוריה, אכפתיות, ולפעמים, כמו כמעט בכל יחסי אנוש – מורכבות מסוימת. אז שהו שם, לזמן מה. קבלו תחושה שלהם/ן, של ההיות שלהם/ן. ושוב, תחושה של הטוב שלהם, של האדיבות, של האיכויות היפות. להתכוונן לזה. לראות איך גם הם/ן כמהים/ות לרווחה, באופן טבעי ויפה, כמהים/ות לשלום, לתחושת הרמוניה, בריאות, נחת, שמחה. משאלה טבעית של כל הישויות החיות. וכשאתם שומרים/ות על הרגישות הקלה והמעודנת לכל הגוף – מרחיבים/ות את איחולי הטוב, הכוונה האוהבת – לחבר/ה. להציע להם אותה אכפתיות, אותה עדינות, חמימות. מחזיקים אותם/ן בזה – באנרגיה המרפאת של מטא. לרחוץ אותם/ן באיחולי טוב.

בלי לחץ, בלי דרישה, רק מציעים/ות.

אם אתם/ן טיפוסים ויזואליים, תנו לעצמכם/ן לשחק קצת עם האור. איך זה יהיה לראות את האדם/אשה הזה/ו, החבר/ה – שמח/ה, מחייך/ת? זה לא מכחיש שום דבר לגבי מה שאולי הם/ן עוברים/ות, אלא – רק אפשרות לשחק עם הדמיון קצת כדי להזין משהו במטא. איזה אפקט יש לזה – לראות אותם/ן מחייכים/ות, שמחים/ות, שלווים/ות?

ושוב, אם אתם/ן ויזואליים/ות – אפשר לדמיין את עצמכם/ן נוגעים/ות בהם באדיבות. מלטפים/ות אותם/ן בעדינות, מבטאים אדיבות איכשהו. דמיינו את עצמכם/ן עושים/ות זאת. איזה אפקט יש לזה? תנו לעצמכם/ן לשחק קצת.

אם אתם/ן טיפוס יותר תחושתי – דמיינו את האנרגיה המרפאת, החמימה – מקרינה מתוך הגוף שלכם/ן ועוטפת ומחלחלת אל הישות שלהם/ן. הרבה אפשרויות. רק שחקו, היו קלילים/ות.

ואז כשאתם מוכנים/ות – חזרו לתחושה פשוטה של הגוף שלכם/ן כאן. החיים של הגוף. מקורקע ופתוח.

רוב ברבאה: עבודת הלב

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא ב2010, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

כל כך הרבה עלה בקבוצות היום, והן היו כל כך עשירות, כל כל הרבה מתגלה, ונדמה לי שאנחנו כבר מקבלים/ות את התחושה שזהו תרגול עשיר, עם הרבה דקויות. כשאנחנו עושים/ות תרגול מטא אנחנו לומדים/ות הרבה. אנחנו לומדים/ות המון לגבי התרגול, על עצמנו, על איכויות של לב ותודעה. אז אני רוצה לנסות לפנות לפחות לחלק מזה. יש כמה חלקים בשיחה, וכל אחד מהם היה יכול למלא שיחה בפני עצמה, אבל אני רוצה לצלול באופן מפורט לכל אחד. זה יכול להיות קצת ארוך, ונראה איך אנחנו מתקדמים/ות. יש את ההקלטות, ואפשר להקשיב שוב, ולקלוט יותר, כי קשה להבין הכל בפעם הראשונה. לפעמים אנחנו עושים/ות את תרגול המטא, ואני בטוח שלכולם/ן היו פרקים שבהם זה הרגיש יבש, כאילו אתם/ן סוחבים/ות מבנה קשיח ומקרקש, ושום דבר לא ממש קורה. שוב לומר, שבמובן מסוים – זה ממש בסדר. זה שימוש טוב בתודעה. הרי גם הביקורת הפנימית – אם אני מביט/ה מקרוב – אולי זה לא מרגיש כך, אבל ביקורת פנימית זה גם הרגל מכאני של מחשבה. אז מה הבעיה אם המטא תהיה כזו? לפחות אני מזין/ה משהו, הולך/ת בכיוון טוב יותר. וגם – אנחנו רוצים/ות להיות יצירתיים/ות ולהגיב, להפוך את התרגול לחי, להיות גמישים/ות, משחקיים/ות. הבוקר השתמשתי במטפורה, שהיא טובה אבל מוגבלת – של הפלגה בספינה עם תרנים, מפרשים, מנועים – ולהיות מסוגלים להגיב למה שקורה, והתרגול הוא בדיוק כך.

אפשר להבחין, לעת עתה – בין שלוש חבילות, אופנים, קונפיגורציות של הפלגה – בהן אנחנו עשויים/ות לתרגל. אחת היא – שכל הישות נוטה יותר ויותר להרמוניה של הכוונות של מטא, ונאספת ומתאחדת סביב זה, ולא הרבה יותר קורה. כתוצאה – מידה מסוימת של רווחה מתחילה להופיע בגוף, בישות. זה האופן הראשון.

אופן שני: משהו קשה עלה, בהקשר של תרגול מטא – אולי עצבות, מתח, קושי גופני, יכולים להיות הרבה דברים, ואני מכיר/ה בזה וכולל/ת את זה במידה רבה, אני לא דוחה או מתעלם/ת – אבל דבק/ה בענייני. אני נשאר/ת עם תרגול המטא: 'כן, זה פה, ואני ממשיך/ה עם תרגול המטא. זו האסטרטגיה שלי'. מאוד חזק וחשוב.

'אופן שלישי: ה'אוקיינוס' מביא כל מיני דברים ואני ארפה מתרגול המטא ואפנה לכיוון הקשה, ואמצא דרכים להתייחס, להגיב ישירות לקושי בדרכים מרפאות ומועילות. לצורך הדימוי – זה כמו להוריד מפרשים ולהדליק מנוע.

כלפי כלל חיי התרגול – כולם חשובים, ואנחנו רוצים/ות ללמוד לעשות את כולם, ואנחנו יכולים/ות. בריטריט הזה – הייתי אומר שכדאי להדגיש את הראשון, כאשר זה אפשרי. בעדינות, בלי ללחוץ או לאלץ – לפנות לכיוון הזה, לתעדף את זה, אבל אנחנו פתוחים לשאר. בחיים 'בחוץ' – אנחנו לא יודעים/ות מה האוקיינוס יביא, אז יש לנו את הגמישות הזו.

אז אם אני מדבר על הזנה, אז אני יכול לשאול: בחיים – מה זה אומר לדאוג לעצמי, להזין את עצמי? שני חלקים משמעותיים של זה: אחד הוא להיות מסוגל/ת להיות עם מה שקשה בדרך אכפתית. כשאני פוגש/ת מה שקשה – לפגוש באופן מיומן ואכפתי. והשני – ללמוד להזין את עצמי על ידי טיפוח ופיתוח תחושת רווחה, הרמוניזציה. אכפתיות כלפי עצמי בחיים – כוללת את שניהם.

