מחבר: Yahel

כמה מחשבות על תרגול אנטה ושינוי נקודת המבט

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

המחשבות האלו נכתבו לקראת יום תרגול על אנטה, שההוראה בו התבססה על שיחתו של רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 2: אנטה – שמתורגמת באתר. כאן אני מציע עוד קווי תרגול ומחשבה על הנושא. כדי לפשט את הקריאה, בחרתי הפעם להתפשר פשרה מצערת ולהשתמש בלשון זכר לאורך הטקסט כולו. אני מקווה שיבוא היום בו אמצא נוסחה מתאימה יותר.

—

אתמול שהיתי עם אנשים יקרים ואהובים, ולצד הנינוחות הייתה בי תנועה של השקעה נפשית – איזו אפשרות שציפתה להתממש באוויר; ויחד אתה – מידה של מתח, חוסר ביטחון ופחד. מאוד עדינים, לאו דווקא ניכרים במבט ראשון, מסוג הטונים הרגשיים שלכאורה 'לא מפריעים'. אז יצאתי לטיול קצר, והיה קצת טבע מסביב. ומתוך מחויבות ליום התרגול שמצפה לנו היום, בנושא אנטה – הפניתי מבט על החוויה – שרואה אותה עם פחות הזדהות. עם המבט פנימה והחוצה, ועם תזכורת עדינה: 'לא אני, לא שלי'. בהדרגה, אחרי זמן מה – החוויה התחילה להיפתח – המרחב סביב נעשה נוכח יותר עבורי; הפחד, שהתעלמתי ממנו קודם לכן – התחיל לדעוך, ורק אז הבחנתי כמה מטען היה בו; הייתה אפשרות לחוות הרבה יותר יופי, ותחושה של פליאה. החיים, כפי שהם נגלו באותו רגע – נראו הרבה יותר רחבים ופלאיים מאשר הציפיה שהייתי לכוד בה, ההיטלטלות, וההתעבות של תחושת העצמי – בהן הייתי לכוד עד לפני זמן קצר. מעניין – שהכמיהה שהייתה קודם המשיכה לפעול ולקרוא, אלא שהכיווץ, הפחד והציפייה למימוש סביבה – נרגעו.

ראייה של אנטה היא דרך ראייה, ולא רעיון שצריך להחזיק בו בנוקשות. התרגול הרוחני או המנטלי הוא פעילות: יישום עדין של דרכי התייחסות ופעילות מיטיבות בתוך החוויה הנפשית, שמשנות, מרחיבות ופותחות אותה בדרכים שונות, תוך ערות שלנו לחוויה וניווט נבון בתוכה. במלים אחרות – מיומנות ביישום של אהבה כלפי הישות, בדרכים שמובילות לשינוי יסודי שלה. גם התרגול של אנטה הוא סוג של פעילות נפשית, מהלך נפשי, קארמה: אנחנו מביטים על החוויה שלנו מנקודת מבט שונה מהרגיל, שפותחת אפשרויות חוויה אחרת ומאפשרת כוחות נפשיים שלא היו זמינים לישות.

מול הנטייה המוטמעת להזדהות אנחנו מטפחים, באופן מכוון – את האפשרות להפחית הזדהות, או לראות מפרספקטיבה שונה מזו של העצמי. אז – בדרך להבנה והנאה מהאפשרויות של אנטה, אנחנו לא צריכים להאמין או לשכנע את עצמנו ש'אין אני'. דרכים מועילות יותר להבין אנטה יהיו – למצוא דרכים לרווח ולשחק עם הנטייה להזדהות עם פנים של החוויה באופנים שמביאים תחושת חופש ורווחה ו – (ב) למצוא דרכים לרווח ולשחק עם המבט על תחושת העצמי באופנים שמביאים תחושת חופש ורווחה.

לרוב אנחנו לא מעריכים כמה כוחות נפשיים, אפשרויות ורגישויות נפשיות שעשויות להיות אפשריות לנו – כבולות בהיותן כרוכות סביב ההשקעה הנפשית שלנו ב'עצמי'. פחד הוא נושא מרכזי כאן. כבילות וסגירות של תחושת העצמי כרוכה בפחד ומולידה פחד. מהי אופייה של ההשקעה הנפשית בעצמי? יכולה להיות השקעה נפשית בעצמי סביב תחושה ש'אני לא טוב', 'אני לא מספיק…', או 'היה עדיף אם הייתי…' שיש בה היכרכות והתעבות של תחושה לא מחמיאה כלפי העצמי. יכולה להיות השקעה עם אופי של 'אני יותר טוב מ', או 'אני טוב כמו…' וכן הלאה – שהיא היכרכות והתעבות של תחושה מחמיאה כלפי העצמי. הראשונה כרוכה בפחד באופן ברור מאוד. השנייה כרוכה בפחד משום שתחושה כזו היא ארעית מאוד, ותלויה מאוד בתפישה מסוימת של אחרים, שצריך לתחזק.

לדוגמה – עבורי עכשיו, לפני שאני מתחיל ללמד את השיעור – ישנו עול ומתח, שוב, מאוד רגיל – סביב השאלה – איך אופיע, כמורה. כל אלו כרוכות בפחד, בין השאר משום שהן תלויות מאוד בתוצאות שאינן בשליטתי. העצמי מבקש לעצמו דברים שאינם תלויים בו, ופחד נכנס. ועם זה – ישנה הצרה של נקודת המבט, ודילול של הכוחות והמשאבים הנפשיים.

כל נקודת מבט – מדגישה ומזינה חלקים של החוויה, ומזניחה, באופן יחסי – חלקים אחרים. חלק מההשקעה הנפשית בעצמי בונה ונתמכת על ידי אימוץ העצמי כנקודת המבט על החוויה. אז אם אני מביט על היום הקרוב מנקודת המבט של 'איך אופיע כמורה', אם ניקח את הדוגמה הזו (ואני מבקש מכם לתרגם את זה לדוגמה מהחוויה שלכם, כי אמנם הדוגמה היא ספציפית – אבל במישור הזה החוויה נוטה להתהוות באופנים דומים) – איזו חוויה תיווצר סביב נקודת המבט הזו? מה בולט עבורי, במבט אל עבר היום, ובחוויה הנוכחית? לאן תשומת הלב נמשכת, ואיזו חוויה רגשית נבנית מתוך כך?

אם אני מביט לקראת היום מנקודת המבט הזו – העניין הדומיננטי הוא: 'מה הם יחשבו עלי?'. מצד התודעה החושבת – חזרה רפיטטיבית ובלתי פורה על מה שהיא יודעת ועל ניסיונות עבר – כמשען שעליו אפשר להישען לקראת היום. תשומת הלב נמשכת לחפצים, או חלקים של החוויה הגופנית – שקשורים באופן הרגלי עבורי לתפקיד המורה: המחברת, הלחץ בבטן וכן הלאה. ומהי החוויה הרגשית? מידה מסוימת, לא דרמטית אך אפקטיבית – של כיווץ ופחד.

ועם כל זה – ישנה הידלדלות של המשאבים הנפשיים. הנוכחות הגופנית נעשית קטנה ולא-אנרגטית; המחשבות מרפרפות ולא-מעוגנות; היכולת האמפתית והרגישות לאחרים מיטשטשת.

למרבה השמחה, מתוך הפירוט של החוויה והרגישות אליה – הרבה נעשה אפשרי. אחת האפשרויות היא – שינוי של נקודת המבט, באופן שמערער את המרכזיות של העצמי (1). מחשבה, באופן מכוון – לא על עצמי, אלא על האנשים שעתידים להגיע. הם – אולי חוששים, נסערים במידה כזו או אחרת מהשבוע. סובלים, רוצים מפלט מהקושי של החוויה. וגם – הם ודאי אהובים ואוהבים בדרכים רבות. תומכים באחרים ובעצמם. והם, כל אחד מהם – הוא מרכז של עולם חוויה – עשיר ואמתי לא פחות משלי. מה זה עושה, כאשר אני מביט כך? יותר פתיחות, תחושת שותפות ומידה של אומץ. ההשקפה על היום מתחילה לנטות מ: 'איך אני אעשה את זה', לעבר: 'אנחנו כאן, יחד, מבקשים למצוא דרך לבטא את האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים'. יותר נגישות. תחושת הגוף משתנה, מקלילה ונפתחת. משאבים נעשים נגישים. תחושת עצמי מסוימת, כמובן – עדיין נמצאת שם. אלא שהיא מרווחת ופתוחה הרבה יותר. מורגשת פחות, איכשהו, ויש הרבה יותר מקום לדברים אחרים. תחושת העצמי עוברת טרנספורמציה – ממרכז תלותי של מקח וממכר לגבי טובתו, למרכז של נתינה עבור אחרים. זו תחושת עצמי מאוד אחרת. הרבה פחות שברירית ומפוחדת.

מעניין לנסות ליישם את אותה דרך ראייה כאשר אנחנו צריכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. לעתים קרובות – האינטואיציה שלנו נחסמת על ידי פחדים שונים. אז לפעמים (לא תמיד) אפשר להחליף את השאלה: 'מה יהיה לי טוב לעשות' בשאלה: 'מה יאפשר לי לעשות את התרומה הגדולה ביותר?'. כוחות הנפש, הייחודיות והאהבות שלנו בהחלט מתבקשים להיות נוכחים ולהילקח בחשבון דרך השאלה הזו, אבל היא מפחיתה את המשקל וההשקעה במרכז של העצמי, ולכן מפחיתה את הפחד. זה מאפשר להחליט ולקחת סיכונים – ממקום פחות מפוחד.

