גוף האנרגיה: שיחה ומדיטציות מוקלטות

רוב הציע את הרעיון הקונספט של 'גוף האנרגיה' (ולפעמים גם הגוף העדין', 'הגוף הפואטי', בהקשרים ספציפפיים 'הגוף רגשי') ב2008 והוא ליווה את התפתחות ההוראה שלו מאז, דרך תרגולי הסמאדהי, העבודה עם הרגשות, וה soulmaking. וזה נושא מעניין דווקא משום שברובד אחד הוא די אינטואיטיבי ופשוט, אבל הוא גם מפליא ומרתק כאשר מתרגלים איתו לעומק ולאורך זמן.

בקובץ הזה מוצעת שיחה שלי על ביטויים שונים ודרכים שונות לעבוד עם גוף האנרגיה. במהלה ישנן שתי מדיטציות מונחות – אחת מכוונת לסמאדהי והשניה לעבודה עם רגשות בהקשר של גוף האנרגיה. בסופו יש סשן קצר של עבודה של איזון תשומת הלב בין עצמי ואחר.

מקווה שתהנו!

גוף האנרגיה: שיחה ושתי מדיטציות מונחות

התעוררות: דברים שלי בערב לרגל הוצאת התרגום ל'ראייה שמשחררת'

שלום לכולכם וכולכן.

אני שמח ומתרגש לראות אתכם/ן, מתרגש מהערב הזה, ומהסיבה שבגללה התאספנו. 

אקדיש את הזמן הזה כדי לדבר על התעוררות.

אזהרת מסע 

התעוררות היא רעיון מורכב מכמה וכמה בחינות. ראשית, זו מילה שהיו לה משמעויות שונות בזמנים שונים, בתוך המסורת הבודהיסטית. אפילו רק בימינו, ואפילו רק במסורת של מדיטציית תובנה, אנחנו נמצא כל מיני דרכים להגדיר ולהתייחס להתעוררות. ולו רק משום כך עלינו להודות שזו לא מילה שיש לה משמעות אחת. 

שנית, זהו רעיון מורכב מבחינה פסיכולוגית, וזה כנראה נכון במיוחד בימינו. הוא מעלה את הסוגיה של 'יש לי או אין לי', ואת סוגיית ההישג והמדידה העצמית. והוא מעלה את סוגיית ה'אדם הער', ומיהו, ומה מייחסים לאדם כזה.

ובכל זאת. לזנוח את הרעיון הזה לחלוטין יהיה אובדן עצום לדהרמה ולפוטנציאל של האנושות. משום שהוא כן מסמן משהו משמעותי. הוא מסמן את האפשרות לראות ולהבין משהו משהו שמשנה את נקודת המבט על הקיום באופן יסודי ומתמיד. גם אם מי שהתעורר לאו דווקא חווה את הקיום מנקודת המבט של ההתעוררות כל הזמן, היא נמצאת שם כנקודת התייחסות פנימית. והיא נקודת ההתייחסות הבסיסית של הקיום. היא נחווית כאמת בסיסית. בנוסף לזה, המונח התעוררות לא מצביע רק על התוצאה הזו, אלא הוא גם מסמן נקודת השלמה של תהליך מובחן וספציפי, שמתרגלים/ות שונים/ות לאורך אלפי שנים הצביעו עליו. אז שווה להתעכב על השאלה: מהי התעוררות?

ממה מורכבת התעוררות?

נתחיל מהמבט הרחב ביותר. רוב הצביע על שלושה דברים שהם הכרחיים כדי להתעורר. הראשון הוא הבנה יסודית ומוטמעת של ההתהוות המותנית והריקות של כל הדברים. השני הוא טיפוח של איכויות יפות של לב ותודעה. השלישי הוא מיומנות עם העולם הרגשי. 

 היום אני אדבר על החלק הראשון, שהוא אולי הקו המרכזי והמודגש ביותר במסורת כדרך להתעוררות, ושאותו הספר פותח בפנינו.

אז הנה ציטוט של הבודהא מדרשה מפורסמת מאוד. זוהי הדרשה, שאולי שמעתם עליה, בה שהבודהא, שזה עתה התעורר, אומר שהדהרמה שהוא הבין היא קשה ועמוקה מידי מכדי ללמד אותה לבני דורו. 

"הדהמה הזו שהשגתי היא עמוקה, קשה להבחנה ולהבנה, שליווה, מזוקקת, למעלה לכל שיעור, מעודנת, נחווית על ידי חכמים/ות. אך דור זה מתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות. עבור דור המתענג על היאחזות, נרגש מהיאחזות, נהנה מהיאחזות, קשה לראות את ההתניה של זה וההוא ואת ההתהוות המותנית. קשה גם לראות את המצב של התרתם של כל הפיברוקים, ויתור על כל הקניינים, סופה של ההתאוות; המצב של קור הרוח; הפסקות והתרה. ולו אלמד את הדהמה ואחרים לא יבינו אותי, יהיה זה מטריד ומתיש." (SN 6:1 The Request)

אז הבודהא מציין פה מה על אנשים לראות כדי להבין את הדהרמה. הראשון: "ההתניה של ההוא והזה וההתהוות המותנית"; והשני – המצב של התרתם של כל הפיברוקים. 

נתחיל עם השני ונחזור לראשון.

מצב ההפסקות 

התרגול המדיטטיבי בדרך הבודהיסטית יכול להוליד הרבה מצבי קיום יפים. הפתחויות שונות, מצבים מיסטיים, סוגים שונים של חוויות אחדות וכן הלאה. וישנו המצב, הבודהא אומר, שחורג לגמרי מכל עולם התפיסה הזה. גם מהתפיסה הרגילה, וגם מאותם מצבים מיסטיים. 

"ישנו הנחוּת, ישנו הנעלה, ומעבר להם ישנו הוויתור על כל שדה התפיסה הזה". (MN7, משל הבד; לקוח מתוך "ראייה שמשחררת"). 

והוא אומר גם: 

"באשר נמה־רופה (כלומר כל תפיסה שהיא), ואיתה תפיסת הצורה, דועכות בלי להותיר עקבות, שם הסבך כולו נחתך. (SN 7:6 מתוך "ראייה שמשחררת") 

ודרשה של הבודהיזם המאוחר מהדהדת זאת: 

באין שום ראייה של צורה, שום ראייה של ודאנה, שום ראייה של תפיסה, שום ראייה של הבניות רצוניות, שום ראייה של הכרה, תודעה או מבנה מנטלי — זאת, לימד הטטהגתא, היא ראיית הממשות. ( Prajñāpāramitā Samcayagatha: מתוך "ראייה שמשחררת")

הטקסטים האלו, וישנם עוד רבים, מצביעים על מצב בו תפיסה אינה מופיעה, כולל תפיסת זמן, מרחב, ואפילו לא תפיסה של 'אין'. וזוהי, אומר הטקסט, הממשות. זהו הדבר אותו יש לראות, ואותו יש להכיר. 

זה מצב שאפשרי לראות ישירות. הנסיון שלי בתרגול, ועם תלמידים/ות מראה שמפגש אמתי עם מצב כזה עשויה להיות חוויה מופלאה ומשנת חיים. זה לא נפוץ שמישהו מתרגל באופן שמאפשר את זה. ועוד יותר נדיר לחוות אותו ברגישות שמאפשרת ממש לחוש את החופש והיופי שהוא פותח. 