הראשון – 'להיות עם'. אז הדבר הראשון שאני רוצה לומר: אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה. אנחנו יכולים/ות ללמוד, בחיים שלנו, וזה ללא ספק אפשרי – להיות עם מה שקשה, ברמה גופנית ונפשית. ופה אני אדגיש את הנפשית במיוחד. אנחנו כ"כ אבודים/ות, וחווים/ות כ"כ הרבה קשיים לנו באפיק של החיים הרגשיים שלנו. ואפשר ללמוד לעבוד עם זה באופן מיומן, מועיל ומרפא.

הטווח של רגשות קשים הוא ענק, ואני לא אדבר על כולו. דבר אחד שעלה הוא שלפעמים מה שקורה זה, שבגלל שאנחנו עובדים/ות עם תרגול של פתיחת הלב – הלב אכן נפתח, ולפעמים הוא נפתח בצורה יפה מאוד. אנחנו עשויים להתרגש, להיפתח, ושדברים יגעו בנו – החיים, אחרים, הקיום – ומה שעובר הוא יפה. אולי אנרגיה גופנית די חזקה, אולי אפילו נעימה. ועם כל זה יש פתיחה, ועם זה – אולי עולה פחד מפתיחה, פחד מהלא-מוכר, פחד מפגיעות. זה מאוד נפוץ. מאוד חשוב להבין שאנחנו בשליטה כאן. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל זה כך – אנחנו עם הרגל על דוושת הגז. אנחנו יכולים/ות לסגת קצת בתרגול כשזה מרגיש 'מספיק'. פשוט להפסיק ולפתוח עיניים – אם זה מרגיש יותר מידי. אבל אנחנו לומדים/ות שבהדרגה אנחנו יכולים/ות להיפתח עוד ועוד, ומה שמרגיש פוגע עשוי למעשה להיות משאב יפיפה ולא-מוכר. אולי אנחנו מתחזקים/ות הרגל של לפרש דברים כלא-בטוחים, וזה מאוד מובן. אז אנחנו יכולים/ות לקחת את זה בהדרגה. אז אם משהו נפתח ועולות דמעות וכן הלאה – דעו שזה ממש בסדר לבכות כאן, בין אם אלו דמעות של יופי משום שמשהו נוגע בנו, או של עצב – זה בסדר לבכות כאן. זה בטוח. אולי גם בזה יש משהו יפה שעובר דרכנו, ויש תחושה של פתיחה, ועוברת אנרגיה ומשהו נוגע בנו. בדרך כלל, עד שלב די מאוחר – כשאנחנו נפתחים/ות – שני דברים קורים ואנחנו לא תמיד מכירים/ות בהם: פחד, מצד אחד – ויופי, מצד שני. יופי מגיע עם הפתיחה, ואנחנו יכולים/ות לשים לב רק לפחד. אז צעד ראשון הוא – לפתוח קצת מרחב, ויש מורגש ששני הדברים קורים: יש את הפחד, ואני לא מכחיש/ה או דוחק/ה אותו, ויש את היופי של הפתיחה, לא משנה איזו פתיחה זו – אנרגטית, רגשית וכן הלאה. טרם נתקלתי במישהו/י שהיו לו את שתי התחושות של פחד ושל יופי, ולא שם את כל תשומת הלב שלו/ה ונשאב/ה לתוך הלא-נעים והקשה: הפחד. למה זה – אני לא יודע, אבל זה מאוד נפוץ. אז שיהיה מרחב – שמאפשר לחוות את זה שיש שני דברים, ולתת לעצמנו להינגע על ידי היופי. עצם היופי, התחושה של זה בגוף – יאשררו – ברמה תאית – שאפשר להירגע לזה יותר ויותר, וזה מרגיע את הפחד בלי להכחיש אותו. לאט לאט, אני לגמרי אוכל לנטוש את עצמי לתוך הפתיחה ללא פחד, וזה מגיע עם הזמן והתרגול, כשאנחנו מפנים/ות קצת מרחב ומטים/ות את התודעה בכיוון מסוים. ואנחנו לומדים/ות שאנחנו יכולים/ות לבטוח בפתיחה שלנו, באמת יכולים/ות לבטוח בזה.

אז זו אפשרות. זה גם אפשרי, ואני בטוח שחלקכם/ן נתקלתם/ן בזה, וגם אני נתקלתי בעבר: כשאנחנו עושים/ות מטא, ומה שעולה זה בדיוק ההפך ממטא – כעס, עצבנות שיפוטיות, אפילו זעם. אני זוכר שבפעם הראשונה שעשיתי מטא, לפני עשרים וחמש שנים – החשיפה הראשונה שלי היתה במדיטציה מונחית, ואני חושב שקיטור יצא לי מהאוזניים. הייתי לגמרי בזעם. וחשבתי: 'אני בטוח שזה לא מה שאמור לקרות'. ועדיין – מי יודע – זה יכול להיות חלק מהטיהור, יש א/נשים שרואים/ות את זה כך. או שיכול להיות – שיש סלידות יותר עדינות אבל בהקשר של מטא ורצון טוב – מה שהוא לא-מטא נעשה בולט. אם אני מחפש לראות לבן, אני רואה לא-לבן. הלא-לבן מתגבר. אז התנגדות, למשל. כל זה יכול להיות שם, וכבני/ות אדם, ובמיוחד כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, עם הזמן, לפתח היכרות עם הנוף הרגשי שלנו, ובאמת להכיר ולהיות מסוגלים/ות לנווט בו ולהגיב בתבונה.

דבר מעניין נוסף שעלה בקבוצות: לפעמים מה שנפתח זה – שמשהו נוגע בנו ומרגש אותנו, אבל בגלל שאין היכרות עם הסביבה הרגשית, מישהו/י יכול/ה להיות לא בטוח/ה: האם זו אומללות? עצב? או שאני מתרגש/ת? לאורך זמן – זה חשוב ללמוד להבחין. כי הם מאוד שונים, נעים בכיוננים שונים, וצריכים תגובות שונות. לפעמים יש אינטנסיביות של רגש, ויש תחושה שזה משהו שלילי. אבל אולי זה לא? אולי יש משהו יפה שנפתח?