זוהי אחת הדרכים בהן ניתן לשנות את אופייה של תחושת העצמי, כך שתהיה כרוכה בפחות סבל. וזהו סוג של תרגול אנטה: שינוי של נקודת המבט על העצמי באופן שמפחית הזדהות וסבל שמגיע אתה. ואנחנו יכולים גם לקחת את הדוגמה הזו ולהעמיק אתה את ההבנה. אם אנחנו מביטים על שתי תחושות העצמי השונות (מבין רבות אפשריות) שהוזכרו כאן – (א) זו המובנת מאליה – של העצמי שמבקש לקבל אישור ונשען על מבטם של אחרים; ו-(ב) זו שטופחה במכוון – של העצמי כמרכז של נתינה – אנחנו יכולים לגלות משהו על העצמי שהוא כללי יותר ומשמעותי יותר מהאפשרות של השינוי הספציפי הזה. אנחנו יכולים להבין – שהעצמי, חוויית העצמי – תלויה בנקודת המבט. אם אני רואה אנשים אחרים ואת היחסים בינינו בדרך אחת – סוג אחד של תחושת עצמי נוצרת; בדרך אחרת – סוג אחר מאוד. אם זה כך – מה אפשר לומר על תחושת העצמי? אפשר לומר שהיא לא אמתית כשלעצמה. שהיא תלויה, תמיד, בדרך הראייה ומתעצבת ונחווית לאורה. להבנה כזו, כאשר היא הולכת ומעמיקה דרך תרגולים שפותחים ומשנים את תחושת העצמי שוב ושוב – יש כוח משחרר עצום. כאשר האמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי הופכת להכרה ויחסים עם תחושת עצמי מותנית, יחסים שיש בהם גמישות, כבוד ומיומנות בעבודה עם תחושת העצמי הזו – לחוסר הביטחון, לאשמה ולפחד קשה הרבה יותר למצוא אחיזה.

 

—

(1) דרך נוספת שהיה אפשר ללכת בה, ואני מזכיר אותה משום שהיא שימושית מאוד ועבדנו אתה בהזדמנויות אחרות – הוא הפחתה מכוונת של ההזדהות עם תחושות, מחשבות, תחושת תפקיד מסוימת. תרגול כזה מפורט בשיחה של רוב: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה, שמתורגמת בבלוג.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: 'מטא וריקות', שרוב לימד יחד עם קת'רין מק'גי ב2011. היא השלישית מתוך סדרה של שלוש שיחות שתורגמו כאן: דרכי ראייה משחררות: אניצ'ה; דרכי ראייה משחררות: דוקהא. אפשר למצוא את השיחה המוקלטת בקישור הזה:

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12530/

אתחיל להציג את השלישית מבין שלושת המאפיינים, שלושת דרכי ראייה שאנחנו חוקרים/ות. אז – דקה של סקירה על מה שדיברנו עליו עד עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים/ות. הבודהא ההיסטורי, של הקנון הפלי – לעתים הוא ניסה לתקשר לאנשים את הנושא של דרך האמצע בין קיום ואי קיום שהריקות מצביעה עליה. יש כמה פסקאות שבהן הוא מדבר עם מישהו שנקרא קצ'יאנה, והוא אומר: באופן כללי, כמעט כולם יכולים לתפוס במונחים של שניות שבה כל תופעה, העצמי ואחרות – הן ישנן או לא ישנן. יש או אין. הם/ן לא יכולים/ות לעשות אחרת, מלבד לתפוש בתוך השניות הזו. אבל אני, הבודהא, 'לא עושה' יש או אין; אני לא הולך לשם. אני מלמד את דרך האמצע, כלומר – ריקות. אבל בשביל רוב הא/נשים, הוא נמנע מלדבר על זה. כי זה משהו שמאוד קשה להבין. אז אם אנחנו מביטים/ות על גוף הלימוד של הבודהא ההיסטורי – זה נראה שהוא יותר אמר: 'נסה/י את דרך התרגול הזו', נסה/י להתייחס כך, להביט כך. ואם תפתח/י את דרכי הראייה וההתייחסות האלו לדברים – תגלה/י יותר ויותר חירות ברגע, וזה ילך ויעמיק. ועם החירות שנפתחת, תהיה הבנה שנפתחת. וההבנה הזו משנה את הלב ואת החיים. זו הייתה הטקטיקה הכללית שלו. הוא היה נשאל: 'האם יש עצמי או אין', והוא לא ענה. וכך גם לגבי כל דבר, לא רק העצמי.

אתמול בשאלות ובתשובות – דיברנו על הריקות של התופעות, ועכשיו אני רוצה להחזיר את המבט לריקות של העצמי. אם אנחנו בוחנים/ות קצת את התרגולים שעשינו…

אז הארעיות. הרבה דברים מתגלים משם, אבל במובני הריקות של העצמי – אחד המרכזיים הוא – שאם אני מביט/ה פנימה, על הדברים שהייתי באופן רגיל חושב/ת עליהם כמרכיבים את העצמי, כל מה שאני רואה הם דברים שנמשכים לרגע אחד ונעלמים, ואז אני לא יכול/ה למצוא את העצמי הקבוע – שמרגיש כאילו הוא שם. כשאני מחפש/ת אותו – אני לא יכול/ה למצוא אותו שם. אז – זו זווית מסוימת על הריקות של העצמי.

עם המאפיין של דוקהא, והרגעת היחסים עם החוויה – כשאני מרגיע/ה את היחסים, אני מרגיע/ה סלידה והיאחזות. ואם אנחנו מסתכלים/ות אנחנו יכולים/ות לראות – היאחזות וסלידה הם מה שמתחזק את תחושת העצמי, מה שבונה אותה. אז אנחנו רואים/ות משהו לגבי העצמי. זה נראה כאילו הוא קיים כשלעצמו, אבל כשאני עובד/ת עם סלידה והיאחזות אני יכול/ה לראות – כשיש יותר מהם יש יותר עצמי, כשיש פחות – פחות עצמי. ואנחנו רואים/ות – העצמי עולה ויורד, עולה ויורד. ואז זה נעשה ברור – תחושת העצמי היא בנויה, ואחד הדברים שבונים אותה – השתוקקות והיאחזות. זו זווית מסוימת לריקות של העצמי – לראות שהוא בנוי. עד עכשיו – זו רק חזרה.

ואתמול שאלתי – למה אתם/ן שמים/ות לב כשאתם/ן עושים/ות את זה? וא/נשים אמרו הרבה דברים, שזה נפלא. ואני לא בטוח… היה נשמע כאילו זה מובלע בדברים שחלק מהא/נשים אמרו, אז אני אשאל: האם בין כל מה שהבחנתם/ן בו, שמתם לב גם שכשזה מרגיש שהתרגולים האלו זורמים היטב – יש פחות הזדהות עם דברים? משהו כמו מחשבה עשוי לעבור בתודעה, אבל במקום לחשוב: 'איזה נורא/ית אני, כי זו מחשבה נוראית', או 'כמה נפלא/ה אני, עם המחשבות היפות האלו', או תחושות הגוף – נראה שהן פשוט שם, אבל יש פחות הזדהות, פחות תחושה שזה עצמי או שלי. כלפי כל הטווח של התופעות שבדרך כלל הייתי רואה כאני או שלי.

עכשיו, כל התרגולים שאנחנו עושים יעודדו פחות הזדהות. זה מעניין, אם היינו עושים/ות רק תרגול של תשומת לב חשופה, או מיינדפולנס, וכל מה שהיית עושה זה להשהות תשומת לב על החוויה שלך, ואם הייתה הסבלנות להשהות תשומת לב על פן אחד של החוויה, למשל – תחושה בברך, אחרי זמן מה, שישתנה מאדם לאדם – זה כמעט כאילו תשומת הלב מתחילה… ההזדהות דועכת. כאילו תשומת הלב יודעת: 'אני לא יכולה להיות אותו דבר כמו מה שאני מביטה בו'. ואתו דבר – יבוא מ-מטא. עושים/ות מטא, עוד ועוד, ויש תחושה דומה, עם תחושות גוף, מחשבות, רגשות – של אי הזדהות, במידה מסוימת – שמגיעה לתוך החוויה. אותו דבר עם הארעיות, ועם הרגעת היחסים עם החוויה. כולם מאפשרים את הוויתור על הזדהות.

בתחילת התרגול, לא משנה מה מישהו מתרגל – יכול להיות שמישהו/י י/תקבל הצצה לזה. הבהוב רגעי, ו – 'מה זה היה'? הדבר היה שם, ולא היתה שם התחושה ש'זה אני'. אולי טעם, או משהו כזה. יש תחושה של מרחב סביב משהו. לדוגמה – תחושות או מחשבות – פשוט קורות. באות והולכות מטעם עצמן. צפות שם. כאילו הן לא שייכות לי, אני לא מרגיש/ה שהן שייכות לי – כמו ציוץ הציפורים, או כוכב נופל. זה לא שייך לי. במובן מסוים – אנחנו מרופפים/ות את ההזדהות. אז הזדהות עם משהו – זה כמו להתפס לדבר הזה ב-וו, ולומר: זה אני, זה שלי. ואנחנו משחררים/ות את הוו הזה של הזדהות. מילה נוספת לזה היא: 'שיוך'. אז העצמי משייך דברים, דבר זה או אחר כאני או שלי. אז ההיתפסות הזו היא סוג של היאחזות. זה מובן? אם אני נתפס/ת למשהו ואומר: זה אני, זה שלי, זו סוג של היאחזות. זה סוג מעודן של היאחזות, ואנחנו יכולים/ות לשים את זה בקטגוריה הזו, אם אנחנו רוצים/ות. אז הבודהא אומר, מציע: האם את/ה יכול/ה לתרגל את זה כסוג של אסטרטגיה, את דרך הראייה הזו, במכוון – לא רק לחכות שהיא תגיע מתשומת הלב, אלא – בכוונה לראות כך, להתייחס לדבר כך.