הבודהא אומר שהמצב הזה הוא רכיב בלתי נפרד מהתעוררות. במיטבו, הוא פותח עבור התודעה אופק של משהו טרנסצנדנטי לגמרי, חופשי מאי נחת, וחופשי מכל עול; אפילו מהעול המעודן של 'לתפוס דברים'. ומשם והלאה, לאחר שיוצאים מהמצב הזה, התודעה לא יכולה אלא לדעת שמימד טרנסצנדנטי כזה קיים. והוא שם את כל העולם הזה, את כל עולם החוויה, 'בסוגריים'. עולם החוויה כבר לא נושא את אותו משקל של אמיתיות, של הכרחיות, שליווה אותו עד אז.

אז זהו רכיב של התעוררות, ובכל זאת רק רכיב אחד. ולשיטתו של רוב, בהחלט לא החשוב ביותר.

התהוות מותנית

הרכיב השני הוא ההבנה של ההתהוות המותנית. זה מונח שמשמש במסורת באופנים שונים. ועכשיו אני אתייחס אליו במובן שמודגש בספר ונשען על הוראתו של הבודהא.

הבודהא תיאר את המצב עליו דיברתי קודם כ'התרתם של כל הפיברוקים'. ואמר: זה מצב בו התודעה אינה תופסת דבר. ואפשר לומר אפילו שאין שם תודעה כלל, לפחות לא במובן המקובל של המילה. ואכן, באופן הזה המצב הזה מתואר על ידי אנשים. מכך משתמע משהו חשוב מאוד, והוא משתמע עקרונית וגם בחוויה. כל הדברים, כל החוויות שאנחנו חווים/ות, האוזן והצלילים, העין והמראות וכן הלאה – כל אלו הם בגדר פיברוקים. הם אינם אמיתיים לגמרי, ואינם קיימים מצד עצמם. הם מופיעים בתלות בתודעה. זוהי דרך לדבר בקיצור על אחת המשמעויות של המונח התהוות מותנית.

ולא רק שהדברים של החוץ והפנים הם אינם אמתיים באופן בו נדמה שהם, אלא גם התודעה הזו נשענת ותלויה באותם דברים. לפיכך אי אפשר לומר שהדברים של החוץ והדברים של הפנים הם אינם קיימים. אם רק התודעה היתה קיימת, והם לא, היינו יכולים לומר שהם לא קיימים. ואולם, הדברים של החוץ והפנים מופיעים בתלות בתודעה, ואילו התודעה תלויה בהם. לפיכך המסורת מצביעה על כך שהן המופעים והן התודעה הם נטולי קיום עצמי, ולא 'בלתי קיימים'. "מעבר לקיום ולאי קיום". הבנה יסודית ובלתי מעורערת של זה פירושה התעוררות. 

למה זה משחרר?

שאלה טובה.

ככל שאני חווה את עצמי כקיים ואת הדברים של החוץ והפנים כקיימים, מידה דומה של חרדה היא בלתי נמנעת. זאת משום שאני תמיד תחת איום, באופן כזה או אחר. ואולם, אם אני נוכח לגלות שהדבר האמתי יותר, 'הממשות', במילותיה של הדרשה שהקראתי קודם, הוא כי הן זה שכאן והן זה ששם אינם קיימים באמת, הרי שלחרדה ומצוקה אין על מה לצמוח. כמו שעץ לא יצמח באוויר, כך אי נחת לא תצמח ללא קרקע של אמונה בקיום של עצמי ועולם.

נגרג'ונה, שהיה המורה והפילוסוף החשוב ביותר במסורת, מלבד הבודהא עצמו, אמר:

"כשיש אמונה שדברים הם אמיתיים… תשוקה ושנאה מיוצרות… בלי האמונה הזאת מזהמים לא יכולים להופיע… וכשדבר זה הובן לחלוטין, כל ההשקפות והסבל מתמוססים… (כך) לימד היודע הנשגב של האמת (הבודהה)." (מתוך: "ראייה שמשחררת").

החוויה עליה שוחחנו קודם, של הפסקות עולם התפיסה, היא מטבעה זמנית. ואולם התובנה שאנחנו מדברים עליה עכשיו יכולה להטמע ביישות ולשנות אותה באופן כרוני. העולם כבר לא יכול להיות מובן כקיים במובן בו אנחנו מתכוונים בדרך כלל, והעצמי לא יכול להיחוות כקיים במובן כזה. אותה חוויה, עליה דיברנו קודם, היא אך אמצעי להבין את זה. 

איך אפשר לראות את זה?

אבל זה גם משהו שאנחנו יכולים ללמוד לראות בתרגול שלנו לכל אורך הדרך.

דרך לחשוב על מהי מדיטציית תובנה היא: כזיהוי של פעולות שאנחנו עושים, שמגבשות את חוויית המציאות שלנו באופנים שנושאים סבל, והפחתת הפעולות הללו. 

התודעה שלנו יוצרת ומגבשת את עולם החוויה הזה, שאנחנו חווים. זה ברור, אם אנחנו חושבים על מצב של כעס, למשל. אנחנו מדמיינים את עצמנו ואחרים בדרך מסויימת מאוד, וזה משמר את מצב הכעס. 

אבל אנחנו עושים את זה גם ברמות מעודנות מאוד.

אנחנו מנסים, למשל, לשמור על דברים קבועים ויציבים. ואם אנחנו מתרגלים הפסקה של הפעילות הזו, יש בזה שחרור. ואם אנחנו עושים את זה ברגישות והתמדה, החוויה כולה תתחיל להשתנות. תיעשה הרבה יותר קלילה, פתוחה, ופחות בנויה. אנחנו מפסיקים לבנות את מה שבנינו קודם לכן. 

או שאנחנו יכולים הפסיק את התנועה שמבחינה ומבדילה בין דברים על סמך האינטרס שלנו כלפיהם. לפנות לכיוון של אי העדפה, למשל. ולצד ההקלה שזה יביא, בהדרגה אנחנו גם נחווה פחות ופחות הבדלים. הגבולות בין דברים והמובחנות שלהם תתחיל להתמוסס. 

ישנן כמה וכמה דרכים לעשות את זה.

כל דרך כזו היא משחררת ומקלה בפני עצמה. ואנחנו צריכים/ות לחזור שוב ושוב, בדרכים שונות ומזוויות שונות על אותו עניין: 'איך התודעה יוצרת את מסת החוויה הזו, ואיך אפשר להקל, להתיר אותה?'. ולשים לב – לא רק הסבל מתנקז החוצה מתוך החוויה; קורה שם משהו לחוויה של עצמי ועולם – היא מתמוססת, מתפוגגת, דועכת. 

אותן חוויות מיסטיות אותן הזכרתי קודם לא נפתחות באופן מקרי. הן נפתחות משום שאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו, שאנחנו עושים/ות באופן רגיל. למשל – להיאחז, לקבע במקום, להעדיף, לייחס לעצמי, לראות משהו כאמתי.  