זה לוקח זמן – ללמוד לנווט ולהכיר את הנוף הרגשי. זה לוקח זמן, לרוב הא/נשים, אלא אם גדלנו בצורה מאוד בריאה מבחינה רגשית – זה כנראה לא שם. זה לא ממש חלק מהתרבות, ולא מדברים/ות על זה הרבה. אז הרבה מאיתנו צריכים/ות ללמוד את זה מחדש. ו/אנשים חולקים/ות איתי: 'ובכן, אני מבין מה אתה אומר, אבל בשנים האחרונות חייתי בהסחה עצמית וחוסר קשר לחיים הרגשיים שלי. זה ההרגל שלי לראות טלוויזיה בערב, ולשתות כמה כוסות יין. במיוחד אם אני מרגיש לא משהו'. אם אני עושה את זה, שוב ושוב – למה אני יכול/ה לצפות? ודאי – שתהיה לי תחושת פחד כלפי עולם הרגש שלי. ואני לא בטוח/ה אם אני רוצה להתקרב לשם. אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה, ללמוד להיפתח, להכיר, ולהפוך את הטריטוריה הזו לידידותית. אם אנחנו לא, ואני פוגש כל כך הרבה, אפילו מתרגלים/ות של מדיטציית תובנה, אולי מתרגלים/ות עשרות שנים, ולא לקחו את הזמן לעשות את זה – והתוצאה היא חוסר ביטחון קיומי ועמוק בחיים: פחד מעצמנו, מהדרך בה אנחנו עם אחרים/ות, שמתבטא בכל מיני דרכים ואזורים של הקיום. ואם אנחנו עושים/ות את זה, וזה אפשרי – דברים אחרים באים: ביטחון, קרקוע, פתיחות, חדווה, הקלה. וזה באמת באמת אפשרי לנו. אז, בכל זה – שאלה גדולה היא – איך אני מגיב/ה כשמשהו קשה עולה, רגשית: האם אני שופט/ת את זה? האם אני מבטל/ת את זה? האם אני מוצף/ת מזה? האם אני שוקע/ת לרחמים עצמיים? או – שהסבל שלי נוגע בי, מרגש אותי. זה ממש אפשרי עכשיו, במונחים את תרגול – להכניס שאלה עדינה – עניין עדין, ולהתחיל לשים לב: מהן התגובות שלי לרגשות קשים? מישהו/י אמר/ה לפני זמן קצר – 'כך וכך קרה', או 'אני התנהגתי בדרך כזו – ואז אני מרגיש/ה פחד ואשמה, בתגובה לזה'. ואז הוא/היא אמר/ה, וזה מה שמעניין: ואז – והוא/היא אפילו לא היה/תה מודע/ת למה הוא/היא אומר/ת: 'אני לא מאמין/ה שזה עדיין כאן, ישו'. והוא/היא עבר/ה הלאה, לגמרי בחוסר מודעות לזה שהיה שיפוט. אנחנו כל כך מורגלים/ות בזה: השיפוט שכורך עצמו סביב רגשות מסוימים. אז כדי שיהיה מרחב להתרכך, וסביב הרגש – אפשר להיות בעמדה של התבוננות ועמדה של עד, להביא סקרנות, ואז דרך המרחב הזה- אפשר לשחק קצת. מה אם אני מנסח/ת את זה מחדש? להוציא את ישו, למשל. מה אם אני משנה את הטון? או מביא את ישו בדרך אחרת מאוד? אז מה שאנחנו רוצים/ות ללכת לקראתו, וכל זה הוא תרגול – הצעות וניסויים פרקטיים – אנחנו רוצים/ות שהתגובה תנוע לכיוון המרפא והמועיל. יש פה הרבה דקויות: מה אני יכול/ה לעשות כדי להביא ריפוי ותועלת למה שהוא קשה? אני יכול/ה לומר: רק להיות בתשומת לב לזה. אבל יש יותר דקויות. אם האופן בו 'אני עם' משהו… א אם ננסח כשאלה: 'האם ה-'להיות עם' שלי עכשיו – מועיל או לא?'. האם אני נעשה/ית יותר כרוך/ה סביב הדבר הקשה, יותר עצבני/ת, או שאני מחזיק/ה את זה בדרך עדינה ומועילה? אנחנו רוצים/ות להיות בערנות לאופן בו אנחנו שמים/ות לב: האם זה הולך בכיוון הנכון או לא?

משהו שעלה כמה פעמים – לפעמים אני, או כריס נשיב, כאשר מישהו/י אומר/ת שעלה אצלו/ה כעס: האם את/ה יכול/ה להחזיק את זה? לערסל את זה? האם אפשר לתת לזה מרווח, להחזיק את זה בעדינות, להקיף את זה בחום? יש את האבן החדה הזו של הכאב, וסביבה – מים עדינים שטופחים בה. לכלול בתשומת הלב את החדות של דבר הקשה, וסביב זה – מרווח ורוך. אני קורא לזה לפעמים: 'תשומת לב בנוסח ביצה עלומה'. כלומר – הצהוב באמצע, זה הדבר הקשה, וסביב זה הלבן – מחזיק ומקיף את זה. לפעמים אני יכול להציע את זה למישהו/י, ומיד יש תחושה של האפשרות שבזה. ולפעמים – מישהו/י לא יכול/ה לעשות את זה באותו הרגע. אז – איך את/ה יכול/ה לנוע בכיוון? יש לי שבע הצעות. זה הרבה, אבל יש את ההקלטה.

  1. 'זה בסדר'. לחזור לעצמך: 'זה בסדר'. ולהטמיע את הקול הזה. כלפי כל מה שקורה: 'זה בסדר'. לטפטף את זה פנימה, בנימה עדינה. כל מה שאני מכניס/ה להכרה – עושה אדוות ואפקטים. כריס דיבר אתמול על: 'לגדל את עצמנו מחדש'. 'זה בסדר'. אפילו אם זה מרגיש כאילו זה לא באמת בסדר. נסו להביא את זה בכל מקרה.
  2. לפעמים, וזה מעניין, אנחנו בתוך איזה סבל, וכל כך כרוכים/ות בתגובתיות שלנו, ואנחנו בעצם לא, מרגישים/ות את זה, באופן מודע, כסבל. ואיך זה יהיה לרווח את התגובות שלנו, ולחוש: 'זה סבל'. להרגיש אותו. זה יכול לאפשר תגובה טבעית של חמלה.
  3. לפעמים אפשר להפוך את זה ליותר אישי: 'זה הסבל שלי'.
  4. הרביעי הוא הפוך. כשחייתי בבוסטון הייתי משתתף בשיעורי מדיטציית תובנה, בקבוצה מתמשכת, ואני מרגיש מאוד בר מזל על כך. אחד התרגילים היה: כשסבל מגיע, בכל דרך שהיא, בעיקר רגשי לענייננו – היה/יי מודע/ת לזה, והרהר/י בכך שמישהו/י, איפשהו – אולי אפילו עכשיו – עובר/ת משהו מאוד דומה. אנחנו נוטים/ות לחשוב, באופן מודע או לא (לרוב לא): 'אני לבד בזה'. איכשהו. בסוג הזה של הכאב. וזה – כמעט אף פעם לא נכון. אז בכוונה להביא את זה פנימה – להרחיב את המודעות – מישהו/י, איפשהו, אולי אפילו כרגע – עובר/ת משהו מאוד דומה. ומה שזה יכול לעשות זה לפתוח את ההכרה והלב. וכשהלב נפתח וההכרה נפתחת – באופן אוטומטי וטבעי – יש פחות סבל. הלב נפתח, ההכרה נפתחת – פחות סבל. הלב נסגר, ההכרה נסגרת – יותר סבל. זה חוק של התודעה, של הלב. לעתים קרובות, למרבה הצער – כשאנחנו סובלים/ות – הלב נסגר, ואנחנו יכולים/ות לעשות ההיפך. כדאי לנסות, להתנסות עם הדברים האלו.
  5. אפשר לדמיין, כשאני עובר/ת קושי: איך הייתי מגיב/ה לילד/ה צעיר/ה שהיה/תה נכנס/ת בדלת ומבטא/ת סבל דומה לשלך. איך היית שוהה איתו, מגיב/ה אליו? אולי אפשר להפנים את המבט זה, על ידי הדמיון.
  6. כשהלב מתרכך – הגוף מתרכך. יחד עם כל מיני דברים אחרים. סיבתיות, לעתים קרובות – עובדת בשני הכיוונים בעבודה הפנימית. אז – לב מתרכך מוביל לגוף מתרכך, וגוף מתרכך – ללב מתרכך. אז לפעמים מתמקדים/ות בריכוך של הגוף, אפילו אם הלב והגוף מרגישים כמו אבן – לרכך את הגוף, הבטן – שוב ושוב, זה מרכך את הלב, ויש יותר פתיחות, וכל העניין מוחזק עם יותר ריפוי ומרחב. כמו עם כל האפשרויות האלו – אני צריך/ה למצוא נקודת משען של מרווח וכוח מסוים. ויש עוד הרבה אפשרויות מאלו שאני מציין כאן.
  7. לחקור בעדינות, בעדינות, בלי כוחנות ואילוץ: מה הדבר שמונע ממני מ-לעטוף ולהחזיק את זה באהבה? אם אני לא יכול/ה לגשת לזה, אז – מה מונע ממני? להביא סקרנות כלפי זה. בדרך כלל מה שמוביל לזה הוא באזור של שיפוט: אני חושב/ת שזה 'לא צריך להיות כאן'. או שאני לוקח/ת את זה כמשהו שאומר משהו עלי ועל הקיום שלי. אנחנו מאמינים/ות במשהו לגבי עצמי, ויש השקפת עצמי נוקשה, שהיא בדרך כלל מגבילה ולא-נעימה. זה מספיק כדי לחסום אהבה עצמית. או שאני מאמין/ה שזה יימשך לנצח, וזה יוביל לכבילה וחסימה. גם בושה מובילה לזה. או פחד מהרגש. כל זה נורמלי, אבל זה טוב לחשוף את זה קצת. לפעמים, אם לא לעתים קרובות – אנחנו נעשים/ות חסרי/ות מנוחה, ויש כוחנות לגבי הרגש. לפני כמה זמן מישהי סיפרה שהיא לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות, עד שהיא אמרה: 'בסדר, אני אשב עם זה כל הלילה'. ואז פתאום – זה נעלם. למה? כי המצב שהיא היתה בו נתמך על ידי חוסר סבלנות. אז בדרך כלל אנחנו לא שמים/ות לב לתגובות האלו: שיפוט, פחד, חוסר סבלנות וכן הלאה.