למה? וזו תשובה מאוד פרקטית לתרגול – כי הזדהות היא סבל. אם יש לי מחשבה מכוערת, ואני חושב/ת שזה אני, או שלי, או אומרת עלי משהו – אני אסבול. האמת שכלפי כל דבר – אם אני רואה דברים כאני או שלי – יש מידה של סבל. יש מידה של סבל בהיאחזות הספציפית הזו, כפי שיש בהיאחזות באופן כללי – יש סבל בשיוך של דברים. אז הוא אומר – את/ה יודע/ת מה, את/ה לא חייב/ת לעשות את זה, וזה סבל לעשות את זה. אז – האם את/ה יכול/ה לתרגל שחרור של זה? וזה תרגול. אז אנחנו מתרגלים/ות שחרור מהזדהות, שזה לא אומר להיפטר ממשהו, אלא – מההתייחסות אליו כאני או שלי. אז – האם אני יכול/ה להתייחס לתופעה כ'לא אני, לא שלי, לא עצמי'. להביט בחוויה, ולא להזדהות. והאם אני יכול/ה להשתהות בדרך הראייה הזו, ביחסים האלו עם הדברים. זו דרך הראייה השלישית.

באופן רגיל, מתוך הרגל – התודעה מתייחסת לדברים כ'אני' או 'שלי'. יש לנו מחשבה, ואנחנו מתייחסים/ות אליה כ'אני או שלי'. תחושת גוף. רגש. כוונה, וכן הלאה. לפעמים זה מודע, ואני חושב/ת: 'זה אני, זה שלי'. וזו ממש מחשבה פעילה. ולפעמים, כנראה רוב הזמן – זה לא מודע. זו פשוט דרך הרגלית להתייחס לדברים, ואנחנו אפילו לא מודעים/ות שזה מה שאנחנו עושים/ות. אז הבודהא דיבר על חמישה מצרפים. קאנדהא בפלי. ואלו הם: הגוף; הוודאנה – תחושות של נעים/לא נעים/ניטראלי; תהליך התפישה – ההבחנה בין דבר זה ואחר; צורות מנטליות: מחשבות, כוונות, תנועות של התודעה שנוטות לבנות דברים, אז למשל – סלידה והיאחזות והזדהות – הן חלק מהקטיגוריה הזו, שהיא גדולה מאוד; והכרות (הכרה ברבים), ידיעה של דבר זה או אחר. אז – לפעמים אתם/ן עשויים/ות להיתקל בלימוד בן ימינו שאומר: זו הייתה ההגדרה של הבודהא ל'מהו/י אדם'. המצרפים האלו – זה מה שהאדם הוא/היא. או – העצמי הוא התהליך של המצרפים בזמן, מרגע לרגע. זה כל מה שהעצמי הוא, ולומר שהעצמי הוא ריק זה לומר – שהעצמי הם המצרפים. אבל הבודהא אף פעם לא אמר את זה. אין שום פיסקה בה הוא אומר משהו כזה. הוא לא אומר שהעצמי הוא תהליך, או שהאדם הוא מצרפים, או שום דבר כזה. אלא – הלימוד הזה מתמקם בתוך קונטקסט הרבה יותר מעשי – המצרפים האלו הם, בעצם – הטוטאליות של החוויה שלנו, והם הדברים שסביר שניאחז בהם. זו דרך לפרק את החוויה שלנו כך שנוכל לראות אותה ולתרגל שם אי-הזדהות, במקום הצהרה לגבי מהו האדם או מה אינו. אז הלימוד הזה לגבי המצרפים אומר – זה כולל את הכל, המצרפים הם כלל החוויה שלנו. וזו דרך אחת – במקום להיות המומים מהמורכבות של החיים שלנו – אנחנו פורסים/ות אותה לחמישה חלקים, ומצביעים/ות על הדברים שסביר שנזדהה אתם. אז סביר שאזדהה עם הגוף, סביר שאזדהה עם מודעות. ואם אנחנו מחלקים את זה לחמש, ולראות – האם אפשר לא להזדהות עם אף אחד מהם, כתרגול. וזה כל מה שזה – דרך טובה לפרק את החוויה שלנו כדי לתרגל אי-הזדהות. וזה כל מה שזה.

אז – לפעמים, חווייתית – זה מרגיש קל לא-להזדהות. או שיש אוטומטית, אורגנית – תחושה של אי-הזדהות, במידה כזו או אחרת. ולפעמים, כמובן, זה לא מרגיש קל. כאשר זה לא מרגיש קל – אפשר לחזור ל-להיות במגע, ולבלות שם קצת, במיינדפולנס פשוט; או חזרה למטא, אז אפשר לעשות מטא, ולהעמיק את הסמאדהי; או תרגול של ארעיות – כל אלו, במידה בה הם מעמיקים – יש תחושה טבעית של ראיית דברים ללא הזדהות. זה מתפתח ככל שהתרגולים מתפתחים. או שאפשר לתת למרחב להיות רחב יותר, ואז סביר שתהיה שם פחות הזדהות.

לפעמים – הרבה א/נשים עושים/ות את התרגול הזה, ואנחנו מציגים את שלושת התרגולים, וזה סביר שיהיה לכם את זה שאתם מעדיפים – אולי אחד, אולי כולם – לפעמים עם התרגול הזה – מוצאים/ות שתיוג מאוד עדין מאוד עוזר, כדי לאפשר את אי ההזדהות. אבל הוא צריך להיות מאוד קליל. בדרשות – הביטוי השגור הוא: 'כך עליך להתייחס ל… (משהו): זה לא אני, לא עצמי, לא מי שאני'. זה הרבה יותר מידי מגושם. זה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ומפורט מידי. אז אם אנחנו משתמשים בתווית – שמרו אותה קלילה. זה חלק ממה שעוזר לראות תופעה כך. אז אולי: 'לא עצמי, לא עצמי', או: 'לא אני, לא שלי', או: 'אנטה'. זה יכול גם להיות: 'יש…' משהו. אז 'יש מחשבה', 'יש מודעות'. ה-'יש' there is – שם את זה מחוץ לשיוך. חלק מהאנשים לא אוהבים תיוג, אז תצטרכו לשחק. זה לא הכרחי, אבל יכול לעזור להתייחס לתופעה באי-הזדהות.

יש פיסקה יפה מדוגן, המייסד של מסדר הסוטו-זן: 'ללמוד את דרכו של הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי. לשכוח את העצמי – פירושו להיות מואר על ידי כל הדברים'. אבל זה ממשיך, והשורה הבאה בדרך כלל לא מצוטטת: 'להיות מואר על ידי כל הדברים – פירושו לשמוט גוף ותודעה'. להיות מואר על ידי כל הדבירם פירושו לשמוט גוף ותודעה של עצמי ואחר/ת. זה חוזר לחוסר-העניין הקדוש שדיברנו עליו. גוף ותודעה זה מה שאנחנו נוטים/ות להזדהות אתו, אז איך זה יהיה – לשמוט אותם. שוב ושוב. אז – בואו נתחיל לפרק את זה.

האמת היא – שלפני שעושים את זה עם המצרפים – זה טוב לעשות את זה עם דברים חיצוניים. לכמה מכם/ן יש מכונית פה? יופי, אז תבלו קצת במגרש החניה, ותשהו מבט ארוך-ארוך במכונית שלכם. אם אני מביט על דברים לזמן מה – זה מתחיל להרגיש מגוחך לחשוב שהם שלי. אפשר לעשות אותו דבר עם הבית שלכם/ן. איך זה יהיה לעמוד ברחוב, ולהביט בבית עוד ועוד. לא שלי. הריהוט. שבו על הספה ובהו בטלוויזיה כשהיא מכובה. פשוט הביטו. ובסופו של דבר משהו מתחיל להתקלף. התחושה הזו של אני ושלי – אנחנו לא חשים/ות בה, אבל היא שם, והיא כלא, היא עול. ואנחנו אפילו לא חווים אותה ככזו, וכל מה שאני צריך/ה לעשות זה להביט במשהו, ולהשהות את המבט, לא צריך להיות בלוטוס בשביל זה – ומשהו מתחיל להפוך קל יותר, להתקלף – זו הבעלות, המיתוס של הבעלות. ואפשר לעשות את זה עם השעון שלכם/ן, הסירו אותו והביטו. עם הבגדים. שים/י אותם על כיסא, והבט/הביטי בהם. ועם השהיית המבט, יש תחושה – 'ברור שהם לא באמת שלי. אולי הם יחסית שלי, אבל ברור שזה לא באמת'. יש איזו חירות שמתחילה להיכנס לחוויה. וזה משהו שתמיד חשוב להרגיש. כך אני לא מקבל תחושה ש'זה רע להזדהות', ו'אני לא אמור לעשות את זה', זה לא ככה. אלא – כשאני רואה שהבית שלי הוא לא באמת שלי, המכונית שלי לא באמת שלי, הגרביים שלי, השעון שלי – מרווח, חירות נכנסת. ואפשר להתחיל לטעום את זה, וזה נותן את הטעם שאני בכיוון הנכון. שאי-הזדהות היא הדרך לחירות.

האם אי פעם עשיתם/ן משהו כזה עם מישהו/י שאתם באמת אוהבים/ות? לבהות בעיניים, או להביט האחד בשני, ולראות מה קורה כשיש את התחושה, ואולי אפשר לעודד אותה: 'את/ה לא שלי'. אולי את/ה הבן, הבת, ההורה, בן הזוג, בעלי, אשתי, החבר – אבל את/ה לא שלי. ואנחנו נוטים/ות לחשוב: 'אני לא אעשה את זה, אולי זה יוצא את האהבה החוצה'. למעשה, זה די הפוך. זה מאפשר למרחב ומסתורין לבוא – ולהגביר את האהבה. כל התרגולים האלו שאנחנו עושים/ות מביאים יותר אהבה. יותר מרחב, יותר חירות, באופן כללי – מביאים את זה; כמובן – ישנם גיהוקים ומהמורות בזה – בזמנים שונים ומסיבות שונות.