וכשאנחנו מפסיקים/ות לעשות משהו מן הדברים האלו, ובמידה בה אנחנו מפסיקים/ות, חוויית המציאות שלנו נעשית שונה מהרגיל. חלקים ממנה שבנינו על ידי התודעה כבר לא ניבנים. ואם אנחנו מפסיקים/ות, באופן עדין, רגיש ומודע מאוד, לעשות אותם כליל, החוויה של עולם ועצמי לא מופיעה כלל. 

ודרך זה אפשר להבין: "מהי המציאות הבסיסית? ריקות. מהיא ריקות? שאין מציאות בסיסית" (R.B: Untill all is liquid: emptiness and sensing with soul)

הספר פותח את הדרך הזו באופן ישים ומשחרר. ממגוון של זוויות, וברמה שונות של דקות. מהברור יותר ועד לרמות מעודנות ויפות של חופש, ששום מורה או ספר מערבי לא הציעו עד כה. והוא עושה זאת בדרך שמאפשרת לגזור, בראייה ישירה, את המסקנות הנובעות מכך. זוהי דרך להתעוררות, שהבודהא הצביע עליה לפני 2500 שנים, ואנחנו מוזמנים/ות ללכת בה היום.

שיחה מוקלטת: התועלת והיופי בתרגול ג'אנות (באנגלית)

בשיחה הזו, אני מציג חלק מהיתרונות והיופי שבתרגול הג'אנות, מצבי סמאדהי מעמיקים ויפיפיים. אני לא מסביר שם ממש מהן מן הבסיס, אבל היא תוכל לפתוח אפשרות גם עבור מי שרק מתעניינ/ת בכיוון, ואין לו/ה הרבה ידע מוקדם.

https://drive.google.com/file/d/14s52MWH—5MJw8NT1YVAaHwWaVjM8NM/view?usp=sharing


ועד כמה מילים למי שרוצה:

האופן בו רוב לימד את תרגול הג'אנות תובע זמן ומיומנות; הן לרוב נפתחות בהדרגה ובקצבים שונים מאוד עבור אנשים שונים. לכן, ריטריטים קבוצתיים על ג'אנות הם לא פורמט מובן מאליו. אלא שלמרבה השמחה ובהשפעת הריטריט שהוא לימד בדצמבר הקודם, קמה קבוצה מקוונת שנפגשת באופן עצמאי (באנגלית) ותומכת בתרגול הג'אנות האחד/ת של השני/ה. המגוון שם גדול, מבחינת הנסיון ואופי התרגול, אבל נראה שישנה החזקה משותפת יפה.

מתוך ההקשר הזה, הם/ן הציעו לי ולסארי מרקינן להנחות אותם/ן בריטריט ג'אנות. אנחנו בעיקר פוגשים/ות אותם/ן לפגישות אישיות (המון מהן!) אבל גם נותנים/ות שיחה קצרה בכל ערב.

בשיחה הזו, אני מציג חלק מהיתרונות והיופי שבתרגול הג'אנות. אני לא מסביר שם ממש מהן, למי שאף פעם לא שמע/ה עליהן, אבל כן חשבתי שהשיחה יכולה לפתוח משהו גם עבור מי שרק מתעניינ/ת בכיוון, ושהיא לא דורשת הרבה ידע מוקדם.

אז תהנו!

(יכול להיות שתצטרכו להוריד את הקובץ למכשיר שלכם/ן כדי לשמוע):

https://drive.google.com/file/d/14s52MWH—5MJw8NT1YVAaHwWaVjM8NM/view?usp=sharing


הקבוצה המדוברת פתוחה למצטרפים/ות חדשים/ות, אם יש לכם/ן את היכולת להקשיב לשיחות המקדימות ולשחק קצת עם מה שמוצע בהן.

מי שרוצה מוזמן/ת למצוא מידע כאן:

https://docs.google.com/document/d/1AuL0Veo9dXXR-HJr3gIm-kajiedWa6NA4AA5wuhMqmM/edit?usp=sharing

שיחה מוקלטת: ההתהוות המותנית

ללימוד של הבודהא על ההתהות המותנית ישנן שתי פונקציות חשובות. הראשונה היא שימושית מאוד: לצייר מפה המורה על האופן בו התודעה יוצרת חוויות נושאות סבל, ומצביעה על שערים להתרתן. השנייה נגזרת מאותה מפה, אבל מאפשרת מבט מרחיק לכת ורדיקלי הרבה יותר. היא מאפשרת למתרגלת להיווכח כיצד חוויות קיום מופיעות ודועכות בתלות בפקטורים של ההתהוות המותנית, וכך לשמש פתח למה שרוב כינה 'חקירה פנומנולוגית רדיקלית' אל טבעו וטיבו של הקיום.

השיחה הזו היא שיחה על משמעותה הראשונה של ההתהוות המותנית, ובתוכה רמזים לאופן בו ניתן לפתוח גם את האפשרות השניה. אם השניה היא המסקרנת עבורכם/ן, ועוד לא התחלתם/ן לקרוא את 'ראייה שמשחררת', עכשיו זה הזמן (או שאפשר לחכות לקורס שיתחיל בעוד כחודש).

השיחה ניתנה בריטריט סוף שבוע מקסים ב'משיב נפש', שהסתיים אתמול.

הנה הקישור:

שיחה: ההתהוות המותנית (עם שאלות ותשובות בסוף)

הקלטת שיחה: הבחנה עדינה בעבודה עם רגשות, מתוך הקורס: 'לב ער'

זוהי שיחה על הבחנה בעבודה עם רגשות, מתוך קורס ארוך בנושא זה. אני מקווה שהיא תהיה שימושית על אף שהיא חלק קטן ממארג עשיר יותר של תרגולים וגישות שהוצעו בקורס. מכל מקום, חשבתי שהיא יפה מספיק, ולכן שמח לחלוק אותה.

שיחה: הבחנה עדינה ושימוש בתיוג בתרגול עם רגשות

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: 'הלב חסר הגבולות' מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש 'הכי טובה'. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור 'מהו רגש', או 'מהו מצב מנטלי', וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. 'האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?' מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. 'האם באמת יש מישהו בי?' ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – 'מי אני באמת?'; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ"כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ'פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש'. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש'זה בדיוק מה שקרה', ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: 'כך וכך קרה', אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של 'יש לי את הסיפור שלי' בגישה של 'יש לי סיפורים', וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות 'ארוזים מראש', קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום 'אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי', במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום 'הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש', במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים 'לצאת' או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: 'מה זה נותן לי…' נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; 'מה זה נותן לי?'. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: 'האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה', אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של 'נשמה', איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי 'מי אני', ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, 'הנה שוב אותו רגש', והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש'זה הכל באשמתה'. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: 'זה הכל באשמתי'. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: 'האם יש לי את האומץ להרגיש?' 'האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?' וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, 'האם יש לי את האומץ לא להרגיש'? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של 'כך הם הדברים', אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

ראייה שמשחררת, פרק רביעי

לפני כמה ימים יצא לאור התרגום לספר "ראייה שמשחררת". בספר זה, ספרו היחיד של מורה הדהרמה רוב ברבאה, הוא פורש עבור המתרגלת דרך שיטתית אל אותה הבנה יוצאת דופן ומהפכת לגבי 'מהו הקיום הזה' המכונה במסורת: 'האמת', 'הטבע המוחלט', ולעתים קרובות יותר: 'ריקותם של כל הדברים'. הראייה הישירה הזו, של הטבע המוחלט של הדברים, היא המשחררת. דרכה נעשה הלב חופשי מכבלי ייחוס המציאות, ויודע את כל הדברים כחופשיים במהותם.