הייתי צריך לעשות את זה בעוד שיחה, אבל… ישנן רמות שונות של הדרך בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לרגשות. לפעמים יש סיפור שלם, וזה טוב להיות מסוגלים/ות לפנות ברמה הזו, ויש גם את הרמה הפיזית. יש עצב, ואיך זה מרגיש כאן, או כאן או כאן. התחושה החשופה של העצב, כ-כבדות או משהו בגוף. התחושות הפיזיות. שתי הרמות האלו הן חשובות, וטוב לנוע ביניהן. לפעמים אנחנו נלכדים/ות בסיפור של איזה רגש. מישהו דיבר איתי על התחושה של להיות 'לא אהוב'. היה סיפור חיים שקשור בזה, אבל כשהוא ישב עם זה בתוך מרחב כלשהו – זה התחיל להשתנות, והתחושה הפכה להיות – של דאגה למישהו שהוא אוהב. זה די שונה. סיפורים הם גמישים, והם מושפעים מדרכים שונות בהן אפשר לראות אותם. אני יכול/ה לעצב את הסיפור מחדש, לראות אותו מזווית אחרת. אם אני, אם יש לי את האפשרות – להתכוונן, כשיש רגש קשה, לזרם או לרובד הפשוט של החוויה: רק הפיזיות, רק התחושות – אי הנעימות של הכיווץ בחזה, למשל – אז באופן העבודה הזה – האמנות היא להרשות. להרשות להרשות לאי הנעימות הפיזית להיות שם. פשוט כך. לפתוח את האגרוף, ולאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. יש בזה תחושה של ריפוי, וזה מאוד מועיל. לעתים קרובות – א/נשים חוששים/ות לשהות יותר מידי שם, כדי לא לאבד את המשמעות של רמת הסיפור, ויש היאחזות לסיפור וכן הלאה. חשש לאבד את המשמעות בחיים. זה אפשרי, כמתרגל/ת, ללמוד לעבור בין לבין, אפילו בסשן אחד – לדלג בחופשיות ביניהם, והמעברים האלו מגלים איזו אמת על רגש ועל חיי הרגש. אנחנו מתחילים/ות לראות, לאט לאט, אם אנחנו פתוחים/ות וכנים/ות ומביטים/ות בזהירות – זה מתחיל להאיר: טבעם המפוברק, המובנה – של כל הרגשות. זה מתחיל לגלות את עצמו. אני רוצה להיות מאוד זהיר פה. אנחנו ממש צריכים/ות לכבד את חיי הרגש שלנו, את מה שבא – את הקשה ואת היפה, ולא להתעלם מהם, או לזלזל בהם, או שום דבר כזה. ממש צריך לכבד אותם, להיכנס ולעבוד. ועם הזמן, יחד עם הכנות של ההתבוננות, לשאול: 'מה זה, הרגש הזה?'. מה זה הסיפור הזה של חיים רגשיים? מה קורה כאן? וזה עניין לא לגמרי ברור או גלוי בהתחלה. אז צריך להיות זהירים/ות – לא לזלזל, ועם זאת להיות אמיצים/ות מספיק כדי לחשוף את מה שאולי קורה שם. אם אני ממש שקט/ה, לפעמים – אני יכול/ה לתפוש רגש נבנה. מישהו/י חווה/תה את זה?

אפשר ממש לתפוש רגש נבנה. יש תחושה בגוף, ואז מחשבה, שמתחברת לתחושה, ו/או – התחושה מפורשת בדרך כלשהי – והוקוס פוקוס – הנה הרגש הזה, והתחושה ש'אני כבר מכיר/ה אותו מהעבר'. והקשר הזה, על ידי ה-הרגל, מהיר מאוד, מתחת לרדאר – אז – לא צריך לעצור את זה, לא לחסום את זה או אפילו לנסות – אלא להיעשות מאפשר/ת מאוד בתודעה, ואם אני מאפשר/ת – הדבר לא נבנה. מאוד מעניין. אז כל הרובד של רגשות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה בהתחלה. אני צריך/ה להיות מסוגל/ת לעשות את שניהם. כבוד מלא ונכונות להיכנס לתוך הרגשות, וחוסר הפחד – לחשוף את המציאות האמתית שלהם.