איך זה יהיה לעשות את זה עם הגוף, וחלקים של הגוף. אולי נעשה מדיטציה מונחית עם זה בזמן כלשהו. איך זה יהיה להביט בידיים זמן מה, ולקבל את התחושה: 'כן, זה אני, אבל במישור אחר – זה לא ממש אני'. סביר שיגיע הרגע בו אני צריך/ה לקצוץ ציפורניים, ואז מה – אני מאבד/ת חלק ממני? תחתוך/תחתכי אותם, ושמור/שמרי אותם לזמן מה. מתי זה מפסיק להיות 'אני'? כמה מהגוף שלי אני יכול/ה לחתוך עד שזה מפסיק להיות 'אני'? אם לא תהיה לי רגל – האם יש פחות 'אני'? האם אני אהיה שלושת-רבעי רוב בלי הרגליים שלי? אז אפשר להרהר בזה קצת. אם אתם הולכים/ות לעשות את זה עם הגוף, קצת מטא תועיל. כי אנחנו בהחלט לא רוצים/ות לדחות או להתנתק או משהו כזה. מטא תעזור, ואפשר להחזיק בתחושה של אהבה לגוף, והערכה לקסם שלו, בלי להזדהות אתו. ודאי, יש פלא בגוף הזה, בחדר הזה. זה פלא, אבל – האם זה אני, או שלי? לפעמים הבודהא אמר: אם זה היה שלי, הייתי אמור להיות מסוגל לשלוט בזה. אם משהו הוא שלי – אני אמור/ה להיות בשליטה עליו. ודאי – יש לי מידה של שליטה. אני יכול/ה לעשות כך וכך, אבל אין לי שליטה אולטימטיבית. אני מאבד/ת את שיערי, מזדקן/ת, מתישהו הוא יתפורר ואחזור לאדמה, ממנה הוא בא. אני לא הבעלים של זה, זה לא שייך לי, זה שייך לטבע.

בתרגול, עם התרגול הזה – הניסיון שלי בעבודה עם עצמי ואחרים/ות – שהמתרגל/ת מרחיב/ה בהדרגה את הטווח של מה שאפשר להחזיק כלפי מבט של אי-הזדהות. אסביר. זה לא כלל נוקשה, אבל עבור רוב הא/נשים – אחד המקומות הקלים יותר להשהות את המבט הזה – זה עם תחושות הגוף. כשהמדיטציה מעמיקה, אפשר להתייחס לתחושות הגוף – ולראות שהן פשוט צפות שם, קורות, לא שייכות לי. ואפשר ללמוד להשהות את זה. לשמור עם תחושה של אי-הזדהות מתחושות הגוף. הגוף, במובן של הדם והעצמות, המוח וכלי הדם (בניגוד לתחושות הגוף) – זה יכול להיות קל או קשה; וודנה – לא הרבה יותר קשה מתחושות גוף. כנראה שאם תוכלו לעשות את זה עם תחושות גוף – תוכלו לעשות את זה עם הרפרוף של נעים ולא נעים, ולשמור על אי-הזדהות עם זה. לרוב האנשים – תחושות גוף וודאנה זה מקום טוב להתחיל, ולקבל תחושה שאפשר לבלות שם, ולהישאר חלק גדול מישיבה כלשהי – באי-הזדהות מזה. זה לוקח זמן מה – להגיע לנקודה הזו.

מהנקודה הזו – זה הרבה יותר קל להפחית הזדהות ממחשבות. מחשבות, ואמרנו את זה כבר – הן כל כך חמקמקות ומהירות, ואם יש תחושה של אי-הזדהות עם הגוף, וזה מושהה, ויש שם מרחב של אי-הזדהות – זה יהיה הרבה יותר קל להכניס גם את המחשבות למרחב הזה, במקום לנסות לא להזדהות איתן ישירות.

רגשות – שוב – יכול להיות קל או קשה, וזה שונה בין אנשים, וזה יכול להשתנות בין רגשות שונים. ואנחנו מדברים על דרכי ראייה, אז – זה ממש לא נכון שמה שתמיד היינו רוצים לעשות עם רגשות זה לא להזדהות אתם. זה ממש לא נכון. זו פשוט דרך ראייה מאוד מועילה.

ומה לגבי כוונות? זה הרבה יותר מעודן, והטווח של מה שאנחנו יכולים לא להזדהות אתו משתנה. תפישות. וזה מאוד מעודן. אם אני אנסה לעשות את זה מיד – זה יהיה יותר מידי. ואז – מודעות. ומאוד יכול להיות שלא תגיעו לזה בריטריט הזה, וזה בסדר גמור. אני מראה את כלל התרגול הזה. להרפות מהזדהות עם מודעות – זה מאוד מעודן. אני לא פגשתי אף אחד/ת – שיכל/ה פשוט לגשת לשם מיד ולהרפות הזדהות ממודעות. וכדאי לעשות את זה – כי הזדהות כזו היא גם סבל. זה סבל להחזיק בזה, ואם אני מרפה את ההזדהות עם מודעות – זה פותח את התובנה מאוד מאוד לעומק, במונחים של מה קורה שם. אבל אפילו משהו מעודן כמו: הכוונה לשים לב. זה מאוד מעודן, אבל אם אתם ממש שקטים/ות, ואני רק מתווה כיוון – ככל שאנחנו מזדהים/ות פחות אנחנו סובלים/ות פחות, אז אני מצייר/ת את השדרה שאנחנו הולכים/ות בה כאן – אז לפעמים, כשאתם מאוד בשקט במדיטציה – אפשר להרגיש את התנועה, החיכוך של הכוונה לשים לב. ואפשר לראות: זה לא אני, זה פשוט עולה. זה מעניין, כשאנחנו מרפים/ות מהזדהות עם, נאמר, תחושות גופניות ומחשבות – באופן מאוד טבעי – הזדהות תלך למודעות: אני זה שמזדהה. וזה יכול ללכת לשם באופן מודע או לא מודע. במילים אחרות – להחזיק את זה כעמדה: אני מודעות, אני העד, אני הכרה וכן הלאה, ואולי זו העמדה הרוחנית פילוסופית שלי, ונראה שזה מתאים ללימוד מסוים. או שאני עשוי/ה ללכת לשם בלי להיות מודע/ת שאני מזדהה עם הכרה. אבל גם זה – אנטה. אין 'אני' שיודע, אלא – יש ידיעה. יש את הרגע הזה של ידיעה. ידיעה של זה ושל זה. אולי נחזור לזה בריטריט הזה, אבל זה ממש בסדר – אם התרגול לא נפתח לשם. זה נפתח בקצב בו הוא נפתח לכל אחד/ת, ובנקודה מסוימת – יופיע הפן הזה בו אפשר להרפות מהזדהות.

אני תוהה מה לומר עכשיו ומה לשמור לאח"כ.. אני אומר פחות, ואתן לכם לשחק עם זה, ותראו מה קורה.

יש כמה דברים שצריך להיזהר מהם.

כמו עם התרגולים האחרים – זה מאוד קל שסלידה תכנס פנימה. אני אומר/ת: 'לא עצמי', 'לא עצמי' , 'לא עצמי', 'לא עצמי' – ומה שאני באמת מתכוון/ת אליו זה – 'לך מפה'. או שאני 'מרפה', אבל בעצם – מנסה להיפטר ממשהו. אז – זה תמיד יכול להיכנס. אבל בעצם – אם אני אומר/ת: תחושת הגוף הלא נוחה הזו היא לא אני – מה שזה אומר בעצם זה – שהיא יכולה להיות שם. אם היא לא עצמי – זו לא בעיה. זה חלק מהמרחב. אני לא צריך/ה לקחת את זה אישית. אני לא צריך/ה להתעצבן מהכאב בברך, כמו שאני לא מתעצבן/ת מהכאב שיש לך בברך. אני מתעצבן/ת רק מהכאב שלי בברך. מה שזה אומר – שלומר 'לא עצמי' – זה 'לתת להיות'. 'להרפות' – יכול להפוך לסילוק. 'לתת להיות' – זה יותר מדויק. שימו לב לאפשרות שסלידה נכנסת. בכל תרגול, אבל במיוחד בזה.

ויש עוד דבר: תופעת 'הכפל בשטיח'. עם התרגול הזה, זה יכול להיות מאוד מפתה ללכת לגישה של – לנסות לדחוק את תחושת העצמי אל מחוץ לקיום ולבטל אותו. זה לא מה שאנחנו עושים בתרגול הזה. אנחנו לא מנסים להיפטר מתחושת העצמי. זה מאוד חשוב. אם אני עושה את זה – אני רואה את העצמי כאן, עם הגוף, ומוחץ/ת אותו, ואז הוא יצוץ במקום אחר – ואני רץ/ה לשם ודורך/ת על זה, כמו כפל בשטיח. אז אני רץ/ה ממקום למקום, דורך/ת כאן ושם – ומושך/ת את שערות ראשי. וזה יהיה מאוד מעצבן ומתסכל. זה לא מה שאנחנו מנסים/ות לעשות כאן. אנחנו לא מנסים/ות למעוך את תחושת העצמי. אלא – אנחנו לומדים/ות להתייחס לתופעה הזו, ברגע הזה – כלא-עצמי. זה שונה. עדין, אבל שונה. הראשון – יוביל לתסכול של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, והשני – יוביל לחופש ולהבנה עמוקה יותר ויותר. אפילו אם זה מרגיש, לפעמים: 'כן, אבל יש תחושת עצמי שנשארה איפשהו'. אין עם זה שום בעיה. עם הזמן – ככל שאנחנו מרחיבים/ות את הטווח של מה שאנחנו לא מזדהים/ות איתו – זה יכלול גם את זה.

חווייתית – אני יושב/ת במדיטציה, ודברים נרגעים – ויש תחושה, עם תחושות הגוף ומחשבות, למשל – שהם פשוט עולים משום מקום. היה לכם/ן משהו מזה? יש מרחב, ואז – זה נורה לתוך האוויר. זה נכון לגבי הכל. מופיע מתוך הכלום. מגיח מהכלום, לעתים, כשיש תחושה של פתיחות ומיושבות. זו תחושה יפה מאוד של דברים. מגיחים מתוך השקט, המודעות, ושוקעים, נעלמים – חזרה לזה. זו תחושה מאוד יפה. זה לא ממש נכון, אולטימטיבית, אבל זו דרך מאוד יפה לראות דברים. אולטימטיבית, הם לא מתקיימים, אבל יש רמות שונות של אמת. זה מאוד מועיל – לראות שהם מגיעים מתוך הכלום, ולכן שייכים לו, ולא לי. בדרך ראייה אחרת – אנחנו יכולים/ות לראות – שהם מגיעים מתוך רשת של תנאים. קונוונציונלית – זה יותר מדויק. אולטימטיבית – ההופעה שלהם היא סוג של אשליה. אוקיי. אז זהו, בעצם.