הראייה הזו מטופחת בעשרות צעדים קטנים. כל אחד מהם הוא אפשרי, יפה, משחרר ומתגמל בפני עצמו. "ראייה שמשחררת" מציע את הצעדים האלו בדיוק ובהירות. הוא גם מבקש מן המתרגלת משחק ועבודה מיומנים ואינטלגנטיים בכל צעד, כך שהיא, ההולכת בדרך, יוצרת את דרכה שלה בעת שהיא צועדת בה.

אני שמח כל כך שהאפשרות הזו נגישה היום לכל כך הרבה מתרגלות ומתרגלים גם בישראל. אני מאחל מעומק לבי שהיא תשרת היטב. מאחל שהתרגול של רבים/ות מאיתנו יתפתח ויעמיק לקראת האפשרויות המוצעות כאן באופן נדיב, בהיר ומפורש, ופותחות שער למחוזות נדירים ויקרים כל כך.

אני אסיר תודה לקרן שפי שעשתה מלאכת תרגום מופלאה. שנינו עמלנו על הספר, אבל מירב המאמצים היו ללא ספק שלה. אני מקווה שהם היו מתגמלים. ומוקיר כל כך את רוב על המסירות המופלאה שלו להרחבה של מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו כמתרגלים/ות ובני/ות אדם, ועל השיתוף בחלק מהממצאים שלו בספר הזה. אני שמח על כך שבטח בי שאערוך אותו באופן שהולם את הבנתו.

כאן אפשר לרכוש את הספר במחיר מוזל באתר ההוצאה, כספר פיזי או דיגיטלי.

כאן נמצא דף הפייסבוק שלו, אליו עוד נעלה שיחות מתורגמות ואולי נפרסם כמה אירועים שקשורים לספר, אז שווה לבקר ולחבב.

זהו הפרק הרביעי של הספר, בו רוב מציע בסיסים לטיפוח תובנה בדרך הבודהיסטית ומציע אופנים בהם תובנה אל הריקות מקיום עצמי של כל הדברים עשויה להתפתח:


טיפוח התובנה

מהי "תובנה"?

לפני שנתחיל לבדוק כיצד ניתן לעודד התפתחות הדרגתית כזו של הראיה שלנו, יש צורך להציג כמה מושגי מפתח, שיעמדו ביסוד כל הגישה שנשתמש בה ביחס לתובנה. חשוב לציין שתובנה היא מושג שאפשר להגדיר בדרכים שימושיות שונות. כאן לא ננסה לנסח מהי תובנה בצורה שלמה, או אפילו מדוייקת לחלוטין; תחת זאת, ננסה לומר כמה שצריך כדי להתחיל לפתוח את הדלת בפני תפיסה מסויימת של התרגול, ששונה בצורה עדינה אבל משמעותית מצורת התרגול שרבות מקוראות הספר הזה מכירות. ואז, דרכה, יוכלו להיפתח אפשרויות של צורות תרגול חדשות ושונות.

לעת עתה, נאמץ את ההגדרה הרופפת הבאה: "תובנה" היא כל הבנה או צורת הסתכלות שמביאה מידה כלשהי של מיסוס או הפחתה של הדוקהה. כדאי שנצביע כבר עכשיו על כמה מהמשמעויות המיידיות של הגדרה כזאת, ובכך נוכל גם להבהיר יותר למה הכוונה כאן.

ראשית, על פי הגדרה זו, התובנה איננה בפני עצמה איזושהי חוויה מסוימת שעלינו להשיג. אין ספק שחוויות יוצאות דופן יכולות להיות חשובות לעתים, אבל למעשה, הן לא מה שמשחרר. תובנה היא גם לא פשוט "להיות קשובות ולצפות בהצגה", בלי שתהיה לכך שום השפעה על הפיברוק או הפירוק של חוויית הדוקהה. כך, לדוגמה, הידיעה שדוקהה, היאחזות או תגובתיות נוכחות אצלנו כרגע היא כמעט אף פעם לא מספיקה כדי לשחרר אותנו מהן, אפילו ברגע זה. והיא בהחלט לא תספיק כדי למצות או לחסל את הנטיות החבויות בנו להשתוקקות וסלידה. נחוצה הבנה כלשהי שבכוחה לגדוע או למוסס משהו יסודי יותר שעליו הדוקהה נשענת, וכך לחסל את הדוקהה או לפחות לצמצם אותה.

שנית, ההגדרה הזאת של תובנה מאפשרת לה טווח רחב של התגלמויות. תובנה יכולה להיות נוכחת בכל מצב וביחס לכל חוויה או תופעה: גסה או מעודנת להפליא, גלויה או עמוקה יותר, "של העולם הזה" או טרנסצנדנטית. היא יכולה להתגלם בתור הבנה של דפוס אישי שמייצר בעיות, או שהיא יכולה לכלול זיהוי של משהו כללי יותר. למשל, רגע שבו ידיעת החלופיות של כל הדברים מותירה חותם מובהק יותר על הלב והתודעה, כמו גם, למעשה, כל הבנה ברמה כלשהי של הריקות של משהו. אבל התכונה המהותית של תובנה היא תרומתה להפחתת הדוקהה.

שלישית, חשוב להדגיש שבהגדרתנו הנוכחית, רק מה שהמתרגלת יכולה ממש לתפוס כרגע נחשב כתובנה מבחינת המתרגלת. כך, למשל, ייתכן שאחוש חרדה כשאבדוק את חשבון הבנק שלי ואגלה שלא נשאר בו כסף כלל. אבל אם אסרב להאמין לדיווח מהבנק ופשוט אבחר להאמין שיש בחשבון שלי יתרה של מיליון דולר, הבחירה הזאת לא תהיה תובנה על פי ההגדרה שלנו כאן, גם אם היא אכן תפחית את המצוקה שלי. באופן כללי יותר, כל אמונה שלא מבוססת על תפיסה, וכל הנחה בדבר קיומן של ישויות שאי אפשר לצפות בהן, לא ייכללו בהגדרת התובנה המסוימת והמצומצמת הזאת.[1]

רביעית, ובהמשך לנקודה הקודמת: תובנה כמו שבחרנו להגדיר אותה לא מבוססת על מתן אמון בחוויה של מישהי אחרת, ולא על אמונה עיוורת –  גם לא אמונה "בודהיסטית" – ביחס לטבע הדברים; היא מבוססת בראש ובראשונה על חוויה אישית של מה שמפחית דוקהה. במקום שבו יש תובנה, יש ראייה שממוססת את הדוקהה; ואת השחרור הזה מדוקהה אנחנו יכולות לחוות ולדעת בכוחות עצמנו.

תובנה וארבע האמיתות הנאצלות

אם כן, ניתן לתאר תובנה בקווים כלליים בתור כל ראייה שמשחררת. אבל חלק מאיתנו, למרות ההבהרות לעיל, עלולות להרגיש שזו צורה מוזרה לחשוב על תובנה. אפשר אולי לתהות מה בדיוק היחס בין תובנה שמומשגת באופן הזה לבין "המציאות" או "האמת". בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן בקצרה על היבט חשוב בגישה של הבודהה ועל כמה מתוצאותיו.

הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב, שכל מה שהוא מלמד נוגע במהותו אך ורק לשאלת הדוקהה והאפשרות לשים לה קץ.[2] בפועל, אם כן, עקרון העל המאחד המרכזי עבור הדהרמה כולה הוא ההקלה על סבל ואי נחת. אף שאין זה ברור במבט ראשון, להמשגה או לגישה הזאת של הבודהה יש השלכות משמעותיות מאוד. נשוב אליהן פעמים רבות ונרחיב אותן בהדרגה, ועם התרגול הן יהפכו גלויות יותר לעין ומובנות יותר במלואן. מתברר שהפיכת ההקלה על סבל ואי נחת לכוח המניע ולמושא הראשי של התרגול היא לא רק המעשה החומל והמיומן ביותר שאפשר להציע עבור שיכוך הדוקהה, אלא שתוך כדי התהליך של שיכוך הדוקהה, הגישה הזאת מתחילה גם לחשוף את האמת של הדברים. כשמיסוס הדוקהה הוא מושא החקירה המרכזי, המציאות מתגלה בהדרגה. בנתיב שגילה הבודהה, אם כן, התובנה, גילוי האמת והחופש מדוקהה נפתחים בפנינו יחד.

האופן שבו ניסח הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות[3] הוא ביסודו של דבר הרחבה של עיקרון העל הזה של הדהרמה — המוכוונות העמוקה לעבר שחרור מדוקהה. תפיסת התובנה שאימצנו, שמכוונת באופן ישיר כל כך לשחרור הדוקהה, היא במובן מסוים גרסה מיידית ומקוצרת של ארבע האמיתות הנאצלות.

זה כך משום שכשמתרגלת ניגשת לתובנה מתוך ההגדרה הרופפת שהוצעה כאן, באותו רגע היא מתבוננת למעשה דרך המשקפיים של מה שלימד הבודהה על ארבע האמיתות הנאצלות – אף שלעתים קרובות מדובר בגרסה מפושטת מעט של הלימוד הזה. כלומר, בהתייחסותה לתופעות, המתרגלת תתמקד בדרך זו או אחרת, מפורשת או מובלעת, בחוויה הממשית של דוקהה (האמת הנאצלת הראשונה), בזיהוי מה שתומך בדוקהה (האמת הנאצלת השניה), ובמציאת דרכי ראייה, הבנה והתייחסות שמאפשרות לה לחוות הקלה מסוימת מהדוקהה (ואלו פחות או יותר האמיתות הרביעית והשלישית, בהתאמה).

כשאנחנו פוסעות בנתיב התובנה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות, לעתים נבין משהו, וההבנה הזאת תפחית דוקהה בעתיד. אולי, למשל, יתבהר לנו איך סוג מסוים של התנהגות לא אתית עתיד בהכרח להמיט סבל על עצמנו ועל אחרים; או עד כמה חיוני לדאוג ללב ולתודעה באמצעות טיפוח תכונות יפות כמו מטא, סמדהי, נדיבות וחמלה. לעתים התובנה תהיה צלולה במידה מספקת כדי למנוע מאיתנו להתנהג באותה דרך מזיקה בעתיד; לעתים יהיה די בה כדי לגרום לנו להתחייב לחיים של תרגול. במקרים האלו, התובנה מפחיתה סבל עתידי.

לצד זאת, אנחנו יכולות גם להגיע להבנות שממוססות מידה מסוימת של דוקהה באופן מידי. במקרים אלו יש תחושה מורגשת של הקלה, שחרור או חופש, שמגיעה מתוך תובנה מסוימת וברגע התובנה עצמו. תחושות ההקלה וההשתחררות יהיו אז אותות עבורנו שאנחנו על המסלול הנכון.

כמתרגלות, אנחנו מעוניינות כמובן הן בסוג התובנות שתורמות לחופש עתידי והן באלו שמביאות חופש גם ברגע הנוכחי. אבל למטרותינו הנוכחיות אנחנו מתעניינות במיוחד בסוג השני.

אופנים של תרגול תובנה ו"צורות הסתכלות"

הבה נציע הבחנה נוספת. ודאי קרה לך פעם, שתובנה התגלתה לך באופן ספונטני ברגע של נוכחות קשובה. ברגע הזה, "השגת" או "הגעת ל"תובנה. יש רגע של "אהה!": בבת אחת או בהדרגה מתגלה לך משהו, מתברר לך משהו, וזה משפיע על הדוקהה. תובנה כזאת הופיעה כתוצאה מטיפוח איכויות כמו תשומת לב, שלווה או סקרנות.

האופן הזה של תרגול תובנה ניצב מול אופן אחר, שגם אותו אפשר לתרגל לפעמים, ובו התובנה עצמה היא נקודת המוצא, היא הסיבה, היא עצמה שיטת התרגול. באופן השני הזה של תרגול תובנה, ננסה בצורה יותר מודעת להחזיק ביציבות "צורת הסתכלות" על החוויה שלנו – תפיסה מסוימת של החוויה, גישה מסוימת של התייחסות אליה – שמושפעת מראש מתובנה זו או אחרת. זה לא אומר רק "לחשוב משהו חכם", למשל ש"כל הדברים הם בני חלוף" – חשיבה יכולה להיות כלולה או לא כלולה בתרגול כזה – אלא ממש להחליף הילוך, אל מצב בו אנחנו מתבוננות דרך המשקפיים של תובנה מסוימת (למשל, מתבוננות בעולם או בחוויה במטרה לראות את הטבע החולף של כל דבר שמתגלה לעינינו). או אז אנחנו ממש רואות וחוות דברים, בכוונה תחילה, בצורה שונה מזו שאנחנו מורגלות בה – בצורה שחושפת ומדגישה תובנה זו או אחרת. אם תובנה היא מה שמשחרר, אז החזקה יציבה של כל צורת הסתכלות המבוססת על תובנה תהיה משחררת במידה מסוימת ברגע ההסתכלות. והיא תמשיך לשחרר ככל שנמשיך להחזיק בה. השימוש והמשמעות של המילה "תובנה" באופן התרגול הזה הם, אם כן, "צורת הסתכלות שמשחררת". ובאופן דומה, נוכל לדבר על "צורות הסתכלות של תובנה".

נדיר שתובנה תשפיע עלינו לאורך זמן אם נוכחנו בה רק פעמים ספורות. לפיכך, לגישה השנייה שתיארנו יש תוצאה חשובה נוספת — היא עתידה לגבש ולבסס כל תובנה שתשמש אותנו כצורת הסתכלות. כשאנחנו חוזרות על תובנה שוב ושוב, יש סיכוי רב יותר שהיא תיספג בנו בהדרגה ותכה שורש בלב ובהבנה שלנו לטווח הארוך.