תרגול מטא זה חלק מזה – מההבנה של הטבע המובנה של רגשות, ושימוש בזה לטובתנו. אז הבוקר שאלתי – האם אפשר לשים לב לכך שלמשפטים שונים יש הדהוד שונה בגוף? מה קורה שם? אנחנו בעסק של להבנות את הרגש של מטא. זה מאוד טבעי. רק זורקים/ות מילה פנימה. אני אומר/ת מילה, ויהיה הדהוד. וגם זרקתי הבוקר, ואני לא יודע כמה מכם/ן שיחקו עם זה – מה אם אני אדמיין את עצמי נוגע/ת באדם האחר/ת באדיבות? לפעמים אני מדמיין/ת פעולה, ואז יש לי תחושה – יש לי את התחושה של עדינות רק על ידי הדמיון שלה. או, לדמיין את האדם מחייך/ת ושמח/ה. וגם זה מעניין. אני מדמיין/ת אותו/ה שמחיםה, וזה מעלה שמחה. האם מישהו/י ניסה/תה – לשבת למשך מדיטציה שלמה עם חצי-חיוך? מה קורה – אם את/ה משאיר/ה את זה שם? בהתחלה יש תחושה שזה מגוכך. 'הוא אסייתי ואני אנגלי. זה לא בשבילי'. אבל אם את/ה יציב/ה עם זה את/תה לא יכול שלא להיעשות שמח/ה. זה די מעניין, אם כן – מה קורה ברובד הרגשות. כי זה עובד בכיוון הזה – וזה גם עובד בכיוון השני, לאומללות. רגשות הם מובנים. אל תשכחו את הכנף השנייה, של לכבד אותם, אבל יש גם את זה – יש להם איזה מבנה שאנחנו רוצים/ות לחשוף.

אני הייתי אומר – שאני לא מבין/ה את חיי הרגש שלי, עד שאני יכול/ה להיות עם רגשות, ולמצוא דרך להיות אתם באופן מיטיב; וגם – עד שאני מבין/ה את הטבע המפוברק, המובנה שלהם. עד שראיתי את שני אלו – אני לא לגמרי מבין/ה מה זה להיות בן אדם בעולם הרגשות. וזה מסע, ודרוש אורך נשימה וחוסר פחד כדי לגלות את שני הקצוות האלו. אוקיי.

חלק 2

להזין את המטא, את הרווחה, לנוע לכיוון התחושה הזו של הרמוניה, איחוד, ולטפח את זה, שזו הזנה לעצמנו, אם אני חוזר לשיחה הראשונה. אז דבר ראשון לומר הוא: האם אני רואה את התרגול הזה כאדיבות לעצמי? כל כך מהר בתרגול – הוא הופך להיות זירה למדידה ושיפוט: 'האם אני עושה את זה נכון? היטב? האם אני לא טוב מספיק?' אז – האם אני מודד/ת את עצמי? או – בכל פעם שאני הולך/ת או יושב/ת – אני נותן/ת לעצמי משהו יפה. זה ממש חשוב. בריטריט בשנה שעברה – בכל ישיבה שהינו בזה קצת, וזה כ"כ משמעותי לא/נשים רבים/ות. לעתים כל כך קרובות יש תחושה של 'אני צריך/ה ל' בתרגול, וזו הופכת זירה לשיפוט עצמי. אז בהזנה הזו יש תגובתיות, ואת כל עניין ההפלגה.

הקטגוריות. אנחנו נעים/ות מהקל ביותר, באטיות, מרחיבים/ות עוד ועוד לכולם/ן. זה התפקיד שלהן, ושום דבר יותר מזה. זה כמו שאתם/ן מדליקים/ות מדורה. אז מתחילים/ות, ובאים/ות ושמים/ות על האש גזע עץ גדול ורטוב – הוא פשוט יכבה את האש. אז – אם להתחיל עם העצמי זה קשה – תתחילו עם האדם הקל. מתחילים/ות את האש עם זרדים ונייר. התרגול הוא כך – כשהאש חזקה – אפשר לקחת את הגזע, ולשים מעל.

אנחנו יכולים/ות להזין את התרגול בעוד דרכים. איכות אחת שמזינה מטא ואהבה היא – פליאה. זה כ"כ קל להיסחף בלחצים והעיסוקים של החיים, אפילו בריטריט – כשיש יותר מרחב, ולפספס את הפלא של הקיום. ויש כל מיני סוגים של פלא בקיום, אם אני נותן/ת לעצמי להיפתח ולחוש את זה. אז מצאתי את הדבר היפה הזה, מפול הוקין, שהוא איש סביבה, סופר ויזם. הוא נתן הרצאה יפיפייה למסיימי/ות לימודים בארצות הברית – זהו הרהור על פלא מנקודת המבט של הביולוגיה. שימו לב מה זה עושה לכם/ן: "התא החי הראשון בא לכדי קיום לפי כארבעים מאות מיליונים, וצאצאיו הישירים נמצאים בזרם הדם שלנו. מילולית – אתם/ן נושמים/ות מולקולות, בשנייה זו, שנשאפו על ידי משה ו-אמא תרזה. אנחנו שזורים/ות באופן יסודי. הגורלות שלנו בלתי נפרדים. אנחנו מכאן משום שחלומו של כל תא הוא להיעשות שני תאים, וחלומות מתגשמים. בכל אחד/ת מכם/ן – יש קוואדריליון תאים (זה, אני חושב – מיליון מיליארדים של תאים) תשעים אחוז מהם הם לא אנושיים. הגוף שלכם/ן הוא קהילה, וללא ה-מיקרו-אורגניזמים האחרים האלו – הייתם/ן מתים/ות בתוך שעות. בכל תא אנושי יש ארבעה מיליארד מולקולות המבצעות מיליוני תהליכים בין טריליוני אטומים. כלל הפעילות התאית בגוף אנושי אחד היא מהממת: ספטיליון אחד של פעולות בכל רגע (ספטיליון זה אחד עם 24 אפסים אחריו). במילי-שניה אחת הגוף שלנו עבר פי עשרה יותר תהליכים מאשר שישנם כוכבים ביקום." וכל כך בקלות אנחנו יכולים/ות… כשאנחנו עושים/ות מטא, אפשר להכניס משהו כזה פנימה. אולי זה לא נוגע בכם/ן, אז משהו אחר – יש די והותר אפשרויות למה שיכול להכניס תחושת פליאה לתוך החוויה כדי לעזור למטא. מאוחר יותר הוא אומר: "רלף וולדו אמרסון שאל פעם: 'מה היינו עושים/ות אם הכוכבים היו מופיעים רק פעם באלף שנה? אף אחד/ת לא היה/תה ישנ/ה באותו ערב. העולם היה יוצר דתות חדשות בין לילה. היינו אקסטטיים/ות, מוכי/ות הלם, מתמלאים/ות חדווה מתהילת האל." במקום זה – הם מופיעים בכל לילה, ואנחנו רואים/ות טלוויזיה. אז – פלא. כשאנחנו מעמיקים/ות במטא – ואם היה לנו ריטריט ארוך היינו עושים/ות יותר מזה – אפשר להביא עוד הרהורים ורעיונות ברקע, שיכולים להגביר מאוד את כל העניין.