מה שאמרתי על העשייה ואי-העשייה, אנחנו יכולים/ות להרגיש בהתחלה – שהתרגול הזה זו עבודה קשה. ויכול להיות שמשהו בנו, או בחלק מאיתנו – נרגיש לא בנוח עם עשייה, כי אולי שמענו שמדיטציה אמורה להיות 'אי עשייה'. למעשה – אנחנו עושים/ות פחות. אני משייך/ת כל היום: 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי', 'עצמי, שלי' – זו הרבה עשייה, ואני כל כך רגיל/ה אליה שאני אפילו לא מרגיש/ה את זה כעשייה. אנחנו בעצם מרפים/ות מעשייה, אבל אנחנו כל כך לא רגילים/ות לזה – שזה ירגיש לזמן מה כמו עשייה, עד שארגיש את החופש והמרחב שיש שם. לפעמים, כמובן – כשאנחנו עושים/ות תרגול – אנחנו מזדהים/ות עם העושה, ולאורך זמן – זה יכול להיות חלק ממה שאנחנו משחררים/ות ממנו הזדהות. אפילו – אפשר להזדהות מהאקט של אי-הזדהות, בזמן שהוא קורה. וזו לא נסיגה אינסופית, אבל זה יגיע מאוחר יותר. אני אומר את זה למקרה שחלק מכם/ן יתנגדו בלי לנסות. אז עדיין – חצי מהזמן מטא, וחצי – זה. מטא היא כל כך מועילה להעמקה של התובנה, וגם הסמאדהי, אז – חצי-חצי.

תרגישו לאיזה משלושת התרגולים אתם/ן נמשכים/ות, וקחו את זה משם.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

השיחה הזו נכתבה לקראת סיומו של ריטריט בן שבוע שסייעתי בהוראתו, וישנן בה דוגמאות מסוימות שנכתבו בהקשר הזה. רובה המוחלט לא נמסר בדיבור במהלך הריטריט, אבל התנועה של כתיבה ומחשבה המשיכה לכדי טקסט מלא למדי.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

אני אתחיל את השיחה הזו בציטוט. אתמוך, בישיבת הצוות, המורה, כריסטופר, דיבר על היכולת לרדת לעומקם ולהבין את החיים במלואם. ו אחד המשתתפים שאל: 'מה קורה כאשר החיים הובנו במלואם'? התשובה הייתה, בחדות אופיינית: 'ידידות ללא מעצור'. Unstoppable friendship.

אז אני אנסה לבאר קצת את הציטוט הזה, דרך מה שעשינו במהלך הימים כאן.

אז אפשר להתחיל מלשאול: מה עשינו כאן, בעצם?

יש לזה הרבה תשובות אפשריות. אבל אבחר אחת, שהוזכרה הרבה לאורך הימים: פיתחנו, בעיקר בתוך הצרגול וגם מחוץ אליו רגישות לפנים שונים של החוויה, והבאנו אליהם יחס שמקל על אי נחת. פיתוח רגישות ויחס שמקל על אי נחת.

אז אני רוצה לומר כמה דברים על רגישות.

קודם כל – מהי? או – מהי בהקשר של התרגול שלנו פה?

רגישות

אפשר לומר שרגישות היא התנועה של להיות במגע עם משהו, פן של החוויה, בלי לנסות להשפיע עליו השפעה כוחנית, מתוך הקשבה ועדינות, ועם טוב לב כלפי עצמנו. ואנחנו הרחבנו את התחום של מה אנחנו רגישים/ות אליו. אז ביום הראשון היה לנו רק את הגוף. ביום הבא – הפן של נעימות, אי נעימות וניטראליות. לאחר מכן – מצבים מנטליים, רגשות. וביום החמישי – התהליך של ההשתנות, חלופיות של כל הדברים, אניצ'ה. לא סתם הרחבנו כך. אם היינו, ביום הראשון – נותנים/ות את כלל ההנחיות, זה ממש לא היה מרגיש נגיש. לא רק בגלל כמות ההוראות, או משהו כזה, אלא – משום שהרגישות שלכם/ן, אולי שמתם/ן לב – לא נשארה כפי שהיתה. אלא – היא הפכה למעודנת יותר, מדויקת יותר, וכך – יכולה לראות ולחוש יותר ויותר מהחוויה האנושית. אז רגישות, שווה לומר – היא דבר בר פיתוח.

הכוונה שמאחורי הרגישות

היחס, הכוונה מאחורי הרגישות – היא עניין מרכזי. היינו יכולים/ות, לכאורה – לומר שרגישות היא 'פשוט רגישות'. אז יש משהו, ואני חש אותו, נמצא אתו במגע. אבל, אם להיות כנים/ות – תמיד, בכל מגע, בכל מבט שלנו על החוויה של עצמנו, בכל התייחסות למשהו – ישנה גישה כלשהי. אין לנו באמת את האפשרות של ניטראליות ואובייקטיביות. אנחנו יכולים/ות להיות מוטים/ות פחות, לפעמים זוהי התכוונות מועילה – לנסות לראות בניטראליות, אבל ניטראליות אמיתית היא לא ממש בגדר האפשר. וזה נראה באופן ברור במיוחד כאשר אנחנו מתייחסים/ות לחוויה של עצמנו. שם – יש לנו נטייה מאוד חזקה למשוך ולדחוף, לרצות ולדחות, להיאבק וליצור חיכוך. ואם אנחנו מביטים/ות מקרוב – אפשר לראות, בנקודה זו של הריטריט – שישנן כוונות, איתן אנחנו פונים/ות לחוויה – שיוצרות תחושה של יותר משיכה ודחיפה, יותר מאבק וחיכוך, וישנן כוונות שיוצרות פחות. אז אם אני פונה לכאב פיזי או רגשי עם התחושה: 'הוא לא צריך להיות פה', ורצון שהוא ייעלם – הולך להיות לרגישות שלי אפקט מסוים. כפי הנראה – של סגירות ואינטנסיביות של החוויה הכללית, ריכוז של תשומת הלב סביב האובייקט המכאיב, והתמצקות והתנפחות שלו. בעוד שכוונה של ידידות, או אפשור שיכולה להישמע כמו: 'זה ממש בסדר שזה שם, מעניין איך אני יכול/ה לעזור לעצמי לחוות את זה יותר בנינוחות' – תעשה אפקט. ובסופו של דבר – האפקט של הכוונה של הרגישות – הוא יותר חשוב מאשר הדבר אליו אני רגיש/ה.

אז הכוונה פה, בעצם, מתבטאת כשאלה עדינה, שאני שואל/ת יחד עם הרגישות: 'מה יכול לעזור?'

התוצאות של רגישות

אז בואו נשאל – מה רגישות כזו מביאה, מה היא הולידה בנו? בשיחות אתכם/ן, בקבוצות – היה מאוד ברור שאחד הדברים שהרגישות מולידה היא – תחושה של נינוחות ואינטימיות עם החוויה המידית. ועם זה – הנאה, פתיחות, יופי. מהמפגשים אתכם/ן היה ברור: אמנם לפעמים עולים קשיים, אבל זה מרחב שטוב להיות בו. הלב, התודעה, נהנים מהפתיחה שמגיעה עם הרגישות. הרגישות מביאה תחושה של יופי, גילוי, פליאה. המופע הזה של הלב; הא/נשים האחרים/ות בקבוצה; הטבע; המדיטציה – נראים יפים יותר, נחווים כיפים, איכשהו. זה לא חייב לבוא עם נעימות, ובהחלט יכול לבוא לצד מחשבות וטרדות שונות ומשונות. אבל תחושת היופי ניכרת. איסוף של התודעה, התמקמות שלה, נינוחות – מגיעות מתוך הרגישות הזו. התודעה אוהבת להיות כאן, ולכן היא יותר ויותר נשארת. נאספת, מתאחה עם הגוף, עם החוויה. גמישות של נקודת המבט. אז היו לנו את המדיטציות המונחות, ונראה שלפחות חלקכם/ן די נהניתם/ן מלחוש את כל הגוף כנשימה. זה די ברור שאם תלכו לאדם ברחוב, ותציעו לאו את האפשרות הזו – יהיה די קשה ליישם אותה. אז הרגישות – מאפשרת גמישות של נקודת המבט. זה, בעצם, עניין גדול, ואולי נחזור אליו לאחר מכן.

רגישות והפתיחות של דברים

ויש עוד משהו, שקשור מאוד לאחרון: כאשר אנחנו רגישים/ות, ואלה דיברה על זה בהנחיות אתמול – כאשר אנחנו רגישים/ות, דברים שהיו נראים מוצקים, קיימים, ברורים – מתחילים להתגלות כהרבה יותר פתוחים, מאווררים, גמישים – ממה שנראה במבט ראשון. הכאב הזה, או העצב הזה. נראה כל כך מוצק. ואם אני מתקרב – אני רואה שהוא מורכב מהרבה מאוד אירועים פיזיים, והרבה מאוד תגובות של התודעה. אף אחד מהדברים האלו, כשלעצמו – הוא לא כל כך גדול או רציני. אבל מה שהתודעה עושה זה – לראות את המכלול מאוד בגסות, לתת איזו תגית – מדויקת יותר או פחות, ולהתייחס לכל העניין כ'שוב הדיכאון הזה'. מעניין – שהתודעה נותנת את התגיות שאנחנו רגילים/ות לתת. כך היא עובדת, על ידי הרגלים וחזרות. וכך – חוויות נוטות להשתמר. אז – היה עצב מסוים בבוקר, ועכשיו, בצהריים, מופיעה שוב תחושה. וכל כך מהר נדמה: 'זו אותה תחושה, היא עדיין פה, היא כנראה הולכת איתי הביתה, ואיך יהיה השבוע הבא בתוך העצב הזה' וכל זה. אבל אם אנחנו מסתכלים/ות מקרוב – האם הן באמת אותו דבר? האם התחושה הזו היא אפילו אותו דבר עכשיו, ביחס לאיך שהייתה לפני כמה דקות? במובנים מסוימים כן, במובנים אחרים – לא. אז הרגישות – מאפשרת פתיחה של מה שאנחנו נמצאים/ות אתו במגע.