בנוסף לכך, הגישה הזו תומכת בהעמקה אורגנית של התובנה. כשאנחנו בוחרות בצורת הסתכלות שמגלמת רמת תובנה התחלתית כלשהי ואז חוזרות אליה שוב ושוב, שוהות בה ומטפחות אותה – זה אמור להוביל אותנו בטבעיות אל תובנות עמוקות יותר; התובנות הללו יופיעו מעצמן מתוך המרחב והקרקע הפורייה שמעניקה להן צורת ההסתכלות.

עם הזמן, כל תובנה חדשה ועמוקה יותר יכולה בעצמה להתגבש בנו, ואז אפשר להשתמש בה בתור צורת הסתכלות עוצמתית עוד יותר. כל התנועה הזאת יכולה בעיקרון להישנות שוב ושוב, ברמות עוקבות של ראייה והבנה. בתהליך הזה התובנה מעמיקה ומתעדנת בדרך עוצמתית ומהימנה.

פברוק הוא בלתי נמנע

אופן תרגול התובנה השני, שבו יש התכוונות לטפח ולהחזיק ביציבות צורות הסתכלות משחררות, עלול בתחילה להישמע לחלקנו לא אטרקטיבי. זו תגובה נפוצה למדי, שיכולה לנבוע ממגוון של סיבות. אחת מהן יכולה להיות האמונה ש"להיות" ו"לעשות" אלו שני דברים ממש שונים. במקרה כזה, עמדה של "פשוט להיות" נחשבת לעתים קרובות עדיפה, או איכשהו יותר אותנטית. אבל כפי שנראה, עם הבשלת התובנה לגבי התהוות מותנית ופברוק, מתברר שהניגוד המדומה הזה בין "להיות" ו"לעשות", אף שהוא יכול להיראות מאוד ברור במבט ראשון, מוטעה למעשה ומבוסס על רושם כוזב. הוא נשען על שלוש הנחות יסוד הקשורות זו לזו:

  1.  שבאמת יש מציאות אובייקטיבית, שאפשר וראוי "להיות איתה".
  2. שכל דבר אחר חוץ מהמצב שבו המודעות "פשוט יודעת", או "מקבלת" באופן טבעי ותמים את ה"מציאות" הזאת הוא מצב שצריך לבנות באופן מלאכותי ומאומץ.
  3. כיוון שהמצב של "להיות" נחשב כמצב של "אי-עשיה" ולכן כנטול מאמץ, ההנחה היא שלא ייבנה בו עצמי. זאת בניגוד למצבים שמעורבת בהם כוונה מובהקת יותר, שנחשבים כמצבים שבונים עצמי.

אבל מתברר שברגע שיש איזושהי חוויה, יש תמיד פברוק כלשהו, שהוא צורה של "עשייה". וכחלק מהפברוק הזה יש תמיד גם צורת הסתכלות. דרך צורת ההסתכלות אנחנו בונות את מה שאנחנו חוות. זה חלק ממה שנצטרך מתישהו לזהות ולהבין בשלמות. במוקדם או במאוחר מתברר לנו שהעובדה היסודית ביותר ובעלת החשיבות היסודית ביותר ביחס לכל חוויה שהיא, היא שהיא תלויה בצורת ההסתכלות, כלומר, שהיא ריקה.[3] פרט למה שניתן לתפוס באמצעות צורות הסתכלות שונות, אין שום "מציאות אובייקטיבית" שקיימת באופן בלתי תלוי; ואין שום צורת הסתכלות שחושפת איזושהי "מציאות אובייקטיבית". כמו כן, אנחנו עתידות לגלות שגם במצבים של "פשוט להיות" שאפשר היה להניח שהם נטולי עצמי, עצמיות מעודנת כלשהי עדיין נבנית בכל מקרה.[4] גם זו עובדה שצריך להכיר בה.

בהכללה, שכנוע מלא בכל זה יתאפשר רק דרך התובנות המעמיקות שמגיעות על פי רוב כשתרגולי הריקות מתקדמים. אבל צריך לציין שכל מה שנחוץ לנו כרגע הוא הכרה בכך שצורות הסתכלות שונות הן אפשריות, לפחות מדי פעם. אם נצרף לכך גם נכונות להתנסות במגוון צורות הסתכלות ולהבחין בהשפעות שלהן על הדוקהה ועל האופן שבו דברים מופיעים, יהיה בזה די כדי לפתוח בפנינו בהדרגה תובנות מעמיקות יותר.

ייתכן גם שבעבר ניסית לפעמים לאמץ גישה דומה במידת מה לגישה שמתוארת כאן, אבל משהו ריפה את ידייך וּויתרת על כך. אולי מהר מאוד הופיעה חוויה של עייפות מסוימת מהאימוץ המכוון של צורות הסתכלות, ובעקבותיה הרצון לעבור לצורת תרגול של "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים". אפשר לומר על כך שני דברים לעת עתה. ראשית, כפי שנסביר בהמשך, קל יחסית ללמוד להפחית את השחיקה הזאת – באמצעות רכישת היכולת להיענות בעדינות לתנודות ברמת המאמץ; כמו גם היכולת לקבל בברכה ובהנאה את החוויות של שחרור, חופש ונינוחות, שצורות הסתכלות של תובנה פותחות בפנינו.

שנית, בהקשר של הגישה הנוכחית לתובנה, הבחירה לעבור זמנית לתרגול מיינדפולנס בסיסי אינה בהכרח בעיה בפני עצמה. עם זאת, בלי לתפוס את התרגול במונחים של צורות הסתכלות, סביר מאוד שבפועל נחזור מבלי משים אל התפיסה של "להיות עם דברים כפי שהם". אם אין לנו מספיק ניסיון בראיית האופן שבו צורות הסתכלות שונות מפברקות תפיסות שונות, סביר שנתקשה להתגבר על ההנחה המובלעת שדברים הם באמת כפי שהם נראים, שבאמת יש אופן שבו הם הווים כשלעצמם. ייתכן שגם נתקשה אפילו להבחין בנוכחותן של הנחות כאלה. בתוך מה שנדמה כמו "פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים" כלולות בלי ספק כל מיני תפיסות והנחות, רובן לא מודעות, ביחס למה שנתפס. בעצם מדובר בצורת הסתכלות; או מה שסביר יותר, מדובר בתרגול שמובלעות בו, ברגעים שונים, צורות הסתכלות מגוונות למדי.

הגישה כאן, שמעודדת טיפוח פעיל של מגוון צורות הסתכלות מיומנות, מבוססת אם כן על ההבנה שאנחנו תמיד ובכל מקרה מפעילות צורת הסתכלות מסוימת או התייחסות מסוימת כלפי החוויה. אבל לרוב אנחנו לא מודעות לעובדה הזאת, וגם לא לאופן שבו אנחנו מסתכלות — מהי בדיוק ההשקפה שלנו בכל רגע נתון. אפילו התיוג המיידי והאינטואיטיבי של תחושה גופנית כ"שלי", גם בלי לחשוב במודע את המילה "שלי", הוא דוגמה להשקפה כזאת, לצורת הסתכלות על התחושה הגופנית. אפשר לומר שצורת ההסתכלות בכל רגע נתון בנויה מהמכלול של כל ההנחות, התפיסות, התגובות והנטיות, הגסות והעדינות, המודעות והלא מודעות שנוכחות באותו רגע.