איכות נוספת: מרווח. לפני שנים, כשגרתי בבוסטון והייתי בקבוצה שעליה סיפרתי כבר – הייתה תקופה שבה תרגול המטא היה מלא-דמעות. חשתי שיש פתיחה, ומשהו ננגע, והיו הרבה דמעות של חמלה. מאוד חזק ואינטנסיבי, ודיברתי עם המורה שלי, נראיין, והיא אמרה, באופן מיומן מאוד: אני לא רוצה להיכנס בדרך של זה, כי זה משהו יפה שנפתח, ועם זאת – מטא, כשהיא נעשית יותר 'עצמה', יותר מפותחת – יש לה איכות מרווחת, עולצת, בהירה.' אבל היא לא אמרה – אתה צריך לשנות, או משהו. מאוד מיומן, וזה עזר לי לשנות לאחר מכן. תמיד יש מקום לדמעות, כמובן. אבל הנקודה שאני מנסה לומר היא ש-למטא יש את האיכות הזו של מרווח – כשהיא מתפתחת. מטא מביאה מרווח. ומרווח מביא… מטא. זה עובד בשני הכיוונים. אם אין תחושה של מטא, מה יקרה אם אפתח לתחושת מרחב גדולה יותר? יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל אחת היא פשוט תחושה של מרחב פיזי. לפתוח את זה, וזה מאפשר תחושה רכה יותר של מטא. אז איפה אני יכול/ה למצוא מרחב, להיעשות מודע/ת למרחב?

עוד סיבתיות כפולה שכזו: כשיש מצב מנטלי כלשהו, תמיד יש אתו הדהוד גופני שכרוך בו. במלים אחרות – הגוף משקף את מצב התודעה. אנחנו עשויים/ות להיות מודעים/ות לזה, ואנחנו נעשים/ות יותר מודעים/ות עם התרגול. ועם מצב מנטלי – הגוף מרגיש אחרת, התפישה, התחושה של הגוף משתנה. אתם יודעים/ות, עם כעס – מכווץ וחם ולא נעים; עם מטא – אולי מגוון של דרכים; עם רוגע – מגוון. ואם זה עובד בכיוון הזה – זה עובד גם בכיוון השני. משום כך אני חוזר ומדבר על הגוף. אם זה עובד גם בכיוון השני, אולי שווה להדגיש מציאה של תחושת רווחה, פתיחות, קלילות, חמימות, טון נוח לגוף. למצוא את זה קודם, במידה מסוימת, ואז – אחרי שיש אותה – להשתמש בה, או לפרש אותה כמטא. להשתמש בה כפלטפורמה למטא. הטון הזה בגוף, אנחנו יכולים/ות לפרש אותו כמטא, ואז הוא יהיה מטא, ואנחנו יכולים/ות לרחוץ בו בעצמנו, או להקרין אותו החוצה. אז הרזוננסים האלו: 'מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה'; 'מי יתן ואהיה מאושר/ת' – אפשר להרגיש את הרזוננסים, וזה מתחיל להיות להתעבות קצת. אז, עם הזמן – א/נשים מוצאים/ות – שזה לא כאילו אנחנו יוצרים/ות את המטא, אלא מכירים/ות בה כרמה של היישות, או כחוויה גופנית מתמדת. אולי זה מרגיש יוצא דופן, אבל אם יש לי את הרגישות הקלילה והעדינה הזו לגוף, אני נעשה בטוח/ה יותר ויותר שהרמה הזו של החוויה הגופנית נמצא/ת שם, כפי הנראה מאוד בצורה מאור לא-מרעישה או יוצאת דופן – ואני מתחיל/ה לשים לב לניואנסים, ובלי דרישה או לחץ – לראות אותם יותר ויותר בבירור, לאסוף אותם קצת, לפזר אותם קצת בגוף. ואז אני מתחיל/ה לתהות: האם אני עושה מטא, או שאני מאפשר/ת אותה, או – מה קורה פה בדיוק? זו שאלה שנחזור אליה.

מאוד בקלות בתרגול, ובמיוחד בתרגול של טיפוח, אנחנו יכולים/ות להכנס לחשיבה של שחור/לבן: 'אני כישלון בזה, זה לא עובד'. אז אולי אפשר לשחרר את זה קצת. אין פה כישלון, אנחנו זורעים/ות זרעים, והם יצמחו. אין פה אפשרות של כישלון. אם אני רק מגיע/ה, ואני ממשיך/ה לשתול זרעים, ולבטוח בזה – הם יעשו עבודה. אני מבטיח את זה. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בדרכים כל כך יוצאות דופן – לאורך זמן. יש פרי. אז אנחנו יכולים/ות לשמור על רוח שהיא לא כל כך בשחור/לבן. תרגול של טיפוח תובע עיקשות והתמדה מסוימות. לפעמים זה יציב, סבלני; לפעמים מכאני ואיטי; אבל זה כולל גם את המשחקיות, יכולת התגובה, האיכות הניסויית.

חלק ממה שאנחנו מפתחים/ות דרך כל זה הוא: סמאדהי. לפעמים מתרגמים/ות את זה כ'ריכוז'. ואז מטא היא תרגול של ריכוז: אני מתרכז/ת במשפטים, בתחושה או משהו כזה. אני מעדיף את המילה: איחוד. הגוף, התודעה, הלב – מאוחדים, אסופים, בהרמוניה. יש רוגע באיסוף הזה, וגם אנרגיה. זה רוגע אנרגטי. בתוך זה – וזה מאוד מזין, ואנחנו לא מבזבזים/ות אנרגיה על מחשבות, עבר ועתיד, זה וזה, ומה הוא חשב ומה היא חשבה. אז בזה – אנחנו מתחילים/ות לאסוף אנרגיה במצב של הרמוניה, וזה מאוד מרפא, בכל רמה של הישות. מרפא לכל המערכת. ומביא אתו בהירות בנוגע לבחירות שאנחנו עושים/ות.