נחשוב על אדם, שיש לנו דימוי מוצק לגביו. אם אנחנו נהיה רגישים/ות באמת להתנהגויות, למניעים ולמופעים של האדם הזה, ותהיה שם הכוונה של טוב הלב, שהזכרתי קודם – אנחנו נגלה שהדעה שלנו על האדם, גם אם היא לא רעה – נכונה באופן חלקי מאוד. וגם אם היא תרגיש נכונה, לבטח נגלה – שהאדם הזה הוא הרבה יותר רב פנים ומורכב מאשר הדמות, ההשקפה – שאנחנו כופים/ות עליו. הדוגמא הזו גם ממחישה את החשיבות של הכוונה שמאחורי הרגישות. משום שודאי – שאם אשקיף על אותו אדם ללא רצון לעזור או להיטיב איתו או עם עצמי – יכול להיות שהדעה שלי עליו תתמצק. הכוונה הטובה – מאפשרת לרגישות לפתוח, להגמיש, ולא למצק.

אני רוצה, בנקודה זו – להכניס מושג או מילה נוספת.

כוח

המילה הזו, כוח, היא כל כך טעונה בתרבות שלנו, ונראים אולי לגמרי זרה למה שאנחנו עושים/ות פה. אולי באנו בשביל רכות, בשביל עדינות, וכוח, כך נדמה לנו – הוא ההפך מזה. הוא נוקשות, או תגובתיות, או משהו כזה. אבל בעיני – כוח זו מילה ממש חשובה. לא הייתי רוצה לוותר עליה, או על האפשרויות שהיא מביאה. אז אולי אנחנו יכולים/ות לטעון אותה במשמעויות שונות מהרגיל. אז מה קורה, למשל, אם אני לוקח את המילה 'כוח', ורואה אותה בהקשר של השאלה: 'מה יכול לעזור'? בהקשר הזה – כוח הוא תחושת האפשרות לשנות. תחושת האפשרות לעזור. להניע משהו, לתמוך בשינוי של משהו – מנקודה אחת לעבר נקודה טובה יותר, גם אם לא ברור לי מה היא.

אולי אתם/ן אומרים/ות – שהייתם/ן מעדיפי/ות למצוא לזה מילה אחרת. וזה בסדר. אבל בעיני יש סיבה טובה למילה הזו דווקא. בין השאר – כי אנחנו יוצאים/ות לחיים עכשיו. וזה קל מידי, מנקודת המבט של הריטריט – לחשוב על העולם כגדול וחזק, ועל עצמנו כפגיעים. לפעמים זה ממש מרגיש ככה, וזה ממש בסדר, ומועיל להיות במגע עם זה. אבל לאורך זמן, ובטווח הארוך – התרגול הזה לא מוביל, או לא חייב להוביל – לתחושה של פגיעות וחולשה מול עולם חזק וכוחני. אלא – דווקא לתחושת יכולת. לתחושת כוח, גם אם הן שונות מאוד מהאופן בו כוח ויכולת נראים בתרבות שלנו. ברוח מה שנאמר עד עכשיו אפשר לומר – כוח לעזור, להיטיב.

אז – מה בונה תחושת כוח להיטיב?

אחד הדברים שבונים תחושת כוח להיטיב הוא – בדיוק ההתמדה של הרגישות שדיברנו עליה. הרגישות, בגלל האיסוף והיציבות שהיא מביאה – מאפשרת לנו מרחב נפשי. מתוך מרחב נפשי – אנחנו יכולים/ות לגשת באופן מיומן יותר, מושכל יותר. אנחנו יכולים/ות לאפשר לכוחות שלנו להיות נגישים. אנחנו מרגישים/ות מתי אנחנו נעשים/ות תגובתיים/ות, ויודעים/ות למצוא של מרחב. פה יש הרבה מאוד כוח, שנובע מהמרחב שיש לנו סביב סיטואציה. אז, לדוגמה, במפגש בין שני אנשים, שיש בו ריב או חיכוך. איך זה יהיה להרגיש את אי הנעימות שבזה, בגוף שלנו – ולהביא לשם רגישות? זה יכול לשנות את כל האירוע. זה עושה בדיוק את מה ש-כריסטופר כינה, בשיחה שלו בריטריט – 'להפסיק ללבות'. ושם יש מקום להבנה ואהבה. זה יוצר הרבה ביטחון עצמי – הידיעה שאני יכול/ה להפסיק ללבות מצבים קשים, ולאפשר שם ריווח.

רגישות מביאה כוח גם משום שאנחנו, דרכה, יכולים/ות לראות – מה מביא סבל, ומה מביא אושר. בתרבות שלנו – יש הרבה בלבול סביב השאלה: 'מה מביא אושר'. הבלבול הזה, אולי זה לא ניכר, אבל ממפגשים עם אנשים אפשר לראות את זה – יוצר חוסר ביטחון עמוק. אנחנו רוצים/ות להיות מאושרים/ות, אבל אין לנו מושג איך ללכת בכיוון. התרבות אומרת דברים מסוימים – דרך הפרסום, דמויות סמכות, המערכות השונות, אופני העבודה והצריכה. ואנחנו, כא/נשים, מוצאים עצמנו די מחוסרי/ות תשובות. אז הרגישות – מאפשרת לנו לגשת לחוויה שלנו, ולבדוק: מה מביא סבל, מה מביא אושר? ופה יש ביטחון וכוח אמתי. למרות – שהוא לא תמיד מרגיש כמו כוח, משום שלפעמים זה מרגיש מאוד שונה. אבל זה כוח. זו סמכות שלנו לומר מה חשוב עבורנו.

ויש את הכוונה לעזור. ההתמדה של הכוונה לעזור, שפה תרגלנו יחד ובתוך הרגישות – בונה כוח מאוד מורגש ואמתי. כאנ/שים, אנחנו נסחפי/ות על ידי כוונות שונות: השוואה עם אחרים/ות, שמאחוריה כוונה להיראות טוב; ביקורת עצמית, שיש בה כוונה זדונית כלפי עצמנו; התנהגויות שמיועדות להרגיע את הביקורת העצמית, או לחזק דימוי חיובי על עצמנו; התנהגויות שיגרמו לאחרים/ות לחשוב ש'אנחנו ממש אחלה'. אם נהיה כנים/ות, ביסוד של הרבה ממה שאנחנו עושים/ות יש מידה של פחד ונוקשות. אנחנו יכולים/ות לדמיין א/נשים שמושקעים מאוד ב'להיראות טוב'. כמה פחד יש שם. וכולנו כאלה, במידה כזו או אחרת. כוונות שמגיעות מתוך נקודת המבט של הדימוי העצמי, כמו שדיברנו עליו בשיחה על אניצ'ה. אז לאט לאט – אנחנו יכולים/ות להחליף את הכוונות האלו, שמונעות על ידי פחד ורצון לתחזק דימוי עצמי – בכוונה מידית וכנה להיטיב. לעזור. וזה מביא הרבה מאוד כוח. גם משום שזה מפנה אותנו. הרבה אנרגיה הולכת לתחזוק של הדימוי העצמי. הרבה מתבזבז שם על חישובים, שיקולים, הכנות, הימנעויות. ואז אנחנו מגלים/ות – שכאשר הפעולות והמחשבות מונחות על ידי הכוונה לעזור – הרבה יותר כוחות נעשים זמינים. הרבה יותר אפשרויות נפתחות.

הרבה מהסיבה לכך קשורה ביחסים ההדדיים שציינתי קודם, בדוגמה על האיש שיש לנו עמדה מוצקה כלפיו – בין כוונה של זדון והתמצקות. כשיש כוונה של זדון, או כשיש פחד – תפישות נוטות להתקבע, ואפשרויות נוטות להצטמצם. וזה שולח אותנו לנקודה הבאה.