לב העניין הוא שבכל רגע נתון אנחנו מסתכלות על החוויה, העצמי והעולם בצורה שבוראת, משמרת או בונה מידה מסוימת של דוקהה, או שאנחנו מסתכלות בצורה משחררת במידה מסוימת. למרבה הצער, רובנו רגילות להסתכל בחוויות ובתופעות בצורות שנוטות לתרום לדוקהה, לא לשחרור של הדוקהה ולהתרת הכבלים מעצמנו ומהעולם. באמצעות מעט חקירה, נוכל לזהות זאת לעתים די קרובות ברמות גסות יחסית של החוויה; אבל ברמות מעודנות יותר נגלה שזה המצב כמעט תמיד. הנטיות המורגלות והנורמליות לראות דברים בצורות שמפברקות, בונות ומהדקות את הדוקהה הן בעלות שורשים עמוקים, וקשה לשנות אותן. עם זאת, זו העבודה הגדולה והיפה של הדרך. את מדיטציית התובנה, ואולי אפילו את כל הדהרמה, אפשר לתפוס בקווים כלליים בתור הטיפוח של צורות הסתכלות שמפחיתות דוקהה, שמשחררות.

תובנה של ריקות

כשאנחנו חוקרות כך צורות הסתכלות משחררות שונות, מתחיל להתברר לנו פגם יסודי עוד יותר באופן שבו אנחנו תופסות את הדברים. כפי שהוסבר לעיל, אנחנו כל הזמן תופסות את התופעות כאילו ביסודן הן ניחנות בקיום אינהרנטי. התפיסה הזאת גם היא כמובן השקפה, צורת הסתכלות שפועלת בתוכנו ותומכת בדוקהה. איך נתבונן מעבר לה ונלמד לראות אחרת?

הניסיון האישי שלי בתרגול, בהוראה ובשיחות עם אחרים והקשבה להם, מלמד שמדיטציות שמשתמשות רק בתרגול תובנה מהסוג הראשון – כלומר, נשענות בעיקר על תובנה כ"תוצאה" – לרוב לא יספיקו כדי להתגבר על עוצמתו של ההרגל העמוק והאשלייתי שלנו להרגיש אינטואיטיבית שלדברים יש קיום אינהרנטי. כפי שאמרנו, רכיב או היבט מסוים של תופעה יישאר מוצק בעינינו אם לא נרד לחקרו באופן מודע ומעמיק. הנטייה הגורפת שלנו היא לא לראות את הריקות של הדברים, אלא לייחס להם באופן לא מודע קיום אינהרנטי. לפיכך עלינו להתאמן בהשקפות שמפרקות או מסלקות את אשליית הקיום האינהרנטי.

הנכונות לאמץ בעקביות גישה ניסויית כלפי מגוון של צורות הסתכלות יכולה להתחיל לחשוף בפנינו את הריקות של כל המופעים. בהמשך נוכל גם לתרגל התבוננות בתופעות מתוך נקודות מבט שבעצמן כוללות רמה מסוימת של הבנה של ריקות. יתברר לנו שעומקים שונים של הבנת הריקות אפשר לתרגם לצורות שונות של הסתכלות.

הבנה מלאה יותר של הגישה הזאת תתגבש עם ההעמקה במגוון התרגולים המוצעים כאן, אבל יש משהו שחשוב אולי להבהיר לגביה כבר עכשיו. מה שמוצע כאן מרחיק לכת הרבה מעבר לטיעון האינטלקטואלי המוכר, שכל תפיסה היא יחסית ולכן אי אפשר לגלות את האמת הסופית על הדברים. שכן עם התרגול יתבהר לנו לא רק אילו צורות הסתכלות מובילות לדוקההואלו מובילות לחופש; יתברר לנו גם ממה בדיוק מורכבת כל צורת הסתכלות. ובהדרגה נוכל ללמוד לסגת מיותר ויותר מרכיבים שתורמים לפברוק בצורת ההסתכלות שלנו.

כך המדיטציה הופכת למסע של התנסות: התנסות עם צורות הסתכלות משחררות, ובפרט עם צורות הסתכלות שמסיגות, מערערות או ממוססות מרכיבים שונים בתודעה ובלב שתורמים לפברוק. במסע הזה מתגלה לנו משהו מדהים, שכן בנוסף לכך שאנחנו לומדות לנקז את הדוקהה מתוך מצבים ודברים, אנחנו גם נעות לעבר היפתחות אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה, מה שהוא בלתי מפוברק; או אז ישנה אפשרות להיפתח אפילו הלאה, אל האמת היסודית של כל הדברים – הריקות שלהם.

ראיית הריקות של הדברים: טווח של אמצעים

עם התקדמות המסע נציע מגוון שלם של צורות הסתכלות שטיפוחן יכול להביא חופש ולפתוח את השער לתובנת הריקות של הדברים. את התרגולים האלה אפשר לחלק בהכללה לשתי קבוצות, שכל אחת מהן מובילה אל תובנת הריקות בדרך אחרת. לאורך הספר נבחן ונתאר כל אחת מן הקבוצות בפירוט רב, אבל לעת עתה, הנה הן בחטף

1. העמקה הדרגתית בחקירת הפברוק של העצמי ושל כל החוויה

כאן אנחנו מפתחות סוג מסוים של הבנה לגבי כל חוויה, כולל חוויות מדיטטיביות. תחילה נבחין עד כמה רחב מגוון התפיסות שלנו ביחס לעצמי ולעולם. לפעמים אתפוס את עצמי או משהו אחר בדרך מסוימת, וברגעים אחרים בדרך אחרת לגמרי; ועדיין, כל פעם מה שנתפס באותו רגע נדמה אמיתי, מי שאני באמת, איך שהדבר באמת. מה היא אם כן ה"אמת" של הדבר? מתברר לי שהאופן שבו דברים מופיעים תלוי תמיד במבט שלי עליהם. ויתרה מזאת, מתברר לי גם שאי אפשר להגיע לצורת הסתכלות שתחשוף איך הדבר הוא באמת, בפני עצמו. כשנחקור יותר לעומק את האופן שבו המופעים מתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה, נתחיל להבין יותר במדויק למה מה שמופיע הוא “כזה” ולא “אחר”, ולמה דברים מופיעים ברגע מסוים בדרך המסוימת שבה הם מופיעים. לשם כך יש ללמוד, באמצעות המדיטציה, איך להיות מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננות בדברים ומתייחסות אליהם, למה שכלול בצורות ההסתכלות שלנו בחוויה.

אבל מעבר לכך, כפי שהזכרנו, אנחנו יכולות לפתח בהדרגה צורות הסתכלות שמפברקות, ברגע הזה ממש, פחות ופחות דוקהה. ברור למה מיומנויות כאלה הן שימושיות, ועם זאת, התובנות שנחשפות דרכן מהותיות אפילו יותר. יתברר לנו, ראשית, שהדוקהה תלויה בצורת ההסתכלות. וכפי שכבר הערנו בחטף, עם העמקת החקירה נגלה שביכולתנו לגלות ולטפח צורות הסתכלות שמפברקות לא רק פחות ופחות דוקהה, אלא גם פחות ופחות עצמי, ולבסוף, כפי שנסביר בהמשך, אפילו פחות ופחות חוויה. זאת לא על מנת לנסות להישאר לנצח באיזה מצב של אי פברוק מוחלט (כאילו זה אפשרי בכלל), אלא על מנת להבין משהו נפלא באמת לגבי החוויה, משהו שמשחרר באופן עמוק את כל תחושת הקיום שלנו.