דרך כל זה – אני מתחיל/ה להבין, וזה מחלחל לאט ולעומק – את הטבע הגמיש באופן מדהים של הלב והתודעה. כל זה מוליד את המסקנה הבלתי נמנעת, והעובדה השימושית של הטבע הגמיש של הלב והתודעה. ועם זה – עד כמה, עד כמה הרווחה שלנו תלויה בלב ובתודעה, ובמה שיש בהן. ועם השניים האלו – עד כמה מרכזי המקום של כוונה. זה לא נראה יוצא דופן כשאנחנו עובדים/ות ברמה הזו, אבל אנחנו, למעשה, עושים/ות משהו חזק ועמוק מאוד בתודעה שלנו. כוונות הן מרכזיות. במה אני משקיע/ה בחיי? אלו הן הכוונות שמגשימות את ההשקעה שלי, ואני משקיע/ה בכוונות. לפני זמן מה – דיברתי עם מישהו/י שהיה לו/ה ראיון עבודה בקרוב, בתוך המשבר הכלכלי שאנחנו בו עכשיו, וכל זה. והוא/היא לא ממש רצה/תה את העבודה, מסיבות שונות. אבל היה לחץ, ותחושה של אי-ביטחון כלכלי וכן הלאה. ורק, דיברנו, והצעתי: האם את/ה מודע/ת לכוונות השונות שפועלות לקראת הראיון הזה,והאפשרות של עבודה שם? לפעמים עם החלטות ואירועים – אנחנו מאוד ממוקדים/ות בתוצאות: 'מה ייצא מזה?' אני אלך לראיון, ואני עצבני/ת, והאם אהיה טוב/ה, וכן הלאה. אני בפוקוס על התוצאות: 'האם זה יתגלגל לטובה?' וזה מאוד נורמלי. אבל נקודת מבט שונה לגמרי היא: כשאני ניגש/ת לראיון, ובוחר/ת אם לקחת את העבודה או לא – יש הרבה תנועות בפנים – אילו כוונות, בעצמי, אני מזין/ה? התוצאות – הן מאוד לא בטוחות. אני לא יודע/ת אם אקבל את העבודה, אני לא יודע/ת אם אקבל אותה ואז יפטרו אותי, אחרי שהם יגלו שאני לא משהו בזה בעצם. אני לא יודע/ת אם החברה הזו תשרוד וכן הלאה. תוצאות הן מאוד לא בטוחות. הרבה יותר בטוח – זה האפקט, שאנחנו בדרך כלל לא ערים/ות לו – של השקעה בכוונות – על ההכרה שלי ושל ההיפתחות של הקיום שלי כתוצאה מזה. יש כוונות, ויחד עם זה מחשבות, רגשות, תפישות. אז פה יש מחשבה: 'אי ביטחון כלכלי'. וזה מביא אתו רגש, תפישה מסוימת של כל השדה, כל המצב בזמן הזה – ואז יש פעולות. מחשבות-רגשות-תפישות-פעולות, והרגלים. הרבה מזה הוא הרגלים. וכל הדברים האלו מזינים האחד את השני. אז אם יש הרגל של מחשבה על אי-ביטחון כלכלי, ולאדם הזה/ו היה הרגל כזה, למרות שמבחינת חשבון הבנק המצב לא ממש היה רע, למעשה, והוא/היא הכיר/ה בזה, היה – ההרגל. אז זו המחשבה, והיא מייצרת תפישה של המצב, ויש רגש עם המחשבה הזו, וכל הדבר נצבע יותר, ואז אני פועל/ת מתוך זה, כתגובה לתפישה וללחץ הפנימי של הרגש. וכל זה מאשרר את עצמו: התפישה את הרגש, הרגש את התפישה, המחשבה את שניהם, הפעולה מאשררת הכל – וכל הדבר מתמצק. ומה קורה? אם לצטט את הבודהא – האופי נעשה נוקשה. האופי נעשה נוקשה לאורך קווים נוקשים מסוימים. אלו הם החיים שלנו. היו לאחרונה מחקרים על נוירו-פלסטיות, וכל העניין הזה. על האופן בו המוח, התודעה – הם גמישים מאוד. אני לא יודע הרבה על המוח, אבל המיינד – מאוד גמיש. אני ממשיך/ה לתפוש בדרך מסוימת, אני מגיב/ה בדרך מסוימת, ודרכים נוירולוגיות מסוימות – מתמצקות, וזה המקצב של כל ההכרה. אבל, פוטנציאלית – המוח נשאר פלסטי עד יום מותנו. נשאר גמיש. אם הוא מתקשה סביב תפישה או נטייה מסוימת, סביב כל מיני סוגים של פעולות – מה קורה שם? פחות חופש. פחות בחירה. ואם המחשבות והרגשות בנויות על פחד וכן הלאה – פחות שמחה. פחות אפשרי לשמחה לגלות את עצמה בסביבה כזו, כאשר מחשבות ורגשות מסוימים בסביבה. איכשהו, הוא/היא גם אמר/ה לי – שהיא/הוא הכיר/ה בנקאי/ת בן 24, שדיבר לבנקאי נוסף, ואחת/ד מהם עזב את הביטחון של העבודה בבנק בשביל האוניברסיטה, והשני שאל/ה אותו: 'את/ה משוגע/ת, מה יהיה עם הפנסיה שלך?' בגיל 24! אז השאלה היא – האם אני מודע/ת לתוצאות של מה שאני מושקע/ת בו? זה משהו שאנחנו לעתים רחוקות מקדישים/ות לו את תשומת הלב. אז אני שואל: מהו תיק ההשקעות האמתי שלנו? האמתי – הוא בכוונות יפות, ואיכויות יפות של הלב, והן יעמדו לצידי – לא משנה מה יקרה בחיי, ואני יודע/ת את זה, בליבת הקיום שלי, ומתרגלים/ות שתרגלו הרבה יודעים/ות את זה, וחיים/ות על פי זה. זהו תיק ההשקעות היותר בטוח, ותר מכל דבר שנראה קשיח, יותר מקיר לבנים. וצריך די הרבה תובנה כדי להבין את זה באמת. אנחנו יכולים/ות להתחיל לראות, ואני לא מציע משהו אחר מאשר לגלות את זה. וזה לא בהכרח קל להיות מודע/ת וכן/ה עם עצמנו – מהי התנועה של הכוונה שם? אז עם הבחור/ה הזה/ו – הצעתי שי/תעשה רשימה של הכוונות, וי/תשאל את עצמו/ה: מאחורי אילו מהן אני רוצה לעמוד, ומאוחרי אילו – לא, כי אולי הן כרוכות בעיקר בפחד.

אתם/ן עדיין בסדר? יש עוד קצת.

אז יש רגשות, מחשבות, תפישות, ויש- פעולות. פעולות הן חלק מהסבך הזה של מעגלי היזון חוזר רבים. הפעולות שאנחנו עושים/ות בעולם משפיעות מאוד על הלב. זה משהו שאנחנו יכולים/ות להיות מודעים/ות לו ולהשתמש בו. פעולות של נדיבות, אפילו אם אני לא מרגיש/ה את זה – מביאות תחושה אוהבת. אנחנו לעתים קרובות חושבים/ות שפעולה מגיעה מתוך רגש, אבל זה פועל גם הכיוון ההפוך, אני עושה פעולה, והיא מזינה את הלב. אני לא צריך/ה להרגיש נדיב/ה כדי לנהוג בנדיבות, או אדיב/ה – כדי לנהוג באדיבות. ממש ממש חשוב. אני אזין את הלב על ידי התנהגות מסוימת. אנחנו יכולים/ות לעשות את זה – בדרכים מאוד קטנות. וזה מאוד חשוב לא להתעלם מהדרכים הקטנות בהן אנחנו, באופן מאוד יום-יומי – יכולים/ות להזין את היופי. להזין את הזרמים היפים של הכוונה, וכמובן – בדרכים גדולות. אבל לא להתעלם מהקטן. קראתי משהו לאחרונה, ואני רוצה לחלוק אותו. זוהי דוגמא שבה ה'קטן' – הוא המקום שבו הפעולה נמצאת, ובו זמנית – זו דוגמה למשהו גדול, ואני בכלל לא מציע שמישהו יעשה משהו הקו הפעולה הזה. היא היתה, היא – מנסה להיות האישה הראשונה שתחתור לבדה לאורך האוקיינוס השקט. בי זה נגע מאוד, ונסו – אני לא אתרגם את זה, אז נסו לראות את הקשר לכל מה שדיברנו עליו פה. אני מקווה שזה ברור למדי, בנוגע לבחירות חיים, והזנה של כוונות. כל הקטע הבא הוא ציטוט (הערות של רוב יופיעו בסוגריים):