אז כמו שאמרנו – מתוך הכוונה לעזור, ומתוך הרגישות – דברים מתחילים להיראות כפחות מוצקים. אי המוצקות של הדברים היא מקור ענק לכוח, והיא גם אחד הדברים שמבחינים בין הכוח שמדובר בו פה לבין כוח כמו שאולי אנחנו, תרבותית, רגילים/ות לחשוב עליו. אולי אנחנו חושבים/ות שכוח זה כשמשהו אחד יותר גדול, או חזק – ממשהו אחר. אני פה, חלש, ומשהו שם, חזק – משפיע עלי, או להיפך. אבל משהו בפתיחה ובריווח של תחושת המוצקות של הדברים יכול לאפשר מבט מאוד אחר על כוח. אז – נדמיין סיטואציית חיים לא נוחה. אני מאוד רוצה משהו, וזה תלוי באדם אחר, או אנשים, או ארגון, או משהו כזה. אם אני רואה את זה פשוט כך – יש פה מצב די תקוע. אני רוצה, והכוח לא אצלי. איך אנחנו יכולים/ות, עם הרגישות – להפחית את אי הנחת סביב מצב כזה, באופן שיביא תחושת כוח? רעיון אחד עשוי להיות – לפנות בעדינות לתחושת הרצון שלי, ולאפשר לה להיפתח קצת, להתרווח קצת. זה מוריד את האינטנסיביות והכפייתיות של הרצון, ומאפשר לי יותר חופש פעולה. דרך נוספת – להיות רגיש/ה גם לצרכים ולרצונות של מי שמולי, וזה מאפשר למסמס משהו מתחושת המרחק והעליונות שלו, שתחושת הנחיתות שלי תלויה בה. לעתים קרובות – אנחנו מפקידים/ות בידיהם/ן של אחרים/ות סמכות עלינו. כחלק מהתהליך הזה – אנחנו הופכים/ות אותו/ה ללכיד מאוד, רואים/ות אותו/ה בצורה מאוד לא מורכבת. ויש משהו ב-לראות את המלאות של האדם השני, על הצרכים, הרצונות, הכמיהות והחולשות שלו – שממוסס את המרחק הזה, השניות הזו, שעליה נשענת תחושת החולשה. בסרטי פעולה – לדמויות של הרעים בדרך כלל אין ממש אישיות. לטובים לפעמים יש. לרוב – הרעים הם גנריים כאלה: יש להם מדים אחידים, ואין להם פנים, כמו במחלמת הכוכבים, עם המסיכות הלבנות של אנשי האימפריה. יוצרי הסרטים מבינים משהו: יש קשר הדדי בין עוינות, תחושת נחיתות (של ה'טובים') ואי-ספציפיות, גנריות של הראייה של האחר. האימפריה החזקה, שהיא רעה פשוט משום שהיא רעה, וכל החיילים שלה נראים אותו דבר. מול המורדים – חלשים, מעטים, ספציפיים, מורכבים יותר, לפעמים נכשלים, לפעמים מצליחים. השניות הזו בסרטים מצליחה כל כך כי היא מהדהדת תנועה של התודעה שלנו: היא יוצרת תחושה של מישהו חזק, בעל כוח, והוא גנרי וחסר אישיות, שטוח איכשהו. אם אנחנו ממרכבים/ות את דרך הראייה שלנו על האחר/ת – זה משחרר אותנו מהנחיתות. ואז – אנחנו יכולים/ות לזכות בחלק מהכוחות שלנו בחזרה.

כוח והאפשרות של אלטרואיזם

האפשרות הזו, של שינוי דרך הראייה על אחרים/ות – פותח את תחושת העצמי שלי, הופך אותה למרוכזת וכבולה פחות, וכך משחרר כוחות של הישות שלא היו זמינים קודם לכן. זה מהלך שאנחנו יכולים/ות לקחת הרבה יותר רחוק. אז – איך זה יהיה – להעמיד את טובתם של אחרים/ות במרכז סדר העדיפויות שלי? א/נשים שומעים/ות את זה, ואולי זה נשמע להם מרצה, או שיש שם אבדן של העצמאות, או איזה חוסר ביטחון. אז אני לא מתכוון לכל הדברים האלו. ביטול עצמי מתוך חוסר ביטחון – הוא תנועה, מובנת מאוד, נורמלית מאוד – של נקודת המבט של העצמי בהיותה מפוחדת ומכווצת. זו טקטיקה של העצמי להיות בטוח. וזה באמת מאוד מובן, נורמלי, וקורה, אני מניח, כמעט לכולם/ן, כך או אחרת. אז אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון, ממקום של אומץ – לשחק עם הרעיון של תעדוף טובתם של אחרים/ות לפני טובתי שלי, ורתימת החיים שלי, הכוחות שלי – לשירותם/ן של אחרים/ות. מה קורה, כאשר אני מהרהר כך? עכשיו אני כותב, והשעה מאוחרת. ומחר יש עוד יום של ריטריט. ואני קצת חוכך ומיטלטל – האם זה טוב לכתוב עכשיו? אולי היה עדיך ללכת לישון? ויש קצת כיווץ ופחד סביב השאלה. אז מה יקרה, אם אני אציב במרכז העניין את השאלה: 'מה יהיה טוב לאחרים/ות?' השאלה עדיין עומדת בעינה. אני עדיין לא יודע. אבל מה השתנה? הפחד. אני כבר לא מפחד להפסיק, ולאבד את המומנטום של הכתיבה, או להמשיך, ולהיות עייף מחר. למה נעלם הפחד? במובן אחד – משום שהפחד כרוך ומותנה במרכזיות של העצמי. ככל שהעצמי יותר כרוך ומזוהה עם מחשבה לא-נעימה, למשל – כך יהיה שם יותר פחד, והאפקט שלה יהיה ניכר יותר. במובן אחר – משום שכאשר אני חושב במונחים האלה, בעצם דרך הראייה הזו – ישנה בנייה של ביטחון עצמי וחוסר פחד. משום שאם אני חושב במונחים של 'איך אני יכול לעזור לאחרים/ות', אני מתקף, כמובן מאליו – את הכוח שלי והיכולת שלי לעזור. משמע – החוויה נשענת על הנחה של כוח, ומתקפת כוח. חוסר הפחד, מצידו – משחרר אנרגיה של הישות שהייתה כלואה בתוך הפחד, שהוא צרכן אנרגיה רציני, וכך – שתי התנועות עובדות יחד: הנחה בדבר קיומו של כוח, שבאה לידי ביטוי באמונה המובלעת שאני יכול לעזור – משחררת את הכוחות שמאפשרים עזרה. כך דרך הראייה של אלטרואיזם תומכת בתחושת כוח.

אנחנו עשויים/ות לחשוב על אלטרואיזם כסוג של ביטול עצמי, או אבדן של תחושת הסמכות. אבל אלטרואיזם שמגיע מתוך כוח ורגישות – מבקש משהו אחר לגמרי. הוא מבקש עוד פיתוח של היכולות, הכוחות ואפשרויות הפעולה שלנו. עוד דרכים לעזור ולהגיב, עוד תובנה לגבי מה יוצר סבל ואיך אפשר להפסיק אותו. מתוך העמדה הזו – אנחנו מתבקשים/ות להנכיח, לבטא ולפתח את הפוטנציאלים שלנו. ולכל אחד מאיתנו ישנם כוחות שונים, אפשרויות שונות לעזור, דרכים שונות לבטא מחויבות ואהבה. אי-הפחד שהאלטרואיזם מאפשר – קורא לשחרור הכוחות הייחודיים מאוד שלנו. לביטוי שלהם במציאות. ומתוך כך – עוד כוח מגיע לישות, משום שפוטנציאלים שמתבטאים – מביאים ומאפשרים כוח, ביטחון עצמי, ונכונות להתחייב למה שחשוב.

הרחבת הרגישות, הכוח, האכפתיות: חיים של אהבה

ועכשיו, היום – אנחנו עומדים/ות לסיים את הריטריט ולצאת מכאן. התנועה פה הייתה תנועה לעומק. רגישות לפנים עדינים יותר ויותר של החוויה המידית. זה דבר יקר מאוד, ובאמת שרק התחלנו. ובחוץ – יש רוחב של חיים. יחסים, עבודה ותרומה, החזקה של אחרים/ות, אחריויות שונות, וגם הסחות דעת מכאיבות וכן הלאה. כל אותם תחומים שהבודהא התייחס אליהם בחלק האמצעי של הדרך כפולת השמונה, שמדבר על אורח חיים, הביטוי הממשי בעולם. אז ההצעה היא – להביא לשם את אותה גישה. כדי להקל על עצמנו, אפשר לנסח את כל מה שאמרנו כאן כסדרה של כמה שאלות:

  • איך אני יכול/ה להיות רגיש/ה לסיטואציה באופן עדין ובהיר ככל שניתן?
  • איך אני יכול/ה להתייחס אליה באופן שיפסיק להזין את מה שמזיק?
  • האם אני יכול/ה להביט על המצב בדרך שתנקז ממנו את הבעייתיות שיש בו, ותאפשר לי לעבוד בתוכו יותר בקלות? מה קורה אם אני שוקל/ת את אושרם/ן של אחרים/ות כחשוב כמו זה שלי?
  • מה עלי לפתח, על מנת לשרת את המצב באופן המועיל ביותר?

והשאלות האלו יכולות להיות מאוד ישימות, למגוון גדול מאוד של מצבים. ויכולות להישאל בקנה מידה מיידי וקטן מאוד, או רחב מאוד.

אם נדמיין סיטואציה של חיכוך במערכת יחסים – איך זה יהיה להביא אליה את השאלות האלו?

  1. ככל שניתן – לנסות להביא רגישות, יחס של כבוד וקבלה – לתחושות, לחוויה – שלי ושל האחר/ת.
  2. לשאול: מה אני עושה שמזין את הסבל, והאם אני יכולה להפסיק לעשות את זה? בתוך מערכת יחסים מסוימת, שהיתה בה נטייה לוויכוח וחיכוך – שמעתי את המינוח: 'להסכים להפסיד'; גם שם, כמו לעתים קרובות אחרות – הניסיון להשיג, לנצח – מצמצם את הראייה, וכולא וכובל בתוך מעגל שמזין חיכוך.
  3. לחשוב על הסיטואציה באופן אחר לגמרי, ולו רק לזמן קצר. בסיטואציות קשות – אנחנו נוטים/ות להביט עליהן מנקודת מבט מאוד צרה ומוטה. אז אפשר לנסות לרווח שם. למשל – 'איך האדם השני רואה את המצב?' או – בסיטואציה שיש בה אשמה והאשמה, כמו שיש לעתים קרובות כל כך באופן סמוי או גלוי – איך זה יהיה להסתכל על חיכוך ולראות את הסבל של שני הצדדים במשותף, ולראות איך אנחנו מזינים/ות אותה יחד? או – שאפשר ליישם את נקודת המבט האלטרואיסטית: איך זה יהיה לראות את המצב הקשה, מתוך משקפיים ששמות דווקא את רווחתו/ה של האדם השני/ה במרכז? אלו רק הצעות ראשוניות. אפשרויות היצירתיות פה הן עצומות. האינדיקטור לכך שאנחנו בכיוון הנכון – הוא תחושת הפתיחה של אפשרויות התייחסות כלפי הסיטואציה, ותחושת רווחה ואפשרות מסוימת, מתוך המחשבה הזו.
  4. האם אני יכול/ה לחוש, מתוך המצב הקשה – איזו צמיחה, התרחבות – אני נקרא/ת לעשות על מנת להקל עליו, או למנוע את חזרתם של מצבים כאלו בעתיד?