2. ההבנה שקיום אינהרנטי אינו אפשרי

כאן נתרגל חיפוש שיטתי אחר העצמי, או אחר המהות של כל דבר שהוא. חיפוש כזה בוחן ופוסל את כל האתרים ואופני הקיום האפשריים עבור מה שאנחנו מחפשות, וכך חושף שהוא פשוט לא יכול להיות קיים בדרך שאנחנו תופסות ומרגישות שהוא קיים. כשנראה זאת ישירות, תצמח בנו בהדרגה הוודאות: לא רק שאי אפשר למצוא אותו – לא ייתכן שהוא ניחן בקיום האינהרנטי שנדמה שיש לו. בתרגולים אלה, צורת ההסתכלות רודפת אחרי, וחושפת את היעדרו של הקיום האינהרנטי של תופעה אחת או של כל התופעות, ואז מנסה להחזיק ביציבות את נקודת המבט שרואה את החוסר הזה, את הריקות הזאת, בעודה מוסיפה להתבונן בתופעה או בכל התופעות.

גישות ששייכות לקבוצה השניה הזאת כוללות שימוש בהיגיון ובכושר ניתוח בזמן המדיטציה. בהתאם לרקע ולנטיות שלך, יכולה להיות לך אולי מידה של התנגדות לתרגולים כאלה, או חשד שמא הם יישארו מופשטים בלבד ולא ישנו את הלב. אבל כשנחקור בפירוט רב יותר הן את הגישות שלנו לחשיבה בזמן המדיטציה (פרק 16) והן את התרגולים עצמם (למשל בפרקים 17 ו־ 22), נגלה שכמו כל תרגול, אומנות הניתוח המדיטטיבי היא כישרון שניתן לטפח, ושלמעשה יש לה השפעה משחררת חזקה ומשמחת על הלב.  במבט מרחוק זה יכול להיראות בלתי אפשרי, אבל מתברר שכאשר ניגשים אליו באופנים הנכונים, אפשר  להשתמש בהיגיון של התודעה המושגית כדי להגיע אל מעבר לתודעה המושגית עצמה.

אינטואיציות ורמיזות של ריקות

בנוסף לשתי קבוצות הגישות הרשמיות האלו, חשוב לציין קבוצה שלישית. סביר מאוד שיהיו רגעים שבהם משהו בלב ובתודעה — אפשר לקרוא לו "חוכמה אינטואיטיבית" — מרגיש רמיזות של חוויה אחרת, ומנחש איכשהו ובאיזושהי מידה את האמת של הריקות. לעתים נקודת מבט כזאת נפתחת בדרמטיות רבת עוצמה, ולעתים באופן הרבה יותר קלוש — אולי נרגיש איכות עדינה שמרווה את המופעים באיזשהו רמז, רק לחישה, של הריקות שלהם, או אפילו סוג של שתיקה, ממד מיסטי וטרנסצנדנטי שנדמה שנמצא "מעבר" למופעים הללו ועדיין איכשהו "זורח" דרכם, על זמני ומשנה את היחס שלנו אליהם, הופך אותם קלושים יותר, מוחשיים פחות. אינטואיציות כאלה יכולות לעלות בבת אחת או בהדרגה, ויכולות להופיע בכל מיני דרכים — דרך קריאה או הקשבה לשיחות דהרמה, אולי אפילו בלי להבין אותן לגמרי, דרך מגע עם מורה או בכל רגע שבו יש פתיחות עמוקה בתוך מגע עם אחרים, בטבע או במדיטציה. האפשרויות כנראה רבות מספור.

חיוני לתת אמון בהיפתחויות הללו, ברמיזות הללו. אך עם זאת, הן אף פעם לא שלמות, ותמיד יש צורך בתמיכה של תרגולים משתי הגישות האחרות כדי לעדן, להעמיק, להרחיב ולגבש את התובנות שהן מביאות. אכן, נדמה שלעתים קרובות, להבת הרגישות האינטואיטיבית ניצתת ומשתלהבת באמצעות הגישות השיטתיות יותר, ואז מציתה ומשלהבת מחדש גם אותן. דרך התרגול נתחיל לגלות ששלוש הגישות הללו הן לא באמת נפרדות, אלא חופפות, מזינות ומחזקות זו את זו הדדית, ובשימוש משולב, הן יכולות לסייע להבנה שלמה להתגבש.


[1]  כל זה לא ממש לא נועד לשפוט בשום צורה את הערך של אמונות כאלו, או את האפשרות והיעילות האפשרית של השימוש בהם. אלא שככלל, גישות כאלו חורגות מתחומו של הספר הזה, והגישה שמותווית כאן לתרגול תובנה.

[2] למשל, ב־ .MN 63 ,MN 2 ,SN 56:31 ,SN 22:86

[3]  הארבע הן האמיתות של: דוקהה; מקור הדוקהה; חיסול הדוקהה; הדרך לחיסול הדוקהה.

[4]  כפי שכבר נרמז, הניסוח הזה של פירושה של הריקות מייצג למעשה רק רמת הבנה מסויימת. בסופו של דבר, דרך תרגול מעמיק, אנחנו עתידות לחרוג ממנו. עם זאת, רמת ההבנה הזאת מהווה קרש קפיצה נחוץ, ומשחרר מאוד, לפיתוח נוסף של תובנת הריקות.

[5]  ראי פרק 11.

רוב ברבאה: הג'אנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג'אנה – חלק 2, בתרגום ליה חיים

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. זהו השני מבין שני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג'אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג'אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/

אז, בג'אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג'אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג'אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג'אנה הראשונה.

בארבע הג'אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ'ג'אנות צורניות', ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד 'צורה'), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג'אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג'אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג'אנה השניה.

וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג'אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג'אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו' – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה 'מוצקות' בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג'אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.

פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג'אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג'אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג'אנה הרביעית, או השלווה בג'אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג'אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג'אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג'אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג'אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.

אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג'אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו'. לפעמים זה אפשרי שהפיטי  בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג'אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.

דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג'אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג'אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. "אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל", כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג'אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג'אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.

לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג'אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו'. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו' – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג'אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.

ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג'אנות. רוצה ללמוד את הג'אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג'אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג'אנות. יכול להיות משהו דומה לג'אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג'אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג'אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע.  אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג'אנה הרביעית.

לפעמים אדם מדלג מעל הג'אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג'אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג'אנות חסרות הצורה קלות יותר מג'אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג'אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.

אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של "לאן אנחנו הולכים עם זה?" דמיינו סוג של צ'ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג'אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם?  האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן "וי" על כל הכישורים האלה עבור כל ג'אנה. הסדר שבו סימון ה"וי" הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.


אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג'אנה השניה וזו הג'אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.

אז מכל ג'אנה לג'אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי "קפיצה קוואנטית"? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, "בעצם זה רצף". לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.

נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב "האם אני בתוך או מחוץ לג'אנה?", האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג'אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג'אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג'אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.