"לפני כמה שנים, רוז סאווג' היתה יועצת ניהול מצליחה, עם הכנסה קבועה, בית, בן-זוג, ומכונית ספורט אדומה. עכשיו, כל זה מאחוריה, ובעת שאתם/ן קוראים/ות זאת, היא לבדה, בסירת משוטים, בלב האוקיינוס השקט. השינוי החל כאשר רוז, שהרגישה לא-מסופקת, התיישבה לכתוב שתי גרסאות של סיפור חייה: האחת – זו שהיא רצתה, והאחת שהיא הלכה לקראתה באותה העת. 'כאשר קראתי את קורות חיי הדמיוניות – חשתי התרגשות ואנרגיה', היא כותבת, 'והעט שלי רץ לרוחב הדף. ואז – כשכתבתי את סיפור החיים שהתבסס על חיי כפי שהם היו, העט האט. אלו היו חיים נחמדים, אבל לא מה שרציתי. אחרי חצי עמוד השתעממתי ו-ויתרתי.' זו הייתה קריאת השכמה עבורה, ש, לאט לאט, החלה להשיל את הכבלים של חייה הקודמים וכווננה אותם יותר עם הערכים שלה. 'פישטתי את החיים לדברים הבסיסיים ביותר, כדי להבין מה באמת חשוב לי. לראות מה נשאר כשהייתי מוגדרת על ידי מה שהייתי, ולא מה ששייך לי.' רוז הרגישה שהיא מתקדמת אבל 'הרגשתי כמו נגר עם כלים חדשים, ובלי עץ לעבוד עליו. הייתי צריכה פרויקט, אז – החלטתי לחתור לאורך את האוקיינוס האטלנטי'. (רוב: כמו שאנשים עושים בדרך כלל). 'פעם האמנתי – שלא יכולה להיות עבורי הרפתקה', היא אומרת, 'לא הייתי הסוג הזה של בת אדם. כצעד ראשון – רוז חשבה על ההכנות שיהיו נדרשות, וחילקה אותן לצעדים קטנים'. (רוב: יש כל כך הרבה תובנה, פה, ואני לא הולך לתרגם את זה, אז שימו לב): 'עד שסיימתי את הרשימה, לפרטיה האחרונים, לא היה שום דבר בה שלא יכלתי לעשות'. חציית האטלנטי חייבה אותה למאבקים עם גלים בגובה 25 רגל, שברה את כל ארבעת המשוטים שלה, והביאה בידוד מוחלט מכל אמצעי תקשורת למשך 24 הימים האחרונים של החתירה. היא התגברה על ספק עצמי, דיכאון, ורצון מתמיד לוותר. זה היה 'מאוד מפחיד, והדבר הכי קשוח שעשיתי'. רוז אומרת, 'הייתי די בהלם מהאכזריות של האוקיינוס, לקחתי את זה באפן מאוד אישי' (רוב: זה מאוד דהרמי, תרגמו את זה, זה נפלא). 'בסופו של דבר הוא רק ציית לחוקי הפיזיקה, עושה מה שאוקיינוסים עושים, ואני הייתי צריכה לעשות מה שחותרים/ות עושים/ות: לחתור. למרות הסכנות, רוז מרגישה יותר בטוחה היום יותר מאי-פעם: 'מצאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בי, מה שמאפשר לי ביטחון עצום – שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא אלי. זה היה הפחד ששמר אותי בעבודה שלא אהבתי, מרוויחה כסף כדי לקנות דברים שלא הייתי צריכה'. ושוב על היבשה – אחרי מאה ומשהו ימים בים, היא מרגישה קצת כמו חייזר שמתבונן על החברה האנושית ממרחק צעד אחד: 'אני רואה את כל ההתעסקות הזו במרדף אחרי עושר ורכוש, כל הצריכה הזו, ותוהה בשביל מה כל זה – המטרות שלי בחיים הן להיות שמחה, בריאה ונבונה, והייתי מניחה שאלו הן שאיפות אנושיות די אוניברסליות, אבל ההתנהגות שלנו, באופן כללי, לא תומכת במטרות כאלו.' היא מרגישה שישנן, עם זאת, יותר ויותר הבלחות של מחשבה הגיונית. מוסיפה: 'אני מקווה שבקרוב תהיה התעוררות קולקטיבית, לפני שזה מאוחר מידי'. כאשר חייה של רוז השתנו, זה נעשה בהיר לה, אינטלקטואלית ורגשית, שאנחנו צריכים/ות לדאוג לכוכב הלכת שלנו, (רוב: ולאחר מכן, בכתבה – מסופר על איך היא נעשתה פעילה סביבתית, ולאחר מכן שגרירת או"ם בנושאי איכות הסביבה). קצת יותר: 'הבנתי שכל אחת מהחתירות הארוכות שלי מצריכה כמיליון תנועות של המשוט. תנועה אחת לא לוקחת אותי רחוק, אבל מיליון – לוקחות אותי אל מעבר למרחבים עצומים של אוקיינוסים. נכנסנו לבעיה הסביבתית הזו בעיקר בגלל הצבירה של מיליארדי החלטות קצרות רואי שכל אחד/ת מאיתנו קיבל/ה, מדי יום. כך שאם נתחיל להתנהג מתוך תחושה של אחריות אינדיווידואלית כלפי העתיד, אנחנו עוד יכולים/ות לסובב את זה בכיוון השני'. היא מדברת על צעדים קטנים שיעשו אדוות, ויעשו הבדל. ובסוף, אומרת: 'אני אומרת לעצמי שאם לעולם לא הייתי דוחפת אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז לא הייתי צומחת. אני מראה מה אדם רגיל יכול לעשות, כשהוא משקיע את הלב והנשמה שלו במשהו'."

אני מצאתי את כל זה מאוד יפה כשקראתי את זה, ומאוד מעורר השראה ונוגע. אז, כמו שאמרתי – אנחנו לומדים/ות להבין את הגמישות המדהימה של הלב והתודעה, ועד כמה השמחה שלנו תלויה במה שנמצא בלב ובתודעה, ועד כמה ההשקעות שאנחנו עושים, הכוונות שלנו – כרוכות בזה. ואני לומד/ת לנווט את המטא, את התרגול הזה, בכל צורה שהיא, ולאט – הביטחון שלי גדל, ואני מקבל/ת תחושה של מה אפשרי כאן, ויש לי אמון במטא. וההרגל של הביקורת הפנימית – מתחיל להשתנות. אנחנו משנים/ות אותו. למעשה – כל ההרגלים מתחילים להשתנות. זה מאוד אפשרי. ואני מתחיל/ה לבטוח במטא עוד ועוד. יותר מאשר בשליליות שלי, או בקושי שלי. לפעמים אנחנו מניחים/ות שהקשה והשלילי – הוא יותר אמתי איכשהו. זו הנחה מאוד נפוצה. שהרגש הקשה הוא יותר אמתי. אז, בזמן שאנחנו מכבדים/ות אותו – אנחנו רוצים/ות ממש לחקור את השאלה הזו. מסתבר שאהבה היא פחות מובנית, פחות מפוברקת – ממה שנחווה כקשה. ככל שאנחנו בונים/ות פחות – יש יותר אהבה. אנחנו יכולים/ות לומר שאנחנו פשוט מאפשרים/ות לטבע הבודהא שלנו, לטבע האמתי שלנו – לגלות את עצמו, על ידי כך שאנחנו פחות בונים/ות דברים אחרים.