בחרתי בדוגמה של מצב קשה, אבל אנחנו יכולים/ות לשאול אותן שאלות גם לגבי מצבים יפים, ושם אפשר לשאול – איך אני יכול/ה לטפח את היופי, על ידי הזנה של מה שתומך בו, על ידי שינוי הראייה על המצב, ופיתוח כוחות.

אין שום דבר קדוש בשאלות האלו דווקא, ויכולים להיות הרבה ניסוחים אחרים. אבל יש פה את הגרעין המרובע של: רגישות; גיוס כוונה להיטיב; ראייה של אי-המוצקות; והבאה של אנרגיה ופוטנציאלים – שהוא תנועה עמוקה של שחרור. וזה תרגול, כמו כל דבר. זה טיפוח – שאנחנו הולכים/ות ונעשים/ות יותר ויותר מיומנים/ות בו, ונהנים/ות יותר ויותר מתחושת החופש והאהבה שמתפרסות, עם פחות ופחות מעצורים וסייגים, לעומק ולרוחב חוויית החיים.

שבירת קליפות הישות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

שבירת קליפות הישות

לעתים, בהזדמנויות יקרות – הכלים של הישות שלנו לא יכולים להכיל את התוכן, את החוויה של הישות. שום דבר בתפישת העצמי והעולם הרגילה – לא יכול לפרש, להסביר – את הפתיחה, ההתרחבות, תחושת העומק או המסתורין. הדיבור העצמי, הפנימי – לא יכול לחוויה; חוויות העבר אינן בנות השוואה; הצפי לעתיד משתבש. היופי שבפתיחה מנכח עצמו באופן שאי אפשר להכחיש אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו.

המקומות הכואבים, החלשים, בהם ניכר חוסר אונים – בהחלט יכולים להיות המקומות שיהיו המצע הפורה ביותר לפתיחות מסוג זה. תחושה אי-המוזמנות; תחושת אי-הנאהבות; חוסר השייכות; תחושת הסופיות וכן הלאה. אותן תחושות עמוקות, שהן בגדר ידיעה אינטואיטיבית, לא מודעת או מובחנת, של 'איך דברים הם' – שמלוות את הקיום, באופן כזה או אחר – הן בדיוק הזירה בהן תמורות עמוקות ומופלאות עשויות להתרחש. דרכן, סביבן – עשויה הישות להיפתח, הגבולות שלה עשויים להישבר, וכוחות עשויים להתגלות.

שבירת הקליפה הזו עשויה, באופן מעניין – להתרחש מן החוץ אל הפנים, ולא רק מן הפנים אל החוץ. החוץ – א/נשים אחרים/ות, מצבים, רעיונות – מביאים אתם אנרגיה, אופני חוויה, אפשרויות קיום שלא היו זמינים לישות עד כה. הם נוקשים על, וסודקים את קליפת הביצה. ודרך הסדקים – אפשרויות חדשות של קיום מחלחלות, הופכות להיות חלק מן הישות – עד שאין לה ברירה אלא לצמוח אל מעבר לקליפותיה. ולא האפשרויות כשלעצמן הן החשובות, אלא תחושת ההתרחבות, האינסופיות, השבירה של גבולות האפשרי והסביר.

יחד עם זה, ועם היופי שבזה, לעתים קרובות, בא פחד. הישות לא רגילה לעכל, לא יודעת לחוות את עצמה ואת העולם כך. וענווה – מתוך הכרת המוגבלות של הקיום שעד כה, ובתקווה – לנוכח האפשרות האינסופית של שבירת הכלים וההתרחבות.

מה תומך בפתיחה, בשבירה כזו?

בין השאר –

מבט אוהב מאחרים/ות הוא כמעט חסר תחליף. נדיבות אותנטית שמתגלה גם כמבט.

שקט ועדינות, שמאפשרים לישות להרגיש בטוחה מספיק בכדי להיפתח.

שהייה ועיבוד של לימוד מלא-תובנה, השענות על מסורת או מורה.

אמון בהיפתחות – אמון בכך שמה שצפוי להתגלות, בין אם תומך או מכאיב – הוא אמתי יותר מאשר מה שנראה כקיים ויציב, ונכונות וביטחון – לגשת להיפתחות הזו ולתמוך וליילד אותה.

אני אסיר תודה באופן עמוק על האפשרויות שניתנו לי לחוות תנאים כאלו, שוב ושוב.

תרגול – להיות מוחזקים/ות במבט אוהב, לבטוח בתבונה שלו

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זהו חלון לפיתוח אפשרי לתרגול מעמיק של מטא, שלשמחתי הרבה נעשה נגיש ליותר ויותר מתרגלים/ות.

בתרגול המטא אנחנו עובדים/ות עם הדמיון. לעתים הוא ויזואלי, ולעתים – דמיון של נוכחות של אחר/ת, שמתבטא כתחושת נוכחות גופנית, או הדהוד נפשי כלשהו. לזמן מה, לעתים לזמן ארוך – הדמיון הזה משמש אותנו לטיפוח איכות הנפשית המוכרת של מטא: כוונה אוהבת, רצון טוב, ידידות. אבל ישנן הרבה התפתחויות מעניינות שנעשות אפשרויות מתוך תרגול כזה. אחת מהן היא – שהדמויות שהפכו לנגישות דרך המטא מתחילות לקבל 'חיים משל עצמן'. אני לא מתכוון דווקא לדברים שהן עושות או אומרות בדמיון, אלא למשהו יותר מעודן: לתחושה שהן נושאות איתן סוג של הבנה, סוג של מבט – שהוא אוטונומי, במידת מה. ודאי, הוא תלוי בדרך הראייה והתרגול שלנו. אם לא נקדיש את עצמנו לתרגול איתן, הן לא 'ימשיכו להתקיים' באופן אוטונומי ובלתי תלוי בתשומת הלב שלנו. אבל מצד שני – אנחנו יכולים/ות להיעשות רגישים/ות לתחושה – שיש להם/ן דרך להביט על העולם ועלינו, דרך לחשוב, להבין ולראות, ולפעמים אפילו מטען אתי מסוים – שהוא ייחודי להן, ושיש לו אוטונומי בפסיכה שלנו.

ישנה דרך יפה מאוד ומיטיבה מאוד לתרגל מטא כלפי עצמנו, שיכולה לפתוח חלון לאפשרות הזו. מה אם נזמין את המיטיב, האדם שהכי קל לנו לתרגל את האיכות של מטא כלפיו/ה – וניתן לו/ה להביט בנו, ולשלוח אלינו מטא: איך הוא/יא רואה אותנו? מבין/ה את ההתרחשות שאנחנו בה? האם אפשר לחוש – עד כמה אנחנו אחרים/ות כאשר הוא/יא מסתכל/ת עלינו, מאשר כשאנחנו מסתכלים/ות על עצמנו? מה ההבדל? האם אפשר לתת לנקודת המבט שלו/ה עלינו להיות תקפה, לבטוח בה?

נראה שתחושת העצמי שלנו כוללת, במידה כזו או אחרת בזמנים שונים ואצל א/נשים שונים/ות – תחושה של 'מבט' על עצמנו. אנחנו חושבים/ות, מביטים/ות על עצמנו. ואנחנו עושים/ות זאת, תמיד, מנקודת מבט מסוימת, שלא יכולה להיות ניטראלית. התרגול הזה פותח פתח למשחק עם נקודת המבט הזו, והמשחק הזה יכול להכניס הרבה חמלה, וללמד אותנו משהו חשוב מאוד על טבעה של חוויית העצמי.

ויחד עם, ולאחר הטמעה של החמלה, הפתיחה של חוויית העצמי, והתובנה לגבי עצמי – שיכולות לעלות ולהתגבש דרך התרגול הזה – אנחנו יכולים/ות לפנות לאפשרות נוספת. לשחק עם האפשרות שאולי העיניים של האדם המיטיב לא היו עבורנו רק ניצב, מעין נקודת מבט סתמית, אלא – אולי הן אומרות, משדרות משהו, מבקשות או מאפשרות משהו. אולי יש בהן איזו חיות, שהיא לא חלק מתחושת הקיום העצמי הרגילה שלנו, אבל נעשית נגישה לנו דרך העיניים.

לפני זמן מה הייתי בריטריט ארוך, וחוויתי חוויות רגשיות מאתגרות מאוד. ולעתים קרובות מאוד – נפתחתי לתחושה של 'מישהי', לעתים זה היה 'מישהו' שמביט/ה עלי. יודעת, דואגת. מישהי שהיה לה אכפת, חשוב – מה אני עובר. לפעמים זה היה דימוי ויזואלי, ולעתים – פשוט תחושה. אבל היה ברור מאוד – עד כמה זה מועיל לטפח תחושה של מבט כזה, לצד המבט הרגיל של תחושת העצמי, ששופט ומודד איך ועד כמה אני טוב דרך אמות המידה השרירותיות-למדי שלו. ככל שאפשרתי לעצמי לבטוח בנקודת המבט של הדמות המיטיבה, כך כל האירוע הלך ונפתח, ונכנסה תחושת אפשרות, פתיחות, אומץ – שהמבט המצמית של תחושת העצמי ה-הרגלית לא נוטה לאפשר.

עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: 'זה לא אמור להיות כאן'; משהו פה לא בסדר'; משהו אצלי לא טוב'; 'זה הולך להמשך לנצח'.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: 'זה בסדר'; 'זה מושלם', ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.   

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של 'מה היה בעבר' ו'מה מצפה בעתיד'. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.   

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו  – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של 'מה עשית או לא עשית'. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: 'אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה'. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.   

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

משען נטול מציאות

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

~ Yahel ~ כתיבת תגובה

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה 'המציאות' – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: 'זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך' (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. 'זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו'. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: 'אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה'. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: 'אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל'. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא על כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: 'כל היונקים הצמריריים שמשמאל' – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא 'אני נותן/ת אהבה לך'. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. 'אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה'. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: 'אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום'. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים 'כל הברואים/ות', למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.